מתוקה הנקמה – כאור לעינים
כל המספר מסיפורי ירושלים, כאילו מדבק בדבק טוב סדקיה, וכל המטייח סדקיה, כאילו בנה בניין בה – שזכותו גדולה, שרואה בשמחתה; וגם השומע בכלל המספר, נמצאת למד – שומע ומשמיע זוכים כאחד. ובכן, בירושלים של פעם ושל היום נמצאת שכונה קטנה, שמעולם לא גדלה, ואפילו תרצה לגדול, לא תוכל ששכנותיה דוחקות בה מכל עבריה, ולמרות שחלפו למעלה מחמישים שנה מעת שארע סיפורנו זה, עדיין קטנה היא. שכונה זו נקראת שערי-פינה, וסימנה בתים ישנים נושנים. סמוך לה שוכנת שכונת הבוכרים – שוקקת ומלאה שווקים ובעלי מלאכה, ומעבר לכתפה – שכונת מאה שערים – השומרת שלא יבואו בה ריקים מדת; שכל צהלה או כלי זמר העולים מהחלונות הכפופים הנושקים לכביש, יציצו אם אין בהם תערובת של אנשים ונשים, ואפילו החשד הקל שבקלים יביא אליה נחילי אדם לשמור על צניעותה.
תושבי שערי-פינה רובם עניים ומיעוטם "אינם עשירים" וברכתה ברכת הבנים, שהינה מרובה בהם, ורובם ככולם צוהלים בחוץ, שביתם צר ו"החוץ" רחב. נעים ונדים הם ברחובה של שכונתם, מדלגים ומקפצים, ויופי לך, ירושלים, בנערים משחקים. ולא כשכניהם ממאה שערים האצים ורצים, שתפילה רודפת חברתה ולימוד דוחס ברעהו, עד שאין להם פנאי להישזף בחמה, ופניהם חיוורות, שאין לחמה שהות להשחימם.
הנה ראית, מחמת קטנותה של שכונה זו, כשאתה בא לספר עליה, הרי שכנותיה נהנות ממנה, שאתה מדבר בהן יותר מאשר בה.
אותה שנה, שסיפורנו חל בה, היתה קשה לישראל: מבית – מיעוט אוכלין ומחוץ – מלחמה, שהאנגלים, שמשלו בכל ארץ-ישראל, הניחוה ויצאו להם. והערביים רצו לרשת אותם, לא כדין יורשים, אלא בכלי משחית ורציחות, באיומים והריגות.
על צרה זו נוספה טובה גדולה, שהיה קשה לבית העיכול לבולעה מרוב גודלה – שבאו אלפי אלפים פליטים, מעטים מתוך הרבים שמתו בכל מיני מיתות משונות, ומזלם של הנפלטים – שדחפום לארץ-ישראל. ניצולים מסכנים אלה שניצלו מאש המלחמה, צילי אדם שפופים עור ועצמות, וכמעט שלא פרחה נשמתם. ועתה באו לארץ, בשעה שהיא גועשת מפגיעתם של הערביים מן הפח אל הפחת. עם הבאים הגיע בחור, שנראה כילד, ראשו גדול וגופו קטן, עיניו שחורות ונראות גדולות, שכל הגלות ויסוריה מציצים בעדן ומתוכן, שאם אדם מדקדק בראייתן בא לידי בכייה. שמו של הבחור-ילד צבי הרשל, ודיבורו ולשונו אידיש, ומצורפת אליה עוד שפה, שאף הבקיאים, אינם יודעים מה הוא משיח. כשהגיע צבי הרשל לשערי-פינה, שאל על בעל הרפת, חיים הירש. גלגל עמו חיים הירש שיחה ונעשה קרוב משפחתו מתוך רחמים. אחר הכניסו לביתו וייחד לו חדר קטן והצריך לו, ששמע ממנו מקצת מעברו וידע שנשאר גרגר מערימה, טיפה מחבית – ניצול יחיד למנצח על-מות.
לקחו חיים הירש לו לבן, וגלגל עמו בכל ענייניו – לימדו לחלוב את הפרות, להאכילן ולהשקותן. בערוב היום, בגמר עבודתו, היה בא לחדרו שהיתה בו מיטה וכיסא מונח עליה – שלא היה בו בחדר מקום לחפצים רבים, וכשרצה צבי הרשל לשבת, נטל הכיסא מעל המיטה, והרי הוא יושב על הכיסא, ורגליו פשוטות על המיטה – יושב ושוכב כאחד. צבי הרשל עוסק במלאכתו היה, חתום ומכוסה ואינו מדבר, וכשהיה מדבר, נדמה לך, שרעש גדול נשמע, שכל הדומם – קולו הומה. לעיתים משיח בצרותיו ובעברו בקוצר דיבור שאם יקבצו צרותיו, הרי שמאה בני אדם לא יוכלו לשאת כובדן, ופליאה היא, כיצד נער עול ימים כמותו לא כרע מהן.
* * *
חיים הירש לימד את צבי הירשל חכמת הרפת, וכיצד להאכיל הפרות בשנת הרעבון, כשאין בידו מה לתת להן – שהמלחמה מתארכת, והפרות גועות, וקיבתן צמוקה ממחסור, שהרי אינן בעלות מחשבה להרהר, שיום שיבוא יהיה טוב מאתמולו, ובזה ירגיעו קיבתן והמיית המחסור במעיהן; אלא שהן תובעות בקולי קולות צרכיהן וגועות למזונן.
מה היה עושה חיים הירש? כל בוקר משכים לפני האחרים ומוליך הפרות בשיירה לשדות רחוקים מהיישוב, וקרובים להרים הסמוכים לקבר שמואל הנביא, ולא קרוב קרוב ממש, שהרי הערבים אורבים שם. ומאותה שעה שהריחו העשב, לא הרימו ראשן עד הערב, שהיו עסוקות באכילה, כאילו העולם נברא בשבילן בלבד. עד שהיה צריך לזרזן לפני החשיכה, שאם רואה אחת את חברתה, שאינה זזה ממקומה, גם היא אינה רוצה לזוז. והיה חיים הירש מזרזן בגרגור ובזרזור, אך לא היה מכה אותן, שטוב-לב היה, רחמן על כל ברייה ואפילו הולכת על ארבע. היה חיים הירש מרחם על פרותיו ומשאירן עוד קמעא, עד שהחמה היתה כמעט שוקעת והבין, שגם לרחמים יש גבול, ואם יעבור את הגבול שוטה יהיה ולא רחמן. אז היה אוחז בזנבה של העיקשת שבהן והיא היתה רצה לפניהן ומשראו חברותיה כך, היו מדדות אחריה בשיירה עד הגיען אל הרפת.
ועוד דבר חכמה היה בו, שהיה יודע לחמם הצינה שבגוף, שהיה המקום פרוץ לרוחות הבאות מבין פרצי ההרים ושורקות במלוא הרוח ובשורקן מעלות הבל קר והגוף מצטנן. באותה שעה חיים הירש היה מקבץ זרדים ומבעיר בעירה קטנה ומניח על האש אבן בגודל אגרוף או יותר, משנתחממה האבן, היה לוקחה בידו ומלטפה וחומה מתפשט בגופו. בזה היה מסיר העצבות והמועקה, שכל דבר טורד – מעיק. כיוון שנעתקה המועקה התיישר הלב – בשמחה.
ועוד דבר חכמה לימד חיים הירש את צבי הרשל – ציוה עליו שלא יניח פרה כעסנית על-יד שובבנית ולא רזה אצל שמנה ולא שמנה סמוכה לרזה, ולא יניח בעטנית בקירוב לנגחנית, והיה מבאר לו הסיבה, ומנהיר לו הטעם, ומחדש לו העניין בנימוקים המתקבלים על הדעת. חיים הירש ביאר לצבי הרשל איך ומתי טוב לחלוב את הפרות. מצב-הרוח של הפרה משפיע על טיב החלב – כך אמר חיים הירש. הכעס, למשל, פוגם במתיקות החלב והוא נעשה תפל. השמחה של הפרה משמין את החלב והריהו בריא ביותר, הניחותא מלבינה את החלב, השקט ממעיט את הקצף והשלווה ממהרת את החליבה. ועוד דברי חכמה היה מצווהו – אל תתחיל בחליבה, אלא במי שעטיניה נוטפות חלב ולא במי שעטיניה צמוקות, שהראשונה גמרה את מלאכתה והשנייה עודה בעשייתה. ועוד לימד אותו חכמת הגניחות, האנחות והגעיות, ולכל קול העולה פירושו עמו – שהמקצרת בגעייה אין דינה כהמאריכה. יש שגונחת, ולא מחמת שרעבה היא, אלא מתוך שכאובה היא, ויש שמאריכה בקולה ואין לה לא כאב ולא רעב. חכמה נפלאה זו קלט והבין צבי הרשל ולא היה צריך לחזור ולהסביר לו, כיוון שכל ימיו היה בקיא באנחות – תורה זו ישנה בשבילו – ובזה עלה על רבו, שהיה מכיר מי גונחת מעונג ומי גונחת מתוך גניחה, מה שהיה נשמע כטפל לבני אדם, היה חכמה יתירה, וכאשר היה משגיח על הפרות לבדו, היה מתעטף בעלאיות שאין דוגמתה, כעין מלאך המקבל תפילת התקיעות.
