תודלותב המוד אוצמל השקש רומח הכ לארשיב בצמה היה ,תוכלמב והיתתמ דרמש ינפל
,תובאה תרוסמ לע רותיוו בגא תינוויה תוברתה לא ברקתהל רמוא ורמג המואה ישאר .ונמע
והמלכות שתמכה במאמץ "לכרות ברית עם הגויים", גזרה גזירות שלא היו כמותן בימים
ההם כדי למגר את אנשי ה"ריאקציה" שבישראל. מאחורי המתיוונים עמד כח עצום, כוחה
של תרבות המבדילה בין "פראיות" לבין "אנושיות" הראויה לשמה. עמים רבים התקרבו כבר
אל עולם תרבותי זה ומי שלא עשה כמוהם לברברי יחשב, דתו – אמונה טפלה, אופיו – גסות
רוח, ואם ישמור על אופיו יאמרו עליו כי "שונא זרים" הוא. התפתחות הדברים הוכיחה
בעליל, כי אין ערכי מסורת הולמים דרישות תקופה "מודרנית", "הרי מן הזמן שנתרחקנו מן
הגויים, באו עלינו רעות רבות". דרכם של המתבוללים לא היתה אלא מסקנה הגיונית מן
.בצמה
לעומת זאת היו בישראל שהאמינו אמונה תמה באמיתות "התורה ומצוות ה'". הם היו
מוכנים לחרף נפשם למען תורה זו ללא כל היסוס, אבל לחיות לפי מצוות התורה לא יכלו, כי
האויבים הקיפו עליהם בשבת. "נמות כולנו בתומנו, מעידים עלינו השמים והארץ, כי בעוול
תהרגונו" – דרכם של קדושים אלה נבעה במישרין מעמדתם הדתית.
מסקנותיהם, הן של המתבוללים והן של הרוגי המלכות, מבוססות, איפוא, על מחשבה עקבית
בלי חשש לתוצאות. מסקנות דוקטריניות אלה מקורן באידיאה מסוימת שהמחזיקים בה
כופים הר כגיגית כדי להגשימה – ודוקא בזה חולשתם: לא היה בהם כדי לעמוד בפני הכח
הראשוני של החיים. מנלאוס, הכהן הגדול ה"פרוגרסיבי" סופו ליהרג בידי המלכות ואמנם
מות קדושים הוסיף לכוחם של החשמונאים (וגם נהפך לסמל המריטריום בכנסיה הנוצרית),
אבל ההתפתחות לא הלכה באחת משתי הדרכים ההגיוניות הללו; כנוהג שבעולם, החיים
.הירואיתה תא וחצינ
ההיסטוריה מצדיקה את עמדת החשמונאים שאינה דוקטרינית כל עיקר, הואיל והיא הביאה
בחשבון גם את המסורת וגם את המציאות. עלינו להדגיש שעמדה זו אינה הרכב של
אידאולוגיה מכאן ותנאי חיים מכאן, אלא זוהי עמדה אחידה, אף על פי שאחידותה היא מסוג
אחר מאחדות הדעות של המתיוונים מזה ומקדשי שם שמים מזה. מי שבא לנתח את עמדתם
הפוליטית של החשמונאים ומוצא בה יסודות של סתירה פנימית, עליו לדעת, כי הוא בוחן את
דרכי החשמונאים בכל המבחן של פילוסופיה ומחשבה עיונית עקבית, הזרה לרוחם. ואם יגלה
ברעיונותיהם ניגודים מפורשים, אמנם הצליח למצוא נקודות אחיזה לחקירה מדעית, אבל
לחדור לעומקו של ענין זה לא יחדור.
