צפת ומקובליה

תפצ תשודק .א

תפצב ירבעה בושייה    
םילבוקמה .ב

וריבודרוק השמ יבר   
ל"ז יראה   
   רבי חיים ויטאל
וכלומ המלש   
   רבי שלמה אלקבץ
הרא'גנ לארשי 'ר   
   רבי יוסף די לה רינה

זכרמ תפצ הכפה דציכו ,התשודקו תפצ ריעה תא רבחמה ראתמ ונינפלש רמאמב :תיצמת

לחכמי המקובלים בארץ ישראל. כמו כן מציין הוא את התשוקה הגדולה מצד המקובלים
להגיע לארץ ישראל ולחיות באווירה קדושה. בהמשך המאמר מביא המחבר פרטים על
תולדות הישוב היהודי בצפת הידועים לנו בהיסטוריה. בחלקו השני של המאמר מונה המחבר
מקובלים אשר חיו בצפת ואת פעלם ומעשיהם.

צפת; קבלה; מקובלים; האר"י; רבי יעקב בירב; רבי משה קורדובירו; הרמ"ק; רבי :חתפמ תולימ

חיים ויטאל; שלמה מולכו; דוד הראובני; רבי שלמה אלקבץ; רבי ישראל נג'ארה; רבי יוסף די לה
אברהם הלוי ברוכים; רבי משה טבאס. יבר ;יבצ יתבש ;הניר

באוויר הטהור של ארץ ישראל נוצרה, וניצניה הראשונים הנצו בה. כאן התפתחה ומכאן
פרשה את כנפיה על כל העולם העברי.

אומנם, היו זמנים שגם הקבלה הלכה בגולה. מוצאים אנו מקובלים בספרד, גרמניה ואנגליה,
מרוקו וטוניס, מצרים ואיטליה, אבל גם החוקרים הנוצרים שיש להם מגמות ידועות, על
כורחם מוכרחים להודות, שאת היניקה העיקרית ינקה הקבלה מארץ ישראל.

היסוד העיקרי של הקבלה קשור בארץ, הקבלה מלאה געגועים על הארץ, מחפשת היא תיקון
."אתולגב אתניכש"ל

לפי המאמרים המפוזרים בזוהר ובשאר ספרי הקבלה אנו למדים עד כמה נשמות המקובלים
היו קשורות בלהבת אהבה בוערת לארץ, בגעגועים קדושים וכיסופין עילאין לארץ הקודש.

ולדעת ר' שלמה אלקבץ (בספרו "ברית הלוי", תשובה למרן ר' יוסף קארו):

ארץ ישראל היא הלב, לב העולם שממנו שואבים כל האיברים את חיונותם ואת קיומם.

עם התחלת הישוב בארץ בימי הביניים, מוצאים אנו מקובלים, הבונים להם את קנם בה.
מאחדים הם ומקשרים את הקבלה והארץ בקשר אמיץ לא ינתק.

עם ביאתו של הרמב"ן לארץ מוצאים אנו כבר עקבות מקובלים. הרמב"ן, שעסק גם בקבלה,
התמסר בייחוד למפעל הגדלת היישוב, שיאפשר להרחיב את ההשפעה הרוחנית של הארץ, על
.הלוגה לכ

לעומת זאת הסתפקו המקובלים רב יצחק מעכו ורב שלמה פטיש, בהתרכזות המקובלים
.ץראב

ואבלי ציון אלה, כבר רצו לתקן את הדבר, ולקרב את הקץ.

רבי בנימין מטודילא בשעתו מוצא בירושלים את החסיד והקדוש רב אברהם קונסטאנטיני,
שהוא נפרש ונבדל מהבלי העולם הזה, מצרף שמות ואותיות, רוצה למצאו את פתרון הגאולה
ולקרב את הקץ ומתפלל לביאתו של המשיח (ועיין אבקת רוכל, לר' מכיר).

במאה השניה לאלף השישי (למספרנו) נעשו ניסיונות לייסד שני מרכזים לקבלה בארץ:
ירושלים וצפת. הניסיון בירושלים לא עלה יפה, ירושלים הייתה מפגרת ברוחניות, הפריעו לזה
מצד אחד עריצות הפחות התורכים; ומצד שני, הגבאים היהודים, שהיו אנשים גסים תקיפים
.הוואג ילעבו

הרמב"ן (במכתבו לבנו, בספר שער הגמול, ועי' יערי, אגרות ארץ ישראל) כותב: "כי רבה
העזובה וגדול השיממון וכל המקודש מחבירו חרב מחבירו"; השל"ה סבל גם מהיהודים וגם
מהגויים, ובצנעא עזב את ירושלים.

לעומת זאת פרח מרכז המקובלים בצפת בזמן קצר מאוד.

צפת הייתה לפנס קולוסלי של אור, שזיו מאורו הבהיק את כל העולם העברי. הקבלה הגיעה
שם לשלמותה; הכירו אותה בעלי נשמה עילאית, כי "כדי לדעת אותה ולרדת לעומקה זקוקים
."…ארומא וא אנת ,איבנ תמשנל

וצפת מתאימה לזאת: צפת שוכנת לה בין סלעים וגבעות, מצטיינת היא ביופי עמקיה והריה,
הטבע והנוף נהדר ומקסים, ההרים מלאי סודות ומסתורין, הדרמה האחרונה של אחרי
החורבן, מרד בר כוכבא, אירעה בין הרים אלה. צל הגיבורים מרחף על ההרים ומזכיר לנו את
גבורת ישראל… כשהנך יושב בצפת נדמה לך שאתה מנותק מן העולם כולו, העיר שוכנת על
ההר ומוקפת הרים גבוהים ממנה, כמו חומה, ומפרידים בינה ובין העולם כולו, סגורה
ומסוגרת, ונדמה לך שאתה כאן אסיר, אסיר היופי, נבדל מן העולם והנך מתייחד עם ההרים
ושמי התכלת. ובצפת זו מוכן ומזומן אתה להשיג סוד עומקה של התורה וסודותיה… צפת
משכה אליה הרבה מן הגולים ומן האנוסים ששבו ליהדות.

