מחנה הריכוז פלשוב

‫המכון ללימודי השואה‬
‫ע"ש ח‪ .‬אייבשיץ‬

‫רחוב התיכון ?‪ ,9‬נווה‪-‬שאנן‪ ,‬ת‪.‬ד >>‪ ,?8‬חיפה ‪990?8‬‬
‫‪Gideonbe5@gmail.com‬‬
‫בס"ד‪ ,‬תמוז תשס"ח‪ ,‬יולי >‪800‬‬

‫ביטאון פורום שמירת‬
‫זיכרון השואה‬
‫גיליון מספר ‪32‬‬

‫עורך@ גדעון רפאל בן מיכאל‬

‫מחנה הריכוז פלשוב‬

‫מגרש המסדרים בפלשוב‪ .‬צייר@ יוסף באו‬

‫תוכן העניינים‬

‫עמודים‬

‫• פתח דבר‪;-9 …………………………………………………………………………….‬‬
‫• אברהם וולברומסקי@ עדותו על מחנה פלאשוב‪8>-< ……………………………….‬‬
‫• יוסף באו@ עדותו על מחנה פלשוב‪;9-90 ………………………………………………‬‬
‫• שטנדיג אברהם@ פלאשוב‪-‬התחנה האחרונה של היהודי‪;<-;8…………………….‬‬
‫• הנריק קודלר@ נסינות התנגדות במחנה פלשוב‪;>-;<……………………………….‬‬
‫• בייסקי משה@ עדותו במשפט אייכמן‪=8-;?…………………………………………….‬‬
‫• עדויות שנמסרו נגד אמון גאט במשפט שנערך בפולין בשנת <‪>8-=9………9?:‬‬
‫• שלומית אשל@ עדותה על מחנה פלשוב‪909->9 ………………………………………..‬‬
‫• ביבליוגרפיה‪90: …………………………………………………………………………‬‬
‫• מראי מקומות‪90;-90: ……………………………………………………………………….‬‬

‫אנשי משמר מחנה פלשוב בצעדה‬

‫_________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬מחנה הריכוז פלשוב‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫[‪]9‬‬

‫‪-2-‬‬

‫פתח דבר‬
‫לחברי פורום שמירת זיכרון השואה‪ ,‬השלום והברכה!‬
‫מחנה פלשוב (‪ (Plaszow‬היה בתחילתו מחנה עבודת כפייה ואחר‪-‬כך מחנה ריכוז‪ .‬המחנה‬
‫הוקם בסתיו ‪ 1942‬בפרברי קרקוב‪ ,‬ושמו הרשמי‪:‬‬
‫‪,Zwangsarbeitslager Plazow des Ss und Polizeiführers im Distrikt Krahau‬‬
‫(מחנה עבודת כפייה של מפקד המשטרה והס"ס במחוז קרקוב)‬
‫בינואר ‪ 1944‬הפך למחנה ריכוז‪.‬‬
‫בניית המחנה החלה בקיץ ‪ 1942‬בשטחי העיר קרקוב‪ ,‬על אדמת שני בתי‪-‬קברות יהודיים‪,‬‬
‫על אדמות הקהילה היהודית וכן על אדמות פרטיות‪ ,‬שהתושבים הפולנים גורשו מהן‪ .‬בניית‬
‫המחנה הורחבה בשיטתיות‪ .‬הוא הוקף גדר תיל כפולה‪ ,‬מחושמלת תמיד‪ ,‬באורך ארבעה‬
‫קילומטרים‪ ,‬וב‪ 1944-‬הגיע לשטחו המירבי‪ ,‬כ‪ 800-‬דונם‪ .‬מחנה פלשוב היה מחולק לכמה‬
‫חלקים‪ :‬מגורי הגרמנים‪ ,‬בתי‪-‬מלאכה לייצור‪ ,‬והמחנה גופו – מחולק לנשים ולגברים‪ ,‬לפולנים‬
‫וליהודים‪.‬‬
‫******‬
‫מחנה הריכוז פלשוב לא היה ממחנות הריכוז הצרובים בתודעה הקולקטיבית של זיכרון‬
‫השואה‪ .‬שמו של המחנה עלה לקדמת התודעה החל מסוף שנות ה‪ 80-‬של המאה הקודמת‬
‫כאשר התחילו מסעות בני הנוער לפולין והאתר נכלל במסלול המסע‪ .‬קראקוב הינה תחנה‬
‫חשובה במסעות לפולין‪ .‬מחנה הריכוז פלשוב הוקם על אדמת פרבר של העיר קראקוב‪ ,‬שבו‬
‫שכן בית הקברות היהודי‪ .‬גם במסעות לפולין של מבוגרים נכלל מחנה זה כאתר שמבקרים‬
‫בו‪.‬‬
‫רבים מהקוראים הינם מורים‪ ,‬מחנכים‪ ,‬מדריכי פולין‪ ,‬הורים לנערים ונערות שיוצאים לפולין‬
‫ועוד‪ .‬חשבתי שמן הראוי‪ ,‬שאוציא ביטאון על מחנה זה כדי לתת בידיהם כלי תכני נוסף‬
‫להעמקת המסע לפולין ולפתוח צוהר גם בפני הקוראים שאינם מגיעים לפולין‪.‬‬
‫כאשר התחלתי במחקר ובאיסוף עדויות לא שיערתי שאמצא חומר רב וחשוב על מעללי‬
‫הרציחות והאכזריות שהתקיימו במחנה זה‪.‬‬
‫העדויות שבחרתי להביא‪ ,‬ימחישו לכם‪-‬הקוראים את הקורות במחנה מכלי ראשון‪.‬‬
‫******‬
‫ב‪ 14-13-‬במרס ‪ ,1943‬בעת חיסול גטו קרקוב‪ ,‬גורשו רוב תושביו היהודים לבלז'ץ‪ ,‬כ‪2,000-‬‬
‫יהודים נרצחו ברחובות העיר (ונטמנו בקבר‪-‬אחים בפלשוב)‪ ,‬והשאר‪ ,‬כ‪ 8,000-‬נפש‪ ,‬גורשו‬
‫למחנה בפלשוב‪.‬‬
‫בתחילת יולי ‪ 1943‬הוקם במחנה פלשוב מחנה נפרד לפולנים ושמו‪:‬‬
‫‪( Arbeitserziehungshäftling‬חינוך אסירים לעבודה) ואליו הובאו פולנים שנאשמו בעבירות‬
‫מינהליות‪-‬משמעתיות (לתקופה של כמה חודשים) או שנאשמו בעבירות פוליטיות (לזמן בלתי‬
‫מוגבל)‪ .‬בחלק הפולני נכלאו גם כמה עשרות משפחות צוענים‪ ,‬ובכללם ילדים קטנים‪.‬‬
‫מספר האסירים במחנה לא היה קבוע; לפני חיסול גטו קרקוב היו במחנה ‪ 2,000‬גברים‪,‬‬
‫במחצית השנייה של ‪ – 1943‬כ‪ 12,000-‬נפש‪ ,‬במאי‪-‬יוני ‪ 1944‬הגיע מספר האסירים לשיא‬
‫של ‪ ,22,000-24,000‬ובכללם בין השאר כ‪ 6,000-8,000-‬יהודים מהונגריה‪ .‬תחילה היה‬
‫מספר האסירים הפולנים ‪ 1,000‬אחרי מרד ורשה הפולני‪ ,‬הגיע מספרם ל‪.10,000-‬‬

‫_________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬מחנה הריכוז פלשוב‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪-3-‬‬

‫במחנה היו גם אסירים פליליים גרמנים‪ ,‬והם שימשו בתפקידים שונים במחנה‪ .‬על‪-‬פי‬
‫האומדנים‪ ,‬עברו דרך המחנה כ‪ 25,000-‬אסירים קבועים‪ ,‬כלומר ממוספרים‪ ,‬וכן מספר בלתי‬
‫ידוע של אסירים זמניים ובני‪-‬ערובה‪.‬‬
‫עד ‪ 1944‬היו רוב השומרים במחנה אוקראינים בשירות הנאצים‪ ,‬ואחרי הפיכת המקום‬
‫למחנה ריכוז‪ ,‬היו השומרים במחנה כ‪ 600-‬אנשי "גולגלות המוות" של הס‪.‬ס‪.‬‬
‫בעת היותו מחנה עבודת כפייה נרצחו בפלשוב המוני יהודים‪ ,‬ואחרי שהפך למחנה ריכוז‬
‫הובאו אליו פולנים שנשפטו בידי בתי‪-‬משפט מהירים של המשטרה על פעילות פטריוטית‪,‬‬
‫ונורו למוות‪.‬‬
‫על‪-‬פי אומדנים נרצחו בפלשוב‪ ,‬בקבוצות וביחידים‪ ,‬כ‪ 8,000-‬נפש‪ .‬משהתקרב הצבא האדום‪,‬‬
‫הוחל בקיץ ‪ 1944‬בפירוק המחנה ובהעברת האסירים למחנות אחרים או לאתרי השמדה‬
‫בתאי גזים‪ ,‬כגון ‪ 2,000‬האסירים היהודים שבסוף מאי ‪ 1944‬נשלחו לאושוויץ להמתה בגז‪.‬‬
‫בספטמבר ‪ 1944‬חוסל גם החלק הפולני של המחנה וטושטשו עקבות הפשע על‪-‬ידי פתיחת‬
‫קברות המונים ושריפת הגופות שנערכו בערימות‪ .‬ב‪ 14-‬בינואר ‪ 1945‬עזבו את המחנה‬
‫אחרוני האסירים לכיוון אושוויץ‪.‬‬
‫חשוב לציין את מעלליו של מפקד המחנה אמון גאט‪.‬‬
‫ָאמון לאופולד גאט (‪ )Amon Göth‬סרן (‪ )Hauptsturmführer‬באס‪.‬אס היה מפקד מחנה‬
‫הריכוז פלשוב‪.‬‬
‫באוגוסט ‪ 1942‬עזב גאט את וינה על מנת להצטרף לצוות של מנהיג הס‪.‬ס והמשטרה‬
‫בקרקוב וב‪ 11-‬בפברואר ‪ 1943‬התמנה לקצין קבע של ה‪-‬ס‪.‬ס בשירות מחנות הריכוז‪ .‬הוא‬
‫הופקד על בנייתו ופיקודו של מחנה עבודות כפייה בפלשוב‪.‬‬
‫המחנה נבנה במשך חודש אחד על ידי עובדי כפייה‪ .‬ב‪ 13-‬במרץ ‪ 1943‬חוסל גטו קרקוב‪,‬‬
‫ותושביו הועברו למחנה העבודה החדש‪ .‬כ‪ 2,000-‬אנשים לערך מתו במהלך הפינוי‪ ,‬ורבים‬
‫מהם הוציא גת להורג באופן אישי‪.‬‬
‫ב‪ 3-‬בספטמבר ‪ 1943‬הוטלה על גאט משימה לסגור את הגטו בטרנוב‪ .‬ב‪ 3-‬בפברואר ‪1944‬‬
‫הוא סגר את מחנה הריכוז בסזבני‪ ,‬בכך שהורה על רציחת האסירים במקום או העברתם‬
‫למחנות אחרים‪ .‬במהלך זה נרצחו אלפי אסירים‪.‬‬
‫ב‪ 20-‬באפריל ‪ 1944‬קודם גאט לדרגת מפקד מחלקה עליון באס‪.‬אס בקידום כפול‪ ,‬כלומר‬
‫הוא דילג על דרגת רב מפקד מחלקה‪ .‬בנוסף הוא מונה לקצין קבע בוואפן אס אס‪ .‬משימתו‬
‫בפיקוד על מחנה פלשוב נמשכה‪ ,‬אך עברה לפיקוח ישיר של המשרד הראשי למשק ומנהל‬
‫של האס‪.‬אס‪.‬‬
‫גאט עינה ורצח אסירים על בסיס יומיומי‪ ,‬וירה בלמעלה מ‪ ;00-‬יהודים בעצמו‪ .‬היטיב‬
‫לבטא זאת פולדק פפרברג‪ ,‬אחד מיהודי שינדלר‪" :‬כשראית את גאט‪ ,‬ראית את המוות"‪.‬‬
‫טבעה המדויק של מערכת היחסים בין גאט לאוסקר שינדלר אינו ידוע‪ ,‬אך נטען כי שינדלר‬
‫התיידד עם גאט על מנת להציל את חיי היהודים העובדים אצלו (וכך לשמר את רווחיו)‪ .‬יהודי‬
‫שינדלר גרו בתחילה בתת‪-‬מחנה בתוך המפעל‪ .‬ב‪ 4-‬בספטמבר ‪ ,1944‬כאשר הצבא האדום‬
‫התקרב לקרקוב‪ ,‬הרשויות הנאציות סגרו את תת‪-‬המחנה‪ ,‬והיהודים נאלצו לעבור למחנה‬
‫פלשוב‪ .‬על מנת להציל את עובדיו‪ ,‬שיחד שינדלר את גאט בכסף ובסחורות מהשוק השחור‪.‬‬

‫_________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬מחנה הריכוז פלשוב‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪-4-‬‬

‫כאשר פלשוב עצמו נסגר ב‪ 15-‬באוקטובר ‪ ,1944‬שינדלר הצליח להקים את רשימתו הידועה‬
‫של יהודים "חיוניים"‪ ,‬אך במקום זאת שלח אותם למחנה אחר‪ ,‬חיוני למלחמה‪ ,‬שנמצא‬
‫בפרוטקטורט של בוהמיה ומורבייה (כיום צ'כיה)‪.‬‬
‫אחרי המלחמה‪ ,‬בית המשפט העליון של פולין בקרקוב מצא את גאט אשם ברציחת עשרות‬
‫אלפי אנשים‪ .‬הוא נתלה ב‪ 13-‬בספטמבר ‪ 1946‬בגיל ‪ .37‬מקום תלייתו היה לא רחוק‬
‫ממיקומו של מחנה פלשוב‪ ,‬וברגעיו האחרונים הוא הצדיע לפיהרר באקט אחרון של‬
‫התנגדות‪]1[ .‬‬
‫בביטאון תמצאו עדויות רבות על מעלליו של רוצח אכזרי זה‪.‬‬
‫אני מביא את העדויות כפי שנכתבו‪ .‬הבאתי עדויות‪ ,‬שכביכול חוזרות על עצמן‪ .‬התיאור מפי‬
‫עדים שונים הרואים לעיתים את הדברים מזווית ראייה אישית‪ .‬הצלבת העדויות‪ ,‬מאפשרת‬
‫לנו לקבל תמונה מהימנה על מה שהתרחש בפלשוב‪.‬‬
‫לא שיניתי את הניסוחים והתחביר מהעדויות וגם לא שמרתי על אחידות התעתיק מלועזית‬
‫לעברית‪ .‬פעם ייכתב פלשוב עם האות אלף ולפעמים בלעדיה‪ .‬כך גם השם גאט פעם עם‬
‫האות אלף ופעם בלעדיה‪ ,‬וזאת כדי לשמור על אוטנטיות העדויות‪.‬‬
‫גדעון רפאל בן מיכאל‬
‫עורך הביטאון‬

‫‪.‬‬
‫ירי ממגדל שמירה על אסיר יהודי‪ .‬צייר@ יוסף באו‬
‫_________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬מחנה הריכוז פלשוב‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪-5-‬‬

‫אברהם וולברומסקי‬

‫עדותו‬
‫על מחנה פלאשוב‬
‫אברהם וולמרומסקי‪ ,‬יליד העיר קשוינז בפולין הנמצאת במרחק של ‪ 60‬ק"מ ממחנה‬
‫פלאשוב‪ .‬בן למשפחה דתית‪ ,‬מספר את קורותיו במחנה פלאשוב בספרו "מוצל מאש מעיד"‪.‬‬
‫מכיוון שבספרו הוא לא כתב על ילדותו ובית הוריו‪ .‬מצאתי לנכון להביא את ההקדשה שכתב‬
‫לבני משפחתו בראש הספר‪ ,‬וכך כתב‪:‬‬
‫הספר מוקדש לזכר בני משפחתי היקרים הי"ד‬
‫שנספו בשואה בחודש אלול תש"ב (ספטמבר ‪:)1942‬‬
‫אבי התמים והישר ר' אהרן ב"ר יהושע השל ז"ל‬
‫אמי הבלתי‪-‬נשכחת צירל ב"ר אברהם יעקב ז"ל‬
‫אחיותיי‪ :‬שפרה‪-‬לאה‪ ,‬צ'רקה‪ ,‬שרה‪-‬רחמה‬
‫בני משפחת אישתי הי"ד‪:‬‬
‫אביה‪ ,‬ר' יעקב סולטניק אמה‪ ,‬הנדל‬
‫בניהם‪ :‬יונתן‪ ,‬חנוך‪ ,‬אברהם‪-‬דוד‪ ,‬שמשון‬
‫בנותיהם‪ :‬זיסה‪ ,‬אסתר‪-‬רחל‬
‫ולזכר כל בני עיירתי קשוינז שנספו בשואה‪.‬‬
‫"מי ייתן ראשי מים ועיניי מקור דמעה‬
‫ואבכה יומם ולילה את חללי בת עמי"‪( .‬ירמיה)‬
‫לא שיניתי את הניסוחים והתחביר מעדותו וזאת כדי לשמור על אוטנטיות העדויות‪ .‬זאת‬
‫הסיבה שהשם פלאשוב נכתב בתוספת האות אלף‪.‬‬

‫מעבירים את המחנה לקראקא‪-‬פלאשוב‬
‫היה זה בסוף חודש ינואר ‪ .1943‬יום אחד הופיעו אנשי הגסטאפו מקראקא‪ ,‬בפרומניק‪ .‬הם‬
‫נכנסו למשרדו של בעל המפעל‪ ,‬מר וונצל והודיעו לו כי הם באו להעביר את כל העובדים‬
‫היהודים העובדים במפעלו‪ ,‬אל מחנה העבודה בקראקא‪ .‬הידיעה הזאת הלמה בנו כמו רעם‬
‫ביום בהיר‪ .‬אם כי הדבר היה צפוי מזמן‪ ,‬השלינו עצמנו‪ ,‬כי הדבר לא יקרה‪ ,‬או לא יקרה‬
‫בקרוב כל כך‪ .‬גם מר וונצל היה מוטרד ועצוב וזה היה טבעי ומובן‪ :‬הוא בהחלט לא יצא נפסד‬
‫מעבודתנו‪ ,‬שעבדנו אצלו חינם‪ ,‬כמעט‪.‬‬
‫וונצל התנצל לפנינו ואמר כי לא הצליח לבטל את רוע הגזירה‪ .‬הוא הפעיל וניצל את כל‬
‫"הקשרים" שלו‪ ,‬אבל ללא כל הצלחה‪ .‬אבל מי שרוצה להתקבל למשטרת היהודים (ה"או‪-‬‬
‫דה")‪ ,‬בגטו קראקא או בתוך המחנה בפלאשוב – ניתנה האפשרות להתקבל‪ .‬חברי בני עירי‬
‫_________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬מחנה הריכוז פלשוב‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪-6-‬‬

‫מקשוינז וכן גם אני‪ ,‬סירבנו להצטרף אל ה"או‪-‬דה"‪ .‬המצפון שלנו לא הירשה לנו לעשות‬
‫זאת‪ .‬ראינו בכך שיתוף פעולה ושירות לגרמנים‪.‬‬
‫הודיתי למר וונצל ולאישתו על היחס הנאה שגילו כלפינו‪ ,‬ובמיוחד כלפיי אישית‪ ,‬ונפרדנו מהם‬
‫לשלום‪ .‬בהיותי כבר על המשאית שאמורה הייתה להביא אותנו לקראקא‪ ,‬הביאה לי הגברת‬
‫וונצל לחם וגם תחבה לידי כמה שטרות כסף‪ ,‬ואמרה‪" :‬זה מגיע לך!" היא נפרדה מאיתנו‬
‫כשדמעות נוצצות בעיניה‪.‬‬
‫שעה שבאו אנשי הגסטאפו לפרומניק‪ ,‬הזמין אותם מר וונצל לביתו הפרטי‪ ,‬וערך להם סעודה‬
‫"כיד המלך"‪ .‬אומנם וונצל תמיד נהג כך עם אנשי השלטון הגרמני‪ ,‬בבחינת "שלח לחמך על‬
‫פני המים‪ ,‬כי ברוב הימים תמצאנו" (קוהלת)‪ .‬אבל הפעם הייתה לו בכך כוונה נוספת‪ :‬לסייע‬
‫לנו‪ ,‬היהודים שעבדנו אותו באמונה ובמסירות‪ .‬שעה שהוא כיבד אותם במאכל ובמשקה‪,‬‬
‫נתאפשר לנו לארוז את הצרורות שלנו בלי השגחה של הגסטאפו‪ ,‬וגם כדי לאפשר לאלה‬
‫שרצו להסתלק ולברוח – הייתה זו הזדמנות פז‪ ,‬וזו הייתה כוונתו של וונצל‪ .‬אכן הכיבוד‬
‫הנדיב של וונצל עזר הרבה‪ :‬אנשי הגסטאפו לא קיללו או גידפו אותנו‪ ,‬אפילו לא זירזו ולא‬
‫גערו בנו‪ .‬לא ספרו אותנו‪ ,‬לא דרשו רשימה שמית‪ .‬לפני חשבוני‪ ,‬הסתלקו ברגע האחרון‬
‫וברחו כשמונה איש בערך‪ ,‬וביניהם שתי נשים שעבדו במטבח‪ .‬מבחינה עובדתית נראה לי כי‬
‫"פרומניק" היה אחד המחנות הטובים ביותר – בהשוואה למחנות עבודה אחרים‪ ,‬באותה‬
‫תקופה‪.‬‬
‫בצהריים הגענו עובדי מפעל הלבנים בפרומניק לגטו‪ .‬הגטו בקראקא ששימש כמקום ריכוז‬
‫לכל המחנות בסביבה שחוסלו והובאו לקראקא‪ .‬מקום הריכוז היה ברחוב קראקוסה ‪.17‬‬
‫הגענו למקום הנ"ל בשעות הצהריים‪ .‬במקום נמצאו כבר אנשים רבים‪ ,‬גברים ונשים‪ .‬אנו‬
‫הבאים התיישבנו – בצפיפות רבה – על חבילותינו‪ .‬הייתה אנדרלמוסיה ואי סדר‪ .‬כל חדרי‬
‫הבית היו תפוסים עד אפס מקום‪ .‬הרגשנו עצמנו אבודים‪ ,‬לא היה למי לפנות‪ .‬לא ידענו מה‬
‫לעשות ולאן הועידו אותנו הגרמנים‪.‬‬

‫בגטו של קראקא‬
‫יצאנו לרחובות הגטו לטייל בקראקא‪ .‬מישהו מסר לנו כתובת בגטו‪ ,‬שם ניתן לקבל ארוחה‪.‬‬
‫המסעדה – לשם ניגשנו – אורגנה על ידי ה"יודנראט" בקראקא‪ .‬קיבלנו מרק חם ופרוסת‬
‫לחם‪ .‬במקרה פגשתי שם צעירה מקשוינז‪ ,‬פסל מטושינסקי‪ ,‬שעבדה שם במטבח‪ .‬ממנה‬
‫נודע לי על רבים מבני עיירתנו‪ ,‬שהם ובני משפחותיהם נמצאים בגטו‪ .‬בין היתר היא סיפרה‬
‫לנו‪ ,‬ללייביש זלוטניק ולי‪ ,‬על אישתו של יחיאל סולטניק‪ ,‬שהיא עם ילדותיה וכן אישתו של‬
‫שלום פרידברג ועוד כמה מבנות העיירה נמצאות בגטו קראקא‪.‬‬
‫אומנם לפני זמן לא רב ביקרנו‪ ,‬חברי לייביש זלוטניק ואני בגטו קראקא‪ ,‬אבל אינו דומה ביקור‬
‫חטוף של אז‪ ,‬לביקור שלנו כעת בגטו‪ .‬כעת ראינו הרבה דברים ותופעות שאז לא שמנו לב‬
‫אליהם‪ .‬קשה לתאר במילים את המצב העלוב של תושבי הגטו‪ .‬במיוחד נגע לליבנו מצבן‬
‫העלוב של כמה נשים זקנות‪ ,‬שלא היה להן כל תומך‪ ,‬חיו ללא כל תמיכה וסיוע ממישהו‪ .‬גם‬
‫מצב המגורים היה מחריד – מטר מרובע לאדם!‬
‫יצאתי מהביקור בגטו שבור ורצוץ‪ .‬הרהרתי על גורלם של האומללים‪ ,‬שאלתי את עצמי‪ :‬כמה‬
‫זמן יחזיקו מעמד בקור העז הזה? אנו שהספקנו להכיר את הגרמנים‪ ,‬ידענו שבמקודם או‬
‫במאוחר יחסלו את האומללים המסכנים‪ ,‬אולם איך אומר הפתגם‪" :‬אדם קרוב אצל עצמו"‪.‬‬
‫ובכן שאלתי את עצמי‪ :‬מה יעלה בגורלנו‪ ,‬אנו הפועלים?‬

‫_________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬מחנה הריכוז פלשוב‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪-7-‬‬

‫באותו בית בו רוכזנו‪ ,‬לא היה מקום ללון‪ ,‬היו גם כאלו שלא היה להם מקום לשבת‪ .‬אנשים‬
‫התנמנמו על החבילות שלהם‪ .‬בוודאי שאיש לא יכול היה לפשוט את בגדיו‪ ,‬גם בגלל הקור‬
‫העז‪ ,‬הלכלוך והצפיפות ששררו במקום‪ .‬אחרי לילה ללא‪-‬שינה‪ ,‬קמתי בבוקר ורציתי להתרחץ‬
‫– כפי שהייתי רגיל כל בוקר בפרומניק – אבל כאן‪ ,‬המים קפאו בתוך הברזים‪ .‬האווירה‬
‫מסביב הישרתה עלי רוח נכאים שלדיכאון‪ .‬יצאתי לפרוזדור ועשיתי כמה תרגילי התעמלות‪,‬‬
‫כדי לחלץ את איבריי‪ .‬אכן זה עזר לי‪ ,‬הרגשתי כי הדם מתחיל לזרום בעורקי‪ .‬לא הייתי בודד‬
‫בהרגשה זו‪ ,‬גם יתר חבריי הרגישו כמוני‪ ,‬רועדים מקור ושיניהם נוקשות זו לזו‪ ,‬מקור ומחוסר‬
‫שינה‪.‬‬
‫יצאנו לרחובות הגטו‪ ,‬כי בבית עלוב זה לא ניתן היה לקבל אפילו כוס מים‪ .‬היינו ארבעה‬
‫חברים יוצאי עיירתנו‪ ,‬קשוינז‪ .‬חיפשנו מקום בו נוכל לקבל משהו לאכול‪.‬ב גטו מצאנו הרבה‬
‫מכרים‪ ,‬ביניהם גם יוצאי עירנו‪ .‬האנשים שפגשנו רובם ככולם במצב מוזנח ומיואש לחלוטין‬
‫כל אחד שואל‪ :‬מה לעשות? מה יהיה? אך לאנשים אין תשובה‪ ,‬אין פתרון‪ .‬בגטו ראינו את‬
‫האנשים במצב נורא ירוד‪ ,‬רעבים ללחם וחיים במצב של דעיכה איטית‪ .‬כולם אחוזי פחד בפני‬
‫הגירוש הוודאי‪ ,‬ממנו אין מפלט‪ .‬מתהלכות שמועות שבקרוב יבוצע גירוש‪ ,‬של כל אלה‬
‫שהצליחו להסתתר בגירושים הקודמים‪.‬‬
‫בינתיים נודע לנו על משלוח של קבוצת פועלים שאמור לצאת עוד היום‪ ,‬אל מחוץ לעיר‪.‬‬
‫שמחנו על כך‪ ,‬שגם אנחנו עובדי מפעל הלבנים בפרומניק נכלל בקבוצה זו‪ .‬לאחר שסעדנו‬
‫את ליבנו בגטו חזרנו‪ .‬קנינו בגטו לחם וקופסאות בשר ‪ -‬כמובן ב"שוק השחור" – ומחזרו‬
‫למקום הריכוז עמוסי חבילות‪ .‬שבעות הצהריים הגיע קצין גרמני בלוויית אנשי "ורקשוץ"‬
‫אוקראינים‪ .‬הם הגיעו אל הבית הנ"ל בו רוכזנו‪ ,‬קראקוסה ‪ .17‬מסביב לבית פרצה בהלה‪,‬‬
‫אנשים התרוצצו מבלי לדעת מהי המטרה‪ .‬כולם רצו לצאת אל מחוץ לגטו‪ .‬כולם רצו להיכלל‬
‫בתוך קבוצת היוצאים‪ ,‬עד שהקצין הגרמני הכריז‪ ,‬שרק הקבוצות עליהן הוא יכריזו יצאו‪.‬‬
‫האנשים חייבם להתרכז לצידם של אנשי ה"ורקשוץ"‪ .‬רק אז פסקו הקטטות והדחיפות‪ .‬הס‬
‫הושלך בקרב עדר האנשים המבוהל‪ ,‬גברים ונשים החלו להסתדר כנדרש‪.‬‬
‫קבוצתנו‪ ,‬עובדי מפעל הלבנים בפרומניק‪ ,‬היינו הראשון שנצטווינו להתייצב‪ .‬הסתדרנו‬
‫בשורות של ארבעה‪-‬ארבעה‪ .‬אחרינו באו עוד קבוצות אחרות‪ ,‬של גברים ונשים בכושר‬
‫עבודה‪ .‬אחרי שהתחלנו לצעוד בכיוון המחנה‪ ,‬החלו שומרינו האוקראינים להמריץ ולהאיץ בנו‬
‫בצעקות‪" :‬פוביסטרו‪ ,‬פו טשעטערי" (מהר! בארבעה!)‪ .‬משהגענו למחנה‪ ,‬שהוקם על השטח‬
‫בו נמצא בית העלמין היהודי בקראקא‪ ,‬ברחוב ירוזולימסקה‪ ,‬כבר מצאנו שם הרבה פועלים‬
‫יהודים‪ ,‬אסירים כמונו‪ .‬שיכנו אותנו בתוך צריפים שחיכו לנו‪ .‬מפקד המחנה הגרמני מילר‬
‫ומפקד המשטרה היהודית‪ ,‬גולדברג‪ ,‬קיבלו את פנינו‪ .‬הצריפים – בהם היינו אמורים להיכנס‬
‫– היו רטובים‪ .‬היו בהם דרגשים ערוכים בשלוש קומות‪ .‬הקור הציק לנו מאוד‪ ,‬נאלצנו לשכב‬
‫ולישון על הקרשים הקרים‪ ,‬בלי כל מצע או לפחות קצת קש‪ .‬לא פשטנו את בגדינו כי לא היה‬
‫לנו במה להתכסות‪.‬‬

‫חילול בית העלמין – נאלצנו לעקור מצבות‬
‫גם אם המשטר הגרמני במחנה היה מוכר וידוע לי‪ ,‬בכל זאת נחרדתי מחדש‪ ,‬כשהתנגשתי‬
‫שוב במציאות האכזרית הזאת‪ :‬עם שחר – בחמש לפנות בוקר – העירו אותנו אנשי ה"או‪-‬‬
‫דה"‪" :‬לקום!" כל קבוצה הסתדרה לחוד‪ ,‬ויצאה לעבודתה בלוויית מנהל העבודה‪ .‬העבודות‬
‫העיקריות במחנה היו‪ :‬הקמת הצריפים ועקירת המצבות של בית העלמין היהודי – עליו הוקם‬
‫המחנה‪.‬‬
‫המצבות שימשו כחומר לרצף בהן את רצפות של המטבח והשירותים‪ .‬בנוסף לכך שהלב של‬
‫כל אחד מהיהודים התפלץ על כך שנאלץ לעבוד בעבודת חילול הקודש זו‪ ,‬חילול כבודם של‬
‫יהודים נפטרים‪ ,‬הייתה זו גם עבודה קשה ומפרכת‪ .‬הלב בכה מרוב כאב והשפלה על שכך‬
‫_________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬מחנה הריכוז פלשוב‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪-8-‬‬

‫עלתה לנו‪ ,‬שאנו יהודים‪ ,‬במו ידינו אנו עוקרים את המצבות של אבות‪-‬אבותינו‪ .‬אולם לא‬
‫הייתה לנו כל ברירה‪ .‬חייבים היינו למלאות אחרי פקודת הגרמנים האכזריים‪.‬‬
‫ואם עקירת המצבות היית המלאכה קשה ומפרכת – מבחינה פיסית – הרי סחיבת אבני‬
‫השיש הכבדות‪ ,‬היית המלאכה קשה פי כמה‪ .‬לסחוב את המצבות עד לראש הגבעה‬
‫החלקלק‪ ,‬במיוחד בימי החורף הנ"ל כשהגבעה הייתה מכוסה שלב ונוגשינו אנשי ה‪-‬ס‪.‬ס‪ .‬או‬
‫ה"ורקשוץ" האוקראינים מאיצים בנו‪ ,‬תוך חירוף וגידוף כלפינו‪.‬‬
‫מאוחר יותר המצאנו לעצמנו – כדי להקל עלינו מעט את עבודת הסחיבה הקשה‪ ,‬התקנו‬
‫לעצמו מגלשה‪ ,‬ועליה הנחנו את המצבה‪ ,‬והגרמנים הסכימו – בשתיקה – ל"פטנט" הזה‪ ,‬לא‬
‫משום שהיו יום‪-‬יום הרבה קורבנות‪ ,‬אשר תוך כדי סחיבה החליקו‪ ,‬נהרגו או יצאו עם רגל או‬
‫יד שבורה‪ ,‬לא! זה כלל לא הטריד את הגרמנים‪ .‬מה שכן הטריד אותם היה שהמצבה לא‬
‫תישבר‪ ,‬שהיא תגיע ליעדה שלמה‪ ,‬ומשום כך העלימו עין ולא הפריעו לנו לסחוב את המצבות‬
‫במגלשות‪ .‬נרתמנו איפוא אל המגלשות וסחבנו א ותן כמו סוסים‪ ,‬אלא שגם כאן היה עלינו‬
‫להישמר‪ ,‬שהמצבה תגיע שלמה ליעדה‪.‬‬
‫בעבודה זו‪ ,‬בעקירת המצבות ובסחיבתן‪ ,‬נפלו הרבה קורבנות‪ .‬לאחר שעקרנו את המצבות‪,‬‬
‫באו טרקטורים ויישרו את השטח‪ ,‬כאילו לא היה כאן בית עלמין יהודי‪ ,‬מעולם! כך השתדל‬
‫העם הגרמני "התרבותי"‪ ,‬לעקור כל זכר‪ ,‬גם של יהודים שמתו לפני הרבה זמן! עצמותיהם‬
‫של מאות ואלפי שוכני‪-‬עפר יהודים התפזרו על פני השטח ויחד עם העפר התיישרו על ידי‬
‫הטרקטורים‪ ,‬ולא נשאר כל סימן וזכר‪ .‬כן‪ ,‬לאחר יישור השטח‪ ,‬נכרו שם בורות‪ ,‬בהם נקברו‬
‫אלפי‪-‬אלפי קורבנות של יהודי קראקא‪ ,‬שנרצחו בידי המפלצת הגרמנית ימ"ש!‬

‫"מחנה פלאשוב" – והמשטר בו‬
‫אחרי מספר ימים בהם הועסקתי בעקירת המצבות בבית העלמין היהודי‪ ,‬העבירו אותי‬
‫למקום עבודה אחר‪ .‬הקבוצה איתה יצאתי לעבודה עבדה במפעל ללבנים‪ .‬המפעל ללבנים‬
‫היה "פלאשובינקה"‪ .‬המקום נמצא לא רחוק מהמחנה בפלאשוב‪ .‬רוב הפועלים היהודים‬
‫במפעל זה‪ ,‬עבדו יחד איתי במפעלו של מר וונצל בפרומניק‪ .‬שמחתי ששוב אעבוד בתחום‬
‫שיש לי בו מומחיות מסויימת ואני מתמצא בו‪ .‬בנוסף לכך שמחתי בכלל‪ ,‬שאני יוצא מתוך‬
‫המחנה הסגור‪ ,‬שם הרגשתי מחנק נפשי‪ ,‬גם קיוויתי‪ ,‬בסתר ליבי‪ ,‬שהדבר יאפשר לי להימלט‬
‫בעת הצורך‪.‬‬
‫אולם הסתבר כי למעשה לא העסיקו אותנו כלל בייצור לבנים‪ ,‬אלא בפירוק הבניין בו ייצרנו‬
‫פעם לבנים וכעת החליטו הגרמנים לפרקו‪ .‬הייתה זאת עבודה לא רק מפרכת אלא גם מזיקה‬
‫ביותר לבריאות שלנו‪ .‬במשך כל היום ספגנו לתוך ריאותנו כמויות אדירות של אבק ופיח‪.‬‬
‫עבודה זו הייתה גם מאוד מלוכלכת‪ ,‬בפרט כאשר לאחר עבודתנו בשובנו למחנה לא הייתה‬
‫לנו אפשרות להתרחץ כדבעי‪ .‬להתרחץ ניתן היה רק בחדר הרחצה שהיה ממוקם במקום גלוי‬
‫ופתוח‪ ,‬ובחורף‪ ,‬בקור העז היה בכך משום סכנת נפשות‪ .‬נאלצנו איפוא לוותר על רחיצה‪ .‬מדי‬
‫יום חזרנו למחנה מעבודתנו עצובים ומיואשים‪ .‬את הבגדים בהם עבדנו השתדלנו לכבס‬
‫ולנקות‪ ,‬כל אחד לפי יכולתו המוגבלת‪ .‬אבל לא הייתה לנו שום אפשרות להתחמק או לעזוב‬
‫את העבודה המלוכלכת הזאת באמצע‪ ,‬חייבים היינו להמשיך בה עד הסוף‪ ,‬עד פירוק הלבנה‬
‫האחרונה מהבניין‪.‬‬
‫יום אחד כשאני עובד בפירוק הבניין‪ ,‬והנה לפתע אני רואה כי עגלה מתקרבת אל המקום בו‬
‫אנו עובדים‪ ,‬יצאתי אל הכביש לראות מי הם האנשים המתקרבים אלינו‪ .‬מרחוק זיהיתי‬
‫אותם‪ :‬היו אלה מר וונצל ואישתו‪ ,‬וכאן ראיתי תופעה מאוד מעניינת‪ :‬בהתקרבם אלי‪ ,‬התחילו‬
‫_________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬מחנה הריכוז פלשוב‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪-9-‬‬

‫הסוסים להשתולל‪ ,‬הסוסים השתוללו מרוב שמחה כשהכירו אותי‪ .‬התקרבתי אליהם וליטפתי‬
‫אותם ואז הסוסים נרגעו‪ .‬הזוג וונצל התפלאו למראה התופעה הזאת‪ .‬הם התרגשו עד כדי‬
‫דמעות‪ ,‬כך גם אני‪ .‬נזכרתי בימים בהם טיפלתי בהם‪ .‬וונצל סיפר לאישתו שהרבה פעמים‬
‫שם לב‪ ,‬איך אני סוחב ונותן לסוסים יותר מספוא מאשר הקציבו לו‪ .‬במקרה הזה נוכחתי‬
‫לדעת כי גם לסוס יש רגש אל האיש המטפל בו במסירות‪.‬‬

‫אני מציע לוונצל "עיסקה"‬
‫שמחתי להיפגש‪ ,‬שוב‪ ,‬עם משפחת וונצל‪ .‬שוחחנו על המצב הקשה שלנו במחנה‪ ,‬ותוך כדי‬
‫כך‪ ,‬נצנץ במוחי רעיון מעניין‪ :‬למה שוונצל לא יקים מפעל לבנים גדול‪ ,‬בתור מחנה סגור‪,‬‬
‫ובמסגרתו גם יעסיק אותנו‪ ,‬את כל הפועלים "המקצועיים" לייצרו לבנים? מה רע ברעיון‬
‫הזה? ובכן הצעתי לוונצל תוכנית זו להקים אצלו‪ ,‬במשקו בפרומניק‪ ,‬מפעל גדול לייצור‬
‫לבנים‪ ,‬כ"מחנה סגור"‪ ,‬ובכך הוא יכפיל את תפוקת מפעלו פי שלוש או פי ארבע וגם יציל את‬
‫חיינו‪ ,‬של פועליו לשעבר‪ .‬הצעתי לו לאסו ולארגן את המאה וחמישי הפועלים "המקצועיים"‪,‬‬
‫הנמצאים אצלנו בפלאשוב‪ ,‬גם הצעתי לו כי אני מוכן לארגן לו הלוואה מבין הפועלים לצורך‬
‫מימון מפעל בהיקף כה גדול‪ .‬בעיקר ניסיתי "לנגן על המיתר" של הכבוד העצמי שלו‪ .‬אמרתי‬
‫לו‪ :‬אדון וונצל‪ ,‬המלחמה לא תימשך לעולם‪ .‬עוד מעט והיא תיגמר‪ ,‬ואתה תהייה הגדול‬
‫ביותר! גם כבעל המפעל הגדול ביותר – בתחום ייצור הלבנים‪ ,‬וגם כמציל של יהודים!‬
‫הרעיון היה נראה לו‪ ,‬הוא החניף לאמביציה שלו‪ ,‬הוא השתעשע בו‪ .‬לבסוף הוא אמר לי‪ ,‬יודע‬
‫אתה‪ :‬בכל יום ראשון באים אלי אנשי גסטאפו לשחק בקלפים‪ .‬אציע להם את הרעיון ואשתדל‬
‫ש"ייקנו" אותו‪ .‬בראותי שהוא לא דוחה את הרעיון‪ ,‬המשכתי לשדל אותו‪ .‬הוספתי עוד נתונים‬
‫מקצועיים‪ .‬אמרתי לו‪ :‬יש לך שטח נרחב מספיק בשביל מפעל ענקי כזה‪ ,‬גם חומר גלם לייצור‬
‫לבנים – בהיקף כזה – יש לך מספיק‪ .‬תראה מר וונצל – אמרתי – אחרי המלחמה הפירמה‬
‫"וונצל ושות'"‪ ,‬תהייה הגדולה ביותר‪ ,‬לא רק בקראקא והסביבה‪ ,‬אלא גם מחוצה לה‪ .‬אנא‪,‬‬
‫מר וונצל נצל את ההזדמנות להתעשר‪ ,‬וגם להציל אותנו‪ ,‬אתה לא תפסיד מזה‪…‬‬
‫חזרתי למחנה בהרגשה טובה שהנה משהו גדול ורציני מתבשל‪ ,‬שייתן לנו סיכוי‪ ,‬לציבור גדול‬
‫של יהודים להינצל‪ .‬סיפרתי לחברים‪ ,‬בעיקר לבני העיירה שלי‪ ,‬את הרעיון‪ .‬כולם קיבלו את‬
‫הרעיון ברצינות‪ .‬למחרת השתדלו רבים להצטרף לקבוצתנו‪ ,‬כדי "להיות בתמונה"‪ .‬לרבים‬
‫מחבריי היו קשרי מסחר עם וונצל עוד לפני המלחמה‪ .‬רצו לפגוש אותו ולשוחח‪ ,‬כדי להיווכח‬
‫באיזו מידה העניין הוא רציני‪ .‬למחרת שוב הגיע מר וונצל במרכבתו והביא כיכרות לחם‬
‫בשביל כל פועליו לשעבר‪ .‬המשכנו לשוחח איתו על "התוכנית" ונפרדנו ממנו בלבביות‪.‬‬
‫כעבור שבוע‪ ,‬שוב ביקרה אותנו משפחת וונצל‪ ,‬במקום עבודתנו‪ .‬הביאו לנו כיכרות לחם‪.‬‬
‫אולם בעניין "התוכנית" שעניינה אותנו במיוחד‪ ,‬לא הייתה תשובה קונקרטית‪ .‬מר וונצל אמר‬
‫לנו‪ ,‬כי הגסטאפו חייבת לקבל אישור לתוכנית הנ"ל מידי השלטון המרכזי בגרמניה‪ .‬לבסוף‪,‬‬
‫כעבור זמן נודע לנו מפי מר וונצל‪ ,‬כי "התוכנית" לא ניתנת לביצוע‪ ,‬משום שהמטה הראשי‬
‫של ה‪-‬ס‪.‬ס‪ .‬החליט להפוך את המחנה בפלאשוב כ"מחנה ריכוז מרכזי"‪ ,‬בשביל כל יהודי‬
‫ה"גנראל‪-‬גוברנאמנט"‪ .‬ואכן כך באמת היה‪ ,‬מכל המחנות הביאו אלינו את שרידי היהודים‪,‬‬
‫והמחנה תפח וגדל מיום ליום‪ .‬עיקר עבודתנו בעת הנ"ל הייתה להקים צריפים‪ ,‬גם אני עבדתי‬
‫בעבודה זו‪ ,‬תקופה מסויימת‪.‬‬

‫_________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬מחנה הריכוז פלשוב‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 01 -‬‬

‫"הסלקציה"‬
‫בסוף חודש פברואר ‪ ,1943‬יום חורפי קשה בו שרר קור עז וסערת שלג השתוללה‪ .‬כשחזרנו‬
‫לפנות ערב מעבודתנו הקשה וציפינו כבר להיכנס לצריף כדי להתחמם מעט מהקור שצבט‬
‫בנו במשך כל היום‪ ,‬כי עבדנו בחוץ‪ .‬היינו גם רעבים ועייפים ורצינו להיכנס לצריפים לנוח‬
‫מעט‪ ,‬והנה בכניסה למחנה נעצרנו והופנינו לכיכר המיסדר‪ .‬מייד הרגשנו שמשהו איום‬
‫מתרחש במחנה‪ .‬אנחנו ציפינו לקבל את מנת הלחם וקצת שתייה חמה והנה יש לנו "קבלת‬
‫פנים" שכזאת‪.‬‬
‫ראינו שהפעם מתרחש איזה דבר נורא התלוי באוויר‪ ,‬אבל לא ידענו מה‪ .‬כל מיני מחשבות‪-‬‬
‫בלהות ומטורפות באו לו לאדם בשעה כזו‪ .‬מה שהפחיד אותנו ביותר היה‪ ,‬שראינו את אנשי‬
‫ה"ורקשוץ"‪ ,‬האוקראינים העומדים "במצב הכן" וזה לא בישר טובות‪ .‬הקבוצה שלנו הייתה‬
‫האחרונה‪ .‬כל יתר הקבוצות‪ ,‬גברים‪ ,‬נשים וילדים עמדו כבר במיסדר‪ ,‬עוד לפני שאנחנו‬
‫הגענו‪ .‬האוקראינים תפסו "עמדות"‪ .‬גם מפקד ה‪"-‬או‪-‬דה"‪ ,‬גולדברג ואנשיו היו במצב הכן‪ .‬ואז‬
‫הופיע מפקד המחנה‪ ,‬הרוצח מילר עם פמלייתו‪ .‬הפעם מילר בעצמו ביצע את "הסלקציה"‪ :‬מי‬
‫לחיים ומי למוות! קבוצת נשים עם ילדיהן‪ ,‬קשישים וחלשים‪ ,‬את כולם אספו האוקראינים‬
‫והעמידום בצד‪ ,‬שמרו עליהם עד גמר הסלקציה‪.‬‬
‫כל הקבוצות שנפסלו הועמדו בצד על ידי האוקראינים‪ ,‬נשלחו אל הגטו‪ ,‬ששימש כמקום ריכוז‬
‫לכל הנידונים למוות‪ ,‬לשילוח לבלז'ץ‪ .‬את "העבודה" הזאת ביצעו ה"ורקשוץ" האוקראינים‬
‫ואנשי ה‪"-‬או‪-‬דה"‪ .‬לא ניתן כלל לתאר במילים את מחזות הזוועה בעת הפרדת ילדים‬
‫מהוריהם‪ ,‬אישה מבעלה‪ ,‬קשישים וחולים מקרובי משפחה וכו'‪ .‬בכי הילדים היה מזעזע‬
‫ומחריד‪ .‬הם בכו וסירבו להיפרד‪ .‬הדבר הרעיד כל נימה שבלב‪ .‬הילדים התפרצו ורצו בחזרה‬
‫אל חיק הוריהם‪ .‬השוטרים סחבו אותם חזרה אל מקום האיסוף‪ ,‬תוך גידופים וקללות‪ .‬ידעו‬
‫הקטנים מה הגורל הצפוי להם‪.‬‬

‫הרוצח מילר הולך – והרוצח אמון גאט!‬
‫בא!‬

‫מייד נודעה לנו סיבת ה"סקלציה"‪ :‬היא הייתה אמורה לשמש כעין "מסיבת פרידה" למפקד‬
‫מילר היוצא ומ"מסיבת הכתרה" למפקד המחנה החדש – אמון גאט‪ ,‬הנכנס‪ .‬הארכי רוצח‬
‫מילר אמור היה למסור את פיקוד המחנה בפלאשוב‪ ,‬למחליפו אמון גאט‪ .‬מילר בעצמו‬
‫השתולל‪ .‬מעולם לא ראו אותו אסירי המחנה – גם "הוותיקים" יותר ממני‪ ,‬במצב של אופוריה‬
‫כזה‪ .‬לעיני כל הוא רצח את מפקד ה‪"-‬או‪-‬דה"‪ ,‬גולדברג‪ .‬מילר לא ידע הפעם שבעה ברצח‬
‫אנשים‪ ,‬הוא ירה על ימין ועל שמאל‪ ,‬בלי כל סיבה סבירה‪ .‬כאילו איזה רוח שיגעון נכנס בו‪.‬‬
‫דם רב‪ ,‬דם של יהודים‪ ,‬צעירים וצעירות נשפך אותו היום לעיני כל‪ .‬אחרי גמר ה"סלקציה"‪,‬‬
‫נאספו כל הקורבנות והובאו לקבורה‪ ,‬למעלה על הגבעה‪ .‬רק לאחר מכן שיחרר אותנו הרוצח‪,‬‬
‫לחזור אל הצריפים‪ .‬שבורים ונכי רוח‪ ,‬עייפים ורצוצים חזרנו אותו ערב אל הצריפים‪ .‬שכבנו‬
‫על הדרגשים הקשים‪ ,‬מבלי יכולת להוציא הגה מפינו‪.‬‬
‫כל המסכנים "שנפסלו" על ידי הרוצח‪ ,‬נשלחו אל תוך הגטו ששימש כאמור כמקום ריכוז של‬
‫"המועמדים" להישלח לשרפה לבלז'ץ‪ .‬את "העבודה" הזאת – הובלת הנידונים למוות לגטו‬
‫בקראקא – ביצעו האוקראינים ואנשי ה‪"-‬או‪-‬דה"‪ .‬לא ניתן כלל לתאר את מה שהתרחש מול‬
‫עינינו‪ :‬הפרדת הילדים מידי הוריהם‪ ,‬בנות מחיק אמהותיהן‪ ,‬בעלים מזרועות נשותיהם וכו'‪.‬‬
‫במיוחד היה מזעזע בכי הילדים‪ .‬הילדים נצמדו לחיק אמהותיהם וסירבו להיפרד‪.‬‬
‫האוקראינים סחבו ואתם והיכו בהם ללא‪-‬רחם‪ ,‬קיללו וגידפו את גזע היהודים‪ .‬סיבת‬
‫_________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬מחנה הריכוז פלשוב‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 00 -‬‬

‫ה"סלקציה" הייתה‪ ,‬כנראה‪ ,‬שהרוצח מילר רצה להפגין ו"להוכיח" כלפי מחליפו‪ ,‬הרוצח אמון‬
‫גאט‪ ,‬כי גם הוא "יודע" פרק בהלכות רוצחים‪ .‬היה זה יום עצוב בפלאשוב‪.‬‬
‫למחרת ה"סלקציה"‪ ,‬אף קבוצה לא יצאה לעבודה מחוץ למחנה‪ .‬כל האסירים הועסקו‬
‫בהקמת הצריפים ובסלילת הכבישים בתוך המחנה‪ .‬מצב רוחנו היה שפוף‪ ,‬כולנו היינו עוד‬
‫תחת הרושם של מעשי הרצח מאתמול‪ ,‬כולנו היינו שרויים בפחד על מה שקרה‪ ,‬ובחרדה על‬
‫מה שעשוי לקרות‪ .‬לא הייתה זו חרדת שווא‪ ,‬כי כבר שמענו על טבעו הרצחני של המפקד‬
‫החדש‪ ,‬אמון גאט‪ ,‬ימ"ש‪ .‬לא לחינם תקפה אותנו חרדה‪ ,‬עם בואו של הרוצח אמון גאט‪.‬‬
‫מפלצת זו "שמה הלך לפניה!" ואכן‪ ,‬מייד הרגשנו על בשרנו את "היד החזקה" שלו‪ .‬הוא‬
‫אירגן צוות חדש של אנשי ה‪"-‬או‪-‬דה"‪ ,‬ובראשם העמיד אחד בשם חילביץ'‪ .‬בנוסף לכך הביא‬
‫איתו כנופיה שלמה של רוצחים אוקראיניים‪ ,‬שהשתלבו במסגרת של ה"ורקשוץ"‪ .‬במשך‬
‫חודשים אחדים הקים עשרות צריפים עבור אלפי אסירים יהודים‪ ,‬חדשים‪ .‬גאט הפריד בין‬
‫המינים‪ ,‬הקים מחנה גברים לחוד‪ ,‬מחנה נשים לחוד‪ ,‬ומחנה ילדים לחוד‪ .‬המחנות הופרדו על‬
‫ידי גדר תיל שחצה ביניהם‪.‬‬
‫אנשי ה‪"-‬או‪-‬דה"‪ ,‬מהיותם "מיוחסים" התגוררו בצריפים נפרדים וזאת‪ ,‬שלא יביאו במגע עם‬
‫כלל האסירים היהודים‪ .‬מפקד ה‪"-‬או‪-‬דה"‪ ,‬חילביץ'‪ ,‬גר עם אישתו בצריף נפרד‪ ,‬ליד מחנה‬
‫הנשים‪ .‬עם בואו של גאט‪ ,‬הוכבד משטר העבודה‪ ,‬עבדנו יתר שעות ובקצב רצחני יותר‪ ,‬מן‬
‫הבוקר עד הערב‪ ,‬בלי לאפשר לנו לנוח אף לרגע‪ .‬הקימונו מטבח ענק‪ ,‬ורצפת המטבח רוצף‬
‫באבני המצבות שעקרנו מבית העלמין‪ .‬כן גם הקימונו מאפייה‪ ,‬מכבסה ושירותים לגברים‬
‫ולנשים‪ ,‬בסדר גודל של ישוב גדול‪.‬‬

‫גאט מחסל את הגטאות בסביבת קרקא‬
‫לפעמים ביקר אותנו גאט בלוויית כלבו הטורף‪ ,‬שהוסיף פחד ומורא על כולם‪ .‬הפחד והחרדה‬
‫כרסם את הלב‪ .‬קצב הבנייה היה מדהים‪ :‬עוד ועוד צריפים‪ .‬כל יום נוספו ובאו רוצחים‬
‫אוקראינים חדשים‪ ,‬ששובצו במסגרת ה"ורקשוץ"‪ .‬גם קציני ס‪.‬ס רבים באו‪ .‬לא ידענו לפרש‬
‫את התופעה‪ ,‬אך ראינו שחורות‪ .‬בין הבאים לפלאשוב בעלי המקצוע‪ .‬פגשתי גם מאנשי‬
‫עיירתי‪ ,‬קשוינז‪ .‬חלק מהם היה בגטו קראקא וחלק נמצא במחנות עבודה בסביבות קראקא‬
‫וגם הם הובאו לפלאשוב‪.‬‬
‫אחרי ה‪ 9:-‬במרץ ‪ ,9?:9‬חיסל אמון גאט את כל הגברים והנשים שהסתתרו – גם כאלה‬
‫שהיו בכושר עבודה מלא – כל יהודי שהסתתר‪ ,‬כאשר נתפס בידי האוקראינים או‬
‫השוטרים הפולנים – נרצח במקום‪ .‬מאות אנשים הומתו אז בידי הרוצחים וגופות‬
‫הקורבנות הובאו במשאיות לפלאשוב ושם נקברו בקברי האחים הגדולים‪ ,‬הי"ד‪.‬‬
‫כל הרכוש היהודי שנמצא‪ :‬דברי ערך‪ ,‬ציוד של בתי המלאכה בגטאות‪ ,‬הכל הועבר לפלאשוב‪.‬‬
‫כמובן שאת חפצי הערך כמו יהלומים‪ ,‬זהב וכדומה‪ ,‬לקח גאט לעצמו (כפי שהדבר נתגלה‬
‫בעת משפטו של הפושע‪ ,‬לאחר המלחמה)‪ .‬גאט גם ארגן במחנה סדנאות ובתי מלאכה‪ ,‬לכל‬
‫מיני מקצועות‪ .‬כגון מפעל למתכת‪ ,‬בתי מלאכה למברשות‪ ,‬בגדים‪ ,‬נעליים‪ ,‬דברי סריגה‪,‬‬
‫נגרות‪ ,‬בית דפוס‪ ,‬סדנה למסגרות‪ ,‬מוסכים ועו‪ .‬בכל המפעלים הנ"ל עבדו גברים וגם נשים‪.‬‬
‫אני ושני בני עירי‪ ,‬האחים טוביה ויעקל זגנילק הצלחנו להתקבל – מייד בהתחלה – אל‬
‫המפעל לנעליים‪ .‬כעבור זמן מה הצטרפו אלינו בני עיר נוספים‪ :‬חיים פרידברג‪ ,‬דוד‪-‬לייב‬
‫קורצוולד ויהושע וונדרסמן‪.‬‬
‫במפעל לנעליים עבדנו בשתי משמרות‪ .‬בכל משמרת עבדו מאות אנשים‪ .‬הייתה משמרת יום‬
‫ומשמרת לילה‪ .‬כל משמרת עבדה שתים‪-‬עשרה שעות‪ .‬מדי שבוע התחלפה המשמרת‪.‬‬
‫_________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬מחנה הריכוז פלשוב‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 02 -‬‬

‫העבודה במפעל התבצעה בשיטת ה"סרט הנע"‪ .‬התוצרת היית המיועד עבור ה"ורמאכט"‬
‫(הצבא הגרמני)‪ .‬בראש כל מפעל עמד גרמני‪ .‬במפעל לנעליים שימשו כעוזר למנהל‬
‫ולמחסנאי ‪ -‬יהודים‪ .‬בכל משמרת נמצא באופן קבוע איש ה‪"-‬או‪-‬דה" (שוטר יהודי)‪.‬‬
‫הציוד של המפעל לנעליים היה מורכב‪ ,‬ברובו הגדול‪ ,‬מרכוש יהודי שדוד שהובא מהגטו‬
‫בקראקא‪ ,‬אחרי חיסולו‪ .‬הובאו מכונות לייצור נעליים וכדומה‪ .‬בנוסף לנעליים שהיו מיועדות‬
‫לצבא הגרמני‪ ,‬ייצרנו גם נעלי עץ‪ ,‬קבקבים וסנדלים‪ ,‬שהיו מיועדים למכירה בשוק המקומי של‬
‫קראקא והסביבה‪ .‬ההכנסה ממכירה זו – בשוק המקומי – אמורה הייתה לכסות את החוב‬
‫שהמחנה היה חייב לשלם לאוצר הגרמני עבור החזקתם של כל היהודים‪ ,‬שהיה מחושב‬
‫לחמישה זלוטי‪ ,‬לאיש ליום‪ .‬מאחר והמחנה היה בגירעון‪ ,‬בגלל הניהול הכושל והמעילות‬
‫הכספיות של מפקדי המחנה‪ ,‬הצטבר גירעון עצום בצורה של חוב‪ ,‬שכאילו המחנה חייב‬
‫לאוצר הגרמני‪ .‬הודות לרווחיות של המפעל לנעליים חוסל החוב‪ ,‬תוך זמן קצר‪.‬‬
‫העבודה כשלעצמה במפעל לנעליים לא הייתה קשה‪ .‬במשך הזמן למדנו את המקצוע‬
‫והשתדלנו לייצר תוצרת טובה וזאת‪ ,‬כדי שנישאר בעבודה זו המבוצעת בתוך מבנה סגור‪,‬‬
‫במקום לעבוד בעבודת בנייה והקמת צריפים בחוץ‪ .‬בעבודות שבוצעו בחוץ‪ ,‬היה בהן גם‬
‫משום סכנת נפשות‪ .‬כי אמון גאט היה נוהג לבקר שם לעיתים קרובות יותר‪ ,‬בלוויית כלבו‬
‫הטורף‪ .‬כאשר גאט התקרב למקום עבודה כלשהו‪ ,‬הנשים רעדו מפחד כי ידעו שיהיה קורבן‪,‬‬
‫או קורבנות‪ .‬היה זה רוצח צמא‪-‬דם בלי כל מעצור‪ .‬קשה היה להאמין שיצור אנוש מסוגל‬
‫להפגין סדיזם מפלצתי כזה‪.‬‬

‫"לחם לאכול ובגד ללבוש‬

‫{בראשית כ"ד}‬

‫מי שהיה אסיר במחנה גרמני יודע ומסוגל להעריך את חשיבותה של בקשת יעקב אבינו‪:‬‬
‫"ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש‪ "…‬כיום‪ ,‬בעידן השפע לא מסוגלים האנשים להעריך נכונה‬
‫את החשיבות של "לחם לאכול" ו"בגד ללבוש"‪ .‬אנחנו‪ ,‬במחנות הריכוז הערכנו נכונה את‬
‫החשיבות של האלמנטים הנ"ל‪.‬‬
‫עם כניסתו של גאט השתרר במחנה משטר תמידי של פחד ורצח‪ .‬גם מקודם הצטיין המשטר‬
‫בפלאשוב באכזריותו‪ ,‬אולם עם בואו של גאט גבר המשטר של רצח יום‪-‬יומי‪ .‬לא עבר יום בלי‬
‫שיהיו מקרי רצח‪ .‬הסדיזם של גאט לא ידע גבול‪ .‬בהשפעתו גם יתר אנשי ה‪-‬ס‪.‬ס‪ .‬וכן גם‬
‫אנשי ה"ורקוץ" האוקראינים במחנה "נדבקו" בתאווה לרצח‪ ,‬גם הם הלכו בדרכו והשתוללו‬
‫במחנה‪.‬‬
‫רע ומר היה גורלם של אלה שעבדו בחוץ‪ ,‬תחת גשם זלעפות‪ ,‬בקור ובסערת שלגים בחורף‪,‬‬
‫או תחת השמש הקופחת על ראשיהם בקיץ הלוהט‪ .‬במיוחד קשה היה לאומללים אלה‬
‫בחורף או תחת השמש הקופחת על ראשיהם בקיץ הלוהט‪ .‬במיוחד קשה היה לאומללים‬
‫אלה בחורף‪ ,‬בבגדיהם ובנעליהם הקרועים והבלואים‪ .‬הם עבדו ערומים ויחפים ממש‪ ,‬בכל‬
‫מזג אוויר‪ .‬בנוסף לכך‪ ,‬תמיד היו חייהם נתונים בסכנה – יותר מאשר אלה שעבדו בתוך‬
‫מבנה מוגן‪ ,‬כי על פי רוב נטפל גאט הרוצח דווקא לאלה שעבדו בחוץ – ומושיע אין להם‪ .‬רק‬
‫פעם אחת ויחידה עבד המפעל "שלנו"‪ ,‬המפעל לנעליים וייצר נעלי עץ בשביל אומללים אלה‪.‬‬
‫הנעליים‪ ,‬החלק העליון היה עשוי מבד של סמרטוטים משומשים‪ ,‬ובמקום סוליות עור היו‬
‫סוליות עץ‪ ,‬בשביל יחפנים אלה היה זה "אושר" גדול לקבל נעליים‪ ,‬אבל הצרה הייתה שאחרי‬
‫פעם‪-‬פעמיים כשיצאו לעבוד בחוץ‪ ,‬בשלג או בתוך בוץ‪" ,‬הנעליים" התפרקו ושוב הם נשארו‬
‫יחפים‪ .‬אחרי חיסול הגטאות‪ ,‬הובאו למחנה אוסף של נעליים ובגדים של המומתים במחנה‬
‫ההשמדה בבלז'ץ‪ .‬את הבגדים והנעליים הטובים‪ ,‬לקחו – כמובן – הגרמנים‪ ,‬ורק את‬
‫הקרועים והבלואים הביאו למחנה‪ ,‬כך שהמצוקה בביגוד ובנעליים‪ ,‬הוקלה מעט‪.‬‬

‫_________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬מחנה הריכוז פלשוב‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 03 -‬‬

‫המזון שקיבלנו בפלאשוב היה דל – מבחנה תזונתית – ומעט מדי בשביל אדם עובד‪ .‬כל‬
‫עובד קיבל את מנת המזון בתוך הצריף בו הוא שכן‪ .‬בערב קיבלנו מנת לחם במשקל של רבע‬
‫קילו‪ .‬לחם עשוי מכל מיני חומרים בלתי מוגדרים‪ ,‬בלתי אפוי לגמרי‪ .‬בצהריים קיבלנו מרק‬
‫שלא תמיד היה ראוי למאכל אדם‪ .‬למשל‪ ,‬במשך שבועות קיבלנו מרק שהיה מורכב אך ורק‬
‫מכרוב חמוץ‪ ,‬או מגזר חצי רקוב "ששכחו" לבשל אותו‪…‬‬
‫אם נתמזל לנו לקבל מרק ובתוכו כמה פירורי בשר – בשר סוס כמובן – היה זה חג לאסירים‬
‫היהודים‪ .‬לפעמים קיבלנו כתוספת למנת הלחם‪ ,‬קורט ריבה או מרגרינה‪ .‬יש לציין שעל‬
‫קופסאות הריבה – או על מצרכים אחרים – היה כתוב‪" :‬מיועד רק לאסירים"‪ ,‬כלומר‪:‬‬
‫שהמצרך הוא מטיב גרוע ביותר! אבל לאותם אסירים שהיה ברשותם כסף – ואלה היו‬
‫מעטים ובודדים בקרב האלפים חסרי הפרוטה – ניתן היה להשיג במחנה פלאשוב הכל!‬
‫הספקים‪-‬המבריחים למחנה היו בעיקר העובדים הפולנים שעבדו בתוך המחנה‪ .‬כן עסקו‬
‫בהברחת מצרכי מזון‪ ,‬גם אסירים יהודים שעבדו בחוץ‪ ,‬שיצאו לעבוד במפעלים שונים בעיר‪,‬‬
‫ובערב כשחזרו למחנה הבריחו מעט מזון שקנו אצל הגויים איתם עבדו‪ .‬במחנה מכרו את‬
‫המצרכים המוברחים למי שהפרוטה הייתה מצויה בכיסו‪ .‬כמובן שהדבר לא היה לגאלי‪ ,‬מי‬
‫שנתפס בכך‪ ,‬עשוי היה לשלם על כך גם בחייו‪ .‬אבל המצוקה המריצה אנשים לסכן את‬
‫חייהם‪ .‬המאבק על הקיום היה חזק יותר מכל "חוקי הנאצים"‪ ,‬כל פרוסה‪ ,‬כל תוספת מזון‬
‫זעירה חשובה הייתה בעיניה אסיר ושווה את הסיכון‪.‬‬

‫ה"סלקציות"‬
‫אכן‪ ,‬בעיית התזונה – או נכון יותר‪ :‬חוסר התזונה – הייתה בעיה חמורה ביותר‪ ,‬במיוחד של‬
‫אסירים אלה שבתוקף הנסיבות כל מזונם היה רק מה שקיבלו משלטונות המחנה ולא היה‬
‫להם כל מקור אחר‪ ,‬לתוספת תזונה‪ ,‬אבל הייתה עוד בעיה חמורה פי כמה‪ :‬ה"סלקציות"!‬
‫מיום בואו של הרוצח גאט‪ ,‬ה"סלקציות" הפכו חלק בלתי נפרד מנוהלי המחנה בפלאשוב‪.‬‬
‫כאשר גאט עבר לידינו האסירים‪ ,‬אחזה בנו חרדה‪ .‬ידענו בוודאות שיהיה קורבן‪ ,‬או קורבנות‪,‬‬
‫רק שלא ידענו מי‪ .‬אישית תהיתי על פשר התופעה‪ :‬גאט היה גבר גבוה‪ ,‬בנוי כהלכה בקיצור‬
‫מה שמכנים "גבר יפה"‪ .‬לכאורה‪ ,‬היה יצור אנוש ככל האדם‪ ,‬אבל לא! הוא היה שונה‪,‬‬
‫ושאלתי את עצמי תמיד‪ :‬מדוע?! עם כל הפחד והחרדה שהיינו נתונים תמיד‪ ,‬רציתי להבין‬
‫את פשר התופעה של גאט‪ :‬יופי גופני מחד וסדיזם רצחני מאידך‪ :‬מהו מקורה של אכזריות‬
‫בלתי רגילה זו? כל ימי שבתי בפלאשוב ולאחריה תהיתי על התופעה ולא מצאתי תשובה‪ .‬גם‬
‫בעיון המסמכים על משפטו של הרוצח‪ ,‬בפולין שלאחר המלחמה‪ ,‬לא מצאתי תשובה‪.‬‬
‫עם בואו לפלאשוב הקיף עצמו גאט עם חבר מרצחים מאנשי ה‪-‬ס‪.‬ס‪ ,.‬ובראשם עוזריו‬
‫הזכורים לשמצה "יון השמן" ולנסדורפר‪ ,‬שהשתדלו לחקות אותו ולהשתוות לו בנכונות לרצח‬
‫בכל שעה‪ .‬גם כנופיית האוקראינים‪ ,‬אנשי ה"ורקשוץ"‪ ,‬עשו את "מלאכתם"‪ ,‬מלאכת הרצח‬
‫נאמנה כמצוות אדונם‪ ,‬גאט‪.‬‬
‫כמו גאט‪ ,‬כך גם "יון השמן" רצח הרבה אנשים בלי כל סיבה‪ .‬לי אישית היה מזל עם אותו‬
‫רוצח‪" ,‬יון השמן"‪ .‬ניצלתי מידיו הטמאות והרצחניות‪ ,‬בלי כל הסבר‪ .‬הדבר קרה באחד‬
‫הלילות‪ ,‬שעה שעבדתי במשמרת הלילה במפעל לנעליים‪ :‬נתקפתי לפתע בחום גבוה‪ ,‬ולא‬
‫הייתי מסוגל לעמוד על רגליי‪ ,‬מתוך חולשה הרכנתי את ראשי ונרדמתי ליד שולחן העבודה‬
‫שעבדתי לידו‪ .‬לא הרגשתי כשנכנס "יון השמן"‪ ,‬הוא נכנס וראה שאני ישן ליד השולחן‪ ,‬הוא‬
‫הצמיד את אקדחו אל רקתי כדי לעורר אותי‪ .‬כל חבריי לעבודה שנכחו בעת האירוע‪ ,‬כבר‬
‫התייאשו מחיי‪ ,‬היו בטוחים שיהרוג אותי‪ ,‬אבל לא כך היה‪ .‬הרימותי את ראשי והתנצלתי‪:‬‬
‫"נתקפתי חום גבוה‪ ,‬ואינני מסוגל להחזיק מעמד‪ .‬תשובתו היית המפתיעה‪" :‬לך ושכב‬
‫במחסן"! ולא זו בלבד‪ ,‬הוא גם גער באיש ה‪-‬או‪-‬דה" על שום מה לא דאג להביא אותי‬
‫_________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬מחנה הריכוז פלשוב‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 04 -‬‬

‫למרפאה‪ ,‬הוא פקד עליו כי למחרת היום יביא אותי למרפאה‪ ,‬כדי שיטפלו בי‪ .‬כמובן שהיה זה‬
‫חריג‪ ,‬ואין לי כל הסבר למה רוצח המוני זה‪ ,‬חס הפעם על חיי‪.‬‬
‫במקרה אחד הייתי עד ראיה‪ ,‬כאשר גאט ערך ביקור‪-‬פתע במפעל הנעליים‪ ,‬וגם זה קרה‬
‫במשמרת הלילה; אסיר יהודי אחד התחשק לו לעשן סיגריה – למרות האיסור החמור –‬
‫הבחור חשב כנראה‪ ,‬שבלילה איש מהמשגיחים האוקראינים‪ ,‬ובוודאי לא גאט בכבודו ובעצמו‬
‫"יפתיע" אותנו בביקור‪ .‬טעות זו בחשיבה עלתה לו למסכן בחייו‪ .‬רבים מאסירי המחנה היו‬
‫מוכנים לוותר על האוכל הדל‪ ,‬ובלבד שיוכלו לנשום את ריח הסיגריה‪ ,‬במיוחד בלילה ללא‬
‫שינה‪ .‬לרוע מזלו נכנס אז בדיוק גאט‪ ,‬הרוצח רתח מזעם‪ .‬העמיד את הבחור ליד דלת‪-‬‬
‫היציאה – וירה בראשו‪ .‬הי"ד‪.‬‬
‫מספר הקורבנות שנרצחו בימי המפקד הקודם מילר‪ ,‬היו כאין וכאפס לעומת מספר הנרצחים‬
‫בתקופתו של גאט‪ .‬יום‪-‬יום היה גאט רוצח – במו ידיו – ‪ 12-10‬יהודים! קבוצות שלמות נרצחו‬
‫לפי הוראתו‪ :‬עם שובם מעבודתם‪ ,‬הועלו הקורבנות לראש הגבעה ונרצחו‪ .‬בין הפועלים‬
‫שנרצחו היו גם שני בני עירי‪ :‬שבתאי זילברברג וברוך מלינרסקי הי"ד‪ .‬הגבעה‪ ,‬שם נרצחו‬
‫רוב הקדושים בפלאשוב‪ ,‬הפכה בעינינו כסמל למזבח!‬
‫יום ולילה בערו עצמותיהם של חברינו לסבל הקדושים‪ .‬במחנה כינינו את מדורת העצמות‬
‫הבוערות – "אש התמיד" (על משקל "נר תמיד")‪ .‬תמיד בערה המדורה של עצמות הקדושים‪.‬‬
‫אמון גאט היה סדיסט לא רגיל‪ :‬הוא אהב להיות נוכח כמעט בכל אקט של ענישה‪ ,‬במיוחד‬
‫אהב להיות נוכח בזמן הצלפת נשים‪ ,‬על ישבנן החשוף‪ .‬הצליפו לאומללות ‪ 25‬מלקות‪,‬‬
‫חמישים ואפילו מאה! הסדיסט הזה לא ידע כל רגש אנושי‪ ,‬כל סנטימנט‪ .‬אדרבה‪ :‬זה גרם לו‬
‫קורת רוח מרובה‪ ,‬ובמיוחד כשהבחין בסימני הפחד והאימה על פרצופיהם של קורבנותיו‪.‬‬
‫הוא נהנה לשמוע את צעקות הכאב שלהם‪.‬‬
‫בתקופתו‪ ,‬לא נערכה אף "סלקציה" בלי נוכחותו האישית בכיכר המיסדר‪ ,‬וזה היה הנוהג‬
‫המקובל לקראת "סלקציה"‪ :‬עם שובנו מעבודתנו‪ ,‬מייד הקיפו אותנו אנשי ה"ורקשוץ"‬
‫האוקראינים‪ ,‬כשבידיהם נשק חם‪ .‬זה היה "האות" בדרך כלל – למה שעתיד להתרחש על‬
‫המגרש‪ .‬כשכולנו – כל המחנה העצום של רבבות – היה מכונס בכיכר המגרש ומוקף‬
‫ברוצחים האוקראינים או היה מופיע גאט‪ .‬היו לו לרוצח גאט‪ ,‬כמה "שיטות" לערוך "סלקציה"‪.‬‬
‫שיטה אחת הייתה‪ :‬הוצאת הקשישים והחלשים – לשילוח לבלז'ץ‪" .‬שיטה" שנייה‪ :‬וצאת‬
‫נשים וילדים‪" .‬שיטה" שלישית – הרוצח עבר – לאט‪-‬לאט‪ ,‬כדי להגביר את הפחד והמבוכה –‬
‫דרך כל השורות‪ ,‬ולהוציא כל עשירי בשורה – להריגה! לגביו לא היה חשוב כלל אם העשירי‬
‫הוא צעיר או קשיש‪ ,‬חסון או חלוש‪ ,‬אישה או גבר‪.‬‬

‫גאט יוצא לטיול – בהלה ופחד במחנה!‬
‫כאשר גאט היה יוצא לטיול במחנה או לשם ביקור במפעלים ובסדנאות שהיו קיימים במחנה‪,‬‬
‫היה הדבר מעורר בהלה ופחד‪ .‬כל אחד ידע שהטיול או הביקור מוכרח להסתיים בקורבנות‪.‬‬
‫בוקר אחד נכנס הרוצח גם לביקור במפעל הנעליים‪ .‬מנהלי העבודה השתדלו להסביר לו את‬
‫תהליך הייצור ואת גודל תפוקת התוצרת‪ .‬התרשמתי שלא היה "ידען" גדול ואל הבין את‬
‫ההסברים המפורטים שהסבירו לו‪ .‬ואולי בכלל לא עניין אותו הדבר כלל‪ ,‬במה שהסדיסט‬
‫הזה כן היה מעוניין‪ :‬לראות דם! לראות סבל אנושי‪ ,‬ומשום כך הוא זלזל במספרים‪ ,‬לא‬
‫הקשיב להסברים המפורטים‪ .‬גאט רתח מזעם‪ :‬אתם עובדים פחות מדי! אתם לא מוציאים‬
‫מספיק תוצרת! וכרגיל הוא הורה להלקות את כל אחד ואחת מהעובדים‪ ,‬להצליף לכל אחד‬
‫מהעובדים (והעובדות) עשרים וחמש מלקות על הישן החשוף‪.‬‬

‫_________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬מחנה הריכוז פלשוב‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 05 -‬‬

‫גאט לא רצה לקבל שום הסברים‪ ,‬התנצלות או דברי שכנוע‪ .‬אדרבה‪ :‬כל מילה נוספת מצד‬
‫מנהלי העבודה הרתיחו את דמו הטמא‪ .‬הוא הורה לאנשי ה"ורקשוץ" להתחיל במצוות‬
‫המלקות דווקא עם הנשים‪ ,‬הבחורות שעבדו במפעל‪ .‬האוקראינים מילאו את רצון אדונם‬
‫בחשק מיוחד‪ .‬שום דבר לא הרתיע את מפלצת הרשע‪ ,‬גם כאשר הדם ניתז מגופן של‬
‫הבחורות‪ .‬רבות מהנשים התעלפו‪ .‬אבל האוקראינים לא הפסיקו והמשיכו להצליף עד גמר‬
‫‪ 25‬המלקות‪.‬‬
‫דל היה עטי מלתאר את מה שקרה אותו בוקר במפעל הנעליים‪ .‬את המעשים הסדיסטיים‬
‫שבוצעו בפקודתו – בנוכחותו‪ .‬כך למשל‪ ,‬על כל דבר של מה בכך הטילו עונש של תליה‬
‫בידיים קשורות‪ .‬כשהראש – של הקורבן – למטה והוא קשור בידיים מלמעלה‪ .‬זהו עונש‬
‫מחריד ומסוכן לחיי הקורבן‪ .‬העונש היה למשך כמה שעות‪ .‬ליד הקורבן העמידו שני אנשים‬
‫כשבידיהם דלי עם מים‪ ,‬כאשר הקורבן התעלף שפכו עליו מים כדי שיתאושש‪ ,‬והמשיכו‬
‫בתליה‪ .‬היה זה עונש שגרתי‪ .‬לא היה איכפת להם לרוצחים שבעונש מסוג זה אדם עשוי‬
‫למות‪ .‬גם אם מישהו נשאר חי אחרי עונש כזה‪ ,‬הרי שבמשך זמן רב ידיו היו כמשותקות‪ ,‬לא‬
‫יכול היה להרים אותן‪.‬‬
‫לא עבר יום בלי "אירועים" עם קורבנות בנפש‪ .‬גאט לא "שכח" גם את המרפאה‪ .‬היה נכנס‬
‫למרפאה‪ ,‬ובראותו חולים – על פי רוב פצועים בעת העבודה – כשהם שוכבים במיטה‪ .‬ציווה‬
‫להוציאם לראש הגבעה ולרצוח אותם בירייה‪ .‬מסיבה זו פחדנו להיכנס למרפאה‪ ,‬גם עם חום‬
‫גבוה‪ ,‬או אנשים שנפצעו בצורה רצינית בעת העבודה‪ .‬פחדנו לקבל טיפול במרפאה‪ ,‬מפחד‬
‫שמא יתחשק לו לגאט לערוך ביקור במרפאה‪.‬‬
‫לרוב בוצעו מרבית פעולות הענישה כלפינו‪ ,‬אחרי יום עבודה מפרך‪ ,‬כשהיינו עייפים ורצוצים‬
‫וכל מה שאדם משתוקק אז הוא‪ ,‬לרבוץ על הדרגש‪ ,‬לחלץ את העצמות היגעות ולנוח מעט‪.‬‬
‫דווקא אז‪ ,‬כשהטילו עליך עונש כלשהו‪ ,‬הוא הכאיב לך ביתר שאת‪ .‬הכאב חדר עמוק יותר‪,‬‬
‫לא רק לגוף העייף אלא גם לנפש הפצועה‪ .‬האדם לא היה מסוגל בשעה כזאת להגיב‪ ,‬רק‬
‫בתוך תוכו בכתה הנפש הפצועה והמיוסרת‪.‬‬
‫במחנה פלאשוב התרגלנו שאין האדם – היהודי – מת "מיתה טבעית"‪ ,‬כפי שהיינו רגילים‬
‫בזמנים כתיקונם‪ .‬בפלאשוב אנשים מתו בתליה על הגרדום‪ ,‬מאקדחו של גאט או אחד‬
‫מעוזריו‪ ,‬כתוצאה מתאונות עבודה וכדומה‪ ,‬אבל למות מיתה טבעית? – המינוח הזה נמחק‬
‫לחלוטין מאוצר הלשון שלנו‪ .‬יותר ויותר השתכנעו כי לגרמנים אין כל עניין להפיק מאיתנו‬
‫תועלת – למרות המחסור המשווע בידיים עובדות במשק המלחמתי של גרמניה בשנים‬
‫‪ – 1944 – 1942‬אילו באמת פניהם היה להפיק תועלת מעבודת היהודים‪ ,‬היו מתייחסים‬
‫אלינו‪ ,‬לפחות כמו אל כוח עבודה‪ ,‬בהמת עבודה‪ ,‬ואז רבים מאיתנו היו מחזיקים מעמד‪ ,‬גם‬
‫בתנאים הקשים והמחסור‪ .‬אבל לא! הגרמנים – גאט והדומים לו – העדיפו לוותר על‬
‫פוטנציאל העבודה העצום הגלום בתוכנו‪ ,‬ובלבד להשמידנו פיסית‪ .‬הגרמנים רובם ככולם כל‬
‫מעיניהם היה לבצע את פקודת ה"פיהרר" – "הפיתרון הסופי"!‬

‫"תרומת דם" לצבא הגרמני‬
‫חוקרי הנפש בוודאי ימצאו עניין בתופעה המוזרה‪ ,‬שהגרמנים לקחו – בכוח הזרוע כמובן –‬
‫"תרומת דם" מהאסירים היהודים התשושים במחנות הריכוז (גם במחנות הריכוז של הנשים‬
‫תופעה זו ידועה ומוכרת)‪ .‬המוזר שבדבר הוא‪ ,‬שמצד אחד הם פיתחו "תורה שלמה"‪" ,‬תורת‬
‫הגזע"‪ :‬על "הגן היהודי"‪ ,‬הדם היהודי‪ ,‬התורשה היהודית‪ .‬לפי אותה "תורה"‪ ,‬אין היהודי נכלל‬
‫בכלל בגזע האנושי‪ ,‬והנה בעת מצוקתם כאשר בחזית המזרחית ברוסיה הסובייטית הם‬
‫הקיזו דם רב‪ ,‬לפתע הדם היהודי הפך להיות "כשר"‪ ,‬לא חששו כלל שמא הדם היהודי יחלל‬
‫את הגזע הארי‪ ,‬חלילה‪ .‬רק מוח גרמני מטורף לא מצא בכך כל סתירה‪.‬‬
‫_________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬מחנה הריכוז פלשוב‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 06 -‬‬

‫ערב אחד‪ ,‬כאשר חזרנו מעבודתנו‪ ,‬הקיפו אותנו ה"ורקשוץ" – את כל אלה שנכנסו למחנה –‬
‫ובעזרת אנשי ה"או‪-‬דה" סגרו אותנו בתוך הצריפים‪ .‬קמה בהלה‪ ,‬לא ידענו את פשר הדבר‪:‬‬
‫צורת ההתנהגות הזו הייתה מוזרה וחדשה‪ ,‬איזו מין גזירה חדשה מחכה לנו‪ ,‬האם עומדים‬
‫לשלוח אותנו להשמדה? ניסינו "לדובב" את אנשי ה"או‪-‬דה"‪ ,‬אבל גם הם לא ידעו מה תכלית‬
‫הסגירה שלנו בצריפים‪ .‬לא לקח זמן רב ובא רופא גרמני בלוויית חובש בחלון לבן‪ ,‬והזריקו‬
‫לכל אסיר בצריף‪ .‬לא הייתה כל אפשרות להתחמק מקבלת הזריקה‪ ,‬כי הם שמרו עלינו‬
‫בקפדנות רבה‪.‬‬
‫לאחר כמה ימים‪ ,‬שוב בא אותו רופא אל המפעל בו עבדנו‪ ,‬עבר מקבוצה לקבוצה והסתכל‬
‫בעיניים ועל הפנים של כל אחד‪ .‬כל אלה שהיו נראים לו בריאים וחסונים‪ ,‬הוצאו החוצה – לפי‬
‫הרמז של הרופא – וגם אני הייתי בתוכם‪ .‬הובילו אותנו למרפאה‪ .‬שם השכיבו אותנו‪ ,‬והוציאו‬
‫מזרועו של כל אחד מנת דם גדולה (דומני חצי ליטר)‪ .‬לאחר מנוחה קצרה קיבלנו מנת לחם‬
‫ופרוסת נקניק וחזרנו לעבודה‪.‬‬
‫כעבור מספר שבועות‪ ,‬שוב ביצעו הגרמנים את אותו "התרגיל"‪ :‬שוב נתפסתי והובלתי‬
‫למרפאה כדי "לתרום" דם בשביל הצבא הגרמני‪ .‬גם הפעם לא הצלחתי להתחמק מכך‪ ,‬כי‬
‫האוקראינים שמרו עלינו "בשבע עיניים"‪ .‬גם הפעם לקחו מכל אחד מאיתנו מנה הגונה של‬
‫דם‪ .‬לאחר מכן חילקו לנו מנת חם ופרוסת נקניק‪" .‬הנדיבות" הגרמנית הזאת הייתה בזכותו‬
‫של הרופא‪ ,‬שדאג לכך‪.‬‬

‫אסירי פלאשוב "תורמים" לקופת האוצר הגרמנית‬
‫"אין רגע בלי פגע"‪ ,‬לא עבר יום בלי שנחתו עלינו גזירות רעות‪ ,‬חדשות לבקרים‪ .‬וכל יום גרוע‬
‫מקודמו‪ .‬כושר ההמצאה של גאט וחבר מרעיו המרצחים היה בלתי מוגבל‪ .‬תמיד הם הפתיעו‬
‫אותנו בגזירות חדשות‪ ,‬ותמיד היה עלינו להתגונן‪ ,‬לחפש תרופה למכה‪ .‬יום אחד‪ ,‬בערב‬
‫כשחזרנו מן העבודה‪ ,‬הכניסו אותנו אנשי ה"ורקשוץ" האוקראינים – בעזרת אנשי ה"או‪-‬דה"‬
‫היהודים – לצריף‪ ,‬תוך צעקות‪ ,‬קללות וגידופים‪ .‬האוקראינים נעמדו ליד הכניסה לצריף ולא‬
‫הירשו לאיש לקפוץ החוצה – ראינו שכל המחנה מוקף אוקראינים‪ ,‬עומדים עם נשק דרוך ליד‬
‫כל הפתחים והחלונות‪ .‬הפחד גבר בנו‪ :‬מה עומדים לעשות איתנו?!‬
‫המתח והחרדה גברו‪ .‬הפחד לקראת הבאות והציפייה לקראת הבלתי ידוע גברו מרגע לרגע‪.‬‬
‫קשה לתאר את הרגעים הדרמטיים שעברו עלינו‪ .‬אחרי ציפייה של למעלה משעה נכנס‬
‫לצריף שלנו איש ס‪.‬ס‪ .‬בלוויית איש "או‪-‬דה" והכריז בשמו של מפקד המחנה‪ ,‬גאט‪ ,‬כי על כל‬
‫אסיר למסור כל סכום כסף‪ ,‬חפצי ערך‪ ,‬דברי זהב‪ ,‬שעונים וטבעות וכדומה‪ ,‬הכל יש למסור‬
‫ומייד‪ .‬לפי התור ייגש כל אחד וימסור את כל הפריטים הנ"ל שברשותו‪.‬‬
‫כולנו נעמדנו בשורה ואחד אחרי השני הכנסנו לתוך הארגזים – שהובאו למטרה זו – את‬
‫הכסף וחפצי הערך‪ .‬תוך שעה קלה התמלאו הארגזים‪ .‬למען האמת‪ ,‬גזירה זו הייתה קלה‬
‫בעינינו ופגעה בנו פחות מאשר ה"סלקציות"‪ ,‬ההוצאות להורג‪ ,‬המשלוחים או אפילו‬
‫ההצלפות על הישבן החשוף‪.‬‬
‫אני יצאתי מהפעולה הזאת בחסד‪ .‬רוב הכסף ודברי הערך הסתרתי היטב (מחשש של גניבה‬
‫וכדומה)‪,‬ולא הייתי היחיד שנהג כך‪ .‬רבים היו האסירים שנהגו להסתיר היטב במקום מחבוא‬
‫כלשהו‪ ,‬וכעת זה הציל אותם‪ ,‬שלא נאלצו למסור הכל – למרות שהגרמנים איימו שמי‬
‫שיימצא אצלו כסף‪ ,‬יוצא להורג‪ .‬כדי "לצאת ידי חובה" זרקתי לתוך הארגז מעט הכסף שהיה‬
‫בכיסי אותה שעה‪ .‬כאמור נהגו כך רבים כמוני‪ .‬אולם רוב הכסף‪ ,‬כולל דולרים אמריקניים‬
‫ואפילו מטבע של ‪ 20‬דולר זהב – היו במחבוא‪ .‬ישנתי בקומה השלישית‪ ,‬הדרגש שלי היה‬
‫בפינה‪ ,‬קרוב לתיקרה‪ .‬המחבוא שלי היה בתוך סדק של קרש בתיקרה‪ ,‬לשם הכנסתי את כל‬
‫_________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬מחנה הריכוז פלשוב‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 07 -‬‬

‫רכושי בתוך שקית ותחבתי את השקית פנימה‪ ,‬לתוך הסדק‪ .‬המחבוא היה מוסווה היטב‪ ,‬ולי‬
‫היה קל להגיע אליו‪ ,‬בהרמת יד יכולתי להוציא או להכניס את השקית‪.‬‬
‫בנוסף למחבוא בשביל מעט הרכוש שהיה ברשותי‪ ,‬תמיד חיפשתי לי מקום מחבוא גם לעצמי‬
‫– לעת הצורך‪ .‬בגלל סיבה זו בחרתי לעצמי את המקום הפינתי בקומה השלישית‪ ,‬קרוב‬
‫לתקרה‪ ,‬שם מצאתי קרש רופף אותו ניתן להזיז בקלות ולפתוח פתח ברוחב מספיק שאדם‬
‫יוכל להשתחל דרכו‪ ,‬ולהתחבא עד יעבור זעם‪ .‬חשוב היה לי שאיש מלבדי לא ידע על מקום‬
‫המחבוא‪.‬‬
‫אחרי פעולת החרמת הרכוש והכסף‪ ,‬הורגש במחנה מחסור בכסף מזומן‪ .‬גם המסחר –‬
‫הבלתי לגאלי ‪ -‬הופסק זמנית‪ ,‬הן בגלל מחסור בכסף‪ ,‬וגם בגלל שהשמירה בשער נעשתה‬
‫יותר חמורה ויותר קפדנית‪ .‬מי שתפסו אותו בכניסה בשער כשהוא מבריח מצרכי מזון‪ ,‬נענש‬
‫קשה‪ ,‬ואף היו מקרים שאנשים שילמו על כך בחייהם‪ .‬אך יצר החיים‪ ,‬היצר לאכול ולחיות היה‬
‫חזק מכל‪ ,‬למרות האיום בעונש מוות‪ .‬רבים היו האסירים שסיכנו חייהם והבריחו אל תוך‬
‫המחנה מזון בצורות שונות ומגוונות‪ .‬אחד המקורות העיקריים להברחת המזון אל המחנה‪,‬‬
‫היו נהגי המשאיות שהביאו אספקה למחנה‪ .‬בעיקר אספקת מזון‪ .‬למרות השמירה הקפדנית‪,‬‬
‫הצליחו הנהגים להבריח מזון – בעיקר לחם – אל המחנה‪ .‬מובן‪ ,‬שלאור ההחמרה בשמירה‬
‫הוגבלה וצומצמה ההברחה וכתוצאה מכך הוקפצו המחירים והרקיעו שחקים‪.‬‬
‫היה מקור נוסף למסחר בלחם במחנה – המאפייה שבתוך המחנה‪ .‬עובדי המאפייה הצליחו‬
‫בדרכים "כשרות" (כלומר‪ :‬לחם שקיבלו במאפייה באופן לגאלי) וכן גם בדרכים פחות כשרות‪,‬‬
‫לספק לחם ל"סוחרים" במחנה‪ .‬במשך הזמן הוקל משטר השמירה ליד השער‪ ,‬ההברחות‬
‫התחדשו ואיתן גם המסחר במצרכי מזון במחנה וזאת‪ ,‬למרות שהיה מאוד מסוכן לעסוק‬
‫בהברחה או במסחר במצרכי מזון‪ ,‬כי‪ ,‬כאמור‪ ,‬החיים הם החזקים מכל‪ ,‬אנשים חיפשו דרכים‬
‫להתפרנס ולהתקיים ובדרך לגאלית הדבר כלל לא ניתן‪.‬‬

‫אני מחפש דרך להגיע אל הפרטיזנים‬
‫ככל שאשתדל – וגם אצליח – לתאר את דמותם המפלצתית של המפקדים האחראים‬
‫במחנה פלאשוב‪ ,‬את אמון גאט וחבר מרצחיו‪ ,‬יהיה התיאור חיוור לעומת המציאות הנוראה‬
‫והמחרידה‪ .‬החיים בפלאשוב דמו לגיהינום ללא כל תקווה להישאר בחיים‪ .‬כל אחד‬
‫מאיתנו‪ ,‬האסירים היהודים‪ ,‬רצה לחיות‪ ,‬אבל איש לא ראה כל סיכוי להגיע לכך‪ ,‬אם המלחמה‬
‫לא תסתיים במהרה‪ .‬כל הזמן הרהרתי‪ :‬אולי בכל זאת ישנה איזו דרך להינצל? חיפשתי‬
‫בקדחתנות כל סדק ופירצה בחומת הייאוש שהקיפה אותנו‪ .‬במוחי התבשל רעיון‪ :‬להצטרף‬
‫אל יחידת הפרטיזנית! אל קבוצה פרטיזנית יהודית!‬
‫ידעתי כי קיימות קבוצות פרטיזניות כנ"ל‪ .‬ליתר דיוק‪ :‬ניחשתי‪ ,‬כי לא ידעתי משהו קונקרטי על‬
‫קיומן של אותן קבוצות‪ .‬חיפשתי דרך כיצד ליצור איתן‪ ,‬עם הקבוצות הפרטיזניות‪ ,‬קשר‪.‬‬
‫למרות שמצבי – מבחינה כלכלית – היה יחסית טוב יותר משל האחרים‪ ,‬בגלל הכסף שהיה‬
‫ברשותי‪ ,‬התהלכתי כל הזמן בהרגשה‪ ,‬שכל רגע אנו צפויים להשמדה‪ .‬ומשום כך חיפשתי‪,‬‬
‫בכל הדרכים ובכל האמצעים דרך כיצד להתקשר אל יחידת פרטיזנים יהודית או לחילופין‪ :‬גוי‬
‫שיסכים להחזיק אותי עד גמר המלחמה‪.‬‬
‫אותו הזמן גבר בי רגש הפחד והחרדה‪ .‬ידעתי שלא אצליח להחזיק מעמד זמן רב במתח‬
‫שכזה‪ .‬אני מאמין בגורל האדם‪ ,‬מה שההשגחה הועידה לו הוא שיהיה‪ ,‬בכל מקרה ובכל‬
‫מצב‪ ,‬ומשום כך החלטתי כי עלי לקחת את גורלי בידיי‪ .‬אם הגורל יעד לי את החיים‪ ,‬מותר לי‬
‫גם להסתכן קצת‪ ,‬כי להמשיך ולחיות במצב רוח שכזה‪ ,‬זה בלתי אפשרי‪ ,‬ואם חלילה נגזר‬
‫_________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬מחנה הריכוז פלשוב‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 08 -‬‬

‫עלי‪ ,‬למות‪ ,‬מוטב לי ליפול בקרב כלוחם יהודי‪ ,‬ולא להתענות ולחיות בעינויים ובהשפלה‬
‫נוראה שכזאת‪ ,‬כפי שאנו חיים בפלאשוב‪.‬‬
‫בבלוק מספר ‪ 24‬בו התגוררתי‪ ,‬התיידדתי עם אחדים מתושבי קראקא לשעבר‪ .‬בשיחות עם‬
‫אחד מאותם אנשי קראקא‪ ,‬גיליתי לו את צפונות לבי‪" :‬את אחי אנוכי מבקש" – אני מחפש‬
‫פרטיזנים יהודים! אכן מצאתי אצל האיש שפה משותפת‪ .‬מפיו נודע לי כ קיימת אפשרות‬
‫להצטרף לקבוצה פרטיזנית‪-‬לוחמת‪ .‬האיש גם הסביר לי את הצורה איך אצא לעיר‪ ,‬אצטרף‬
‫לקבוצת פועלים העובדים בעיר‪ ,‬בקראקא‪ .‬האיש גם רמז לי שההצטרפות קשורה עם תשלום‬
‫סכום כסף‪ ,‬בו במקום הסכמתי‪ .‬האיש הבטיח שבאמצעות ידידיו הוא ימליץ על קבלתי‬
‫לקבוצה הפרטיזנית‪ .‬שמחתי מאוד‪ .‬הייתי ממש במצב רוח מרומם על שהגורל הפגיש אותי‬
‫דווקא עם האיש הזה‪ .‬האיש נימנה על וותיקי תושבי קראקא והיו לו המון מכרים וידידים‪ ,‬לא‬
‫רק בקרב האוכלוסייה היהודית‪ ,‬אלא גם בקרב האוכלוסייה הפולנית‪ .‬בכיליון עיניים חיכיתי‬
‫ליום בו נוכל לצאת העיירה ולהצטרף אל היחידה הלוחמת‪ .‬יום אחד הודיע לי האיש כי בעוד‬
‫יומיים נוכל לצאת‪ .‬סידרנו בינינו את כל הסידורים הקשורים ביציאתנו‪ ,‬גם את סכום הכסף‬
‫הנדרש מסרתי לידי האיש‪ .‬לפי דבריו של האיש הייתי רשום ברשימה שלהם‪.‬‬

‫החלום הגואל שהציל אותי ממוות‬
‫אותו היום הלכתי לישון מתוך מצב רוח מרומם ובלב קל ושקט‪ ,‬מתוך מחשבה כי‪ ,‬מחר‬
‫בשעה זו אהיה כבר – בוודאי – שרוי בתוך קבוצה של לוחמים יהודים‪ .‬והנה אותו לילה‬
‫חלמתי חלום‪ :‬אני הולך לכיוון השער היוצא מן המחנה‪ .‬השער הוא מגודר ברשת ברזל‬
‫סבוכה‪ ,‬אבל כלל שאני מתקרב יותר אל השער‪ ,‬השער נעשה צר יותר ויותר‪ ,‬ובתוך השער‬
‫עומדות אמי ואחותי צ'רקה‪ ,‬והן עוצרות אותי ולא נותנות לי לצאת את המחנה‪ ,‬דוחפות אותי‬
‫חזרה אל המחנה‪.‬‬
‫התעוררתי‪ ,‬מרוגש כולי מן החלום המשונה הזה‪ ,‬לא היה לי כל הסבר לחלום‪ ,‬כי כלל לא‬
‫חשבתי אותו היום על אמי ועל אחותי‪ .‬ובכן מה פשר החלום הזה? כל מיני מחשבות החלו‬
‫טורדות אותי‪ .‬החלום הכאיב לי מאוד‪ ,‬הוא פתח אצלי פצע עמוק‪ ,‬שכאילו הגליד‪ .‬פצע שלא‬
‫העלה ארוכה‪ ,‬לא יתאחה ולא יתרפא לעולם‪ .‬החלום הזכיר לי את הטרגדיה הנוראה שאני‬
‫שרוי בתוכה‪ :‬מכל משפחתי – הקרובה והרחוקה – אני היחיד ששרדתי‪ ,‬האומנם?! תקפה‬
‫אותי הרגשת דיכאון איומה‪ .‬בכיתי בשקט‪ .‬לא נרדמתי עוד אותו הלילה‪ .‬חיטטתי בעמקי‬
‫הנפש ושאלתי עצמי‪ :‬על שום מה דווקא אני שרדתי?! ייסורי הנפש שלי נמשכו עד אור‬
‫הבוקר‪ .‬חבריי בצריף שאלו אותי בבוקר‪ :‬מדוע אתה כל כך עצוב‪ ,‬מה קרה לך? לא היה לי‬
‫מה להשיב להם‪ .‬הלכתי לעבודה‪.‬‬
‫אותו היום הודיע לי האיש – איש הקשר ביני ובין אנשי המחתרת בקראקא – כי הוציאו אותי‬
‫מן הרשימה‪ .‬הוא גם החזיר לי את הכסף שנתתי לו‪ ,‬הבנתי כי כנראה‪ ,‬מצאו אחר במקומי‪,‬‬
‫שאולי נתן להם סכום כסף גדול יותר‪ .‬הצטערתי מאוד על המפנה‪ .‬אבל לא היה בידי לעשות‬
‫נגד זה שום דבר‪ ,‬איש הקשר בן‪-‬קראקא ניסה לעודד ולנחם ואתי ואמר‪ :‬בוודאי עוד תימצא‬
‫הזדמנות שתוכל להצטרף לקבוצה הלוחמת‪ .‬מה שהטריד אותי היה שבאותו היום קרו לי שני‬
‫דברים בו‪-‬זמנית‪ :‬גם החלום המשונה‪ ,‬וגם "החלום" השני – להצטרף אל הקבוצה הלוחצת‪,‬‬
‫חלום שהתנפץ‪ .‬הדבר גרם לי עוגמת נפש ודיכאון‪.‬‬
‫כעבור ימים אחדים קיבלנו במחנה בשורה עצובה מאוד‪ :‬אותה קבוצה‪ ,‬איתה הייתי אמור‬
‫לצאת העירה ושם להצטרף אל הקבוצה הלוחמת‪ ,‬קבוצה זו נאסרה בידי הגסטאפו – כנראה‬
‫הייתה הלשנה‪ ,‬שכל בני הקבוצה אמורים לברוח ולהצטרף אל המחתרת הלוחמת ‪ -‬כולם עד‬
‫אחד הובאו לראש הגבעה בפלאשוב והוצאו להורג בנוכחותו של גאט ועוזריו המרצחים‪.‬‬
‫הייתה זו הקבוצה שלא הצלחתי להצטרף אליה ואשר כל כך הצטערתי על כך‪ .‬את חבריי‬
‫מאותה הקבוצה לא ראיתי י ותר בחיים‪.‬‬
‫_________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬מחנה הריכוז פלשוב‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 09 -‬‬

‫עכשיו פשר החלום היה ברור לי‪ .‬זמן רב הסתובבתי ומהרהר על נפתולי הגורל הסבוכים‪ .‬על‬
‫מה שעבר עלי באותם הימים‪ ,‬לא סיפרתי ולא דיברתי על כך עם אף אחד‪ .‬מה שכן עשיתי‪ ,‬או‬
‫ליתר דיוק‪ :‬לא עשיתי – הספקתי לתכנן‪ ,‬או אפילו לחשוב על אפשרות של בריחה מן המחנה‪.‬‬
‫החלטתי לסמוך על הגורל‪ ,‬לאן שהוא יוביל אותי – אלך!‬

‫הגירוש הסופי של יהודי קראקא‬
‫ביום ‪ 13‬במרס ‪ 1943‬חיסלו הגרמנים‪ ,‬סופית‪ ,‬את קהילת יהודי קראקא‪ .‬קראקא אחת‬
‫הקהילות העתיקות והמפורסמות ביותר בפולין ובעולם כולו‪ ,‬שהתקיימה קרוב לאלף שנים‪,‬‬
‫נעשתה "יודנריין"! מעט מהאוכלוסייה היהודית שעוד נשארה בגטו‪ ,‬והייתה בכושר עבודה‪-‬‬
‫גורשה למחנה העינויים בפלאשוב‪ .‬יהודים צעירים אלה – גברים ונשים – שעדיין היו מסוגלים‬
‫לעבודת פרך הובאו אלינו למחנה‪ .‬אמון גאט החליט כי ניתן עוד לסחוט מהם את כוחותיהם‬
‫לצורך עבודות שונות במפעלים גרמניים‪ .‬את כל היתר – הועידו להשמדה בבלז'ץ‪ ,‬או בהרג‬
‫במקום‪.‬‬
‫ערב מלחמת העולם השנייה מנתה קהילת קראקא‪ ,‬כשישים אלף נפש‪ .‬קהילת קראקא‬
‫מפורסמת הייתה במוסדותיה‪ ,‬התורניים‪ ,‬התרבותיים‪ ,‬החברתיים והכלכליים‪ .‬בתי הכנסת‬
‫שלה היה להם ערך היסטורי מיוחד (חלק מהם אפילו נשתמר עד היום ומשמשים כאובייקטים‬
‫מוזיאוניים בעיקר)‪ .‬בקהילת קראקא שימשו רבנים גאונים אשר גדלותם בתורה שימשו‬
‫למקור של גאווה ליהדות כולה ושל פולין בפרט כמו‪ :‬הגאון המקובל בעל "המגלה עמוקות"‬
‫(רבי נתן נטע שפירא זצ"ל)‪ ,‬ה"בית חדש" (הב"ח – ר' יואל סירקיס זצ"ל)‪ ,‬ה"תוספות יום‬
‫טוב" (ר' יומטוב ליפמן הלר זצ"ל)‪" ,‬הרמ"א" (ר' משה איסרלס זצ"ל) ועוד רבים אחרים‪.‬‬
‫קראקא מפורסמת הייתה גם במוסדות החינוך היהודיים‪ :‬הישיבות הרבות‪ ,‬גימנסיות יהודיות‪,‬‬
‫"חדר"ים ו"תלמודי תורה"‪ ,‬מוסדות חינוכיים מיוחדים לבנות‪ ,‬ובמיוחד ה"בית יעקב" סמינר‬
‫מיסודה של שרה שנירר‪ ,‬מוסד אגודאי חרדי שהוציא מתוכו מאות מורות לרשת החינוך‬
‫לבנות‪" ,‬בית יעקב"‪.‬‬
‫בקראקא יצאו לאור כמה עיתונים יהודיים‪ .‬אחד מהם "כווילה" (רגע בפולנית)‪ .‬היהודים היו‬
‫מיוצגים בכל הפעילויות בכל תחומי החיים של הציר‪ .‬ואם כי כל הפעילויות "היהודיות" שותקו‬
‫לחלוטין מייד עם פלישת הגרמנים לפולין‪ ,‬הרי התאריך ‪ 13‬במרס ‪ 1943‬מציין את התאריך‬
‫העצוב והסופי של קיום ישוב יהודי בכלל בקהילה עתיקת יומין זו‪ .‬אותה קהילה עתיקה‪ ,‬אשר‬
‫בחללה מעולם לא פסק להדהד קול התורה והתרבות‪ ,‬ביום אחד הכל נהרס עד היסוד –‬
‫סופית‪.‬‬
‫עוד בראשית המלחמה נישלו הגרמנים את יהודי קראקא ממעמדם הכלכלי‪ .‬הוחרמו בנקים‬
‫יהודיים‪ ,‬בתי עסק ובתי חרושת יהודיים‪ .‬חשבונות של יהודים בבנקים לא‪-‬יהודיים נחסמו‪ .‬כמו‬
‫בכל יתר ערי פולין גם בקראקא נשבר מטה לחמם של יהודים‪ ,‬נאסר עליהם לעסוק‬
‫במקצועם‪ :‬רופאים‪ ,‬עורכי‪-‬כין‪ ,‬מורים‪ ,‬רוקחים (קראקא הצטיינה במספר גדול של אנשי‬
‫אינטליגנציה ובעלי מקצועות "חופשיים")‪ .‬בנוסף לכך נזרקו היהודים מדירותיהם המרווחות‬
‫ורכושם הוחרם על ידי כנופיות הרוצחים הגרמניים‪ ,‬יהודי שנזרק מדירתו‪ ,‬אסור היה לקחת‬
‫מדירתו מאומה – ברוב המקרים‪ ,‬חייב היה היהודי להשאיר לקלגסים הגרמנים את דירתו‬
‫נקייה ומסודרת‪ .‬מאין ברירה נאלצו היהודים המסכנים לחפש להם קורת‪-‬גג בפרברי העיר‪,‬‬
‫באזורים הנחותים‪ ,‬מחוסרי נוחיות‪ ,‬בהם התנאים הסניטאריים היו מאוד ירודים‪.‬‬
‫כל הגזירות‪ ,‬השוד והביזה‪ ,‬ההתנכלויות לאוכלוסייה היהודית בקראקא‪ ,‬שסבלו מרצחנותם‬
‫של הגרמנים במשך קרוב לארבע שנים‪ ,‬היו בבחינת "מיקדמה" למה שהיה צפוי להם לבסוף‪:‬‬
‫גירוש ועקירת הקהילה היהודית משורשה! אכן ביום ‪ 13‬במרס ‪ 1943‬הפכה קהילת קראקא‬
‫_________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬מחנה הריכוז פלשוב‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 21 -‬‬

‫העתיקה והמעטירה ל"יודנריין"! ביום מר ונמהר זה חדלה קראקא היהודית להתקיים‪ .‬ביום‬
‫זה חרץ הרוצח הגרמני‪ ,‬אמון גאט ימ"ש – בניע יד – מי לחיי‪-‬עבודה‪ ,‬ומי להשמדה בכבשנים‬
‫של בלז'ץ‪ ,‬או בהרג על "ראש הגבעה" בפלאשוב‪.‬‬

‫מרדכי וולקן ומשפחתו‬
‫בין המגורשים‪ ,‬ביום ‪ 13‬במרס ‪ ,1943‬היה גם ידידי מרדכי וולקן ומשפחתו‪ .‬על משפחה זו‬
‫ברצוני לספר‪ ,‬ובמיוחד על בנם הילד בן השלוש שהיה איתנו בבלוק ‪ 24‬במחנה פלאשוב‪.‬‬
‫מרדכי וולקן ואישתו חיה לבית פרנקל‪ ,‬התגוררו בקראקא – לפני גירושם למחנה – ברחו‬
‫בפאולינסקה ‪ .2‬באותו בית התגוררו עוד משפחות יהודיות שגם הן גורשו לגטו‪ .‬באותה‬
‫תקופה עבד מרדכי וולקן במפעל "פרוגרס"‪ ,‬מפעל לייצור חוטי כסף לצרכי חשמל‪ .‬כל‬
‫התוצרת הייתה מיועדת בשביל הצבא הגרמני‪ .‬במקורו היה המפעל שייך ליהודים‪ ,‬למשפחת‬
‫ורהאפט‪ ,‬אשר עסקו לפני המלחמה‪ ,‬בייצור של מתכת עדינה‪ .‬עם פלישת הגרמנים הוחרם‬
‫המפעל מידי בעליו היהודים והחלו לייצר בו חוטי חשמל‪ .‬את המפעל ניהל כעת גרמני בשם‬
‫אונקלבאך‪.‬‬
‫אישתו של מרדכי‪ ,‬חיה עבדה בחברת "מדריץ"‪ .‬מפעל לתפירת מדים בשביל הצבא הגרמני‪.‬‬
‫כאשר משפחת וולקן גורשה מקראקא לפלאשוב הביאו איתם את שני ילדיהם הפעוטים‪ .‬את‬
‫ציפורה בת הארבע ואת יצחק בן השלוש‪ .‬באותה תקופה פלאשוב הייתה מחולקת לשלושה‬
‫מחנות‪ :‬גברים‪ ,‬נשים ומחנה נפרד לילדים‪.‬‬
‫משפחת וולקן לא נתנה אמון רב בהבטחותיו של הרוצח גאט – כי לילדים לא יאונה כל רע‬
‫במחנה – הם החליטו לא להיפרד מילדיהם‪ .‬ואכן הם הצליחו להגניב לתוך המחנה את‬
‫ילדיהם‪" .‬הזכות" להיכנס למחנה היית המותנית‪ ,‬אם בידי הנכנס‪ ,‬או הנכנסת‪ ,‬הייתה‬
‫"תעודת עבודה"‪ ,‬וכמובן שלילדים לא הייתה תעודה כנ"ל‪ .‬הילדה נשארה במחנה הנשים עם‬
‫האם‪ ,‬והילד במחנה הגברים עם האב‪ .‬לא קל היה הסידור הזה בתנאים האכזריים של‬
‫פלאשוב‪ .‬הסידור הזה טמן בחובו סכנות רבות אולם הוולקנים עשו מאמצים עילאיים כדי‬
‫להציל את שני ילדיהם‪.‬‬
‫עם "התבססותם" של הוולקנים במחנה‪ ,‬המשיכו שני ההורים‪ ,‬מרדכי וחיה לצאת מדי יום‬
‫לעבודתם בעיר‪ .‬הרבה מכרי היו להם בעיר‪ ,‬מקרב התושבים הנוצרים‪ .‬וכך – לאור הדאגה‬
‫שכרסמה את ליבם לגורל של ילדיהם – החליטו ההורים יום אחד‪ ,‬לסדר את בתם הפעוטה‬
‫אצל משפחה נוצרית‪ ,‬אצל יוליאן קוסאק‪ .‬השיקול היה כי אצל המשפחה הנוצרית הילדה‬
‫תהייה יותר מוגנת מאשר במחנה‪ ,‬שכל רגע צפויה לה סכנת‪-‬מוות‪ .‬יותר גרוע היה המצב עם‬
‫הילד‪ :‬איש מבין המכרים הנוצרים לא היה מוכן לסכן את חייו וחיי משפחתו‪ ,‬להחזיק ילד‬
‫יהודי נימול בביתו‪ .‬אכן היה בכך משום סכנה של ממש לגבי נוצרים שהחזיקו בביתם ילד‬
‫יהודי‪ .‬אני הכרתי‪ ,‬אישית‪ ,‬משפחה נוצרית שהסתירו בביתם משפחה יהודית וכתוצאה מכך –‬
‫כאשר הגרמנים תפסו את היהודים כתוצאה מהלשנה – שרפו הגרמנים את ביתם‪.‬‬
‫כדי להבריח את הבת אל מחוץ למחנה‪ ,‬היה צורך בהרבה אומץ לב ותושייה‪ :‬ליד שער‬
‫המתנה – וזו הייתה דרך היציאה היחידה – עמדו אנשי "ורקשוץ" אוקראינים וזקיפים‬
‫גרמנים‪ ,‬אשר בדקו "בשבע בדיקות" כל יוצא או נכנס‪ .‬אבל רצונם החזק של הוולקנים לא ידע‬
‫כל מעצור‪ .‬הם השתדלו להתגבר על כל קושי ומכשול‪ .‬אחד היהודים בקבוצתה של גברת‬
‫וולקן התנדב להבריח את הילדה בתוך תרמילו שעל גבו (אצל הגברים חיפשו האוקראינים‬
‫פחות)‪ .‬אולם היה חשש שתוך כדי היציאה‪ ,‬תראה הילדה איזה "סימן חיים"‪ ,‬ומשום כך‬
‫החליטו ההורים להרדים אותה‪ ,‬כדי שלפתע לא תתחיל לצעוק‪ .‬הרדימו אותה בכדורי לומינל‪,‬‬
‫וכך הוציאו אותה אל מחוץ למחנה ומסרו אותה לידי משפחת קוסאק‪.‬‬

‫_________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬מחנה הריכוז פלשוב‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 20 -‬‬

‫אכן זכו ההורים ובתם ציפורה נשארה בחיים‪ .‬והם זוכים לרוות ממנה וממשפחתה שהקימה‪,‬‬
‫להרבה נחת‪ .‬אבל שונה היה הדבר עם בנם הפעוט יצחק בן השלוש‪ .‬מאחר ושום גוי לא היה‬
‫מוכן להסתכן ולקחת אותו‪ ,‬נשאר הילד במחנה‪ .‬הילד היה איתנו – כאמור – בבלוק ‪24‬‬
‫במחנה הגברים‪ .‬היה זה ילד יפהפה ופיקח באופן בלתי רגיל‪ .‬בודד היה הילד‪ ,‬למרות זאת‬
‫עמד מרדכי איתן כסלע ולא הסכים להעבירו ל"מחנה הילדים" ובצדק‪ ,‬סבור היה שכל העניין‬
‫עם "מחנה הילדים"‪ ,‬אינו אלא אחיזת עיניים ותרמית גרמנית‪ ,‬כפי שנהגו במקומות אחרים‪:‬‬
‫ריכזו את הילדים‪ ,‬ולאחר מכן הוציאו אותם להורג‪.‬‬
‫למרדכי הייתה בעיה‪ :‬מאחר והוא היה נאלץ מדי יום לצאת לעבודה אל מחוץ למחנה‪ ,‬העירה‪,‬‬
‫והרי אי אפשר להשאיר פעוט כזה לגמרי בלי כל השגחה‪ ,‬הפעיל מרדכי וולקן את "השפעתו"‪,‬‬
‫וגרם לכך כי צבי פריזר יתמנה כעוזר אל "ראש הבלוק"‪ .‬בתוקף תפקידו זה הייתה ל לפריזר‬
‫האפשרות להשגיח ולטפל בילד‪.‬‬
‫בתור דייר של בלוק ‪ 24‬זוכר אני היטב את הילד החכם והיפה‪ .‬לא קל היה לו ליצחק הקטן‪,‬‬
‫ילד בן שלוש בקרב ‪ 88‬גברים מבוגרים‪ .‬מה גם שבמשך כל היום – שעה שיצאנו לעבודה‪ ,‬עד‬
‫שובנו בערב – הוא היה לגמרי בודד‪ .‬תגובותיו והתייחסותו אל כל הסובב אותו היו כשל אדם‬
‫מבוגר‪ ,‬ממש‪ .‬הוא הכיר את כל דיירי הבלוק בשמותיהם‪ ,‬הסתובב רק בפנים‪ ,‬בתוך הבלוק‬
‫ואף פעם לא יצאה החוצה‪ .‬אסור היה לו לצאת‪ ,‬שמא ייתקל בגרמני או באוקראיני‪ .‬במקרה‬
‫של חשש לאיזו סכנה‪ ,‬מספיק היה ללחוש את הסיסמה המקובלת במחנה‪" :‬זקס!" או‬
‫"אכטונג!"‪ ,‬ובן רגע היה הילד רץ אל ארגז המחבוא שלו‪ .‬שם התכרבל ויש בעד שהסכנה‬
‫עברה‪ .‬כל אותה העת ששכב בתוך ארגז הכלים‪ ,‬לא השתעל או הוציא הגה מפיו‪ .‬הרבה‬
‫שעות יצאו לו לילד לשכב בתוך ארגז הכלים ששימש לו כמחבוא‪ .‬מעולם לא ראיתי את הילד‬
‫שיבוא בטרוניות אל אביו‪ ,‬מעולם לא בכה או התלונן על מצבו‪ .‬התפעלתי – גם אז – מכוח‬
‫סבילותו של הילד הפיקח‪ ,‬אשר קיבל הכל בהבנה‪ ,‬כאילו היה אדם מבוגר‪ .‬השתוממתי על‬
‫הבגרות שהפגין‪ :‬לשכב שעות מרובות בתוך ארגז סגור‪ ,‬לא לנשם ולא להשתעל? גם אדם‬
‫מבוגר היה נשבר בתנאים שכאלו‪ .‬במשך שהותו במחנה לא ראה הילד את אור השמש‪ .‬הכל‬
‫קיבל באהבה כאילו כך דרכו של עולם‪ ..‬גם אנחנו‪ ,‬המבוגרים‪ ,‬התרגלנו לתופעה הזו של‬
‫הילד הסובל‪ .‬כך הרגילו אותנו הגרמנים‪ .‬אולי כאב הדבר לחלק מאיתנו‪ ,‬אבל לא היה לאל‬
‫ידינו לעזור לו במאומה‪.‬‬
‫השלינו את עצמנו ואמרנו‪ ,‬מה שיהיה איתנו – יהיה גם גורל הילד‪ ,‬אבל טעינו‪ :‬הגרוע מכל‬
‫עדיין היה לפנינו‪ :‬למרות כל האהבה – ממש ללא גבול – של ההורים‪ ,‬ובמידה מסויימת גם‬
‫של חלק מהחברים דיירי הבלוק‪ ,‬קרה אסון‪ :‬יום אחד חלה הילד במחלה השנית (סקרלטינה)‪.‬‬
‫ובתנאי המחנה הקשים והאכזריים לא ניתן היה להגיש לילד עזרה רפואית של ממש‪ ,‬לא‬
‫נשארה איפוא ברירה להורים האומללים אלא להעביר את הילד החולה אל מרפאת המחנה‬
‫("רוויר")‪ ,‬ואז יצא הילד לגמרי מרשות ההורים‪.‬‬

‫‪ 41‬במאי ‪" – 4411‬סלקציה" רצחנית‬
‫אצל רבים משרידי מחנה פלאשוב נחרת היום של ‪ 14‬במאי ‪ 1943‬כיום אבל ובכייה‪ ,‬יום של‬
‫פרידה (ברוב המקרים לא זכו אפילו להיפרד) מיקיריהם‪ ,‬מחברים וידידים‪ ,‬שנידונו על ידי‬
‫הרוצחים הגרמנים למוות‪ .‬אותו היום – ה‪ 14-‬במאי – היה יום אביבי נהדר‪ ,‬השמש זרחה‬
‫והפיצה את קרניה בשפע‪ .‬גם בליבותינו‪ ,‬האסירים היהודים במחנה פלאשוב היא הפיחה‬
‫תקווה‪ ,‬אבל לפתע התקדרו עלינו השמים‪ .‬לא! השמים נשארו בהירים וגם השמש המשיכה‬
‫לפזר את קרניה לכולם – רק לא לנו היהודים‪ ,‬לא נעשה חשוך‪ ,‬אפלה בצהריים!‬

‫_________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬מחנה הריכוז פלשוב‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 22 -‬‬

‫במחנה הוכרזה אזעקה‪ :‬מיפקד! מיפקד באמצע היום?! האווירה נעשתה דחוסה וללב הכל‬
‫התגנבה מועקה כבדה‪ .‬איש לא ידע להסביר את התופעה המשונה‪ :‬מיפקד באמצע היום?!‬
‫נעמדנו והסתדרנו למיפקד‪ .‬וכי הייתה לנו ברירה? עמדנו מסודרים בשורות אלפי אנשים‪:‬‬
‫גברים‪ ,‬נשים וילדים‪ .‬גברים חסונים‪ ,‬נערות ונשים צעירות כשירים לעבודה‪ ,‬וגם זקנים וחולים‬
‫"בלתי כשירים" לעבודת פרך‪ .‬הפעם נערך המיפקד "לפי הבלוקים"‪ ,‬לפי הצריפים‪ ,‬מחנה‬
‫עצום של אלפים‪ ,‬רבבות‪ ,‬אך כולם יהודים! התנהגותם של ה"אדונים‪-‬שלנו"‪ ,‬אנשי ה‪-‬ס‪.‬ס‬
‫ואנשי ה"ורקשוץ" האוקראינים הייתה שונה מזו שנהגו כלפינו מימים ימימה‪ .‬התנהגותם‬
‫המוזרה – שלא ניתן היה לפרשה באופן קונקרטי במה היא מתבטאת – עוררה בנו חרדה‪.‬‬
‫בלב כל אחד מאיתנו קיננה וכרסמה הדאגה והחרדה בלב‪ :‬מה צפוי לנו? האם עומדים‬
‫הרוצחים לתלות מי מאיתנו? ואולי עומדים להלקות מי על ישבנו החשוף לעיני‪-‬כל? אבל לא‪.‬‬
‫הפעם כנראה המצב שונה‪ ,‬ואז עברה הברה מפה לאוזן‪" :‬סלקציה!"‬
‫אווירה של חרדה ופחד ירד על כולנו‪ .‬הפחד חלחל וכרסם בכל איברי הגוף‪ .‬הדם קפא‬
‫בעורקינו‪ .‬מתוך "ניסיוננו" עם הרוצח גאט‪ ,‬ידענו שהפעם זה יעלה בקרבנות רבים‪ ,‬ומי יודע‪,‬‬
‫אולי הוא מתכוון הפעם לרצוח את כולנו‪ ,‬להשמיד את כל רבבות האסירים במחנה? הרי‬
‫לגביו‪ ,‬הרוצח הסדיסטי‪ ,‬אין כל חשיבות אם אנחנו פרודוקטיביים או לא‪ .‬אצל אמון גאט‬
‫השיקול היחידי הקובע הוא‪ ,‬תאוותו הבלתי‪-‬מרוסנת לדם יהודי? הטבעת הצפופה של אנשי‬
‫"ורקשוץ" האוקראינים ועמידתם "הקרבית" הוסיפו לאווירת הדיכאון שהשתררה‪ .‬ידענו‬
‫שהרוצחים האוקראינים ימלאו בשמחה רבה כל פקודת רצח נגדנו‪ ,‬אם יצטוו לכך‪.‬‬
‫שקט מוחלט שרר ברחבת המופקדים‪ .‬האוזניים כרויות לכל רשרוש‪ .‬העיניים פקוחות וכל‬
‫חושינו מתוחים עד קצות היכולת‪ .‬האנשים מדברים איש עם רעהו בלחש‪ ,‬בשפת חרשים‪,‬‬
‫בשפת רמזים‪ ,‬בנדנוד שפתיים‪ .‬מנסה לנחש את הצפוי לנו‪ .‬הלב מנבא רעות‪ .‬עיני כולנו‬
‫מופנות לעבר נקודה אחת‪ :‬מקום עמידתם של עורכי ה"סלקציה" ואמון גאט בראשם‪ .‬מה הם‬
‫יעשו בנו‪ ,‬איזה מוות שטני הם בחרו בשבילינו?!‬
‫"זה לא מיפקד רגיל!" – מסנן בין שיניו אסיר שעמד לידי – "משהו לא נורמאלי מתרחש כאן"‬
‫– לוחש חבר העומד מאחוריי‪ .‬הרגשת המועקה‪ ,‬הרגשת הלב הכבד לא היטעו אותנו‪ ,‬אכן‬
‫משהו מחריד ביותר אמור היה להתרחש בעוד זמן קצר‪ ,‬מול עינינו ממש‪ .‬והנה בתוך כל‬
‫"הפמליה" ראינו גבר ממוצע קומה‪ ,‬שכולם‪ ,‬כל חבר המרצחים חלקו לו כבוד רב‪ ,‬כולם כאילו‬
‫התגמדו בנוכחותו‪ ,‬אפילו גאט השחצן היהיר‪ .‬מאוחר יותר נודע לנו שאותו "אדם חשוב" ובעל‬
‫חזות סמכותית‪ ,‬לא היה אחר מאשר הדוקטור יוזף מנגלה ימ"ש‪ ,‬הידוע לשימצה‪ ,‬הוא בא‬
‫באופן מיוחד מאושוויץ לקראקא לבצע את ה"סלקציה"‪ ,‬בפלאשוב‪.‬‬
‫ה"סלקציה" החלה‪ :‬הפמליה עברה מקבוצה לקבוצה‪ .‬ספרו וסקרו אותנו‪ .‬הוציאו – תוך הינף‬
‫יד – אנשים רבים מבין השורות – גם אנשים כשירים לחלוטין לעבודה – והעמידו אותם בצד‪.‬‬
‫חלק מהאנשים הוצאו ‪ ,‬היו קשישים או אנשים שנראו בעיני הרוצחים כמבוגרים מדי‪ ,‬שאיבדו‬
‫כבר את הזכות לחיות‪ ,‬אפילו תוך חיי עבדות מפרכת‪.‬‬
‫אנשי ה"ורקשוץ" האוקראינים‪ ,‬מילאו את "תפקידם" באמונה‪ ,‬ואולי אפילו בהתלהבות רבה‪.‬‬
‫הם הובילו את הנידונים למוות למקום ריכוז‪ ,‬שם עמדו כבר משאיות שהסיעו אותם לתחנתם‬
‫האחרונה‪ .‬בין הנידונים והמוצאים‪ ,‬היה גם בן‪-‬עירי‪ ,‬הרש‪-‬לייב פרידברג הי"ד‪ .‬כך הלכה‬
‫"הפמלייה" של הרוצחים ועברה מקבוצה לקבוצה‪ .‬הכל היה מתוכנן ומאורגן בדקדקנות‬
‫גרמנית‪.‬‬
‫כמה שבן אדם נעשה מאובן וקשוח במחנה – לאור הצרות‪ ,‬הגזירות והמצוקות שנחתו עלינו‪,‬‬
‫לא יכולנו לעצור בעד הדמעות‪ .‬למרות הכל בכה הלב היהודי לנוכח המחזות המחרידים‬
‫שראו עינינו‪ .‬במיוחד כאשר ראינו איך הרוצחים האוקראינים מובילים את ילדי ישראל‪ ,‬את‬
‫שרידי ילדי ישראל שעוד נותרו במחנה‪ .‬שלוש מאות ילד נסחבו בידי המרצחים האוקראינים‪,‬‬
‫כאילו היו כלבים שיש להשמידם! הלב בכה מרוב צער‪ ,‬אולם לא היה בידינו לעזור להם‪.‬‬

‫_________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬מחנה הריכוז פלשוב‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 23 -‬‬

‫‪ 133‬ילדי ישראל לקוחים לטבח‬
‫הילדים סירבו לעלות על המשאיות‪ .‬יש והצליחו גם להתחמק מידי האוקראינים ולברוח‪ ,‬אבל‬
‫לא הצליחו לברוח רחוק‪ .‬בכלל לא ניתן היה לברוח מפלאשוב‪ .‬המרצחים האוקראינים תפסו‬
‫את "הפושעים" הקטנים שהעזו לרצות לחיות‪ ,‬וזרקו אותם כזרוק אדם חפץ דומם‪ ,‬שק‬
‫תפוחי‪-‬אדמה למשל‪ .‬הצעקות‪ ,‬ההתייפחויות והיללות של הילדים המסכנים בקעו רקיעים‪,‬‬
‫ניסו להתפרץ לעבר הוריהם‪ .‬צעקו והתחננו‪ ,‬ביקוש לעזור להם‪ ,‬לשחרר אותם מידי‬
‫המרצחים‪ .‬אנו שמענו‪ ,‬אבל לא היה בידינו לעזור להם‪ .‬כדי להשתיק את הצעקות‪ ,‬הפעילו‬
‫הגרמנים רמקולים רבי עוצמה‪ ,‬דרכם השמיעו "מארשים" גרמניים כמוסיקת‪-‬רקע‪.‬‬
‫כדי למנוע כל תגובה – בלתי צפויה – מצד האסירים‪ ,‬פקדו עלינו הגרמנים‪" :‬לשבת!"‪ .‬כל מי‬
‫שקם – גם אם זה היה מתוך בלבול וערפול חושים‪ ,‬ומבלי שנזהרנו – נורה בו‪-‬במקום‪ .‬כל‬
‫פעולת הרצח הזאת‪ ,‬הייתה מלווה בתרמית הגרמנית האופיינית‪ ,‬בה נהגו – כך הסתבר לנו‬
‫הדבר לאחר המלחמה – בהפצת שקרים מטעים‪ .‬אם כי הרוצח גאט מסוגל היה לבצע מעשי‬
‫רצח‪ ,‬גם בלי דברי "הרגעה"‪ ,‬הרי – כנראה – הוא קיבל על כך הוראה מגבוה‪ ,‬מהממונים‬
‫עליו ב‪-‬ס‪.‬ס כי‪ ,‬יש להפיץ ידיעות מטעות בקרב הקורבנות‪ ,‬כי הם כביכול מופנים למחנה אחר‬
‫– ולא למחנה השמדה‪ .‬גם במקרה שלנו‪ ,‬הודיע גאט‪ ,‬כי הוא בעצם מפנה את כל המחנה‪,‬‬
‫אבל הוא מתחיל לפנות‪ ,‬ראשית כל‪ ,‬את החלשים‪ ,‬הקשישים והילדים‪ ,‬אשר יוסעו במשאיות‪,‬‬
‫ואילו העובדים הבריאים יצטרכו ללכת ברגל‪ ,‬כך עבדה מכונת ההטעיה השקרית של‬
‫הגרמנים‪ ,‬בכל מקום ובכל מצב‪.‬‬
‫גם כיום‪ ,‬עשרות שנים לאחר האירוע‪ ,‬אני מזדעזע מחדש כשאני נזכר באותו אירוע מחריד‪:‬‬
‫הציד אחרי ילדים קטנים‪ ,‬קשה לתאר זאת במילים‪ ,‬דלה מדי השפה האנושית כדי לתאר את‬
‫הטרגדיה שהתרחשה מול עינינו‪ .‬ישבנו על האדמה – כפי שציוו וכפו עלינו המרצחים – המוח‬
‫התייבש ולא היה מסוגל להמציא כל רעיון‪ ,‬כל מחשבה‪ .‬ישבת וחרדת‪ ,‬לא הייתה זו חרדה‬
‫לגורלך האישי‪ ,‬אלא מן חרדה בלתי מוגדרת‪ ,‬פחד בפני הבלתי צפוי‪ .‬אתה רואה דברים‬
‫נוראיים ומחרידים המתרחשים מול עיניך ואתה משותק כולך‪ .‬הדבר מצער אותך שאינך‬
‫מסוגל להגיב‪ ,‬כאילו שאתה אסור באיזה אזיקים בלתי נראים‪ .‬כך ישבנו שעות על שעות על‬
‫האדמה‪ ,‬כמו עדר כבשים‪ ,‬מבלי יכולת להוציא הגה מפינו‪.‬‬
‫בהרהור שלאחר המעשה‪ ,‬אני חושב כי "יצר‪-‬החיים"‪ ,‬הוא ששיתק את המחשבה‪ .‬פקד על‬
‫המוח "דממה"‪ :‬לא לחשוב‪ ,‬לא להגיב‪ :‬כי כל תגובה של אסיר – גם אם לא יכלה להביא לאף‬
‫אחד כל תועלת – הייתה מביאה מוות מיידי של המגיב‪ ,‬והרי בסופו של דבר כולנו רצינו‬
‫להיות – גם אם לא היינו מודעים לכך‪ ,‬גם אם אמרנו וחזרנו על כך‪ :‬טוב יותר המוות מאשר‬
‫חיים שכאלה‪.‬‬
‫תוך כדי הישיבה הממושכת על האדמה "מזמזמת" במוך מחשבה טורדנית ואתה שואל את‬
‫עצמך‪ :‬מדוע? מה בעצם רוצים מאיתנו הגרמנים? המלחמה בין גרמניה ופולין פרצה על רקע‬
‫של סכסוך גבולות‪ ,‬מחלוקת על שטחי אדמה‪ ,‬ואילו בינינו לבין הגרמנים לא היה כל סכסוך‬
‫קונקרטי‪ .‬והנה הפולנים‪ ,‬נגדם יצא היטלר למלחמה וניצח אותם‪ ,‬הם הפולנים מסתובבים‬
‫חופשיים‪ .‬חייהם הם כמעט לגמרי נורמאליים ואילו אנחנו היהודים‪ ,‬שלא עשינו כל רע‬
‫לגרמנים‪ ,‬מובלים להריגה‪ ,‬גברים‪ ,‬נשים וטף‪ ,‬מדוע? ועדו "מזמזמת" המחשבה כמו זבוב‬
‫טורדני‪ :‬היכן ההזדהות והתגובה של העם הפולני‪ ,‬שהיינו כל כך פטריוטיים‪ ,‬רצינו להגן על‬
‫"המולדת" הפולנית‪ ,‬היכן היא התגובה וההזדהות שלהם?‬
‫וכך‪ ,‬תוך שאתה שקוע במחשבות‪-‬סרק‪ ,‬הצליחו הרוצחים לסיים את "מלאכתם" היומית‪.‬‬
‫נעלמו הקשישים והחולים – או כאלה שהיו נראים כך בעיני הרוצחים – וגם שרידי הילדים‪,‬‬
‫הילדים האחרונים שלנו נעלמו משדה ראייתנו‪ .‬כבר לא שומעים את בכיים המר‪ .‬שקט‬
‫_________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬מחנה הריכוז פלשוב‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 24 -‬‬

‫השתרר בפלאשוב‪ .‬לפתע אנו שומעים צרחת‪-‬פקודה‪ ,‬הקוטעת את כל מחשבותינו והזיותינו‪:‬‬
‫"לקום! להסתדר למיסדר!" זהו כבר מיסדר רגיל‪ ,‬כאילו שום דבר בלתי‪-‬רגיל לא התרחש‬
‫היום‪ .‬אצלם‪ ,‬הגרמנים‪ ,‬הכל רגיל‪ :‬סופרים‪ ,‬מונים‪ ,‬מדווחים וכו'‪ .‬כל קבוצה מובלת למקום‬
‫עבודתה‪ ,‬כאילו זה "יום ככל הימים"‪.‬‬

‫פצע שלא יגליד לעולם – אצל משפחת וולקן‬
‫ה‪ 14-‬במאי השאיר צלקות‪ ,‬אווירת דיכאון אצל כל אחד ואחד מאסירי פלאשוב‪ ,‬אבל שונה‬
‫היה הכאב והצער מאסיר אחד למשנהו‪ .‬אצל מרדכי וחיה וולקן‪ ,‬היום הזה נחרת בבשרם‬
‫ובנשמתם כמו בעופרת מותכת‪ ,‬השאיר אצלם פצע שלא יגליד לעולם‪ ,‬בבחינת "קרע שאינו‬
‫מתאחה לעולם" – הם איבדו את ילדם הפיקח והחכם‪ ,‬יצחק הי"ד‪ .‬בין הילדים שהובלו‬
‫להריגה‪ ,‬היה גם בנם יחידם‪ ,‬יצחק בן השלוש‪.‬‬
‫נחמתם היחידה‪ ,‬של מרדכי וחיה וולקן‪ ,‬הייתה בתם היחידה‪ ,‬ציפורה ששרדה‪ ,‬אצל הגויים‬
‫יוליאן קוסק ואישתו‪ .‬אחרי כל הצרות‪ ,‬התלאות והמצוקות שבני הזוג התנסו במשך שנות‬
‫המלחמה האיומות‪ ,‬שרדו שניהם‪ .‬מרדכי שוחרר במחנה האימים "גרוס‪-‬רוזן" ב‪ 8-‬במאי‬
‫‪ ,1945‬ביום כניעתה של המפלצת הנאצית‪ .‬אישתו חיה שוחררה ממחנה אושוויץ‪ ,‬עוד קודם‬
‫לכן – בנסיבות דרמטיות‪ .‬בני הזוג נפגשו בברוניץ‪ ,‬כשהם מדולדלים‪ ,‬מיוסרים וחלושים עד‬
‫לאימה‪ .‬אבל משאלה אחת מילאה את כל הווייתם‪ ,‬משאלה אחת ויחידה‪ :‬לאתר‪ ,‬למצוא‬
‫ולקבל בחזרה את בתם היחידה – את ציפורה‪ ,‬אותה מסרו למשפחת קוסאק הנוצרית‪.‬‬
‫כאשר לבסוף ה איתרו את משפחת קוסאק – כי בזמן המלחמה הייתה נדידת עמים ומשפחת‬
‫קוסאק לא נשארה במקום מגוריה הקודם‪ ,‬הם מצאו את בתם – לשמחתם הגדולה‪ ,‬והרבה –‬
‫בריאה ושלמה‪ .‬אבל לתדהמתם ולאכזבתם הגדולה של ההורים‪ ,‬הבת לא רצתה לבוא איתם‪.‬‬
‫הם השאירו אותה בהיותה בת ‪ ,4‬היא כמעט שכחה אותם‪ .‬היא העדיפה להישאר עם‬
‫"הוריה" משפחת קוסאק שטיפלו בה יפה ואימצוה כמו בת‪ ,‬מאשר ללכת עם "ז'ידים"‬
‫(יהודים)‪ .‬מסביבתה הקרובה בה גדלה במשך השנים‪ ,‬מחברותיה היא ספגה‪ ,‬וקלטה שנאה‬
‫עזה ליהודים‪ .‬ההורים נאלצו לגלות סבלנות עד אין‪-‬קץ‪ ,‬עד שזכו לרכוש מחדש את לב בתם‪.‬‬
‫לשרש בתוך ליבה‪ ,‬לב של ילדה קטנה‪ ,‬את אמונתה הנוצרית ואת רגשותיה האנטישמיים‪ .‬זו‬
‫הייתה תקופה מאוד קשה לבני הזוג וולקן‪ ,‬עד שלבסוף הצליחו להחזירה לחיק היהדות‪ ,‬שהיו‬
‫זרים לה לחלוטין‪ ,‬כיוון שבמשך למעלה משנתיים הילדה חונכה ברוח הנצרות‪ ,‬וספגה לתוכה‬
‫– מהסביבה הנוצרית העויינת – שנאה עזה ליהודים‪ .‬בסופו של דבר נגמלה ציפורה הקטנה‬
‫מאורח החיים הנוצרי‪ ,‬ממנהגיה ואמונתה הנוצריים‪ ,‬בה חונכה‪ .‬היא שבה בלב ונפש אל חיק‬
‫היהדות‪ ,‬גדלה במחיצת הוריה ברוח הדת והמסורת היהודית‪ ,‬זכתה לשמח את הוריה‪,‬‬
‫בהקימה בית בישראל לשם ולתפארת משפחתה‪.‬‬

‫מחנה ריכוז לפולנים בפלאשוב‬
‫קיץ ‪ 1943‬היה גדוש אירועים‪ ,‬ואם כי אסור היה לנו לקרוא עיתונים – גם לא הייתה לנו כל‬
‫אפשרות לכך – בכל זאת התגנבו אלינו‪ ,‬האסירים היהודים‪ ,‬ידיעות שונות על המתרחש‬
‫בעולם‪ ,‬במיוחד שמענו הרבה על המתרחש בסביבתנו הקרובה‪ ,‬בקראקא גופא‪ :‬שמענו כי‬
‫הגרמנים ערכו פשיטות רבתיות על מגרשי הספורט בעיר‪ ,‬וכן על מקומות ציבוריים שונים‪,‬‬
‫כמו בתי קפה‪ ,‬מסעדות וכדומה‪ ,‬ועצרו המוני צעירים פולנים וסגרו אותם במחנה מגודר‬
‫ונשמר היטב‪ ,‬לידינו בפלאשוב‪ .‬על המחנה הזה – בו הוחזקו הפולנים הצעירים – הופקדה‬
‫שמירה קפדנית של אנשי "ורקשוץ" אוקראינים‪ ,‬אשר לצורך זה גם צויידו בנשק חם‪.‬‬
‫_________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬מחנה הריכוז פלשוב‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 25 -‬‬

‫לאוכלוסייה הפולנית – גם לקרובי משפחה של העצירים – לא ניתנה כל אפשרות לבוא במגע‬
‫עם העצירים‪ ,‬רק השוטרים היהודים אנשי ה"או‪-‬דה"‪ ,‬להם נתאפשר לבוא במגע עם‬
‫העצירים‪ ,‬ואכן אנשי ה‪"-‬או‪-‬דה" סיפקו להם את הדברים הנחוצים ביותר – אם על רקע של‬
‫יחס אנושי או תמורת טובת הנאה – סיפקו להם‪ :‬סיגריות‪ ,‬כלי רחצה‪ ,‬פריטי לבוש ואפיו‬
‫מכתבים אל קרוביהם בחוץ וכדומה‪.‬‬
‫עובדה זו הפתיעה אותנו לא מעט‪ .‬ידענו גם מקודם על חטיפות של פולנים‪ ,‬כדי לשלוח אותם‬
‫לעבודה – עבודת כפייה – בגרמניה‪ ,‬אבל סתם להחזיק בפולנים במחנה סגור‪ ,‬ללא כל‬
‫מטרה ותועלת‪ ,‬זה פשוט לא הבינונו‪ .‬אנשי ה‪"-‬או‪-‬דה" גם ספרו לנו עד כמה שהצעירים‬
‫הפולנים סובלים מידם הקשוחה של שומריהם האוקראינים‪ .‬הפולנים לא היו רגילים‬
‫למשמעת הגרמנית‪ ,‬לא ידעו על שום מה נעצרו‪ ,‬ומה שכאב להם ביותר – לפולנים הצעירים‬
‫– שהם נמצאים במחנה סגור‪ ,‬בדיוק כמו היהודים‪ .‬ישיבת הבטלה במחנה הסגור עשתה‬
‫שמות בקרב הצעירים‪ ,‬חלק מהם חלה‪ ,‬חלק נפל מכדורים רצחניים של האוקראינים ששנאו‬
‫את הפולנים‪ ,‬ממש כמו היהודים‪ ,‬וירו בהם בכל הזדמנות‪ ,‬מתוך אמתלה ש‪ …‬ניסו לברוח‪.‬‬
‫חלק מהם אף שוחרר‪.‬‬
‫באותו קיץ‪ ,‬של שנת ‪ ,1943‬נשלחו טרנספורטים גדולים‪ ,‬של אסירים יהודים מתוך מחנה‬
‫פלאשוב למפעלי הנשק בצ'נסטחוב‪ ,‬סקארז'יסקו ופיונקי‪ .‬במקומות הנ"ל נמצאו מפעלי נשק‬
‫ותחמושת שעבדו יום ולילה‪ ,‬עשרים וארבע שעות ביממה כדי לספק נשק ותחמושת‬
‫ל"והרמאכט" (הצבא הגרמני)‪ .‬בחלק מהמפעלים הנ"ל – בעיקר בסקארז'יסקי – נפלו הרבה‬
‫יהודים חללים‪ .‬לצורך ייצור הכדורים והפצצות‪ .‬השתמשו בכימיקלים שונים‪ ,‬במיוחד בפיקרין‬
‫וטרוטל‪ ,‬שעשו שמות ביהודים המסכנים‪ .‬החומרים הללו גרמו לנזקים בבריאותם של‬
‫היהודים שטיפלו ועסקו בחומרים הנ"ל‪ .‬צבע העור בכל חלקי הגוף נעשה צהוב‪-‬ירקרק‪ ,‬כינו‬
‫אותם "מונגולים"‪ .‬גויים שעבדו בחומרים אלה – לפני המלחמה – עבדו רק שעות מעטות‬
‫וקיבלו תזונה מיוחדת משובחת‪ .‬הגויים שעבדו בעבודות הנ"ל‪ ,‬עברו פיקוח רפואי קפדני‪ .‬לא‬
‫כן היהודים‪ ,‬שעבדו בעבודות הרסניות אלו בתת‪-‬תזונה‪ ,‬ובתנאים סניטאריים ירודים‪ .‬אין פלא‬
‫איפוא שאפים רבים של יהודים מצאו את מותם במפעלים הנ"ל‪ .‬גם אני שיכולתי שניים‬
‫מחבריי הטובים‪ ,‬בני עיירתי‪ ,‬קשוינז‪ ,‬אברהם גורדון ומשה זלצברג הי"ד‪ ,‬נפלו חלל תוך כדי‬
‫עבודתם במפעלי הנשק הסקארז'יסקו‪.‬‬

‫אביב ‪ 4411‬בפלאשוב‬
‫באפריל ‪ 1944‬הובאו למחנה פלאשוב כמאה איש – גברים ונשים – הם באו מחווה חקלאית‬
‫ליד שדה התעופה בסביבת קראקא‪ .‬בין מאה היהודים שבאו‪ ,‬היו גם כעשרים בנות מן העיר‬
‫שלנו‪ ,‬קשוינז‪ .‬עד אפריל ‪ 1944‬עבדו האנשים בחווה החקלאית‪ .‬התנאים בחווה היו – כך‬
‫סיפרו לי הבנות – יחסית טובים‪ ,‬ובהשוואה למחנות עבודה אחרים‪ ,‬אפילו טובים מאוד‪.‬‬
‫אומנם התזונה בחווה לא הייתה עשירה ביותר‪ ,‬אבל בהשוואה לפלאשוב‪ ,‬הם היו ברמה‬
‫גבוהה ביותר‪ .‬היחס אל העובדים היהודים – מצד הממונים הגרמנים – היה הוגן ומכובד‪ ,‬לא‬
‫סבלו מהשפלות והצקות‪ .‬המחנה היה סגור‪ ,‬ושמרו עליו חיילים גרמנים (כי המחנה היה שייך‬
‫ל"והרמאכט")‪ .‬אבל בתוך המחנה הרגישו עצמם היהודים חופשיים‪ ,‬ויכלו לנהוג ככל העולה‬
‫על דעתם‪ .‬הגרמנים לא חיטטו ולא התערבו בנעשה בתוך המחנה‪.‬‬
‫בראש המחנה הנ"ל – סיפרו לי בנות עירי – עמד קצין מחיל האוויר הגרמני‪ ,‬בשם שולץ‪.‬‬
‫מבחינה ארגונית המחנה הנ"ל היה שייך לתחום שלטונו של אמון גאט בפלאשוב‪ .‬מזמן לזמן‬
‫גם ביקרו במחנה הנ"ל קציני ס‪.‬ס‪ .‬שבאו ממחנה פלאשוב‪ .‬הן גם סיפרו שבאותו הזמן שנערך‬
‫אצלנו המבצע של מסירת כל דברי הערך לידיהם של הגרמנים‪ ,‬גם בחווה החקלאית‪ ,‬הופיעו‬
‫"נציגים" מפלאשוב‪ .‬גרמנים ואוקראינים ולקחו מהם את כל הכסף ודברי הערך‪ ,‬שבידם‪.‬‬
‫_________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬מחנה הריכוז פלשוב‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 26 -‬‬

‫אותם מאה איש היו הראשונים‪ ,‬שהגרמנים הלבישו אותם – בבואם מהחווה החקלאית‬
‫למחנה פלאשוב – את המדים המפוספסים (ה"פאשיאקים") המפורסמים‪.‬‬
‫בערך באותו פרק זמן הגיעה אלינו לפלאשוב גם קבוצה של כמה מאות נשים יהודיות‬
‫מאושוויץ‪ ,‬יוצאות הונגריה‪ .‬הן נראו אחרת מאשר הנשים האחרות במחנה‪ .‬אולי היה זה‬
‫משום שהן לבשו את בגדי הפסים‪ .‬שיער ראשן היה מגולח‪ ,‬ועל רגליהן נעלו קבקבי‪-‬עץ‪,‬‬
‫וכמובן שכל זה שינה את מראה פניהן‪ .‬תוך כדי הליכתן לעבודה החזיקו – ההונגריות – אחת‬
‫בידה של השנייה‪ ,‬שלא תיכשלנה ותיפולנה‪ ,‬כי טרם התרגלו ללכת בקבקבי‪-‬העץ‪ .‬ההונגריות‬
‫היו אחוזות פחד‪ ,‬טרם התרגלו לחיי המחנה הקשוחים‪ .‬זה היה נראה בעליל בעיניהן‬
‫המפוחדות‪.‬‬
‫היה רחמנות להסתכל על הנערות המפוחדות‪ ,‬אשר טרם הסתגלו לאכזריות ולגסויות של‬
‫הגרמנים‪ .‬גם הקושי בתקשורת עמן היה גורם חשוב לאי הסתגלותן לסביבה ולתנאים‪ ,‬הן‬
‫דיברו רק הונגרית‪ ,‬והיה קושי רב ליצור איתן קשר אישי‪ .‬משום כך קשה היה לעזור להן‪ ,‬ולו‬
‫רק כדי לעודד אותן ולנחמן במצבן הקשה‪ .‬אבל במשך הזמן הן התחסנו והתקשחו כמונו‪,‬‬
‫"הוותיקים"‪ ,‬התאקלמו והתרגלו למצב כמו כולנו‪ ,‬מבחינת "צרת רבים חצי נחמה"‪.‬‬
‫באותו קיץ‪ ,‬שנת ‪ ,1944‬ערך אמון גאט מיסדר‪ ,‬ותוך כדי כך הוציא מבין הנשים‪ ,‬קבוצה של‬
‫מאות נשים צעירות‪ ,‬אותן שלח לעבוד במיכרות המלח בווייליצ'קה‪ .‬הייתה זו עבודה קשה‬
‫ומפרכת גם בשביל גבר‪ ,‬בתנאים נורמאליים ובתזונה טובה‪ ,‬בוודאי שלא לפי כוחן של הבנות‬
‫היהודיות החלשות והמותשות‪ ,‬ועוד בתת‪-‬תזונה‪ .‬תפקידן של הנשים היהודיות היה להעמיס‬
‫את המלח בתוך המיכרה – מתחת לאדמה – על קרוניות להוביל עד למעליות ומשם להעלות‬
‫ולמעלה מעל פני האדמה‪ ,‬החוצה‪.‬‬
‫במשך זמן עבודתן במיכרות‪ ,‬נפלו רבות מן הבנות מרוב חולשה‪ .‬אבד להן התיאבון לאכול‬
‫ורבות מהן אף חלו באופן רציני‪ .‬חלק מהן התחסן והתרגל לעבודה רצחנית זו במעבה‬
‫האדמה המלוחה‪ .‬כעבור כמה חודשים העבירו אותן חזרה ‪ -‬אלה ששרדו בחיים – למחנה‬
‫פלאשוב‪.‬‬

‫"צרות אחרונות משכחות את הראשונות"‬
‫מות הגבורה של האחים שיפלמן‬

‫{ברכות יג}‬

‫הקיץ של שנת ‪ 1944‬היה משופע באירועים טראגיים‪ .‬אומנם מרחוק קרצה לנו התקווה‪ ,‬כי‬
‫יש סיכוי כלשהו להיחלץ מן המיצר‪ ,‬כי הנה‪ ,‬אוט‪-‬אוט עומדים הרוסים לכבוש את פולין מידי‬
‫הכובש הנאצי‪ .‬הפולנים הסתובבו כמו תרנגולים מנופחים‪ ,‬וסיפרו על "הגבורות" של אנשי ה‪-‬‬
‫א‪.‬ק‪( .‬מחתרת צבאית פונית‪ ,‬ימנית ואנטישמית)‪ .‬היה מורגש ביותר שהגרמנים איבדו הרבה‬
‫משחצנותם ומיהירותם‪ ,‬אבל ביחסם אלינו‪ ,‬האסירים היהודים‪ ,‬לא חל כל שינוי לטובה‪:‬‬
‫אדרבה‪ ,‬הם עוד הכבידו את עולם ואת אכזריותם עלינו‪.‬‬
‫באותו קיץ‪ ,‬של שנת ‪ ,1944‬חיסלו הגרמנים – פשוטו כמשמעו‪ ,‬הוציאו להורג – הרבה מחנות‬
‫בהם נמצאו יהודים בודדים‪ ,‬או במקרה הטוב – כמו במקרים של החווה החקלאית‪ ,‬והנשים‬
‫ההונגריות שעבדו במכרות המלח בוויליצ'קה‪ ,‬שהוחזרו למחנה פלאשוב – העבירו אותם‬
‫לאושוויץ או למחנה השמדה אחר‪ .‬לאחר חיסול שרידי המחנה שהיה בוויליצ'קה‪ ,‬נמצאו שני‬
‫אחים בשם שפילמן‪ ,‬שהחליטו להסתתר בתוך המכרות – מתוך אמונה ותקווה‪ ,‬כי עוד מעט‬
‫ישוחרר כל האזור על ידי הרוסים – אבל למזלם הרע‪ ,‬מצאו אותם הפועלים הפולניים‬
‫שהחליטו להסגיר אותם לידי הגרמנים‪ .‬כל זה נודע לנו מאוחר יותר‪.‬‬
‫יום אחד כשאנו עומדים במיסדר‪ ,‬נכנסה למחנה מכונית עם אנשי גסטאפו‪ .‬אנשי הגסטאפו‬
‫באו בלוויית שני האחים שפילמן‪ ,‬אותם אסור בוויליצ'קה והביאו אותם לפלאשוב‪ ,‬כדי‬
‫_________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬מחנה הריכוז פלשוב‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 27 -‬‬

‫להוציאם להורג‪ .‬הם הוציאו את שני האחים הגיבורים‪ ,‬כשהם כבולים באזיקים‪ ,‬והביאו אותם‬
‫לאזור המטבח‪ ,‬שם הוקם גרדום מיוחד לתליית שני האחים‪ .‬שני האחים ידעו היטב מה‬
‫מצפה להם ואז‪ ,‬הם התנפלו על ראש הצוות של התליינים ופצעו אותו‪ .‬עוד הם מתנפלים על‬
‫הרוצח הגרמני‪" ,‬התעוררו" אנשי ה"ורקשוץ" האוקראינים וירו בהם‪ ,‬בשני האחים שפילמן‬
‫למוות‪ .‬הדבר אירע לעיני כל האסירים שמעדו במיסדר‪ ,‬אבל הגרמנים לא ויתרו על תוכניתם‬
‫לתלות את האחים‪" :‬סדר חייב להיות" (אומרים הגרמנים)‪ ,‬וכך לאחר שהם מתו‪ ,‬ניתלו‬
‫גופותיהם המנוקבות בכדורים רצחניים‪ ,‬על הגרדום שהוכן למענם‪ ,‬לעמן "ישמעו ויראו!"‬
‫בשלהי הקיץ של שנת ‪ ,1944‬נשרף הצריף המשפחתי של מפקד המשטרה היהודית‪ ,‬ה"או‪-‬‬
‫דה"‪ ,‬חילביץ'‪ .‬לא ידוע אם הייתה לו הצתה מכוונת או מקרית‪ ,‬התהלכו סביב זה כל מיני‬
‫שמועות‪ .‬אבל היית הסכנה ממשית שהאש עשויה להתפשט‪ ,‬ואז גייסו את כל האסירים‬
‫היהודים במחנה לכיבוי השריפה‪ .‬אך מכיוון שמעטים היו ברזי המים במחנה‪ ,‬לכן החליטו‬
‫הגרמנים‪ ,‬בראשותו של גאט‪ ,‬לחפור תעלות סביב הצריף‪ ,‬שהאש לא תוכל להתפשט הלאה‪.‬‬
‫התעלות האלו אמורות היו להתמלאות במים‪ ,‬הנוגשים שלנו‪ ,‬הגרמנים והאוקראינים הריצו‬
‫אותנו כמו במחול שדים‪ ,‬חפרנו את האדמה‪ ,‬תוך שהנוגשים מגדפים ומכים בנו‪ .‬ציוו עלינו‬
‫להעלות את האדמה שניכרתה למעלה ההר‪ ,‬בכוונת זדון שנתעייף מהר‪ .‬ואכן רבים מאיתנו‬
‫התמוטטו ואף היו הרבה מקרי מוות‪.‬‬
‫באותם ימי קיץ של שנת ‪ ,1944‬ערכו אותנו לקראת מיסדר‪ .‬אנשי ה"וורקשיץ" האוקראינים‬
‫התעללו בנו‪ ,‬התעללות לשמה‪ .‬ערכו איתנו "תרגילי התעמלות" – אנשים תשושים שבקושי‬
‫גררו את רגליהם לאחר יום עבודה מפרך‪ ,‬הכריחו אותנו לעלות במרוצה אל ראש הגבעה‬
‫ולרדת‪ .‬שוב ושוב עד לאפיסת הכוחות‪ .‬האוקראינים עשו זאת לאחר קבלת הוראה מהמרצח‬
‫גאט‪ .‬לאחר שסיימו את "תרגילי ההתעמלות"‪ ,‬המתינו להוראות נוספות מה"שליט" גאט‪ ,‬מה‬
‫לעשות איתנו‪ .‬בינתיים הופיע גאט‪ ,‬בלוויית מפקד ה"או‪-‬דה" חילביץ'‪ .‬חילביץ' היה מרוגז‬
‫ומעוצבן‪ .‬הוא ניסה לשדל את גאט‪ ,‬להשפיע עליו שיפסיק את תעלולי ההתעללות בנו‪ .‬לבסוף‬
‫"שוכנע" גאט‪ ,‬תמורת שלמונים שניתנו לו להפסיק את ההתעללויות‪.‬‬
‫וכך לאחר שעות רבות של אימה‪ ,‬טרטור וייסורים‪ ,‬בלי אוכל או שתייה‪ ,‬שוחררנו לבסוף‬
‫והורשינו לחזור – כל קבוצה לעבודתה‪ .‬יחד עם זאת‪ ,‬נצטווינו למסור לנוגשינו את כל מעילי‬
‫העור‪ ,‬חגורות‪ ,‬וכל דברי העור‪ ,‬למסור הכל למיפקדת המחנה‪.‬‬
‫כעבור זמן מה עזב גאט המרצה את פלאשוב ובמקומו בא מפקד אחר‪ ,‬איש ה‪-‬ס‪.‬ס בשם‬
‫גרים‪ .‬המפקד החדש רצה לטשטש את כל מעשי הרצח הנתעבים‪ ,‬השחיתויות והמעילות של‬
‫קודמו‪ .‬ומאחר שמפקד ה"או‪-‬דה"‪ ,‬חילביץ' ידע‪ ,‬כנראה‪ ,‬הרבה על מעשים אלו‪ ,‬החליט גרים‬
‫לסלק אותו‪ ,‬לרצוח את חילביץ'‪ ,‬את אישתו וחבר מפקדיו ב"או‪-‬דה"‪ .‬הרצח בוצע בצורה‬
‫ברוטאלית ובהמית עד לזוועה‪ .‬הגוויות הונחו לעיני כל וליד כל גופה הוצמד פתק בו נאמר‪:‬‬
‫"הוצא להורג על החזקת נשק וניסיון בריח המן המחנה"‪ .‬אנו נצטווינו לעבור ליד גופות‬
‫הנרצחים‪.‬‬
‫כעבור חודש ימים – בחודש אוגוסט ‪ – 1944‬חוסל מחנה פלאשוב‪ ,‬וכל האסירים היהודים‬
‫הובלו למחנות ריכוז שונים בגרמניה‪]2[ .‬‬

‫_________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬מחנה הריכוז פלשוב‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 28 -‬‬

‫המצבה המרכזית‬
‫במחנה פלשוב‪.‬‬
‫בכתובת המצבה‬
‫לא הוזכרו היהודים‪.‬‬

‫היהודים הקימו‬
‫לוח זיכרון קטן‬
‫ליד האנדרטה‬
‫הפולנית‪]9[ .‬‬
‫תרגום הכתובת‬
‫בעמוד הבא‪.‬‬

‫_________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬מחנה הריכוז פלשוב‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 29 -‬‬

‫מתחת לפסוק "ד' ינקום נקמת דם השפוך" ולסמל המנורה‪ ,‬נכתב בפולנית@‬
‫כאן‪ ,‬במקום זה‪ ,‬נשחטו‪ ,‬נרצחו והפכו לאפר בשנים ‪ ,9?:; – 9?:9‬כמה רבבות‬
‫יהודים שהוגלו לפולין מהונגריה‪ .‬איננו יודעים את שמות הנרצחים‪ ,‬אנו מייצגים‬
‫אותם במילה אחת@‬
‫יהודים‬
‫במקום זה בוצע אחד מהפשעים הנוראים‪ .‬בשפת בני האדם אין מילים לתאר‬
‫את הפשע החייתי‪ ,‬שלא היה אכזרי כמוהו‪ .‬אנו מבטאים זאת במילה אחת@‬
‫היטלריזם‬
‫ייזכרו הנרצחים‪ ,‬שבצעקתם הנדהמת יוצרים את האלם‬
‫בבית הקברות של פלשוב‪.‬‬
‫אנו מצדיעים לניצולים מהפוגרום הפשיסטי‪.‬‬
‫יהודים‬
‫ת‪.‬נ‪.‬צ‪.‬ב‪.‬ה‬

‫באו יוסף‬

‫עדותו על מחנה פלשוב‬
‫יוסף באו נולד בשנת ‪ 1920‬בקרקוב‪ ,‬בפולין‪ .‬בשנת ‪ 1938‬התחיל ללמוד אמנות פלאסטית‬
‫באוניברסיטת קרקוב אבל מלחמת העולם השנייה קטעה את לימודיו‪ .‬חמש שנים היה בגטו‬
‫ובמחנות העבודה‪.‬‬
‫יוסף באו מסמל בעיניי את האתוס "משואה לתקומה"‪.‬‬
‫בתחילה היה בגטו קרקוב‪ ,‬לאחר מכן במחנה ריכוז פלשוב‪ .‬משם הועבר לגרוס רוזן ובסוף‬
‫היה במחנה של אוסקר שינדלר בברינליץ‪ ,‬צ'כיה‪.‬‬
‫עדותו על מחנה פלשוב חשובה מאד‪ .‬מעבר לעדות על קורותיו במחנה הוא הצליח להעביר‬
‫גם את תיאורו הפיזי של המחנה‪.‬‬
‫בגיטו ובמחנות נצטווה ע"י הגרמנים לעבוד בתור גרפיקאי ושרטט ובסתר צייר‪ ,‬כתב ותיעד‬
‫את כל מה שראו עיניו‪.‬‬
‫האומנות הצילה את חייו ובזכותה הצליח להציל מאות אנשים‪ ,‬כשזייף למענם תעודות‬
‫שבאמצעותן יכלו לברוח‪ .‬פרטים אלה לא הזכיר כלל‪ .‬אבל לימים כששאלו אותו עיתונאים‬
‫שנודע להם על כך למה לא עשה לעצמו תעודה‪ ,‬הוא אמר "אם הייתי יוצא מי היה עושה?"‬
‫ואז מישהו אחר שאל אותו‪" :‬לא חבל‪ ,‬אם היית יוצא לא היית סובל חמש שנים" והוא ענה‬
‫"אבל אם הייתי יוצא איך הייתי מכיר את אשתי?"‪.‬‬
‫בתוך מחנה זה הכיר את אשתו רבקה‪ .‬הם התחתנו בסתר בתוך מחנה הנשים‪.‬‬
‫חתונתם במחנה מוצגת בסרט "רשימת שינדלר"‪.‬‬

‫_________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬מחנה הריכוז פלשוב‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 31 -‬‬

‫בתוך מחנה הריכוז כתב וצייר ספר בגודל כף יד בשם "העולם ואני"‪ .‬חלק מהשירים מלאי‬
‫אופטימיות והומור‪.‬‬
‫כששוחרר מהמחנה חזר לקרקוב והמשיך את לימודיו באוניברסיטה ומיד ערך תערוכת‬
‫ציורים שצייר בתוך המחנות‪ .‬ראש עירית קרקוב פתח את התערוכה‪.‬‬
‫למחייתו עבד כמעצב‪ ,‬גרפיקאי וקריקטוריסט בשלושה עיתונים‪ .‬כמו כן הוציא לאור ספר‬
‫שירה ואיורים בשם‪" :‬צלו של עובר אורח"‪.‬‬
‫בסיום לימודיו בשנת ‪ 1950‬יוסף‪ ,‬רבקה ובתם בת השלוש עלו ארצה‪ .‬הוא גויס ליחידה סודית‬
‫של חיל המודיעין שעסקה בפעילויות טכניות‪-‬חשאיות‪ ,‬שם באו לידי ביטוי כישרונות הציור‬
‫והרישום שלו‪ .‬אחר כך עבר יחד עם אנשי אמ"ן אחרים למסגרת יחידה דומה שגובשה ופעלה‬
‫באחד מהגופים בקהילת המודיעין השייך למשרד ראש הממשלה‪ .‬יוסף מעולם לא דיבר על‬
‫פעילויותיו אלה ‪.‬‬
‫בשנות החמישים פתח סטודיו לגרפיקה ואולפן לסרטים מצוירים‪ .‬שם יצר פרסומות‪ ,‬סרטי‬
‫אנימציה וכותרות עבור רוב הסרטים שנוצרו אז בארץ‪ ,‬ובכך סייע לא במעט לכינונה של‬
‫תעשיית הסרטים הישראלית שהייתה אז בחיתוליה‪ .‬מן הסטודיו הצנוע שלו יצאו אז כותרות‬
‫לסרטים כגון‪" :‬שמונה בעקבות אחד"‪" ,‬קזבלן"‪" ,‬סאלח שבתי"‪" ,‬עמוד האש"‪" ,‬הם היו‬
‫עשרה"‪ ,‬ועוד רבים אחרים‪.‬‬
‫ליוסף באו הייתה אהבה מיוחדת לשפה העברית ולדקויותיה‪ .‬בספרו "ברית מלה" הוא מנסה‬
‫להוכיח שהעברית היא שפה חכמה‪ ,‬הגיונית ומלאת הומור‪ .‬לדוגמא‪ :‬השיג לחם רק מי שלחם‬
‫בעבורו קשה והלוואי וכל הנשק בעולם יהפוך לנשיקה‪ .‬כל מלה מלווה בציורים ואיורים בעלי‬
‫כפל משמעויות‪ .‬כתיבתו וציוריו מתובלים בהומור רב‪.‬‬
‫מפעל חייו המיוחד זוכה להכרה בינלאומית ויצירותיו מוצגות במקומות שונים בעולם‪ .‬ספרים‬
‫רבים ומאמרים העוסקים בהישרדות בשואה מזכירים ומתארים את סיפורו של יוסף באו‬
‫כאומן וכאדם‪ ,‬שבלט במיוחד בזכות ההומור‪ ,‬האהבה וראיית הצד החיובי בכל מצב‪ ,‬דרך‬
‫חיים שהשתקפה בעבודותיו‪.‬‬
‫תערוכה מציוריו ‪" -‬עברי דבר עברית" על השפה העברית הוצגה לראשונה בכנסת‬
‫משם עברה למקומות רבים אחרים וכעת מוצגת ב"סטודיו‪-‬מוזיאון יוסף באו"‬
‫ברח' ברדיצ'בסקי ‪ 9‬ת"א‪.‬‬
‫במקום זה נשמרו יצירותיו בכל סוגי המדיה להן ערך היסטורי ותרבותי רב בנוסף על הפן‬
‫האמנותי המיוחד לו‪ .‬כמו כן בנה במו ידיו את כל הציוד לאנימציה‪ ,‬חדר הקרנות וקולנוע קטן‪.‬‬
‫עבודותיו מתעדות את תקופת השואה‬
‫ובעיקר עשרות שנות תרבות מקורית בארץ ישראל מקום המדינה ואילך‪.‬‬
‫שתי בנותיו‪ .‬הדסה וצלילה באו הנציחו את אביהם במוזיאון הנ"ל ונותנות הדרכה לציבור‬
‫הרחב‪ .‬זכות היוצרים לתמונותיו וספריו של יוסף באו שייכות להן‪.‬‬
‫באתר האינטרנט לזכרו של יוסף באו תוכלו למצוא פרטים להתקשרות עם בנותיו‪.‬‬
‫כתובת האתר‪http://www.josephbau.org/index_heb.html :‬‬

‫_________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬מחנה הריכוז פלשוב‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 30 -‬‬

‫וכך יוסף באו מתאר את מחנה פלשוב@‬
‫מחנות הריכוז ליוו את המשטר הנאצי מיום היוולדו‪ ,‬עד לסופו השפל‪ .‬גדרי תיל רוויי‪-‬חשמל‪…‬‬
‫מגדלי תצפית המרחרחים אחר טרף אנושי‪ …‬עשן סמיך‪ ,‬המדביק את לובשי המדים‬
‫המפוספסים בבאשת בשר שרוף‪ ..‬כל אלה היו מושגים שכיחים לבני האדם‪ ,‬אשר תקופת‬
‫חייהם הסתבכה במלחמת העולם השנייה‪ .‬שום ידיעה לא הייתה נוראה מדי‪ ,‬וכל מאורע לא‬
‫הזוויע את בחירי הגורל האכזרי‪ ,‬אשר נזרקו אל בין הגלגלים המשוננים של תשלובת השואה‬
‫האפוקליפטית‪ ,‬של הפירמה "אדולף היטלר ושות'"‪.‬‬
‫לשישה מיליון יהודים‪ ,‬היו שנות הטירוף הטוטאלי שנותיהם האחרונות; לשארית הפליטה‪,‬‬
‫לשרידים המעטים אשר הצליחו בדרך נס‪ ,‬להבריח את נשמתם הפצועה‪ ,‬בין ה"אקציות"‬
‫ל"סלקציות"‪ .‬הייתה זאת תקופה קטלנית‪ ,‬אשר הרעילה את כל תקופות חייהם‪ ,‬שבאו‬
‫בעקבותיה‪ .‬למרות הפיצויים‪ ,‬הרנטות ובתי ההבראה‪ ,‬רודפות אותם ההתרחשויות‬
‫המקועקעות בזיכרונם של האסירים לשעבר‪ ,‬רודפות עד יומם האחרון עלי אדמות‪.‬‬
‫נעוריי היו כופר ששילמתי להיסטוריה עבור הכבוד המפוקפק להיות עד‪-‬ראיה לעידן‬
‫המאקאברי ביותר בתולדות עם ישראל‪ .‬לספר היום על מחנות הריכוז‪ ,‬דומה הדבר לתיאור‬
‫סרט מתח בדיוני‪ ,‬שהופק בידי במאי נטול רגש אנושי‪ ,‬שיצרו הסדיסטי יכול להבחיל את צופי‬
‫בתי הקולנוע ולמרוט את עצביהם‪ .‬האם אוכל‪ ,‬היום‪ ,‬להכריח את הבלתי‪-‬מבינים‪ ,‬שיאמינו‬
‫בזוועות של הנאצים‪ ,‬כאשר עכשיו‪ ,‬אני עצמי אינני מסוגל להאמין‪ ,‬שההתרחשויות המזעזעות‬
‫אומנם התרחשו במציאות?‬
‫בקיץ ‪ 1942‬החלו הגרמנים לבצע את השלב המסיים‪ ,‬את "הפיתרון הסופי"‪ .‬היהודים היו‬
‫כבר נעולים בגטאות באופן הרמטי‪ ,‬כל זכויותיהם נשללו‪ ,‬כל רכושם נשדד והועבר לבעלותו‬
‫הבלעדית של "הרייך השלישי"‪ .‬מוחם השטוף לגמרי לא היה מוכשר לפעולות התנגדות‪…‬‬
‫ואז‪ ,‬החליטו הגרמנים להחרים גם את הנכס האחרון של היהודים – את חייהם‪.‬‬
‫לחיסול יהודי קראקוב בחרו הנאצים במקום סמלי ביותר‪ ..‬בית הקברות היהודי החדש‪,‬‬
‫בפרברי העיר‪ ,‬בשכונת פלאשוב‪ ,‬מעל הצריפים הראשונים‪ ,‬שהוקמו בחיפזון על הקברות‬
‫הטריים‪ ,‬הורכב שלט הסוואה‪" :‬מחנה עבודה"‪…‬‬
‫אבל כאשר היהודים‪ ,‬מכל הגטאות שבסביבה‪ ,‬נפלו במלכודת של ה‪-‬ס‪.‬ס‪ ,.‬הוסר הלוט מעל‬
‫השלט האמיתי‪" :‬קונצנטראציונס‪-‬לאגר"‪ .‬בתחילה לא עורר המחנה הצנוע חשדות‪ ..‬כמה‬
‫צריפי‪-‬מגורים‪ ,‬מטבח‪ ,‬מאפייה‪ ,‬מחראה (לטרינה) ובתי מלאכה‪ ,‬המיועדים לשירות מקומי‪ ,‬לא‬
‫גרמו לפאניקה מיוחדת‪ …‬אך מהר מאוד קם לתחייה‪ ,‬מתוך עבודת הפרך של התושבים‬
‫המשועבדים‪ ,‬מחנה הריכוז האורגינאלי‪ ,‬על כל אביזריו המפורסמים‪ ,‬על כל דקדוקי ההשמדה‬
‫ההמונית‪ .‬המחנה גלש מגבולות ביתה קברות היהודי ולאט‪-‬לאט החל לכסות שטחים‬
‫נוספים‪ …‬התפשט והתנפח‪ ,‬בלע חלקות אדמה‪ ,‬מגרשים ובתים מסביב לו‪ ..‬גלד עד כדי‪-‬כך‪,‬‬
‫שהיקפו הגיע לארבעה קילומטר‪.‬‬
‫היום אין מחנה זה קיים עוד‪ .‬את הצריפים ארזו וסחבו הגרמנים עימם בנסיגתם המבוהלת‬
‫מקראקוב‪ ,‬ואת גוויותיהם של עשרות אלפי החללים הספיקו לשרוף לפני בריחתם‪.‬‬
‫אחרי פרוץ השלום‪ ,‬העמידו הפולנים אנדרטה במקום ההיסטורי‪ ,‬אבל את השטח כולו‪ ,‬פרט‬
‫לבית הקברות היהודי המעונה‪ ,‬החזירו לבעלים החוקיים ולשימושו הקודם‪…‬‬
‫וה"קונצנטראציונס‪-‬לאגר" האכזרי נמחק מעל פני האדמה‪ .‬הוא נשאר חרוט רק בזיכרונם של‬
‫קורבנותיו‪ .‬אנחנו "יוצאי" פלאשוב‪ ,‬לא נשכח אותו‪ ,‬הוא ילווה אותנו – אם נרצה ואם לא‬
‫נרצה – עד תום גלגולנו הבלתי‪-‬מוצלח הזה‪.‬‬
‫כדי להציל מפני השכחה את המפלצת ההולכת ונעלמת יחד איתנו‪ ,‬אני מנסה לתת על‬
‫זיכרונותיי גידים ולקרום עליהם עור‪ ..‬לשחזר את דגם הגיהינום ששמו "פלאשוב"‪ .‬למען ידעו‬
‫הדורות הבאים‪ ,‬הנני מדביק יחד את רסיסי המנגנון ממתוחכם לרצח‪-‬עם‪ ,‬שסמלו המסחרי‬
‫היה צלב קרס‪ .‬אני מזמינכם בזה לתערוכת זיכרון‪ ,‬המוקדשת לכל אסורי המחנה – לאלה‬
‫_________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬מחנה הריכוז פלשוב‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 32 -‬‬

‫שהשאירו בו את נשמתם ולאלה המסתירים בנפשם את הפלאשוב שלהם‪ .‬הנה לפניכם‬
‫"הפלאשוב שלי"‪ ,‬כבר שהוא השתרש במוחי‪ ,‬כפי שהוא חוזר אלי כמעט לילה‪-‬לילה כסיוט‬
‫בלהות‪.‬‬
‫אנחנו עומדים לפני השער הראשי‪ ,‬הסגור במחסום‪ .‬מצד ימין – מסילת‪-‬הרכבת ושני צריפי‬
‫התחנה‪ .‬מכאן יצאו "טרנספורטים" לכבשני אושוויץ‪ ,‬לבתי‪-‬החרושת במחנות הריכוז האחרים‪,‬‬
‫או למפעלים המייצרים חלפים למנגנון הכיבוש‪ ,‬אשר הבטיח להעניק לגרמניה שלטון על כל‬
‫העולם‪ ,‬כאשר ה"קאפו" של המסגרייה קיבל פקודה להכין סורגי תיל‪-‬דוקרני לפתחי קרונות‬
‫המשא שעמדו בתחנה הזאת‪ ,‬ידענו שמתקרבת "אקציה"‪ .‬מערבולת שמועות מטורפות‬
‫התחוללה בין הצריפים‪ …‬אל הפחד הרגיל‪ ,‬היום‪-‬יומי‪ ,‬הצטרפה חרדה נוספת‪ ,‬מפני ייסורים‬
‫חדשים‪ .‬התרגלנו כבר לאווירה המאקאברית של פלאשוב‪ ,‬אבדה תקוותנו‪ ,‬שיבוא גואל ויביא‬
‫לנו את הגאולה‪ …‬אפילו חלקית‪ .‬היה ברור לכל‪ ,‬שהעברה אל מקום בלתי מוכר‪ ,‬עלולה רק‬
‫להכפיל את הרעה ה"ביתית"‪ .‬לא היו שעונים במחנה‪ ,‬ולא היה לוח שנה – הזמן זחל לאט‬
‫ובעילום שם‪ .‬בתאריכים בלתי מוגדרים ובכיוונים בלתי ידועים‪ ,‬יצאו מכאן רכבות המשא‬
‫טעונות בני‪-‬אדם‪ …‬ואיש לא ציפה לסימני‪-‬חיים מן היורדים‪ …‬גדרות התיל היו בלתי חדירים‬
‫לאמצעי התקשורת‪.‬‬
‫כאשר התפזרו השמועות‪ ,‬שהקרונות מחכים בתחנה ומסגרים סוגרים את אשנביהם – ניסו‬
‫אנשים צעירים‪ ,‬שזיקנה קפצה עליהם בטרם זמנה‪ ,‬להשחיר את שערות השיבה שלהם בפיח‬
‫של פקק שרוף ולהסמיק את לחייהם החיוורות והשקועות בצבע אדום של אריזת ציקוריה‪,‬‬
‫כדי להציל את הנפש בזמן ה"סלקציה"‪ .‬המטרה קידשה את האמצעים‪ …‬בעלי מזומנים‬
‫שיחדו את המשרתים והפקידים שעבדו אצל הגרמנים‪ ,‬והטמינו בחשאי דברי‪-‬ערך במקומות‬
‫סתר בגופם‪ .‬חרושת הידיעות המסומכות ושוק הפרוטקציה פעלו במלוא הקיטור‪ .‬ה"חשובים"‬
‫מבין האסירים סיפרו סודות כמוסים על ה"טרנספורט‪ ,…‬כל אחד מהם ידע משהו אחר‬
‫לגמרי‪ .‬בני משפחות מעטים היו נפרדים זה מזה ללא ההתרגשות המתאימה לרגע הגורלי –‬
‫מפני שבלוטות הדמעות בעיניהם יבשו מזמן‪ .‬סימן שאלה התפתל כנחש ארסי ענק בין‬
‫האנשים המאולפים לייסורים‪.‬‬
‫הנה השער הראשי‪ .‬דרכו עברו אלפי אנשים‪ ,‬שלושה‪-‬שלושה בשורה‪ ,‬לפי הקצב החדגוני של‬
‫הקאפו הצרוד?‪ ":‬לינקס! לינקס! לינקס!" בליווי השעטה המהדהדת של נעלי העץ‪ .‬המחסום‬
‫התרומם מעל ראשיהם המגולחים של אנשים חפים מפשע‪ ,‬שאשמתם היחידה הייתה‬
‫מסומנת בכרטסת הזיהוי שלהם בסימן הקלון‪" :‬יודה"‪ .‬בימים ההם‪ ,‬בימי הזוהר של המחנה‪,‬‬
‫נולד פתגם ממזרי אקטואלי מאוד‪" :‬הכניסה דרך השער הראשי – היציאה דרך הארובה"‪.‬‬
‫משני צידי השער‪ ,‬משמאלו ומימינו‪ ,‬מתרוממת לגובה של שלושה מטר הגדר המחושמלת‪,‬‬
‫שאורכה ארבעה קילומטר‪ .‬הגדר המקיפה את המחנה סביב‪-‬סביב‪ ,‬מורכבת משני קווי חומה‬
‫דוקרנית‪ .‬בין חוטי התיל הדוקרני של החומה הפנימית‪ ,‬היו מתוחים‪ ,‬על מבדדי חרסינה‪,‬‬
‫חוטים של מתח גבוה‪ .‬לכל אורכו של קיר המוות‪ ,‬מבחוץ‪ ,‬ברוחב של חמישה מטר השתטח‬
‫סבך חוטי תיל המתוחים על בולי‪-‬עץ‪ ,‬המזדקרים מהאדמה לגובה של מטר‪ ,‬מעל לכותל‬
‫המזויין הזה‪ ,‬ניצבים ‪ 13‬מגדלי תצפית‪ .‬כל מגדל מצוייד במקלע‪ ,‬בטלפון ובזרקור המסתובב‬
‫על גגו‪ .‬על המגדלים שמרו‪ ,‬יומם ולילה‪ ,‬אס‪-‬אס‪-‬מנים ובין שני קווי החומה התרוצצו כלבים‪,‬‬
‫המאומנים לטרוף אנשים לבושים בבגדי פסים‪ .‬את הסכר הכביר והמתוחכם‪ ,‬המוצב בפני‬
‫בריחה ממכמורת הקטן‪ ,‬הקימו לעצמם‪ ,‬האסורים המאולצים על ידי המומחים הגרמנים‪ ,‬ולפי‬
‫תוכניות גאוניות‪ ,‬שהוכיחו את יעילותן במחנות תאומים‪.‬‬
‫עברנו את השער‪ …‬היום לא ספר אותנו האס‪-‬אס‪-‬מן המאיים ברובה מכודן‪ .‬איש לא חיפש‬
‫בכיסינו לחם או סוכר‪ ,‬והקאפו שלנו לא הודיע בשאגה בהמית‪" :‬צוויי אונד צואנציג הפטלינגה‬
‫פון באולייטונג!!" (עשרים ושניים אסירים של הנהלת הבנייה)‪ …‬והנה‪ ,‬אנחנו נמצאים כבר‬
‫בתחום שהיה שייך פעם לשליטתו הבלעדית של מלאך המוות ועוזרו הנאמן "וופן אס‪-‬אס‬
‫_________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬מחנה הריכוז פלשוב‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 33 -‬‬

‫אונד פוליציי פירר" (הפלוגות החמושות של האס‪-‬אס ומפקד המשטרה)‪ .‬אל השטח הזה‬
‫אפילו השמש פחדה להציץ‪ …‬יודעי דבר סברו‪ ,‬שהיא לא קיבלה "פסיר ארלאובניס" (היתר‬
‫כניסה) מידי הגרמנים האחראים‪.‬‬
‫היום אין חוקת האלימות תופסת עוד – אנחנו הולכים חופשיים‪ ,‬אבל בשקט ובכבוד ההולמים‬
‫והמתאימים למקום המקודש הזה‪ ..‬תחת נעלינו מרשרשות אבנים קטנות‪ …‬התבוננו נא‬
‫באבנים האלה‪ ,‬שימו אוזן – האבנים בוכות‪ …‬וכשתרימו אבן כזאת‪ ,‬תרגישו בידכם חתיכת‬
‫שיש‪ ,‬ואם תסובבו אותה בין אצבעותיכם‪ ,‬תראו שאין זו אבן רגילה – אותיות עבריות חרוטות‬
‫בה‪ …‬כן‪ ,‬כל הכבישים במחנה פלאשוב סלולים במצבות מנופצות‪.‬‬
‫קבוצה מיוחדת של אסירים קיצצה את המצבות המפוארות לזיפזיף וחצץ‪ ,‬וקבוצה שנייה‬
‫תקעה אותן לתוך אדמת בית הקברות הקבור‪ ,‬בפטישים ובמכבש יד‪.‬‬
‫כעת‪ ,‬אנחנו עוברים בין שני מבנים חשובים מאוד‪ .‬משמאל‪ ,‬בית דו‪-‬קומתי‪ ,‬שנבנה לפני‬
‫המלחמה‪ ,‬ובו לשכתו של הקצין התורן‪ ,‬מרכזיית הטלפונים וחדר רדיו‪ ,‬המחובר לרשת‬
‫רמקולים בכל המחנה‪ .‬בזמן ה"אקציות" שידרו מכאן‪ ,‬מוסיקה עליזה ומנגינות ריקודים‪ .‬ב‪14-‬‬
‫במאי (אחד מכמה תאריכים מוכרים שנהפכו למונחים) כרגע למשלוח חולים וילדים לתנועי‬
‫אושוויץ‪ ,‬השמיעו מכאן טכנאי רדיו נאציים‪ ,‬בעלי חוש הומור‪ ,‬את שיר הילדים הגרמני‪" :‬לילה‬
‫טוב‪ ,‬אמא'לה"‪.‬‬
‫מצידו השני של הכביש‪ ,‬עומד צריף מפקדת המחנה ה"קומנדנטור"‪ .‬פה היה משרדו של‬
‫ה"קומנדיר" אמון גאט – מפלצת שמנה ונוראה‪ ,‬שמשקלה יותר מאה וחמישים קילו ואשר‬
‫הזדקרה לגובה של יותר משני מטר‪ …‬שמה הלך לפניה וגרם לצמרמורת מוות‪ ,‬חיוורון המוני‬
‫ונקישת שינים כללית‪ .‬הוא ניהל את המחנה באכזריות‪ ,‬שמוח אנושי מצוי אינו מסוגל לקלוט‬
‫אותה‪ .‬בעינויים העולים על כל הפטנטים המתוחכמים של האינקוויזיציה‪ ,‬הוא שלח את‬
‫קורבנותיו לעולם הבא‪ .‬על כל עבירה קלת‪-‬ערך‪ ,‬סטר על פני העבריין מכה אחרי מכה‬
‫והתבונן בסיפוק סדיסטי‪ ,‬כיצד הלחי של צלם האלוהים מתנפחת‪ ,‬מכחילה – כיצד השיניים‬
‫נושרות והעין ניגרת‪ .‬אדם שהולקה‪ ,‬חייב היה לספור‪ ,‬בקול רם‪ ,‬כל מכת שוט‪ ,‬ואם טעה‪ ,‬היה‬
‫נאנס להתחיל את הספירה מחדש‪ .‬בשעת "חקירה" במשרדו‪ ,‬שיטה את כלבו ב"נאשם"‬
‫התלוי ברגליו‪ ,‬על וו מיוחד בתקרה‪ .‬במקרה של בריחה מן המחנה‪ ,‬העמיד בשורה את‬
‫קבוצתו של הבורח‪ ,‬נתן פקודה לספור עד עשר וכל עשירי הרג בעצמו‪ .‬בשעת מיסדר הבוקר‪,‬‬
‫בנוכחותם של כל האסורים‪ ,‬הוא ירה ביהודי שלפי טעמו היה גבוה מדי – והשתין על‬
‫הגוסס‪ …‬אחר‪-‬כך צעק אל חברו של ההרוג‪" :‬מה? מה לא מוצא חן בעינייך?!" – וירה גם בו‬
‫והשתין גם עליו‪.‬‬
‫פעם‪ ,‬נמצא אדם רעב‪ ,‬אשר גנב פתוח אדמה מן המחסן‪ ,‬לפי פקודתו נתלה "השודד" ליד‬
‫שער מחנה המגורים‪ ,‬תפוח אדמה תקוע בין שיניו ושלט קשור לצווארו‪" :‬אני גנב תפוחי‬
‫אדמה"‪.‬‬
‫פעם תפס בחור חולה שלשול‪ ,‬שלא יכול היה להתאפק‪ ,‬ציווה עליו לאכול את כל ששלשל‪,‬‬
‫ולאחר שאכל‪ ,‬הרג אותו‪ .‬מדי בוקר‪ ,‬אחרי הארוחה‪ ,‬שכללה בשר בלתי מבושל‪ ,‬מעורב בדם‬
‫טרי‪ ,‬טייל ה"קומנדיר" בין הצריפים ועימו שני כלבי בולדוג מאולפים לשסע אנשים לפי‬
‫פקודתו‪ ,‬לחתיכות‪ …‬אחרי ביקורו‪ ,‬עברו מפה לאוזן תוצאותיו של הקציר‪" :‬עשרים – אפס"‪,‬‬
‫"חמש‪-‬עשרה – אפס"‪" ,‬שלושים – אפס"‪ ..‬ה"אפס" היה תמיד מצדנו‪ .‬אפשר היה לרצוח את‬
‫ה"קומנדיר" האיום‪ ,‬אבל אז התוצאה הייתה יכולה להיות‪" :‬אחד‪-‬עשרים וארבעה אלף"‪.‬‬
‫בצריף "הקומנדנטור" היה גם "באו‪-‬לייטונג" (הנהלת הבנייה)‪ .‬ב"באו‪-‬לייטונג" עבדו‬
‫מהנדסים‪-‬יהודים‪ ,‬לפי הוראות מטורפות וקצרות מועד של ה"קומנדיר"‪ …‬וסיימו בהצלחה‬
‫מזימות בלתי אפשריות‪ .‬ביצעו עבודות‪ ,‬אשר אף מהנדס שפוי בדעתו לא היה מסוגל לבצען‪.‬‬
‫קבוצות "ברקן‪-‬באו" (בוני‪-‬צריפים) עבדו‪ ,‬לפעמים‪ ,‬בלי הפסקה יום ולילה‪ ,‬בריצה קדחתנית‪,‬‬
‫לפי נורמות כפולות ומכופלות‪ ,‬כדי לגמור את "ההזמנה הבוערת" בתאריך המצווה‪ …‬האחראי‬
‫_________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬מחנה הריכוז פלשוב‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 34 -‬‬

‫על ביצוע כל שיגעונותיו של "הקומנדיר"‪ ,‬היה המהנדס גרינברג‪ ,‬והוא קיבל תמורה מלאה על‬
‫כל שגיאה ועל כל איחור‪ .‬המהנדס גרינברג ידע‪ ,‬שה"קומנדיר" לא יהרוג אותו‪ .‬לפיכך‪,‬‬
‫במודע‪ ,‬נטל על חשבונו את כל טעויותיהם של האנשים האחרים‪ ,‬אשר לפי המחירון הרשמי‬
‫היו מקבלים עבור טעויותיהם כדור בראש‪ …‬ללא מילה קיבל מלקות‪ ,‬שמסוגלות היו למוטט‬
‫אלף אגרוף במשקל כבד‪ .‬אחרי העינויים הנוראיים‪ ,‬לא היה המהנדס גרינברג דומה לייצור‬
‫אנושי – ולמרות הכל‪ ,‬היה מוכרח להמשיך בעבודתו‪ ,‬ללא עזרה ראשונה וללא טיפול רפואי‪.‬‬
‫על צריף "הקומנדנטור" ב"פלאשוב שלי" בוער נר‪-‬תמיד ליד שלט הזיכרון‪" :‬לקדוש המעונה‪,‬‬
‫המהנדס סיגמונד גרינברג‪ ,‬זיכרונו לברכה‪ ,‬אשר הקריב את עצמו כדי להציל אחרים‪ .‬אנחנו‬
‫לא נשכח אותך – אסורי פלאשוב‪ ,‬אסירי תודה"‪.‬‬

‫עבודות מחנה בפלשוב‪ .‬צייר@ יוסף באו‬
‫אני עבדתי תקופה מסויימת ב"באו‪-‬לייטונג"‪ ,‬בתור משרטט‪ ,‬והתמחותי הייתה ציור מפת‬
‫המחנה‪ .‬גם אני קיבלתי‪ ,‬לא פעם אחת‪ ,‬הפנייה אל גאט ל"או‪-‬דה"‪ ,‬לקבל "עשרים על התחת"‬
‫לפי התקן הרשמי‪ ,‬וכמה פעמים רק נס הציל אותי מכדורי אקדחו‪ …‬לכן‪ ,‬פחדתי פחד בלתי‬
‫מוכנע‪ ,‬מפני ה"קומנדיר" גאט‪ .‬לעצבי המתוחים בלאו הכי‪ ,‬הספיקה רק שמיעת קולו של גאט‪,‬‬
‫אפילו מסונן דרך הקיר‪ ,‬אפילו מרחוק‪ ,‬כדי לרוקן את פרצופי עד לטיפת הדם האחרונה‪.‬‬
‫כאשר הופיע גאט בסביבה‪ ,‬או כאשר מישהו רק אמר שגאט עלול להופיע‪ ,‬התחוורתי חיוורון‬
‫מקיף‪ ,‬שפתיי קפאו לשני רגבי קרח‪ .‬ליבי נחנק ופסק מלכת ועמוד השדרה נהפך לקן‬
‫נמלים‪ …‬ובדרך כלל‪ ,‬כמזכרת של החוויה הזאת‪ ,‬נשאר לי כאב ראש לכמה שעות‪.‬‬
‫היה‪ ,‬והפקידים מחדרים סמוכים נכנסו לחדר שעבדתי בו‪ ,‬כדי להזהיר אותי‪ ,‬שגאט הגיע ויש‬
‫סיכויים שהוא יתגלה גם אצלי‪ …‬ואני מכוון ומוקף בלהות צלמוות‪ ,‬חיכיתי לשווא לביקור‬
‫הפתע‪ ,‬שיכול היה להיות טראגי עבורי‪ .‬האזהרות התרבו כדי כמה פעמי ביום‪ …‬ואז הסביר‬
‫לי המהנדס גרינברג את כל הפרשה‪" :‬קודם כל‪ ,‬גאט לא נמצא במחנה כבר שבועיים‪ .‬שנית‪,‬‬
‫שמעתי שעושים ממך קרקס‪ .‬אומרים‪ ,‬שאתה הפלא של המאה העשרים‪ …‬די להגיד לך‬
‫"גאט מגיע"‪ ,‬כדי לעשות אותך לבן כמו סיד‪ …‬ובאים להראותך לסקרנים שאינם מאמינים"‪.‬‬

‫_________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬מחנה הריכוז פלשוב‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 35 -‬‬

‫לפנינו "לייכן הלה" – חורבותיו של בניין מפואר‪ ,‬בנוי בסגנון מזרחי‪ ,‬ששימש לפני המלחמה‬
‫כאולם הלוויות‪ .‬הגרמנים הפכו את המבנה הזה לאורוות סוסים‪ .‬במשך הזמן‪ ,‬כשמספר‬
‫הסוסים המוחרמים מהיהודים עלה למאה‪ ,‬העבירו את האורוות למחנה מיוחד אות הבית‬
‫פוצצו בחומר נפץ‪ .‬משום‪-‬מה לא גמרו את המלאכה‪ ,‬אולי השאירו את הקירות ההרוסים‬
‫כפסל וכסמל של יהדות פולין המושפלת?‬
‫הכביש פונה שמאלה‪ .‬עכשיו עוברים ליד "וואה‪-‬קסרבה"‪ .‬בניין חד‪-‬קומתי של קסרקטין‪ ,‬בנוי‬
‫בצורת מלבן‪ .‬מסביב לחצר הרחבה עומדים הצריפים‪ ,‬שיש בהם חדרים לחיילים אוקראינים‪,‬‬
‫מטבח‪ ,‬חדר‪-‬אוכל‪ ,‬קנטינה‪ ,‬בתי‪-‬מלאכה של חייטים וסנדלרים יהודים ומחסני נשק‪ .‬למען‬
‫האווירה הקודרת‪ ,‬קישטו את השער לחצר במין צריח מימי הביניים‪ .‬בניית הקסרקטין הייתה‬
‫קשה מאוד‪ .‬היה חורף‪ ,‬נשבו רוחות חזקות וקרות‪ ,‬ירד שלג מעורב בגשם‪ …‬ואת הבניין בנו‬
‫במורד הרחוב‪ ,‬באדמה רטובה ובוצית‪ .‬עשרות אנשים נפלו קורבן במפעל הנשגב הזה‪ ,‬אשר‬
‫כל האסורים שבמחנה היו עסוקים בו‪ ,‬פרט לקבוצות בנאים‪ ,‬נגרים‪ ,‬שרברבים ופחחים‪,‬‬
‫שעבדו יום ולילה‪ ,‬בלי שבתות וחגים – עסקו יתר האנשים‪ ,‬אשר היו שייכים למקומות עבודה‬
‫אחרים‪ ,‬בהבאת חומרי בניין‪ .‬אחרי מיסדר הבוקר ולפני מיסדר הערב‪ ,‬השתתפו כולם‬
‫במצעד‪ ,‬וסחבו על כתפיהם קרשים‪ ,‬צינורות‪ ,‬אבנים ולבנים‪ ,‬והנה‪ ,‬כאשר עמד כבר חלק של‬
‫המבנה – התנגשה בו‪ ,‬פתאום‪ ,‬קרונית מלאה לבנים‪ ,‬והפילה את אחד העמודים‪ …‬וכל הבניין‬
‫נפל כבית‪-‬קלפים‪ .‬ה‪-‬אס‪-‬אס‪-‬מן הויר‪ ,‬אשר היה ממונה על הבנייה‪ ,‬האשים בכישלון את‬
‫המהנדסת דיאנה רייטר והתחיל להכותה‪ .‬היא הייתה אישה קטנה ורזה‪ ,‬ואחרי המכות‬
‫הראשונות התעלפה‪…‬‬
‫אבל ה‪-‬אס‪-‬אס‪-‬מן המשיך לקצץ אותה‪ .‬בתשוקה חייתית היכה את הגוף המתפורר‪ .‬שמעתי‬
‫רק את שריקת השוט וראיתי את הפרצוף האדום‪ ,‬מכוסה ברוק ובזיעה‪ ,‬מתכופף ומתרומם‪,‬‬
‫בהתלהבות סדיסטית‪ .‬לבסוף‪ ,‬ירה ה‪-‬אס‪-‬אס‪-‬מן הויר עוד צרור כדורים לתוך פקעת‬
‫העצמות‪ ,‬הסמרטוטים והדם‪ ,‬כאילו רצה להבטיח‪ ,‬שהמהנדסת לא תקום עוד‪.‬‬
‫הנה "גרואס‪-‬האוס" (בית אפור)‪ .‬הבית הזה נבנה לפני המלחמה וכאשר הוא היה אחד‬
‫מפרטי המחנה‪ ,‬גרו בו ה‪-‬אס‪-‬אס‪-‬מנים המפורסמים מאוד‪ :‬הויר‪ ,‬זדרויבסקי‪ ,‬לנדסדופר‪,‬‬
‫אקרט וגלזר‪ ..‬ובמרתף היה בית סוהר‪ …‬ולא סתם בית סוהר רגיל‪ ,‬אלא מרתף עינויים‬
‫אמיתי‪ .‬היה פה צינור צר מאוד‪ ,‬רק לעמידה‪ ,‬דומה לארון קיר סגור הרמטית‪ ,‬היה גם צינור‬
‫צר לשכיבה‪ ,‬שרק בדחיפה אפשר היה להכניס את בן האדם פנימה‪ ,‬כשראשו קדימה‪ .‬שולחן‬
‫מיוחד למלקות‪ ,‬שרשראות לתלייה‪ ,‬שוטים עשויים מאברי מין מיובשים של פרים‪ .‬נוסף‬
‫לאביזרים המיוחדים האלה‪ ,‬היו פה‪ ,‬כמובן‪ ,‬גם תאים סגורים‪ ,‬חשוכים ורטובים‪ ,‬עם אשנב‬
‫קטן בדלת להגשת מים‪ .‬בדרך כלל‪ ,‬מי שקיבל הפנייה לטיפול מקצועי במוסד הזה‪ ,‬לא יצא‬
‫כבר בכוחות עצמו – סחבו אותו ברגליו‪ ,‬הישר לתוך קבר אחים‪ ,‬שם חיכו לו כבר כמה‬
‫משותפי הגורל‪ ,‬שהלכו לעולמם באותו יום‪.‬‬
‫הגענו לצומת דרכים – לפנינו רחוב ה‪-‬אס‪-‬אס‪ ,‬המוביל ל"נויה גלנדה" (שטחים חדשים)‪.‬‬
‫לאורכו עומדות הווילות של הקצינים והווילה האדומה‪" ,‬רוטס האוט" שהייתה שייכת‬
‫ל"קומנדיר" גאט‪ .‬אנחנו פונים ימינה‪ ,‬לרחוב ברג‪-‬שטרסה‪ ,‬בכיוון הכניסה למחנה המגורים‪.‬‬
‫מצד שמאל‪ ,‬לרגלי ההר‪ ,‬משתרע "שטיין‪-‬ברוך" (מחצבה)‪.‬‬
‫המחצבות היו סמל למחנות הריכוז וחלק בלתי נפרד ממנו‪ .‬מחצבת פלאשוב היית היוצאת‬
‫דופן‪ :‬נשים סחבו אבנים מהסלע המפורר‪ ,‬בקרוניות ל"נויה‪-‬גלנדה"‪ ,‬במעלה רחוב ה‪-‬אס‪-‬אס‪.‬‬
‫הרכבת‪ ,‬שקראו לה "מנשפטס‪-‬צוג"‪ ,‬כללה שלוש קרוניות (בכל קרונית שני טונות אבנים)‪.‬‬
‫היא הייתה רתומה ל‪ 70-‬נשים‪ ,‬שתי שורות‪ .‬נשים רזות‪ ,‬חיוורות ורעבות‪ ,‬לבושות בסחבות‬
‫ובסמרטוטים‪ ,‬מלאו את מקומו של הקטר‪ .‬העבודה נמשכה ‪ 12‬שעות‪ ,‬משש בערב עד שש‬
‫בבוקר‪ ,‬מבלי לשים לב לחשכת הלילה‪ ,‬לקור‪ ,‬לבוץ‪ ,‬לגשם השוטף או לשלג ולקרח‪ .‬במשמרת‬
‫אחת‪ ,‬לפי הנורמה‪ ,‬עשו הנשים ‪ 15‬סיבובים‪.‬‬
‫_________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬מחנה הריכוז פלשוב‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 36 -‬‬

‫את האבנים חצבה במחצבה‪ ,‬קבוצת "שטרף‪-‬קומנדו" (פיקוד עונשין)‪ .‬האנשים המסומנים‬
‫בעיגול אדום על הגב‪ ,‬שנשלחו ל"שטרף‪-‬קומנדו"‪ ,‬עבדו קשה ביותר‪ .‬הקאפו שלהם היה‬
‫גרמני גזעי‪ ,‬אר בעוקריו תסס דם גרמני טהור‪ .‬סמל "המשולש הירוק" שענד בגאווה על חזהו‪,‬‬
‫הדגיש את מוצאו האצילי‪" :‬ברופס פרברכר" (עבריין מקצועי)‪ .‬להרוג בן אדם היה לו תענוג‪.‬‬
‫כאשר לא הייתה לו הזדמנות להמית אנשים‪ ,‬רצח בלית ברירה‪ ,‬יהודים‪ .‬הוא התאפשר‪,‬‬
‫שהיה שייך לכנופייתו של דילינגר המפורסם באמריקה‪ ,‬ובתור אות‪-‬כבוד על הצטיינותו‪ ,‬זכה‬
‫במאסר עולם‪ .‬הוא אהב להפיל את קורבנו על הארץ‪ ,‬לשים לו מקל על צווארו‪ ,‬ולעמוד על‬
‫שני קצות המקל‪ …‬לפעמים ציווה על אחד מקבוצתו‪ ,‬לקחת על גבו אבן גדולה וכבדה‪ ,‬לרוץ‬
‫איתה מסביב‪ ,‬והוא עמד באמצע‪ ,‬כמו בקרקס והצליף על המסכן בשוט – עד שהאיש נפל‪,‬‬
‫מעוך באבן‪ .‬היו לו‪ ,‬לקאפו של "שטיין‪-‬ברוך" עוד כל מיני שיטות הרג‪ ,‬שהמציא בעצמו‪ ,‬ושרק‬
‫לו היו הזכויות השמורות על ביצוען‪.‬‬
‫הצריף העומד ליד המחצבה‪ ,‬הוא "פוף‪-‬האוס" (בית בושת)‪ .‬הוא שירת את חיילי ה‪-‬אס‪-‬אס‬
‫בגלל "רסן שנדה" (עלבון הגזע)‪ ,‬לא היו היהודיות מועסקות בו‪ .‬הצריף השני‪ ,‬שנמצא קרוב‬
‫לכביש‪ ,‬היה מיועד למשרדי ה"פרוולטונג" (הנהלה)‪ .‬כאן הייתה הכרטסת הראשית של כל‬
‫האסירים‪ .‬כאן הכינו פקידים יהודים רשימות של אנשים חולים וזקנים‪ ,‬של ילדים ושל סרבני‬
‫עבודה‪ ,‬שנבחרו לשריפה‪ …‬ולהבדיל‪ ,‬רשימות של צורכי המזון הנחוצים במטבח‪.‬‬
‫ב"פרוולטונג" היו מתוייקים כל הדו"חות של המסדרים ב"אפל‪-‬פלץ" וכל "ברקן‪-‬אלטסטר"‬
‫(מנהלי הצריפים) היו תלויים בו‪ .‬כאן ישב "לגר‪-‬פירר" (מפקד מחנה המגורים) וכאן‪ ,‬בחצר‪,‬‬
‫המתין עץ התלייה‪ .‬פעם‪ ,‬בחורף‪ ,‬הסתכסך "באו‪-‬לייטר" עם "לגר‪-‬פירר" ורצה להכעיסו‪…‬‬
‫במקרה הזה שחקתי אני בתפקיד הקורבן הראשי‪ .‬באותה תקופה עבדתי אצל החשמלאים‪.‬‬
‫יום אחד נקראתי ל"באו‪-‬לייטר" להישאר במשרד‪ ,‬יחד עם המהנדסים‪ .‬הוא אמר‪ ,‬שהכל‬
‫מסודר‪ ,‬ואני משוחרר מ"מיסדר‪-‬הערב"‪ ..‬אבל זה היה מעשה קונדס מצחיק מאוד – ה"באו‪-‬‬
‫לייטר" כלל לא טילפן ל"פרוולטונג" ולא הודיע לקאפו של החשמלאים שאני נמצא אצלו‪.‬‬
‫כאשר הלכנו מאוחר בלילה "הביתה"‪ ,‬והמהנדס גרינברג הודיע ל"לגר‪-‬פירר"‪ ,‬שעמד ליד‬
‫השער‪" :‬צוויי אונד צוונציג הפטלינגה פון כאו‪-‬לייטונג אונד אינר אלקטריקר!"( עשרים ושניים‬
‫אסירים מהנהלת הבנייה ואחד חשמלאי)‪ …‬התברר‪ ,‬שהייתי חסר בזמן הספירה ב"אפל‪-‬‬
‫פלץ"‪ .‬חיפשו אותי בכל המחנה‪ ,‬במשך כמה שעות‪.‬‬
‫אני הייתי אשם‪ ,‬ש"כל האסירים עמדו בשלג‪ ,‬במקום ללכת לאכול ולנוח אחרי העבודה‬
‫הקשה" – לכל הפחות‪ .‬כך הסביר לי ה"לגר‪-‬פירר"‪ ,‬כאשר היכה בראשי בשוט‪ .‬אחרי עשרות‬
‫מלקות בגולגולתי‪ ,‬הודיתי לו יפה‪ .‬ביקשתי את סליחתו והבטחתי לו שיותר לא אגרום לו כאב‬
‫ראש שכזה‪ .‬כשיכור נטול‪-‬הכרה‪ ,‬הצטרפתי לקבוצת המהנדסים החוזרים למחנה‪ …‬למחרת‬
‫היום שמעתי‪ ,‬איך סיפר ה"באו‪-‬לייטר" בצחוק ל‪-‬אס‪-‬אס‪-‬מנים אחרים‪ ,‬איך הוא סידר את‬
‫ה"לגר‪-‬פירר"‪" .‬ממש אפשר להתפוצץ מצחוק‪ ,‬חה! חה! חה!"‪.‬‬
‫עברנו את השער השני‪ ,‬ועכשיו אנחנו סגורים היטב במחנה שבתוך המחנה‪ .‬מחנה‪-‬המגורים‬
‫מחולק שוב לכמה מחנות מגודרים ומוגדרים‪ :‬מחנה הגברים‪ ,‬מחנה הנשים‪ ,‬מחנה הפולנים‬
‫– בתוך המחנה הקטן‪ ,‬שבתוך מחנה‪-‬המגורים‪ ,‬שבתוך המחנה הגדול‪ ,‬היו עוד מחנות‬
‫קטנים‪ ,‬מגודרים בחוטי‪-‬תיל‪ ,‬ולכל מחנון קטן שכזה היה שער ושוער‪ .‬כאשר היה עובר מישהו‪,‬‬
‫בתפקיד‪ ,‬את כל שערי הגיהינום – בצאתו ובשובו‪ ,‬היה עוצר מול השוער‪ ,‬ובעמידת "דום"‬
‫מוריד את כובעו ומתפקד בקול רם‪ ,‬בשפת האדונים‪" :‬האסיר‪ ,‬מספר שישים ותשע אפס‬
‫שמונים וארבע‪ ,‬הולך בפקודת‪ …‬ל‪ …‬ומבקש רשות כניסה (או יציאה)"‪ .‬בכל צריף היה "ברקן‪-‬‬
‫אלטסטר" (מנהל הצריף)‪ ,‬ובכל מחנון היה קאפו‪ ,‬ובאוזני כל נבחרי הגורל המכובדים האלה‪,‬‬
‫שוב היה צורך להתפקד‪.‬‬
‫רבותיי‪ ,‬מצד ימין אתם רואים "אפל‪-‬פלץ" (מגרש מיסדרים)‪ .‬שטח רחב‪ ,‬שהתייצבו בו‪,‬‬
‫פעמיים ביום‪ ,‬עשרים וארבעה אלף אנשים‪ .‬לפי מספר התושבים לפי חוקי‪-‬העולם הנורמאלי‪,‬‬
‫היה מגיע למחנה פלאשוב מעמד של עיר בינונית‪ .‬בזמן מאורעות מיוחדים‪ ,‬עמדנו כולנו‬
‫_________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬מחנה הריכוז פלשוב‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 37 -‬‬

‫לפעמים יום שלם‪ ,‬לפעמים כל הלילה וכמה פעמים יום ולילה‪ ,‬בלי הפסקה‪ ,‬בעמידה מתמדת‪,‬‬
‫בשקט‪ ,‬בלי אוכל וללא זכות ללכת ל"לטרינה" (מחראה)‪ .‬חס וחלילה שמישהו יצא מהשורה‪,‬‬
‫או אמר מילה‪ ,‬או התיישב על הארץ‪ .‬אנשים ישנו בעמידה‪ .‬השתינו למימיות‪ ,‬ועד לרגע‬
‫האחרון לא ידעו מה מצפה להם‪ …‬עשרים וארבעה אלף יהודים‪ ,‬עמדו מבוקר עד ערב‪,‬‬
‫בדממה אילמת‪ ,‬ופשר היה לשמוע זבוב מזמזם באוויר‪ .‬ביום עינויים רגיל‪ ,‬בשעה שש בבוקר‪,‬‬
‫בזמן ה"אפל" (מיסדר)‪ ,‬עמדנו לפי מקומות העבודה‪ .‬הקאפו סידר אותנו בשלשות ומסר לאס‪-‬‬
‫אס‪-‬מן התורן‪ :‬מספר האסירים הבריאים המסוגלים לעבוד‪ ,‬מספר החולים שקיבלו "שונונג"‬
‫(רשות שכיבה על הדרגש בצריף)‪ ,‬ומספר ההרוגים בלילה‪ ,‬שהועברו ל"חימל קומנדו" (פיקוד‬
‫השמיים)‪.‬‬
‫מהצד השני של ה"אפל‪-‬פלץ" עמדו אלה שגמרו את משמרת הלילה‪ ,‬והם היו מסודרים לפי‬
‫צריפים המגורים‪ .‬עליהם פקד "ברקן‪-‬אלטסטר"‪ ,‬והוא מסר דו"ח מדוייק לאס‪-‬אס‪-‬מן התורן‪:‬‬
‫כמה אנשים חיים חזרו מהעבודה וכמה הרוגים הביאו על אלונקות‪ .‬בשעה שש בערב היה‬
‫הסדר הפוך‪ .‬את הדו"חות חישבו האס‪-‬אס‪-‬מנים‪ ,‬לפי המספר הכללי של האסורים‪ ,‬ובמקרה‬
‫של שגיאה או של אי‪-‬דיוק בחשבון‪ ,‬עמדנו כולנו‪ ,‬עד שנמצא המסכן שנרדם על הדרגש‪ ,‬או‬
‫התייצב בקבוצה אחרת‪ ,‬או שנשלח למקום כלשהו‪ ,‬ולא הודיעו על כך בזמן‪.‬‬
‫בין רחוב ברג‪-‬שטרסה ו"אפל‪-‬פלץ" נמצאות שתי בריכות‪ ,‬מלאות מים עכורים ומכוסות‬
‫בירוקת – באותו מצב היו גם אז‪ ,‬אחרי כמה שריפות שפרצו במחנה‪ ,‬נתן ה"קומנדיר" פקודה‬
‫להרוס את הצריפים הקטנים שהיו מוקמים בצפיפות (‪ 5‬מטר רווח) ולבנות מהם צריפים‬
‫ארוכים יותר‪ ,‬נוחים פחות‪ ,‬אבל מרוחקים ‪ 15‬מטר זה מזה‪ .‬כדי למנוע שריפות‪ ,‬ארגנו‬
‫קבוצת‪-‬כבאים וחפרו ‪ 15‬בריכות‪ ,‬אשר לא היה בהן כל תועלת‪ ,‬והן היו מקום מצויין להתרבות‬
‫יתושים‪ .‬לכל אחד מהאסורים היו כינים‪ ,‬פשפשים ופרעושים פרטיים משלו‪ …‬הזבובים‬
‫והיתושים היו תופסת בלתי נסבלת לכולנו גם יחד‪.‬‬
‫עכשיו‪ ,‬אנחנו פונים לרחוב‪ ,‬אשר עובר בין שתי שורות הצריפים של הגברים‪ .‬הכניסה לצריף‬
‫– באמצע הקיר הצפוני‪ ,‬פרוזדור ארוך מחלק את הצריף לשני חלקים‪ .‬בכל חלק שני אולמות‪,‬‬
‫ובכל אולם שתי שורות של דרגשים תלת‪-‬קומתיים‪ .‬בפינה‪ ,‬ליד הדלת‪ ,‬מכשירי כיבוי ודלי גדול‬
‫עם מים‪ .‬באמצע האולם תנור קטן‪ ,‬לחימום בחורף‪ .‬בכל השטח לא תראה ארונות ואפילו‬
‫אצטבה פשוטה לא תמצא‪ …‬מפני שלאנשים אשר גרו בצריף הזה‪ ,‬פרט לכינים‪ ,‬פשפשים‬
‫ופרעושים‪ ,‬לא היה שום קניין אישי‪ .‬לפעמים‪ ,‬התעוררו בעיות למי שייך מסמר התקוע בעמוד‬
‫הדרגש‪ ,‬למי מותר לתלות עליו סמרטוט הממלא את מקומה של המגבת או חותלות רטובות‬
‫לייבוש‪.‬‬
‫כל המטלטלין‪ ,‬שהיוו את רכושו של ה"אס‪-‬אס אונד פוליצייפירר"‪ ,‬כגון‪ :‬קערה עם כף‪ ,‬נעלי‬
‫עץ‪ ,‬כובע ותרמיל צד‪ ,‬מגולגלים לצרור אחד בתוך בגד מפוספס‪ ,‬שימשו לכר מתחת לראש‪…‬‬
‫כך אפשר היה גם לשמור על הנכס היקר מפני הגנבים‪ .‬בכל ערב חילק "ברקן אלטסטר" את‬
‫ה"פסונג" החוקי‪ :‬לשישה אנשים קילו לחם שחור‪ ,‬שהיה בעצם מין בצק חמוץ ודביק‪ ,‬שלא‬
‫הספיק להתאפות – קוביית מרגרינה נמסה ומסריחה ל‪ 12-‬איש‪ …‬את רבע הליטר של נוזל‬
‫שחור ומר‪ ,‬שקראנו לו קפה‪ ,‬קיבלנו רק בבוקר‪ .‬מי שידע להתאפק‪ ,‬אכל בערב את חצי מנת‬
‫לחם ואת החצי שחסך‪ ,‬הכניס לתוך הצרור המלוכלך והמכונן‪ ,‬שמתחת לראשו‪ …‬ובבוקר זלל‬
‫"לחם עם קפה"‪ .‬אני ניסיתי‪ ,‬כמה פעמים‪ ,‬לתרגל את קיבתי‪ ,‬אבל נכשלתי‪ .‬לא הייתי מסוגל‬
‫להבריח עד הבוקר את חתיכת הלחם‪ …‬הניחוח שלו החריד את כל סרחונות הבגדים‬
‫המטונפים‪ ,‬צחנת השמיכות שהסבון לא נוגע בהן וריח הגופות המבאישות‪ …‬הרגשתי את‬
‫ריח הלחם ולא נרדמתי לפני שבלעתי אותו‪ ,‬עד לפירורו האחרון – ובבוקר‪ ,‬לפני ההליכה‬
‫לעבודה‪ ,‬הצטערתי על חוסר הרצון החזק‪ ,‬על הרעב הבלתי מתפשר וגמעתי מהקערה‪ ,‬את‬
‫רבע ליטר המשקה השחור‪ ,‬הפושר‪ ,‬והמר‪ …‬ללא לעיסת הלחם‪.‬‬
‫עצם‪ ,‬מי שהכסף היה נמצא אצלו‪ ,‬יכול היה ללגום את "הקפה" וללעוס את ה"לחם" המהודר‬
‫ב"מרגרינה"‪ …‬הנה‪ ,‬למשל‪…‬‬
‫_________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬מחנה הריכוז פלשוב‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 38 -‬‬

‫אמא רצתה להכיר את ה"חתיכה שהלכתי איתה"‪ ,‬לכן הזמינה אותנו לצריף שלה‪ .‬הפגישה‬
‫הייתה חגיגית מאוד‪ ,‬למרות הרעש של כמה מאות נשים מסביב‪ .‬ישבנו על דרגשה של‬
‫אמא‪ …‬דיברנו על היום הזה‪ ,‬על הימים ההם‪ ,‬על הימים שאינם עוד ועל הזמן שעוד יבוא‪…‬‬
‫והתענגנו על תפוחי אדמה קלויים עם חביתה‪ ,…‬אמא רצתה לפאר עוד יותר את המאורע‬
‫המשפחתי‪ .‬הלכה לכמה דקות‪ ,‬וחזרה ובידה קערה מלאה קפה‪.‬‬
‫"אמא'לה‪ ,‬איפה השגת את הקינוח הזה?‪ "…‬שאלתי כאשר טעמתי מהנוזל המסריח – "‪…‬‬
‫ממש רעל‪ ,‬אני הולך לבדוק את העניין"‪.‬‬
‫בפינת הצריף התמתח תור‪ ,‬דומה לתור הבוקר‪-‬בוקרי‪ ,‬לחלוקת הקפה‪ .‬במקום הסיר הגדול‬
‫של המטבח‪ ,‬עמד דלי רגיל חום ועליו הכתובת‪ :‬סאוררונגס‪-‬קולוננה" (פלוגת ניקיון)‪ .‬דמותו‬
‫של המוכר הזריז אמרה לי הכל‪ .‬ביום‪ ,‬שטף איש זה‪ ,‬בעזרת אותו הדלי‪ ,‬את רצפות‬
‫הצריפיים בקרבול ובליזול‪ ,‬ובערב‪ ,‬מאותו הדלי‪ ,‬הוא מכר קפה "כוס בחמישים גרוש‪ …‬בזיל‪-‬‬
‫הזול"‪ …‬ובלילה‪ ,‬אותו האיש ואותו הדלי שירתו מינויים קבועים‪ ,‬בתור מחראה ניידת‪ .‬מי שלא‬
‫היה יכול לרוץ ללטרינה‪ ,‬ויכול היה לשלם חמישים גרוש‪ ,‬היה משתין לתוך אותו הדלי‪ …‬ומי‬
‫יודע אם אותו איש רחץ אי פעם את הדלי?‬
‫בוקר אחד‪ ,‬תפסה אותי חולשה פתאומית‪ :‬לא יכולתי לקום מדרגשי ושום אופן לא הועיל לי‪…‬‬
‫עד כדי כך‪ ,‬שלא אספתי בי אפילו קצת כוחות כדי להתייצב בתור לקפה‪ .‬ראשי יצא מכלל‬
‫שימוש ולא התרומם‪ ,‬גם כאשר אחזתי בו בשתי ידיים‪ .‬הייתי בלתי‪-‬כשר לעבודה‪ ,‬ומנהל‬
‫הצריף סידר לי רשות רפואית (שונונג) המרשה לשכב יומיים‪ .‬אבל זמן קצר אחרי מסדר‬
‫הבוקר‪ ,‬כאשר משמרת היום עזבה את הצריף ומשמרת הלילה כבר נחרה‪ ,‬שמעתי שקוראים‬
‫לי‪ …‬והנה‪ ,‬לפני שקלטתי שמדובר בי‪ ,‬התחיל אס‪-‬אס‪-‬מן למשוך ברגליי‪ ,‬ולאיים עלי בקולי‬
‫קולות‪ :‬כתבת את הטקסט שנתן לך הקומנדיר בשגיאות‪ …‬קום! קום מהר! אין לך זמן רב‬
‫לתיקונים‪ .‬הקומנדיר מגיע תיכף למשרדו‪ ..‬ואוי ואבוי לך אם העבודה לא תהייה מוכנה על‬
‫שולחנו"!‪ .‬מתוך התרגשות‪ ,‬שכחתי שאני חולה – קפצתי על הרצפה בריא לגמרי – ורצתי‬
‫עוד חצי קילומטר לקומנדנטור‪.‬‬
‫בדרך‪ ,‬מששתי את צווארי ואת ראשי‪ ,‬ולא הרגשתי כל כאבים‪ ,‬אפילו לא מיחוש קטן אחד‪…‬‬
‫כאילו כל החולשה הייתה פרי דמיוני‪ .‬למזל‪ ,‬לא היה השיבוש בטקסט רציני ביותר‪ .‬פשוט‬
‫שיניתי רק אות אחת‪ ..‬וכך הצלחתי את חיי‪ …‬ושוב יכולתי לעבוד בשקט יחסי‪ …‬אבל הפתק‬
‫של הרופא‪ ,‬פיתה אותי לחזור לצריף‪ ,‬כדי לנצל את שני ימי החופשה‪ .‬כולם קינאו בי‪,‬‬
‫שהצלחתי לארגן לי את ה"שונונג" ליומיים וכולם שאלו אותי איך "עבדתי" על הרופא‪ …‬ואמרו‬
‫לי‪ ,‬שהם במקומי‪ ,‬לו היו משיגים פתק שכזה‪ ,‬לא היו יושבים במשרד אפילו שנייה אחת‪ .‬נו‪,‬‬
‫לכן הלכתי להינפש‪ ,‬אבל המחלה חיכתה לי על הדרגש – ברגע שנשכבתי מרוצה מהתענוג‪,‬‬
‫שוב תפסה אותי בצווארי וכך החזיקה בי עוד יומיים‪.‬‬
‫הגענו לרחוב המפריד בין מחנה‪-‬הגברים למחנה‪-‬הנשים‪ .‬כרגיל‪ ,‬מציין חוט דוקרני מחושמל‬
‫גבול בין שני התחומים‪ .‬מול‪ ,‬כניסה צדדית ל"פרואן‪-‬לגר" וכניסה ל"או‪-‬דה" (אורדנונגס‪-‬דינסט‬
‫– שירות הסדר‪ ,‬או במילים ברורות יותר‪ :‬המשטרה היהודית)‪ .‬לפני שנבקר כאן‪ ,‬נלך לראות‬
‫עוד כמה אתרים חשובים ומקודשים בדם אחינו‪ .‬הנה‪ ,‬מחנה קרנטין‪ :‬שני צריפים ו"לטרינה"‬
‫(מחראה) מגודרים בחוט‪-‬תיל‪ .‬פה היה בית הקברות החדש של יהודי קרקוב‪ .‬אחרי חיסול‬
‫הגטו‪ ,‬אחרי ה"אקציה" האחרונה והאכזרית‪ ,‬הסיעו הגרמנים לכאן את אלו שהסתתרו בבתים‬
‫ולא התייצבו ל"טרנספורט" (‪ .)13.3.43‬במקום הזה היה כבר מוכן בור עמוק באדמה‪ ,‬ובו‬
‫נהרגו יותר מאלפיים אנשים‪ ,‬לכיסוי הגוויות באדמה‪ ,‬הביאו אנשים מהצריפים הקרובים‪.‬‬
‫כאשר הגיעה הקבוצה שלי‪ ,‬הייתה העבודה כמעט גמורה‪ .‬המצבות מסביב היו מגואלות בדם‬
‫ומצופות בשכבת מוח מרוסק‪ .‬מתוך האדמה הרכה הזדקרו ידיים ורגליים‪ …‬ראיתי יד‬
‫מתנועעת של אישה ואצבעה הרומזת‪ ,‬התרוממה‪ ,‬לאט‪-‬לאט‪ ,‬אל‪-‬על‪ ,‬כאילו איימה‪ ,‬כאילו‬
‫ביקשה לרמוז‪ ,‬שעוד יבוא יום הנקמה‪.‬‬
‫_________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬מחנה הריכוז פלשוב‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 39 -‬‬

‫לקבר האחים הזה‪ ,‬הוסיפו הגרמנים עוד קורבנות‪ ,‬מ"אקציות" קטנות יותר‪ .‬כאשר התמלא‬
‫הבור‪ ,‬העבירו את מקום ההרג לחפירות ישנות‪ ,‬מימי מלחמת העולם הראשונה‪ …‬ומעל לקבר‬
‫ההמוני – ציוו לבנות "לטרינה"‪ .‬ליד הקרנטין‪ ,‬על שטח המיושר והחצוב בתוך הגבעה‪ ,‬עומד‬
‫בית‪-‬מרחץ‪ ,‬מחסן בגדים ומכון להדברת כינים)‪.‬‬
‫כדי להכין את המקום לבנייה‪ ,‬עבד כאן "בגר" (טרקטור)‪ .‬את כל האדמה מהגבעה‪ ,‬השליך‬
‫למורד התלול‪ ,‬מהצד השני של המגרש‪ .‬הטרקטור הסיר את אדמת בית הקברות‪ ,‬עם גוויות‬
‫נרקבות‪ ,‬עטופות בטליות רקובות‪ ..‬גירש ממקומם את המנוחים שלא זכו במנוחה נכונה‪.‬‬
‫לנהג הטרקטור קראנו‪" :‬רופא שיניים"‪ ,‬משום‪ ,‬שהוא עקר בפטיש‪ ,‬את שיני הזהב מכל‬
‫גולגולת שנפלה מתוך מפולת האדמה‪ .‬במקום הזה מצא את מותו גם אבי שלי ז"ל‪ .‬הרג אותו‬
‫האס‪-‬אס‪-‬מן גרין‪ .‬הטרקטור הזה יצר ביטוי משמעות מאוד‪" :‬הוא הלך תחת הבגר" – אמרו‬
‫על כל יהודי‪ ,‬שנהרג בידי הגרמנים‪ ,‬אפילו במקום אחר‪ ..‬וכאשר מישהו תם שאל‪" :‬מה‬
‫פתאום הלך תחת הבגר?" – ענו לו באופן מתוחכם וסמלי לא פחות‪" :‬לא שמעת? הוא לא‬
‫רצה לאכול את הלפתן"‪ .‬סוף כל סוף העמידו במקומו של בית המרחק הישן‪ ,‬בית מרחק גדול‬
‫ו"מודרני"‪ .‬היו בו כמאתיים מקלחות‪ …‬אבל אפשר היה להתרחץ בו רק בלילה‪ ,‬ולא תמיד‪…‬‬
‫בגלל חוסר המים‪.‬‬
‫הקושי העיקרי בהשגת המים‪ ,‬היה טמון במקומו של המחנה‪ .‬הוא נמצא גבוה יותר מהעיר‪,‬‬
‫והמרוחק מאוד ממפעלי המים העירוניים‪ .‬נוסף על זה‪ ,‬הצינור הראשי לא היה מיועד לכמויות‬
‫המים הנדרשות‪ .‬כאשר מסרנו כבר את הבגדים ל"אנטלאוונג" (הדברת כינים)‪ ,‬ומרחנו את‬
‫גופנו בסודה‪ ,‬והסודה החלה לשרוף את הפצעים‪ ,‬את מיליוני הנקודות האדומות‪ ,‬המדוקרות‬
‫על ידי פשפשים‪ ,‬פרעושים וכינים‪ ….‬אז התברר‪ ,‬שאין מספיק מים ושהמים לא מחוממים‪.‬‬
‫תחת כל מקלחת עמדו‪ ,‬בדרך כלל‪ ,‬שני אנשים ושניהם רצו לכוון את הטיפות על גופם‪ ,‬וכולם‬
‫צעקו יחד ורעמו‪" :‬ווסר! ווסר!" (מים! מים!) – אבל לשווא‪ .‬ה"ווסר" לא מיהר לבוא‪ .‬יודעי דבר‬
‫סיפרו‪ ,‬שהגרמנים סגרו במיוחד את הברז הראשי‪ ,‬סיפרו שהקאפו של המקלחת סתם‬
‫מתלוצץ‪ …‬לפעמים‪ .‬לא היה צורך לסגור‪ ..‬פשוט המים לא הגיעו‪ .‬גם ה"אנטלאוזונג" לא פעל‬
‫כשורה‪ .‬הטמפרטורה לא עלתה אפילו למינימום הנדרש‪ .‬פעם שכחתי נר בכיס בגד הפסים‬
‫שלי – נבהלתי‪ ,‬תיארתי לעצמי‪ ,‬שהנר יימס בחום הגבוה ויכתים לי את הלבוש היחיד שלי –‬
‫אבל הנר יצא שלם מהמבחן‪ ,‬וגם הכינים נשארו בחיים‪.‬‬
‫רבותיי‪ ,‬כמו שאתם רואים‪ ,‬הכביש שהוביל פעם ל"לייכן‪-‬הלה" – סגור‪ .‬כאן עומדת הגדר‬
‫המחושמלת שהקיפה את מחנה המגורים‪ .‬בבקשה‪ ,‬חוזרים למעלה‪ ,‬ל"פרואן‪-‬לגר"‪ .‬מצד‬
‫שמאל משתרע "אפל‪-‬פלץ"‪ .‬באופק‪ ,‬מעל לרחוב ברג‪-‬שטרסה‪ ,‬שורת צריפים‪ .‬על רקע של‬
‫גבעה ירוקה‪ ,‬שקט מסביב‪ ,‬רק ציפורי מצייצות באוויר‪ ,‬ומרחוק נשמע רעש רכבות ושריקה‬
‫מהדהדת של קטרים‪ …‬רגע‪ ,‬רגע‪ ,‬אין אלה ציפורים מצייצות‪ …‬אלה גלגלי המריצות החורקים‪.‬‬
‫הנה‪ ,‬אני כבר רואה‪ ,‬דרך ה"אפל‪-‬פלץ"‪ ,‬כיצד מתקדמת שורה ארוכה של צללים מפוספסים‬
‫ושחוחים‪ ,‬אשר דוחפים את המריצות‪ …‬ובכל מריצה גוף עירום וראשו זב דם‪ ,‬מתנדנד על‬
‫הגלגל השורק‪ .‬רק עכשיו שמתי לב‪ …‬אין זו שריקת הקטר‪ …‬זו שריקה של אס‪-‬אס‪-‬מן‪ .‬כל‬
‫ה"קאפויים" צועקים יחד‪" :‬מיצה אפ! להסתדר בשלשות! להסתדר בשלשות!"‪ …‬ומלמטה‪,‬‬
‫מצד ה"שטיין ברוך"‪ ,‬מופיע אוטו שחור ובפנים ה"קומנדיר" בכובע לבן ובסוודר לבן (סימן לא‬
‫טוב)‪ .‬דממת מוות מכוסה בענן כבד‪ ,‬שורות‪-‬שורות של ראשים מגולחים‪ ,‬המזדקרים מתוך‬
‫פיג'מות מפוספסות‪" …‬הי‪ ,‬אתה שם‪ ,‬בן‪-‬זונה מחורבן‪ ,‬אתה לא שומע? אתה רוצה ללכת‬
‫תחת הבגר?!"‪ …‬הבנתי‪ ,‬פתאום‪ ,‬שהקאפו מתכוון אלי‪" …‬סליחה‪ ,‬לא‪ ,‬לא כלום‪ ,‬לא קרה שום‬
‫דבר‪ ,‬רק נזכרתי במשהו‪ .‬אנחנו כבר זזים‪ ,‬הולכים למחנה הנשים"‪ .‬מזג האוויר יפה היום‪,‬‬
‫שקט מסביב‪ ,‬רק ציפורים מצייצות באוויר ומרחוק נשמעים רעש רכבות ושריקה מהדהדת של‬
‫קטרים‪.‬‬

‫_________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬מחנה הריכוז פלשוב‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 41 -‬‬

‫כעת נכנסים לתחנת המשטרה היהודית "או‪-‬דה"‪ .‬הצריף נמצא בשטח מחנה‪-‬הנשים‪ .‬מפקד‬
‫ה‪"-‬או‪-‬דה" היה חילביץ'‪ ,‬וסגנו – פינקלשטיין‪ .‬שניהם נהרגו יחד עם משפחותיהם כמה‬
‫חודשים לפני חיסולו של המחנה‪.‬‬
‫ה‪-‬או‪-‬דה‪-‬מנים לבשו מים וכובע עגול עם מצחייה‪ ,‬ומעל למצחייה – פס צהוב‪ .‬ביד אחזו תמיד‬
‫בנשק אישי – שוט‪ ,‬וליוותה אותם תמיד צעקה גסה ומעליבה‪ .‬הם שמרו‪ ,‬בעזרת השוט‬
‫והקללות‪ ,‬על הסדר בזמן העבודה‪ ,‬ובעזרת השוט והצעקות הובילו אנשים חפים מפשע‬
‫ל"סלקציות" ול"אקציות"‪.‬‬
‫עם שוט ביד ומילים גסות בפה‪ ,‬השתתפו בסריקות מרובות‪ ,‬תוך מכות בשוט ופקודות‬
‫בגרמנית‪ ,‬סייעו ל‪-‬אס‪-‬אס‪-‬מנים בניהול מיסדרים‪ ,‬ועם השוט ביד שמרו על האסירים בבית‬
‫הסוהר‪ .‬עבור כל הטובות שתרמו לגרמניה האכזרית‪ ,‬קיבלו מרק כפול ושמן יותר‪ ,‬לחם שלם‪,‬‬
‫שתי מנות ריבה וזכות לישון עם נשותיהם בתאים מיוחדים‪ ,‬שניתן היה לסוגרם‪ .‬פעם‪ ,‬הבאתי‬
‫את מפת המחנה לחילביץ'‪ .‬באותו זמן‪ ,‬הביאו ה‪-‬או‪-‬דה‪-‬מנים לתחנה‪ ,‬איש לבוש בבגד רגיל‪,‬‬
‫בחולצה לבנה‪ ,‬עניבה ונעליים קשורות בשרוך – כנראה‪ ,‬רצה לברוח מהמחנה‪ …‬חילביץ'‬
‫הרביץ לו‪ ,‬בעט בבטנו וצעק‪" ,‬גיב א‪-‬קוק‪ ,‬א‪-‬משיגנר!! (הסתכלו‪ ,‬משוגע!)‪ .‬אני עמדתי בצד‬
‫והבטתי על המסכן‪ ,‬אשר עשה רושם של אדם נורמאלי‪ .‬הבטתי על התחפושת שלי ועל יתר‬
‫המפוספסים ושאלתי את עצמי‪ ,‬מי כאן‪ ,‬בעצם‪ ,‬המשוגע?‬
‫צריפים של "פרואן‪-‬לגר" (מחנה הנשים)‪ ,‬לפי הסידורים בפנים‪ ,‬הם דומים לצריפים של‬
‫הגברים‪ .‬שלוש קומות של דרגשים‪ ,‬תנור ודלי מים בפינת הכבאים‪ …‬אבל‪ ,‬מאחורי המונחים‬
‫היבשים "מחנה הנשים" ו"מחנה הגברים"‪ .‬פרט לרצח‪ ,‬לרעב ולחרדה‪ ,‬היה טמון גם תוכן‬
‫רומנטי‪ .‬ההתייחסות למין לא התבלטה במיוחד‪" …‬למי היה ראש לדברים כאלה"‪ …‬אבל‬
‫למרות הכל‪ ,‬החיים עשו את שלהם‪ ,‬והאהבה נאלצה לרדת למחתרת‪ .‬בזמן שהמוות אורב‬
‫בכל פינה‪ ,‬ללב הרועד מפחד‪ ,‬אין מקום לרגשות סנטימנטאליים‪ .‬כאשר אס‪-‬אס‪-‬מן תפס זוג‬
‫מאוהבים‪ ,‬אפילו בשלב מוקדם של זיווגם‪ ,‬כאשר ישבו על הדרגש שלובי זרוע או עמדו‬
‫מחובקים בפינה חשוכה – דין אחד ציפה לשניים‪ :‬מוות משותף‪ .‬גבר אשר נשאר במחנה‬
‫הנשים אחרי סגירת השער‪ ,‬הומת בו במקום‪ ,‬ואין צורך לספר‪ ,‬מה היה גורלה של אישה‬
‫בהריון‪ .‬פרעה ציווה להרוג רק את התינוקות הזכריים‪ ,‬הנקבות לא עניינו אותו‪ …‬היטלר שכלל‬
‫את שיטתו‪ ,‬הוא הקדים את המועד‪ ,‬אסר על היהודיות להרות‪ ,‬הרג את הוולד יחד עם אמו‪..‬‬
‫ובכל זאת‪ ,‬צמחו שושנים בשדה המוקשים‪.‬‬
‫פעם‪ ,‬כאשר עבדתי ב"פאו‪-‬לייטונג"‪ .‬עמדתי לפני הצריף‪ ,‬ועסקתי בהעתקות שמש‪ .‬כיוונתי‬
‫לקראת השמיים המעוננים‪ ,‬מסגרת גדולה ובה סרטוט‪ ,‬מונח על נייר רגיש לאור‪ ..‬אבל‬
‫השמש לא מיהרה להציץ אלי מבין העננים‪ .‬הסתובבתי מעוצבן – מעולם לא ציפיתי לשמש‬
‫כמו באותו יום‪ ,‬לעולם לא הייתה השמש חשובה בשבילי עד כדי כך‪ …‬לא ידעתי איך להסביר‬
‫ל"באו‪-‬לייטר" הנאצי‪ ,‬אשר היה מומחה גדול לרצח‪ ,‬אבל לא התמצא בהנדסה כלל‪ …‬איך‬
‫להסביר לו‪ ,‬שכלי השמש‪ ,‬אי אפשר להעתיק את התוכנית החשובה‪ .‬באותו רגע גורלי‪ ,‬יצאה‬
‫מהמשרד פקידה‪ ,‬בשמלה מפוספסת‪ ,‬נעצרה מול המסגרת‪ ,‬המצפה לקרניים אולטרה‪-‬‬
‫סגולות‪ ,‬ושאלה‪" :‬מה אתה עושה?"‪" .‬גבירתי‪ – "…‬עניתי לה – "‪ …‬אני מחכה לשמש והיא‬
‫מסרבת לבוא אלי‪ .‬אולי תואילי‪ ,‬בטובך‪ ,‬למלא את מקומה?" ‪ -‬כך הכרתי את אישתי רבקה‪.‬‬
‫למחרת היום‪ ,‬הבאתי לה צרור פרחי‪-‬בר‪ ,‬טמון בכובעי המפוספס‪ .‬רציתי להודות לה על‬
‫עזרתה ולהגיד‪ ,‬שההעתקות הצליחו‪ …‬אבל לפני שפתחתי את פי‪ ,‬חטף אחד הפקידים את‬
‫הפרחים‪ ,‬קימט אותם בעצבנות ונחפש לדחוף אותם לסל‪ ,‬תחת אשפת הניירות‪ …‬ואותי גירש‬
‫מהמשרד‪" :‬לך מכאן! משוגע! אינם יודע שה"קומנדיר" נמצא בחדר השני?"‪ .‬אחרי כמה ימים‬
‫פגשתי את סגנית השמש בתור למרק‪ .‬נשיקה ראשונה נתתי לה לאור הירח‪ ,‬מאחורי‬
‫ה"לטרינה"‪ .‬אחר‪-‬כך‪ ,‬כל בקור‪ ,‬לפני המיסדר‪ ,‬הבאתי לה לצריף‪ ,‬מים חמים מהמטבח‬
‫וצחצחתי לה את נעליה בשרוול וברוק‪.‬‬

‫_________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬מחנה הריכוז פלשוב‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 40 -‬‬

‫במחנה היה הבדל בין המינים‪ :‬האסירים כיסו את ראשיהם המגולחים בכובע מפוספס‬
‫והאסירות כיסו את ראשיהן המגולחים במטפחת לבנה‪ .‬אני חבשתי כובע‪ ,‬אבל בכיסי הייתה‬
‫טמונה תמיד גם מטפחת לבנה – כרטיס כניסה חופשית למחנה‪-‬הנשים‪ .‬תקופת חיזורי עברה‬
‫דרך "אקציות ו"סלקציות"‪ .‬כמה פעמים היינו קרובים לפרידה לנצח וכמה פעמים השתמטנו‬
‫בנס ממלכודות ערמומיות‪ …‬עד שיום אחד‪ ,‬קניתי עבור ארבע מנות לחם‪ ,‬כפית מכסף‪ ,‬עבור‬
‫עוד ארבע מנות לחם‪ ,‬עשה הצורף בבית המלאכה של השענים שתי טבעות מהכפית‪.‬‬

‫אסירים יהודים בצריף המחנה בפלשוב‪ .‬צייר@ יוסף באו‬

‫[‪]9‬‬

‫בערב‪ ,‬ליד דרגשה של אמי‪ ,‬ארגנו חתונה זעירה‪ ,‬נטולת רב‪ ,‬נטולת אורחים‪ ,‬נטולת‬
‫מוסיקה‪ ,‬נטולת סלט מיונז וכל השאר‪ .‬אני אמרתי‪" :‬הרי את מקודשת לי‪ "…‬אמי ברכה‬
‫אותנו‪ ..‬והגעתי עם אישתי הטרייה לצריף שלה – הנה לצריף הזה – לחגוג את ליל הכלולות‪.‬‬
‫עלינו על הדרגש בקומה השלישית‪ ,‬וחיכינו בקוצר‪-‬רוח לכיבוי האורות‪…‬אבל באותו לילה‪ ,‬לא‬
‫כיבתה "ברקן‪-‬אלטסטה" את האור‪ ,‬בגלל חיפוש אחר גברים‪ ,‬שערכו הגרמנים במחנה‬
‫הנשים‪ .‬חישוב אסטרטגי חטוף שיכנע אותי‪ ,‬שאיחרתי את אפשרות הבריחה וכל הסבר‬
‫מילולי לא יציל אותי‪ ..‬נותרה רק ברירה יחידה‪ ,‬להתמודד עם הסכנה או לרמות אותה‪…‬‬
‫שתי שכנותיה של אישתי‪ ,‬פרשו עלי כל מיני סמרטוטים שהיוו תחליף לכרים ושלושתן‬
‫העמידו פני ישנות – אבל הן לא נרדמו בגלל המתח הקטלני ובגלל הכר שרעד מפחד‪ ,‬מתחת‬
‫לראשיהן‪ .‬על סיום הסריקה‪ ,‬בישרו צעקות מחרידות של שני בחורים מוכים עד מוות‪ ,‬על‬
‫מזבח יצר‪-‬המין‪ .‬אני – ניצלתי‪ .‬כאשר ניסיתי להחליף את הכיוון ואת צורת השכיבה‪ ..‬נשמעה‬
‫לפתע‪ …‬תרועת המיסדר במחנה הגברים‪ .‬קפצתי בחפיזה מהקומה השלישית של הדרגש‪.‬‬
‫תוך ריצה כיסיתי את ראשי במטפחת לבנה‪ ,‬כדי לעבור את השער‪ ,‬אבל השער היה סגור‪.‬‬
‫נעמדתי מול הגדר המחושמלת‪ ,‬אובד עשתונות‪ ,‬אובד תקוות‪ ,‬אובד נשימה‪ .‬ידעתי רק דבר‬
‫_________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬מחנה הריכוז פלשוב‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 42 -‬‬

‫אחד – אם לא אופיע בעוד כמה דקות ב"אפל‪-‬פלץ"‪ ,‬זה יהיה לילי האחרון‪ …‬ואם אנסה לטפס‬
‫על הגדר‪ ,‬התוצאות יכולות להיות דומות‪ ,‬אלא שהמוות על הגדר הוא מהיר יותר ומכובד‬
‫יותר‪ .‬בחרתי פסק‪-‬זמן‪ ,‬כאשר קרן הזרקור המתרחקת בסיבובו‪ ,‬נפרדתי בחיפזון מהעולם‬
‫האכזר‪ ,‬בחיי שלא הספיקו להתפתח‪ ,‬מאמי‪ ,‬מאחי ומאשתי הטרייה‪ ,‬אשר בעוד רגע תהייה‬
‫אלמנה צעירה‪ …‬וקפצתי לקראת המוות‪ .‬הפחד הרים אותי ממש מעל הגדר המזמזמת‪..‬‬
‫כאילו בחום‪ ,‬התרוממתי מחוסר הכרה‪ ..‬כאילו ללא כל מאמץ גופני‪ .‬נגעו ידיי ורגליי בקצות‬
‫אצבעותיהן בחוטים הדוקרניים‪ ,‬המנופחים בזרם קטלני‪ .‬בעוברי לצד השני‪ ,‬לפני צניחתי‬
‫ההתאבדותית‪ ,‬הסתבך מכנס אחד בחוטים העליונים – נקרע‪ ,‬וכמה קוצים‪-‬ברזליים נגסו‬
‫בשריר רגלי‪ ,‬הרזה והמתוח‪ .‬עיגול אור ששלח הפנס המסתובב מעל מגדל התצפית‪ ,‬החליק‬
‫עלי ללא חשש‪ ,‬כאשר כבר נפלתי מתכווץ על הארץ הייתי צריך עוד לנצח את סבך חוטי‬
‫התיל‪ ,‬המתוחים על בולי העץ‪ .‬עד היום אינני מבין איך הערמתי על החומה הטורפת‪ ,‬שלא‬
‫תפסה אותי‪ …‬איך הולכתי שולל את הדרקון המשוריין‪ ,‬היורק אש קטלנית וטורף גיבורים‪,‬‬
‫אפילו אמיצים ביותר‪ .‬אבל החידה הלא פחות מסתורית היא‪ ,‬איך קפצתי בחושך על בולי‪-‬עץ‬
‫שגובהם מטר ועליהם מתוח סבך חוטי‪-‬תיל‪ ,‬הרי צעד אחד בלתי זהיר‪ ,‬היה זורק אותי פצוע‪,‬‬
‫ישר לתוך מלכודת המוות‪.‬‬
‫כאשר הגעתי ל"אפל‪-‬פלץ" הודיעו הרמקולים שהמיסדר מבוטל‪.‬‬
‫רבותיי‪ ,‬עכשיו אנחנו יוצאים מ"פרואן‪-‬לגר" דרך השער הראשי‪ …‬השער שבליל כלולותיו היה‬
‫סגור זדונית‪ .‬יורדים במדרגות עשויות מצבות שיש מנופצות‪ .‬שברי השמות החקוקים תחת‬
‫רגלינו‪ ,‬מבקשים להודיע‪ ,‬שעצמותיהם וגולגולותיהם המחוסרות שיני‪-‬זהב‪ ,‬מחפשות מנוחת‪-‬‬
‫עולם‪ ,‬תחת בית המרחץ‪ ,‬יחד עם עצמות מחוררות בכדורים‪ ,‬אשר לא זכו למצבות‪.‬‬
‫אנו עומדים מול ה"מכבסה"‪ .‬כאן כיבסו תחתונים‪ ,‬גופיות וחולצות של קורבנות ה"אקציות"‪.‬‬
‫לפני מסירת השלל למחסן הבגדים‪ ,‬ניקו את כתמי הדם והזיעה‪ ,‬הוסיפו כפתורים שנפלו‪ ,‬תוך‬
‫ההפשטה המבוהלת‪ ,‬והטליאו את החורים שהכדורי ניקבו בהם – מפני שסדר מוכרח להיות‬
‫("אורדנונג מוס זיין"!)‪ .‬לנו לא היה מה לכבס‪ .‬ישנו בכתונת שאף פעם לא החלפנו אותה‪,‬‬
‫שהייתה שחורה וקשויה מהזוהמה ומסומנת בדמנו‪ ,‬בנקודות אדומות שהכינים חתמו אחרי‬
‫כל נגיסה‪ .‬ביום כיסינו את הכותונת המטונפת והמכונמת בבגד פסים מטונף ומכונם‪ ,‬שהיה‬
‫יחיד ולא נתון לכביסה‪ ..‬לכן‪ ,‬היו תנאי התפתחותם של הכינים מובטחים‪ ,‬ובהתאם לכך‪ ,‬הם‬
‫אכלו אותנו ללא רסן‪ ,‬ללא כל הפרעה ושום נקמת‪-‬דם מצדנו לא הפחידה אותם‪ .‬גירוד ראש‬
‫מגולח‪ ,‬שפשוף בתי‪-‬השחי וקרצוף כל הגוף‪ ,‬היו מקובלים באופן גלוי ובחברת אחרים‪…‬‬
‫לפלות כינים בין קפלי הבגד‪ ,‬היה בידור‪-‬הלילה היחיד וההמוני המותר לנו באותם הזמנים‬
‫ומומלץ באופן רשמי‪ ,‬על ידי גורמים מקומיים‪.‬‬
‫במכבסה היה מדור מיוחד לשירותים עבור צוות ה‪-‬אס‪-‬אס והקצונה המכובדת‪ .‬פעם‪ ,‬בערב‪,‬‬
‫שלחו ה"קומנדיר" לכביסה את הסוודר הלבן שלו‪ .‬בזמן ייבושו‪ ,‬ישבה על המשמר כל הלילה‪,‬‬
‫אחת מקבוצת הכובסות‪ ,‬וכל הזמן הביטה בסוודר התלוי‪ …‬שלא יגנבו אותו‪ ,‬שלא ייפול על‬
‫הארץ‪ .‬שהשד יודע מה לא יקרה לו‪ ,‬ושהסוודר הקדוש יהיה נקי ויבש‪ ,‬כשיבואו בבוקר לקחת‬
‫אותו‪.‬‬
‫הנה‪ ,‬המרכז הרוחני והמסחרי של המחנה‪ :‬ה"לטרינה" (מחראה)‪ .‬שני צריפים ארוכים‪ ,‬כ‪30-‬‬
‫מטר כל אחד‪ .‬בפנים‪ ,‬משני הצדדים‪ ,‬מושכים מקרשים בלתי מהוקצעים ובהם ‪ 30‬חורים‪.‬‬
‫באמצע ה"לטרינה"‪ ,‬מין אבוס ארוך‪ ,‬ומעליו צינור והרבה ברזים‪ ,‬שלא תמיד פעלו‪ .‬בבוקר‪,‬‬
‫לפני המיסדר או בלילה אחרי העבודה‪ ,‬התקהלו כאן כל תושבי המחנה‪ .‬אנשים התרחצו‪,‬‬
‫שניים לפחות‪ ,‬ליד כל ברז ועוד כמה עמדו בתור‪ .‬מסביב ישבו שישים איש ובין הגניחות‬
‫והנפיחות‪ ,‬סיפרו ידיעות אחרונות ובדיחות חדשות – מולם ארבו "קיביצים" וחיכו בקוצר רוח‪,‬‬
‫עד שהיושבים יגמרו לפטפט ולעשות את צרכיהם‪ .‬ב"לטרינה" אפשר היה לפגוש מכרים‬
‫ולסדר עניינים חשובים‪ ,‬אפשר היה להחליף לחם בסיגריות או בסוכר‪ ..‬וכאשר כסף היה‬
‫בנמצא אצל מישהו‪ ,‬היה יכול המאושר הזה לקנות אפילו ביצים קשות‪ ,‬חמאה או סוכריות‬
‫דביקות ורכות‪ ,‬מתורצת בית חרושת חשוד ומסתורי‪" ,‬קרובקה"‪ ,‬לפעמים‪ ,‬כדי להשליך את‬
‫_________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬מחנה הריכוז פלשוב‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 43 -‬‬

‫הבטלנים החוצה‪ ,‬היו חודרים פנימה ה‪-‬או‪-‬דה‪-‬מנים המזויינים בשוט או ה‪-‬אס‪-‬אס‪-‬מנים‬
‫באקדחים טעונים‪ …‬ואז‪ ,‬היו הכל מתפזרים באנדרלמוסיה מטורפת‪ …‬אלו רצו חצי ערומים‬
‫ורטובים‪ ,‬ותוך הדהירה העיוורת ניסו לנגב באמצעותיהם את הפנים‪ ..‬ואלו רצו בלי לדעת‬
‫לאן‪ ,‬החזיקו את המכנסיים בידם והמשיכו לשלשל‪ …‬ורצו גם "הסוחרים" וחיפשו בין‬
‫הבורחים‪ ,‬את הלקוח האחרון‪ ,‬אשר קנה מהם משהו ולא הספיק לשלם‪.‬‬

‫חמישים מלקות‪ .‬צייר@ יוסף באו‬
‫פעם‪ ,‬בחורף‪ ,‬הייתה ה"לטרינה" סגורה זמנית‪ ,‬ותור ארוך של הצריכים המתין ליד הכניסה‪.‬‬
‫במפתיע‪ ,‬לכמה שניות‪ ,‬הסירה השמש את צעיף העננים‪ ,‬וזרקה‪ ,‬בהיסח דעתה‪ ,‬כמה קרניים‬
‫בודדות בין הצריפים של המחנה‪ .‬אחד מהעומדים בתור ל"לטרינה" עצם עיניים‪ ,‬וכיוון את‬
‫פרצופו לקראת החמה‪ .‬ה‪-‬אס‪-‬אס‪-‬מן אשר במקרה הזדמן למקום‪ ,‬התנפל על ה"משתזף"‪,‬‬
‫סטר על לחיו‪ ,‬וצעק בזעם‪" :‬די סונה איסט ניכט פיר יודן!!" (השמש אינה בשביל היהודים)‪.‬‬
‫הווילה העומדת ליד ה"לטרינה" היא המאפייה‪ .‬הבניין נבנה עוד לפני המבול‪ .‬הוא היה שייך‬
‫לקהילת יהודי קרקוב ושימש למקום נופש לילדים‪ .‬בראשיתו של המחנה‪ ,‬היה כאן משרדו של‬
‫ה"קומנדיר"‪ .‬כאשר עבר לגור ב"בית האדום"‪ ,‬יועד הבניין למאפייה‪ .‬המהנדס גרינברג העמיד‬
‫כאן שני תנורי אפייה‪ ,‬המסוגלים לאפות ‪ 4,500‬כיכרות לחם ביום – אבל אוכלוסיית אוכלי‬
‫הלחם‪ ,‬גדלה מהר מאוד‪ …‬חיסול הגטאות בסביבה והעברת שארית הפליטה לפלאשוב‪,‬‬
‫הוסיפו פיות רעבים‪ .‬היה צורך דחוף לבנות תנור נוסף‪ .‬שלושת התנורים סיפקו שת אלפים‬
‫_________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬מחנה הריכוז פלשוב‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 44 -‬‬

‫כיכרות לחם ליום – לעשרים וארבעה אלף אסורים‪ .‬חשבון פשוט מרמז‪ ,‬שארבעה אנשים‬
‫אכלו לחם אחד ביום‪ .‬זאת אומרת‪ ,‬כל יהודי קיבל ‪ 250‬גרם בצק יבש‪ ,‬כבד‪ ,‬בצבע חום‪-‬כהה‪,‬‬
‫אפוי בחיפזון מקמח מעורב בנסורת‪ …‬אבל הרעב רימה את חוש הטעם שלנו – אכלנו לחם‪-‬‬
‫עוני זה בגרגרנות‪ ,‬וחשבנו שאנו מתעדנים בעוגת דבש משובחת‪ .‬הלחם עמד ברומו של‬
‫עולמנו המעוות – חיינו הסתובבו מסביב לו‪ .‬הלחם היה שער‪-‬החליפין בבורסה שליד‬
‫ה"לטרינה"‪ .‬לחם היה מחירו של כל דבר‪ …‬עבור לחם קנינו‪ …‬לחם הרווחנו‪ …‬כדי לזרז את‬
‫האנשים בעבודתם‪ ,‬הבטיח פעם ה"קומנדיר"‪ ,‬שכולנו נקבל תוספת ללחם‪ ,‬כאשר נגמור‬
‫במועד את בניית ה"וואחקטרנה"‪ …‬ובאמת‪ ,‬אחרי סיום העבודה‪ ,‬לפי התוכנית‪ ,‬קיבלנו את‬
‫התוספת המובטחת – עוד שני אנשים ללחם אחד‪ .‬באותו זמן ביקר במחנה מפקח מטעם‬
‫הצלב האדום‪ .‬כאשר נכנס למאפייה ושאל את האופה היהודי‪ ,‬כמה לחם מקבל כל אסיר‬
‫ליום‪ …‬הרים ה"קומנדיר"‪ ,‬אשר עמד מאחורי המפקח‪ ,‬שתי אצבעות מעל לראשו‪ ,‬כדי לעזור‬
‫לאופה בדיווח המתאים‪.‬‬
‫מאוחר יותר‪ ,‬מאיזה שהיא סיבה גורלית‪ ,‬התכבדנו שוב בתוספת רצינית ללחם – עוד שני‬
‫אנשים‪ …‬ואז היה צורך לחלק את הלחם בין שמונה קיבות‪ ,‬רעבות עוד יותר‪ .‬חלוקת הלחם‬
‫הייתה קשורה בטכס מרשים‪ ,‬ממש פולחן דתי – לא עלינו – מובן וברור אך ורק למשתתפים‬
‫בו‪ .‬שמונה בעלי הכיכר נכחו בעת הניתוח‪ .‬אחד חתך את בצק הלחץ בפח דק ומחודד‪ ,‬או‬
‫בברזל מושחז או במין אולר תוצרת עצמית ושש‪-‬עשרה עיניים ליוו את האירוע המסתורי‪.‬‬
‫הכל נתנו עיצות כדי לשמור על הדיוק הקפדני‪ .‬הכל בדקו את כיוון הלהבה הכהה‪ ,‬המפלחת‬
‫את המזון הקדוש‪ …‬ולפעמים שובש התהליך המקובל על ידי המריבות‪ ,‬לפעמים תוך ויכוח‬
‫גרגרני הוחלף החותך ולפעמים מכות רצח ועלבונות גסות הזעיקו את התערבותו של "ברקן‪-‬‬
‫אלטסטר"‪ ,‬מילא – לו היה לחמנו עגול‪ ,‬עשיית שמיניות לא הייתה גורמת לבעיות מיוחדות‪:‬‬
‫קודם היינו חותכים את הכיכר באמצע‪ ,‬אחר‪-‬כך את שתי החצאיות עוד פעם באמצע וכל‬
‫רביעייה כזאת עוד פעם באמצע – וזהו‪ …‬אבל לחם‪-‬עוני שלנו היה אפוי בצורת אליפסה –‬
‫לכן‪ ,‬לכל קבוצה השייכת באופן קבוע ללחם אחד‪ ,‬היו מאזניים‪ …‬וכמו כל מכשיר אחר‪ ,‬בראנו‬
‫גם אותם‪ ,‬בשיטה מפורסמת‪ ,‬יש מאין‪ .‬שתי מכסות זהות לקופסאות פח‪ ,‬קשרנו בחוטים‬
‫למוט‪ ,‬אשר התנדנד על המסמר שהחזיק אותו אחד מהקבוצה‪.‬‬
‫השקילה התבצעה ללא משקלות ואף פעם לא ידענו כמה לחם צרכנו למחייתנו הסימלית‪ .‬לפי‬
‫דיווחו של האופה הראשי‪ ,‬כל כיכר לחם‪-‬חוקינו שקל קילוגרם אחד בדיוק – אבל כולם ידעו‬
‫שהוא היה הרבה יותר קל‪ ..‬וכולם ידעו גם‪ ,‬שאין אפשרות לרפא את המעוות‪( .‬מאיזה קמח‬
‫יאפו האופים לחם לשוק שחור?) לפי כך‪ ,‬חילקנו את לחמנו כמו‪-‬שהוא‪ ,‬לשמונה חלקים‬
‫שווים‪ …‬וכך התגלגל המאורע הליל‪-‬לילי‪ :‬קודם שם החותך את שתי חצאי‪-‬הלחם על כפות‬
‫המאזניים‪ ,‬הוסיף פה פירור ושם פירור‪ ,‬הוריד פה קצת ושם קצת – למען שיווי המשקל‪.‬‬
‫כאשר כולם ראו ואישרו‪ ,‬חתך את החצאים באמצע ושוב שקל‪ .‬עכשיו הייתה בעיה‪ ,‬איך לחלק‬
‫את ארבעה רבעי האליפסה‪ …‬נו‪ ,‬מה לעשות‪ ,‬צריכים לחצות לפי הרגש ועל המאזניים לנתח‬
‫את הפרוסה הגדולה‪ ,‬היורדת ולהעשיר את הפרוסה השנייה‪ ,‬הרועדת‪ ,‬שבאמת הייתה טיפ‪-‬‬
‫טיפה רזה מדי‪.‬‬
‫סוף כל סוף‪ ,‬שמונה חתיכות היו מוכנות לקפוץ לגרונם של שמונה הרעבים – אבל טרם הגענו‬
‫לסיום האירוע‪ .‬אולי בכל זאת לא כל השמיניות שוות במאה אחוז? אולי המאזניים‬
‫הפרימיטיביים זייפו קצת פה ושם?‪ ..‬כאן הגורל היה חייב להכריע‪ ,‬מי יקבל מה‪ .‬אחד‬
‫מהממתינים ל"סעודה"‪ ,‬המלקלק כבר את השפתיים‪ ,‬הסתובב וגבו כלפי הלחם המקוצץ‪…‬‬
‫והחלה ההגרלה‪ .‬החותך שם את אצבעו על אחת משמיניות הלחם; לא לפי סדר מוסכם‬
‫מראש‪ ,‬פשוט‪ ,‬סתם ככה‪ ,‬איך שבא לו – ושאל במין אידיש מושרת‪" :‬וומן דואס?" (למי‬
‫הזה?) והעומד אינו רואה מה מתרחש מאחורי גבו‪ ,‬ענה באותה המנגינה ושוב לא לפי סדר‬
‫מוסכם מראש‪ ,‬פשוט‪ ,‬סתם ככה‪ ,‬איך שבא לו "איו!"( לו!) והצביע על אחד מהחבורה‪ ,‬אשר‬
‫הושיט ידיים ובזריזות‪ ,‬תפס באוויר את הטרף שזרק בו החותך‪ .‬עוד שבע פעמים חזר הניגון‬
‫הנוגה "וומן דואס?" ושבע פעמים ענה הכרוז‪ …‬אלא‪ ,‬שבין שבע הזכיות הבאות בתור‪ ,‬הייתה‬
‫תשובה אחת‪" :‬דיו" (לך!) ואז החותך נטל בקוצר רוח את המגיע לו‪ ,‬ואחת "מיו" (לי!) כאשר‬
‫הכרוז שלח ידו אחורה וקיבל את חלקו‪ .‬כזה היה המשחק‪ ,‬עצוב ומצחיק גם יחד‪.‬‬
‫_________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬מחנה הריכוז פלשוב‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 45 -‬‬

‫יחד עם המאפייה‪ ,‬באותו שטח המגודר בתיל דוקרני‪ ,‬נמצא המטבח‪ .‬המוסד החשוב ביותר‬
‫בכל המחנה – גם האנשים שפעלו בו היו חשובים ביותר ומכובדים לא‪-‬פחות‪ .‬טוב היה כאשר‬
‫מכר כלשהו או אפילו חבר רחוק עבדו במטבח‪ ,‬ולא היה חשוב באיזה תפקיד‪ …‬גם רוחץ‬
‫רצפה או קולף תפוחי‪-‬אדמה היה אישיות גדולה ומועילה‪ .‬וכאשר מישהו היה מכר של מישהו‬
‫שעבד במטבח – גם הוא היה שייך לבעלי זכות היתר‪ .‬פרוטקציה במטבח? – או‪-‬הו‪ ,‬היא‬
‫הייתה שווה הרבה‪,‬ה חיים היו תלויים בה‪ .‬אומלל מי שלא הייתה לו שום פרוטקציה‬
‫במטבח‪ …‬אני לא הכרתי אף אחד משם – ואכלתי רק "פסונג"‪ ,‬המזון החוקי‪ :‬בבוקר מצקת‬
‫מים פושרים צבועים בשחור‪ ,‬בצהריים ליטר מרק מימי ובו כמה גריסים בודדים‪ ,‬השוחים על‬
‫קרקעית הקערה‪ .‬צבע ה"מרק" היה תלוי במלח‪ …‬בחורף‪ ,‬כאשר הוסיפו הטבחים מלח‬
‫להמסת השלג‪ ,‬שחו הגריסים בנוזל ירוק – ובקיץ‪ ,‬כאשר כיבדו אותנו במלח בהמות‪ ,‬אכלנו‬
‫גריסים צוללים במים דלוחים כחלחלים‪ .‬היו שינויים בתפריט‪ :‬הייתה תקופה שחילקו לנו‬
‫"סגו"‪ :‬כדורים קטנים‪ ,‬ריריים‪ ,‬שקופים‪ ,‬נטולי‪-‬צבע‪ ,‬טעם וריח – בצורתם המאוסה הזכירו‬
‫ביצי‪-‬צפרדעים‪ .‬לקינוח הסעודה הוסיפו כפית של "ריבה"‪ :‬גרגרים ורודים וחמוצים‪ ,‬שאריות‬
‫מבתי חרושת לייצור מיץ פטל‪ .‬בישלו לנו מרק דגים כאשר בית חרושת לעיבוד דגים מלוחים‪,‬‬
‫סיפק אדרות וקרביים של דגים‪ .‬כמה פעמים‪ ,‬כאשר מתו סוסים באורווה‪ ,‬אכלנו מרק‪-‬בשר‪,‬‬
‫וכאשר הגיעו חביות של כרוב כבוש‪ ,‬מקולקל ומסריח‪ ,‬ידענו שבמשך שבועות נקבל בצהריים‬
‫מרק כרוב‪ ..‬והמרק היה מגעיל כל כך‪ ,‬שגם עשרות שנים אחרי המלחמה‪ ,‬הייתי מקבל‬
‫בחילה ורציתי להקיא כאשר הרגשתי בריח של מרק כרוב‪ ,‬אפילו עשוי בטוב‪-‬טעם‪ ,‬עם כל‬
‫התבלינים והגינונים של ספרות הבישול‪.‬‬
‫במשך פרק זמן קצר‪ ,‬לקראת בואה של משלחת הצלב האדום הבין לאומי‪ ,‬פתחו פתאום את‬
‫מחסני המזון ונתנו לנו כל מה שהיינו צריכים לקבל בכל יום‪ .‬אנשים קיבלו שלשולים מעודף‬
‫קלוריות‪ ..‬ספקי‪-‬החדשות הסתנוורו מהאור הזורח שראו בו את עתידינו‪ ,‬כאשר זללו גבינות‬
‫צהובות‪ ,‬ריבות תפוזים וחלב מרוכז מקופסאות אלומיניום‪ ,‬כאשר עשו "גוגל‪-‬מוגל" מביצים‬
‫טריות וסוכר לבן‪ …‬אבל ימי הביקור חלפו ללא שוב‪ …‬וחזר הלחם השחור והחמוץ וכדורי‬
‫ה"סגו" נטולי‪-‬ריח‪ ,‬טעם וצבע‪.‬‬
‫פעם‪ ,‬עברתי בקרבת המטבח ושמתי לב‪ ,‬שאנשים מעוצבנים מתרוצצים ליד הכניסה‪ .‬סיפרו‬
‫לי בהתרגשות ובסוד‪ ,‬שדוד מלא אוכל התהפך‪ ,‬וכל תוכנו נשפך על הרצפה‪ .‬לרוע מזלי‪ ,‬לא‬
‫הייתה לי קערה‪ .‬אצתי מהר לחפש בסביבה משהו מתאים להצלת המרק‪ ..‬ועל ערימת‬
‫הגרוטאות של בית‪-‬החולים (קרנקן‪-‬רוויר) מצאתי סיר‪-‬לילה זרוק‪ ,‬ישן‪ ,‬מקומט ומחסר ידית‪.‬‬
‫שפשפתי אותו בחול ובשלג‪ ,‬ניגבתי אותו בשרוול‪ ,‬קשרתי אליו חגורה סמרטוטית לאחיזה‪…‬‬
‫והספקתי עוד לאסוף‪ ,‬בידיים‪ ,‬את שאריות המעדן מהרצפה‪.‬‬
‫וכאשר המדובר באוכל‪ ..‬מאוחר יותר‪ ,‬במחנה ברינליץ‪ ,‬בצ'כוסלובקיה‪ ,‬הודות למנות גמדיות‬
‫של מזון מחוסר שומן‪ ,‬קלוריות וויטמינים‪ ,‬נהפכו אנשים ל"מוזלמנים" (שלדים מתנועעים‬
‫מכוסים בעור המגורה על ידי כינים‪ ,‬פרעושים ופשפשים)‪ .‬אני למשל‪ ,‬שקלתי ‪ 34‬קילו‪ .‬איך‬
‫ידעתי את משקלי? – הגרמנים העמידו במרתף ליד הכניסה למקלחות והדברת הכינים‪,‬‬
‫מאזניים עשרוניים‪ ,‬עליהם עולים‪ ,‬בדרך כלל‪ ,‬שקי מזון‪ ,‬חביות נוזלים או ארגזי סחורה‪ ..‬פעם‬
‫בחודש‪ ,‬כאשר באנו להתרחץ בחיפזון ולהתפטר‪ ,‬כביכול‪ ,‬מהכינים‪ ,‬שקל אותנו שוטר יהודי‪,‬‬
‫כדי לתפוס את הזריזים אשר גילו שיטת אכילה מעל לנורמה‪ .‬אבל מי שמצא לעצמו מקור‬
‫מזון צדדי‪ ,‬היה באפשרותו לתת לשוטר המשקל‪ ,‬חתיכת לחם או כמה סיגריות‪ ,‬או תפוח‪-‬‬
‫אדמה צלוי‪ ,‬או חופן סלק מיובש ובכרטסת השקילה החודשית ירד משקלו בכמה קילוגרמים‬
‫כל חודש‪ .‬באחד ממיסדרי‪-‬הבוקר‪ ,‬נזף בנו מפקד המחנה‪ ,‬שטורמפירר לייפולד‪" .‬אתם כולכם‬
‫שודדים וגנבים‪ ,‬לפי החשבון הפשוט‪ ,‬הייתם צריכים להתפגר לפני חודשיים‪ ,‬למרות הכל‬
‫אתם ממשיכים לחיות – אתם זוללים‪ ,‬כנראה‪ ,‬אוכל ששייך לגרמנים! אבל ידינו עוד תתפוס‬
‫אותכם‪ ,‬עכברושים ארורים!"‪.‬‬
‫_________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬מחנה הריכוז פלשוב‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 46 -‬‬

‫פעם‪ ,‬בלילה‪ ,‬חזר שכני לדרגש מעבודתו אצל הגרמנים‪ .‬במקום "ערב טוב"‪ ,‬צעק אלי‪" :‬הי!‬
‫גוויונת זוזי!"‪ ,‬התיישב בשלווה ובסיפוק ובגאווה הוציא מכיסו חתיכת בשר‪ ,‬מכוסה בשתי‬
‫פרוסות לחם לבן‪ …‬אכל את הפטה‪-‬מורגנה במצמוץ ובמציצות מגרים ומגעילים‪ ,‬לקלק את‬
‫שפתיו‪ ,‬ופלט גיהוק מהדהד‪ …‬ונפיחה עמוקה ורועמת‪ ..‬פתאום‪ ,‬קפץ אחד משותפי‪-‬הגורל‪,‬‬
‫מדרגשו הסמוך – הרחל לרחרח מסביב‪ ,‬משך את האוויר באפו וצעק בהתרגשות‪" :‬אני‬
‫מרגיש כאן ריח של בן‪-‬אדם! אני מרגיש כאן ריח של בן‪-‬אדם!"‪.‬‬
‫המצב הלך והתדרדר יותר ויותר‪ .‬כמות הגריסים במרק התגמדה מיום ליום‪ .‬המרק כל פעם‬
‫היה פחות מרקי ובסוף תהליך הצמצומים לבש צורת מי‪-‬שופכין מחוממים‪ .‬נעלם אפילו מלח‬
‫צבעוני וירד מהאופק גם כרוב חמוץ ומסריח‪ .‬בשטח הופיעו "מוזולמנים" ראשונים‪ ,‬נפוחים‪,‬‬
‫מתנועעים באיטיות‪ ,‬ספק נמשכים לאדמה בוצית דביקה‪ ,‬ספק מרחפים באוויר מזוהם של‬
‫המחנה‪ .‬כל הוויכוחים סחררו סביב האוכל – אנשים התאוננו בפרטי תפריטים מגרים‬
‫והשחיזו את תאבונם הבלתי כבוי‪ ,‬במתכוני המעדנים המפתים‪ .‬פעמים אין ספור עיכלו‬
‫זיכרונות מוקאים של ארוחות שופעות שומן‪ ,‬סוכר וקצפת‪ ,‬שבטנם ספגה כאשר עולם היה‬
‫עוד עולם‪.‬‬
‫שכחנו נוהגי אנוש וצלם יצורי‪-‬חיים‪ .‬התרחק מאיתנו והלאה ולמרות הכל‪ ,‬ניסינו להמשיך‬
‫בכוח על טבעי לחלום על קץ המלחמה‪.‬‬
‫במשך חצי שנה הרסנו את בית החרושת הצ'כוסלובקי המפורסם "הופמן" ובאולמותיו‬
‫המפורקים‪ ,‬במקום מכונות משוכללות לייצור כובעי גברים‪ ,‬העמדנו מחרטות ומכבשים‬
‫ענקיים‪ ,‬המפברקים מין כובעונים ממתכת לטילים נגד טנקים‪ …‬אבל למרות כל החיפזון וזרוזי‬
‫המשגיחים‪ ,‬לא יצא לחזית אפילו ארגז אחד של תוצרתנו‪ .‬מנהלים של המפעל מטעם גרמניה‬
‫הגדולה – שבינתיים התקטנה בצורה רצינית ביותר – היו אוסקר שינדלר ואישתו‪ ,‬אנשים‬
‫אגדיים‪ ,‬אשר הצילו אותנו‪ 9,900 ,‬איש ואישה‪ ,‬מציפורני גאט ומכיבשני גרוס‪-‬רוזן‪.‬‬
‫השינדלרים דאגו לנו בצורה בלתי מתקבל על דעתנו‪ ,‬על דעת העבדים המודרניים‪,‬‬
‫שכבר מחקו מעץ ייחוסיהם את מוצאם החופשי‪ .‬השינדלרים האלה – מקרה נדיר בחצי‬
‫העולם הכבוש על ידי הנאצים – האכילו אותנו על חשבונם הפרטי‪ …‬אבל גם זה נגמר‪.‬‬
‫טרפנו כבר את כל הסוסים שהתפגרו מהרעב הגדול שבסביבה‪ ,‬זללנו גם כל סלק מיובש‬
‫המיועד למספוא של הסוסים ז"ל‪ ,‬למרות האזהרה הבולטת על השקיות "אך ורק לבהמות!"‬
‫הגיע יום שהמזון כבר לא היה מספיק כדי לחיות היה עוד טיפ‪-‬טיפה יותר מכדי למות‪ ..‬גם‬
‫המכונות נעמדו מלייצר‪ :‬לא קיבלנו את המגיע להם‪ ,‬לא חומר ולא אביזרים – והפיתרון הסופי‬
‫והכללי כבר נתדפק בשער הראשי‪ .‬באותה התקופה אפילו שטורמפירר לייפולד וצוות ה‪-‬אס‪-‬‬
‫אס‪-‬מנים שלו‪ ,‬פסקו מלענות אותנו‪ ..‬וזה היה חשוד מאוד‪ .‬היו מקרים בודדים‪ ,‬ש‪-‬אס‪-‬אס‪-‬‬
‫מנים פחות גזעיים‪ ,‬ניסו להתיידד עם ה"הפטלינגים"‪ ..‬וזה עורר ממש פאניקה‪ .‬טיילה שמועה‬
‫במחנה‪ ,‬שלייפולד ממתין לפקודות מברלין המכותרת על ידי הרוסים (כנראה הפקודה כבר‬
‫לא תצא משם)‪ .‬בלילות נשמעו התפוצצויות רחוקות מהחזית המתקרבת ורעש המנבא‬
‫טובות‪ ,‬של משאיות גרמניות הממהרות בכיוון הפוך‪.‬‬
‫על הדרגשים המוזנחים שכבנו דואבים מרגע לרגע‪ .‬אפילו שכני שכב עכשיו לידי ללא תנועה‪,‬‬
‫ללא גיהוקים מגרים ואפילו ללא נפיחה אחת‪ .‬מבטי הסתובב על התקרה בין זבובים המצפים‬
‫לפגרי בני‪-‬אדם‪ …‬ושוב נזכרתי בחלום רחוק‪ ,‬אשר הדהד בי במצבים דומים‪ .‬ברגעי סיומו‬
‫המדומה של גלגולי הנוכחי עלי אדמות האכזריות האלה‪ ,‬תמיד השתחזר בדמיוני חלום‬
‫מסתורי בעל משמעות מיוחדת‪.‬‬
‫היה זה כמה שנים לפני התהפכותה של ההיסטוריה‪ .‬למדתי לדקלם בסלסולים את ההפטרה‬
‫לקראת הבר‪-‬מצוות שלי‪ .‬המלמד טרח קשה‪ ,‬כדי לסגל לי את האלף‪-‬בית האקזוטי‪ .‬מוחי לא‬
‫היה מתורגל לבלוע קשקושים רבגוניים ומצחיקים‪ ,‬השורצים אחרונית‪ ,‬גם דפי הספר‪,‬‬
‫שהמלמד נשק בהם לפני השיעור‪ ,‬הסתובבו נגד הזרם המקובל‪.‬‬

‫_________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬מחנה הריכוז פלשוב‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 47 -‬‬

‫"רבה‪ – "…‬שאלתי במבוכה פולנית – "‪ …‬למה השפה של היהודים עומדת על הראש למה‬
‫הכל הפוך בה?" וה"רבה" פתח את הספר בקדושה מוגזמת‪ ,‬הצביע על אות "למד"‪ ,‬על אחד‬
‫הלמדים המפוזרים בין השורות והסביר לי בפולני‪" :‬הסתכל‪ ,‬זאת אות שקוראים לה "למד"‬
‫והיא נמצאת באמצע של האלף‪-‬בית העברי‪ …‬והיא היחידה המתרוממת מעל כל האותיות‪,‬‬
‫היא כאיל עולה מעלה‪-‬מעלה‪" .‬למד" בלשון הקודש היא ציווי ופרושה "למד!"‪ …‬ומי שלומד‬
‫ולומד‪ ,‬ולומד‪ ,‬מרחף אל‪-‬על‪ ,‬לעולמות העליונים‪ .‬לא הבנתי הרבה מהדרשה‪ ,‬במיוחד לא‬
‫האמנתי שאוכל לעוף אי פעם כציפור‪ ,‬למשל‪ .‬הסתכלתי כמו המלמד למעלה וראיתי רק את‬
‫התקרה ולא איזה שהם עולמות עליונים‪ .‬אבל – משהו זז לי במוח‪ ,‬האותיות התבגרו בעיניי‪,‬‬
‫קיבלו מעמד שלישי‪ ,‬התנפחו בתוכן גאוותני‪ .‬לאט‪ ,‬לאט התחלתי לדקור את ההברות‬
‫המוזרות‪ ,‬להדביק אותיות מנוקדות למילים בלתי מובנות‪ ,‬לבנות משפטים רכרוכיים‪,‬‬
‫מעוקמים ובינתיים בלתי מוכרים לחלוטין‪ …‬אבל‪ ,‬משהו ממשי החל לצמוח בי‪ ,‬מין מתג קשור‬
‫לגנראטור אדיר היוצר מתח גבוה מאוד‪ .‬אחרי כמה שיעורים‪ ,‬ידעתי כבר לקרוא מילים‬
‫שתוכנן טרם יצא מאלמוניותו ונשאר סגור לפני סקרנותי‪ .‬כל היום ליוו אותי ניגונים‪" :‬ודיברת‬
‫בם!"‪" ,‬ובלכתך בדרך"‪" ,‬אשר קדשנו במצוותיו"‪ …‬צלילים אשר עבורי היו עדיין שיכיים לסוג‬
‫לחישות קסם מסדרת "הוקוס‪ ,‬פוקוס‪ ,‬מרוקוס"‪ …‬אבל הרגשתי שהשפה הגרונית מהפנטת‬
‫אות‪ ,‬מרשרשת ומשתרשת במוחי‪ ,‬מעוררת הד דורות עברו ושולטת בכל מחשבותיי‪.‬‬
‫בוקר אחד התעוררתי ולפני שהתנערתי מהחלום‪ ,‬קלטה אוזני קול של מישהו בלתי נראה‪.‬‬
‫עוד לא ידעתי להנציח את המילים בכתב המקורי‪ ,‬לכן רשמתי מהר את הצלילים באותיות‬
‫פולניות על קצה העיתון‪ ,‬לפני שפרחו בלתי לכודות‪ ,‬כתבתי‪Tagya lebetel :‬‬
‫כאשר בא המלמד‪ ,‬מסרתי לו את הפתק‪" :‬את זה שמעתי בחלום היום בבוקר‪ ,‬אינני מבין‬
‫כלום‪ ,‬אולי זה משהו בשפת אבותינו?" והמלמד שוב שלח מבטו החטוף אל התקרה‪ ,‬אחר‪-‬כך‬
‫שם ידו על ראשי והתבונן בי בעיניים מלאות הערצה‪" :‬חלום גדול חלמת – זאת הוכחה‬
‫להבטחתי‪ .‬הקול הסמוי מחייב אותך‪ ,‬הוא אמר לך שבאחד הימים "תגיע לבית‪-‬אל" ‪,‬ושוב‬
‫פירש את המסר בפולנית‪.‬‬
‫‪ …‬ומאז‪ ,‬אודות להבטחה מלמעלה‪ ,‬עברתי בביטחה את כל נהרות בבל‪ ,‬נהרות סבל ועינויים‪.‬‬
‫ידעתי שלפני מטרה מקודשת‪ ,‬רחוקה‪ ,‬שמקומי מוזמן ושמור איפה שם‪.‬‬
‫גם באותו יום‪ ,‬בתחנה האחרונה של התקווה‪ ,‬כאשר ברגל אחת דרכתי כבר בעולם הבא‪,‬‬
‫שיחזרתי באוזני הפנימית את הקול‪ ,‬אשר דרש עבורי זכיית נדיבות הגורל – "האם השגחתו‬
‫לא תאכזב אותי גם הפעם?" – שאלתי את עצמי‪ .‬וגורלי נזכר פתאום בנדרו ובשנייה‬
‫האחרונה ממש‪ ,‬תפס אותי בצווארון והוציאני נבהל ומבולבל משליטתו הרודנית של המוות‪.‬‬
‫בשארית כוחותיי ירדתי מהדרגש‪ ,‬נשען על הקיר‪ ,‬הורדתי את עצמי במדרגות לחצר‪ .‬קבוצת‬
‫יהודים חפרה בור עמוק‪" .‬מה פתאום?" – שאלתי‪ …‬והם ענו לי בתמימות של בלתי מבינים‪:‬‬
‫"לא יודעים"‪ .‬באותו רגע‪ ,‬ניגש אלי מנהל שינדלר מעוצבן מאוד והכניס לי ביד בקבוק יין‬
‫קרסני‪ ,‬מסורבל בסל נצרים – הראה לי בתנועת ראש את לישכתו של שטורמפירר לייפולד‬
‫וציווה עלי‪" :‬תן לו את השתן!" הבנתי את הרמז רק כאשר לייפולד הרשע השתכר‪ ,‬איבד את‬
‫הכרתו ולפני בריחת צוות עוזריו המבוהלים‪ ,‬לא הספיק לבצע את הפקודה האחרונה‪ ,‬אשר‬
‫בכל‪-‬זאת הגיעה מברלין הבוערת‪" :‬די יודן פרטיג מכן" (לגמור את היהודים)‪ …‬והבור‬
‫המתאים ל‪ 1,100-‬גוויות‪ ,‬המכוסה כבר בסיד‪ ,‬נשאר ריק‪ .‬אנחנו ‪ 1,100‬אסורים נשארנו בין‬
‫הנבחרים לחיות ובעוד יומיים‪ ,‬פתחנו את השער הראשי לפני חיילים רוסיים ראשונים‪ ,‬אשר‬
‫הביאו לנו על רוביהם המכודנים‪ ,‬פרחים וחופש‪ …‬וכך נגמרו שנות התרצ"ח ומאותו יום‪,‬‬
‫שייכת השמש במידה שווה גם ליהודים‪.‬‬
‫רבותיי‪ ,‬אנחנו נכנסים עכשיו ל"קרנקן‪-‬דוויר"‪ .‬כינינו את המוסד השימושי הזה בתואר החנפני‪:‬‬
‫בית‪-‬החולים‪ ,‬אבל בעצם זה היה "רובע החולים"‪ ,‬כמו שהשם מרמז‪ ,‬הגרמנים בידדו כאן את‬
‫החולים‪ ,‬כדי למנוע מגיפות‪ ,‬ובמקרה של "טרנספורט" לתנורי אושוויץ‪ ,‬לא היו צריכים לבלוש‬
‫אחרי בלתי‪-‬פרודוקטיביים בין הצריפים‪ .‬הצוררים הנאצים לא התכוונו לנהל במחנה הריכוז‬
‫בית‪-‬חולים ואפילו לא מרפאה‪ .‬במילים ברורות יותר‪ ,‬אפשר להגדיר את המפעל הציבורי‬
‫_________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬מחנה הריכוז פלשוב‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 48 -‬‬

‫הזה‪ :‬חדרי מתים‪ .‬כאן עזרו רופאים‪ ,‬בהדרכת קצין ה‪-‬אס‪-‬אס‪ ,‬לאסורים החולים למות מהר‬
‫יותר וללא בעיות‪ .‬לטובתם‪ ,‬אני חייב להוסיף‪ ,‬שבזמנים ההם ובמקום הזה‪ ,‬מיתה במיטה‬
‫הייתה בבחינת "מוות לוקסוס"‪ ,‬ואם מישהו‪ ,‬למרות הכל ואף‪-‬על‪-‬פי‪-‬כן‪ ,‬הישלה את עצמו‬
‫וחיפש כאן הצלה‪ ,‬הבין‪ ,‬במגע הראשון עם המנגנון האפל‪ ,‬שבלי תרופות מתאימות‪ ,‬בלי ציוד‬
‫מיוחד‪ ,‬בלי רצוןו טוב ובלי תברואה‪ ,‬אי אפשר לרפא כלום‪ .‬בדרך כלל‪ ,‬טיפלו הרופאים‬
‫והאחיות‪ ,‬רק בפצעים שנגרמו על ידי מלקות‪ ,‬בעיניים מוכות‪ ,‬בעצמות מרוסקות ובגפיים‬
‫שבורות‪ ,‬לא תמיד אחרי הטירוף הסדיסטי‪ ,‬קיבל הקורבן הפצוע‪ ,‬המגואל בדם‪ ,‬הפניה‬
‫לחבישה ב"קרנקן‪-‬רוויר"‪ …‬לפעמים שלח אותו ה"קומנדיר" למחצבה‪ ,‬להגלדה תוך עבודת‬
‫פרך או פשוט‪ ,‬קיצר את ייסוריו במיתת חסד‪ ,‬בכדור בראש ובבעיטה בתחת‪.‬‬
‫שני הצריפים העומדים בצד היו מיועדים לחולים במחלות מדבקות‪ .‬שם הייתה רק תרופה‬
‫אחת ויחידה‪ :‬זריקת נפט או בנזין‪ .‬בהשפעת העובדות המשכנעות‪ ,‬השתדלו אנשים שלא‬
‫לחלות‪ ,‬או לפחות לעשות רושם של יצורים בריאים‪ …‬לכן‪ ,‬לא רבו הביקורים ב"קרנקן‪-‬רוויר"‪.‬‬
‫יכול להיות‪ ,‬שה"דיאטה" החמורה חיסנה אותנו מפני מחלות רגילות‪ …‬יכול להיות‪ ,‬שגופנו‬
‫הסתגל לאכזריות המשתוללת והתגבר על חולשותיו של ימי‪-‬השלום‪ …‬אנשים‪ ,‬פשוט‪,‬‬
‫התייבשו לגמרי‪ ,‬שריריהם נדבקו לעצמות‪ ,‬מלאי כוחותיהם התרוקן עד לחידלון מוחלט – ואז‪,‬‬
‫בעל כורחם‪ ,‬השתייכו לסוג סרבני‪-‬העבודה‪ ,‬ובתור בלתי מועילים‪ ,‬נהרגו‪ ,‬ניתלו‪ ,‬נטבחו או‬
‫נרצחו‪ ,‬בשם החוק הגרמני‪ ,‬בלי תיווכו של בית‪-‬החולים‪.‬‬
‫לבושנו היה רק בגד פסים‪ ,‬עשוי סמרטוט דק‪ ,‬מחוסר בטנה‪ ,‬כומתה מאותו בד ונעלי עץ‪ ,‬בלי‬
‫שרוכים ובלי גרביים‪ .‬חולצה ותחתונים לא היו שייכים לביגודו של האסיר האורגינאלי וכמו‬
‫תוספות אחרות‪ :‬סוודר או מעיל היו אסורים‪ …‬כשהגרמנים גילו‪ ,‬חס וחלילה‪ ,‬שמישהו לבש‬
‫דבר‪-‬מה מתחת לבגד הפסים‪ ,‬כבר לא היה לו צורך בבגד כלל‪ …‬את המתים זרקו עירומים‬
‫לבור‪ ,‬בגדיהם נשלחו למכבסה‪ ,‬ומשם למחסן‪ ,‬לשימוש חוזר‪ .‬כשאישה לבשה חזייה או‬
‫תחתונים‪ ,‬צבעו ה‪-‬אס‪-‬אס‪-‬מנים את שדיה בצבע אדום‪ .‬בזמן גשמי הזלעפות והרוחות‬
‫הסוערות הלכו רטובים עד לעצמות‪ ..‬בתקופת השלגים היינו נקרשים לחתיכות קרח‪ …‬ואינני‬
‫זוכר‪ ,‬שאי פעם חליתי בשפעת או בהצטננות‪ ,‬אפילו נזלת ושיעור לא תקפו אותי‪ .‬אולי חליתי‬
‫באמת‪ ,‬אבל בתוך מבול הייסורים והעינויים לא הרגשתי זאת‪.‬‬
‫פעם‪ ,‬בדרך של פרוטקציה ועבור כיכר לחם‪ ,‬נתקבלתי למרפאת השיניים‪ .‬ביקשתי סתימה‬
‫בשן טוחנת‪ ,‬כואבת‪ .‬כאשר כבר ישבתי על הכיסא‪ ,‬נכנס אס‪-‬אס‪-‬מן‪ ,‬הממונה על "קרנקן‪-‬‬
‫רוויר"‪ ,‬הסתכל לי בפה ופסק‪" :‬להוציא לו את השן הקדמית‪ ,‬בלי הרדמה"‪ ,‬וכך היה‪.‬‬
‫פחדתי להגיד מילה ופחדתי לצעוק‪ ,‬כשערו לי את השן החותכת השמאלית‪ ,‬הנקייה‬
‫והבריאה‪ .‬ומעניין‪ ,‬מאז פסקו הכאבים בשן הטוחנת הרקובה‪.‬‬
‫מאחורי ה"קרנקן‪-‬רוויר" – מגרש ריק‪ .‬פה תכננו הגרמנים לבנות קרמטוריום‪ .‬החלקים כבר‬
‫הגיעו והיו מונחים במחסן – אבל אבירי הגזע העליון לא הספיקו להקים את המתקן המודרני‬
‫והיעיל לביצוע פקודתו של היטלר‪ ,‬שמטרתה‪" :‬הפיתרון הסופי"‪.‬‬
‫הנה‪ ,‬עולים אנחנו על הגבעה המפורסמת במחנה‪" :‬הויובה גורקה" (גבעת הזין)‪ .‬המקום הזה‬
‫מקודש בשמות של אלפי יהודים‪ ,‬אשר נהרגו בידי הנאצים‪ .‬מי באש ומי בחרב‪ ,‬מי בחיה ומי‬
‫ברעב‪ ,‬מי בצמא ומי במגיפה‪ ,‬מי בחניקה ומי בסקילה‪ .‬כינויו הגס של האתר ההיסטורי הזה‪,‬‬
‫קשור בשמו של אס‪-‬אס‪-‬מן הויאר‪ ,‬אשר ניהל כאן את ה"אקציות"‪ .‬אולי בהגדרה המשפילה‬
‫הזאת‪ ,‬רצו האסורים להדגיש את חוסר האונים והלעג כלפי העולם‪ ,‬אשר ידע ולא הגיב‪.‬‬
‫לקבר‪-‬האחים ניצלו הנאצים שתי חפירות‪ ,‬שנשארו בשטח מאז מלחמת העולם הראשונה‪.‬‬
‫בתוך החפירות חיסלו קבוצות שלמות של אנשים‪ .‬התסריט היה בדרך כלל דומה‪ .‬עולי‪-‬‬
‫הגרדום מקבוצה ראשונה התפשטו‪ ,‬מסרו את הבגדים‪ ,‬שמו שכבת בולי‪-‬עץ‪ ,‬נשכבו על‬
‫הבולים זה ליד זה‪ …‬ואז ירו בהם הגרמנים בתת‪-‬מקלעים‪ .‬עולי‪-‬גרדום מקבוצה שנייה‬
‫התפשטו‪ ,‬מסרו את הבגדים‪ ,‬כיסו את הגוססים מהקבוצה הראשונה בשכבת בולי‪-‬עץ‪ ,‬נשכבו‬
‫על הבולים‪ …‬אחר כך באה קבוצה שלישית‪ ,‬רביעית‪ …‬וכך נוצר המוקד‪ .‬מי שנשאר אחרון‪,‬‬
‫_________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬מחנה הריכוז פלשוב‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 49 -‬‬

‫שפך בנזין והצית את המדורה‪ …‬אז הרגו גם אותו וזרקוהו לתוך האש‪ .‬אנשים לא פתחו פה‪,‬‬
‫מפני שהגרמנים סתמו את פיותיהם בגבס‪ .‬פעם‪ ,‬ניצל בנס אחד מהמיועדים לשריפה‪ .‬הוא‬
‫ברח מ"היובה גורקה" וסיפר מה עשו ה"וואח‪-‬מנים" (שבויים רוסיים אשר שיתפו פעולה עם‬
‫הנאצים)‪ .‬אחרי חיסול ‪ 70‬יהודים מקבוצת "בונרקה"‪ ,‬עמדו ה"וואח‪-‬מנים" בתוך לאנוס‬
‫יהודייה הרוגה‪ ,‬כשהם צועקים‪" :‬מהר‪ ,‬מהר! לפני שתתקרר!"‪.‬‬
‫מקום זה גבוה ביותר‪ ,‬ומכאן רואים כמעט את כל המחנה‪ ,‬מכאן רואי גם את הצד האחר של‬
‫גדר‪-‬התיל‪ :‬כביש ובתים של תושבי פלאשוב החופשיים‪ .‬בימים ההם‪ ,‬בתקופת מלכותו‬
‫העריצית של ה"קומנדיר" גאט‪ ,‬לא עצרנו כאן כדי להשקיף על הסביבה‪ .‬היינו עבדים של‬
‫היטלר‪ ,‬המשועבדים לעבודת פרך‪ ,‬עם כל המשמעות האיומה של המעמד השפל‪ ..‬ובתור‬
‫כשאלה‪ ,‬נשללה מאיתנו‪ ,‬בין הזגילות האחרות‪ ,‬גם זכות ההתבטלות‪ .‬כאשר פקודה בלתי‪-‬‬
‫מעורערת של איזה שהוא פקידון או מנהל עבודה גרמני‪ ,‬הכריחה את מישהו לעבור ברחוב‬
‫הזה‪ ,‬השתדל המישהו לרוץ מהר ככל האפשר‪ ,‬ולא לראות יותר מדי‪.‬‬
‫כל פגישה עם נושאי סמל הגולגולת מעל למצחייה‪ ,‬חייבה את היהודי‪ ,‬את תת‪-‬האדם‪ ,‬להוריד‬
‫את כומתת הפסים (מיצה אפ)‪ ,‬לעמוד דום ולהודיע בקול רם‪ ,‬את מספרו האישי‪ ,‬את מעשיו‬
‫פה ולאן הוא הולך‪ .‬פגישה שכזאת‪ ,‬טוב שהסתיימה רק בבעיטה בתחת או בסטירה‬
‫ברוטאלית בפרצוף‪ .‬הייתה עוד סיבה אחת‪ ,‬אשר מנעה מאיתנו להתפעל מהפנורמה – בכל‬
‫יום בערו מדורות על "הויובה גורקה" ובשר אדם צלוי הפיץ ריח חונק ועשן סמיך‪ ,‬אשר כיסה‬
‫את כל הנוף‪ ,‬והסתיר מעינינו את העולם כולו‪…‬‬
‫היום שורר שקט במחנה‪ .‬נדמו דפיקות פטישים‪ ,‬לא שומעים יריות וקללות גרמניות ומכונות‬
‫ב"אינדוסטרי‪-‬גלנדה" (אזור התעשייה) אינן מרעישות עוד‪ …‬אז‪ ,‬בימים ההם‪ ,‬כאשר הגלגלים‬
‫המשוננים של מנגנון השחיטה וההשחתה‪ ,‬טחנו עשרות אלפי יהודים יחד עם רכושם – בזמן‬
‫ההשמדה הטוטאלית‪ ,‬בלי כל תועלת מוחשית‪ …‬היה במחנה יהודי חכם‪ ,‬יצחק שטרן‪ ,‬אשר‬
‫בסיועם של מיטק פמפר והמהנדס גרינברג‪ ,‬הסביר ל"קומנדיר" גאט‪ ,‬שהמחנה שלו יכול‬
‫לעזור לגרמניה בניהול מלחמתה‪ .‬במקום להרוג את היהודים‪ ,‬אפשר לנצל אותם ואת‬
‫מכוניותיהם אשר נשארו בגטו‪ ,‬ולייצר "ריסטונג (תחמושת)‪ .‬הרעיון הזה לא הביא ברכה רבה‬
‫לצבא הנאצי‪ …‬אבל הציל כמעט עשרים אלף יהודים‪ ,‬שעמדו כבר בתור ל"הימל‪-‬קומנדו"‪ ,‬כדי‬
‫להכין תוכניות של פריטים אשר בתי המלאכה יהיו מסוגלים לספק לחיילים בחזיתות‪ ,‬עבדנו‬
‫ב"באו‪-‬לייטונג" כמה ימים ולילות‪ .‬שלטונות גרמניה הסכימו להצעה ו שלחו הזמנות‪ …‬ואז‬
‫קמו בתי מלאכה ב"אינדוסטרי‪-‬גלנדה"‪ .‬הנה‪ ,‬רואים אתם‪ ,‬בשורה הראשונה‪ ,‬קרוב לרחוב‬
‫ברג‪-‬שטרסה‪ ,‬נמצא צריף המסרים והפחחים‪ .‬לידו צריף של עיבוד מתכות‪ .‬בהמשך השורה‬
‫עומד המחסן המרכזי‪ .‬צריף הסנדלרים השענים‪ ,‬והחשמלאים‪ .‬מולנו שני צריפים של‬
‫הנגרים‪ ,‬בית הדפוס‪ ,‬ובית החרושת למברשות‪ .‬מאוחר יותר הוסיפו ל"אינדוסטרי‪-‬גלנדה"‬
‫שטח חדש – "נויה‪-‬גלנדה"‪ 17 ,‬צריפים של חייטים‪ ,‬פרוונים ורפדים‪.‬‬
‫אחרי כמה חודשים אירוע התפתחויות גורליות‪ :‬מחנה העבודה (מחנה ההשמדה הסיטונאי‪,‬‬
‫ללא דו"חות וסעיפים) הפך באורח רשמי למחנה ריכוז (מחנה השמדה מתוחכם)‪ …‬עברנו‬
‫מתחום שליטתה האכזרית של משטרת מחוז קרקוב‪ ,‬לתשלובת הרצח הכלל‪-‬גרמני של‬
‫משרד המשטרה וה‪-‬אס‪-‬אס‪ .‬המחנה קיבל תואר מכובד‪ ,‬קונצנטראציונס‪-‬לגר פלאשוב‪ .‬אנחנו‬
‫קיבלנו מדים מפוספסים של אסירים נורמאליים‪ ..‬וה"קומנדיר" קיבל משרה בטוחה‪ ,‬בלי חשש‬
‫להעברה לחזית‪ .‬גם בתי המלאכה יצאו ברווח – היה להם תקן ולא הייתה כבר כל סיבה‬
‫להסוות את העזרה לצבא‪ …‬לכן ביצעו בתי מלאכה עבודות שוטפות לצורך התעצמותו של‬
‫המחנה‪ …‬וגם הזמנות פרטיות של קציני ה‪-‬אס‪-‬אס ורמטכ"לים מהשורה העליונה‪ .‬החייטים‬
‫ב"מס‪-‬שוסטרי" תיקנו ועשו נעליים ל"קומנדיר"‪ ,‬לחבריו ולממונים עליהם‪.‬‬
‫בבית הדפוס הדפיסו עלונים של המחתרת‪ ,‬כביכול‪ ,‬בשביל פרובוקטורים‪ ,‬הודעות על הוצאות‬
‫להורג וכל מיני טפסים סודיים ומפוקפקים במחסן המרכזי (צנטרל‪-‬מגזין) אוחסן וסודר רכוש‬
‫יהודים שדוד‪ :‬מצלמות‪ ,‬שעונים‪ ,‬שיני זהב‪ ,‬כלי מטבח ועוד‪ ,‬ועוד אביזרי אנוש של בני אדם‬
‫לשעבר‪ ,‬שטרם הלכו "תחת הבגר" או על "הויוכה גורקה"‪ ,‬ושל האנשים אשר מצאו שם זה‬
‫מכבר את מקומם‪ .‬והמחסן הזה גרם שה"קומנדיר" גאט‪ ,‬נחת יום אחד‪ ,‬בבית סוהר גרמני‪,‬‬
‫_________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬מחנה הריכוז פלשוב‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 51 -‬‬

‫בתור גנב‪ .‬לפי הפתגם היהודי‪ ,‬אפשר היה לזכותו‪ ,‬מפני ש"הגונב מהגנב פטור" – אבל בית‬
‫המשפט הגבוה לצדק של גרמניה‪ ,‬יצא מההנחה‪ ,‬שהאוצר היהודי היה קניינה של האומה‬
‫הנאצית‪ .‬בינתיים‪ ,‬נגמרה המלחמה וה"קומנדיר" הגיע לייעודו‪ ,‬לבית הסוהר הפולני‪ ,‬ואחרי‬
‫משפט קצר נתלה‪.‬‬
‫זהו זה‪ ,‬רבותיי‪ ,‬ראיתי כמעט את כל המחנה‪ …‬אבל ראיתם מעט מאוד‪ ,‬רק טיפ‪-‬טיפה‪ ,‬רק‬
‫דמעה אחת מים הדמעות לספר על "קונצנטראציונס‪-‬לגר פלאשוב" זה כאילו להרים ביד אחת‬
‫גורד שחקים‪ ,‬שגנוזים בו תיאורי זוועה של עשרות אלפי יהודים‪.‬‬
‫עכשיו אנחנו יורדים ברחוב אס‪-‬אס‪-‬שטרסה‪ .‬מצד שמאל‪ ,‬הווילות של הקצינים ‪ ,‬אשר עזרו‬
‫ל"קומנדיר" גאט בקריירה המזהירה שלו‪ .‬הנה‪" ,‬הבית האדום" של גאט‪ ,‬שבו גר‪ ,‬התהולל‬
‫ולבסוף אסף בארגזים‪ ,‬את אוצרות היהודים‪ .‬מאחורי "הבית האדום" מלונה של כלבים‬
‫המאומנים בשיסוע אנשים הלבושים בבגדי‪-‬פסים‪ .‬הכלבים אכלו מדי יום בשר ומרק איטריות‪,‬‬
‫כשיהודי‪ ,‬אשר בעיני הנאצים היה אך ורק מספר‪ ,‬אמר משהו באוזני גרמני על כלבים‪ ,‬היה‬
‫חייב להוסיף לשם הבהמי שלהם את התואר "אדון" – למשל‪" ,‬אדון רולף משתעמם היום‬
‫במלונה"‪.‬‬
‫מצד ימין אורוות‪ ,‬מוסכי מכוניות‪ ,‬מעבדות כימיות‪ ,‬מחסני‪-‬ספרים‪ ,‬דיר‪-‬חזירים‪ ,‬ברווזייה‬
‫וארנבייה‪ .‬שוב אנו עוברים בין "הבית האפור" לבין הקסרקטין‪ ,‬ליד ההריסות של אולם‬
‫ההלוויות‪ …‬לפנינו‪ ,‬השער הראשי והרחוב המוביל לעולם החופשי‪ ,‬למציאות העכשווית‪,‬‬
‫לחיים הפרטיים של כל אחד ואחד‪ .‬שלום רבותיי‪ ,‬אתם עוזבים את ה"פלאשוב שלי"‪ ,‬כפי‬
‫שהוא מקועקע במוחי‪ ,‬כפי שהוא חנוט בזיכרוני‪ ..‬וכפי שהוא חוזר אלי במעט בכל לילה‪,‬‬
‫בחלומות בלהות‪]3[ .‬‬

‫מסדר של חיילי ס‪.‬ס במחנה פלשוב‬

‫_________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬מחנה הריכוז פלשוב‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫[‪]9‬‬

‫‪- 50 -‬‬

‫שבירת מצבות בבית הקברות היהודי בפלשוב לצורך סלילת דרכים‪ .‬צייר@ יוסף באו‬

‫רחבה מרוצפת בשטח מחנה פלשוב המורכבת מאבני מצבות שנהרסו בזדון‬
‫_________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬מחנה הריכוז פלשוב‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫[‪]9‬‬

‫‪- 52 -‬‬

‫שטנדיג יעקב‬

‫פלאשוב‬
‫התחנה האחרונה של יהודי‬
‫קראקוב‬

‫שטנדיג יעקב היה במקצועו אדריכל‪ .‬הוא הקים בית ספר מקצועי ברקוב כדי להכשיר את‬
‫הצעירים היהודים לקראת עלייתם לארץ‪-‬ישראל‪ .‬רבים מהמוסדות בקרקוב כמו בתי‪-‬ספר‪,‬‬
‫מושב זקנים ועוד‪ .‬הוא היה המתכנן של המבנים הללו‪.‬‬
‫בעת הכיבוש הנאצי הוא לקח על עצמו את המשימה של ריכוז וקטלוג של מאות ספרי תורה‪,‬‬
‫פרוכות וכלי הקודש ודאג להחביאם כדי שלא יגיעו לידי הנאצים‪.‬‬
‫הוא היה מהנדס הביצוע של רוב הבניינים במחנה פלשוב‪ .‬הוא מתאר בפירוט ‪ -‬כאדריכל‬
‫מקצועי את תהליך בניינם של המבנים במחנה בספרו‪" :‬פלאשוב"‪.‬‬
‫בהמשך‪ ,‬אני מביא את עדותו לגבי קורותיו במחנה‪.‬‬

‫הסלקציה במאי ‪9?::‬‬
‫היינו עובדים בפלאשוב גם בימי ראשון בשבוע‪ .‬המינהל במחנה פלאשוב לא הכיר בימים‬
‫חופשיים מעבודה‪ ,‬ופרט ליום אחד בחג המולד הנוצרי ויום אחד בפסחא‪ ,‬עבדנו במשך כל‬
‫ימות השנה‪ .‬כי איך אפשר להעלות על הדעת שחרור פועלים מעבודה בימי חג כלשהו‪,‬‬
‫כשהמדובר ב"מאמץ עליון בשביל המולדת הגרמנית?" והפועלים כאן הם אסירים פוליטיים‪,‬‬
‫ונוסף לכך יהודים‪ .‬סוף‪-‬סוף לא כדי שיסתובבו בחוסר‪-‬מעש הם לא נשלחו לתנורי בלז'ץ‪ .‬לכן‬
‫המיפקדים בימי ראשון היו דומים למיפקדים בימים אחרים‪.‬‬
‫אבל יום הראשון של ‪ 7‬במאי ‪ 1944‬היה שונה‪ .‬כנראה משהו עומד להתרחש‪ ,‬כי לא שילחו‬
‫איש אחרי המיפקד‪ .‬לא רק שלא ניתנה פקודה לגדודי העבודה לצעוד למקומות העבודה‬
‫הקבועים‪ ,‬אלא להפך‪ ,‬המשמרות מסביבנו קיבלו תגבורת של אנשי ס‪.‬ס והממונים על‬
‫הבלוקים‪ .‬חומת אנשי ה‪-‬ס‪.‬ס נעמדה בין מגרש המיפקד ובין צריפי המגורים‪ ,‬שחלילה וחס‬
‫לא יעז איש לזוז בין המגרש‪ .‬חרדה השתררה בין אסירי המחנה‪ .‬שלטונות המשטרה‬
‫היהודית החזיקו את כל העניין בסודיות גמורה‪ ,‬אבל אחר‪-‬כך רמזו‪ ,‬כי כנראה תיערך ביקורת‬
‫בריאותית‪.‬‬
‫ובעצם‪ ,‬מדוע כל כך חשדניים היהודים כשהמדובר בפעולה גרמנית כלשהי הנוגעת להם? וכי‬
‫מה רוצים הגרמנים במיסדר הבריאות הזה? ודאי ידאגו לאלה שהעבודה קשה עליהם או‬
‫לאלה שמטבח המחנה אינו טעים להם‪ ,‬ואולי לאלה שמזג האוויר והאקלים במחנה אינו‬
‫מתאים בשבילם? האנשים האלה ודאי יזכו לטיפול מיוחד‪ ,‬יקבלו תוספת מזון‪ ,‬מרק טעים‬
‫ואולי אפילו זריקות ויטמין‪ .‬הרי הילדים‪ ,‬למשל‪ ,‬זכו כידוע לטיפול מיוחד כזה‪.‬‬
‫למטרה זאת גידרו שטח מיוחד בתוך מחנה הנשים ושיכנו את הילדים בצריף מספר ‪ .5‬לזרים‬
‫הייתה הכניסה אסורה לצריף הזה‪ .‬הממונים על הילדים ועל צורכיהם היו נציגי המשטרה‬
‫היהודית‪ ,‬האודמן קוך ואחרי כן סאלק גרינר‪ .‬אבל גם הגרמנים דאגו למאתיים הילדים האלה‪.‬‬
‫אקארט בכבודו ובעצמו דאג להם‪ .‬לעיתים היה מחרים מסוחרי המחנה צורכי מזון‪ ,‬ולאחר‬
‫_________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬מחנה הריכוז פלשוב‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 53 -‬‬

‫שהוריד בשבילו את חלק הארי‪ ,‬היה נכנס לבית הילדים והיה מחלק סוכריות‪ ,‬תפוחים‬
‫ואגסים‪ ,‬כי אקארט היה לו לב טוב וחם בשביל ילדי ישראל‪.‬‬
‫היה גם טיפול נשי בילדים‪ ,‬אך לא על ידי אמותיהם של הילדים האלה‪ .‬בין הילדים היו הרבה‬
‫יתומים‪ ,‬ביניהם יתומים גם מאב וגם מאם‪ .‬במחנה אסור היה להחזיק ילדים יחד עם ההורים;‬
‫חייבים היו להעביר אותם לבית הילדים‪ ,‬ושם ידאגו להם "נשים צדקניות"‪ ,‬כדי שאמותיהם של‬
‫הילדים יוכלו להתמסר לעבודה ללא הפרעה‪ .‬ואם כן‪ ,‬גם בשביל החלשים‪ ,‬העייפים והזקנים‬
‫רוצים הגרמנים משהו לסדר‪ .‬אך מה לעשות – שכחו לדאוג לסאנאטוריום המפורסם‪…‬‬
‫באושוויץ‪.‬‬
‫והנה הופיעה על מגרש המיפקד כל הכבודה של המחנה עם ראש המשטרה היהודית‪,‬‬
‫חילוביץ'‪ .‬עברו כשתי שעות עד שהתחיל המחזה‪ .‬חילוביץ' נעמד בחזית ופוקד בקול חזק‪:‬‬
‫"כולם דום‪ ,‬להוריד כובעים"‪ .‬כל המחנה נעמד דום‪ ,‬כמעט קפוא למראה ההאופטשטורמפירר‬
‫בלאנקה‪ ,‬הרופא הראשי של המחנה שבא עם האוברשטורמפירר גרים‪ ,‬הממונה על רובע‬
‫המגורים במחנה‪ ,‬ובלוויית ההאופטשטורמפירר אקארט‪ ,‬האחראי למיפקד‪ .‬חילוביץ' התקרב‬
‫אליהם בריצה‪ ,‬כדי למסור דו"ח מספרי על אסירי המחנה ולהודיע שהכל מוכן להתחלת‬
‫ה"הצגה"‪.‬‬
‫את הדו"ח החנפני הזה קיבל אקארט בתנועת ראש קלה‪ .‬באלנקה וגרים לא העיפו אפילו‬
‫מבט לעבר חילוביץ'‪ .‬אחרי התייעצות קצרה הוחלט לשלוח את הנשים למחנה שלהן‪ ,‬ואז‬
‫התחיל מצעד הגברים‪ .‬כל אחד מהגברים – ערום כביום היוולדו – חייב היה לגשת אל‬
‫בלאנקה‪ .‬על יד שולחן עם כרטיסייה אדומה‪ ,‬ישבו אונטרשארפירר לאנדסדורפר ומארצל‬
‫גולדברג‪ .‬בלאנקה היה מורה באצבעו הקטנה מי חייב לגשת לשולחן ולהירשם‪ ,‬כלומר‪ ,‬לזכות‬
‫בנסיעה ל"סאנאטוריום"‪ .‬מי שבלאנקה לא הורה עליו באצבעו‪ ,‬לא זכה לכבוד הזה‪ .‬וכך היו‬
‫הגרמנים קובעים מי למוות ומי לחיים‪.‬‬
‫הפרוצדורה הזאת נסחבה באיטיות – הגרמנים כידוע יודעים למצוץ את דם קורבנם‪ ,‬אם הם‬
‫רוצים בכך‪ .‬וביום אביבי זה היה מזג האוויר‪ ,‬כאילו להכעיס‪ ,‬קר וסגרירי כמו באחד מימי‬
‫דצמבר‪ ,‬בלאנקה – פרח החממה הענוג – הורה להביא לו פרווה‪ ,‬ולבש אותה מעל לחליפתו‬
‫ומעילו החורפי החם‪ .‬מובן שלרופא הראשי שקפא מקור לא הפריע כלל שהאסירים עומדים‬
‫ערומים – הם חסונים‪ ,‬להם הקור אינו מציק‪.‬‬
‫פתאום מורגשת תנועה בין הכבודה‪ ,‬ומישהו מודיע כי גאט עומד להגיע‪ .‬ובאמת‪ ,‬המכונית‬
‫הקטנה שלו באה במהירות ונעצרת בפתאומיות בפני קבוצת הקצינים‪ .‬מן המכונית מגיחה‬
‫דמות ענק‪ ,‬שני מטר גובהה – האמרגן הראשי של הצגת היום הגיע‪ .‬הגרמנים מרימים את‬
‫הידיים ל"הייל היטלר" ומקיימים התייעצות קצרה‪ .‬ודאי יחולו שינויים בביצוע המיון‪.‬‬
‫גאט הסביר כנראה לבלאנקה כי אם ימשיכו בשיטתם יימשך המיון‪ ,‬שנועד להקיף ‪15,000‬‬
‫אסירים‪ ,‬לפחות יומיים‪ ,‬והעבודה בוערת‪ .‬ובאמת חלו שינויים בהתאם להוראותיו של גאט‪,‬‬
‫כשראש הטקס בלאנקה מנצח על המלאכה‪ .‬לפי השיטה החדשה עברו האסירים בשורה‬
‫עורפית‪ ,‬במקביל למקום עמידתם של גאט ובלאנקה‪ ,‬במרחק כעשרה מטר מהם‪ .‬כל אסיר‪,‬‬
‫כשהוא ערום‪ ,‬נעול נעליים בלבד ובידו השמאלית צרור בגדיו‪ ,‬חייב היה לעשות "ימינה פנה"‬
‫בהגיעו לפני גאט ובלאנקה ולעבור לשנייה אחת לדום‪.‬‬
‫אודמן שעמד מול בלאנקה‪ ,‬מאחורי האסיר‪ ,‬עקב אחרי תנועת אצבעו הקטנה של בלאנקה‪.‬‬
‫אם האסיר היה איש זקן‪ ,‬חלש או "מוזלמן"‪ ,‬כולו עור ועצמות‪ ,‬או ילד בגיל למטה מ‪ ,14-‬דחף‬
‫אותו האודמן לפי הוראת אצבעו של בלאנקה לעבר השולחן‪ ,‬שעליו עמדה הכרטסת האדומה‪.‬‬
‫ומי שהאיר לו המזל עשה "שמאלה פנה" והצטרף בריצה לאלו שנמצאו כשרים להמשיך‬
‫בעבודתם במחנה‪ .‬העבודה מתקדמת עכשיו מהר מאוד‪ .‬הרי זה באמת לא חשוב‪ ,‬אם בגלל‬
‫החיפזון נעשות פה ושם שגיאות קטנות ואדם כשיר נדחף לשולחן‪ .‬במי סוף‪-‬סוף מדובר כאן?‬
‫העיקר להמשיך‪ .‬גוש אסירים אחד עובר את המיון‪ ,‬והנה גוש אסירים שני צועד ערום אחריו‪,‬‬
‫_________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬מחנה הריכוז פלשוב‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 54 -‬‬

‫והקבוצה השלישית כבר פושטת את בגדיה‪ .‬כשראה גאט שהעבודה מתנהלת כסדרה‪ ,‬עזב‬
‫את המקום ונעלם‪ .‬עד הצהריים גמרו את הסלקציה של הגברים‪.‬‬
‫עתה עוברת ההצגה למחנה הנשים‪ .‬שם עומד שוב בלאנקה ועל ידו המשגיחה הראשית‪,‬‬
‫והנשים הערומות‪ .‬כל אחת עם חבילת בגדים ביד שמאל‪ ,‬עוברות לפניהם‪ .‬בדיוק אותה‬
‫ההצגה שהתקיימה לפני הצהריים אצל הגברים‪.‬‬
‫בתום שתי ההצגות האלה השתררו אי‪-‬ביטחון ופחד בתוך המחנה‪ ,‬ובכן‪ ,‬לא רק באושוויץ יש‬
‫סלקציות – היום המחנה פלאשוב עבר "ביקורת רפואית"‪.‬‬
‫האסירים והאסירות חזרו לצריפי מגוריהם‪ .‬גם אלה שסימנו להם בכרטסת האדומה סימן‬
‫מסויים וגם אלה שלא היה להם הכבוד הגדול הזה‪ .‬עבר שבוע שלם שקט‪ ,‬בלי כל מאורעות‬
‫מיוחדים במחנה‪ ,‬כאילו לא קרה דבר‪ .‬מיפקדי הבוקר והערב‪ ,‬הפגישות המשפחתיות ואפילו‬
‫הפגישות הרומנטיות‪ ,‬נמשכו כרגיל‪.‬‬
‫והנה הגיע יום הראשון הבא‪ ,‬הוא ‪ 14‬במאי ‪ .1944‬מיפקד הבוקר רגיל‪ ,‬אבל הפעם מזג‬
‫האוויר אביבי נהדר‪ ,‬השמש זורחת וריח השדות מגיע עד למגרש המיפקד‪ .‬עוד אנו נהנים‬
‫ממזג האוויר הנפלא‪ ,‬והנה אנו מוקפים על ידי משמרות כבדים‪ ,‬כולל הממונים על הבלוקים‬
‫וה"משגיחות"‪ ,‬שהפרידו בינינו ובין רובע המגורים‪ .‬האסירים הסתדרו לא בחמישיות‪ ,‬כרגיל‪,‬‬
‫אלא בעשיריות‪ ,‬כדי שכולם יהיו מקובצים יחד ויוכלו יותר טוב להאזין לפקודות‪.‬‬
‫לאורך הרחוב ברגשטראסה‪ ,‬מן הכניסה לאזור המגורים ולאורך מגרש המיפקדים והמטבח‪,‬‬
‫הועמדו משמרות חמושים במכונות ירייה קלות ובמכונת ירייה אחת כבדה‪ ,‬שלועה מופנה‬
‫ישר למגרש המיפקדים‪ .‬ושוב חילוביץ' קופץ בפני הפמליה של גאט‪ ,‬בלאנקה וגרים‪ .‬כל‬
‫הממונים על הבלוקים מתייצבים בפני אקארט ומקבלים הוראות מדוייקות‪ .‬השעה כבר אחת‪-‬‬
‫עשרה‪ ,‬והנה מביאים את השולחן עם הכרטסת האדומה‪.‬‬
‫עתה הבינו האסירים את הקשר שבין המצעד מלפני שבוע ובין זה של היום‪ .‬הממונים על‬
‫הבלוקים ניגשים לשולחן ומעתיקים את השמות שסומנו בשבוע שעבר כחולים וזקנים‪ .‬הם‬
‫חוזרים לבלוקים שלהם‪ ,‬קוראים את שמות האנשים ומעמידים אותם בצד‪ .‬אחר‪-‬כך‬
‫מסתדרים כל אלה בחמישיות‪ .‬גברים לחוד ונשים לחוד‪ ,‬ופניהם מופנים לעבר שער היציאה‬
‫של המחנה‪.‬‬
‫עכשיו הבינו הכל מה מתרחש כאן‪ .‬מתחיל בכי חרישי‪ ,‬הגובר והולך‪ ,‬ושומעים איך אבות‬
‫קוראים לבניהם ואימהות לבנותיהן‪ .‬הכל מבוהלים ומפוחדים‪ .‬גאט נותן פקודה לזוז‪ .‬התחילו‬
‫לנוע במורד ההר‪ ,‬אל מחוץ לשער היציאה‪ .‬שני טורים של גברים ושל נשים‪ ,‬אבות ואמהות‪,‬‬
‫אחים ואחיות וכן ילדים מתחת לגיל ארבע‪-‬עשרה‪ .‬כ‪ 1,000-‬אי שיחד‪ ,‬תחת משמר כבד של‬
‫ס‪.‬ס‪ ,.‬עד שנעלמו מעינינו‪ .‬בכאב צורב ובצער עמוק נפרדנו מאלף האומללים האלה‪ ,‬אך‬
‫השלינו את עצמנו כי באושוויץ יהיה להם אולי קל יותר‪ .‬בפרט שגאט ניחם קבוצת נשים‬
‫מקוננות ואמר להן כי באושוויץ העבודה היא יותר קלה‪ .‬בפלאשוב‪ ,‬הוסיף‪ ,‬אין מקום לחלשים‬
‫ונרפים‪ .‬כאן הכל חייבים לעבוד קשה‪ ,‬אבל בזה לא גמרנו‪.‬‬
‫באותה הדרך שבה ירדו טורי האומללים‪ ,‬עלו בכיוון הפוך כמה מכוניות משא ריקות‪ ,‬כאילו‬
‫באו למאפייה או למטבח‪ .‬באופן אינסטינקטיבי עקבו אחריהן עינינו המפוחדות‪ .‬המכוניות‬
‫הגיעו לכניסה למחנה הנשים‪ .‬במחנה הנשים‪ ,‬מצריף מספר ‪ ,5‬מבית הילדים שלנו‪ ,‬שעד‬
‫עתה "דאגו" לו כל כך הגרמנים והיהודים גם יחד‪ ,‬מוציאים כעת החוצה את האוצר היקר‬
‫ביותר שלנו‪ ,‬את ילדינו‪ ,‬שבנס הצלחנו להכניסם למחנה ולהסתירם מעיניהם הבולשות של‬
‫השרנרים‪ ,‬הקריגרים והמאוררים‪ .‬את מאתיים ילדינו מעמיסים כעת על מכוניות המשא‪ .‬גם‬
‫אותם יובילו ל"סאנאטוריום" באושוויץ‪.‬‬
‫הלב מתפקע מכאב והדם נקרש בעורקים‪ .‬בכי מר ממלא את כל המגרש‪ .‬גאט פוקד על כל‬
‫האסירים להתיישב במגרש עם הגב לדרך שבה יצאו המגורשים‪ .‬אחר‪-‬כך הוא ניגש לאחד‬
‫_________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬מחנה הריכוז פלשוב‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 55 -‬‬

‫מאנשי ה‪-‬ס‪.‬ס‪ .‬ושולח אותו למרכזיית הטלפונים‪ ,‬ומייד משמיעים כל הרמקולים במחנה‬
‫מוסיקה עליזה‪ .‬המנגינות הרועשות של פוקסטרוטים וטנגו מחרישות את בכי האימהות‪.‬‬
‫עד שלבסוף נשמעת מנגינה "אימא'לה‪ ,‬קני לי סוסון" ( ‪Mamashi. Kauf mir cin‬‬
‫‪.)Pferdchen‬‬
‫בליווי הקאקופוניה הטרגית הזאת‪ ,‬כשצריחות פראיות של הרמקולים (שמטרתן הייתה‬
‫גם להחריש את קריאות השלום של הילדים להוריהם)‪ ,‬מתחרות עם בכי האימים של‬
‫ההורים והילדים‪ ,‬עולות המכוניות עמוסות הילדים במעלה ההר‪ ,‬עוברות ליד מרתף‬
‫תפוחי האדמה וחצר משרד הבנייה‪ ,‬עד שנעלמות מן העין‪ .‬רק שתי מכוניות של ילדים‬
‫מבוגרים עברו דרך רחוב ברגשטראסה‪ ,‬לא הרחק ממגרש המיפקד‪ .‬כאן יכולנו ל ראות‬
‫בבירור את תנועות הידיים של הילדים‪ ,‬המברכים לשלום זו הפעם האחרונה את הוריהם‬
‫וקרוביהם‪.‬‬
‫זמן רב חששתי להעלות תיאור זה על הכתב‪ .‬הרגשתי שאף כי הייתי עד ראיה של‬
‫המצעד הבלתי רגיל הזה‪ ,‬אין לי הכישרון הספרותי‪ ,‬כדי לתאר את הגיהינום הזה עלי‬
‫אדמות‪ .‬אוצר המילים שלי עני מדי מלתאר את המתח הרב שהצטבר אז‪ ,‬ורק ניצוץ אחד‬
‫היה חסר כדי לפרוק את הייאוש והזעם שהצטבר ולגרום להתקוממות‪.‬‬
‫במשך ימים ושבועות ארוכים‪ ,‬עד לחיסול מחנה פלאשוב‪ ,‬לא ידענו מה גורלם של המגורשים‪.‬‬
‫הידיעות שהיו מעבירים לנו מלווי השיירות של ה‪-‬ס‪.‬ס היו מרגיעות‪ .‬כנראה קיבלו פקודה לא‬
‫לגלות את האמת‪ .‬הם סיפרו לנו נפלאות על הגן הנהדר‪ ,‬שבו משחקים ילדינו בהשגחת‬
‫מטפלות מיוחדות‪ .‬הם סיפרו כי ראו את האנשים הזקנים מתהלכים להנאתם בגן הפורח‪.‬‬
‫הקרובים התמימים במחנה האמינו בבדיות אלה ותיארו לעצמם את יקיריהם בגן עדן עלי‬
‫אדמות‪ .‬אך אלי! האם הדרך לגן עדן שלך חייבת לעבור דרך ארובות הקרמטוריום? – האמת‬
‫זועקת לשמיים‪ :‬כל המשלוח של אלף ומאתיים הגברים והנשים והילדים הפך בו ביום לאפר‪.‬‬
‫אך כפי שעל הקבר צומח עשב‪ ,‬כך על הכאב עובר חוק התיישנות‪]4[ .‬‬

‫הנריק קודלר‬
‫ניסיונות התנגדות במחנה פלאשוב‬
‫העדות נמסרה מפי הנריק קודלר‪ ,‬יליד ‪ ,1923‬שניצל וחזר לקראקוב‪.‬‬
‫בדצמבר ‪ 1942‬נשלחתי עם עוד ‪ 500‬איש מפלאשוב לעבוד במחלקה לתיקון מכוניות צבאיות‬
‫(‪ .)Heereskraftpark, H.K.P‬במחלקה זו עבדתי כחצי שנה‪ .‬כל יום היינו הולכים ברגל‬
‫עשרה קילומטרים בליווי משמר צבאי‪ .‬ב‪ 6-‬בבוקר היינו יוצאים לעבודה וחוזרים למחנה ב‪7-‬‬
‫בערב‪ .‬מסתבר שבמחנה היה יותר גרוע משהיה בגטו‪ .‬התנאים נעשו יותר קשים כל שבוע‪.‬‬
‫בצריף של ‪ 5‬על ‪ 7‬מטרים ישנו ‪ 350‬איש‪ .‬בהתחלה היו איתנו מזוודותינו‪ ,‬אחר‪-‬כך נלקחו‬
‫המזוודות וכל המיטלטלין‪ .‬לעיתים קרובות נערכו ביקורות ונשדד מאיתנו הכל‪.‬‬
‫אחרי שישה חודשים צמצמו הגרמנים את היחידה שבה עבדתי ואני הועברתי כמסיק תנורים‬
‫בבית‪-‬המרחץ‪ ,‬שם עבדתי עד אוקטובר ‪ .1944‬ארוסתי גם כן הייתה במחנה פלאשוב‪.‬‬
‫הצלחתי להוציאה מגטו ב' (המיועד לאלה שלא קיבלו רישיונות עבודה) ולהכניסה לצריפי‬
‫_________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬מחנה הריכוז פלשוב‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 56 -‬‬

‫הנשים‪ ,‬שם עבדה בעבודה שחורה‪ .‬באותו זמן היה מפקד המחנה גאט רגיל לערוך ציד‬
‫מקורי‪ :‬מתוך לשכתו היה יורה עם חבריו אל יהודים העובדים בחוץ‪ ,‬כפי שיורים בציפורים‪.‬‬
‫הואיל והמחנה השתרע על שטח של בית‪-‬העלמין היהודי הישן‪ ,‬שהיה מלא טיט ובוץ‪ ,‬נצטווינו‬
‫לסלול כבישים‪ .‬גאט פקס להרוס את המצבות מבית העלמין ובמצבות האלה לסלול את‬
‫הכבישים‪ .‬בעבודה זו הועסקו הקבוצות שעבדו במשך היום מחוץ למחנה‪ .‬כשהיינו חוזרים אל‬
‫המחנה ב‪ 7-‬בערב‪ ,‬עייפים אחרי העבודה‪ ,‬היינו חייבים לעבוד עוד בסלילת הכבישים‪,‬‬
‫לפעמים עד שתיים או שלוש בלילה‪ .‬כך עבדנו בלי ארוחת ערב ובלי רגע של מנוחה‪ .‬ואחרי‬
‫שינה של שעתיים‪ ,‬היו מעירים אותנו להמשיך בעבודה‪.‬‬
‫מובן שהיו נופלים קורבנות רבים‪ ,‬כי היו מכים ויורים בלי כל סיבה‪ .‬לפעמים היה מופיע גאט‬
‫כשהוא שיכור‪ ,‬ניגש אל האסיר הראשון שנתקל בו בדרכו ושואל‪ ,‬אם הוא לא מוצא חן בעיניו‪,‬‬
‫או למה הוא מסתכל בו כך‪ ,‬ובלי לחכות לתשובה היה מרביץ בשוט הרכיבה שלו‪ ,‬עד‬
‫שהקורבן התמוטט; ואז היה יורה בו‪ .‬וכך היה עושה עם השני והשלישי‪ .‬פעם ברח צעיר אחד‬
‫מן המחנה‪ ,‬וכתגובה על כך ציווה גאט להרוג עשרה בחורים בגיל ‪ 17-20‬שנה‪.‬‬
‫גאט בעצמו בחר את הבחורים והם הובלו על פי בור; שם נצטוו להתפשט ולעמוד דום‪ .‬אחרי‬
‫שהוכו מכות רצח‪ ,‬נורו על ידי אנשי ס‪.‬ס ונפלו לתוך הבור‪ .‬הבחור שעמד האחרון בתור‬
‫הצליח לקפוץ לתוך הבור לפני שירו בו‪ ,‬אבל איש ה‪-‬ס‪.‬ס ראה זאת‪ ,‬ניגש אל הצעיר והתחיל‬
‫להרביץ בו‪ ,‬וצעק‪" :‬רמאי שכמותך!" (!‪ .)Du Schwindler‬אחר‪-‬כך ירה בו‪ .‬הייתי עד ראיה‬
‫למחזה הזה ובמשך זמן רב לא יכולתי להירגע‪.‬‬
‫מאחר שרוב הרציחות בוצעו לא הרחק מבית‪-‬המרחץ שבו עבדתי‪ ,‬ראיתי הרבה דברים‬
‫שאחרים לא ראו‪ .‬לעיתים קרובות היו מוציאים להורג את הקורבנות בלילות‪ .‬פעם עמדו‬
‫להוציא להורג טרנספורט שלם שהגיע מבוכניה‪ ,‬בגלל בריחת אסיר אחד מן הטרנספורט‪.‬‬
‫התחננו בפני גאט‪ ,‬והוא הסתפק הפעם בעשרה קורבנות‪ .‬שני אודמנים‪ ,‬פינקלשטיין וליבלינג‪,‬‬
‫עשו בעורמה‪ :‬הם ניגשו אל הצריף ושאלו מי מעוניין לצאת לעבודה קלה ולקבל כיכר לחם‪.‬‬
‫מובן שהיו מתנדבים רבים‪ ,‬ומהם בחרו עשרה אנשים‪ .‬אחר‪-‬כך פקדו על עשרה אלה לעמוד‬
‫לפני הצריף‪ ,‬אלה היו רובם מבוגרים‪.‬‬
‫האודמנים חזרו לצריף ובחרו עוד עשרה – והפעם בחורים צעירים‪ .‬הם פקדו על הבחורים‬
‫להביא אתים לחפירה‪ ,‬ואז כולם הבינו לאיזו מטרה נלקחו הבחורים‪ .‬אחד המבוגרים מבין‬
‫הנידונים פנה אל חבריו ואמר‪" :‬אם כבר נגזר עלינו למות‪ ,‬נמוך בכבוד‪ ,‬כפי שיאה ליהודים‪,‬‬
‫ונאמר וידוי"‪.‬‬
‫התחילו כולם להתפלל בלילה החשוך הזה על יד קבריהם הפתוחים‪ ,‬ואנחנו שמענו את קולות‬
‫הנידונים האומללים והדם קפא בעורקינו‪ .‬הובילו את עשרת המבוגרים‪ ,‬אחד‪-‬אחד‪ ,‬מאחורי‬
‫בית‪-‬המרחץ‪ ,‬וירו בהם‪ .‬ועשרת הבחורים הצעירים נאלצו לחפור קברים בשבילם‪ .‬וקרה‬
‫שאחד הבחורים הצעירים נאלץ לקבור את אביו‪ .‬כשהכיר את גופת אביו – התעלף‪ .‬הביאו‬
‫אותו לבית‪-‬המרחץ‪ ,‬ובעזרת הרופא דוקטור קראנץ בקושי חזרה אליו הכרתו‪.‬‬
‫לעיתים קרובות ערכו הגרמנים ביקורות וחיפושים בחפצי האסירים‪ ,‬שחזרו מן העבודה‬
‫במחנה‪ .‬משום כך במשך חודשים לא היו מביאים האסירים‪ ,‬שהיו עובדים במקומות העבודה‬
‫מחוץ למחנה‪ ,‬כל צרכי מזון‪ ,‬אף פעם אחת ביקש חילוביץ' "זקן המחנה" שיביאו לחם שחור‪,‬‬
‫כי שרר רעב במחנה‪ .‬ואז הביאה קבוצת עבודה‪ ,‬שהיית המורכבת ממאת גברים ואישה‬
‫אחת‪ ,‬כיכרות לחם שחור‪ .‬לפתע נערך חיפוש על יד שער הכניסה בנוכחות גאט‪ ,‬וכשמצאו‬
‫את כיכרות הלחם‪ ,‬אך ורק לחם שחור‪ ,‬פקד גאט להוביל את כולם אל "הגבעה" ושם נורו‬
‫כולם‪ .‬היו עדי ראיה שראו את אנשי ס‪.‬ס‪ .‬אונסים את גופת האישה שנורתה‪.‬‬
‫החלטנו שהגיע זמן להתגונן‪ .‬הייתה לנו חברה‪ ,‬הלנה שטרנליכט מקראקוב‪ .‬היא הייתה בת‬
‫תשע‪-‬עשרה‪ .‬עתה היא גרה באבנזה‪ .‬הלנה עבדה כעוזרת בית אצל גאט ויכלה לפעמים‬
‫_________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬מחנה הריכוז פלשוב‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 57 -‬‬

‫להציץ בניירותיו‪ .‬לפי בקשתנו עשתה בשבילנו תדפיסים מן המנעולים של קופת הפלדה ושל‬
‫המגירות שבהנהלת המיפקדה‪ ,‬ואנחנו התאמנו בהתאם לכך את המפתחות‪ .‬באמצעותה‬
‫נתקבל אחד מחברינו‪ ,‬אדם שטאב ז"ל‪ ,‬כמצחצח נעליים אצל האופשטורמפירר ראבל‪ .‬חברנו‬
‫שטאב ניצל את ההזדמנות שחזר ראבל שיכור‪ ,‬הוציא ממנו את אקדחו ומסר אותו לנו‪.‬‬
‫צריפי הדיור של האסירים היו נפרדים מבתי המלאכה‪ ,‬מצריפי המגורים של אנשי ס‪.‬ס‬
‫וההנהלה‪ ,‬מהקזינו וממחסני הנשק‪ ,‬כגבול שימוש גדרי תיל בעלי מתח חשמלי גבוה‪ .‬המעבר‬
‫היה על יד השער‪ ,‬לא הרחק מלשכת הממונה על הבלוקים‪ .‬מי שרצה לעבור לצד השני היה‬
‫חייב להצטייד ברישיון מיוחד ולהתייצב בלשכת הממונה על הבלוקים‪ .‬לפעמים חברי ואני‬
‫היינו יוצאים בלילות‪ ,‬והיינו מתייצבים בלשכת הממונה על הבלוקים ומוסרים שנשלחנו לנקות‬
‫איזו תעלה או צינור מים; ואז היינו הולכים למחסן הנשק ומוציאים משם רובים וארגזי נשק‪.‬‬
‫כשהיו במשמר האוקראינים היה אחד מחברינו נותן בקבוק משקה לאוקראיני – וכשהיה‬
‫משתכר – המשכנו אנחנו במלאכתנו‪.‬‬
‫את הנשק והתחמושת היינו מעבירים ומסתירים בעליית הגג של חדר הדוודים‪ .‬כשהיה אדם‬
‫מסתכל מלמטה נראה היה לו שאין כמעט אפשרות לעלות אל עליית הגג; כדי להגיע לשם‬
‫היה הכרח לעבור בין צינורות לוהטים של מים חמים‪ ,‬אבל אנחנו הכרנו את כל מכמני עליית‬
‫הגג הזאת וידענו לעבור בין הצינורות‪.‬‬
‫היינו מאורגנים בצורה כזאת‪ ,‬שכל אחד מאיתנו הכיר רק אחדים מן החברים‪ .‬אותי הכניס‬
‫לארגון אדם שטאב‪ .‬מנהיגי הארגון היו אדם שטאב‪ ,‬ויקטור טראובמן ודוד הרץ‪ ,‬שלושתם‬
‫מקראקוב‪ .‬אחד מחברינו עבד במחצבה והיו לו מפתחות ממחסן חומרי הנפץ‪ .‬הוא היה‬
‫מספק לנו את הדינמיט‪ ,‬ואנחנו היינו אורזים אותו בחבילות הדומות לחבילות של עולש‪.‬‬
‫במשך משמרות הלילה היינו גם מכינים באופן פרימיטיבי רימוני יד; היינו חותכים צינורות‬
‫מים לקטעים של ‪ 8‬ס"מ כל אחד; בקצותיהם היינו עושים הברגה ומבריגים סגרים מצינור‬
‫רחב יותר ובקצה אחד היינו מתקינים פתח לפתיל; את הצינור מילאנו חומר נפץ‪ .‬היה מספיק‬
‫להצית את הפתיל‪ ,‬כדי שהתוצאה תהייה בטוחה‪.‬‬
‫את הכישלון הראשון נחלנו באותו יום בו ירו בחילוביץ' ובחבריו‪ .‬אוקראיני אחד מן המשמר‪,‬‬
‫שרצה כנראה לזכות בפרס מאת גאט‪ ,‬כפי שזכה הנהג של גאט על שהפיל בפח את‬
‫חילוביץ'‪ ,‬פנה אל שטאב בהצעה שימכור לו כדורי אקדח‪ .‬שטאב הכיר את האוקראיני עוד‬
‫מלפני המלחמה והאמין לו‪ .‬בינתיים רץ האוקראיני אל גאט והלשין עליו‪ .‬גאט בא בליווי‬
‫עשרות קלגסי ס‪.‬ס ונכנס לחדר הדוודים‪ .‬שם היה מונח פטיש שמשקלו חמישה קילו‪.‬‬
‫גאט תפס את הפטיש והרביץ בו בחזה של כל אחד מאיתנו‪ .‬את שטאב חיפשו בכל מקום‪,‬‬
‫אבל כדי שלא לסכן את כולנו‪ ,‬הוא הסגיר את עצמו בידי המרצחים‪ .‬עינו אותו עינויי תופת‪,‬‬
‫כדי שיודה ממי ואיך קיבל את האקדח‪ .‬תלו אותו בידיו וחתכו את בשרו באולר‪ ,‬על אף‬
‫העינויים הנוראיים לא מסר שטאב למרצחיו שום דבר‪ .‬עד שהוציאו אותו מחדר המפקדה וירו‬
‫בו‪.‬‬
‫בערב‪ ,‬אחרי המיפקד‪ ,‬הניחו הגרמנים את גופתו על יד גדר התיל וצירפו לוח מודעה בזו‬
‫הלשון‪" :‬ככה נראים אלה הפועלים נגד הגרמנים ומסתירים נשק"‪ .‬כל האסירים היו חייבים‬
‫לעבור על יד גופתו של המעונה ולקרוא את הכתוב במודעה‪ .‬אחר‪-‬כך הוכנסו כולם לצריף‬
‫ונבדקו באופן יסודי‪ ,‬אם אין להם נשק‪ .‬מובן שלא מצאו דבר‪.‬‬
‫כמה ימים אחרי‪-‬כן התחילו הגירושים מפלאשוב‪ .‬חלק מן האסירים נשלח בטרנספורט לגרוס‪-‬‬
‫רזן‪ ,‬קומץ של חברינו מן המחתרת נשאר במקום‪ ,‬אך עד כמה שידוע לי לא השתמשו בנשק‬
‫שהוסתר‪ .‬אני הייתי בין אלה שגורשו לגרוס‪-‬רוזן‪]5[ .‬‬

‫_________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬מחנה הריכוז פלשוב‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 58 -‬‬

‫בייסקי משה‬

‫עדותו‬
‫במשפט אייכמן‬
‫ד"ר משה בייסקי (‪ 1‬בינואר ‪ 6 – 1921‬במרץ ‪ ,)2007‬שופט בית המשפט העליון‪.‬‬
‫היה שופט שלום ושופט מחוזי‪ .‬בתקופת משפט אייכמן כיהן כשופט שלום‪.‬‬
‫משה בייסקי נולד בשנת ‪ 1921‬בכפר דז'אלושיצה שבפולין‪ .‬מגיל צעיר היה חבר תנועת‬
‫הנוער הציוני בעיר קראקוב‪ .‬עבר את השואה בגטו פלשוב ובכמה מחנות ריכוז‪ ,‬שרד את‬
‫השואה בעזרת אוסקר שינדלר‪ ,‬ועלה לארץ ישראל מאיטליה בשנת ‪ 1945‬לקיבוץ תל‪-‬יצחק‪.‬‬
‫כיהן כיו"ר הוועדה לציון חסידי אומות העולם ב"יד ושם" וכן חבר במועצת "יד ושם"‬
‫והנהלתה‪ .‬כ"כ כיהן כיו"ר המכון ללימודי השואה "משואה" אשר בתל‪-‬יצחק‪.‬‬
‫ד"ר משה בייסקי היה העד הראשון במשפט אייכמן‪,‬שהוצגה לו השאלה"‬
‫"מדוע לא התקוממתם?"‬
‫ת‪ .‬כן ‪.‬‬

‫היועץ המשפטי‪ :‬שמך ד"ר משה בייסקי?‬
‫ש‪ .‬אתה שופט שלום בתל‪-‬אביב? ת‪ .‬כן‪.‬‬
‫ש‪ .‬אתה גר ברחוב פנקס ‪ 7,‬תל‪-‬אביב? ת‪ .‬נכון ‪.‬‬
‫ש‪ .‬נולדת ב‪ 1-‬בינואר ‪ ?1921‬ת‪ .‬נכון ‪.‬‬

‫ש‪ .‬ד"ר בייסקי‪ ,‬בפרוץ מלחמת העולם השנייה היית בקרקוב? ת‪ .‬נכון‪.‬‬
‫ש‪ .‬המשכת לעבוד שם עד אמצע שנת ‪ ?1940‬ת‪ .‬נכון ‪.‬‬
‫ש‪ .‬ומה קרה אתך אחר כך?‬
‫ת‪ .‬כאשר הוחל בקרקוב בהתקנת הגיטו‪ ,‬החלטתי לא להיכנס לתוך הגיטו‪ .‬ומאחר והורי‬
‫גרו בעיירה במרחק כ‪ 80-‬קילומטר מקרקוב‪ .‬יצאתי לאותה עיירה‪ .‬בעיירה זו רוכזו למעשה‬
‫הרבה יהודים אשר לא היו גרים בה לפני המלחמה‪ .‬היו אלה פליטים‪ ,‬לאחר שכבר עברו‬
‫ממקומות יותר גדולים כשנפתח הגיטו‪.‬‬
‫ש‪ .‬מה שם העיירה?‬
‫ת‪ .‬דז'יאלושיצה‪ .‬בעיירה זו הייתי עד ימים אחדים לפני ראש השנה ‪ .1942‬את התאריך‬
‫המדויק לא אוכל לזכור היום‪ ,‬על כל פנים זה היה כשבוע או עשרה ימים לפני ראש השנה‬
‫‪. 1942‬‬
‫תקופת המלחמה בעיירה זו‪ ,‬אם לתאר אותה בקיצור‪ ,‬הייתה כמובן כמו בכל פולין באותה‬
‫תקופה‪ ,‬התחילה בנשיאת הרצועה עם המגן‪-‬דוד על היד‪ ,‬עבודת כפייה שבתחילה הייתה רק‬
‫יום בשבוע‪ ,‬לאחר מכן יומיים בשבוע‪ ,‬ולחלופין האוכלוסייה הייתה עובדת‪.‬‬
‫היה איסור כבר‪ ,‬נדמה לי‪ ,‬מתחילת בואי לאותה עיירה‪ ,‬לצאת את תחומי העיירה‪ .‬אגב זו‬
‫הייתה עיירה יהודית בעיקרה גם לפני המלחמה‪ ,‬אשר הוכפלה או הושלשה אפילו עם פרוץ‬
‫_________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬מחנה הריכוז פלשוב‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 59 -‬‬

‫המלחמה‪ ,‬כי כל מי שהיה לו קרוב באותה עיירה‪ ,‬מערים יותר גדולות‪ ,‬שלזיה‪ ,‬קרקוב‪ ,‬לודז'‬
‫{ליצמנשטאט – בגרמנית}‪ ,‬הגיע לאותה עיירה‪.‬‬
‫אסור היה להתרחק מתוך תחומי העיירה‪ .‬בקושי רב אפשר היה מדי פעם להשיג רשות‬
‫יציאה‪ .‬בערבים אסור היה לעזוב את הבתים‪ .‬כמובן‪ ,‬אם מישהו נתפס על קלקלתו בצאתו את‬
‫העיירה‪ ,‬הדברים לעתים קרובות מאד נסתיימו ביריות והריגת אנשים‪ .‬לא אוכל‪ ,‬שוב מתוך‬
‫מרחק‪-‬הזמן‪ ,‬לזכור מה היו המספרים של היהודים‪ ,‬שהוצאו בצורה זו להורג‪.‬‬
‫ש‪ .‬איזה יחידות גרמניות פעלו שם?‬
‫ת‪ .‬אני סבור שבעיקרם היו אנשי ס"ס‪ ,‬אבל אני סבור שהייתה תקופה בה היו אנשי‬
‫שוצפוליציי‪ .‬היו באותה עיירה תקופה מסויימת גם ‪ .N.S.D.A.P‬אבל תקופה מסויימת בלבד‪.‬‬
‫אב בית‪-‬הדין‪ :‬מה זה נ‪.‬ס‪.‬ד‪.‬א‪.‬פ‪?.‬‬
‫ת‪Nationalsozialistische Deutsche Arbeiterpartei .‬‬
‫ש‪ .‬כולם היו נ‪.‬ס‪.‬ד‪.‬א‪.‬פ‪?.‬‬
‫ת‪ .‬לא‪ ,‬אלה היו לבושים במדים בצבע קפה‪.‬‬
‫ש‪ .‬זו הייתה יחידה ששמה היה נ‪.‬ס‪.‬ד‪.‬א‪.‬פ‪?.‬‬
‫ת‪ .‬כן‪ ,‬על השרוול השמאלי הייתה חגורה שחורה עם צלב הקרס ולמטה כתוב נ‪.‬ס‪.‬ד‪.‬א‪.‬פ‪.‬‬
‫זו הייתה יחידה שלא היה קשה להבדיל אותה‪.‬‬
‫באותה תקופה‪ ,‬מספר פעמים בעיירה‪ ,‬הוטלו קונטריבוציות כבדות על היהודים‪ ,‬בסכומים‬
‫אשר לגבי פליטים היו ענקיים; אם לקחת בחשבון שזה כבר היה בשנת המלחמה השנייה‪,‬‬
‫וגם השלישית ‪ -‬מקור הפרנסה הסתתם בעיירה‪ ,‬כי היהודים היו ברובם בעלי מלאכה אשר‬
‫חיו מהסביבה‪ ,‬ולא היה כסף‪ .‬אבל הוטלו מספר פעמים – לא אזכור כמה ‪ -‬קונטריבוציות‬
‫בסכומים אגדיים‪ ,‬אשר הוטל על היודנראט‪ ,‬על זקני העיר‪ ,‬לאסוף אותם‪.‬‬
‫אנשי היודנראט היו נכבדי העיר אשר כיהנו לפני כן‪ ,‬ועליהם הוטלה המלאכה הן ביחס‬
‫לקונטריבוציות כספיות והן לגבי הספקת אנשים לעבודה‪.‬‬
‫בשלב יותר מאוחר‪ .‬בשנת ‪ ,1943‬הוחל בהוצאת אנשים למחנות עבודה‪ .‬מחנות אלה‬
‫היובקרבת קרקוב‪ ,‬בפירמה שבעיקר הייתה מקבלת אנשים מהעיירה שלנו‪ .‬זו היתה הפירמה‬
‫ריכרד שטראוך‪ .‬היו מחנות עבודה בקויצה על יד קרקוב‪ ,‬ברחוב קוביז'ינסקה‪ .‬גם בשדה‬
‫התעופה על יד קרקוב היו אנשים מהעירה שלנו‪.‬‬
‫ש‪ .‬אולי תואיל לספר לנו משהו על ריכוז היהודים במייחוב?‬
‫ת‪ .‬זה היה באותו מועד שכבר הזכרתי‪ ,‬ימים אחדים לפני ראש השנה ‪ .1942‬יום אחד‬
‫בשעות הצהרים העיירה הוקפה חיילים‪ ,‬אנשי ס"ס‪ ,‬ועד כמה שהיה ידוע לנו לאחר מכן זה‬
‫היה "זונדרקומנדו"‪.‬‬
‫בו ביום בשעות אחר הצהריים הוצאו מספר אנשים לכיכר המרכזית ששמשה לשווקים‪,‬‬
‫ולאחר שנאלצו לעשות התעמלות {העיירה הייתה כולה דתית‪ ,‬לא רק מסורתית‪ .‬מרבית‬
‫האנשים היו מגודלי זקן ופאות‪ ,‬עיירה יהודית פולנית טיפוסית}‪ .‬לאחר שהאנשים בכיכר‬
‫הזאת נאלצו לעשות דקות אחדות התעמלות‪ ,‬חיילים אחדים ממרחק ירו בהם ונהרגו‪.‬‬
‫היועץ המשפטי‪ :‬אפשר לקבל את האלבום הפולני? אני רוצה שהעד ינסה לזהות את‬
‫התמונות‪ .‬בינתיים תואיל לספר‪.‬‬
‫_________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬מחנה הריכוז פלשוב‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 61 -‬‬

‫ת‪ .‬יצאתי לכיכר‪ .‬לא ידענו מה מתהווה‪ .‬ובינתיים ניתנה הוראה כי כל האנשים צריכים לארוז‬
‫אתם מטען של ‪ -‬נדמה לי‪ ,‬איני יכול לומר בביטחון ‪ -‬שלושים קילוגרם‪ ,‬ובתוך זה חליפת‬
‫עבודה‪ .‬הדבר עשה רושם כי כביכול יוצאים לאיזה שהוא מחנה לעבוד‪.‬‬
‫הלילה עבר עם יריות בעיירה‪ .‬איני יכול לומר כמה אנשים נורו‪ .‬ידוע לי רק כי רב העיירה‪,‬‬
‫ישיש בן שמונים וכמה‪ ,‬יצחק הלוי סטשבסקי‪ ,‬נורה כשהוא עטוף בטליתו ובתפילין‪.‬‬
‫ש‪ .‬הואיל להסתכל בתמונה ‪ 7‬בעמוד ‪ 3‬זה מזכיר לך משהו?‬
‫ת‪ .‬זה היה בערך דומה‪.‬‬
‫ש‪ .‬אראה לך עוד תמונה אחת מצילומי ההתעמלות‪ .‬תמונה ‪ 18‬בדף ‪.7‬‬
‫ת‪ .‬זה זהה‪ ,‬באותו ההבדל שהיו אלה אנשים דתיים עם פאות וזקן; מרביתם היו כאלה‪.‬‬
‫באותו לילה היו הרבה יריות‪.‬‬
‫למחרת בשעות הבוקר‪ ,‬בשעות המוקדמות שלפני הצהרים {אב בית‪-‬הדין מורה להראות את‬
‫התמונה לד"ר סרבציוס} נצטוו האזרחים של העיירה להתקבץ באותה ככר של השווקים‪ ,‬ואני‬
‫עם בני משפחתי‪ ,‬שכללה את הורי‪ ,‬את אחותי‪ ,‬שני אחים ואני עצמי ועוד חמישה דודות‬
‫ודודים‪ .‬לא היינו כולנו יחד בטרנספורט‪ ,‬רק עם המשפחה הקרובה ביותר‪.‬‬
‫בשעה ‪ 4‬אחר הצהרים הובלנו ברכבת שעברה את העיירה מרחק עשרים וכמה קילומטרים‬
‫לעיירה הסמוכה ושמה מייחוב‪ .‬בעיירה זו ובשדות שמחוץ לעיירה היו כבר נאספים יהודים‬
‫ואף אנחנו הועמדנו שם‪.‬‬
‫ש‪ .‬כמה יהודים היו שם? ת‪ .‬לא אוכל להגיד‪ ,‬אבל יותר משתי רבבות‪.‬‬
‫ש‪ .‬כיצד הובלו? ת‪ .‬מהעיירות הסמוכות ומהכפרים הסמוכים בעגלות‪ .‬מעיירות רחוקות יותר‬
‫ברכבות‪ ,‬וגם ברגל ‪.‬‬
‫ש‪ .‬מה הצטוו לעשות? ת‪ .‬חיכינו‪ .‬אותו לילה לנו תחת כיפת השמיים‪ ,‬שתי רבבות או למעלה‬
‫מזה‪.‬‬
‫פרט מסויים שאינני שוכח אותו‪ :‬על ידי באותו הטרנספורט הייתה אישה‪ ,‬הגברת לזר‪ ,‬אשתו‬
‫של שמעון מנחם לזר‪ ,‬עורך "הצפירה"‪ .‬אמו של דוד לזר מעיתון "מעריב"‪ .‬היא הייתה עם‬
‫בתה על ידי‪ ,‬והיה עוד אח‪ ,‬רופא ממייחוב‪ ,‬שעם כולם הייתי ביחסי ידידות קרובים‪.‬‬
‫למחרת הבוקר חיפשנו את משפחת לזר ממייחוב‪ ,‬והנה ממרחק ראינו שתי ילדות שהובלו‬
‫לאותו מגרש‪ ,‬ונסתבר מפי הילדות כי האב אשר היה רופא הזריק לעצמו ולאשתו רעל‪,‬‬
‫והילדות הובלו למחרת בבוקר למגרש והיו אתנו עד לצאתנו‪ .‬הסתבר לאחר מכן כי הגברת‬
‫לזר‪ ,‬מנת הרעל לא הייתה מספיקה בשבילה‪ ,‬והיא התאוששה‪.‬‬
‫וכאשר חזרתי שנית לעיירה היא הייתה בבית חולים‪ ,‬כי הידידים של אותו ד"ר משה לזר‬
‫הסתירו אותה‪ .‬ביום אחד הוצאה מבית החולים ונורתה ליד הגדר‪.‬‬
‫ש‪ .‬על ידי מי נורתה?‬
‫ת‪ .‬על ידי פלוגת הקומנדו שהייתה שם‪ .‬למחרת היינו מספר גדול של אנשים‪ .‬נצטווינו לעמוד‬
‫בחמישיות‪-‬חמישיות‪ ,‬והשורה הראשונה נצטוותה להרים ידיים‪ ,‬וליד כל שורה עבר אחד‬
‫מאנשי ה"זונדר‪-‬קומנדו" ולפי מראה הידיים נצטוו ללכת ימינה או שמאלה‪.‬‬
‫ש‪ .‬מה זה היה ימינה או שמאלה?‬
‫ת‪ .‬ימינה הלכו אלפיים איש בקירוב‪ .‬אלה היו צעירים חסונים בגופם‪ .‬שמאלה הלכו כל‬
‫האחרים‪ ,‬וביניהם כל בני משפחתי ‪ -‬פרט לשני אחי ‪ -‬שמאז לא ראיתים‪ .‬שני אחי היו אתי‪.‬‬
‫_________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬מחנה הריכוז פלשוב‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 60 -‬‬

‫ש‪ .‬לאן הובלו? ת‪ .‬נודע לנו אחרי המלחמה כי הובלו לבלזץ‪.‬‬
‫אותו טרנספורט של צעירים הועבר למחנה שליד קרקוב ששמו פוקצ'ין‪ .‬בואנו לשם היה כרוך‬
‫בראש וראשונה בחיפוש מדוקדק‪ .‬כמובן‪ ,‬כל אחד לקח אתו לאותו מקום עבודה כביכול‪ ,‬כפי‬
‫שתואר‪ ,‬מה שיכול היה לקחת מהדברים היותר בעלי ערך‪.‬‬
‫ש‪ .‬כאשר אתה אומר חיפוש מדוקדק‪ ,‬למה אתה מתכוון?‬
‫ת‪ .‬שם היו חיילים אוקראינים‪ .‬כל אחד נצטווה להוציא את המטען הדל שהיה בדרך‪-‬כלל‬
‫בתרמיל גב ארוז לנוחיות הנסיעה‪ .‬ונערך חיפוש על גופו של כל אדם‪.‬‬
‫ש‪ .‬גם בחלקים מוצנעים של הגוף?‬
‫ת‪ .‬לא‪ ,‬באותו מחנה לא‪ .‬זה היה לאחר מכן‪ .‬באותו מחנה שהיתי בסך הכל ימים אחדים‪.‬‬
‫מרבית האנשים חולקו למחנות עבודה בקרבת קרקוב‪ .‬אני יחד עם שני אחי עברנו למחנה‬
‫ברחוב קוביז'ינסקה שהיה שייך לפירמה שטראוך‪ .‬בהיותי במחנה יצאתי מדי יום ביומו לבית‬
‫החרושת לגז בקרבת המחנה ועבדתי בהעמסת גז‪.‬‬
‫אחר כך הועברנו למחנה אחר ברחוב זפובסקה‪ .‬ברחתי מאותו מחנה כי הגיעה שמועה‪,‬‬
‫שחזרו עוד יהודים‪ ,‬שבזמן הגירוש הראשון הצליחו להסתתר בכפרים סמוכים‪.‬‬
‫וכך ברחתי ממחנה אחד לשני; בקיצור נמרץ ‪ -‬כי הדברים אינם ניתנים אחרת במסגרת זו ‪-‬‬
‫הגעתי לעיירה זו‪ ,‬בה היה מכר פולני שעבדתי יחד אתו לפני המלחמה‪ .‬הוא בא והוציא חפצי‬
‫בית שהוטמנו‪ ,‬ואחר כך מדי פעם בפעם עזר לי והביא לי כסף ומצרכי מזון‪.‬‬
‫אב בית‪-‬הדין‪ :‬איזו עבודה עבדת יחד אתו?‬
‫ת‪ .‬לפני המלחמה הייתי פקיד באחד מבתי המסחר בקרקוב‪ ,‬ואף הוא עבד באותו מקום‪,‬‬
‫אותו פולני נוצרי שעזר לנו לא מעט‪ .‬מצטער אני שגם הוא נהרג בזמן המלחמה עקב אותן‬
‫הפעולות‪ .‬כעבור כמה שבועות‪ ,‬היה זה כבר בשלהי הסתיו של אותה שנה‪.‬‬
‫היועץ המשפטי‪ :‬שנת ‪?1942‬‬
‫ת‪ .‬הכל מדובר עדיין ב‪ .1942-‬לילה אחד שוב הוקפה העיירה‪ ,‬והאנשים לא ידעו‪ .‬כנראה‬
‫שקשה היה להסתתר‪ .‬אבל חלק גדול של האנשים הכין מקומות מחבואים על מנת להסתתר‪,‬‬
‫אם שוב יקרה הדבר‪ .‬ואני יחד עם קבוצה של ‪ 15‬איש הסתתרנו במקום מסויים שהיה מוכן‬
‫לכך‪ .‬שכבנו‪ .‬הייתה לנו קצת צידה‪ .‬שכבנו באותו מקום כ‪ 3-‬ימים‪ .‬זה היה בעלית גג‪ .‬ביום‬
‫הרביעי שמענו כל הזמן יריות בעיירה‪ ,‬הפעם לא הובלו האנשים למקומות אחרים אלא נורו‬
‫במקומות מחבואם בהם נתפסו‪ .‬ביום השלישי שמענו כי נערכים חיפושים בקרבת מקום‬
‫המחבואים שלנו‪.‬‬
‫ובאותו לילה הוחלט שאנו חייבים לצאת‪ ,‬כי בין כה וכה אין טעם להישארותנו‪ .‬היה שלג‪ .‬מעט‬
‫המזון שנותר חילקנו בין הקבוצות‪ .‬התחלקנו לקבוצות של שנים‪ .‬אני וחברי קצנגולד יצאנו‬
‫דרך בית הקברות הפולני הנוצרי את העיירה‪ ,‬והלכנו לעיירה סמוכה‪ .‬היתה לנו כתובת של‬
‫איכר אחד‪ .‬אני מבקש להעיר לי אם אני מאריך בנושא מסויים‪.‬‬
‫היועץ המשפטי‪ :‬אני מבקש שנתקרב למחנה פלשוב‪ .‬אני מבין שלשם הלכת‪ .‬מתי יצאת‬
‫מהמחנה ?‬
‫ת‪ .‬יצאתי בימים האחרונים של חודש דצמבר ‪ , 1942‬או בימים הראשונים של ינואר ‪.1943‬‬
‫ש‪ .‬ואז הועברת לאן? ת‪ .‬המחנה הקטן הזה חוסל והועברתי למחנה פלשוב‪.‬‬
‫_________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬מחנה הריכוז פלשוב‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 62 -‬‬

‫ש‪ .‬איפה היתה פלשוב?‬
‫ת‪ .‬באחד מפרברי קרקוב; המקום המיוחד שבו שוכן המחנה היה בית הקברות היהודי‬
‫הישן‪ .‬היה בית קברות יהודי חדש‪ ,‬וזה היה בית הקברות היהודי הישן‪.‬‬
‫ש‪ .‬כאשר הגעת לשם‪ ,‬מה היה במחנה?‬
‫ת‪ .‬המחנה כולו היה רק צריפים‪ .‬אבל מצאתי חלק מאותם אנשים שהעבירו אותם למחנה‪ ,‬כי‬
‫אנו יצאנו קבוצה של ‪ 120‬איש‪ .‬אבל חלק‪ ,‬ייתכן קרוב ל‪ 100-‬איש‪ ,‬כבר היו במחנה פלשוב‪,‬‬
‫והם היו עסוקים כבר בהריסת בית הקברות‪ .‬כלומר‪ ,‬בהוצאת כל הקברים ממש‪.‬‬
‫ש‪ .‬מי פקד על מחנה פלשוב? ת‪ .‬אונטרשטורמפירר מילר‪.‬‬
‫ש‪ .‬מאיזו יחידה?‬
‫ת‪ .‬ס"ס‪ .‬הוא היה מפקד שני מחנות‪ .‬מעבר לגבול פלשוב היה "יודנלאגר ‪ "1‬הוא היה מפקד‬
‫"יודנלאגר ‪ "1‬ומחנה פלשוב‪ .‬במחנה זה היה פעם שטח של בית הקברות שעליו היו צריפים‪,‬‬
‫והרסו בו את בית הקברות‪ .‬הוא היה מוקף גדר תיל‪ ,‬עדיין לא מחושמלת‪.‬‬
‫ש‪ .‬אתה אומר "עדיין"‪ .‬אחר כך הועבר בה זרם חשמלי? ת‪ .‬אני אגיע לזה‪.‬‬
‫ש‪ .‬תואיל להמשיך‪.‬‬
‫ת‪ .‬אני המשכתי לעבוד עד אמצע ‪ .1943‬אני ועוד כמה אנשים היינו יוצאים לאותו מחנה‬
‫שבקרקוב‪ .‬אבל היו עוד פלוגות שיצאו למקומות עבודה במקומות עבודה חיוניים כביכול‬
‫לגרמנים‪ .‬יתר האנשים עבדו בפנים המחנה‪ .‬עבדו בהקמת צריפים‪.‬‬
‫ש‪ .‬כמה אנשים היו במחנה?‬
‫ת‪ .‬בתחילת ינואר היו אלפיים איש‪ .‬אלה שיצאו מחוץ למחנה יצאו במשמר מזויין‪ .‬בתקופה‬
‫הראשונה המשמר לא היה כל כך כבד‪ .‬אבל לא היה פחד גדול כי האנשים יימלטו‪ ,‬ומהסיבה‬
‫הפשוטה‪ ,‬כי במידה ומהקבוצה המסויימת שיצאה מחוץ למחנה ברח מישהו‪ ,‬הייתה‬
‫הסנקציה הריגת חלק מן הקבוצה או מרביתה‪ .‬ואני אזכיר כמה מקרים‪.‬‬
‫אב בית‪-‬הדין‪ :‬כמה אנשים היו בקבוצה?‬
‫ת‪ .‬זה היה שונה‪ .‬היו ימים שיצאנו בקבוצה של ‪ 90-70‬זה היה תלוי בעבודה‪ .‬אותה פירמה‬
‫שטראוך היו לה ‪ 700–800‬אנשים‪ ,‬שהיא הייתה רשאית לחלקם לאותם מקומות עבודה‬
‫שהיא ניהלה‪ .‬העבודה הייתה מהשעות המוקדמות‪ ,‬והיא הייתה העמסת פחם‪.‬‬
‫היועץ המשפטי‪ :‬מה זה שעות מוקדמות?‬
‫ת‪ .‬הקימה הייתה ב‪ 4:30-‬בבוקר‪ .‬לפני היציאה לעבודה היה מפקד בוקר‪ .‬כל צריף נעמד על‬
‫המגרש‪ ,‬עד שהיה מופיע הממונה על המחנה‪ ,‬והיו מוסרים לו דין‪-‬וחשבון כמה ישנם אנשים‬
‫חיים‪ ,‬כמה מתו ‪ -‬אם מתו ‪ -‬כמה נהרגו‪ ,‬מה מצב החולים ומה מצב הבריאים‪.‬‬
‫היועץ המשפטי‪ :‬איפה מתו ונהרגו?‬
‫ת‪ .‬תוך הדברים האלה קשה לי‪ ,‬ואני חושב גם לאחרים‪ ,‬לזכור את הימים בהם לא מתו ולא‬
‫נהרגו אנשים‪ .‬אני עובר עכשיו לאותו חלק‪ .‬חלקנו אנו‪ ,‬שיצאנו לעבודה בחוץ‪ ,‬היה לכאורה‬
‫יותר נוח‪ ,‬כי לפחות מרגע שיצאנו מתחום המחנה ועד לרגע שחזרנו אליו‪ ,‬נמצאנו בתוך‬
‫העבודה‪ .‬אמנם העבודה הייתה קשה‪ .‬אבל באותו זמן אנשי המחנה שנשארו בפנים היו‬
‫נתונים לדברים שאחר כך הרגשתי אותם על בשרי‪ ,‬כי בעצמי עמדתי בהם‪.‬‬
‫היה צריך להקים מחנה‪ .‬רק לאחר מכן נודע לנו מה היא הסיבה לכך‪ .‬העבודה הייתה‬
‫מהשעות המוקדמות של הבוקר עד השעות המאוחרות של הערב‪ ,‬תמיד בהשגחה‪ ,‬וכמובן‪,‬‬
‫_________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬מחנה הריכוז פלשוב‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 63 -‬‬

‫עבודה מפרכת ביותר‪ .‬כשהיה צורך להרים אבנים כבדות ממצבות לא ניתנו לכך יותר אנשים‬
‫מאשר מספר כזה שיוכל לבצע זאת רק בכוחות עליונים‪ .‬ואם משהו לא בוצע כהלכה על ידי‬
‫קבוצות כאלה‪ ,‬הרי בודדים וגם קבוצות שלמות של ‪ 30‬ו‪ 40-‬איש הוצאו להורג בצורות שונות‪.‬‬
‫אמרתי קודם "לכאורה מצבנו היה טוב"‪ .‬האוכל במחנה היה רע ודל‪ ,‬ולכן האנשים שיצאו‬
‫החוצה לא עמדו בפני הפיתוי להביא לעצמם ולבני משפחתם אוכל מן החוץ‪ .‬זה היה סמוך‬
‫לקראקוב‪ ,‬ובכל קבוצה היו אנשים אשר היו להם מכרים והיו קונים שם דברים‪ .‬הסכנה הייתה‬
‫מדי יום ביומו כשהיו חוזרים ועל יד השער היו בודקים את החוזרים‪ .‬אם היו מוצאים אוכל זה‬
‫היה נגמר במלקות‪ ,‬לפחות ‪ 25‬מלקות ועד ‪ 100‬מלקות‪ ,‬על הגוף הערום‪.‬‬
‫ש‪ .‬כמה אתה ספגת?‬
‫ת‪ .‬ספגתי לא בגלל זה‪ ,‬אלא בגלל סיבה אחרת‪ .‬ספגתי ‪ 25‬מלקות‪ .‬חלק מסוים של הגוף‪,‬‬
‫שמשום כבודכם לא אזכיר אותו‪ ,‬היה מרוסק ושבוע לא יכולתי ללכת‪ ,‬אבל הייתי צריך לצאת‬
‫לעבודה‪.‬‬
‫ש‪ .‬מי היה נותן את המכות?‬
‫ת‪ .‬דרוייבסקי‪ ,‬אשר בקשר אליו נתבקשתי גם לפני שנה לתת עדות‪.‬‬
‫ש‪ .‬איש הס"ס?‬
‫ת‪ .‬כן‪ ,‬איש הס"ס‪.‬‬
‫ש‪ .‬תמשיך בבקשה‪.‬‬
‫ת‪ .‬קבוצה אשר חזרה ובכליה מזון‪ ,‬ואזכיר מקרה קונקרטי ‪ -‬הייתה זו פלוגה של‬
‫אפלדקומנדו‪ ,‬פלוגה אשר הייתה ממונה על פריקת חפצים מתחנת הרכבת ‪ -‬כאשר קבוצה‬
‫זאת חזרה ומצאו בכליה אוכל ניגש מפקד המחנה אונטרשטורמפירר אמון גת ושאל למי‬
‫האוכל‪ .‬אף אחד לא ענה‪ .‬ואז הוא לקח צעיר אחד ושמו נחמנזון‪ ,‬אחיו חי בתל‪-‬אביב‪ ,‬וירה בו‪.‬‬
‫באותו יום ירה בעוד איש‪ ,‬דיסלר‪ ,‬יותר מבוגר‪.‬‬
‫אחר‪-‬כך מישהו מצא את הרעיון הגאוני ואמר שהם הביאו את המזון‪ ,‬ואז כל אחד מהם קיבל‬
‫‪ 100‬מלקות‪ .‬אחד האנשים‪ ,‬אשר חי כיום בתל‪-‬אביב‪ ,‬ושמו מנדל‪ ,‬נשאר לשכב שם עד‬
‫שהקבוצה הובאה למגרש המיפקדים ושם כל אחד קיבל את מנתו‪ ,‬כשהוא בעצמו צריך‬
‫למנות את המלקות‪ ,‬וכשהוא טועה במלקות ‪ -‬היה חוזר מלכתחילה‪ ,‬וחוזר חלילה‪.‬‬
‫היה מקרה באותה קבוצה שאחד מהאנשים היותר מבוגרים הוכה וצעק מאוד והיה צריך‬
‫לאחר מכן לגשת למפקד המחנה ולהודיע לו שקיבל את העונש והוא מודה לו על כך‪ .‬ולאחר‬
‫שהסתובב ירה בו ואף הוא נהרג‪.‬‬
‫ש‪ .‬זאת הייתה הוראה שצריך היה ללכת ולהודות?‬
‫ת‪ .‬כן‪ .‬היה צריך ללכת ולעשות את זה‪ ,‬לומר‪" :‬קיבלתי את עונשי"‪.‬‬
‫היו מקרים של עונשים קיבוציים‪ ,‬שמישהו ברח למשל‪ .‬אני יכול לזכור מקרה של בית חרושת‬
‫בבונרקה‪ .‬היה זה בית חרושת ללבנים אשר לפני המלחמה היה שייך ליהודי‪ ,‬שאף הוא היום‬
‫בארץ‪ ,‬ושם עבדה קבוצת אנשים‪ .‬קבוצה זו בשלמות ‪ 49 -‬גברים ואישה אחת ‪ -‬נהרגו‬
‫כשחזרו למחנה‪ .‬זה היה עוד בתחילת מרץ‪ ,‬מאותן החבורות ששייכות לשטראוך‪ ,‬אבל הם‬
‫עבדו במקום עבודה אחר‪ .‬באותו מקום ברח אדם‪ .‬זה היה ליד העיירה‪ …‬באותה עיירה גרו‬
‫הורי‪ .‬זה היה עוד בתקופה של אמון גת‪.‬‬
‫אב בית‪-‬הדין‪ :‬אמון גת?‬
‫היועץ המשפטי‪ :‬אמון גת‪ ,‬אדוני‪ ,‬הועמד לדין בפני בית דין פולני והוצא להורג‪.‬‬
‫_________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬מחנה הריכוז פלשוב‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 64 -‬‬

‫{לעד} אולי תתאר את תנאי המגורים בפלשוב?‬
‫ת‪ .‬היו תקופות שונות‪ .‬בתקופה הראשונה הרווח היה יותר גדול‪ .‬גרנו בצריפים‪ .‬היו דרגשים‬
‫בני שלוש קומות‪ .‬בצריף רגיל היו בדרך כלל כמה מאות אנשים‪ ,‬אני סבור שבדרך כלל בין‬
‫‪ 200‬ל‪ 250-‬איש‪ ,‬בהתאם לגודל הצריף‪ .‬לא היה שום מצע מלמטה‪ .‬אבל הנכון הוא שכל‬
‫אחד לקח אתו איזו שמיכה והיא הייתה פרושה על הדרגש‪.‬‬
‫אלה שיצאו היו במצב כזה שכאשר חוזרים הסיכון הוא תמיד להיהרג‪ ,‬כי תמיד מישהו‬
‫הגניב משהו‪ .‬אלה שהיו בפנים היו במצב של 'עבודה בהרצה מלאה'‪.‬‬
‫ש‪ .‬מה פירוש 'הרצה'?‬
‫ת‪ .‬היו עומדים הפורארבייטרים ואנשי הס"ס ומריצים אותך "תרוץ‪ ,‬תעשה בריצה‪ ,‬מהר"‪.‬‬
‫ואני אתן כדוגמא את שני המהנדסים ‪ -‬המהנדסת רייטר המנוחה מקרקוב והמהנדס אינגבר‬
‫ אשר נורו ונהרגו בגלל מקרה שצריף לא הועבר בזמן‪ .‬והיו גם אמצעי עונשין אחרים‪.‬‬‫ש‪ .‬אנחנו עוד נגיע לאמצעי העונשין האחרים‪ .‬במרץ ‪ 1943‬מה קרה בפלשוב?‬
‫ת‪ .‬במחצית פברואר הגיע אותו אונטרשטורמפירר אמון גת והתחילו תנאי חיים אחרים‪ .‬גם‬
‫העבודה הייתה יותר מאומצת‪ .‬קודם הסתפקו בכך שכל אחד עשה את עבודתו‪ ,‬ואחר‪-‬כך‬
‫נח‪ .‬התקופה ההיא כאשר חזרנו למחנה‪ ,‬ישר מן השער הובלנו להמשיך בעבודות‪ ,‬עבודות‬
‫של סחיבת חלקי צריפים‪ ,‬אבנים‪ ,‬בנייה‪ .‬היו מקרים של לילה שלם ‪ -‬לאחר יום עבודה רגיל ‪-‬‬
‫היה כל המחנה עובר ועושה עבודות כאלה‪ ,‬נוספות‪ .‬ולא הוברר לנו מדוע הדבר‪.‬‬
‫ב‪ ,13.3.43-‬התאריך זכור היטב‪ ,‬חוסל גיטו קרקוב‪ .‬בחיסול אני לא הייתי‪ ,‬אני יודע רק מפי‬
‫כל אותם המכרים אשר הגיעו‪ .‬זה התבטא בכך שאלינו למחנה הועברו ‪ 10,000-8000‬אנשי‬
‫הגיטו ‪ .‬בגיטו היו למעלה מ‪ 60,000-‬איש‪ ,‬אם אני יודע אל נכון‪ .‬הובאו ‪ 10,000-8,000‬חיים‬
‫ולמעלה מ‪ 2,000-‬גוויות‪ ,‬אשר נורו ונהרגו בתוך הגיטו‪.‬‬
‫אב בית‪-‬הדין‪ :‬מי הוביל את הגוויות?‬
‫ת‪ .‬על פלטפורמות הובאו לתוך שטח המחנה ונקברו בשני קברים‪ .‬הם הוצאו אחר‪-‬כך‪,‬‬
‫ב‪ ,9?::-‬ונשרפו‪ .‬חודש תמים היה נר תמיד של גוויות‪.‬‬
‫ש‪ .‬אתה היית עוד במחנה‪.‬‬
‫ת‪ .‬כן‪ ,‬אני עזבתי את המחנה ב‪.15.11.44-‬‬
‫היועץ המשפטי‪ :‬אז גם עקרו שיני זהב של הנרצחים?‬
‫ת‪ .‬עקרו מכל גוויה כזאת אשר הוציאו מן הקבר‪ ,‬כעבור יותר משנתיים‪ ,‬שיני זהב‪ .‬אז הוברר‬
‫מה היא הדחיפות בבנין המחנה‪ .‬כאן המשיכו בעבודות חוץ‪ ,‬כי גם האנשים בגיטו המשיכו‬
‫במקומות עבודה אשר היו הכרחיים לגרמנים והם המשיכו לצאת מחוץ למחנה‪ ,‬הכל בלווי‬
‫משמר‪.‬‬
‫ש‪ .‬האם גם צוות הפיקוד של המחנה נשאר כמו שהיה‪ ,‬או שגדל?‬
‫ת‪ .‬גדל בהרבה‪.‬‬
‫ש‪ .‬מי הגיע עכשיו?‬
‫ת‪ .‬הגיעו ראשית כל "בכמנים"‪ ,‬שומרים אוקראינים‪ ,‬והגיעו פלוגות גדולות של אנשי ס"ס‪.‬‬
‫באותה תקופה המחנה הוקף גדר שנייה‪ ,‬גדר חשמל ומגדל‪-‬תצפית עם מכונות ירייה‬
‫וזרקורים‪ .‬שוב היציאה לא הייתה אפשרית‪ ,‬אבל אותם גדרי התיל סחבו ודרשו לא מעט‬
‫קורבנות ‪.‬‬
‫_________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬מחנה הריכוז פלשוב‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 65 -‬‬

‫צריפי המגורים היו מדי פעם קרובים לאותן גדרות מאחר והיה איסור לצאת בלילה‪ ,‬במחילה‬
‫מכבודכם‪ ,‬לעשות את הצרכים אלא בכותונת או עם דלי ללא תלבושת‪ ,‬בחודשי החורף‬
‫אנשים לפעמים לא הלכו את אותו מחצית הקילומטר שהיה המרחק‪ ,‬ואז נעמדו מאחורי‬
‫הצריף ונורתה ירייה כאילו האדם עומד לברוח‪.‬‬
‫שוב באותה תקופה התחילו פרשיות של ביצוע עונשים כספיים‪ ,‬ואני כבר הזכרתי את‬
‫המלקות‪ ,‬שהיו מאד תדירות ולא היה צורך בסיבה מיוחדת במינה‪ .‬הספיק לכך שמישהו היה‬
‫נראה כביכול שאיננו עושה את מלאכתו במהירות הדרושה‪.‬‬
‫והתחילו תליות פומביות‪.‬‬
‫ש‪ .‬במעמד כל אנשי המחנה פלשוב?‬
‫ת‪ .‬מרבית התליות היו במעמד אנשי המחנה‪ .‬אני כשלעצמי ראיתי רק שתיים‪.‬‬
‫ש‪ .‬תאר לבית המשפט את אותה תמונה שתארת של הוצאה להורג בתליה של נער בן ‪15‬‬
‫ואיש מבוגר‪.‬‬
‫ת‪ .‬זה היה‪ ,‬ואת התאריך לא אזכור‪ ,‬אבל זה היה מכל מקום סמוך קירבת ‪ .1943‬אז‬
‫הייתה פלוגת עבודה סניף של אותו מחנה שעבדה מחוץ לו‪ .‬ויום אחד הוקמו על מגרש‬
‫המחנה שתי תליות‪ .‬זה היה סימן ברור‪ ,‬כי לא פעם ראשונה היה מקרה כזה‪.‬‬
‫אב בית‪-‬הדין‪ :‬עצי תליה‪ ,‬גרדומים‪.‬‬
‫ת‪ .‬כל אנשי המחנה‪ ,‬לא אדע אם היו ‪ 15,000‬או ‪ 20,000‬קשה לנקוט במספרים‪ ,‬על כל‬
‫פנים המספר עולה על ‪ 15,000‬הועמדו על המגרש‪ ,‬לפי הסדר של הצריפים‪ ,‬כמו שתמיד‬
‫צריך היה לעמוד‪ ,‬אבל אם לכל צריף היה באופן רגיל מקום משלו‪ ,‬שידעו לצאת בזמן‬
‫המיפקדים היומיים‪ ,‬הפעם הועמדנו עם הפנים לכיוון הגרדומים‪.‬‬
‫אב בית‪-‬הדין‪ :‬אני מבקש אותך לשבת‪.‬‬
‫ת‪ .‬אני אמשיך לעמוד‪.‬‬
‫עמדו על המגרש כל אותם האנשים‪ ,‬והובלו לגרדום שניים ‪ :‬נער בן ‪ – 15‬האובנשטוק‪,‬‬
‫והמהנדס קראוטוירט‪ ,‬וצוו להיתלות‪.‬‬
‫היועץ המשפטי‪ :‬על מה‪ ,‬על איזה חטא?‬
‫ת‪ .‬מה שסופר במחנה על הנער‪ ,‬כי שר מנגינה רוסית‪ .‬חטאו של המהנדס ‪ -‬לא אדע‪.‬‬
‫הנער נתלה וקרה מה שקורה אחת להרבה אלפים פעמים‪ ,‬החבל נקרע‪ .‬הנער עמד‪ ,‬הועלה‬
‫שוב על כסא גבוה שעמד מתחת לחבל‪ ,‬והתחיל להתחנן‪ .‬הוא צווה להיתלות שנית‪ .‬ואז הוא‬
‫הועלה שנית לגרדום וניתלה אחר‪-‬כך במו ידיו של אמון גת‪ ,‬מפקד המחנה שעוד ירה ‪.‬‬
‫המהנדס באותו זמן עמד על הכסא השני‪ ,‬וכאן הגיעו יותר רחוק‪ .‬עברו אנשי ס"ס עם רובים‬
‫ועם מכונות ירייה בין השורות וציוו להסתכל על כל העומדים על המגרש‪ .‬המהנדס חתך את‬
‫גידי ידיו בסכין גילוח‪ ,‬ובמצב זה הועלה לגרדום‪.‬‬
‫ש‪ .‬כשהוא שותת דם?‬
‫ת‪ .‬כשהוא שותת דם‪.‬‬
‫קשה לתאר את הדברים האלה‪ ,‬כאשר עומדים מסביב לא עשרות אלא מאות אנשי ס"ס עם‬
‫רובים ועם מכונות ירייה‪ ,‬וצריך לעמוד ולהסתכל‪ .‬זה היה מחזה‪…‬‬

‫_________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬מחנה הריכוז פלשוב‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 66 -‬‬

‫היועץ המשפטי‪ :‬עומדים ‪ 15,000‬איש‪ ,‬ממולם עשרות ומאות שוטרים‪ .‬מדוע לא עליתם‬
‫עליהם‪ ,‬מדוע לא מרדתם?‬
‫ת‪ .‬אני חושב שאין את הדבר הזה לתאר‪ ,‬לתת תשובה‪ .‬אין תשובה אחת‪ .‬אני יכול להגיד מה‬
‫היה המצב הכללי‪ .‬מזה אולי תבינו‪ .‬וקשה ודאי להבין למי שלא היה שם‪ .‬בסופו של דבר זה‬
‫היה מחצית ‪ .1943‬כבר הייתה שנת המלחמה השלישית‪.‬‬
‫זה לא התחיל בזה‪ .‬התחיל במשהו אחר‪ .‬האנשים היו כבר‪ ,‬היהדות כולה הייתה מדוכא ממה‬
‫שעבר עליה ‪ 3‬שנים‪ .‬זה דבר אחד‪ .‬ודבר שני ‪ -‬הייתה בכל זאת תקווה‪ .‬הנה עובדים אנשים‬
‫עבודת‪-‬פרך‪ ,‬הם כביכול זקוקים לעבודה‪ .‬שמא‪ ,‬יתכן ‪. . .‬‬
‫היה ברור באותו רגע שאם ייעשה משהו הקטן ביותר‪ ,‬הרי אין קושי כאשר עומדים אנשים‪,‬‬
‫כוחות רבים ‪ . . .‬אם יורשה לי כאן לשבת‪.‬‬
‫ראשית‪ ,‬אין יותר מקום היום גם אצלנו ‪ -‬ואני מודה בכך ‪ -‬כעבור ‪ 18‬שנה לתאר את רגש‬
‫הפחד‪ .‬רגש פחד זה‪ ,‬כאשר אני עומד כיום בפני כבודכם‪ ,‬הוא איננו קיים יותר‪ ,‬ואינני סבור‬
‫שניתן להחדיר אותו למישהו‪ .‬בסופו של דבר זה פחד‪-‬אימים‪ .‬עומדים מול מכונת ירייה‪ ,‬ועצם‬
‫ההסתכלות על תלית הנער‪ ,‬אז לא נותרת למעשה שום יכולת תגובה‪.‬‬
‫דבר נוסף‪ .‬האמונה בכל זאת שהמלחמה פעם בכל זאת תסתיים‪ ,‬וכאן‪ ,‬שמא‪ ,‬בכל זאת‪ ,‬נסכן‬
‫‪ 15,000‬איש‪.‬‬
‫אפשר לשאול דבר אחר‪ :‬ואם כבר ‪ -‬לאן ללכת? אצלנו היה מחנה פולני‪ .‬היו ‪ 1000‬פולנים‪,‬‬
‫שנורו מדי פעם לא ביחס יותר טוב‪ .‬להם היה מאה מטר מחוץ למחנה מקום‪ ,‬בית שלהם‪.‬‬
‫אינני זוכר מקרה בריחה של פולנים‪ .‬לאן מישהו מהיהודים יוכל ללכת?‬
‫היינו בבגדים‪ ,‬שבאותה תקופה לא היו בגדי מחנה הסגר‪ ,‬אבל כל הבגדים היו צבועים‬
‫בצהוב‪ ,‬פסים כאלה צהובים‪ .‬באמצע הראש לא היה מסופר אלא העבירו בפס של ‪ 4‬ס"מ‬
‫רוחב מסילה‪ .‬ובאותו רגע‪ ,‬נניח שמצליחים אפילו בתוך המחנה‪ 51,000 ,‬אנשים ללא כוחות‬
‫עם ידיים ריקות‪ ,‬נניח שמצליחים אפילו לצאת את גבולות המחנה ‪ -‬לאן הלאה? מה אפשר‬
‫היה לעשות?‬
‫אבל בפנים היה נדמה‪ ,‬מכל מקום‪ ,‬ואל נא תשכחו רבותי‪ ,‬בשנת ‪ 1943‬טרם ידענו מה שעלה‬
‫בגורל המשפחות ובגורל כל אלה שהוצאו במשלוחים‪ ,‬זה נודע לנו רק יותר מאוחר‪ .‬אם כן‪,‬‬
‫הייתה גם תקווה שמתוך קיום העבודה‪ …‬אי אפשר ‪ 15,000‬איש‪.‬‬
‫אלה גם לא הסיבות היחידות‪ ,‬רבותי‪ .‬מי שינסה היום למצוא את הסיבות‪ ,‬אינני יודע אם‬
‫יצליח למצוא אותן מתוך הסיבה הפשוטה@ התנאים של אז לא ניתנים היום להעברה‬
‫לאולם בית‪-‬המשפט‪ ,‬ואינני חושב חס וחלילה שמישהו לא יבין זאת‪ ,‬אבל זה לא ניתן גם‬
‫אצלי‪ ,‬וחייתי זאת על בשרי‪ .‬אז כל השאלה‪ ,‬אולי מבחינה דיאלקטית יכולה להישאל‪ ,‬אבל‬
‫התנאים אינם ניתנים לתיאור מאז‪ .‬היו דברים‪ ,‬מצבים לגמרי אחרים‪.‬‬
‫ואתן דוגמה אחרת‪ ,‬דוגמה מאד קלאסית‪ :‬היה מרטירולוג במחנה‪ .‬כולנו הרי היינו במצב כפי‬
‫שהיינו‪ ,‬אבל ניקח את המהנדס גרינברג‪ ,‬אחד האנשים האהובים ביותר על המחנה‪ ,‬שנתמנה‬
‫לתכנן את הקמת הצריפים‪ .‬אינני זוכר ממש את האיש הזה בלי חבורות ובלי הראש‬
‫בתחבושת ובלי פצעים‪ .‬האיש הזה מדי יום ביומו או שכלבים שוסו בו או שקיבל מכות‪100 ,‬‬
‫מלקות או ‪ 25‬או סתם מכות אגרוף‪ ,‬כי במקום מסויים העבודות לא בוצעו‪ .‬אותו אדם‬
‫שהתחנן לא פעם בפני מפקד המחנה "תירה בי"‪ ,‬הוא עצמו לא איבד עצמו לדעת‪ .‬זה יותר‬
‫מוזר‪.‬‬
‫היו באותו מחנה אשתו ובתו‪ ,‬בתו נדמה לי חיה בירושלים‪ .‬אשתו ובתו נלקחו מפעם לפעם‬
‫לבית הסוהר על מנת שיפחד ויעשה מה שיעשה‪ .‬איש זה עבר‪ ,‬נוסף על מה ששוכני המחנות‬
‫_________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬מחנה הריכוז פלשוב‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 67 -‬‬

‫עברו‪ ,‬אם יש ‪ 100‬מדורי גיהנום ולא שבעה מדורי גיהנום‪ ,‬הוא עבר אותם בחייו‪ .‬בסופו של‬
‫דבר נהרג‪ ,‬אינו בחיים‪ .‬אבל עובדה היא‪ .‬תנסו היום להסביר‪ ,‬לא תמצאו את ההסבר‪ ,‬היו‬
‫תנאים אחרים‪ ,‬עבר כבר משהו על יהדות פולין עד שהגענו לפלשוב‪.‬‬
‫השופט הלוי‪ :‬אתה טעית במספר כשאמרת שנה שלישית‪ ,‬עברו כבר ארבע שנים‪ ,‬נכנסתם‬
‫לחמישית ‪.‬‬
‫ת‪ .‬זה היה מחצית ‪ .1943‬והרי עוד לפני המלחמה‪ ,‬ב‪ 1-‬לספטמבר‪ ,‬התחילו‪ .‬אני עוד‬
‫מספר על דברים שקרו עד יוני‪-‬יולי ‪ 1943‬היינו כעבור שלוש שנים‪ .‬אבל אם כבודו ירשה לי‬
‫הערה‪ ,‬שלוש שנים אלו היו הרבה למעלה מאשר מוכפלות פי עשרה בתנאים הגרועים ביותר‬
‫שמוחו של אדם יכול לתאר לעצמו מבחינת היכולת הפיסית‪.‬‬
‫היועץ המשפטי‪ :‬השופט בייסקי‪ ,‬כאשר הקבוצות היו הולכות לעבודות חוץ והיו חולפות זו על‬
‫פני זו‪ ,‬הייתם מחליפים מדי פעם בפעם דברים‪ ,‬אינפורמציה?‬
‫ת‪ .‬זה היה צחוק הגורל‪ ,‬אבל עד כמה שהדברים הם‪ ,‬כשאנחנו חזרנו מהעבודה‪ ,‬ופלוגות‬
‫הלילה‪ ,‬כלומר העובדים במשמרת השנייה היו יוצאים לעבודה‪ ,‬בדרך היינו נפגשים ביעף‪,‬‬
‫במעבר‪ .‬אי אפשר לדעת מה היום המצב במחנה‪ ,‬כלומר עד כמה זעם המפקד והעוזרים שלו‬
‫פועל‪ ,‬אם יש עבודת לילה באותו יום או לא‪ .‬וכל מה שאפשר היה לשמוע באותו מעבר‪ ,‬היו‬
‫שואלים‪" :‬מה נשמע"‪ ,‬היו אומרים‪" :‬ארבע‪-‬אפס‪ ,‬עשר‪-‬אפס"‪ ,‬זה היה מסמן את מספר‬
‫הקרבנות שנפלו באותו יום במחנה עד לשעה שחזרנו לתוך המחנה‪.‬‬
‫אגב‪ ,‬אם מותר לי להזכיר זאת‪ ,‬היועץ המשפטי שאל אותי מדוע באותה תקופה לא קמו‪-‬‬
‫התנגדו‪ .‬אתן דוגמה יותר טובה‪ .‬לא היה קושי למעשה‪ ,‬לי באופן אישי‪ ,‬גם לברוח בזמן‬
‫שהייתי במקום העבודה בגזנרג‪ .‬לי תוך כדי העבודה הייתה אפשרות ‪. . .‬‬
‫ש‪ .‬במפעלי הגז בקרקוב?‬
‫ת‪ .‬כן‪ .‬יתר על כן‪ ,‬מהקבוצה שאליה הייתי שייך ב"הנוער הציוני" מלפני המלחמה הצליחו‬
‫אחדים לעבור את סלובקיה‪ .‬פעמיים נשלחו שליחים להוציא אותי‪ .‬שניהם חיים היום בארץ‪.‬‬
‫האחת פרדקה מאזה שחיה ברחובות‪ ,‬והשני‪ …‬ושניהם נפגשו אתי ליד שערי המחנה והודיעו‬
‫לי כי נוצרה אפשרות של הברחת מספר אנשים לסלובקיה‪.‬‬
‫חלק מהחברים שברובם היום בארץ הם הצליחו לעבור לסלובקיה‪ .‬אבל אין זה דבר פשוט‬
‫כאשר נמצאים ‪ 80-70‬איש בני עיר וחברים ושני אחים בתוכם‪ ,‬להציל אחד‪ ,‬כשאתה יודע‬
‫שבאותו יום אחר הצהרים הקבוצה כולה יותר לא תחיה‪ .‬ועל כן לא כל כך בפשטות מעיזים‬
‫לעשות את הדבר הזה‪ ,‬גם כשיש אפשרות‪ ,‬וגם כאשר אז‪ ,‬עוד ב‪ ,1943-‬המעבר לסלובקיה‬
‫היה נראה [כעין הבטחת החיים‪ .‬ועובדה‪ ,‬לא עשיתי זאת‪.‬‬
‫שני אנשים אלה הגיעו‪ ,‬פרדקה מאזה הצליחה להגיע בתחילת ‪ 1944‬לארץ‪ ,‬הביאה את‬
‫הבשורה הראשונה‪.‬‬
‫ש‪ .‬סיפרת על עונש עמידה‪ .‬מה זה היה?‬
‫ת‪ .‬היו כמה צורות של עונשי עמידה‪ .‬הייתה עמידה שכל המחנה נצטווה בה‪ .‬כאשר קרה‬
‫משהו‪ ,‬היו מדי פעם בפעם חיפושים שמא יש לאנשים עוד רכוש פרטי‪ ,‬כסף או דברים אחרים‬
‫בעלי ערך‪ ,‬כי הם ידעו למעשה שמחוץ למחנה מבריחים אוכל‪ ,‬ואי אפשר להבריח אותו אם‬
‫במחנה לא מסתובב איזה רכוש או כסף‪ .‬ואז היו מדי פעם ניתנות פקודות שהמחנה כולו‬
‫יעמוד כעונש אחר העבודה על המגרש‪.‬‬
‫ש‪ .‬כמה זמן זה היה נמשך?‬
‫_________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬מחנה הריכוז פלשוב‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 68 -‬‬

‫ת‪ .‬זה היה שונה‪ 12 ,10 ,8 ,6 ,‬שעות‪.‬‬
‫ש‪ .‬ללא נוע?‬
‫ת‪ .‬ללא נוע‪ ,‬במסגרת הצריף עומדים תמיד מסודרים‪ .‬אבל היתה צורה אחרת‪.‬‬
‫ש‪ .‬ומי שהיה נע או זז?‬
‫ת‪ .‬לא היו נעים‪ .‬אם מישהו נע ‪ -‬היה מקבל מה שהיה מקבל‪.‬‬
‫ש‪ .‬מה היה מקבל?‬
‫ת‪ .‬במקרה הטוב זה הסתכם במלקות‪ ,‬במקרה היותר גרוע ‪ -‬ואלה לא היו מקרים נדירים ‪-‬‬
‫בירייה‪ .‬אבל היו גם עונשים אחרים‪ ,‬אלה לא העונשים היחידים‪ .‬הוקמו בתוך המחנה תאים‪,‬‬
‫נראה לי שהתאים היו בגודל של ‪ 50‬כפול ‪ 50‬ס"מ או ‪ 55‬כפול ‪ 55‬ס"מ‪ ,‬ואדם הוכנס לתוך‬
‫התא ‪.‬‬
‫ש‪ .‬כמו כלוב‪.‬‬
‫ת‪ .‬אני לא ראיתי זאת‪ ,‬אבל עדים חיים שעמדו שם ‪ 12‬שעות‪ ,‬גברת לס שגרה בתל‪-‬אביב‪ ,‬או‬
‫עוד כמה אנשים שאני מכיר עמדו במקום זה ‪ 12-10‬שעות‪ .‬אי אפשר לקרוא לזה כלוב‪ ,‬כי‬
‫בכלוב יש מרחב‪-‬מה‪ ,‬במקום זה לא היה מרחב לא לידים ולא להסתובבות‪ .‬וכאשר אנשים היו‬
‫יוצאים מזה‪ ,‬הרי היו ראשית כל מטומטמים מהעמידה‪ .‬היה מישהו שעמד ‪ 24‬שעות במה‬
‫שנקרא "שטאבונקר"‪.‬‬
‫ש‪ .‬היו תליות בידיים?‬
‫ת‪ .‬זו הייתה שיטה אחרת‪ .‬אני יכול להזכיר מקרים אחדים‪ ,‬נניח מקרהו של ליברמן‪,‬‬
‫שהובא כנראה מהחוץ‪ ,‬נתפס עם ניירות פרואניים או של מדינה דרום אמריקנית אחרת‪ ,‬והיו‬
‫אנשים כאלה שבדרך כלשהי השיגו ניירות כאלה ואשר לא חייבו אותם לפי שעה להיכנס‬
‫לתוך המחנה‪ .‬אז הובא האדם לאחר שלא גילה את מקור הניירות האלה שהשיג‪ .‬נתלה בידיו‬
‫במשרדו של מפקד המחנה‪ ,‬אותו אמון גת‪ .‬ונראה לי שכחמש שעותהיה תלוי‪ ,‬כאשר מדי‬
‫פעם מורידים אותו ושופכים מים‪…‬‬
‫אב בית‪-‬הדין‪ :‬זאת לא ראית בעיניך‪.‬‬
‫ת‪ .‬לא ראיתי זאת‪ ,‬אבל את האדם ליברמן ראיתי‪.‬‬
‫היה מקרה אחר‪ ,‬אם כבר מדברים על אנשים‪ ,‬והוא המקרה של אולמר‪ ,‬שבתו חיה‬
‫בירושלים ואני מכיר אותה‪ .‬אותו אולמר שוב הובל‪ ,‬על שחי בניירות אריים‪ ,‬לתוך המחנה‪.‬‬
‫בתוך מחנה זה היה עוד בית סוהר‪ ,‬בית סוהר בתוך בית סוהר‪ .‬זה היה משהו מיוחד במינו‪,‬‬
‫ולמעשה לא הרבה אנשים שעברו פעם את בית הסוהר הזה יצאו חיים‪ .‬אני מכיר בתל‪-‬אביב‬
‫רק שנים‪ ,‬וזה העורך‪-‬דין ד"ר שטרן ואחיו יצחק שטרן‪ .‬שני אלה אני מכיר שיצאו חיים מתוך‬
‫אותו בית סוהר‪ ,‬אולי עוד מישהו‪.‬‬
‫אם כן‪ ,‬אותו אולמר גם ישב שם‪ .‬ואגב‪ ,‬אולמר זה מוצאו היה ממייחוב‪ ,‬אותה עיירה סמוכה‬
‫שלפני כן תארתי‪ .‬הוא נקרא על ידי מפקד המחנה‪ .‬למפקד המחנה היו שני כלבים‪ ,‬ראלף‬
‫ורולף‪ ,‬הוא שיסה בו את כלביו‪ .‬הכלבים טרפוהו חי‪ .‬יתכן ועוד נשאר בו מעט נשימה‪ ,‬הוא ירה‬
‫בו ונהרג‪.‬‬
‫היועץ המשפטי‪ :‬מי היה המפקד?‬
‫ת‪ .‬אמון גת‪ .‬מדובר כאן מפברואר ‪ 1942‬באמון גת‪ .‬אגב‪ ,‬אני יודע כי הסטנוגרמה של‬
‫משפטו יצאה בדפוס בפולין‪ ,‬ואני מכיר לפחות שני מקורות שהדבר נמצא בהם זה ספר של‬
‫‪ 500‬עמודים‪.‬‬
‫_________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬מחנה הריכוז פלשוב‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 69 -‬‬

‫ש‪ .‬אנחנו סומכים כרגע על עדותך‪ .‬ד"ר בייסקי‪ .‬תואיל להגיד לי‪ :‬אתה זוכר קבוצה של ‪49‬‬
‫אסירים ואסירה אחת?‬
‫ת‪ .‬זאת הייתה קבוצת בונרקה‪.‬‬
‫ש‪ .‬ספר לנו על מבצע יום הדין‪ ,‬יום הכיפורים ‪.1943‬‬
‫ת‪ .‬באותו יום לא היה יום חג‪ ,‬איני צריך להגיד זאת‪ .‬אבל חלק היהודים היו מתפללים‬
‫בלילה‪ .‬ממש בלילה בחושך‪ A‬והיה חלק אשר באותו יום היו בעבודת לילה אחרת‪ ,‬אז נשארו‬
‫ביום לישון בצריפים‪ .‬באותו יום כיפור ‪ – 1943‬היה זה מבצעו האישי של אונטרשטורמפירר‬
‫יורן ‪ -‬בחר מתוך הצריפים ‪ 50‬איש‪.‬‬
‫אלה היו בעיקר אנשים לא צעירים‪ ,‬אנשים יותר מבוגרים‪ .‬ואותו יום הדין יום דינם היה‪,‬‬
‫הסופי‪ .‬שוב‪ ,‬אם מותר לי‪ ,‬רבותי‪ ,‬ה"נתנה תוקף" נתקיים בנו לא אחת לשנה‪ ,‬אלא מדי‬
‫יום ביומו‪ ,‬וה"מי יחיה ומי ימות" היה מדי יום ביומו‪ A‬לא היה "מי בקיצו"‪ ,‬אלא היה רק‬
‫"מי לא בקיצו" ‪ -‬בהבדל אחד@ המחבר הפיוטי של תפילת "נתנה תוקף" לא יכול היה‬
‫לתאר בנפשו מיתות משונות מסוג זה שהמציאו הנאצים במחנה העבודה הזה‪.‬‬
‫ש‪ .‬האם היו מקרים שאנשי ס"ס היו ניגשים ויורים ביהודים סתם כך?‬
‫ת‪ .‬דברים כאלה היו דבר יום ביומו‪ .‬היו מקרים ‪ -‬וזה יצביע במקצת על משטר המחנה‪:‬‬
‫לאחר שהופסקה יציאתנו מחוץ למחנה עבדתי בסלילת כביש מהחלק הישן של המחנה‬
‫לחלק החדש‪ ,‬שבו הוקמו בתי חרושת‪ ,‬בתי חרושת לתוצרת הדרושה לצבא ‪ -‬נעליים‪,‬‬
‫תלבושת‪ ,‬דברים מסוג זה‪ .‬סללנו כביש מהמחנה הישן למחנה החדש‪ ,‬אשר היה על‬
‫הגבעה ‪.‬‬
‫עבדנו באותו קטע שעמד בו ביתו המהודר של מפקד המחנה‪ .‬וזה היה דבר יום ביומו‬
‫שאנשים שבאו לעבוד מול ביתו של המפקד‪ ,‬ביוזמתם הם‪ ,‬סחבו אבנים שהן הרבה‬
‫למעלה מכוח אדם‪ ,‬שלא ייראה שהם עושים פחות מדי‪ .‬והיה קורה שהמפקד היה יורה‬
‫באנשים מחלון ביתו‪ ,‬ואם נפל מישהו ‪ -‬נפל‪ ,‬ואם נפצע מישהו ‪ -‬נפצע‪.‬‬
‫ש‪ .‬אתה זוכר מקרה שפעם אמון גת מצא חתיכת לחם לבן במגירה של אחד מעובדי‬
‫המשרד ?‬
‫ת‪ .‬זה היה באוקטובר ‪ 1943‬בתוך משרד המחנה עבדו כמה עשרות אנשים בעבודות שונות‪.‬‬
‫ובאחד הימים נמצא אצל מישהו לחם‪ ,‬לחם שלא מהמחנה והיה בקלות אפשר להבחין מהו‬
‫לחם שלא מן המחנה ומהו לחם של המחנה‪ ,‬כי טיבו היה כזה שלא היה קשה להבחינו‪.‬‬
‫הוא ערך חיפוש ואצל אחרים מצא מצרכי מזון ‪ -‬חמאה ועוד משהו‪ .‬הוצאו אז‪ ,‬אם אינני טועה‪,‬‬
‫‪ 10‬אנשים מתוך עובדי המחנה‪{ .‬אז אנשים נהרגו בקבוצות יותר גדולות‪ ,‬לא במקום‬
‫הימצאם‪ ,‬אלא במקום שהיה גבוה יותר מכל מקום במחנה‪ ,‬והייתה שם בקעה‪ ,‬שעוד אזכיר‬
‫אותה במיוחד‪ ,‬ששם הדברים לא היו נראים}‪.‬‬
‫הקבוצה הועלתה לאותו מקום ששימש מקום‪-‬ירי לאנשים‪ .‬מהקבוצה הזאת נותרה בחיים‬
‫אישה אחת‪ ,‬הנרייטה נכהאוזר‪ ,‬הגרה בתל‪-‬אביב‪ ,‬רחוב סמולנסקין ‪ 5.‬היא הוצאה – זה היה‬
‫מקרה מיוחד ‪ -‬והיא הוצאה ברגע האחרון‪ ,‬לא מתוך צפרני המוות‪ ,‬אלא מתוך‬
‫המוות ממש‪ .‬היא אם לשני ילדים בתל‪-‬אביב‪.‬‬
‫ש‪ .‬מה היה קורה בשטח שלפני המטבח?‬
‫ת‪ .‬היו שני מקומות תורפה מתמידים‪ .‬האנשים היו רעבים‪ ,‬כי האוכל לא היה מספיק‪,‬‬
‫ובאותה תקופה לא כל אחד היה ביכולתו לקנות מעט לחם או מה שקנו בחוץ‪ ,‬והיו כאלה‬
‫שהיו להם מכרים שעבדו במטבח‪ .‬ואז היו הולכים בשעה מוקדמת בבוקר‪ ,‬כי אם מנת הלחם‬
‫שחולקה פעם או פעמיים בשבוע נאכלה‪ ,‬היו הולכים מוקדם בבוקר לקבל מעט מרק שהוכן‬
‫לצהרים‪ .‬מי שנתפס נמצא אשם בשתים‪ :‬ראשית כל שלא היה במקום עבודתו‪ ,‬ושנית שהעיז‬
‫לבוא למטבח‪ .‬זה היה מקום פורענות מתמיד‪.‬‬
‫_________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬מחנה הריכוז פלשוב‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 71 -‬‬

‫ש‪ .‬מהי היו עושים להם?‬
‫ת‪ .‬בדרך כלל יורים‪.‬‬
‫ש‪ .‬אתה זוכר שילוח אנשים מתוך המחנה למקומות אחרים?‬
‫ת‪ .‬זה התחיל ב‪ .1943-‬המחנה לא היה סטטי‪ .‬למחנה היו מגיעים משלוחי אנשים מגיטאות‬
‫שחוסלו‪ :‬טרנוב‪ ,‬בוכניה‪ ,‬נובי סונץ'‪ ,‬לאחר מכן ממחנות אחרים ‪ -‬שבניה ועוד‪.‬‬
‫ש‪ .‬גם יהודים מארצות אחרות עברו שם?‬
‫ת‪ .‬כן‪ .‬ב‪ 1944 -‬הובאו אנשים מהונגריה‪ .‬זה היה הטרנספורט האומלל ביותר שראיתי אי‬
‫פעם‪ .‬זה היה באמצע ‪.1944‬‬
‫היועץ המשפטי‪ :‬תיתן לנו תמונה קצרה של השילוח מהמחנה‪.‬‬
‫ת‪ .‬השילוח‪ ,‬שבו נמצאתי אני‪ .‬השילוח היה ב‪ 15-‬באוקטובר ‪ .1944‬זה כבר היה כששמענו‬
‫שהחזית הרוסית מתקדמת והוחל בחיסול‪ .‬אבל המשלוחים מתוך המחנה החלו לפני זה‪.‬‬
‫שלחו למחנות עבודה בצ'נסטוכובה‪ ,‬גרז'ינסקה‪ .‬לא אזכור הכל‪.‬‬
‫אבל מדי פעם היו שולחים למחנות עבודה אחרים‪ .‬במקומם באו מגיטאות אחרים‬
‫וממחנות עבודה אחרים מחוסלים‪ .‬אבל החל ממחצית ‪ 1944‬התחילו משלוחים‪ ,‬ונדמה‬
‫לישבמקומם כבר לא באו חדשים‪ .‬אולי זה יותר נכון לתאר את מפקד הבריאות‪.‬‬
‫ש‪ .‬כן‪ ,‬מפקד הבריאות‪ ,‬בבקשה‪.‬‬
‫ת‪ .‬מפקד הבריאות היה ב‪ 7-‬במאי ‪ 1944.‬הוצאו כל יושבי המחנה‪.‬‬
‫ש‪ .‬כמה היו ?‬
‫ת‪ .‬אני מניח‪ ,‬שוב איני יכול לדבר אף פעם במספרים אבסולוטיים וגם איני יכול ליטול אחריות‬
‫למספרים‪.‬‬
‫ש‪ .‬אבל בערך?‬
‫ת‪ .‬אני מניח שבקרבת שתי רבבות‪ .‬המספר באותה תקופה הסתובב במחנה בין ‪- 18,000‬‬
‫‪. 25,000 – 20,000‬‬
‫ש‪ .‬הועמדתם לפני הצריפים?‬
‫ת‪ .‬לא לפני הצריפים‪ ,‬אלא במגרש המפקדים‪ .‬פעמיים ביום הועמדנו‪.‬‬
‫ש‪ .‬הועמדתם בבגדיכם?‬
‫ת‪ .‬תחילה בבגדינו‪ ,‬אבל צווינו כולנו להתפשט ערומים כביום הוולדנו‪ .‬תושבי צריף אחרי צריף‬
‫עברו לפני שולחן‪ ,‬שלידו ישב מי שנקרא רופא בלנקה‪ ,‬הויפטשטורמפירר ס"ס‪ .‬שמעתי לאחר‬
‫מכן‪ ,‬כי גם אותו גת וגם בלנקה באו לפלשוב מלובלין‪ .‬זה לקח שניות‪ .‬כל אחד צווה ללכת‬
‫ימינה או שמאלה‪.‬‬
‫ש‪ .‬מי צווה ללכת שמאלה?‬
‫ת‪ .‬איני יכול לקחת אחריות‪ .‬הלכו לצד אחד והלכו לצד שני‪ .‬הנימוק הרשמי היה‪,‬‬
‫שהחלוקה נעשתה לשם ארגון טוב של העבודה‪ ,‬אנשים בעלי יכולת עבודה טובה יותר ילכו‬
‫לצד אחד‪ ,‬לעבודות קשות יותר‪ ,‬אנשים בעלי יכולת עבודה קלה‪ ,‬ילכו לעבודות קלות יותר‪.‬‬
‫ש‪ .‬האם היו גם ילדים?‬
‫ת‪ .‬באותה תקופה היו במחנה ‪ 28‬ילדים‪ .‬אם לדבר על המהירות של הפעולה שנעשתה‬
‫באותו יום‪ 7 ,‬במאי‪ ,‬אולי אתן תיאור וזה ייתן את הדוגמה הטובה ביותר‪ .‬נראה לי‪,‬‬
‫_________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬מחנה הריכוז פלשוב‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 70 -‬‬

‫שבשעות המוקדמות של אחר הצהרים הסלקציה הזאת של שמאלה ימינה‪ ,‬כשכל המחנה‬
‫עומד ערום‪ ,‬למטה בחלק המחנה גברים‪ ,‬למטה בחלק המחנה נשים‪ ,‬הן היו נפרדות‪ ,‬כולם‬
‫עמדו‪ .‬על עבודת הנשים עוד אזכיר מעט‪.‬‬
‫ש‪ .‬השאלה אם יש כוח לשמוע‪.‬‬
‫ת‪ .‬שוב עברו צריפים צריפים‪ ,‬סימנו את האנשים לצד אחד‪ .‬צווינו להתלבש‪ .‬שמחה וששון‬
‫במחנה‪ ,‬עבר מפקד ולא קרה מאומה‪ .‬התשובה לא איחרה לבוא‪ .‬כעבור שבעה ימים‪ ,‬ב‪14-‬‬
‫במאי ‪ 1944‬שוב הועמדנו באותו מגרש‪ .‬הפעם לא צווינו כבר להתפשט‪ .‬אבל הוצאו כל אותם‬
‫האנשים ‪ -‬זה כבר היה ברור ביותר ‪ -‬שהובאו ללכת לכיוון אחד‪.‬‬
‫ש‪ .‬לאן הוצאו?‬
‫ת‪ .‬הם הוצאו לכיוון מסויים‪ .‬זאת הייתה תמונה מיוחדת במינה‪ .‬לאותו יום הובאה לשטח‬
‫המחנה כמות לפחות מושלשת של אנשי ס"ס‪ ,‬ונוסף לגדר התייל מסביב‪ ,‬נוסף למכונות‬
‫הירייה על מגדלי התצפית‪ ,‬היה מגרש המפקדים מוסב בצפיפות מרובה עם אנשי ס"ס עם‬
‫מכונות ירייה‪ .‬אותם אנשים ראינו תוך כדי עמידה ושתוך פסי הרכבת שהותקנו לשער המחנה‬
‫נכנסה רכבת‪ ,‬ואז הוברר הכל‪.‬‬
‫ש‪ .‬היו רמקולים? ת‪ .‬היו ‪.‬‬
‫ש‪ .‬מה השמיעו?‬
‫ת‪ .‬לאט לאט‪ .‬באותו הזמן‪ ,‬כאשר הועברו האנשים שהובלו לפני שבוע לצד אחד‪ ,‬הובלו לצד‬
‫כל הילדים של המחנה‪ ,‬לכביש השני שירד ממחנה המפעלים‪ ,‬ובאותו רגע התחיל על‬
‫המגרש רעש והיה נראה ברור כבר‪ ,‬כי גם הילדים יורדים לתוך הרכבת‪.‬‬
‫ובאותו רגע התחיל הרעש במחנה‪ .‬האמהות התחילו לצעוק ולצרוח‪ .‬אין לתאר יותר את‬
‫התמונה הזאת‪ ,‬כי כל מי שידע שיש לו ילד במחנה‪ ,‬ידע כי זה הרגע‪ .‬כאן זה נסתיים‪.‬‬
‫כמובן‪ ,‬באותו רגע מכונות הירייה הוסוו כאילו ונדרכו‪ ,‬וכל אחד שמע את הדריכה של‬
‫מכונות הירייה‪ .‬ואז הושמעו ברמקול שני שירי ערש‪ ,‬רבותי!‬
‫בשנת ‪ 1947‬כתבתי באחד העיתונים מאמר‪ .‬זו הייתה פרפידיה של הוצאת ילדים כשהם‬
‫מלווים בשירי ערש בתוך ירידה לתוך המחנה‪.‬‬
‫וכאן‪ ,‬אולי אספר מקרה שאין לתארו‪ .‬היה נער אחד בלבד‪ ,‬בן ‪ 13-12‬אשר בדרך שאדם אינו‬
‫יודע אותה‪ ,‬בדרך לא דרך ‪ -‬ישי שפירא ‪ -‬הצליח לא להימצא‪ ,‬איני יודע אם לברוח‪ ,‬כי לברוח‬
‫איני יכול לתאר לעצמי שאפשר היה‪ ,‬אבל הצליח לא להימצא על מגרש המפקדים ב‪14-‬‬
‫במאי‪ ,‬כאשר יצא הטרנספורט‪ .‬וכמובן‪ ,‬היו חיפושים בתוך צריפי המגורים‪ ,‬שמא הסתתרו‬
‫אנשים על הדרגשים‪.‬‬
‫הנער הזה באינסטינקט ילדותי ידע שיש חיפושים‪ .‬כנראה‪ ,‬ידע שהמקום היחיד בו יוכל‬
‫להסתתר‪ ,‬זוהי הלטרינה הצבורית העצומה לכל המחנה‪ .‬בבית הכבוד מצאו את הנער‪ .‬הוא‬
‫סיפר אחרי כן שהוא קפץ לתוך בור הצואה ונשאר שם עד אותו ערב‪ .‬כשהוציאו אותו משם‪,‬‬
‫קשה לי לומר אם המקרה או האינסטינקט הציל אותו עד לאחר המלחמה‪ .‬לא אדע את זאת‪.‬‬
‫מכאן‪ ,‬העד ממשיך את עדותו המתארת את סבלותיו במחנה בגרוס‪-‬רוזן שבגרמניה‪.‬‬

‫_________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬מחנה הריכוז פלשוב‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫[‪]6‬‬

‫‪- 72 -‬‬

‫עדויות שנמסרו נגד‬

‫אמון גאט‬

‫במשפט שנערך נגדו‬
‫בפולין בשנת ‪]7[ 6491‬‬
‫עדותו של מנדל הנריק‬
‫באמצע ינואר שנת ‪ 1943‬נשלחתי מגטו קראקא למחנה פלאשוב‪ .‬באותה תקופה נמצאו כבר‬
‫במחנה כאלפיים איש – כולם יהודים‪ .‬מפקד המחנה היה מילר‪ .‬ביום ‪ 11.2.1943‬הגיע‬
‫למחנה פלאשוב אמון גאט מלובלין ונתמנה‪ ,‬במקומו של מילר‪ ,‬למפקד המחנה‪ .‬מתאריך זה‬
‫ועד ‪ 13.3.1943‬הצליח גאט להגדיל את בניית הצריפים במחנה פלאשוב‪ ,‬אשר איפשר‬
‫לאכלס בתוכם את האנשים מגטו קראקא שהובאו למחנה פלאשוב לאחר חיסול הגטו‪.‬‬
‫נודע לנו‪ ,‬שהמפקד החדש אמון גאט מצטיין באכזריותו‪ ,‬במיוחד נגד היהודים‪ .‬יומיים לאחר‬
‫שקיבל את הפיקוד על המחנה‪ ,‬נוכחנו לדעת‪ ,‬שהוא עולה באכזריותו על המפקד מילר‪ .‬עוד‬
‫באותו יום שגאט הגיע למחנה‪ ,‬הזמין את כל מנהלי העבודה ואת אנשי ה‪"-‬או‪-‬דה" והסביר‬
‫להם‪ ,‬שמעתה הוא יהיה מפקד המחנה‪ .‬הוא דרש מכולם למלא בדייקנות אחר פקודותיו‪ .‬כדי‬
‫להוכיח שהעניין רציני ביותר‪ ,‬פקד על האוקראינים להצליף לכל אחד עשרים וחמש מלקות‪,‬‬
‫על ישבנם‪.‬‬
‫בימים ההם‪ ,‬כל החולים ואלה שנפצעו בעבודה‪ ,‬נשלחו לטיפול לבית‪-‬החולים בגטו קראקא‪.‬‬
‫בין החולים שנשלחו לקראקא היו שתי בנות שלא חזרו למחנה‪ ,‬אחרי שקיבלו את טיפולן‪.‬‬
‫גאט דרש בתוקף להחזיר את שתי הבנות למחנה‪ .‬ביום שהביאו אותן בחזרה‪ ,‬עצר אותן‬
‫ה‪"-‬או‪-‬דה" ובפקודתו של גאט ובנוכחותו תלו את שתי הבנות‪ .‬כולנו חייבים היינו לעמוד‬
‫במיסדר ולצפות בתליה‪ ,‬כדי לזרוע פחד‪ .‬אלה היו הימים הראשונים לאחר שגאט הגיע‬
‫למחנה פלאשוב‪.‬‬
‫באותם הימים‪ ,‬באחד ממיסדרי המחנה‪ ,‬הופיע גאט עם פמלייתו – גרמנים ואוקראינים‪ .‬גאט‬
‫דרש להביא שולחנות ופקד על האוקראינים להצליף לכל הנוכחים עשרים וחמש מלקות ואף‬
‫חמישים מלקות על החלק התחתון הערום‪ .‬גאט טען‪ ,‬שזה לא צחוק‪ ,‬מוכרחים לעבוד יותר‬
‫ולהספיק יותר‪ .‬מי שלא ימלא אחר דרישותיו‪ ,‬יבוא על עונשו‪.‬‬
‫בסוף חודש מרס יצאנו לעבודה מחוץ למחנה‪ .‬העבודה החלה בשעה שבע בבוקר ונמשכה‬
‫עד שעה שש בערב‪ .‬כשחזרנו מהעבודה באחד הערבים‪ ,‬שוב ציוו עלינו לעבוד במחנה‪.‬‬
‫עבדנו עד שעה שתים‪-‬עשרה בלילה‪ .‬מאותו ערב לא יצאנו יותר לעבודה מחוץ למחנה‪.‬‬
‫המשכנו לעבוד במחנה משעה ארבע בבוקר עד שתים‪-‬עשרה בלילה‪ .‬דרשו מאיתנו לגמור‬
‫את סלילת הכביש במחנה בקצב מהיר‪.‬‬
‫_________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬מחנה הריכוז פלשוב‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 73 -‬‬

‫באחד הימים קיבלתי חופש ליום אחד‪ ,‬כי נפצעתי בעבודה‪ .‬בשכבי בצריף ראיתי דרך החלון‪,‬‬
‫כיצד גאט ירה בצעיר אחד‪ ,‬שעבד בסידור אבנים לסלילת הכביש‪ .‬לפי תפיסת הרוצח גאט‪,‬‬
‫לא עבד הצעיר מספיק מהר וגם לא העמיס מספיק אבנים במריצה‪ .‬לאחר שירה בו‪ ,‬בדק את‬
‫רגלו‪ ,‬אם הוא עדיין בחיים‪.‬‬
‫במקרה אחר ברחו שני פועלים מן המחנה‪ .‬נערך מיסדר ברחבת המיסדר בנוכחותו של גאט‬
‫וכן של כל אנשי המחנה שחייבים היו להיות נוכחים‪ .‬גאט הוציא שמונה צעירים מאותה‬
‫קבוצה‪ ,‬ממנה ברחו שני הצעירים‪ .‬הוא פקד להעמיד אותם לפני בור‪ ,‬שהוכן מראש‪ ,‬ופקד‬
‫לירות בהם‪ .‬בנוכחותנו כיסו את הבור באדמה‪.‬‬
‫לאחר שגמרנו את סלילת הכביש‪ ,‬צירפו אותי לקבוצת טרנספורט של מאה איש‪ .‬באחד‬
‫הימים יצאו שלושים פועלים מן הקבוצה שלנו לעבודה בתחנת רכבת ההובלה בפלאשוב‪ .‬כל‬
‫אחד מאיתנו דאג בעצמו למזון – לחם ועוד צרכי אוכל‪ .‬מה שאפשר היה להשיג בזמן הזה‪.‬‬
‫מכאן שהמזון שקיבלנו במחנה לא הספיק לנו‪ ,‬הלא עבדנו עבודה פיזית קשה‪.‬‬
‫כדי שלא נמשיך לרעוב‪ ,‬חייבים היינו לדאוג בעצמנו לתוספת מזון‪ .‬כיוון שתחנת הרכבת‬
‫הייתה קרובה למחנה‪ ,‬נכנסנו בשעה שתים‪-‬עשרה לארוחת הצהריים למחנה‪ .‬חייל גרמני‪,‬‬
‫שעמד בשמירה על יד השער‪ ,‬עצר אותנו ושאל‪ ,‬מה אנו מסתירים בבגדים שלנו? הוא החל‬
‫לבדוק אותנו‪ ,‬שמא מגניבים למחנה חומר נפץ או נשק‪ .‬אבל הוא מצא אצלנו לחם‪ ,‬נקניק‬
‫וחמאה בלבד‪ .‬כשראה אצלנו מצרכי אוכל בלבד‪ ,‬אמר‪ :‬אתם תאכלו לחם ונקניק וחיילינו‬
‫בחזית יהיו רעבים? הוא קילל אותנו ופקד עלינו לחכות‪ .‬הוא ניגש לביתו של המפקד גאט‪,‬‬
‫שלא היה רחוק מן השער‪ .‬ידענו‪ ,‬שאם גאט יבוא‪ ,‬וימצא אצלנו מזון‪ ,‬רע ומר יהיה לנו‪.‬‬
‫מרוב פחד ניסינו לקבור חלק מן המזון‪ .‬כשגאט בא‪ ,‬הוא ציווה לשים את כל המזון על השולחן‬
‫ושאל‪ :‬מהיכן לקחתם כסף לקנות כמויות מזון גדולות כאלו? כי במחנה אסור היה להחזיק‬
‫כסף‪ .‬פחדנו מאוד מן העונש‪ ,‬כי יכלו אפילו לירות בנו‪ .‬גאט‪ ,‬כדי להוכיח‪ ,‬שהוא מתכוון‬
‫ברצינות לבצע זממו‪ .‬נטל מאוקראיני אחד את הרובה שלו‪ ,‬וירה באיש אחד‪ ,‬שעמד במרחק‬
‫שלושה צעדים ממנו והרגו! הוא אמר בזעם "עכשיו כבר תגלו מניין קיבלתם את הכסף!?‬
‫ברוב זעמו החל להכות בנו בכת הרובה על ימין ועל שמאל‪.‬‬
‫כתוצאה מן המכות שקיבלתי‪ ,‬נשברו לי השיניים‪ ,‬ואולם איש לא מסר לו מהיכן יש לנו כסף‪.‬‬
‫בכעסו ירה בעוד פועל והרגו במקום‪ .‬אני עמדתי על יד הפועל הזה‪ .‬כשהאיש נפל מן הירייה‪,‬‬
‫קיבלתי מכה חזקה‪ ,‬ומעוצמתה גם כן נפלתי‪ .‬נפצעתי ואף התעלפתי‪ .‬כעבור זמן התאוששתי‪.‬‬
‫שמעתי שגאט ממשיך לאיים עלינו‪ ,‬שיהרוג את כולנו‪ ,‬ואיש לא יצא חי מהקבוצה הזאת‪.‬‬
‫השתדלתי לשכב בשקט‪ ,‬כאילו אני מת‪ .‬האמנתי‪ ,‬כשיבואו הקברנים לקחת את הגוויות‪ ,‬אז‬
‫תימצא לי הזדמנות להתחמק מן המקום‪ .‬רק שמעי שגאט קורא לאוקראינים ומחלק להם את‬
‫המזון שמצא אצלנו‪.‬‬
‫האוקראינים החלו לחפש כסף באדמה‪ ,‬שמא קברנו שם כסף‪ .‬במקרה ראו אותי‪ ,‬שאני זז‬
‫ממקומי‪ .‬אז אמר אוקראיני אחד לחברו‪ ,‬שצריכים לגמור אותי‪ .‬חששתי מאוד מן המצב בו‬
‫נמצאתי‪ .‬אולם המצב השתנה‪ ,‬כאשר האוקראינים ראו שמחלקים לחם ונקניק‪ .‬אז גם הם‬
‫ניגשו לשולחן לקבל מנה‪ .‬ניצלתי את ההזדמנות הצטרפתי לקבוצה שלי‪ .‬החברים ניקו את‬
‫הדם מפניי‪ ,‬שהאוקראינים לא יחשבו‪ ,‬שאני פצוע‪.‬‬
‫גאט שוב חזר אלינו והחל לספור אותנו‪ 28 .‬בני‪-‬אדם חיים ושני הרוגים‪ .‬הוא קרא לראש‬
‫ה"או‪-‬דה"‪ ,‬חילביץ' ופקד עליו להביא שוט וכן שולחן נוסף‪ .‬הוא ציווה לתת לנו מאה מלקות‬
‫לכל אחד‪ .‬לאחר שהביא את השולחן‪ ,‬שני דליי מים ושוט‪ ,‬פתחו האוקראינים במלאכת‬
‫המכות‪ .‬הם ציינו עלינו‪ ,‬שכל אחד מאיתנו חייב בעצמו לספור בקול רם את מספר המכות‬
‫שהוא מקבל‪ .‬אם טעה מישהו‪ ,‬התחילו להלקות מחדש‪ .‬אחרי קבלת מאה המקלות‪ ,‬חייב היה‬
‫כל אחד לרדת מהר מן השולחן‪ ,‬אחרת קיבל מכות בראש בקת של הרובה‪.‬‬
‫_________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬מחנה הריכוז פלשוב‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 74 -‬‬

‫אחרי שספגתי את מאה המלקות‪ ,‬עלה אחריי על השולחן איש מבוגר וחלש בשם מייטליס;‬
‫בשעה שהצליפו על ישבנו‪ ,‬צעק האיש בקול רם בגלל הכאבים העזים שהרגיש‪ .‬אומנם האיש‬
‫קיבל כבר שלושים מלקות‪ ,‬אבל גם ציווה להתחיל מחדש‪ ,‬משום שצעק בקול רם‪ ,‬וזה הרגיז‬
‫אותו‪.‬‬
‫כל אחד מאיתנו‪ ,‬לאחר שקיבל את מאה המלקות‪ ,‬חייב היה להודיע לגאט‪ ,‬שריצה את עונשו‪.‬‬
‫גאט שאל את מייטליס‪ ,‬אם הוא מודע לסיבה שקיבל מכות ואם הוא מרוצה מכך‪ ,‬הוא אמר‬
‫שכן‪ ,‬אבל כשעמד לעזוב את המקום‪ ,‬הוציא גאט אקדח מכיסו וירה בראשו מאחור‪ ,‬מייטליס‬
‫נפל ונפח את נשמתו‪.‬‬
‫אחרי המקרה הטראגי הזה‪ ,‬המשיכו להצליף ליתר האנשים את מאה המלקות‪ .‬זה נמשך‬
‫כמה שעות‪.‬‬
‫גאט הכריז שאסור לתת לאנשים עזרה ראשונה או למרוח יוד על הפצעים‪ .‬היו בינינו כמה‬
‫אנשים פצועים‪ .‬אחד בשם רוזנשטראוס‪ .‬האיש קיבל כדור בפניו‪ ,‬בזמן שגאט נהג לירות‬
‫באנשים‪ .‬הכדור עבר דרך הצוואר‪ .‬נמצאו עוד אנשים שפצעיהם היו קלים‪ ,‬ביניהם רבים‪,‬‬
‫שהמכות גרמו לדימום בחלק של הגוף התחתון‪ .‬על מנת למנוע עזרה לאנשים‪ ,‬שמרו עלינו‬
‫שני אוקראינים במיוחד‪ .‬חשבנו‪ ,‬שבכך בא קץ לעונש‪ ,‬אבל טעינו‪.‬‬
‫עתה יצאה פקודה מגאט‪ ,‬להעסיק אותנו בעבודת בניין בת מגורים שבנו עבור אנשי המשמר‬
‫האוקראינים‪ .‬קיבלנו מריצות ואתים‪ .‬חייבים היינו להביא את העפר בריצה לשטח בניית‬
‫הבתים‪ .‬יש לומר‪ ,‬שהשומרים בבניין ריחמו עלינו‪ ,‬העסיקו שלושים איש במקומנו‪ ,‬ואותנו‬
‫שיחררו מן העבודה‪ .‬עמדנו בשמירה שמא יבואו גרמנים ויראו אותנו הולכים לסל‪ .‬כך עבר‬
‫עלינו היום הטראגי‪.‬‬

‫אסירות במחנה פלשוב גוררות קרונית עמוסה באבנים‪.‬‬
‫האסירות גוררות קרוניות מהמחצבה אל שטח המחנה‬

‫[‪]9‬‬

‫_________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬מחנה הריכוז פלשוב‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 75 -‬‬

‫עדותה של רגינה נלקן‬
‫ביום ‪ 13‬במרס ‪ ,1943‬לאחר חיסול הגטו של קראקא‪ ,‬הובילו אותנו למחנה פלאשוב‪ .‬אחרי‬
‫ימים ספורים של שהייה במחנה‪ ,‬גאט בעצמו ערך מיסדר‪ ,‬וערך סלקציה בין הנשים‪ ,‬הוא‬
‫הפריד מייד את הזקנות‪ ,‬החלשות וילדות צעירות בגילים ‪ ,15-14‬בסך הכל שישים – שבעים‬
‫נשים‪.‬‬
‫לאחר ההפרדה מסר אותן לידי האוקראינים‪ ,‬שהעלו אותן לגבעה והרגו אותן בירי‪ …‬במחנה‬
‫סבלו נשים רבות מרעב‪ .‬המרק היה חסר טעם‪ ,‬הלחם‪ ,‬המרגרינה והריבה ניתנו במנות‬
‫זעומות‪ .‬על נייר האריזה היה כתוב‪" :‬מיוחד לאסירים"‪ .‬האוכל לא היה מספיק לאנשים שעבדו‬
‫עבודה פיזית קשה‪ ,‬כפי שעבדנו במחנה‪ .‬יש לציין שאלה שיצאו לעבודה מחוץ למחנה‪,‬‬
‫הרגישו חובה לעזור לאלה שעבדו במחנה‪ .‬הם הסתכנו והביאו עבורם לחם ודברי מזון‬
‫אחרים‪ .‬היה בכך משום סכנת נפשות‪ .‬גאט נהג לבקר במחנה ולבדוק כל דבר‪ .‬הוא ירה‬
‫באלה שמצא אצלם דברי מזון‪ .‬אולם הרצון לחיות היה חזק יותר מן החוקים של גאט‪ .‬היה‬
‫מקרה שגאט פקד להרוג בירי שישים אופים – קבוצה שלמה – על שמצאו אצלם לחם לבן‪.‬‬
‫ביום בהיר אחד נכנס גאט למשרד והרגיש ריח של בשר מטוגן‪ .‬הוא התחיל לחפש בכל‬
‫שולחנות הכתיבה של המשרד‪ .‬באחד השולחנות מצא חתיכת נקניק במגירה‪ .‬מייד ציווה על‬
‫כל הנוכחים לצאת מן המשרד והורה לאוקראינים להוביל את הפקידים לגבעה‪ ,‬ושם ירו בהם‪.‬‬
‫בפקודתו של גאט ובנוכחותו‪ ,‬ערכו הגרמנים במחנה מיסדר והקימו עמוד תליה ותלו בו שני‬
‫אנשים‪ .‬הראשון שנתלה היה אדם בשם אבנשטוק‪ ,‬אבל החוט (החבל?) נקרע‪ .‬הקורבן‬
‫התחיל לבקש רחמים אצל גאט‪ ,‬שישאיר אותו בחיים‪ ,‬אבל גאט לא הסכים‪ .‬הוא פקד לתלות‬
‫אותו עוד פעם‪ .‬גם המהנדס קראסוירס – שנידון על ידי גאט לתליה – פתח וריד בידיים בסכין‬
‫גילוח‪ .‬אף‪-‬על‪-‬פי‪-‬כן ציווה גאט לתלות אותו‪ ,‬גם כשהיה כבר בלא הכרה‪ .‬אז גם ניגש אליהם‬
‫וירה בראשם‪ .‬עמדנו וראינו את המחזה‪ .‬אבל לא היה לאל ידינו להתנגד‪ .‬מוקפים היינו‬
‫בשומרים אוקראינים עם נשק אוטומטי בידם‪.‬‬
‫מזמן לזמן הביאו אנשים רבים למחנה פלאשוב שהגסטאפו עצר אותם במונטי‪-‬לופה‬
‫(מיפקדת הגסטאפו) – יהודים ופולנים‪ .‬את היהודים עצרו משום שהשתמשו בתעודות אריות‪,‬‬
‫ואת הפולנים עצרו‪ ,‬משום שפעלו – כביכול – נגד המשטר הגרמני‪ .‬את האנשים העצורים‬
‫הובילו ישר לגבעה והרגום בירייה‪.‬‬
‫בסוף שנת ‪ 1943‬החליפו את מחנה פלאשוב מ‪ )Zwangs-Lager( Z.L -‬ל‪K.L -‬‬
‫(‪ .)Konzentratzions Lager‬למעשה לא השתנה דבר במחנות‪ .‬גאט המשיך בהתנהגותו‬
‫האכזרית‪ .‬לכל היותר התבטא השינוי‪ ,‬שעוד אנשי ס"ס ושומרים אוקראינים הגיעו למחנה‬
‫וגס‪ ,‬שומרות גרמניות‪ ,‬שתפקידן היה לטפל בנשים‪ .‬הן גרמו במחנה צרות רבות לנשים‪ .‬בזמן‬
‫שערכו ביקורת בצריפים‪ ,‬היה להן רשות להיכנס לצריפים לבדיקות ולביקורת‪ ,‬ותמיד הופיעו‬
‫במיסדר‪ ,‬שנערך על ידי גאט ועוזריו‪ .‬במיוחד סבו הנשים הפולניות במחנה‪ ,‬כולל גם יהודיות‪,‬‬
‫שעבדו במחצבת אבנים‪ .‬מסכנות אלה חוייבו לסחוב עגלות עמוסות אבנים לגבעה – מצד‬
‫אחד של המחנה לצדו השני‪ .‬המשגיחות הגרמניות‪ ,‬שפקדו על העבודה‪ ,‬היכו אותן והריצו‬
‫אותן בעבודה‪ ,‬שהייתה קשה בלאו‪-‬הכי‪.‬‬
‫בחודש מאי‪ ,‬לאחר הסלקציה ‪ -‬קראו לזה "בריאות" – כל אנשי המחנה נאלצו להתייצב‬
‫ברחבת המיסדר בפיקוח ועדה‪ ,‬שבראשם עמד דוקטור בלנקה‪ .‬אנחנו עברנו לפניהם ערומות‬
‫במשך שעות אחדות‪ ,‬מצד אחד המיסדר עמדו נשים‪ ,‬ומהצד השני עמדו גברים‪.‬‬
‫_________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬מחנה הריכוז פלשוב‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 76 -‬‬

‫כל אחת חייבת הייתה לעבור לפני הוועדה ערומה‪ .‬אם הוועדה הרפואית קבעה‪ ,‬שהגוף אינו‬
‫בנוי בתכלית השלמות‪ ,‬או שהם גילו איזה סימן על הגוף‪ ,‬או שהגוף היה רזה מדי – לפי‬
‫תפיסתם – ולא מסוגל לעבודה‪ ,‬שמו אותה בצד‪ ,‬רשמו את השם ושם המשפחה‪ .‬כעבור‬
‫שבוע ב‪ 11-‬במאי ‪ 1943‬שוב ערכו מיסדר‪ .‬הוציאו את אלה‪ ,‬שהיו רשומות לפני שבוע והובילו‬
‫אותן למקום לא ידוע‪ .‬כך התנהגו כלפינו הנשים וגם ביחס לגברים זקנים וחלשים‪ ,‬באותו יום‪.‬‬
‫פעם אחת בלילה דרש גאט שמישהו מבין הפקידים יבוא למשרד לכתוב עבורו מכתב‪ .‬איש‬
‫בשם גולדשטיין התנדב‪ ,‬כי הוא עבד בעבר כפקיד‪ .‬הוא ניגש למעונו של גאט ונשאר אצלו כל‬
‫הלילה‪ .‬למחרת בבוקר‪ ,‬כשעברנו במקום בדרכנו לעבודה‪ ,‬ראינו אותו מונח על הקרקע מת‪,‬‬
‫וסימני ירייה בראשו‪.‬‬
‫גאט ערך מזמן לזמן מסיבות‪ .‬הוא הזמין נשים וגברים‪ ,‬וגם נגנים ותזמורת‪ ,‬הוא השתמש‬
‫בפרודוקטים מהמחסן של אנשי המחנה‪ ,‬האסירים הכלואים‪.‬‬
‫באותו זמן ערך קצין גרמני בשם יון סלקציה ברחבת המיסדר‪ .‬באותו זמן גם רדפו‬
‫האוקראינים אחרי אנשים‪ ,‬שניסו להתחבא ולהסתתר מפניהם‪ .‬הכל ידעו‪ ,‬שאם יון מצווה‬
‫לאנשי המחנה להתייצב ברחבת המיסדר‪ ,‬הכוונה לרצוח קבוצת אנשים‪ .‬באותה סלקציה‬
‫הוציאו שישים איש – את אלה שלא מצאו חן בעיניו‪ ,‬ובעזרת האוקראינים הרגו אותם בגבעה‪.‬‬
‫גאט נתן פקודה באותו זמן להזמין את גוטר – יושב ראש היודנראט בגטו קראקא וציווה‬
‫להוציא אותו‪ ,‬את אישתו ושלושת ילדיו להורג‪.‬‬

‫עדותו של מאיר פרלמן‬
‫למחנה פלאשוב הגעתי ב‪ 13-‬במרס ‪ .1943‬אחרי יומיים הצטרפתי לקבוצת פועלים‪ ,‬בעבודה‬
‫לכל אורך רחבת המיסדר‪ .‬העברנו חומר לבנייה מבית הקברות הישן עד מפעל הרהיטים‪.‬‬
‫במקרה עמדתי מול קבר אחים גדול‪ .‬מזמן לזמן הגיעו משאיות עמוסות עם מתים‪ .‬בהן נמצאו‬
‫הרוגים גם כאלה שהיו עדיין חיים‪.‬‬
‫לא רחוק מן הקבר עמדו אוקראינים מצויידים במכונות ירייה‪ ,‬כשהם יורים למוות אנשים‬
‫גוססים‪ .‬האנשים שהובאו במשאיות‪ ,‬מוצאם היה מגטו קראקא ונרצחו בפקודת גאט‪,‬‬
‫ובנוכחותו חוסל הגטו‪.‬‬
‫ביום אחד‪ ,‬בשבע בבוקר‪ ,‬בזמן המיסדר‪ ,‬היה גאט גם כבר נוכח‪ .‬הוא ניגש לשפילמן והחל‬
‫להכותו‪ .‬תוך כדי כך שאל אותו‪" :‬האם משהו לא מוצא חן בעיניך?" הוציא אקדחו וירה בו‬
‫במקום‪ .‬גם את זוננשטיין היכה מקודם ואחר‪-‬כך הרגו‪.‬‬
‫במקרה אחר‪ :‬במשמרת לילה עבדתי במחסן של נייר‪ .‬יצאתי לשירותים וראיתי שגאט עם‬
‫חברו יון עמדו מתחת לחלון של הצריף‪ ,‬שבו היה המפעל של המברשות והסתכלו דרך החלון‬
‫פנימה‪ .‬גאט הוציא אקדחו וירה דרך החלון‪ .‬למחרת נודע לי‪ ,‬שקורבן הלילה היה אדם בשם‬
‫קלר‪ ,‬שהיה אחראי על העבודה במפעל המברשות‪.‬‬
‫במקרה אחר בא גאט עם יון למפעל המברשות‪ ,‬כדי לערוך ביקורת‪ .‬התברר לו שחסרים שני‬
‫פועלים‪ .‬אחרי כמה רגעים‪ ,‬חזרו השנים למפעל‪ .‬גאט שאל אותם איפוא היו‪ ,‬אמרו לו שהיו‬
‫בשירותים‪ .‬גאט בעצמו ירה בהם והרגם‪ .‬הוא טען שחייבים להודיע לאחראי על המפעל‪,‬‬
‫כאשר הולכים לשירותים!‬

‫_________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬מחנה הריכוז פלשוב‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 77 -‬‬

‫עדותו של הנריק בלוך‬
‫לפני חיסול הגטו בקרקא ניהלתי בית מלאכה לתוצרת זכוכית‪ .‬ביום ‪ 11‬במרס ‪ ,1943‬הופיע‬
‫גאט בעצמו בפעם הראשונה בבית המלאכה שלי בגטו קראקא‪ .‬הוא החליט‪ ,‬שיש להעביר‬
‫אותי עם בית המלאכה שלי‪ ,‬למחנה פלאשוב ביחד עם יתר האנשים בגטו‪.‬‬
‫ביום השלישי לבואי למחנה פלאשוב‪ ,‬הזמין אותי גאט‪ ,‬יחד עם עוד מנהלי מפעלים‪ ,‬שהקים‬
‫במחנה במטרה להכין ולבדוק את הצריפים המתאימים לכל מפעל בנפרד‪ .‬כשהגענו לצריף‪,‬‬
‫בו עבדו צבעים‪ ,‬לא מצאנו את מנהל העבודה במקום וגם לא היה איש‪ ,‬שימסור לו דו"ח‪ .‬גאט‬
‫שאל‪ ,‬למה אין מנהל עבודה במקום? אז ניגש אליו פרבר ומסר לו דו"ח‪ .‬גאט לא היה מרוצה‬
‫מהדו"ח‪ .‬באותו זמן עסקו הפועלים בצביעת הדליים בצבע אדום‪ .‬גאט שאל את פרבר כמה‬
‫דליים כאלה הוא יכול לצבוע במשך שעה אחת‪ .‬לא היה לפרבר תשובה לשאלה זו‪ ,‬אז גאט‬
‫התרגז‪ ,‬הוציא אקדחו ורצח את פרבר במקום‪.‬‬
‫ראש ה"או‪-‬דה"‪ ,‬חילוביץ' היה איתנו‪ .‬גאט נתן פקודה לחילוביץ' להצליף לפועלים במפעל‬
‫עשרים וחמש מלקות‪.‬‬
‫המטרה לבדוק את הצריפים הופסקה באותו זמן‪ .‬יומיים אחרי חיסול גטו קראקא והעברת‬
‫האנשים המוכשרים לעבודה פיזית‪ ,‬יצאה קבוצת פועלים מהמחנה לגטו‪ ,‬כדי לחסל את‬
‫המפעלים בהם עבדו עד כה‪ ,‬ולהעבירם למחנה פלאשוב‪ .‬כגון מפעל חייטים‪ ,‬מברשות‪,‬‬
‫נעליים‪ ,‬זכוכית ועוד כאלה‪ .‬אני בעצמי יצאתי עם קבוצה של עשרה פועלים במטרה לחסל את‬
‫בית המלאכה שלי ולהעבירו למחנה פלאשוב יחד עם כל רכושי שהיה מושקע בבית‬
‫המלאכה שלי‪.‬‬
‫אחרי יום עבודה בגטו‪ ,‬כשעמדנו לחזור למחנה‪ ,‬עצרו אותנו לפני היציאה מן הגטו על יד בית‪-‬‬
‫המרחץ‪ ,‬ברחוב יוזפינסקה‪ .‬זאת משום שהובילו מאות אנשים – נשים וילדים – שנשארו בגטו‬
‫בזמן חיסולו‪ .‬אנשים אלה לא הסכימו להיפרד ממשפחתם ומהילדים‪ .‬הגרמנים לא הירשו‬
‫להם לקחת את ילדיהם למחנה פלאשוב‪ .‬את כל הקבוצות האלה הובילו ראשונות למחנה‪.‬‬
‫כשקבוצות אלה נכנסו למחנה‪ ,‬הובילו אותן אל הבורות‪ ,‬שהיו מוכנים מראש‪ .‬ראינו ושמענו‬
‫כיצד יורים בהם והם נופלים לתוך הבורות‪.‬‬
‫לאחר ימים אחדים‪ ,‬כשהייתי בגטו לצורך חיסול בית המלאכה שלי‪ :‬פירוק המכונות והעברת‬
‫הכלים למחנה פלאשוב‪ ,‬עצרו אותי הגרמנים בעת שהותי בבית המלאכה‪ ,‬והובילו אותי‬
‫לתחנת ה"או‪-‬דה" בגטו‪ .‬החקירה נמשכה שעות מרובות‪ ,‬משעה עשר בבוקר עד שעה חמש‬
‫אחרי הצהריים‪ .‬היכו אותי באכזריות בכל חלקי גופי‪ ,‬עד שאי אפשר היה להכיר אותי‪ ,‬כי‬
‫ספגתי מכות גם בפנים‪ .‬לבסוף קשרו לי את הידיים בחוט ברזל והובילו אותי למחנה‬
‫פלאשוב‪.‬‬
‫חמישה עשר יום הייתי עצור במחנה‪ .‬ישבתי ביחד עם אולמר‪ ,‬מעיר מייכוב ועוד גברים ונשים‬
‫וילדים באותו צריף אשר שימש בתור בית מעצר‪ .‬בסך הכל ישבנו יחד כשבעים אסירים‪.‬‬
‫חרות בזיכרוני שזה היה ביום שבת לפני הצהריים‪ .‬הוציאו את כולנו לחצר לשם ניקוי הצריף‪.‬‬
‫בעומדי בחוץ‪ ,‬ראיתי מרחוק את הכלב של גאט – סימן שגאט נמצא בשטח‪ ,‬קרוב לצריף‬
‫שלנו‪ ,‬הלא כלבים‪ ,‬שיש להם בעלים‪ ,‬אינם מסתובבים לבדם בחוץ‪.‬‬
‫גאט בא לרחבת המיסדר‪ .‬הוא ציווה על כל הקבוצה במקום לעמוד בסדר והוא חקר את‬
‫הנוכחים לפי הסדר שלו‪ .‬בזמן החקירה היכה את הנחקר בשוט שלו באכזריות בכל חלקי‬
‫_________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬מחנה הריכוז פלשוב‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 78 -‬‬

‫הגוף בלא סיבה‪ .‬גאט האשים אחדים מאיתנו‪ ,‬שהחזיקו תעודות מזוייפות על שמות פולניים‬
‫וגם תעודות אמריקאיות מזוייפות‪ ,‬כסימן שרצינו לברוח‪.‬‬
‫הראשון שנחקר היה אולמר‪ .‬גאט לחץ עליו‪ ,‬שימסור פרטים‪ ,‬מניין רכש תעודה להגר לפרו‪.‬‬
‫אולמר הכחיש‪ ,‬שבכלל לא היה ברשותו תעודה מעין זו‪ .‬גאט ציווה על אולמר לרוץ‪ ,‬תוך‬
‫שהסית את אחד הכלבים‪ .‬הכלב תפס את אולמר בחלק התחתון של הגוף‪ ,‬הפיל אותו‬
‫והמשיך לנשוך בכל חלקי גופו‪ ,‬עד שדם זרם ממנו‪ .‬אולמר זעק מכאבים‪ .‬גאט עמד צעדים‬
‫אחדים ממנו‪ ,‬אך לא עצר בכלבים‪ .‬הוא הוציא אקדחו וירה בראשו של אולמר‪ .‬כך החזיר את‬
‫נשמתו לבורא עולם‪.‬‬
‫ושוב הכניסו אותנו לצריף המאסר‪ .‬פחד אחז בנו וסבלנו רבות מהתנהגותו של גאט‪ .‬כל מה‬
‫שראינו‪ ,‬לא נתן לנו מנוחה‪ .‬אחרי החקירות הושיבו אותנו לחמישה‪-‬עשר יום במאסר‪ .‬לאחר‪-‬‬
‫מכן שיחררו אותי וצרפו לקבוצת עבודה במחנה‪ .‬המזון שקיבלתי היה דל‪ .‬כל הזמן היינו‬
‫רעבים והעבודה הייתה קשה‪ .‬יום‪-‬יום רצח גאט אנשים בלא סיבה‪ ,‬גם כאלה שעבדו בבניין‬
‫המחנה‪ .‬האנשים חיו בפחד מתמיד מפני הרוצח והסדיסט גאט ועוזריו‪.‬‬
‫זכור לי מקרה‪ ,‬מייד לאחר כניסתי למחנה‪ ,‬קבוצת פועלים של שלוש מאות וחמישים איש‪,‬‬
‫שיצאו לעבודה מחוץ למחנה בחברת "שטראוך"‪ ,‬אחד מהם ברח‪ .‬כשהקבוצה חזרה בערב‬
‫מן העבודה למחנה‪ ,‬הובילו את כל הקבוצה לרחבת המיסדר‪ .‬גאט הופיע והודיע‪ ,‬שאחד מן‬
‫הקבוצה ברח‪ .‬הוא הכריז‪ ,‬שבעד כל אחד שיברח‪ ,‬הוא יהרוג עשרה אחרים‪ .‬אמרה ועשה‪:‬‬
‫בעצמו בחר בעשרה צעירים‪ ,‬הוביל אותם לגבעה‪ ,‬דרש מהם לפשוט את בגדיהם ולעמוד‬
‫בשורה עורפית על יד בור‪ .‬הוא ירה באחד אחרי השני‪ ,‬וכך נפלו ישר לתוך הבור‪ ,‬שהיה מוכן‬
‫מזמן‪ .‬כל הקבוצה נדרשה לעמוד ולראות כיצד חבריהם לעבודה נרצחים‪ .‬המטרה הייתה‬
‫כמובן‪ ,‬לזרוע פחד ואימה בכולם‪.‬‬

‫עדותו של דוד שלאנג‬
‫הטעיה מכוונת‬
‫את הנאשם אמון גאט‪ ,‬היכרתי ב‪ 13-‬במרס ‪ .1943‬אומנם מזמן ידענו כי מחכה לנו גירוש מן‬
‫הגטו בקראקא‪ ,‬על ידי גאט ועוזריו‪ .‬אנשי האקדמיה היהודית‪ ,‬כולם החביאו את דרכוניהם‪,‬‬
‫בהם היו רשומים המקצועות שלהם‪ .‬אנשי האקדמיה והאינטליגנציה היהודית הציגו עצמם‬
‫כפועלים‪ ,‬בכל מיני מקצועות וזאת‪ ,‬כדי שבדרך זו יתאפשר להם להגיע למחנה עבודה‬
‫בפלאשוב‪.‬‬
‫אנחנו – אנשי האינטליגנציה ‪ -‬האמנו‪ ,‬לפי המידע שקיבלנו‪ ,‬שמחנה העבודה בפלאשוב‬
‫ייהפך למפעל של עבודה‪ ,‬ולא יתנהל בשיטות הנהוגות במחנות ריכוז‪ .‬כך אנחנו הבינונו את‬
‫המשמעות של "יודן‪-‬ורק‪-‬בצירק" (אזור של מפעלים ליהודים)‪ ,‬ואנחנו הכינונו את עצמנו‬
‫לתוכנית זו‪ .‬אולם לאחר שהמפקד הקודם מילר עזב את תפקידו‪ ,‬ובמקומו בא מחליפו אמון‬
‫גאט וקיבל את הפיקוד על המחנה‪ ,‬השתנה כל המצב בצורה רדיקלית‪ ,‬תפנית של ‪180‬‬
‫מעלות‪.‬‬
‫ביום ‪ 13‬למרס ‪ 1943‬הקיפו‪ ,‬אמון גאט ועוזריו האוקראינים את הגטו‪ .‬גאט בעצמו הוציא‬
‫פקודה כי‪ ,‬במשך שלוש שעות חייב הגטו להתרוקן מיושביו היהודים‪ .‬על הודעת גירוש זו‬
‫חתם ראש המשטרה איש ה‪-‬ס‪.‬ס‪ ,.‬ועל הביצוע הופקד גאט בלבד‪ ,‬הוא אישית‪.‬‬
‫גאט עורך מסיבות הוללות‬
‫לאמון גאט ולעוזריו‪ ,‬אנשי ה"ורקשוץ" האוקראינים היו חיים טובים במחנה פלאשוב‪ .‬במקום‬
‫להישלח להילחם בחזית הרוסית ולסכן את חייהם‪ ,‬הם העדיפו להישאר בפלאשוב‪ ,‬שם ערכו‬
‫_________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬מחנה הריכוז פלשוב‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 79 -‬‬

‫חגיגות ומסיבות של השתוללות (אורגיות)‪ ,‬על חשבון אסירי המחנה היהודיים‪ .‬ממש באותו‬
‫זמן שגאט ערך חינגות‪ ,‬אסירי המחנה רעבו לפרוסת‪-‬לחם‪ ,‬והרבה אנשים מתו כתוצאה‬
‫מעבודות הפרך שנאלצו לעבוד‪ ,‬וגם כתוצאה מתזונה רעה ובלתי מספקת‪.‬‬
‫חשדיה וחקירתה של הגסטאפו נגד גאט‬
‫באותה תקופה חשדו בכירי הגסטאפו בקראקא בגט שיש לו עניין אישי בכך‪ ,‬שהוא מעוניין‬
‫שהוא בלבד באופן אישי‪ ,‬יבצע את גירוש היהודים ויחסל את הגטו‪ ,‬שהכל יאורגן ויתבצע על‬
‫ידו בלבד‪ .‬דבר זה החשיד אותו והתנהלה נגדו חקירה מקיפה על ידי הגסטאפו‪.‬‬
‫אני בעצמי עבדתי אז בחברת "פרוגרס" (לשעבר חברה בבעלות יהודית‪" ,‬שהולאמה"‬
‫בתקופת הנאצים)‪ ,‬הקומיסר הגרמני בחברה זו היה איש ה‪-‬ס‪.‬ס‪ .‬אונקלבך‪ .‬הגרמני הזה‪ ,‬הוא‬
‫אישית קיבל מאיתנו‪ ,‬מכל אחד שעבד בחברה זו‪ ,‬סכומי כסף גדולים‪ ,‬כדי להשפיע עליו‬
‫שההתנהגות כלפינו תהייה יותר אנושית‪ .‬הדבר החשוב ביותר בשבילנו היה לקבל ממנו‬
‫הסכמה שיורשה לנו לגור בצריף שעל יד "מפעלי פרוגרס" שם עבדנו‪ ,‬ולא לאלץ אותנו לגור‬
‫במחנה‪ .‬היינו מוכנים להשתתף בהוצאות להקמת צריפים עבורנו‪ ,‬שאמורים היו להקימם ליד‬
‫המפעל‪.‬‬
‫מכיוון שאונקלבך היה ממלא מקומו של אמון גאט‪ ,‬היה לנו מידע מהן התוכניות של גאט‪.‬‬
‫ידענו שיש לו תוכנית להקים מחנה גדול‪ ,‬כשבתוכו מוקמים מפעלים ומקומות עבודה רבים‬
‫ומגוונים וזאת‪ ,‬כדי שגאט לא יצטרך לצאת לחזית המזרחית בברית המועצות‪" .‬פעלתנותו"‬
‫האינטנסיבית הזאת‪ ,‬של אמון גאט‪ ,‬הייתה אמורה גם לשמש לו כ"קרש קפיצה" לקידום‬
‫מעמדו ועלייתו בדרגה בהיררכיה הנאצית‪ .‬במטרה להגיע למטרה זו‪ ,‬גט עשה הרבה וגם‬
‫הצליח להיות ביחסי חברות טובה עם המפקד שרנר‪ ,‬הם שניהם‪ ,‬בצוותא‪ ,‬היו אלה הקובעים‬
‫במחנה פלאשוב‪" :‬מי יחיה ומי ימות" – מי יישלח לכבשן הגזים לשריפה‪ ,‬ומי ימשיך לחיות חיי‬
‫עבדות‪ ,‬השפלה‪ ,‬עוני ומצוקה‪.‬‬
‫כאמור‪ ,‬חשדה הגסטאפו בקראקא בגאט‪ ,‬והתנגדה לתחבולותיו‪ .‬הגסטאפו עקבה אחרי‬
‫מעשיו של אמון גאט‪ .‬הם "שתלו" מרגלים בקרב ה"או‪-‬דה" (המשטרה היהודית בקראקא)‪,‬‬
‫שמסרו להם – לגסטאפו – חומר מחשיד ועובדות נגד גאט‪ .‬כל זה נעשה על ידי הגסטאפו‬
‫כדי להעביר את גאט מתפקידו‪ .‬בגלל הפעולה הזאת (החקירה) שהתנהלה נגד גאט –‬
‫כאמור על ידי הגסטאפו‪ ,‬עצר אותי אמון גאט‪ ,‬אותי ועוד כמה מחבריי במחנה פלאשוב‪.‬‬
‫התנאים – ובעיקר המצב הסניטארי – בחדר המעצר שהיינו כלואים בו‪ ,‬היו ללא נשוא‪ .‬לפי‬
‫הוראותיו של גאט‪ ,‬התייחסו אלינו גרוע יותר מאשר אל חיות‪ .‬לגבי גאט חייו של אדם לא היו‬
‫להם כל חשיבות לגביו‪ ,‬אצלו להרוג אדם היה כמו להדליק סיגריה‪ ,‬למשל‪.‬‬
‫באמצע הלילה הוא הביא את ארבעתנו – האסירים היהודים – אל ביתו המהודר‪" ,‬הבית‬
‫האדום"‪ ,‬וחקר אותנו‪ .‬בזמן "החקירה" עמדנו עם הידיים למעלה ועם הפנים אל הקיר‪ .‬כאשר‬
‫גאט פקד עלינו להסתובב אליו‪ ,‬ראינו אצלו שלושה אקדחים‪ :‬אחד מונח על השולחן‪ ,‬אחד‬
‫תקוע בחגורתו והאקדח השלישי נמצא במגירת השולחן הפתוחה‪ .‬גם כלבו‪-‬הטורף הענקי של‬
‫גאט "רולף" היה נוכח בחדר ורק חיכה לפקודת אדוניו להתנפל עלינו‪.‬‬
‫ב"חקירה" הנ"ל גאט הודיע לנו כי מאשימים אותו כי הוא – גאט – קיבל מאיתנו שוחד‪ .‬אנחנו‬
‫היינו מודעים למה שמחכה לנו אם נאשר את הגירסה הזאת‪ .‬גם הבנו את הפחד של גאט‬
‫מפני הגסטאפו‪ .‬כדי להציל את עורו גאט היה מוכן לחסל את ארבעתנו‪ ,‬כדי שלא תישאר כל‬
‫עדו מרשיעה של הגסטאפו נגדו‪.‬‬
‫אנחנו הצהרנו בפניו‪ ,‬כי נכון שנתנו לו כסף‪ ,‬אבל הכסף לא היה מיועד עבורו אישית‪ ,‬אלא‬
‫שהכסף היה מיועד למטרה אחרת‪ :‬לבנות עבורנו צריפים‪" .‬ההסבר" המחוכם הזה הוא‬
‫שהציל את חיינו‪ ,‬כנראה‪ .‬הוא מאוד מצא חן באוזניו של גאט והוא אישית הכתיב את הגרסה‬
‫_________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬מחנה הריכוז פלשוב‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 81 -‬‬

‫הזאת שבהצהרתנו למזכיר שלו‪ ,‬פמפר‪ .‬הוא הזעיק במיוחד למטרה זו את מזכירו‪ .‬עדות זו‬
‫הייתה נחוצה לו‪ ,‬כדי שבמקרה והגסטאפו תבוא ותיקח אותנו לחקירה לרחוב פומורסקה‪ ,‬לא‬
‫תהייה להם חומר ועובדות כדי להאשים אותו‪ ,‬אבל אותנו עדיין לא שיחרר‪ ,‬המשיך להחזיק‬
‫בנו עד גמר החקירה של הגסטאפו‪.‬‬
‫במשך השבועיים שישבנו במעצר‪ ,‬הצליח אמון גאט‪ ,‬באמצעות מיטיבו מפקס ה‪-‬ס‪.‬ס‪ .‬שרנר‬
‫לטשטש את החקירה‪ ,‬בזכות הפרוטקציה של שרנר טושטש כל העניין וגאט יצא מכל העניין‬
‫נקי‪.‬‬
‫הרג המוני יום‪-‬יום‬
‫באותה תקפה שהתדרדר מצבנו בפלאשוב‪ ,‬כל יום נעשה גרוע מקודמו‪ .‬מצב האסירים‬
‫היהודים היה מחריד‪ :‬לא היה יום בלתי קורבנות בנפש! אני זוכר שביום ‪ 13‬במרץ ‪,1943‬‬
‫כשחזרנו מן העבודה "נתבשרה" לנו בשורה רעה ומרה‪ :‬אותו היום רצח גאט‪ ,‬ועוזריו‬
‫האוקראינים‪ 18 ,‬אסירים יהודים‪ ,‬מקבוצת עובדי הניקיון במחנה ("זאוברונגס‪-‬גרופוע")‪.‬‬
‫עבודת הניקיון שלהם לא מצא חן בעיניו של הרוצח‪" ,‬האיסטניס" הזה‪.‬‬
‫הפועלים במחנה פלאשוב התחלקו לשתי קבוצות‪ :‬קבוצה אחת‪ ,‬זו שאנשיה עבדו בהקמת‬
‫הצריפים‪ ,‬בתוך המחנה‪ .‬קבוצה זו כונתה "באראקן‪-‬באו" (הקמת צריפים)‪ .‬ואילו הקבוצה‬
‫השנייה‪ ,‬אנשיה עבדו במפעלים שמחוץ למחנה‪ ,‬או שהלכו לעבודות שונות מחוץ למחנה‪.‬‬
‫אלה שיצאו לעבוד מחוץ למחנה‪ ,‬לפחות במשך היום היו חופשיים ומשוחררים מעיניו‬
‫הרצחניות של גאט‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬אלה שעבדו בפנים‪ ,‬בתוך המחנה‪ ,‬במשך כל היום –‬
‫והלילה – היו נתונים תחת לחץ של אימה ופחד שאולי היו הם יירצחו בידי אמון גאט‪.‬‬
‫האסירים במחנה היו שרויים תמיד במתח בלתי רגיל‪ .‬כל אחד ראה עצמו קרובן פוטנציאלי‪.‬‬
‫עלי לציין שבנוסף לרוצח אמון גאט‪ ,‬היו עוד רוצחים‪ ,‬מבין עוזריו במחנה כמו‪ ,‬למשל‪ :‬אנטון‪,‬‬
‫זדרוייבסקי‪ ,‬וכן סטריביץ‪.‬‬
‫בזמן שגאט יצא לטייל במחנה עם כלבו הענק והמפורסם "רולף"‪ ,‬השתררה במחנה בהלה‬
‫ואימה‪ ,‬וכאשר הוא חבש את כובעו האוסטרי‪ ,‬כבר ברור היה לכולם במחנה‪ ,‬שהיום יהיו‬
‫קורבנות‪ .‬השאלה הייתה כמה? כאשר חזרנו מעבודתנו בעיר אל המחנה‪ ,‬ורצינו לדעת מה‬
‫מספר הקורבנות שנפלו חלל במשך היום‪ ,‬שאלנו מילה אחת‪ :‬כמה? התשובה הייתה גם כן‬
‫קצרה‪ 0:5 ,0:4 ,0:3 :‬וכך הלאה‪.‬‬
‫רצח ילדים בדם קר‬
‫בתקופה שקדמה למחנה פלאשוב‪ ,‬בזמן כשישבתי עוד בגטו חיפשתי הזדמנות לשוחח עם‬
‫גט ולבקש ממנו רשות לצאת מן הגטו ולהצטרף לעובדים במחנה פלאשוב‪ ,‬יחד עם בני בן‬
‫התשע‪ .‬באותה הזדמנות ראיתי איך ילד יהודי אחד ניגש אל גאט וביקש לשלוח אותו למחנה‬
‫עבודה‪ .‬בתגובה לפנייתו של הילד הוציא גאט את אקדחו וכיוון אותו לעבר הילד‪ ,‬הילד התחיל‬
‫לבקש מגאט רחמנות‪ .‬גאט עצר‪ ,‬מכיוון שראה בקרבת מקום – ליד הילד – עומד אדם מבוגר‬
‫וגאט החליט לרצוח ואתו‪ .‬הוא ירה באדם המבוגר והמית אותו‪.‬‬
‫ביחס לילדים‪ ,‬גאט הבטיח לנו ואמר שכל הילדים ישוכנו במסגרת של גן ילדים בתוך המחנה‪,‬‬
‫כיוון שידעתי – כך סברתי – מה יהיה גורל הילדים ב"גן ילדים" זה‪ ,‬לא השתכנעתי ולא‬
‫הסכמתי להכניס את בני ל"גן ילדים" זה‪ .‬ברגע האחרון – לפני יציאתי למחנה פלאשוב –‬
‫הצלחתי לשחד את אחד השומרים האוקראינים ותמורת ליטר אחד של וודקה הוא הבטיח‬
‫לעזור לי‪ ,‬לצאת לילד שלי מן הגטו‪ .‬הילד הזדחל אל מתחת לעגלה שיצאה מן הגטו‪ .‬בדרך‬
‫הצטרף הילד אל אחד מהמכרים שלי‪ ,‬וכך הוא הגיע אל מחנה פלאשוב‪ ,‬שם החביאו אותו‬
‫מכרים שלי ושמרו עליו עד שאני עצמי הגעתי אל המחנה‪.‬‬

‫_________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬מחנה הריכוז פלשוב‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 80 -‬‬

‫במקרה אחד‪ ,‬כאשר עמדתי עם קבוצתי לצאת לעבודתי בעיר‪ ,‬במפעלי "פרוגרס"‪ ,‬הייתי עד‪-‬‬
‫ראיה למאבק שהתנהל על ידי גאט נגד נשים יהודיות‪ :‬אחת שמה היה קראוס‪ ,‬ושם השנייה‬
‫היה שטיינר‪ .‬גאט נאבק איתן ורצה להוציא מידיהן בכוח א ילדיהן‪ .‬הנשים סירבו ונאבקו נגדו‪,‬‬
‫גאט רצח אותן‪.‬‬
‫באותם הימים ילדי ישראל בגטו קראקא נמלטו על נפשם וברחו כששמעו את השם גאט או‬
‫בראותם כל גרמני מתקרב‪ ,‬ובמיוחד פחדו ה ילדים וברחו מפני גאט‪ ,‬כמו מחיה רעה טורפת‪.‬‬
‫הילדים ידעו היטב שגאט הוא רוצח ילדים‪.‬‬
‫הייתי גם עד ראיה וראיתי במו עיניי איך גאט רצח את שפילמן ואת זוננשטיין‪ .‬הדבר התרחש‬
‫על רחבת המיסדר‪ .‬אני עבדתי אז ב‪ – Spoldzielania Metalowa -‬בתוך המחסן של‬
‫מתכת‪ ,‬ומשם יכולתי לראות ולעקוב אחרי המתרחש ברחבת המיסדרים‪ .‬ממקום עבודתי‬
‫ראיתי את הגבעה‪ ,‬שעליה בוצעו כל ההריגות והרציחות של אמון גאט‪.‬‬
‫רצח היהודי הזקן שהתחזה כנוצרי‬
‫שוב הייתי עד ראיה למקרה רצח מחריד אחר‪ :‬יום אחד ערכו אנשי הגסטאפו פשיטה על‬
‫תושבי קראקא הפולנים‪ .‬הם עצרו אדם בתור פולני – למעשה היה זה יהודי שחי על תעודות‬
‫מזוייפות בתור נוצרי – האיש נפצע בצורה קשה בידי שוביו אנשי הגסטאפו‪ .‬מאחר והאיש‬
‫היה פצוע קשה‪ ,‬אושפז האיש בבית‪-‬החולים העירוני‪ .‬אולם תוך כדי טיפול באיש בבית‬
‫החולים‪ ,‬נכחו לדעת כי הוא יהודי (כנראה לאחר שהפשיטו אותו מבגדיו‪ ,‬נכחו לדעת שהוא‬
‫מהול)‪ .‬אי לכך העבירה הגסטאפו את האיש למחנה פלאשוב‪.‬‬
‫ראיתי את האיש כשהורידו אותו מן הרכב והיה עטוף בסדין לבן כפי שיצא מבית‪-‬החולים‪.‬‬
‫הוביל אותו איש ה"ורקשוץ" הידוע במחנה (כרוצח)‪ ,‬קונקה‪ .‬כולם הכירו את קונקה לפי‬
‫התנהגותו‪ .‬הייתי סקרן לדעת מה יעלה בגורלו של האיש הזקן והפצוע‪ .‬עקבתי אחריהם‬
‫ממרחק של כשלושים מטר‪ .‬תוך כדי שקונקה הוביל את האומלל‪ ,‬נזדמן למקום גאט‪ .‬הוא‬
‫שאל את קונקה מה יש בדעת ולעשות עם הזקן‪ .‬הם החליפו ביניהם כמה משפטים ולבסוף‬
‫החליטו והושיבו את הזקן בתוך השלג‪ ,‬כאילו כהכנה לשם צילום‪ ,‬וכעבור דקות אחדות ירה‬
‫קונקה בזקן‪ ,‬לפי פקודתו של גאט‪.‬‬
‫שוב היה מקרה – בתקופה אחרת – כאשר העבירו אסירים יהודים ממחנה פלאשוב למפעלי‬
‫הנשק בסקאז'יסקו‪ ,‬הופיע גאט – בלוויית כמה "מעוזריו" – בבית המלאכה למתכת‪ .‬הוא ירה‬
‫ורצח במקום כמה פועלים יהודים‪ .‬בין היתר הוא רצח גם את שיינפלד‪ ,‬משום ששיינפלד‬
‫ביקש ממנו‪ ,‬שישאיר אותו בפלאשוב‪" ,‬חטאו" של שיינפלד היה שהציג את עצמו כאדם בעל‬
‫ידע וכישורים בתחום המתכת‪ .‬שיינפלד רצה להישאר במקום ולא לנסוע לסקאז'יסקי‪ .‬גאט‬
‫התרתח וירה בו‪ .‬שיינפלד נפל מתבוסס בדמו‪ ,‬הוא עוד הספיק להשמיע כמה אנחות ונפח‬
‫את נפשו‪ .‬כששיינפלד כבר היה מת‪ ,‬גאט התכופף ובעט במגפיו בפניו של שיינפלד וירה בו‬
‫שוב‪.‬‬

‫_________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬מחנה הריכוז פלשוב‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 82 -‬‬

‫שלומית אשל‬

‫עדותה‬
‫על מחנה פלשוב‬
‫שלומית אשל נולדה בשנת ‪ 1929‬בקרקוב‪ .‬כשנולדה קראו לה ג'ונקה בוכבינגר‪ .‬עדותה‬
‫הוקלטה בוידיאו‪ .‬אנו מביאים את התמליל של סרט וידיאו כפי שהוקלט ותומלל ע"י "יד‪-‬ושם"‬
‫שהקליט אותה ב‪ .3.8.1999-‬דבריה נכתבו כפי שנשמעו בקלטת‪ .‬לא נערך תיקון ושינוי‬
‫בניסוח ובתחביר כדי לשמור על האוטנטיות של העדות‪.‬‬
‫בתחילת עדותה היא מוסרת פרטים על ילדותה‪:‬‬
‫ש‪ :‬את נולדת בקרקוב (‪ ,1929 ,)KRAKOW‬בפולין‪ ,‬כמובן מה היה שמך כשנולדת‪.‬‬
‫ת‪ :‬ג'ונקה בוכבינגר מהבית‪.‬‬
‫במשפחה אנחנו היינו ארבעה ילדים בבית חוג הורים‪ .‬אבא השתייך לחסידות מסויימת‪ .‬בית‬
‫דתי‪ .‬מאוד דתי‪ .‬יש לי אח שהוא חי היום בארץ‪ .‬בארבע שנים יותר גדול ממני‪ .‬בבית קראו לו‬
‫סאלק עכשיו קוראים לו בן‪ .‬אני הייתי שנייה במשפחה‪ .‬היה לי אח קטן שנולד ב‪ .1933-‬קראו‬
‫לו אז אלוש‪ ,‬ואחותי הקטנה נולדה בשנת ‪ 1939‬בנובמבר‪.‬‬
‫עד המלחמה אני הלכתי לבית ספר‪ .‬לבית הספר קראו "מריה קונוקניצקה"‪ .‬ברחוב‬
‫סבסטיאנה‪ .‬הייתה לנו חנות גדולה לזכוכית וקריסטלים ופורצלן ברחוב בריאקוציאלה‬
‫בקרקוב‪ ,‬מכרו שם בסיטונות‪ ,‬בקמעונות לכל הסביבה של קרקוב‪.‬‬
‫ש‪ :‬איך אמרת שקראו לבית הספר?‬
‫ת‪ :‬זה היה "מריה קונוקניצקה" ברחו סבסטיאנה‪ .‬שמה הלכתי לבית הספר‪ .‬אחרי הצהריים‬
‫שלחו אותי לבית ספר דתי‪ ,‬שנקרא "בית יעקב"‪ .‬לא היו לי הרבה חברות‪ ,‬רק מה שמהרחוב‪.‬‬
‫הייתה לנו משפחה מורחבת של סבתות‪ ,‬הסבים נפטרו די מוקדם‪ ,‬אבל‪ ,‬כאמור‪ ,‬גם האחים‬
‫והאחיות של אימא ואבא‪ .‬ביום שישי בערב היינו נוהגים ללכת לסבתא בקרקוב‪ ,‬ברחוב‬
‫קרקובסקה‪ ,‬שזו הייתה אימא של אבא שמה נפגשנו כל בני הדודים וכל המשפחה‪ ,‬ובשבת‬
‫אחרי הצהריים נהגנו ללכת לסבתא שהייתה גרה בפהגוש (‪ )PODGOSZ‬ושמה כל הנכדים‬
‫וכל המשפחה‪ ,‬כל הדודים‪ .‬שמה היינו בין שלושים ושבעה לארבעים איש כל שבת‪ ,‬פעם‬
‫בשבוע נפגשנו הילדים‪ ,‬אנחנו שיחקנו בחצר למטה‪ ,‬וככה עבר השבת עלינו‪.‬‬
‫מכאן‪ ,‬נדלג על קטע ונגיע ישירות לעדותה על מחנה פלאשוב‪ .‬וכך היא מספרת בעדותה@‬
‫זה כבר שעות שלא כל כך ראו אנשים הולכים ברחוב‪ ,‬כבר לא היו כל כך‪ …‬השוטר היהודי‬
‫שליווה אותנו אמר‪ :‬אתם תלכו‪ ,‬אני הולך אחריכם‪ ,‬ואני אוביל אתכם עד לגטו ‪ .B‬אני זוכרת‪,‬‬
‫אימא שלי החזיקה את הילדה על הידיים‪ .‬אח שלי היא החזיקה אותו ביד‪ .‬שתי היתומות‬
‫הלכו אחריה‪ ,‬ואני אחרונה עם שתי שקיות‪ ,‬והשוטר היהודי הזה הולך אחרינו ובדרך ראו‬
‫מלא גרמנים‪.‬‬
‫אבל כשהגרמנים ראו שהולכים עם שוטר יהודי הם כבר לא כל כך שמו לב לזה‪ .‬המשכנו‬
‫ללכת‪ ,‬ובצד ימין הייתה יציאה מהגטו‪ ,‬שמשאיות יצאו משמה‪ .‬באותו זמן כבר מילאו את‬
‫המשאיות עם בגדים שיהודים השאירו‪ ,‬כי זה נסע למחנה פלאשוב‪ ,‬לניקוי כזה של די‪.‬די‪.‬טי‬
‫או משהו‪ ,‬חיטוי‪ .‬ואחר כך כנראה חילקו את זה בין נצרכים או מה‪ .‬אני לא יודעת בדיוק‪ .‬אני‬
‫_________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬מחנה הריכוז פלשוב‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 83 -‬‬

‫ככה הולכת‪ ,‬ואני רואה שאימא באמת מרחקת‪ ,‬והילדים‪ ,‬והיהודי הזה תופס לי את שתי‬
‫השקיות‪ ,‬זורק לי מהיד‪ ,‬מעיף אותי באוויר וזורק אותי למשאית‪.‬‬
‫ש‪ :‬השוטר?‬
‫ת‪ :‬השוטר‪ ,‬על המשאית ישבו כמה יהודים‪ ,‬שאיך זורק אותי למעלה‪ ,‬אלה תכף דחפו לי את‬
‫הראש ואת הגוף מתחת לבגדים והמשאית יצאה החוצה‪ .‬זה לקח שבר של שנייה שהייתי‬
‫במשאית‪.‬‬
‫ש‪ :‬אני לא מבינה‪ .‬זה לא תואם עם אף אחד?‬
‫ת‪ :‬עם אף אחד לא‪ .‬הוא לא אמר מילה‪.‬‬
‫ש‪ :‬זו הייתה יוזמה של השוטר היהודי?‬
‫ת‪ :‬כן‪.‬‬
‫ש‪ :‬ולמעשה אימא הלכה ולא ידעה לאן נעלמת?‬
‫ת‪ :‬לא‪ ,‬היא לא ידעה‪ .‬אף אחד לא ידע‪ .‬אני נעלמתי באמצע הדרך‪ .‬אחר כך התברר שהוא‬
‫אמר לאימא שהוא זורק אותי על המשאית‪ ,‬כי הוא ליווה את אימא עד לגטו ‪ B‬באמת‪ ,‬עם‬
‫הילדים‪ .‬לא ידעתי לאן אני מגיעה‪ .‬לא ידעתי לאן אני נוסעת‪ .‬כל היהודים האלה שישבו‬
‫למעלה אמרו תשתקי‪ ,‬אל תדברי ולא תזוזי‪ .‬אני מתחת לכל הסמרטוטים האלה‪ .‬אלה כבר‬
‫היו שעות הערב‪ ,‬כבר חושך‪ .‬ואני נכנסת למקום שזה היה מחנה פלאשוב‪ .‬כשעברנו את‬
‫השער שמה‪ ,‬אז אחד היהודים אומר לי‪ :‬תקפצי‪ ,‬תרדי למטה ותתחילי ללכת‪ .‬שמה הלכו‬
‫מאות אלפים של אנשים‪.‬‬
‫זה היה באותו יום שאת כולם הכניסו למחנה ואחד מחפש את השני‪ ,‬ואחד צועק‪ ,‬וקוראים‬
‫שמות‪ .‬לא ידעתי איפה אני‪ ,‬מה אני‪ ,‬מה אני עושה פה‪ ,‬לאן אני הולכת‪ .‬אני כל הזמן עם‬
‫מחשבה שאבא שלי נשאר בקרקוב‪ ,‬שהוא יציל את אימא‪ .‬אפילו מהגטו הוא יוציא אותה‪ .‬לא‬
‫ידעתי איך הוא ידע שהיא בכלל בגטו‪.‬‬
‫ש‪ :‬אבא למעשה יצא באותו יום של הגירוש לעבודה?‬
‫ת‪ :‬ביום הגירוש לקחו אותו גם כן למחנה פלאשוב‪.‬‬
‫ש‪ :‬אבל את זה לא ידעת? מבחינתך הוא כאילו יצא לעבודה?‬
‫ת‪ :‬לא ידעתי‪ .‬כאילו שהוא יצא לעבודה‪ ,‬ושהוא יישאר בקבוצה שתנקה את הגטו‪ .‬לא חלמתי‬
‫שהוא יהיה בפלאשוב‪ .‬אני ככה הולכת מצריף לצריף‪ ,‬מצריף לצריף‪ ,‬ואני רק שומעת את‬
‫הבכי ואת הצעקות‪ ,‬ואני לא יודעת איפה לעצור‪ .‬אני מסתובבת מצריף לצריף‪ ,‬אני הולכת‪ ,‬לא‬
‫רואה אף בן אדם אחד שהוא מוכר לי מאיזה שהוא מקום‪ .‬כלום‪ .‬פתאום ניגשה אלי אישה‬
‫אחת ואומרת לי‪ :‬את בוכבינגר‪ ,‬נכון? אני אומרת לה‪ :‬כן‪ .‬היא אומרת לי‪ :‬את יודעת שאבא‬
‫שלך כאן? אמרתי‪ :‬לא‪ ,‬אבא שלי לא כאן‪ .‬היא אומרת‪ :‬אני מכירה את אבא שלך‪ ,‬אבא שלך‬
‫כאן‪ ,‬את תלכי למחנה הגברים ואת תשאלי איפה בוכבינגר‪ ,‬ויגידו לך‪ ,‬אבא שלך כאן‪.‬‬
‫בינתיים גם לא הייתה לי שום מיטה‪ ,‬כי כל המיטות היו תפוסות‪ .‬כל זמן שנתנו שם להסתובב‬
‫ולהיכנס למחנה גברים‪ ,‬אמרתי‪ :‬אני אלך‪ ,‬אני אלך לחפש את אבא שלי‪ .‬באמת הלכתי‬
‫למחנה הגברים‪ ,‬זה לא היה רחוק‪ ,‬התחלתי לשאול‪ .‬אמרו לי‪ :‬כן‪ ,‬אבא שלך פה‪ .‬איפה? אני‬
‫ניגשת‪ ,‬אני רואה‪ .‬אבא שלי רואה אותי‪ ,‬כמעט והתעלף‪ .‬אומר לי‪ :‬מה את עושה כאן? אמרתי‬
‫לך תשמרי על אימא‪ .‬אני מתחילה להסביר לו מה שברקוביץ' עשה לי‪ .‬והוא אומר‪ :‬אבל אני‬
‫אמרתי לך תשמרי על אימא‪ .‬עכשיו אימא נשארה לבד עם כל הילדים‪ .‬ואני הרגשתי שנורא‬
‫כואב לו שכאילו לא שמעתי בקולו‪ ,‬אבל אני מנסה להסביר לו שזה לא אשמתי‪ ,‬הוא זרק אותי‬
‫על משאית‪ .‬כנראה שהוא גם זכר שאמרתי שאני לא רוצה להיכנס לאמבטיה‪ .‬אמרתי‪ :‬הייתי‬
‫באמבטיה‪ ,‬וברקוביץ' בא והוציא אותנו ושלח אותנו‪ .‬ואני פה‪ .‬הוא ראה שכבר אין מה‬
‫לעשות‪ .‬ואז אבא התחיל להיות בקשר עם ברקוביץ' הזה‪ ,‬שגם היה בפלאשוב‪ .‬היו שם‬
‫הרבה שוטרים כאלה מהגטו‪ .‬עכשיו אני רק אחזור לקטע שאני חזרתי בחזרה למחנה הנשים‬
‫ומצאתי מקום‪ ,‬פריצ'ה כזאת‪ ,‬מיטה כזאת‪ ,‬שהיה מקום‪ ,‬ונשארתי‪.‬‬
‫ש‪ :‬בלי שאת מכירה שם אף אחד?‬
‫_________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬מחנה הריכוז פלשוב‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 84 -‬‬

‫ת‪ :‬אף אחד לא‪ .‬נשארתי‪ ,‬ולא ידעתי איך‪ ,‬באותו לילה שמה ישנתי‪ .‬למחרת בבוקר קמתי‬
‫וראיתי שהייתה שם אישה שמאוד מוכרת לי‪ .‬אמרתי לה‪ :‬את יודעת מי אני? ככה ניסיתי‬
‫לחפש מישהו שידע מי אני‪ ,‬אז היא אומר לי‪ :‬כן‪ ,‬אני חושבת שאני יודעת מי את‪ .‬את הבת‬
‫של הלה בוכבינדגר‪ .‬אמרתי‪ :‬נכון‪ .‬היא הייתה אחת שבאמת הכירה את אמא שלי‪ ,‬וככה‬
‫השתדלתי להיות על ידה‪ ,‬שיהיה לי מין אפוטרופוס כזה‪ .‬דרכה הכרתי את החברה שלה‬
‫וככה השתדלנו תמיד להיות ביחד‪ .‬אני נשארתי בצריף הזה‪ ,‬צריף מספר ‪,5‬‬
‫שהבלוקאלטסטה האחראית עלינו הייתה אחת בשם רוזי קרנץ‪.‬‬
‫את אבא שלי תכף לקחו לעבודה‪ .‬זה היה בית חרושת למעטפות‪ ,‬לנייר‪ .‬הוא יצא כל בוקר עם‬
‫הקבוצה שלו‪ ,‬כי היו שם כמה מקומות עבודה‪ .‬זה היה לתפירה‪ ,‬זה היה לנייר‪ ,‬מברשות‪ ,‬כל‬
‫מיני דברים‪ .‬אבא שלי תכף יצא לעבודה‪ .‬אבל אני‪ ,‬הנייר שלי כבר לא היה טוב למחנה‪ .‬אני‬
‫לא נכנסתי באופן חוקי למחנה פלאשוב‪ ,‬אני נכנסתי עם המשאית הזאת‪ .‬אז לא יכולתי גם‬
‫לצאת לעבודה‪ .‬לא יכולתי לקבל את חתיכת הלחם‪ ,‬כי לא קיבלתי את ההקצבה‪.‬‬
‫הבלוקאלטסטה הזאת הייתה בחורה מקסימה‪ .‬באמת מקסימה‪ .‬היא אמרה לי בהתחלה את‬
‫יודעת מה‪ ,‬תישארי על המיטה‪ ,‬תתכסי עם השמיכה‪ .‬כי מדי פעם הגרמנים נכנסו לראות אם‬
‫כולם יצאו לעבודה‪ .‬תישארי פה‪ ,‬רק אל תזוזי‪ ,‬כשתשמעי שנכנס גרמני לצריף – אל תזוזי‪.‬‬
‫המיטה שלי הייתה למעלה‪ ,‬בקומה שלישית‪ .‬באמת לא זזתי ונשארתי שם כמה ימים‪ .‬אחרי‬
‫איזה שבוע או שבועיים היא אמרה‪ :‬תשמעי‪ ,‬זה לא עסק‪ ,‬אני כל פעם נותנת לך לחם של‬
‫מישהו אחר‪ ,‬מה שנשאר‪ ,‬מה שפה ומה ששם‪ ,‬אני יותר לא יכולה לשמור עליך‪ ,‬אין טעם‬
‫לזה‪ .‬את חייבת לצאת לעבודה‪ .‬איך יוצאים לעבודה? את פשוט הולכת לאפלפלץ‪ ,‬למגרש‬
‫כזה שמשם יצאו לעבודה כל הקבוצות‪ .‬יש עוד בטח בחורות או נשים כמוך שנכנסו ככה לא‬
‫באופן חוקי‪ .‬תישארי על המגרש הזה ותראי מה שיהיה עכשיו‪.‬‬
‫הייתה פה סכנה מאוד גדולה‪ .‬אני רוצה להגיד לך‪ ,‬אנחנו ראינו שהייתה גבעה כזאת‪ .‬הייתה‬
‫גבעה במחנה פלאשוב‪ .‬על הגבעה הזאת כל הזמן הייתה מדורה‪ .‬אנחנו ידענו ששמה יורים‬
‫באנשים על הגבעה ושורפים אותם‪.‬‬
‫סבתי‪ ,‬אימא של אבא‪ ,‬והבן שלה ואשתו והבת ואחות אשתו‪ ,‬ניסו לעבור מהגטו לצד הארי‪.‬‬
‫ניסו לעבור בתעלת ניקוז ותפסו אותם‪ .‬ואז ברקוביץ' גם סיפר לנו שתפסו אותם והם למעלה‬
‫על הגבעה הזאת‪ ,‬גמרו אותם ושרפו אותם‪.‬‬
‫ואז היא אמרה לי‪ :‬את חייבת לצאת לעבודה‪ ,‬את לא יכולה להתחבא יותר בצריף‪ ,‬ויצאתי‪.‬‬
‫ש‪ :‬עוד לפני כן‪ ,‬התחלת לספר על העניין של סבתא והמשפחה‪ .‬את ידעת את זה מייד‬
‫כשהגעת?‬
‫ת‪ :‬לא‪ .‬הם הביאו אותם אולי יומיים או שלושה אחרי זה‪ .‬הם התחבאו מתחת לאדמה בביוב‬
‫הזה‪ ,‬שניסו לצאת החוצה תפסו אותם‪ .‬ובאותו יום שהביאו אותם‪ ,‬ברקוביץ' הזה סיפר לאבא‬
‫תשמע‪ ,‬אימא שלך‪ ,‬אח שלך‪ ,‬גיסתך‪ ,‬הם למעלה‪.‬‬
‫ש‪ :‬זה האח שהיה שותף?‬
‫ת‪ :‬לא‪ ,‬לא‪ ,‬זה אח צעיר‪.‬‬
‫ש‪ :‬כשהוא סיפר את זה לאבא‪ ,‬אבא סיפר לך?‬
‫ת‪ :‬אבא סיפר לי‪ ,‬אבא בכה על אימא שלו‪ ,‬על אח שלו‪ .‬אבל כנראה שעשו מאנשים ברזל‬
‫שמה‪ ,‬אנשים בכו וזה עבר‪ ,‬זהו‪ ,‬השלימו עם זה‪.‬‬
‫ש‪ :‬אני שאלתי את זה כדי לבדוק איך אבא התייחס אלייך בתקופה הזאת‪ .‬אני מבינה שהוא‬
‫כבר ראה בך בוגרת‪ ,‬ולכן הוא גם לא הסתיר את זה ממך?‬
‫_________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬מחנה הריכוז פלשוב‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 85 -‬‬

‫ת‪ :‬לא‪ ,‬לא‪ ,‬הוא סיפר לי‪ ,‬הוא אמר לי שסבתא והדוד והדודה‪ ,‬ירו בהם‪ .‬זה ראינו כל הזמן זה‬
‫דולק‪ ,‬יום ולילה זה דלק שמה‪.‬‬
‫ברקוביץ' הזה באמת היה בקשר עם אבא‪ .‬אני נורא לא ידעתי איך להתייחס לאיש הזה‪ .‬מצד‬
‫אחד הוא באמת הציל את חיי‪ ,‬ולא הלכתי לגטו שמה‪ .‬כי שמה‪ …‬לא יודעת איפה שהייתי‬
‫גומרת‪ .‬מצד שני‪ ,‬כעסתי שהוא בכלל הוציא אותנו מהמחבוא הזה‪ .‬התוכנית הייתה לגמרי‬
‫שונה‪ .‬נורא לא ידעתי איך להתייחס אליו‪ .‬אבא היה באמת בקשר איתו‪ ,‬כי הוא אחר כך גם‬
‫עזר לנו‪ .‬כשהוא הביא את אימא לגטו ‪ B‬בעצם נותק הקשר‪ .‬אבל אבא ידע שבבוכניה יש לה‬
‫משפחה‪ ,‬ומשפחה די אמידה‪ ,‬בעיקר אח אחד שהיה לו הרבה כסף‪ .‬ההצלה היחידה הייתה‬
‫יכולה להיות רק כשהיא תגיע לבוכניה עם הילדים‪ .‬אז הוא התחיל לעבוד לכיוון הזה‪ .‬איך‬
‫עושים ומה עושים שיצילו אותה מהגטו הזה והיא תגיע לבוכניה‪.‬‬
‫ש‪ :‬בבוכניה עדיין היה גטו אז?‬
‫ת‪ :‬כן‪ ,‬עוד היו יהודים רגילים‪ .‬אנחנו מדברים פה על חודש מרץ ‪ 13 ,1943‬במרץ‪ .‬זה עוד‬
‫היה מרץ‪ .‬כשנוצר הקשר הזה‪ ,‬אבא היה לו גם אוקראיני‪ .‬היו לנו במחנה הרבה אוקראינים‪,‬‬
‫עם המדים השחורים האלה‪ .‬היה אוקראיני אחד שאבא נתן לו כסף‪ ,‬והוא נסע לבוכניה לאח‬
‫של אמא והביא מכתב שאמא בגטו ‪ B‬בקרקוב‪ ,‬תנסי להציל אותה‪ .‬המכתב הגיע לבוכניה‪,‬‬
‫הוא הביא בחזרה מכתב מהדוד‪ .‬שנהייה בטוחים מסר את זה והדוד אמר‪ :‬אני אעשה את כל‬
‫המאמצים האפשריים‪ .‬מסתבר שאת אמא בגטו ‪ B‬השאירו והכניסו לבית סוהר‪ ,‬שם היה בית‬
‫סוהר‪ .‬זה היה יותר בטוח מגטו ‪ .B‬כי בבית סוהר נתנו להם להיות‪ ,‬מגטו ‪ B‬ישר היו לוקחים‬
‫אותם‪.‬‬
‫ש‪ :‬מי דאג שהיא תיכנס לבית הסוהר?‬
‫ת‪ :‬על יד הגדר היה שוב יהודי אחד שוטר‪ ,‬שהוא יצא עם בת אחת שהייתה גרה איתנו‬
‫בדירה‪ .‬ממשפחת פקלר (‪ .)FAKLER‬אימא הכירה אותו‪ .‬אימא ראתה‪ ,‬אז היא עמדה על יד‬
‫הגדר‪ ,‬וכמו אריה בכלוב‪ ,‬את יודעת‪ ,‬היא הסתובבה על יד הגדר‪ ,‬מה עושים? איך יוצאים?‬
‫היא ראתה את האיש הזה ואמר לו‪ :‬אני בוכבינגר‪ ,‬אתה זוכר אותי‪ ,‬תעשה משהו‪ .‬הוא לקח‬
‫אותה והכניס אותה לבית הסוהר‪.‬‬
‫ש‪ :‬עם הילדים?‬
‫ת‪ :‬עם אח שלי‪ ,‬עם אחותי‪ ,‬בלי הילדות‪ .‬את הילדות הוא השאיר‪ .‬הוא הכניס אותם לבית‬
‫הסוהר הזה‪ .‬בינתיים האח שלה מבוכניה‪ ,‬היה יהודי אחד בגטו בוכניה‪ ,‬אחד בשם לנדאו‪,‬‬
‫שהוא עשה המון ליהודים‪ ,‬זאת אומרת‪ ,‬לאחד הוא עזר ולשני הוא הכניס‪ .‬זה הלך ככה‪ .‬זה‬
‫תמיד היה על חשבון משהו‪ .‬אז הדוד שלי אמר לו‪ :‬תשמע‪ ,‬עם כל הכסף שיש לי‪ ,‬תציל את‬
‫אחותי עם הילדים‪ .‬הוא אמר‪ :‬אני אנסה‪ ,‬אני לא מבטיח כלום‪ ,‬אני אנסה‪ .‬הוא באמת נסע‬
‫לקרקוב‪ ,‬והכניס אותה לבוכניה עם הילדים‪ .‬אנחנו קיבלנו ידיעה שהיא בבוכניה עם האחים‬
‫והאחיות שלה‪ ,‬למחנה פלאשוב‪ ,‬אז אבא קצת נרגע כי בינתיים שמה היו חיים רגילים‪.‬‬
‫ש‪ :‬יחסית‪.‬‬
‫ת‪ :‬יחסית‪ .‬כמו שאת אומרת‪ .‬אבל היא לא הייתה לבד‪ ,‬היא הייתה עם האחים והאחיות‪.‬‬
‫בינתיים אח שלי היה בפרוקוצ'ים‪ ,‬וגם נודע לו שאנחנו שפלאשוב‪ .‬אבל הוא גם שמע שאימא‬
‫בבוכניה‪ .‬איך? אני לא יודעת עד היום‪ .‬הוא ברח משמה והגיע לבוכניה‪.‬‬
‫ש‪ :‬איך?‬
‫ת‪ :‬המחנה לא היה כל כך שמור‪ .‬הוא הגיע לבוכניה גם כן על כרכרה שפיסטול הזה סידר לו‪,‬‬
‫התגנב לגטו‪ ,‬והיה עם אימא‪ .‬הוא היה בן של אימא כל החיים‪ .‬והוא באמת היה כל הזמן עם‬
‫אימא‪ .‬אז אבא קצת נרגע שלפחות האח הגדול עם אימא‪ ,‬עם שני הילדים הקטנים‪.‬‬
‫אבא המשיך לעבוד בבית החרושת לנייר ולמעטפות (‪ ,)PAPIERGEMEINSCHAFT‬ואני‬
‫נשארתי על המגרש הזה‪ .‬ובאמת נשארו עוד כמה בנות איתנו‪ .‬וכל יום שלחו אותנו לנקות‬
‫חלונות‪ ,‬או לעשות איה ניקיון במקום אחר‪ ,‬ואחר כך לצריף‪ .‬וזה הלך ככה כמה ימים טוב‪,‬‬
‫טוב‪ .‬התחברתי שם עם ילדה אחת בגילי‪ ,‬שהיא נשארה גם כן לבד‪ .‬לי היה לפחות אבא‪.‬‬
‫אחר כך גם הצטרפה אחות של אבא למחנה פלאשוב‪ ,‬שהיא הייתה בקבוצה של שינדלר‪.‬‬
‫_________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬מחנה הריכוז פלשוב‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 86 -‬‬

‫אבל לא היה לי הרבה קשר איתה‪ ,‬זו האמת‪ .‬לא יודעת למה‪ .‬עם הילדה הזאת היה לי הרבה‬
‫יותר קשר‪ .‬הרגשנו מאוד קרובות‪ .‬וכל פעם הלכנו לעבודה וחזרנו‪ ,‬הלכנו לעבודה וחזרנו‪ .‬יום‬
‫אחד ראינו שבאה קבוצה של אוקראינים‪.‬‬
‫ש‪ :‬עבודה‪ ,‬את אומרת‪ ,‬זה עבודות ניקיון?‬
‫ת‪ :‬ניקיון‪ ,‬כל פעם במקום אחר‪ .‬באותו יום לא לקחו אותנו לעבודות ניקיון‪ ,‬רק באה קבוצה של‬
‫אוקראינים למגרש‪ .‬המגרש היה ענק‪ ,‬ואנחנו כבר היינו קבוצה מאוד קטנה של עשרים‪,‬‬
‫עשרים וחמש נשים‪ ,‬כלום‪ .‬עמדנו בחמישיות‪ .‬כשראינו את זה אז ידענו שזה הסוף‪ .‬היא‬
‫עמדה על ידי‪ ,‬הילדה הזו‪ .‬אלה מתקרבים בצעדה‪ ,‬מתקרבים אלינו‪ .‬היא ככה אומרת לי‬
‫בשקט‪ :‬זהו‪ ,‬זה הסוף‪ .‬לא עניתי לה כלום‪ .‬ובא אוקראיני ומוציא אותה מהשורה‪ ,‬ומוציא עוד‬
‫כמה נשים מהשורה‪ .‬מהשורה שלנו רק הוציא אותה‪ .‬ומה אני אגיד לך‪ ,‬היא הסתובבה‬
‫אחורה ככה‪ ,‬ולקחו אותן לכיוון הגבעה‪ ,‬ואנחנו ידענו זהו‪ ,‬יותר לא נראה אותה‪ .‬כמו שאמרתי‬
‫לך שעיניים לפעמים נשארות תקועות על הראש‪ ,‬כך אני רואה את העיניים של הילדה הזאת‪.‬‬
‫היא כל הזמן הלכה והסתכלה אחורנית‪ ,‬הסתכלה עלי‪ ,‬עד שנעלמה לי מהעין‪ .‬זה היה‬
‫מזעזע‪ ,‬שידעתי לאן שהיא הולכת‪ ,‬גם היא ידעה‪.‬‬
‫ואז כשחזרתי לצריף וסיפרתי לאבא שלי איך שלקחו אותה‪ ,‬אבא אמר שהוא מוכרח לסדר‬
‫משהו שאני אצא לעבוד הנורמאלית‪ ,‬זאת אומרת‪ ,‬בבית חרושת‪ ,‬לא ככה‪ .‬אבל זה לקח עוד‬
‫הרבה זמן‪ .‬כי בינתיים לקחו אותי לקבוצה שבונה כביש‪ ,‬שמה בתוך המחנה בפלאשוב‪ .‬אז‬
‫היינו לוקחים לבנים מצד אחד לצד שני‪ ,‬מצד אחד לצד שני‪ .‬היינו הולכים עם הלבנים האלה‪.‬‬
‫בדרך כלל זה היה ארבע‪-‬חמש לבנים על היד‪ ,‬ככה הלכנו‪ .‬גאט מאוד אהב לעשות לנו‬
‫ביקורים על סוס שלו והיה ידוע בפלאשוב‪ .‬אם גאט הלך עם של לבן – יהיה רצח‪ ,‬כי לא‬
‫הייתה לו שום בעיה לירות בכל אחד‪.‬‬
‫ש‪ :‬עם מה לבן?‬
‫ת‪ :‬עם של לבן‪ ,‬צעיף לבן‪ .‬הוא היה תמיד עם סוס‪ .‬הוא היה אדם גדול‪ ,‬ענק‪ .‬הוא היה אדם‬
‫גדול‪ ,‬ענק הוא היה‪ .‬ועל סוס גבוה על יד ילדה‪ .‬אני הגעתי בערך לבטן של הסוס וזה היה כל‬
‫כך מפחיד וכל פעם פחדנו שהוא יבוא מאחורה ייתן לך דפיקה בראש עם כדור‪ .‬לא תדעי‬
‫מתי זה בא אליך‪ .‬באחד השלבים כשהוא התקרב אלינו זה היה הפחד הכי גדול‪ ,‬כי כל פעם‬
‫היו יריות‪ ,‬כל פעם הוא גמר מישהו על הכביש‪ ,‬כל פעם‪ ,‬אם זה גבר‪ ,‬אם זה אישה‪ ,‬זה לא‬
‫משנה‪ .‬לא חשוב מה שהוא עשה‪ ,‬כן עבד‪ ,‬לא עבד‪ ,‬זה לא משנה‪.‬‬
‫כשהוא התקרב אלינו על הסוס‪ ,‬היה גרמני אחד ששמר על ידינו‪ .‬הוא רק בא לבקר‪ .‬יכול‬
‫להיות שאז לקחתי לבנה פחות‪ ,‬אני לא זוכרת‪ .‬הוא בא אלי‪ ,‬וכנראה שהוא גם ראה אותו‪.‬‬
‫הוא בא אלי והתחיל נורא לצרוח עלי למה אני לוקחת פחות מדי לבנים ואני כל כך נבהלתי‬
‫ואמרתי‪ :‬טוב‪ ,‬אם לא היה לי עד עכשיו סוף‪ ,‬עכשיו יהיה סוף‪ .‬ואני מרגישה איך שאני‬
‫מרטיבה את כל הסביבה שלי ואני ממשיכה ללכת‪ ,‬לקחתי עוד לבנה עלי והמשכתי ללכת‪.‬‬
‫ש‪ :‬לא ענית‪ ,‬כמובן‪.‬‬
‫ת‪ :‬לא‪ ,‬לקחתי‪ ,‬התכופפתי‪ ,‬לקחתי מייד עוד אחת‪ .‬מה יש לי לענות? אמרתי‪ :‬תודה לאל‬
‫שהוא לא ירה בי‪ .‬הוא יכול היה גם להראות את עצמו לגאט‪ ,‬שהוא גם בסדר‪ .‬הביקור הזה‬
‫עבר בשלום‪ .‬ואת זה גם סיפרתי לאבא‪ .‬אמרתי‪ :‬אבא‪ ,‬זה גומר אותי לגמרי‪ ,‬הפחד‪ .‬ואז‬
‫באמת אבא סידר שאני אלך גם לבית חרושת של מעטפות‪ .‬וסידרו לי את הניירות‪ ,‬כמו‬
‫שהייתי צריכה‪ .‬לא ידעתי איך ומה ומי‪ ,‬אל תשאלי אותי‪ ,‬ויכולתי לצאת עם קבוצה של נשים‬
‫שעובדות ב‪ .PAPIERGEMEINSCHAFT-‬והתחלתי שמה לעבוד‪ .‬זמן קצר מאוד‪ ,‬אולי‬
‫חודש‪ ,‬אולי חודשיים‪ ,‬לא זוכרת‪ ,‬ישבנו והדבקנו מעטפות‪.‬‬
‫בכל בית חרושת כזה היה גרמני שהוא היה אחראי‪ .‬אבל דרך כלל זה לא היה גרמני במדים‪,‬‬
‫אלא גרמני בבגדים אזרחיים‪ ,‬שזה היה איזה פולקסדויטשה או משהו כזה‪ .‬בא למקום הזה‬
‫גרמני‪ ,‬נמוך קומה‪ ,‬עם גיבנת חצי מטר מהגב שלו‪ .‬עין אחת למעלה‪ ,‬עין אחת למטה‪.‬‬
‫מפלצת על שתיים‪ .‬כנראה פצוע מהמלחמה‪ .‬משהו כזה מפחיד שאת לא מתארת לך‪ .‬הוא‬
‫_________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬מחנה הריכוז פלשוב‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 87 -‬‬

‫מסתובב‪ ,‬היה אולם ענק שהבנות ישבו והדביקו את המעטפות‪ .‬הוא מסתובב יחד עם יהודי‬
‫שהיה אחראי על העבודות האלה בשם הולנדר‪ .‬ההולנדר הזה גם היה חבר של אבא‪ ,‬והוא‬
‫כנראה שסידר לי את העבודה בבית החרושת הזה למעטפות‪ .‬הוא בא יחד עם הגרמני הזה‪.‬‬
‫והולנדר הזה אומר לי בשקט בפולנית‪ :‬אל תקשיבי מה שהוא יגיד לך‪ ,‬ואל תגיבי‪.‬הוא כנראה‬
‫כבר ידע שהוא מחפש בחורה שתעשה לו ניקיון במשרד‪ ,‬שתעשה לו קפה שמה‪ ,‬שתעשה‬
‫מה שהוא צריך ‪ BOTE‬כזה‪ ,‬שליח‪ ,‬שרת כזה‪ .‬הוא אומר‪ .‬את תעשי מה שהוא ואמר לך‪ ,‬אל‬
‫תתנגדי ולא תגידי לא‪ .‬הוא אומר את זה בפולנית‪ .‬אני ילדה טובה מהבית‪ ,‬שומעת מה‬
‫שאומרים לי‪ .‬הוא היה מפחיד‪ ,‬מה אני אגיד לך מפלצת על שתיים‪.‬‬
‫הוא באמת בא‪ ,‬התקרב אלי ואומר לי‪ :‬אותה אני רוצה‪ .‬אני לא ידעתי מה הולנדר הזה המליץ‬
‫או לא המליץ‪ .‬היו לו גם שתי בנות שם בבית החרושת‪ ,‬עובדה שהוא לא המליץ על הבנות‬
‫שלו‪ .‬זה היה בסדר‪ .‬הוא בא והוא אמר שאני אבוא איתו‪ .‬באתי איתו למשרד‪ .‬גרמנית בקושי‬
‫הבנתי‪ .‬יותר ככה דיברתי גרמנית שבורה כזאת‪ .‬אבל הבנתי מה שהוא דיבר אלי‪ .‬הוא אמר‬
‫לי שאני צריכה לדאוג שיהיה נקי במשרד‪ ,‬שהשולחן יהיה בלי אבק‪ ,‬שאני אדאג לתנור‪ .‬היה‬
‫תנור כזה על גחלים או משהו כזה‪ .‬ומה שהוא יצטרך‪ ,‬שאני אלך לגאט‪ .‬הייתה לו וילה שמה‬
‫במחנה‪ ,‬בית כזה‪ ,‬ושם היה מטבח ענק‪ .‬כל הגרמנים מה שהיו צריכים‪ ,‬היו נותנים פתק‬
‫לשליח כזה‪ ,‬כל אחד היה לו כזה שליח‪ ,‬והיו יורדים למטה‪.‬‬
‫לגאט היה עוד הובי‪ .‬הוא עמד על המרפסת ועשה מטווחים‪ .‬בכל אופן‪ ,‬כל פעם שהיה נותן לי‬
‫פתק לרדת למטה ולהביא בקבוק ויסקי או קוניאק‪ ,‬מה שהוא כתב שמה‪ ,‬כל פעם הייתי‬
‫מסתכלת על אבא‪ ,‬ואבא כבר ידע שאני יורדת‪ ,‬רק חיכה שאני גם אחזור‪ .‬הסתבר שהגרמני‪,‬‬
‫זו הייתה נפש כזו טובה שקשה לתאר‪ .‬הוא כל כך שמר עלי‪ ,‬הוא כל כך לא נתן לי להתאמץ‬
‫אפילו‪ .‬יום אחד הוא הביא לי צמר מהבית‪ ,‬שאני אשב על יד התנור ואסרוג‪ ,‬צעיף לבן שלו‪.‬‬
‫היה לו בן‪ .‬אני ידעתי לסרוג? הלכתי לבנות שילמדו אותי‪ .‬לימדו אותי לסרוג‪ .‬הוא נתן לי כל‬
‫הזמן‪ ,‬היה מביא לי‪ ,‬ביום ראשון הוא היה הולך הביתה‪ ,‬והיה מביא לי כל פעם לחמנייה עם‬
‫נקניק‪ .‬ואני אז אכלתי הכל‪.‬‬
‫יום אחד הוא ראה שאני משאירה חצי לחמנייה‪ .‬ואני אגיד לך למה‪ .‬כי במשך הזמן אבא שלי‬
‫החליט שלאימא שלי יספיק רק אם תהייה לה שם הילדה‪ ,‬שאת האח הקטן נביא גם‬
‫לפלאשוב‪ .‬והיה בלוקאלטסטה אצל אבא‪ ,‬שגם נתן לו כסף‪ ,‬ושלח אותו לבוכניה‪ .‬והוא הביא‬
‫את האח שלי‪ ,‬שהוא היה בן עשר בשנת ‪ ,1943‬עשר‪ ,‬עשר וחצי‪ .‬הוא הביא אותו בעגלה‪,‬‬
‫איפה שיושב זה שמחזיק את המושכות‪ .‬יש שם ארגז כזה מכוסה‪ .‬שמה הוא הכניס אותו‪,‬‬
‫ככה הוא הכניס אותו למחנה פלאשוב‪.‬‬
‫ש‪ :‬לא הבנתי למה‪ .‬כי הרי התנאים היו אמורים להיות יותר טובים מבוכניה‪.‬‬
‫ת‪ :‬כן‪ ,‬אבל ידעתי שזה גם בבוכניה ייגמר‪ .‬ידענו שזה לא יהיה לתמיד‪ .‬ידענו שכמו שניקו את‬
‫גטו קרקוב ינקו גם את גטו בוכניה‪ .‬זה לא יכול להימשך ככה עד סוף המלחמה‪ .‬אל תשכחי‬
‫שאנחנו עוד היינו ב‪ .1943-‬ואז אבא אמר‪ ,‬הוא ראה שיש ילדים בגילו במחנה פלאשוב‪ .‬אז‬
‫הוא יהיה יחד איתם‪ .‬ולאימא יהיה יותר קל רק עם ילדה‪ .‬אולי היא תינצל ככה‪ .‬כי לאח הגדול‬
‫היא לא הייתה צריכה לדאוג‪ ,‬ואז הבחור הזה באמת הביא את אח שלי‪ ,‬וכשאח שלי כבר‬
‫היה בפלאשוב‪ ,‬כשהגרמני הזה היה מביא לי לחמנייה עם נקניק‪ ,‬תמיד הייתי משאירה לו‬
‫חצי‪ .‬יום אחד הוא תפס אותי ואומר לי‪ :‬למה את לא גומרת את הכל? ואז גיליתי לו שיש לי‬
‫אח‪ ,‬שהוא עובד בבית חרושת למברשות‪ .‬שמה עבדו כל הילדים‪ .‬הילדים הקטנים‪ .‬שיש לי‬
‫פה אח‪ ,‬ואני משאירה לו חצי לחמנייה‪ .‬מאותה פעם‪ ,‬כל פעם הוא הביא שתי לחמניות‪ .‬אחת‬
‫הייתי חייבת לגמור על ידו‪ ,‬ואת השנייה שאני אשמור לאח שלי‪.‬‬
‫פעם אחת לקחו את אבא‪ ,‬רק את אבא‪ .‬גם כן מהמפקד למחנה כזה יותר קטן בתוך‬
‫פלאשוב‪ ,‬היו צריכים לשלוח אותם לרוונסבריק‪ ,‬היה מחנה כזה‪.‬‬
‫ש‪ :‬אבל רוונסבריק זה היה בעיקר לנשים‪.‬‬
‫_________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬מחנה הריכוז פלשוב‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 88 -‬‬

‫ת‪ :‬לבוכנוולד (‪ ,)BUCHENWALD‬משהו כזה‪ .‬אחד המחנות של גברים‪ .‬ואני באתי בבוקר‬
‫לבית החרושת ואני רואה שאבא שלי לא בפנים ואני שואלת את הולנדר איפה אבא‪ ,‬אז הוא‬
‫אומר לקחו אותו בבוקר מהמיפקד‪ ,‬הוא ראה שלקחו אותו‪ .‬לא תיארתי לי שייקחו אותו סתם‬
‫ככה‪ ,‬אבל לקחו הרבה יהודים אז‪ .‬אני באה בבכי לגרמני הזה שקראו לו שטרק או שטראק‪,‬‬
‫ואני אומרת לו לקחו לי את אבא‪ .‬והוא‪ ,‬כמו שהוא צולע והולך ולא רואה בעין אחת‪ ,‬רץ‬
‫למחנה הזה‪ ,‬נכנס למחנה הזה‪ .‬היה לו פה על הדש של הז'קט צלב קרס‪ .‬נכנס למחנה‪ ,‬לקח‬
‫את אבא ביד‪ ,‬החזיר אותו לבית החרושת‪ .‬הציל אותו מהטרנספורט הזה‪ .‬הוא היה באמת בן‬
‫אדם טוב‪.‬‬
‫ש‪ :‬מה היה למעשה התפקיד שלו?‬
‫ת‪ :‬הוא היה אחראי על העבודה בבית החרושת לנייר מטעם הגרמנים‪.‬‬
‫ש‪ :‬הוא למעשה היה מנהל העבודה?‬
‫ת‪ :‬מנהל העבודה‪ ,‬הוא היה אחראי על הכל‪ .‬הוא באמת הציל אותו אז‪ ,‬ואני לא יודעת איך‬
‫להודות לו‪ .‬הוא באמת היה איש נהדר‪ .‬ואני המשכתי לעבוד שמה‪.‬‬
‫ש‪ :‬את עובדת עדיין בבית החרושת ומדי פעם הולכת לעבוד אצלו?‬
‫ת‪ :‬לא‪ ,‬כל הזמן אצלו במשרד‪ .‬פה הוא שולח אותי לזה‪ ,‬פה הוא שולח אותי לזה‪ .‬תמיד אני‬
‫עסוקה רק אצלו‪ .‬אין לי יותר עבודה בבית החרושת‪ .‬אני שייכת רק אליו‪.‬‬
‫למיפקד הלכתי כמו שכולם‪ ,‬לפני שיצאנו לעבודה‪ .‬פעם אחת‪ ,‬אני לא יודעת אם שמעת על‬
‫זה‪ .‬היה מיפקד שהכינו שולחנות מעץ בפלאשוב‪ .‬וראינו המון אוקראינים במדים שחורים‪.‬‬
‫המון אוקראינים היו‪ ,‬יותר מאשר כרגיל‪ .‬הבנו שפה משהו יהיה‪ .‬יש המון שולחנות‪ ,‬ואת לא‬
‫יודעת מה זה‪ .‬זה פלטות שולחן‪ ,‬לכל אורך המגרש‪ ,‬וזה ענק‪ .‬עד שהבנו שהתחילו להוציא‬
‫גם מהגברים וגם מהנשים למכות‪ .‬האישה או הגבר‪ ,‬מי שנשכב על השולחן‪ ,‬להוריד את‬
‫המכנסיים‪ ,‬משני הצדדים עומדים האוקראינים‪ ,‬יש להם מקלות כאלה מעור שבסוף יש גולה‪,‬‬
‫והבן אדם צריך לספור‪ .‬בדרך כלל זה היה עשרים וחמש מכות‪ .‬והיה והוא טעה‪ ,‬הוא התחיל‬
‫מההתחלה‪ .‬אני עומדת בקבוצה‪ ,‬ואני רק מתפללת לאלוהים‪ ,‬רק שלא ייקחו את אבא למכות‬
‫כאלה‪ .‬אני רק שומעת צעקות וצרחות וספירות‪ .‬זה היה משהו מזעזע‪ .‬לא לקחו את אבא‪ .‬אני‬
‫רק זוכרת שאחרי המיפקד‪ ,‬גם אותי לא לקחו‪.‬‬
‫ש‪ :‬זהו‪ ,‬פחדת שלא ייקחו את אבא‪ ,‬ולא הדאיג אותך אם ייקחו אותך?‬
‫ת‪ :‬לא‪ ,‬לא‪ .‬כמו שאני יושבת פה‪ ,‬אני זוכרת שהתפללתי רק שלא יגעו באבא‪ .‬לא‪ ,‬לא יודעת‬
‫למה‪ ,‬לא פחדתי על עצמי‪ .‬לא יודעת‪ .‬או שהייתי טיפשה מדי‪ ,‬או שהאמנתי שלי לא יקרה‪,‬‬
‫כרגיל‪ ,‬כלום‪ .‬לא יודעת להסביר את זה‪ .‬כל הזמן אמרתי שאני יודעת שזה ישבור את אבא‬
‫לגמרי‪ ,‬והתפללת שלא ייקחו אותו‪ .‬כי בסוף המיפקד‪ ,‬רצתי לצריף שלו‪ ,‬ורק שמעתי גניחות‬
‫של אנשים ששכבו על הבטן ולא יכלו לשכב על הגב‪ .‬ונכנסתי וראיתי שהוא יושב‪ ,‬אז הבנתי‬
‫שהוא לא קיבל מכות‪ .‬הוא שאל אותי מה איתך‪ ,‬כלום‪ ,‬הכל בסדר‪ .‬אחות של אבא‪ ,‬דודתי‪ ,‬כן‬
‫קיבלה‪ .‬וזו הייתה אישה שלפני המלחמה עברה הרבה ניתוחי עיניים‪ ,‬בקושי ראתה משהו‪.‬‬
‫והיא עברה גם את המכות‪.‬‬
‫היה מקרה שבחור אחד ניסה לברוח ממחנה פלאשוב ותפסו אותו‪ .‬אז עשו תלייה פומבית‬
‫והבחור הזה נקרע פעמיים או שלוש מהחבל‪ .‬הוא התחנן על חייו‪ ,‬לא עזר כלום‪ .‬תלו אותו‪.‬‬
‫וכל השטח היה מכוסה עם אנשים שצריכים לראות את התלייה‪ .‬ואחר כך היינו צריכים לעבור‬
‫על ידו ולראות את זה‪ .‬כל הבכי שלו‪ ,‬כל הצעקות שלו‪ ,‬לא עזר לו שום דבר‪ .‬עוד פעם עם‬
‫החבל‪ ,‬עוד פעם עם החבל‪.‬‬
‫ככה זה היה במחנה‪ .‬באחד השלבים אבא עוד אפילו היה יכול לקנות לי מגפיים‪ ,‬שזה היה‬
‫מוצר נדיר במחנה‪ .‬הוא קנה לי זוג מגפיים‪ .‬הייתי מאוד גאה במגפיים האלה‪ .‬כי זה עוד היה‬
‫משהו שהיה שייך לי‪ .‬יום אחד שכחתי לקחת את זה למעלה למיטה וגנבו לי אותם‪ .‬באת‬
‫לעבודה בכפכפי עץ כאלה‪ ,‬הייתי צריכה להגיד לאבא שגנבו לי‪ .‬אבל את יודעת מה‪ ,‬כאב לי‬
‫_________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬מחנה הריכוז פלשוב‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 89 -‬‬

‫על זה שלאבא זה כאב‪ ,‬כי אני ידעתי שגם הרבה זמן לא נישאר במחנה פלשאוב‪ ,‬וברגע‬
‫שהולכים לאושוויץ‪ ,‬או שאת לא צריכה יותר את המגפיים או שלוקחים לך אותם ממילא‪.‬‬
‫ש‪ :‬אבל אני בטוחה שאת זה אז לא ידעת‪ .‬אתם ידעתם כבר מה זה אושוויץ?‬
‫ת‪ :‬ב‪ – 1943-‬איזו שאלה‪ .‬אושוויץ כבר היה בפעולה מלאה ב‪.1943-‬‬
‫ש‪ :‬זה נכון‪ .‬השאלה מה ידעו בחוץ?‬
‫ת‪ :‬אנחנו ידענו במחנה פלאשוב בוודאי שידעו שיש אושוויץ‪.‬‬
‫ש‪ :‬ומה קורה שם?‬
‫ת‪ :‬ידענו ששורפים אנשים‪ ,‬זה ידענו‪ .‬זה לא היה סוד‪ ,‬ידענו גם שחלק הולך לעבודה‪ .‬אבל‬
‫ידענו גם ששורפים‪ ,‬שגומרים אנשים‪ .‬כל הטרנספורטים של נשים עם ילדים‪ ,‬ידענו שזה לא‬
‫הולך לעבודה‪ .‬אף אחד לא חשב אפילו לרגע אחד‪ .‬ידענו שיש אושוויץ ב‪ .1943-‬תראי‬
‫בפלאשוב יחסית זה עוד היה נקרא מחנה עבודה‪ .‬זה לא היה מחנה ריכוז‪.‬‬
‫ש‪ :‬זה הפך אחר כך‪.‬‬
‫ת‪ :‬נכון‪ ,‬אחר כך‪ ,‬אני זוכרת שהודיעו את זה‪ .‬אבל בהתחלה זה היה מחנה עבודה רגיל‪ .‬זאת‬
‫אומרת לא ירו בנו‪ .‬היו מקרים כאלה מיוחדים שתפסו מישהו או מה‪ ,‬היה שם מקרה של‬
‫בחורה אחת שנשארה עם אח שלה‪ ,‬שהתיידדה עם גרמני‪ .‬הוא התיידד איתה‪ .‬בחורה‬
‫יפיפייה‪ .‬זה נודע לגרמנים והוא קיבל הוראה לחסל אותה‪ .‬לא רק אותה אלא גם את האח‬
‫שלה‪ .‬ואני זוכרת את התקופה הזו‪ ,‬איך שהגרמני הזה הלך ותפש את האח שלה מבין‬
‫הגברים שמה‪ ,‬בחור צעיר‪ ,‬לקח אותם והלך איתם כאילו לטייל שם‪ .‬היה כזה שדה במחנה‬
‫פלאשוב‪ .‬כנראה שלא פעם אחת הלך לטייל איתה‪ .‬אמר לה ללכת קדימה‪ .‬ירה בה וירה בו‪.‬‬
‫זה גם ידענו‪ .‬זאת אמרת‪ ,‬זה לא היה מחנה בית הבראה‪ .‬ידענו שיש גם מקרים כאלה‪.‬‬
‫ש‪ :‬וגם יש את גאט‪.‬‬
‫ת‪ :‬יש גם גאט‪ ,‬אותו‪ ,‬מה זה גאט‪ ,‬מה זה חתיכת גאט‪ .‬שהאדמה רעדה‪ ,‬לא רק אנשים‬
‫רעדו‪ ,‬גם האדמה רעדה כשידעו שהוא צריך לעבור ולבוא‪.‬‬
‫ש‪ :‬גם הגרמנים פחדו ממנו? למשל‪ ,‬זה שאת עבדת אצלו?‬
‫ת‪ :‬תראי‪ ,‬הם פחדו כי הם היו פולקסדויטשה‪ ,‬הם היו כאילו פחותים מה‪-‬אס‪.‬אס‪.‬‬
‫ש‪ :‬זה היה שאחראי עליך‪ ,‬הוא היה פולקסדויטשה?‬
‫ת‪ :‬כן‪ ,‬הוא לא היה במדים אף פעם‪ ,‬הוא תמיד היה באזרחית‪.‬‬
‫ש‪ :‬הוא לא היה גרמני מגרמניה?‬
‫ת‪ :‬כנראה שלא‪ .‬אבל הוא ניהל את כל הסיפור‪ .‬אחר כך כשמחנה פלאשוב נהפך באמת‬
‫למחנה ריכוז‪ ,‬אז קיבלנו גרמני במדי אס‪.‬אס‪ .‬ואותו סילקו‪ ,‬זה נכון‪ .‬אבל הוא היה די הרבה‬
‫זמן איתנו‪ .‬ואז אני חזרתי בחזרה‪ .‬כבר לא נשארתי אצל ההוא‪ .‬כבר לא היה צורך‪ .‬אני‬
‫חזרתי בחזרה לאולם של עבודות‪ ,‬של הדבקות‪.‬‬
‫ש‪ :‬כשאמרת‪ ,‬נניח‪ ,‬שהיית צריכה ללכת מדי פעם להביא לו ויסקי או דברים כאלה‪ ,‬היה איזה‬
‫מחסן מרכזי? משהו כמו סופרמרקט?‬
‫ת‪ :‬לא סופרמרקט‪ ,‬במטבח של גאט‪ .‬למטבח של גאט הייתי צריכה להיכנס‪ .‬ותמיד היה לי‬
‫הפתק רשום בכתב ידו‪ ,‬למי זה מופנה‪ .‬הייתי צריכה שמה להיכנס למטבח‪ ,‬לתת את זה‬
‫לאחראי על המטבח‪.‬‬
‫ש‪ :‬מהמטבח של גאט הגרמנים והצוות לקחו דברים?‬
‫ת‪ :‬אותי הוא שלח להביא בקבוקים‪ ,‬ולא פעם ולא פעמיים והבאתי לו‪ .‬ותמיד הייתי חוזרת עם‬
‫הבקבוק אליו‪ .‬ככה זה היה מקובל אצלו‪ .‬האמת היא שאני לא זוכרת איפה הוא בכלל אכל‪.‬‬
‫יכול להיות שהוא גם ירד לאכול למטה‪ ,‬לא ראיתי‪.‬‬
‫ש‪ :‬לא קיבלת מהאוכל שהוא אכל?‬
‫ת‪ :‬לא‪ ,‬לא‪ ,‬הוא כנראה אכל במקום‪ .‬הוא רק היה מביא לי לחמניות בנקניק‪ ,‬אחרי יום ראשון‪,‬‬
‫כשהוא היה חוזר לעבודה‪.‬‬
‫ש‪ :‬מה קורה באמת מבחינת רעב לגביך?‬
‫_________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬מחנה הריכוז פלשוב‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 91 -‬‬

‫ת‪ :‬תראי‪ ,‬במחנה פלאשוב‪ ,‬ברגע שכבר עבדתי קיבלתי את חתיכת הלחם שלי וקיבלתי את‬
‫המרק שלי וכנראה שגם אבא עוד הוסיף דברים כי לא הסתובבתי רעבה‪ .‬לא היו ביצים‪ ,‬לא‬
‫היו גבינות‪ ,‬לא היו דברים כאלה‪ .‬לא הייתה לי משחת שיניים‪ .‬סבון זה היה הסבון שהם‬
‫חילקו‪ .‬שלא נדע ממה שהם אמרו שהם עשו את זה‪ .‬קשה להגיד שהיו מים חמים‪ .‬לא היו‬
‫מים חמים‪ .‬היו מים קרים‪ .‬נייר טואלט זה לא היה נייר טואלט‪ .‬כל הדברים האלמנטאריים‬
‫שזה מובן מאליו שיהיו‪ ,‬ברור ששמה לא היו‪ .‬אבל אם עברת את היום בשלום ונשארת בחיים‬
‫והלכת לעבודה והיה לך מקום עבודה‪ ,‬ולא תצטרך לעבוד בכביש‪ ,‬ולא הייתה סכנת חיים‬
‫ממשית בכביש או במיפקד שעמדת שמה‪ ,‬אז זה הלך על מי מנוחות‪ .‬אפשר להגיד לי באופן‬
‫אישי‪.‬‬
‫ש‪ :‬לא הסתובבת עם בטן מקרקרת וקמת בבוקר רעבה והלכת לישון רעבה?‬
‫ת‪ :‬לא‪ ,‬בפירוש לא‪ ,‬בפירוש לא‪.‬‬
‫ש‪ :‬זה סביר להניח בעיקר בזכות אבא? כי שם כבר לא היה מספיק אוכל?‬
‫ת‪ :‬לא‪ ,‬אבל לאבא היה עוד כסף‪ .‬אני יודעת שלאבא היה כסף‪.‬‬
‫ש‪ :‬זה אומר שלאבא היה‪ ,‬אפשר להגיד‪ ,‬המון כסף‪ ,‬אם עד ‪ 1943‬הוא עוד הצליח להסתדר‪.‬‬
‫ת‪ :‬כן‪ ,‬תראי‪ ,‬תמיד בבית חרושת‪ ,‬אני זוכרת‪ ,‬חילקו לנו לחם‪ .‬זו הייתה ריבה מסלק‪ .‬עד היום‬
‫אני לא יכולה לראות ריבה אדומה‪ .‬אני לא יודעת מאיפה הייתה לי חתיכת בצל‪ .‬לא יודעת עד‬
‫היום‪ .‬ונורא רציתי לאכול גם את הבצל‪ ,‬גם את הריבה וגם את הלחם‪ ,‬שזה היה משהו‬
‫מזעזע‪ ,‬אם אני רק חושבת על זה‪ .‬אבל אכלתי גם חתיכת בצל‪ ,‬גם ריבה וגם לחם‪ .‬אבל‬
‫שאני אגיד שהלכתי למות מרעב – לא‪ .‬לא היה מבחר‪ ,‬לא היו דברים מיוחדים‪ ,‬אבל כמו‬
‫שאני אומרת‪ ,‬קיבלתי את המרק‪ ,‬קיבלתי את הלחם‪ ,‬קיבלתי את התוספת של אבא‪.‬‬
‫ש‪ :‬אבל צריך לזכור שבניגוד לאנשים אחרים שם‪ ,‬שהם כנראה כבר היו מורגלים עוד קודם‬
‫לרמה מסויימת של רעב‪ ,‬את באת למעשה ממצב שבו בכלל לא היית רעבה‪ ,‬למצב שבכל‬
‫זאת הוא ירידה קשה בתנאים‪.‬‬
‫ת‪ :‬היה בהחלט ירידה‪ ,‬בהחלט ירידה‪ .‬אני אומרת לך‪ ,‬לא ביצים ולא גבינה ולא בשר וכל‬
‫הדברים האלה‪ .‬לא ירקות ולא פירות‪ .‬בטח שזה לא היה‪.‬‬
‫ש‪ :‬בגטו עוד היה לכם את כל זה? ירקות‪ ,‬פירות‪ ,‬בשר?‬
‫ת‪ :‬לא בשר‪ .‬פעם בשבוע בטח היה לנו חתיכת עוף‪ ,‬בטוח‪ ,‬בטוח‪ .‬שאני אגיד לך שאני זוכרת‬
‫בדיוק איזה פירות‪ ,‬מה פירות בגטו – לא זכור לי‪ .‬אני יודעת שהיה אוכל מבושל‪ .‬מה שאימא‬
‫בישלה אבל במחנה פלאשוב בטח לא היה דבר כזה‪ .‬שאני אזכור שאני הסתובבתי‪ ,‬כמו‬
‫שאת אומרת והבטן מקרקרת לי ואני מתה מרעב – אני לא מתי מרעב‪ ,‬לא במחנה פלאשוב‪.‬‬
‫כנראה שאבא הלשים לי‪.‬‬
‫היה זמן שידענו שהולכים לחסל את גטו בוכניה‪ .‬היה זמן שידענו שזה לא יהיה הרבה זמן‬
‫עוד שמה‪ .‬וזה היה ככה לקראת החגים של ‪ .1943‬בחגים של ‪ 1943‬הייתה שמועה שהולכים‬
‫לחסל את גטו בוכניה‪ .‬היהודים ידעו‪ .‬מפה לאוזן עברה השמועה וידענו‪ .‬ואז כבר לא היה‬
‫שום קשר עם אמא‪ .‬וידענו שהיא בטח איננה‪ .‬זה לא יכול להיות שהיא ניצלה‪ .‬כי תמיד‬
‫המילה שלה הייתה‪ :‬אני אלך עם הילד שהכי הרבה זקוק לי‪ .‬ידענו שהיא לא תשאיר את‬
‫אחותי הקטנה‪ .‬על אחי קיוויתי כל הזמן אולי‪ ,‬הוא בכל זאת בחור צעיר‪ ,‬הוא יינצל‪ .‬ובאמת‪,‬‬
‫בחגים ‪ 1943‬ידענו שאין יותר גטו בוכניה‪.‬‬
‫בינתיים אחי הקטן המשיך לעבוד בפלאשוב‪ .‬אבא שלי המשיך לעבוד‪ .‬אני המשכתי לעבוד‬
‫וידענו שככה לאט‪-‬לאט גומרים בכל הסביבה את היהודים‪ .‬לא היה לנו שום מושג מה קורה‬
‫עם כל האחים והאחיות של אמא בבוכניה‪ .‬לא ידענו שום דבר מה שקרה עם האח השותף‬
‫של אבא שלי‪ ,‬עם הדודה‪ ,‬שום דבר לא ידענו‪ .‬וראינו שכל פעם נעלמים יותר ויותר ויותר‪.‬‬
‫וידענו שה יהיה גם סופנו בסופו של דבר‪.‬‬
‫ש‪ :‬אתם מדברים על זה?‬
‫ת‪ :‬בין הנשים דיברו על זה‪ ,‬שזהו‪ ,‬זה יגיע הסוף‪.‬‬
‫_________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬מחנה הריכוז פלשוב‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 90 -‬‬

‫ש‪ :‬עם אבא את זוכרת שאת מדברת?‬
‫ת‪ :‬עם אבא לא‪ ,‬אבא אף פעם לא דיבר איתי על זה‪ .‬אני רק זוכרת שהוא דיבר על זה‬
‫שכנראה אימא איננה‪ .‬זה הוא כן אמר לי‪ .‬ואבא תמיד היה אומר‪ ,‬היה לו משפט כזה שלא‬
‫יכולתי להבין אותו‪ .‬הוא תמיד היה אומר‪ ,‬קודם כל הוא לימד אותי משפט אחד‪ ,‬שאם אני‬
‫אהיה במצוקה תמיד שאני אגיד אותו‪ .‬המשפט הוא‪ ,‬זה גם נדמה לי בקריאת שמע‬
‫מופיע‪ ,‬הוא לימד אותי את זה ביידיש‪ ,‬אז עוד לא ידעתי עברית‪ .‬פירוש המשפט מיידיש‬
‫הוא‪ ,‬ה' ישמור אותי בצלו על יד ימינו‪ .‬והאמת היא שאיפה שראיתי שאני באיזו מצוקה‬
‫מסויימת‪ ,‬קודם כל אמרתי את המשפט‪ .‬אחרי שאמרתי את המשפט‪ ,‬הייתי שקטה‬
‫ורגועה כמו לא יודעת מה‪ .‬כאילו שלקחתי כדור וליום‪ .‬ברצינות‪ .‬אני רצינית‪ .‬אמרתי@ זה‬
‫המשפט שישמור עלי‪ ,‬כי אבא הבטיח‪ .‬והמשפט הנוסף של אבא‪ ,‬הוא תמיד היה אומר@‬
‫אני בוטח באלוקים‪ .‬הזמנים היו זוועתיים‪ ,‬והוא עוד בטח באלוקים‪.‬‬
‫ככה נמשך הסיפור‪ .‬תראי‪ ,‬אפילו אני זוכרת שעשו יום הולדת לבחורה הזאת‪ .‬על אותה‬
‫מיטה שגרנו ביחד‪ .‬אז אני זוכרת שהיו סוכריות במחנה פלאשוב‪ .‬זה גם כן‪ .‬זו הייתה הבת‬
‫של הולנדר‪ ,‬שגם לא היה חסר כסף‪ ,‬והייתה חתיכת עוגה‪ ,‬אני לא יודעת איזו עוגה‪ ,‬אני לא‬
‫יודעת מאיפה היו סוכריות ישבנו למעלה על המיטה ושרנו שירים‪ .‬אז שוב פעם‪ ,‬היו כאלה‬
‫שהיה להם‪ ,‬היו כאלה שלא היה להם‪ .‬זה כנראה תמיד ככה‪ ,‬היה‪ ,‬ויהיה‪.‬‬
‫ש‪ :‬את אמרת שבהתחלה הייתה לך חברה אחת שם‪ ,‬וכשלקחו אותה‪ ,‬מה קורה? את‬
‫מתחברת עם בנות אחרות?‬
‫ת‪ :‬כשהתחלתי לעבוד בבית חרושת לנייר אז שתי האחיות הולנדר היו חברות שלי‪ ,‬עד היום‪.‬‬
‫ש‪ :‬הייתן שותפות לאותו מעמד קצת מיוחס?‬
‫ת‪ :‬מעמד חברתי‪ ,‬כן‪.‬‬
‫ש‪ :‬במקום כזה ככה נקבעות חברויות?‬
‫ת‪ :‬ככה זה היה‪ ,‬ככה זה היה‪.‬‬
‫ש‪ :‬כי לאבות שלכן היה עוד קצת כסף‪.‬‬
‫ת‪ :‬גם מעמד‪ ,‬גם אבא של הולנדר הוא היה אחראי גם מטעם הגרמנים על כל בית החרושת‬
‫הזה‪ .‬היה לו בית חרושת לפני המלחמה לנייר‪ .‬היה לו מעמד‪ .‬היה לו בהחלט מעמד‪ .‬ואני‬
‫תמיד אהבתי להתחבר עם אלה שהיה להם‪ ,‬כי אני הרגשתי שגם לי יש‪ .‬מצטערת‪ ,‬ככה זה‪,‬‬
‫זה היה‪ .‬הרגשתי טוב בחברה כזו‪ ,‬וידעתי שלא יהיה חסר לי‪ ,‬האמת שלא היה חסר לי כלום‪.‬‬
‫ידעתי שכבר את אימא שלי לקחו‪ ,‬אז את יודעת‪ ,‬כשאת נמצאת עם מישהו שגם אין לו אימא‪,‬‬
‫את לא לבד בסיפור הזה‪ .‬את רואה שאת לא לבד‪ .‬יש עוד כמוך‪ ,‬ואבא היה חבר שלו ובשביל‬
‫זה הוא יכול היה לקנות לי את המגפיים שגנבו אותן‪ ,‬ובשביל זה כנראה גם לא הייתי רעבה‬
‫מי יודע מה‪ ,‬וככה זה היה במחנה פלאשוב‪.‬‬
‫ש‪ :‬את במצב גם שכל יום את יכולה ללכת לבקר את אבא? אתם נפגשים כל יום?‬
‫ת‪ :‬כן‪ .‬קודם כל גם בעבודה‪ ,‬בעבודה לא הייתה הגבלה‪.‬‬
‫ש‪ :‬אמרתי שאחרי חודש בערך התחלת לעבוד אצל הפולקסדויטשה?‬
‫ת‪ :‬כן‪ .‬אבל המשרד שלו היה בתוך בית החרושת‪ .‬המשרד שלו‪ ,‬חדר קטן‪ ,‬זה היה בתוך‬
‫האולם הענק הזה‪ .‬זה היה מופרד‪ ,‬משהו כזה‪ .‬אבל ראיתי את אבא כל יום‪ .‬גם אחרי‬
‫העבודה יכולתי לראות אותו‪ .‬היה מעבר‪ .‬היו שעות שאסור היה‪ .‬אבל בשעות שמותר היה‪,‬‬
‫היו טיולים‪ .‬אפשר היה לעבור‪ ,‬יכולתי לראות את אבא‪ .‬אבא לא בא אלי‪ .‬אני באתי לאבא‬
‫יותר‪.‬‬
‫ש‪ :‬כשאת מדברת על זה שלא היית ממש רעבה‪ ,‬ניקח לדוגמה את המרק שנתנו שם‪ ,‬טעים‬
‫הוא לא היה‪.‬‬
‫ת‪ :‬לא‪ ,‬חם‪ ,‬הוא היה חם‪.‬‬
‫ש‪ :‬את היית במצב שאם איזה שהוא אוכל היה ממש לא טעים‪ ,‬יכולת לוותר עליו כי היו לך‬
‫דברים אחרים?‬
‫_________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬מחנה הריכוז פלשוב‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 92 -‬‬

‫ת‪ :‬לא‪ ,‬לא עד כדי כך‪ ,‬לא להגזים‪ .‬לא הייתי שם במלון חמישה כוכבים‪ .‬את המרק אכלתי‪,‬‬
‫תמיד גמרתי אותו‪ .‬אני לא זוכרת שפעם אחת סירבתי‪ .‬את הלחם לקחתי מתי שנתנו לי‪ .‬מה‬
‫שאבא נתן לי גם אכלתי‪ .‬אבל אף פעם לא אמרתי‪ :‬טוב‪ ,‬זה לא טעים לי אז אני לא אוכל‪ .‬לא‬
‫היה דבר כזה‪ .‬לא היה דבר כזה‪ .‬המרק במחנה פלאשוב עוד היה עם משהו בפנים‪ .‬זה לא‬
‫היה ממש מים מלוחים כאלה כמו שאחר כך באושוויץ היה‪ .‬היה עוד תפוח אדמה‪ ,‬היה עוד‬
‫משהו בפנים‪ ,‬מצאת משהו בפנים‪ ,‬איזה סלק וא מה‪ .‬אבל תמיד גמרתי את זה‪ ,‬כמובן‪ .‬לא‬
‫יכולתי לבחור לי תפריט אחר‪ .‬אבל ברור שהיו חסרים המון דברים‪ .‬היום אני רואה‪ ,‬אם את‬
‫נכנסת היום לסופר‪ ,‬אפילו לא היום‪ ,‬אפילו לפני המלחמה כשלא היה מבחר כזה כמו שיש לך‬
‫היום‪ .‬ברור שבמחנה פלאשוב זה לא היה‪ .‬היו דברים בסיסיים‪.‬‬
‫ש‪ :‬ברגע שיש מספיק לחם ומספיק תפוחי אדמה‪ ,‬אז אפשר לא להיות רעבים‪.‬‬
‫ת‪ :‬את יכולה‪ ,‬את חיה‪ ,‬את חיה‪ .‬יש לך את המים לשתות‪ .‬אומנם מברז‪ ,‬לא "מי עדן"‪ ,‬אבל‬
‫את שותה‪ .‬לא יודעת מאיפה היה לי שם מלח‪ .‬אני זוכרת שלימדה אותי החברה של אימא‬
‫זאת‪ ,‬הלה הזאת‪ ,‬שפגשה אותי‪ ,‬לא יודעת מאיפה היה לי מלח בישול‪ .‬היא לימדה אותי‬
‫לצחצח שיניים‪ ,‬כי מברשת לא הייתה‪ .‬על האצבע לשים קצת מלח בישול ולשפשף ככה‪.‬‬
‫ובחורף ובקיץ מים קרים נוזלים עליך‪ ,‬והכל פתוח‪ ,‬והכל מסביב זה רק פה‪ ,‬וקור כלבים‪ .‬אני‬
‫לא יודעת איזו מגבת הייתה‪ ,‬אם בכלל‪.‬‬
‫ש‪ :‬בחורף נזלו מים פנימה ?‬
‫ת‪ :‬לא‪ ,‬אני מתכוונת איפה שהתקלחנו‪ ,‬איפה שהתרחצנו‪ ,‬זה הכל היה מפח בנוי מסביב‬
‫ושירותים כמו שירותים‪ .‬את יכולה לתאר לך איזה שירותים אבל שאני אגיד לך שזה היה‬
‫זוועה שבזוועה – אוי‪ ,‬לא יכולה להגיד לך‪.‬‬
‫ש‪ :‬את לא יכולה להגיד לי‪ ,‬כי את יודעת מה היה אחר כך‪ ,‬שהיה עוד יותר גרוע‪.‬‬
‫ת‪ :‬נכון‪.‬‬
‫ש‪ :‬השאלה שלי איך את הרגשת כשהיית שם‪ .‬אם גם אז עוד יכולת להרגיש ברת מזל כמו‬
‫שהרגשת קודם? או שאז כבר הרגשת שזה הדבר הכי גרוע שיכול להיות?‬
‫ת‪ :‬לא‪ ,‬תראי‪ ,‬הרגשתי ברת מזל‪ ,‬כאמור‪ ,‬עם שתי הבנות שהיינו ביחד עם אותה מיטה‪,‬‬
‫וראיתי שלהן אין יותר מאשר לי יש‪ .‬זאת אומרת‪ ,‬יש לנו‪ ,‬אפשר להגיד יש לנו‪ ,‬אולי זה לא‬
‫יפה מצדי להגיד‪ ,‬אבל אני לא כל כך התעניינתי אם יש לדודה שלי‪ ,‬או באמת‪ ,‬כי במצב כזה‬
‫כל אחד הוא לעצמו‪ ,‬אז אם אבא דאג לי‪ ,‬אני דאגתי לאבא‪ .‬דאגתי לאח שלי‪ ,‬אבל לא הלכתי‬
‫יותר רחוק‪ .‬אולי הדודה שלי כן הייתה רעבה‪ .‬גם הדודה לא דאגה לי‪ ,‬ככה זה‪ .‬במצב כזה כל‬
‫אחד לעצמו‪ ,‬או להכי קרוב שלו‪.‬‬
‫ש‪ :‬זה גם בעירבון מוגבל העניין שנניח אם יש לך איזה צ'ופר שפתאום במקרה מגיע אליך‪,‬‬
‫אז חושבים פעמיים לפני שאוכלים אותו? חושבים אולי לתת לאבא‪ ,‬לאח?‬
‫ת‪ :‬לא‪ ,‬זה לא ככה‪ ,‬לא‪ .‬אם היה צ'ופר‪ ,‬עובדה שגם מהלחמנייה השארתי חצי לאח שלי‪ .‬לא‬
‫ידעתי שאני אקבל עוד לחמנייה שלמה ממנו לאח שלי‪ .‬הייתה לי לחמנייה‪ ,‬השארתי חצי‬
‫לאח שלי‪ .‬זה מובן מאליו היה ואם היה לי משהו יותר טוב אז גם נתתי לאבא‪ .‬יותר רחוק‪,‬‬
‫את האמת‪ ,‬אני אומרת‪ ,‬לא הלכתי‪ .‬לאחות של אבא לא דאגתי‪.‬‬
‫ש‪ :‬אבל עדיין‪ ,‬את אומרת‪ ,‬לאבא ולאח זה היה מובן מאליו שצריך לדאוג?‬
‫ת‪ :‬זה מובן מאליו‪ ,‬זה מובן מאליו‪.‬‬
‫ש‪ :‬זה לא אצל כולם היה מובן מאליו?‬
‫ת‪ :‬אצלנו זה היה ככה‪ .‬אני לא יודעת אצל אחרים‪ ,‬אבל אצלנו זה היה ככה‪ .‬אם לאבא היה‬
‫יותר אז מובן שהוא דאג לי ודאג לאח שלי‪ .‬אח שלי ישן במיטה אחת עם אבא‪ ,‬באותו צריף‪.‬‬
‫‪ …‬היה נתתי להם‪ ,‬מה שלהם היה הם נתנו לי‪ ,‬אבל לא יותר רחוק‪ ,‬לא‪ ,‬לא הלכתי‪ ,‬לא‬
‫שאלתי את הדודה שלי‪ :‬תגידי‪ ,‬את צריכה משהו? כי מה שהיה לי‪ ,‬היה לי בקושי בשבילי או‬
‫בשבילם‪ .‬זה עצוב להגיד את זה‪ ,‬אבל זו עובדה‪ .‬החיים ככה מכינים אותך לזה‪.‬‬
‫ש‪ :‬ואם החברות האלה‪ ,‬האחיות‪ ,‬קיבלו משהו נוסף שלך לא היה‪ ,‬אז חשבו להתחלק? או‬
‫שלא היה דבר כזה?‬
‫_________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬מחנה הריכוז פלשוב‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 93 -‬‬

‫ת‪ :‬לא‪ ,‬זה מוגזם‪ .‬חברות עד גבול מסויים‪ .‬מה שנוגע לאוכל זה פשוט‪ .‬ליום הולדת הזמינו‬
‫אותי‪ ,‬כיבדו אותי ולקחתי גם לאח שלי סוכרייה‪ .‬לא זוכרת אם גם לאבא שלי‪ .‬לאח שלי אני‬
‫זוכרת שלקחתי סוכרייה‪ .‬אבל לא להגזים‪ .‬אני אומרת לך‪ ,‬זה כל אחד לעצמו ולקרובים שלו‬
‫ביותר‪ .‬כך שהחברות לא היו צריכות כל כך לדאוג לי‪ ,‬כי ידעו שאני עם אבא‪ ,‬ואבא דאג לי‪.‬‬
‫אחר כך היה קטעם עם אח שלי‪ .‬הקטע עם אח שלי היה הכי מזעזע‪ .‬כל דבר זה הכי מזעזע‬
‫אצלי‪ .‬יום אחד הם החליטו שמוציאים את כל הילדים ממחנה פלאשוב‪ .‬שלא יהיו יותר‬
‫ילדים‪ ,‬והיו שם הרבה ילדים מגיל שש עד עשר‪ .‬החליטו שמפנים את הילדים‪ .‬מה הם‬
‫עשו‪ .‬אספו אותנו על המגרש הזה‪ ,‬את כולם‪ ,‬את כל הגברים וכל הנשים‪ .‬את כל המחנה‪,‬‬
‫כולם‪ .‬הפסיקו את העבודה‪ .‬היו רמקולים ענקיים בשטח האפלפלאץ הזה‪ .‬הפעילו‬
‫מוסיקה בקולי קולות‪ .‬לא הבנו מה הולך פה‪ .‬שלא ישמעו את היריות או מה? לא הבנו‬
‫מה‪ .‬המגרש הזה היה למטה‪ ,‬ולמעלה הייתה מין גבעה כזאת גבוהה‪ ,‬שמשמה בעצם הלכו‬
‫ונסעו לבתי החרושת האלה‪ ,‬שזה היה תפירה ומברשות ונייר וכל מיני דברים אחרים‪ ,‬גם‬
‫אמאייל של שינדלר‪ .‬ראינו משאיות נוסעות על הגבעה‪ .‬לא הבנו למה‪ .‬הייתה מוסיקה‬
‫מחרישת אוזניים‪ .‬נוסעות המשאיות‪ ,‬עושות מין סיבוב כזה‪ ,‬וראינו שהן כבר מלאות‬
‫שתיים‪-‬שלוש משאיות‪ ,‬לא זוכרת בדיוק כמה זה היה‪ .‬ראינו שמה מובילים את הילדים‪.‬‬
‫הם שמו את המוסיקה שלא ישמעו את הריחות של האימהות‪ ,‬כי היו אימהות שהילדים‬
‫שלהן היו למעלה‪ .‬ומסביב את רואה מלא אס‪.‬אס‪ ,.‬מלא האוקראינים במדים‬
‫השחורים‪,‬ואסור לך לזוז מהמקום‪ .‬ורק צריחות ובכי של אימהות שראו שלוקחים את‬
‫הילדים‪ .‬עכשיו הבנתי שלקחו גם את אח שלי‪ ,‬כי גם הוא עבד שמה‪.‬‬
‫ש‪ :‬לא הבנתי‪ ,‬לקחו את המחנה‪ ,‬ובנפרד היו הילדים?‬
‫ת‪ :‬הילדים היו בבית חרושת‪.‬‬
‫ש‪ :‬כולם‪ ,‬כל הילדים?‬
‫ת‪ :‬כל הילדים‪ .‬אף אחד לא היה במיפקד‪ .‬כל הילדים היו בבית חרושת כל חודשיים אספו‬
‫במגרש גברים ונשים‪ .‬אני הבנתי‪ ,‬ראינו שלוקחים את הילדים משמה‪ ,‬או לאן לוקחים אותם?‬
‫לוקחים אותם להשמדה‪ .‬ואני הבנתי שגם את אח שלי לקחו ואני ככה עומדת ולא מזיזה‬
‫אצבע אפילו‪ .‬הפחד הורג אותי‪ ,‬אבל ידעתי שאין לי גם אח ונגמר הסיוט הזה‪ .‬לקחו את‬
‫המשאיות עם הילדים והצריחות‪ ,‬ונגמר המיפקד הזה‪ ,‬ושחררו אותנו לצריפים‪ .‬לא רציתי‬
‫ללכת לאבא שלי‪ .‬אני זוכרת שלא הלכתי לאבא שלי‪ .‬אולי היה קצת אגואיסטי מצדי‪ ,‬במקום‬
‫ללכת לנחם אותו‪ ,‬אני ברחתי לצריף שלי‪ .‬איך שאני הולכת לצריף‪ ,‬אני נכנסת לצריף שלי‪ ,‬אז‬
‫רוזי קרנץ הזאת אומרת לי‪ :‬אח שלך מתחת לשמיכה‪ .‬אל תורידי את השמיכה‪ ,‬אל תעלי על‬
‫המיטה‪ .‬אמרתי‪ :‬זה לא יכול להיות‪ .‬היא אומרת‪ :‬תשמעי‪ ,‬מה שאני אומרת לך‪ .‬אל תעלי‬
‫למעלה‪ .‬נשארתי למטה‪ ,‬שעתיים‪ ,‬שלוש‪ ,‬כבר היה לילה‪ .‬היא ניגשה אלי ואומרת לי‪ :‬עכשיו‬
‫תורידי את אח שלך‪ .‬כבר היו כאלה שהלכו לישון‪ ,‬כבר נרדמו‪ ,‬לא ראו ולא שמעו‪ .‬תיקחי את‬
‫אח שלך ותלכי איתו לצריף של אבא שלך בחזרה‪ .‬אז אח שלי היה בן עשר וחצי‪ ,‬משהו כזה‪.‬‬
‫זה היה כבר בתחילת ‪ .1944‬היא אומרת לי‪ :‬תיקחי אותו לאבא שלך‪.‬‬
‫ש‪ :‬היא הכירה אותכם קודם? היא ידעה בדיוק מי נמצא עם מי?‬
‫ת‪ :‬לא‪ ,‬היא כנראה ידעה באיזה צריף אני‪ ,‬צריף מספר ‪ .5‬זה לא היה סוד‪ ,‬זה היה הרבה‬
‫זמן‪ .‬הוא כנראה נכנס‪ ,‬וניגש לבלוקאלטסטה ואמר לה שהוא אח שלי‪ .‬איפה המיטה שלי‪.‬‬
‫ש‪ :‬זה לא משהו שמצפים מבלוקאלטסטה רגילה שתעשה את זה‪.‬‬
‫ת‪ :‬אמרתי לך שהיא הייתה משהו מיוחד‪ .‬היא באמת הייתה משהו מיוחד‪ ,‬או שלי היה מזל‪.‬‬
‫אני לא יודעת‪ .‬אפילו שהיא הוציאה אותי מהצריף זה היה לטובתי‪ ,‬כי אם היו תופסים אותי‬
‫שם היו הורגים אותי במקום‪ ,‬ואוכל לא יכולתי לקבל‪ .‬כמה זמן היא יכלה להחזיק אותי על‬
‫אוכל של מישהו אחר? לא קיבלתי ממקום אחר‪ .‬אחר כך כבר זה הסתדר‪ ,‬גם האוכל שלי‪ ,‬גם‬
‫האוכל של אבא‪ ,‬כבר הייתה שיגרה‪ .‬והיא אמרה לו איפה המיטה שלי‪ ,‬שיעלה למעלה‬
‫ויתכסה‪ .‬ואז היא אמרה לי לקחת אותו‪ .‬כעבור שעתיים‪-‬שלוש‪ ,‬אמרה לי‪ :‬תיקחי אותו ותביאי‬
‫אותו‪ ,‬בדרך הוא סיפר לי‪ ,‬וזה‪ ,‬את יודעת‪ ,‬אני עובדת גם בבית ספר‪ ,‬עכשיו אני אחראית על‬
‫מועדונית‪ .‬כל השנים ביום השואה תמיד ביקשו אותי המורים שאני אספר לתלמידים בכיתה‬
‫_________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬מחנה הריכוז פלשוב‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 94 -‬‬

‫ה'‪ ,‬ו'‪ ,‬לא יותר קטנים וכל פעם אני הרגשתי שאני חייבת את הסיפור הזה‪ .‬את המלחמה של‬
‫הילד הקטן הזה‪ ,‬איך הוא הצליח לברוח מכל הסיוט הזה שמה‪.‬‬
‫עכשיו הוא סיפר לי שהובילו אותם במשאית הזאת‪ .‬ובאחד השלבים אמרו להם לרדת‬
‫מהמשאית ולעבור איזה קטע כנראה שהמשאית לא יכלה לעבור‪ .‬אני לא יודעת בדיוק מה‪.‬‬
‫בכל אופן‪ ,‬היה יהודי מפקד מחנה בשם חילוביץ'‪ ,‬לא יודעת אם שמעת את השם‪ ,‬עם אשתו‪.‬‬
‫ש‪ :‬חילוביץ'‪ ,‬כן‪ ,‬הידועים לשמצה‪.‬‬
‫ת‪ :‬אומרים שיהיה לו טוב איפה שהוא‪ ,‬שיהיה לו רע איפה שהוא‪ .‬זה לא בן אדם היה‪ ,‬חלאה‪.‬‬
‫אשתו בלונדינית‪ ,‬קטנה‪ ,‬והייתה להם וילה‪ .‬הם גרו בווילה למעלה‪ .‬אנחנו הלכנו‪ ,‬יצאנו‬
‫לעבודה בבוקר‪ ,‬אז היו כאלה שהלכו בכפכפי עץ וזה דפק‪ ,‬הצלחות האלה דפקו‪ .‬והם בלי‬
‫בושה יכלו לצאת ולצעוק לאודרמנים שהובילו אותנו למגרש למיפקד שנלך בשקט על יד‬
‫הבית שלהם‪ ,‬שהם ישנים עוד‪ .‬בכל אופן‪ ,‬חילוביץ' הזה הלך עם קבוצת ילדים‪ ,‬שאח שלי‬
‫היה בתוך הקבוצה הזאת‪ .‬אח שלי ראה פח ברזל‪.‬‬
‫ש‪ :‬מה זאת אומרת הוא הלך עם הקבוצה?‬
‫ת‪ :‬הוא ליווה את ה ילדים למקום מסויים שמשם היו צריכים להתפנות‪ .‬אח שלי ראה פה זבל‬
‫מרחוק‪ .‬זה אח שלי סיפר לי לבד‪ .‬הוא הרים את המכסה וקפץ פנימה‪ .‬והנבלה הזה רץ‬
‫אחריו‪ .‬הוציא אותו מפח הזבל‪ ,‬הכניס אותו בחזרה לשורה‪ .‬זה הלך ככה פעמיים‪ .‬פעמיים‬
‫הוא ברח‪ ,‬פעמיים הוא הוציא אותו‪ .‬בפעם השלישית‪ ,‬או שהוא לא ראה אותו או שהוא כבר‬
‫הרים ידיים‪ ,‬לא יודעת עד היום‪ .‬האח שלי באמת נשאר בפח הזבל‪ .‬אחרי שלקחו את הילדים‬
‫הוא באמת הלך לצריף שלי ושמה התחבא‪ .‬מה זה גבורה של ילד בן עשר‪ ,‬לנסות להישאר‬
‫בחיים‪ .‬איזה כוח רצון זה‪ ,‬איזו מלחמה זו‪ ,‬שהוא רואה שכל הילדים האחרים הולכים והוא‬
‫מנסה ומנסה‪ ,‬והנבל הזה מוציא אותו ומוציא אותו‪ ,‬והוא לא מתייאש‪ ,‬מנסה עוד הפעם‪.‬‬
‫ש‪ :‬הוא בגיל עשר‪ ,‬ידע מה זה אומר שלקחו אותם?‬
‫ת‪ :‬יותר קטנים ידעו‪ ,‬יותר קטנים ידעו‪ .‬זה כבר היה ‪ .1944‬אותנו פינו לפני החגים של ‪.1944‬‬
‫לפני ראש השנה‪ ,‬משהו כזה‪ ,‬פינו את מחנה פלאשוב‪ .‬והוא נשאר באמת עם אבא‪ .‬נשארו‬
‫עוד כמה ילדים‪ ,‬כנראה של אודרמנים שהחביאו אותם‪ .‬לא בצורה כזו ברחו כמו אח שלי‪.‬‬
‫ובאמת הוא נשאר עד הסוף עם אבא‪ .‬הוא היה איתי‪ ,‬וראיתי אותו כל יום‪ .‬אבל הוא נלחם‬
‫ובסוף הוא לא הצליח‪ .‬כנראה שזה היה יותר גדול ממנו‪.‬‬
‫הוא חזר אחר כך לאותה עבודה?‬
‫ש‪:‬‬
‫לאותה עבודה‪,‬כן‪ .‬היו שם עוד כמה ילדים שהמשיכו לעבוד בבית החרושת למברשות‬
‫ת‪:‬‬
‫והמשיך להיות עם אבא שלי באותו צריף‪ .‬קיבל את מנת האוכל שלו‪ .‬הילדים שם בכלל לא‬
‫הלכו למיפקד‪ .‬הם כנראה הלכו ישר לבית החרושת שהוביל אותם ישר לבית חרושת והם‬
‫עבדו שם במברשות האלה‪ .‬אבל אחרי זה נשארו בכל זאת כמה כאלה פרוטקציונרים או מה‪,‬‬
‫שהביאו אותם‪ .‬זה הלך עד החגים של ‪.1944‬‬
‫בחגים ‪ ,1944‬לקחו את אבא שלי‪ .‬לקחו את אח שלי ולקחו אותנו‪ ,‬אותנו לקחו לאושוויץ‪.‬‬
‫ומסתבר שאת אבא ואת אח שלי גם לקחו לאושוויץ‪ .‬כנראה הפרידו ביניהם‪ ,‬כי הילדים לקחו‬
‫ואתם לחוד‪ ,‬ומה שנודע לי רק אחרי המלחמה שבאחת הסלקציות שאבא עבר באושוויץ‪ ,‬הוא‬
‫כבר עבר את הסלקציה‪ ,‬ובכל זאת הגרמני חזר וירה בו במקום‪ .‬מה שקרה עם אח שלי אני‬
‫לא יודעת‪ .‬אני יודעת‪ ,‬הוא איננו‪ ,‬אבל כנראה שלקחו א ותועם כל הילדים‪.‬‬
‫אימא הייתה עם כל המשפחה שלה‪ ,‬האחים והאחיות שהיו בבוכניה אגב‪ ,‬מהאחים והאחיות‬
‫אף אחד לא ניצל‪ .‬אפילו הצעירים לא‪ ,‬והיו המון בני דודים צעירים‪ .‬אח שלי גם הגיע לבוכניה‪,‬‬
‫והוא פשוט ברח ממחנה מסויים‪ .‬הוא ידע ששמה יש גטו‪ ,‬הוא לא ידע שאימא שמה‪ .‬הוא ידע‬
‫שיש לו דודים שמה‪ .‬הוא ברח לשם‪ ,‬הגיע לשם‪ .‬מצא את אימא‪ ,‬והם היו שמה‪.‬‬
‫הם היו עד ראש השנה בערך ‪ .1943‬אז חיסלו את גטו בוכניה‪ .‬את אחי שלחו לאושוויץ‪,‬‬
‫שהוא ניצל‪ ,‬והוא חי היום בחיפה‪ .‬אימא שלי‪ ,‬ואחי הקטן כבר לא היו שם‪ .‬כי דאגנו שהוא‬
‫_________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬מחנה הריכוז פלשוב‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 95 -‬‬

‫יבוא לפלאשוב‪ ,‬שיהיה איתנו או בעצם מה שהיא דאגה רק לאחותי הקטנה‪ ,‬כי את שתי‬
‫היתומות כבר מזמן לקחו לה‪ .‬הילדה נולדה ב‪ ,1930-‬והיא ב‪ 1943-‬הייתה בת ארבע‪ .‬אימא‬
‫החליטה שהיא מכניסה אותה לתיק גב‪ .‬היא לא ידעה לאן היא הולכת‪ .‬והיא תיתן לה משהו‬
‫להירדם‪ ,‬שהיא לא תבכה ולא תצעק‪ .‬והיא קיוותה שהיא תינצל או שהיא תשים את התיק‬
‫באיזה מקום וימצאו את הילדה‪ .‬אני לא יודעת מה היא חשבה‪ .‬אני רוצה להגיד לך שכל‬
‫פעם שנתתי לילדים שלי‪ ,‬לנכדים שלי‪ ,‬תרופה‪ ,‬כל הזמן זה רדף אותי‪ .‬כל הזמן עם איזו‬
‫תחושה‪ .‬אימא נותנת לילדה משהו שהיא תירדם‪ ,‬שתירדם לגמרי‪ .‬לא יודעת‪ ,‬לא יכולה בכלל‬
‫לחשוב על זה מה זה עושה לאימא‪ .‬היום אני אימא‪ ,‬סבתא‪ .‬זה דבר מזעזע שרק יכול להיות‪.‬‬
‫היא ידעה שאולי כן יצילו אותה‪ ,‬אולי לא יצילו אותה‪ .‬שהיא לא תעבור את כל הגיהינום שכל‬
‫הילדים עוברים‪ .‬אני לא יודעת מה היו המחשבות שלה‪.‬‬
‫ש‪ :‬איך את יודעת על זה בכלל?‬
‫ת‪ :‬מאח שלי‪ ,‬האח הגדול שלי היה עם אימא בבוכניה‪.‬‬
‫ש‪ :‬כשחוסל הגטו רק העבירו אותו לאושוויץ?‬
‫ת‪ :‬נכון‪ .‬וכשאח שלי חזר הוא סיפר לי את זה‪ .‬כי שנים‪ ,‬לא יודעת‪ ,‬אני חושבת שלושים‪,‬‬
‫ארבעים שנה‪ ,‬לא דיברתי איתו על אימא‪ .‬לא הייתי מסוגלת‪ .‬ופעם אחת אמרתי לו‪ :‬בן‪ ,‬אני‬
‫רוצה לשמוע איך זה נגמר‪ ,‬איך זה היה‪ ,‬אני חייבת‪.‬‬
‫ש‪ :‬למה דווקא אחרי שלושים או ארבעים שנה?‬
‫ת‪ :‬כי לא הייתי מסוגלת לדבר על זה‪ .‬אני לא יודעת‪ ,‬לא יודעת למה‪ ,‬אין לי הסבר לזה‪ .‬אני‬
‫ידעתי שהוא היה עד הרגע האחרון עם אימא‪ ,‬וידעתי שרק ממנו אני אוכל לשמוע‪.‬‬
‫ש‪ :‬סליחה שאני נטפלת לנקודה הזאת‪ .‬אבל מה עשה דווקא את הסוויץ' שפתאום אחרי‬
‫שלושים‪ ,‬ארבעים שנה העזת לשאול?‬
‫ת‪ :‬תראי‪ ,‬ראיתי שאני מזדקנת‪ ,‬ורציתי לדעת‪ .‬פשוט רציתי לדעת‪ .‬לעצום את העיניים ולא‬
‫לדעת מה קרה עם אימא שלי זה‪ ..‬למרות שאני יודעת שהיא איננה‪ ,‬אבל הוא היה איתה עד‬
‫הרגע האחרון‪ .‬היה לי נורא חשוב לדעת‪ .‬בסוף‪ ,‬אני מבינה‪ ,‬בהתחלה לא‪ .‬בהתחלה פחדתי‬
‫מהתשובות‪ .‬לא יודעת‪ .‬הפנמתי את זה‪ ,‬לא יודעת‪ ,‬אין לי הסבר‪ ,‬זה לא הגיוני‪ .‬אין שום‬
‫היגיון בכל הדבר הזה‪ .‬ואז הוא באמת סיפר לי שהיא נתנה לאחותי משהו שהיא תירדם‪.‬‬
‫מובן שמייד הפרידו ביניהם‪ ,‬הוא הלך עם הגברים‪.‬‬
‫ש‪ :‬אבא אבל אמרה לו שהיא מקווה‪ ,‬מעבר להירדמות של כמה שעות‪ ,‬אימא אמרה שהיא‬
‫מקווה שזה ‪?…‬‬
‫ת‪ :‬היא אמרה ככה‪ ,‬שאם היא תירדם לגמרי‪ ,‬אז היא חסכה לה משהו‪ .‬אם לא – אז אולי‬
‫יצילו אותה‪ .‬לא יודעת‪ ,‬תראי‪ ,‬לא יודעת מה‪.‬‬
‫ש‪ :‬אבל השאלה שלי זה רק אם זה ספקולציה של האח‪ ,‬או שהיא אמרה את זה במפורש?‬
‫ת‪ :‬לא‪ ,‬הוא היה איתה עד הרגע האחרון‪ .‬היא התייעצה איתו‪ .‬היא דיברה איתו‪ .‬הוא ראה את‬
‫זה‪ .‬היא הכניסה אותה לתיק גב‪ ,‬אחריש היא נתנה לה משהו לבלוע‪ .‬ואז הם יצאו למגרש‬
‫כזה‪ ,‬מגרש משלוחים‪ ,‬אני יודעת איך שזה נקרא‪ .‬ואז הוא אמר לי שאימא הלכה לאושוויץ עם‬
‫הילדה‪ .‬כל הטרנספורט הזה הלך לאושוויץ בסוף ‪.1943‬‬
‫ש‪ :‬זאת אומרת למעשה הוא הגיע איתה עד אושוויץ?‬
‫ת‪ :‬לא‪ ,‬גברים לחוד ונשים לחוד‪.‬‬
‫ש‪ :‬אבל המשלוח הזה הגיע ביחד עד המחנה ומשם הוא לא ראה אותה יותר‪.‬‬
‫ת‪ :‬בכלל לא‪ ,‬בכלל לא‪ .‬וזה היה עם אימא‪ .‬אחי הקטן‪ ,‬אלי‪ ,‬היה אצלנו בפלאשוב וכשחיסלו‬
‫את מחנה פלאשוב‪ ,‬אותי שלחו לאושוויץ‪ .‬אבא לקח את אחי איתו‪ ,‬הם הלכו ביחד‪.‬‬
‫ש‪ :‬עוד שאלה אחת לגבי הנושא הזה של השתיקה הממושכת‪ .‬אח שלך היה שותף לרצון‬
‫הזה לא לדבר על העניין או שאת הטלת את הווטו?‬
‫ת‪ :‬אני רוצה להגיד לך משהו‪ .‬אח שלי במשך כל השנים בכלל לא רצה לדעת מה היה איתי‪,‬‬
‫מה היה עם אבא‪ .‬אח שלי עוד הרבה יותר גרוע ממני‪ ,‬אם אני אגיד לך שאח שלי‪ ,‬אחרי‬
‫שהוא שמע ממני שאני הוזמנתי לפה לתת עדות‪ ,‬הוא ביקש שיזמינו אותו‪ ,‬הוא כבר היה‪,‬‬
‫הוא כבר נתן עדות פה‪ ,‬הוא היה פה ארבע שעות‪ .‬אמרתי לו‪ :‬איך אתה הספקת? אני כל כך‬
‫הרבה דיברתי לתאר לך‪ .‬הוא לא זוכר דברים‪ ,‬הוא לא רוצה לזכור אותם‪ ,‬אני בטוחה בזה‪ .‬כי‬
‫_________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬מחנה הריכוז פלשוב‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 96 -‬‬

‫הוא ארבע שנים יותר מבוגר ממני‪ .‬מה זאת אומרת לא זוכר? אני זוכרת לפרטי פרטים והוא‬
‫לא זוכר‪ .‬הוא פשוט הוא לא רצה לזכור‪ ,‬לא רצה לדבר על זה‪ .‬בוודאי שלא עם הילדים שלו‬
‫ולא עם אשתו‪ ,‬כלום‪ .‬גם אני לא דיברתי עם הילדים שלי‪ .‬אבל עם המשפחה שלי‪ ,‬עם בני‬
‫הדודים‪ ,‬כן‪ .‬הרבה יותר מאח שלי‪ .‬אח שלי לא‪ …‬הוא ‪.OUT‬‬
‫את יודעת שאחרי המלחמה‪ ,‬אני כבר מספרת כי זה קשור לאח שלי‪ .‬אני ב‪ 1945-‬אחרי‬
‫המלחמה חזרתי לקרקוב‪ ,‬קיוויתי למצוא משהו‪ ,‬מישהו‪ ,‬מישהו‪ .‬ואח שלי הוא הגיע ארצה‬
‫ב‪ .1945-‬אני רק ב‪ 1948-‬שלוש שנים עוד הסתובבתי בעולם‪ ,‬עד שהגעתי ארצה‪ .‬הוא כתב‬
‫לי מכתב לקפריסין‪ ,‬כשנודע לו שאני בקפריסין‪ .‬אני כתבתי לו‪ :‬למה לא באת לקרקוב? למה‬
‫לא באת לחפש מישהו? היה לי הרבה יותר נעים אם הייתי יודעת שיש לי אח תכף בהתחלה‪,‬‬
‫ולא רק בקפריסין ב‪ ,1947/8-‬אז הוא עונה לי‪ :‬אין לי מה לחפש בפולין‪ .‬פולין נמחקה‬
‫מזיכרוני‪ ,‬והמקום היחידי שאני יכול להיות זה רק כאן בארץ‪ .‬מי שרוצה שיבוא רצה‪ .‬תשובות‬
‫כאלה‪ ,‬צריכים לכבד את הרצונות שלו‪.‬‬
‫ש‪ :‬בדיעבד‪ ,‬אבל‪ ,‬כשאת מסתכלת אחורה‪ ,‬את חושבת שבאמת היה יותר קל לחיות בלי‬
‫לדבר על זה?‬
‫ת‪ :‬לא‪ ,‬לא‪ ,‬אני אגיד לך משהו‪ .‬מאחר ואני התחתנתי‪ ,‬עוד לא הגעתי שהתחתנתי‪ ,‬אבל אני‬
‫אקדים את זה‪ .‬אני התחתנתי עם בן אדם מקסים באמת‪ .‬יליד ברלין‪ ,‬שהכרתי אותו בצבא‬
‫כשהייתי בת שמונה עשרה‪ .‬בשש שנים יותר גדול ממני‪ .‬אם הייתי מתחילה רק לדבר על‬
‫הנושא של השואה הוא היה אומר לי‪ :‬תעשה לי טובה‪ ,‬אל תדברי על זה‪ .‬זה עולה לך‬
‫בבריאות‪ .‬הוא רצה טוב‪ ,‬אבל לא היה כל כך טוב‪ ,‬כי אני הכל החזקתי בבטן‪ .‬אז אני לא‬
‫אומרת שצריכים שלוש פעמים ביום לטחון את זה ולדבר על זה‪ ,‬ועם ארוחת בוקר צהריים‬
‫וערב‪ ,‬ושהילדים יגדלו באווירה כזו‪ .‬אני לא בעד זה‪ ,‬בשום אופן לא‪ .‬אבל אם הייתי מתחילה‪,‬‬
‫יש אסוציאציות‪ ,‬זה בצורה מחרידה‪ ,‬על כל צעד ושעל‪ .‬וכשהייתי אומרת‪ :‬אתה יודע מה‪ ,‬זה‬
‫מזכיר לי‪ .‬הוא היה אומר‪ :‬שלומית‪ ,‬תעשי לי טובה‪ ,‬תפסיקי עם זה‪ ,‬אני לא יכול לשמוע‬
‫אפילו‪ .‬ואני ככה לאט‪ ,‬לאט‪ ,‬לא דיברתי ולא דיברתי ולא דיברתי‪ ,‬שנים על גבי שנים‪.‬‬
‫ש‪ :‬גם היום עוד דברים ביום יום עושים לך אסוציאציות?‬
‫ת‪ :‬המון‪ ,‬המון‪ .‬תראי‪ ,‬אני אגיד לך‪ .‬את נוסעת לחיפה‪ ,‬יש שם בתי זיקוק‪ ,‬ארובות כאלה‪ ,‬זה‬
‫מזעזע‪ ,‬זה מזעזע‪ .‬אני כל פעם רואה את זה‪ .‬כשהגעתי לאושוויץ ראיתי את העשן יוצא‬
‫משם‪ .‬זה לא עוזב‪ ,‬זה הולך‪ ,‬זה ילך איתי עד שאני אעצום את העיניים‪ .‬הרבה מאוד דברים‪.‬‬
‫עכשיו אולי קצת התגברתי על זה‪ .‬אבל בהתחלה כשהילדים שלי היו קטנים‪ ,‬והייתי צריכה‬
‫לשיר להם משהו או לספר‪ ,‬כל הזמן ראיתי את אחותי איך שאני יושבת איתה ב‪ 13-‬במרץ‬
‫ואימא אומרת לי‪ :‬תשירי לה משהו‪ ,‬תספרי לה משהו‪ ,‬שהיא לא תשמע את היריות בחוץ‪,‬‬
‫כשחיסלו את גטו קרקוב‪ .‬כל הזמן זה רדף אחרי‪ ,‬ועוד איך‪ ,‬והיו שנים‪ ,‬את האמת‪ ,‬לא יכולתי‬
‫לראות ילדים קטנים‪ .‬לא יכולתי‪ .‬קנאתי כשראיתי ילד קטן שהוא לא אחי ולא אחותי‪ .‬ובכלל‪,‬‬
‫כששמעתי שמישהו ניצל עם ההורים שלו‪ ,‬זו פשוט הייתה קטסטרופה‪ .‬לא סבלתי את‬
‫האנשים האלה‪ .‬למה הם בחיים וההורים שלי לא? וזה לקח הרבה מאוד זמן‪ ,‬הרבה מאוד‬
‫זמן‪ ,‬עד שראיתי איך מה לעשות‪ ,‬אלה החיים‪ .‬אם אני רוצה להישאר שפויה‪ ,‬ואני בונה את‬
‫המשפחה‪ ,‬וילדים‪ ,‬ואני רוצה‬
‫ת‪ ..:‬מה‪ ,‬אם נניח‪ ,‬אני שמה פעמיים בשנה‪ ,‬בתשעה באב וביום כיפור ואז זמנו המון זה לא‬
‫עושה לי שום דבר‪ .‬אני צמה בכייף‪ .‬אין לי בעיה עם צום‪ .‬זה לא מזכיר לי‪ .‬הנה‪ ,‬גם אז צמתי‬
‫והיום אני צמה‪.‬‬
‫ש‪ :‬את צמת מסיבות דתיות?‬
‫ת‪ :‬כן‪ ,‬גם בתשעה באב וגם ביום כיפור‪ ,‬ובכייף‪ .‬אני אומר לך‪ ,‬אין לי שום בעיה‪ .‬גם עכשיו זה‬
‫יכול להיות חצי יום שאני בכלל שותה כוס קפה וזה הכל‪ .‬ככה שהאוכל לא האוכל פה שיחק‬
‫את התפקיד במשך כל הזמן‪ ,‬שכן היה‪ ,‬לא היה‪ .‬אחר כך רק כשחשבתי‪ ,‬שלא היה נייר‬
‫טואלט לא היה מסרק ולא מברשת שיניים ולא סבון ולא משחת שיניים ומים קרים‪ ,‬וכל‬
‫_________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬מחנה הריכוז פלשוב‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 97 -‬‬

‫הדברים שהלכו שנים איתי‪ ,‬זה פשוט קשה לתאר דבר כזה‪ ,‬אבל זה מה שלא היה‪ .‬דברים‬
‫אלמנטאריים‪ ,‬שכל בן אדם מובן מאליו שיש לו‪.‬‬
‫ש‪ :‬עוד שאלה אחת בנושא הזה‪ ,‬לפני שאנחנו נמשיך הלאה בסיפור‪ .‬זה שיש לך כל הזמן‬
‫את האסוציאציות ושזה הולך איתך כל היום‪ ,‬זה נותן פרופורציה אחרת בחיים? או שעדיין‬
‫את יכולה להתרגז מדברים קטנים שסביר להניח שכל אחד אחר מתרגז מהם?‬
‫ת‪ :‬לא‪ .‬אני יכולה להתרגז מדברים קטנים‪ ,‬זה לא‪ …‬יש דברים‪ ,‬אחרי המלחמה כבר גם‬
‫עברתי‪ ,‬עברתי המון עם בעלי שהיה חולה‪ ,‬וזה היה בן אדם נפלא‪ ,‬והיו לו כמעט חמישים‬
‫שנה ביחד נהדרות‪ .‬זאת אומרת‪ ,‬זה היה עוד כאב אחד‪ ,‬שכבר חזיתי קצת את הכאבים‬
‫ההם‪ .‬בכל זאת חמישים‪ ,‬שישים שנה‪ ,‬אני לא יכולה להשוות את זה לזה שאיבדתי כזו נפש‬
‫יקרה‪ ,‬שכל כך הייתי קשורה אליו‪ ,‬ועד היום קשה לי לדבר על זה‪ .‬זה שבע שנים שהוא איננו‪.‬‬
‫זה‪ ,‬אם תשאלי אותי‪ ,‬את האמת‪ ,‬זה עכשיו יותר קשה לי מאשר הדברים הקודמים‪ .‬כי אם‬
‫אני עושה ככה חשבון קר‪ ,‬אז אני אומרת‪ :‬טוב‪ ,‬ההורים שלי ממילא היום כבר לא היו בחיים‪,‬‬
‫כי הם היו מבוגרים‪ .‬אחי ואחותי‪ ,‬מאחי לא נשארה לי אף תמונה‪ ,‬מאחותי כן‪ .‬אבל שאני אגיד‬
‫לך שאני זוכרת את הפנים שלהם‪ ,‬אני אשקר‪ ,‬אני לא זוכרת‪ .‬זה בלתי אפשרי‪ .‬הילדה הייתה‬
‫בת ארבע אני מסתכלת על התמונה אז אני רואה‪ ,‬אבל בעלי‪ ,‬שזה שבע שנים‪ ,‬מישים שנה‬
‫כמעט איתו‪ ,‬זה הרבה יותר קרוב‪ .‬את מסכימה איתי? ויש דברים‪ ,‬כשיש דבר חדש‪ ,‬אז את‬
‫יודעת‪ ,‬הדברים הישנים‪ ,‬כמו שאת אומרת‪ ,‬מקהים עם הזמן‪.‬‬
‫ש‪ :‬חייתם בפלאשוב כשאבא עבד בבית חרושת לנייר‪ ,‬וסידר לך עבודה בבית חרושת‬
‫למעטפות ואת מעין משררת של מנהל בית החרשות הגרמני‪.‬‬
‫ת‪ :‬אני בטוחה שסיפרתי את זה‪ ,‬שהוא היה בן אדם נפלא‪ ,‬באמת נפלא‪ .‬גם הציל את אבא‬
‫שלי פעם אחת כשלקחו אותו לטרנספורט‪ .‬אספו כמה יהודים בפלאשוב‪ ,‬ושלחו אותם באמת‪.‬‬
‫כשהגעתי לעבודה והתחלתי לבכות שלקחו את אבא שלי‪ ,‬ראיתי שהוא לא בצריף בעבודה‪.‬‬
‫הוא שאל איפה הוא‪ ,‬ואמרתי שאספו כמה יהודים לשלוח להשמדה‪ .‬הוא רץ למטה‪ ,‬לא אמר‬
‫מילה‪ ,‬אנחנו היינו למעלה‪ .‬זה היה מין הר כזה‪ .‬הוא רץ למטה‪ ,‬והוא גם צלע‪ ,‬וגם היה גיבן‪,‬‬
‫עם אחת פה ועין אחת שמה‪ .‬הוא רץ למטה‪ ,‬הביא אותו ככה כמו ילד קטן ביד‪ ,‬והכניס אותו‬
‫בחזרה למפעל‪ .‬אז עם הלחמניות איך שהוא התחיל להביא גם לאח שלי‪ ,‬כי הוא ראה שאני‬
‫פעם השארתי חצי לחמנייה‪ .‬הוא היה בן אדם נהדר‪ .‬אבל אחר כך מחנה פלאשוב נהפך‬
‫להיות מחנה ריכוז‪.‬‬
‫ש‪ :‬זה כבר אבל בערך שלושת רבעי שנה אחרי שאתם הגעתם?‬
‫ת‪ :‬נכון‪ ,‬נכון‪ .‬אבל אותו שלחו וקיבלנו אס‪.‬אס‪.‬‬
‫ש‪ :‬שנה בערך אחרי שהגעתם?‬
‫ת‪ :‬יכול להיות‪ ,‬כן‪ .‬וקיבלנו מפקד אס‪.‬אס בתוך המפעל‪ .‬אצלו כבר לא הייתי המשרתת‪ .‬אצלו‬
‫חזרתי בחזרה לעבוד בבית החרושת למעטפות‪ ,‬של נייר‪ .‬כשבעצם ישבנו והדבקנו מעטפות‪.‬‬
‫קיבלנו אז גם את המדים עם הפסים‪ .‬כל הזמן האמת היא‪ ,‬שברגע שזה נהפך למחנה ריכוז‪,‬‬
‫זה אומנם לא היה מקום שהשמידו בהמונים כמו באושוויץ או במקום אחר‪ ,‬אבל ירו וירו‪ ,‬על‬
‫שמאל ועל ימין‪ ,‬ותלו‪ .‬וחילוביץ' הזה‪ ,‬שהוא היה מפקד המחנה‪ ,‬היהודי עם אשתו‪ ,‬עם האחיין‬
‫שלו‪ ,‬הוא ניסה לברוח‪ .‬וגאט שמע שהוא מתכנן בריחה‪ .‬אספו את כולם שמה‪ ,‬ארבעה‪-‬‬
‫חמישה איש‪ ,‬כל הגווארדיה שלו‪ ,‬ירו בהם‪ .‬וכל המחנה היה צריך לעבור ולראות איך הם‬
‫שוכבים שמה הרוגים אבל אף אחד לא הצטער על זה‪.‬‬
‫ש‪ :‬זה לא מעורר רחמים‪ ,‬בכל זאת‪ ,‬כשרואים את זה? כי זוכרים מה הם עשו קודם?‬
‫ת‪ :‬אצלו לא‪ .‬זו הייתה חלאה‪ ,‬זה לא בן אדם‪ ,‬חלאה‪ .‬לא בן אדם‪ .‬שום רחמים לא היו שם‪,‬‬
‫אף אחד‪ .‬סיפרתי לך כשתלו את הבחור המסכן שניסה לברוח מפלאשוב‪ ,‬שהוא נקרע‪ ,‬שלוש‬
‫ארבע פעמים‪ ,‬לא זוכרת כמה פעמים‪ ,‬ובכל זאת תלו אותו‪ .‬על זה אנחנו הצטרכנו לעמוד‬
‫ולהסתכל‪ ,‬וזה היה זוועה‪ ,‬זה היה זוועה‪ .‬על חילוביץ' שהו אשכב שמה ‪ -‬כל אחד עבר‬
‫והסתכל כלום‪ .‬כלום לא עשה לנו‪ ,‬כלום‪ .‬וכל המחנה היה צריך לעבוד ולראות את זה‪ ,‬אבל‬
‫הוא לא היה בן אדם‪ .‬לא יודעת מאיפה בכלל הביאו את האנשים האלה‪ ,‬הם בכלל לא היו‬
‫קרקובאים רק חומר מיוחד היה יכול להיות בתפקיד כזה‪ ,‬תאמיני לי‪.‬‬
‫_________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬מחנה הריכוז פלשוב‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 98 -‬‬

‫ש‪ :‬מה קורה בשנה הזאת כשזה עדיין מחנה עבודה?‬
‫ת‪ :‬כשזה עדיין מחנה עבודה‪ ,‬וכבר את מדברת לגבי‪ ,‬יש לי את מקום העבודה הקבוע‪ .‬כבר‬
‫לא את הכבישים ולא את הניקיונות‪ ,‬כל פעם במקום אחר‪ ,‬וכל פעם שהאוקראינים אותנו‬
‫ועשו סלקציה ושלחו את מה שהם שלחו‪ .‬ביניהם גם את החברה הזאת‪ ,‬את הילדה שהייתה‬
‫בגילי‪ ,‬אז זה הלך על מי מנוחות‪ .‬מה זה מי מנוחות? באמצע היו גם המכות האלה שסיפרתי‬
‫לך שאספו באמצע היה גירוש הילדים שאחי עוד ניצל‪ .‬אמרתי לך‪ ,‬למי שהיה קצת כסף‪,‬‬
‫כנראה שבכל מקום זה עוזר‪ ,‬בכל מקום זה עוזר‪ ,‬כנראה גם שמה זה עזר‪.‬‬
‫ש‪ :‬איך היה במשך השנה הזאת מצב הרוח של אבא ושלך? הייתם שניכם אופטימיים?‬
‫ת‪ :‬אבא תמיד היה אופטימי‪ .‬אבא תמיד היה אומר ביידיש‪ :‬יהיה טוב‪ .‬יש לי ביטחון באלוקים‪.‬‬
‫הוא היה אומר לי‪ ,‬שהכל יהיה בסדר‪ ,‬הכל יהיה בסדר‪ .‬הוא נורא האמין‪ .‬הוא היה כזה איש‬
‫אמיתי‪ ,‬מה שהוא ראה מסביב זה כאילו לא נגע לו‪ .‬או שהוא נתן לי את התחושה‪ :‬תחזיקי‬
‫מעמד‪ .‬זה ייגמר והכל יהיה בסדר‪ ,‬והקשר היה מצויין‪ ,‬כל פעם אני דאגתי לו‪ ,‬הוא דאג לי‪.‬‬
‫מה שלי היה – היה לו‪ .‬מה שלו היה – היה לי‪ .‬דאג לי וקנה לי את המגפיים שגנבו לי אותם‪.‬‬
‫כל הזמן הוא דאג לי‪ .‬בעצם כל הזמן עבדנו ביחד באותו מפעל‪ .‬אני ראיתי אותו כל היום‪ ,‬עד‬
‫שהלכנו לצריפים‪ .‬הוא הלך לצריף שלו ואני הלכתי לצריף שלי‪.‬‬
‫ש‪ :‬כל התקופה הזאת האמנתם שתעברו את זה? עוד הייתה אמונה‪ ,‬עוד לך כנערה צעירה‪,‬‬
‫את עוד הצלחת לדמיין את סוף המלחמה ושאתם חוזרים כל המשפחה לחיות ביחד? או‬
‫שכבר היית ריאליסטית?‬
‫ת‪ :‬אני לא ידעתי אז מאימא כלום‪ .‬והאמת היא שלא ידעתי מה עם אח שלי הגדול‪ ,‬ולא ידעתי‬
‫מה עם אחותי הקטנה‪ .‬לא ידעתי אז‪ ,‬אבל בגיל‪ ,‬זה היה ב‪ ,1943/4-‬הייתי בת ארבע‪-‬עשרה‪,‬‬
‫ארבע‪-‬עשרה וחצי‪ .‬בגיל ארבע‪-‬עשרה וחצי‪ ,‬למרות שרואים שיורים וזה‪ ,‬אני לא יודעת‪ ,‬לי‬
‫הייתה כל הזמן תחושה שמישהו שומר עלי‪ .‬לא יודעת למה‪ ,‬כל הזמן הייתה לי הרגשה‬
‫שמישהו שומר עלי‪ ,‬ואם רוצים משהו רע‪ ,‬מכות‪ ,‬ולא הוציאו אותי‪ ,‬אמרתי‪ :‬טוב‪ ,‬מישהו שומר‬
‫עלי‪ .‬אם לקחו את הילדה שעמדה על ידי‪ ,‬לא יודעת למה‪ ,‬לא יודעת להסביר את זה‪ .‬זו‬
‫תחושה שכל הזמן אמרתי‪ :‬יהיה בסדר‪ ,‬יהיה בסדר‪ ,‬יהיה בסדר‪ .‬לי לא יקרה כלום‪ .‬יכול‬
‫להיות שלאחרים כן‪ ,‬אבל לי לא וכל הזמן קיוויתי שבסופו של דבר אני אמצא את ההורים‪ ,‬את‬
‫אימא בעיקר‪ .‬כי אבא היה כל הזמן איתי‪ ,‬אז ראיתי אותו‪ .‬לא יודעת איך להסביר את זה‪,‬‬
‫אבל זו עובדה‪ .‬תראי‪ ,‬בתוך מחנה פלאשוב‪ ,‬אפילו שכבר הפחידו אותנו נורא שזה נהפך‬
‫למחנה ריכוז‪ ,‬ונתנו לנו את הבגדים עם המספרים האלה פה‪ ,‬מה שפחדנו זה באמת מגאט‬
‫הזה שהיה מסתובב‪ ,‬מהאוקראינים‪ ,‬אבל ברגע שהגענו למפעל‪.‬‬
‫ש‪ :‬לא‪ ,‬כשהיה גאט והיה מחנה ריכוז זה כבר אס‪.‬אס‪ .‬במקום האוקראינים?‬
‫ת‪ :‬כן‪ ,‬אבל ברגע שהגעתי למפעל‪ ,‬זה כאילו יש לי מקום עבודה ואני מוגנת‪ .‬כי האמת היא‬
‫שמשם לא הוציאו אנשים להשמדה‪ ,‬מהמפעלים‪ .‬אני חושבת שבסתיו ‪ 1944‬לקחו אותנו‪ .‬זה‬
‫לא יכול להיות אחרת‪ .‬בסתיו ‪ 1944‬לקחו אותנו לאושוויץ‪ ,‬ואז לקחו את אבא‪.‬‬
‫ש‪ :‬בקיץ‪ ,‬אני חושבת?‬
‫ת‪ :‬כן‪ ,‬בסוף הקיץ‪.‬‬
‫ש‪ :‬עוד לפני כן‪ .‬אתם הייתם מודעים אז לעניין שינדלר?‬
‫ת‪ :‬אנחנו היינו מודעים‪ ,‬אבל אנחנו לא היינו שייכים‪ ,‬כי שינדלר הביא לו את האנשים שלו‪.‬‬
‫שינדלר בדרך כלל זה היה עם בדים‪ ,‬עם תפירת בדים‪ ,‬דברים כאלה‪ .‬זה היה אמאייל‪.‬‬
‫ש‪ :‬הזכרנו קודם את עניין הכסף‪ .‬כמו שאמרת קודם‪ ,‬שבכל מקום כסף עוזר‪ ,‬אז גם שם היו‬
‫ניסיונות להיעזר בכסף‪.‬‬
‫ת‪ :‬מניסיוני אני אגיד לך איזה ניסיונות היו‪ .‬אחות של אבא שלי‪ ,‬שאמרתי לך שהייתה איתנו‬
‫בפלאשוב‪ ,‬שקיבלה את המכות‪ ,‬היא הייתה שייכת לשינדלר‪ .‬היא‪ ,‬בעל והבן שלה‪ ,‬ושינדלר‬
‫שמר על האנשים שלו‪ .‬באותה תקופה אף אחד לא ידע ששינדלר יציל את כולם‪ .‬מי ידע את‬
‫זה? זה רק אחרי זה ידעו שהוא הציל את כולם‪ .‬אבל מי ידע שזו ההצלה?‬
‫_________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬מחנה הריכוז פלשוב‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 99 -‬‬

‫ש‪ :‬ידוע רק שיותר בטוח אצלו‪.‬‬
‫ת‪ :‬יותר בטוח‪ ,‬אבל גם כן‪ ,‬לא יודעת‪ ,‬לא יודעת למה אבא לא חשב על הכיוון הזה‪ .‬אני לא‬
‫יודעת עד היום‪ .‬הוא לא דיבר איתי על זה‪ .‬ואני לא חשבתי בכלל שאני צריכה להדריך את‬
‫אבא מה לעשות‪ ,‬כי אף אחד לא ידע מה יותר טוב‪ .‬ומי שמאמין בגורל אז אומר‪ :‬זה הגורל‪,‬‬
‫מה שיהיה יהיה‪ ,‬אני לא אלחם נגד זה‪ ,‬אבל דודתי באמת הייתה בקבוצה של שינדלר‪ .‬וממש‬
‫ממש ברגע האחרון הוא הוציא את בעלה ואת הבן‪ ,‬ושלחו אותם לאושוויץ‪ ,‬והוא לקח שני‬
‫אנשים אחרים תמורת כסף גדול‪ ,‬כנראה‪ ,‬זה היה מסע לקראת הסוף‪ ,‬ממש לקראת הסוף‪.‬‬
‫לא במשך כל הזמן‪ .‬במשך כל הזמן אי אפשר היה בכלל להצטרף לקבוצה שלו‪ ,‬ובאמת‪,‬‬
‫הדודה באמת נשארה בחיים הודות לשינדלר‪ ,‬היא הייתה מאוד חולה‪ ,‬כמעט לא ראתה‬
‫כלום‪ .‬עוד לפני המלחמה היו לה ניתוחי עיניים‪ .‬היא עברה את המלחמה והיא לא חשבה רגע‬
‫אחד שהבן שלה לא יישאר בחיים‪ ,‬כי הוא היה בחור צעיר‪ ,‬יליד ‪ .1923‬כשהוא ראה שלקחו‬
‫את אבא שלו להשמדה באושוויץ‪ ,‬ביום ההולדת שלו‪ ,‬ב‪ 22-‬לינואר ‪ ,1945‬הוא זרק את עצמו‬
‫על חוטי התיל וכך הוא גמר‪.‬‬
‫ש‪ :‬ב‪ 22-‬לינואר כבר לא היו‪ .‬אושוויץ כבר היה מפונה‪ .‬ב‪ 18-‬בינואר פינו את המחנה‪.‬‬
‫ת‪ :‬אז אולי זה היה כמה ימים קודם‪ .‬ממש בינואר ‪ 1945‬באו ואמרו לה שהוא התאבד‪ .‬ממש‪,‬‬
‫זאת אומרת‪ ,‬לא השמידו אותו‪ .‬יכול להיות שאם הוא לא היה עושה את זה‪ ,‬היה נשאר בחיים‬
‫בחור צעיר‪ ,‬והיא עברה את המלחמה והגיעה ארצה‪ ,‬ולפני כעשרים שנה נפטרה פה‪ .‬אבל‬
‫לא חשבנו להיכנס בכלל לשינדלר‪ .‬תראי‪ ,‬באותה מידה גם היה לאבא חבר אחד שנורא‬
‫ביקש ולחץ עליו תן לי את הילדים‪ ,‬נכניס אותם למשפחה נוצרית ויצילו אותם‪ ,‬תמורת כסף‪.‬‬
‫אני אחראי שהם יחזירו לך‪ .‬אימא לא רצתה לשמוע בכלל מזה‪ .‬היא לא רצתה לשמוע למסור‬
‫את הילדה שלה למשפחה נוצרית‪ .‬ואנחנו לא היינו פנאטיים‪ ,‬שחורים דתיים‪ .‬זה היה‬
‫"מזרחי" רגיל‪ .‬אבל לא יודעת‪ ,‬היא לא‪ ..‬והדבר היחידי שהיא באמת‪ ,‬שאני כל הזמן‪,‬‬
‫בהתחלה אחרי המלחמה‪ ,‬ממש כעסתי על אימא‪ .‬כי היא ידעה שילדים קטנים אי אפשר‬
‫להציל‪ .‬זה כל אחד ידע כבר‪ .‬אבל היא ידעה שיש לה שני ילדים גדולים‪ ,‬יש לה את אחי והיה‬
‫לה אותי‪ .‬אז כל הזמן חשבתי‪ :‬למה היא לא חשבה גם עלינו? אבל אחי סיפר לי שהיא כל‬
‫הזמן אמרה שאת הילדה היא לא תשאיר לבד‪ ,‬כי היא לא יכולה לעזור לה‪ .‬ועובדה שגם אבא‬
‫שלי הלך עם האח שלי הקטן ואימא כל הזמן אמרה‪ :‬אני לא אשאיר אותה‪.‬‬
‫ש‪ :‬לא אשאיר אותה‪ ,‬זה אומר לא אמסור אותה לנוצרים?‬
‫ת‪ :‬לא אמסור אותה‪ ,‬ולא אשאיר אותה ואלך‪ .‬כמו שהיו המון אימהות שעזבו את הילדים‪.‬‬
‫אפילו באושוויץ‪ ,‬באו עם ילדים‪ ,‬השאירו אותם והסתתרו‪ ,‬כאילו הילד הזה לא שייך אלי‪ .‬היו‬
‫הרבה אימהות‪ ,‬קשה להאשים‪ ,‬חס וחלילה אני לא יכולה להאשים אף אחד‪ .‬היה אותו דבר‬
‫גם בגטו קרקוב‪ .‬כשחיסלו את גטו קרקוב ילדים הסתובבו ברחוב וצרחו ובכו אימא‪ ,‬אימא‪,‬‬
‫ואימא יכול להיות שהיא יצאה לאחד המחנות לעבוד ולא נתנו לה את הילד לקחת איתה‪ ,‬אז‬
‫היא לא נשארה עם הילד‪ ,‬אלא היא יצאה והילד נשאר ובכה‪ .‬אפילו באושוויץ ראיתי ילדה‬
‫קטנה אולי בת חמש שהסתובבה וצעקה "אימא‪ ,‬אימא‪ ,‬אימא" ולא מצאו את האימא‪ .‬היא‬
‫הייתה באיזה מקום‪ ,‬זה היה אותו טרנספורט‪ .‬אני חלילה לא מעבירה ביקורת‪ ,‬כי אני לא‬
‫מאחלת לאף אחד שיהיה במצב כזה‪ ,‬ובוודאי לא לשפוט‪ ,‬אבל יש מחשבה אחרת כשאת‬
‫ילדה צעירה והרגשה אחרת כשאת כבר אימא‪ .‬יש לך לבד ילדים‪ .‬ואני חושבת שרק שנולדו‬
‫לי הילדים אני הבנתי את אימא‪ ,‬שהיא לא הייתה מסוגלת להשאיר את אחותי‪ .‬רק אחרי‬
‫שבתי נולדה‪ ,‬ולא פעם אחת חשבתי על זה‪ ,‬תאמיני לי‪ ,‬אני בטוחה שגם אני הייתי הולכת‬
‫איתה‪ .‬לא הייתי משאירה אותה‪ .‬ואז אמרתי לעצמי די‪ ,‬מה הכעס יעזור? את כבר גדולה‪ ,‬יש‬
‫לך משפחה‪ ,‬גמרנו‪ ,‬כאב לי‪ ,‬זה לא היה כעס‪ .‬כאב לי‪ .‬כי בסך הכל גם אני הייתי בקושי בת‬
‫חמש עשרה כשנגמרה המלחמה‪ ,‬שש עשרה‪ .‬גם אני זקוקה לאימא‪ ,‬אבל אימא החליטה‬
‫שאחותי יותר והיא צדקה‪.‬‬
‫ש‪ :‬התחושה הקודמת שלך הייתה שאימא הקריבה את עצמה על חשבון האחות הקטנה ולא‬
‫התחשבה בכם?‬
‫_________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬מחנה הריכוז פלשוב‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 011 -‬‬

‫ת‪ :‬בטוח‪ ,‬בטוח‪ .‬אז באותן שנים אימא שלי הייתה אישה צעירה‪ .‬אימא שלי הייתה ילידת‬
‫‪ .1906‬ב‪ 1939-‬בת כמה היא הייתה? בת שלושים ושלוש‪ .‬אז היא הייתה בת שלושים ושש‬
‫כשהייתה המלחמה‪ ,‬שלושים וחמש‪ .‬היא לא יכלה להישאר בחיים? כמו כלום‪ .‬אז בוודאי‬
‫שהייתה לי תחושה של כאב שהיא לא חשבה עלי‪ ,‬לא חשבה על האח שלי‪ .‬אני חשבתי עלי‪,‬‬
‫את האמת‪ ,‬לא על אח שלי‪ .‬למה היא השאירה אותי? למה עם אחותי ולא איתי? כי כל הזמן‬
‫ראיתי אותה אישה צעירה‪ ,‬היא יכלה להישאר בחיים‪ .‬כמו שהרבה נשים נשארו בחיים או‬
‫לפחות תקופה מסויימת להיות איתי‪ .‬היא אפילו לא ניסתה את זה‪ ,‬היא לא רצתה את זה‪.‬‬
‫היא הייתה משוכנעת שמה שהיא עושה‪ ,‬היא עושה נכון‪ .‬וכאמור‪ ,‬אני אומרת לך‪ ,‬רק אחרי‬
‫שנולדה בתי אני הבנתי אותה‪ ,‬הבנתי אותה‪ .‬אני הייתי משאירה את הילדה שלי והייתי‬
‫מנסה להציל את עצמי? אני לא חושבת‪ .‬זה לא רק דיבורים‪ ,‬זה גם ‪ ..‬זו ההרגשה שלי‪ .‬אני‬
‫חושבת שזו הרגשה נורמאלית של ילדה בת ארבע עשרה – חמש עשרה‪ ,‬שאולי אימא‬
‫הייתה יכולה להישאר בחיים‪ ,‬אם היא הייתה מנסה‪ .‬זה הכאב הזה‪ ,‬אני לא אקרא לזה כעס‪,‬‬
‫של הכאב הזה‪ .‬את לא מסכימה איתי?‬
‫ש‪ :‬לא לי להגיד‪.‬‬
‫ת‪ :‬אבל אני חושבת שאפשר להגיד שהכאב הזה הוא טבעי בהחלט‪ .‬שגם אני רציתי את‬
‫אימא שלי כי בסך הכל מה שהייתי עם אבא שלי זה היה ב‪ 1933-‬פרצה המלחמה‪ ,‬הייתי בת‬
‫עשר ואחר כך עד מרץ ‪ ,1943‬הייתי עם אימא שלי‪ ,‬זה נקרא להיות עם אימא? זה נקרא‬
‫לקבל ערכים מאימא‪ ,‬להרגיש אימא? ללמוד ממנה? כלום‪ ,‬כלום‪ .‬זה היה הכל לבד‪ ,‬אומנם‬
‫חייתי עם אבא‪ ,‬אבל אבא זה לא אימא‪ ,‬אבא זה אבא‪.‬‬
‫ש‪ :‬בפלאשוב‪ ,‬כשאת חוזרת לעבוד בבית החרושת עצמו‪ ,‬מבחינה פיזית זאת עבודה קשה?‬
‫ת‪ :‬לא‪ ,‬בכלל לא‪ .‬יושבים ומדביקים מעטפות‪.‬‬
‫ש‪ :‬צריך לעמוד באיזו שהיא נורמה?‬
‫ת‪ :‬לא זכור לי‪ .‬אבל כל הזמן עבוד‪ .‬כל הזמן הוא הסתובב‪ .‬זה היה אולם אחד ענק‪ ,‬וכל‬
‫האנשים ישבו ועבדו‪ .‬אין יציאות של הפסקת סיגריה או אוכל‪ .‬אין דבר כזה‪ .‬הייתה הפסקת‬
‫אוכל‪ ,‬את המרק או מה שקיבלנו שמה‪ ,‬או הייתה הפסקה‪ .‬אבל אין הפסקה‪ .‬אתה יושב‬
‫ואתה כל הזמן מדביק‪ ,‬מדביק‪ ,‬מדביק‪ .‬יחסית זו לא הייתה עבודה קשה‪ .‬אני מוכרחה להגיד‪.‬‬
‫כי זה גם בישיבה‪ .‬אחר כך‪ ,‬כשהגעתי למקום אחר‪ ,‬זו הייתה עבודה קשה‪ ,‬אבל בפלאשוב‬
‫לא‪.‬‬
‫ש‪ :‬וקיבלתם שם ארוחת צהריים‪ ,‬משהו שנקרא מרק?‬
‫ת‪ :‬מרק‪ ,‬אני יודעת‪ ,‬חתיכת לחם שקיבלנו או בצריף‪ ,‬תאמיני לי שלא זה העיקר‪ ,‬לא זה‬
‫מסתובב לי בראש‪ ,‬קיבלנו שם האמת‪ ,‬בפלאשוב אני לא רעבתי‪.‬‬
‫ש‪ :‬זהו‪ ,‬אני חושבת שלא הסתובב לך זה בראש‪ ,‬משום שעוד היה אבא שידאג לך לתוספות?‬
‫ת‪ :‬בדיוק ככה‪ .‬אני לא רעבתי‪ .‬אני אומרת לך את האמת‪ .‬בפלאשוב לא הייתי רעבה‪ .‬אמרתי‬
‫לך‪ ,‬גם בגטו לא היינו רעבים‪.‬‬
‫ש‪ :‬מה בפלאשוב הכי גרוע עבורך?‬
‫ת‪ :‬קודם כל הכי גרוע‪ ,‬אם אני הולכת אחורנית עם הזיכרונות‪ ,‬זה השירותים בלי נייר‪ ,‬זה‬
‫המים הקרים בחורף‪ ,‬זה הצריפים ששכבו אחד על יד השני כמו סרדינים בקופסא‪ .‬זה‬
‫הלכלוך שנדבק אליך‪ ,‬שלא הייתה לך ברירה‪ ,‬גם אם הלכת להתקלח במים קרים‪ ,‬ועם הסבון‬
‫שקיבלת שאני לא רוצה לחשוב ממה היה עשויה סבון הזה‪ .‬אבל יחסית הצריף שלי עוד היה‬
‫איך שהוא‪ .‬תמיד היה לי מישהו ככה שדאג לי קצת‪ .‬אימהות כאלה שלא היו להן בנות‪ ,‬אז‬
‫תמיד מישהו דאג לי ככה‪.‬‬
‫ש‪ :‬למה‪ ,‬נראית זקוקה לסיוע?‬
‫ת‪ :‬תראי‪ ,‬קודם כל ראו שאני ילדה ואני לבד‪ .‬בזה זה מתחיל‪ .‬במקרים כאלה תמיד נשים‬
‫יותר מבוגרות בפלאשוב היו נשים יותר מבוגרות ממני‪ .‬תמיד דאגו‪ .‬מקום היה לי מקום‬
‫קבוע‪ .‬השמיכה שלי הייתה למעלה‪ ,‬וזה הי המקום קבוע‪ .‬אף אחד לא לקח לי את זה‪ .‬אבל‬
‫אם היה איזה משהו שמישהו קנה‪ ,‬איזה כיבוד קטן‪ ,‬אני יודעת‪ ,‬משהו‪ ,‬לא זוכרת בדיוק מה‪,‬‬
‫אבל משהו לכרסם‪ ,‬תמיד קיבלתי משהו‪ ,‬לא נראיתי רע‪.‬‬
‫ש‪ :‬למרות שדווקא לך היה יותר מאשר לרוב אם לא לכל האחרים שהיו?‬
‫_________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬מחנה הריכוז פלשוב‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 010 -‬‬

‫ת‪ :‬כיבוד‪ ,‬כיבוד‪ ,‬זה היה מקובל‪ .‬יחד עם זה אני לא נראיתי כמו מוזלמן‪ ,‬אף פעם לא‪ .‬גם‬
‫כשנגמרה המלחמה‪ ,‬המשקל שלי היה ארבעים ושמונה קילו‪ ,‬שמזה אפשר היה לעשות שני‬
‫אנשים במחנות‪ .‬לא יודעת מה‪ ,‬כשעזבנו את פלאשוב‪ ,‬כבר לא ליקקתי דבש‪ ,‬באף מקום‪.‬‬
‫אבל יכול להיות שזה היסוד‪ ,‬לא יודעת‪ ,‬הבנייה של הגוף אולי‪.‬‬
‫ש‪ :‬כשאמרת שהיה מקובל שם לכבד‪ ,‬זה כלל גם אותך? כי לך היה יותר מהם? זאת אומרת‪,‬‬
‫אם צריך לכבד‪ ,‬אז את צריכה מכל דבר?‬
‫ת‪ :‬מה זה לכבד? זה לא כל יום כיבדו‪ ,‬לא כל יום נתנו‪ ,‬פעם ביובל‪ .‬אבל למשל‪ ,‬היו שם שתי‬
‫חברות שלי שעבדנו באותו מפעל‪ ,‬שאבא שלהן היה בעצם אחראי מטעם היהודים על זה‪.‬‬
‫לאחת מהן הייתה יום הולדת‪ .‬אני לא יודעת מאיפה‪ ,‬אבל היו להן ממתקים‪ .‬היא הזמינה‬
‫אותי למעלה‪ ,‬ובאותו יום‪ ,‬שלא נדע‪ ,‬גם גנבו לי את המגפיים‪ ,‬כי השארתי אותן למטה‪ .‬ישבנו‬
‫למעלה‪ ,‬והיו ממתקים‪ ,‬והייתה שם איזו עוגה‪ .‬אני לא יודעת איזו עוגה‪ .‬אבל היו דברים‬
‫טעימים‪ .‬אז זה היו דברים טעימים‪ ,‬היו דברים טובים‪ ,‬והיה יום הולדת‪ .‬הבנות היו קצת יותר‬
‫מבוגרות ממני‪ ,‬בשנתיים‪-‬שלוש‪ ,‬משהו כזה‪ ,‬וגם היה להן אבא עם אפשרויות‪ ,‬איך שאומרים‬
‫את זה‪ ,‬אבל בסך הכל‪ ,‬אני אומרת לך‪ ,‬פלאשוב לא‪ ..‬בשבילי‪ ,‬זה לא היה שיא‪ .‬הרעב‪ ,‬רק‬
‫הלכלוך‪ ,‬הכינמת והמיפקדים‪ .‬המיפקדים שזה היה שעות על גבי שעות‪ ,‬לפני שהלכנו‬
‫לעבודה‪ ,‬אחרי שחזרנו מהעבודה‪ ,‬וזהו‪ .‬אוחר כך בצריף‪ .‬אני זוכרת שגם אפילו היה איזה‬
‫זמן שנתנו גם לגברים להיכנס לנשים‪ .‬כי אני הלכתי לבקר את אבא בצריף‪ .‬אני זוכרת את‬
‫זה‪.‬‬
‫ש‪ :‬את זוכרת את השיחות האחרונות שלך עם אבא כשכבר ברור שמפנים את המחנה?‬
‫ת‪ :‬לא‪ .‬הוא לא דיבר איתי על זה‪ .‬הוא לא דיבר איתי על זה‪ ,‬לא‪ .‬לא דיבר איתי על זה‪ .‬תראי‪,‬‬
‫יכול להיות שהיום מדברים הרבה יותר עם ילדים ממה שדיברו פעם‪ .‬יכול להיות שאבא לא‬
‫רצה להיכן אותי להכי גרוע‪ .‬תראי‪ ,‬מחכה לך זה וזה וזה‪ ,‬ומצד שני הוא לא רצה להגיד‪:‬‬
‫תראי‪ ,‬יהיה טוב‪ ,‬את תינצלי‪ ,‬את תחיי‪ ,‬הכל ייגמר ואנחנו ניפגש‪ .‬הוא לא אמר‪ ,‬לא את זה‬
‫ולא את זה‪.‬‬
‫ש‪ :‬מצד שלישי אני מניחה שאבא ידע שיש סיכוי לא קטן שתופרדו כי ברוב המקרים הייתה‬
‫הפרדה בין נשים לגברים?‬
‫ת‪ :‬הוא ידע‪ ,‬ברור שהוא ידע את זה‪ .‬ואני תמיד הלכתי עם נשים והוא עם גברים ואח שלי עם‬
‫אבא‪ .‬זה ברור‪ .‬זה גם לא היה חדש ההפרדה הזאת‪ .‬ההפרדה כבר רדפה אחרינו מאז‬
‫שנכנסנו לגטו‪ ,‬ששלחו טרנספורטים שהיו מפרידים משפחות‪ .‬זה ידענו את זה‪.‬‬
‫ש‪ :‬אבל אתם עוד הייתם באותו מחנה‪ .‬עכשיו כבר לא הייתה שום וודאות שתהיו שוב באותו‬
‫מחנה‪.‬‬
‫ת‪ :‬בוודאי שלא‪ .‬גם לא ידענו לאיזה מחנה אנחנו הולכים‪.‬‬
‫ש‪ :‬כלומר‪ ,‬הייתי מצפה אולי מאבא שבמצב כזה ינסה קצת להדריך אותך‪ ,‬ינסה לתת לך‬
‫איזה שתי מטבעות זהב למקרה שתישארי לבד‪ ,‬או משהו כזה‪.‬‬
‫ת‪ :‬אני לא יודעת אם בסוף עוד היו לו‪ .‬הוא אף פעם לא אמר לי אם יש לו או אין לו‪ .‬הוא לא‬
‫סיפר לי אם יש לו או אין לו‪ .‬אני רוצה להגיד לך‪ ,‬במצבים כאלה‪ ,‬כמה שאת מספרת פחות‬
‫לילד – זה יותר טוב‪ .‬יכול להיות שהוא פחד שאני אפטפט באיזה מקום‪ ,‬שאני אספר‬
‫למישהו‪ .‬גם זה יכול להיות‪ .‬הוא אף פעם לא אמר לי‪ :‬יש לי‪ ,‬כמה יש לי‪ ,‬או שאין לי כלום‪.‬‬
‫הוא אף פעם לא אמר לי את זה‪.‬‬
‫ש‪ :‬אף פעם לא שאלת?‬
‫ת‪ :‬לא‪ ,‬לא‪ .‬תראי‪ ,‬אז ילדים זה לא ילדים של היום‪ .‬אני רוצה שתביני אותי‪ .‬זה לגמרי משהו‬
‫אחר‪ .‬מה שאבא עשה זה היה בסדר‪ ,‬מה שאבא אמר זה היה בסדר‪ .‬את לא שואלת שאלות‪.‬‬
‫את סומכת עליו מאה אחוז‪ ,‬נקודה‪ .‬ככה זה היה אצלנו‪ .‬אז את יכולה לקרוא לזה טמטום‬
‫אולי‪ ,‬בהשוואה לילדים של היום‪ .‬כי היום ילד‪ ,‬אם יראה שיש לך כסף בארנק ישאל‪ :‬אימא‪,‬‬
‫כמה כסף יש לך בארנק? או שייגש לבד‪ ,‬יפתח ויספור כמה יש לך‪ ,‬אז בכל לזה לא היה‬
‫מקובל דבר כזה‪ .‬ומה הוא יכול היה להנחות אותי? מה הוא ידע מה מחכה לו? מה הוא ידע‬
‫מה מחכה לי? הוא אפילו ידע יותר ממני‪ .‬אני קיוויתי שאני באמת הולכת לאיזה מחנה‪.‬‬
‫_________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬מחנה הריכוז פלשוב‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 012 -‬‬

‫כשאת צעירה את לא רואה את הסוף‪ .‬אני לא יכולה איך להסביר למרות שראיתי אותו כל‬
‫רגע לפני העיניים‪ ,‬אבל את מקווה שבכל זאת יהיה טוב‪ ,‬ואיך שהוא זה ייגמר‪.‬‬
‫ש‪ :‬תמימות נעורים‪.‬‬
‫ת‪ :‬תמימות נעורים‪ .‬בדיוק כמו שאמרת‪ .‬אני רוצה להגיד לך‪ ,‬כשהביאו אותנו כבר לאושוויץ‬
‫ברכבת הזו‪ ,‬דחוסים כמו סרדינים‪ ,‬אני לא צריכה לספר לך‪ ,‬ירדנו על הרציף‪ ,‬זה היה בלילה‬
‫ומה שאת שומעת זה רק נביחות כלבים וצריחות של אס‪.‬אס‪ .‬מאות מסתובבים שם וצורחים‪:‬‬
‫לצאת‪ ,‬לצאת‪ ,‬לצאת! להסתדר בשורה! תכף התחילו להוציא‪ ,‬ומנגלה בא‪ ,‬כמובן‪ .‬חושך‪,‬‬
‫והסתובבו גם יהודים שעבדו בזונדרקומנדו‪ .‬הם לא התביישו להגיד‪ :‬אתם רואים מה עולה‬
‫שם למעלה? גם אתם עוד מעט תצאו משם‪ .‬בפירוש‪.‬‬
‫ש‪ :‬אבל את מניחה שלך זה נשמע כמין אמירה מוזרה‪ ,‬שבכלל אין טעם להתייחס אליה?‬
‫ת‪ :‬לא‪ .‬רק אלה שעמדו על ידי אמרו לי‪ ,‬אני זוכרת שאמרו לי‪ :‬את רואה‪ ,‬שמה משמידים את‬
‫האנשים‪ ,‬שמה שורפים אותם‪ .‬תכף התחילו להפריד את הזקנים ואת הילדים‪ ,‬מי שעוד היה‬
‫עם ילדים‪ .‬תכף התחילו להפריד ביניהם ואותנו לקחו קבוצה די גדולה למקום שזה היה נראה‬
‫כמו מקלחות ופה היינו בטוחים שזה הסוף‪.‬‬
‫ואז הכניסו אותנו למקום ענק שזה היה נראה כמו מקלחות וחושך מצרים‪ ,‬לא היה בכל אור‪.‬‬
‫אמרו לנו לשבת על הרצפה‪ .‬ידענו שיש מקלחות‪ .‬שמהמקלחות יוצא גז‪.‬‬
‫ש‪ :‬איך ידעתם?‬
‫ת‪ :‬דיברו על זה‪ ,‬זה לא היה חדש‪ .‬ככה אמרו לנו‪ ,‬אנחנו ידענו את זה‪ .‬שבאים לאושוויץ‪,‬‬
‫אומרים לנו להיכנס למקלחת‪ ,‬ונפתח הגז‪ .‬אבל לנו אמרו עם כל הבגדים להיכנס לאולם הזה‪.‬‬
‫ש‪ :‬אני רוצה לעצור בשלב הזה‪ .‬את לא התעכבת על הפינוי מפלאשוב‪ ,‬א התייחסת אליו ואת‬
‫אומרת שאתם כבר ידעתם לאן אתם מגיעים?‬
‫ת‪ :‬לא‪ ,‬אנחנו לא ידענו לאן‪ .‬אנחנו ידענו שאנחנו הולכים למחנה‪ ,‬אבל ידענו שהגענו‬
‫לאושוויץ‪ ,‬כשהגענו‪.‬‬
‫ש‪ :‬ידעתם מה זה אומר?‬
‫ת‪ :‬כן ידענו מה זה אומר‪ .‬אל תשכחי שזה כבר היה קיץ ‪ 1944‬והמלחמה נגמרה ב‪.1943-‬‬
‫זה כבר היה ממש לקראת הסוף‪ .‬אנחנו לא ידענו שזה לקראת הסוף‪ ,‬אבל כבר שמענו שיש‬
‫אושוויץ‪ ,‬שיש גז‪ ,‬שאחר כך שורפים את היהודים‪ .‬זה ידענו‪ .‬וכשהגענו לאושוויץ‪ ,‬אמרתי לך‬
‫שאמרו לנו‪ ,‬הסתכלו למעלה‪ ,‬משמה תצאו גם‪ .‬וכשנכנסנו לאולם הזה ואמרו לנו לשבת על‬
‫הרצפה‪ ,‬וחושך מצרים‪ ,‬אולם ענק‪ ,‬אני לא יודעת כמה אנשים נכנסו לשם‪]8[ .‬‬

‫הריסות בית הקברות היהודי הקרקוב עליו נבנה מחנה פלשוב‬
‫_________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬מחנה הריכוז פלשוב‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫[‪]9‬‬

‫‪- 013 -‬‬

‫ביבליוגרפיה‬
‫אורנשטיין הנרי‪ :‬לחיות ולספר‪" ,‬מורשת" בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ‪ ,‬תשנ"ט‪.1999-‬‬
‫אשל שלומית‪ ,‬עדותה‪ ,‬נמצאת בארכיון "יד‪-‬ושם"‪ ,‬חטיבה ‪ ,O/3‬תיק ‪.1137‬‬
‫באו יוסף‪ :‬שנות תרצ"ח @ זכרונות מימי מלחמת העולם השנייה‪ ,‬תשמ"ב‪.1982-‬‬
‫בוסק יוסף‪ :‬והאיל לא נאחז בסבך‪" ,‬מורשת" בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ וספרית‬
‫פועלים‪,‬תשמ"ו‪.1986-‬‬
‫בוסק יוסף‪ :‬יומן מחנה הריכוז פלאשוב [קראקוב]‪ ,………..,‬חוברת לח‪ ,‬עמ' ‪.30-13‬‬
‫ברלב צבי‪ :‬מי יתן לילה – דרכו של נער מקראקוב עד מאוטהאוזן וגוזן‪" ,‬מורשת" בית‬
‫עדות ע"ש מרדכי אנילביץ וספרית פועלים‪,‬תש"ם‪-‬‬
‫גוטמן ישראל‪ ,‬מנבר רחל (עורכים)‪ ,‬מחנות הריכוז הנאציים; מבנה ומגמות‪ ,‬דמות האסיר‪,‬‬
‫היהודים במחנות‪ :‬הרצאות ודיונים בכינוס הבינלאומי הרביעי של חוקרי השואה‪ ,‬ירושלים‬
‫תשמ"ד‪.‬‬
‫היועץ המשפטי לממשלה נגד אדולף אייכמן‪ :‬עדויות‪ ,‬כרך א‪ ,‬מרכז ההסברה‪ ,‬תשכ"ג‪1963-‬‬
‫עמ' ‪.194-176‬‬
‫וולברומסקי אברהם י‪ :.‬מוצל מאש מעיד‪ ,‬הוצאת המחבר‪ ,‬תשמ"ט‪.1989-‬‬
‫פלשוב‪ ,‬אנציקלופדיה של השואה‪ ,‬כרך ד‪ ,‬ספרית פועלים‪ ,‬תש"ן‪ , 1990-‬עמ' ‪.983-982‬‬
‫קורנבלום‪-‬רוזנברגר‪ :‬נדר –זכרונות ?‪" ,9?:;-9?9‬מורשת" בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ‬
‫וספרית פועלים‪,‬תשמ"ו‪.1986-‬‬
‫שטנדיג יעקב‪ :‬פלאשוב‪-‬התחנה האחרונה של יהודי קראקוב‪ ,‬מנורה‪ ,‬תש"ל‪.1970-‬‬
‫‪ http://www.josephbau.org/index_heb.html‬אתר יוסף באו‪.‬‬
‫‪ http://www.art-text.com/artist-992.htm‬אתר המספר על יוסף באו‪.‬‬
‫מראי מקומות‬
‫‪ .1‬מרכז המידע אודות השואה באתר האינטרנט של "יד ושם"‪ ,‬ערך "פלשוב" ו"גאט אמון"‪:‬‬
‫‪http://www1.yadvashem.org/odot_pdf/Microsoft%20Word%20-%201725.pdf‬‬
‫‪ .2‬וולברומסקי אברהם י‪ :.‬מוצל מאש מעיד‪.190-155 ,‬‬
‫‪[ .3‬באו יוסף‪ :‬שנות תרצ"ח @ זכרונות מימי מלחמת העולם השנייה‪ ,‬עמ' ‪.144-99‬‬
‫‪ .4‬שטנדיג יעקב‪ :‬פלאשוב‪-‬התחנה האחרונה של יהודי קראקוב‪ ,‬עמ' ‪.123-114‬‬
‫_________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬מחנה הריכוז פלשוב‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 014 -‬‬

‫‪ .5‬שטנדיג יעקב‪ :‬פלאשוב‪-‬התחנה האחרונה של יהודי קראקוב‪ ,‬עמ' ‪.123-120‬‬
‫‪ .6‬היועץ המשפטי לממשלה נגד אדולף אייכמן‪ :‬עדויות‪ ,‬כרך א‪ ,‬עמ' ‪.194-176‬‬
‫‪ .7‬העדויות נגד מפקד מחנה פלאשוב‪ ,‬אמון גאט‪ ,‬במשפט שנערך נגדו בפולין בשנת ‪1946‬‬
‫פורסמו בספר שיצא לאור בשפה הפולנית על ידי פרופ' נחמן בלומנטל‪ ,‬ד"ר יוסף קרמיש‪,‬‬
‫מיכאל מ‪ .‬בורוביץ ויוסף וולף‪ .‬העדויות נמצאות בספרו של וולברומסקי אברהם י‪ :.‬מוצל‬
‫מאש מעיד‪ ,‬עמ' ‪.265-217‬‬
‫‪ .8‬מתוך עדותה של אשל שלומית שהוקלטה בוידיאו ע"י "יד ושם"‪ .‬העדות תומללה‪.‬‬
‫חטיבה ‪ ,O.3‬תיק‪.1137‬‬
‫‪ .9‬מקור התמונה‪ :‬ארכיון בית לוחמי הגטאות‪.‬‬

‫_________________________________‬
‫גדעון רפאל בן‪-‬מיכאל‪ :‬מחנה הריכוז פלשוב‬
‫המכון ללימודי השואה ע"ש ח‪.‬אייבשיץ – חיפה‬

‫‪- 015 -‬‬