נערך ע"י ישראל יצחק הלוי איצקוביץ
הזכות לצלם נתונה רק למטרות חינוך ולא
למטרות רווח
052-7635514
0
משנה
חומרות בתשלומי כפל :נוהגת בדבר שאין בו רוח חיים.
דינים בתשלומים :הגונב אחר הגנב אינו משלם כפל ותשלומי ד' וה'.
האם יש ראיה
מהמשנה
א"ד א' :היות והמשנה לא כתבה חילוק בין כפל לד' וה' לעניין טוען טענת גנב ,מובן
שטוען טענת גנב ג"כ משלם ד' וה'.
א"ד ב' :א"א להביא ראיה מהמשנה היות שבמשנה לא כתוב "אין בין" שכאילו משמע
שהמשנה מונה את כל ההבדלים אלא כתב "מרובה" ולכך תנא ושייר.
מקור שכפל נוהג בין בדבר שיש בו רוח חיים ובין בדבר שאין בו רוח חיים.
ַעל ָּכל ְּד ַבר
ֶּפ ַשע
ַעל ש ֹור ַעל
מור ַעל ֶּשֹה
חֲ ֹ
ַעל ַשֹלְּ ָּמה
כלל
ַעל ָּכל אֲ ֵב ָּדה
כלל
פרט
כלל ופרט וכלל ,אי אתה דן אלא כעין הפרט
מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון =
יצאו קרקעות שאינם מטלטלים ,ועבדים הקשו
לקרקעות ,ושטרות שאין גופו ממון ,והקדש כי
כתוב "רעהו".
קשיא:
אולי הפרט מורה שדווקא דבר שנבלתו מטמא במגע ומשא ,אבל עופות לא.
תירוץ:
האיך יתכן לומר דווקא דבר שנבלתו במגע ומשא ,הרי "שלמה" אינו מטמא במגע ומשא.
קושיא:
תירוץ:
קושיא:
תירוץ:
נימא שבבעלי חיים יהיה חייב רק דבר שנבלתו מטמא במגע ומשא ,שהרי התורה כתבה שתי
דוגמאות של בעלי חיים ,ואי אפשר ללמוד משלמה ,משום שכשכתוב בתורה כמה דוגמאות
הכלל שדורשים מכל אחד בנפרד ,ומשני הדוגמאות (שור וחמור) הללו לומדים דווקא שמטמא
במו"מ.
היות וכתוב כמה דוגמאות ואחד מיותר ,לומדים ממנו עופות.
הגמ' דוחה ,מכיון שמוכרחים לכתוב שניהם ,שאילו כתב רק שור ,היה אפשר לומר שדווקא
שור והדומה לו שראוי ליקרב ע"ג המזבח ,אבל דבר שאינו ראוי ע"ג המזבח אינו חייב
בכפל .ואי כתב רק חמור ,היה אפשר לומר שרק דבר שיש לו קדושת בכור ,אבל דבר שאינו
יכול לקבל קדושת בכור אימא לא ,לכן כתב שניהם ,אבל עופות לא.
"שה" מיותר ,וממנו לומדים עופות.
1
קושיא:
אולי דווקא עופות טהורים הדומים לשה ,דעופות טהורים מטמאים בבית הבליעה ,ועופות
טמאים אינם מטמאים כלל – .ולפי"ז בטוען טענת גניבה על עופות טמאים לא ישלם כפל.
תירוץ:
"כל" ריבוי הוא – .ולפי"ז ביטלו אל הלימוד של כלל ופרט וכלל ,אלא לומדים מהכל לרבות הכל.