קבר ר' יהושע התנא (לדעת האר"י חושבים בטעות קבר זה לקבר הושע בן בארי), קברי: רבי
נחוניא בן הקנה, ר' פנחס בן יאיר, ר' חוצפית המתורגמן, ר' יוסי בן יועזר, אנטיגנוס איש
סוכו, נתן ציצותא, מערות בית שמאי ובית הלל, מערה שישב בה יעקב ובכה על יוסף (בערבית:
אוואלה יעקוב), קבר נחום איש גמזו, קבר בנימין הצדיק, קבר רב עילא וכו' וכו'.

אולם מקום הקסם בשביל כל מקובל הוא, קברו של רבי שמעון בר יוחאי במירון. האר"י היה
.תומשנה שרושל רודחלו עיגהל ידכ ,שדוקה חורב דחייתהלו דדובתהל ורבק לע אב

קסם מיוחד פרוש על בתי כנסיות ובתי מדרשות של צפת. על כל בית כנסת שורים סודות
טמירין עליונים ואגדות מפליאות, כל אבן ואבן מספרת נסים. עד היום מספרים אגדות אין
סוף על ספר התורה הנמצא בבית הכנסת של רבי יצחק אבוהב, רבי יצחק עצמו כתבו בקדושה
ובטהרה, היה טובל עצמו שבע פעמים על כל אות ותג שבה, והיה מכוון בשמות הקדושים.
שומרים עליו עד היום בטהרה, ורק בחג השבועות, בר"ה וביום הכיפורים מוצאים אותו
לקרוא בו, ומספרים, כשהיו מוצאים את הספר היו ענני כבוד יורדים על בית הכנסת. הרבה
פעמים ניסו הערבים לגנוב אותו ויד נעלמה החזירתו למקומו. ואגדה עממית מספרת, כי לפני
ישעמ ורק ,בהובא קחצי 'ר לש תסנכה תיב סרהנ רשאכ ,לודגה שערה תעב ,הנש האממ רתוי
נסים : כותל הארון נשאר שלם וספר התורה ניצל. עשרה תלמידים טהרו וקדשו את עצמם
רפס י"ע ותוא ודימעהו הרמזבו הרישב י"ראה תסנכה תיבל הזה הרותה רפס תא וריבעהו
התורה של רבי שלמה אבוכנאר, אחד מגדולי המקובלים בצפת. וכפי שמספרים, לא הוציאו
יהודים אלה את שנתם. ועד ראיה מזמן יותר מאוחר, רבי חיים הורביץ, מספר בספרו "חבת
ירושלים", שסופר אחד התחיל מתקן את ספר התורה שנקרע במקום אחד, ולא הוציא את
שנתו גם הוא.

במאה השלישית התפתחה צפת באופן רוחני, כלכלי ופוליטי ומצבה היה טוב ממצב ירושלים.

העיר צפת נזכרת לראשונה ב"ספר טוביה" (א, א). פלביוס קוראה בשם Sept; בערבית: שפת.
הוא בצר אותה כנגד הרומאים (מלחמות ב, פ"כ, י). ידוע לנו שמשמרה של כהונה עלתה משם
.םילשוריל

צפת נזכרת גם בירושלמי (ראש השנה פ"ב, ה"א), בימי רבי זעירא ורבי אבהו השיאו שם
משואות, לפרסם קידוש החודש.

יש משערים כי היא 'קדש נפתלי' (הנזכרת בשופטים) ויש גם דעה שהיא יודפת, אבל אלו הן
השערות רופפות. אין גם לחשוב שזאת היא צפת שביהודה (שופטים א, יז).

בימי המלך פולקא בנו הצלבנים את המבצר שע"י צפת.

דברי ימי הישוב היהודי שלאחר מכן בצפת הם מכוסים בערפל. בנוגע לישוב היהודים בצפת,
בימי הגאונים, אין לנו כמעט שום רמז היסטורי, אם כי אנו יודעים משהו על הישוב היהודי
בטבריה שבאו לשם מחדש קרוב לשבע מאות שנה.

במחצית המאה הראשונה לאלף הנוכחי מוצאים אנו כבר ישוב יהודי בצפת, וכנראה קרו
בינתיים גם שינויים, כי מאוחר מזה, בראשית המאה השלישית, מעיד רודולף השכמי שלא
מצאו בצפת, אלא יהודי אחד ואשתו מוסטפלן. במחצית המאה השלישית היה בצפת רב בשם
פרץ קולומב, ורק לאחר גירוש ספרד נוספו לעדה כוחות חדשים. נמצאו שמה גאוני הדור,
כגון: רבי יעקב בי רב, רבי יוסף קארו, רבי משה קורדובירו, רבי אברהם גאלאנטי, ר' משה
אלשיך, רבי יוסף מטראני, רבי אליהו די ווידאש, רבי שלמה אלקבץ, ועל כולם הארי
שבחבורה – האר"י ז"ל, אשר היה הראש ואבן השואבת לכל המקובלים.

:תפצ ינבר ובתכ הנש תואמ עברא ינפל

:תפצ לע רפסמ (ז"סשה זומת ד"כב בתכנ) לרטשניימ ר"הב למולש המלש 'ר לש ובתכמב

מחבר ספר "עמק המלך" מבטל את המקובלים שחיו מרשב"י ועד האר"י, הוא אומר שכולם
זרעו לשווא ולא הולידו כלום…

ולא מקובלים בלבד, אלא גם יהודים סתם נמשכים לצפת, רוצים הם לגור באוירא דקדושה,
עיר המלאה נשמות טהורות המרחפות כמו יונים לבנות ומבקשות את תיקונן.

בעלי חלומות אלו לא נספחו בזרם השבתיות (חוץ משנים: נתן העזתי ואברהם קואינקה).
שבתי צבי לא מצא לו תומכים במקובלי צפת.

בתקופה יותר מאוחרת הורע המצב בגליל והמרכז בצפת נחלש, רוח האר"י עודנה מרחפת שם,
אולם חסר להם אישיות מרכזית לרכז את המקובלים, ובשל כך מורגשת יתמות. לעומת זאת
התפתח מרכז חדש בירושלים ע"י שיירת המקובלים שהגיעה לירושלים, שבראשם עמדו ר'
יהודה החסיד, ורבי יעקב וילנר; מרכז לקבלה נוסד ע"י ר' גדליה חיון.

