תחומין במחנה לאור ההלכה

על פי הגמרא מחנה פטור מלערב עירוב חצרות. מאמר זה דן בפטור זה ומגדיר :ריצקת
מהו מחנה ובאיזה מקרים הפטור חל.

תחום שבת, צבא, שבת, עירוב :חתפמ תולימ

והנה במשנה סוף פרק א' דעירובין בין ארבעת הדברים שפטרו במחנה נמנה גם זה שפטורים
;'מגב הז לע ורמאו .ברעלמ

ומדברי המשנה ומכל הסוגיא בעירובין בבלי וירושלמי ברור, שלא פטרום במחנה מכל ארבעת
הדברים אלא כדי להקל עליהם משום שטרודים במלחמה כמו שכתב הרמב"ם בפירוש המשניות
שלו בעירובין

ויש להביא ראיה שגם לדעת הראשונים הסוברים שלא פטרו אלא ליוצאים למלחמה אין הכוונה
בשעת מלחמה ממש אלא כל שחונים שם על מנת להלחם. אף שאינם נלחמים עדיין או בשעות
הפוגה הם פטורים שהרי כתב ר' יהונתן בפירוש דבי ר' ינאי הנ"ל לא שנו אלא עירובי חצירות
וכו' אבל בעירובי תחומין הצריכום חכמים וכו'

והטור בסי' שס"ז לענין עירוב לא הזכיר מחנה כנ"ל אלא כתב במקום זה על כן הולכי מדברות
פטורים מעירוב חצירות שלא רצו להחמיר עליהם ומשמע מהב"י שמפרש את דברי הטור
כהרמב"ם בהל' עירובין לדעת הירושלמי שמטעם פטור שיירה נגעו בהם לפטור. וכבר דחה
הגר"א את דבריו בבאורו בסי' קנ"ח ס"ק כ"א שגם שם לא הזכיר השו"ע הפטור של מחנה
מנט"י למרות שהטור הביאו אלא שבמקום זה כתב השו"ע לפי הארחות חיים הולכי מדבריות
או במקומות סכנה, וכתב הגר"א שדעת הטור לענין עירובין והש"ע לענין נט"י במקום סכנה
במלחמה דמי וזה שכתב הטור סי' שס"ו הולכים מדברות פטורין מעירובי חצירות דלא כב"י
שנדחק שם לפרש דוקא שיירה ע"ש וזה שכתב מדברות וכן כתב בעל הפרישה על הטור בסי'
שס"ז, שהטור נקט הולכי מדבר משום דס"ל דהולכי מדברות דינם כיוצא להלחם משום דאלו
ואלו טרודים ואין להם פנאי לשהות ולהתעסק בעירוב ולא החמירו עליהם ולא כתב יוצאי מלחמה
משום דלא שכיחי בזמן הזה. אלא שנדחק הפרישה לפרש כן גם לדעת הב"י ואינו נכון. אולם
מספר אורחות חיים שלפנינו משמע שאינו לומד ממחנה על מדבר וסכנה, אלא שני דינים הם
ממקומות נפרדים והטור העבירם למחנה.

עכ"פ מהנ"ל משמע שגם לדעת אלו שהצריכו במחנה להיות יוצאים למלחמה לאו בשעת מלחמה
ממש עסקינן אלא כל שיושבים בשדה ומתאמנים לקראת מלחמה פטרום מאלו הדברים, אף כי
יתכן להשוות מדבר וסכנה לשעת מלחמה ממש ברור שמה שהקלו על מחנה, לאו משום סכנה
סתם נגעו בו, כי אם היתר, מיוחד למחנה צבאי היוצא למלחמה לדעת ר' יהונתן וסיעתו או אפילו
אתפסותבש פ"עאו .ל"נה א"רגה 'כש ומכ .ן"במרהו א"בשרה תעדל המחלמל אצוי וניאשל
תטיש לע הזמ השק הרואכלו תושרה תמחלמל אצויה הנחמ רכזנ ימלשוריבו ילבב אתיירבבו
הרשב"א וסיעתו, אלא שיש לומר או שלדעתם מאחר שפטרום גם במלחמת הרשות ה"ה גם
כשאינם יוצאים למלחמה או שמהתוספתא פ"ב משמע שלא בכל הדברים הזכירו יוצא למלחמה
שהרי מקודם נזכר הפטור מעירוב במחנה ולא נזכר כלל ליוצאים למלחמה. רק אחרי כן לענין גזל
עצים יבשים כתוב מחנה היוצא למלחמת הרשות וכן איתא בברייתא שבבבלי ושבירושלמי משמע
שאין זה תנאי לכל הדברים שפטרו במחנה.

אולם על אף כל האמור ברור, שהמחנה המדובר עליו שחונה בשדה לצורך בטחוני בבסיס
קדמי לקראת שדות המערכה שהרי אמרו בירושלמי בסוף פ"ק דעירובין כשם שבהליכתן פטורין
מארבעה דברים כך בחזרתם פטורין מארבעה דברים; ור' יוסי בערובין למדה מן הפסוק אצל
גדעון "מי ירא וחרד – ישוב ויצפור מהר הגלעד" ולמה הן חוזרין בצפירה? מפני השונאין. הרי
שהמדובר כשיצאו לקראת השונאים למערכה וחוזרין ממנה מזויינים ועל הדרך זו דברה המשנה
שפטרום מד' דברים ומכאן ראיה לשיטת הראשונים שביוצאים למלחמה עסקינן אולם אין בזה כדי
לדחות שיטות ראשונים אחרים. אבות עולם כהרשב"א והרמב"ן שהגר"א העיד עליהם שהם לא
.המחלמל אצוי תויהל הנחמל וכירצה

והנה מהטור הנ"ל בסי' קנ"ח שהזכיר את הפטור מנט"י למחנה ההולכים למלחמה. יש לנו יסוד
מוסד חשוב ביותר לזמננו אנו שגם על מחנות צבא שלנו חלים דיני מחנה של המשנה שמהטור
ברור שגם בזמן הזה ישנה אפשרות שתפרוץ מלחמה בין צבא ישראל לבין אויביו, ובכל מקום
שישכון כח כזה דין מחנה עליו לענין כל הדברים שפטרו במחנה, ואין הדבר תלוי בביאת המשיח
צדקנו שאילולא כן לא היה הטור מביאו להלכה וכמו שאינו מביא כל יתר הדברים שאינם נוהגים
בזמן הזה ושינהגו לימות המשיח. וכן מוכח ממה שהביא הרי"ף במס' עירובין את המשנה ד'
דברים שפטרו במחנה. וסוגית הגמ' עליה, הרי שדין מחנה נוהג בזמן הזה וזו ראיה מכרעת.
ואעפ"י שלא הרי"ף ולא הטור הביאו דיני מלחמה וצבא בפסקיהם משום שלא היו נוהגים בזמנם,
שלא היה לנו צבא, בכל זאת, אנו רואים שהרי"ף הרא"ש בפ"א דשבת והטור באו"ח סי' רמ"ט
הביאו את ההלכה שאין צרין על עיירות של נכרים פחות מג' ימים קודם השבת וכו' והטור מחלק
בין מלחמת מצוה למלחמת הרשות דבמלחמת מצווה מתחילין אפילו בשבת. אלמלא שכל זה
נוהג בזמן הזה.

ולא מסתבר לומר כדברי הב"ח בסי' רמ"ט הנ"ל דלא כתב הטור לדין זה אלא משום דנפקא
מינה לפרש למדברות וכיוצא בזה, ולבסוף מתרץ הב"ח אחרת בכתבו:

אולם בעל ספר החינוך מחלק כנראה בענין זה, שבמצוה תקכ"ה שלא לפחד מהאויבים במלחמה
כתב ונוהגת מצוה זו בזכרים כי להם להלחם בזמן שישראל על אדמתו. וכן כתב במצוה תקכ"ז
לקרות קודם המלחמה לשלום ונוהגת מצווה זו בזכרים בזמן שישראל על אדמתו בזכרים שהם
הראויים למלחמה והיא מן המצוות המוטלות על הציבור. אולם במצווה תקכ"ו למשוח כהן בשעת
המלחמה כתב ונוהגת מצווה זו בזכרים בזמן שא"י בישובה משמע ששתי המצוות הראשונות
נוהגות כשישראל נלחמים בא"י או שיצאו ממנה להלחם מחוצה לה יושבים בא"י גם כשאין עדיין
השלטון בידינו אלא נלחמים על השגתו. ולכן בכל זמן כשישראל נלחמים בא"י או מתוכה נוהגת
מצוה זו אולם מצות כהן משוח מלחמה נוהגת רק כשא"י כבר תחת שלטוננו שזהו הפ' בישובה
בכ"מ בחינוך ע"י מצווה תצ"ח תצ"ט תק"ג תק"ד וראה במצוה תצ"ז למנות עלינו מלך מישראל,
שנקט הלשון: ונוהגת בזמן שישראל על אדמתם וכמש' ג' מצוות נצטוו ישראל בכניסתם לארץ
וכו'. ונראה שגם מצווה זו נוהגה גם לפני השגת השלטון על הארץ כמו שזה היה בכניסתם לארץ.
אולם גם שם לא נתמנה המלך אלא אחרי כן וצ"ע כזה בעוד כמה מצוות בחינוך, ועוד שפנחס
נתמנה לכהן משוח לפני כניסת ישראל לארצם ולפני תפיסת השלטון על א"י כמו שכתוב בסוטה
בבלי דף מ"ג א' ובתוספתא שם פ"ו. אולם בספרי פ' מטות סי' קנ"ז לא נזכרו כל זה, ורש"י
בפירושו לחומש הביא שני הפירושים גם יחד אחד של הספרי והשני של התוספתא והגמ'
אולם יש ליישב גם זה.

והנה בברייתא בעירובין הרי מפורש שבמחנה היוצא למלחמת הרשות עסקינן, ואיך יתכן בזמן
הזה? הלא אין מוציאין למלחמת הרשות אלא עפ"י בי"ד של ע"א כדאיתא במשנה סנהדרין פ"א
וכן פסק הרמב"ם בפ"ה מהל' מלכים ה"ב וא"כ איך הביא הטור או"ח סי' רמ"ט הנ"ל הדין שאין
צרין במלחמת הרשות על עיירות של עכו"ם אא"כ התחילו וכו', הרי לא משכחת לה כלל בזמן
הזה מלחמת הרשות מאחר שאין לנו סנהדרין ולא יתכן לתרץ שסובר הטור כשיטת הרמב"ם
שמשכחת להם סמיכה בזמן הזה ע"י הסמכת כל חכמי ארץ ישראל שהרי לא הביא כל הדינים
התלויים בסנהדרין כסמוכים, וכאן הדבר תלוי בסנהדרין גדולה שפסק הרמב"ם בפ"א מהל'
סנהדרין שקובעין בתחילה ב"ד הגדול במקדש אולם יתכן מאד שאין המקום מעכב את המינוי
של ב"ד הגדול וכן משמע מכמה מקומות בתלמוד ועשר גלויות שגלתה סנהדרין (ראה ר"ה ל"א)
יוכיחו שבדור שלא נמשכה אותה הסנהדרין כל זמן גלותה אלא אם הוצרכו נתמנו חבריה מחדש
אע"פ שלא ישבה בלשכת הגזית (ואין כאן מקומו להאריך בע"ז ויתבאר אצלנו במאמר אחר על
בעית הסנהדרין בזמן הזה). כעת עלינו לחזור לענינינו העיקרי לברר את סוגית הגמ' בבבלי
וירושלמי בקשר לעירובי התחומין. שדבי ר' ינאי אמרו ל"ש אלא עירובי חצירות אבל עירובי
תחומין – חיבין דתני ר' חייא: לוקין על עירובי תחומין דבר תורה. ועל סמך זה לא הביא הרמב"ם
בהל' מלכים פ"ו הל' י"ג אלא שפטורין מלערב עירובי חצירות במחנה ולא הזכיר תחומין משום
שלא פטרום מתחומין. ובאמת הרמב"ם הביא להלכה גם את דברי ר' חייא: שלוקין על התחומין
דבר תורה אלא שסובר שזהו רק י"ב מיל כמוש"כ בפ' כ"ז מהל' שבת ה"א "היוצא חוץ לתחום
המדינה בשבת לוקה שנאמר אל יצא איש ממקומו ביום השביעי". מקום זה הוא תחום העיר
ולא נתנה תורה שיעור לתחום זה אבל חכמים העתיקו שתחום זה הוא חוץ לשנים עשר מיל
וכו'. וכן פסק הסמ"ג בלאווין ס"ו דתחום י"ב מיל בדאורייתא ולכן כתב בסוף עשין קי"ח על
המשנה ד' דברים פטרו במחנה ולערב עירובי חצרות בספר המצוות לרמב"ם מצווה שכ"א
פסק לגמרי כר"ע גדם תחום אלפים אמה הוא מהתורה וכנראה שזה על סמך הסוגייא בעירובין
וחזר בו ביד החזקה והשיג עליו הרמב"ן כמו שיתבאר להלן ובעל החנוך מסייע לרמב"ם אע"פ
שהביא גם שיטת הרמב"ן. והנה לפי שיטת הרמב"ם והסמ"ג ניחא שמפרש את הסוגיא שמאחר
שי"ב מילין דאורייתא לכן החמירו לגמרי על עירובי תחומין ולא התירו במחנה אפילו פחות מי"ב
.ןילימ

אולם מהטור האו"ח סי' שצ"ז משמע שחולק על הרמב"ם בדין י"ב מילין וסובר שגם זה אינו אלא
מדרבנן, ואעפ"כ פסק שם "וכל אדם אוסר לילך חוץ לאלפים בלא עירוב" "אפילו הולכי מדברות
שאין צריכים לערב בחצרות חייבין בעירובי תחומין", והרי הולכי מדברות לדעת הטור בסי' שס"ו
דינם כדין מחנה היוצא למלחמה שעל כן פטרום מעירובי חצירות כנ"ל, ואעפ"כ פסק שלא פטרום
מעירובי תחומין אע"פ שגם זה אין לו עיקר מן התורה לפי דעתו. והרי עד כאן לא חייבים דבי ר'
ינאי בעירובי תחומין אלא משום דר"ח שלוקין על עירובי תחומין דבר תורה וכ"ה בירושלמי "אבל
עירובי תחומין דבר תורה הן" אבל אנו שסוברים שכל התחומין מדרבנן יש לפטרם גם מזה
.רתא לע רוטה לע השירפב ז"ע ריעה רבכו ,הנחמב

והנה כל הראשונים הדנים בבעיה זו באריכות בסוף פ"ק דעירובין ורובם העלו שלדידן דק"ל
שתחומין מדרבנן דלא כר"ע וגם י"ב מילין מן התורה (דלא כהירושלמי בזה) יש לפטור במחנה
גם מעירובי תחומין מאחר שאין להם עיקר מהתורה ואנו לא נכנס כאן בברור ממצה בדין תחום
י"ב מילין כי נחלקו בזה אבות העולם אבל נברר כאן את דברי ההיתר של תחומין במחנה.

והציר כולו מסתובב סביב הרי"ף שהביא בסוף פ"א דעירובין את דברי הירושלמי בשעור
תחום י"ב מילין ורצה לתרץ בזה את הסוגיא בעירובין אלא שלבסוף נשאר בתימה, ולכן
נחלקו הראשונים בדעתו בקשר לי"ב מילין שבעל המאור הביא כדברי הרי"ף למסקנה
שי"ב מילין מן התורה ולכן הקשה עליו ממקומות רבים בבבלי ודחה אותו מהלכה.

אולם הרמב"ן במלחמות פירש גם את דברי הרי"ף כן לשמסקנה גם דעתו נוטה שגם תחום
י"ב מילין אינו אלא מדרבנן. והאריך בע"ז הרמב"ן מאד גם בחידושיו לעירובין והביא את שיטת
הראב"ד שדעתו לפסוק שי"ב מילין מן התורה והסתמך על הרי"ף וכיון דתחומין אית להן עיקר
מהתורה ואלפים אמה נמי איכא למסמיכנהו אקרא בני מחנה נמי מוזהרין עליהם והא דתני
ר"ח "לוקין על התחומין דבר תורה על שלש פרסאות קאמר". אולם הרמב"ן דחה את דבריו
מכל התלמוד ומסיק: "ומעתה כיוון שלא נוכל לפרש ברייתא זו של ר"ח ור' ינאי בתחומי י"ב
מילין בטלה סברה זו מן הגמ' שלנו ואין לנו בתלמודנו זכר לי"ב מיל אלא תחומין דרבנן ואין
להם עיקר מן התורה". ומאחר שכן, נדחו דברי ר' ינאי מהלכה ויש לפטור במחנה גם מעירובי
תחומין כן משמע ברור מהרמב"ן, והרשב"א בחידושיו אם כי שכתב "וכן נראה מדברי הרב
אלפסי ז"ל שסמך על הירושלמי הזה לפסוק דשלש פרסאות דבר תורה מ"מ העלה ואין הדברים
מחוורין ואדרבה בכל התלמוד נראה דלמאן דאמר תחומין דרבנן אין לך תחומין דאורייתא כלל
מחנה פטורין אפילווכו' ולכן מסיק הרשב"א לבסוף: "ואנן קיימא לן כרבנן דתחומין דרבנן הלכך
."מלערב עירובי תחומין


וגם הריטב"א בעירובין הולך בשיטת הרשב"א והרמב"ן (ויש שם טעות סופר בדבריו על שיטת
הראב"ד וכנראה שנשמטה פיסקה שלימה) והעלה כל הראיות שלדעת הבבלי תחום י"ב מילין
דרבנן ותחומין אין להם עיקר מן התורה כלל מסיים הריטב"א: הילכך קי"ל כרבנן דכל אסור
תחומין ואפילו חוץ לאלף פרסאות אינו אלא מדרבנן וליתא לדרב אשי ולא למאי דמוקים מתני'
בעירובי חצירות דווקא אלא מתני' כפשטא שהם פטורים מלערב בין עירובי חצירות לבין עירובי
תחומין ותו לא מידי". עד כאן לשון הריטב"א.

והרא"ש בסוף פ"א בעירובין הביא ג"כ את דברי הרי"ף אולם מסיק לבסוף ומיהו גמ' דידן, סבר
לרבנן ליכא שום תחום שבה דאורייתא ואפ' י"ב מיל. משמע שגם דעתו נוטה כדעת הרמב"ן
וסיעתו דלדידן יש לפטור במחנה גם מעירובי תחומין דהא בהא תליא כנ"ל והשלטי גבורים
בעירובין פסק ברור בשם הריא"ז וכן פטורים בני המחנה מלערב בין עירובי תחומין בין עירובי
חצירות שאף עירובי תחומין אינן אלא מדברי סופרים כמו שביאר מזה.

וכן מפורש באו"ז הל' עירובין סי' קכ"ח הנ"ל. לדידן דק"ל עירובי תחומין דרבנן אפי' עירובי תחומין
פטורין מלערב במחנה היוצא למלחמה. וגם המרדכי בסוף פ"א דעירובין פסק דלדידן אפי' תחומין
י"ב מילין אינם מן התורה וא"כ גם לשיטתו פטורין מעירובי תחומין במחנה.

והנה הרבנים הגאונים מחכמי ארץ ישראל העירו לי על זה דמנין לנו להתיר לחיילים במחנות
ללכת יותר מארבעת אלפים אמה בשבת ובחג לדבר מצווה ושמא גם לשיטת הראשונים הללו
לא פטרום אלא מלערב כלומר שמותרים להלך ארבעת אלפים אמה לצד אחד בלי עירוב, כמו
שאחרים שאינם במחנה מותרים ע"י העירוב, ולכן כתוב במשנה שפטרום מלערב, ומשמע
לכאורה שהם מותרים בלי עירוב מה שהותר לאחרים בעירוב והיינו ארבעת אלפים אמה
לצד אחד אבל יותר מזה לא הותרו גם הם, וכל הראשונים הנ"ל לא הזכירו אלא שפטרום
מלערב עירובי תחומין והיינו מה שעירוב מתיר ומאחר שאין עירוב מתיר יותר מד' אלפים
אמה גם יושבי המחנה אינם מותרים יותר מזה.

וכן משמע לכאורה מדברי הרמב"ן שכתב לדחות את דברי הראב"ד, דלא קתני ומותרין להלך ג'
פרסאות ופטורין מלערב, אלא ופטורין מלערב בלבד קתני, לא התירו להם אלא עירוב שפטרום
ממנו, מה שאחרים מותרים בעירוב התירו במחנה בלא עירוב, ועלה קאמר ר' ינאי "אבל עירובי
תחומין חייבין וכו'". הרי משמע מדבריו שלא שקלו וטרו בסוגיא אלא על מה שהעירוב מתיר ולא
.הזמ רתויל

אולם נחזי אנן לפי שיטה זו צריך לומר שכמו ע"י הנחת עירוב מה שנשכר הוא מפסיד, כך גם
במחנה, אם החליטו ללכת לצד אחד ארבעת אלפים אמה נאסרו ללכת אפילו אמה אחת לרוח
כנגדה, שבכל האופנים אסור להם ללכת יותר מד' אלפים בצירוף שתי הרוחות גם יחד. יש
לתמוה על זה הא תינח במניח עירובו אלפים אמה ממקום שביתתו שיש לו לאותו צד ד' אלפים
אמה משום שנחשב כאילו שבת במקום עירובו משום שדעתו על מקום פתו ומשם מודדים לו
מקום שביתתו. אבל במחנה אם נאמר שלא הוסיפו להם ללכת יותר מאשר ד' אלפים בכח מה
יוכל למדוד אותן ארבעת אלפים אמה לצד אחד ולא לצד השני ואם ע"י החלטתו ללכת לצד אחד
אנו מקילים עליו כאילו שבת במרחק אלפים מהמחנה יש לשאול אימתי הוא חייב להחליט על
כך לפני השבת או גם בתוכה? והאם יוכל אחרי כן לחזור ולהחליט על צד אחר? ולא משמע
כלל מהסוגיא ומהראשונים שהוא מפסיד את הצד השני בהליכתו לצד אחד כמו ע"י הנחת עירוב
שא"כ אין זו קולא כל כך לאנשי המחנה ואם נאמר שבמחנה לא הפסיד את הרוח שכנגדה כלל
אלא שבכל צד יוכל ללכת ללא עירוב ד' אלפים אמה אין זו אלא דברי נביאות שבאיזה נמוק נוכל
להצדיק את זה לפי שיטה זו אם דינו של מחנה בלא עירוב כאחרים ע"י עירוב מאחר שלא יתכן
בשום פנים שמשהו יותר ללכת ע"י עירוב יותר מד' אלפים אמה מחוץ לשטח העיר. ה"ה ואם
הותרו יושבי המחנה ללכת ד' אלפים לכל צד מה שלא התירו למנות עירובין בסוף אלפיים אמה
יותרו ללכת גם יותר מזה, דמה לי שמונת אלפים בצירוף הרוחות מה לי עשרת אלפים או יותר
עד י"ב מילין דשם יש אולי לחשוש לשיטת הראשונים הסוברים שהוא דאורייתא ואם לא חששו
לה בדרבנן ניחוש לה בדאורייתא. ואם כי יתכן לדחוק בקושיות הנ"ל ולתרצם באיזה אופן שהוא,
הרי אין הדברים מתקבלים על דעת.

ואחרי העיון מצאתי מפורש בדברינו בספר עבודת הקודש להרשב"א ז"ל בדין עירובי תחומין סי'
:בתכש 'א

אולם כל זה אינו אלא ביושבי משלטים על הגבול לצורך בטחון שדינם כדין מחנה היוצא למלחמה
מאחר שיש שם תקריות יום יום או לדעת הרמב"ן והרשב"א לפי דברי הגר"א – במחנה החונה
בשדה אפילו כשאינו יוצא למלחמה כגון גדודי חיל רגלים החונים בשדה באופן זמני לאימונים
במקום שאין ישוב קבוע אבל לא נוכל להתיר את הדבר במחנה בסיסי קבוע שדינו כדין ישוב
שלא התירו להם ארבעת הדברים שפטרו במחנה כמו שמשמע מהירושלמי בסוף פ"א דעירובין
שאומר לענין פטור מדמאי שאם התבואה נכנסה עם המחנה מן השדה לעיר כבר נפטרו בשדה
מהפרשת דמאי ואינם מתחייבים מחדש בכניסתם לתוך העיר. או שתבואת דמאי שיצאו עם המחנה
מן העיר לשדה אינה נפטרת מדמאי משום שכבר נתחייבו בעיר בדבמאי הרי שלא פטרו אלא בשדה
.ריעב אלו

ואל תשיבני דבר שגם לדעת הראשונים הנ"ל לא פטרום מעירובי תחומין אלא להולכים בתפקידי
לחימה ולא לצורך מצווה אחרת שכבר ראינו מדברי ר' יהונתן שמדובר לא בהליכה לתפקיד ועד
כאן לא אסר ר' יהונתן הליכתן מחוץ לתחום אלא לפי שהולך בשיטת הרמב"ם הפוסק כר' ינאי
אבל לדעת כל הראשונים החולקים עליו פטורים לכל דבר מצווה מהעירוב שאם המדובר בהליכה
לצורך בטחוני, לא היה גם ר' ינאי אוסר עליהם מחוץ לתחום כמו שנתבאר לעיל.

ואם כי הירושלמי נשאר בספק ביחס להבאת עצים לכל מקום שהתירו במחנה זה מותר גם
כשהמחנה סמוך לחורשה שיש לפניהם עצי הפקר או ביחס לפיטור מנטילת ידיים אם פטורים
מזה גם כשאין להם מחסור במים, כגון כאשר הם סמוכים למעיין, משום שיתכן שבמחנה אינם
חייבים כלל להטריח עצמם לזה. הרי ביחס לעירובי תחומין ברור שהמדובר הוא בהליכה לצורך
מצווה שפוטרין מלערב קתני ולכל דבר שעירוב פוטר גם הם פטורים ומאחר שאין מערבין אלא
לדבר מצווה גם הם לא הותרו ללכת מחוץ לתחום אלא לצורך מצווה שהתירו לערב עליו אעפ"י
שאין הדבר כן ביחס למרחק כמו שפרשנו לעיל נראים הדברים שכן הדין ביחס למטרת ההליכה.

כעת נשאר לנו רק לברר את גדלו המינימלי של מחנה כדי שיהיה לו דין "מחנה" לענין הדברים
שפטרו חכמים שם.

