  |
|
|
העדותה רפס – שדוחה יגהנמ |
|
לולא |
|
אלול הוא החודש השישי לפי מניין החודשים שאנו מונים מניסן, כמו שכתוב בתורה (שמות יב): 'החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה'. ולפי מניין השנים שאנו מונים מתשרי – אלול הוא החודש האחרון בשנה. השם 'אלול' לחודש זה נקבע, כשמות כל החודשים, על ידי עולי בבל. אמרו חז"ל: |
|
ימי רצון |
|
לפי שאלול הוא האחרון לחודשי השנה, לפני ראש השנה שהוא יום דין לכל באי עולם, לפיכך הוא נקבע לתשובה ומרבים בו באמירת סליחות ותחנונים לפני הקדוש ברוך הוא. והימים האלה הם ימי רצון מימי קדם. שכשחטאו ישראל בעגל ונשתברו הלוחות, ואף על פי שהתשובה טובה ומקובלת בכל עת – ימי אלול מוכנים ומסוגלים יותר כיוון שהימים הם ימי תשובה, מרבים בהם בסליחות ובתחנונים, ויש מקומות – וכך ומנהג האשכנזים לומר סליחות מיום א' בשבוע שחל בו ראש השנה, אך לא פחות |
  רפוש תעיקת |
|
מיום שני של ראש חודש אלול ועד ערב ראש השנה, כל יום אחרי תפילת שחרית תוקעים בשופר ארבעה קולות: תקיעה, שברים, תרועה, תקיעה. ותקיעת שופר זו אינה מן התורה אלא מנהג ישראל הוא. שכשעלה משה רבנו להר וזיכרון זה מעורר את האדם לתשובה. אין תוקעים אלא בשחרית לאחר התפילה, לפי שעלייתו של משה להר היתה ותוקעים כל החודש כדי להזהיר את העם על יום הדין הקרב ובא ולעוררם לתשובה. ובערב ראש השנה אין תוקעים כדי להפריד בין התקיעות של חודש אלול, שאינן אלא |
|
לולא יגהנמ |
|
מיום שני של ראש חודש אלול עד הושענא רבה, ועד בכלל, אומרים בקהילות האשכנזים בכל יום אחרי תפילת שחרית וערבית מזמור כז בתהלים: 'לדוד, ה' אורי וישעי', ומנהג זה נתייסד על פי המדרש: ה' אורי – בראש השנה, וישעי – ביום הכיפורים, ואחר כך: כי יצפנני בסוכה – רמז לסוכות. (לפי מנהגי האר"י יש לאומרו (.החנמו תירחש תליפת ירחא ויש מקומות שנוהגים לומר בציבור אחרי התפילה מזמורי תהלים, עשרה או יותר, – |
|
הנשה שאר ברע |
|
בערב ראש השנה משכימים ומרבים באמירת סליחות ותחנונים ומתעוררים לתשובה, לפי שזה היום האחרון לפני יום הדין, שכל באי עולם עוברים לפני הקדוש ברוך הוא כבני מרון. ונזהרים ביותר ביום זה מעבירות שבין אדם לחברו, ולא יסיח .הבושתהמ ותעד ויתבונן בלבו, הלא בשעה שעומדים להביא אדם למשפט לפני מלך בשר ודם, יחרד החוטא המתאחר לשוב מחטאתו יכבד עליו מאוד עונשו בכל יום. כי הוא יודע כי יצא |
|
התרת נדרים בערב ראש השנה |
|
נוהגים להתיר נדרים בערב ראש השנה אחרי תפילת שחרית, כדי שייכנס ליום הדין בלי עוון של נדרים שקיבל על עצמו ושכח לקיימם. לפי שנדרים שאדם קיבל על עצמו יכול הוא להתירם על ידי חכם, הנודר הולך אצל וצריך לומר בקשת ההתרה לפני שלושה בני אדם או יותר, אבל לא פחות משלושה. וכך עושים בערב ראש השנה: כל אחד בוחר לו שלושה בני אדם, ואומר לפניהם מנהג הספרדים, שעושים התרת נדרים שתי פעמים בשנה: ארבעים יום קודם ראש |
יום הדין
|
|
לומגה רעש ,ן"במר |
|
שנו רבותינו: שלושה ספרים נפתחים בראש השנה: אחד של צדיקים גמורים, ואחד של רשעים גמורים, ואחד של בינוניים. צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים. רשעים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה. בינוניים – תלויים ועומדים מראש השנה ועד יום הכיפורים. זכו – נכתבים לחיים; לא זכו – למיתה. זה שאמרו חכמים: צדיקים גמורים שנכתבים לחיים, ורשעים שנכתבים למיתה – לא אלא כך היא המידה: יש עוונות שדינו של הקב"ה ומשפטו אל הצדיקים ליפרע מהם |
|
על מה נידונים בראש השנה? |
|
זה הדין שאמרו חכמים, שכל אדם נידון בראש השנה, אינו אם יזכה לגן עדן ולחיי העולם הבא או אם יתחייב לגיהנום ולאבדון, שאין אדם נידון בראש השנה אלא על ענייני העולם הזה, אם ראוי לחיים ולשלום או למיתה וליסורים. כך אמרו חכמים: 'בראש השנה – זה היום תחילת מעשיך זיכרון ליום ראשון, כי חוק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב. ועל המדינות בו ייאמר, איזו לחרב ואיזו לשלום, איזו לרעב ואיזו לשובע, ובריות בו יפקדו להזכירם לחיים ולמוות'. אלא כך היא המידה: בראש השנה שוקלים מעשיו של אדם, ונכתב ונחתם לאלתר |
     
|