* * *
ועוד מעשה שקרה עם צבי הרשל, ואין ידוע אם לכנותו נס או טבע, וכיוון שסופו טוב, הרי הוא נס, מפני שכל הקשור לניסים אהוב על בני-אדם, מפני ששונאים הם הטבע ואוהבים כל דבר שמעליו.
ובכן גוף המעשה כך היה. יום אחד, כשחזר צבי הרשל מהחליבה, נכנס לחדרו, והנה חתול יושב על שולחנו ומחטט במאכלו. צייץ לו צבי הירש ציוץ של בעל-המקום, רוצה לומר – טול עצמך ולך מכאן! והחתול מעיז ומתעזז כנגדו ועושה עצמו כאינו שומע, מפני שחצי המאכל עוד מונח היה על השולחן. בחורי אף סגר צבי הרשל את החלון והדלת וביקש לתפוס את החתול. צימרר היצור רעמתו, גילה שיניו והשמיע קולות כמו המעלים באוב. שלח צבי הרשל את ידו לתפוס בצוואר החצוף, אך זה הקדימו ונשכו. ניסה לתופסו בגופו, הקדימו זה ושרטו בפניו ונמלט לצד השני, ומכיוון שהחדר קטן, הרי שכל הצדדים הם. באמצע. וצבי הרשל, המום מהפתאומיות, תמוה מן העזות ודואב מהנשיכות, מהשריטות ומהשרטוטים שבכל גופו, תפס בחמתו את החתול, חבטו ומעכו עד שנתפגר בידיו. פתח את החלון והשליכו החוצה, אחר שטף את הזיעה והדם מעליו, וגניחה לא גנח.
בלילה על משכבו, נתגבר חום גופו, נשימותיו לא היו סדורות – פעם מזורזות ופעם מרווחות, ואבריו כבדים היו עד שלא יכול להזיזם, שפשטה בו רעלת החתול.
הגיעה שעת חצות, שעה שצריך לחלוב את הפרות, התחילו גועות ומעוררות הישנים, שהן אינן יודעות, שיש שעת אונס או חולי, ותובעות צרכיהן בקול, עד שקם חיים הירש וראה, שאין מי שיטפל בצרכיהן עד ששתקו.
בבוקר מצאהו קודח בחומו ומחרחר בקולות משונים, והבין מהקולות שהוא אינו בשופי. ויצא במהירות להביא את ד"ר חיים כהן הרופא הידוע, שהוא מלאך הדווים וראש המרפאים בשכונות ירושלים. בא ומישש בזרועו ליטף מצחו ובבהלה ציווה להביאו לבית המרפא, שכל רגע עלול לבוא הפגע.
בבית המרפא שכב שבוע בוהה בחלל נים ולא נים, ואינו מכיר הקרובים ואין צריך לומר הרחוקים. לאחר שבוע שהיה מעומעם, פקח וסגר כמה פעמים את עיניו, עד שפקחן והכיר הסובבים אותו. הביאו את הרופא לראות בנס, והוא אינו מאמין, שכבר כתב בפנקסו – מי לחיים ומי למוות! – וצבי הירש רשמו שלא לצד החיים. חלפו עברו עוד כמה ימים, דידה כמה צעדים, עד שנתאשר לילך לביתו, חזר לחדרו – זאת אומרת – לקיטונו הקטן, וחזר לחייו כהרגלו.
* * *
וריח באשת המלחמה עולה, שכל יום שמועתו קשה מחבירו, שמועה רודפת האנגלים עוזבים את הארץ ונסרכת השמועה הבאה שהערביים מאיימים בטביחה ובהריגה ובשדידה, שאם אין מלכות, אין עול מלכות, וההפקר שולט, וכל הגיבור מחבירו, חבירו עבד לו. אין צורך לומר שהערביים חפצים בבתים של היהודים ומחכים ליום שהאנגלים יפרשו וילכו, בכדי שהם יבואו בחמיסה. כבר הכינו הרשימות: בית זה לפלוני, דירה זו לאלמוני, ויושבי הבתים מיועדים למיתות משונות, שהרציחה קלה בעיניהם, ומי שיעמוד בדרכם, מזמנים לו מלאך המוות, ואינם נרתעים, ואין פחד בליבם, וההריגה לחם חוקם.
לכן יצאה פקודה וציווי מטעם המדינה וראשיה – כל עלם ובחור שאינו נכה, מחויב לישא נשק בידו נגד האויבים, הרוצים להשמיד ולהרוג, שהתקבצו ובאו בעצה רעה מכל פינות הארץ ומעבר לפינות, במזימה, שלא להשאיר היהודים על כנם. ונפל פחדם על התושבים, מפני העצה והיד האחת שעשו, שכל ימות השנה הפירוד שולט בהם, ויד איש ברעהו; משבאו בעצה נגד היהודים התחברו כולם בידידות ובמחשבה אחת לצורך אחד, בלי מחלוקת, ומפני האחדות הזאת פחדו היהודים, ונמנו וגמרו לסכל עצת הערביים. וזה קול הקורא, שיצא מטעם המדינה, לקבץ הבחורים להגנה ולמלחמה. צבי הרשל גם הוא רצה לקיים הציווי, ביקש רשות מחיים הירש ללכת ככל ההולכים. חיים הירש היה שמח ועצוב על הבקשה. שמח – שעוד מגן יהיה לנו; ועצוב – הרי צבי הרשל אוד מוצל מאש יחיד כערער, גרגר קטן, שהוא יחיד שניצל מכל עירו, ואם ח"ו יקרהו אסון, הרי שנכרת שם ושארית ממשפחתו ומעירו.
ראה את חיים הירש בעצבונו, הבין מחשבתו וענהו: אם אשאר ולא אצא ביוצאים, הרי הערביים יבואו ויכלונו! מוטב להילחם בחוץ, מאשר להתגונן בפנים. נענה לו, מפני שראה האמת שבדבריו. צרר לו גבינות ועוד דברים, שהם בני צרירה, הניחם בשק, שם על גבו ושלחו למקום הגיוס.
עמד בתור, לקבל התעודה שהוא ראוי וכשיר למערכת המלחמה. נכנס בפתח אחד ויצא בפתח האחר וחפצו בידו, שכך כתוב על הנייר: "מוכשר לקבל עול המלחמה, ונתין המדינה הוא, וקנוי לה גופו ונפשו בלי ערר, ואינו ברשות עצמו, שכל כולו שייך למדינה". ועוד ביקשוהו, שירשום, היכן מקום מגוריו, ולא ידע להשיב. שאלוהו על אביו ומשפחתו – היכן הם, והוא אינו יודע להשיב, שהרי גלמוד וערירי הוא. שאלוהו על משלח-ידו והוא מפקפק מלהשיב, שהרי מקטנותו נד ביערות ומנין לו משלח-יד? לבסוף, מצא תשובה אחת לכל השאלות. בעל-הבית שלי, חיים הירש, הגר בשכונת שערי-פינה, והוא בעל הרפת, ששם אני גר. רשמו הפקידים, מה שרשמו ושלחוהו להמתין בחצר יחד עם כל המתייצבים. עד שיבואו עורכי המלחמה, המתין עד ששזפתו החמה והושחר מחומה. הגיעו צעירים, לובשי מכנסים קצרים ונועלים חצאי-מנעל וחצאי סנדל, וכל חזותם, כיוצאים להינפש בבתי-נופש. דיבורם כולו בציווי: קומו, רוצו, כאילו מדברים להולכי על ארבע או לאסירי מלכות, באין כל עידון בדיבורם, והמילים יוצאות מפיהם בבירור ובחיתוך לשון, בלי גמגום. ויודע האדם, מאשר הוא שומע באזניו, ויותר מזה, ממה שהוא מרגיש בנפשו בעיזוז רוחם, ובביטחון הגדול שבהם, ולמרות שאין בדיבורם איומים או ביהולים, האדם ירא מהם ביראה שיש בה כבוד. ורק היה צבי הרשל תמיה בליבו על חוסר נימוסם – הרי הוא בא מרצונו ובלי כפייה – מדוע אין נימוס בדיבורם? עוד הוא מהרהר בכך, דחפוהו אחורנית ונעשו ראשונים, והוא נמשך בדחיפה ומתערב בהם; הם רצים והוא רץ, הם עומדים והוא כמותם. טרחו והעמידום בשורה ארוכה וחילקו להם כלי אכילה, לקבל מנתם. העמיסו מאכל בצלחות הפח, ואכל כמוהם בלי עדנה, שנעשה בין רגע נבון וחכם, שלא לפרוש מן הציבור, וכל הנימוסים פרחו והלכו. שנעשו כולם בליל אחד, אין שווה יותר ואין ממוצע, שהכור התוך אותם ליציקה אחת. ועוד היה תמיה על דיבורם, שהיה בצעקה ובצחקה. הרי כולם הולכים למלחמה, למקום אש ובעתה, ועל-מה הצחקה והבדיחה? וגם מזה התעשת, שהרי נבון וחכם הוא, ונהיה איש בין אנשים, ומעשיו כמעשיהם לכל דבר, ומלבד שפתו העילגת, אי-אפשר להבחין בינו לבין השאר.
