יהדות רומניה בשואה – טרנסניסטריה

‫המכון ללימודי השואה‬
‫ע"ש ח‪ .‬אייבשיץ‬
‫רחוב התיכון ‪ ,39‬נווה‪-‬שאנן‪ ,‬ת‪.‬ד ‪ ,9288‬חיפה ‪31092‬‬
‫‪gideonbe@012.net.il‬‬

‫בס"ד‪ ,‬אב תשס"ז‪ ,‬יולי ‪2007‬‬

‫ביטאון פורום שמירת‬
‫זיכרון השואה‬
‫גיליון מספר ‪51‬‬

‫עורך‪ :‬גדעון רפאל בן מיכאל‬

‫טרנסניסטריה‬

‫[‪]1‬‬

‫תוכן העניינים‬
‫עמודים‬
‫• פתח דבר‪4-3 …………………………………………………………………………………….‬‬
‫• דליה עופר‪ :‬השואה בטרנסניסטריה‪ :‬הרצח והתגובה היהודית‪17-5 ……………………‬‬
‫• מלארון יונה‪ :‬עוד תצאי מכאן ‪28-18 …………………………………………………………….‬‬
‫הספר"‬
‫בּרטה ומברוך " ָ‬
‫• ש‪.‬אבני מספר על מה ששמע ִמ ָ‬
‫מיתומי טרנסניסטריה ‪30-29 …………………………………………………………………….‬‬
‫• עדות שמסר א‪ .‬גרוסברג על צ'רנוביץ' בתקופת הכיבוש הגרמני‪-‬רומני‪35-31 ………..‬‬
‫• מכתב עדות של רחל פארדיס‪-‬מילנר מצ'רנוביץ על קורותיה בטרנסניסטריה‪41-36….‬‬
‫• סיפור עדותה של פלטי סוניה‪ :‬אל מעבר לדניסטר‪45-42 …………………………………‬‬
‫• סיפור עדות על משפחת קורץ‪48-46 ………………………………………………………….‬‬
‫• סיפור עדותו של יוסף גוברין‪ :‬בצל האבדון‪59-49 ………………………………………….‬‬
‫• מלי חיימוביץ [הירש] חוזרת לביקור בצ'רנוביץ ובטרנסניסטריה‪.‬‬
‫במהלך הסיור עולים וצצים זיכרונות‪61-60 ………………………………………………….‬‬
‫• זאב אורנשטיין סוגר מעגל ומקים מצבה בטרנסניסטריה על קבר אמו‪63-62 ………..‬‬
‫• מטרנסניסטריה לשדה הקרב במלחמת העצמאות‪65-64 ………………………………..‬‬
‫• ביבליוגרפיה‪67-65 ………………………………………………………………………….. …‬‬
‫• מראי מקומות ‪67 ……………………………………………………………………………‬‬

‫_______________________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬יהדות רומניה בשואה – טרנסניסטריה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪-2-‬‬

‫פתח דבר‬
‫לחברי פורום שמירת זיכרון השואה‪,‬‬

‫השלום והברכה!‬

‫עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הייתה יהדות רומניה הקיבוץ היהודי השלישי בגודלו‬
‫לאחר יהדות פולין וברית המועצות‪.‬‬
‫לא ניתן לספר על קורות יהדות רומניה בביטאון אחד‪ ,‬לכן‪ ,‬אקדיש עוד גיליון ליהדות‬
‫מפוארת זו‪.‬‬
‫הפעם בחרתי לספר על טרנסניסטריה‪ .‬התברר לי‪ ,‬שאם נערוך משאל פשוט בין אזרחי‬
‫המדינה על מושגים ומקומות בשואה‪ ,‬יסתבר לנו כי רבים לא שמעו על מה שהתרחש‬
‫בטרנסניסטריה‪.‬‬
‫בקרב ניצולי יהדות רומניה ובני משפחותיהם קיימת מודעות לטרגדיית ההשמדה‬
‫שהתרחשה בטרנסניסטריה כולל ההשפלה‪ ,‬הרעב‪ ,‬מעשי האונס‪ ,‬המחלות והעינויים‬
‫שעברו היהודים על ידי הגרמנים ועוזריהם הרומנים‪.‬‬
‫טרנסניסטריה הינו חבל ארץ הנמצא בפינה הדרומית של אוקראינה בין הנהר דנייסטר‬
‫במערב ונהר הבוג במזרח‪ .‬וניתן לרומניה על ידי היטלר כתגמול על שיתוף הפעולה בין‬
‫הגרמנים והרומנים בעת מלחמת העולם השנייה‪ .‬משמעות השם טרנסניסטריה= האזור‬
‫אשר נמצא ממזרח לנהר הדנייסטר (רומנית‪ :‬ניסטרו ‪ .)Nistru‬את שם טבע היטלר‬
‫בעצמו‪ .‬חבל ארץ זה התקיים כשנתיים וחצי‪ ,‬מאוגוסט ‪ 1941‬ועד מרס ‪ ,1944‬אז נכנס‬
‫הצבא האדום לאזור ושחרר אותו‪.‬‬
‫רק כאשר "צללתי" לתוך החומר של העדויות‪ ,‬התבהרה לי תמונה חדשה‪ .‬הנה התברר‪,‬‬
‫שלא רק האוקראינים והליטאים היו מעורבים ושותפים במעשי רצח של יהודים בתקופת‬
‫השואה אלא גם הרומנים‪.‬‬
‫בביטאון זה‪ ,‬אני מביא בעיקר סיפורי‪-‬עדויות של ניצולים‪ .‬אני סבור שסיפורי‪-‬העדויות‬
‫ממחישות בצורה בלתי‪-‬אמצעית את האירועים שהתרחשו‪.‬‬
‫בגלל קוצר היריעה של הביטאון‪ ,‬נאלצתי כעורך לבחור את העדויות המשקפות את מה‬
‫שהתרחש בטרנסניסטריה וזאת על פי מיטב שיפוטי המקצועי ומבלי לפגוע בעדויות‬
‫רבות אחרות וחשובות‪.‬‬
‫בסיפורי‪-‬העדויות לא שיניתי את התחביר והניסוח של הכותבים וזאת כדי לשמור על‬
‫האוטנטיות של העדויות‪.‬‬
‫כדי לתת רקע היסטורי כללי על הקורות בטרנסניסטריה בתקופת השואה‪ ,‬הבאתי את‬
‫מאמרה של דליה עופר‪" :‬השואה בטרנסניסטריה‪ :‬הרצח והתגובה היהודית"‪.‬‬
‫קיימים עדויות ומחקרים רבים על טרנסניסטריה‪.‬‬
‫לכל הרוצה להעמיק בנושא‪ ,‬אני ממליץ על ארבעה מקורות יסוד‪:‬‬
‫‪ .1‬ז'אן אנצ'ל‪ :‬תולדות השואה‪ -‬רומניה‪" ,‬יד ושם"‪ – 2002 ,‬תשס"ב‪.‬‬
‫לפרופ' ז'אן אנצ'ל יש תרומה חשובה מאד ומשמעותית בחקר יהדות רומניה‬
‫בכלל וגם בחקר קורות היהודים בטרנסניסטריה‪.‬‬
‫_______________________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬יהדות רומניה בשואה – טרנסניסטריה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪-3-‬‬

‫נוסף לכתיבת הספר המונומנטאלי הנ"ל הוא כתב מחקרים‪ ,‬מאמרים ומבואות‬
‫לספרים רבים‪.‬‬
‫‪ .2‬אביגדור שחן‪ :‬בכפר הלוהט‪-‬גיטאות טרנסניסטריה‪ ,‬בית לוחמי הגיטאות והקיבוץ‬
‫המאוחד‪ ,‬תשנ"ח‪.1988-‬‬
‫‪ .3‬שמואל בן‪-‬ציון‪ :‬ילדים יהודים בטרנסניסטריה בתקופת השואה‪ ,‬המכון לחקר‬
‫השואה‪-‬אוניברסיטת חיפה ו"יד ושם"‪ ,‬תשמ"ט‪.1989-‬‬
‫‪ .4‬תיאודור לביא‪ :‬טרנסניסטריה בתוך פנקס הקהילות‪-‬רומניה‪ ,‬הוצאת "יד ושם"‪,‬‬
‫תש"ל‪1970-‬‬
‫בביטאון זה לא עסקתי בנושאים חשובים כמו‪ ,‬יתומי טרנסניסטריה ותוכניות ההצלה של‬
‫המנהיגות היהודית הרומנית‪ .‬הנושאים הללו ראויים להתייחסות נוספת‪.‬‬
‫אני תקווה כי הצלחתי להביא קורות השואה בטרנסניסטריה באופן תמציתי ומבלי‬
‫להלאות אתכם בתכנים רבים‪.‬‬
‫ניתן לקרוא את הביטאון קמעה‪…‬קמעה ולבחור את הנושאים הנראים לכם כפי המפורט‬
‫בתוכן העניינים‪.‬‬
‫גדעון רפאל בן מיכאל‬
‫עורך הביטאון‬

‫גירוש יהודי ימפול לטרנסניסטריה [ארכיון "יד ושם"]‬

‫_______________________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬יהדות רומניה בשואה – טרנסניסטריה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪-4-‬‬

‫דליה עופר‪ :‬השואה בטרנסניסטריה‪:‬‬
‫הרצח והתגובה היהודית‬
‫מבוא‬
‫טרנסניסטריה‪ ,‬יחידה פוליטית שיצרו הנאצים‪ ,‬היא אזור המשתרע על פני כ‪40,000 -‬‬
‫קילומטרים רבועים וממוקם בין שני נהרות‪ ,‬הדנייסטר והבוג‪ ,‬בפינה הדרומית של‬
‫הרפובליקה הסובייטית של אוקראינה‪ .‬היא התקיימה במשך כשנתיים וחצי‪ ,‬מאוגוסט‬
‫‪ 1941‬ועד מרס ‪ ,1944‬אז נכנס הצבא האדום לאזור ושחרר אותו‪.‬‬
‫יצירת טרנסניסטריה ‪ -‬שם שטבע היטלר ‪ -‬ייצגה את שאיפת הנאצים לפצות את רומניה‬
‫על מחוזות טרנסילבניה ודרום דוברוג'ה‪ ,‬שעברו לידי הונגריה ובולגריה‪ .‬בוקובינה‬
‫ובסראביה‪ ,‬שני האזורים שאליהם פלשה ברית המועצות וסיפחה ביוני ‪ ,1940‬הוחזרו‬
‫לרומנים לאחר נסיגת הצבא האדום‪.‬‬
‫קורות השואה בטרנסניסטריה‪ ,‬כבמקומות אחרים באירופה‪ ,‬ממזגות את קורותיהם של‬
‫מבצעי הפשעים ושל הקורבנות גם יחד‪ .‬בין מבצעי הפשעים העיקריים בטרנסניסטריה‬
‫היו הצבא הרומני והמשטרה הרומנית‪ .‬פעולותיהם נבעו מן המצב הפוליטי החדש שנוצר‬
‫עם פרוץ המלחמה נגד הסובייטים‪.‬‬
‫האנטישמיות הלאומית ברומניה הוקצנה בשל המלחמה ובשל השאיפות הלאומיות‬
‫הפרועות‪ .‬יון אנטונסקו‪ ,‬הדיקטטור הרומני‪ ,‬האמין כי אפשר לממש את החלום בדבר‬
‫"רומניה הגדולה החדשה"‪ ,‬שנולד בקיץ ‪ 1940‬באמצעות ברית עם הנאצים ובעזרת‬
‫מעורבות ישירה במבצע ברברוסה‪ .‬לאוכלוסייה היהודית בבסראביה‪ ,‬בבוקובינה‬
‫ובטרנסניסטריה לא היה מקום ב"רומניה הגדולה" הזאת‪ .‬אולם אי‪-‬אפשר להבין את גורל‬
‫יהודי רומניה בלי לקחת בחשבון את הרציחות ההמוניות שביצעו יחידות האיינזצגרופן‬
‫הנאציות בשבועות הראשונים למלחמה בסובייטים‪.‬‬
‫מנקודת מבט זו‪ ,‬תולדות היהודים בטרנסניסטריה ממחישות את הצטלבותם של מניעים‬
‫שונים שכוונו כולם למטרה אחת‪ :‬היפטרות מן היהודים והריגתם‪ .‬עם הרוצחים נמנו לא‬
‫רק הרומנים והנאצים‪ ,‬אלא גם הגרמנים המקומיים (‪ )Volksdeutsche‬והאוקראינים‪,‬‬
‫ששיתפו פעולה בתהליך ההשמדה ממניעים אנטישמיים מובהקים‪ .‬גם לרגשות אנטי‪-‬‬
‫בולשוויקיים נודע תפקיד מרכזי‪ ,‬שכן היהודים היו מזוהים עם המשטר הקומוניסטי‪ .‬על‬
‫גורמים אלו יש להוסיף את האדישות לאובדן חיי אדם‪ ,‬ובייחוד חיי יהודים‪ ,‬בעקבות‬
‫הסבל הכללי ומספרם הרב של חללי המלחמה (הצבא הרומני איבד כ‪ 70,000 -‬חיילים‬
‫בזמן המצור והקרב על אודסה)‪.‬‬
‫בטרנסניסטריה היו המדיניות הרומנית של גירוש יהודים מאזורים מסוימים ו"הפתרון‬
‫הסופי" הנאצי "מוצלחים" פחות משהיו בחלקים אחרים של מזרח אירופה‪ 40 :‬אחוזים‬
‫מן המגורשים שרדו‪ .‬אולם גילויי האכזריות באזור זה בולטים בעוצמתם‪ .‬אמנם לא היו‬
‫בטרנסניסטריה תאי גזים ולא היה מאומה דוגמת מפעלי המוות של טרבלינקה‪ ,‬סוביבור‪,‬‬
‫בלז'ץ‪ ,‬אושוויץ ומיידנק‪ ,‬אך מעשי הריגה מכוונים באמצעות הרעבה‪ ,‬מחנות כפייה‬
‫_______________________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬יהדות רומניה בשואה – טרנסניסטריה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪-5-‬‬

‫שבהם הועבדו אנשים בפרך עד מוות‪ ,‬רציחות המוניות ביריות וכל שאר מרכיבי השואה‬
‫– כל אלה התקיימו גם התקיימו בה‪.‬‬
‫בתיאור גורל היהודים בטרנסניסטריה יש לתת את הדעת על שני שלבים‪ :‬גורל‬
‫האוכלוסייה היהודית המקומית וגורלם של המגורשים‪ ,‬בעיקר מבסראביה‪ ,‬מבוקובינה‬
‫ומדורהוי‪ ,‬אשר כשלעצמם לא היו אלא שרידי קהילותיהם‪.‬‬
‫המאורעות שהתרחשו ברומניה משקפים את הנסיבות ואת הסוגיות העיקריות הקשורות‬
‫בשואה‪ :‬היהודים כקבוצה בודדו וסומנו כמיועדים למוות‪ .‬גטאות‪ ,‬מחנות עבודה ומרכזי‬
‫מוות הוקמו‪.‬‬
‫בטרנסניסטריה‪ ,‬בניגוד לאזורים אחרים במזרח אירופה‪ ,‬היו האוכלוסיות של הגטאות‬
‫והמחנות מורכבות ברובן ממגורשים‪ ,‬שהיו זרים מוחלטים באזור ולא הבינו כלל את‬
‫שפתה של האוכלוסייה המקומית דוברת האוקראינית‪.‬‬
‫כל רכושם של המגורשים שהובאו לטרנסניסטריה נלקח מהם; הם היו חסרי כול‪ ,‬נטולי‬
‫אמצעי מחיה ולא מאורגנים‪ .‬אולם הקהילה היהודית לא פורקה לחלוטין‪.‬‬
‫ככל שהלך והתבהר כי התארגנות היא הסיכוי היחיד להישרדות‪ ,‬החלו הגורמים החזקים‬
‫בקרב המגורשים לארגן את אחיהם לכדי קהילה‪ .‬יחידים שהצליחו להבריח עמם כסף‬
‫הקימו א רגונים לעזרה ולסיוע עצמי וסייעו להשליט מידה של סדר בגטאות ובמחנות‬
‫שהוקצו להם‪ .‬בעיותיהם של מנהיגים יהודים רבים בטרנסניסטריה‪ ,‬שהיו חצויים בין‬
‫התחייבויותיהם לשלטונות הרומניים ובין מחויבותם לאחיהם‪ ,‬היו דומות לבעיותיהם של‬
‫ראשי היודנראט בפולין ובחלקים נוספים של אירופה‪.‬‬
‫אבל למרבית המחנות והגטאות שהוקמו בטרנסניסטריה הגיעו האנשים ממקומות שונים‬
‫ומרקע שונה‪ ,‬ולפיכך לא היה להם גרעין של התארגנות קהילתית ממשית מלכתחילה‪.‬‬
‫משימתם הראשונה‪ ,‬לתפיסתם‪ ,‬הייתה להקים קהילה המצטיינת בתחושה מסוימת של‬
‫זהות ושל נאמנות‪.‬‬
‫לאור כל האמור לעיל אפשר לראות את תולדות האסון בטרנסניסטריה כתולדות השואה‬
‫בזעיר אנפין‪ ,‬אף שהוא טומן בחובו גם כמה מרכיבים ייחודיים‪ .‬כאמור‪ ,‬הרומנים‪ ,‬ולא‬
‫הגרמנים‪ ,‬הם שביצעו את מרבית מעשי ההרג‪ .‬רומניה העצמאית הייתה בת בריתה‬
‫היחידה של גרמניה שהייתה מעורבת ישירות ברציחות ההמוניות (המיליציה הקרואטית‬
‫הייתה מעורבת אף היא במעשי הרג המוניים של יהודים ושל סרבים‪ ,‬אולם בקרואטיה‬
‫שלטה ממשלת בובות שכוננו הנאצים)‪ .‬אף שהממשלה והצבא הרומניים החלו לצעוד‬
‫בנתיב "הפתרון הסופי" בלהט רב‪ ,‬מרגע שחדל הניצחון הנאצי להיראות ודאי‪ ,‬הם החלו‬
‫להפגין הססנות ולבחון את האפשרויות העומדות לפניהם‪ .‬ככלל‪ ,‬רומניה אימצה מדיניות‬
‫עצמאית ביחס לבעלות ברית אחרות של גרמניה‪ ,‬כפי שמעידה "המדיניות היהודית"‬
‫שלה‪ .‬הממשלה התנגדה לתביעות הנאצים לגרש את יהודי רומניה הוותיקים (מאזור‬
‫הרגאט) למוקדי ההריגה בפולין‪ .‬במובן זה הושפע גורל היהודים ברומניה‪ ,‬ובמידה‬
‫פחותה גם בטרנסניסטריה‪ ,‬משיקולים פוליטיים ומדיניים‪.‬‬
‫תמורות פוליטיות אלו ועובדת קיומה של קהילה יהודית מבוססת ברומניה (למרות‬
‫הפגיעות הכלכליות הניכרות וההשפלות שנאלצה לספוג) סיפקו מרחב לפעולות הצלה‬
‫בטרנסניסטריה‪ .‬שני גורמים נוספים מסבירים את ייחודו של מקרה טרנסניסטריה‪ :‬חוסר‬
‫הסדר הכללי ששרר בקרב פקידי הממשל ונושאי המשרות הרומנים והיעדר תוכנית‬
‫שיטתית לחיסול היהודים‪ ,‬מצד אחד‪ ,‬והשימוש הנורמטיבי בשוחד בקרב הפוליטיקאים‬
‫והפקידים הרומנים‪ ,‬מצד אחר‪ .‬גורמים אלו אפשרו למנהיגות היהודית לגבש אסטרטגיית‬
‫סיוע והצלה בעבור טרנסניסטריה‪ .‬מאביב ‪( 1942‬שנה כמעט לאחר שהחלו מעשי הרצח‬
‫ההמוניים‪ ,‬ולא יותר משישה חודשים לאחר שבוצעו מרבית הגירושים) החל להגיע סיוע‬
‫_______________________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬יהדות רומניה בשואה – טרנסניסטריה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪-6-‬‬

‫בצורות שונות ליהודים שבטרנסניסטריה‪ .‬אף שהגיע באיחור ולא היה נרחב דיו‪ ,‬הייתה‬
‫בו תרומה חשובה להישרדות חלק גדול מהיהודים‪ .‬שום קהילה יהודית אחרת תחת‬
‫השלטון הנאצי לא זכתה לסיוע מסיבי מעין זה‪.‬‬
‫בעמודים הבאים יתוארו החיים בגטאות ובמחנות בטרנסניסטריה‪ ,‬נקודות הדמיון והשוני‬
‫ביחס להשתלשלות השואה ככלל והמקרה הפרטי המיוחד של טרנסניסטריה‪.‬‬

‫גורל היהודים המקומיים‬
‫על‪-‬פי נתוני מיפקד שנערך בשנת ‪ ,1926‬האחרון שנערך טרם המלחמה‪ ,‬היו‬
‫בטרנסניסטריה ‪ 2,495,000‬תושבים‪ 1,070,000 :‬אוקראינים‪ 710,000 ,‬רוסים‪300,000 ,‬‬
‫יהודים‪ 290,000 ,‬רומנים (מולדבים) ו‪ 125,000 -‬גרמנים‪ .‬נוסף על כך היו בה קבוצות‬
‫קטנות של ליטאים‪ ,‬בולגרים‪ ,‬יוונים‪ ,‬ארמנים וצוענים‪.‬‬
‫יותר ממחצית מיהודי טרנסניסטריה‪ ,‬כ‪ 180,000 -‬מהם‪ ,‬התגוררו באודסה‪ ,‬העיר הגדולה‬
‫ביותר באזור‪ ,‬שמנתה כ‪ 600,000 -‬תושבים‪ .‬ערים אחרות היו קטנות בהרבה‪ ,‬ומנו בין‬
‫‪ 7,000‬ל‪ 30,000 -‬נפש כל אחת‪ .‬בחלקן היו היהודים המקומיים קבוצת הרוב‪ .‬מרבית‬
‫האוכלוסייה האוקראינית הלא‪-‬יהודית הורכבה מאיכרים שחיו בכפרים קטנים‪.‬‬
‫כיוון שרק יהודים מקומיים ספורים נמלטו על נפשם‪ ,‬אין בנמצא עדויות רבות באשר‬
‫לגורלם מרגע שהארמיה הגרמנית ה‪ 11 -‬והארמיה הרומנית ה‪ 3 -‬חצו את נהר הדנייסטר‬
‫ב‪ 15 -‬ביולי ‪ ,1941‬בעקבות נסיגתו החפוזה של הצבא האדום‪.‬‬
‫במהלך משפטו סיפק אוטו אולנדורף‪ ,‬מפקד איינזצגרופה ‪ D‬שפעלה באזור בסיוע‬
‫הגדודים הרומניים‪ ,‬מידע על ההתרחשויות‪ .‬על‪-‬פי תיאורו חולק האזור לאיינזצקומנדוס‬
‫(‪ Einsatzkommandos) 10a-b, 11a-b‬ו‪ ,-12‬אולם בדיווח אין כל הבחנה בין מעשי‬
‫ההרג בבסראביה ובבוקובינה הצפונית לרציחות בטרנסניסטריה‪.‬‬
‫הדוחות מתארים מבצע רציף אחד – מהשלב הראשון להריגה בטריטוריות הסובייטיות‪,‬‬
‫עבור להשמדה שהתנהלה לאחר שהגרמנים חצו את הדנייסטר ועד המבצע האחרון‬
‫בחצי האי קרים (המצור על אודסה הוטל על כוחות הצבא הרומניים‪ ,‬בסיועם של הכוחות‬
‫הגרמניים)‪ .‬איינזצגרופה ‪ D‬הגיעה לקרים בספטמבר ‪ ,1941‬אולם איינזצקומנדו ‪12‬‬
‫התעכב במשך כמה חודשים‪.‬‬
‫גל הרציחות הראשון גבה מחיר כבד בחיי יהודים‪ :‬בתוך שישה שבועות בלבד מצאו את‬
‫מותם ‪ 60,000-50,000‬מהם‪ .‬גל רציחות שני לא איחר לבוא‪.‬‬
‫ב‪ 30 -‬באוגוסט ‪ 1941‬התכנסו קציני צבא גרמנים ורומנים בטיגיניה כדי לחתום על‬
‫הסכם בנוגע לשליטה בטרנסניסטריה‪ .‬הרומנים נטלו פיקוד על המינהל האזרחי‪ ,‬והותירו‬
‫בעינה את החלוקה האדמיניסטרטיבית של האזור לנפות כפי שהתוו הסובייטים‪ .‬באשר‬
‫להסדרי הביטחון‪ ,‬הוצב כוח אבטחה רומני מיוחד בטרנסניסטריה‪ .‬אחת ממטרותיו‬
‫העיקריות הייתה שמירה על ביטחון הפנים בשיתוף עם הז'נדרמריה המקומית‪.‬‬
‫השליטה הצבאית נותרה בעיקרה בידיים גרמניות‪ ,‬אף כי הצבא הרומני נשאר‬
‫בטרנסניסטריה‪ .‬כמו כן הוקמה מיליציה אוקראינית ששיתפה פעולה עם שאר כוחות‬
‫הביטחון‪.‬‬
‫אף שהרומנים הכריזו ריבונות על טרנסניסטריה‪ ,‬למרות הצעות גרמניות רבות הם‬
‫מעולם לא סיפחו אותה בפועל‪ .‬בעבור אנטונסקו‪ ,‬לא הייתה טרנסניסטריה מעולם חלק‬
‫מן "המולדת הגדולה"‪ ,‬אלא קלף מיקוח לצורך הסדרים טריטוריאליים קבועים בעתיד‪.‬‬
‫_______________________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬יהדות רומניה בשואה – טרנסניסטריה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪-7-‬‬

‫מנקודת המבט של היהודים‪ ,‬שיתוף הפעולה בין כוחות הכיבוש והשיטור הגרמניים‪,‬‬
‫הרומניים והאוקראיניים טמן בחובו את אופי השואה באזור הזה‪ :‬רצח היהודים המקומיים‬
‫בוצע בידי כל הארגונים הללו גם יחד‪.‬‬
‫עם כיבוש אודסה (באוקטובר ‪ )1941‬החל גל הרציחות השני‪ .‬כ‪ 20,000 -‬עד ‪30,000‬‬
‫יהודים מבין ‪ 80,000‬היהודים שנותרו באודסה לאחר הפינוי הסובייטי מצאו את מותם‪.‬‬
‫מעשי ההריגה האלה בוצעו ב‪ 24-23 -‬באוקטובר בידי הצבא הרומני בתואנה כי היהודים‬
‫אחראים למעשי טרור ולפעולות חבלה בעיר‪ 40,000-35,000 .‬היהודים הנותרים הוכנסו‬
‫לגטו בתנאים מחרידים‪.‬‬
‫גל הריגות שלישי החל כשגורשו היהודים מאודסה למחנות באזור ברזובקה‪ .‬האזור הזה‬
‫היה מאוכלס בצפיפות בגרמנים מקומיים‪ ,‬ובתוך שנה אחת נרצחו מרבית היהודים בו‪.‬‬
‫כזה היה גם גורלם של שאר היהודים בחלקה הדרומי של טרנסניסטריה‪ .‬מבין ‪210,000‬‬
‫היהודים המקומיים בטרנסניסטריה (אם לוקחים בחשבון שכ‪ 90,000 -‬התפנו מאודסה‬
‫וממקומות אחרים עם הסובייטים) נרצחו כ‪ 80 -‬אחוזים במהלך ששת החודשים‬
‫הראשונים לכיבוש‪ .‬הריגתם הייתה חלק מן "הפתרון הסופי"‪ .‬הם נרצחו באותן שיטות –‬
‫קרי ירי – ששימשו את כל האיינזצגרופן בטריטוריות הסובייטיות הכבושות‪ .‬בעקבות הגל‬
‫הגדול הראשון של מעשי אכזריות ורצח סומנו היהודים ובודדו‪ ,‬רכושם נלקח מהם‪,‬‬
‫ולבסוף הם גורשו ונרצחו (צו מס' ‪ 23‬מיום ‪ 11‬בנובמבר ‪.)1941‬‬
‫פעולות אלו עלו בקנה אחד עם המודל שפיתחו הנאצים בפולין‪ .‬אופיו הייחודי של מקרה‬
‫טרנסניסטריה בא לידי ביטוי בתפקיד המרכזי שמילאו הרומנים והגרמנים המקומיים‬
‫במעשי ההרג‪ .‬בניגוד למיעוטים משתפי פעולה אחרים‪ ,‬דוגמת האוקראינים בשאר חלקי‬
‫אוקראינה הכבושה או הליטאים ששימשו כוחות עזר לאיינזצגרופן‪ ,‬כאן היו משתפי‬
‫הפעולה המתכננים‪ ,‬היוזמים והמבצעים גם יחד‪ .‬הכוחות האוקראיניים היו למעשה זרוע‬
‫מבצעת של האס‪-‬אס‪ ,‬והרומנים תרמו את הצבא ואת יחידות האבטחה הממלכתיות‬
‫שלהם‪.‬‬
‫המתקפה על האוכלוסייה היהודית המופתעת הייתה מהירה ואכזרית‪ .‬לא היה כל מפלט‪,‬‬
‫ולא היה זמן להתכונן או להסתתר‪ .‬האוכלוסייה היהודית מחוץ לאודסה חייתה בערים‬
‫בינוניות וקטנות ובכפרים‪ .‬אולם גם האוכלוסייה היהודית הגדולה של אודסה נותרה‬
‫המומה לחלוטין עם פינוי מחציתה‪ .‬היהודים הנותרים היו שרויים בבלבול‪ ,‬ובהיעדר‬
‫הנהגה היו נתונים לחלוטין לחסדי כובשיהם‪ .‬אלו הנהיגו בלא שהות צעדי ענישה נרחבים‬
‫(‪ 24-23‬באוקטובר) נגד היהודים‪ ,‬שנחשבו לגרעין השלטון הבולשוויקי‪ .‬הסתערות זו‬
‫ניזונה מן האנטישמיות העמוקה שרווחה ברומניה ואף העניקה לה תוקף; בד בבד היה‬
‫בה אישור לרגשות הלאומניים הקיצוניים ולתחושות הניצחון של הצבא הרומני‪ ,‬שאיבד‬
‫כה רבים מחייליו במצור על אודסה‪.‬‬
‫בגטו באודסה‪ ,‬שהתקיים לא יותר משבועות אחדים והיה מוכה עוני ומחלות‪ ,‬לא היו‬
‫אפשרויות רבות לעזרה עצמית או להתנגדות‪ .‬האוכלוסייה הלא‪-‬יהודית באודסה ככלל‬
‫חוותה כיבוש מתון יותר מאחיה שהיו נתונים תחת כיבוש גרמני ישיר בשאר חלקי‬
‫אוקראינה‪ .‬לאחר החודשים הראשונים לכיבוש ניסתה האדמיניסטרציה הרומנית להשיב‬
‫את החיים למסלולם‪ ,‬אך בשלב הזה כבר גורשו היהודים ורובם מצאו את מותם‪.‬‬

‫_______________________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬יהדות רומניה בשואה – טרנסניסטריה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪-8-‬‬

‫הגירושים לטרנסניסטריה‬
‫על‪-‬פי מיפקד התושבים שנערך ב‪ ,1930 -‬היו ‪ 206,958‬יהודים בבסראביה ו‪107,975 -‬‬
‫בבוקובינה – ‪ 314,933‬יהודים בסך הכול‪.‬‬
‫במיפקד שנערך ב‪ 1 -‬בספטמבר ‪ 1941‬עמד מספר היהודים בשני האזורים על‬
‫‪ .126,434‬נשאת השאלה‪ :‬מה קרה לשאר ‪ 188,499‬היהודים?‬
‫כ‪ 40,000-30,000 -‬יהודים ברחו עם הסובייטים (כמה מהם נתפסו שוב באודסה)‪.‬‬
‫כ‪ 160,000-150,000-‬נרצחו‪ .‬איינזצגרופה ‪ D‬הייתה אחראית לאזור בסראביה‪ ,‬שכלל את‬
‫הקהילות היהודיות הגדולות של קישינב ובלז‪ .‬אולם את מרבית מעשי ההרג ביצעו הצבא‬
‫הרומני והיחידות הנספחות‪ .‬אותם יהודים ששרדו את מעשי הטבח של קיץ ‪ 1941‬נכלאו‬
‫בארבעה מחנות בבסראביה ובשני מחנות נוספים בבוקובינה הצפונית (כ‪ 64,000 -‬איש)‪,‬‬
‫וזמן קצר לאחר מכן גורשו לטרנסניסטריה‪.‬‬
‫הגירושים המאורגנים העיקריים לטרנסניסטריה החלו ב‪ 6 -‬באוקטובר ‪ 1941‬ונמשכו עד‬
‫ינואר ‪ .1942‬חלק הארי מבין ‪ 118,847‬היהודים מבסראביה‪ ,‬מבוקובינה ומדורהוי גורשו‬
‫לקצה הצפוני של טרנסניסטריה‪ ,‬שהעיר הראשית בו הייתה מוגילב‪.‬‬
‫גל הגירושים השני‪ ,‬שכלל את ‪ 4,650‬היהודים הנותרים‪ ,‬התנהל בקיץ ‪,1942‬‬
‫וגל שלישי‪ ,‬שכלל ‪ 2,238‬מגורשים ‪ -‬בספטמבר ‪ .1942‬בגל זה גורשו יהודים ממרכז‬
‫רומניה (אזור הרגאט) שנענשו על מה שהשלטונות כינו פשעים פוליטיים‪.‬‬
‫במהלך שנת ‪ 1943‬גורשו כמה מאות יהודים לטרנסניסטריה כצעד עונשין‪ ,‬ביניהם‬
‫המנהיג הראשי של יהודי רומניה‪ ,‬ד"ר וילהלם פילדרמן‪ ,‬שגורש לגטו במוגילב ביולי‬
‫‪.1943‬‬
‫מספרם הכולל של היהודים שגורשו עלה על ‪ .130,000‬היחס הבלתי‪-‬אנושי והתנאים‬
‫המחרידים שמהם סבלו המגורשים מתוארים לפרטים ביומנים‪ ,‬בספרי זיכרונות ובדוחות‬
‫שונים‪ .‬גודל האכזריות האנושית‪ ,‬הצעדים שננקטו כדי להשפיל אלפי חפים מפשע‪,‬‬
‫הסבל הנורא שנאלצו לחוות היהודים המגורשים – כל אלה מעוררים זעזוע עמוק‪.‬‬
‫הדרכים לטרנסניסטריה היו זרועות גופות שטרם נקברו או לחלופין כוסו בשלג‪ .‬את‬
‫הגירושים לטרנסניסטריה ניתן בהחלט לכנות "מצעדי מוות"‪.‬‬
‫קבוצת המגורשים בגל הראשון היא שכוננה את דפוסי החיים בטרנסניסטריה‪ .‬באופן‬
‫כללי אפשר לחלק את המגורשים לשלוש קבוצות‪ :‬יהודים שחיו תחת שלטון סובייטי‬
‫בבסראביה ובבוקובינה הצפונית מאז יוני ‪ ;1940‬יהודים שנותרו תחת שליטה רומנית‬
‫בדרום בוקובינה; ויהודים מדורהוי‪ ,‬אזור במרכז גרמניה שסופח מבחינה מנהלית‬
‫לבוקובינה בשנת ‪.1938‬‬
‫אותן קהילות יהודיות שהיו נתונות תחת שלטון סובייטי איבדו זה מכבר את מרבית‬
‫מאפייניהן המבניים‪ .‬הסובייטים ביטלו את המוסדות החברתיים והפוליטיים היהודיים‪,‬‬
‫וגירשו כמה מן המנהיגים לסיביר‪.‬‬
‫מבחינה כלכלית‪ ,‬איבד המעמד הבינוני היהודי את מרבית הונו‪ ,‬והקהילה ככלל סבלה‬
‫ממצוקה כלכלית‪ .‬קהילות אלו נחלשו‪ ,‬למעשה‪ ,‬עוד בטרם פרצה המלחמה‪ .‬עם זאת‪,‬‬
‫ניכר הבדל מהותי בין הקבוצה הראשונה לקבוצה שנייה‪ ,‬שניתן לייחסו למאורעות שחוו‬
‫במהלך החודשים הראשונים למלחמה – רציחות המוניות וריכוז במחנות ובגטאות‬
‫_______________________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬יהדות רומניה בשואה – טרנסניסטריה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪-9-‬‬

‫בבסראביה ובבוקובינה‪ .‬ביולי ובאוגוסט ‪ 1941‬החלו הרומנים לגרש יותר מ‪38,000 -‬‬
‫יהודים לטרנסניסטריה‪ ,‬אולם הצבא הגרמני ופיקוד האיינזצגרופה ‪ D‬הביעו התנגדות‬
‫עזה‪ ,‬שכן הגירושים הפריעו לפעילותם‪ .‬הרומנים קיבלו הוראה לחדול ממעשי הגירוש‬
‫הבלתי‪-‬מתוכננים והיהודים הופנו בחזרה אל האזור שממזרח לנהר דנייסטר‪.‬‬
‫באותה עת הייתה כבר איינזצגרופה ‪ D‬עסוקה ברצח היהודים המקומיים‪ .‬כ‪ 4,000 -‬מבין‬
‫כ‪ 25,000 -‬היהודים שהגיעו לגדה המזרחית של הדנייסטר קיפחו את חייהם בצעדות‬
‫הכפויות הלוך ושוב מטרנסניסטריה‪ ,‬או לחלופין נרצחו בידי האיינזצקומנדו ‪ ,b10‬שפעל‬
‫בסמוך למוגילב‪ .‬המגורשים המוחזרים רוכזו במחנות‪ ,‬שם פגשו מגורשים יהודים נוספים‬
‫שנעצרו בטרם חציית הנהר‪ .‬יהודים אלה חיו בתנאים מחרידים‪ ,‬חסרי כול‪ ,‬תחת אימת‬
‫החיילים הרומנים‪ .‬רבים מהם איבדו את משפחותיהם ברציחות או בצעדות‪.‬‬
‫עד תחילת הגירושים באוקטובר ‪ 1941‬לא סבלו יהודי בוקובינה הדרומית ודורהוי מן‬
‫המלחמה ישירות‪ .‬נחסכו מהם מעשי הטבח ופעולות הנקם של האוכלוסייה הרומנית‬
‫המקומית‪ .‬כשהוכרז צו הגירוש עדיין התגוררו יהודים אלו בבתיהם‪ .‬היה להם זמן‬
‫להתכונן לפינוי‪ ,‬ולפיכך יכלו לקחת עמם מזון‪ ,‬בגדים‪ ,‬כסף ותכשיטים‪ .‬מרביתם יצאו‬
‫למסע הכפוי עם משפחותיהם‪ ,‬ואחדים אף הצליחו לשכור עגלות‪ ,‬קרונות ואמצעי‬
‫תחבורה אחרים כדי להקל על הצעידה הממושכת‪.‬‬

‫המגורשים לטרנסניסטריה‪:‬המסגרת הכללית‬
‫קיימות עדויות מעטות בלבד באשר לתכנון או להכנה כלשהם מצד השלטונות הרומניים‬
‫ביחס לשאלת שיכון המגורשים‪ .‬ב‪ 11 -‬בנובמבר פרסם המושל הרומני של טרנסניסטריה‬
‫את צו מס' ‪ 23‬בדבר ארגון חיי היהודים‪ ,‬והוא הפך ל"חוקת" הגטאות והמחנות‪ .‬על‪-‬פי‬
‫הצו הוגבלו היהודים לאותם כפרים ועיירות שבהם התגוררו קודם לכן יהודים מקומיים או‬
‫רוסים‪.‬‬
‫הז'נדרמאר המקומי הוסמך לבחור את מקומות היישוב‪ .‬כמו כן הגביל הצו את תנועתם‬
‫של היהודים וקבע כי עליהם לעבוד לפרנסתם בעבודות כפייה למען השלטונות (סעיף ‪7‬‬
‫בהסכם טיגיניה התייחס לעבודות כפייה של יהודים בעבור הצבא הגרמני)‪ .‬שכר נקוב‬
‫של מארק אחד ליום נקבע לפועלים הפשוטים‪ ,‬ושני מארקים ליום לאנשי מקצוע‬
‫ולמומחים‪ ,‬ונקבע שישולם בקצבאות מזון מטעם השלטונות‪.‬‬
‫הצו דן גם במבנה הפנימי של הקהילה (שכונתה "קולוניה")‪ .‬כל קהילה הייתה צריכה‬
‫לבחור "ראש" מבין המגורשים שישמש דובר‪ ,‬בחירה שדרשה את אישורו של פרטור‬
‫המחוז (לרוב קצין רומני)‪" .‬ראש הקהילה" היה אחראי אישית למילוי כל דרישות העבודה‬
‫שקבעו השלטונות הרומניים ולהקצאת עובדים למשימות שונות‪ ,‬חלקן מפרכות ביותר‪.‬‬
‫העובדים חולקו לקבוצות בנות ‪ 20‬איש‪ ,‬ולכל אחת מהן מונה ראש קבוצה שגם מינויו‬
‫דרש את אישור הפרטור‪.‬‬
‫צו מס' ‪ 23‬לא היה אלא תרמית‪ .‬הוא יצר את הרושם כי קיימת מדיניות רומנית ברורה‬
‫ביחס ליהודים בטרנסניסטריה והתייחס למה שאפשר לתפוס כ"חיי השגרה" של‬
‫מגורשים בתנאי מלחמה‪ .‬אולם‪ ,‬אף שהצו דן במרכיבים של חיי היומיום – כגון מגורים‪,‬‬
‫אספקת מזון‪ ,‬עבודה והתארגנות עצמית ‪ -‬למעשה הוא התעלם כליל ממצבם החומרי‬
‫והפיזי של המגורשים‪ .‬היהודים האלה לא מסוגלים היו לנהל חיי שגרה‪ .‬הם היו זקוקים‬
‫לבתי חולים ולסיוע רפואי בסיסי‪ ,‬למזון ולבגדים‪ ,‬לבתי יתומים וכיוצא באלה‪ .‬תחת זאת‬
‫הם הוצעדו אנה ואנה בלא כל מטרה‪ ,‬מגטו אחד למשנהו וממחנה למחנה‪ ,‬מקומות שלא‬
‫_______________________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬יהדות רומניה בשואה – טרנסניסטריה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 01 -‬‬

