סופה העצוב של האהבה - על שיר השירים - דעת

את שיר השירים יש לקרוא בעיניה של האישה. התשוקה לאהבה היא תשוקת האדם למשמעות ובריחת הדוד היא האבסורד שבקיום.

אם נצליח לנתק עצמנו – דבר שאינו קל כלל ועיקר – מן המסורת בת אלפי השנים, המפרשת את שיר השירים כאלגוריה המתארת את היחסים שבין הקב"ה לכנסת ישראל, ונעיין בשיר השירים כפי שהוא, נראה לפנינו יצירה פיוטית רבת־עוצמה שמעטות כמוה – אם בכלל – בספרות העמים. הרעיון שעומד בבסיס היצירה הוא התחושה המתמדת של החתירה אל חיים מלאי משמעות שהופכת להתרוצצות סחור־סחור חסרת מנוחה, התרוצצות שבסופו של דבר אינה מביאה אל תכלית כלשהי. בסופו של התהליך מצויה השלמה, פשרה חיוורת ונעדרת חיוניות, שתאפוף את האדם בבגרותו ותלווה אותו עד יום הסתלקותו מהעולם. זהו שיר על התשוקה למצות את החיים ועל ההחמצה. אפשר שמיצוי והחמצה – מצה וחמץ – הם שקושרים את השירה הזאת לימי הפסח.

החמצה של הרגע

אני ישנה – ולבי ער. קול – דודי דופק: פתחי לי, אחותי, רעיתי, יונתי, תמתי, שראשי נמלא טל. קווצותיי רסיסי לילה. פשטתי את כותנתי – איככה אלבשנה?! רחצתי את רגליי – איככה אטנפם?! דודי שלח ידו מן החור – ומעיי המו עליו. קמתי אני לפתוח לדודי, וידי נטפו מור ואצבעותיי מור עובר על כפות המנעול. פתחתי אני לדודי – ודודי חמק־עבר. נפשי יצאה בדברו. ביקשתיהו ולא מצאתיהו, קראתיו ולא ענני" (שיר השירים ה, ב־ו).

מהי תמצית שיר השירים אם לא תיאור ההתמהמהות הפרדוקסלית ו

היום, יותר מחמישים שנה לאחר שנכתב 'קול דודי דופק', אני מביט באופן שונה על הכתוב כאן ועל שיר השירים בכלל. השיר הנהדר הזה שלא לחינם כונה שיר השירים מאפשר קריאות שונות. אני מבקש להציג כאן קריאה אחרת, קריאה שאינה מתעלמת מנימת הייאוש והאכזבה המלווה אותו לכל אורכו.

אות אזהרה
נבחן שוב את הקטע שצוטט: האם נכון להאשים את הרעיה בעצלות? אכן, לאחר כל הנדודים הללו היא עולה על משכבה עייפה ורצוצה. הכרתה מעורפלת – "אני ישנה ולבי ער". היא שומעת את הדפיקות ואת הקול, אבל לא דברי אהבה הוא משמיע לה. לא מה שהיא רוצה לשמוע. נכון: הוא אומר את כל מילות החיבוב: "אחותי, רעיתי, יונתי, תמתי", אבל אינני שומע בדבריו את מה ששומע הרב סולובייצ'יק. אינני שומע כאן על "כיסופיו וערגותיו, על מילוי המאוויים ומימוש התקוות". הוא אינו מדבר עליה אלא עליו. היא אינה "רעיה", "אחות". היא שלו: רעיתי, יונתי. הוא אינו מבקש להתאחד איתה, אלא למצוא מחסה מהלחות שבחוץ. הוא מבקש לעורר חמלה.

בשבילה, המילים הנלבבות הללו הן אות אזהרה. המילים הללו כבר נאמרו ויחד איתן באה פרידה, אולי אפילו גירוש. הדוד כבר עמד מאחורי הכותל: "הנה זה עומד אחר כתלנו, משגיח מהחלונות, מציץ מן החרכים…" ואמר: "קומי לך רעיתי, יפתי, ולכי לך!". ובלילה "הסודי והמוזר" חושבת הרעיה שישנה וליבה ער "מה הוא רוצה עכשיו, האם זו מציאות או חלום? עליי להתלבש, שלא להופיע לפניו לא צנועה. איך לא אטנף את רגליי עכשיו, לאחר שרחצתין מאבק הדרכים הרבות שבהן חיפשתי אותו, את הדוד. שוב הוא קורא את קריאותיו ושולח ידו מן החור, כשם שאז הציץ מן החרך".