נולד בשנת רפ"ב. מקום מולדתו ושם הוריו אינם ידועים. נפטר בצפת בשנת ש"ל. מספרים, כי
בהיותו עדיין צעיר לימים, עוררה אותו בת קול לקום 'וירפא את מזבח ה' ההרוס'. הגיע לצפת
יחד עם שיירת המקובלים משלוניקי ואדריאנופול, שבראשה עמד גיסו המשורר והמקובל ר"ש
.ץבקלא

בתחילה היו המקובלים בודדים, ורק אחר כך, ע"י התעוררות אחד מבני החבורה הא"י, הרב
יוסף סגיס, התאחדו לאגודה אחת, ובכל ערב שבת היו מתאספים יחד, מתוודים על
חטאותיהם ודורשים ומתעמקים בצוותא חדא בתורת הנסתר.

ב"קהל חברים" אלה, החיים חיי מסתורין, הייתה גדולה השפעת הרמ"ק והוא התפרסם מהר,
עוד לפני בוא האר"י לצפת. היה לו בית מדרש לקבלה, והעמיד תלמידים רבים, המצוינים
שבהם: ר' אברהם גאלאנטי, ר' אליהו די וידאש, ואף רבי חיים ויטאל למד תחילה לפניו.
הרמ"ק היה גם גדול בתורת הנגלה. בשנת רצ"ח, בשעת הניסיון הגדול לחידוש הסמיכה, נסמך
גם הוא ע"י רבי יעקב בי רב, ונתקבל אחר כך לראש אב בית דין בצפת, לפי דעת רוב החוקרים,
הרמ"ק הוא אבי השיטה של "סוד הצמצום", שהאר"י פיתח אותה אח"כ. שיטה זו מתבארת
בפעם הראשונה אצלו בספריו: "ספר גירושין", "אור נערב", "שיעור קומה", ועוד, המדברים
בתורת הנפש ויסודתם ההגיון והחקר בדברים שהם כבשונו של עולם. לפי שיטה זו, עד שלא
נברא העולם היה ה"אין סוף" ממלא כל עלמין ולא היה מקום פנוי בשביל הנמצאים האחרים
(עיין "פרדס רימונים", שער יח, פט"ו), ואח"כ צימצם ה"אין סוף" כביכול את עצמו, כדי לתת
מקום לנמצאים אחרים ולגלות את אורו עליהם. קורדובירו הוא הראשון המדבר על ה"אין
סוף". לדעתו, מלבד האור היורד מלמעלה למטה יש גם אור חוזר, או אור המתהפך (שעולה
מלמטה למעלה), מפני שכל מצוי עליון זקוק לתחתון חוץ מ"אין סוף", בהיותו מחויב
המציאות בעצמו אין לו צורך באחרים.

הוא מדבר גם על איתערותא דלמטה. שאין שפע רוחני יורד מלמעלה, אלא אם כן קדמה לה
.תיטסיאטנפה הטישל תברקתמ וריבודרוק תטיש ,הטמלמ תוררועתהה

אופן חקירתו של קורדובירו, הוא בדרך האינטואיציה והוא התעניין בשאלת היחס שבין
:רמוא ק"מרה .הנשמה והגוף עוד לפני דיקרט

הרמ"ק סותר את כל הדעות של המקובלים האחרים, ולמרות שהיה בעל אבטוריטטה הגדולה
ביותר בדורו ולאחריו, היה ענוותן למופת. האר"י אמר עליו: "משה ותורתו אמת", ואגדה
אדומע ירת והוולש הארש דיעהו ,ותטימ תא הוולמ ל"ז י"ראה היה ותומבש ,תרפסמ תחא
דנהורא וגמירא דלא אתחזי אלא לחד בדרי או לתרי ("ויקהל משה" לר' משה בר' מנחם ד"ז,
ע"ד). ובספר הגלגולים כתוב, שהיה רוחו של זכריהו בן יהוידע ומשורש אליעזר עבד אברהם
(החיד"א "שם הגדולים" א, בערכו).

הרמ"ק התעסק בכל ענפי הקבלה. חיבר ספר "אור יקר" פירוש ארוך על הזוהר, "זבחי
שלמים" פירוש תפילות וכוונות תקיעות ועבודת יום הכיפורים והוציא ספר "שמות
המלאכים". בדבר ספרו "אור יקר" מסופר: כאשר שמע הספר הזה הגיע לאיטליה ונודע הדבר
לרבי מנחם עזריהו מפאנו, "שלח לאלמנת מהר"ם קורדובירו אלף זהובים אדומים" בעד
רשיונה להעתיק את הספר למענו ו"שלח עשרים זהובים אדומים למהרר"י קארו, ועשרים
למהר"ר שלמה (שלימל), ועשרה למהר"ם אלשיך, למען ימליצו בעדו" ("שם הגדולים" ב, ערך
אור יקר). העתק מהספרים נמצא אצל הדוכס ממנטובה.

יש נשמות עילאיות המרחפות מסביב לאוצר הנשמות. מרחפות הן מסביב לכסא הכבוד
ומקשיבות תורה במתיבתא דרקיע וניזונות מזיו השכינה. וכאשר מגיעה שעתן לרדת הן
יורדות אלינו לזמן קצר, כדי לגלות לנו דבר מה ממסתרי הנצח.

על האר"י מסופר, שקודם לידתו הכריזו בשמים שאור גדול עומד להופיע בעולם. הוא נתגלה
בדור לא יתום; מקובלים גדולים ואנשי שם חיו בתקופה זו.