* * *
חלפו מעט מהימים. באו קצינים מעורכי המלחמה ובידם מפות של קווים עם תבנית וצורה. פניהם קרות מעיצבון, וגם גוום שפוף היה מחמת המשא, שחיי אדם תלויים בהם. פרשו המפה על הכותל, כדי שיראו כל הרואים. ועוד תמונה גדולה פרשו, ובה בית גדול, אורכו כפול מרוחבו, וגובהו קומה על קומה. בכל הבית הנפרש חלונות חלונות וחרכים קטנים וגדולים. מסביב לבית הגדול – שממה, שדות פרושים מלוא העין. עד כאן המפה והתמונה. אחר-כך קרב הקצין ובידו מוט ארוך ודק כדי שיגיע מעל התמונה. עמד הקצין כשהמוט בידו והרצה את דבריו. כך היה עומד ועורך דבר-המלחמה – יציאות וכניסות ומקום כינוס ומקום מילוט – עד שהבלבול היה מרקד בעיני השומעים, חלקם אינם מבינים השפה, חלקם אינם מבינים במלחמה וחלקם אינם מבינים לא בזה ולא בזה.
ראה הקצין, שהוא מאבד מיליו בפני תערובת של אנשים, שחלקם הגדול פליטים וזה מקרוב באו לארץ. הביא מתורגמן, בתחילה הובנו דבריו שדיבורו לאט ועושה רווח בין דיבור לדיבור. קולו נשמע, כי דובר בשקט. והאחרונים אזניהם כרויות ואינם מפריעים לראשונים. ומה שמעו? שהבית הגדול נקרא "משטרת לטרון", ויושביו ערבים השונאים אותנו, שאינם מניחים לעלות לירושלים. דרך אחת לעיר, ושמים בה מכשולים, מלבד היורים באש מהחלונות והחרכים, וכל העובר דרכה – דמו הפקר. ירושלים בוכה מאין מזון ומים, ולכן חובה להכרית המשחית ולגרש יושבי הבית הגדול, שנקרא "משטרת לטרון".
עד כאן נענעו בראשם לאמר – מבינים אנו, ואין צריך להאריך יותר. עתה בא הקצין והמשיך דבריו, כיצד לערוך המלחמה, היכן מחלקה פלונית והיכן כיתה המצורפת אליה. עד שלא גמר את הסברו זה בא בשיעולו וזה בא בגיהוקו, שהרי כל השפות יודעים הם, מלבד שפת המדינה, ואין מושגיהם במושג הנואם. חזר וחזר, הרים קולו ואין שומע, אין מי שמבין בעניני מלחמה. באו קצינים חדשים להמשיך ההסבר במקום שנכשלו ראשונים, מצפצפים ומלהגים ואין עולה דבר רק צפצופם, מקשקשים קיש קיש. הביאו מתרגם שיתרגם הראשון. עד שהראשון ערך הדברים כיאות, בא השני וסתר הבניין במחי פה. והקצין עול ימים אינו מתייאש. הלך והביא שלישי, שיתרגם דברי שני הראשונים וישווה התרגום, וכיוון שהשלישי שם עצמו מעליהם, הוסיף משלו קצת וחסר משל הראשונים קצת, עד שהגיעו הדברים לאזני השומעים שונים ומשונים, הרחוק – קרוב והלאט – מהר, וכל דבר המתהפך נהפך.
וכל השומעים, שנקראים חיילים, עומדים חתומים ואינם מבינים ורואים הרעה הגדולה הממשמשת ובאה עליהם – שהמלחמה בפתחם, ואינם יודעים כיצד לברוח מפניה, ורק מרגישים בחושם, שהם ככבשים, והמאכלת מעליהם.
גם המפקדים, שמעל לקצינים, ראו הצרה הגדולה ורצו לבטל כל ענין המלחמה בעזרת האנשים הללו, אך גזירת הבכירים שמעליהם להמשיך בפקודתם. ואותם בכירים לא ששוטים היו אלא נגזרו מגזירת ראשי המדינה. ואלו הראשים ראש להם אבל קדקדם חלול. ציוו וקבעו לשלוח אנשים אלה למלחמה. תשקע הארץ, והם לא יחזרו בהם, שהרי הכבוד שולט בהם, ואיך יביישו עצמם לחזור מדיבורם? הכריחו הבכירים, שיצוו למשניהם, ומשניהם לשלישים והשלישים לזוטרים – לקיים הפקודה שבאה מלמעלה – ממרום – ולבצע הציווי. ובעוונות קיימו הדיבור.
* * *
לפני עלות השחר, העלו את האנשים, שנקראו חיילים, והביאום מול הבית הגדול, שנקרא "משטרת לטרון". ציוום בשקט לערוך המלחמה בריצה, שרקו במשרוקית, ותהום כל הארץ. וכלי המשחית ביד המסכנים, יש שעלה בידם להוציא צרור אחד ויש רק חצי צרור, ויש שלא זה ולא זה, ומלבד נטל הנשיאה, הכלי אינו שווה מאומה. במקום להתעסק במלחמה, משתדלים הם ביתד ובכפתור, ואין שומע להם, חלקם רצים ונופלים, וחלקם רצים ואינם נופלים, עד שהגיעו לשערי בניין המשטרה נשארו קומץ קטן. וכל הקמצים מאחוריהם – יש דוממים ויש מדממים ויש מדדים אחורנית ומודדים את הדרך הקצרה לבריחה. האש מהחלונות מכלה בנגלים, ומעל הבית הגדול מתיזים צרורות ורשפים, שהם ממעל, והמסכנים מתחת, וכמה שיטמינו ראשם מאחורי הסלעים והקוצים, הם גלויים לצולפים מהחלונות. החבורה שבלולה בשפות, אחד לא מבין משנהו ואינם יודעים מהיכן באו ולהיכן לברוח. ומאותה שעה שנהיה הבלבול, באה הבריחה הגדולה, מי שנמלט – ברח ומי שלא יכול נתקפח בחמה, שבאותו היום קללה היה והחום גדול יותר מהתנור ואין מסתור, וכאילו לא די בכישלון הגדול, גם משמים נלחמו בהם. ושארי שארית בשר-חי שנשלח לטבח ע"י ראשי המדינה. מועטים הגיעו למסתור ורובם זוחלים בחום השמש על הקוצים, והברקנים קורעים בבשרם. ובתוכם צבי הרשל, שכוחו גדול, היה יכול להתגבר על הבל החום ועל צער הכישלון, היה מדלג ומקפץ והתרחק ממקום ההריגה, עד שהגיע לבתי קיבוץ אחד. אנשי הקיבוץ שידעו על הכישלון, הכירו אותו, שהוא מפליטי המפלה אך הוא לא הכירם, רק ביקש מים ומקום לישון. אנשי המקום לא הניחו לו לעצום עין, שהעצימו עליו שאלות, ומתוך השאלות הבין מחשבותיהם, איך שלחו לטביחה, אנשים, שאינם יודעים לערוך מלחמה, בלי שפה, פליטי שואה. אודים מוצלים ערירים בלי שם, מדוללים ונזופים לפני בואם עד ירידתם אלי קבר. ואלו המשלחים – מופקרי הדעת, עד היום לא נתנו את הדין ולא באו על עונשם, ובעל הדין ייפרע מהם. צבי הרשל פרש מהם, ישב בצדדים, הניח ראשו בין ברכיו ושנתו – מפלטו.