היא מבשמת את ידיה לקראתו. הוא עדיין שם, ברור שלא הרחיק, שהרי רק כרגע שלח ידו מן החור. היא פותחת – הוא חמק עבר. למה? האם זו מין סנקציה על ההתרשלות? החמצת הרגע, כפי שאומר הרב סולובייצ'יק? האם לא יכול היה לחכות מעט? כך מעניש אוהב את אהובתו? נניח שיש כאן סוג של משחק אהבים והדוד חומק עובר – אבל למה "קראתיו ולא ענני"? למה אין מענה? למה מסכת הייסורים חוזרת ביתר שאת?

ההיעלמות נראית כקפריזה, אין לה כל סיבה מתקבלת. עכשיו תסתובב האוהבת ללא לאות שוב כמטורפת. שוב תלך לשאול על אודותיו את השומרים הסובבים בעיר, והם, שלא בלא צדק, יחשבוה למטורפת, יכוה, יפצעוה ואף יערטלו אותה. אכן, היא יודעת בעצמה שאהבתה נוירוטית, בלתי סבירה בעליל, והיא משביעה את בנות ירושלים ואומרת "תגידו לו שחולת אהבה אני". "אהבָתי", היא אומרת, "אני יודעת, היא סוג של מחלת נפש".

לאורך כל המגילה הרעיה מוכנה להתמסר לדוד, להיות שלו ורק שלו – אך הוא אינו מוכן לכך. הוא אומר לה מילים יפות, אבל חומק ומדלג על ההרים. הוא חושש להתקשר – בורח ומבריח – לכי לך!

השיר כולו, לטעמי, נאמר על ידי אישה. היא הדוברת לכל אורכו. היא המדמה לעצמה את דברי הגבר ו"משחקת" את תפקידו בדמיונה. רגעי המפגש ביניהם, שאף פעם אין בהם הגשמה של התשוקה ושל האהבה, אינם מתרחשים אלא בדמיונה, והיא יודעת שהם בני חלוף ושאין בהם ממש.

מסדרונות האבסורד
משמעותה של כל יצירה גדולה חורגת מעבר לעלילתה ולדמויותיה. באופן בולט מגילת שיר השירים איננה מספרת לנו את הסיבות להתנהגותו של הדוד, רק את הסיטואציות, או, נכון יותר, את חוויות האהבה הנכזבת של הרעיה. השיר אינו מציג את החיים כקיטש מתקתק ואינו מבטיח גן של שושנים לרעות בו. הוא אחוז במציאות האנושית ולכן מדבר אל האדם הקשוב לו, וקורא לו לאמונה מעבר לייאוש.

הנושא הגדול של שיר השירים הוא "המושא החמקמק". כל חיינו אנחנו רודפים אחריו. יהיו אלו האהוב או האהובה, הילד שלנו, התלמיד שלנו, הידע, נושא המחקר של המדען, משמעות העולם והקיום כמושאו של הפילוסוף, או הא־לוהים. האבסורד כבר כאן. הכול כבר נמצא בשיר הגדול הזה.

כאן הקדים התנ"ך – כמו תמיד – באלפי שנים את קפקא ואת קאמי. בשיר השירים מסובב האדם (הרעיה) בשווקים וברחובות, ב'המשפט' של קפקא במסדרונות הביורוקרטיה ובתי המשפט, בסרטו של בריאן דה־פלמה 'לבוש לרצח' במסדרונות המוזיאון ובסרטיו של וודי אלן בין חדרי הדירה, אבל תמיד יש לנו עניין עם מושא ערגה חמקמק. זו היא אותה תחושת קיום שמאופיינת על ידי קאמי ב'המיתוס של סיזיפוס'. מלאכת החיפוש האינסופי שבה האדם, כלשונו של עגנון, "מגיע ולא מגיע".

כדי להציג את הנושא של החמקמקות בוחר שלמה המלך ליצור סיטואציה ארוטית. גם הוא ידע, הרבה לפני אריסטו ויונג, שארוס הוא הכוח המניע את הכול, ובאמצעותו עיצוב הכמיהה הוא החזק והמשכנע ביותר.

שיר השירים קורא לנו לתת הצדקה לעמלו האבסורדי של סיזיפוס. אנחנו נמשיך לשוטט במסדרונות הקפקאיים של חיינו (או אלו של וודי אלן ובריאן דה־פלמה) ללא תכלית ברורה בידיעה שאנו די נטושים. מדי פעם נשמע, לעתים אולי אף קרוב מאוד, את דפיקותיו של הדוד על פתחנו. נחוש בו עומד אחר כותלנו, בייחוד כשהאביב מריע סביבנו ושוב נסתחרר אליו ובעקבותיו. אבל נדע שזה הכול, וזה, כנראה, הרבה מאוד.

הפתרון השפוי
כמו ספר קהלת, מעלה מגילת שיר השירים בסופה מעין "פתרון שפוי" שמאפשר לאנושי לחיות בתוך העולם חסר הפשר:

כרם היה לשלמה בבעל המון. נתן את הכרם לנוטרים. איש יביא בפריו אלף כסף. כרמי שלי לפניי. האלף לך, שלמה, ומאתיים לנוטרים את פריו (ח, יא־יב).

הרעיה חדלה מהתרוצצותה. היא ממסדת עם אהובה, שלמה, קשרים קורקטיים וענייניים: הכרם שלי, האלף לך – זה הכול. כך, כשהכול מוסכם – אפשר להמשיך ולהתקיים בלי סערות הנפש וחיבוטי הכמיהה. יש להכניס את החיים למסגרת של חובות והסדרים, ולהתעלם מהיסוד החמקמק שמטריף את דעתנו.

הדוד עוד ינסה להרעיד שוב נימים של כמיהה: "היושבת בגנים, חברים מקשיבים לקולך, השמיעיני!", והרעיה, מחוסנת כבר, נרפאה ממחלת הנפש של האהבה, אומרת לו בעצבות נוראה: "ברח דודי, ודמה לך לצבי או לעופר האיילים על הרי בשמים". הפעם היא שאומרת לו "אני יודעת שבסוף תברח שוב. אני נשארת פה, ומסתפקת ביחסים הענייניים איתך".

כך בדיוק מסתיימת מגילת קהלת, אלא שקהלת הוא ספר ההגיונות ושיר השירים – ספר החוויות.

על שלוש "שאלות האדם" של קאנט משיב שיר השירים את התשובות הבאות:
מה מוטל עליי לעשות?
– למלא את חובותיי. לשמור מצוות, לשלם מיסים.
מה יכול אני לדעת?
– רק מה שקרה, אבל לא את הסיבות.
למה אני רשאי לצפות?
– לחוש לעתים ש"הוא" (מושא הכמיהה) קרוב, וגם זה הרבה.

גדולת התנ"ך, בשונה מספרי היסוד של דתות אחרות, בזה שהוא מעמיד את האנושי מול הא־לוהי ללא אשליות, ללא קיטש, ללא המתקה של גלולת הקיום המרה. כך כאן, בשיר השירים, כך בתהילים ("אלי אלי למה עזבתני"), כך בקהלת, ודאי כך באיוב, כך אפילו בסיפורי נביאים ראשונים.

השיר הזה הוא שיר האמונה, והוא מדבר אליי, כי כזאת היא אמונתי, כזאת היא אמונתו של האדם בן זמננו – וכנראה בכל הדורות.

אנחנו נצטווינו לאהוב את ה'. אין הבטחה של ה' לאהוב אותנו. לעתים הוא מתקרב, עומד אחר כותלנו, תובע תביעות: "פתחי לי!" ומתרחק שוב. אנחנו יכולים לנסות לתת בזה טעם ולהתמלא רגשות אשמה, אבל שיר השירים מלמד אותנו שזאת החוויה הקיומית היסודית ואין בה טעם ונימוק: התקרבות והתרחקות. אומר "פתחי לי" וחומק־עובר.