על לידתו מספרים:

האר"י נולד בשנת רצ"ד. אביו, ר' שלמה היה ממשפחת רש"י המתייחסת לרבי יוחנן הסנדלר.
כבן שמונה הוא מתייתם מאביו והוא נוסע עם אמו רבקה למצרים אל אחיה מרדכי פרנסיס,
פקיד המכס שם. שבע שנים הוא לומד תורה אצל רבי בצלאל אשכנזי, בעל "שיטה מקובצת",
והיה גם תלמידו של הרדב"ז. בן ט"ו נושא לו לאישה את בת דודו. אף שלא התעניין בתחילה
בתורת הנסתר, היה מילדותו בעל הזיה והייתה לו נטייה להתבודדות, שש שנים התבודד בכפר
קרוב לקהיר. שירתו בעת לימודו התאחדה עם שירת הציפורים. היה צם שישה ימים בשבוע.
היה פורש מאשתו ולא היה משיח עם שום איש, אלא בדרך קצרה ובלשון הקודש, רק בערב
שבת אחר תפילת ערבית היה שב לביתו ובמוצאי שבת היה חוזר למקום התבודדותו.

בן י"ז הוא מתחיל מתעסק בקבלה, ובמקרה התוודע לתורה זו: יהודי אחד מאנוסי ספרד היה
תא ונממ תונקל י"ראה הצר .ודיב די בתכו ,י"ראה לומ בשוי היהו תסנכה תיבב ללפתהל אב
הספר, ברם האנוס לא רצה למכרו בעד כל הון דעלמא. אחרי הפצרות מרובות נאות לו למסור
לכמ רפסה לעב תא ררחשי ,סכמה דיקפ היהש ,י"ראה לש ודוד-ונתוחש ,יאנתב רפסה תא
המסים בעד הסחורה שיכניס למצרים. האר"י השפיע על חותנו שיסכים לכך ובאופן זה עבר
כת"י של ספר "הזוהר" לידו. האר"י התחיל מתבודד ולצום וללא כל מורה דרך ומדריך ניסה
רבד הזיא היהש העשב .והילא יוליגל ,רפוסמכ ,הכזש דע הנדעתנ ותמשנ ."רהוז"ב קמעתהל
.ול הלגמו איבנה והילא עיפומ היה ,ונממ אלפנ

ויה המיימשה ותיילעבו המשנ תיילע הליל לכב ול התייה "י"ראה יחבש"ב רפוסמש יפכ
מקבלים אותו בכבוד גדול. בהיותו בן שלושים ושש נגלה אליו אליהו, ואמר לו, כי בעוד
שנתיים יסתלק מן העולם, והגיעה השעה שיעלה לארץ ישראל. הוא עולה לארץ ומתיישב
בצפת. בתחילה הוא חי כנסתר ולא התייחסו אליו כאל אדם גדול, אולם מהרה התפרסם ע"י
שני מקרים, שהראה בהם מופתים. אחרי מותו של הרמ"ק ממלא הוא את מקומו בתור ראש
אגודת בעלי המסתורין. צפת מגיעה אז לפרסומה הגדול והאר"י נחשב לקדוש שלא מעלמא
.ןידה

לראשונה התאמץ לבאר את "הזוהר" ולהביא את כל זרמי המסתורין לידי שיטה אחת, שיטה
זו שהרמ"ק היה הראשון לגלותה – שיטת צמצום ה"אין סוף" ו"סוד אצילות העולמות
העליונים והתחתונים".

:תוטשפ רתיבו רוציקב איה הנהו

האר"י המציא נומקלטורה – שמות נפלאים ומיסטיים לכל המושגים הללו.

כמו כן יצר האר"י שיטה חדשה בשם "תורת שבירת הכלים" ועליה בנויה תורתו על דבר תיקון
.שפנה

שורשי שיטה זו מצא האר"י בספר "הזוהר" ודברים מעניינים ביותר כשהוא מדבר על מקור
הנשמות: כל הנשמות אשר באוצר נכללו באדם הראשון וכל נשמה לפי מדרגתה ומעלתה
קנתה לה מקום "בכלי אדם קדמאה ואבריו". לפיכך יש נשמות שהן מבחינת דמוחין, מעינים,
אוזניים, רגלים וכו'. כל נשמה הוא ניצוץ מאדם הראשון וע"י החטא שלו באה ערבוביה
לעולם. טוב מעורב ברע, טהור בטמא וגם בנשמה טהורה ישנן קליפות. העולם הבא או מלכות
שדי לא תבוא אלא בשעה שימורק חטא אדם הראשון. הנשמות הגרועות נכנסו לעבודת
גילולים והטובות – לישראל. בגרועות ישנם חלקים טובים, ובטובות – חלקים גרועים,
והמשיח לא יבוא עד שתתפרד הקדושה מן הטומאה, ויעלו הניצוצות הקדושים מן הקליפות
…ומצע תא רהטיש לארשי י"ע השעיי הזו

הטהרה וצירוף הנשמות נעשים ע"י גלגולים, גלגול נפש, שנשמות בני ישראל יתגלגלו בנפש
אדם חיה או בהמה ואין קץ לגלגולי הנשמות. גם הצדיקים הגדולים מתגלגלים, כי בנשמתם
ישנה תערובת קליפה, 'כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא'.

חידושיו של האר"י הם בכוונות של מעשי המצוות, התפילות והייחודים, עפ"י גימטריות
וצירופי השמות הקדושים, כדי להמשיך ע"י צינורות את השפע האלוקי על המכוון והמייחד
ולתקן את הקליפות הנולדות במעשי העבירות.

האר"י לא חיבר ספר שלם, אלא מסר את רובי תורתו לתלמידיו, בייחוד לרבי חיים ויטאל,
לפיכך קשה לנו לדעת, מה הם הדברים שקיבל ר"ח ויטאל מדרכו ומה הוסיף עליהם מדעתו.

השבת הוא יום הנבחר. אור שמימי חדש יורד על פני האדמה, לאחר הצהרים בערב שבת, היה
האר"י עורך תהלוכה אל השדות שבסביבת צפת לקבל את פני שבת המלכה בשיר "לכה-דודי",
על קבר ר' שמעון בר יוחאי, שם היו מתוודין על חטאותיהם, ורשב"י היה מגלה לאר"י רזי
דרזין ממה שלמד בישיבה של מעלה. האר"י עלה בידו להפוך את כל חיי האדם לרוחניים.
היה הליפתה תעשבו ,תורבקה תיב ללחב תופחרמה תומשנה תא האורש רמול ליגר היהו
מתייחד עם הנשמות. על מותו של האר"י מספרים: הוא הלך עם תלמידיו להשתטח על קברות
שמעיה ואבטליון, ואמר לתלמידיו: התנאים הקבורים פה גילו לי שאצווה אתכם כי תתפללו
על משיח בן יוסף שלא ימות. אבל התלמידים לא הבינו את דבריו, ואחרי ימים מועטים,
כאשר פרצה המגפה בצפת, נפטר. אז הבינו שכיוון לעצמו.