ישן קמעא ונדמה לו הרבה. שבאו לו ביעותי חלום ובעטו בו. ואינו יודע, אם זה חלום שבמציאות או מציאות שבחלום, ראה כרותי אברים ופני אדם, שהיו פעם, ושניים נושאים אדם שאבריו מדולדלים ורגליו נפולות, ועוד ראה חבריו, שניצלו ממיתות משונות ועתה ניצלים באש המלחמה, אבריהם חרוכים מהבל פיהם של ראשי המדינה, ששלחום לעקידה ביודעין, ואילו הם, החרוכים, אינם יודעים, מדוע הם קרבן פעמיים.
כיוון שצבי הרשל לא יכול לסבול ביעותי חלום-המציאות, ניער עצמו, קם וראה שהסובבים כולם בעיצבון, והבין, שבעבור הכישלון כשלו רגליהם, ולא זכר הפרטיים רק את השם לטרון אך לא ידע תרגומו.
* * *
באו מפקדים זוטרים וכינסו כל הנפלטים מן האש, והם התקבצו בפינה אחת ועוד היה מקום לעוד. ובהיפוך מיום אתמול, שהמקום היה גדוש ועמדו צפופים, עתה החלל היה גדול, והעצב שבחלל לא ישוער.
ואותם זוטרים אינם יודעים במה להתחיל הנאום, משום שאינם יודעים נאומי-כישלון, ועוד, שהמפקדים הגדולים עזבו, והזוטרים פתאום נעשו גדולים, שהם היחידים שם והרגישו על גבם את זעקת המפסידים. התחילו לדבר ולא ידעו לסיים, ובקוצר דיבורם, קבעו לחיילים המועטים ששרדו, שבוע ימים חופש, בו כל אחד ילך לביתו ויעשה מה שליבו חפץ. כל זה כדי שיסורו מליבם יסורי המחשבות הרעות והדמיונות המטרידים. צבי הרשל, שלא היה לו כר להניח את ראשו ולא בית לשוב אליו, חזר ובא לרפתו של חיים הירש בשערי-פינה. נפגשו כידידים וחיבקו זה את זה באהבה יתירה, זה מפני שחשב שלא יראהו עוד, שהרי יצא למלחמה, וזה מפני קורת בית שמעניק לו. שאלו צבי הרשל את חיים הירש – אפשר אשהה ימים מועטים בביתך? ומחמת הבושה הוסיף – ואם צריך לשלם, הרי קיבלנו גרושים עבור מזון, ואני נותנם לך. יצא הדיבור מגומגם מפיו. מפני הבושה, שאינו יודע, אם דיבר בחכמה או בסכלות. חיים הירש, שמכיר נפשות הולכי על ארבע, שהרי רפת גדולה לו, ק"ו שהכיר נפש האדם וסיבוכיו, לכן עשה עצמו כועס על ההצעה, ובליבו אין מאומה. ומהיכן יודעים אנו מה שאין בליבו? כיוון , שאנו מכירים את הירש ואת טוב ליבו, וגלוי לפני כולם ליבו הגלוי. הרגיעו בדיבור קל ומשכו לביתו. וכל אחד השיח את הקורות אותו מעת יציאתו למלחמה ועד הנה.
עודם מדברים במשוש פנים, והנה הגיעה קבוצת חיילים מרושלי בגדים ובראשם מפקדם. שאלו – מי בעל הרפת? ענה בעל הרפת – אני! הוסיף ראש החיילים מרושלי הבגדים – ידוע לך, שעכשיו עת מלחמה?, וכל העם מקריב את עצמו למען המדינה החדשה? ענה לו – יודע אני. הוסיף המפקד – רוב אנשי הצבא מחייתם בצמצום ובמצוקה, וכולם צריכים לאזור חיל ולעזור לאנשי החיל. לכן יצאה הפקודה, ליטול כמה פרות עבור חיילי המדינה. בדבריו כלל המפקד את עצמו כחלק מגוף המדינה, כדי שיהיה תוקף לדיבורו וחוזק לצוויו. חיים הירש, שלא היה מן הטפשים המתפעלים מדיבורים גדולים של אנשים קטנים, ולא מן המתפעלים לקום מפני גזירות . המדינה, עמד לעומתו ואמר – גם אני מגוף המדינה וחי בתוכה, משקה התינוקות מחלב פרותי וגם החולים הזקוקים לחלב, ואם תיקח את הפרות, מי יספק משקה לנצרכים אלה? אך הם עשו עצמם כאינם שומעים, נטלו עצמם והלכו לקחת את הפרות בעבור חיילי המדינה.
כשראה צבי הרשל את עזותם ואת ההפקר השולט, הרים כלי נשקו וכיוונו אליהם הרעיש בבליטה ומשך במעצור כלי היריה. כשראו החיילים את הרעה העומדת לבוא אליהם, חזרו לאחוריהם, שנבהלו מעיניו הבורקות, החדות והחותכות יותר מכלי הנשק שבידו. זרקו כמה קללות, לאוויר, הבטיחו שיחזרו והלכו להם.
משראה אותם הולכים, שאלו חיים הירש, אילו לא נשמעו לך ולכלי שבידך מה היית עושה? ענה לו בתשובה קצרה ובמילה אחת. הייתי הורג! אע"פ שצבי הרשל סתם תשובתו בקוצר מילים, נסביר אנו דבריו ודעתו קצת באריכות. כיוון שאצלו ניטשטשו הגבולות, ולחיים בעיניו לא היה ערך ומשקל, שכל חייו רצף של מיתות, שראה חיים ומתים שוכבים יחדיו, וגם הוא עצמו כמעט נחשב בין המתים. אפשר לומר, שראה גוססים ומתים יותר משראה ראש חברה קדישא – עכשיו שבאו אלו החמסנים בשם המדינה והכפישו את החיילים, כאילו זקוקים הם לגזילות, ללא ספק שהיה נוטל נשמתם תמורת הפרות. ברוך אל עליון, שמנעו מהחטא!
* * *
כלו ימי הבטלה, וצבי הרשל סיים את חופשתו. בשמחה חזר למקום שיעדו לו מפקדיו. עוד לא הגיע, וכבר זרזוהו המזרזים לצאת להגנה או להתקפה. אם נדקדק בלשוננו, הרי שאפילו ההתקפה, הגנה היא, שבאו מכל רוחות הארץ לכלותנו. אלו הערביים אינם רחמנים, שיניחו לנו, אלא בכל יום ויום מתוספים אליהם עוד עוזרים כנגדנו, והלוחמים המגינים מועטים וצריך למלא כל בקשה לעזרה. עוד לא סיימו במקום זה וכבר קוראים במקום אחר. לכן נענה צבי הרשל בזריזות, שהיה מוסר גופו נגד גלים המתגלגלים לאבד את היהודים, וברוך אל עליון יצא שלם בכל, מכל המלחמות, ולא כאותה מלחמה ראשונה, שהשתתף בה במשטרת לטרון. שמרוב מתיקות הנצחון, שכח את צריבת הכישלון.
הסתיימו המלחמות, וקמה ממשלה, שהקימה מדינה, שהעמידה עם חופשי מנוגשים, ובאו קיבוצי קיבוצים מכל פינות העולם.
ציוום המפקדים להחזיר ציודם לבית הציוד; שעתה כבר אין צורך בחיילים רבים, שאם אין מלחמה, אין צורך בעורכי מלחמה. חבריו של צבי הרשל עמדו בשורה והחזירו ציוד הכלל. נטלו חפציהם הפרטיים לבדם והלכו להם, עד שנשתייר המחנה ריק מאדם, מלבד הבודדים המאספים. האחרונים סיימו להחזיר את ציודם ובדרכם הביתה, שאלוהו – סיימת? וצבי הרשל עונה: הן. קיבלת את האישור? והוא אומר הן. תמהו השואלים – שיש תשובה, אך אין מענה – אם גמר אדם מלאכתו מה לו לעשות במקום הרישום, ואינו נחפז לביתו ככולם?! חזרו ושאלוהו – לאן פניך? והוא פושט ידיו כמי שרצונו לומר – אין לאן! אמרו לו רוצה לבוא עמנו? לנו יש מקום גם בשבילך. הסכים צבי הרשל, והלך עמהם למקום מגורם, שהיה בקיבוץ בנגב על גבול העיר עזה הערבית.
* * *
הגיעו לקיבוצם. וקיבלוהו בסבר פנים יפות. וצבי הרשל, שפיקח היה, ידע שהכל מחמת הרחמים שריחמוהו, שכבר חבירו סיפר להם, שנשאר צבי הרשל אוד בודד ממשפחתו וערער יחיד מעירו. שכולם הלכו ואינם, ולא נשאר מהם ניצול אחד. רק הוא לבדו בכסותו לעורו. ועוד סיפרו סיפורים מעוררים רחמים, שאוהבים המספרים להוסיף משלהם, כדי שירחמו גם עליהם, שהרי הם חבריו של המרוחם, וגם להם חלק. ומתוך הרחמים המרובים בוקעת השמחה והצהלה מליבם.
