ויכוח עם נוצרי (מאה 13-14)

ללמד את בני יהודה, להשיב אמרים אמרי אמת וכתוב יושר, ישר בעיני לכתוב לפניכם, על כי אמר באזני אחד נכבד, עבר עליכם עתה מקרוב, כי דיבר בתוך העדה ביום הקהל אחד מחכמי אומות הנוצרים ומלא אוזניים בדבריו. ואמרתם לאמור לכם תשובה על דבריו.

על כן ראיתי לכתוב בספר, את אשר נתווכח עמי אחד מחכמיהן באותן הדברים, ויותר מהמה בדומה מה ששמעתם, ד"ירושה ראשונה ושניה יש להם. שלישית, אין להם".

ואסדר לפניכם דרך קצרה מה שעשה החולק עלינו עיקר, ועיקר דברי התשובה.

אמר החולק כי המשיח כבר בא. והראיה, שאמר יעקב בברכו את בניו "אשר יקרא אותם באחריות הימים"… "לא יסור שבט מיהודה, ומחוקק מבין רגליו, עד כי יבא שילה". ושילה הוא המשיח. ואתם מודים, וכאשר תרגם המתרגם ואמר: לא יסור עד בואו. והנה סר השבט מכם, אם כן כבר בא.



אמרתי: אין מלת עד מורה להפסיק העניין מכאן ואילך, אלא פעמים מבטיח על ביאת העניין, וכל שכן שימשך לאחריו. והעד, "כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך". ואין לזה הפסק, שאם כן, לא הייתה הבטחת העזר, רק קללה העזיבה מכאן ואילך.

והכתוב מבטיח על ניצחון האויבים, ועזרו אותנו:

והשיב: דגלות ההוא לא סר, שהרי היו סנהדרין שהיו דנים, אפילו בדיני נפשות.



אמרתי: זה אינו משני טעמים:

האחד, שלא היו דנים בבבל דיני נפשות, ולא אפילו בירושלים, ארבעים שנה קודם החורבן, מפני שגלתה סנהדרין מן הלשכה מדעת עצמם, מפני שראו שרבו הרצחנים. וכתיב: "מן המקום ההוא" – כל זמן שבית דין במקום ההוא, דנין דיני נפשות בכל מקום. אין בית דין באותו מקום, אין דנים דיני נפשות בשום מקום, כמוזכר במסכת סנהדין.

ועוד, כי זה אמר יעקב ליהודה, ואין הסנהדרין מיהודה, אלא מתלקטין מכל ישראל, אם היה חכם וראוי לכך.

ועוד שלישית, כי בלכתם בגלות בשלשלאות של ברזל, מירושלים ועד בבל, לא היו רשאין לא לדון ולא לעשות דבר שררה, כי עבדים הולכים בשבי היו.

אמר: אם כן לדבריך, מה נעשה לנבואת יעקב.



אמרתי: אמיתות פירוש הכתוב, כך הוא. לא יסור שבט מיהודה לעד, כי לבסוף יבא שילה, שהוא מזרעו, ותשוב אליו הממלכה.

והטענה בזה, לפי שכל השבטים היה להם מלך או שופט, ואין אחד מכולם שלא הייתה לו שררת מלכות או שופט. אבל מפני שאינה נחלה להם, כשסרה, סרה לעולם. אבל שררת יהודה, ירושה היא לו, ולו עיקר הממלכה תהיה. ולא הבטיח ה' את ישראל, שלא יגלו כדי שימלוך עליהם מלך יהודה, אבל הבטיחו שהממלכה והשררה היא נחלתו. ואם תסור ממנו, לא תסור לעולם, כמו שסרה משאר השבטים, כי בסוף הזמנים, יבא שילה שהוא המשיח מזרעו, ולו יקהת עמים, כי תשוב ירושתו לו, כי הממלכה שלו היא.

ומלת: עד במקום הזה כמו לעד. כלומר לא יסור שבט מיהודה לעד, כי יבא שילה כו'. ומצינו עד כמו לעד, דכתיב: שוכן עד וקדוש שמו: שהוא כמו שוכן לעד. והוא שתרגם המתרגם: "לא יעדי עביד שלטן מדבית יהודה, וספרא מבני בנוהי, עד עלמא דייתי משיחא, דדיליה היא מלכותא".

חזר ובא עלי מצד אחר, ואמר: הנה הכתוב אומר שאין בית אחר הבית השני, שכן כתוב גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון. הנה שקראו אחרון, ואם יש אחר לאחריו, לא יקרא לזה אחרון?!