השפעת האר"י הגיעה להמון העם, והחסידות שנולדה אח"כ ינקה ברובה מתורתו ודמות
אישיותו (עיין ספר "חרדים" פ"ב ו"ראשית חכמה" שער התשובה בשם האר"י).

הוא היה תלמידו המובהק של האר"י ומפיץ דעותיו. משפחת ויטאל מוצאה מאיטליה, ור'
חיים נולד בצפת בשנת ש"ג. אביו יוסף קלבריס היה סופר סת"ם ונחשב בין המקובלים,
וידועים לנו התפילין של קלבריס. תולדותיו של ר' חיים ויטאל מלאים חזיונות ואגדות יפות.
הוא כתב "ספר החזיונות", אבטוביוגרפיה (הרב חיד"א ראה אותו ב"כתב-יד"), שהוא מעין
יומן. הוא מתחיל שנתיים לפני לידת המחבר. רבי חיים ויטאל מספר: בהיות אבא מורי עדיין
בחו"ל, נתארח אצלו ת"ח גדול בדורו ושמו ר' חיים אשכנזי ויאמר לו: אתה עתיד לילך לא"י
ולשכון שם… ושם יולד לך בן, וקראת שמו חיים, כשמי, והוא יהיה חכם גדול שלא יהיה
כמותו בדורו. אחרי שתי שנים שבא אבא מורי לא"י, נולדתי והשנה הייתה שנת "הש"ג
ליצירה". כשהיה בן י"ד אמר לו חכם בחכמת היד, כאשר יגיע לגיל כ"ד ימצא על פרשת
דרכים: דרך אחת מוליכה לגן עדן ושניה לגיהינום. אם ילך בדרך השניה יהיה רשע גמור, ואם
.וילע תורפוסמ תודגא הברה דועו ;וריע ינב לכ לע האריבו המכחב הלעי – הנושארב

בשנת ש"ל הגידה לו אישה אחת עתידות, כי יקבל חכמה מחכם, שיבוא לצפת מצד דרום,
ואישה אחרת הגידה לו עתידות ע"י טיפות שמן על המים ואמרה לו, שהוא עתיד למלוך על
ישראל. בשנת שס"ד היה חולה מסוכן. שכב בלי הכרה, אך הסתכל וראה שני עמודי אש ואמרו
לו מן השמים, שלא הגיע עדיין זמנו למות, כי בנין ביתו בגן עדן לא נשלם.

בשנת של"א התחיל ללמוד מרבו האר"י. אגדה אחת מספרת, שהאר"י נסע לטיול עם ר"ח
ויטאל על הכינרת ושם השקה אותו מבאר מים הקרובה לכינרת. יש אומרים, שקיבל סמיכה
מאת ר"מ אלשיך, אבל הוא התמסר לתורת הנסתר והתעסק גם באלכימיה.

ספרו העיקרי "עץ חיים" כללי הקבלה, דרושים על "הזוהר" והכוונות שקיבל מרבו האר"י.

מעניינת מאוד שיטתו על המשכת הנשמות: כל הנשמות מעורבות בטוב ורע ובאות לעולם
לתקן ולהפריד את הטוב מן הרע.

לפעמים מתעברות בצדיק שתים שלוש נשמות. יש מי שבא לעולם הזה בסוד גלגול ויש מי שבא
בסוד העיבור. צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שפיזרם לבין אומות העולם, כי לנשמת בני
אומות העולם מזדווגות נשמות ישראל הקדושות ואותן הנשמות העומדות אסורות בכבלי
הקליפות ממשיכות עליהן קדושה וניזונות מן הנשמות העומדות במקום הקדושה ומוציאות
אותן משם. וכשיכלו כל אותן הנשמות לצאת מן הקליפה תצא משם השכינה הגולה עם ישראל
.'חצנל תומה עלב' לש שוריפה והזו תוומה עלובי זאו

הגלגולים ועניין המשכת הנשמות, שהוא קורא "מיין נוקבין", הביאו לידי כך, שהקבלה רואה
את הנישואין כעניין מלא מסתורין, היא סיבת צאת הנשמות מעולם האצילות וביאתן לעולם
התחתון; ואכן ספרי המקובלים האחרונים מלאים סודות ורמזים על דבר סדר החופה
וקידושין ומעשה הזיווג בין איש לאשתו.

מסופר, כשישב ר' חיים ויטאל בירושלים שלח הפחה לקרוא לו ודרש ממנו שיפתח לו בשם
המפורש את המעיינות שסתם חזקיהו המלך, ר"ח לא שמע בקולו וכדי להציל את עצמו בא
באותו היום לדמשק בקפיצת הדרך.

ספרו "שערי קדושה" בענייני גמול ועונש וקדושה מפורסם מאוד ונפוץ גם בין המוני העם.
ידועה נבואתו, ש"דמשק תיהפך, ירושלים תחרב ורק צפת תינצל".

הוא לא רצה לפרסם את ספריו וצווה לגנזם בקברו. תלמידיו ובני משפחתו קיימו צוואתו,
אולם גורי האר"י, ר' יוסף צמח ור' אברהם אזולאי, צמו הפסקות והוציאו את כתב-היד לאחר
שעשו "שאילת חלום", כמה שנים לאחר מותו (עי' שם הגדולים א, בערכו).

התגלותו של שלמה מולכו בין היהודים, הופעתו הקצרה הפתאומית וקצה הטראגי של אישיות
מופלאה ומקסימה זו, השאירה השפעה עצומה על חכמי המקובלים ותנועת הגאולה. זה היה
אחד המקרים המפליאים והתמוהים בדברי ימי ישראל. ספור המעשה מצלצל עד היום
באוזנינו כעין אגדה רחוקה, ואולם אין זו אגדה, הדברים קרו כהוויתם.

