ניתוחי מתים הלכה ולמעשה

פברואר 1, 2010 · מאת הרב ד"ר ישראל יעקובוביץ · מחניים, גיליון קכ"ג · בית


<br /> ניתוח מתים להלכה ולמעשה / הרב ד"ר ישראל יעקובוביץ<br />


ניתוח מתים להלכה ולמעשה


הרב ד"ר ישראל יעקובוביץ


מחניים קכ"ג, עמ' קיד – קיט


המאמר מציג את נושא ניתוח מתים יהודיים בין הקושי עם ניוול המת לבין חובת פיקוח נפש,
:תיצמת

.הז אשונל הכלהה סחי תא קדובו

.הרובק ;תולבא ;שפנ חוקפ ;הכלה ;האופר
: סקדניא

בעיית ניתוחי מתים היא בעיה העומדת ממש ברומו של עולם היהדות ובעומק המציאות

.תיצראה

וכן שנינו (סוטה יד, א) :

"תורה תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים. תחילתה גמ"ח דכתיב "ויעש
ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם". וסופו גמ"ח דכתיב "ויקבר אותו
."איגב


הרי שהמצווה של קבורת המתים, כמו שהראה לנו הקב"ה בכבודו ובעצמו, היא סוף ושיא
כל התורה ואין לך מושג של חסד אמיתי, יותר נשגב ואציל מן החסד שעושים עם המתים,
שרק הוא חסד של אמת לפי דעת חז"ל. ועתה בימינו דומים אנו כאילו קול יוצא ומכריז, אוי
להם לבריות מעלבונו של חסד זה. שומעים אנו קול זה כאשר אנו ניגשים עתה לדון בכובד
ראש על גורלם של אלו שאינם יכולים לדבר בעד עצמם.

בשים לב למצב הנוכחי וההפקרות השוררת בשטחים מסוימים של הטיפול במתים, אולי נוכל
,ח תוכרב) "אמלש אתיירתב אלוביז דע וליפא ימחר שניא יעביל"

להעריך יותר את מאמר חז"ל:
"שיהא לו שלום כל ימי חייו ואף ביום קבורתו עד השלכת א) ,ופירש רש"י (יבקש אדם רחמים)
."ותרובק יוסיכבש הנורחאה רפע

ברם, בד בבד עם זאת עלינו לזכור כי אין אנו דנים רק על המתים אלא אף על החיים ועלינו
לשמוע אף זעקת האומללים הצועקים לתרופה מייסורים וחוליים רבים ויש שתרופה זאת
עשויה לבוא דווקא מתוך פעולה כזאת, שיש בה לכאורה פגיעה במתים.

התעסקתי הרבה, הן בדיבור הן בכתב ובדפוס והן במעשה, בבעיה המסובכת של ניתוח
המתים. כשלוש שנים שימשתי כראש הועד המטפל בבעיה זו מטעם ה- Philanthropies
, Federation of Jewishאגודת הסעד היהודית הגדולה שבעולם, ברשותה בתי-החולים
היהודיים בניו-יורק. בכוח תפקיד זה נפגשתי עם כל המנהלים והפתלוגים של בתי חולים
אלו, והייתה לי ההזדמנות לחקור ולדרוש בכל צדדי הבעיה, הן מבחינת ההלכה בהתייעצות
עם גדולי ההוראה והן מבחינת הרפואה ע"י דיונים עם כמה מגדולי מקצוע זה. לדאבוני
,הקירמאב היעבה תא רותפל ,וניצמאמ לכ תורמל ,ונחלצה רבכש דיגהל לכוא אל ,לודגה
ועדיין היא גורמת לנו מבוכה קשה מאוד, כמו שאפרט להלן.