צבי הרשל, שראה קיבוץ בפעם הראשונה בחייו, הבחין שחיי כלל יש כאן, חיי פרט אין כאן. כל חבר החושב דבר-מה בליבו, פרוש כשמלה בפני הכלל, שהרי אינו יכול להסתיר דעותיו. שיש שעה אחת, שמתקבצים ובאים כולם, וכל אחד מביע ופורש דעתו. ויש, שעוד לא התחיל לדבר ועוד לא הוציא מפיו אפילו קטעים קטנים, וכולם כבר יודעים נבכי לבו ומה רצונו לומר, ואינו צריך לסיים דבריו, שהרי מאבד הוא מזמן הכלל. כך, הכלל כובש את הפרט, ואין לו לאדם עולם משלו. יש האוהבים חיים כאלה, ויש שאינם אוהבים. ככלל הידוע שלכל מטבע יש שני צדדים. ומי שאינו אוהב, אינו חי עמהם. ויש הרוצים בכך ומקבלים עליהם עול מלכות הכלל. צבי הרשל עוד לא העמיד דעתו לכאן או לכאן. שבוע ימים ישב בלי מעש. משקצה נפשו בבטלה, בא לחבריו והודיע להם. – או שגם אני אהיה בין העושים, או שאטול צרורי ואלך. שאלוהו – באיזו מלאכה אתה בקי? אמר להם – ברפת ובפרות, וגם יודע אני לישא כלי נשק ולהתעסק בכל סוגי כלי משחית. קיבלו את דבריו ומינוהו שומר השדות והקיבוץ כולו, מפני שהיה צורך גדול בשומר לקיבוץ, שהם סמוכים לעזה, וטבעם של יושבי העיר הזאת ליטול כל דבר הניטל, ומעדיפים הם ליטול את שאינו שלהם. בכל יום, כשמגיעה שעת החשכה, נעלמים חפצים, ודברים שונים משטח הקיבוץ; כלי מחרשה צינורות, כלי עבודה, קופסאות, ארגזים, ובקצרה – כל דבר המיטלטל, חזקה עליו היום כאן ומחר שם. ואף שהם חפצים דוממים ואין להם רגלים להלך, הולכים ואינם, שבליעת הלילה אין לה קץ. הגיעו דברים לידי כך, שאנשי הקיבוץ חששו, שגם קורות ביתם ילכו כחבל אחר הדלי. כמעט שבאו בעצה אחת, לתקוע יתדות ומסמרות לבתיהם שלא יזועו וינודו להם ויהיו למשכנם של יושבי עזה. צרה זו מנת חלקם של כל יושביה היהודים של ארץ גזירה זו. כל יישוב, הסמוך לערביים בני עורב הללו, פגוע ממכה זו, ויושביו קומצים אגרופיהם בכעס, שאין לאל ידם למנוע הגניבות. עכשיו שמינוהו לצבי הירש שומר השדות והקיבוץ כולו, שמחו הם ושמח הוא, שכולם יצאו, ורצונם נעשה.
מלילה שנעשה צבי הרשל שומר השדות פחתו הגניבות, וכל הדוממים דממו, גם כשהאיר היום. מקום שהניחו הצינורות אף בלי קשירה ובלי הידוק, נשאר הכל על מקומו. כל זה מפני הידע שהיה לו במארב ובאריבה. שהיה בכל יום עם חשיכה שוכב דומם סמוך לגדר, ובעיני נץ, היה פוקח הראייה על כל הסובב ואזניו כרויות לכל לחש-רחש; והיה, אם הבחין בשחורים הבאים, היה מתנפל עליהם ומבהילם ובעזוז תופס אחד מהם, כשהאחרים נמלטים מפחדו ומשאירים את חברם בידיו של צבי הרשל, שהיה חובט בו כמעט עד יציאת נשמתו. אז היה מניחו שוכב בלי זיע והולך לו, אם מת-מת; ואם חי – היו חבריו באים ונוטלים אותו בגרירה לביתו. או אז – אם לא נעתקה לשונו, הרי שהיה מייראים בזוועה שבאה לו. ועוד היו רואים את חברם שהוא נפוח כנאד וכולו מכוסה צבעים: שחורים, כחולים ואדומים כבגד הצבוע, ועוד כהנה מעשי חבלה, והיו יראים לנפשם. מלילה ללילה נתמעטו הגנבים, שהיו מצדדים לשמאלם או לימינם וחומדים כל דבר, ושדות הקיבוץ אין עושר בהם, וחסל סדר הגניבות והצרות! משראו בני הקיבוץ, שהם אינם בכלל הגזירות של הגזילות, רצו למתק חייו של צבי הרשל שינוח גם בלילה, החזירוהו לעבוד ברפת, והניחו השמירה ביד אחרים.
* * *
משהבחינו הגזלנים הנמצאים מעבר לשדות הקיבוץ, כי בשמירה אין נטירה, ואותו אלים שהיה גורס עצמותיהם של הגנבים איננו שם, והפרצות קוראות לגנבים, חזרו ימי העצב ליושבי הקיבוץ, והחגיגה לערביים היושבים בסמוך. מיד הוחלט לכנס ולדון בפגע שחזר, וכל הזע והנע בקיבוץ, באו לאסיפה הגדולה. כיוון שמלאכת הדיבור אלופים ובקיאים בה וכל מזון נפשם בנוי על הדיבור, ופטפוט להגיהם נשמע משקיעה ועד חצות, וכל מי שלשון לו – מביע משאלתו ומגביה קולו בלהט החרב המתהפכת שבפיו, לשונו של המדבר עולה ומגיע להתפעלות-עצמו על חבריו החוצבים, עד שלעיתים יש צורך לצננו בקרים אם מחמת עלפון אם מחמת הפרץ, שמתוך דיבור בא לידי הגבהת יד. וכל המשונה בדעותיו יותר מחבירו, מקובל הימנו, מפני שבו מקור הרעיון, ואין בו חיקוי דעות כתוכי המצייץ. ואם תשרה עליו הרוח, ימצא משפט בעברית שיש בו מן החידוש, שבוע ימים אחר-כך עוד ילטף את כרסו משיכרון כשרונו.
צבי הרשל, שלשונו עתוקה וגם מסורבל בדיבורו, תמיד מנע עצמו מכינוסיהם, שאלמלא כן היה נשטף בהבל פיהם, שלשונם חדה ומהירה כחץ, והוא אינו יודע, כיצד להימלט ממנה. אך הפעם, שנושא הכינוס היה כיצד למנוע הגניבות – מצד הערביים, הכין עצמו ודיבורו בינו לבינו כיד הטובה עליו, עד שהיה יכול להביע דעתו בלי מעצור ובלי שיתוק איברים. בא וישב ביניהם לשמוע הלהג, ופתקה בידו שרשם בה ראשי עניינים כדי שלא ישכח הלוך מחשבתו. עולים המדברים בזה אחר זה, וכולם במחשבה אחת ובמהלך הגיון אחד. כל אחד חוזר על דברי חבירו, וסיכום הדברים כך הוא: אנו גדלנו על אהבת האדם והזולת ועל עזרה למסכנים (כוונתם לשכנים שמן העבר השני – הערביים), הנאלצים ליטול את שאינו שלהם . בעבור מחייתם, שאין מי שינהיגם בעבודה, וחסרון הממון מביאם לידי רעב ולידי גזלה. ואנו יפי-הנפש, נבדלים הננו משאר כל אדם וצריכים אנו להבליג ואסור לנו להשיב לשכנינו מנה אחת אפיים להגנה ולמסתור, חובה עלינו לגדור מסביבנו גדר גבוהה, בלי לצאת מגדרנו, ועיקר חיותנו בארץ הזאת להגנה ולא למלחמה – לעבוד את השדות ולא לרדוף; והיה אם ייתפס גנב, חלילה לנו לעשות משפט, אלא עלינו למסור אותו בידי אנשי הצבא, שזו מלאכתם. אסור לנו לרדת לרמתם של הגנבים ולנהוג כמעשיהם, ועיקר חיותנו – שמירה מעולה, גדרות וכל מיני סבכה, שעל-כך ועל זאת באנו הנה לעבוד את אדמתנו, ובזיעת אפינו נאכל לחם, ולא במלחמה ובאש.
צבי הרשל כבר נשרף על מקומו, שזה כמה שעות מחכה הוא שיגיע תורו, ואזניו מאדימות מדברי הבאושים ומן האפסיות של ערכי-אנוש, המתייהרים ביופי נפשם, ונפש אין להם! משחקים בחיים בדברי משל, ומאבדים ערכם במלל של חוליים בנפשם, ואדמימות של אושר עולה בלחייהם של המקריבים עצמם על כסלותם.