בדור שאנו עומדים בו, קם איש אחד, שמרחוק בא אלינו, איש צעיר, בעל נפש לוהטת, חי ומת
כגיבור קדוש, ושירתו נישאה עד היום על פני ההיסטוריה שלנו. הוא היה לנו לציר שלוח
ממרומים ובשורת הגאולה בפיו. נפשו הייתה מורכבת מדמדומי זיו התחייה ומכסופי גאולה.
,תוליצא לש המלש הגיזמ התייה ושפנב ,ונממ וצרוק תומולחהש רמוחה ותואמ הצרוק איה
נדיבות לב, מסירות נפש ואומץ לב. מצד אחד בעל גבורה עצומה; ומצד שני בעל הבנה
דיפלומטית וחוש היסטורי. חינוכו בין הנוצרים בחצר המלוכה הפיח בקרבו רוח גבורה
ושאיפה לשחרר את עם ישראל עצמו בכוח עצמו. לפיכך הושפע על ידי קריאת של דוד
.ינבוארה

נפשו ערגה למרומים, רצתה להרוס עולמות עליונים, לבקש את הגאולה ולקרב אותה, בדור זה
היה העם למוד לויתורים, להכנעה ולהצדקת הדין, בחינת 'הן יקטלני לו איחל'. וכך מספרים,
שיהודי גולה מספרד, שמתו לו אשתו ובניו, קם על רגליו ובתור מחאה כלפי השמים, אמר:
ריבון העולמים! הרבה אתה עושה שאעזוב את דתי; דע נאמנה, שעל כרחם של "יושבי שמים"
.היהא ידוהיו ינא ידוהי

רצה מולכו להביא את הגאולה ורקע על סדנו תקוות הגאולה ושירת הגבורה ויצקם בחלום
אחד. הוא האמין בתפקידו הגדול בתור גואל וכל המקובלים בדור זה תלו בו את התקווה
.תיחישמה

דיוגו פירס, או שלמה מולכו גר הצדק, נולד בשנת רס"א לערך, ומת על קידוש השם ברצ"ב.
בפגישה הראשונה עם דוד הראובני נתלהב ממנו ודבק בו. מולכו מספר בספרו "חית קנה":

להלן הוא מספר, שבכל יום ויום היה נפגש עם הראובני, אולם הראובני היה משתמט ממנו.

ומולכו ממשיך שם:

בשנת רפ"ט אנו מוצאים את מולכו בירושלים, שם הכיר את הרלב"ח. מירושלים נסע לצפת
ונפגש עם ר' יוסף סרגומה ור' יעקב בירב והם חלקו לו כבוד גדול. האגדה מספרת: משעבר
מולכו את מפתן בית ר"י בירב התאהבה בו בתו דבורה וגם הוא מצא בה את המיועדת לו.
בהסכמתו של ר' יעקב בירב התארסו, אולם הוא לא יכול להישאר זמן רב בצפת, רוחו הנרגשת
כים הייתה זקוקה לשדה פעולה רחב, כעבור זמן הופיע ברומא על סוסו כפרש גאה.

המאורעות בעולם המדיני חיזקו את התקוות לגאולה בין המקובלים: בשנת 1527נכבשה רומי
ע"י הקיסר הקתולי קרלוס החמישי. מלחמות פרצו בין חיילות ספרד ואשכנז, המקובלים
מצאו גם רמזים על הופעת לותר הכופר וחורבן רומא, "קרתא דמחייבא", בכל אלה היה
משום אות ומופת לתשועת ישראל, בהגיע מולכו לרומי התרגש לבו למראה כרך זה בתפארתו,
בכה והתפלל: "ה' צבאות! עד מתי לא תרחם את ירושלים וערי יהודה?". ברומי היה יוצא
.רויפיפאה לצא סנכנו

יעקב מנטינו הלשין בפני האינקביזיציה על מולכו, והשיג את המכתב שכתב מולכו אל ר"י
טאיטאצאק, בו היו דברי חירוף כלפי אדום-רומא החדשה. האפיפיור לא היה יכול להגן עליו
יותר ובפני קהל של אלפיים איש הועל על המוקד, אולם לאחר ימים מועטים פגשו את מולכו
מתהלך בארמון האפיפיור קלימינט השביעי. האפיפיור הציל אותו ובמקומו שם את אחד
.םיעשופה

שלמה מולכו חישב את הקץ ומצא כי הגאולה צריכה להיות בשנת ש. לפי דעתו על בני ישראל
להתעורר מעצמם, כדי להכשיר את הקרקע לקראת הגאולה.

לבסוף הוא מתוועד שוב עם דוד הראובני ושניהם הולכים לרגנשבורג לפגוש שם את הקיסר
קרלוס. הסיבה האמיתית של נסיעה זו, כפי שמבאר השתדלן רבי יוסף יוסלמן מריגינשפרוק,
היא, שרצה לעורר ולגייס את עמי אירופה לצאת למלחמה בכלי תותח וכלי זין של אש נגד
התוגר ולשחרר את ארץ ישראל. בבואו אל הקיסר נאסר בכבלי ברזל והוליכוהו למנטובה ושם
נשרף על קידוש השם. לפני ששרפוהו שמו רסן בפיו, כי פחדו שמא יאמר איזו השבעה. רגע
לפני השרפו באה פקודה מאת המלך להסיר את הרסן מבין שיניו, והשר הציע לו לשוב אל
הנצרות ולהציל את עצמו, אולם מולכו ענה: "על אשר התהלכתי בנערותי עד עשרים ושתים
שנה בדת ההיא לבי מר וזועף; ועתה כטוב בעיניכם עשו בי, ונפשי תשוב אל אלוקים, אל בית
."התעמ זא יל בוט יכ ,הירוענב היבא

העם היה מתלהב לזכרו וגם האמינו שלא נשרף. המקובל מרלי היה מנבא: כי עוד מעט ויקום
מולכו מקברו וינקום את נקמתו. רבי יוסף הכהן מספר: "ויאמינו רבים באיטליה בימים ההם
כי הוא ניצל ולא שלט נורא בגשמיה" ומוסיף: "ומי ייתן ואוכל לדעת הכנים הדברים או אין".
יהודים רבים היו טועים אחריו והאמינו שהלך לקדש את ארוסתו בצפת, ובצפת התהלכה
הראשנ הרובד .דחי התא דמולו ,הינפב שדקמ ,ותסוראל תבש ליל לכב אב היהש :הדגאה
.הייח ימי לכ ול הנמאנ

כאשר נודע לר"י קארו על דבר שרפת מולכו, התקנא בו ואמר: "חבל שלא זכיתי גם אני לקדש
שם שמים בפרהסיה כמו מולכו".