קודם שנכנס לגוף הבעיה העולה לפנינו היום, אנו צריכים להגדיר את היקפה ולראותה
בפרספקטיבה יותר רחבה, לעת כזאת אין שאלה מעציבה זו עניינו של היחיד בלבד ושל
זכויותיו כיחיד, אף אינה עניין דתי גרידא. שאלה זו נעשתה עתה למעין מסך ברזל המפסיק
ומפריד בין מעמד הרבנים למקצוע הרופאים ואולי לאנשי המדע בכלל. לעומת השותפות בין
הרבנות והרפואה שתרמה כל-כך הרבה לתרבות ישראל והעולם בעבר – ע"י המון חכמים
במשך מאות שנים ששימשו בעת ובעונה אחת הן כרבנים והן כרופאים לעומת החיבור
והשיתוף בין המקצועות האלה מימי הביניים והלאה, קיימות היום מרירות ושנאה הדדית
ביניהם, עד שהרופאים נקראים בפי חוגים מסוימים בשם רשעים ומשחיתי קדושת היהדות,
ועד שהרבנים נמצאים אשמים על ידי אנשי-מדע כמעכבים בעד התפתחותו של מדע הרפואה
והם אחראיים לעיכוב הבאת חיים ותרופה לסובלי ייסורים לאין מספר. בעטיה של בעיה זו
הווהמכו ,רואב תדרומו תועדב תלשחנכ תמרחומ תויהל הלוכ תיתרוסמה תודהיה הלולע
מחסום להתקדמות הרפואה והמדע.

יתר על כן נוצר כאן מין מעגל קסמים החוזר חלילה: מחמת אי-הבנה זו שבין חכמי-התורה
וחכמי-הרפואה לא קם לנו דור חדש של רופאים דתיים שהיו יכולים לפתור את הבעיה ע"פ
דת ודין.

כפי שאמרתי קיימת הבעיה אף באמריקה, אם-כי לכאורה אינה כה חמורה שם וטרם ראינו
בגללה מהומות ברחוב או משברים בממשלה. אציין כמה עובדות ומספרים: בשמונה בתי-
חולים יהודיים בניו-יורק, לפי חקירה מקיפה שערכנו לשנת ,1958מגיע הממוצע מגוויות
שנמסרו לביתור לחמישים אחוז. בששים ואחד אחוז מאלה ניתנו לשריפה האברים שהוסרו
בניתוח. אחוז המנותחים שונה מבית חולים לבית חולים, ומצאנו יחס ישיר בין כמות
המנותחים לבין המצב הדתי של בית החולים. למשל, בעוד שבבית-חולים אחד עולה מספר
המנותחים לשבעים אחוז, הרי מצוי המספר קטן ביותר בשני בתי חולים המספקים לחולים
מזון כשר בלבד ואשר בהם, מן הסתם, גבוה ביותר מספר החולים החרדים.

בזמן האחרון הייתה לנו עובדה זו לבעיה מיוחדת. מזהירים אותנו שאם אחוז המנותחים
יורד יותר מידי מחמת ההתנגדות לניתוחים אז יאשימו את הרבנים לאחראים לסגירת דלתי

בתי-החולים הללו, מכיוון שאין בית-חולים בניו-יורק זכאי לשמש מכון להוראה מטעם ה
Association Medical Americanאם אין מספר הגוויות המבותרות בו עולה לפחות כדי שלושים
אחוז ממספר המתים. בטענה זו מפעילים הרופאים לחץ כבד על הרבנים להקל בפסק-דין
כאשר הם נשאלים על-ידי קרובי המתים אם מותר להם להרשות ניתוח. כי באמריקה
צריכים לפי חוק המדינה ליטול רשות מן הקרובים לכל ניתוח מלבד במקרים של מיתה
.תיעבט-אל וא תימואתפ

דרך אגב, עלי להוסיף שנראה כי מספר הרופאים המונעים מתן רשות לניתוח הוריהם או
קרוביהם לא קטן יחסית ממספר שאר האנשים. עד כאן פרשת אמריקה.

כפתיחה לבעייתנו לאור ההלכה והצעות לפתרונה בתנאים הנוכחים, אזכיר כמה נקודות
היסטוריות מן המקורות שלנו שמהן נראה כי עמדת היהדות לגבי העניין אינה כלל פשוטה
.הרורבו

בגמרא אין נזכרות בדיקות בגופות מתים לשם תכלית רפואית. אין זה פלא, כיון שבזמן
התלמוד בכלל לא ראו בחקירת גוויות תועלת לרפואה בשום מקום שבעולם. אולם ידועים
המקרים בגמרא שבתרו וששלקו מתים כדי להוכיח מספר העצמות שבגוף או התפתחות
לש תופוגב ושענ ולא תונויסינ (ולש 'יס ד"ויח) ס"חה תעד יפלש ג"עאו ,ומא יעמב רבועה
נכרים, שבכל זאת ראוי לשים לב לכך שלא מצאנו שום מחאה נגד מעשים כאלו בתלמוד.