וצבי הירש מנגב זיעתו בכעס כעסים. שבעים פעם קם ושבעים פעם ישב, ודיבורי ההבל מתרוצצים במוחו עד שהגיע תורו לדבר, והנה פרץ הפרץ, ובלי הקדמות מילין ובלי גינוני נואמים, קם וצעק: כל מי שמחזיק בתפלות זו, ילך לאבדון, ולא תהיה לו תקומה, והכלבים ילוקו את דמו, יחד עם יפי נפשו! מי שמכופף עצמו ומשפיל את כבודו כמוכם, מזמין במעשיו אלה את מלאכי החבלה. מדוע תאמרו – "אין ברירה" – תפרשו כפיים לשמים, כמי שספינתו טבעה בים. יש ויש ברירה. וכל הבא בחבלה נחבול בו, באביו ובאמו ובכל אשר לו. מדוע אנו הנגזלים נרים כפינו, שיראו אותנו נקיי כפיים, ונרד לקבר על לא חמס בכפינו. ואילו בני העוולה, בני השטן, ישנים בשלווה ואינם צריכים לשמור את מיטתם ולא להבריח בבריחים את ביתם. רק אנו, עקומי הדעת, חפצים ביפי-נפש ובמיתת קדושים, העיקר שנהיה עבדי-המוסר והטוהר! טפו עליכם ועל טוהר זה! מפקירי דמים, שמתוך רחמנות על אכזרים אתם מתאכזרים לעצמכם. אני ראיתי דרכיהם של הגויים, שם ממקום שבאתי ממנו, ויותר מכך ראיתי את חרפת היהודים מגישי הצוואר. ראיתי את פניהם של רוצחים מדושנים, המתופפים שאצבעם בקצב פרפור הגוססים. בוז לכם מלהגי להג, כונסי כנסים מפריחי אוויר! עצתי לכם, חיזרו בכם, ונצא באזהרה: כל הנתפס בשעת מעשה, אם איש אם אשה, דמו בראשו. אם יצליחו ויימלטו עם גניבה, הרי בתיהם יהיו לנו לשלל וכל הסמוך להם – כמוהם. אני נוטל על עצמי לקיים את הצעתי ולבדי אבצע את שאמרתי בלי מורא ובלא רתיעה.
כך היה צבי הרשל זועק בקול גדול. עד שקמו כמה מחבריו להשקיטו. ולא יכלו, שכל עצמותיו היו ברקידה עד שנראה, כמו שעוד מעט יפול על מקומו כבחולי הנפילה. דחפוהו והוציאוהו, ומזלו היה שדחפוהו, שעוד מעט גופו היה נתקע ממרוצת הדם. פרש מהם לקרר גופו ונפשו וראשו סתום ואינו יודע מהנעשה.
* * *
באותו הלילה, ליל ההמולה הגדולה כאשר היו כולם עסוקים לטהר את השרץ – ערבי המדבר, גנבי הלילה, ורק צבי הרשל זעק חמס על טפשותם של יפי-הנפש ועל דת-הגניבה, באו אלה מעבר לגדרות ופרצו גדרי הזמן. הם גזלו טלאים ואימותיהם, דפקום בכוח מבלי להשאיר ולו אחד. ואם ישאל השואל: השומרים היכן היו, ואיך לא שמעו המולת הצאן הנטרד והפועה? התשובה היא – שכולם הלכו לאולם הכנסים, השומרים, העובדים, החולים וכל הזע והנע, הכל באו לדון בענייני הגניבה; ואין שומר, ואין שמירה. ועוד – שהאוזן טבעה, שאינה קולטת קול הנמוך במקום שיש גבוה הימנו, ושם, באולם הכנסים, כולם הגביהו קולם, עד שלא נשמעה פעיית הצאן.
צבי הרשל גמר בנפשו לעשות מעשה להשיב הגזילה. מה עשה? המתין שני לילות, ולאחר שהרפו הגנבים מעט מזהירותם, נטל כלי זינו, ועוד הוסיף חומרי חבלה, ובליל חושך הלך בעקבי הצאן הגנוב. הוא דילג על גדרות הקיבוץ ולא חלילה גדרות יושבי הכפר, הם היו שמורים ובטוחים מכל. מי יגנוב צאנם? מי יבעיתם? ומולו בתים מפויחים ועשן גללי עזים מיתמר מהחלונות. צפה ממרחק והבחין בתוך אחד הבתים דמויות שחורות שוכבות, ונחרתם בוקעת. הציץ בבית שני וראה אותו מחזה. כך עבר מבית לבית כשהוא צופה מבחוץ, אולי יראה את הצאן. עבר רובו של מקום ופתאום שמע פעיות טלאים. נתחדד על עומדו – "שלנו הם!" בא בלאט והציץ בחריצים וראה דבוקת צאן, ומקום שהיה צריך להכיל חציים, ישנים בו כפליים כיוצא בהן. סבב והלך לפתח, ובפתח אדם כורע בתפילה, ופניו לכיוון מפה ואחוריו לצאן הגזול.
צבי הרשל שלא היה יודע בענייני תפילה ואיסור הפסקת התפילה, חבט בראשו של הכורע אחת ולא יסף. פרץ הפתח להרחיבו, ואוויר צח חדר פנימה. משהבחינו הצאן באויר, פרצו ויצאו החוצה, והחלו לפסוע אחריו שהבינו בחושיהם, היכן ביתם ומי אדונם, שזה כוחה של בהמה מכירה מקומה אף מרחוק. כשראה צבי הרשל, שהצאן יודע דרכו, פרש מהם, ובדילוג, הגיע עד הגדר הרמוסה ברגלי גנבי הלילה, עבר צבי הרשל את הגדר ושב לביתו, ולפני זריחת החמה, לא ידע איש בקומו ובשוכבו. הניח נשקו מתחת למיטתו, עלה עליה ונרדם. עוד לא הגיע לחצי שנתו, באו והעירוהו בשמחה: כבשים שהיו – באו, וטלאים – חזרו, והנם פזורים בשדה הירקות ומכלים את הזריעה. ניער עצמו ועשה עצמו תמיה – מאין הגיעו?!
סופו של דבר, אספו את הצאן לדיר, למקומם הקבוע, נעלו הפתחים והוסיפו סורגים ומנעולים, עד שהם עצמם לא יכלו להיכנס לדיר.
על משכבו בלילות היה צבי הרשל מהרהר וחושש בליבו: הרי עוד מעט קט, יבואו הגנבים שנית ואת כל עמל עמלי הכפיים יטלו בכפליים, ומי שהוא חמור חמורתיים, פרי עמלו יגיש… אם כך – אמר בלבו – למה אעמול, ולמי אעבוד? עשה עצמו תמהוני וישב בבטלה כחסרי הדעת.
* * *
מכיוון, שדרכו של עולם, ניסים אחרונים משכחים את הראשונים – לאחר זמן נשכח הנס הזה. ועוד שכל יום שונה מחברו ומוסיף עליו, ומה שהיה אתמול חדש ומעורר עניין, נעשה היום יבש ומיושן. והנה נתרגשה ובאה צרה חדשה גדולה מן הראשונה. כשראו הגנבים, שמלאכתם מצלחת, שאם תופסים אותם, כל עונשם שמתעדנים במאכלים טובים בבית-הכליאה, ואין דומה מאכלו בשחרית למאכלו בערבית, ואכילת אמצע היום מדודה להם דבר יום ביומו, ולא כמו בביתם – שמצרפים הארוחות צהרים וערב יחדיו – אלא כל ארוחה בעיתה, ועוד שבימי חגם ומועדם מענגים אותם במאכלי- טעם, כפי קדושת היום.