כדאי להביא דוגמאות אחדות לאחידות העמדה של החשמונאים. תיאולוגים והיסטוריונים גם
יחד תמהים, כיצד יכול יהודה המכבי לכרות ברית עם הרומאים: כיצד שאף להלחם בגויים
ויחד עם זה לכרות ברית עם אחד מהם? כלום לא בטח בעזרת ה' הנותן גבורים ביד חלשים
ורבים ביד מעטים? התשובה פשוטה מאוד: יהודה כרת ברית עם אומה חזקה שבכוחה לעזור
ליהודים. אם לחפש טעם תיאולוגי לברית זו נוכל לומר, כי הרומאים לא היו אלא כלי שרת
ביד ה'. אמנם אין אנו יכולים לדעת היום, אם חיפשו אז היהודים איזו הצדקה תיאולוגית
לברית עם הרומאים. מכל מקום: ברית עם הגויים אינה מתנגדת לתורת ישראל ולכן אין
לטעון כנגד יהודה המכבי שלא היה עקבי.
המכתבים שכתבו היהודים אל הרומאים בענין הברית הזאת (מכתבים אלה נשתמרו לנו בספר
החשמונאים א') אינם מניחים מקום לבירור עמדתם הרעיונית של היהודים בענין זה. אולם
בידינו גם תעודה אחרת – מכתב החשמונאים לאנשי אשפרטה, ותעודה זו מוכיחה, שהיהודים
ידעו לכרוך יחדו בטחון בעזרת ה' עם שימוש זריז בדרכי המדיניות: לפי מסורת הליניסטית יש
קרבת משפחה בין אשפרטה ובין היהודים. בימי יונתן בן מתתיהו הריצו, איפוא, היהודים
אגרת אל אנשי אשפרטה כדי לחזק את הקשרים העתיקים וכדי לחדש ברית אחים בין שני
העמים: "ואותנו סבבו רעות רבות ומלחמות רבות וילחמו אותנו המלכים אשר בסביבותינו,
ולא חפצנו בכל זאת להלאות אתכם ושאר בעלי בריתנו וידידינו במלחמות אלה. כי יש לנו
עזרה משמים העוזרת לנו ונצלנו מאויבינו ויכנו אויבינו" – כתוב בין השאר באיגרת. מכאן אנו
למדים, כי עזרת ה' היתה להם בעלת הברית החזקה ביותר, אולם אין כל איסור – לפי
השקפתם – להזקק גם לבעלי ברית עלי אדמות. ואמנם עמדה זו היא עקבית והגיונית, אבל
יחד עם זה היא גם תמימה, ודוקא משום תמימותה לא הבינוה ודאי אנשי אשפרטה. בטרם
נבוא לחפש סתירות פנימיות בהשקפותיהם של החשמונאים, עלינו לעמוד על מבנה היהדות
באותה ימים. הבעיה שעמדה לפני החשמונאים לא היתה אם להלחם בשבת בשעת פיקוח נפש
או אם לכרות ברית עם הרומאים. הבעיה האמיתית היתה כיצד לכונן את מדינת היהודים.
ברור היה ליהודים, כי מצבו של ישראל אינו כשורה, כי היאך אפשר לקבל החלטה סופית
בענינים מדיניים, כשאין נביאים בישראל לגלות רצונו יתברך. לפיכך המדינה היהודית אין
היא אלא מוסד זמני עד שיחזור המצב לתיקונו. וכך אנו קוראים איפוא, בהכרזת המדינה
העצמאית של ישראל: "וכי היהודים והכהנים נאותו להיות להם שמעון לנשיא ולכהן גדול
לעולם, עד שיקום נביא אמת". אל לנו לראות בהשקפה זו משום תורה מסתורית; מציאות
האלוקים, הפועל פעולה ישרה בתולדות ישראל, הצטיירה להם כריאלית לא פחות מהסינט
רומאי והחרב שטאטאה את אויבי האומה. חוסר ההתגלות האלוקית הכריח אותם לא לראות
במדינתם אלא מתכונת עראית, אולם מאידך, אחרי כיבוש הארץ, לא היתה כל סיבה שתמנעם
לכונן מוסד עראי זה. והרי קיוו כי בקרוב יופיע נביא ה', אשר יורה את הדרך הנכונה, ואם
יורם הנביא, כי עליהם להחזיר עטרה למלך מזרע דוד, הלא מה' יצא הדבר, אשר בשמו
ובישועתו התגברו על אויביהם. אולם עד חזון הנביא איש האלוקים יש להסדיר את דרכי
."הרצ תעב ונרזעל ויה רשא ,שדוקה ירפס"ב בותככ הנידמה
העובדה שבעיני החשמונאים לא היתה המדינה אלא מוסד עראי שהמשך קיומו מותנה בדבר
אלוקים ביד נביאיו – היא אופינית לתפיסת עולמם, כלומר שתולדות ישראל הן היסטוריות
ועל-היסטוריות גם יחד. מובן הוא, תפיסה זו לא יכלה להתקבל על דעת האשפרטאים: בבעל
הברית השמימי לא היה להם ענין רב, אותם הטרידו משחק המעצמות, מזימות פוליטיות
ונצחונות צבאיים.