קושיא:
במעשר שנינו ש"כל" אינו ריבוי אלא כלל:
וְּ נָּ ַת ָּתה ַה ֶּכ ֶּסף ְּבכֹל
אֲ ֶּשר ְּת ַא ֶּוה ַנ ְּפ ְּש ָּך
ַב ָּב ָּקר ו ַבצֹאן
ו ַביַיִ ן ו ַב ֵש ָּכר
ו ְּבכֹל אֲ ֶּשר
ִת ְּש ָּאלְּ ָּך נַ פ ֶּשךָּ
ְּ
פרט
כלל
כלל
תירוץ:
כלל ופרט וכלל ,אי אתה דן
אלא כעין הפרט
מה הפרט פרי מפרי וגידולי
קרקע ,אף כל פרי מפרי וגידולי
קרקע.
תירוץ א' – יש לחלק בין "כל" שהוא ריבוי ,ל"בכל" שהוא כלל.
תירוץ ב' – הן הכי נמי "כל" כלל ,וכאן הוא שונה ,וטעם הדבר משום שבפרשת השומרים כבר
למדנו כלל ופרט וכלל ,דכי יתן איש אל רעהו כלל ,כסף או כלים פרט ,לשמור חזר וכלל,
ולכאורה מדוע יש שוב פעם כלל ופרט וכלל ,אלא ע"כ שמה שכתב "כל" הוא ריבוי.
ִכי יִ ֵתן ִאיש
ֶּאל ֵר ֵעהו
או
ֶּכ ֶּסף ֹ
ֵכלִ ים
כלל
פרט
ִל ְּשמֹר
כלל
כלל ופרט וכלל ,אי אתה דן אלא כעין הפרט
מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון = יצאו
קרקעות שאינם מטלטלים ,ועבדים הקשו
לקרקעות ,ושטרות שאין גופו ממון
מדוע צריך שור חמור שה שלמה )1 :למעוטי קרקע )2 .למעוטי עבדים )3 .שטרות )4 .שמלה – למעוטי דבר
שאינו מסוים ,פירוש שאין לבעלים סימן שהוא שלו.
מדוע כתוב על כל דבר אבידה :ללמד שהטוען טענת גנב באבידה משלם כפל.
סג ע"ב
הקדמה לסוגיא:
שנינו שלשה הלכות:
)1הטוען טענת אבידה אינו משלם כפל.
)2נשבע שאינו אצלו משלם קרן וחומש ואשם רק כשהודה מעצמו אבל אם התחייב רק ע"י עדים משלם רק
קרן.
)3הטוען טענת גנב שמשלם כפל ,הוא רק באופן שכבר הספיק להישבע לשקר.
2
בפרשת שומר חינם למדנו שני פסוקים על הפסוק השני לא נחלקו ,ולכו"ע מדובר בטוען טענת גנב –
המחלוקת הוא רק על הפסוק הראשון.
השומר עצמו גנב
את החפץ
וְּ ג ַֻנב ִמ ֵבית
ָּה ִאיש
אם לא ימצא כפי שאמר,
אלא הוא בעצמו גנבה.
אם ימצא שהשומר
גנב
ִאם-לֹא
יִ ָּמצֵ א ַה ַג ָּנב
ִאם יִ ָּמצֵ א ַה ַג ָּנב
והשומר נקרב אל
הבי"ד ונשבע.
וְּ נִ ְּק ַרב ַב ַעלַ -ה ַביִ ת ֶּאל-
ָּהאֱ ל ִֹהים ִאם-ל ֹא ָּשלַ ח
אכת ֵר ֵעהו:
ָּדו ִב ְּמלֶּ ֶּ
י ֹ
השומר משלם שניים
רק במיקרה כזה ישלם כפל.
יְּ ַש ֵלם ְּשנָּ יִ ם:
אֲ ֶּשר י ְַּר ִשיעֻ ן אֱ ל ִֹהים יְּ ַש ֵלם ְּשנַ יִ ם ְּל ֵר ֵעהו:
מ"ד אחד סובר שהוא בגנב רגיל ,ומוכיח ממה שהפסוק השני מדובר בטוען טענת גנב ,מובן שפסוק זה בגנב עצמו.