עוד מתעדנים הם בלבושם, שאינו מונח עליהם יותר מזמן קצוב, ומה שלבש ביום השלישי מוחלף אף אם נקי הוא, דבר שלא הורגלו בו מעולם, ולא זו בלבד, אלא שמלמדים אותם מיני מלאכת כפיים כאשר יחפוצו, ושכרם שמור להם בעת יציאתם מבית הכליאה. אם ח"ו יגביה ממונה הכלא קולו על הכלואים או יגער בהם הרי מיד יעשו עצמם פגועים מקולו ויעשו שביתה ממאכל, שלא יביאו כל דבר מאכל לפיהם בפרהסיא. אז אותו ממונה על הסדר והשמירה יתחייב להרכין ראשו בפניהם ולבקש מחילתם, ואם לא יתחרט על מעשהו הרע, שהרים קולו על אסיריו, מיד הם מבעיטים בכל ומבעיתים בקול גדול, עד שקולם ילך מקצה בית הכליאה ועד שעריו. ובשערים יושבים בני משפחתם ושומעים את הקולות ומיד מזמינים אגודות שונות, שתפקידן לשמור על הכלואים מפני המדינה, שהם ומעשיהם באים מכוח החוק, ובו מנגחים את בעלי החוק. והיה אם ירימו הכלואים קול זעקה, ואין שומע אליהם, מיד יבעירו מיטתם ולבושם, והעשן עולה מעל הגדרות, וזהו אות וסימן, שהכלואים – רע להם. יושבי חושך אלה, חכמתם רבה, ויודעים הזמנים, שקולם יישמע בחוץ או עשנם ייתמר ויראוהו ממוני אגודות ומיד יבואו בטרוניה לפני השלטונות על קשי יומם של המסכנים. לאגודות הצדק הללו יש שותפים ומסייעים בעלי נפש רחבה – יהודים, בעלי ערגה לאמת ולצדק, וגם הם זועקים על העוולות הנעשות, כביכול, בבית הכליאה. היהודים האלה חכמים מבעלי הצדק הערבים, שקולם הולך אל מעבר לים, עד שבאות משם משלחות האוהבות צדק ושונאות עוול במשפט, הנקראות "אוהבי הקידמה". ומיד עורכים חברי המשלחות האלה דין-וחשבון בפירסום גדול לעולם ומלואו. ביפי המלל ובמליצות נאות, כיאה לאנשים שוחרי-אמת ושונאי עוולות. וכן עורכים ציורים שונים על צורת הכליאה ומודדים כמה צעדים ילך הכלוא בכלאו, ואם יחסר מקום צעד, מיד קוראים לזה "עינוי עצירים" או "עינוי אסירים". עוד נוטלים הם דוגמאות מן המזון ושוקלים אותן במאזניים, ואם יחסר דקה מן הדקה, הרי הם משרטטים בפנקסם: "הכלואים מורעבים, ואין מזון כפי הצורך". ואם יבואו השומרים בלילה לחפש בחדרי-הכליאה כלי פריצה ובריחה, הרי מואשמים הם בעינוי האסירים, שמפריעים את שנתם. ועוד רושמים הם שמות הכלואים בפירסום גדול, וכל כוונתם לפרסמם, כדי שבבוא העת, ייקראו וייחשבו, לגיבורים מעונים, ונמצא שאותם עושי עוולה, גנבים, גזלנים ועושקי חיים, הם המעולים ובעלי המידות הטובות, בקיצור – תחתונים למעלה, לא די שלא באו על עונשם, אלא עוד קיבלו שכר טוב של אנשי-שם.
זאת ועוד, אותם יהודים יפי-הנפש, שותפי הערבים, מחציפים ואומרים: "ראיתם צדקתנו, שדברי אמת בפינו? שאפילו אלה, שבאו מעבר לים, החזיקו דברינו ואמתו כל אשר אמרנו. לכן הרפו ידיכם מן המסכנים, הסירו מהם האנחה ותנו להם המנוחה. די להם בכליאה, שיש להם צער ועגמה ואל תבואו להוסיף עוד על צערם". וכך מתלכדים, שבר אל שבר, חברי אגודות הצדק הערבים עם יפי-הנפש היהודים בעלי-המוסר הגויים שמעבר לים. השלטון והמדינה רוטטים מחבורה זו, והמים נוזלים בין ברכיהם. קרה כבר, שהסכימו לשלח לביתו את השומר הממונה על הסדר, על פשעו, שהרים קולו על הכלואים. מרוב גודל חטאו, הסתפקו השלטונות, אם ליתן לו פיצויים על עבודתו בעבר, והוא ובני ביתו הגיעו לחרפת רעב, שבתעודת המלצה כתבו עליו "פוטר מחמת אי-התאמתו לתפקיד", דברים סתומים, וכל אדם יפרשם כחפצו – כלפי אגודות שוחרי הצדק, עונים בתחינה "חטאנו, והרינו תוקעים כף, שלא נחזור על משוואתינו וניטיב עם הכלואים; מבקשים אנו מכם, שלא יצא שמענו הרע בעולם". והם – הערבים ויפי-הנפש והגוים שבאו מעבר לים – יושבים על-יד השולחנות במשרדי בית-הכליאה ומונים באצבעות כף-יד את התנאים שמבקשים הם. וכשהסכימו ראשי-המדינה וממוני בתי הכליאה לכל תנאיהם, הרי הם מוסיפים, סעיפים וסעיפי- סעיפים, ומהם יעשו פארות ומהם יעשו נקודות וקרוים אדומים מאוימים להבליט ולהוכיח טיעונם ובקשתם. והרי מקצת מן הסעיפים הללו: כל שומר וממונה יחויב להרים ידו לשלום בפגשו את הכלוא, ובזה יוכיח לו, שפיו ולבו שלם לשלום.
יש להביא שטיחים עבים לפרוש אותם בשעת התפילות, שלא יכאבו ברכיהם של הכלואים בתפילתם.
בשעת תפילה ידממו כל הקולות, וציפור לא תצייץ, כדי שלא יפריעו את כוונת התפילה.
בעת כיבוס הבגדים יניחו אבקת רוכל מעלה בושם, כדי שיתעדנו בלבושם וחלילה, לא יצטרכו לסבול את ריחו של שומן הסבון.
ועוד כהנה וכהנה דברים של כניעה. על כל אלה כתבו הסכם וחתמו. אז באו בבקשה נוספת חזקה מהראשונות: שיהיה איסור מוחלט לפרסם ברבים תנאים אלה. בפקחות רבה עשו תנאי זה, שהם יודעים, אם המדינה וראשיה מטילים מומיהם בפחדם, ומסכימים לכל תנאיהם, לא כן יושבי המדינה אלה יקימו זעקה ויבטלו את כל הטוב הצפוי להם. וגם לתנאי זה הסכימו. וראשי המדינה – אופל משכנם – בטפשותם ובעזותם מציצים בפני השומעים כאומרים "עסק טוב עשינו! ועתה תשקוט הארץ, בלי צעקתם של אלה ובלי רעשם של יהודים אוהבי-ערב. שישו בני-עמנו, שישו בני מעינו!"
לא עברו ימים רבים, והדרדור בא, והרציחה גוברת ולא הבינו ראשי המדינה, שנעשו שותפים לרוצחים ובגללם באה תאניה ואניה. כשהבחינו הערבים באזלת-ידם של היהודים, החציפו, ולא רק בלילה, כשהחושך מסתרם, היו מבריחים את הגדרות ולוקחים מכל הבא ליד, אלא אף באמצע היום, כשהחמה מאירה ואין מסתור כבמחשך.
* * *
נמאס לצבי הרשל מיושבי הקיבוץ ומשיבוש דעתם, וכל יום היה גוער בהם: "עד מתי נהיה למרמס וכל עמלנו לבז?" והם היו עונים: "מה חפצך, שנוסיף חטא על פשע, ואם הם שפלים ונבלים – האם עלינו להחזיק במעשיהם, וללכלך את כפינו הנקיות?" אמר צבי הירשל בלבו: "כמה מאוסים אלה בטיעונם! אולי יאה שידושו את בשרם! הרי פושעי-הדעת גרועים מן החמסנים, שחולי-הדעת מטהרים את השרץ הזוחל בגופם. כמה רע הדבר שהנרמס מגן על החמסן בדברי הבל. בושו לכם, תולעי אנוש!"
ועלה בדעתו, שאולי בגלל דעות אלה עלו בתימורין בני משפחתו ומאזלת היד באו הרוצחים, ואולי אם היו זועקים או מאמצים את כוחם כנגדם לא היו חובלים בהם ולא היו מובלים למיתה; ואפילו אם לא היו ניצולים בצעקתם, היו מעכבים הריגת רבים. ועוד הרהר בליבו, שחברי הקיבוץ חפצים בשלוות השקר, ואילו הוא חפץ בחיים מתוקנים, שאין בהם פגעים.
גמר בלבו לעשות כמעשי הערבים וכאשר ירעו לו ולחבריו ירע הוא להם פי שבעה. והם, הערבים שיש בהם פיקחות של מביני נקמה, הרי יבחינו, שכאשר הם מרעים ליהודים – יורע להם, וזה המוסר יקחו ממעשיו, או אז תשקוט הארץ.