‫היו בהם ולו תנאים בסיסיים לאכלוסם‪ .‬אפילו בחירת ה"מנהיג"‪ ,‬ראש הקהילה‪ ,‬הייתה‬
‫אחיזת עיניים‪.‬‬
‫גם העניין של מדיניות יהודית מוגדרת היה מעורפל ביותר‪ .‬עתידה של טרנסניסטריה‬
‫עצמה היה לוט בערפל‪ :‬אם לא תישאר בחזקת רומניה‪ ,‬הרי הצורך להתכונן לעתיד הוא‬
‫גורם שולי‪ .‬היהודים בטרנסניסטריה לא היו אלא גורם אחד מני רבים שאפשר לנצל‬
‫להפקת תועלת‪ .‬בכל מקרה‪ ,‬לא היו היהודים המגורשים אמורים לשוב לרומניה‪ .‬לפיכך‪,‬‬
‫בעבור הרומנים‪ ,‬בניגוד לגרמנים‪ ,‬לא היה רצח יהודים מטרה כשלעצמה‪ ,‬אלא תוצר של‬
‫הנסיבות‪.‬‬
‫כשהגיעו שיירות היהודים לטרנסניסטריה הן מצאו אזור שהוחרב בידי הגדודים‬
‫המתקדמים והופצץ קשות‪ .‬בכפרים ובעיירות שבהם הוקמו הגטאות (גטאות הוקמו‪ ,‬על‪-‬‬
‫פי‪-‬רוב‪ ,‬בתוך כפר או עיירה‪ ,‬בעוד מחנות מסוגים שונים מוקמו מחוץ למקומות היישוב‬
‫הרגילים) היו רבים מן המבנים‪ ,‬כמו גם הכבישים ומסילות הרכבת‪ ,‬הרוסים‪ .‬ליהודים‬
‫שהגיעו בשיירות לא היו מקומות מגורים או אמצעים לקניית מזון‪ .‬בעליבותם ובחזותם‬
‫המפחידה איימו על האוכלוסייה המקומית ועוררו בהם פחד וסלידה‪ .‬המחסור במצרכים‬
‫חיוניים הוחמר שבעתיים בשל מעשי הביזה שביצעו החיילים הרומנים‪.‬‬
‫כיוון שהעיירות והכפרים בחלקה הצפוני של טרנסניסטריה היו קטנים ביותר‪ ,‬היהודים‬
‫פוזרו בהם בקבוצות קטנות‪.‬‬
‫במחוז מוגילב‪ ,‬למשל‪ ,‬פוצלו היהודים ל‪ 53 -‬גטאות ולמחנה אחד‪ .‬רק ‪ 9‬גטאות הכילו‬
‫יותר מ‪ 1,000 -‬איש; ‪ 36‬מהם הכילו עד ‪ 500‬איש‪ .‬רבים מן המגורשים חיו במהלך‬
‫החודשים הראשונים בדירי חזירים‪ ,‬באורוות וברפתות‪ .‬כשמצאו לבסוף מגורים הולמים‬
‫יותר‪ ,‬נאלצו ‪ 15‬עד ‪ 18‬איש לחלוק חדר אחד‪ .‬ברוב המקומות לא היו אפילו אמצעי‬
‫התברואה הבסיסיים ביותר; לא היו בנמצא חומרי ניקוי לחיטוי בסיסי או מים נקיים‪.‬‬
‫שיעור התמותה היה גבוה ביותר‪ ,‬במיוחד במהלך החורף הראשון‪ ,1941/2 ,‬שבו מתו‬
‫כ‪ 50-30 -‬אחוזים מן האנשים עקב מגפת טיפוס שהשתוללה בגטאות ובמחנות‪.‬‬
‫סיפורי הניצולים והעדויות המוקדמות שזורים בתיאורים של מוות וסבל‪ .‬רבים הסתובבו‬
‫עירום ועריה; ילדים כוסו בסחבות או בעיתונים‪ ,‬שכן נאלצו למכור את בגדיהם תמורת‬
‫מזון‪ .‬גופות היו מוטלות בשדות‪ ,‬לאורך דרכי הצעידה‪ ,‬או לחלופין‪ ,‬נערמו לצד החיים‬
‫בדירים‪ .‬הקשיים והתלאות הוחרפו נוכח היותם של המגורשים בבחינת זרים מוחלטים;‬
‫רק מעטים מהם שלטו בשפה האוקראינית‪ .‬יתרה מזאת‪ ,‬כפי שצוין לעיל‪ ,‬מרבית‬
‫היהודים המקומיים נרצחו כבר בידי איינזצגרופה ‪ ,D‬כך שלא היה אל מי לפנות לעזרה‪.‬‬
‫חוסר האונים היה מוחלט‪.‬‬
‫קשה להשוות את המצב בטרנסניסטריה לגירושים אחרים במזרח אירופה‪ .‬בפולין‪,‬‬
‫למשל‪ ,‬לפי הוראת היידריך ב‪ 21 -‬בספטמבר ‪ 1939‬גורשו היהודים מבתיהם בשיעורים‬
‫נרחבים יותר‪ .‬אולם הם הופנו לקהילות יהודיות גדולות שהיו מסוגלות לקלוט אותם שכן‬
‫הייתה להן תשתית מסוימת ומסורת חברתית‪ .‬המצב בעיר כמו ורשה‪ ,‬שבה רוכזו מאות‬
‫אלפי פליטים‪ ,‬היה איום ונורא‪ ,‬ועם הקמת הגטו אף החמיר‪ .‬אך אפילו בתנאים מחרידים‬
‫אלו היה שיעור המוות ‪ 15-12‬אחוזים‪.‬‬
‫בטרנסניסטריה הגיע מחיר הדמים ל‪ 50-30 -‬אחוזים במהלך החורף הראשון‪ .‬המקרה‬
‫היחיד שהוא בר‪-‬השוואה היה גירושם של יהודים מצ'כוסלובקיה‪ ,‬מאוסטריה ומגרמניה‬
‫ללובלין בסתיו ‪ ,1939‬אולם זה היה גירוש בקנה מידה קטן יותר והוא נמשך חודשים‬
‫ספורים בלבד‪.‬‬

‫_______________________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬יהדות רומניה בשואה – טרנסניסטריה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 00 -‬‬

‫חיי היומיום בגטאות ובמחנות‬
‫את שהייתם של המגורשים בטרנסניסטריה‪ ,‬במשך קרוב לשנתיים וחצי‪ ,‬אפשר לחלק‬
‫לשלוש תקופות‪.‬‬
‫הראשונה‪ ,‬מסתיו ‪ 1941‬ועד אביב ‪ ,1942‬הייתה התקופה הקשה ביותר בעבור כל‬
‫המגורשים‪ ,‬ובמהלכה מתו למעלה משליש מהם‪.‬‬
‫התקופה השנייה נמשכה מקיץ ‪ 1942‬ועד אביב ‪ .1943‬בתקופה זו התפתח הארגון‬
‫הפנימי והתייעל; המגורשים פיתחו מידה מסוימת של כושר מחיה ויכולת עבודה‪ .‬סיוע מן‬
‫הקהילה היהודית הרומנית החל להגיע באופן סדיר יותר‪ ,‬והאינטרסים הפוליטיים של‬
‫הרומנים החלו להשתנות‪.‬‬
‫התקופה השלישית‪ ,‬מקיץ ‪ 1943‬ועד מרס ‪ ,1944‬עם שובם של הסובייטים‪ ,‬הייתה חדורה‬
‫תקווה יחסית ועם זאת מסוכנת ביותר‪ .‬בעקבות הנסיגה עשו החיילים הגרמנים את‬
‫דרכם חזרה דרך האזור‪ .‬הם תקפו יהודים בגטאות ובמחנות וגרמו אבדות רבות בנפש‪.‬‬
‫לעומת זאת‪ ,‬התוכניות להחזיר יתומים וקבוצות נוספות לרומניה החלו לשאת עתה פרי‪.‬‬
‫לפיכך‪ ,‬בכל תיאור של החיים ב‪ 117 -‬הגטאות והמחנות יש לתת את הדעת על תקופות‬
‫אלו וכן על מצבים רבים ושונים ששררו בגטאות ובמחנות הרבים‪.‬‬
‫בעבור הפרט היו חיי היומיום תלויים בעיקר בגורמים חיצוניים – קרי‪ ,‬הצווים שהוציאו‬
‫הרשויות הרומניות וטבעו הגחמני של השלטון המקומי‪ .‬אולם גם גורמים פנימיים מילאו‬
‫תפקיד חשוב בעיצוב גורלו של היחיד‪ ,‬דהיינו אישיותו של הפרט ואפשרות הפיכתה של‬
‫ה"קולוניה" לקהילה יהודית‪ ,‬תכלית שלשמה נדרשו תחושת שייכות והזדהות קבוצתית‬
‫עמוקה‪.‬‬
‫מבנה קהילת המגורשים ודפוסי התנהלותה היו שונים באופן ניכר מכפי שהיו‬
‫בקהילותיהם הקודמות‪ .‬חייהם היו עתה שונים בתכלית מן החיים שניהלו קודם לכן‪ ,‬אולם‬
‫ניסיון העבר סייע במאמציהם ליצור חיי קהילה‪ .‬קיומו של מנהיג מקובל‪ ,‬שנהנה מסמכות‬
‫מסוימת או ניחן בכריזמה‪ ,‬שיפר את המצב‪ .‬מנהיג סתגלן‪ ,‬בעל כושר אלתור ויכולת‬
‫להשיג סיוע ולשפר את התנאים‪ ,‬היה גורם מכריע במאבק להישרדות‪.‬‬
‫מאמציו של ד"ר מאיר טייך‪ ,‬ראש קהילת סוקיבה‪ ,‬ממחישים את הדברים האמורים לעיל‪.‬‬
‫כשלמד ד"ר טייך מראש עירו על הגירושים הקרבים‪ ,‬החל להכין את קהילתו לקראת‬
‫הלא‪-‬ידוע‪ .‬הוא ניסה להשיג מידע רב ככל האפשר לגבי המסלול‪ ,‬ובדק כיצד אפשר‬
‫להקל ולרכך את התלאות הצפויות‪ .‬הוא הצליח להשיג אמצעי תחבורה לאנשי קהילתו‬
‫והצילם מן הצעדות הקטלניות‪ .‬הוא השיג היתר להישאר זמן מה במוגילב ואיתר מקומות‬
‫מחסה‪ .‬הוא הקדים את אנשי קהילתו והגיע לעיר סרגורוד שבה היה אמור לקום הגטו‬
‫ימים מספר לפני הקבוצה‪ ,‬וכך עלה בידו להכין בעבורם מקומות דיור‪.‬‬
‫ד"ר טייך לא היה הדוגמה היחידה‪ .‬באופן טבעי הפכו אנשים מסוגו לראשי קהילות‪ ,‬לא‬
‫בעקבות הצבעה‪ ,‬אלא כתוצאה מן המצב‪ .‬אולם במקומות קטנים רבים מונו ראשי‬
‫הגטאות בידי הפרפקט או בידי ראש העיר‪ ,‬ובכמה מן המקרים שירתו אישים אלו את‬
‫הממונים עליהם ולאו דווקא את בני קהילתם‪ .‬מעמדו של ראש הקהילה יצר בעיות אתיות‬
‫ומעשיות רבות‪ .‬קודם הזכרנו את משימתם הרשמית של ראש הקהילה ושל הוועדה‬
‫שפעלה לצדו‪ ,‬כלומר – לספק את מכסת האנשים הנדרשת לעבודות כפייה‪.‬‬
‫מרבית חברי הקהילה ניסו להתחמק מן העבודה‪ ,‬שהייתה מפרכת והיה בצדה שכר עלוב‬
‫אם בכלל‪ .‬במרבית המקרים היו אתרי עבודות הכפייה מרוחקים מאוד מן הגטו והעובדים‬
‫_______________________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬יהדות רומניה בשואה – טרנסניסטריה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 02 -‬‬

‫חיו בתנאים קשים‪ .‬חלק מאתרי עבודות הכפייה היו נתונים תחת פיקוח גרמני‪ ,‬ורבים מן‬
‫העובדים בהם נרצחו לאחר השלמת העבודה המיועדת‪.‬‬
‫במובן הזה דמתה משימתו של ראש הקהילה לתפקיד היודנראט בגטאות מזרח אירופה‬
‫לפני הגירוש למחנות המוות‪ .‬רבות משאלות המוסר שהטרידו את המנהיגים היהודים‬
‫האלה היו דומות‪ .‬כיוון שנאלצו לספק את מכסת העובדים המבוקשת‪ ,‬נדרשו תקנות‬
‫לרישום ולפטור מעבודות כפייה‪.‬‬
‫בכמה מן הגטאות נקבעו תקנות שוויוניות מחמירות ביותר כדי להבטיח השתתפות‬
‫הוגנת בכוח העבודה‪ .‬אולם תמיד היו יוצאים מן הכלל‪ ,‬ואכיפת החוקים עוררה עוינות‬
‫רבה בקרב חברי הקהילה‪ .‬סוגיה זו‪ ,‬יותר מסוגיות אחרות‪ ,‬המחישה את חוסר השוויון‬
‫בקהילה‪ ,‬שכן רשת קשרים הייתה גורם חשוב ביותר בהגדרת מעמדו של היחיד‬
‫בקהילה‪ .‬מעטים‪ ,‬שהיו בעלי אמצעים‪ ,‬הצליחו להשתחרר מעבודות הכפייה תמורת‬
‫תשלום‪ .‬אולם מרבית היהודים היו עניים‪ ,‬ומעט המזון שהרוויחו בעבודתם היה אמצעי‬
‫ההישרדות היחיד שעמד לרשותם‪ .‬מי שהיו לו קשרים הדוקים עם ראש הקהילה או עם‬
‫חברים מסוימים בוועדה הצליח לעתים קרובות להשיג עבודות קלות יותר‪ ,‬במנהלה או‬
‫בשירותי הסיוע והרווחה‪ .‬בסרגורוד‪ ,‬במוגילב ובכמה גטאות נוספים היו‪ ,‬בדרך כלל‪ ,‬בני‬
‫עירו של ראש הגטו גם חברי הוועדה ומחזיקי התפקידים המרכזיים‪ .‬במקרים רבים היו‬
‫אלו אף בני משפחתו או חבריו הקרובים‪ .‬עימותים בין קבוצות שונות ותלונות על ניצול‬
‫המעמד נשמעו לא אחת‪ ,‬הן בזמן ההוא והן בעדויות מאוחרות יותר‪.‬‬
‫הצעדים הראשונים בארגון העצמי הובנו בהתאם לקהילות הבית‪ .‬הסיוע לא היה מרוכז‬
‫וקבוצות מגורשים שהצליחו להביא עמן כסף או חפצי ערך יכלו לסייע לנזקקים שבקרבן‬
‫יותר מקבוצות אחרות‪ .‬מצבם של היהודים מבוקובינה הדרומית ומדורהוי היה טוב‬
‫יחסית‪.‬‬
‫הם היו הראשונים שהתארגנו והקימו שירותי סיוע‪ .‬ד"ר טייך דיווח כי אסף ‪3,500,000‬‬
‫ליי (המטבע הרומני) מאנשיו על‪-‬ידי ניכוי ‪ 10-2‬אחוזים מכל אדם שהשתמש בשירותיו‬
‫להעברת כספים (פעילות שהייתה בלתי‪-‬חוקית)‪ .‬סכום כסף זה שימש קרן למקרי חירום‬
‫שונים‪ .‬סיפורים דומים סופרו גם על המנהיגים בגטו מוגילב‪ ,‬שדמות המפתח בו הייתה‬
‫חבר הקהילה מרדוץ‪ ,‬המהנדס זיגפריד יגנדורף‪ .‬מאוחר יותר הטילה הוועדה מסים על‬
‫אוכלוסיית הגטו‪.‬‬
‫לאור כל זאת אנו מוצאים במוגילב‪ ,‬בסרוגורוד‪ ,‬בדורין ובמקומות נוספים הבדלים ניכרים‬
‫בין קבוצות מגורשים שונות‪ .‬גורמים אלו מעידים על חברה שבמרכזה עמדה קבוצת‬
‫אנשים שהצליחו להסתגל לתנאים החדשים‪ .‬היו ברשותם אמצעים מסוימים כדי להשפיע‬
‫על הרשויות בחוץ וכן יוזמה להוציא אל הפועל רעיונות לפרויקטים של עבודה ושל סיוע‪.‬‬
‫רשת קשרים מיקמה את שאר חברי הקהילה בהתאם‪ ,‬קרוב למרכז או סמוך יותר‬
‫לשוליים‪ .‬אף‪-‬על‪-‬פי‪-‬כן‪ ,‬מי שהיו במרכז ביקשו לסייע לקהילה כולה מכמה סיבות‪ :‬למשל‪,‬‬
‫כדי למנוע התפשטות מחלות‪ ,‬כגון מחלת הטיפוס‪ ,‬וכדי לשמור בהישג יד כמות ניכרת‬
‫של אנשים במטרה לספק את מכסות העובדים הנדרשות‪ .‬גם המסורת היהודית של‬
‫עזרה וצדקה‪ ,‬וכן תחושה עמוקה של זהות יהודית‪ ,‬היו מניעים חשובים לתוכניות הסיוע‪.‬‬
‫במרוצת הזמן הפכו שירותים אלו להיות "כוללניים"‪ ,‬ולא חולקו עוד במסגרת קהילת‬
‫הבית‪ ,‬אולם חשיבותו של מארג הקשרים לא פחתה‪.‬‬
‫במרבית הגטאות הקימו הוועדות שירותי סיוע חברתי‪ ,‬בתי תמחוי (שכונו "קנטינות")‪,‬‬
‫מרפאות‪ ,‬בתי אבות ובתי יתומים‪ .‬בכמה גטאות הקימו הוועדות קואופרטיבים – חנויות‬
‫שבהן נמכרו מצרכים מסוימים‪ ,‬אך למעשה נועדו להסתיר מקור הכנסה חשוב של‬
‫הקהילה‪ :‬סחורות ששלחה ועדת הסיוע בבוקרשט נמכרו לאוקראינים‪ ,‬והרווחים שימשו‬
‫_______________________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬יהדות רומניה בשואה – טרנסניסטריה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 03 -‬‬

‫לתמיכה במוסדות החברתיים‪ .‬אף שהמאמצים ליזום את הסיוע הזה החלו בשלהי ‪,1941‬‬
‫הם התפתחו לכלל מערכת מוסדרת יותר רק באביב ובקיץ ‪.1942‬‬
‫רבים מן היהודים החלשים מתו במהלך אותו חורף בשל הקור‪ ,‬הרעב ומגפת הטיפוס‪.‬‬
‫ד" ר טייך דיווח כי המגפה שהשתוללה באותו חורף גבתה את מחיר חייהם של ‪1,400‬‬
‫מבין ‪ 7,000‬בני קהילתו (מספר זה כלל ‪ 1,800‬יהודים מקומיים)‪ ,‬כלומר ‪ 20‬אחוזים‬
‫מאנשי הקהילה‪ .‬במקומות אחרים היה השיעור גבוה אף יותר‪.‬‬
‫הוועדות וראשי הגטאות שלטו בחיים מהיבט אחר‪ .‬הרומנים לא התעניינו בחיים‬
‫הפנימיים של קהילות היהודים‪ ,‬אולם הם החילו איסורים כלליים על עזיבת תחומי הגטו‪,‬‬
‫על תנועת היהודים‪ ,‬ועל יצירת קשרים עם אנשים (בכלל זה בני משפחה) בגטאות‬
‫ובמחנות אחרים‪ .‬כמו כן הוטל איסור על כל סוגי התקשורת (מכתבים‪ ,‬חבילות‪ ,‬עיתונים‬
‫וכדומה)‪ .‬למרות זאת שמרו הוועדות ויחידים על קשר עם בוקרשט בדרכים בלתי‪-‬חוקיות‪,‬‬
‫באמצעות שירותיהם של אנשי סגל הצבא ואנשי עסקים שהפיקו רווח נאה מתפקידם‬
‫כשליחים‪ .‬הצעירים בגטאות פרסמו עיתונים משלהם והמשיכו לקיים פעילות ציונית‬
‫פוליטית‪ ,‬כדי לשמר גילויים מחייהם בעבר ולהתגבר על תחושות הבדידות והייאוש‪.‬‬
‫קיימות עדויות לכך מגטאות דורין וסרגורוד‪ ,‬וכן עדויות בעל‪-‬פה על קיומם גם בגטאות‬
‫אחרים‪.‬‬
‫עיתון בשם "קורייר" ראה אור בדורין בין החודשים אפריל‪-‬ספטמבר ‪ .1943‬הוא הופץ‬
‫באופן מחתרתי מבית לבית‪ ,‬וקוראיו נתבקשו להשמיד את הגיליון לאחר קריאתו‪.‬‬
‫מאמרים‪ ,‬שירים ותיאורים של חיי היומיום הועתקו ביד בשקדנות‪ ,‬ואף קריקטורות‬
‫ותשבצים נכללו בגיליונות העיתון‪ .‬מבין הגיליונות שהוברחו לבוקרשט שרדו שישה‪.‬‬
‫הביקורת על הרומנים הייתה מרומזת בלבד במסגרת סיפורים קצרים ואנקדוטות‪ ,‬אולם‬
‫ההתייחסויות היו נהירות לקוראים‪ .‬שירים וחרוזים התייחסו למגוון היהודים בגטו‪ :‬על‬
‫אימהות שאיבדו את ילדיהן‪ ,‬על הרעב שרדף רבים יום וליל ועל גורלם של אלו שלא היה‬
‫בידם ולו המינימום הדרוש כדי לשרוד‪ .‬אולם העיתון‪ ,‬שנכתב‪ ,‬נערך והופץ בידי צעירי‬
‫הקהילה‪ ,‬הביע גם אופטימיות ותקווה‪.‬‬
‫האביב זימן הזדמנות לבטא כמיהה לאהבה; התלאות והקשיים לא ביטלו את יפי הטבע‪.‬‬
‫נוסף על כך כלל העיתון כתבות רציניות על הרכב אוכלוסיית הגטו בדורין ועל בעיותיה‬
‫החברתיות‪ .‬אין זו קהילה של ממש‪ ,‬טען אחד המאמרים‪ ,‬אלא קהילה מלאכותית‪ .‬נושא‬
‫אחר היה תפקידה של משטרת הגטו‪ ,‬שהיה עליה לספק עובדים לז'נדרמריה‪ .‬המאמר‬
‫הביע צער עמו‪0‬ק על כך‪ ,‬לצד הבנה ואף אהדה‪.‬‬
‫כמה מחברי הוועדה התנגדו נחרצות לרעיון העיתון כולו‪ .‬הם חששו ממה שיקרה אם יגלו‬
‫אותו השלטונות‪ .‬ראש הקהילה ניסה למנוע את הוצאתו‪ ,‬אך בלא הצלחה‪ .‬אמצעי הפצתו‬
‫של העיתון הוסתרו אף מן הקהילה עצמה‪ .‬לרוע המזל התגלה העיתון על‪-‬ידי‬
‫הז'נדרמריה‪ ,‬ורק תשלום "שוחד שמן" ששילם ראש הקהילה הבטיח את שתיקתם של‬
‫הז'נדרמרים הרומנים‪ .‬כך הסתיימה הרפתקת העיתון‪.‬‬
‫פעילות נוספת שהוועדה וראשה ראו בה סכנה הייתה פעילותן של תנועות הנוער‬
‫הציוניות‪ .‬תיאור על פעילות כזו קיים מסרגורוד‪ ,‬שם הצליחה תנועת "הנוער הציוני"‬
‫לשמר את פעילותה במשך כל שנות קיומו של הגטו‪ .‬גם חברי תנועה זו הוציאו לאור‬
‫עיתון‪ ,‬שהיה מיועד בעיקר לחברים‪ ,‬וכציונים ניסו לגייס את הצעירים להצטרף לתנועתם‪.‬‬
‫חלק ניכר ממאמציהם הוקדש לחינוך היתומים ולהפחת תקווה בנשמותיהם האומללות‪.‬‬
‫הנושא היה "עלייה לארץ‪-‬ישראל"‪ .‬בתחילה זכו הצעירים בתמיכת הוועדה‪ ,‬ובייחוד‬
‫בתמיכתו של ד"ר טייך‪ ,‬אולם כשהחלו למתוח ביקורת על חבריה גבר המתח והאחרונים‬
‫החלו להפגין יחס אמביוולנטי‪.‬‬
‫_______________________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬יהדות רומניה בשואה – טרנסניסטריה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 04 -‬‬

‫הפרט בגטאות ובמחנות עמד תמיד על המשמר‪ :‬היה עליו להישמר פן יגורש; היה עליו‬
‫להימנע במידת האפשר מן התנאים הקשים של עבודות הכפייה‪ ,‬ועם זאת היה עליו‬
‫לעבוד כדי להשיג מזון ולהימנע מחיכוכים מיותרים עם השלטונות היהודיים והלא‪-‬‬
‫יהודיים גם יחד‪ .‬אמנם חייו נשלטו על‪-‬ידי חוקים רבים ותלאות שונות‪ ,‬אולם בד בבד ניתן‬
‫לומר כי אישיות‪ ,‬כוח רצון וסתגלנות היו גורמים מכריעים להישרדות‪.‬‬
‫בגטאות ובמחנות הקטנים‪ ,‬שם היו הסיוע ותמיכת הקהילה רופפים יותר‪ ,‬נודע משנֶה‬
‫חשיבות למאמצי ההישרדות של הפרט‪ .‬רבות מן העדויות מספרות כיצד הצליחו אנשים‬
‫להציל את עצמם‪ ,‬באילו אמצעים נקטו‪ ,‬מאילו סכנות נמנעו‪ .‬הצורך בידיים עובדות‬
‫בכפרים במהלך חודשי הקיץ של ‪ 1942‬ו‪ -1943‬סיפק הזדמנות לעבוד תמורת מזון‬
‫בתנאים נסבלים יותר‪.‬‬
‫באופן כללי‪ ,‬יוזמתן של קבוצות קטנות ושל יחידים לעקוף את התקנות ולהתרחק ככל‬
‫האפשר מן התנאים האיומים במחנות ובגטאות לתנאים טובים מעט יותר‪ ,‬הגבירו את‬
‫סיכויי ההישרדות בטרנסניסטריה‪ .‬הודות לעובדה שהיה אפשר לשחד את השלטונות‬
‫הרומניים וכי מסתיו ‪ 1943‬הגיע השינוי במצב הפוליטי גם לטרנסניסטריה‪ ,‬גברו סיכוייו‬
‫של מי שהצליחו לשרוד את חורף ‪ 1943‬להינצל‪ .‬מסוף שנת ‪ 1942‬היו הרומנים להוטים‬
‫פחות למסור יהודים לידי הגרמנים‪ ,‬בין לעבודות כפייה ובין להריגה‪.‬‬

‫סיוע הוועדה בבוקרשט‬
‫תיאור מאמצי ההצלה‪ ,‬הסיוע והסעד שנשלחו לטרנסניסטריה מהווה חלק מתולדות‬
‫יהדות רומניה‪ ,‬ובכלל זה המגורשים בטרנסניסטריה‪ .‬הקהילה היהודית הרומנית הייתה‬
‫היחידה באירופה שארגנה תוכנית הצלה בקנה מידה כזה‪ .‬יוזֶמת התוכנית הייתה ועדת‬
‫הסיוע המיוחדת‪ ,‬שבאופן טכני הייתה חלק ממרכז יהדות רומניה ( ‪Centrala Evereiol‬‬
‫‪ ,)din Romania‬אך למעשה הייתה קבוצה במועצת תיאום יהודית בלתי‪-‬לגלית שהקימו‬
‫האישים היהודיים הבולטים ברומניה‪ ,‬ביניהם פילדרמן‪ ,‬וילהלם פישר‪ ,‬מישו בנבנישתי ‪-‬‬
‫יו"ר התנועה הציונית‪ ,‬הרב אלכסנדר שפרן ורבים אחרים‪ .‬אישים אלו עשו כל שביכולתם‬
‫כדי לסכל את תוכניתם של הנאצים לגרש את יהודי רומניה למזרח וכדי להקל על‬
‫המחסור החומרי של הקהילות היהודיות‪.‬‬
‫הסיוע למגורשים בטרנסניסטריה היה חלק בלתי נפרד מעבודתה של מועצה זו‪ .‬מבחינה‬
‫פוליטית ביקשו אנשי המועצה לאלץ את הממשלה הרומנית לשנות את מדיניותה כלפי‬
‫המגורשים ולהחזירם לרומניה‪ .‬לשם כך יצרו קשר עם ארגונים יהודיים בינלאומיים (כגון‬
‫הקונגרס היהודי העולמי‪ ,‬ארגון הג'וינט‪ ,‬הארגון הציוני העולמי) ועם הצלב האדום‬
‫הבינלאומי‪ ,‬והציעו לשלוח את המגורשים לפלשתינה לאחר שובם לרומניה‪.‬‬
‫אנשי המועצה ניצלו את האמביוולנטיות הגוברת בציבור הרומני ובממשלה הרומנית‬
‫בנוגע לברית עם הנאצים‪ .‬פילדרמן היה אחראי להיבט החוקי של המאבק‪ ,‬ודאג להצביע‬
‫על אי‪-‬חוקיותם של הצעדים שננקטו נגד היהודים‪ .‬הרב שפרן ועמיתיו הדגישו את ההיבט‬
‫המוסרי‪ ,‬בניסיון לגייס את תמיכת הכנסייה‪ ,‬וכן את תמיכתן של רעיית אנטונסקו ושל‬
‫הלנה מלכת רומניה‪ ,‬בטענה שהצעדים הבלתי‪-‬אנושיים הננקטים נגד היהודים נוגדים הן‬
‫את המסורת הנוצרית והן את המסורת הרומנית‪ .‬הצורך המיידי לספק סיוע חומרי כדי‬
‫להקטין את מחיר הדמים ואת הסבל הכללי נתפס‪ ,‬כמובן‪ ,‬כתחום האחריות הראשון‬
‫במעלה בעיני כל המעורבים בדבר‪.‬‬

‫_______________________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬יהדות רומניה בשואה – טרנסניסטריה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 05 -‬‬

‫כשהגיעו הידיעות הראשונות על מעשי הטבח והפוגרומים לבוקרשט‪ ,‬הופנו ליון‬
‫אנטונסקו קריאות לסייע ליהודים הסובלים ממעשי הזוועה‪ .‬למרבה הצער‪ ,‬תשובתו‬
‫החיובית הראשונה ניתנה רק בדצמבר ‪ ,1941‬כשכבר עמד גל הגירושים הגדול הראשון‬
‫לפני סיום‪ .‬נדרשו עוד שלושה חודשים בטרם הביע אלכסיאנו‪ ,‬מושל טרנסניסטריה‪ ,‬את‬
‫הסכמתו לתוכנית הסיוע‪ .‬כוונותיה האמיתיות של הממשלה בלטו נוכח המכשולים‬
‫הביורוקרטיים שהציבה עם החלת התוכנית‪ .‬סכומי כסף גדולים שנשלחו דרך הבנק‬
‫הרומני לא הגיעו כלל ליעדם‪ .‬כך עלה גם בגורל הכסף שנשלח באופן בלתי‪-‬חוקי‪,‬‬
‫באמצעות שליחים שקיבלו ‪ 15-10‬אחוזים מן הסכום שהעבירו‪.‬‬
‫השימוש בערוצים מעין אלו להעברת כספים היה כרוך בסיכון‪ ,‬שכן הן השולחים והן‬
‫המקבלים היו נתונים לחסדי השליחים‪ .‬הטיפול בסיוע בדרך זו עודד שחיתות לא רק מצד‬
‫הרומנים‪ ,‬אלא גם בקרב המנהיגים היהודים‪ .‬נשמעו תלונות רבות כי ראשי הוועדות‬
‫וחבריהן מנצלים לרעה את זכויותיהם ומשתמשים בכסף למטרותיהם‪ .‬קשה לקבוע כמה‬
‫כסף הגיע בסופו של דבר לידי הקהילות היהודיות‪.‬‬
‫שינוי משמעותי בתוכנית הסיוע התרחש במהלך ‪ ,1943‬לאחר ביקור המשלחת הראשונה‬
‫של יהודי רומניה בטרנסניסטריה בדצמבר ‪ .1942‬מטרתה הרשמית של המשלחת הייתה‬
‫לבחון דרכים לשיפור חלוקת הסיוע ולייעול השימוש בו‪ .‬חברי המשלחת ביקשו לבסס‬
‫קשרים ישירים עם המגורשים ועם מנהיגיהם‪ ,‬ולבחון מקרוב את צורכיהם ואת הדרכים‬
‫הטובות ביותר לספקם‪ .‬לעבודת המשלחת נודעה חשיבות רבה‪ .‬היא סייעה בשיפור‬
‫חלוקת הסיוע שהעניקו השלטונות הרומניים וראשי הקהילות היהודים‪ .‬סכומי הכסף‬
‫והסחורות שנשלחו לטרנסניסטריה גדלו‪ ,‬והקשרים הישירים בין חברי המשלחת‬
‫למגורשים הגבירו את התקוות ורוממו את רוחם של רבים; הם חשו כי לא ננטשו‬
‫לחלוטין‪.‬‬
‫במרוצת השנים הסתכם הסיוע ששלחה הוועדה לטרנסניסטריה בחצי מיליארד ליי בכסף‬
‫ובסחורות (כ‪ 700,000 -‬דולרים אמריקניים על‪-‬פי שער החליפין ב‪ .)1943 -‬היה זה‪ ,‬לכל‬
‫הדעות‪ ,‬מאמץ חשוב ומשמעותי של יהודי רומניה‪.‬‬
‫בקיץ ‪ 1943‬החלו להתממש התוכניות להחזרת קבוצות מסוימות של מגורשים‬
‫מטרנסניסטריה‪ .‬הקשיים הכרוכים בארגון הפינוי המחודש היו עצומים‪ .‬היעדר מידע‬
‫מדויק על רבים מן המגורשים‪ ,‬התקדמות הכוחות הסובייטיים והסתייגות הנאצים – כל‬
‫אלה טמנו בחובן סכנות רבות‪ .‬אולם התוכנית הוצאה אל הפועל‪ .‬כ‪ 1,000 -‬יתומים היו‬
‫בין המפונים‪ ,‬חלקם הצטרפו בשלב מאוחר יותר למבצעי העלייה הבלתי‪-‬לגלית‬
‫לפלשתינה בהנהגת משלחת מן היישוב‪ .‬המקרה של מגורשי טרנסניסטריה היה ייחודי‬
‫גם במובן הזה‪ .‬הם פונו בה בעת שבאזורים אחרים תחת השלטון הנאצי נמשכו מעשי‬
‫הרצח במלוא עוזם‪.‬‬

‫סוף דבר‬
‫מקרה טרנסניסטריה ממחיש עד כמה נתמכה האנטישמיות המסורתית כפי שבאה לידי‬
‫ביטוי במדיניות הרומנית‪ ,‬שעל‪-‬פיה הפך סילוק היהודים לחלק מרכזי באסטרטגיה‬
‫לאומית רדיקלית‪ ,‬על‪-‬ידי מדיניות הרצח הגרמנית‪ .‬פעולות האיינזצגרופן בשטחים‬
‫הסובייטיים הכבושים עודדו והעניקו תוקף לשאיפות הרומניות‪ ,‬שמנהיגיה הגדירו‬
‫במונחי אינטרס לאומי והצדיקו אותה על‪-‬ידי התייחסות לתגובת היהודים להשתלטות‬
‫הסובייטית בקיץ ‪.1940‬‬

‫_______________________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬יהדות רומניה בשואה – טרנסניסטריה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 06 -‬‬

‫מספרם הרב יחסית של הניצולים בטרנסניסטריה בהשוואה למספרם בשטחים שבכיבוש‬
‫גרמני ישיר מוכיח כי למרות התנאים הקשים‪ ,‬האכזריות וההתנהגות הבלתי‪-‬אנושית‪,‬‬
‫העובדה שלא הייתה בנמצא תוכנית השמדה שיטתית אפשרה את הישרדותם של כ‪40 -‬‬
‫אחוזים מן היהודים‪.‬‬
‫תוכניות לעזרה ולסיוע עצמיים היו גורם חשוב נוסף‪ .‬ההתארגנות היהודית העצמית‬
‫בטרנסניסטריה הקלה על חיי המגורשים ותרמה רבות לסיכויי הישרדותם‪ .‬אולם בד בבד‬
‫היא חשפה את המתחים החברתיים בקהילה ואת פגיעותו של הפרט שהיה נטול קשרים‬
‫להנהגה המרכזית וחסר אמצעים לשיחוד השלטונות‪ .‬מצב דומה התקיים ברבות מן‬
‫הקהילות היהודיות ברחבי אירופה הכבושה‪ .‬בטרנסניסטריה‪ ,‬כבקהילות יהודיות אחרות‪,‬‬
‫היו תנועות הנוער הציוניות גורם מרכזי בקיום פעילויות חינוכיות‪ ,‬אולם הן נזקקו לשיתוף‬
‫פעולה מצד מנהיגי הקהילה לשם טיפול באלפי היתומים בבתי ילדים‪ .‬לבסוף‪ ,‬העלאת‬
‫אפשרות ההגירה לפלשתינה סיפקה עידוד והפיחה תקווה לעתיד שונה‪]2[ .‬‬

‫מגורשים ממתינים לרפסודות שיובילום לגדה השנייה של הדנייסטר לעבר טרנסניסטריה‬
‫[ארכיון "יד ושם"]‬

‫_______________________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬יהדות רומניה בשואה – טרנסניסטריה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 07 -‬‬

‫מלארון יונה‪ :‬עוד תצאי מכאן‬
‫יונה מלארון לבית שרף‪ ,‬נולדה בצ'רנוביץ בירת בוקובינה שברומניה‪.‬‬
‫בת ‪ 12‬הייתה בעת שהעיר נכבשה ע"י הרוסים‪ ,‬כיבוש ששינה את כל החיים היהודיים‬
‫בעיר‪ .‬שנה לאחר מכן‪ ,‬חזרו לצ'רנוביץ הרומנים עם בעלי בריתם הגרמנים‪-‬הנאצים‬
‫והחלו במלאכת שילוחם והשמדתם של היהודים‪.‬‬
‫בגל הראשון של הגירושים לטרנסניסטריה שולחה גם יונה ובני משפחתה‪.‬‬
‫הם הגיעו לגטו ורהובקה שבטרנסניסטריה‪.‬‬
‫יונה רשמה את קורותיה על גבי פיסות נייר בודדות‪ ,‬לעיתים מדי יום ביומו ולעיתים‬
‫לאחר הפסקה ממושכת‪ .‬הדפים שכתבה מצטרפים ליומן אישי‬
‫המתאר את קורותיה בשנים ‪.1944-1940‬‬
‫חוקר יהדות רומניה‪ ,‬פרופ' ז'אן אנצ'ל כתב במבוא ליומן‪:‬‬
‫קטעי הגירוש וצעדת המוות שמתארת הנערה‪ ,‬שהם מן הקטעים החזקים והמזעזעים‬
‫ביותר של היומן‪ ,‬אינם מבחינת ביטוי אישי בלבד לגורלה של הנערה‪ ,‬אלא ביטוי לגורל‬
‫שפקד חלקים ניכרים של העם היהודי בעת מלחמת העולם השנייה‪.‬‬
‫מוסד "יד ושם" לקח על עצמו את המשימה והוציא את יומנה לאור‪.‬‬
‫שם הספר‪ :‬יונה מלארון‪ :‬עוד תצאי מכאן‪" ,‬יד ושם"‪ ,‬תשמ"א‪.1981-‬‬
‫אנו הבאנו בפניכם מספר קטעים‪ .‬מומלץ לקרוא את הספר‪.‬‬
‫‪ 15‬באוקטובר ‪1941‬‬
‫יום רביעי‪ ,‬היום חג שמחת תורה‪ .‬בשעה שש בבוקר גורשנו מן הבתים‪ ,‬סודרנו בטורים‪:‬‬
‫שישה בשורה‪ ,‬בקבוצות של ‪ 60‬איש‪ .‬בשעה ‪ ,11‬לאחר חמש שעות של ציפייה‪ ,‬התחלנו‬
‫לצעוד ברחובות‪ ,‬אך ברחוב השני נצטווינו לעצור‪ .‬עמדנו באמצע הרחוב ובקנאה חשבנו‬
‫על אלה ששפר גורלם והם נותרו בבתיהם‪.‬‬
‫עד השעה ‪ 7‬בערב עמדנו כך‪ ,‬כשהחבילות בידינו ובלבנו תקווה שמשהו ישתנה‪ .‬אך היו‬
‫אלה תקוות‪-‬שווא; נכללנו בקבוצה לא גדולה של יהודי צ'רנוביץ שהובלה לתחנת הרכבת‪.‬‬
‫בראשים מורכנים‪ ,‬בעיניים מושפלות ובמבטים בוהים הלכנו בדרכים הבוציות שהובילו‬
‫לתחנה‪.‬‬
‫והיום יום הולדתה של אמי! נזכרתי בימים היפים שבעבר ודמעות חנקו את גרוני‪.‬‬
‫הועמסנו כ‪ 60-50-‬איש לקרון משא אחד‪ .‬כל אחד הניח את חבילותיו על רצפת הקרון‬
‫והתיישב עליהן‪ .‬הקרונות נסגרו עלינו מבחוץ‪ ,‬וב‪ 11-‬בלילה זזה הרכבת ממקומה –‬
‫צ'רנוביץ נשארה מאחורינו‪ .‬בקרון שרר מחנק איום‪ ,‬מעט האוויר שחדר דרך צוהר קטן לא‬
‫הספיק ל‪ 50-‬האנשים שהיו דחוסים כאן‪ .‬לילה נורא עבר עלינו‪ .‬למחרת היינו כבר‬
‫בבסאראביה‪ .‬רקמתי לעצמי תוכניות מתוכניות שונות‪ ,‬ביניהן – לכתוב את קורותינו‬
‫ולשם כך אף לקחתי עמי מחברת מן הבית‪.‬‬
‫אמא בכתה ללא הרף‪ ,‬בטוחה הייתה‪ ,‬ובצדק (כפי שהתברר מאוחר יותר)‪ ,‬שאלה‬
‫שנשארו לא יגורשו‪ .‬מדוע לא יכולנו גם אנו להישאר? למה גורשנו והושלכנו כך‪ ,‬אלי‬
‫ציפורני המוות? אבל עתה היה כבר מאוחר מדי‪…‬‬
‫שעות ארוכות חנתה הרכבת בתחנות שבדרך ואנו‪ ,‬בקרונות הנעולים‪ ,‬סבלנו מהמחנק‬
‫העז ומהחשש מפני הבאות‪.‬‬

‫_______________________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬יהדות רומניה בשואה – טרנסניסטריה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 08 -‬‬

‫צעדת המוות‬
‫‪ 18‬באוקטובר – ‪ 8‬בנובמבר‬
‫בתום שלושה ימים ולילות – מותשים מעייפות ומורעבים‪ ,‬הגענו לתחנה קטנה לא הרחק‬
‫ממארקולשט‪ .‬חלק מן הקרונות נותק וכוון לעבר העיירה אטקיי ואילו אנו המשכנו‬
‫למארקולשט‪ .1‬שם ירדנו מן הרכבת ונותרנו לשבת בשדה פתוח כמו שבט צועני או‬
‫נוודים מימים עברו‪ .‬מרחוק ראינו בתים הרוסים מוקפים בגדרות תיל‪ .‬שיערנו שבהם‬
‫ישכנו אותנו‪ .‬אך לא כן היה‪ .‬שלושה ימים ולילות נותרנו בשדה הפתוח חשופים לרעב‬
‫ולקור‪ .‬מדי פעם היה אחד האנשים מדליק מדורת קש גדולה וסביבה התקבצנו כדי‬
‫להתחמם מעט‪.‬‬
‫איש לא התעניין בנו – גשם ירד ואף שלג‪ ,‬ואנו ישבנו ללא מזון ושתייה כשנחמתנו‬
‫היחידה היא המחשבה שסיבלנו לא יימשך עוד זמן רב‪ .‬בטוחים היינו שאחד השומרים‬
‫ירחם עלינו וישים במהרה קץ לחיינו‪ .‬ערב אחד נערך בנו חיפוש יסודי וחפצים רבים נגזלו‬
‫מאיתנו‪ ,‬ואחר‪-‬כך‪ ,‬כשהם מלעיגים ומתעללים בנו‪ ,‬הריצו אותנו השומרים לתוך הגטו‬
‫המקומי ללינת לילה‪ .‬בעיירה לא נשאר אף יהודי ובחזית כל בקתה הרוסה נראו קברים‬
‫פתוחים ובהם עצמותיהם של היהודים שנרצחו‪.‬‬
‫הבקתות לא הספיקו לכולנו‪ ,‬ולכן נאלץ חלק מאיתנו לישון על החורבות – מי יודע כמה‬
‫אנשים מתים שכבו מתחתיהן? יום המחרת היה אף הוא יום איום – התפללנו שיניחו לנו‬
‫באותו יום‪ ,‬את חיינו היינו נותנים תמורת מעט מנוחה‪ .‬אך לא! את כספנו האחרון שדדו‬
‫ועוד העזו להלעיג עלינו ולומר שבאחד הימים נוכל לחזור ולשוב לבתינו‪.‬‬
‫שעות מעטות לאחר מכן הוצאנו מן הבקתות ההרוסות‪ ,‬ולאחר שהודיעו שמצפה לנו‬
‫צעדה של ‪ 250‬ק"מ‪ ,‬הושמו עלינו ז'נדרמים – והצעדה החלה‪.‬‬
‫אין מילים לתאר צעדה נוראה זאת‪ :‬ילדים קטנים וחולים עם תרמיליהם על גבם‬
‫התבוססו בבוץ הסמיך‪ ,‬כשעם כל צעד ושעל כושל מישהו ונותר מאחור‪ …‬כך צעדנו יום‬
‫שלם‪ ,‬רעבים וצמאים ולקראת הערב‪ ,‬תשושים מעייפות‪ ,‬הגענו לפלורשט‪ ,2‬כפר קטן ליד‬
‫מארקולשט‪ .‬משם המשכנו לעבר שדה פתוח בו נשארנו כל אותו לילה‪ .‬בבוקר‪ ,‬לאחר ליל‬
‫נדודים‪ ,‬בכוחות מדולדלים‪ ,‬עזבנו את פלורשט כשאנו משאירים מאחורינו מתים רבים‬
‫רבים‪ .‬לאחר חצי יום של צעידה פסענו על מתינו‪ ,‬או על אנשים שעמדו להוציא את‬
‫נשמתם‪ ,‬בעוד הז'נדרמים בועטים בהם ומשליכים אותם לתוך תעלות המים שלצדי‬
‫הדרך‪ .‬מרחוק‪ ,‬הבחנו ביער קוסאוץ אליו הגענו מאוחר בלילה‪ .‬גשם חזק ניתך ומתחת‬
‫לכל עץ התייסרה קבוצה של יהודים עייפים עד מוות‪ .‬גם הכפור והשלג פגעו בנו קשות‬
‫וכאשר קמנו למחרת להמשיך בצעדה‪ ,‬השארנו אחרינו שוב מתים רבים‪ .‬בצהריים הגענו‬
‫לסורוקה‪ ,‬גם שם לא שרד אף בית יהודי ואף נפש יהודית‪.3‬‬
‫מסורוקה המשכנו לעבר הגשר שהפריד פעם בין שתי המדינות‪ ,‬גשר המוליך אותנו‬
‫עכשיו אלי מוות‪ 4…‬צעדתי כשדמעות זולגות מעיניי ללא הרף‪ .‬חיילים חמושים‪ ,‬משני צידי‬
‫הגשר‪ ,‬התעללו והיכו בנו‪ .‬במישור ליד נהר הדנייסטר הורשינו לנוח קמעה ומשם‬
‫המשכנו לעבר קולחוז שליד יאמפול‪ .‬שלושה ימים ושלושה לילות ישבנו כלואים במכלאת‬
‫סוסים בקולחוז כשאנו מקבלים רק רבע כיכר לחם וספל מים ליום‪…‬‬
‫‪1‬‬