לתנא ב' אדרבה היות ופסוק שני מדובר בטוען טענת גנב מוכיח שגם פסוק ראשון מדובר הטוען טענת גנב.
למ"ד ששני הפסוקים מדובר
בטוען טענת גנב
למ"ד שפסוק ראשון בגנב
ופסוק שני בטוען טענת גניבה
מדוע צריך שני פסוקים
אחד לטוען טענת גניבה ואחד
למעט אבידה שאינו משלם כפל
אחד לגנב ואחד לטוען טענת
גניבה.
מהיכן למדנו שטוען
טענת אבידה אין כפל
פסוק אחד מיותר
הגנב – ה' מיותר
מהיכן למדנו שטוען
טענת גניבה שטבח ומכר
משלם ד' וה'
הגנב – ה' מיותר
היקש ממה שסמכה תורה פרשת גניבה
לפרשת טובח ומוכר ,לומר לך שגם טוען
טענת גנב יש בו ד' וה'.
ואע"פ שהיה אפשר לדחות ולומר מה לגנב שכן משלם כפל אפילו בלי
שבועה ,תאמר בטוען טענת גנב שמשלם כפל רק עם שבועה ,והדחיה
איננה ,כי יש כלל שאין משיבים על ההיקש.
3
למ"ד ששני הפסוקים בטוען טענת גנב ,מהיכן למדנו על גנב עצמו
ולכאורה היה אפשר ללמוד מק"ו:
טוען טענת גנב
בא לידו בהיתר
משלם כפל
גנב
בא לידו באיסור
כ"ש שמשלם כפל
כמו טוען טענת גנב בשבועה ,כך גנב עצמו בשבועה.
הברייתא
מור ַעד ֶּשֹה ַח ִיים ְּשנַיִ ם יְּ ַש ֵלם:
ֵבה ִמש ֹור ַעד חֲ ֹ
ָּדו ַה ְּגנ ָּ
לשון הפסוקִ :אם ִה ָּמצֵ א ִת ָּמצֵ א ְּבי ֹ
יאמרו שרק ראוי למזבח ,לכך כתבה התורה "שה" ,וא"א לומר
שהתורה מתכוונת שנלמד משה – רק ראוי למזבח ,שהרי זה מובן
כבר משור ,וע"כ שהתורה מתכוונת שנרחיב יותר – ולכך לומדים
ממנו הכל.
שאלה א'
אם כתוב בתורה שור
אפשר ללמוד הכל
תשובה
שאלה ב'
יאמר שור שה ונלמד
הכל ,ומדוע צריך את
המילה חמור.
תשובה
אילו היה כתוב רק שור ושה הייתי אומר שרק קדוש בבכורה ,לכך
כתב חמור ,ללמד גם מי שאינו ראוי לבכורה.
שאלה ג'
המילה חיים מיותר.
תשובה
אילו היה כתוב רק שור חמור שה הייתי אומר רק בעלי חיים ,לכך
כתבה התורה "חיים" להורות שבעלי חיים לאו דווקא ,אלא כל דבר
המטלטל וגופו ממון.
כלל ופרט – כל מקום שנאמר בתורה דבר הכולל הרבה דברים ,ואחר כך פירט התורה כמה דברים
בודדים ,אנו אומרים אין בכלל אלא מה שבפרט ,ולכך התורה מתכוונת רק לדברים הבודדים.
פרט וכלל – אם הפרט קודם לכלל ,נעשה כלל מוסיף על הפרט ,ולכך אנו לומדים כל דבר שדומה להכלל
אפילו לא נכתבו בפירוש.
כלל ופרט וכלל – אם נזכר בתחילה מושג כללי ולאחריו מושג חלקי ולאחריו שוב מושג כללי ,אז יש לרבות
כל דבר שהוא דומה לפרט.