משמעות שניהם .תמה לווינ בקשר לכך חשובים הם שני המאמרים העיקריים הדנים בדין
היא שאם נוגע הדבר לדיני נפשות ואולי אפילו לדיני ממונות אין חוששים לאיסור. שהרי
משמע מגמרא חולין (יא, ב) שאין מנוולים גוף הנרצח כדי לראות אם טריפה היה רק
משום שעכ"פ "שמא במקום סייף נקב", ולכן אין תועלת בבדיקה, אבל אחרת שפיר היינו
בודקים אותו "משום איבוד נשמה דהאי", כלומר כדי להציל את הרוצח מחיוב מיתה. וכן
משמע מן המאמר השני הנמצא בבבא בתרא (קנד, א). שם נשאל ר' עקיבא אם מותר לבדוק
את המת כדי להוכיח אם היה גדול או קטן בנוגע לטענת המשפחה לגבי ירושה, ואמר "אי
אתם רשאים לנוולו. ועוד, סימנים עשויים להשתנות לאחר מיתה"; משמע שטעם הפסק
אינו רק משום איסור מוחלט של ניוול המת אלא מתוך סיבה נוספת, מפני חוסר תועלת של

.רבקנה לש ותולדג לע הרומג החכוהכ הקידבה



וכמו כן עובדה מפליאה היא שלא שמענו על שום התנגדות לניתוח המתים בספרות ההלכה
עד שנת 1737למספרם, אע"פ שבלי ספק כבר פגשו בבעיה זו רופאים ולומדי רפואה יהודיים
מאות שנים קודם. כל הדיון בהלכה זו נמשך רק משנת 1737ואילך.

בה בשנה נשאל ר' יעקב עמדן (שאילת יעבץ, ח"א, סי' מא) מסטודנט לרפואה באוניברסיטה
של געטיטנגן בגרמניה אם מותר לו להתעסק בביתור של כלבים מתים בשבת, והשיב שכמה
איסורים תלויים בדבר, ולא עוד אלא שבמקרה של גופות בני אדם, בין ישראלים ובין אינם
ישראלים, יש ג"כ איסור הנאה ממת. הוא עוד לא הזכיר האיסור של ניוול המת, והתיר רק
במקום שהחולה המצפה לרפואה ע"י בדיקת המת הוא "לפנינו", והוסיף:

"ואפילו רופאי האומות אינם עושים ניסיון בחכמת הניתוח על ידי שום מת כי אם
בהרוגים על פי משפט או במי שהסכים בחייו לכך. ואם אנו חס ושלום מקילים בדבר
זה, אם כן ינתחו כל המתים כדי ללמד סידור איברים הפנימיים ומהותם כדי שידעו
לעשות רפואות לחיים".

כן הסכים הח"ס (שם) לדעתם של ר' יעקב עמדן והנו"ב, אולם הוא סבר כי איסור הנאה מן
המת איננו חל על גופות של לא-יהודים, וגם אסר ליהודים למסור את גופם לניתוח אנטומי
אחר מיתתם.

לעומת זה טען ר' יעקב עטלינגר (בנין ציון, ח"א, סי' קע) שהחובה של פיקוח נפש בכלל חלה
רק על החיים ולא על המתים שחופשיים מן המצוות, ועוד מכיוון שהיתר להציל את עצמו
בממון וכבוד של חברו מוטל בספק, הרי לפי דעתו לא מן הצדק להפריע את מנוחתו של המת
כדי לרפא את החולה. אולם הוא התיר את הניתוח אם זה מכר או תרם את גופו בחייו.

המהר"ם שיק (חיו"ד, סי' סי' שמז) התנגד לשתי הדעות האלה. לדעתו שום אדם איננו יכול
למחול על כבוד גופו, ומאידך סבר שגם איסור ניוול המת בכלל האיסורים שנידחים בפני
פיקוח נפש. לדעה זו הסכימו גם שני רבנים מגרמניה, ר' צבי בנימין אויערבאך (נחל אשכול,
.(חנק 'יס החמש רכז ת"וש) רגרבמב החמש 'רו (זיק 'מע ,ב"ח

