פרעה מלך מצרים וארצו

פרעה מלך מצרים הוא המלך הנוכרי שהתנ"ך מזכירו למעלה ממאתיים וחמישים פעם, גם ארץ מצרים, היא ארץ הנזכרת בתנ"ך יותר מאשר כל מדינה שכנה אחרת, כשש מאות ושמונים פעם מונה התנ"ך ארץ זו בעוד שבבבל נזכרת רק כמאתיים חמישים ושש פעמים ונבוכדנאצר, מלכה הבולט בשבעים פעם.

פרעה וארצו מצרים משמשים רקע לחלק מספר בראשית ולרובו של ספר שמות וכן לפרקי חזון ונחמה מרובים בכל התנ"ך.

מעניין שהפגישה הראשונה בין עברי ומצרי הייתה חשדנית. אברהם העברי נודד מאור כשדים העיר הבבלית הדרומית ומגיע לחרן, העיר הבבלית הצפונית, ומשם הוא עובר בכל ארץ כנען מבלי שיופיה של שרה אשתו יהיה לו לרועץ. אולם בעומדו לעבור את גבול מצרים נתקל הוא בחששות לגבי בעיית יופייה של שרה.


על כל אורח החיים היהודי ובמיוחד על החגים מוטבע החותם של "זכר יציאת מצרים", שכן יציאה זו היא שעשתה את ישראל לעם ואלמלא היא לא הייתה דמות ישראל כפי שהיא עתה.


יש אפוא קליפה חיצונית מצרית האופפת את הווייתנו היהודית. ואומנם ילד יהודי יודע על מצרים העתיקה יותר ממצרי משכיל, למרות שהמצרי הוא צאצא ישיר לאבותיו המצרים הקדמונים.

ועתה כמה קווים לדמותו של מלך מצרים – פרעה.

כשאמרנו שפרעה נזכר בתנ"ך כמאתיים חמישים פעם, הרי כללנו בזה את הפרעונים כולם. מה שמאפיין את פרעה דווקא חוסר כל ספציפיות, העדר כל קווים אינדיבידואלים מסוימים.

פרעה הוא מוסד – אין הוא אישיות פרטית. ולכן גם לא מצאו סופרי התנ"ך לנכון להזכיר את שמותיהם הפרטיים של הפרעונים – דבר שגרם לאחת הבעיות הקשות של החוקרים האגוסטולים שהוטל עליהם לזהות את פרעה המשעבד, ופרעה שבימיו יצאו ישראל ממצרים, שכן כמאתיים וחמישים שנה נמשכה תקופת שיעבוד מצרים.

מכל מקום בין ישראל והמצרים קיים יחס חד-צדדי. התנ"ך מרבה להזכיר את פרעה וארצו,ואילו המצרים לא הזכירו את ישראל בכתבותיהם המרובות מלבד פעם אחת בכתובת מרנפתח, ואף בזאת יש המטילים ספק.

חד צדדיות זו ניתנת להסברה בשני טעמים:

האחת ארכיאולוגי,

והשני פסיכולוגי.

מחד – ישבו בני ישראל בדלתא שמצרים התחתונה – אזור שסבל הרבה משטפונות מי הנילוס. ערים שלמות נהרסו, ומאזור זה לא נשתמרו כמעט בכלל עדויות דוקומנטרים.

רוב התעודות והכתובות נמצאו בקברות שבמצרים העליונה משני צדי "הפס-הפורה" של הנילוס והם בעיקרם טקסטים פונרליים (של קבורה) ואין משתקפים בהם עניינה של מצרים התחתונה.

הנימוק השני – הפסיכולוגי, הוא פשוט למדי.

המצרים מעולם לא סיפרו על כישלונות. לפי תיאורים מצריים פרעה הוא מנצח תמידי, הגובר ביד חזקה על אויביו ואינו מותיר מהם שריד ופליט.

ישנן הוכחות המצביעות על הקונטרסט העצום שבין המציאות ההיסטורית ודברי ההתיימרות של המצרים. מעניין שפסיכולוגית-כזב זו הוחלה בצורה ישירה למצרים של ימינו, שאף הם כידוע בגדר "מנצחים תמידיים".

כפי שכבר הוזכר להלן לא היו כל פרטים ספציפיים להגדרת הפרעונים. היו חוקרים שרצו למצוא בפרעה תקוות-מוזוס השלישי קווי אינדיבידואליות מסוימים. הוא בן הדינסטיה האמיצה ביותר, ועליו מסופר שהכניע את ברית מלכי כנען בקרב ליד מגידו. הוא מתאר כיצד העביר את צבאותיו דרך ואדי ערה הצר, למרות דברי חבר מפקדיו שיעצו לו להימנע מן המעבר, לא נרתע והצליח למלא משימה זו ולהנחיל מפלה לאויביו. אולם התברר שגם הוא אינו אלא מוצג אידיאליזציה מסוימת ולא דמות בעלת קווי אופי ממשיים.

ואם ישנן דמויות שונות הרי אין זה עקב שוני בתכונותיהם אלא עקב העובדה שבמרוצת התקופות משתנים גם האידיאלים.

בתקופה אחת האידיאל הוא גיבור כוח. לאחר מכן הנטייה היא לצד טיפוס רוחני יותר.

אך אין לזה כל שייכות לפרעה הנוגע בדבר.

בקשר לדמותו של פרעה, אחת הדברים המובנים פחות מכל היא "אלוהותו" של מלך זה.