4
סד ע"א
ביאור שאלה א' בברייתא
הגמרא הבינה שכונת שאלת הברייתא שנלמד משור וגניבה באופן של פרט וכלל לרבות כל דבר:
ִמש ֹור
ֵבה
ַה ְּגנ ָּ
פרט
כלל
ומקשה הגמרא:
פרט וכלל – כלל מוסיף על הפרט
וממילא יש חיוב כפל על הכל – וממילא מובן מדוע
הקשו שיהא כתוב שור בלבד.
שאדרבה – הרי הוא בסדר של כלל ופרט
ֵבה
ַה ְּגנ ָּ
ִמש ֹור
כלל
פרט
אפשרות לתרץ:
כלל ופרט רק הפרט
וא"כ תשלומי כפל נוהגים
בשור בלבד.
וא"כ אינו מובן שאלת התנא של
הברייתא שיאמר רק שור בלבד ויהא
מובן הכל ,הלוא אדרבה היות והוא
כלל ופרט כל פרט חשוב.
שכוונת התנא להקשות מדוע התורה כתבה באופן של כלל ופרט – מדוע
התורה לא שינתה לומר באופן של פרט וכלל ,ואז היה מספיק לכתוב רק שור.
אם נכונים הדברים אינו מובן תשובת הברייתא – כי התנא משיב לו שאילו כן
היה אפשר לומר שרק ראוי למזבח ,וזה לא נכון ,שהרי בפרט וכלל הכלל הוא
הקובע ולא הפרט.
דחוי:
התנא סובר שהוא כלל ופרט וכלל
ֵבה
ַה ְּגנ ָּ
ִמש ֹור
ַח ִיים
כלל
פרט
כלל
כלל ופרט וכלל,
אי אתה דן אלא
כעין הפרט
ולזה הקשה התנא שא"כ יכתוב רק
שור ומזה נבין הכל ,וע"ז תירץ שהיה
אפש"ל שרק קרב אצל המזבח וכו'.
קשיא -כלל השני (חיים) אינו דומה לכלל הראשון ,משום שגניבה כולל הכל,
ואילו חיים כולל רק בעלי חיים.
תירוץ – התנא של הברייתא היא כשיטת תנא דבי רבי ישמעאל שסובר שאין
הכללים צריכים להיות דומים ,ואפילו אם אחד יותר כולל מהשני.
5
ביאור הברייתא לפי רבא
שאלה א'
ע"י לימוד כלל ופרט וכלל די לנו שיכתוב שור
תשובה
יאמרו שרק ראוי למזבח – לכך צריך את
המצא תמצא.
שאלה ב'
די לנו שיכתוב שור שה
תשובה
יאמרו שרק קדוש בבכורה ,לכך צריך את
המצא תמצא.
שאלה ג'
די לנו שיכתוב שור שה חמור
תשובה
יאמרו שדווקא בעלי חיים – לכך צריך את
המצא תמצא.
שאלה ד'
מהמילה אם המצא תמצא א"א לומר שבא לומר בעלי חיים לאו דווקא ,שהרי כבר כתוב "חיים" וא"כ
"חמור" בא לומר שבעלי חייים לאו דווקא.
ביאור דברי הגמרא:
והכי קא קשיא ליה לפי תירוצו של רבא כך הקשה הברייתא
שאלה א' אם המצא תמצא למה לי מדוע כתוב בתורה אם המצא תמצא יאמר שור וגניבה וחיים שיכתוב שור כפרט,
והכלל הוא גניבה וחיים והכל בכלל ואנחנו נלמד שכמו הפרט דבר המטלטל וגופו ממון ,כך כל דבר המטלטל וגופו ממון.
תשובה אילו כן הייתי אומר מה הפרט מפורש דבר הקרב לגבי מזבח אף כל הקרב לגבי מזבח אם היה כתוב
רק שור לא היו לומדים כל הפרטים ,אלא היו אומרים מה הפרט דבר הקרב לגבי מזבח אף כל וכו' לכך כתבה התורה אם המצא
תמצא לומר שלא רק קרב אצל המזבח.