אלו הם פסקי הדין העיקריים בשאלה זו קודם המאה הנוכחית. מתוך התשובות הרבות
לאחר מכן אני רוצה להביא רק דעותיהם של שלושה הרבנים הראשיים לא"י. בעוד שהרב
בן ציון מ"ח עוזיאל (משפטי עוזיאל, חיו"ד, סי' כח וכט) לא ראה עוון בניתוח גופות מתים
יהודים בתנאי שייעשה הדבר בהקפדה יתירה ובדרך כבוד, והתנגד רק למכירת הגוף לפני
מיתה, לא מצא הרב אברהם יצחק הכהן קוק (דעת כהן, סי' קצט) מקום להתיר ביתור של
גופות יהודים ויעץ לקנות גופות של נכרים ללימוד רפואה. הוא הסביר את ההבדל, כדרכו
בקודש, בסברה שכמו שהיהודי מוזמן בחייו לקדש את עצמו בייחוד לעבודת הבורא, כך
גופו זוכה להוקרה יתירה גם במיתתו. אולם, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, בהסתמכו על
פסק הנו"ב, התיר ניתוחים אם שלושה רופאים מאשרים שא"א לקבוע בדרך אחרת את סיבת
המות, וגם במקרים מסוימים אחרים.



אולי ראוי לציין כאן שבכל התשובות לא מצאתי אף אחת שנותנת יסוד הלכתי לזכות הקרובים
להרשות ביתור המת. הם אינם בעלים על המת, אלא אדרבה החיוב לטפל במת ולהביאו לקבורה
רובץ עליהם בייחוד, אם לא שאנו אומרים שטעם קבורה הוא משום בזיונא (ע' סנהדרין מו ב),
ופי' רש"י "דבזיון הוא לקרוביו", וא"כ יש מקום לומר שמותרים הם לוותר על כבודם.

אבל זה אינו שכבר כתב הרמב"ן (מובא בכסף משנה, הלכות אבל פי"ב ה"א): "ואפילו בעי
יורשין נמי דלא לקברי' מוציאים מהם בע"כ, ואפילו במת בעלמא דלית לי' קוברין ואמר אל
תקברוני אין שומעים לו דבזדיונא דכולהו חיי קא אמרינן ולא משום בני המשפחה בלחוד".

נמצא שיש בדבר דעות רבות ורחוקות זו מזו. יש מרבותינו שדורשים לשבח ומתירים
כשנעשה בדרך כבוד, כמו הרב עוזיאל; יש מבדילים בין ישראל לעמים, כהחת"ס וראי"ה;
ויש שאינם מחלקים בין יהודים לנכרים, כר' יעקב עמדן. ודרך אגב גם הרב ר' יוסף דוב
סולובייצ'יק שליט"א פסק כן באומרו שהיות ודין ניוול המת נובע מאיסור הלנת המת שהוא
משום 'קללת אלוהים תלוי', דהונו משום שנברא התלוי בצלם אלוהים, כמ"ש הרמב"ן שם,
ממילא שוב אין להבדיל בין אדם לחברו, בין יהודי לשאינו יהודי. ועוד יש שמתירים דווקא
כשמכר או תרם את הגוף בחייו, ויש אחרים שאוסרים בהחלט לעשות את זה.



למרות ריבוי השיטות בשטח זה, רובם ככולם של הפוסקים האחרונים נוטים לדעת הנודע
ביהודה שזכתה להיות לאבן פינה ברוב התשובות.

ובכן, עיקר השאלה למעשה הוא, היקף ההגדרה של החולה "לפנינו" שהוא הבסיס היחיד להיתר.

אין ספק שמהרבה בחינות נשתנו התנאים מזמן הנודע ביהודה, ואפרט כמה מהשינויים, אילו

שאולי אינם מובנים במידה מספקת בשו"ת החדשות.

בימים אלה של מהירות התנועה והתחבורה יש חולים "לפנינו" בכל מקום שמצפים לתוצאות

של מחקר אנטומי, ומה שנמצא כאן היום יוכל להיות תרופה בניו יורק מחר.