בכל הטקסטים המצריים והייתה זו גם אמונה מושרשת עמוק בלב העם המצרי, קיימת האמונה שפרעה הוא אל לפי מהותו, אל אשר ירד לארץ לשכון בין בני אדם.

ראו בו צאצא ישיר של אל השמש – רע.

המצרים שרו לו שירים ורוממהו כאבי היקום.



באחד הטקסטים הוא אפילו מתואר כקניבל העולה לשמים וסועד סעודה המבושלת מאלים, וכל צבא השמים חרד מפניו.

אמונת פרעה בהיותו אל מוזכרת גם ביחזקאל: "לי יאורי ואני עשיתיני". כיום קשה לנו לתפוס כיצד יכלה אמונה כזו להיות מושרשת בצורה חיה אצל עם שמבחינות רבות הצטיין באינטליגנטיות, אולם מבחינה זאת היו המצרים שמרנים מאוד.

הנחתם הייתה שסדר העולם יתקיים לנצח בלי כל שינויים ו"מה שהיה הוא שיהיה". לכן גם אמרו על המצרים שהם משולים לאפרוח הנושא על גבו את קליפת הביצה ממנה התבקע.

כבר עמד החוקר קסוטו על העובדה שמשה בעת פנייתו הראשונה אל פרעה מלך מצרים לא קיים בדיוק את הפקודה עליה נצטווה, ולא השמיע דברים באוזני המלך כפי שאמר לו ה'.

בעוד שלפי הציווי הפניה התחילה במלים:

אבל פרעה המלך האלילי איננו נראה כמושפע והוא עונה:

נוהגים לפרש את תשובת פרעה "לא ידעתי את ה'" כהתרסה וחוצפה. אבל נראה שלפי פשוטם של דברים פרעה אומנם לא שמע ולא ידע את ה'.


ארץ מצרים משופעת באלילים. כשמונים אלילים גדולים היו בה, כמה מאות בינוניים, וכמה לגיונות של אלילים קטנים.


בפועל לא היה במצרים איש אחד שידע והכיר את האלילים כולם, גם הכוהנים ידעו רק את אלילי העיר והמחוז בה כיהנו אולם לא יותר מזה.

פרעה עצמו היה אומנם מושפע אם היה בא אליו שליח בשם האל רע מהליופוליס, או האל פתח מנוף (ממפיס) הנזכר ביחזקאל כ"גילולים מנוף" או כ"אמון מתבי", "התיש הקדוש" ממנדיס "הפר הגדול אפיס ממנפיס" ועוד.

אולם את האלים הקטנים לא הכיר ולא התחשב בהם, למרות שחכם מצרי מסוים מזהיר שגם אל קטן פגיעתו קשה, וקמע זערור עשוי להועיל.

שמו של אלוקי ישראל לא היה ידוע לפרעה, וגם עוברי הימים שהיו מביאים מידי פעם שמועות על אלי הארצות השכנות לא פרסמו שמעו של "אלוהי העברים".

המדרש מציין שפרעה שלח לבית גנזיו לשאול מה טיבו של "אלוהי העברים"? ומסורת המדרש יש לה אישור גם ממקומות ארכיאולוגיים מצריים, שלפיהם התגלה שהייתה קיימת במצרים אקדמיה שנקראה "בית החיים" ושם רוכזו החרטומים, המכשפים והרופאים. ומסופר על רעמסס שהלך לחקור ב"בית החיים" מי הוא הגדול שבאלים.


לראשונה נזכר שם ה' במצרים על קמע מצרי עתיק.

בקשר ליציאת פרעה למים לעת בוקר, מקום שם נפגש בו משה שבא אליו בשליחות ה', ישנו גם כאן אישור ארכיאולוגי. בסדר היום של פרעה נכללה תפילת שחרית ומצוי ציור המראה אותו משכים בבוקר, יוצא אל ארמונו והולך לברכה קדושה של האליל רע, והברכה מחוברת אל היאור.

וישנם ציורים רבים המראים כיצד כמה אלים רוחצים את פרעה.

משה ניצל הזדמנות זו להיפגש אתו, מכיוון שבדרך אחרת כנראה קשה היה לפנות אליו. מה עוד שהיה זה מנהג מקודש במצרים, כשפרעה נמצא בדרך, הרשות הייתה בידי כל אדם לפנות אליו ולשטוח לפניו בקשתו.

שני הצדדים, גם משה וגם החרטומים המצריים השתמשו במטה ויש אפילו הטוענים שהמילה מטה מקורה מצרי. בתמונות העתיקות אפשר באמת להבחין בחרטומים שהם מחזיקים
במקלות קטנים. אחד מתלמידי (מר מייזלס) הציע הסבר למילה לטיהם – מטותיהם, ואומנם עיון במקורות אישר השערה זו.


אומנם שני הצדדים משתמשים במטות אבל בעוד שאהרן הישראלי מציין בקביעות שה' הוא העושה נפלאות מאמינים המצרים בכישוף כבריאה עצמאית.

(נקודה זו הבליט פרופ' יחזקאל קויפמן במחקריו בתולדות האמונה הישראלית).

בסיום יש עוד להזכיר את נבואת יחזקאל על מצרים:

אומנם בישעיהו מוזכרת פדרציה בין שלושת המדינות – אשור מצרים וישראל – אבל דומה שמציאות ימינו רומזת יותר לרעיון יחזקאל בקינתו המפורסמת של פרעה מלך מצרים.