‫כל יהודי מארקולשט – כ‪ 20222-‬במספר – נרצחו באמצע חודש יולי ‪ 1941‬על ידי הצבא הרומני בסיועם של‬
‫הכפריים הרומניים‪ 0‬תושבי הסביבה‪ 0‬שבזזו גם את כל רכושם‪.‬‬
‫‪2‬‬
‫גם היהודים המקומיים בפלורשט נרצחו בגל הרציחות שעבר על האזור‪.‬‬
‫‪3‬‬
‫חלק ניכר מ‪ 6-‬אלפי יהודי סורוקה נרצחו מייד עם כניסת הצבא הרוחני לעיירה‪.‬‬
‫‪4‬‬
‫הגשר על נהר הדניסטר שהפריד עד שנת ‪ 1942‬בין רומניה לברית המועצות‪ .‬חציית הנהר נעשתה באותה‬
‫תקופה בדרך כלל על גבי דוברות‪.‬‬
‫_______________________________________________‬
‫ ‪- 09‬‬‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬יהדות רומניה בשואה – טרנסניסטריה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫כשהמשכנו שוב במסענו כבר לא נראה בינינו אף זקן או ילד – הם היו שרועי בצדי‬
‫התעלות; איש לא הפריע להם יותר‪ ,‬להיפך‪ ,‬אנו קינאנו בהם והתפללו שבמהרה נזכה‬
‫לגורל דומה‪.‬‬
‫המכלאה השנייה אליה הובלנו הייתה באולסנקה‪ .‬לתוכה לא הורשינו כולנו להיכנס‪ ,‬אלא‬
‫רק מי שידו השיגה לשלם בעבור מקום לינה‪ .‬איבדנו חפצים רבים‪ ,‬אך עובדה זאת לא‬
‫יכלה עוד לפגוע ברוחנו‪ .‬לאחר לילה זה המשיך אבא‪ ,‬שהיה חולה‪ ,‬לב‪ ,‬לשרך רק בקושי‬
‫את רגליו‪ .‬מיואשים ומדוכדכים עשינו דרכנו כשאנו עולים ויורדים גבעות ועמקים‪ ,‬קדימה‬
‫הלאה והלאה‪…‬‬
‫לאחר שעברנו בדרכנו עיירות וכפרים רבים‪ …‬הגענו לקריז'ופול‪ .5‬גם שם אוכסנו ללינת‬
‫לילה באורווה ישנה‪ .‬בבוקר שוב המשכנו דרכנו‪ .‬עברנו דרך עיירה בשם זאבורץ'‪ ,‬בה‬
‫נמצאו אותה עת יהודים מבסאראביה‪ ,‬שהגיעו למקום חדש קודם לכן‪ .‬האנשים שמחו עם‬
‫בואנו בסוברם שגם אנו נישאר בעיירה‪ ,‬אך לא כך היה‪ ,‬המשכנו ללכת‪ ,‬ולי נדמה היה‬
‫שלעולם לא יהיה סוף לדרך ייסורים זו‪.‬‬
‫ב‪ 4-‬בנובמבר הגענו לצ'יבולובקה‪ .6‬מצאנו לפנינו דיר חזירים ובתוכו יהודים גוססים‪.‬‬
‫לפני הדיר נפער בור ובתוכו מוטלות היו גוויות רבות‪.‬‬
‫בת שתי‪-‬עשרה הייתי‪ ,‬ומצאתי עצמי לפתע לבד‪ ,‬ללא הורי [שנכלאו בדיר אחר]‪ .‬ישבתי‬
‫בפינת הדיר ובכיתי‪ .‬לא דיברתי עם איש וכשמחשבות עגומות אלו אופפות אותי נרדמתי‪.‬‬
‫למחרת התעוררתי השכם בבוקר ותחושת הבדידות עדיין לא מרפה ממני‪ .‬הלכתי לקצה‬
‫השני של הדיר ונרתעתי למראה עיני‪ :‬חברתה הטובה של אמי‪ ,‬אשת בנו של הרבי‬
‫מוביאן‪ ,‬שכבה מתה יחד עם בעלה‪ .‬סביבם התקבצו אנשים והתפללו לזכרם‪.‬‬
‫בעומדי כך שקועה במחשבותיי‪ ,‬שמעתי לפתע את קול אמי קורא אלי‪ ,‬קפצתי לזרועותיה‬
‫תוך בכי מאושר‪…‬‬
‫בנו של הרבי מבויאן ורעייתו נקברו מטרים ספורים מן הדיר ועל קברם הונח בקבוק‬
‫שנשאר את שמותיהם; מאוחר יותר נודע לנו שהשניים הרעילו את עצמם‪ .‬בידיהם‬
‫נמצאה פיסת נייר ועליה כמה מילים שהיו מיועדות לקרוביהם‪.‬‬
‫שוב הוצאנו למסע כשאנו מגייסים את שארית כוחותינו‪ …‬אולי אלה באמת שמונת‬
‫הקילומטרים האחרונים‪ .‬עברנו בדרכנו כפר קטן בשם סטראטיבקה‪ ,‬בו קיבלנו בפעם‬
‫הראשונה מעט מים מהכפריים‪ .‬המשכנו לצעוד עוד מספר שעות‪ ,‬שנראו בעינינו ארוכות‬
‫כנצח‪ ,‬ולבסוף הגענו לכפר קטן שומם מחצה בשם ורהובקה‪ .‬מסביב נראו בקתות קטנות‬
‫והרוסות‪ ,‬ללא חלונות‪ ,‬עשויות חומר וגגותיהם מכוסים בקש שהתפזר לכל עבר‪…‬‬
‫מאחורי הבקתות ניצב דיר גדול‪ ,‬ללא גג‪ ,‬דלתות או חלונות‪ ,‬שם הורשינו לנוח‪ .‬עתה‪,‬‬
‫לאחר כל התלאות נעם לנו מצע הקש שפוזר על קרקע הדיר‪ ,‬ועליו השתרענו‪ ,‬יותר‬
‫ממגעם של מצעים‪.‬‬
‫זה יומיים שאנו מתייסרים בדיר‪ .‬בהסתר הביאו לנו יהודים אוקראינים מוורהובקה מעט‬
‫דברי אוכל‪.‬‬

‫‪5‬‬

‫לאחר שכ‪ 10522-‬יהודי עיירה זו נרצחה על ידי האיינזצגרופן שימשה העיירה כתחנת‪-‬מעבר לרוב שיירות‬
‫המגורשים שהגיעו לטראנסניסטריה דרך קוסאוץ‪.‬‬
‫‪6‬‬
‫יהודי צ'יבולובקה עזבו‪ 0‬בחלקם‪ 0‬את המקום עם הצבא הסובייטי הנסוג‪ 0‬והנשארים – כמה אלפים – נרצחו על‬
‫ידי הצבא הגרמני מייד בימים הראשונים לאחר הכיבוש ונקברו במקום בקבר המוני‪.‬‬
‫_______________________________________________‬
‫ ‪- 21‬‬‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬יהדות רומניה בשואה – טרנסניסטריה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫החיים בגטו ורהובקה‬

‫‪7‬‬

‫‪ 9‬בנובמבר ‪.1941‬‬
‫נכנסנו לגטו‪ .‬היינו כמה אלפי יהודים ובגטו היו לא יותר מ‪ 26-‬בקתות‪ .‬כל אחד הסתפק‬
‫בפינה קטנה כדי לנוח‪ .‬בכמה מן הבקתות נמצאו גם יהודים אוקראינים‪ ,‬שהוחבאו על ידי‬
‫האיכרים המקומיים תוך סכנת נפשות ממש‪.‬‬
‫בקתת החומר הקטנה שלתוכה נכנסנו הייתה מחולקת ל‪ 4-‬חדרים קטנים‪ .‬בקירות היו‬
‫חרכים שכוסו בקרשים ושימשו כחלונות‪ .‬גג לא היה כלל וגם לא שירותים‪ .‬בפינה קטנה‬
‫באחד החדרים‪ ,‬הצטופפה כל משפחתנו על מצע הקש הדל‪ ,‬ביקשנו למות יחדיו‪…‬‬
‫דצמבר ‪1941‬‬
‫שלג ירד‪ .‬בבקתה שרר כפור שאין לתארו; השלג כיסה את הקירות והרצפה‪ .‬מחלת‬
‫הטיפוס לא פסחה על אף בית בגטו והפילה חללים ללא רחם‪ .‬תוך ימים ספורים חלינו‬
‫כולנו‪ .‬במשפחתנו הייתי אני הראשונה; מחלתי הייתה קל היחסית‪ .‬אחרי חלה אבי‪ ,‬ואחר‬
‫כך סבתי‪ ,‬אחותי ואמי‪ .‬אבי התייסר חמישה ימים ומת מיתת כלב‪ .‬באותו יום חלתה גם‬
‫סבתי ומת הלמחרת‪ ,‬ככל הנראה יותר מרעב ומקור מאשר מן המחלה‪ .‬גם אמא נפלה‬
‫למשכב‪ ,‬עצמה את עיניה ולא הוציאה הגה מפיה‪.‬‬
‫מבעל הבקתה [ יהודי אוקראיני] קיבלנו תפוח אדמה אחד ליום‪ ,‬או מעט קליפות תפוחי‬
‫אדמה ‪ -‬אך אמא לא נגעה באוכל‪ .‬חיוורת וקרה‪ ,‬שכבה על יצועה כשהיא לוחשת מדי‬
‫פעם‪" :‬ילדים"‪ .‬גם אחותי שכבה חולה מאוד‪ ,‬היא אף אינה יודעת שאבא כבר נפטר‪.‬‬
‫לאחר ‪ 13‬יום החלמתי – הייתי רזה וחיוורת ורק בקושי יכולתי להניע יד או רגל‪ ..‬הרופא‬
‫[גם הוא יהודי מבין המגורשים]‪ ,‬הגיע מדי פעם‪ ,‬אך מפאת מחסור בתרופות‪ ,‬לא היה‬
‫בידו לעזור לחולים‪ .‬לאחר עשרה ימי מחלה‪ ,‬לא הכירה אותי אמי יותר‪ .‬מסביב היו רק‬
‫חולים ומתים‪ ,‬איש לא החלים עוד – בודדה הייתי בין החולים והמתים הרבים כל כך‬
‫ובלבי נשאתי תפילה לחיי אמי!‬
‫‪ 16‬בדצמבר‬
‫היום זיהתה אותי אמא ונשקה על מצחי‪ .‬זיק תקווה ניצב בלבי‪" :‬אולי בכל זאת תבריא?"‬
‫אך בלילה החמיר מצבה מאוד; היא נאנחה ורעדה‪ .‬לאחר חצות השתרר בבקתה שקט‬
‫מפחיד – אנחותיה של אמא לא נשמעו עוד‪ .‬בחדרון הסמוך בכה ילד שאמו נפטרה לפני‬
‫כמה ימים וגווייתה נותרה מונחת במקום‪ .‬אחזתי ביד אמי‪ ,‬יד קרה וכבדה שהחרידה‬
‫אותי – אמא נפחה נשמתה‪ .‬דמעות ניקוו בעיניי וזלגו להן בלי מעצור‪.‬‬
‫נותרתי יתומה‪ …‬אחותי ישנה לה בשקט ולא ידעה דבר‪ ,‬חיכיתי לבוקר שיבוא‪…‬‬
‫בבוקר ראיתי את אמי שוכבת בעיניים עצמות לעד‪ ,‬פניה הרכות נשתנו‪ …‬הן היו חיוורות‬
‫ועצובות מאוד‪ .‬ידיה הלבנות קרות היו – לעולם לא תלטפנה אותי שוב! החולים החלו‬
‫להתעורר אט אט ובמבט עצוב הביטו בפני אמא כשדמעות בעיניהם לחשו מספר‬
‫מילים‪ …‬אספתי את שארית כוחי וקראתי למספר יהודים מבסאראביה וביקשתים להעביר‬
‫את הגופה לבית הקברות‪ .‬הם באו‪ ,‬קשרו את הגופה בחבל לסולם והוציאוה מן החדר‪.‬‬
‫ליוויי אותה עד לדלת‪ ,‬הבטתי שנית בפניה וליטפתי את ידיה בפעם האחרונה‪.‬‬
‫נשארתי עומדת בפתח‪ ,‬עוקבת במבטי אחר דמות אמי ההולכת ונעלמת מעיני‪ .‬חזרתי‬
‫למקומי‪ ,‬איש לא דיבר‪ ,‬שקט שרר בכל‪ .‬לידי נאבק אדם במר המוות‪ …‬ואני נלחמתי‬
‫בחיים‪ .‬אבוי‪ …‬באיזה עונג הייתי הולכת אחרי אמי‪ …‬בחדר הסמוך קפאו שוקיה של ילדה‬
‫‪7‬‬

‫בעיירה ורהובקה התגוררו לפני המלחמה רק ‪ 12‬משפחות יהודיות לאחר הכיבוש הגרמני‪-‬רומני הובאו למקום‬
‫בסתיו ‪ 01941‬כ‪ 10222-‬יהודים מבסאראביה‪ 0‬בוקובינה וצפון מולדובה‪ .‬הם שוכנו בבקתות היהודים המקומיים‬
‫ובבניין ציבורי יהודי – ואזור זה הוכרז כגטו‪.‬‬
‫_______________________________________________‬
‫ ‪- 20‬‬‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬יהדות רומניה בשואה – טרנסניסטריה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫בת ‪ ,14‬היא נאנחה מכאבים‪ ,‬הרקב פשה בעצמותיה‪ .‬לבסוף נאלצו לקטוע את רגליה‬
‫בזוג מספריים – אך למרות זאת מתה הילדה‪.‬‬
‫אחותי הבריאה וגם שאר אנשי הבקתה החלו להחלים אט אט‪ .‬אלמנה אחת – גב' פאניה‬
‫אברמוביץ' – לה שתי בנות בגיל אחותי‪ ,‬אספה אותנו אליה וחילקה איתנו את המעט‬
‫שהיה לה‪.‬‬
‫הרכבנו לחמשתנו מעין מצע עשוי קרשים ועליו קש‪ .‬אכלנו קליפות תפוחי אדמה‪ ,‬ורק‬
‫לפעמים זכינו בתפוחי אדמה של ממש‪ .‬הזמן זחל לו לאיטו‪.‬‬
‫‪ 10‬בינואר ‪1942‬‬
‫היום מלאו לי ‪ 13‬שנה! אמא חסרה לי יותר מתמיד – חלמתי חלומות זוועה‪ ,‬ולא עצמתי‬
‫עין לילות שלמים‪ .‬עתה הבנתי היטב מה משמעות המושג‪" :‬ילד הפקר"‪ .‬התייסרתי‪ .‬עד‬
‫כמה חסרה לי אמי! לעולם לא אתרגל להיות בלעדיה‪.‬‬
‫אפריל ‪1942‬‬
‫האביב מתקרב‪ .‬מכרתי לכפריים האוקראינים את כל חפצינו תמורת אוכל ונותרתי חסרת‬
‫כל‪ .‬קניתי שק וממנו הכנתי לי "שמלה"‪.‬‬
‫עם הפשרת השלגים‪ ,‬רצתי לבית הקברות – היה זה שדה שומם מלא בורות גדולים‬
‫שהכילו ‪ 70 – 100‬מתים כל אחד‪ .‬בשאר הבורות היו מתים בודדים‪ .‬באחד מהם נח אבי‬
‫ז"ל‪ .‬סבתי הייתה קבורה יחד עם עוד ‪ 70‬אנשים‪ .‬מקום קבורתה של אמי לא נודע‪.‬‬
‫התיישבתי ליד קבר אבי‪ .‬השקט שמסביב העיק עלי‪ ,‬אך לא פחדתי‪ ,‬כעבור זמן קצר‬
‫פניתי לחזור לבקתה‪ .‬בית הבקרות נמצא בקצהו השני של הכפר וכדי לחזור לגטו‪ ,‬היה‬
‫עלי לחצות את הכפר לאורכו כשילדי האיכרים מיידים בי אבנים ומתעללים בי‪.8‬‬
‫קיץ ‪1942‬‬
‫אחותי התחילה לעבוד בשדות והשתכרה מארק אחד ליום‪ .9‬מצבנו המשיך להיות קשה‬
‫מאוד‪ .‬אך עתה הורשינו לכתוב הביתה‪ .10‬ומאחר ולא היה לנו כסף לשלוח מכתב לדודתי‬
‫בצ'רנוביץ‪ ,‬הוספנו מילים ספורות בגלויתה של גב' פאניה אברמוביץ'‪.‬‬
‫קיבלנו תשובה‪ ,‬אלא שלא היה בה כדי להועיל לנו הרבה‪ .‬בינתיים החלימו חולי הטיפוס‪,‬‬
‫אך עתה החל הרעב לקצור את קרבנותיו‪ .‬הסבל הרב גרם להתפתחות שנאה בין‬
‫האנשים‪ ,‬אדם היה מסוגל להרוג את חברו בגין תפוח‪-‬אדמה‪.‬‬
‫סביבי יתומים רבים מגיל שנתיים ומעלה – יתומים שעיניהם עצובות‪ ,‬חיוורים וחולים‬
‫שאיחלו לעצמם את גורל הוריהם – ביניהם הייתי גם אני‪ .‬הם היו הולכים לקבץ נדבות‬
‫בכפרים וזאת לא יכולתי לעשות‪ .‬מעדיפה הייתי למות מאשר לנהוג כמותם‪.‬‬
‫כל מי שיצא אל הכפר הסתכן במוות בטוח; היה עליו לחפור במו ידיו את הבור שלתוכו‬
‫יירה‪ .‬ולמרות זאת‪ ,‬נמצאו רבים שסיכנו את חייהם והלכו – שום מחסום לא יכול היה‬
‫לעצור בעד רעבונם‪.‬‬
‫‪11‬‬
‫יום אחד נעצרה עגלה ליד בית ועד‪-‬היהודים ורב סמל ירד ממנה והביט סביבו –‬
‫האנשים שהיו במקום ברחו לכל עבר והסתתרו בבקתותיהם‪ .‬לאחר מכן נערך מסדר‪.‬‬
‫‪8‬‬

‫בתקופת השלטון הסו בייטי לא נעקרה האנטישמיות ששררה בקרב הכפריים האוקראינים‪ .‬לאחר הכיבוש‬
‫הגרמני‪ -‬רומני הסיתו הכובשים את התושבים המקומיים נגד הפליטים היהודיים וכך הפכו חייהם להפקר גם‬
‫מצד האוקראינים‪ 0‬שמקרבם גוייסו יחידות מיליציה מיוחדות לשמירה על המגורשים היהודיים‪.‬‬
‫‪9‬‬
‫כסף מיוחד שהיה נטול כל ערך ממשי‪ 0‬שהוצא לשימוש היהודים בגטו‪.‬‬
‫‪10‬‬
‫ההתכתבות בין מגורשי טראנסניסטריה לבין בני משפחותיהם בשאר חלקי רומניה הייתה אסורה‪ 0‬אך אף על‬
‫פי כן עלה בדידי מספר מגורשים להעביר מכתבים לקרובים באמצעות אנשי צבא ואזרחים רומנים‪ .‬הללו היו‬
‫מביאים חזרה‪ 0‬תמורת תשלום מסויים‪ 0‬בנוסף למכתבים גם סכומי כסף‪ .‬באוקטובר ‪ 1942‬אסרו השלטונות על‬
‫מסירת מכתבים באמצעות הצלב האדום אך התירו הודעות קיבוציות ובקשות לתמיכה שנמסרו על ידי "מרכז‬
‫היהודים" – הארגון היהודי המרכזי שהוקם על ידיה שלטונות הפאשיסטיים‪ .‬כל התכתבות עברה כמובן צנזורה‪.‬‬
‫‪11‬‬
‫מגורשי ורהובקה הקימו ועד שעשה מאמצים לסייע לאנשים‪ .‬בין היתר הוקם בית‪-‬תמחוי שסיפק מנת מרק‬
‫יומית לחולים ויתומים‪.‬‬
‫_______________________________________________‬
‫ ‪- 22‬‬‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬יהדות רומניה בשואה – טרנסניסטריה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫הרב סמל הוציא חלק מן הגברים בני ‪ 15 – 60‬ונעלם איתם‪ .‬איש לא חשד שהללו נלקחו‬
‫לעבודות כפייה לניקולאייב שעל גדות נהר הבוג – לתיקון כבישים וגשרים שפוצצו‬
‫הרוסים עם נסיגתם מאוקראינה‪ .‬עברו ימים ושום ידיעות לא הגיעו מהם‪ ,12‬ובבית מתו‬
‫אמותיהם‪ ,‬נשותיהם וילדיהם מרעב‪.‬‬
‫הרב‪-‬סמל החל להופיע מדי יום ביומו‪ ,‬ערך חיפושים‪ ,‬החרים חפצים או סתם עשה מסדרי‬
‫נוכחות שנועדו להפחידנו‪.‬‬
‫כבר שנה וחצי שילדים רבים מעלים את קורותינו בכתב‪ .‬כך נהג גם נער כבן ‪ – 18‬רושם‬
‫היה את המתרחש בקן זה של חסרי תקווה – ורהובקה‪ .‬ערב אחד‪ ,‬הופיע הרב‪-‬סמל‪,‬‬
‫הוציא אותנו מן הבקתות כשהוא מצווה עלינו לא לזוז ממקומותינו‪ .‬בלוויית ז'נדרמים‬
‫ערך חיפוש אחר נשק‪ .13‬בעת החיפוש נלקחו רבים מחפצינו‪ ..‬וגם את יומנו של אותו נער‬
‫מצא‪ .‬הוא קרא לנער‪ ,‬ציווה עליו להביא את משפחתו וגירשם לתחנת המשטרה‬
‫המרוחקת ‪ 8‬ק"מ מן המקום‪ .‬את כל הדרך עשו בריצה‪ ,‬ללא מנוחה‪ ,‬וניצלו רק הודות‬
‫לשארית רכושם שניתן לנוגשיהם תמורת שחרורם‪.14‬‬
‫עברה שנה מאז פרוץ המלחמה הגרמנית‪-‬סובייטית‪ ,‬החיים היו קשים מאוד‪ .‬במשך אותה‬
‫שנה היה כל מזוננו קליפות תפוחי אדמה‪ ,‬ורק בשבת אכלנו תפוחי אדמה של ממש‪.‬‬
‫והנה ביום אחד הגיעה אלינו גלויה מקארול‪ ,‬בן דודה של אמי‪ ,‬מבוקרשט‪ .‬הייתה זאת‬
‫הגלויה הראשונה שהפיחה בנו שמץ תקווה ואומר להמשיך ולהתמודד עם הקשיים‬
‫העצומים שזומנו לנו‪ .‬קארול כתב ששלח לנו ‪ 3,000‬לאי (‪ 50‬מארק) שיספיקו לנו לחודש‪,‬‬
‫וחשוב מכל שימשיך להתעניין גם להבא בגורלנו‪ .‬היה זה היום הראשון שחיוך של שמחה‬
‫עלה על שפתנו‪.‬‬
‫יומם ולילה ציפינו לאותם ‪ 3,000‬לאי‪ ,‬אך הם בוששו להגיע ובינתיים המשיכו אנשים‬
‫רבים לגווע‪ ,‬אומנם פחות מאשר קודם‪ ,‬אך מספרם המשיך להיות גבוה‪ .‬הם מתו בעיקר‬
‫מרעב ומחלות שונות ואילו אחרים מצאו את מותם בכפרים‪ ,‬לשם הלכו לקבץ נדבות‬
‫ונרצחו‪ …‬גורל דומה איים גם עלינו‪.‬‬
‫ביום גשום אחד‪ ,‬ב‪ 3-‬אחר‪-‬הצהריים‪ ,‬בחוזרי מבית‪-‬הקברות‪ ,‬הבחנתי מרחוק באחותי‪,‬‬
‫הרצה לקראתי‪ .‬בעיניה ראיתי שמחה רבה‪ ,‬ואכן ‪ 3,000‬לאי הגיעו!!! לא ידענו מה לעשות‬
‫בכסף תחילה ומה לקנות קודם‪ .‬כדבר ראשון קנינו גלויה והודינו לקארול על רצונו הטוב‬
‫ועל העזרה הרבה שהושיט לנו‪ .‬הוא הכיר רק את אמי‪ ,‬אולי גם את אחותי‪ ,‬והנה הוא‬
‫מסכן את חייו בשלחו אלינו כסף‪…15‬‬
‫בקרוב תמלא שנה מיום עוזבנו את צ'רנוביץ‪ .‬החגים חלפו בלי שנרגיש בהם‪ ,‬החורף‬
‫קרב‪ ,‬ילדים רבים נולדו בשנה זו ובמהרה ילמדו אף הם לפשוט יד ולקבץ נדבות – לא‪,‬‬
‫אין פלא בכך‪ ,‬הרעב לימדם כל זאת!‬
‫‪ 6‬בדצמבר ‪1942‬‬
‫מלאה שנה למות אבי‪ ,‬ולפי מסורת עמנו הדלקתי לזכרו נר נשמה – חתיכת צמר גפן‬
‫שהנחתי בבקבוקון נפט – למחרת הדלקתי "נר" לזכר סבתי‪.‬‬
‫גלויה נוספת הגיעה מקארול ועמה ‪ 100‬מארקים‪.‬‬

‫‪12‬‬

‫לאחר שהשלימו את עבודתם‪ 0‬נרצחו כולם‪.‬‬
‫‪13‬‬
‫באותה תקופה החלו לפעול באזור יחידות של פרטיזנים סובייטים שנהנו מסיועם של היהודים‪ .‬אך בחיפוש‬
‫זה בוורהובקה השתמשו הז'נדרמים בתואנה של חיפוש אחר נשק כדי לבזוז חפצים שונים מהיהודים‪.‬‬

‫‪14‬בשל חשש מפני גילוי עובדות על פשעיהם‪ 0‬נהגו השלטונות הרומניים להשמיד כל מסמך כתו בולכן‬
‫גם כל יומן‪.‬‬
‫‪15‬‬

‫השלטונות הרומניים אסרו בתחילה כל קשר בין המגורשים לבין קרוביהם שנשארו ברומניה‪ .‬כל מי שנתפס‬
‫בהעברת כסף או דבר מה אחר‪ 0‬נענש על כך קשות‪.‬‬
‫_______________________________________________‬
‫ ‪- 23‬‬‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬יהדות רומניה בשואה – טרנסניסטריה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪ 10‬בינואר ‪1943‬‬
‫מלאו לי ‪ 14‬שנה‪ .‬כמה עצוב לי היום‪ .‬בחדרון שלנו שורר קור עז והשלג שחודר פנימה‬
‫מכסה את הרצפה והקירות‪ .‬מדי פעם מופיע שליח עם סוכם כסף גדול למדי עבורנו‪.‬‬
‫מרעב לא נמות יותר; אולי מחולי או מקור ולכלוך‪ .‬מי יודע מה עלול להתרחש עד סוף‬
‫המלחמה?‬
‫מארס ‪1943‬‬
‫החודש הגיעה חבילה מקארול‪ ,‬אין לתאר את שמחתנו‪ .‬הרגשתי כלפיו רגשות של בת אל‬
‫אביה‪ ,‬למרות שלא הכרתיו‪ .‬הוא הרי סיכן את חייו בשלחו לנו כסף‪ .‬למה נהג כך? כנראה‬
‫שעוד קיימים בני אדם בעולמנו זה‪ .‬גם גב' אברמוביץ' הוכיחה שבסופו של דבר קובע‬
‫הרצון האנושי הטוב‪ …‬כל הגטו שמע כבר על קארול ועל טוב לבו‪ .‬תקווה אחת לבלבה‬
‫בקרבנו שבאחד הימים יוציאנו מכאן וידאג לנו‪.‬‬
‫מדי פעם הוטלה גזרה חדשה והיה עלינו לציית לה‪ .‬הרב‪-‬סמל המשיך להופיע מדי שבוע‬
‫בלקחו עמו גברים לעבודה והם‪ ,‬בחלקם הגדול‪ ,‬לא חזרו יותר‪ .‬גם בנות נלקחו לעיתים‬
‫לעבודה וגורלן היה דומה‪.‬‬
‫הימים והשעות שחלפו היו קשים‪ …‬בבוקר הייתי מתעוררת‪ ,‬הולכת לנהר להתרחץ ולכבס‬
‫ואחר‪-‬כך מתיישבת לי בחזית הבית מתקנת ואורגת בחוט פשתן מעילים‪ ,‬גרביים ונעלי‪-‬‬
‫בית עבור הכפיים‪ .‬ימים שלמים ישבתי כך כשמחשבות שונות ומשונות מתרוצצות במוחי‪.‬‬
‫בערב‪ ,‬כאשר התכנסו כבר כולם לתוך הבקתות‪ ,‬הייתי יושבת עדיין בחוץ עד לשעות‬
‫המאוחרות כשהכוכבים והירח עמי‪ …‬בכיתי לא מעט בשעות בדידות אלה‪ ..‬היקום ידע‬
‫את סבלי‪.‬‬
‫‪ 8-6‬בדצמבר ‪1943‬‬
‫יהודי דורוהוי‪ 16‬חזרו לבתיהם‪ .‬קרן תקווה האירה לב כל יהודי‪" :‬אולי גם אנחנו?" שאלו‬
‫האנשים את עצמם‪ .‬אך‪ ,‬לא‪ ,‬לנו לא שיחק המזל‪ ,‬יהודי דורוהוי עזבו‪ ,‬ואילו אנו נשארנו‬
‫כאן‪.‬‬

‫שוב בסכנת השמדה‬
‫יום שלישי‪ 14 ,‬בדצמבר ‪1943‬‬
‫שבוע שקט עבר על הגטו‪ .‬שלג ירד ובחדר נסוכה הייתה שלווה‪ .‬לפתע נשמע רעש של‬
‫מכונית וקולות שקרבו לגטו‪" .‬גרמנים"! צעק מישהו בקול חנוק "גרמנים"! דממה‬
‫השתררה כשכל אחד מאיתנו מתכרבל לו בפינתו בשתיקה‪ .‬אימה חדרה לליבותינו‪,‬‬
‫המתנו לבאות‪ .‬בחוץ החשיך לגמרי‪ ,‬אך איש לא העז להדליק אור‪ .‬היה כמעט חצות‬
‫כששמענו את קול המכונית המתרחקת‪ .‬כעבור חמש‪-‬עשרה דקות העזנו לצאת‪.‬‬
‫השלג המשיך לרדת‪ ,‬ארובות הבתים נסתמו ובקתה אחת בכפר נראתה עולה באש‪ .‬איש‬
‫לא עצם עין באותו לילה‪.‬‬
‫‪ 15 – 16‬בדצמבר ‪1943‬‬
‫השכם בבוקר כשיצאנו החוצה ראינו משאיות גרמניות חונות מול בניין ועד הכפר ותוך‬
‫זמן קצר בער הכפר [האוקראיני] כולו‪ .‬בשעה שתיים בערך‪ ,‬נכנסו הגרמנים גם לגטו‪.‬‬
‫עמדנו מוכנים עם צרורותינו – מה מצפה לנו כעת?‪ …‬כפראי אדם התרוצצו הגרמנים‬
‫בגטו‪ ,‬התקרבו אל אחת הבקתות והעלו אותה באש‪ .‬דרי הבקתה פרצו החוצה חסרי כל‬
‫והביטו בלב דווי על בקתתם העולה באש‪ .‬תוך קללות והתעללויות הציתו הגרמנים‬
‫בקתה שנייה‪ .‬כשאקדחים ביד‪ ,‬רצו הגרמנים וגירשו את האנשים מן הבקתות‪.‬‬
‫‪16‬‬

‫כמו יהודי בוקובינה‪ 0‬גורשו לטראנסניסטריה גם יהודי מחוז דורוהוי שבמולדובה (‪ 42‬אחוז מהם ניספו‬
‫בטראנסניסטריה)‪ .‬עם התקרבות החזית‪ 0‬הופרד מחוז דורוהוי‪ 0‬מבחינה מינהלית‪ 0‬מבוקובינה והשלטונות‬
‫הרומניים נענו להפצרות הארגונים היהודיים להחזיר את יהודי דורוהוי ששרדו בטראנסניסטריה‪.‬‬
‫_______________________________________________‬
‫ ‪- 24‬‬‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬יהדות רומניה בשואה – טרנסניסטריה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫חמש‪-‬עשרה דקות מאוחר יותר הוצאנו – כל יהודי הגטו – וגורשנו לאובודובקה‪ ,‬אך‬
‫כעבור שעה הריצו אותנו חזרה‪ .‬להפתעתנו היו כל הבקתות שבגטו‪ ,‬לבד מן השתיים‬
‫שבערו‪ ,‬שלמות‪ .‬נתנו לנו להיכנס לבקתות‪ ,‬ובעוד אנו מסתדרים – גורשנו שנית‪…‬‬
‫אמהות עם ילדיהן‪ ,‬זקנים‪ ,‬חולים כולם נאלצו לעזוב את הגטו פעם נוספת‪ .‬לאן?‬
‫איש לא ידעה את התשובה‪ .‬הגענו לבאר הכפר – רחוק מן הגטו‪ ,‬ושם‪ ,‬בפקודת‬
‫הגרמנים‪ ,‬התיישבנו וחיכינו לבאות‪ .‬כעבור כחצי שעה נלקחו ארבעה גברים לבניין‬
‫מינהלת הגטו "אם יימצא נשק בבקתה כלשהי‪ ,‬יירו הארבעה"‪ ,‬צעקו הגרמנים‪.‬‬
‫בתום החיפוש הורשינו לשוב אל הגטו ובערבו של אותו יום עזבו הגרמנים‪ ,‬בהותירם‬
‫מאחריהם אנשים מוכי אימה‪ .‬שוב לא עצם איש עין כל אותו לילה‪ ,‬ורק מאוחר מאוד‪,‬‬
‫כשבטוחים היינו שהגרמנים אכן עזבו‪ ,‬יצאנו החוצה‪ .‬עשן היתמר ומחנק עז שרר‪.‬‬
‫ממרחק‪ ,‬מן הכפר‪ ,‬נשמעו זעקות האיכרים שנותרו חסרי כל‪ .‬ציפינו בקוצר רוח לבוא‬
‫הבוקר‪ ,‬וכשזה האיר‪ ,‬יצאנו לשמוע מה קרה‪ .‬איכרה אחת קרבה אלינו‪ ,‬ובדמעות בעיניה‬
‫ותוך קללות סיפרה את הסיפור הבא‪:‬‬
‫"לפני יומיים‪ ,‬הופיע חייל פצוע בידו‪ ,‬הוא שאל לרופא והכפריים הפנוהו אל בית הרופא‬
‫הנוצרי מוורהובקה‪ ,‬לא הרחק מן הגטו‪ .‬הרופא חבש את ידו של החייל מבלי לקבל כל‬
‫תשלום ואחר כך הראה לו את הדרך לאלקסנדרובה – כפר הולדתו של אותו חייל‪ .‬יום‬
‫לאחר מכן‪ ,‬ב‪ 14-‬בדצמבר‪ ,‬ערכו הגרמנים חיפוש יסודי בבית אותו רופא ולמחרת הופיעו‬
‫שוב‪ ,‬הוציאו את כל המשפחה‪ :‬אישה‪ ,‬ילדים קטנים ובן בן ‪ 20‬לחצר והציתו את הבית‪.‬‬
‫הבן המבוגר נורה לעיני הוריו ואילו האישה והילדים הקטנים הושלכו לתוך האגם הקפוא‪.‬‬
‫הרופא נלקח לטרוסטיניץ‪ …‬ועל פי השמועה נקשר הרופא לזנבו של סוס וכך נגרר‬
‫ברחובותיה הצרים של העיירה עד שהוציא את נשמתו‪.‬‬
‫וכל זאת למה? מפני שהחייל הלבוש במדים רומניים‪ ,‬היה למעשה "פרטיזן" שהסתובב‬
‫באזור‪.17‬‬
‫‪ 16‬בדצמבר ‪ – 1943‬תחילת ינואר ‪1944‬‬
‫שלג כיסה את שרידי הכפר האומלל ורהובקה‪ ,‬שהפך לשדה שומם‪ .‬לא חלף לילה שלא‬
‫הביא עימו פרד ומורא‪ .‬הגרמנים אומנם לא שבו יותר‪ ,‬אך אימתם נחרתה עמוק בלבנו‪.‬‬
‫החלטנו לעזוב כפר רפאים זה – בית קברות זה – ולעבור לאובודובקה‪ ,‬שהיית המרוחקת‬
‫כ‪ 8-‬ק"מ‪ .18‬היית הזאת החלטה קשה‪ ,‬שכן צריכים היינו לעבור בסתר‪ ,‬בחשכת הלילה‬
‫כדי שלא ניתפס‪ ,‬אך החיים בוורהובקה נראו לנו מסוכנים יותר‪ .‬למחרת בלילה הלכה‬
‫דודה פאניה (היא גב' אברמוביץ') לאובודובקה לחפש עבורנו מקום‪ ,‬אך חזרה בלא כלום‪,‬‬
‫לא נמצא שם אף חדרו פנוי‪.‬‬
‫נשארנו אפוא‪ .‬אנו ממשיכים לקבל מספיק כסף ולכן אין הרעב מציק לנו‪ .‬אך רבים רבים‬
‫בינינו הם היהודים עוטי קרעים ושקי נייר‪ ,‬שאוספים את קליפות תפוחי האדמה מאיתנו –‬
‫ה"עשירים" – מצבם כה נואש היה‪ .‬הרגשנו שאבדה כל תקוו ה‪ -‬מכאן כבר לא נצא חיים‪.‬‬
‫מדי יום ביומו מגיעים יהודים מעברו השני של הבוג‪ 19‬ובפיהם סיפורי זוועה‪ :‬ללא בושה‬
‫מתעללים הגרמנים בילדות לעיני הוריהן ואחר‪-‬כך רוצחים אותן בצורה אכזרית ביותר‪.‬‬
‫גרנו כ‪ 50 – 60-‬איש בבקתה קטנה‪ ,‬עשוי החומר שהצפיפות בה הייתה נוראה‪ .‬האנשים‬
‫רבו ביניהם‪ ,‬ואדם היה מס וגל להרוג את אחיו בשל מעט מאמאליגה [לחם תירס] או‬
‫בעברו קליפות תפוחי‪-‬אדמה‪.‬‬
‫עתה הייתי מודעת יותר למצבנו‪ ,‬במקום בו אנו חיים‪ ,‬ופחדים קשים קיננו בקרבי‪.‬‬
‫‪17‬‬

‫באותה תקופה‪ 0‬עם התגברות הפעילות הפרטיזנית באזור והתקרבות החזית‪ 0‬נהגו הגרמנים לפשוט מדי‬
‫פעם על הכפרים‪ 0‬לשורפם ולהורסם עד היסוד‪ 0‬לבזוז את היבולים ולהוציא להורג תושבים מקומיים‪.‬‬
‫‪18‬‬
‫ליד העיירה אובודובקה נרצחו בסתיו ובחורף ‪ 1941‬על ידי יחידות צבא ומשטרה רומניות כ‪ 120222-‬יהודים‬
‫שהובלו למקום מבסאראביה ובוקובינה‪ .‬השרידים שוכנו בגטו שהוקם על ידי העיירה והועסקו בעבודות כפייה‬
‫שונות‪ .‬מאמצע שנת ‪ 1943‬החלה במקום פעולת פרטיזנים יהודים‪.‬‬
‫‪19‬‬
‫בגדה השנייה של הבוג – מעבר לגבול טראנסניסטריה – היו היהודים נתונים תחת שליטת הצבא הגרמני‪.‬‬
‫רוב רובם של היהודים שנשלחו למקום כעובדי כפייה נרצחו לאחר שהשלימו את עבודתם‪.‬‬
‫_______________________________________________‬
‫ ‪- 25‬‬‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬יהדות רומניה בשואה – טרנסניסטריה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫הייתי מתעוררת השכם בבוקר ומתחילה בעבודת האריגה והקליעה עד מאוחר בערב‬
‫ואז‪ ,‬עייפה ורצוצה עד מוות‪ ,‬הייתי משתרעת על מצע הקש בחדרון ששימש לנו כחדר‬
‫שינה‪ ,‬מטבח‪ ,‬חדר‪-‬אוכל ומכבסה כאחד‪.‬‬
‫כך חלפה שנה נוספת של פחדים וסבל‪ ,‬והנה אנו עומדים בתחילת שנת ‪ .1944‬חמש‪-‬‬
‫עשרה שנים מלאו לי – שנים גדושות ניסיון קשה!‬
‫ינואר ‪1944‬‬
‫ב‪ 11-‬בינואר נסוגו הגרמנים ואילו הרוסים החלו להתקדם ולכבוש שטחים שנעזבו על ידי‬
‫הגרמנים‪.‬‬
‫היהודים שמחו כמובן והמתינו בקוצר רוח לכניסת הרוסים‪ ,‬בלי להקדיש מחשבה יתרה‬
‫לשאלה מה צופנת בחובה נסיגת הגרמנים‪.‬‬
‫לא ייפלא הדבר‪ ,‬שאחרי שנתיים בטראנסניסטריה נהפך אדם לבולשביק‪ .‬אך אני עדיין‬
‫לא שיניתי את דעתי על הרוסים‪ .‬כל מה שראיתי בתקופת השלטון הרוסי בצ'רנוביץ'‪,‬‬
‫בשנת ‪ ,1940‬נחרת עמוק בזיכרוני‪ ,‬ובעיניי לא היה הבדל רב בין הרוסים לגרמנים‪.‬‬
‫והנה‪ ,‬למחרת‪ ,‬הופיעו לפתע הגרמנים בגטו‪ .‬לא ידענו מניין צצו ומה הם זוממים ומיהרנו‬
‫להתחבא‪ .‬בערב נעלמו‪ .‬בבוקר נודע לנו שגדוד חנה במקום ולן בבתי האיכרים הסמוכים‬
‫לגטו‪ .‬כיומיים שלושה לא ידענו היכן הם אך ב‪ 15-‬בחודש הופיעו שוב‪ .‬הפעם ניסו‬
‫להתעלל בבנות שבגטו‪ .‬אותו ערב עלינו מוקדם על המשכב – ומשרק נרדמנו‪ ,‬נשמעו‬
‫לפתע נקישות על הדלת‪ ,‬שלא הייתה נעולה היטב‪.‬‬
‫רעדנו כולנו מפחד והחלטנו לא לפתוח‪ ,‬אך הגרמנים שברו בקתות הרובים את‬
‫השמשות‪ ,‬שזה עתה היתקנו במקום הקרשים‪ ,‬ירו ירייה אחת באוויר וצעקו שאם לא‬
‫נפתח‪ ,‬יירו לתוך הבקתה‪ .‬לא ידענו מה לעשות‪ .‬בבקתה היו אותו לילה רק צעירים‬
‫ובעיקר בנות ואיש לא העז לפתוח‪ .‬לבסוף פתח בעל הבקתה את הדלת‪.‬‬
‫שלושה גרמנים נכנסו שוצפים וכעוסים על שלא פתחנו להם מייד‪ .‬הם הדליקו פנסי כיס‬
‫והתקרבו לדרגשנו‪ .‬שיכורים היו כלוט‪ .‬אחד מהם התיישב על הדרגש והחל לדבר על‬
‫המלחמה‪ ,‬על הגרמנים במלחמה ולבסוף על גברים ומאוויהם‪ .‬אחותי החלה לבכות‪.‬‬
‫דודה פאניה פנתה אליהם בקול חנוק מדמעות‪ ,‬אך הגרמני לא פסק מדיבורו ולבסוף‬
‫הודה שמטרת בואם היא לחפש בנות‪ .‬באותו רגע פרצה הדודה בבכי מר ואליה הצטרפו‬
‫גם בנותיה ואחותי‪.‬‬
‫אני הבנתי אומנם את הכל ובכל זאת התחשק לי לצחוק! מלאו לי רק חמש‪-‬עשרה שנים‬
‫וכל אותם דיבורים היו לגמרי זרים לי‪ .‬הגרמני המשיך בשטף דיבורו‪ ,‬קם ובקול רך אמר‪:‬‬
‫"אנו שלושה גברים ורוצים בשלוש הבנות הנחמדות שלך"‪.‬‬
‫דודה פאניה לא איבדה את עשתונותיה‪ ,‬ניגבה את דמעותיה ואמרה לו שהבנות חולות‬
‫ולא תוכלנה ללכת‪ .‬היא אומנם הבינה היטב את רצונם‪ ,‬אך הדבר הינו בלתי‪-‬אפשרי‪.‬‬
‫כששמעו הגרמנים את דבריה הזמינו אותה לבוא עמם‪ .‬שוב פרצה דודה פאניה בבכי‪ .‬אך‬
‫הם בשלהם‪" :‬לא נזוז מכאן עד שנקבל את הבנות"‪.‬‬
‫הדודה התאוששה במפתיע והציעה להם לבוא ביום המחרת‪ ,‬עד למועד זה תכין להם‬
‫כבר בנות‪ .‬השלושה נרגעו ובצאתם עוד הספיקו לצעוק שעל הבנות להיות יפות‪ ,‬בעלות‬
‫גוף חטוב ושתהיינה גם נקיות!‪…‬‬
‫מאושרות על שנחלצו מהם התחלנו לאמץ את מוחנו בחיפוש מוצא למחר – חיכינו לאור‬
‫הבוקר ובשעה מוקדמת מאוד יצאנו מהבקתה‪ .‬על הגטו נסוך היה שקט של בית‪-‬קברות‬
‫אך במרתפי הבקתות בכו נערות שאומללו באותו לילה על ידי הגרמנים‪…‬‬
‫היום חלף לו במהירות ושוב ניצבנו בפני ליל אימים‪ …‬מצאנו מקום מחבוא בבור‬
‫שמאחורי הבית‪ …‬כשחיינו תלויים לנו מנגד‪ …‬אך שום נקישה לא נשמעה על דלת‬
‫בקתתנו באותו לילה‪ .‬היה שקט מסביב‪ ,‬השחר הפציע ואנשי הכפר השכימו לעבודת‬
‫יומם כהרגלם ואילו אנו יצאנו מן הבור ופנינו לעבר הבקתה‪.‬‬
‫_______________________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬יהדות רומניה בשואה – טרנסניסטריה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 26 -‬‬