צורך לניתוחים כדי להתגבר על נגעים רבים ונוראים, כמו מחלת הלב וסרטן הוא היום, לפי

טענת הרופאים, דבר של וודאי, איננו יודעים כמה גופות מוכרחים להקריב על מזבח הרפואה עד
שתמצאנה התרופות הדרושות, אבל בלי ניתוחים א"א בהחלט להציל את המנוגעים שמספרם עלה
למליונים. וכבר העיד לי רופא חרדי אחד שבלי ספק בכל ניתוח שנעשה היום, ואפילו השגרתי
ביותר, הסיכויים שיועיל להצלת נפשות הם הרבה יותר קרובים ממה שהיו בחולה "לפנינו" בזמן
.יביטימירפו דורי דוע היה האופרה תמכח בצמשכ ב"ונה

כעת התועלת הצפויה מניתוח המתים אינה עוד רק להמציא תרופות חדשות למחלות אנושות
ומעורפלות, אלא גם לנסות את התוצאות של הסמים והרפואות הרבים היוצאים לאור בכל יום
ושאי-אפשר לבדוק אם מועילים או מזיקים כי אם ע"י ניתוח אחרי מיתה. כמו כן משתמשים
בניתוחים כדי לאשר אבחנות שנעשו בחיים ולגלות אם טיפול הרופאים היה כדאי למנוע אבחנות
.הז לש וביט המ ימצעב תוארל ידכ דחא חותינב חכונ יתייה .הדבוע התייה ידידבו .דיתעב תועטומ

ופוג ללח וחתפ .תמיוסמ בל תלחממ תמ הלה יכ הארהש ומישרת תא יל ושיגהו דחא תמ ואיבה
וכאשר הגיעו אל ליבו אמרו לי כי התברר להם מיד שלא מת ממחלה זו אלא ממחלת לב אחרת
לגמרי. אז אמרו לי הנה עכשיו שאנו יודעים שהאבחנה הייתה מוטעית, נגיד לרופאים שטיפלו בה

את שגיאתם וכשיפגשו שוב עם סימנים אלו ידעו איך לאבחן את המחלה כראוי; מכאן שניתוחים
כאלו הם ממש עניין של פיקוח נפש. אולם בעוד שנשתנו הזמנים לקולא מכמה בחינות, כן נשתנו
גם לצד חומרא מבחינות אחרות, ואזכיר שני שינויים מסוג זה:

יותר קשה היום, כשמטפלים במתים בהמונים, למנוע טיפולים אלה מהיות לעניין שגרתי
בעלמא ללא אבחנה ובלי שום יחס לתוצאות הצפויות, אלא רק כ"מצות אנשים מלומדה". אין
בזיון למת יותר גרוע מלהשתמש בו כבמיטלטלין של הפקר וכחפץ של מעבדה גרידה. וכן הסכנה
היום יותר גדולה, דווקא מפני ההרגל וריבוי הניתוחים, שלא יתנהגו המנתחים בכובד ראש
ובהקפדה ראויה כנכון.

ועוד יש היום סכנה חדשה לגמרי, כפי ששמעתי מעיתונים כאן, שמפני פחד הניתוח חולים

מסוימים פשוט לא יסכימו להיכנס לבית החולים, ובכן נמצא פיקוח נפש להפך בגלל ניתוח
.םיתמ

בעקבות כל אלו שינויי הזמנים והמציאות מזמן הנו"ב והפוסקים הנמשכים אחריו צריכים
היום לעיין מחדש בכל השאלה לאור התנאים הנוכחים ולא לאור המציאות של לפני מאתים
.הנש

קודם כל נחוץ מאד להחזיר את האימון ההדדי בין הרבנים והרופאים ולהסיר את המרירות
והחשד מביניהם. מאמץ זה דורש כיוון ועיון חדש משני הצדדים.

הרופאים צריכים להבין שעמדת ההלכה אינה רק עניין של פולחן דתי גרידא אלא דבר הנוגע
לאצילות האדם שנברא בצלם אלוהים ולזכויות היחיד שאי אפשר לסלקן באורח אוטומטי
אפילו לטובת הציבור, הם צריכים לדעת שגופו של אדם לא שייך לו ולא לקרוביו ובודאי לא
לרופאים אלא קניין של הקב"ה הוא; הם צריכים להכיר שפקפוקי הדין לגבי ניתוח המתים
מתכוונים גם כן לטפח גישת הרופא ומסירותו על-ידי חינוכו להוקיר גוף האדם כיצירה
הנעלה ביותר בעולם, ומתוך כך יבוא להתנהג עם החולים ביתר שאת ושלימות כ"שלוחא
דרחמנא"; כן צריכים לשים לב להסרת פחד המוות מן החולים ויגון נוסף מן הקרובים. והרי
דאגה זו היא דאגת הרבנים, כאפוטרופוסים על מוסר הכלל, להגן על אומללים אלו הנשענים
על עזרת זולתם.