אמרתי: לא קראו אחרון, אלא בהצטרף אל הראשון. וכמוהו: וישם את השפחות ואת ילדיהן ראשונה, ואת לאה וילדיה אחרונים, ואת רחל ואת יוסף אחרונים. הנה קראה ללאה וילדיה אחרונים, אף על פי שרחל ויוסף אחרונים להם. אלא שקראם אחרונים בהצטרף אל השפחות וילדיהן.

אמר: זה בדיבור בני אדם שאינם יודעים, ולא בידם האיחור. אבל בדברי הנביא שיודע האמת, לא יבוא.



אמרתי: יבוא, אפילו במה שיאמר לנביא מפי הגבורה. שכן כתוב במה שאמר הוא יתעלה למשה: והיה אם לא יאמינו, ולא ישמעו לקול האות הראשון, והאמינו לקול האות האחרון. והיה אם לא יאמינו גם לשני האותות האלה, ולקחת גם ממימי היאור. הנה שקרא לאות השני אחרון, אף על פי שבא אות המים.

חזר וחשב לבוא עלי מצד דברי רבותינו ז"ל. ואמר: הלא חכמיכם אמרו (יבמות פב): אשר ירשו אבותיך, וירשתה. ירושה ראשונה ושניה יש להם, שלישית אין להם.



אמרתי: לא נאמרו דברים אלו על אותו צד שחשבת, אלא על צד אחר, כמו שאפרש לך. וכמו שהוא מפורש בתלמוד בכמה מקומות.

ואקדים לך הקדמה.

דע, דעד שלא נכנסו ישראל לארץ, הייתה ארץ ישראל כשאר ארצות לתרומה ומעשרות וחלה, שלא היו חייבין בהן בכל אלו. וכן היו מקריבים קורבן בכל מקום, ואוכלים קודשים בכל מקום. וכשנכנסו לארץ, קידשה יהושע, ונאסרו בעשיית קורבנות, ואכילת קודשים, אלא במקומות הקדושים: בנוב, וגבעון, ושילה, ובית עולמים. וכמו שכתוב:

ונחלקו חכמי ישראל בקדושת אלו, אם בטלו כשגלו ויצאו מן הארץ, אם לאו.



ויש מי שהוא סובר, שאותה קדושה ראשונה שקידשה יהושע, לא נתבטלה לעולם. דמשעה שנכבשה הארץ לפניהם וחלקוה, מיד הייתה להם ירושה. ושוב אותה ירושה לא נתבטלה, ולעולם חייבים בתרומה ובמעשרות.

ויש מהם שהוא סובר דכשגלו לבבל, מיד נתבטלה אותה ירושה, שהרי זרים אוכלים אותה. ולפיכך לא קידשה יהושע, ונביא היה ויודע שעתידין לגלות ממנה. ולפיכך לא קדשה לעתיד, לאחר שיגלו ממנה. וחזרה ארץ ישראל כשאר ארצות.

ולפיכך כשעלה עזרא, הוצרך לקדשה, לנהוג בה כמו שנהגו בה בקדושת יהושע, ולא קידש עזרא, אלא עיירות ידועות, כי שם מנויות, וכמו שמוזכר בפ"ק דמגילה.

ועוד נחלקו בקדושה שניה של עזרא, כיון שחזרו וירשו אותה.

אם נתבטלה אותה ירושה כשגלו בשניה, כמו שנתבטלה ירושה של יהושע, ועוד ירשו אותה ירושה שלישית. ועתה נתבטלה הקדושה בשגלו, ואין תרומה ומעשרות בזמן הזה, אלא מדרבנן.

או נאמר שאותה ירושה לא נתבטלה, ואותה קדושה נמשכת לעולם, ואפילו בזמן הזה תרומה דאורייתא, ומקריבין אף על פי שאין בית, ואוכלים קודשים אף על פי שאין קלעים. וכמו שנזכר בפ"ק דמגילה (י).

וההיא דסדר עולם, נאמרה על זה הדעת. ובא לסמוך הדעת הזה, על מה שנרמז בכתוב שתי ירושות: אשר ירשו, וירשתה.

ומי שעומד על הדעת האחר, ואומר שקדושת עזרא כקדושת יהושע, דכשגלו נתבטלה אותה ירושה, כמו שנתבטלה אחר ירושת יהושע, שאין עכשיו תרומה ומעשרות דבר תורה, וכן אין מקריבין ואין אוכלים קדשים, וכמו שמוזכר ביבמות בפרק הערל (פ"ב), ובמס' נדה בפרק יוצא דופן (מ"ז).

וכן יראה מפשטי מקראות שבאותה פרשה שבסדר אתם נצבים, שלא נאמרה על גלות ראשון גלות בבל, אלא על גלותנו זה, שכן כתוב באותה פרשה:

והוא שכתוב בישעיה "והביאו את כל אחיכם מכל הגוים מנחה לה', בסוסים" כו',

ועוד כתב שם: