4060.htm

דפנה טלdatal@netvision.net.il

סיכום תשובותיך והערות המרצה עליהם

תגובות המרצה ניתנות פעם בשבועיים בערך, בתחילתו ואמצעו של כל חודש לועזי.
אם ברצונך לשלוח דואר אלקטרוני למרצהלחץ כאן

משימה	תשובה למשימה	תגובת המרצה
1	הטיפול של הלוחות השונים בקונפליקט בין הכנת לוח נוח לשימוש ובין התחשבות בעונות השנה ובתנועת גרמי השמיים – שמש,ארץ, ירח: בזמן המשנה היתה הקפדה יתרה שחודש לא יעבור את מנין 30 הימים, כך שאם לא הגיעו עדים שראו את מולד הירח עד לסוף היום השלושים נקבע היום שאחריו לראש החודש (החודש קודש בידי שמים). כאשר חודש שהסתיים היה בין 30 יום, נקבעו שני ראשי חודש: היום ה-30 והיום שאחריו. משכו של כל חודש הינו 29 יום ו-30 יום לסירוגין פרט למרחשון וכסלו. הלוח העברי בימנו שם לו למטרה שיהיה לוח אחיד לכל עם ישראל ולכן נקבעו החודשים וראשי החודש ע"פ שיטת חשבון אחידה וקבועה. חשבון החודש צמוד למחזור הירח וחשבון השנה נקבע על פי סבוב כדור הארץ מסביב לשמש. יחד עם זאת בכדי להיות נאמן לעונות השנה (עליהן לרוב מבוססים החגים כמו פסח) ולצמצם את ההפרש בין מחזור של 12 חודשי לבנה לשנת שמש נקעה תוספת של 7 חודשים בפרק זמן של 19 שנים, כך שאחת למס' שנים מתווסף חודש (אדר) ומתקבלת שנה מעוברת ז דבר המאפשר לחגוג את החגים במועדם ושומר על שנת השמש. הלוח המוסלמי מתחשב רק במחזור הירח ומכאן שהשנה שלו קצרה יותר משנת חמה. הפרש זה יוצר מצב בו אין התאמה בין החודשים הקבועים לבין עונות השנה, וחגי המוסלמים "נופלים" בכל פעם בזמן ובעונה אחרת. הלוח הנוצרי ניסה לתת את מירב הנוחות למשתמשים בו ולכן הוא מתחשב רק במחזור של סיבוב כדור הארץ סביב השמש, כך שמספר הימים בשנה הוא קבוע, והחודש נקבע ע"פ חלוקת השנה ל-12. כתוצאה מכך כל חודש, בכל שנה, יוצא באותה עונה קבועה.	23/11/2004 הערה לפרק 1:יפה
2	התשובות לשאלת חגיגת ראש השנה יומיים ולא יום אחד: א. ראש השנה בא בתחילת החודש, עובדה זו יצרה קשיים בתקופה בה קידשו את החודש ע"פ הראיה. קושי אחד נבע מכך שהיה צורך לחכות לעדים ואז לקדש את החודש, והיו מקרים בהם הגיעו העדים ביום ה-30 והספיקו לקדש את החודש, היו מקרים בהם לא הספיקו לקדש את החודש בים ה-30 , אך היו גם מקרים שלא הגיעו עדים ואז היה צריך לקבוע כראש חודש את היום שאחרי. קושי נוסף היה שהשליחים לא תמיד הספיקו להודיע על קידוש החודש בזמן. כך קרה שכבר מהיום ה-30 באלול אנשים החלו לחכות להודעה ונהגו להתייחס ליום זה בקדושת חג מספק, ואם קרה שלא הודיעו באותו היום על קידוש החודש, ציינו את ראש השנה יום לאחריו, ויצא כי חגגו יומיים. ב. בתקופת בית המקדש, כאשר בית הדין ישב בירושלים ז גם אחרי שנקבע שלא יתקבלו עדים מזמן המנחה נהגו ביום זה בקדושה, וחגגו את ראש השנה ביום שאחריו. ג. כיום, למרות שיש לוח קבוע עדיין חוגגים יומיים, בכדי לשמור על מנהג אבותינו.
4	ב. עבודת יום הכיפורים בימי בית שני: ייחודו של יום הכיפורים במקדש היה עבודת הכהן הגדול שכוונה לשם כפרת עוונות העם. העם לא היה שותף לעבודה אלא צפה בה. הכהן הגדול שוכן בחדר מיוחד במקדש 7 ימים לפני יום הכיפורים בהם הכין את עצמו לעבודה. עבודת הכהן התנהלה כדרך הפרושים . בין העבודות בתוך ומחוץ להיכל היה הכהן הגדול טובל ומקדש ידיו ורגליו. העבודה בפנים נעשתה בבגדים לבנים. ביום הכיפורים, ראשית התוודה הכהן הגדול על עוונותיו ועל עוונות ביתו ז על פרו. לאחר מכן העלה את גורלות השעירים. סמוך לשחיטה שוב התוודה הכהן הגדול והפעם כלל גם את אחיו הכוהנים. לאחר השחיטה הקטיר הכהן הגדול את הקטורת בקודש הקודשים והתפלל תפילה קצרה. אז הזה את הדם על הפרוכת והתוודה על חטאות העם, בסיימו השעיר נמסר כדי להישלח לעזאזל. כאשר הודיען לכהן הגדול כי השעיר הגיע למדבר, הוא החל בקריאת התורה, כאשר באותה השעה, בחוץ, שרפו את הפר שלו. ג. תולדות "כל נדרי": השערה היא כי תפילת "כל נדרי" חוברה בתחילת ימי הגאונים, אך ישנה סברה כי התפילה חוברה בבבל. בין גדולי ישראל היו הרבה חילוקי דעות באם לומר ,כל נדרי" אם לאו. כן, היו ויכוחים האם נכון להתיר למפרע כל נדר או שבועה והאם יש טעם בכך ולכך, ואילו סוגי נדרים כן או לא ניתן להתיר. תפילת "כל נדרי" שימשה במשך הדורות כאבן נגח ביד הגויים בתוקפם את הדת היהודית. תפילת "כל נדרי" התפשטה ברוב תפוצות ישראל, ועקב התפשטותה ישנם ניסוחים רבים המעידים כי הקהילות השונות הכניסו שינויים נוסח התפילה. לגבי מס' הפעמים שיש לומר "כל נדרי": בתחילה נהגו לומר פעם אחת, אחר כך פעמיים בכדי להוציא את המאחרים, ולבסוף שלוש פעמים כמו בשאר ההתרות.	26/11/2004 הערה לפרק 4: בסדר
6	א. אלוהי הפילוסופים מול אלוהי אברהם: אלוהי הפילוסופים הינו מנוכר לעולם, מופרד, אינו מתערב ואינו מצווה ז הפילוסופים הם אלו הקובעים מה טוב. לאדם אין זכות על גופו, ואין לו זכות קניין. בני האדם הם חומר גלם ז כלי בידי המדינה לתועלתה ע"פ שיקול המושלים ולתועלתם. האדם אינו קובע את גורלו, אלא ההורוסקופ שלו בשעת לידתו, ומושלי המדינה שלו. אלוהי אברהם מתערב בכל, מצווה ומדבר. האדם אוטונומי, בעל רצון, עושה את רצונו, בעל בחירה. על החשמונאים היה לבחור בין שני האלוהים האלו, והמהפכה שהנהיגו מוכיחה כי בחירתם הייתה באלוהי אברהם: ניתן לראות זאת בראש ובראשונה מאופי המהפכה שהיה לאומי-מדיני. מטרתו של יהודה ואנשיו היתה חידוש מלכות ישראל. כבר מתחילת המרד המית מתתיהו הכהן מתייוון, ובהמשך נלחם יהודה במתייוונים, החרים את אחוזותיהם וחילקן לשכבות היותר עניות של העם, הרס את מבצר המתייוונים, וכמובן טיהור המקדש ובניית המזבח. ג. מקומו של חג החנוכה במקורות ישראל: במגילת תענית, מוזכר בפעם הראשונה השם "חנוכה". החנוכה נמנה יחד עם ימים טובים אחרים בהם אסור להתענות ולספוד מת. ע"פ קובץ מדרשי (סכולין) על מגילת תענית, החנוכה מציין את בניית המזבח, ואת ימי העבודה בהם תיקנו החשמונאים את הכלים. ע"פ ספר מכבים א', חג החנוכה הינו חג חנוכת "העבודה" בבית המקדש, ניצחון על האויבים וחנוכת המזבח אך צביונו עדיין לא ברור. ע"פ ספר מכבים ב', החנוכה אינו "חנוכת הבית" או חנוכת המזבח, אלא מעין סוכות שני עם הסממנים של חג סוכות, ובמשך 8 ימים. בשני ספרים אלו לא מוזכר השם חנוכה ולא מנהג הדלקת הנרות. בספר "קדמוניות היהודים" של יוסף בן מתתיהו מתואר חג החנוכה כשמחה על טיהור המקדש וחידוש עבודת ה' בבית המקדש, ומסופר שנקבע לחגוג מדי שנה כ-8 ימים והוא נקרא "חג האורים" או "חג הנרות". מדבריו נראה כי מנהג הדלקת הנרות לא היה מנהג קבוע בדור שלפני חורבן הבית השני. בתוספתא מסכת שבת ניתן לראות שישנה מחלוקת סביב השאלה כמה נרות להדליק בחג. נס פך השמן מוזכר לראשונה בבריתא חיצונית בתלמוד הבבלי. לסיכום, בתחילה החג נחוג בשמחה והלל עם טכסים הדומים לסוכות. לאחר שחודש חג הסוכות בזמנו בחודש השביעי, הפך החג להיות חג העבודה בבית המקדש.	30/11/2004 הערה לפרק 6: OK
7	כפירה? אמונה? בלבול? – בשואה ריח האש מעשה נורא בימי דניאל: הושלכו שלושה לכבשן האש. לא נגעה לבושם, לא חרכה שערם ושלמים יצאו, כרצון האל. מעשה ניסים בימי דניאל: הושלכו שלושה, נמצאו ארבעה. הרביעי? מלאך שבא להציל וחזק מן האש מלאך האל. בימים שלנו, חדלי אגדה, הושלכו, הוי כמה, לכבשן האש. אכלה בשרם, רק הותירה אפרם, לא יצאה בשלמים נשמה יחידה. לא בא המלאך. מה כבדה הבגידה. וככל שנרצה לחמוק ולסתום ריח האש יעברנו פתאום ודרך האל ישאר חידה. שלמה טנאי, בתוך יהב אלה, "היחס לאל וביטויו בשירה על נושא השואה", 1991 מאורעות השואה, על אכזריותם הקשה, נתפשים אצל רבים כייחודיים. השואה הוא אירוע חסר תקדים ובעל מימדי ענק. שאלת הצדקת האל עלתה ביתר שאת לנוכח מאורעות אלו, והעמדות כלפיה היו בקשת שבין הכחשה גורפת בקיומו של האל,ועד אחיזה חזקה באמונה באל, המנסה להסביר את עוצמת הרוע והשמד הסותרת, לכאורה, את אחת מהנחות היסוד של הדת, כי האל הוא כל-טוב וכל-יכול. המציאות היתה קשה, בלתי נתפשת, בלתי מוכרת, חסרת שליטה. כל צורות ההתמודדות ופתרון הבעיות המוכרות, הן ברמה האישית והן ברמה הקהילתית והציבורית נמצאו כערכן של קליפות השום. הרבנים, גם הם לא ידעו מה נכון ומתאים לנהוג: חלקם נשאר עם צאן מרעיתם וחלקם מילטו את נפשם, חלקם היו בעד תגובה אקטיבית וחלקם בעד תגובה פסיבית. הבלבול היה עצום. אך לא נכון יהיה לחפש קוים אחידים לדפוסי ההתנהגות של כלל הציבור היהודי במחנות או בגטאות, שאלת האמונה נותרה שאלה פרטית בין הפרט לבין עצמו, כל אחד וחיפוש האמת הפנימית שלו, האמת איתה יכול היה לחיות. התגובות היו רבות ומגוונות: אלם נדהם של קבלת הדין ונכונות לעמוד בניסיון ולקדש שם שמים בלי לשאול שאלות, עמדה כי השואה היא ביטוי ישיר ומכוון של זעם אלוהי, עונש צודק ומטהר, עונש משום "מידה כנגד מידה", הסתר פנים, נסתרות דרכי השם ותוכניותיו, ניסיון, הנאצים היו כלי בידי אלוהים, אלוהים לא יכול להיות קיים ועוד. כאמור, בשאלה זו, של צידוק האל כל אדם התעמת עם עצמו, תחושותיו, ניסיונותיו, חוויותיו, וכוחותיו. אנשים מאמינים נותרו מאמינים, או אמונתם נתחזקה יותר או הפכו לכופרים. אנשים כופרים ז חזרו להאמין, או נותרו כופרים ללא עוררין ז אין כלל ברור. כל אחד ופתרונו הוא, ובהתאם, העמדה והדרך בה בחר להמשיך בחייו.	30/11/2004 הערה לפרק 7: תשובה מעניינת ומקורית.
8	מבנה התרומות והמעשרות: את מצוות התרומות והמעשרות יש לקיים בארץ ישראל כאשר העם יושב בה. במקור, חלק מן התרומות נעשות ע"י הבעלים ז החקלאי וחלקן ע"י הלויים. המצווה מן התורה כוללת תרומות ומעשרות מן הדגן, התירוש והיצהר, אך הרבנים הוסיפו חובה על כל גידולי קרקע שהם מאכל אדם. עונת המעשרות היא משיגיעו הפירות להזריע ולצמוח, הכל לפי מה שהוא, לא לפני כן. קביעת עונת המעשרות מאוד מורכבת ושנויה במחלוקת, לכן יש לבדוק לגבי כל צמח וצמח בנפרד. להלן סדר התרומות: 1. תרומה גדולה – ניתנת ע"י החקלאי לכהן. אין בתורה שיעור מדויק של הכמות אותה צריך לתת, ונקבע כי גם חיטה אחת פוטרת את הערימה. 2. מעשר ראשון – ניתן ע"י החקלאי ללויים, סך של 10% מהיבול. 3. תרומת מעשר ז ניתן ע"י הלוי לכהן, סך של 10% מחלקו (המעשר הראשון) שזה שווה ל-1% מהיבול של החקלאי. 4. מעשר שני ז ניתן ע"י החקלאי לעצמו בשנים ה- 1,2,4,5 לשמיטה, סך של 10% מהיבול הנותר. יבול זה לא מוצא מן השטח החקלאי , אלא מוקצה לו מקום מוגדר. בזמן בית המקדש נהג החקלאי לקחת את המעשר לירושלים ולאוכלו שם בטהרה, או אם התגורר רחוק לפדות אותו בכסף ואת הכסף לקחת לירושלים, לקנות בו אוכל ולאוכלו בטהרה. כיום מחללים את המעשר על שווי פרוטה ז שוחקים ומקלקלים אותה. 5. מעשר עני ז ניתן ע"י החקלאי לעניים בשנים ה- 3,6 לשמיטה, סך של 10% מהיבול הנותר. כיום, הבעלים מאבדים את התרומה הגדולה ותרומת המעשר אשר אסורים למאכל לישראל (מוקצה להם מקום מוגדר), ואילו את המעשר הראשון (החלק שנשאר אצל הלווים) הם לוקחים לעצמם. מצוות הפרשת התרומות והמעשרות חלה גם על הכוהנים והלווים עצמם, בשטחם.הכהן זוכה בתרומתו, ובמעשר הראשון וכן בתרומת המעשר, הכהן יכול לאכול את המעשר או לתת לכהן אחר. הלוי זוכה במעשר הראשון בלבד. ב. משמעות החיים בארץ ישראל לגבי: עבורי, ארץ ישראל הינה בית רוחני ופיזי. כאן יש בי את התחושה של היותי חלק משושלת ארוכה והמשכיות היסטורית החל מצעדיו הראשונים של אברהם אל עבר הארץ. ארץ ישראל, זהו המקום היחידי, עבורי, לגדל בו את ילדי ולהוריש להם בפועל את מורשת עמם ויהדותם. החיים בארץ ישראל הינם הגשמת חלומם של רבים מבני משפחתי בעבר שזכיתי אני לממש. יחד עם זאת יש בי צער גדול על כי לגולה ישנו כוח ממגנט וחזק יותר מכוחה של ישראל, וכי רוב רובו של עם ישראל מצוי בגולה וטוב לו בכך. החיים בארץ ישראל אינם קלים גם כך, והמאבקים הפנים יהודיים פוגמים ביכולת שלנו למשוך אלינו יהודים נוספים על מנת שנוכל לחזק לרומם ולפאר יותר את הארץ. אני תקווה שמצוות יישוב ארץ ישראל תקנה לה מקום של יותר כבוד ורצינות בין יהודי הגולה, וכי נשכיל אנו, יהודי הארץ, לקלוט אותם באהבה, בסבלנות ובסובלנות.	08/12/2004 הערה לפרק 8: נאה
10	מטלה 1: קורבן פסח בימי בית שני – בראש חודש ניסן יצאו שליחים להודיע לעם להוציא את המקנה. בעלי המקנה היו מוציאים אותם, רוחצים ומנקים אותם בנחל ויוצאים אל עבר ירושלים. ביום העשור, יצאו כולם לקנות את הזבח. בי"ד בחודש היו עולים למגדל גבוה במקדש, תוקעים בשלוש חצוצרות כסף ומכריזים כי הגיעה שעת שחיטת הקרבן. עם השמע הקריאה העם לבש בגדי חג. בפתח העזרה עמדו לווים בכדי לווסת את כניסת המזביחים. במקום השחיטה עמדו שורות של כוהנים עפ כפות כסף וזהב. הכהנים העבירו מכף אל כף דם מן השחיטה עד למקום המזבח, והכהן הקרוב למזבח זרק את הדם על קיר המזבח, והעביר בחזרה כף ריקה. הקרבן היה נצלה על תנורים ולאחר מכן נאכל בקול הלל ורינה. מטלה 2: רשימת פעולות חג הפסח ז בראש ובראשונה קיימת מצוות סיפור יציאת מצרים, כמו כן יש לעשות שינוי בלילה זה והסיפור צריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח. וכמובן יש לערוך את הסדר ולכלול בו את כל המצוות הבאות: אמירת "פסח מצה ומרור", יש לאכול ולשתות רק כשהאדם מסיב דרך חרות, יש לשתות 4 כוסות יין מזוג ולברך עליהן, אכילת חרוסת ומרור,קדש ורחץ כרפס, מגיד, רחצה, מוציא מצה, שולחן עורך, צפון, ברך הלל, נרצה. כל פעולות אלו מטרתן לזכור את יציאת מצרים. מטלה 3: ההגדה אשר שבתה את ליבי היא "הגדת הנשים" סאן פרנציסקו 1993, מאת א.מ. ברונר. באתר הובאו רק דברי המבוא ואצטט מס' שורות: "מדוע מרירות אימותינו בלילה הזה? שהן טרחו בהכנה אך לא שותפו בטכסיות. הן הגישו אך לא הינחו. הן קראו על אבותיהם אך לא על אימותיהן" אני שותפה לתחושה שאילו הוספו ונזכרו גם האמהות בטקסטים היהודים, הנשים היו מרגישות הרבה יותר שותפות, משתתפות ובעלות הזדהות עמוקה. איני שותפה למרירות של כותבת ההגדה, אך מבינה את הצורך של חלק מהנשים למלא תפקידים נוספים, ובכך לחוש שייכות יותר גדולה. מטלה 4: הפסקה בה בחרתי הינה: "והנה צרוף הגלות… את חייהם". תרגומה בעברית של ימינו יהא בערך כך: השהות בגלות היא שטיהרה את ישראל והכינה אותם לקבלת האור והקדושה. המרור מסמל את ה"חיים המלוכלכים" והקשים שהיו לישראל בדרך לטהרה.	08/12/2004 הערה לפרק 10: תשובה מעניינת
3	א. התפילה אותה בחרתי היא "ברכת הכוהנים" המתחילה במילים: "שים שלום טובה וברכה… " ומסתיימת במילים: "ובכל שעה בשלומך". בתפילה זו הש"ץ מבקש מאלוהים כי יברך את ישראל בכל עת ושעה וכי ישים על ישראל שלום טובה וברכה, חן וחסד ורחמים, כי לישראל נתת את תורת החיים. הדבר המשמעותי לי בתפילה זו הוא בראש הראשונה בקשה עבור כל ישראל ולא רק עבור פלוני או אלמוני, הדברים אשר מבקשים מאלוהים כברכה שייכים לתחום המידות הטובות ולא לתחום טובת ההנאה החומרית, וכן הברכה לשלום אותה ניתן להבין הן במובן של שלום פנימי בין האדם לעצמו, הן שלום בין האדם למשפחתו וחבריו, והן שלום בין עם ישראל לעמים הסובבים. ב. המנהגים שמצאתי מעניינים מתוך המאמר הינם: 1. משמרה ז התייחסות לכל ערב ראש חודש כ"יום כיפורים קטן" בו מפשפשים במעשי החודש כולו ועושים תשובה. מנהג המשמרה מצא חן בעיני מפני שאני חושבת שנכון לו לאדם לפשפש במעשיו ולעשות תשובה מעת לעת ולא פעם בשנה. 2. פירות ראש השנה – ברכה על מס' פירות וירקות הגדלים מהר מהאחרים ז לשם גידול בנכסיו של האדם וזכויותיו. הברכה על פירות ראש השנה מצאה חן בעיני מפני שזו נראית לי תוספת נאה לשאר הברכות בחג: תפוח בדבש, דג ועוד. מנהגים אלו לא היו מוכרים לי. ג. הטקסט מתוך ספר החינוך מצא חן בעיני בראש ובראשונה בשל השפה בו הוא משתמש. כמו כן היה מעניין לראות את הסדר ההגיוני בו פורש הכותב את הסבריו ואינו פוסח על שום פרט בכדי להבהיר את האמור. הכותב מרחיב בהסבריו ואינו משאיר מקום של ספק וכן שומר תמיד על מקומו של האדם מול האל (קטן מול גדול, חוטא אפשרי מול חנון ורחום וכד') .	08/12/2004 הערה לפרק 3: תיקון טעות: ברכת כהנים היא הפסוק "יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך וישם לך שלום". הברכה שבחרת בה שמה כפי שכתבת: ברכת שלום.
5	1. הופעת סמלי חג הסוכות בעבר ובהווה: החל מסוף ימי הבית השני מרובים תיאורים של סמלי חג הסוכות. סמלים אלו לא נמצאים באמונתנו בימי בית ראשון, ואינם תופסים מקום מרחב בתקופת ימי הביניים ובעת החדשה. הרימון הופיע על גבי השקלים שנטבעו בימי המרד הגדול בשנים 66-70 אחרי סה"נ, ובצידו השני של המטבע הופיע גביע ז שיתכן שזהו הכלי ששימש לטכס ניסוך המים. ארבעת המינים המופיעים ביחד על מטבעות נמצאו על מטבעות אותן ציווה בר-גיורא להטביע בשנים 69-70 אחרי סה"נ, כמו כן הופיע על מטבעות אלו הספל לניסוך המים. גם על המטבעות שטבע בר-כוכבא נמצאים סמלי חג הסוכות וכן כד המסמל את שמחת בית השואבה וניסוך המים, ובנוסף גם אשכול ענבים ודקל. באמנות הקדומה מופיעים תדיר ארבעת המינים לצד ארון הקודש והמנורה. בעיית זיהוי האתרוג: בספר ויקרא כ"ג מ' כתוב: "פרי עץ הדר וכפות תמרים וענפי עץ עבות וערבי נחל.", במסכת סוכה פרק ד' משנה ט' מוזכר פרי האתרוג: "רגמו כל העם באתרוגיהן". לא כל החוקרים מסכימים לזיהוי המסורתי של עץ ההדר כאתרוג. גם מפני שהופיע רק פעם אחת במקרא, וגם מפני שהמילה "הדר" קרובה פונטית למילה "הידור" שפירושה ביוונית מים. יתכן כי המשמעות הראשונית של הדר, כוונתה היתה לעץ הזית שנאמר עליו בירמיהו י"א ט"ז: "יפה פרי תאר" ובהושע י"ד ז': "ויהי כזית הודו" שני מושגים אלו מתקשרים עם המילה הדר ז יופי, הוד. גם בנחמיה ח' ט"ו נאמר: "הביאו עלי זית… הדר… תמרים, עץ עבות". בסברה כי פרי ההדר הוא עץ הזית תומכת גם העובדה כי בימי סוכות, הזית עמוס פרות בשלים. אך למרות הכל, אין עדיין זיהו ודאי של פרי ההדר כאתרוג ואנו הולכים ע"פ מסורת אבותינו המוכרת לנו. 2. נושא העליה לרגל: תאור היסטורי ז עיקרה של מצוות העליה לרגל חלה ונהגה על יהודי א"י, אך גם יהודי התפוצה הרבו לעלות לרגל אם כי לא ראו לעצמם חובה לעשות זאת בכל רגל ורגל לירושלים, אלא השתדלו לקיים את המצווה במידת האפשר. מדבריהם של פילון ויוספוס אנו למדים כי יהודי התפוצות אספו כספי תרומה ויצאו בשיירה לא,י כדי להביא את תרומתם ולקיים את מצוות העליה. כמו כן התבהרה התמונה כי לא אחת נשדדו במהלך הדרך, מה שהביא את העולים לרגל לבקש אישור מיוחד ליציאת השיירה והגנה. ע"פ ההלכות השונות אנו למדים כי תופעת העליה לרגל של יהודי התפוצות לא היתה מזערית. וכי העולים השתמשו כנראה בדרכים קבועות ומקובלות. הידיעה המוקדמת ביותר על עלית יהודי התפוצות לרגל, מצויה אצל יוספוס בקדמוניות י"ד בשנת 88 לפני סה"נ. ניתן להסיק שהתופעה התמסדה בתקופת החשמונאים עם פריקת עולם של הנוכרים. בספרות היהודית של ימי הבית השני אף עולה הרעיון כי ממטרותיה של העליה לרגל היא יצירת האחוה בין בני העם המפוזר בכל קצווי תבל. תיאור העליה לרגל באגדות חז"ל: ישנם באגדות סיפורים על עליה לרגל של קבוצות, יחידים, כהנים וישראלים, חכמים ופשוטי עם. באגדות חז"ל מתוארות רגליהם של העולים כ"נאות" בזמן העליה לרגל. כן, מודגש הרעיון כי העליה לרגל חייבת להיות לשם עשיית המצווה ולא להנאה. וישנה אזהרה שלא לחמוד את רכושם של אלו שעלו לרגל. ישנן מספר אגדות בהו מסופר כי אלוהים שומר על רכושם וביתם של העולים לרגל מפני גנבים, ע"י מלאכים ואמצעים פלאיים אחרים. 3. התפילה בה בחרתי היא "אום נצורה". תפילה זו נאמרת רק ביום השבת והרעיון המרכזי שלה הוא שבח ישראל שומרי השבת. בתפילה מוזכרות מצוות השבת וכן מתוארים מנהגי השבת: קביעת תחום שבת, "זכור ושמור", טירחה לקראת שבת, שמירת השבת עד כלותה,לבוש ואוכל נאה וחגיגי,ברכת המוציא על שתי ככרות, הדלקת נרות השבת, קידוש היום וכד'. בתפילה זו,כמו בשאר ההושענות, ישנם דיברי ריצוי ותפילה בלשון ישועה, להבדיל מלשון עזרה, הצלה, חנינה וכד'. היות ואיני מצויה ברזי ההושענות, נהניתי לקרוא את מאמרו של רוטשילד, ובמקורות נוספים כדי ללמוד יותר. כל דבריו של רוטשילד במאמרו הוסיפו לי, ובמיוחד מרתקת ההתחקות אחר מקורות הפיוטים.	20/12/2004 הערה לפרק 5: יפה מאוד
9	א. מה התחדש לי במגילת אסתר ע"פ המאמר של יעקב אשכנזי? בראש ובראשונה, המאמר היה מרתק. הניתוח ה"אחר" של האירועים המוזכרים במגילה, הן לגבי ה"מאבק" בין ושתי למלך, הסיבה לאי השתחוותו של מרדכי, תפקידה של אסתר בסיפור, מקומו של המן ועוד היה כולו חדש לי. כן, כל הרקע ההיסטורי והתרבותי של הממלכה הפרסית, ריבוי השבטים הנודדים ועיסוקם של היהודים (כולל הערים אותן הקימו), גודלו העצום של הארמון והסביבה, תפקידי המלך והמלכה, ובמיוחד ההקפדה היתרה של המלך על החוק כלשונו, ללא פשרות ז כל אלו הם מן החידוש עבורי. ב. ארבע הפרשות ותוכן קריאת התורה בכל אחת מהן: בשבת האחרונה של חודש שבט ובשלוש שבתות של אדר, קוראים בפרשת השבוע מספר תורה אחד, והמפטיר קורא בפרשה אחרת מספר אחר. ארבע הפרשות הנוספות הן: פרשת שקלים, פרשת זכור, פרשת פרה ופרשת החודש. בפרשת שקלים (שמות ל') מדובר על מצוות נתינת מחצית השקל בכל שנה כדי להקריב קרבנות הציבור בבית המקדש. בכל שנה יש להביא את הקורבנות מהתרומה של אותה השנה ולא של שנה אחרת. לפי צו תורה יש לבצע את המפקד באמצעות מחצית השקל שיתן כל איש "כפר נפשו". ישנו ציווי על הבאת תרומת הנדבה למשכן. בפרשת זכור (דברים כה'), הנקראת שבת לפני פורים, מדובר על המצווה על כל ישראל לשמור בלב איבה ושנאה לעמלק וזרעו, ולהזכיר ולספר מדור לדור על מעשה הרשע בצאתנו ממצרים עד אשר יאבד זכרו וימחה שמו מהעולם. זוהי מצווה לזכור את מעשה עמלק ולמחות את זכרו עמלק מתחת לשמים. בפרשת פרה (במדבר יט'), הנקראת בסמוך לפרשת החודש, מדובר על תזכורת לכל מי שנטמא מהמת להיטהר כדי שיוכלו להקריב קרבן פסח במועדו. מדובר על שרפת הפרה האדומה שהאפר שלה ישמש להכנת "מי נידה" ז מים בהם יטוהרו טמאי מת. זה בא להזהיר את ישראל לטהר עצמם כדי שיעשו פסחיהם בטהרה. בפרשת החודש (שמות יב'), הנקראת בשבת האחרונה של חודש אדר, מדובר על קרבן פסח ומצוות חג הפסח. הפרשה פותחת במצוה הראשונה בה נצטוה עם ישראל כעם ז מצוות קידוש החודש. קידוש החודש וקביעתו של ראש חודש ניסן כראש השנה לחודשים. מצוות קידוש החודש ומצוות קרבן הפסח. ג. מצוות היום של חג הפורים: ישנן ארבע מצוות המיוחדות לפורים: 1. מקרא מגילה ז כל אדם חייב לקרוא את המגילה בלילה, ולחזור ולשנותה גם ביום. גם הנשים וגם גברים חייבים בקריאת המגילה, וחובה לקוראה בציבור ובבית הכנסת. 2. משתה ושמחה ז אכילה ושתיה ללא גבול ביחד עם שמחה ושירה. 3. משלוח מנות איש לרעהו ז חובה על כל אחד לשלוח לפחות שני משלוחי מנות. 4. מתנות לאביונים ז מצוה מדרבנן, לתת לפחות שתי מתנות לשני אביונים.	03/01/2005 הערה לפרק 9: יפה מאוד
12	הקטע אותו בחרתי ממגילת רות הוא פרק א' פסוקים ד-ט כולל. בחרתי בקטע זה מפני שהוא מדגיש את כוחה של האשה נעמי. המעשה שהיא עשתה לקום, ללכת לארץ אחרת ולקחת איתה את כלותיה אינו כל כך פשוט ואופייני לאשה בתקופתה. מעשה זה משקף גדלות נפש, עוז רוח ואמונה כנה ושלמה באלוהים, ואני "מסירה את כובעי" בפניה.	03/01/2005 הערה לפרק 12: יפה.
11	להלן תגובותי למאמרים של שלום רוזנברג ואליעזר שבייד על מהותה של המדינה יהודית ז דמוקרטית: אני חייבת להודות כי הקריאה במאמרים אלו לא היתה קלה עבורי, וקראתי אותם שוב ושוב. הסוגיה לא קלה ועל העוסק בה מוטלת האחריות לגורלו של העם היהודי. שלום רוזנברג מזכיר כי בין אוחזי הדעות הקוטביות בפולמוס קיימת אחדות דעים כי כי לא קיימת האפשרות לגשר בין יהדות ודמוקרטיה, אני לא שותפה לתחושה זו. לדעתי הדבר אפשרי אך דורש מידה גדולה של יושר כנות, אמונה ואחריות ונראה לי כי מעטים האנשים שמוכנים באמת ובתמים להידרש לעניין ולשבת עם אנשים החושבים אחרת מהם ומתוך כובד האחריות להביא את דברם לעם. מאמרו של רוזנברג "הקפיץ" אותי לא פעם, ואתייחס כאן למספר נקודות. רוזנברג מספר על משל הנסיעה במשאית לקראת תאונה, ומנתח את האפשרויות השונות העומדות בפני האדם היחיד היודע שהנסיעה היא במסלול התרסקות… אך באופן מתמיה מתעלם רוזנברג מאפשרות אחת: יתכן שאותו אדם טועה. יתכן וה"ידיעה" שלו אינה נכונה בראותו ובנתחו את "המציאות" או "המציאות הריאלית" כפי שקורא לה רוזנברג.