הרבנים, מאידך גיסא, צריכים להעריך דרישות המחקר הרפואי לביתור מתים לשם הצלת
נפשות בממדים של מליונים; להכיר את השינויים בחכמת הרפואה שאירעו בזמן הנו"ב:
לשים לב אל הסיבוכים הכרוכים בטענה שהרבנים מתנגדים להגנת החיים והבריאות.

בסיכום אני מגיש את ההצעות וההערות דלהלן:

בעוד שאי-אפשר בהחלט להוציא היתר כולל ולמסור לניתוח כל גופות המתים ללא הבחנה, כמו

כן בלתי ריאליסטי הוא להגביל רשות לניתוחים רק למקרים שסיבת המות אינה ידועה לגמרי.
צריכים להרחיב היקף ההיתר גם למקרים של השתמשות בסמים חדשים או של חשד מוצדק
שאירעה טעות באבחנה, היות ומקרים כאלו יש בהם יסוד מספיק לספק פיקוח נפש.

במקום אישור של שלושה רופאים כפי החוק הנוכחי יש לייסד בכל בית חולים מועצת ניתוחים
מורכבת משני רופאים (רצוי להעדיף יראי שמים) ורב אחד, והם ידונו ביחד ויפסקו את הדין בפה

.הרקמו הרקמ לכב דחא

כל רשיון לנתח גוף המת יינתן בתנאים שהטיפול בכך ייעשה במהירות ובצמצום האפשרי, שרב

או משגיח דתי אחר יהיה נוכח אם יבוקש ע"י המשפחה, שהמתעסקים יתנהגו ביתר רצינות וכובד
ראש ושכל האיברים שהוצאו יוחזרו ויועברו לקבורה כדין.

כמו שבדין חילול שבת במקום סכנת נפשות, ואפילו יש בו כמה ספיקות רחוקים ביותר,"הזריז

הרי זה משובח, והשואל שופך דמים, והנשאל הרי זה מגונה" מפני שהי' לו לדרוש ברבים דפיקוח

נפש דוחה את השבת (ע' ב"י טור אור"ח ס' שכח), כן הדבר הזה, לפע"ד של חובה ומצווה. ולכן
כמו שמצווה על הרבנים להורות לאיסור ולהזהיר שלא למסור את המת לניתוח במקום שאין שום
תועלת שינצל עי"ז איזה חולה "לפנינו", כך מצווה עליהם לדרוש ולהורות ברבים שייעשה ניתוח

במקום שיש פקפוק הכי קל של פיקוח נפש, כדי שלא יהיו המונעים כשופכי דמים והרבנים בכלל
"והנשאל ה"ז מגונה" בעמדם על דם רעיהם.

אולם צריכים להזהיר את הקרובים שאינם יוצאים מידי מצות קבורה כלל עד שייקברו כל

חלק וחלק מן המת ושהם אוננים ואינם מתחילים להתאבל כל זמן שלא ייקבר החלק האחרון
כדין. כי אין לקרובים אלא א"כ יהא המת שלם אבל אם חסר ממנו כל שהוא אפילו הוא מונח
אצלו אין מטמא לו" (יו"ד סי' שעג סע' ט; וע' מאמרי ב"הדרום", ניסן תש"ך, עמ' .)9

אסיים בתפילה לשלום של אמת, כי זה סוף כל האדם ותכלית כל התורה. התורה שבכתב
מסיימת בקבורת משה איש האלוקים לאחר מאה ועשרים שנה. התורה שבעל פה מסיימת
בסוף סדר טהרות: לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שנאמר ה' עוז
לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום. והחיים עצמם מסיימים בשלום, "כי אחרית לאיש שלום"
(תהילים ל"ז,ל"ז). אולם שלום תרתי משמע: בריאות הגוף בחיים – "ויבא יעקב שלם. שלם
בגופו". ומנוחת עולמים לאחר מיתה – "תבוא אל אבותיך בשלום". ויהי רצון כי נזכה להשיג
שלום לחיים ולמתים גם יחד ולקיים "והאמת והשלום אהבו" (זכריה ח, י"ט).

<br>הוגה ע"י רחלי בויאר בתאריך יום שני 14 פברואר 2000
<br>עיצוב: שרית ולד, יולי 2000
תיקונים: שלומית – 13.9.2000
<br>