תפיסה על-היסטורית זו של תולדות ישראל היא כה טבעית בשביל החשמונאים, עד שאין הם
חוששים כלל להשתמש בה אף במשא ומתן דיפלומטי. מובן שעמדתם אינה מתקבלת על
דעתם של היוונים ולכן לא יכלו להצליח בדרך זו. בהופיע שליחו של אנטיוכוס השביעי בענין
ויתורים מסויימים, לגבי המקומות שנכבשו על ידם עונה לו שמעון בדברים אלה: "לא ארץ
נכריה לקחנו ולא ברכוש נכרים משלנו, כי אם בנחלת אבותינו, אשר נרכשה מיד אויבינו בשעת
איקבה ינווי לכ ."וניתובא תלחנ תא ונובישה רשוכ תעש ונל תויהב ונחנאו .טפשמ אלב רשוכ
בהיסטוריה רואה את מצב היהודים באספקלריה אחרת לגמרי: היהודים עלו לדעתו מבבל על
יסוד הצהרות מלכי פרס, ומשום כיבוש ממלכת פרס בידי אלכסנדר מוקדון עברה הרבונות של
ישראל לידי בני סיליקוס. ואלה העניקו ליהודים זכויות שונות; אך היהודים לא הסתפקו בכך
וכבשו חבלים מחוץ לתחומי ארץ יהודה, ובסמכות אלה הרי זה מחובתו של המלך להשליט
סדר בארץ. לעומת זה ארץ ישראל היא – לדעתו של שמעון – קנין עד של עם ישראל. אויבי
ישראל כבשו את הארץ "בלא משפט". לעומת השקפה "ריאליסטית" מבחינת המצב הפוליטי
בולט כאן בטחון בקשר הנצחי בין ישראל לארצו "אשר נשבע ה' לתת להם כימי השמים על
הארץ". העמדה הריאלית של אנטיוכוס מכאן והתפיסה ה"על-היסטורית" של שמעון מכאן
.תנייוזמ תושגנתה ידיל חרכהב ואיבה
עמדתם של החשמונאים היא, כפי שראינו היסטורית ועל-היסטורית בעת ובעונה אחת. לגבי
דידם אין סתירה בין ערכיו הנצחיים של ישראל לבין כריתת ברית עם הגויים, בין התורה לבין
האיסטרטגיה, בין האמת האלוקית לבין משא ומתן דיפלומטי.
אותה "אחדות רעיונית" מיוסדת על האחדות הבלתי דיאלקטית של השקפת עולמם: הם
מאמינים באמיתות התורה ובאמיתות העולם כבשתי ישויות של ממש ודוקא משום כך אין הן
הירוטסיהה לש תירוטסיה-לעה הסיפתה התוא ,תינגרואה תודחאה התוא .וז תא וז תורתוס
אינה מיוחדת לחשמונאים בלבד; היא מציינת את מדיניותם של הכובשים המוסלמיים, את
מלחמות הקודש של האפיפיורים בקיסרות וגם את המהפכות המודרניות, הנלחמות למען
זכויות האדם. ביהדות עמדה זו אינה נדירה, משום שתורת ישראל היא גם שמימית וגם "מן
עלמא הדין". העמדה הזאת היסטורית – העל-היסטורית, היא בגלל אחדותה הבלתי
פרובלמטית, מקור כוחנו – ובגלל בדודה בעולם גם חולשתנו.
|