אל לנו להניח שאנחנו "יודעים" או קוראים יותר נכון את "המציאות" מאחרים, ולצאת על בסיס ידיעות אלו למלחמות חורמה בעלות משמעויות והשלכות רחבות מאוד. המציאות נחווית שונה מאדם לאדם, וכל אחד על יכולתו מבין ומנתח אותה, אלוהים ז "הוא" היודע. ענווה היא תכונה שזה זמן מה "פשטה את הרגל" וחבל. אם נחזור אל המשאית, אכן כל אחד שחושב שהדרך מסוכנת חובתו לדווח מתוך אחריות קיבוצית אך תמיד קיימת האפשרות שהוא טועה. רוזנברג מדבר על הבחירה באפשרות השלישית כעצובה אך הכרחית, אני מסכימה עם ההכרח ועם כך כי לא תתכן הסכמה חלקית, על תנאי. רוזנברג מדבר על מודל הרופא ועל הבעיתיות להכריע במצב אמיתי בין דעותיהן השונות של הרופאים המכובדים, לדעתי מצב זה דומה לבעיה אמיתית בה נתקל אדם והוא פונה לרב, ועוד אחד, ועוד אחד…וצריך להכריע בין התשובות השונות, ונכון הדבר לגבי כמעט כל תחום טרויאלי בחיים ז אנחנו צריכים להחליט מתוך סל עצום של אפשרויות ז והרופא, הרב, איש המקצוע מציג בפנינו את הדעה הכנה שלו. וכמספר האנשים, כן מגוון הדעות. אני מקבלת את דבריו של רוזנברג בדבר "הדמוקרטיה בדיעבד", כמוהו אני חושבת כי אין הדמוקרטיה ערך עליון אינה יכולה להיות כזאת, אלא "סטרטגיה בעלת ערך עליון שאין לוותר עליה", וכן, לפעמים, בדמוקרטיה אנשים "אחרים" ז החושבים אחרת ממך קובעים החלטה שגם אתה צריך לחיות עפי"ה. אליעזר שבייד, במאמרו סוקר את התפתחות הדמוקרטיה כמשטר במדינת ישראל ועוד קודם לכן בארגונים השונים.וכן מדבר על התגלגלות התפיסה כי יש סתירה בין דמוקרטיה ליהדות והקצנת הקטבים. את דעתי הבעתי קודם לכן. שבייד מדבר על דמוקרטיה בה האזרח הוא הריבון השואף לאושרו והצלחתו (כפי שהוא מתאר את המצב כיום) לעומת דמוקרטיה בה העם הוא הריבון במדינה (כפי שפעם היינו, או התכוונו להיות), לי נראה חיוני ביותר להתייחס לאפשרות של ריבונות העם, הן מפני הצורך לשמור על הזהות היהודית של המדינה והן בכדי לבסס את הבסיס המשותף של האזרחים במדינה ואת המחויבות שלהם כלפיה. שבייד מדבר על יציבות המשטר הדמוקרטי במדינת ישראל, אני רק מקווה שהוא צודק ושלא יוכח אחרת לאור הקורות אותנו לאחרונה ולעתיד לבוא. שבייד מדבר על "התכופפות" ערכי הלאום והדת במידה ורק זכויות הפרט תחשבנה כערך העליון החוקתי של המדינה, אני חושבת שכאשר מנסים להגיע למכנה משותף כלשהו, בודאי שכל קבוצה מכופפת את ערכיה קימעה ז אין דרך אחרת, יחד עם זאת היות ובכל זאת אנו מדינה יהודית ורוצים לשמור אותה ככזו עוד דורות רבים, אולי כדאי להחליט כי מספר תחומים ז ערכים יהיו בלתי כפיפים, אך גם זו דרך שיח אמיתי כפי שהתייחסתי לכך בראשית התגובה שלי. שבייד מדבר על כך כי אפשרות כזו אינה בהכרח נוגדת את הדמוקרטיה כי אם חלק מהדילמות בתוך הדמוקרטיה והמהוות את ההליך הדמוקרטי. לסיכום, בסוגיית מדינת ישראל כיהודית-דמוקרטית, אינני רואה סתירה בין השתיים. אך אני כן חושבת שיש בראש ובראשונה לשמור על זהותה היהודית לאומית של המדינה, לראות את העם כריבון המרכזי של המדינה תוך הבנה והסכמה שיהיו ערכים מסוימים שאולי יצטרכו להתכופף ואילו ערכים אחרים ישמרו כערכיה העליונים של המדינה. אני חושבת שהדרך היחידה הנכונה לעשות זאת היא דרך ענוה , הקשבה, אמונה ואחריות, כפי שפרטתי בהתחלה. עתידנו בידנו ועלינו לקחת זאת בכובד ראש. מלחמה על "הכל או לא כלום" עלולה להביא את כולנו לאבדון, דגם אם מי מאתנו משול לאותו איש ידען במשאית.	03/01/2005 הערה לפרק 11: התשובה משכנעת מאוד. אני רוצה להוסיף דוגמה כדי להעמיק את הדילמה של רוזנברג: את ממלאת תפקיד של קשר במוצב מוקף אויב. את מקבלת פקודה למסור למפקד המוצב שעליו לפנותו לכוון דרום, כי כל הדרכים האחרות חסומות על ידי האויב. את מוסרת את ההודעה למפקד, וזה, שחצן ומתנשא, מגיב" הם לא יגידו לי היכן האויב, אני יודע יותר טוב. ונותן פקודה לסגת צפונה. והנה הדילמה: להצטרף לכוח, בידיעה שסופו לעלות על מארב, ללכת לבד דרומה להנצר ולהשאיר את כולם לגורלם? הנימוק שלך אולי האיש במשאית טועה – אינו תקף כאן. ומה תעשי?

חזור לתוכן