והנה בתלמוד הבבלי בסוף פ"א דעירובין נחלקו תנאים ואמוראים בזה.
ולמדהו מגדעון (שופטים ו') "ויבוא גדעון ומאה איש אשר אתו לקצה יש מהם שאמרו "מאה"

"הנחמה
עד למחנה גדול כמחנה אלוקים" (ד"ה א' י"ב) ו"כמה מחנה אלוקים עשרה". "הרשע" ורמא שיו

כמחנה ישראל במלחמה מדין. ויש אמרו שנים עשר אלף


וכתב הרשב"א: "ודעת הפוסקים דהוי בעשרה כיון דבתלמוד דידן לא הפליג בהן" וכו', משמע
מלשון הרשב"א בעירובין שכתב על המשנה ומפרש בירושלמי בעשרה קרויין מחנה דגרסי התם
כמה הוא מחנה. ואע"פ שהביא הרשב"א לבסוף כל שיטות הירושלמי שנחלקו בה מאחר שמקודם
סתם בשם הירושלמי וכתב שלדעת הירושלמי דעשרה קרויין מחנה משמע שכן פוסק הרשב"א.
וב שיש לכוכן משמע מדברי המ"מ בפרק א' מהל' עירובין ה"ג לדעת הראשונים שמחנה נקרא
ומזה הביא ראיה שלא דברו במחנה היוצא למלחמה כנ"ל וכן הביא עשרה פחות מכן שיירה
הגר"א בבירורו לאו"ח סי' קנ"ח ס"ק כ"א בשם הראשונים ובסי' שס"ו ס"ק ו' סתם כן את דעת
הרשעהירושלמי ואת ההלכה בדבורו שכתב "והיינו כמו שכתב בירושלמי שם כמה מחנה
שנאמר עד למחנה גדול כמחנה אלוקים פחות מכאן שיירה" ואם כי שברור שאין זו גירסתו
בירושלמי פחות מכאן שיירה, אלא העתיקה מדברי המ"מ הנ"ל וזהו שמסיים הגר"א ועיין מ"מ.
מכל מקום יש להביא ראיה מדבריו שמכריע כן את ההלכה ומכאן משמע קצת שמכריע הגר"א
כשיטת הראשונים שהכל תלוי במספר אנשי המחנה ולא ביוצא למלחמה (ויש קצת סתירה בס'
קנ"ח הנ"ל שהכריע כהר' יונתן שהדבר ביוצא למלחמה ולא בעשרה).

על כל פנים מאחר שלא מצאנו לאחד מן הראשונים שיסבור כדעת ר' חנניה שאמר מאה או
לכ הז יפלו כדעת ר' יהודה שאמר י"ב אלף ברור שיש לפסוק כדעת ר' יוחנן שאמר עשרה
משלט אשר מכיל לא פחות מעשרה חיילים דינו כדין מחנה ויש לפטרם מארבעת הדברים

ואין צריך לומר לשיטת הראשונים הסוברים שאין צורך שיהיו יוצאים למלחמההנשמב בותככ

שלפיהם יש לפטור גדוד חיל רגלים הנמצא בשדה לצורך אימונים אלא אף לשיטת הר' יהונתן
יושבי המשלטים הנמצאים שם לצורך א"רגהו מ"מה ירבד יפל ם"במרה תעד ה"כש ותעיסל
שמירה ובטחון ונמצאים תמיד במצב הכן ערוכים להגנה ולהתקפה בשעת הצורך בודאי

ויש לפטור אותם מד' הדברים גם בזמן הזה כמו שהוכחנו שיש לדונם כדין מחנה לכל דבר.

מהפוסקים ראשונים ואחרונים ולכן מותר להם על כל פנים לצאת מחוץ לתחום לצורך מצווה
בשבת עד למרחק של י"ב מילין שהוא שנים עשר ק"מ בערך שבי"ב מילין בעצמם יש להחמיר
לפי דעתי ולנהוג לכתחילה כדעת הרמב"ם הסובר שי"ב מילין דאורייתא תלוי למרות שלדעת

כל הראשונים הנ"ל אין כל יסוד לאיסור י"ב מילין לשיטת הבבלי.