חלפו ימים, הגיעה עת הקציר. היו הכל עסוקים בעשייה מן הבוקר עד הערב שמש. וממול יושבים השכנים הרעים ועיניהם כלות וקנאתם בוערת. – על הנחלה והירק והצל והיופי, שאצלם רק תימורי עשן של גללי עיזים, והאדמה חומה מבלי ירק, אין חרישה ואין זריעה. ישבו וחיכו, עד שיסתלקו העובדים מן השדות כדי ליטול את האלומות שאולמו בשדות בזיעת אפם. הגיעה החמה לאמצעו של רקיע, העלו הראשים אדים מן החום. חלק מהעובדים פרשו למסתור ורק אחדים מהם נשארו לסיים מלאכתם. כשראו השכנים הרעים, שמעטים האנשים בשדה, עברו את הגדר ובאו אל עובד – בודד, שהיה שקוע בעיסוקו. באו מאחוריו והיכו בו בכלי רציחה, בפתע, לא הספיק לומר אי, וכבר דמו שותת. העמיסו הגנבים במהרה את יבולי השדה הקצורים על חמורים, הביאו גם עגלות וחזרו למקומם – לאט לאט, שבטוחים הם בעצמם, מי יגע בהם? יודעים הם שעם כל בעייה מכנסים היהודים את חבריהם, דנים מדברים ורק אז מחליטים מה לעשות, ועד שיבצעו את החלטתם הרי אנו ובנינו יושבים ושוחקים להם, שהרי כל כוחם רק בפיהם. והרוצחים באו ריקים וחזרו מליאים, והאדמה בוכה ונמאסת מדם ההפקר ומהזעה שנבלעו בה.
ואותו הרוג – המתינו לו חבריו, שיבוא לסעוד עמם את סעודת הצהרים, ולא בא. חיפשוהו ומצאוהו מוטל חבול בראשו וידיו פרושות וריקות, סימן הוא, שאפילו לא הספיק להגן על עצמו. הספידוהו במילים גבוהות על טוהר וגבהות מידתם, שאינם יורדים למידותם של אלה הרוצחים הם אמרו שהתשובה לרוצחים היא רק להמשיך בעשייה, ועוד דברים בטלים -בלה, בלה – והקימו קול משונה ככלב סגור במלונה, והכלבים נובחים והגנבים גונבים, וגופת ההרוג עטופה לבנים, וקדיש על ישראל ואין שלום לישראל.
* * *
עת הנקם הגיעה, ועוד באותו הלילה נטל צבי הרשל את כלי נשקו, ידע לאן מוליכות העקבות, הכיר את הרחוב, את בתי הרוצחים וחצרותיהם. מחשב מעשיו בדקדוק כדי שייזהר מהיהודים יותר מהערבים וכלביהם, וכל מעשיו מחושבים בינו לבין עצמו, בלי שותפים ובלי יועצים. בחשכה עבר בפרצה שבגדר, כיתרוהו כלבים וכרכרו בחשיפת שיניים. כיוון שידע כאב נשיכתם של חורצי לשון אלה, פזר לכל עבר בשר ומיני משמן, שהביא עמו. הניחו את הבשר החי ופנו לאשר שאינו חי והיו מתקוטטים ורבים על הבשר עד שלא הרגישו בו שהולך בביטחה. הגיע למקום שרצה להגיע.
שקל בדעתו: מנהג גנבים וטבעם של ערביים, שצוהלים על החמס ועושים חינגות עד חצי הלילה, ואילו כאן הכל שקט?! רצה לחזור על עקבותיו, אך ליבו אמר לו: נקום תיקום! החליט להמשיך את דרכו. דילג על גדר של בית הדור במראהו, כשכש ונענע בעצי הגינה, ועלתה אוושה מן העצים. יצא בעל הדירה, בידו האחת מנורה עשנה ובשנייה נבוט. הבחין בו צבי הרשל, בא לאחוריו וסתם את פיו בחוזקה. וקנה הנשק הצמיד לראשו. מרוב רעד נשמטו המנורה והנבוט, ויאחזו השיתוק. דחק צבי הרשל בקנה הירייה ושאלו במהירות: מי גנב? ומי רצח? והלה לחש בגמגום וברעדה, שם הרוצח, שם אביו ואמו, מקומו ומקום הגניבה, ועל שאלה אחת השיב שבעים תשובות. הניחו משותק מאימה ופנה בדילוג לאותו מקום. הגיע ועמד על עומדו. ראשית מנהמת ליבו שעת נקם הגיעה, שנית חשב על דרך מילוט, שיצא בשלום. נרגע ממרוצת הדם שבראשו, ועיניו בורקות: הנה בית הרוצח, הנה הנקמה המתוקה. מבעד לחלון הבחין ביושבים על הקרקע ומלעיטים עצמם במיני אוכלין, ספר את הכפיות, שראה דרך החלון, ומספרן הגיע לשבע. ידע צבי הרשל שבכל כפייה מסתתר ראש, הרי שבעה רוצחים או שותפיהם! בעיניו לא היה חילוק – כולם ימותו בחטאם!
הגיע בקפיצה ושלשל דרך החלון רימון מוות. הרעים הרעם, כופף קומתו, חזר והרים ראשו, וכל הזובחים במאכלם דממו. ואלה, שעוד רפרפו בגופם בא האש מכלי הנשק, ודממו גם הם. פנה בקלילות וחזר, ורגליו כצבי – נוגעות ולא נוגעות בקרקע. עבר את הגדר ואין רואהו, שכל השומרים מבכים את המת בחדר הכינוסים, וחבריו סופדים לו, ומשפחתו בוכה, והמקום הפקר למי שירצה לבוא. הסתיר את כלי הנשק במסתור, דקדק בראי, אם לא הושחר מהאש שירה, רחץ וניגב, ואיש לא ידע מה עשה. נכנס גם הוא לחדר הכינוסין, ורואה בצערם על ידיד שהלך. ומבחין באיבוד המוחין ואזלתם. מספרים בשבחו של ההרוג ובזה יוצאים חובת ההספד. כפופים ועצבים, שנסתרה בינתם ואינם יודעים, מה שעוף הפורח יודע. תרנגול, כשבא אויבו מולו, הרי הוא מסתמרר, מגביה כנף, מקרקר, מתקיף במעופו ולוחם! ואילו יודעי ספר – דבר יסודי ופשוט אינם יודעים: "הבא להרגך השכם … להורגו!" שמע צבי הרשל פטפוטם, מיאס בדיבורם, הניחם ועלה על מיטתו. עד מהרה נרדם שלו, כתינוק אחר יניקה.
בבוקר – המולה גדולה. שבאו אנשי צבא לחקור על הנקמה. מרוב רעש קם צבי הרשל ולא ידע מי הומה ורועש, שכבר פשטה השמועה, שבאו יהודים בלילה והרגו בהם. יש מהם אומרים חמישים מתים ויש מהם אומרים מאה, וכל המוסיף – חברו מוסיף עליו ופורח בדמיונו.
בצהרי היום באו אנשים לובשי לבן, וכובעים נאים בראשם, מסורטים בסרט זהב, והם גבוהים ונאים ונקראים "אנשי או"ם", זאת אומרת – אנשי האמצע, לא לנו ולא לצרינו. ובעלי דיבור הם, וכל מלאכתם בדיבור. ואם לאנשי הקיבוץ מאה קבין של שיחה ודיבור לובשי הלבן ולהגם, מכריעים את הכף בדיבורם, שכל כוחם בא מאי-כוחם. רק פיהם – נשקם. הכסילים סומכים עליהם, שהם ירגיעו הרתיחה, ולעיתים אף מוסרים חייהם ביד הגבוהים לובשי הלבן, שיגנו עליהם. כנגדם הפיקחים רואים בצחורים, הבל ושחוק, שמעולם לא תיקנו מאומה, שבאים הם בפנקס רחב ועט נאה שמבהיק בחמה, רושמים רשימות ומקשקשים בכתב ומלהגים בלשונם ולבסוף הולכים ומעלים אבק מאחוריהם מרוב כלי הרכב, שבאים עימם. והקיבוץ, שרעש אתמול על-מות, בכפליים הזדעזע היום, על הנבלה שנעשתה בכפר הסמוך, על שפיכות הדם, מבלי להבחין בין טובים לרעים, גם צדיק גם רשע יחדיו. ועוד גבר כעסם, שהעקבות של מי שהלך בלילה וחזר בלילה, הובילו לבין בתי הקיבוץ.
חלפו חודשיים מאותו המעשה, ואין גניבה ואין רציחה, והארץ שקטה ולהקות הציפורים חגות בשמחה מעל הקיבוץ, ושדות השעורה מלאות והעובדים – עובדים והלומדים – לומדים, וכל הגדרות אחוזות בצידיהן שלמות ולא קרועות.
וצבי הרשל עובד כחפצו, ואין עליו מנהיג ומושל, ועולז יותר ממידתו – גם לקח נקם, גם הביא השלווה, ותשקוט הארץ.