‫גם בלילה שלאחריו לא העזנו עדיין לישון בבקתה‪ ,‬אך גם בבור ההוא לא ניתן היה לישון‪.‬‬
‫אחותי ובנותיה של הדודה פאניה התחבאו במקום אחר ואילו הדודה ואני התחבאנו‬
‫בעליית הגג‪ .‬הזמן התמשך לו באיטיות אין קץ‪ ,‬ואנו לא עצמנו עין כל אותו לילה‪ ,‬אך‬
‫מאומה לא אירע‪ .‬למחרת העזנו כבר ללון בבקתה‪ .‬לאחר מספר ללילות ללא שינה‪ ,‬היינו‬
‫תשושות מעייפות ועל כן נרדמנו חיש‪.‬‬
‫לפתע נשמעו נקישות על דלת הבקתה הסמוכה‪ .‬לא חלף זמן רב וצעדים כבדים נשמעו‬
‫מתקרבים גם אל דלתנו‪ .‬דפקו בדלת‪ ,‬בעל הבקתה המתין עד שהבנות הספיקו להימלט‬
‫לעליית הגג ואז פתח את הדלת‪ .‬הגרמני נכנסו‪ ,‬התקרבו לדרגש‪ ,‬התיישבו עליו ועיניהם‬
‫ברקו בכעס משנוכחו בחסרונן של הבנות‪ .‬הדודה הסבירה שהבנות עובדות בקולחוז וגם‬
‫ישנות שם‪ .‬הגרמנים האמינו לדבריה‪ ,‬אך ביקשו בנות אחרות‪ .‬הפעם השיבה הדודה‬
‫בתקיפות‪ :‬היא הכינה את הבנות לפני שלושה ימים‪ ,‬אך הם לא קיימו את הבטחתם‪,‬‬
‫ועכשיו אין בידה לעזור‪ .‬ציפינו לגרוע ביותר‪ ,‬אך למרבה ההפתעה קמו הגרמנים והלכו‬
‫להם‪.‬‬
‫היום עבר לו בשלום ובלילה התחבאו דודה פאניה‪ ,‬בנותיה ואחותי במרתף של הבקתה‬
‫הסמוכה‪ .‬ואילו אני‪ ,‬שלא ייחסתי חשיבות רבה לעניין‪ ,‬נשארתי לישון בבקתה‪ .‬אך החשיך‬
‫מעט‪ ,‬ושוב נשמעו נקישות בדלת‪ .‬כל אומץ לבי אבד לי כשנוכחתי שאני לבד ואין מי שיגן‬
‫עלי‪ .‬ברחתי והתחבאתי בקיטונו של בעל הבקתה‪ .‬הגרמני נכנסו‪ ,‬וכשנוכחו שברחנו‪,‬‬
‫זעפו וקיללו‪ .‬הייתי לבדי בקיטון הצר והחשוך הזה‪…‬‬
‫פחדתי שהגרמנים ייכנסו וימצאו אותי‪ ..‬לאחר כעשר דקות‪ ,‬נכנס בעל הבקתה‪ ,‬הוציא‬
‫אותי ממקום המסתור והרגיעני‪ .‬נכנסתי לבקתה חיוורת ומבוהלת‪ .‬השלכתי את עצמי על‬
‫הקש וניסיתי להירדם‪ ,‬אך ללא הצלחה‪ .‬על משכב שכן שכבה אישה חול המתפתלת‬
‫מכאבים ולצידה שני ילדים מבוהלים‪ .‬קמתי חרש והשקפתי מבעד לחלון לראות את אשר‬
‫מתרחש‪ :‬שני ז'נדרמים גרמנים עמדו בסמוך לבקתה כשפנסים ואקדחים בידיהם‪.‬‬
‫מבוהלת התכנסתי על הדרגש‪ ,‬התכסיתי בקש קרוע והמתנתי לבאות‪ .‬נשמע הנקישה על‬
‫הדלת וילד פתח אותה‪ .‬ז'נדרם נכנס‪ ,‬התקרב לדרגשי והמשיך לדרגש אחר‪ ,‬בו שכבו‬
‫בעל ואשתו שני ילדיהם‪ .‬הגרמני ניגש – הביט ישר בעיני האישה ובמילים שקטות ביקש‬
‫מהבעל לרדת ולהוציא את הילדים מן הקיטון‪ .‬הבעל ניסה להתנגד והצליח להישאר‬
‫בחדר‪ .‬הגרמני לא פגע בו – אך אנס את האישה לנגד עיוניו‪ .‬מאותו לילה לא העזתי גם‬
‫אני להישאר בבקתה‪.‬‬
‫כעשרה ימים לא לנו בבית עד שנרגעו הרוחות והגרמנים הפסיקו להסתובב בלילות בין‬
‫הבקתות‪ .‬שוב חשבנו לעבור לאובודובקה‪ ,‬אך הדבר לא נסתייע בידינו‪.‬‬
‫‪ 14‬בפברואר ‪1944‬‬
‫היה חורף‪ ,‬בחדר שרר כפור אימים ואני ישבתי לי בפינה וטוויתי חוטים‪ .‬לפתע נכנס‬
‫מישהו לחדר והודיע שהרב‪-‬סמל רוצה לקבל את רשימת הילדים היתומים עד גיל חמש‪-‬‬
‫עשרה‪ ,‬ואלה ייסעו תוך שבוע הביתה‪.‬‬
‫צהלה ושמחה! אך אני לא משתי ממקומי‪ ,‬פשוט לא האמנתי שיקרה כדבר הזה‪ .‬הרי‬
‫פעמים אין ספור דיברו על אפשרות כזו ודבר לא יצא מהעניין‪ .20‬אך במהרה התאוששתי‬
‫והלכתי לבניין ועד הגטו להירשם‪ …‬בוורהובקה לבדה נרשמו ‪ 46‬ילדים‪ .‬חלמתי על‬
‫בוקרשט‪ ,‬אותה הכרתי מסיפורים וחשבתי לעצמי אולי‪ …‬אולי הפעם נזכה לכך‪ …‬אך‬
‫הימים חלפו וזכר לא היה לנסיעה‪.‬‬
‫‪ 20‬בפברואר ‪1944‬‬
‫שלג יורד והקור איום‪ .‬אין אפילו אפשרות לנוע במזחלת בשל השלג הרב שנערם‬
‫בשבילים‪.‬‬
‫‪20‬‬

‫ראשי השלטון הרומני הבטיחו מספר פעמים‪ 0‬החל מקיץ ‪ 01943‬להחזיר קבוצות מסויימות של יהודים‬
‫מטראנסניסטריה‪ 0‬אך כל פעם חזרו ודחו את ביצוע הבטחתם‪.‬‬
‫_______________________________________________‬
‫ ‪- 27‬‬‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬יהדות רומניה בשואה – טרנסניסטריה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫היום נראו בגטו שני יהודים זרים‪ .‬מי הם? למה באו? מתי‪ ,‬איך? לאיש אין תשובה לכך‪.‬‬
‫מאוחר ותר נודע לנו שהאנשים באו מאובודובקה כדי להודיע שכל הילדים הרשומים‬
‫לנסיעה חייבים להגיע למקום עד ל‪ 26-‬בפברואר‪ .‬אין לתאר את השמחה והצהלה‬
‫שהשתררו בגטו‪ .‬שמחה אמיתית לאחר שנתיים וחצי!!! אני קפצתי‪ ,‬צווחתי‪ ,‬וצעקתי‬
‫מרוב שמחה‪ ,‬הפעם הייתי בטוחה שנצא מכאן‪ .‬ואילו אחותי התיישבה לה בפינה והחלה‬
‫להתייפח‪ .‬עתה אמורות אנו להיפרד לאחר שבמשך זמן רב כל כך חילקנו בינינו כה‬
‫הרבה סבל וצרות‪ …‬אתה עומדת אני להיגאל ואילו היא?‬
‫רצתי לבית‪-‬הקברות להיפרד מאבא‪ ,‬אמא וסבתא‪ .‬מצאתי את עצמי לבדי בבית‪-‬הקברות‬
‫השומם‪ ,‬בשלג העמוק‪ .‬עברתי מקבר לקבר והתפללתי לעתיד טוב יותר! כשחזרתי‬
‫מצאתי את אחותי עסוקה בהכנת לחם שיפו ותירס‪ ,‬מעורב בסלק בהמות‪ ,‬כצידה לדרך‬
‫עבורי‪ .‬רצתי להיפרד מאחיותיי ואחיי לסבל כשכל אחד מוסר לי כתובות בבוקרשט‪ ,‬יאסי‬
‫וצ'רנוביץ'‪ …‬ובהן מצורפות בקשות לעזרה‪.‬‬
‫דובר על כך שקבוצת היתומים שיוצאת תחולק לשלושה‪ :‬לצ'רנוביץ'‪ ,‬ליאסי ולבוקרשט‪.‬‬
‫אחותי חזרה והדגישה שעלי לעשות כל מאמץ להגיע לקארול‪ ,‬ורק לקארול בבוקרשט‪ .‬גם‬
‫אם הדבר נראה כבלתי אפשרי‪ ,‬עלי להשתדל שקארול ייקח אותי אליו‪.‬‬
‫‪ 21 – 23‬בפברואר ‪1944‬‬
‫השלג הגבוה חסם את כל מבואות הכפר‪ .‬הקולחוז הבטיח אומנם לספק מזחלות‪ ,‬אך‬
‫מפאת השלג הכבד אי אפשר היה לנוע בדרכים‪.‬‬
‫כעס רב פיעפע בי‪ .‬נדמה היה לי שלא נצא עוד לעולם‪ .‬בינתיים נודע על אפשרות לשכור‬
‫חצי חדר באובודובקה‪ .‬דודה פאניה ואחותי הקדימו לצאת ואילו אני ובנותיה נשארנו כדי‬
‫לנסוע יחד עם היתומים‪]3[ .‬‬

‫רישום שנעשה ע"י אביגדור אריכא בהיותו במחנה בטרנסניסטריה [ארכיון "יד ושם" (‪] )4‬‬

‫_______________________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬יהדות רומניה בשואה – טרנסניסטריה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 28 -‬‬

‫ש‪.‬אבני מספר על מה ששמע מבּרטה‬
‫ומברוך "הספר" מיותמי טרנסניסטריה‬
‫ההתרחשויות המתוארות בסיפור הן אוטנטיות ומבוססות על חוויותיו האישיות‬
‫של ש‪.‬אבני‪ ,‬אשר חי בקרב ילדי טרנסניסטריה ואחר כך נכלא ונחקר בבית כלא‬
‫קומוניסטי ברומניה בעוון פעילותו ב"הנוער‪-‬הציוני"‪.‬‬
‫כך הוא מספר את מה ששמע‪:‬‬
‫לתוך ההבהוב הזורם של קטעי זיכרונות נושנים‪ ,‬נשתרבו לפתע עיניה של ברטה‪ :‬עיניים‬
‫גדולות‪ ,‬שחורות שבהו בי מבט משתהה‪ ,‬כשהן מתעקשות לא להיסחף בזרימה הבלתי‬
‫פוסקת של מראות ודמויות‪ .‬מן היום ההוא ואילך לא הניחוני עוד מבטי היגון של ברטה‪,‬‬
‫הם הציצו לעברי מכל פינה‪ ,‬העיקו על נפשי‪ ,‬כאילו ברטה עדיין עומדת ומצפה לידי‬
‫הגואלת‪ .‬סוף סוף תפסתי פשר דבריה בפגישתנו האחרונה‪ ,‬לפני כשבע שנים‪ ,‬אלא‬
‫שהיה מאוחר מדי‪ .‬עתה בוססתי גם אנוכי באותה המדמנה בלי הרבה תקווה להיחלץ‬
‫ממנה‪.‬‬
‫את ברטה פגשתי לראשונה בערב אביבי רגוע של שנת ‪ ,1944‬ב"בית ספר תרבות"‬
‫בבוקרשט שהפך ל"בית יתומים" ארעי ל"ילדי טרנסדניסטריה"‪ ,‬ניצולי השואה‪ .‬זר הייתי‬
‫בחבורה‪ ,‬אורח שחיפש לעצמו מחסה מפני אימי השואה‪ .‬ישבתי עם כולם על דרגשי העץ‬
‫בחדר הבנות‪ ,‬מקשיב ל"תוכנית" שהושמעה כביכול לכבוד האורח‪ .‬הושרו שירי גטו‬
‫עצובים‪ ,‬ספוגי דמעות‪ ,‬שחוברו בטרנסדניסטריה הארורה‪ .‬תוכן השירים הזכיר לי שוב‬
‫שאין חלקי שווה עם כולם‪ ,‬שזר אנוכי כאן‪ .‬החזקתי טובה לחבורה על נכונותה לשתפני‬
‫בהווי הבית שבתוכו קיוויתי למצוא מקלט ואולי גם מקום מנוחה‪ ,‬כי בית משלי לא היה‬
‫לי‪.‬‬
‫מישהו הציע שברטה תפרוט על הפסנתר‪ .‬טרם ידעתי מי מן הבנות שמה ברטה‪.‬‬
‫נסחבתי עם כולם לאולם הספרייה‪ .‬הצטופפנו מסביב לפסנתר ישן‪ .‬מבטי‪ ,‬שנמשכו‬
‫למדפים עמוסי הספרים שבארונות הזכוכית‪ ,‬גרמו לכך שהחמצתי את ההזדמנות לראות‬
‫מי מן הבנות מתיישבת ליד הפסנתר וכשהופתעתי מצליליה העדינים‪ ,‬כבר לא יכולתי‬
‫לראותה‪ ,‬כי עמדתי בצד הבלתי נכון‪ .‬נערים ונערות רציני‪-‬סבר הקשיבו בדחילו לצלילי‬
‫הפסנתר‪ .‬היה בצלילים אלה משום הוכחה כלשהי שאומנם יתומים הם‪ ,‬בנים בלי בית‪,‬‬
‫אך לא אסופי רחוב‪.‬‬
‫נשמע צליל אחרון‪ ,‬אטי ומכאיב‪ ,‬וירדה דומיה‪ .‬המנגנת הפנתה את ראשה‪ .‬עתה הבחנתי‬
‫בשתי עיניה השחורות – שני מצבורי יגוון‪ .‬מאז הרביתי להתבונן בעיניים אלה מלאות‬
‫תימהון‪ .‬לא פעם ניסיתי לדובבה‪ .‬נעניתי בחיוך ובהרמת שכם חדלת‪-‬אונים‪ .‬שפת‬
‫האידיש שרכשה לעצמה בשנות השואה‪ ,‬הייתה דלה למדי‪ ,‬ואילו אני‪ ,‬לא שמעתי רוסית‪.‬‬
‫נזקקים היינו למתרגם‪.‬‬
‫סיפורי האימים שבפי הילדים והנערים ב"בית היתומים" חשפו בפני מקצת מזוועות‬
‫השואה‪ .‬הייתי מתפלא על הנימה האימפרסונלית של המספרים‪ ,‬כאילו כל זה קרה בארץ‬
‫רחוקה‪ ,‬לאנשים שאיש מהם לא יודע מי הם היו‪ .‬אודה ולא אבוש‪ :‬אהבתי לשמוע את‬
‫סיפוריהם‪ .‬חשתי כאילו מפקידים הם בידי סודות שאיש מלבדי אינו יודע עליהם‪.‬‬

‫_______________________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬יהדות רומניה בשואה – טרנסניסטריה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 29 -‬‬

‫למשל‪ ,‬סיפורו של ברוך "הספר"‪ ,‬תמיד דאגתי להימצא מימינו‪ .‬קשה היה לי להביט‬
‫בלסתתו השמאלית המרוסקת‪ .‬גלדי הפצע הבחילוני‪ .‬מימין נראה היה ככל נער אחר‪,‬‬
‫מקפיד בלבושו‪ ,‬מטפח בבלוריתו‪ ,‬ואילו מצד שמאל היו פניו פצע ענקי מצופד בצבע‬
‫אדמדם‪-‬כחלחל‪.‬‬
‫ברוך הוצא להורג עם קבוצה של כתריסר נערים‪ .‬הכדור שחדר לפיו לא הרגו‪ .‬שעתיים‬
‫לאחר הירי עדיין פרפרה בו רוח חיים‪ .‬שלג כבד ירד מעל לערבה האוקראינית וכיסתה‬
‫אט אט את הזוועה‪" .‬מיליציונר" שעבר במקרה במקום נעצר ליד הבור שהושאר בלתי‬
‫מכוסה‪ .‬ברוך הושיט ידו לרמוז לעזרה‪ .‬האיש הבין מה שמבקשים ממנו‪ ,‬ואפילו הוריד‬
‫את רובהו מעל השכם‪ .‬ברוך עקב בסבלנות אחרי הכנותיו לירות בו‪ .‬בטרם לחץ על‬
‫ההדק‪ ,‬הרים המיליציונר את עיניו השמיימה‪ ,‬כמבקש אישורם למעשה אותו הוא עומד‬
‫לעשות‪ .‬אך ברגע האחרון נרתע‪ ,‬החזיר את הרובה למקומו‪ .‬הצטלב ופנה לדרכו אל‬
‫הערבה המושלגת‪ .‬באין ברירה זחל ברוך מן הבור‪ ,‬קם על רגליו וצעד בחזרה אל‬
‫החיים‪…‬‬
‫ברבות הימים קלטתי גם את סיפורה של ברטה‪ ,‬אם כי בלי הרבה פרטים בגלל קשיי‬
‫השפה‪ :‬בת יחידה הייתה‪ ,‬אביה‪ ,‬פקיד בכיר במנגנון האדמיניסטרטיבי הסובייטי‪ ,‬נשלח‬
‫ב‪ 1940-‬בתפקיד לקישינוב שעברה אז לשלטון ברית המועצות‪ .‬שבועיים לפני פרוץ‬
‫המלחמה הועבר האב לאזור קווקז והוסכם שהמשפחה תישאר לעת עתה בקישינוב עד‬
‫אשר ימצא דירה ויעשה את הסידורים הנאותים להעברת אשתו ובתו‪ .‬בינתיים פרצה‬
‫המלחמה‪ .‬שבוע לאחר כיבוש הגרמנים‪ ,‬צעדה ברטה לדי אמה בשיירת הגולים‪ .‬לא עברו‬
‫אלא ימים ספורים והצעדה הגיעה לקיצה‪ …‬על שפת קבר המוני‪.‬‬
‫כמו כל השאר‪ ,‬הייתה גם ברטה מספרת על עצמה ביבושת‪ ,‬בלי התרגשות‪" :‬ציוו עלינו‬
‫להתפשט עד לבגדים התחתונים ולהסתדר בשורה על שפת תעלה חפורה‪ .‬עמדתי ליד‬
‫אמא‪ .‬הצצתי הצצה חטופה בקרקעית התעלה ונחרדתי‪ .‬החרידתני המחשבה שבעוד‬
‫רגעים מספר אתבוסס בשלוליות המים הבוציים שבתחתית התעלה‪ .‬מכונית ירייה פתחה‬
‫בטרטור‪ ,‬התחיל קציר הדמים‪ .‬ברגע האחרון התעורר בין רצון עז לחיות‪ .‬הסתובבתי‪,‬‬
‫פתחתי בריצה מטורפת לכיוון היער שמאחורינו‪ .‬קלטתי קול המולה‪ ,‬צעקות ונפץ יריות‪.‬‬
‫המשכתי לרוץ‪ .‬נשרטתי בשיחי היער‪ ,‬דם ניגר מרגליי היחפות‪ ,‬אך המשכתי לרוץ עמוק‬
‫אל תוך היער‪ .‬רצתי במשך שעות עד אשר נפלתי באפיסת כוחות‪ .‬בשארית אוני נזדחלתי‬
‫אל בין השיחים‪ ,‬הצטנפתי מתחת לעלים‪ ,‬שכבתי על האדמה הרטובה והקרה‪ ,‬חסרת כל‬
‫רצון להמשיך במשהו‪ .‬נשארתי שם בלילה ולמחרת כל היום‪ .‬בלילה השני יצאתי לדרך"‪.‬‬
‫ברטה ביקשה עזרה בביקתה הראשונה שנקרתה לה בדרכה בקצה היער‪ .‬כפרית זקנה‬
‫הלבישתה בגדי איכרות‪ .‬בלבושה החדש יצאה לנדידה שנמשכה שבועות‪ ,‬עד אשר‬
‫הגיעה ל"בית היתומים" בגטו "מוגילו" – עיר על גדות הדניסטר‪ ,‬בצפון טרנסדניסטריה‪.‬‬
‫[‪]5‬‬

‫_______________________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬יהדות רומניה בשואה – טרנסניסטריה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 31 -‬‬

‫עדות שמסר א‪ .‬גרוסברג על‬
‫צ'רנוביץ' בתקופת הכיבוש הגרמני‪-‬רומני‬
‫עדותו של א‪.‬גרוסברג פורסמה ב"ספר השחור"‪ .‬ספר שבו‬
‫מרוכזות עדויות על מה שעברה היהדות הסובייטית בתקופת השואה‪.‬‬
‫את עבודת התיעוד של ספר זה‪ ,‬ריכז איליה ארנבורג‪ ,‬הסופר הסובייטי הנודע‬
‫בסיועו של וסילי גרוסמן‪.‬‬
‫החומר הרב הנמצא ב"ספר השחור"‪ ,‬הוכן בשנים ‪1946-1944‬‬
‫ע"י קבוצה של יותר מ‪ 40-‬סופרים ועיתונאים‪ .‬ארנבורג התבטא לגבי התיעוד ואמר‪:‬‬
‫"אין זו ספרות‪ ,‬אלה הם סיפורי אמת ללא כחל ושרק"‪.‬‬
‫בספר מתועד המרי היהודי‪ ,‬כוח הסבל והעקשנות הלאומית‬
‫וכיצד הצליחו יהודים חסרי נשק לעמוד מול הגרמנים ואיך באומץ רב הלכו למוות‪.‬‬
‫סטאלין מנע את פרסום הספר בגלל שלא רצה לפגוע בגרמנים יושבי גרמניה המזרחית‬
‫שהייתה בתחום ההשפעה הסובייטית‪.‬‬
‫המקור הרוסי של הספר התגלה ב‪ 1965-‬ע"י שלמה צירולניקוב שמסר אותו ל"יד ושם"‪.‬‬
‫ראוי לציין‪ ,‬שבשנת ‪ 1944‬חשב ארנבורג לפרסם את ה"ספר האדום"‬
‫ובו רצה לספר על השתתפותם של היהודים במלחמה נגד הגרמנים‬
‫למען המולדת הרוסית ואת מעשי גבורתם בצבא האדום‪.‬‬
‫השלטון הרוסי חשב שפרסום ספר מעין זה יחשב כהתרברבותם של יהודים‪.‬‬
‫זאת הסיבה מדוע הספר לא יצא לאור בברית המועצות‪.‬‬
‫את "ספר השחור" הוציאה לאור הוצאת עם עובד בשנת תשנ"א‪.1991-‬‬
‫תחילת תלאותיהם של יהודי רומניה שגורשו לטרנסניסטריה התחילה במקום מושבם‬
‫של המגורשים‪ .‬כדי לתת תמונה מלאה על קורותיהם של המגורשים‪ ,‬בחרתי עדות‬
‫המתארת של מה שהתרחש בישוב אחד‪.‬‬
‫אני בחרתי את העיר צ'רנוביץ‪ .‬הבאתי את סיפור עדותו של א‪ .‬גרוסברג‪.‬‬

‫ב‪ 4-‬ביולי נכנסו היחידות הראשונות של צבאות גרמניה‪-‬רומניה מכל הכיוונים לצפון‬
‫בוקובינה‪ .‬ב‪ 6-‬ביולי הם כבר היו בצ'רנוביץ'‪ .‬אחד הצעדים הראשונים שנקט הפיקוד‬
‫הראשי שלהם היה הודעה על הוצאתם של תושבי בוקובינה היהודים אל מחוץ לחוק‪.‬‬
‫גל פוגרומים‪ ,‬אשר כמותם לא היו עד אז‪ ,‬עבר על העיירות והכפרים‪ .‬למשל‪ ,‬בעיירה‬
‫גזודק התגוררו כ‪ 470-‬משפחות יהודיות; כולן נהרגו‪ ,‬פרט לשלושה אנשים שהצליחו‬
‫להימלט‪ .‬בכפרים רבים לא נשאר לפליטה אף לא יהודי אחד‪ .‬בצ'רנוביץ' נהרגו יותר מ‪-‬‬
‫‪ 6,000‬בני אדם‪.‬‬
‫האיכר הרומני קורדה ניקולה‪ ,‬שבזמן הכיבוש הרומני עבד בבית חרושת לגומי "קדרום"‬
‫בצ'רנוביץ'‪ ,‬סיפר כי בכפר מולדתו וולוקה לא נשאר בחיים אף לא יהודי אחד‪.‬‬
‫בכפרים אחדים הצליחו יהודים בודדים להינצל‪ ,‬בזכות שכנים‪ ,‬שהחביאו אותם במרתפים‬
‫ובמתבנים‪.‬‬
‫_______________________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬יהדות רומניה בשואה – טרנסניסטריה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 30 -‬‬

‫כאשר הגיעו לבסוף לבוקובינה נציגים מעטים של המימשל האזרחי‪ ,‬הועברו חלק מן‬
‫היהודים שנותרו בחיים בערי השדה לעיירה סטורוז'יניץ וחלק לביוקני‪ .‬משם נשלחו עד‬
‫מהרה למחנות בקרבת עיירות אלה‪ .‬הם נשארו שם ימים אחדים (בסטורוז'ינץ – ‪ 11‬יום)‬
‫ונפלו קורבן להתעללויות בלתי‪-‬אנושיות‪ .‬אחר כך פורקו המחנות והיהודים שנשארו‬
‫בחיים נשלחו לגטו‪.‬‬
‫בצ'רנוביץ'‪ ,‬שבה התגוררו כ‪ 60,000-‬יהודים‪ ,‬חטפו נשים וגברים ברחובות או מתוך‬
‫בתיהם‪ ,‬והובילו אותם למשטרה‪ ,‬ומשם – בקבוצות של ‪ 50 – 300‬אי ש‪ -‬הריצו אותם‪,‬‬
‫תחת משמר‪ ,‬לעבודות שונות‪ .‬הגבירות הרומניות‪ ,‬הציפו בהדרגה את העיר והשתלטו על‬
‫דירות היהודים‪ ,‬היו באות למשטרה ושם העמידו לרשותן כ‪ 10 – 30-‬יהודים או יהודיות‪,‬‬
‫לניקוי הדירות "מהזוהמה שהותירו הבולשביקים"‪ .‬יהודים רבים הועברו למפקדה‬
‫הגרמנית‪ ,‬וזו שלחה אותם לעבודות בנייה של גשר מסילת הברזל‪ ,‬מעל לנהר פרוט‪.‬‬
‫רבים מצאו את מותם בגליו העזים של הנהר‪ ,‬אך רבים יותר מתו מהיחס הבלתי‪-‬אנושי‬
‫ומאפיסת כוחות‪.‬‬
‫אחת ההוראות הראשונות של הבנק הרומני הלאומי קבעה שער מסויים למטבע‬
‫הסובייטי‪ .‬אך מן היהודים פשוט לקחו את הכסף במשרד החליפין ולא נתנו להם דבר‬
‫בתמורה‪.‬‬
‫בוקר‪-‬בוקר‪ ,‬כאשר הלכו היהודים לעבודה‪ ,‬עצרו אותם ניידות משטרה‪ ,‬עיכבו אותם בלי‬
‫לשים לב לתעודות שלהם‪ ,‬היכו אותם באכזריות‪ ,‬סחבו אותם למשטרה ורק משם –‬
‫איפשרו להם ללכת לעבודה תחת משמר‪.‬‬
‫כעבור שבועות אחדים הוצא צו‪ ,‬שעל כל היהודים לשאת מגן דוד בצד השמאלי של‬
‫החזה‪ .‬טלאי זה הוציא למעשה את היהודים אל מחוץ לחוק‪ :‬ההתקפות גברו באופן ניכר‪,‬‬
‫כי הפושעים היו בטוחים שלא ייענשו‪ .‬יהודים שלא ענדו את הטלאי או שענדוהו לא‬
‫במקום המיועד‪ ,‬נשלחו למחנות ריכוז‪ .‬מושל בוקובינה דאז‪ ,‬גנרל גאלאטסקו‪ ,‬אף הוציא‬
‫צו מיוחד‪ ,‬שפורסם בעיתונות המקומית והפץ בהרחבה ובו דרישה‪ ,‬שהכוכב יהיה תפור‬
‫היטב בכל ששת קצותיו במקום הנדרש‪ ,‬כי קרו מקרים שיהודים לא הבליטו את הטלאי‬
‫במידה מספקת‪ ,‬ולפעמים אף הסירו אותו‪.‬‬
‫בין התושבים היהודים פשטה דלות‪ .‬רובם רעבו‪ .‬חלק מהם ניזונו מנדבות שכניהם טובי‬
‫הלב‪ .‬הם נאלצו לעבוד ללא תשלום‪ ,‬ורק לרופאים הורשה לעסוק במקצועם‪ ,‬אך על‬
‫שלטיהם צריך היה לציין בהבלטה רבה‪" :‬יהודי"‪ .‬על הרופאים היהודים נאסר איסור‬
‫מוחלט לטפל בלא‪-‬יהודים‪ .‬אסור היה לערוך תפילות בבתי הכנסת‪ ,‬ובית הכנסת העירוני‬
‫הוצת ונשרף מייד לאחר שצבאות גרמניה ורומניה נכנסו לעיר‪.‬‬
‫בכל הרחובות הודבקו מודעות המזהירות מפני "פעילות סבוטז' של בולשביקים"‪ .‬כדי‬
‫לשכנע שהעונש על כך יהיה באמת חמור‪ ,‬נלקחו ‪ 20‬בני ערובה יהודים ו‪ 5-‬לא‪-‬יהודים‪.‬‬
‫בתי הכלא היו מלאים‪ .‬מספר ניכר של אנשים נלקחו כבני‪-‬ערובה ורובם הוצאו להורג‪ .‬בין‬
‫המוצאים להורג היו הרב הראשי של צ'רנוביץ'‪ ,‬הרב מארק והחזן הראשי גורמון‪ .‬כעבור‬
‫זמן‪-‬מה הקימו השלטונות את "הוועד היהודי"‪ ,‬ובראשו ד"ר נייבורג‪ .‬הוועד הורכב בעיקר‬
‫ממנהיגים ציוניים לשעבר‪ ,‬וחבריו היו צריכים לשמש כעין דוברים לכובשים ביחסיהם עם‬
‫התושבים היהודים‪ .‬הצלחתו היחידה של הוועד הייתה שמירה על חמישה מוסדות‬
‫יהודים‪ :‬בית החולים היהודי‪ ,‬בית יולדות‪ ,‬בית זקנים‪ ,‬בית חולים לחולי נפש ובית יתומים‬
‫בתנאים קשים מאוד‪ .‬על סמך תקנה אחת עוקלו כל נכסיהם של היהודים‪ .‬בעלי בתים‬
‫חוייבו לשלם דמי שכירות עבור מגורים בביתם שלהם‪ .‬כל רומני יכול היה לקחת לעצמו‬
‫כל דירת יהודי כראות עיניו‪ ,‬כולל הרהיטים והציוד שבה‪.‬‬
‫כך נמשכו הדברים עד ה‪ 10-‬באוקטובר ‪ .1941‬אז נדרש הוועד היהודי להודיע בעל‪-‬פה‬
‫לכל היהודים‪ ,‬כי עליהם לעבור לגטו‪ ,‬לאזור שבו התגוררו עד אז השכבות העניות ביותר‬
‫של הקהילה היהודית‪ .‬אור ל‪ 11-‬באוקטובר התחילו לנוע המוני אנשים‪ .‬בידי כולם ועל‬
‫_______________________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬יהדות רומניה בשואה – טרנסניסטריה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 32 -‬‬

‫כתפיהם – צרורות בגדים וכלי מיטה‪ .‬אחדים סחבו את חפציהם על גבי מריצות‪ ,‬בעגלות‬
‫יד ובעגלות ילדים‪ .‬כדי להפחיד את התושבים‪ ,‬הוציאו השלטונות הצבאיים לרחובות‬
‫טנקים אחדים‪ ,‬ואלה נעו בקול חריקה על פני חוצות‪.‬‬
‫לא פורסמו כל פקודות בדבר הקמת הגטו‪ .‬רק שלושה ימים לאחר מכן הופיעה ידיעה‬
‫קצרה בעיתון "קורנטול" שראה אור בבוקרשט‪ ,‬וצויין בה‪ ,‬כי ביצוע "פעולה הכרחית" זו‬
‫נעשה "בצורה ההמונית ביותר"‪.‬‬
‫יהודים אחדים‪ ,‬שהסתמכו על היעדר פקודה רשמית‪ ,‬ניסו להישאר בדירותיהם‪ .‬אך ב‪11-‬‬
‫באוקטובר‪ ,‬כעבור ‪ 18‬שעות‪ ,‬כאשר הגטו כבר היה מקוף בגדר‪-‬עצים גבוהה‪ ,‬הוציא‬
‫הז' נדרמים את היהודים האלה מבתיהם והריצו אותם תחת משמר הגטו כעונש‪ ,‬לא‬
‫הורשו לקחת איתם דבר‪.‬‬
‫תנאי המגורים בגטו היו בלתי נסבלים‪ .‬בחדרים קטנים שיכנו ‪ 5 – 6‬משפחות‪ .‬הכניסות‬
‫נשמרו היטב ואיש מהיהודים לא הורשה לעזוב את הגטו‪.‬‬
‫כעבור יומיים הופיע אחד מחברי הוועד היהודי והודיע על החלטת השלטונות כי כל יהודי‬
‫בוקובינה‪ ,‬כולל בוקובינה הדרומית‪ ,‬מועברים למקום שנקרא טרנסניסטריה (אזור שבין‬
‫הנהרות דניסטר ובוג)‪ ,‬הנתון בידי הרומנים‪ .‬הוא מסר שההעברה צריכה הייתה להתבצע‬
‫כמקובל‪ ,‬ברכבות‪ ,‬אך מאחר שאזורים רבים לא נכללו ברשת מסילת הברזל‪ ,‬ואמצעי‬
‫תחבורה אחרים אינם קיימים‪ ,‬הרי יש לעבור ברגל חלק מן הדרך‪ .‬לכן הומלץ לקחת רק‬
‫כמות של מטען‪-‬יד הניתן לנשיאה‪ .‬לארגון ה"העברה" נתמנו "ראשי קבוצות"‪ ,‬שתפקידם‬
‫היה לפקח על ההכנות ליציאה‪.‬‬
‫כבר למחרת בבוקר נדרשו היהודים – תחת איום של עונש מוות – למסור את כל חפצי‬
‫הערך שלהם‪ :‬זהב‪ ,‬תכשיטים‪ ,‬מטבע זר‪ .‬בו ביום עברו דרך צ'רנוביץ' משלוחי יהודים‬
‫מערים אחרות‪ ,‬וכעבור יום החל השילוח של יהודי צ'רנוביץ'‪ .‬טורים ארוכים של אנשים‬
‫שבורים‪ ,‬פיזית ונפשית‪ ,‬שחשו את מותם מתקרב‪ ,‬השתרכו ברחובות העיר אל תחנת‬
‫הרכבת למטענים‪ .‬כתבי העיתונות הרומנים והגרמנים צילמו את ה"מאורע" ואחרים‬
‫הפליגו בעיתוניהם בשבח ה"פיתרון הנבון של בעיית היהודים" בבוקובינה‪.‬‬
‫המשלוחים הראשונים יצאו ב‪ 14-‬באוקטובר ‪ ,1941‬והאחרים למחרת היום‪.‬‬
‫ב‪ 15-‬באוקטובר בערב הופיע במשכן הוועד היהודי ראש העיר של צ'רנוביץ'‪ ,‬ד"ר טראיאן‬
‫פופוביצ'י‪ ,‬והודיע שנתקבל היתר מבוקרשט להשאיר אלפים אחדים של יהודים‬
‫בצ'רנוביץ'‪ .‬לפי דרישת ראש העיר נערכו רשימות של התושבים היהודים‪ ,‬לפי מקצוע‬
‫וגיל – ובעיר נשארו כ‪ 17,000-‬יהודים‪ ,‬ביניהם בעלי מקצועות שונים‪ ,‬אנשים שגילם עלה‬
‫על ‪ ,60‬נשים הרות אחרי החודש השישי‪ ,‬אימהות לתינוקות‪ ,‬פנסיונרים ממשלתיים‬
‫וקציני מילואים‪.‬‬
‫למעשה‪ ,‬ברוב המקרי נמכרו הרישיונות להמשך השהייה בצ'רנוביץ' תמורת הון עתק‪.‬‬
‫אנשים שלא היו להם האמצעים הדרושים‪ ,‬לא יכלו לקבל היתר להישאר‪ ,‬גם אם מקצועם‬
‫או נתוניהם האחרים תאמו את ההוראות‪.‬‬
‫למשל‪ ,‬בבית החולים היהודי עבדו אחיות מבסרביה עם ותק של ‪ 10 – 20‬שנות עבודה‪.‬‬
‫כשהקימו את הגטו‪ ,‬היה בית החולים מלא עד אפס מקום‪ ,‬המסדרונות ואפילו בגן שכבו‬
‫חולים‪ ,‬ואז נתקבלו כאחיו יהודיות אחדות מצ'רנוביץ'‪ ,‬ואפיו אחדות מ"נשות החברה"‬
‫הקדישו את זמנן לעבודה זו‪ ,‬כדי לטפל אישית בקרובי משפחת חולים‪ .‬כאשר הועלתה‬
‫בעיית הרישיונות‪ ,‬קיבלו כמעט כל ילידות צ'רנוביץ' רישיונות מתאימים; האחיות‬
‫מבסרביה לא קיבלו את הרישיונות באמתלה שכל ילידות בסרביה הן קומוניסטיות ועל כן‬
‫אינן זכאיות ל"חסד" זה‪.‬‬
‫מה היה גורלם של שאר יהודי צ'רנוביץ'? כדי להבין זאת‪ ,‬יש לדעת‪ ,‬כי שלטונות רומניה‬
‫התחבטו בבעיית שיקום המסחר והתעשייה בעיר זו‪ .‬כדי למשוך את הרומנים למסחר‪,‬‬
‫שוחררו משירות צבאי כל העומדים בראשי מפעלים מסחריים‪ .‬הפיתיון עשה את שלו‪ .‬עד‬
‫_______________________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬יהדות רומניה בשואה – טרנסניסטריה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 33 -‬‬

‫מהרה נפתחו בצ'רנוביץ' בתי מסחר רבים‪ .‬למעשה‪ ,‬היו אלה בתי מסחר קיימים‪ ,‬שהיו‬
‫שייכים עד אז ליהודים‪ ,‬ועתה נשללה מהם הבעלות‪ .‬דומה היה המצב בתחום התעשייה‪.‬‬
‫כל מפעלי התעשייה שהיו שייכים ליהודים‪ ,‬הוכרזו כרכוש המדינה ומייד הושכרו לרומנים‬
‫במחירים נמוכים עד גיחוך‪ .‬אך התעשיינים הרומנים ה"חדשים" לא יכלו להתגבר על‬
‫בעיותיהם בלי עזרת המומחים ובעלי המקצוע‪ ,‬ואותם אפשר היה למצוא אך ורק בין‬
‫התושבים היהודים‪ .‬כל יזם רומני הורשה אפוא להשאיר במקום את היהודים "שלו"‪.‬‬
‫יהודים שקיבלו היתר להתגורר בצ'רנוביץ'‪ ,‬יכלו להשאיר איתם גם את בני משפחתם‪,‬‬
‫היינו את ילדיהם‪ ,‬שלא הגיעו לגיל הבגרות‪ ,‬ולפעמים גם את הוריהם‪ .‬כל שאר היהודים‬
‫הוצאו מהעיר בהדרגה‪ .‬שילוחם נמשך עד אמצע נובמבר ואז התעכב בגלל קשיי‬
‫תחבורה‪ .‬כך נשארו בצ'רנוביץ' כ‪ 5,000-‬יהודים נוספים ללא רישיונות‪ .‬בחלקם היו אלה‬
‫אנשים שהתחמקו מההעברה וחלקם היו נכים שלא היו מסוגלים לצאת‪.‬‬
‫בעלי הרישיונות יכלו לצאת מהגטו ולחזור לדירותיהם‪ ,‬אך הדירות נשדדו עד היסוד‪.‬‬
‫מייד הוקמה ועדת ביקורת במטרה לבדוק את אמינות הרישיונות שהוצאו‪ .‬ועדה זו קיימה‬
‫את ישיבותיה באולם הגדול של העירייה‪ ,‬בראשות ראש‪-‬המחוז והשתתפו בה נציג‬
‫הממשל האזרחי‪ ,‬הפיקוד הצבאי ונציגי ה"סיגורנצה" (משטרה חשאית)‪ .‬הוועדה ביטלה‬
‫רישיונות לא מעטים‪ ,‬בטענה שהיו לא חוקיים‪ .‬בעלי רישיונות אלה נשלחו מייד‬
‫לטרנסניסטריה‪ .‬גורל דומה פקד גם את אלה שנכללו ב"רשימות השחורות" של‬
‫המשטרה החשאית‪.‬‬
‫עוד לפני שוועדה זו השלימה את בדיקותיה‪ ,‬נקבע כבר מיפקד אוכלוסין חדש‪ ,‬ובו צריכים‬
‫היו להיכלל גם היהודים שנשארו בצ'רנוביץ' בלי רישיונות רשמיים‪ .‬במשך הזמן הוצאו‬
‫עבורם רישיונות מסוג אחר‪ ,‬שלא נחתמו בידי ראש המחוז אלא בידי ראש העיר טראיאן‬
‫פופוביצ'י (על כן כונו רישיונות אלה "פופוביצ'סקיה" – של פופוביצ'י)‪ .‬ברישום שני זה‬
‫נקבע‪ ,‬שבצ'רנוביץ' נמצאים כ‪ 21,000-‬יהודים‪ ,‬מהם כ‪ 16,000-‬בעלי רישיונות קודמים‬
‫וכ‪ 5,000-‬בעלי "רישיונות פופוביצ'י"‪ .‬ביטול הגטו בצ'רנוביץ' לא נבע מרצון טוב‪ ,‬אלא מן‬
‫הצורך לרושם את כל תושבי העיר כהוראה של השירות הסניטארי‪ ,‬למניעת מגיפות‪.‬‬
‫במשך שנתיים וחצי נערכו בדיקות חוזרות ונשנות‪ ,‬מלוות ברדיפות ובגירושים‪ .‬ברשותו‬
‫של כל יהודי צריכים היו להימצא כל מיני אישורים ותעודות‪ .‬בבוקרשט הוקמה מחלקה‬
‫מיוחדת לענייני היהודים ולמנהלה ניתנו סמכויות של שר‪ .‬כל התעודות נמכרו בכסף רב;‬
‫לטפסים הרבים היו דרושות חותמות וכל זאת רק לשם סחיטת כספים‪ .‬נוסף על כל‬
‫התשלומים האלה‪ ,‬ניגבה "מס מיוחד" תמורת כל תעודה‪.‬‬
‫מלבד הרופאים לא היה שום יהודי רשאי לעבוד כעצמאי‪ .‬מאות רבות של יהודים נאלצו‬
‫לעבוד ללא שכר במשרדים צבאיים ואזרחיים שונים‪ ,‬ולעיתים קרובות היה עליהם אף‬
‫לשלם כדי לזכות ליחס אנושי מינימלי מצד הרשויות‪.‬‬
‫האנשים שעסקו במסחר חוייבו למלא אחר ההוראות הבאות‪ :‬אסור היה להעסיק יהודי‬
‫בלי היתר מיוחד מלשכת העבודה‪ .‬לשם קבלת היתר כזה‪ ,‬צריך היה למלא אחרי תנאים‬
‫רבים‪ ,‬ובין היתר‪ ,‬להוכיח שליהודי המסויים אין "תחליף" ושמעבידו אינו יכול למצוא‬
‫לעבודה מסויימת זו עובד ממוצא רומני; לאחר כל זאת צריך היה ההיתר להיות חתום גם‬
‫בידי ה"סיגורנצה"‪ .‬לכל יהודי‪-‬פקיד או פועל – חייב היה להיות מחליף‪ ,‬שהיהודי היה‬
‫צריך להכשירו‪ .‬כל היהודים בגיל שירות צבאי (‪ 19 – 55‬שנה) היו צריכים לשלם מס‪-‬צבא‬
‫בגובה של ‪ 2,000‬עד ‪ 12,000‬ליי‪ .21‬את הגברים שלא עבדו במפעלים לקחו ליחידות‬
‫עבודה מחוץ לעיר‪ ,‬והם היו צריכים לדאוג למזונם ולציודם‪.‬‬
‫זה היה המצב עד יוני ‪ .1942‬ביוני הצליח מושל המחוז מרינסקו להביא להדחת ראש‬
‫העיר פופוביצ'י‪ ,‬ומייד הוצא צו הקובע שיש לשלוח לטרנסניסטריה את כל בעלי‬
‫‪21‬ליי – המטבע הרומני‪.‬‬
‫_______________________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬יהדות רומניה בשואה – טרנסניסטריה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 34 -‬‬

‫הרישיונות החתומים בידי פופוביצ'י‪ ,‬וכן נידונו לגירוש בעלי רישיונות עבודה ונכים שלא‬
‫נלקחו ליחידות העבודה‪ .‬ביוני ‪ 1942‬גורשו אפוא מהעיר קרוב ל‪ 6,000-‬יהודים‪.‬בשנת‬
‫‪ 1942‬הגיעו לצ'רנוביץ' כ‪ 60 – 80-‬פליטים יהודים מפולין‪ .‬אף על פי שנתיני פולין נמצאו‬
‫קודם תחת חסותה של צ'ילי ואחר כך תחת חסותה של שוויצריה‪ ,‬מסר מרינסקו יהודים‬
‫פולנים אלה לידי הגרמנים‪ ,‬והם שלחו אותם מייד חזרה לפולין‪ .‬אפילו פקיד המשטרה‬
‫אשר ליווה את האומללים לגבול הפולני אמר‪ ,‬כי בחייו לא ראה יחס כה אכזרי כלפי בני‪-‬‬
‫אדם‪ ,‬וטען שאם יוטל עליו תפקיד דומה פעם נוספת‪ ,‬הוא יעדיף לאבד עצמו לדעת‪.‬‬
‫באוגוסט ‪ 1942‬נותרו בצ'רנוביץ' כ‪ 16,000-‬יהודים‪ ,‬וההגבלות נגדם הלכו והחמירו‪.‬‬
‫נאסר עליהם להימצא ברחובות משעה אחת בצהריים עד שעה ‪ 10‬למחרת בבוקר‪.‬‬
‫לעובדים ניתנו רישיונות מיוחדים שאיפשרו ללכת לעבודה ולחזור ממנה‪ .‬נאסר על‬
‫היהודים לצאת מגבולות העיר‪.‬‬
‫באפריל ‪ 1942‬הוקמה קהילה דתית יהודית והוטל עליה לדאוג למילוי ההוראות של‬
‫השלטונות‪ ,‬ובין היתר לדאוג לגיוס יהודים ליחידות העבודה‪ .‬היטלים כספיים רבים‪,‬‬
‫שהוטלו על היהודים נגבו גם הם באמצעות הקהילה‪.‬‬
‫באביב ‪ 1943‬מונה מושל מחוז חדש בצ'רנוביץ' – דראגאלינה‪ .‬הוא נכלל אחר‪-‬כך בין‬
‫עשרת הראשונים ברשימת פושעי המלחמה‪ ,‬שפרסמו שלטונות ברית‪-‬המועצות‪ .‬הוא‬
‫החל בתפקידו בצ'רנוביץ' לאחר שכבר היה ברור שגרמניה נוצחה‪ ,‬ושמתקרבת שעת‬
‫התגמול לפושעי המלחמה‪ .‬כך נמנע דראגאלינה מללחוץ עוד יותר על היהודים‪ .‬כאשר‬
‫ביקר במחנות הריכוז‪ ,‬אפילו שחרר חלק מהיהודים שנכלאו בגלל סירובם לענוד את‬
‫הטלאי הצהוב‪ .‬בינואר ‪ 1944‬הירשה להסיר סוף סוף את הטלאי הצהוב‪.‬‬
‫במארס ‪ 1944‬התקרבה החזית לבוקובינה‪ ,‬והיהודים התחילו לחשוש שהגרמנים ישמידו‬
‫את העיר ותושביה‪ ,‬כפי שעשו בשאר ערי אוקראינה‪ .‬דראגאלינה הבטיח לפנות את‬
‫היהודים; אך למעשה הוציא רישיונות‪-‬מעבר מעטים בלבד וחילק אותם בעיקר בין עובדי‬
‫ועד הקהילה‪ .‬ב‪ 24-‬במארס תקף הצבא האדום את דניסטר‪ ,‬ואז הצליחו כמה מאות‬
‫משפחות יהודים לברוח מהעיר‪ ,‬בנצלן את המהומה שנוצרה‪.‬‬
‫באותו יום עברה השליטה על העיר לידי הגרמנים‪ .‬ב‪ 26-‬במארס נכנסו יחידות החילוץ‬
‫של הצבא האדום למבואות צ'רנוביץ'‪ ,‬ולאחר קרב שארך שלושה ימים מחוץ לעיר‪ ,‬נסוגו‬
‫הגרמנים‪ .‬הם לא הספיקו לפגוע באוכלוסייה‪ …‬לא היו הריסות ניכרות בעיר‪ .‬הגרמנים‬
‫הציתו שני בתי חרושת‪ ,‬מרכזיית טלפון‪ ,‬את בניין המשטרה ושני בתי מגורים במרכז‬
‫העיר‪ ,‬ויום לפני הנסיגה‪ ,‬הציתו גם את משכנו של הארכיבישוף – הייתה זו מזימה‬
‫מכוונת לעורר פעולות איבה נגד יהודים‪ .‬אך שומר הבניין הצליח לאתר את השריפה‬
‫ולגלות את הפושעים‪.‬‬
‫בתקופת הכיבוש הגרמני‪-‬רומני היה בצ'רנוביץ' ארגון קומוניסטי מחתרתי ובו כ‪ 80-‬איש‪:‬‬
‫יהודים‪ ,‬פולנים‪ ,‬אוקראינים‪]6[ .‬‬

‫_______________________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬יהדות רומניה בשואה – טרנסניסטריה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 35 -‬‬

‫מגורשים ממתינים לרפסודות שיובילום לגדה השנייה של הדנייסטר לעבר טרנסניסטריה‬
‫[ארכיון "יד ושם" ]‬

‫מכתב עדות‬
‫של רחל פארדיס‪-‬מילנר מצ'רנוביץ‬
‫על קורותיה בטרנסניסטריה‬
‫מכתב עדותה של רחל פארדיס מילנר שפורסם ב"ספר השחור" נותן לנו תיאור אישי‬
‫של מגורשת לטרנסניסטריה שעסקה ברפואה‪ ,‬נדדה ממחנה למחנה והשתדלה להביא‬
‫מזור ומרפא לבני עמה‪ .‬בנדודיה בין המחנות חזתה וחוותה את כל מעשי האימה והרצח‬
‫שנעשו ביהודים‪ .‬כך היא יכלה להביא קבל עם ועולם עדות חיה מגיא ההריגה‪.‬‬
‫יש לציין שהיא היתה בעלת מוסר אישי גבוה‪ .‬היא סיכנה את חייה‬
‫במתן שירות רפואי לאוקראינים שאינם מבני עמה‪.‬‬
‫בשנת ‪ 1960‬עלתה ארצה‪.‬‬
‫גרנו בצ'רנוביץ'‪ .‬ב‪ 6-‬ביולי בא האויב‪ .‬לא יכולנו להתפנות‪ :‬בעלי עבד במוסך צבאי‪ ,‬הילד‬
‫היה חולה‪.‬‬
‫את היהודים גרשו לגיטו והחלו לשלחם לטרנסניסטריה‪ .‬לאחר ששלחו ‪ 50,000‬איש‪,‬‬
‫נפסקו המשלוחים זמנית‪ .‬ב‪ 7-‬ביוני חידשו אותם‪ .‬אנו היינו הראשונים בתור‪ .‬בלילה באו‬
‫הז'נדרמים הרומנים‪ .‬ידענו שמצפה לנו המוות‪ ,‬אך הילד בן ה‪ 3-‬ישן שנת ישרים‪ .‬הערתי‬
‫אותו‪ ,‬נתתי לו דובון‪-‬צעצוע ואמרתי שאנו נוסעים לבקר את בן‪-‬דודו‪.‬‬
‫_______________________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬יהדות רומניה בשואה – טרנסניסטריה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 36 -‬‬

‫הובילו אותנו למחוז טולצ'ין‪ ,‬אל המחצבה‪ .‬נשארנו שם ‪ 10‬ימים כמעט בלי אוכל‪ ,‬בישלנו‬
‫חמיצה מעשבים‪ .‬היו איתנו חולי רוח מבית החולים היהודי‪ .‬לא נתנו להם אוכל והם חנקו‬
‫זה את זה‪ .‬אחר כך העבירו אותנו לצ'טברטינובקה‪ ,‬כי למחצבה הגיע משלוח חדש של‬
‫יהודים מצ'רנוביץ'‪.‬‬
‫שיכנו את כולם בכפרים של מחוז טולצ'ין – באורוות ובדירים‪ .‬היכו‪ ,‬התעללו‪ .‬באמצע‬
‫אוגוסט באו הגרמנים‪ ,‬קראו לכולם ושאלו אם אנו רוצים לעבוד‪ .‬אמרו שיקחו אותנו‬
‫לעבודה ויתנו לנו אוכל טוב‪.‬‬
‫ב‪ 13-‬באוגוסט שלחו משאיות‪ ,‬הגיעו גם שתי מכוניות עם אנשי השלטון מויניצה‪ ,‬הפרידו‬
‫את הזקנים‪ ,‬החולים‪ ,‬אמהות לתינוקות ואמהות לילדים רבים; את הכשירים לעבודה ואת‬
‫האמהות שהיה להן ילד אחד או שניים הריצו ברגל‪.‬‬
‫חצינו את נהר הבוג‪ .‬שם הפרידו בין אנשים לעולמים‪ .‬בעלים רבים נשארו בלי נשותיהם‪,‬‬
‫ילדים בלי הורים או להיפך‪ .‬לנו האיר המזל‪ ,‬נשארנו יחד‪-‬אני‪ ,‬בעלי ושורה‪ .‬הגענו‬
‫לנמירוב‪ .‬היה שם מחנה ל‪ 200-300-‬יהודים מקומיים‪ ,‬כולם צעירים ובריאים (האחרים‬
‫כבר נהרגו)‪ .‬הביאו אותנו אליהם לחצר‪ ,‬ישבנו שם לילה ועם שחר הופיעו היהודים‬
‫מנמירוב‪ ,‬לבושי סחבות‪ ,‬ופצעים על רגליהם היחפות‪ .‬כאשר ראו את ילדינו התחילו‬
‫לצעוק ולבכות‪ .‬הם נזכרו בתינוקות המעונים שלהם‪ .‬בקושי האמנו לסיפוריהם‪ .‬אחד‬
‫סיפר שהרגו את אשתו ואת שלוש ילדיו; השני – שהרגו את הוריו‪ ,‬אחיו ואחיותיו;‬
‫השלישי שעינו עד מוות את אשתו ההרה‪.‬‬
‫בבוקר התאספו אוקראינים ליד המחנה‪ .‬בני בלט בשערותיו הזהובות ובעיניו הכחולות‪.‬‬
‫הוא מצא חן בעיני כולם‪ ,‬ואוקראינית אחת הציעה לי לאמץ אותו‪" .‬בין כה וכה יהרגו‬
‫אתכם‪ ,‬חבל על הילד‪ ,‬מסרי אותו לידי"‪ .‬אך אני לא יכולתי למסור את שורה‪.‬‬
‫בשלוש אחרי הצהריים העבירו אותנו למחנה שלנו‪ .‬כאשר קרבנו אליו‪ ,‬תקפה אותנו‬
‫האימה ביתר שאת‪ .‬היה זה בית כנסת ישן‪ ,‬מלא נוצות מכרים קרועים‪.‬‬
‫בכל מקום התגוללו חולצות‪ ,‬נעלי ילדים‪ ,‬כלים ישנים‪ ,‬אך יותר מכל היו שם נוצות‪.‬‬
‫התברר כי לבית‪-‬כנסת זה אספו הגרמנים את יהודי נמירוב ומכאן הובילו אותם למוות‪.‬‬
‫לקחו את החפצים הטובים ואת הישנים השאירו‪ .‬הם חיפשו זהב בתוך הכרים ולשם כך‬
‫קרעו אותם‪ .‬הקיפו אותנו בגדר תייל דוקרני ונעלו את הדלתות‪ .‬באו מפקד המשטרה‬
‫גניג ועוזרו "קרושקה" (ברוסית‪ :‬פירור)‪.‬‬
‫בערב הביאו אלינו את הקשישים‪ ,‬החולים והילדים‪ ,‬שהרומנים סירבו להשאירם באזור‬
‫שלהם‪ .‬זה היה מראה נורא‪..‬‬
‫בבוקר ה‪ 20-‬באוגוסט ערכו רישום‪ :‬הפרידו כ‪ 200-‬איש כשירים לעבודה‪ ,‬נשארו עוד ‪100‬‬
‫זקנים וחולים ו‪ 60-‬ילדים‪ .‬מפקד המשטרה גניג אמר בחיוך‪" :‬עוד שאלה אחת לא‬
‫דיסקרטית – מי מהנשים בהריון?" ענתה בלאו‪ ,‬אישה בחודש השמיני‪ ,‬אם לילד בן ‪.5‬‬
‫הוא רשם אותה‪ ,‬אחר כך ציווה על כולם להתאסף וללכת לעבודה‪ ,‬בלי הילדים‪ .‬נשארו רק‬
‫הנשים שהיו להן תינוקות‪ .‬החלטתי – שיירו‪ ,‬אך את בני שורה לא אעזוב‪ .‬אני עומדת‬
‫אתו‪ .‬ניגשה אלי אישה צעירה בוכה ואמרה‪" :‬יש לי ילד בן ‪ 10‬חודשים‪ ,‬אני מפחדת‬
‫להישאר‪ ,‬פן יירו בי"‪ .‬הצעתי לה שתשאיר את תינוקה איתי‪.‬‬
‫נשארתי במחנה‪ .‬האחרים הלכו לעבוד – בסלילת כביש – וחזרו כאשר כבר החשיך‪.‬‬
‫נאסר כל קשר עם התושבים המקומיים‪ .‬פעם ביום חילקו מרק אפונה‪ ,‬בלי מלח ובלי‬
‫שומן‪ ,‬ו‪ 100-‬גרם לחם‪ .‬הילדים גוועו מרעב‪ .‬למזלנו‪ ,‬נשים אוקראיניות אחדות היו זורקות‬
‫מעט לחם ופירות לילדים‪ .‬כרוקחת‪ ,‬הייתי היחידה שהיה לה מושג ברפואה ולכן נתמניתי‬
‫_______________________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬יהדות רומניה בשואה – טרנסניסטריה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 37 -‬‬

‫רופאת המחנה‪ .‬לפעמים הייתה לי אפשרות ללכת לבית המרקחת‪ ,‬ואז הייתי מביאה‬
‫בסתר מעט אוכל לילדים‪ .‬זו הייתה טיפה בים‪ .‬האנשים עבדו כעבדים‪ ,‬לא יכלו אפילו‬
‫להתרחץ‪ ,‬על כל דבר – הילקו‪ .‬השומרים שתו לשכרה ובלילה היכו את כולם‪ .‬הגרמנים‬
‫לקחו את כל החפצים הראויים לשימוש‪.‬‬
‫ב‪ 6-‬בספטמבר‪ ,‬סגנו של מפקד המשטרה ערך אצלנו ביקורת‪ .‬הוא קרא לי כדי לעזור לו‬
‫לפענח את השמות‪ .‬שורה התחיל לבכות‪ .‬סימנתי לו בידי שאסור לו לעמוד לצדי‪.‬‬
‫הגרמני הבחין בזאת ואמר‪" :‬שהילד ייגש לאמא'לה שלו"‪.‬‬
‫ב‪ 13-‬בספטמבר‪ ,‬בשתיים אחרי‪-‬הצהריים‪ ,‬הגיעו במכוניתם‪ :‬מפקד המשטרה גניג‪,‬‬
‫"קרושקה" וסגנו‪ ,‬אוקראיני שקראו לו "וילי"‪ .‬הם הודיעו שב‪ 14-‬בספטמבר יועברו כל‬
‫הילדים והאנשים שאינם כשירים לעבודה למחנה אחר‪ ,‬כדי "שלא יפריעו לעבוד"‪.‬‬
‫הם ערכו רשימות של החולים‪ ,‬הזקנים והילדים‪ .‬את האחרים בדקו כמו שבודקים סוסים‪.‬‬
‫מי שלא הלך בהליכה מאוששת‪ ,‬או שמשהו בו לא מצא חן בעיניהם‪ ,‬נכלל ברשימה‬
‫השחורה‪ .‬הבינונו הכל‪ .‬בעלי תפס את שורה‪ ,‬סתם את פיו ועבר דרך חוטי התייל‪ .‬בשום‬
‫בית לא נתנו לו להיכנס‪ ,‬אך בגן הירק התירו לו להישאר‪.‬‬
‫בא הלילה שבין ה‪ 13-‬ל‪ 14-‬בספטמבר‪ .‬הבניין הגדול‪ ,‬בן הקומתיים‪ ,‬של בית הכנסת‬
‫היה חשוך‪ .‬לאחדים היו בדלי נרות‪ ,‬הדליקו אותם‪ .‬כל אם מחזיקה ילד בידיה ונפרדת‬
‫ממנו‪ .‬כולם מבינים שלפניהם המוות‪ ,‬אך איש אינו רוצה להאמין בזה‪.‬‬
‫רב זקן מפולין מתפלל תפילת "על ילדים"‪ ,‬הקשישים והקשישות עוזרים לו‪ .‬צעקות‬
‫קורעות לב‪ ,‬זעקות‪ ,‬ילדים אחדים‪ ,‬מבוגרים יותר‪ ,‬משתדלים להרגיע את ההורים‪.‬‬
‫המראה כה איום שאפילו שומרינו גסי‪-‬הרוח נאלמים דום‪.‬‬
‫‪ 14‬בספטמבר‪ ,‬העירו את האנשים לפני עלות השחר‪ ,‬שילחו אותם בגסות רוח לעבודה‪,‬‬
‫לבל יפריעו‪ ..‬גם אני הלכתי‪ .‬לא ידעתי מה עלה בגורלם של בעלי וילדי – החיים הם‪ ,‬או‬
‫חלילה נתפסו בציפורני המרצחים?‬
‫אמהות אחדות לקחו את ילדיהן והלכו לעבודה‪ ,‬זקנות ייפו את עצמן והלכו אף הן לעבוד‪,‬‬
‫בנסותן להימלט מהמוות‪.‬‬
‫אנשי אס‪.‬אס‪ .‬בדקו את הטורים בקפדנות והוציאו את כל הילדים‪ .‬שש אמהות הלכו‬
‫למוות עם ילדיהן‪ ,‬הן רצו להקל על הילדים את רגעיהם האחרונים‪ .‬שרה כץ מצ'רנוביץ'‬
‫(בעלה היה בחזית) הלכה למוות עם ששה בנים‪ .‬ויינר הלכה עם ילדתה החולה‪.‬‬
‫לגר‪ ,‬אישה צעירה מליפקו‪ ,‬התחננה לפני הרוצחים שירשו לה למות יחד עם בתה בת‬
‫ה‪ ,12-‬תמרה היפהפייה‪.‬‬
‫כאשר הלכנו לעבודה ראינו משאיות עמוסות זקנים וילדים ממחנות צ'וקוב וורונוביצי‪.‬‬
‫ראינו איך נעצרו‪ ,‬איך ירו‪ .‬אחר כך סיפרו הרוצחים שהכריחו את הנידונים להתפשט‬
‫עירומים‪ .‬את התינוקות השליכו חיים לקברים‪ .‬את האמהות אילצו לעמוד ולראות איך‬
‫הורגים את ילדיהן‪.‬‬
‫במחנה צ'וקוב היו ידידינו מוידינץ‪ ,‬העורך‪-‬דין לרנר‪ ,‬אשתו ובתו בת ה‪ ,6-‬וגם הורי אשתו‪-‬‬
‫אכסלרוד‪ .‬כאשר נערך טבח הילדים בספטמבר‪ ,‬הם הצליחו להחביא את ילדתם בתוך‬
‫שק‪ .‬הילדה הייתה נבונה ושקטה‪ ,‬והיא ניצלה‪ .‬במשך שלושה שבועות הלך האב לעבוד‬
‫כשהוא נושא את בתו איתו בשק‪ .‬הילדה חייתה כל הזמן בתוך השק‪ .‬כעבור שלושה‬
‫שבועות הגיעה חיית הפרא שלנו "קרושקה" לאסוף חפצי ערך‪ .‬הוא ניגש לשק והיכה בו‬
‫ברגלו‪ .‬הילדה פלטה צעקה והתגלתה‪ .‬זעם פראי אחז ברוצח‪ ,‬הוא היכה את האב‪ ,‬היכה‬
‫את הילדה ולקח את כל חפציהם‪ .‬המשפחה נשארה כמעט בלי בגדים‪ .‬אך את הילדה לא‬
‫הרג‪ ,‬היא נשארה במחנה ובמשך כל החורף הייתה שרויה בפחד מתמיד‪ ,‬ציפתה כל יום‬
‫למוות‪.‬‬
‫_______________________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬יהדות רומניה בשואה – טרנסניסטריה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 38 -‬‬

‫ב‪ 5-‬בפברואר‪ ,‬במרוצת ה"אקציה" השנייה‪ ,‬נלקחה הילדה יחד עם סבתה‪ .‬פחד נורא‬
‫אחז בה‪ .‬כה רמות היו צעקותיה בזמן נסיעתה במזחלת‪ ,‬שליבה לא עמד לה‪ .‬הסבתא‬
‫הביאה את הילדה לבור הגורלי ללא רוח חיים‪ .‬כשנודע הדבר לאם‪ ,‬נטרפה עליה דעתה‪,‬‬
‫היא נורתה‪ ,‬ועד מהרה נהרג גם האב‪ .‬כך אבדה כל המשפחה‪.‬‬
‫כאשר חזרנו בערב למחנה‪ ,‬שררו בו שקט וריקנות‪ ,‬כמו בבית‪-‬קברות‪ .‬מפקד המשטרה‬
‫קרא לי‪ ,‬שאל איפה הייתי והיכן נמצא עתה בני‪ .‬עניתי כי הייתי בעבודה ואמרתי לו‬
‫שוודאי הוא יודע טוב ממני היכן בני‪ .‬הוא לא אמר דבר ונסע‪.‬‬
‫בלילה חזר בעלי‪ .‬הוא השאיר את הילד אצל אישה אוקראינית‪ ,‬אנה רודה‪ ,‬שהבטיחה‬
‫למצוא לו מחסה‪ .‬הספקנ ו לזרוק אליה את כל החפצים מעבר לגדר והילד הובטח לזמן‬
‫מה‪ .‬מחרת הופיע "קרושקה"‪ ,‬חיפש במרתף‪ ,‬בעליית הגג – בכל מקום חיפש את ילדי‪.‬‬
‫"הילדון הבלונדיני שלך לא היה במשאית" – אמר לי‪" ,‬אני מכיר היטב את הילד שלך" –‬
‫הוא הבחין בו כאשר קראו את השמות‪.‬‬
‫אנה רודה העבירה את ילדי לפולה מדבצקיה‪ .‬אהיה אסירת תודה לה לעולם‪ .‬אך הוא‬
‫היה כפוף לרשויות נמירוב‪ :‬לגניג‪ ,‬ל"קרושקה" ול"וילי"‪ .‬אותי מינו כעובדת רפואית‬
‫בשלושה מחנות יהודים‪ :‬בוגאקוב‪ ,‬זארודנצי ובריזובקה‪.‬‬
‫קשה לתאר את סיבלם של האנשים במחנות אלה‪ .‬הגרמנים אמרו לי‪" :‬רפאי אותם‬
‫בשוט"‪ .‬זקנים מעטים הצליחו לחמוק מההוצאה להורג – והתמוטטו‪ .‬במגלבים שילחו‬
‫אותם לעבודה‪ .‬הזקן אכסלרוד מבוקובינה הריצו בשבת במקלות לעבודה‪ .‬ביום ראשון‬
‫הוא נפטר‪.‬‬
‫הקשישה ברונוסר סבלה מסתימת עורקים בשתי רגליה‪ .‬סחבו אותה בשערותיה‪,‬‬
‫השליכוה מן המדרגות‪ ,‬לאחר יומיים מתה‪ .‬עד מהרה מתו כל האחרים‪ .‬הצעירים חלו‪.‬‬
‫הגיע החורף‪ .‬ישנו על האדמה הקפואה‪ .‬אכלנו מנות רעב‪ .‬פרצו מגפות‪ .‬לא היו בגדים‬
‫חמים‪ ,‬והקור היה עז‪ .‬היכו‪ .‬יותר מכולם התעלל בנו המפקח הבכיר מיינדל‪ .‬הו אייסר‬
‫במיוחד את בעלי וקרא לו "המהנדס הארור"‪.‬‬
‫את ילדי לא ראיתי במשך כל הזמן הזה וכמעט שיצאתי מדעתי מהמחשבה כי ייתכן‬
‫שהגרמנים אילו אותו‪ .‬בתחילת ינואר הצלחתי להגיע אליו בסתר‪ .‬כאשר ניגשתי לפתח‬
‫הלם לבי בחזקה‪ .‬הסתכלתי סביבי מחשש שיראו אותי‪ .‬מדבצקאיה פתחה את הדלת‬
‫וקראה‪" :‬הבט‪ ,‬שורה‪ ,‬מי בא?!" אך שורה לא הכיר אותי‪ ,‬היה שקט ועצוב והתחבא‬
‫מאחורי פולה‪ .‬רק כאשר לקחתי אותו בזרועותיי והורדתי את מטפחתי התחיל להיזכר‬
‫בכל‪ .‬מדבצקאיה סיפרה שהוא אינו יוצא מן החדר‪ ,‬אפילו לא לחצר‪ .‬לימדו אותו לומר‬
‫שהוא אחיין מקייב ושקוראים לו אלכסנדר באקאלנקו‪ .‬כשנכנסו זרים‪ ,‬היה מסתתר‪.‬‬
‫כאשר עמדתי ללכת נתן לי שוריק תפוח‪" :‬בשביל אבא"‪ .‬הוא שאל אותי אם אמת הדבר‬
‫שהרגו את כל הילדים‪ ,‬ונקב בשמות חבריו‪ .‬הודיתי מקרב לב למדבצקאיה והלכתי‪.‬‬
‫נדדתי ממחנה למחנה‪ ,‬השתדלתי כמיטב יכולתי להקל על סבלותיהם של החולים‪ .‬מספר‬
‫החולים גדל והלך‪ ,‬החולים והיחפים – שזוג נעליהם האחרון התרפט‪ ..‬בבוקר החולים לא‬
‫יכלו לקום‪ .‬הרשויות דרשו ממני רשימות של החולים‪ .‬לא נתתי‪ ,‬ידעתי שפירוש הדבר –‬
‫מוות בטוח‪.‬‬
‫רבים הבינו כי לא נוכל להתחמק מהמוות‪ .‬התקווה היחידה הייתה שיבוא הצבא האדום‪,‬‬
‫אף כי היינו בטוחים שברגע האחרון הגרמנים יהרגו אותנו‪.‬‬
‫ב‪ 2-‬בפברואר‪ ,‬מאוחר בערב‪ ,‬קרא לי שוטר הצידה ואמר‪" :‬רופאה‪ ,‬השגיחי שמחר יצאו‬
‫לעבודה כל אלה שעדיין יכולים לעמוד על רגליהם"‪ .‬הבינותי שהעניין רציני והזהרתי את‬
‫החולים‪ ,‬אץ הם לא האמינו‪ .‬בעלי היה חולה‪ ,‬הוא נשאר‪ ,‬נשארו כמעט כל החולים‪ .‬בשעה‬
‫_______________________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬יהדות רומניה בשואה – טרנסניסטריה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 39 -‬‬

‫‪ 12‬הגיעה שיירת מזחלות ושוטרים רבים‪ ,‬ובראשם הגרמני מיינדל‪ .‬הגיע גם "וילי"‬
‫מנמירוב‪ .‬שמעתי את מיינדל אומר‪" :‬את החולים ואת היחפים‪"…‬‬
‫התחבאתי מאחור‪ ,‬כדי שלא יאלצו אותי להצביע על החולים‪ .‬קרה דבר איום‪ :‬סחבו‬
‫אנשים עירומים למחצה לשלג‪ .‬לקחו את כל מי שגילו היה יותר מ‪ ,40-50-‬ואת אלה שלא‬
‫היו להם בגדים ונעליים‪ .‬בחצר חילקו אותם לשתי קבוצות‪ :‬אלה שיכולים עדיין לעבוד‬
‫ואת הנידונים למוות‪ .‬לצידי עמדה חברתי גרינברג מבוקרשט‪ ,‬אישה יפה בת ‪ ,30‬לבושה‬
‫היטב‪ ,‬אך נעליה היו קרועות‪ .‬הבחינו בה וסחבו אותה לקבוצה של הנידונים ואחריה גם‬
‫אותי‪ ,‬כי נעלתי נעלי פשתן ישנות‪ .‬היא אמרה‪" :‬אני בריאה"‪ ,‬ענו לה‪" :‬אין לך נעליים"‪.‬‬
‫חשבתי על שוריק וזה הפיח בי אומץ‪ .‬בעלי עמד בקבוצת הכשירים‪ .‬ברגע האחרון‪ ,‬כאשר‬
‫הובילו אותנו למזחלות‪ ,‬הצלחתי לרוץ לקבוצה השנייה ולהסתתר‪ .‬חברתי ניסתה אף היא‬
‫לרוץ‪ ,‬אך הבחינו בה והיכו אותה קשות‪ .‬נערה צעירה בת ‪ ,18‬התחננה שירשו לה ללכת‬
‫למות עם אמה‪ .‬הרשו לה‪ .‬כאשר כבר ישנה במזחלת‪ ,‬נבהלה ורצתה לחזור‪ ,‬אבל לא‬
‫איפשרו לה‪ .‬אישה אחת בלעה רעל והציע הגם לבתה‪ ,‬אך זו סירבה‪ .‬בחור אחד ניסה‬
‫לרוץ‪ ,‬הו א נורה‪ .‬כעבור שעה הסיעו משם את הנידונים ואת האחרים שלחו למחנה‪.‬‬
‫כאשר חזרו הבריאים מהעבודה ראו שאמם‪ ,‬אביהם או אחיותיהם נעדרים‪.‬‬
‫ב‪ 4-‬בפברואר העבירו אותנו לזרודנצי‪ ,‬שם נהרגו שני שלישים מהכלואים במחנה‬
‫והתפנה מקום‪.‬‬
‫באתי הנה ב‪ 1-‬בפברואר לבדוק את החולים ולעיני התגלה מראה איום‪ .‬אנשים מכוסי‬
‫סחבות‪ ,‬יחפים‪ ,‬גופם מכורסם ממחלות עור ומפצעים שונים אשר בימים כתיקנם אין‬
‫רואים כלל מסוגם ישבו על הריצפה על סמרטוטים ועסקו ברצינות ובהתרכזות בפליית‬
‫כינים‪ .‬הם היו כה עסוקים במלאכתם שאפילו לא שמו לב לבואי‪ .‬ופתאום – תנועות‪,‬‬
‫צעקות‪ ,‬אנשים קופצים מהמקום בעיניים נוצצות‪ ,‬אחדים בוכים‪ .‬מה קרה? הביאו לחם‪.‬‬
‫אוי‪ ,‬איזה מזל‪ ,‬נותנים כיכר שלמה לאיש‪ .‬דבר לא מציאותי‪ ,‬חדש‪ ,‬כנראה מתקרבת‬
‫ההצלה‪ ,‬חושבים האומללים‪ .‬התברר שהגרמנים אוהבי הסדר ידעו‪ ,‬כי ב‪ 5-‬לחודש תהייה‬
‫"אקציה" ושבמשך ימים אחדים אי אפשר יהיה לדעת בדיוק מהי כמות הלחם שתידרש‪,‬‬
‫כי אי אפשר לדעת מיד כמה אנשים יישארו‪ ,‬והחליטו לתת כמקדמה לחם שלם לאיש‪ .‬על‬
‫חישוב זה נודע לנו מאוחר יותר‪ ,‬לאחר שהגענו למחנה המוות של זרודנצי‪.‬‬
‫בדרך שוב הוציאו את אלה שלא יכלו ללכת ודחסו אותם למזחלת‪ .‬את הנידונים למוות‬
‫אספו בצ'וקוב – היו אלה אנשים מנמירוב‪ ,‬מברזובקה‪ ,‬מזרודנצי‪ ,‬מבוגאקוב‪ .‬שם החזיקו‬
‫אותם שתי יממות עירומים‪ ,‬בלי מזון ובלי מים ואחר כך הרגו אותם‪.‬‬
‫בעבודה סיפר לנו בעל‪-‬המלאכה דר שהוא היה נוכח בטבח (הוא קרא לו "אקציה")‪,‬‬
‫ושהדבר אינו איום כפי שאנו חושבים‪ .‬אחר כך נודע לנו שהמומחים דר ומיינדל נכללו‬
‫אומנם בין עובדי המפעל שבו עבדנו‪ ,‬אך למעשה היו אלה אנשי אס‪.‬אס‪.‬‬
‫‪…‬שחר חורפי מקפיא‪ ,‬עדיין חושך ואצלנו מוציאים כבר לעבודה במגלבים‪ .‬האומללים‬
‫קושרים במהירות שקיות ממולאות קש סביב הנעליים הקרועות‪ ,‬כדי שלא יקפאו‬
‫הרגליים‪ .‬מכסים את הראש בשמיכות ישנות‪ ,‬קושרים בחבלים ומסתדרים בשורות‪.‬‬
‫פעמים אחדות סופרים אותנו ומוציאים לדרך‪ .‬הרגליים המעונות‪ ,‬הפצועות‪ ,‬מתרוממות‬
‫בקושי; במאמץ רב אנו שולפים את הסמרטוטים הרטובים עם הקש מהשלג העמוק‪,‬‬
‫שיורד בלי סוף‪ .‬מריצים אותנו למרחק של כ‪ 5-‬ק"מ‪ .‬אנו מגיעים למקום העבודה‪,‬‬
‫ונושמים לרווחה‪ .‬לוקחים אתים ומתחילים לנקות אתה שלג‪.‬‬
‫פתאום התרגשות‪" :‬השחור" בא! (מיינדל)‪ .‬בעיני כולם פחד פראי‪ ,‬האתים נעות‬
‫במהירות‪ ,‬כל אחד משתדל להצטמק‪ ,‬להיות בלתי נראה‪ ,‬כדי שלא להפנות אליו תשומת‬
‫_______________________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬יהדות רומניה בשואה – טרנסניסטריה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 41 -‬‬

‫לב‪" .‬הפסיקו לעבוד" – הוא צועק – "עליכם להתקדם עוד שמונה ק"מ עם העתים ושם‬
‫לנקות את הדרך"‪.‬‬
‫ערבה לבנה‪ ,‬אינסופית‪ ,‬שלג עמוק‪ ,‬סופה‪ ,‬פתיתי השלג מסחררים ואין רואים כמעט‬
‫דבר‪ .‬במזחלת יושב גרמני כהה‪ ,‬גבה קומה‪ ,‬פיו פולט קצף‪ ,‬בידיו מגלב ארוך‪ ,‬הוא מריץ‬
‫‪ 200‬צללי אדם אומללים‪ .‬הרגליים נעשות כבדות יותר ויותר‪ ,‬הלב עומד לפרוץ מהחזה‪,‬‬
‫נדמה שלא נוכל עוד לשאת את מצעד‪-‬הפרא הזה‪ .‬אך יצר החיים מתגבר‪ ,‬אנו מתאמצים‬
‫ומגיעים למקום שנקבע‪ .‬המזחלת נעצרת‪ ,‬ומבט זדוני ולגלגלני‪ ,‬ספוג הנאה‪ ,‬סוקר את‬
‫האנשים המעונים‪.‬‬
‫הלכתי לעבודה עם אחרים‪ :‬עסקנו בפינוי שלג‪ .‬באחד מימי פברואר ניגשה אלי אישה לא‪-‬‬
‫מוכרת ואמרה "אני אחותה של פולה מדבצקאיה‪ .‬עלייך לקחת את שורה‪ ,‬הלשינו על‬
‫פולה והיא הסתירה אותו אצל קרובת משפחה רחוקה"‪.‬‬
‫היא אמרה כי בנמירוב הסתירו ילדים אחדים‪ ,‬אך מצאו אותם וב‪ 5-‬בפברואר הרגו את‬
‫כולם‪ .‬נשאר רק שורה‪.‬‬
‫מה עלי לעשות? כאשר עבדתי כרופאה במחנות‪ ,‬הייתי נכנסת לפעמים לבתי האיכרים‬
‫ומטפלת בהם‪ .‬הייתה זו סכנה גדולה‪ ,‬כי מיינדל אמר‪" :‬אם ייוודע לי שנכנסת לבית‬
‫אוקראיני‪ ,‬אהרוג אותך במקום"‪.‬‬
‫אך בכפרים אלה לא היה רופא‪ ,‬ולא יכולתי לסרב למי שביקשו ממני לבקר חולה‪ .‬ליד‬
‫המחנה שלנו גרה משפחתו של קיריל באראנצ'וק‪ .‬נכנסתי לשם לעיתים קרובות‪ ,‬כי‬
‫אביהם היה חולה‪ .‬פעם אמר לי באראנצ'וק שאילו יכול היה מסתיר אנשים כמוני על‬
‫חזהו והיה מעביר אותם לעברו השני של הנהר בוג‪ .‬עתה נזכרתי בו‪.‬‬
‫ביקשתי את אחותה של פול מדבצקאיה ללכת אל באראנצ'וק ולהגיד לו שאני מתחננת‬
‫לפניו לנסוע לנמירוב ולקחת אליו את הילד לימים אחדים‪ ,‬עד שנמצא פתרון אחר‪.‬‬
‫דוד קיריל היקר הציל את שוריק‪ ,‬הביא אותו מנמירוב כשהוא חבוי במעילו הכבד‪ .‬שם‬
‫הרעיפו על הילד אהבה אשתו ובנותיו של קיריל – נסטיה ונינה‪ .‬הן היו באות אל הכביש‬
‫ומספרות כי הילד חי ומתפלל לשלומנו‪.‬‬
‫החלטנו לברוח – צריך היה להציל את שוריק‪ .‬ב‪ 26-‬בפברואר בשעה שתיים בלילה אמר‬
‫בעלי‪" :‬קומי"‪ .‬חיכינו עד שהשוטר נכנס להתחמם והזדחלנו מתחת לחוטי התייל‪ .‬הלכנו‬
‫אל קיריל באראנצ'וק‪ ,‬הוא קיבל אותנו בסבר פנים יפות‪ ,‬אף על פי שהייתה זו סכנת‬
‫מוות‪ .‬נשארנו שם ארבעה ימים‪ .‬נחנו קצת‪ ,‬וב‪ 2-‬במארס הובילו אותנו קיריל באראנצ'וק‬
‫ודודו אוניסים זמרזלי לפרפליצה‪ ,‬לבוג‪ .‬בכפר היו גרמנים רבים ואיש לא רצה להכניס‬
‫אותנו לביתו‪ .‬ידענו שאין לנו מה להפסיד‪ ,‬ובשעה שלוש יצאנו בלי לדעת את הכיוון‪ ,‬אל‬
‫הבוג‪ .‬בעלי הלך בראש והילד על ידיו‪ .‬היה לילה אפל‪ .‬הקרח התחיל להפשיר‪ ,‬שקעתי עד‬
‫הברכיים במים ונקעתי את רגלי‪ ,‬אך לא הוצאתי הגה מפי‪ .‬שוריק ראה זאת‪ ,‬אך גם הוא‬
‫שתק‪ .‬לבסוף הגענו לעבר השני‪.‬‬
‫האיכרים הכניסו אותנו לביתם‪ ,‬התחממנו‪ ,‬נחנו‪ ,‬אחר כך נתנו לנו בגדי איכרים‪ .‬הלכנו‬
‫ברגל למוגילב‪-‬פודולסק‪ ,‬אמרנו שאנחנו פליטים מקייב‪ .‬ב‪ 10-‬במארס הגענו למוגילב‬
‫ושם הוכנסנו לגיטו‪ .‬היו עוד ייסורים רבים והתעללויות‪ ,‬אך זכינו להגיע ליום כניסת‬
‫הצבא האדום‪ .‬יצאנו לחופשי‪ …‬אך הפצעים יישארו לכל החיים‪ :‬הגרמנים הרגו את הורי‬
‫היקרים‪ ,‬את שני אחי הצעירים‪ ,‬הבכור עם אשתו ושני ילדיו‪ ,‬הצעיר – מוסיקאי מוכשר‪.‬‬
‫אבדו אמו ואחותו של בעלי‪ .‬לבי קשה כאבן – נדמה שגם אם ייחתך – לא יזוב דם‪]7[ .‬‬

‫_______________________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬יהדות רומניה בשואה – טרנסניסטריה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 40 -‬‬

‫סיפור עדותה של‬
‫פלטי סוניה‪ :‬אל מעבר לדניסטר‬
‫הבאתי מספר קטעים מסיפור עדותה של סוניה פלטי‪ .‬סוניה היתה בת ‪ 14‬כאשר שולחה‬
‫עם קבוצה של ‪ 284‬יהודים מבוקרשט למחנות טרנסניסטריה‪ .‬היא מספרת בסיפור‬
‫עדותה – על עצמה‪ ,‬משפחתה הקרובה ומגורשים שהיא פגשה בדרך הייסורים‬
‫ושסיפרו לה על מעשי הזוועות בנוסף למה שהיא חוותה וחזתה במו עיניה‪.‬‬
‫בית לוחמי הגטאות וספריית הפועלים‪ ,‬קיבלו על עצמם להוציא את סיפור עדותה המלא‪.‬‬
‫מומלץ לקרוא את הספר‪.‬‬

‫רק ילדים צוחקים עדיין בחלום‬
‫ינואר ‪ .1942‬כנחש שחור מתפתל זחלה השיירה לאיטה בשלג‪ .‬מאות‪-‬אלפי יהודים‬
‫מבסאראביה ומבוקובינה‪ ,‬שהוגלו אל מעבר לדנייסטר‪ ,‬צעדו אל המקום שצריך היה‬
‫להיות קברם‪.‬‬
‫עטופים שמיכות‪ ,‬כסתות‪ ,‬ברגליים קפואות – הם התקדמו לאיטם בשלג הגבוה‪.‬‬
‫פרבומייסק ‪ -‬שהרומנים כינוהו מחוז גולטה‪ .‬ליד חורשה אחת‪ ,‬צץ רעיון במוחו לקצין‪,‬‬
‫קפוא אף הוא‪ .‬הוא אסף את חייליו הספורים‪.‬‬
‫"למעלה‪ ,‬על הגבעה‪ ,‬אנחנו עוצרים‪ .‬אלה שיפגרו – באנג! תירו בהם‪ .‬אין שום טעם‬
‫להביא אותם לבוגדאנובקה‪ .‬השלג יכסה אותם‪ .‬חסלו רבים ככל האפשר‪ .‬חוץ מזה‪ ,‬גורל‬
‫דומה מחכה להם שם‪"…‬‬
‫השיירה הוסיפה להתנהל באיטיות‪.‬‬
‫מעת לעת נשמעה ירייה‪ .‬בני‪-‬אדם נפלו לתוך השלג‪ .‬איש לא נעצר‪ .‬אישה הייתה פולטת‬
‫צעקה‪ .‬ילדים ייבבו‪ .‬סערה‪ .‬הזאבי ייללו בקירבת מקום‪ .‬הם הריחו דם‪ .‬מאות ואלפי‬
‫יהודים קפואים‪ ,‬רעבים‪ ,‬עייפים‪ .‬אחדים משכו אחריהם ילד‪ .‬אחרים‪ ,‬חזקים יותר‪ ,‬היו‬
‫נושאים בידיהם זאטוטים קפואים‪.‬‬
‫מאיה ובורשי הזדחלו אף הם באמצע השיירה‪ .‬כך היו מוגנים במקצת מפני סערת השלג‪.‬‬
‫היא הייתה בת שתים‪-‬עשרה‪ .‬לו טרם מלאו עשר שנים‪ .‬הוריהם נורו למוות‪ .‬הילדים נותרו‬
‫בודדים בעולם‪ .‬עכשיו אחזו זה בזה‪ ,‬כדי שלא ילכו לאיבוד‪.‬‬
‫הם טיפסו בקושי במעלה הגבעה‪ .‬מאיה משכה בידו של אחיה‪.‬‬
‫"בוא‪ ,‬בורשי‪ .‬עוד קצת‪ ,‬עוד קצת"‪.‬‬
‫"אני כבר לא רוצה‪ .‬אני עייף‪ .‬אני רוצה לשכב‪ ,‬כאן בשלג‪ .‬מה מחכה לנו למעלה? בואי‬
‫נשכב כאן‪ ,‬מאיה"‪.‬‬
‫הילדה נחושת‪-‬ההחלטה קפצה את שפתיה‪ .‬לא! היא לא תשכב בשלג‪ .‬אמה‪ ,‬לפני‬
‫שנפחה את נשמתה‪ ,‬אמרה לה‪" :‬מאיה‪ ,‬דאגי לבורשי!" אין לדעת מה יהיה‪ .‬אולי רע‬
‫יותר‪ ,‬אולי טוב יותר‪ .‬אולי ישליך מישהו לעברם פרוסת‪-‬לחם‪ .‬ז'אנדארם אחד נתן להם‬
‫לחם צבאי‪ .‬שחור‪ ,‬קשה כאבן‪ .‬אבל לחם‪ .‬עד עכשיו נותרה בכיסה חתיכה ממנו‪ .‬היא‬
‫תיתן אותה לבורשי‪ ,‬שם למעלה‪ ,‬על הגבעה‪ .‬אולי יתנו להם לנוח‪ .‬היא שכחה כמה זמן‬
‫_______________________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬יהדות רומניה בשואה – טרנסניסטריה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 42 -‬‬

‫הם הולכים‪ .‬לקחו אותה מהבית‪ .‬מקוזמני‪ .‬האב עבד אצל הרוסים‪ .‬כאשר נכנסו החיילים‬
‫הרומנים אל הכפר ודרשו מן היהודים להסתדר כדי לעבור אל מעבר לדניסטר‪ ,‬היה‬
‫אביהם הין הראשונים אשר נשמעו לפקודה‪ .‬הרי הוא עבד עם הרוסים‪ .‬מאיה ידעה שהוא‬
‫פוחד‪ .‬היא שמעה כאשר אמר לאמא‪" :‬מוטב שנלך עכשיו‪ .‬אחר‪-‬כך‪ ,‬מי יודע‪ ,‬אולי יעצרו‬
‫אותי‪ .‬את הרי יודעת‪ ,‬הייתי קומוניסט"‪.‬‬
‫והם יצאו‪ .‬במשאיות‪ .‬אחר‪-‬כך בשיירה‪ .‬אחר‪-‬כך במחנה‪ .‬היא לא ידעה כיצד נקלעה‬
‫לקבוצה אחרת‪ .‬עם יהודים מבסאראביה‪ .‬האב רצה להיות רחוק ככל האפשר מאנשי‬
‫כפרו‪ .‬הוא פחד‪ .‬אחד מהם עלול לדבר‪ .‬האם שתקה כל הזמן‪ .‬עיניה היו מלאות דמעות‪.‬‬
‫אמא המסכנה‪ .‬היא הייתה כל‪-‬כך נמוכה ורזה‪ .‬האב היה חזק‪ .‬מפעם לפעם היה נושא את‬
‫מאיה או את בורשי‪ ,‬עד שחייל אחד נטפל אליו‪ .‬היא אינה יודעת מדוע‪ .‬אולי משום שהוא‬
‫היה בשיירה‪ ,‬ומשום שהיה לו מעיל מפרוות כבש‪ .‬החייל רצה את המעיל‪ .‬האב היה צריך‬
‫לתת לו את המעיל‪ .‬הוא לא נתן‪ .‬החייל הסיר אותו מן האב לאחר ירייה אחת‪ .‬לא היה‬
‫להם פנאי לבכות את האב‪ .‬החיילים גירשו אותם הלאה‪ ..‬הלאה‪ ..‬שוב דרך כפרים‬
‫שרופים וחרוכים‪ .‬לא היה להם היכן להסתתר‪ .‬לאמא היה קר‪ .‬היא פחדה‪ .‬הייתה רעבה‪.‬‬
‫גם הילדים‪ .‬היא בכתה על מות האב‪ .‬מתי זה היה? אתמול‪ ,‬שלשום? אמא פיגרה תמיד‪.‬‬
‫מאיה ובורשי היו מושכים אותה בידיה‪ .‬לא היה לה יותר כוח‪ .‬אולי היא כבר לא רצתה‬
‫ללכת‪ .‬ירד שלג‪ .‬איזה כפור היה! ירו גם באמא‪ .‬רק ירייה אחת‪ .‬כאשר נרכנה על האם‪,‬‬
‫היא הסירה את הצעיף‪" .‬קחי אותו מאיה‪ ,‬ודאגי לבורשי"‪ .‬החיילים גררו אותם משם‪,‬‬
‫דחפו אותם בקתות הרובים‪" .‬קדימה‪ ,‬קדימה! המשיכו ללכת!"‬
‫"לעצור!‪ …‬להתאסף!"‬
‫הרובים החלו פולטים אש‪ .‬האנשים הנפגעים נפלו‪ .‬צעקות‪ .‬חרפות‪ .‬קללות‪ .‬כל אחד רצה‬
‫לרוץ‪.‬‬
‫מאיה נשכבת בשלג ובורשי לילדה‪.‬‬
‫"אל תזוז‪ .‬שכב ככה!"‬
‫בורשי‪ ,‬מבוהל‪ ,‬עיני פקוחות‪ ,‬תחב את פניו לתוך מעילה של מאיה‪ .‬שניות אחדות של‬
‫תוהו‪-‬ובוהו‪ .‬אחר‪-‬כך דומיה‪ .‬מחצית השיירה הוסיפה לצעוד לעבר בוגדאנובקה‪ .‬המחצית‬
‫השנייה נותרה שם‪ ,‬בשלג‪…‬‬
‫מאיה ובורשי נותרו אף הם‪ .‬אבל הם היו חיים‪.‬‬
‫"אני אתן להם לעבור"‪ ,‬חשבה הילדה‪" .‬אשאר לבד עם בורשי‪ .‬אולי איכר כלשהו יקבל‬
‫אותנו לביתו‪ .‬אולי יתן לנו משהו לאכול‪ ..‬אולי יניח לנו לישון באסם או במחסן‪ .‬לא צריך‬
‫בבית ממש‪ ,‬מספיקה אפילו קורת‪-‬גג‪ .‬שם אין סערה‪ .‬שם אין שלג"‪.‬‬
‫מאיה לא ידעה כמה זמן חלף‪ .‬כשהעריב היום קמה והחלה הולכת וגוררת אחריה את‬
‫בורשי הקפוא כמעט‪.‬‬
‫מאיה חיפשה דרך‪ .‬הבחינה באור חלש במרחק‪ .‬כפר? מאיה האיצה את צעדיה‪.‬‬
‫"בוא‪ ,‬בורשי‪ .‬יותר מהר‪ .‬יש כבר לא רחוק מכאן‪ .‬אני רואה עשן שיוצא מהארובות‪ .‬זאת‬
‫אומרת שחם אצל האנשים ההם‪ .‬בוא‪ ,‬בורשי‪ .‬ניצלנו‪"…‬‬
‫מאיה נעצרה בכניסה לכפר‪ .‬היא לא תקיש על שום דלת‪ .‬היא תתגנב עם בורשי לאיזה‬
‫מחסן‪ .‬עדיין יש לה לחם‪ .‬אם יהיו צמאים‪ ,‬ישתו שלג‪ .‬לחם עם שלג הוא מאכל טוב‪.‬‬
‫כלבים נבחו‪ .‬היא ואחיה התגנבו לאורך הגדר‪ .‬נכנסו לחצר‪ .‬לאחר‪-‬מכן – אל הרפת‪ .‬היא‬
‫הייתה ריקה‪ .‬אף בהמה‪ .‬קש‪ .‬מאיה משכה את בורשי אליה‪ .‬היא כיסתה אותו בקשה‬
‫והתכסתה בעצמה‪ .‬טוב!‪ ..‬חם!‪ ..‬היא כבר לא חשה רעב‪.‬‬
‫"ראה מי נמצא כאן?"‬
‫ז'אנדארם הביט בשני הילדים‪.‬‬
‫"באתי לחפש תרנגולות‪ ,‬ביצים; והנה אני מגלה שני ילדים"‪.‬‬
‫שלג קל ירד בחוץ‪ .‬השחר עלה‪ .‬דלת האורווה הייתה פתוחה והאור חדר פנימה‪.‬‬
‫"לקום מייד! אל המפקדה! אתם ז'ידאני‪ ,‬לא? מאלה שברחו מן השיירה שעברה כאן‬
‫אתמול?"‬
‫מאיה ניערה את הקש שדבק במעילה‪ .‬בורשי המשיך לישון בשלווה‪.‬‬
‫_______________________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬יהדות רומניה בשואה – טרנסניסטריה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 43 -‬‬

‫"לא רע!‪ "..‬החייל חייך בשביעות רצון‪" .‬בואי הנה‪ …‬נערונת!"‬
‫בעיני הז'אנדארם ניצת זיק‪ ,‬שמאיה הבחינה בו בנסיבות אחרות‪ .‬תוך שנייה עברו מול‬
‫עיניה דברים שראתה לפני ימים ושבועות‪ :‬חיילים היו גוררים נשים מהשיירה‪ ,‬משליכים‬
‫אותן על העשב ואונסים אותן‪.‬‬
‫מאיה לא הבינה בתחילה מה מתרחש‪ .‬אבל עד מהרה היא הבינה‪ ,‬ככל הילדים האחרים‪,‬‬
‫כי החיילים מעוללים משהו רע לנשים‪ .‬מדוע הן צווחו? מדוע הן בכו? מדוע הן ביקשו‬
‫רחמים? אמה היית המושכת אותה משם‪ .‬שלא תראה‪ .‬שלא תשמע‪ .‬אבל מאיה ראתה‪.‬‬
‫ושמעה‪ .‬לאט‪-‬לאט החלה להבין כי החיילים האלה הם חיות‪ .‬כאשר הם נרגעים‪,‬‬
‫קורבנותיהם נשארות על האדמה‪ .‬אחדות מעולפות‪ ,‬אחדות מתות‪.‬‬
‫החייל משך את הילדה אליו‪.‬‬
‫"את לובשת יותר מדי בגדים"‪.‬‬
‫ביד אחת הסיר את הצעיף שמעל ראשה‪ .‬השיער הארוך‪ ,‬הזהוב‪ ,‬גלש על כתפיה הצרות‪.‬‬
‫החייל משך את פני הילדה אליו‪ .‬שתי עיניים כחולות‪ ,‬כפיסת שמים‪ ,‬הביטו בו בבהלה‪.‬‬
‫הוא החל לפתוח את מעילה‪ .‬מאיה רעדה בבכי‪ .‬בורשי המשיך לישון‪' .‬שרק לא יתעורר'‪,‬‬
‫התפללה מאיה‪' ,‬שלא יתעורר'‪.‬‬
‫היא ניסתה לברוח‪ .‬החייל אחז בשערותיה ומשך אותה אליו‪ .‬מאיה שמעה את נשימתו‬
‫המקוטעת וראתה את שפתיו הפשוקות‪ ,‬שריר נוזל מהן‪ ,‬פניו היו סמוקות‪ .‬הוא לא פתח‬
‫את כפתורי שמלתה‪ .‬הוא קרע אותה מעליה‪ .‬כפרא משך אותה אליו‪.‬‬
‫מאיה נשכה את שפתיה‪ ,‬כדי שלא תצעק‪ .‬היא ידעה שבורשי ישן‪ ,‬במרחק מטרים ספורים‬
‫ממנה‪ .‬היא לא רצה שהוא יתעורר‪" .‬אלוהים‪ ,‬עשה שכל מה שצריך לעבור עלי‪ ,‬יעבור‬
‫במהרה‪ .‬יותר מהר‪ .‬איזה ריח רע נודף מן החייל! איזה פה רטוב‪ ,‬אילו ידיים גסות! הו‪,‬‬
‫אלי‪ ,‬עשה שזה ייגמר מהר‪ .‬למה אני לא מתעלפת‪ ,‬כמו הנשים בשדה? להתעלף‪ ,‬ולקום‬
‫אחר‪-‬כך בלי חייל‪ ,‬בלי כלום‪.‬שרק בורשי יהיה כאן‪"..‬‬
‫החייל השליך את הילדה על הקש והחל אונס אותה‪ .‬מאיה התעלפה‪ .‬החייל לא הודאג‪.‬‬
‫הוא המשיך במעשה האונס ובקללותיו‪.‬‬
‫בורשי כבר לא ישן מזה שעה ארוכה‪ .‬בתחילה הוא רצה להסתער על החייל‪ .‬אבל הוא‬
‫הבין שאם מאיה לא צועקת‪ ,‬מוטב שהוא לא יזוז‪ .‬בורשי שיקע את ראשו בקש‪ .‬הוא בכה‪.‬‬
‫מאיה הייתה בידיה של חיה‪.‬‬
‫החייל קם ורכס את מכנסיו‪ .‬הוא היה שבע‪-‬רצון‪ .‬הרגשתו טובה‪ .‬הרים את רובהו ואת‬
‫כובעו ויצא החוצה‪ ,‬כשהוא שורק‪.‬‬
‫בורשי המתין שניות אחדות וזינק ממקומו‪ .‬הוא פנה אל מאיה והחל אוסף את חפציה‪:‬‬
‫המעיל‪ ,‬השמלה הקרועה‪ ,‬הצעיף‪ .‬מאיה שכבה על הקש המוכתם בדמה‪.‬‬
‫"היא מתה‪ ,"..‬אמר לעצמו הילד בבהלה‪" .‬מאיה! מאיה!‪ "..‬ידיו כיסו את עירום גופה‪,‬‬
‫הסירו את שיערה מעל פניה ומעל מצחה‪" .‬מאיה שלי! מאיה‪ "..‬בורשי בכה‪.‬‬
‫הנערה פקחה את עיניה הכחולות הגדולות‪ .‬אבל היא כבר לא ראתה איש‪ .‬היא כבר לא‬
‫הבינה דבר‪ ,‬כבר לא רצתה לדעת דבר‪ .‬היא הביטה על סביבה מתוך חוסר‪-‬הכרה‪ .‬היא‬
‫איבדה את שפיותה‪.‬‬
‫בורשי יצא החוצה להביא שלג‪ .‬הוא רצץ את הדם מעל ירכיה ומעל בטנה והלביש לה את‬
‫מכנסיה‪ .‬לפתע נעשה הילד בן העשר לאדם מבוגר‪ .‬מאותו רגע דאג בורשי למאיה כאילו‬
‫הייתה תינוקת חסרת‪-‬הגנה‪ .‬עיניו השחורות הגדולות כבר לא השקיפו בהשתאות על‬
‫העולם שמסביב‪ .‬היו אלה עיניו של איש זקן‪ ,‬שבע‪-‬צרות‪ .‬על מצחו של בורשי הופיעו שני‬
‫קמטים עמוקים‪ .‬מאין לקח הילד הזה את הכוח ואת החכמה שהיו דרושים לו כדי לגונן‬
‫על עצמו ועל אחותו‪ ,‬אשר לא דיברה עוד? דומה היה כי מאיה שרויה בעולם אחר‪ .‬היא‬
‫שמעה‪ ,‬עשתה את הנדרש ממנה‪ ,‬אבל בצור המכאנית‪ .‬היא כבר לא חייכה ולא היית הלה‬
‫כל תגובה אישית‪.‬‬
‫מאז שוטט בורשי ביערות‪ .‬הוא התחבא עם מאיה בפתחי בארות‪ ,‬בגזעי עצים‪ ,‬בבתים‬
‫נטושים‪ ,‬בערימות קש‪" .‬סחב" מזון‪ .‬חפר תפוחי‪-‬אדמה‪" .‬סחב" תירס ובישל אותו‪.‬‬
‫בסתיו הם נתפסו על‪-‬ידי חיילים שנשלחו לאסוף ילדים שהיו מפוזרים במחוז גולטה‪,‬‬
‫ילדים יתומים ששוטטו בסביבה‪.‬‬
‫_______________________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬יהדות רומניה בשואה – טרנסניסטריה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 44 -‬‬

‫על‪-‬פי הוראת המפקדה שבגולטה‪ ,‬שוכנו ילדים אלה במבנה נטוש של בית‪-‬ספר‪ ,‬בקצה‬
‫דומאנובקה‪ .‬שעה חודשים לאחר מעשה‪-‬האונס ילדה מאיה ולד מת‪ .‬בורשי היה המיילד‪.‬‬
‫אי שלא התקרב עוד אל הילדה בעלת השיער הזהוב ועיני התכלת הגדולות‪ .‬מאיה חיתה‬
‫בצילו של בורשי‪ ,‬שהיה מנהיגם של הבחורים במה שכונה "בית‪-‬היתומים"‪.‬‬
‫אבי הכין את הילדים האלה לקראת החזרתם לרומניה‪ .‬הוא ערך רשימות‪ ,‬אירגן תיקים‪.‬‬
‫היתומים הגיעו לבוקרשט בתחילת ‪ .1944‬הם מצאו בית חם‪ ,‬שאורגן ונוהל על‪-‬ידי גברת‬
‫מלה יאנקו וד"ר קורנל יאנקו‪ .‬לתקופה קצרה אומצו בורשי ומאיה על‪-‬ידי זוג יהודים‬
‫מרחוב מאמולארי‪ .‬במאי ‪ 1944‬יצאו בורשי ומאיה לארץ‪-‬ישראל‪ ,‬במסגרת עליית‪-‬הנוער‪.‬‬
‫מאיה יצאה מהאדישות שלה במושב בן‪-‬שמן‪ ,‬בימי מלחמת תש"ח‪ .‬כיום היא נשואה‬
‫ליליד הארץ ואם לשניים‪ .‬בורשי אף הוא נשוי‪ ,‬משמש כמהנדס באחד המפעלים הגדולים‬
‫ליד ים‪-‬המלח‪]8[ .‬‬

‫רישום שנעשה ע"י אביגדור אריכא בהיותו במחנה בטרנסניסטריה [ארכיון "יד ושם" (‪] )9‬‬

‫_______________________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬יהדות רומניה בשואה – טרנסניסטריה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 45 -‬‬

‫סיפור עדות על משפחת קורץ‬
‫מעת לעת אני מקבל תגובות‪ ,‬בקשות ושאלות מפי קוראי עלון‬
‫"פורום שמירת זיכרון השואה"‪ .‬לפני מספר חודשים שלח אלי צבי קורץ‬
‫את תיעוד קורות משפחתו בשואה בהקשר לטרנסניסטריה‬
‫וכך הוא כתב [לא שיניתי סגנון ותחביר]‪:‬‬
‫כל פעם שעולה נושא השואה כמעט ואין אזכור על שואת טרנסניסטריה‪,‬‬
‫למרות שגם באזור זה הייתה שואה שעברו בה יהודי רומניה בוקובינה ובסרביה‪.‬‬
‫באתרי האינטרנט שעוסקים בנושא השואה נכתב הרבה על אושוויץ וכמעט‬
‫ולא מוזכר על טרנסניסטריה‪ .‬אני לא מוצא עדויות מאזור זה‪ .‬ההבדל היחיד הוא‬
‫שבפולין היו מחנות השמדה ותאי גזים‪.‬‬
‫בטרנסניסטריה מתו אנשים בייסורים רבים‪ .‬הסבל שלהם היה נורא‪,‬‬
‫תוך כדי הגירוש וצעדות המוות מרומניה בוקובינה ובסרביה בלי אוכל ומים‪ ,‬בגשם‪,‬‬
‫בשלג ובחום במשך שבועות וחודשים‪ ,‬ביזה‪ ,‬אונס‪ ,‬התעללויות‪,‬‬
‫השפלות מצד החיילים הרומנים והגרמנים‪ ,‬זריקת האנשים לתוך נהר הדניסטר למוות‪,‬‬
‫נורו למוות‪ ,‬רעב‪ ,‬קור אפיסת כוחות ומחלות‪.‬‬
‫כל מי ששרד נכלא בגטאות‪ .‬המחלות והרעב גברו על רוב האנשים‪.‬‬
‫אבי היה ניצול מחנה ברשאד‪ ,‬המחנה הגדול והנורא מתוך למעלה ממאה מחנות ריכוז‬
‫של טרנסניסטריה מחנה שבו מתו רוב האנשים מ"מחלת הטיפוס" ומרעב‪ ,‬אנשים שמתו‬
‫גופותיהם הושארו מספר ימים בבתים שלהם או על יד הבתים שלהם והיו נאכלים ע"י‬
‫עכברושים‪ ,‬חתולים וכלבים; ורק לאחר כמה ימים היו נאספים בעגלות לקברי אחים‪.‬‬
‫קורץ מאיר נולד ב‪ 1906-‬בויז'ניץ בצפון בוקובינה לאביו קראו משה ולאמו קראו פיגה‪.‬‬
‫היו לו כ‪ 12-‬אחים‪.‬‬
‫ידוע לי רק שמותיהם של ארבעה אחים‪ :‬בנימין האח הגדול‪ ,‬אח בשם קופל‪ ,‬אחות בשם‬
‫סילקי ואחות בשם פפי שניצלה ועלתה ארצה‪.‬‬
‫קלרה קורץ לבית משפחת קלינגר נולדה ב‪ 1907-‬לאביה קראו משה שנהרג במלחמת‬
‫העולם הראשונה ולאמה קראו שפרינצה לבית זומר שנפטרה לפני המלחמה‪ .‬היו לה שני‬
‫אחים‪ ,‬יעקב וצבי הרש‪ .‬הם חיו בעיירה סטורוז'ינץ‪ .‬היה להם משק קטן של עזים ע"י‬
‫גדות הנהר‪.‬‬
‫קורץ מאיר נישא לקלרה וב‪ 1940-‬נולד להם בן בשם משה‪ ,‬הם התגוררו בסטורוז'ינץ‬
‫ברחוב נויוולדגאסה‪ .‬מאיר עבד כאופה וקלרה מכרה מוצרי חלב בסטורוז'ינץ‪ ,‬בצ'רנוביץ‬
‫ובסביבה‪ .‬צבי הרש היה רווק ועבד כפחח‪ ,‬יעקב התחתן עם פפי לבית משפחת קצ'ר‬
‫(קציר) מצ'רנוביץ וגר בצ'רנוביץ‪.‬‬
‫ביולי ‪ 1941‬נכנסו לעיר הצבא הגרמני והרומני והם השתלטו על העיר‪ .‬חיילים בלווי‬
‫תושבים מקומיים התפרסו בין רחובות העיר עברו מבית לבית דפקו על הדלתות וצעקו‬
‫לצאת שידיהם מורמות‪ .‬כל מי שהשתהה ואו שלא הספיק לצאת החוצה נורה במקום‪.‬‬
‫לכל אחד ניתנה האפשרות לקחת רק תיק אחד שהוא יכול לקחת בעצמו‪ ,‬תוך כדי איומים‬
‫והשפלות הם צעדו למקום ריכוז במרכז העיר ונצטוו לשבת כאשר ידיהם מורמות במשך‬
‫שעות רבות‪.‬‬
‫_______________________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬יהדות רומניה בשואה – טרנסניסטריה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 46 -‬‬

‫ביום השני הופרדו מאיר נשלח לבית היתומים‪ .‬קלרה ובנה משה נשלחו למלון צנטרל‪.‬‬
‫הם היו ללא אוכל ושתייה כ‪-‬שלושה ימים‪.‬‬
‫לאחר כשבועיים‪ ,‬שהוחזקו עצורים הוקם הגטו בעיר‪ ,‬שם נפגשו יחד מאיר קלרה ובנם‬
‫וצבי הרש קלינגר אח של קלרה‪ .‬זמן קצר לאחר הקמת הגטו החלה ההגליה‪,‬‬
‫לטרנסניסטריה תחילה נלקחו כל המשפחות ששם משפחתם מתחיל מ‪-‬א' ועד פ' ומאוחר‬
‫יותר נלקחו השאר‪.‬‬
‫בספטמבר ‪ 1941‬הוגלו מאיר‪ ,‬קלרה ומשה בנם‪ ,‬יעקב ופפי נלקחו למוגילוב מצ'רנוביץ‪,‬‬
‫לצבי הרש ניתנה אפשרות להישאר בסטרוז'יניץ‪ ,‬כי הוא היה בעל מקצוע נדרש‪ ,‬פחח‪,‬‬
‫אך הוא לא רצה להישאר ורצה להיות עם משפחתו‪.‬‬
‫הם הוכנסו לקרונות משא כ‪ 70-‬נפשות בקרון‪ .‬הנסיעה ארכה כשלושה ימים עד‬
‫למרקולשטי שם הורדו והועמדו בשורות ונצטוו להשליך את כל דברי הערך לתוך קערה‬
‫גדולה ונאמר להם שמי שיסתיר דברים ולא ימסור מרצונו יוצא להורג‪ .‬במחנה לא היה‬
‫אוכל וגם מחסור במי שתייה‪.‬‬
‫משם צעדו בשורות דרך יער קוסאוץ מסלול זה נבחר כדי לעקוף ולהימנע מהליכה‬
‫בכביש ראשי אל טרנסניסטריה לעיר ימפול‪ ,‬המרוחקת כ‪ 80-‬עד ‪ 100‬ק"מ‪ ,‬אך בגלל‬
‫תנאי השטח היה אורכו של מסלול הצעידה ‪ 150‬ק"מ כל מי שלא יכול ללכת נורה‪ .‬בדרך‬
‫נרצח צבי הרש ע"י חייל שהיכה אותו וירה בו למות‪.‬‬
‫המטרה הייתה לדחוף את השיירות אל מעבר לבוג‪ ,‬אך היא נכשלה והם פוזרו בעירה‬
‫שעל הבוג ברשאד‪.‬‬
‫בברשאד גרו בגטו בבית הרוס ללא חלונות ודלתות בטמפרטורות נמוכות של כ‪20-‬‬
‫מעלות תחת לאפס‪ ,‬ישנו על הרצפה הרטובה עם מספר משפחות באותו החדר‪.‬‬
‫ברשאד הייתה מקום הריכוז הגדול ביותר של השיירות שהגיעו מימפול וסבלו מטיפוס‪.‬‬
‫המגפה נמשכה עד שהסתיימה מעצמה‪,‬יום יום נספו מהמגפה כ‪ 12-‬יהודים‪ ,‬שירות‬
‫הקבורה קרס ממספר העצום של המתים במיוחד ממחלת הטיפוס‪ ,‬המתים היו זרוקים‬
‫ברחובות והכלבים אכלו מהגופות‪ .‬בברשאד ומחוז בלטה נספו כ‪ 27000-‬יהודים‪.‬‬
‫קלרה נשלחה לעבודות פרך וגם נאלצה לכבס לגרמנים והרומנים במכבסה‪.‬‬
‫ב‪-‬מרץ ‪ 1942‬נשלח מאיר לעבודות פרך לבלטה‪ .‬משה וקלרה נשארו בברשאד‬
‫ביולי ‪ 1942‬מאיר ברח מהמקום שבו עבד וחזר לברשאד‪ .‬הוא נתפס ונשלח‬
‫לבית הסוהר ‪.‬‬
‫בנובמבר ‪ 1942‬חזר שוב לברשאד למשפחתו וכשנה עבד שם במאפיה של הגרמנים‪.‬‬
‫בנובמבר ‪ 1943‬שוב נשלח לעבוד במאפיה בבלטה‪.‬‬
‫בגטאות היה אסור לצאת אחרי השעה ‪ 6‬בערב‪ .‬מפקד מחנה הז'נדרמריה בברשאד היה‬
‫מתהלך תמיד שיכור והכה כל מי שנקלע לדרכו ברחובות הגטו ושובר חלונות כדי לאלץ‬
‫נשים לצאת החוצה ואז היה אונס אותן‪.‬‬
‫באחד הימים יצא אדם מביתו לחברתו‪ ,‬שגרה בבניין אחר‪ .‬אחד החיילים ראה אותו ורדף‬
‫אחריו אך לא הצליח לתפוס אותו‪ .‬החייל קרא לקצין האחראי (שהיה שיכור) והוא החל‬
‫לחפש אחריו בטרוף העיף אנשים מקומות גבוהות של הבניין ירה לכל עבר‪ ,‬כאשר לא‬
‫מצא את האיש הוא העמיד את האנשים שהיו ליד הקיר והחל לירות בהם אחד אחד‪.‬‬
‫הגיע לאבי משה וקלרה אימו ואבי אמר‪ :‬בגרמנית "אני מפחד"‪ ,‬לאחר שאימו קלרה‬
‫אמרה לו להגיד כך‪ ,‬אז הקצין הוריד את האקדח ושאל‪" :‬מאיפה הילד יודע גרמנית?"‬
‫אימו קלרה ענתה שהם באו לחפש את בעלה שהוא חייל‪.‬‬
‫_______________________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬יהדות רומניה בשואה – טרנסניסטריה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 47 -‬‬

‫הקצין אמר שילכו לישון ושבבוקר לא ימצא אותם שם‪ .‬לפנות בוקר הם ברחו מהמקום‪,‬‬
‫והצליחו להגיע להסתתר אצל אישה נוצרייה שהסכימה להחביא אותם "בבוידם"‪.‬‬
‫לאחר כמה זמן בלתי משוער‪ ,‬כשיכלו‪ ,‬נסעו לבלטה כדי להיפגש עם האב מאיר‪ .‬באותו‬
‫זמן הגיעו לאזור חיילים רוסיים שכבשו את המקום והחלו לגייס את כל הגברים שהיו‬
‫חולים ופצועים בבגדים בלויים‪ ,‬נעלים קרועות‪ ,‬רגלים פצועות וסובלים מרעב קשה‪.‬‬
‫החיילים הרוסים הוצאו כל גבר ורשמו את שמותיהם כדי להמשיך ולהילחם נגד הגרמנים‬
‫ואז מאיר האב גויס לצבא הרוסי‪.‬‬
‫קלרה ומשה נשארו שם ולמחייתם קלרה התפרנסה מגילוי עתידות למקומיים ע"י קריאה‬
‫בקלפים‪ .‬כאשר לא שמעו תקופה ממאיר‪ ,‬הרוסים השתלטו על האזור והסכנה חלפה‪ .‬הם‬
‫החליטו לחזור לסטורוז'ינץ במסע ארוך באמצעות רכבות‪.‬‬
‫בסטורוז'ינץ‪ ,‬הם חזרו וגרו בבית הישן שעדיין היה פנוי‪.‬‬
‫משה חלה מאוד היה לו חום גבוה בעקבות תולעים בקיבה‪ ,‬הרופאים שהגיעו לבדוק אותו‬
‫חשבו שמדובר במחלת הדיזנטריה ובידדו את הבית‪.‬‬
‫קלרה ומשה הצליחו לברוח והגיעו לצ'רנוביץ‪ ,‬לקרובת משפחה(גיסתו של יעקב אח של‬
‫קלרה) אשר‪ ,‬עבדה בגן ילדים‪ .‬קלרה ביקשה ממנה שתשיג להם תרופה לריפוי המחלה‬
‫של משה‪.‬‬
‫משה קיבל את התרופה המתאימה והבריא ושוב חזרו לביתם בעיר סטרוז'ניץ'‪ .‬היו כשנה‬
‫בסטורוז'ינץ חיפשו מידע על מאיר רק לאחר שנה קיבלו מידע שהוא ברומניה ואז נסעו‬
‫לרומניה ומצאו אותו בבוקרסט וחיו בצריף גדול עם כל הפליטים היהודים מהאזור‪.‬‬
‫לאחר כשנה הפליגו באונית המעפילים פן יורק (קיבוץ גלויות) ופן קרסנט (העצמאות)‬
‫הגיעו לארץ ונשלחו לקפריסין‪ .‬משה היה בנוער בני עקיבא במחנה‪.‬‬
‫ב‪ 1948-‬הגיעו ארצה נשלחו לגור באופן זמני בפרדס חנה‪ ,‬לאחר כחצי שנה עברו‬
‫להתגורר בחיפה ‪.‬‬

‫מגורשים עוברים ברפסודה לגדה השנייה של הדנייסטר [ארכיון "יד ושם"]‬

‫_______________________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬יהדות רומניה בשואה – טרנסניסטריה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 48 -‬‬

‫סיפור עדותו של‬
‫יוסף גוברין‪ :‬בצל האבדון‬
‫מובאים בזה מספר קטעים קצרים מסיפור‪-‬עדותו של יוסף גוברין‪ ,‬המספר על ילדותו‬
‫בטרנסניסטריה בגטו מוגילב‪.‬‬
‫יוסף גוברין הייה בן ‪ 12‬כאשר גרמניה הנאצית ורומניה הפשיסטית פתחו במתקפת בזק‬
‫כנגד ברית המועצות ב‪ 22-‬ביוני ‪.1941‬‬
‫הוא היה בן ‪ 13‬כאשר חיילי הצבא האדום שחררו במרץ ‪ 1944‬את גטו מוגילב‪.‬‬
‫הוא הצליח להינצל מהתופת ועלה לארץ ישראל באוניית המעפילים "כנסת ישראל"‪.‬‬
‫בעבר כיהן כשגריר ישראל ברומניה‪ ,‬כסמנכ"ל משרד החוץ‪ ,‬כשגריר ישראל באוסטריה‬
‫ובמוסדות האו"ם בווינה וכשגריר לא תושב בסלובקיה ובסלובניה‪.‬‬
‫בית לוחמי הגטאות לקח על עצמו להוציא לאור את סיפור עדותו המלא של יוסף גוברין‪.‬‬
‫מומלץ לקרוא את הספר‪.‬‬

‫המלחמה מגיעה אלינו‬
‫כשבועיים אחרי פרוץ המלחמה שלטו כבר הגרמנים והרומנים ברוב חלקי בסרביה‪,‬‬
‫לרבות לידיניץ‪ ,‬ובכל צפון בוקובינה‪ ,‬כולל צ'רנוביץ‪ .‬בעת הטבח שחיילים רומנים ערכו‬
‫ביהודי ידיניץ‪ ,‬מייד עם כניסתם לעיר‪ ,‬בסיועם הפעיל של בני מיעוטים מקומיים שהוליכו‬
‫את החיילים לבתי היהודים‪ ,‬הסתתר אבי במקום מחבוא‪ .‬שלושה ימים ושלושה לילות‪ ,‬מן‬
‫ה‪ 4-‬עד ה‪ 7-‬ביולי ‪ ,1941‬נמשכו הפרעות ביהודי המקום‪ .‬קרוב לאלף איש נרצחו בדם קר‬
‫ובאכזריות ביניהם היו גם שכנינו שמעבר לרחוב‪ ,‬משפחת רוזנברג‪ :‬לייבוש‪ ,‬יעקב‬
‫ורעייתו שרה ובנם בן העשר‪ ,‬ראובן חברי הטוב ביותר מילדות‪ ,‬או ריבולה כפי שנקרא‬
‫בפי כל‪ ,‬שהיה לי חבר למשחקים וללימודים מכיתה א' ועד הסוף המר בכיתה ד'‪.‬‬
‫לייבוש רוזנבר ג היה סוחר אמיד ולפיכך הלאימו השלטונות הסובייטיים את ביתו ורכושו‬
‫והשאירו אותו בחוסר כל‪ .‬הוא עבר לגור יחד עם אשתו טובה‪ ,‬לבית אחיו יעקב‪ .‬זוכרני‪ ,‬כי‬
‫במר נפשו‪ ,‬בתקופת השלטון הסובייטי התבטא לא אחת‪ ,‬בנוכחות הוריי‪ ,‬בזכות השלטון‬
‫הגרמני‪ ,‬שהצטייר בדמיונו כאנושי ותרבותי יותר מאשר השלטון הסובייטי‪ .‬סופו היה‬
‫שנרצח כבר בימים הראשונים לכיבוש הרומני‪-‬גרמני‪ ,‬יחד עם שאר בני משפחת רוזנברג‪,‬‬
‫למעט רעייתו טובה ששהתה באותה עת בביקור אצל בתה וחתנה בצ'רנוביץ וכך ניצלה‬
‫ממוות בטוח‪ .‬בעת הטבח בבית משפחת רוזנברג הסתתר חברי הטוב ריבולה מתחת‬
‫לשולחן שהיה מכוסה במפה‪ .‬לאחר ביצוע מעשי הרצח‪ ,‬כאשר הגויים המקומיים פתחו‬
‫בביזה הגדולה בבתי הנרצחים‪ ,‬נתגלה לעיניהם גם ריבולה‪ .‬הם רצחו אותו במקום וכך‪,‬‬
‫בהיותו במצב ישיבה‪ ,‬לפי מה שסופר לנו‪ ,‬הוא נאסף עם שאר קורבנות העיירה למנוחת‬
‫עולמים‪.‬‬
‫מאות נערות ונשים נלקחו ליער הסמוך לעיירה ושם אנסו אותן החיילים הרומנים‬
‫באכזריות רבה‪ ,‬רק מעטות ניצלו‪ .‬אחדות מהן איבוד עצמן לדעת וביניהן בת כיתתי‬
‫בלימה'לה מוצלמאכער‪ ,‬בת העשר‪ ,‬אמה סימה ושתי אחיותיה זהבה ואסתר שנאנסו‬
‫_______________________________________________‬
‫ ‪- 49‬‬‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬יהדות רומניה בשואה – טרנסניסטריה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫בנוכחות האב והבעל‪ ,‬דוד‪ ,‬בביתם‪ .‬לאחר המעשה איבדו עצמן לדעת‪ ,‬בתלייה‪ ,‬האם‬
‫ושלוש בנותיה בעוד הבעל והאב השליך את עצמו לבאר מים שהייתה סמוכה לביתם‪.‬‬
‫עודני זוכר את החיוך התמידי על פניה היפות והילדותיות של בלימה'לה‪ .‬אפילו השטן לא‬
‫יכול היה להעלות על דעתו שכך יהיה סופה המר‪.‬‬
‫לאחר השחרור נודע לנו שהיו מקרים שגברים מקרב יהודי המקום גילו התנגדות לחיילים‬
‫האונסים‪ ,‬וכי כתוצאה מכך הוציאום החיילים להורג‪ .‬מעשה במורי‪ ,‬הירש קוזמינר ז"ל‪,‬‬
‫שארגן קבוצת אנשים מיהודי המקום להגן על משפחותיהם ועל כבודן של ‪ 40‬נשים‬
‫שהסתתרו במרתף מחשש שתיאנסנה‪ .‬רק הודות להתנגדותם זו עלה בידיהם למנוע‬
‫מהחיילים הרומנים שהתפרצו למרתף לאנוס את הנשים‪ ,‬אך כולם כאחד הוצאו להורג‬
‫במקום‪.‬‬
‫כשעברו שלושת ימי ההרג והביזה נאספו גוויות הטבח על עגלות‪ ,‬והובאו למנוחת‬
‫עולמים בשלושה קברות אחים בבית העלמין היהודי של ידיניץ‪ .‬לפי מה שסופר לנו הוצאו‬
‫הקברנים היהודיים להורג‪ ,‬עם סיום מלאכתם‪ .‬מעשי טבח דומים נעשו בכל הישובים‬
‫היהודיים שבבסרביה ובצפון בוקובינה‪ ,‬וזה היה רק מבוא לשואה הנוראה שפקדה יהדות‬
‫זו‪ .‬פחות משבועיים לאחר הטבח החל הגירוש הטוטאלי של יהודי ידיניץ והסביבה‪ .‬הם‬
‫רוכזו בשתי שיירות לשני יעדי גירוש‪.‬‬
‫אבי‪ ,‬ויחד עמו בני משפחתנו נכללו בשיירה שגורשה לכיוון העיר אטאקי שעל שפת הנהר‬
‫דנייסטר ומשם לעברו השני של הנהר לעיר מוגילב‪ .‬בני העיר שנשרו מן השיירה‬
‫במוגילב‪ ,‬שבה היה אבי‪ ,‬סיפרו לנו על קורותיו‪ ,‬כאשר אמי ואני ושתי דודותיי הגענו‬
‫למוגילב‪ ,‬כחודשיים לאחר מכן‪ ,‬עם שיירת המגורשים מצ'רנוביץ‪.‬‬
‫ידיעות שהגיעו מפי הנושרים ומעדי ראייה אחרים שנתקלנו בהם בדרכי גירושנו‪ ,‬הבליטו‬
‫את אבי כמי שחש לעזרת החולים‪ ,‬הזקנים והילדים – חסרי הישע שבין הפליטי‬
‫האומללים – שהיו לרוב הקורבנות הראשונים של המגורשים‪ .‬בשארית כוחותיו סייע להם‬
‫ובכך האריך להם במקצת את פתיל חייהם שהלך ודעך‪ .‬מכונס היה בתוך עצמו‪ ,‬המעיט‬
‫בדיבור‪ ,‬מודאג מגורלנו נוכח ההרג‪ ,‬האבידות הרבות והחורבן שהתרחשו כל יום לנגד‬
‫עיניו‪.‬‬
‫ממוגילב גורשה שיירתו לסקאזינץ‪ ,‬משם דרומה ליאמפול והוחזרה מעבר לדנייסטר‬
‫לבסרביה‪ ,‬בחום לוהט‪ ,‬ללא מים ומזון ובאפיסת כוחות‪ .‬בהיותו במחנה ורטוז'ני – אחת‬
‫מת חנות הביניים האכזריות ביותר במסע העינויים לטרנסניסטריה – נאסף עם גברים‬
‫אחרים‪ ,‬על ידי חיילים רומנים לכיוון בלתי ידוע‪ .‬שמועה אחת אמרה כי קבוצת הגברים‬
‫נלקחה לעבודה ועם סיומה הוצאו כולם להורג‪ .‬לפי גרסה אחרת נלקחה הקבוצה ליער‬
‫קוסאוץ‪ ,‬ושם חוסלו כולם‪ .‬כך או כך‪ ,‬איש מן הקבוצה לא חזר בחיים ועד היום הזה אין‬
‫אנו יודעים היכן מצא את מנוחתו האחרונה‪.‬‬
‫אבי היה אחד מני אלפי רבבות יהודים ויהודיות שחייהם נגזלו מידי מרצחים רומנים‪ ,‬עוד‬
‫לפני שנתקבלה החלטת גרמניה הנאצית ב"ועידת ואנזה" על "הפתרון הסופי" של‬
‫היהודים‪.‬‬
‫הקלגסים הרומנים ועוזריהם מקרב האוכלוסייה הנוצרית המקומית נהגו ביהודים כחיות‬
‫טרף‪ ,‬אם בימים הראשונים לפלישתם לבסרביה ולצפון בוקובינה‪ ,‬בראשית יולי ‪,1941‬‬
‫ואם בדרכי גירושם של שרידי החרב לטרנסניסטריה‪ ,‬כשבועיים לאחר מכן‪ .‬הם חיסלו‬
‫בקלות יתרה את כל אלה מקרב המגורשים שלא יכלו עוד להמשיך בצעת המוות‬
‫לטרנסניסטריה‪ ,‬מפאת מחסור במזון ובמים‪ ,‬בימי הקיץ הלוהטים ומפאת תשישותם‬
‫הפיזית והרוחנית עקב מחלות שפרצו בקרבם‪ .‬בני האוכלוסייה הנוצרית המקומית –‬
‫_______________________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬יהדות רומניה בשואה – טרנסניסטריה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 51 -‬‬

‫ובעיקר זו המולדבית – שיתפו פעולה עם הרוצחים מתוך התלהבות יתרה במעשי‬
‫ההשמדה והביזה‪.‬‬
‫משבגרתי ושלחתי מבט לעבר אותה תקופה‪ ,‬שאלתי את עצמי למשמע מעשי הזוועה‬
‫מצד הגויים שבסביבה‪ ,‬מנין שאבו את מקורות שנאתם העמוקה אל היהודים? הרי רוב‬
‫יהודי בסרביה ובמיוחד אלה שהתגוררו בכפרים ובעיירות חיו חיים מרודים מהיום למחר‪.‬‬
‫הם נאבקו יומם וליל להבטיח מחיה צנועה לבני משפחתם‪ .‬במשך דורות רבים חיו בצד‬
‫הנוצרים‪ ,‬סחרו עמם ומעולם לא פגעו בהם לרעה‪.‬‬
‫במאבק היגע על קיומם‪ ,‬שיתפו גם את הגויים במאמציהם‪ ,‬כך שגם הם יצאו ממנו‬
‫נשכרים‪ .‬פרנסותיהם היו משולבות אלו באלו‪ .‬ללא מכירת תוצרתם החקלאית ליהודים‬
‫לא יכלו הגויים לממן את רכישת מוצרי הקנייה שלהם‪ .‬יתר על כן‪ ,‬הם הזדקקו לבעלי‬
‫מלאכה יהודים (נפחים‪ ,‬חייטים‪ ,‬פחחים‪ ,‬זגגים וכו') שלא להזכיר את הרופא היהודי‬
‫שהיה לעתים תכופות היחיד בנמצא‪ .‬מעטים בלבד מבני יהודי המקום היו אמידים‪,‬‬
‫שבמושגי מארכס יכלו כביכול להיחשב כמנצלים‪ .‬על אלה נמנו בעלי תחנות הקמח ובתי‬
‫החרושת לשמן ולסבון שגם להם היו הגויים זקוקים‪ .‬האם הזדקקות זו היא שגרמה‬
‫להתלקחות השנאה? במשך שנים רבות שאלתי וחקרתי האם נמצאו ברחבי בסרביה‬
‫נוצרים שהצילו או שניסו לפחות‪ ,‬להציל יהודים בימי הפרעות והגירושים? התשובה‬
‫הייתה שלילית‪.‬‬
‫רק לאחרונה איתרה הוועדה לחסידי אומות העולם של "יד ושם" כמה מקרים הכלולים‬
‫בקטגוריה זו‪ ,‬מתוך אוכלוסייה כוללת של שלושה מיליון תושבים לערך‪ ,‬שחיו בבסרביה‬
‫ערב פלישתם של צבאות גרמניה הנאצית ורומניה הפשיסטית לתחומיה‪.‬‬
‫במבט לאחור נראה לי שהאנטישמיות הארסית שבערה בלב הגויים המקומיים מדורי‬
‫דורות השתלבה עם ההסתה הפרועה שאחדות ממשלות רומניה‪ ,‬שמשלו בין שתי‬
‫מלחמות העולם נהגו כלפי היהודים‪ .‬אחר כך‪ ,‬באה השתלבותם של יהודים בהיררכיה‬
‫הסובייטית שהייתה שנואה עליהם‪ ,‬בשנת השלטון הסובייטי ‪ 1941 – 1940‬והוסיפה גם‬
‫היא "שמן למדורה"‪.‬‬
‫היבט נוסף שיש להביאו בחשבון‪ ,‬היא התעמולה האנטי – דתית ששלטונות ברית‬
‫המועצות ניהלו בשנות שלטונם במקום ובכך פגעו באוכלוסייה הנוצרית‪ ,‬אולי יותר‬
‫משפגעו ביהודית‪ .‬מכל מקום‪ ,‬מאחר והיהודים היו מזוהים עם מדיניות השלטונות‬
‫וביניהם אחוז בולט של חברי המפלגה הקומוניסטית‪ ,‬הרי שהתעלומה האנטי – דתית‬
‫הצטיירה בעיני הנוצרים‪ ,‬כאילו היו היהודים שותפים לה‪ .‬גם זה היה בוודאי גורם‬
‫שהשפיע על התגברות השנאה האנטי – יהודית‪.‬‬
‫אך‪ ,‬את שיא הפורקן לרגשותיהם האנטי – יהודיים השפלים הם מצאו בוודאי בעידוד‬
‫הרב מצד חיילי הצבא הרומני "המשוחרר" שנתן יד לפרוע ביהודים‪ .‬חיילים אלה הונחו‬
‫מראש‪ ,‬יומיים לפני שחילות גרמניה הנאצית ורומניה הפשיסטית פתחו במלחמתם נגד‬
‫ברית המועצות‪ .‬רמטכ"ל צבא רומניה פקד על מפקדי היחידות הצבאיות ופיקודיהם‬
‫לפרוע ביהודים ללא רחמים‪ ,‬הואיל והם אשמים בריגול‪ ,‬בחבלה ובתקיפת אנשי צבא‬
‫רומניים (בעת נסיגתם שנה לפני כן משטחי בסרביה ובוקובינה)‪.‬‬
‫פקודה זו קיבלה גושפנקה ממשלתית בדברי מיחאי אנטונסקו‪ ,‬סגן ראש ממשלת רומניה‬
‫וממלא מקום הרודן יון אנטונסקו‪ ,‬ב‪ 3-‬ביולי ‪ ,1941‬בכנס שנערך במיניסטריון הפנים‬
‫הרומני ואשר הופץ בחוברת תחת הכותרת‪" :‬הוראות והנחיות אל המפקדים הארגוניים‬
‫ולסגני מושלי המחוזות הנשלחים לבסרביה ולבוקובינה"‪ .‬סעיף ‪ 10‬שבחוברת זו דן‬
‫ב"טיהור אתני ופוליטי" ובו אומר מיחאי אנטונסקו‪ ,‬בין השאר‪:‬‬
‫עתה הגיע הרגע ההיסטורי המתאים ביותר לשחרור אתני מוחלט‪ ,‬לרביזיה לאומית‬
‫ולטיהור אומתנו מאלמנטים ישנים הזרים לנשמתה ואשר גדלו עליה כגידולי פרא‬
‫_______________________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬יהדות רומניה בשואה – טרנסניסטריה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 50 -‬‬

‫פרטיזניים‪ ,‬כדי להאפיל על עתידה‪ .‬כדי ששעת כושר זו לא תחמוק מידינו עלינו להיות‬
‫חסרי רחמים‪ …‬הטיהור האתני יתבצע על ידי הרחקתם או בידודם של כל היהודים‬
‫במחנות עבודה‪ ,‬במקומות כאלה שלא יוכלו להפעיל את השפעתם האומללה‪ …‬כדי‬
‫להשיג את הטיהור האתני יבצעו מושלי המחוזות או הגירוש הכפוי של יהודים ושל כל‬
‫שאר האלמנטים הזרים מעבר לגבול‪ ,‬מכיוון שאין להם מה לעשות בבסרביה‬
‫ובבוקובינה‪ ,‬כאשר זכויותינו הלאומיות תוחזרנה לנו בשטחים אלה‪.‬‬
‫כשבוע לאחר מכן חזר עליהם הרודן אנטונסקו‪ ,‬ביתר פירוט‪ ,‬בדבריו בישיבת הממשלה‬
‫ב‪ 8-‬ביולי ‪ ,1941‬שבה אמר בין היתר‪:‬‬
‫אבקשכם להיות חסרי רחמים‪ .‬אין כאן מקום להומניטריות ממתוקה וחסרת שחר‪ .‬מחשש‬
‫פן לא אובן כהלכה בקרב כמה מכם שעדיין עשויים לקדש את המסורת – אני מצדד‬
‫בהגירה כפויה של כל היסוד היהודי מבסרביה ומבוקובינה‪ .‬יש לגרש אותו אל מעבר‬
‫לגבול‪ …‬איני יודע מתי עוד‪ ,‬אולי רק בעוד כמה מאות שנים‪ ,‬תיהנה האומה הרומנית‬
‫מחופש פעולה מוחלט שכזה ומהאפשרות לטיהור אתני ולהתחדשות לאומית‪ .‬זוהי שעת‬
‫כושר שבה אנו הננו האדונים על אדמתנו‪ ,‬ועלינו לנצלה! איני חושש שמא תשפוט אותנו‬
‫ההיסטוריה כברברים‪ …‬ההיסטוריה לא תעניק לנו רגעי חסד אחרים‪ .‬אם יש צורך בכך‪,‬‬
‫השתמשו במכונת ירייה‪ ,‬ואני אומר כי החוק אינו קיים‪.‬‬
‫הוראות אלו הן שנתנו לצבא הרומני הכובש את הלגיטימציה לא רק לטבוח ביהודים‬
‫ולגרשם באכזריות לאבדון בטרנסניסטריה‪ ,‬אלא "לגייס" לצורך זה את שיתוף הפעולה‬
‫של הגויים‪ .‬לגויים המקומיים שונאי הנפש של היהודים "להיות חסרי רחמים" במתן סיוע‬
‫להשמדת יהודים‪ ,‬ולהשפיל את שרידי החרב עד עפר‪ ,‬ולשדוד את רכושם‪ ,‬מכל הבא‬
‫ביד‪.‬‬
‫אלפי החיילים מקרב הצבא הרומני‪ ,‬מפקדיהם ואלפי הפורעים מקרב האוכלוסייה‬
‫הנוצרית המקומית‪ ,‬איבדו לגמרי‪ ,‬במעשיהם האכזריים‪ ,‬את צלם האדם וכל ערכי אנוש‬
‫שעליהם התחנכו‪ ,‬באמונתם הדתית ובתרבותם‪ .‬המרשל יון אנטונסקו ומיחאי אנטונסקו‬
‫הוצאו להורג במשפט פשעי המלחמה‪ ,‬שנערך בבוקרשט במאי ‪ ,1946‬אך אלפי‬
‫האלמונים לא נתנו את הדין על מעשיהם האכזריים כפני כס המשפט‪ .‬תקוותי שזכר‬
‫מעשיהם יעמוד להם לדיראון עולם‪.‬‬
‫בבוקר‪ ,‬ה‪ 22-‬ביוני‪ ,‬ביום שפרצה המלחמה‪ ,‬נמצאנו צמודים למקלט הרדיו‪ .‬קולו של‬
‫מולוטוב‪ ,‬שר החוץ של ברית המועצות‪ ,‬שהודיע על תקיפת גרמניה הנאצית את ברית‬
‫המועצות נשמע מגומגם ונבוך‪ .‬דברו‪ ,‬שכה נחרט בזיכרוני‪ ,‬אולי בגלל שנהפך לסיסמה‬
‫בשנות המלחמה – ש"הניצחון יהיה שלנו" לא יכול היה להפחית את החרדה שאחזה‬
‫בנו‪ .‬הוכינו בתדהמה לשמע הידיעות על הפצצת קייב וערים אחרות בשטחה המערבי של‬
‫ברית המועצות‪ .‬המעבר הדרסטי שבין גרמניה הנאצית כבעלת ברית של ברית‬
‫המועצות‪ ,‬לבין פתיחתה במלחמה נגדה פשוט לא נקלט‪ .‬זה קרה רק כאשר חיל האוויר‬
‫הגרמני החל‪ ,‬כבר ביום הכרזת המלחמה‪ ,‬להפציץ גם את צ'רנוביץ‪.‬‬
‫גרנו בבית דודי ודודתי יוסף וחנה לרנר‪ ,‬בקומה שלישית ואחרונה בבניין רב‪-‬דירות‬
‫(ברחוב הראשי שהיה נקרא ‪ Siebenburgerstrasse‬בתקופה האוסטרית או ‪Stefan‬‬
‫‪ Cel mare‬בתקופה הרומנית)‪ ,‬שכל דייריו היו יהודים‪ ,‬פרט לשומר ובני משפחתו‪ .‬כל‬
‫אימת שנשמעה אזעקה – והיא נשמעה פעמים אחדות במשך היום – רצנו לקומת‬
‫הקרקע‪ .‬לא הייתה שום הכוונה כיצד לנהוג בעת ההפצצות ונדמה לי יותר מתוך‬
‫אינסטינקט מאשר ניסיון‪.‬‬
‫ההפצצות נשנו ובעקבותיהן ההרס‪ .‬המבוכה והחרדה גדלו מיום ליום‪ .‬תוך כדי כך‪ ,‬הוכרז‬
‫על גיוס כללי ודודי‪ ,‬יעקב זינרייך‪ ,‬כבן ‪ ,30‬היה בין הראשונים שגוייס לצבא‪ ,‬בחיפזון רב‪,‬‬
‫ככל שאר המתגייסים‪ ,‬שנשלחו מרחה בלי שנדע לאן‪.‬‬
‫_______________________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬יהדות רומניה בשואה – טרנסניסטריה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 52 -‬‬

‫דרכי הגירוש‪ -‬מוגילב‪ ,‬טרנסניסטריה – מאבק לחיים‬

‫ולמוות‬
‫אור ליום ה‪ 17-‬באוקטובר ‪ ,1941‬הוציאו אותנו חיילים רומניים מן הגטו והוליכו אותנו‬
‫לתחנת הרכבת‪ .‬צעדנו ברגל‪ ,‬ויחד עם מאות יהודים לקחנו עמנו את כל מטעננו‪,‬‬
‫שממילא לא היה רב‪ .‬שם העמיסו אותנו לתוך קרונות משא מוגפים שהצפיפות בהם‬
‫הייתה רבה מאוד‪ .‬מצאתי בקושי אוויר לנשימה‪ ,‬גם כאשר נדחפתי‪ ,‬כילד‪ ,‬לעבר הפתח‬
‫הצר והיחיד לכניסת האוויר‪ ,‬שנמצא סמוך לתקרת הקרון המוגף‪ .‬נדמה היה לי‪ ,‬כי לעולם‬
‫לא אגיע אליו‪.‬‬
‫לעת ערב עצרה הרכבת בשטח פתוח בוצי מאוד‪ .‬נצטווינו לצאת מן הקרונות וללכת‬
‫לכיוון העיר אטאקי לצד נהר הדנייסטר‪ .‬בעברו השני של הנהר בצד האוקראיני‪ ,‬נתגלתה‬
‫לעינינו העיר מוגילב‪ ,‬התחנה הראשונה בטרנסניסטריה שהייתה כבר תחת הכיבוש‬
‫הרומני‪ .‬הצעידה לעבר העיר אטאקי הייתה ארוכה מאוד וככל שארכה כן היה קשה‬
‫להמשיך בה‪ .‬האדמה הייתה בוצית וכל צעד היה כרוך במאמץ רב להוצאת הרגליים מן‬
‫הבוץ הכבד‪.‬‬
‫חיילים רומנים האיצו בנו ללא הרף להגדיל את צעדינו כשהם מתנהגים בגסות רוח‬
‫ומכים בנו במקלות‪ .‬אלה שלא יכלו ללכת בקצב זרקו חלק ממטעניהם כדי להקל על‬
‫עצמם את הצעידה‪ .‬אמי ודודותיי שראו את צעדיי הקשים והאיטיים‪ ,‬יעצו לי שאזור מעליי‬
‫את מטעני‪ .‬סירבתי בתוקף וכך הצלתיו‪ .‬בדיעבד‪ ,‬יצאנו כולנו נשכרים מכך‪ .‬ראשית‪ ,‬כל‬
‫חפציי שהבאנו עמנו מידיניץ לביקורנו בצ'רנוביץ היו במטען זה‪ .‬שנית‪ ,‬מעליו תלינו‬
‫קערה גדולה שהייתה לנו לחיונית ביותר בימים הבאים‪ ,‬לרחיצת הגוף והכביסה וכך‬
‫סייעה לנו לשמור על ההיגיינה שלנו‪.‬‬
‫אחד החיילים ניגש אל אמי ושלף בכוח את טבעת הנישואין מידה‪ .‬אני זוכר‪ ,‬שאמי הגיבה‬
‫בדרך שנראתה לי ולסובבים כחסרת תועלת‪ .‬מעשה שלא ידעתי להעריכו‪ .‬אמי החלה‬
‫להטיף לו מוסר בנוכחות חייל אחר צעיר ממנו‪ .‬דבריה העיקריים היו‪ :‬איך איבדתם את‬
‫צלם האדם? האם לא נולדתם בני אנוש? האם לא גדלתם במשפחה‪ ,‬בחברה? איך אתם‬
‫מתנהגים‪ ,‬איך אתם עושים מה שאתם עושים‪ ,‬דוחפים נשים זקנים וטף? מה הם וכל‬
‫האחרים בשיירה זו פשעו? ועל מה הגירוש הזה המשפיל? בהשיבו לה‪ ,‬בגסות יתרה‪,‬‬
‫אמרה לו אמי‪ :‬הנה אתה רואה‪ ,‬אתה רק מאשר לי מה שאמרתי קודם‪ .‬החייל הצעיר‬
‫שנכח בשיחה זו שמע את דבריה ולא הגיב‪ .‬הניגוד בין החייל ששלף מאמי את טבעתה‬
‫בכוח והגיב בגסות רוח לדבריה‪ ,‬לבין החייל האחר שהקשיב לדבריה בלי להגיב נחרט‬
‫עמוק בזיכרוני‪.‬‬
‫אינני יודע אם היו מקרים דומים של ניהול שיחה כזו בין נרדף לרודף‪ .‬רק מאוחר יותר‪,‬‬
‫כאשר הייתי עד למעשים אכזריים של חיילים רומנים‪ ,‬יכולתי להבין עד כמה הסתכנה‬
‫אמי בתגובתה כמחנכת וכמורה שעוד האמינה בערך העליון של החינוך‪.‬‬
‫בשארית כוחותינו הגענו לשפת הנהר‪ .‬כאן‪ ,‬הצטופפו מאות היהודים מן השיירה‪.‬‬
‫הצפיפות הייתה רבה‪ .‬קור וגשם זלעפות‪ .‬המזון המועט והמים שלקחנו עמנו ביציאתנו‬
‫מצ'רנוביץ כמעט ואזל‪ .‬חיכינו בבוץ‪ .‬השמועה פשטה שעומדים להעביר אותנו מעבר‬
‫לנהר‪ ,‬למוגילב‪.‬‬
‫ואכן‪ ,‬אחרי מספר שעות נצטווינו לעלות על רפסודה פרימיטיבית ולהצטופף עליה‪.‬‬
‫שמענו שהיו מקרים שאנשים נפלו לתוך הנהר‪ ,‬אם בגלל חולשה יתרה ואם בזדון הפילו‬
‫אותם החיילים הרומנים שליוו את השיירה‪ .‬אך‪ ,‬גם הרפסודות הפרימיטיביות שהושטו‬
‫הלוך ושוב‪ ,‬לא יכלו לשאת את הכובד‪ .‬פלא בעיניי‪ ,‬עד היום הה‪ ,‬כיצד קרה שלא טבענו‬
‫בנהר?‬
‫_______________________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬יהדות רומניה בשואה – טרנסניסטריה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 53 -‬‬

‫משחצינו אותו הובלנו לבית פרוץ‪ .‬כל אחת ממאות המשפחות התמקמה בפינה קנה על‬
‫הרצפה‪ .‬התחנה הראשונה בטרנסניסטריה‪ .‬ומה ילד יום המחר?‬
‫שרשרת של מעשי נסים אירעו לנו מן היום שחיילים רומנים וגרמנים כבשו את צ'רנוביץ‪,‬‬
‫ביולי ‪ ,1941‬ועד היום שבו שוחררנו על ידי הצבא האדום במוגילב‪ ,‬במארס ‪.1944‬‬
‫ראשית‪ ,‬ניצלנו מן הפוגרום שחיילים רומנים ערכו ביהודי בסרביה וצפון בוקובינה‪,‬‬
‫למחרת פלישתם לאזורים אלה‪ .‬שנית‪ ,‬ניצלנו מן הטרנספורט הראשון של המגורשים‬
‫שיצא מצ'רנוביץ לכיוון טרנסניסטריה‪ .‬מגורשים אלה התנסו במסע עינויים ארוך שעבר‬
‫דרך עיירות בסרביה‪ ,‬ושבו נספו מאות מהם עד שהגיעו לתחנתם הראשונה‪ ,‬אך לא‬
‫האחרונה‪ ,‬בטרנסניסטריה‪ .‬בעוד שהטרנספורט השני של המגורשים‪ ,‬שיצא מ'צרנוביץ‬
‫ימים אחדים אחרי הראשון – ושבו נכללנו – שולח ישירות למוגילב‪ .‬עבור אלפי‬
‫המגורשים הייתה מוגילב התחנה הראשונה למסע ארוך של נדודים ועינויים בתוך‬
‫טרנסניסטריה‪ .‬ושלישית‪ ,‬לנו הייתה זו התחנה הראשונה והאחרונה‪ ,‬שבה שהינו בכל ימי‬
‫גירושנו בטרנסניסטריה‪ .‬עמדנו בה מול סכנות מוות חוזרות ונשנות תוך ניהול מאבק‬
‫עיקש – ולעתים חסר סיכוי – על החיים‪ .‬וגם כאן‪ ,‬למרבה הפלא אירעו לנו נסים‪,‬‬
‫שבזכותם שרדנו‪.‬‬
‫בבוקר למחרת חציית הדנייסטר‪ ,‬החלו חיילים רומנים להוציא את כל המגורשים מן‬
‫הבית הפרוץ – הקסרקטין – ההרוס שלתוכו הוכנסנו בלילה הקודם‪ ,‬והוליכו אותנו לרחוב‬
‫הראשי והמשכנו בשיירה בכיוון מזרחה‪ .‬אף מילה לא נאמרה לגבי היעד‪.‬‬
‫תוך כדי הליכתנו בקצה הטור‪ ,‬הבחנו בנער צעיר שצעד על המדרכה במקביל לנו‪ .‬הנער‬
‫אותת לנו לצאת מן השיירה ולעבור אליו‪ .‬עד היום אני זוכר את הסימן שהוא עשה לנו‪.‬‬
‫היה זה כאילו‪ ,‬טיילתי להנאתי באמצע הרחוב ומישהו קורא לי‪" :‬בוא תעבור אלי לצד‬
‫השני"‪.‬‬
‫אמי הייתה הראשונה שיצאה מן השיירה ועברה למדרכה‪ .‬אף חייל לא עצר אותה‪ .‬מייד‪,‬‬
‫עשתה לנו סימן להצטרף אליה‪ .‬כך עברנו אני ושתי דודותיי‪ ,‬בנפרד‪ ,‬לעבר המדרכה‪.‬‬
‫המעבר ארך שניות‪ .‬איש לא עצר אותנו‪ .‬הנער נעלם‪ ,‬כלא היה‪ .‬נמצאנו ליד נגרייה‪ .‬אמי‬
‫פתחה את דלת הכניסה ושלושתנו אחריה‪ .‬בתוך שניות מעטות היינו כולנו בפנים‪ .‬אמי‬
‫שאלה את בעל הנגרייה‪ ,‬ברוסית‪ ,‬אם נוכל להוריד את תרמילי הגב ולהשאירם אצלו‪ .‬הוא‬
‫לא התנגד‪ .‬יצאנו למדרכה‪ ,‬לאחר שהשיירה התרחקה‪ ,‬הפעם כעוברי אורח‪ ,‬והלכנו לכיוון‬
‫רחובות צדדיים בלי שנדע‪ ,‬בעצם‪ ,‬לאן‪.‬‬
‫חלק ניכר של הבתים היה הרוס‪ .‬האדמה הייתה בוצית מאוד‪ .‬בשלב מאוחר יותר נודע‬
‫לנו כי נהר הדנייסטר עלה על גדותיו‪ ,‬זמן קצר לפני שהגענו למוגילב‪ ,‬והציף חלקים‬
‫ניכרים של העיר‪ .‬בדרכנו נתקלנו בבית שדלת כניסתו הייתה אדומה‪ .‬אמי דפקה בה והיא‬
‫נפתחה בפנינו‪ .‬הסתבר לנו שמשפחה יהודית מקומית‪ ,‬בשם קוניס‪ ,‬גרה בו‪ .‬הם אמרו‬
‫לנו "בואו‪ ,‬היכנסו"‪ .‬מייד הבינו שאנחנו פליטים‪ .‬במהלך השיחה הסתבר לנו כי בעל‬
‫הנגרייה שאצלו השארנו את תרמילי הגב שלנו היה מכר של משפחת קוניס‪ .‬לקראת‬
‫ערב‪ ,‬משהנחנו שלא נתגלה‪ ,‬ניגשנו עם גברת קוניס לנגרייה ומצאנו בה את חפצינו‬
‫במקום שהשארנו אותם‪ .‬זה היה כל רכושנו הצנוע‪ ,‬ההכרחי ביותר לנו‪ ,‬להישאר בחיים‪.‬‬
‫משפחת קוניס קלטה אותנו למשך מספר חודשים‪ ,‬עד אשר יהודי מוגילב גורשו מן העיר‬
‫והוקם גטו למגורשים מבסרביה‪ ,‬מצפון ומדרום בוקובינה ומן הערים דורוחוי והרצה‬
‫שבשטח רומניה‪ .‬ידידותנו עם משפחת קוניס נמשכה גם לאחר שהצליחו לחזור ממחנה‬
‫המוות‪ ,‬פצ'ורה‪ ,‬בעוד אנחנו שבגטו מנסים לסייע להם במעט שהיה לנו‪ .‬הקשר שלנו‬
‫עמם נמשך עד היום‪( .‬שני בניה של המשפחה‪ ,‬רופאים‪ ,‬אז ילדים‪ ,‬עלו ארצה לא מזמן‬
‫ואילו הוריהם הלכו לעולמם‪ ,‬במוגילב‪ ,‬כשלושים שנה אחרי המלחמה)‪.‬‬
‫השיירה שממנה נקרענו המשיכה לצעוד‪ ,‬לפי מה שנודע לנו בשלב מאוחר יותר‪ ,‬למחנה‬
‫הריכוז סקזינץ‪ ,‬שהיה ידוע כאחד הגרועים ביותר‪ .‬אחרי שהמגורשים שהו בו מספר‬
‫_______________________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬יהדות רומניה בשואה – טרנסניסטריה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 54 -‬‬

‫שבועות שוב גירשו אותם הרומנים לעומקה של טרנסניסטריה‪ ,‬בהשאירם בצדי דרך‬
‫הייסורים חללים רבים שנספו מרעב‪ ,‬מתשישות‪ ,‬צמא‪ ,‬קור עז וממחלות‪.‬‬
‫אם כי בשעה שצעדנו בשיירה לא שמנו לב למקרים של פרישה ממנה‪ ,‬הסתבר לנו‬
‫במרוצת הזמן‪ ,‬כי רבים אחרים נשרו בדרך‪ ,‬בעת שעברו ברחובות מוגילב‪ .‬מסיבה זו יצא‬
‫זעמו של מושל העיר הרומני‪ ,‬אשר פתח במבצע גירוש לסקזינץ‪ .‬כתוצאה מכך נאלצנו‬
‫לנדוד ממחבוא למחבוא‪ ,‬ולא אחת שהינו במרתף שמתחת לרצפת בית קוניס או במחסן‬
‫העצים שלהם‪ ,‬כאשר חיילים רומנים עוברי על ידינו‪ ,‬בלי להבחין בנו‪.‬‬
‫בכל אקציה הצליחה הז'נדרמריה הרומנית לעלות על עקבות גולים שלא היה להם רישיון‬
‫שהייה במקום וכך גירשו אותם מזרחה‪ .‬תסריט זה חזר על עצמו גם לאחר הקמת הגטו‬
‫במקום‪ .‬המושל הרומני היה מפרסם שמות גולים שהיו מיועדים לגירוש‪ .‬עם התבססותם‬
‫של הגולים במקום היה נוהג לפנות אל ועד קהילת הגולים‪ ,‬שתספק לו את מכסת‬
‫המגורשים‪.‬‬
‫זוכרני‪ ,‬כי ברוב המקרים היה יעדו של המושל להשיג מכסה של אלפיים איש‪ ,‬לעיתים אף‬
‫יותר מזה‪ ,‬ומשלא בא על סיפוקו היה משלח את הז'נדרמריה הרומנית לפשוט על בתי‬
‫המגורים של הגולים‪ .‬ואם גם אז לא הצליח היו חיילי הז'נדרמריה חוטפים גולים‬
‫ברחובות העיר‪ ,‬או מוציאים חולים מבתי החולים שהוקמו במקום ביוזמת הגולים‪ .‬היו‬
‫אלה מעשים אכזריים שהוליכו את החטופים חסרי כל – ובעיקר את החולים שהוצאו‬
‫מבתי החולים – למוות בטוח‪ .‬חטיפות אלו גרמו לא אחת להפרדת בני משפחה זה מזה‪,‬‬
‫בלי שהמופרדים שנשארו במקום ידעו על כך‪ ,‬ובמיוחד הורים מילדיהם‪.‬‬
‫בין אקציה לאקציה היינו צריכים להבטיח לעצמנו את הקיום המינימלי‪ .‬מפעם לפעם היו‬
‫אמי ובעיקר דודותיי‪ ,‬בתיה ושושנה‪ ,‬שולפות חפץ מן המעט שהבאנו עמנו מבתינו‪ ,‬כדי‬
‫למוכרו בשוק המקומי לתושבים אוקראינים‪ .‬האפשרות שניתנה לנו לצאת לשוק המקומי‬
‫הייתה בבחינת קרן הצלה‪ .‬אך‪ ,‬עד מהרה התברר לנו כי מקור הכנסה זה הולך ואוזל‪,‬‬
‫בשל מיעוט חפצינו‪ ,‬וכי להבטחת קיומנו המינימלי יהיה צורך לפעול בדרכים אחרות‪.‬‬
‫נוסף לחיים בצל אימת הרעב והגירושים שלעולם לא פסקו‪ ,‬ארבה לנו סכנה גדולה‬
‫ממחלות זיהומיות שפשטו בקרב הגולים ובמיוחד טיפוס הבהרות‪ ,‬בעוד שלרופאים –‬
‫שגם הם חלו ומתו ממנו – לא היו שום תרופות לרפאם‪ ,‬אפילו לא תרופות נפוצות‬
‫להורדת החום‪.‬‬
‫המצב התברואתי נהייה מסוכן‪ ,‬במיוחד בחודשי החורף של ‪ 1942 – 1941‬כאשר מחלת‬
‫טיפוס הבהרות פשטה במקום והפילה אלפי חללים‪ .‬גם אני חליתי בה‪ .‬למזלנו‪ ,‬הייתי‬
‫היחיד במגורינו שחלה בה‪ .‬במשך ימים אחדים היה חומי גבוה מאוד ועקב כך הייתי חסר‬
‫הכרה ימים אחדים‪ .‬גם מזון כמעט לא בא לפי‪ .‬המשבר הגיע לשיאו ביום ה‪ 13-‬למחלה‪,‬‬
‫מי שעבר אותו נשאר בחיים‪ .‬מעטים הצליחו בכך‪ ,‬ואני ביניהם‪ .‬קמתי מן המחלה תשוש‬
‫לגמרי‪ .‬חלפ ו מספר שבועות עד ששוב יכולתי לעמוד על רגליי ולהתאמן בהליכה‪,‬‬
‫בצעדים קטנים ומדודים‪ .‬ימים ארוכים שכבתי מכורבל בתוך עצמי חולם על פרי שלא היה‬
‫בהישג ידי‪ ,‬על ימים שעברו ושהיה נדמה לי כי לעולם לא ישובו עוד‪.‬‬
‫היינו שישה אנשים שהצטופפו בחדר מגורינו הקטן‪ .‬הבעיה המידית של חמישה מתוכנו‬
‫הייתה איך לא להידבק ממני‪ .‬אמי ודודותיי היו כל הזמן בקרבתי וטיפלו בי במסירות‪ .‬היו‬
‫לי חששות כבדים פן הן וזוג מבוגרים שהשתכן בקרבתנו המיידית יידבקו ממני‪ .‬כילד‬
‫החוסה בצל הגדולים תשוש מן המחלה‪ ,‬חשתי שלפתע הפכתי לגורם המאיים על חייהם‪,‬‬
‫בגלל מחלת הטיפוס "שלי"‪ .‬הציקה לי השאלה מי יקרה אם אדביק אותם במחלה זו והם‬
‫עוד ימותו בגללי? מכל עבר קלטתי ידיעות מקוטעות על מכרים שחלו במחלת הטיפוס‪,‬‬
‫על חלק שעבר את יום המשבר בשלום‪ ,‬ועל חלק שלא שיחק מזלו‪ …‬הסיכום הכללי היה‬
‫מחריד מאוד לשמע היקף התמותה שגדל מדי יום ביומו‪.‬‬
‫_______________________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬יהדות רומניה בשואה – טרנסניסטריה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 55 -‬‬

‫מחריד עוד יותר היה להסתובב בבוקר ברחובות‪ .‬גוויות הוצאו מן הבתים והועמסו על‬
‫עגלות‪ .‬לפי השמועות דאז אמרו את מספרן במאה ליום‪ .‬זו הייתה הפעם הראשונה בחיי‬
‫הצעירים שנתקלתי בגוויות של בני אדם כמעט עירומות‪ ,‬נאספות אחת על השנייה על‬
‫העגלה‪ ,‬בדרך לבית העלמין‪ .‬אני מניח כי בגדיהם הוסרו מעליהם מייד כאשר חלו‬
‫בטיפוס‪ ,‬מה גם שחפצי המתים יכלו לשמש את אלה שעדיין נותרו בחיים‪ ,‬אם ללובשם‬
‫ואם למכירתם‪ .‬עם דעיכת מגפת הטיפוס לא פחת מספר הנפטרים שכן רבים גוועו ברעב‬
‫וממחלות זיהומיות אחרות‪ .‬כך‪ ,‬שהמראה המחריד של עגלות עמוסות בגוויות בני אדם‬
‫נמשך כמעט בכל תקופת שהותנו בגטו מוגילב‪ .‬המצב הוקל לאחר שהנציגות היהודית‬
‫בעיר בסיועה של קהילת יהודי רומניה‪ ,‬הקימה בית חולים במקום וקיבלה אספקה‬
‫מוגבלת של תרופות שלעולם לא סיפקו את הצרכים‪ .‬אלמלא‪ ,‬הקרבה לנהר שבו יכלו‬
‫המגורשים להתרחץ ולרחוץ את בגדיהם‪ ,‬במיוחד באביב ובקיץ‪ ,‬וכך לשמור על מידה‬
‫מסויימת של היגיינה אישית‪ ,‬ייתכן ששיעור התמותה היה אף גדול יותר‪.‬‬
‫הגירוש לגטו‪ ,‬חודשים אחדים לאחר שהגענו למקום‪ ,‬היה הפחות דרמטי‪ ,‬יחסית למה‬
‫שהתנסינו בעת הגירוש לגטו בצ'רנוביץ‪ .‬כאן‪ ,‬לא הי הלנו מה להפסיד‪ .‬ממילא התגלגלנו‬
‫ממקום מחבוא אחד למשנהו‪ .‬מצאנו באזור הגטו‪ ,‬בעזרת ידידים‪ ,‬מטבחון קטן וחשוך ובו‬
‫השתקענו‪ .‬פעמיים קרסו חלקי תקרתו מעלינו‪ .‬ורק הודות לערנותה של דודתי‪ ,‬שושנה‪,‬‬
‫נמלטנו מייד מהמקום שבו הם קרסו‪ .‬בנס נשארנו בחיים‪ .‬לו איחרנו בשניות אחדות‪,‬‬
‫היינו ארבעתנו נהרגים מכובד המשקל‪.‬‬
‫הקרבה בין המשפחות (שאחדות הכירו זו את זו מכבר) שהצטופפו במגוריהם‪ ,‬תחת‬
‫קורת גג אחת‪ ,‬בא להקל על הנשיאה בעול הקיומי‪ .‬שלוש בעיות עיקריות עמדו לפנינו‪.‬‬
‫הראשונה‪ :‬ביטחונית‪ ,‬שלא יתפשו אותנו ושלא יגרשו ואתנו מהמקום‪ .‬השנייה‪ :‬קיומית‪,‬‬
‫ממה להתפרנס? מאגר החפצים האישיים הלך ואזל‪ .‬מה נעשה כאשר לא יהיו לנו עוד‬
‫מה למכור? והשלישית‪ :‬איך להשתלב בחיי היומיום שהחלו להתארגן בגטו?‬
‫עם היוודע על האקציה הנעשית בגטו‪ ,‬לשם מילוי מכסת הגירושים‪ ,‬היינו חשים מייד‬
‫להסתתר‪ ,‬אם ביום ואם בלילה‪ .‬הז'נדרמים הרומנים עם שוטרים יהודים היו עוברים‬
‫מבית לבית ובודקים את "כשירותם" של המגורשים‪ .‬אלה שהוכיחו שבידיהם אישור‬
‫לישיבת מגורים במוגילב היו פטורים מגירוש‪ .‬אך לחלק ניכר לא היה אישור וגורלם נחרץ‬
‫לגירוש‪ ,‬אלא אם כן‪ ,‬הצליחו לחמוק מידי השוטרים‪ .‬באחת הפעמים‪ ,‬נעלנו את עצמנו‬
‫במטבחון שלנו כאשר על דלת הכניסה נתלה מנעול חיצוני‪ .‬משבאו השוטרים לחפש‬
‫אותנו‪ ,‬אמר להם אחד מדיירי הבית‪ ,‬יעקב קורנבליט שהכיר אותם היטב – ושהחזיק‬
‫למעשה במפתח המנעול שעל דלתנו לאחר שנעל אותנו – כי אין להם מה לחכות לנו‬
‫הואיל ויצאנו מן הבית ולא אמרנו מתי נשוב‪ .‬בכל אותה עת היינו שרויים במתח גבוה‬
‫ובאלם מוחלט שלא להוציא הגה מפינו‪ ,‬ובלי שנזוז ממקומנו הנסתר‪ ,‬מחשש פן נתגלה‬
‫בידי אנשי המשטרה שארבו לנו יממה בחוץ‪ ,‬תוך הצצות פנימה דרך החלון‪ .‬משראו‬
‫שבוששנו "לשוב" הציבו שוטר לפתחנו שחיכה שעות ארוכות "לשובנו"‪ .‬רק לאחר‬
‫שידולי קורנבליט ש"חבל על זמנו" עזב את המקום‪ .‬לזכות השוטר ייאמר שלא ניסה‬
‫לפרוץ פנימה‪ ,‬וכך‪ ,‬בעזרת קורנבליט ניצלנו‪.‬‬
‫ברחובות הגטו היו נערכות סריקות פתאומיות ומי שלא נמצא כשר‪ ,‬היה נגרר לשיירת‬
‫המגורשים שהובלו למחנות האבדון‪ .‬השוטרים היהודים שהיו באים לחפש אותנו היו‬
‫חמושים רק במקלות‪ .‬לו הייתי בורח מהם‪ ,‬היו רודפים אחריי אך לא היו יורים בי‪ .‬אירע‬
‫שתפסו אותנו גם כאשר מצאו ביחד וגם בנפרד‪ .‬כל פעם‪ ,‬כאשר הדבר אירע הצלחנו‬
‫לברוח‪ .‬וכך נרקמו חיינו במקום בין בריחה לבריחה ובין התחמקות להתחמקות‪.‬‬

‫_______________________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬יהדות רומניה בשואה – טרנסניסטריה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 56 -‬‬

‫מי היה רשאי להישאר במקום? – בשלב ראשון מי שיכול היה להוכיח שהינו יהודי תושב‬
‫המקום‪ .‬לפיכך‪ ,‬סידרנו לעצמנו מסמכים שאנו יהודים מקומיים‪ – .‬בשלב השני‪ ,‬כאשר‬
‫יצא צו לגירוש יהודי המקום‪( ,‬לפי מה ששמענו חיו אז במוגילב כ‪ 3,000-‬יהודים מקומיים)‬
‫חזרנו לזהותנו המקומית‪ ,‬עם כל הסכנות שהיו כרוכות בדבר‪ .‬חלק ניכר מן המגורשים‬
‫שנשארו במוגילב קיבלו רשות להישאר בה‪ ,‬תמורת תשלום כסף נכבד למושל הרומני‪.‬‬
‫נוספו להם גם עובדי מפעל היציקה ששמו היה "טורנטריה" עם כל בני משפחותיהם‪.‬‬
‫בשלב מסויים צורפו שמותינו לאחד העובדים‪ ,‬מהנדס‪ ,‬ולבני משפחות וכך קיבלנו חסות‬
‫מסויימת‪ ,‬אך לא סמכנו עליה יתר על המידה‪ .‬הערנות‪ ,‬הזהירות‪ ,‬התחכום‪ ,‬האלתור ומעל‬
‫הכל המזל הטוב‪ ,‬הם שמנעו את גירושנו ממוגילב מזרחה‪.‬‬
‫ה"טורנטריה" שהוקם ביוזמתו הברוכה של מהנדס יהודי מבוקובינה‪ ,‬ייגנדורף‪ ,‬היה‬
‫מפעל יוצא דופן וראוי לשבח מיוחד‪ .‬ייגנדורף הצליח לשכנע את המושל הרומני בחיוניות‬
‫מפעל היציקה ובתועלתו הכלכלית שנועד לשרת את חקלאי הסביבה וגם את הרומנים‪.‬‬
‫המפעל‪ ,‬שאליו נוספו סדנאות (נגרייה‪ ,‬מסגרייה‪ ,‬ומוסך לתיקון כלי רכב ועבודה) העסיק‬
‫כ‪ 600-‬עובדים יהודי מן הגטו‪ ,‬היה מפריש להם שכר מינימלי ובעיקר איפשר להם ולבני‬
‫משפחותיהם להשיג היתרים לישיבת קבע במוגילב‪ .‬אין כל ספק‪ ,‬שיוזמתו הברוכה של‬
‫ייגנדורף והיענותו החיובית של המושל הרומני סייעו להצלת מאות יהודים מחרפת רעב‬
‫ומן הגירוש‪ .‬זו הייתה בעצם מגמתו העיקרית של ייגנדורף‪ ,‬כאשר הציע למושל הרומני‬
‫לממש את רעיונו הגדול‪.‬‬
‫משאזל מלאי חפצינו האישיים ולא היה לנו עוד מה למכור נרתמו אמי ובמיוחד שתי‬
‫דודותיי‪ ,‬בתיה ושושנה‪ ,‬לצאת לשוק ולמכור חפציהם של מכרינו‪ ,‬תמורת אחוז קטן‬
‫שקיבלו ממחיר המכירה‪ .‬עיקר לקוחותיהן היו אוקראינים וגם אזרחים רומנים שגרו מחוץ‬
‫לגטו‪ .‬דודתי‪ ,‬בתיה‪ ,‬הייתה אף מסתכנת בביקוריה בבתיהם כדי להציע להם חפצים‬
‫לקנייה‪ .‬לעיתים הייתי נלווה אליה ונפעם לראות מה טובים היו הקשרים שנוצרו ביניהם‪.‬‬
‫כל הלשנה‪ ,‬צדם‪ ,‬עלינו הייתה מביאה לנו אסון‪ .‬היה נדרש אומץ לב מיוחד לחצות את‬
‫קווי הגטו בחשאי‪ ,‬הלוך ושוב‪ ,‬בלי להיראות כדי לזכות בקומיסיון מזערי שנהייה למקור‬
‫העיקרי של הכנסותינו‪.‬‬
‫אמי ודודתי‪ ,‬שושנה‪ ,‬נתנו כמה שיעורים פרטיים בעברית אך רווח רב לא ראו בכך‪ .‬קרה‬
‫שקיבלנו עזרה כספית מקרובינו בצ'רנוביץ שהועברה אליו באמצעות קצינים רומנים‬
‫ששימשו לעיתים כבלדרים‪ .‬ואם כי‪ ,‬לא מעט מכסף זה הלך "לאיבוד"‪ ,‬היה בכל זאת‬
‫מגיע משהו מזה‪ .‬עזרה נוספת היינו מקבלים‪ ,‬לקראת סוף שהותנו בטרנסניסטריה‪ ,‬מאת‬
‫ההסתדרות הציונית בבוקרשט‪ .‬כסף זה שגם כן הגיע לטרנסניסטריה על ידי בלדרים הי‬
‫המחולק בקרב הפעילים הציונים‪ ,‬ואמי נמנתה עליהם‪ .‬גם אם סיוע זה היה מזערי‪ ,‬הוא‬
‫נחשב לבעל ערך פסיכולוגי ומוסרי רב ולא רק כספי‪ .‬המסר היה שלא נשכחנו והדבר‬
‫נטע בנו תקווה‪.‬‬
‫גם אני בכוחותיי הדלים‪ ,‬נרתמתי לפרנסתנו‪ .‬מפליא‪ ,‬עד כמה גיל אחת‪-‬עשרה יכול‬
‫להיחשב לגיל מבוגר בימי מצוקה ומחסור‪ .‬התקשרתי עם יהודים שעסקו ב"שוק שחור"‬
‫עם מבריחים רומנים שבאו למוגילב מצדו השני של הדנייסטר‪ .‬הם היו נותנים לי‬
‫סיגריות‪ ,‬טבק‪ ,‬גפרורים ומציתים ואני הייתי מהלך ברחובות הגטו‪ ,‬מכריז בפירוט רב על‬
‫מרכולתי שאותה ניסיתי למכור ברווח קטן‪ ,‬בעוד ידיי משמשות לי "דוכן למכירה" וכיסיי‬
‫מחסן המלאי‪ .‬בהתחלה‪ ,‬עד שהרווחתי קצת כסף‪ ,‬היו המבריחים נותנים לי את הסחורה‬
‫בהקפה ואחר כך הייתי בעצמי קונה אותה מהם בחשאי ומוכר אות בפרהסיה‪.‬‬
‫גם כאן התמזל לי מזלי שלא נתפסתי על ידי שוטרים רומנים שהיו מהלכים ברחובות‬
‫הגטו‪ .‬הייתי בדרך כלל נזהר מאוד מהם‪ .‬לו הייתי נתפס‪ ,‬היו בוודאי מענים אותי שאגלה‬
‫להם את מקור הסחורה‪ ,‬ו"במקרה הטוב ביותר" היו מנסים לגרשני‪ .‬מה היה בעיניהם‬
‫_______________________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬יהדות רומניה בשואה – טרנסניסטריה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 57 -‬‬

‫דבר קל יותר מאשר לגרש נער יהודי צעיר‪ ,‬לכל הרוחות? אני זוכר את הדחף שלי‬
‫להשתתף ולוא במעט בפרנסת המשפחה‪ ,‬והיוזמה העצמית המסוכנת למדי שלקחתי על‬
‫עצמי‪ .‬אני גם זוכר את המבע הסקפטי של אמי ושל דודותיי‪.‬‬
‫מבע של חוסר אמון ב ילד שנהיה לפתע לסוחר מבוקש‪ ,‬הקונה ומוכר ואף מרוויח משהו‬
‫מזה‪ .‬בסחר זה עסקתי‪ ,‬למעשה‪ ,‬עד יום השחרור‪.‬‬
‫השתלבתי‪ ,‬כמובן‪ ,‬גם בעבודות הבית‪ .‬העיקריות שבהן היו‪ :‬שאיבת המים מן הבאר‪ ,‬זו‬
‫הייתה פונקציה בלעדית שלי‪ .‬איסוף חתיכות עץ לצורכי בישול וחימום בחורף‪ .‬וכיצד‬
‫נאספו? בקרבת מקום מגורינו עמדה מנסרה גדולה שהייתה בשימוש לפני הכיבוש‪ .‬חצר‬
‫המנסרה השתרעה ע ל פני שטח גדול מאוד שנשמרה על ידי שומר זקן בכל שעות היום‪.‬‬
‫מאחר ונהר הדנייסטר שטף חלק ניכר של העיר מוגילב – לפני שגורשנו אליה – עמדה‬
‫גם המנסרה ימים אחדים מתחת לפני המים‪ .‬כתוצאה מכך‪ ,‬שקעו חתיכות עץ רבות ואף‬
‫קרשים מתחת לפני האדמה‪ .‬מלאכתי שלי ושל שכנינו הייתה לחפור בחצר בחיפוש אחר‬
‫האוצר הגלום בלי להיתפש בידי השומר הזקן‪ .‬מקור זה של "אנרגיה" היה בלתי נדלה‬
‫והוא הספיק לנו ולשכנינו בכל ימות שהותנו בגטו‪.‬‬
‫מלבד המעט שהפרשתי להוצאות הבית מרווחיי הזעירים‪ ,‬מימנתי בכספי את שיעורי‬
‫הבית שקיבלתי ממורה להיסטוריה‪ ,‬גב' לנגר‪ ,‬מגורה הומורולוי‪ ,‬שבדרום בוקובינה –‬
‫מקצוע לימוד שהיה אהוב עלי מילדותי‪ .‬מלבד זאת הייתה אמי מלמדת אותי ספרות‬
‫עברית‪ ,‬מקרא ואף הכינה אותי לבר‪-‬מצווה בחנוכה ‪ .1943‬איזה יום עצוב‬
‫היה זה!‬
‫בר מצווה בלי אבא ועוד בצל המוות? הלכתי לביתה כנסת בלוויית ידיד המשפחה עורך‬
‫הדין שמחה סובה‪ .‬הוא לימדני להניח תפילין בבוקר יום הבר מצווה שלי‪ ,‬בתפילת‬
‫שחרית‪ ,‬לראשונה עם תפילין‪ .‬המתפללים הסתכלו בי בתמיהה לשם מה צריך היה נער‬
‫עברי‪ ,‬העומד שעה שעה בפני סכנת חיים‪ ,‬ללמוד הילכות הנחת תפילין? או ללמוד‬
‫היסטוריה‪ ,‬מקרא‪ ,‬לשיר את "התקווה" ו"תחזקנה"? לפתור תרגילי חשבון אצל דודתו‪,‬‬
‫שושנה? – האין אבסורד גדול מזה?‬
‫שנים לאחר מכן‪ ,‬כאשר חיפשתי לעצמי מענה על כך‪ ,‬חשבתי במושגים של ימינו‪ :‬אולי‪,‬‬
‫היה גם זה ביטוי להתנגדות הרוחנית של היהודים בגטאות‪ .‬אולי אמצעי להישרד? אולי‪,‬‬
‫בריחה מן המציאות הטרגית שבתוכה ניהלנו את חיינו היומיומיים? אולי‪ ,‬כוח ההרגל של‬
‫הסקרנות האינטלקטואלית? ואולי‪ ,‬האמונה ביום המחר והצורך האינסטינקטיבי להתכונן‬
‫לקראתו?‬
‫ההתארגנות הקהילתית בגטו מוגילב‪ ,‬נראתה לי מופלאה‪ .‬היא החלה כבר בשלבים‬
‫הראשונים‪ ,‬כשהגיעו שיירות המגורשים מבוקובינה למוגילב‪ .‬היא המשיכה ביתר שאת‬
‫אחרי כינון הגטו במקום‪ .‬היה נדרש מאמץ עליון‪ ,‬תבונה רבה ומעל הכל כישרון של‬
‫ההנהגה המקומית‪ ,‬כי לנצל את הפוטנציאל הקיים של רופאים‪ ,‬אחיות‪ ,‬מהנדסים ומורים‬
‫ועליו ליצור בסיס של קיום חברתי‪ ,‬סיעודי‪ ,‬חינוכי ותרבותי‪ ,‬בתנאי החיים התת‪-‬אנושיים‬
‫שררו בגטו‪ .‬במיוחד לאחר השתוללות מגפת הטיפוס שהפילה אלפי חללים‪ .‬היה צריך‬
‫גם ל השיג את סיועם של יהודי רומניה‪ ,‬באישורו של הצורר אנטונסקו‪ ,‬בקבלת תרופות‪,‬‬
‫מימון להחזקת בית החולים‪ ,‬שלושה בתי היתומים‪ ,‬בית הספר ובית התמחוי לחסרי כל‪.‬‬
‫אם כי הסיוע מ"ועד ההצלחה" ו"מרכז היהודים" בבוקרשט לא הגיע מייד‪ ,‬ולעולם לא‬
‫הספיק להדביק את הצרכים החיוניים ולמרות חסרונותיהם של מוסדות הסעד‪ ,‬בשל‬
‫היעדר משאבים מספיקים‪ ,‬בכל זאת היוו מוסדות אלה תשתית קיומית חשובה ביותר‬
‫בגטו‪ .‬פן נוסף של פעילות ראשי "הוועד היהודי" בגטו‪ ,‬היה לנהל משא ומתן גורלי עם‬
‫שלטונות הכיבוש לביטול הגזירות הקשות של הגירושים‪ ,‬או לצמצם את היקפן‪ .‬ההצליחו‬
‫בכך?‬
‫_______________________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬יהדות רומניה בשואה – טרנסניסטריה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 58 -‬‬

‫הידיעות שהגיעו אז לאוזנינו אמרו כי ההנהגה היהודית בגטו הייתה משחדת‪ ,‬מפעם‬
‫לפעם‪ ,‬את המושל ועוזריו בכסף רב תמורת השגת רישיונות שהייה למגורשים‪ ,‬במוגילב‪,‬‬
‫וצמצום היקף הגירושים ממנה למזרח‪ .‬ומאידך גיסא‪ ,‬הייתה מנסה לשכנע אותם בערכם‬
‫החיוני של יהודי הגטו לביצוע עבודות דחק ומלאכה מיומנת שהיו אז נחוצות לשלטונות‬
‫הכיבוש הרומניים‪ .‬ואולם‪ ,‬בעצם העובדה שראשי "הוועד היהודי" נתנו הסכמתם‬
‫לגירושים – אפילו אם היו מתמקחים על צמצום היקפם – מונח היסוד של שיתוף הפעולה‬
‫עמם‪ ,‬בכל הנוגע לשילוחים ולגירושים‪ .‬מבחינה זו יש להניח כי לא היה הבדל משמעותי‬
‫בין ההנהגה היהודית בגטו מוגילב ובין הנהגת היודנראט באירופה הכבושה‪ ,‬בידי‬
‫גרמניה הנאצית‪ ,‬שעליהם למדנו אחרי המלחמה‪ .‬ברם‪ ,‬אם לשפוט לפי תחושתנו‪ ,‬באותם‬
‫הימים‪ ,‬נראה לי כי הם מילאו תפקיד חשוב ביותר במשא ומתן שלהם עם שלטונות‬
‫הכיבוד שאיפשר את הקיום במקום‪ ,‬אם על ידי מתן שלמונים לידיהם ואם על ידי קבלת‬
‫הסיוע – באישורם ולעיתים באמצעותם – מן המרכז היהודי ברומניה‪ .‬ובכך‪ ,‬דומני‪ ,‬נבדל‬
‫מצבו של הוועד היהודי מהיודנראטים‪.‬‬
‫‪…‬מקריאת העיתונים הרומנים שהגיעו לידי המגורשים‪ ,‬ניתן היה ללמוד על הקרבות‬
‫הקשים שהתנהלו בסטלינגרד ועל התקדמותו של הצבא האדום מערבה‪ .‬עמודים שלמים‬
‫בעיתונות הרומנית היו מפרסמים את תצלומיהם של החיילים הרומנים שנפלו בקרבות‪,‬‬
‫בציון מעשי גבורתם‪ .‬אז חשבתי לתומי מי יודע כמה מהם השתתפו במעשי הטבח‬
‫ביהודי צפון בוקובינה ובסרביה‪ ,‬במעשי האונס והביזה בדרכם לחזית‪ .‬והאמת היא שלא‬
‫הצטערתי על נפילתם‪.‬‬
‫‪…‬שנים לאחר מכן‪ ,‬שאלתי את עצמי מנין לקחתי את האומץ לעמוד בסירובי להתפנות מן‬
‫התופת של טרנסניסטריה? את התשובה מצאתי במסירות ובהקרבה הדדית שאפיינו כל‬
‫כך את מערכת חיינו המשותפים בצל האבדון‪ .‬נטישת משפחתי לטובת עצמי‪ ,‬נחשבה אז‬
‫בעיניי כבגידה‪ .‬לו הועמדתי שוב בפני דילמה דומה‪ ,‬כמבוגר – ולא עוד כנער מתבגר –‬
‫הייתי נוהג באותה דרך שנהגתי‪]12[ .‬‬

‫רישום שנעשה ע"י אביגדור אריכא בהיותו במחנה בטרנסניסטריה [ארכיון "יד ושם" (‪] )4‬‬

‫_______________________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬יהדות רומניה בשואה – טרנסניסטריה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 59 -‬‬

‫מלי חיימוביץ [הירש]‬
‫חוזרת לביקור בצ'רנוביץ ובטרנסניסטריה‪.‬‬
‫במהלך הסיור עולים וצצים זיכרונות‬
‫מלי חיימוביץ ניצולת טרנסניסטריה‪ ,‬החליטה להצטרף בשנת ‪ 1987‬לסיור לצ'רנוביץ‬
‫וטרנסניסטריה שארגנו הניצולים ‪ -‬ילדי טרנסניסטריה‪.‬‬
‫לדבריה‪" ,‬זה לא היה טיול‪ .‬זו הייתה עלייה לקבר‪.‬‬
‫אם אין למשפחתי‪ ,‬להורי ולאחי‪ ,‬קבר או מצבה ולא נאמר עליהם קדיש‪,‬‬
‫אני רוצה לתת כמה דמעות לזכרם‪ .‬זו הייתה מטרת נסיעתי"‪.‬‬
‫תוך כדי מהלך הסיור עולים וצפים זיכרונות וכך היא כותבת‪:‬‬
‫משפחתי נמנתה על יהודי בוקובינה ובסרביה שגורשו מבתיהם‪ .‬באוקטובר ‪1941-1940‬‬
‫גורשנו מבתינו והועלינו על קרונות רכבת לעבר אטאקי‪.‬‬
‫נסענו יום ולילה במשך ימים רבים בלי מזון ובלי מים עד שהגענו לאטאקי‪ .‬כשפתחו את‬
‫הדלתות התגלגלנו החוצה‪ .‬פעם בטלוויזיה ראיתי תוכנית שבה הקונדוקטור הגרמני‬
‫אמר לנוסעים ‪ ,bitte ausstigen‬כלומר "נא לרדת"‪ .‬לא אלה המילים שאני זוכרת‪.‬‬
‫באטאקי ציוו עלינו הגרמנים !‪ .rauss! Rauss‬ובוץ בלי סוף‪ ,‬וגשם וזלעפות‪ ,‬ורוח וקר –‬
‫כך אני זוכרת את אטאקי משם עברנו בשתי רפסודות את הדנייסטר‪ …‬ברפסודות הגענו‬
‫למוגילוב‪ ,‬מפני שהגשרים הופצצו על ידי הרוסים‪.‬‬
‫התחנה הראשונה שלנו מאטאקי הייתה מוגילוב פודולסק‪ .‬זו הייתה תחנת מעבר אליה‬
‫גורשו יהודים מבוקובינה ובסרביה‪ ,‬ומשם גירשו אותם הלאה‪ .‬לפעמים בכל יום‪ .‬לפעמים‬
‫כל כמה ימים‪ .‬אלה היו בעצם מצעדי מוות בתוך השלג הלבן מלמטה ושמים אפורים‬
‫מלמעלה‪.‬‬
‫אני זוכרת פעם כשהלכנו בתוך השלג האינסופי‪ ,‬מישהו מאחורי אמר" אילו רק זרקנו כל‬
‫אחד את כובעו כלפי החייל הרומני הבודד עם הסוס המסכם – היינו מתגברים עליו‪ .‬אבל‬
‫לא עשינו זאת ונניח שהיינו עושים כך ואפילו הורגים אותו – מה היה אז סביבנו לא‬
‫הייתה גדר מחושמלת‪ ,‬לא משרפות ולא מחנות עבודה‪ .‬ההשמדה שלנו הייתה מצעדי‬
‫מוות‪ .‬ללכת בשלג עד שמתים בדרך זו או אחרת‪ .‬כל משלוח שצעד בשלג עשרות‬
‫קילומטרים השאיר אחריו את מתיו‪ .‬תינוקות אנשים זקנים‪ .‬גברים ונשים‪.‬‬
‫‪ …‬בבית המלון ישבתי והרגשתי תחושה בלתי מוכרת כאילו אני חצויה‪ ,‬חצי ממני נמצא‬
‫בישראל וחצי ממני נמצא כאן בצ'רנוביץ‪ .‬התחושה הזו הלכה והתחזקה מיום ליום‪ .‬בכל‬
‫פגישה חדשה‪-‬ישנה עם המקומות המוכרים‪.‬‬
‫התרגשתי לקראת היום הבא‪ ,‬שבו היינו אמורים להגיע לאטאקי‪ ,‬לאותו מקום ארור‪ ,‬אליו‬
‫הגיעה משפחתי עם שארית המטלטלים שלנו‪ .‬אותו מקום שעל קירותיו נכתב בדם‬
‫"תנקמו את מותנו"‪.‬‬
‫_______________________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬יהדות רומניה בשואה – טרנסניסטריה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 61 -‬‬

‫אטאקי היום שונה‪ ,‬כמובן‪ .‬אין זו אותה תחנת רכבת‪ ,‬לא אותם קרונות ולא אותם פסי‬
‫רכבת‪ .‬אבל הדנייסטר הוא אותו הדנייסטר‪ ,‬שבזמנו עברנו אותו ברפסודות‪ .‬על‬
‫הדנייסטר הגדול והרחב נבנה גשר חדש במקום הגשר שהופצץ‪…‬הרהרתי לעצמי‪ :‬לו‬
‫הדנייסטר הזה יכול היה לספר‪ ,‬כמה דם יהודי נשפך כאן‪ .‬הדמעות שנשפכו כאן‬
‫ובמוגילוב שאליו הוביל‪ ,‬יכלו למלא את הדנייסטר כולו‪ ..‬מישהו מן הקבוצה הוציא ספר‬
‫תפילה ונשא תפילת "אל מלא רחמים" שבוודאי לא נשמעה במקום הזה שנים רבות‪.‬‬

‫פגישה פתאומית ונרגשת עם איזי ואסר‬
‫עברנו את הדנייסטר‪ .‬אני מסתכלת ימינה ושמאלה‪-‬ונדהמת‪ .‬כאילו כאן בדיוק נעצר‬
‫הזמן‪ .‬הרחבה הגדולה – בדיוק כמו שהיתה אז‪ .‬אותו הכביש‪ ,‬אותן האבנים‪ .‬לא ניתן לנו‬
‫זמן רב להרהורים‪ .‬הוזמנו לראש העיר מוגילוב לקבלת פנים וחילופי ברכות ומתנות‪.‬‬
‫השמועה שהישראלים מתארחים בעיר עשתה לה כנראה כנפיים‪ ,‬מפני שבצאתנו התקבץ‬
‫קהל יהודי גדול‪ ,‬כולם דוברי יידיש‪ .‬כולם רצו לגעת בנו‪ ,‬לדבר אתנו‪ .‬כולם הביעו את‬
‫רצונם לעלות לישראל וביררו פרטים שונים‪ .‬ביקשו להתקשר לקרובים בארץ‪.‬‬
‫פתאום דחף פתאומי הכריח אותי לשאול בקול רם‪ ,‬לפני כל הקהל הגדול הזה‪:‬‬
‫"מישהו מכיר אולי את איזי וקלארה ואסר?"‪ .‬השתררה דממה‪.‬‬
‫"תגידי שוב"‪ ,‬אמרו לי‪ .‬חזרתי ואמרתי‪ :‬איזי וקלארה ואסר"‪.‬‬
‫מישהו בקהל אמר לי בהתרגשות "איזי ואסר עומד לידך! "‪.‬‬
‫לא יכולתי לעצור את הצווחה‪ .‬ברכי רעדו‪ .‬איזי ואסר שעמד לידי התרגש כמוני‪ .‬איש גבה‬
‫קומה עם שיער שיבה שהיה צעיר ממני‪ ,‬ולכן לא ידע עלי הרבה‪.‬‬
‫במוגילוב‪ ,‬בזמן המלחמה‪ ,‬נתפסה יום אחד אמו של איזי עם ילד בן ‪ ,4‬אמא שלי ואחי בן‬
‫ה‪ 20-‬למשלוח הבא של המגורשים‪ .‬במוגילוב התארגנה קבוצה של יהודים שקנו עגלה‬
‫עם סוס‪ ,‬ובעזרתם ניסו לזנב במשלוחים ולהציל מתוכם יהודים לפני שישלחו למקום‬
‫הנורא פיצ'ורה‪.‬‬
‫פיצ' ורה היה מחנה הסגר בתוך אחוזה גדולה ששימשה בעבר בית חולים לחולי שחפת‬
‫ע"ש הגרף פוטוצקי‪ .‬לשם גורשו יהודים ורק בודדים הצליחו לצאת משם בחיים‪.‬‬
‫שנים מחברי אותה מחתרת יהודית הביאו לי למחרת היום פתק מאחי ובו כתוב‪:‬‬
‫"הבחורים יספרו לך מה קרה לאמא"‪ .‬הוא לא העז לכתוב לי שאמא קפאה מוות‪.‬‬
‫אמי ואמא של איזי התינוק ואחי – קפאו כולם בדרך מקור‪ ,‬עשרות קילומטרים מפיצ'ורה‬
‫במקום ששמו מורפאה‪.‬‬
‫כך קשר הגורל את איזי ואסר ואחותו קלארה אלי‪ .‬קלארה ואסר נכנסה לבית היתומים‬
‫שבו אני הייתי ואיזי ואסר נשאר אצל דודה זקנה במוגילוב‪ .‬כשהחזירו את היתומים‬
‫מטראנסניסטריה אל תוך רומניה‪ ,‬בפברואר ‪ ,1944‬אמרתי לקלארה‪" :‬תיקחי את איזי‪,‬‬
‫בואי נהייה ביחד‪ ,‬מה שיקרה – נהייה לפחות ביחד‪ ,‬גם לכם וגם לי אין משפחה"‪ .‬קלארה‬
‫אמרה שאינה יכולה לבוא אתי כי היא ואחיה מחכים לאבא שלהם‪ ,‬שאולי יחזור‪.‬השאלה‬
‫הראשונה ששאלתי את איזי ואסר עכשיו הייתה "אבא חזר?" "לא"‪ ,‬ענה לי איזי‪" ,‬אבא‬
‫לא חזר"‪ .‬לא יכולנו להפסיק לדבר‪ ,‬לשאול שאלות ולהעלות זיכרונות‪]11[ .‬‬

‫_______________________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬יהדות רומניה בשואה – טרנסניסטריה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 60 -‬‬

‫זאב אורנשטיין סוגר מעגל‬
‫ומקים מצבה בטרנסניסטריה על קבר אמו‬
‫בתאריך ג' בתמוז תשס"ז‪ 19. 6. 2007 ,‬פירסם עיתונאי עיתון הארץ‪ ,‬עמירם ברקת‬
‫כתבה על ניצול השואה זאב אורנשטיין שחזר לאוקראינה [טרנסניסטריה] ‪ 65‬שנה לאחר‬
‫שקבר את אמו במו ידיו כדי להניח מצבה על קברה‪.‬‬
‫‪ 65‬שנה לאחר שקבר את אמו בחלקת יער נידחת באוקראינה‪ ,‬הצליח זאב אורנשטיין‪,‬‬
‫היום כמעט בן ‪ ,80‬לסגור מעגל‪ .‬לפני שבועות אחדים‪ ,‬מלווה בקבוצת חסידי חב"ד‪,‬‬
‫תושבים מקומיים וילדי בית ספר מהכפר הסמוך‪ ,‬הניח נהג המונית מחיפה מצבה שהביא‬
‫עמו מישראל במקום בו נקברה אמו‪ ,‬ברנה אורקי‪ ,‬והתפלל לעילוי נשמתה‪" .‬זה היה חלום‬
‫חיי"‪ ,‬סיפר אתמול אורנשטיין בהתרגשות‪" ,‬אבל לא האמנתי שהוא יתגשם בדרך כל‪-‬כך‬
‫מכובדת"‪.‬‬

‫אורנשטיין (במרכז) בטקס הנחת המצבה באוקראינה‬
‫את היום שבו קבר את אמו‪ ,‬בחורף ‪ ,1942‬מצליח אורנשטיין לשחזר רק במעורפל‪ .‬בכל‬
‫פעם שהוא מנסה לאמץ את זיכרונו‪ ,‬ממלאות דמעות את עיניו‪" .‬הייתי ילד בן ‪ 12‬כשאמא‬
‫נפטרה"‪ ,‬הוא מספר‪" ,‬ולא ידעתי מה לעשות‪ .‬למזלי הייתי מיודד עם שני ילדים שהסכימו‬
‫לעזור לי‪ .‬מצאנו קרשים וסחבנו את אמא לחלקת היער‪ .‬לא זכרתי איפה בדיוק קברנו‬
‫אותה‪ ,‬רק כמה קשה היה לחפור את הקבר באדמה הקפואה‪ .‬זה לקח לנו יום שלם"‪.‬‬
‫אורנשטיין הילד לא ידע אפילו באיזה תאריך הוא קובר את אמו‪" .‬בתחושת בטן זכרתי‬
‫שזה קרה בסביבות חג החנוכה‪ ,‬שכמובן לא חגגנו אז‪ .‬לכן‪ ,‬עד היום אני מציין את מות‬
‫אמי בחנוכה‪ ,‬בהדלקת נרות נשמה"‪.‬‬
‫לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה התגוררו הוריו של אורנשטיין‪ ,‬עם חמשת ילדיהם‪,‬‬
‫בעיירה דורוהוי בצפון מזרח רומניה‪ .‬זמן קצר לאחר תחילת המלחמה נלקח אביו של‬
‫אורנשטיין לעבודות כפייה ולא שב מעולם‪.‬‬
‫בחורף ‪ 1941‬גורשו האם וחמשת ילדיה ביחד עם כ‪ 150-‬אלף מיהודי צפון‪-‬רומניה (אז‬
‫מחוזות בסרביה‪ ,‬בוקובינה וצפון‪-‬מולדובה) ל"התיישבות מחדש" בחבל טרנסניסטריה‬
‫בדרום‪-‬אוקראינה‪ .‬הגירוש בוצע בהוראת שליט רומניה בזמן המלחמה‪ ,‬הגנרל יון‬
‫אנטונסקו‪ ,‬שקיבל את חבל טרנסניסטריה לשליטתו מידי בעלי בריתו הגרמנים‪.‬‬
‫_______________________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬יהדות רומניה בשואה – טרנסניסטריה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 62 -‬‬

‫ארבעת אחיו של אורנשטיין מתו כבר בחורף הראשון ממגפת טיפוס שהשתוללה בקרב‬
‫היהודים המגורשים‪ .‬אורנ שטיין החלים מהמחלה אך איבד את היכולת ללכת בגלל כוויות‬
‫קור‪ ,‬ואמו נאלצה לסחוב אותו על גבה‪ .‬בסופו של דבר הצליחו האם ובנה למצוא מחסה‬
‫בדיר חזירים בכפר קטן בשם פסינקה‪ .‬השניים התקיימו במשך שנה מקיבוץ נדבות‬
‫ואולם האם‪ ,‬שאיבדה את רצונה לחיות‪ ,‬הלכה ודעכה‪.‬‬
‫"היא אמרה לי 'הילדים שלי מתו ואין לי בשביל מה לחיות'"‪ ,‬משחזר אורנשטיין את ימיה‬
‫האחרונים‪ .‬זמן קצר לאחר מכן מתה‪ ,‬ואורנשטיין קבר אותה בקרחת יער סמוכה לכפר‬
‫פסינקה‪.‬‬
‫לאחר מות אמו אומץ אורנשטיין על ידי משפחת איכרים מקומית ובשלהי המלחמה‬
‫הוחזר לביתו בדורוהוי‪ .‬הנער היתום שחלה בשחפת הצליח למצוא לבסוף בית חם‬
‫בבירת רומניה בוקרשט‪ ,‬בבית יתומים שהפעיל ארגון הסעד היהודי‪-‬האמריקאי‪,‬‬
‫ה"ג'וינט"‪.‬‬
‫משם עלה לארץ ישראל ב‪ ,1946-‬בספינת מעפילים‪ ,‬ואושפז למשך כשנתיים במוסד‬
‫"אהבה" בקרית מוצקין‪ ,‬עד שהחלים לחלוטין ממחלתו‪" ,‬נולד מחדש"‪ ,‬התחתן והקים‬
‫משפחה‪.‬‬
‫כל חייו חלם אורנשטיין שיום אחד הוא ימצא את קבר אמו‪" .‬הרבה שנים זה לא היה‬
‫אפשרי בגלל 'מסך הברזל' ואחר‪-‬כך אמרו לי שזה מסוכן מדי כי אני לא יודע רוסית ובטח‬
‫ישדדו אותי"‪ ,‬הוא אומר‪ .‬בתחילת השנה החליט אורנשטיין לעשות מעשה ולהירשם‬
‫לטיול קבוצתי לטרנסניסטריה ‪" -‬בעקבות קברי יהודים"‪.‬‬
‫הוא החליט לקחת עמו מישראל מצבת גרניט כתובה עברית‪" :‬פ"נ אמי היקרה ברנה‬
‫אורקי‪ ,‬בת יהודה‪ ,‬ולזכר ילדיה שלום‪ ,‬שרה‪ ,‬צמרת ומיכאל‪ ,‬תנצב"ה"‪ ,‬כדי להניחו על‬
‫קברה‪ ,‬אם ימצא אותו‪.‬‬
‫בפסינקה זכה אורנשטיין לקבלת פנים חמה בבית הספר המקומי שבו נהג לקבל‪ ,‬כילד‪,‬‬
‫שאריות מזון‪ .‬קשישה תושבת הכפר הראתה לאורנשטיין ולמלוויו חלקת יער‪ ,‬דומה מאוד‬
‫לתיאור מקום הקבורה שזכר אורנשטיין‪ ,‬ושבה לדבריה נקברו יהודים‪.‬‬
‫למרות שלא נותר זכר לקברי היהודים‪ ,‬אורנשטיין החליט להניח שם את המצבה‬
‫ולהתפלל לזכר אמו‪ .‬מארגני הטיול הפגישו אותו עם שליחי חב"ד באזור‪ ,‬שגילו נכונות‬
‫רבה לסייע בהקמת המצבה ובהבאת מניין של מתפללים לטקס לעילוי נשמת אמו‪.‬‬
‫" התרגשתי במיוחד כשהראיתי לילדים מבית הספר את המקום וביקשתי מהם שישמרו‬
‫עליו"‪ ,‬אמר אורנשטיין‪ ,‬שמתכוון לשוב ולבקר שם‪ ,‬בשנה הבאה ‪ -‬הפעם עם כל בני ביתו‪.‬‬

‫_______________________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬יהדות רומניה בשואה – טרנסניסטריה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 63 -‬‬

‫מטרנסניסטריה לשדה הקרב‬
‫במלחמת העצמאות‬
‫ניצולי השואה הצעירים עם הגיעם ארצה התגייסו לצה"ל‪ .‬בפעם הראשונה ניתן‬
‫להם נשק ביד כדי להילחם כנגד אויבינו הצרים עלינו לכלותינו‪ .‬הם חשבו שהגיעו‬
‫אל "המנוחה והנחלה"‪ ,‬אך לצערנו הרב‪ ,‬רבים נפלו בשדה הקרב ולא זכו לראות‬
‫את מדינת ישראל בתקומתה‪.‬‬
‫כך גם ניצולי טרנסניסטריה הצעירים שניצלו מהשואה‪ ,‬התגייסו לצה"ל‪.‬‬
‫אחדים מהם שילמו את המחיר היקר על הגנת המולדת ונפלו בקרב‪.‬‬
‫חשבתי‪ ,‬שמן הראוי שנזכירם בביטאון זה‪ .‬הבאתי את שמותיהם של שני נופלים‪.‬‬

‫אנו מצדיעים על גבורתם ואומץ ליבם!‬

‫גנסלר דוב (ברלה) הי"ד‬
‫עבר את תלאות טרנסניסטריה ונפל במערכה‬
‫לתקומת מדינת ישראל‬

‫בן פאני וצבי‪ ,‬נולד ביום כ"ז בכסלו תר"ץ (‪ )29.12.1929‬בעיר צ'רנוביץ שבבוקובינה (אז‬
‫רומניה)‪ .‬בעודו נער נתנסה בכל זוועות הגירוש לטרנסניסטריה‪ .‬שם נתייתם ונשאר שריד‬
‫בודד ממשפחתו‪ .‬בשנת ‪ 1944‬הועלה ארצה במסגרת "עליית‪-‬הנוער"‪ ,‬בשיירה של יתומי‬
‫טרנסניסטריה‪ ,‬נשלח להכשרה בכפר יהושע ועבר שם אימוני גדנ"ע‪ .‬הוא לא הצליח‬
‫להתמזג עם חבורתו ונשאר מכונס בתוך עצמו‪ ,‬מתבודד ומבודד‪ .‬לאחר שתי שנות‬
‫ההכשרה הצטרפו חבריו לארגון "היוגב" שבבית‪-‬אשל והוא הלך בדרכו המיוחדת‬
‫להכשרה נוספת במשך חצי שנה במשק עיינות‪ .‬אחר‪-‬כך התגייס לנוטרות‪ .‬דוב שירת‬
‫בבאר טוביה‪ ,‬עסק בשמירה על צינור‪-‬המים לנגב והשתתף בפעולות שונות‪ .‬בנוטרות‬
‫מצא אפשרות לפעול כשווה בין שווים וכך השתחרר מהעכבות הנפשיות לחיי חברה‬
‫וידידות וחידש את הקשרים עם חבריו לשעבר‪ .‬הוא נהג לבקרם בימי חג ולספר להם על‬
‫קורותיו ומעשיו‪.‬‬
‫כשהחלה מלחמת‪-‬העצמאות החליף את מדי הנוטר בכובע‪-‬גרב והמשיך לאחוז בנשק‬
‫להגנת המולדת במסגרת חטיבת "גבעתי"‪ .‬הוא השתתף בהרבה פעולות וקרבות בדרום‬
‫עד שנפל בכיבוש הכפר בית דראס ביום י"ג בניסן תש"ח (‪ .)22.4.1948‬הובא למנוחת‪-‬‬
‫עולמים בבית‪ -‬הקברות הצבאי בבאר טוביה‪.‬‬

‫_______________________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬יהדות רומניה בשואה – טרנסניסטריה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 64 -‬‬

‫פרמינגר‪ ,‬גדליה (דלציו) הי"ד‬
‫עבר את תלאות טרנסניסטריה ונפל במערכה‬
‫לתקומת מדינת ישראל‬

‫בן רוזה ושמעון‪ ,‬נולד ביום ז' בחשוון תר"ץ (‪ )10.11.1929‬בעיר צ'רנוביץ‪ ,‬רומניה‪ .‬הוא‬
‫החל ללמוד בבית‪-‬ספר יסודי‪ ,‬אך לא הספיק לסיימו‪.‬‬
‫במלחמת‪-‬העולם השנייה הרגו הגרמנים‪ ,‬שפלשו לרומניה‪ ,‬את שני אחיו‪ .‬הוא‪ ,‬הוריו‬
‫ושלוש אחיותיו נכלאו במחנה‪ -‬הסגר באוקראינה‪ .‬שם מתו כל בני המשפחה והוא נאסף‬
‫על‪-‬ידי דודיו‪ .‬עם תום המלחמה חזר לרומניה וב‪17.7.1944-‬‬
‫עלה ארצה במסגרת עליית‪-‬הנוער עם ילדי טרנסניסטריה‪ .‬בארץ התחנך במוסד "עליה"‬
‫אשר בפתח תקווה‪ .‬דודו רצה לקחתו אליו לארצות‪-‬הברית‪ ,‬אולם גדליה סירב לעזוב את‬
‫הארץ‪.‬‬
‫היה ירא‪ -‬שמים ותלמיד מצטיין וראשון בכיתתו‪ .‬בשקט ובהתמדה עשה את דרכו בחיים‬
‫ובלימודים‪ .‬כארבע שנים שהה במוסד עד פרוץ מלחמת‪-‬העצמאות‪.‬‬
‫על אף גילו הצעיר התגייס לפלוגה דתית של הפלמ"ח‪ ,‬עבר אימונים צבאיים בשדה‬
‫אליהו ושירת בחטיבת "יפתח"‪.‬‬
‫גדליה‪ ,‬שלחם כמקלען‪ ,‬השתתף בקרבות משמר העמק ומלכיה‪ .‬לקראת ההפוגה‬
‫הראשונה הורדה חטיבת "יפתח" לאזור המרכז ונטלה חלק בלחימה באזור לטרון‪.‬‬
‫עם חידוש הלחימה בתום ההפוגה הראשונה השתתפה החטיבה במבצע "דני" ובליל‬
‫‪ 17-18‬ביולי ‪ ,1948‬לקראת תחילת ההפוגה השנייה‪ ,‬תפס גדוד "העמק" את שילתא‬
‫ומשלט בחלקו המזרחי של רכס קוריקור‪ ,‬כדי לאיים על אגפו של מערך הלגיון בלטרון‪.‬‬
‫עם בוקר התברר כי כוח לגיון מחזיק בחלקו המערבי‪ ,‬השולט‪ ,‬של הרכס‪ .‬האויב תקף את‬
‫הכוח במשלט משני כיוונים בסיוע שריוניות וזה נאלץ לסגת‪ .‬בנסיגה הקשה בשטח פתוח‬
‫הנתון לאש צולבת נפלו רבים מהלוחמים‪ .‬בקרב זה נפל‪ ,‬ביום י"א בתמוז תש"ח‬
‫(‪ )18.7.1948‬עת נשלח להודיע שעל מחלקתו לסגת‪ .‬בדרכו פגע כדור בראשו והוא נפל‪.‬‬
‫ביום י"א באדר תש"י (‪ )28.2.1950‬הובא למנוחת‪-‬עולמים בבית‪-‬הקברות הצבאי בהר‪-‬‬
‫הרצל בירושלים‪.‬‬

‫_______________________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬יהדות רומניה בשואה – טרנסניסטריה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 65 -‬‬

‫ביבליוגרפיה‬
‫ספרים‬
‫אנצ'ל ז'אן‪ :‬רומניה‪-‬תולדות השואה‪ ,‬כרך א‪ 0‬כרך ב‪" 0‬יד ושם"‪ 0‬תשס"ב‪.2222-‬‬
‫אנצ'ל ז'אן‪ :‬טרנסניסטריה בתוך אנציקלופדיה של השואה [עורך‪:‬גוטמן ישראל]‪ 0‬כרך ג‪0‬‬
‫ספריית הפועלים‪ 0‬תש"נ‪ 01992-‬עמ' ‪. 539-538‬‬
‫ארנבורג איליה‪ 0‬גרוסמן וסילי [עורכים]‪ :‬הספר השחור‪ ,‬עם עובד‪ 0‬תשנ"א‪.1991-‬‬
‫ברטפלד מירון יטי [יהודית]‪ :‬יטי‪-‬יומן אהבה בטרנסניסטריה‪ 0‬עקד‪ 0‬תשנ"ח‪.1988-‬‬
‫גלסברג‪ -‬גולד רות [תרגום‪ :‬איה ברויר]‪ :‬אתמולים אבודים‪ -‬זיכרונותיה של ניצולה‪0‬‬
‫"יד ושם"‪ 0‬תש"ס‪.1999-‬‬
‫בן‪-‬ציון שמואל‪ :‬ילדים יהודים בטרנסניסטריה בתקופת השואה‪ ,‬המכון לחקר השואה‪-‬‬
‫אוניברסיטת חיפה‪" 0‬יד ושם"‪0‬תשמ"ט‪.1989-‬‬

‫גוברין יוסף‪ :‬בצל האבדון‪ ,‬בית לוחמי הגטאות‪" ,‬יד ושם"‪ 0‬המרכז לחקר יהדות רומניה‪-‬‬
‫האוניברסיטה העברית בירושלים‪0‬תשנ"ט‪.1999-‬‬
‫חיימוביץ [הירש] מלי‪ :‬לטרנסניסטריה ובחזרה‪ -‬סיפור חיים של נערה בצל השואה‪0‬‬
‫הוצאת תמר‪ 0‬תשנ"ג‪1983-‬‬
‫יורן יעקב [ביבי]‪ :‬גן עדן של שוטים – סיפור משפחה מדרום בוקובינה והגירוש‬
‫לטרנסניסטריה‪ 0‬הוצאת המחבר‪ 0‬תשנ"ה‪.1955-‬‬
‫ד"ר לביא תיאודור‪ :‬טראנסניסטריה – אזור גירושים והשמדה בתוך פנקס קהילות רומניה‪0‬‬
‫כרך ראשון‪"0‬יד ושם"‪ 0‬תש"ל‪ 01972-‬עמ' ‪ 349‬ואילך‪.‬‬
‫לונשטיין‪ -‬לביא תיאודור‪ :‬עדותו במשפט אייכמן‪ 0‬היועץ המשפטי לממשלה נגד אדולף‬
‫אייכמן‪ 0‬עדויות ב‪ 0‬מרכז ההסברה‪ 0‬תשכ"ג‪ 01963-‬עמ' ‪.689-675‬‬
‫מלארון יונה‪ :‬עוד תצאי מכאן‪ ,‬יד ושם‪ 0‬ירושלים תשמ"א‪.1981-‬‬
‫מלר‪ -‬פאוסט חנה‪ :‬מעבר לנהר – פרקי זיכרונות מטרנסניסטריה‪ 0‬בית לוחמי הגטאות‪0‬‬
‫תשמ"ו‪.1989-‬‬
‫מלצר יעקב‪ :‬המסע של ינקו מצ'רנוביץ דרך טרנסניסטריה לירושלים ‪01946-1941‬‬
‫קיבוץ דליה‪ 0‬מערכת‪ 0‬תשנ"ט‪.1999-‬‬
‫פלטי סוניה‪ :‬אל מעבר לדנייסטר‪ ,‬נערה בארץ גזרה‪ ,‬מורשת בית העדות ע"ש מ‪.‬אנילביץ‪0‬‬
‫ספריית הפועלים‪ 0‬תשמ"ג‪.1983-‬‬
‫שחן אביגדור‪ :‬בכפור הלוהט – גיטאות טרנסניסטריה‪ ,‬בית לוחמי הגטאות והוצאת הקיבוץ‬
‫המאוחד‪ 0‬תשנ"ח‪.1988-‬‬
‫רוטר אהרון‪ :‬ההסתר והגילוי‪ ,‬יומן אישי מתקופת השואה על מחנות ההשמדה‬
‫בטרנס‪-‬ניסטריא‪ 0‬הוצאת המחבר‪-‬בני ברק‪ 0‬תשנ"ח‪.1988-‬‬
‫שי דב [עורך]‪ :‬שואת יהודי צפון בוקובינה‪ ,‬מצעד המוות לטרנסניסטריה‪,‬‬
‫יולי‪-‬אוקטובר ‪ ,1941‬הארגון העולמי של יהודי בוקובינה‪ 0‬תשס"ו‪.2227-‬‬
‫שפרן אלכסנדר [עורך‪ :‬ז'אן אנצ'ל]‪ :‬אל מול פני הסערה ‪ -‬יהדות רומניה בתקופת השואה‪,‬‬
‫"יד ושם"‪ 0‬תשנ"א‪.1992-‬‬
‫מאמרים‬
‫אבני שמעיה‪ :‬עם יתומי טרנסיסטריה‪ 0‬משואה קובץ ט‪ 0‬תשל"ד‪.1974-‬‬
‫אופיר אפרים‪ :‬האם ניתן היה להציל ‪ 70,000‬יהודים מטראנסניסטריה?‬
‫ילקוט מורשת‪ 0‬סיוון תשס"ב‪ -‬יוני ‪.1982‬‬
‫אנצ'ל ז'אן‪ :‬מסעות הרצח ההמוני של הרומנים בטרנסניסטריה‪" 0‬בשביל הזיכרון" ‪038‬‬
‫"יד ושם"‪ 0‬תש"ס‪.2222-‬‬
‫גוברין יוסף‪ :‬בצל האבדון [סיפורו של נער בטרנסיסטריה]‪ ,‬בית לוחמי הגטאות‪-‬‬
‫"יד ושם"‪ 0‬תשנ"ט‪.1999 -‬‬
‫גלר יעקב‪ :‬מחנות השמדה בטרנסניסטריה ‪ ,‬ילקוט מורשת סו (תשנט) ‪.51-59‬‬
‫לווינשטין‪ :‬לתולדות הטבח של יהודי בסרביה וטרנסיסטריה על אדמת בסארביה‪0‬‬
‫משואה‪0‬קובץ א תשי"ט‪.‬‬
‫עופר דליה‪ :‬השואה בטרנסניסטריה‪ -‬הרצח והתגובה היהודית‪" 0‬בשביל הזיכרון" ‪038‬‬
‫_______________________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬יהדות רומניה בשואה – טרנסניסטריה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 66 -‬‬

‫"יד ושם"‪ 0‬תש"ס‪.2222-‬‬
‫אתרי אינטרנט‬
‫עדות יצחק וולך‪http://lipcani.pinimage.com:‬‬
‫משפחת יורב‪http://www.yorav.co.il/Clali/Places/transnistria.htm:‬‬
‫רומניה במלחמת העולם השנייה‪:‬‬
‫‪http://www.geocities.com/sepi_shayel/ww2.doc‬‬
‫רומניה ומולדביה‪:‬‬
‫‪http://www.shtetlinks.jewishgen.org/Romania.html‬‬

‫מראי מקומות‬
‫‪ .1‬אנציקלופדיה לתולדות השואה‪ ,‬כרך ג‪ 0‬עמ' ‪.537‬‬
‫‪ .2‬דליה עופר‪ :‬השואה בטרנסניסטריה‪ :‬הרצח והתגובה היהודית‪" ,‬בשביל הזיכרון"‪0‬‬
‫גיליון ‪ 038‬תש"ס‪ 02222-‬ביה"ס המרכזי להוראת השואה‪" 0‬יד ושם"‪ 0‬ירושלים‪.‬‬
‫‪ .3‬מלארון יונה‪ :‬עוד תצאי מכאן‪" ,‬יד ושם"‪ 0‬ירושלים תשמ"א‪01981-‬‬
‫קטעים מעמ' ‪.38-19‬‬
‫‪ .4‬ד"ר לביא תיאודור‪ :‬טראנסניסטריה – אזור גירושים והשמדה בתוך פנקס קהילות‬
‫רומניה‪ 0‬כרך ראשון‪" 0‬יד ושם"‪ 0‬תש"ל‪ 01972-‬עמ' ‪.369‬‬
‫‪ .5‬ש‪.‬אבני‪ :‬עם יתומי טרנסדניסטריה‪ ,‬משואה‪ 0‬קובץ ב‪ 0‬אלול תשל"ד‪ -‬ספטמבר ‪01974‬‬
‫עמ' ‪.155-154‬‬
‫‪ .6‬ארנבורג איליה‪ 0‬גרוסמן וסילי [עורכים]‪ :‬הספר השחור‪ ,‬עם עובד‪ 0‬תשנ"א‪01991-‬‬
‫עדות שמסר א‪ .‬גרוסברג והביא לדפוס ל‪.‬גולדברג‪ 0‬עמ' ‪.99-95‬‬
‫‪ .7‬מכתבה של רחל פראדיס – מילנר (צ'רנוביץ')‪ ,‬בתוך ארנבורג איליה‪0‬‬
‫גרוסמן וסילי [עורכים]‪ :‬הספר השחור‪ 0‬עם עובד‪ 0‬תשנ"א‪ 01991-‬עמ' ‪.125-122‬‬
‫‪ .8‬פלטי סוניה‪ :‬אל מעבר לדניסטר‪ ,‬מורשת‪-‬בית לוחמי הגטאות וספריית‬
‫הפועלים‪0‬תשמ"ג‪ 01983-‬עמ' ‪.152-147‬‬
‫‪ .9‬ד"ר לביא תיאודור‪ :‬טראנסניסטריה – אזור גירושים והשמדה בתוך פנקס קהילות‬
‫רומניה‪ 0‬כרך ראשון‪" 0 0‬יד ושם"‪ 0‬תש"ל‪ 01972-‬עמ' ‪.369‬‬
‫‪ .12‬גוברין [גורביץ] יוסף‪ :‬בצל האבדון‪ ,‬בית לוחמי הגטאות‪" 0‬יד ושם"‪ 0‬המרכז לחקר‬
‫יהדות רומניה‪ 0‬האוניברסיטה העברית בירושלים‪0‬‬
‫תשנ"ט‪ 01988-‬קטעים נבחרים בין העמודים ‪.63-28‬‬
‫‪ .11‬חיימוביץ [הירש] מלי‪ :‬לטרנסניסטריה ובחזרה‪ -‬סיפור חיים של נערה בצל‬
‫השואה‪ 0‬הוצאת תמר‪ 0‬תשנ"ג‪ 01983-‬עמ' ‪. 59-58 067-65‬‬
‫‪ .12‬אתר יזכור לחללי צה"ל‪/‬משרד הביטחון‪/http://www.izkor.gov.il :‬‬

‫_______________________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬יהדות רומניה בשואה – טרנסניסטריה‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 67 -‬‬