מולכו חיבר ארבעה ספרים: "חית קנה", "שמן זית זך", "שמן משחת קודש" וספר "המפואר"
הפופולרי מאוד. את שורש נשמתו מצאו המקבלים ברבי עקיבא.

ר' שלמה אלקבץ נולד בשאלוניקי בשנת רס"ה לערך. גדול הרבנים בעיר זו היה רבי יוסף בן
שלמה טאיטאצאק, רב מפורסם, ראש לחכמי דורו ומסור לר' שלמה מולכו. הרב טאיטאצאק
חי חיי קדוש וטהור, חיי צער וסיגוף. ארבעים שנה לא ישן במיטה מוצעת אלא משבת לשבת.
אמרו עליו, שהיה דרכו לישון על גבי תיבה ורגליו תלויות, והיה קם בחצות לילה ממש ולא ידע
אדם מזה עד שנתגלה הדבר על ידי אשתו לאחר פטירתו. הוא עמד בראש הישיבה בשאלוניקי,
שגם אלקבץ למד בה, וגדולה הייתה השפעתו על אלקבץ.

בשנת רפ"ט חיבר אלקבץ את ספרו "מנות הלוי" על מגילת אסתר, שהוקדש לחותנו. הוא
הושפע מרבו ומרוח המסתורין של מולכו. תורת הנגלה והנסתר נלחמו בנפשו, הוא עמד על
פרשת דרכים, לא ידע אם להיות מורה הוראות, הלכה למעשה, או מקובל חוזה מחזות ש-די
ובא בסוד קדושים – ובחר בדרך האחרונה. בינתיים רבו געגועיו לארץ הקודש. בדרכו לארץ
התעכב באדריאנופול. באותו זמן גר שם ר' יוסף קארו, והתקרבו זה לזה. בשנת רצ"ו עולה
אלקבץ משם לארץ, והתיישב בצפת. הוא היה המקובל הראשון בארץ ישראל שעשה פרסום
לקבלה ונלחם לקדושת הזוהר. בישיבה מיוחדת היה דורש תורה זו לפני תלמידים רבים ויחסו
אליהם היה יחס אב לבן. הוא היה אומר: "הלומד תורה מחבירו, משפיע בו נשמתו ממש".

אלקבץ התפרסם בייחוד על ידי שירתו ופיוטיו, המיוסדים גם הם על המסתורין, בייחוד ידוע
שירו "לכה-דודי", שמזמרים אותו בכל תפוצות ישראל המיוסד על התלמד ו"הזוהר". השיר
הוא שיר פיוטי נשגב, מלא התלהבות דתית וגעגועים חזקים על הגאולה. המקובלים היו
נוהגים לקבל פני שבת מחוץ לעיר. האר"י שהתנגד לשירי אבן גבירול ואבן עזרא, משום שלא
שפע עליהם אור החכמה (הקבלה) – בחר בשיר זה לתפילה. לעת זקנתו מסר אלקבץ את
משרת ראש הישיבה לתלמידו הגדול קורדובירו, שהיה גם גיסו. בצפת החשיבו את אלקבץ
כאיש פלאות. הוא גם תיקן את ה"תיקון ליל שבועות".

בסידור נוסח ספרד שנדפס בדפוס בונציה שנת שמ"ד מוצאים אנו בראש הפיוט "לכה דודי"
שם המחבר בצירוף האותיות: ז"ל. פיוט "לכה דודי" תורגם לגרמנית ע"י הרדר והיינה
.יולה הדוהי 'רל תועטב ותוא וסחייש

אותה האגדה המסופרת ע"י ר' גדליה ן' יחייא, בעל "שלשלת הקבלה", על ר' שלמה אבן
גבירול, שערבי הרג אותו משום שנתקנא בחכמתו – מסופרת ע"י ר' הירש קיידנובר בספרו
"קב הישר", על מות ר' שלמה אלקבץ (כנראה החליף שלמה בשלמה): ערבי אחד הרג אותו
מקנאתו בחכמתו וקברו בגנו אצל תאנה, והתאנה פרחה לפני הזמן, ויתמהו כל אנשי העיר
ויגידו למלך והוא בקש לדעת סיבת הדבר והרוצח הודה ויתלו אותו.

אלקבץ הניח אחריו הרבה ספרים בכתבי יד. חיבר גם "ברית הלוי", אשר כרת ברית עם חכמי
אדריאנופול בעת שהיה בדעתו לעלות לארץ ישראל.

כמה משוררים חיו בתוגרמה, הם יסדו בית מדרש לשירה בשאלוניקי, אולם לא היו בעלי דרגה
גבוהה. הידועים ביניהם: יהודה זמרקו וסעדיה לונגנו. המשורר הראשון בעל שיעור קומה,
היה ר' ישראל נג'ארה. הוא נולד בדמשק לאביו ר' משה בשנת שט"ו. משורר בחסד עליון, בעל
כשרון פיוטי בלתי רגיל, ניצוץ אחרון של משוררי ספרד האחרונים.

בין המקובלים היה מעין יוצא דופן. הוא היה יותר משורר מאשר מקובל, אהב חיי בוהמה
ורצה ליהנות מן החיים. אלמלא היה נולד בסביבה אחרת, היה כשרונו הפיוטי מתפתח יותר.
.ורא'גנמ תפצל אב ,דרפס ילוגמ יול 'ר ויבא יבא

בבחרותו כתב פזמון יפה "הכתובה", אירוסין בין השם ובין עם ישראל. השירים הדתיים שלו
חדורים ברוח הקבלה, בספר "חמדת ישראל" מסופר: פעם, ביום השישי, ישב ר' ישראל
נג'ארה ושר שיריו, והאר"י הקדוש אמר: שראה שמלאכי השרת ירדו להאזין לשירתו, כי
שירותיו חשובות בשמים, וישוררו אותם בפמליא של מעלה, ור' יהודה די מודינה אמר עליו:
"לא קם בישראל, כישראל…".

האר"י השפיע עליו לכתוב פזמונים בארמית. הוא חיבר "זמירות ישראל" וידוע שירו "י-ה
ריבון עלם". חיבר שירי קודש ושירי חול וגם תפילות שנתקבלו. בחייו הפרטיים היה אומלל
מאוד, בשנת שמ"א מת עליו אביו ומאז היה מצבו הכלכלי בכל רע. באותו הזמן התנפלו
הדרוזים על צפת, יהודי צפת ברחו וגם הוא ברח לדמשק, ושם הכיר גם מחברים ומשוררים
ערבים. היה עולה על הבמה לשיר, שותה כוס יין ומתפתה לשיר בפני הקהל. היו מרננים אחריו
שהוא רשע. ברם, אין זה נכון, היה לו רק אופי חלש ושונאיו הגזימו. מתנגדו הגדול היה ר'
מנחם די לונזנה. גם הוא היה משורר וביקר את שירי נג'ארה, כן התנגד לו ר' חיים ויטאל,
בספרו: ש"היה מניח כובעו בקרקע וזמר שירים", או "שאכל בשר ושתה יין וגם נשתכר, ופיו
."הלבנ רבוד

העמשנ אל סירטל דעו יולה הדוהי 'ר ימימש ,"הימוה הנוי" יממע ריש בתכ הרא'גנ לארשי 'ר
:תירבעה הרישב תאזכ המינ

נג'ארה היה סמל הטוב והיושר, אולם מחמת התנהגותו המוזרה לא הבינוהו בני דורו.

נשארו אחריו גם מכתבים מעניינים מאד, בהם אפשר לראות עד כמה השתתף בגורל הפרט
והכלל, לבו העדין הרגיש בצער כולם. מכתביו שמדובר בהם על הגזירות והצרות שבאו על
היהודים בא"י ובסוריה יש להם ערך היסטורי רב. בבית הכנסת של ר' יהודה החסיד
("החורבה") מצאו פסק דין בחתימת ר' ישראל נג'ארה, שכנכתב בשנת של"ט.

מעשה נורא מסופר על ר' יוסף די לה רינה: הוא דחק את הקץ וחשב להביא את המשיח ע"י
הדגאל ירוטסיה סיסב הל שיה .'וכו 'וכו תילילו לאמס תא רסאו תישעמ הלבק לש תולובחת
נפלאה זו? החוקרים היהודים עונים בחיוב, בצפת חי אדם בשם זה, ר' משה קורדובירו מזכירו
בספרו "קורא הדורות". בספר זה רשומים שמות ואישים היסטוריים. הוא מביא את ר' יוסף
די לה רינה ואת אביו זכריה בתור בן תקופתו של ר' משה, אביו של ר' ישראל נג'ארה. הם
נחשבו לחכמי צפת וכשם שר' משה נג'ארה חי בזמן האר"י, יתכן שגם די לה רינה היה חי
באותו זמן ואולי עוד קודם לכן. ב"שבחי ירושלים" מציין גם את קברו של ר' יוסף די לה רינה
קרוב לצפת. אולם לפי האגדה הוא השליך את עצמו לתוך הים ע"י צידון. בכ"י ליידן נמצאת
תפילה קדושה ומתוקנת לבעלי תשובה, שנשאלה מן השמים מן החכם ר' יוסף דידיע די לה
רינה ז"ל, כתב יד מן המאה ה- .16

ר' יוסף די לה רינה חי בתקופת גאולת המשיח. חלק גדול מן המקובלים התעסק בהשבעות
ובשמות, וודאי שנמצא אדם אחד שניסה ורצה להביא את המשיח באופן זה.

הרבנ המלש ,ימלשורי ידוהי היה רואל איצומה ,ריאמ הדוהי ודימלת י"ע בתכנ השעמה רופיס
(נברה נולד באיטליה ועלה לירושלים ואומרים שאח"כ המיר את דתו). ההוצאה הראשונה
אינה בידינו. ההוצאה העתיקה ביותר היא מלפני מאתים ושלושים שנה, לערך. ואם נכון הוא
לש יגארטה ופוסו המיסקמה התלחתה ירה ,יבצ יתבש תפוקתב אלא המסרפתנ אל וז הדגאש
רינה יש בהם דמיון ממש למעשי שבתי צבי. גם שבתי צבי צווה שישליכוהו הימה… נברה חוזר
ומזהיר, שלא לאבד את תקוות ביאת הגואל, שהשם בכבודו ובעצמו יביאהו. יש משערים
מדבריו אלה, שבסיפור זה התכוונו לשבתי צבי. מעניינת היא הדרמה בחרוזים שפורסמה
בסוף המאה שעברה, מאת הסופר פאנער על הנושא המעניין הזה של ר' יוסף די לה רינה.

בלב הקומע הבזכאל המרגו הלשכנ תישעמה הלבקה תובקעב הדלונש תיחישמה העונתה
המוני היהודים בעולם. במקומה באה התנועה החסידית, תנועה בעלת מנוף כביר, שהקיפה
חלק גדול מן האומה. קמו מרכזים חדשים של מוסדות חסידיות וכן שושלות מפוארות בעלות
זוהר עממי בעולם היהודי. זו הייתה תנועה פילוסופית עממית ורצופה הייתה בתוכה אהבת
.ללכהו טרפה לש לארשי

החסידות לא נוצרה באווירה הטהור של ארץ ישראל. שורשיה נועצים בגלות, על אדמת נכר
נולדה והתפתחה, אולם היא המשך של תנועת הקבלה. הקבלה, להפך, ינקה את היניקה
העיקרית מארץ ישראל. והיא כולה ארצישראלית.