שאלה ב' מה יש לך להביא שה אם הפרט הוא דווקא דבר הקרב למזבח ,א"כ שה הוא ג"כ דבר הקרב למזבח כשהוא
אומר שה הרי שה אמור כשהתורה כותבת שה ,הרי כבר יכלנו ללמוד אותו משור ,וא"כ הוא מיותר הא מה אני מקיים
גניבה לפי"ז מה לומדים מהכלל ופרט וכלל של גניבה וכו' לרבות כל דבר ולא רק דבר הקרב לגבי מזבח – וכעת הגמרא
מסבירה האיך נלמד יאמר גניבה ושור ושה וחיים שיכתוב שור ושה כפרט ,והכלל הוא גניבה וחיים והכל בכלל ואנחנו
נלמד שכמו הפרט דבר המטלטל וגופו ממון ,כך כל דבר המטלטל וגופו ממון .תשובה אילו כן הייתי אומר מה הפרט
מפורש דבר הקדוש בבכורה אף כל דבר הקדוש בבכורה אם היה כתוב שור ושה בלבד ,היה אפשר לומר שדווקא
דבר הקדוש בבכורה ,לכך כתבה התורה אם המצא תמצא ללמד שלא רק קדוש בבכורה.
שאלה ג' מה יש לך להביא חמור אם הפרט הוא דווקא דבר הקדוש בבכורה ,א"כ חמור הוא ג"כ דבר הקדוש בבכורה
כשהוא אומר חמור הרי חמור אמור כשהתורה כותבת חמור ,הרי כבר יכלנו ללמוד אותו משור ושה ,וא"כ הוא מיותר הא
מה אני מקיים גניבה לפי"ז מה לומדים מהכלל ופרט וכלל של גניבה וכו' לרבות כל דבר ולא רק דבר הקרב לגבי מזבח –
וכעת הגמרא מסבירה האיך נלמד יאמר גניבה ושור ושה וחמור וחיים שיכתוב שור ושה וחמור כפרט ,והכלל הוא גניבה
וחיים והכל בכלל ואנחנו נלמד שכמו הפרט דבר המטלטל וגופו ממון ,כך כל דבר המטלטל וגופו ממון .תשובה אילו כן
הייתי אומר מה הפרט מפורש בעלי חיים אף כל ב"ח אם היה כתוב שור ושה וחמור בלבד ,היה אפשר לומר שדווקא
בעלי חיים ,לכך כתבה התורה אם המצא תמצא ללמד שלא רק בעלי חיים.
שאלה ד' מה יש לך להביא שאר ב"ח לפי דבריך שהמצא תמצא בא לשלול שלא רק בעלי חיים ,זה לא נכון כשהוא
אומר חיים כשכתוב המילה "חיים" הרי חיים אנחנו לומדים מזה כל בעלי חיים אמור הא מה אני מקיים גניבה מה אני
לומד מהכלל ופרט וכלל של שור חמור ושה לרבות כל דבר המטלטל וגופו ממון אם המצא תמצא ל"ל.
6
קושיית הגמרא:
א"כ יוצא שהמילה אם המצא תמצא בידו נשאר מיותר.
כדי להבין המשך דברי הגמרא צריך להקדים שכלל ופרט וכלל הפרט מסביר את הכלל ,אבל לא יתכן שהפרט בא
להסביר דבר שהוא מתנגד לכלל.
אע"פ שהתנא של הברייתא סובר כשיטת דבי רבי ישמעאל שהכלל האחרון אינו חייב להיות
דומה לכלל הראשון ,מ"מ א"א ללמוד דבר שאינו דומה לכלל ,והיות שהכלל השני "חיים" מובן
שרק בעלי חיים ,א" כ א"א ללמוד כל דבר המטלטל וכו' ,לכך המילה אם המצא בידו המיותר
מראה שמשנים את הלימוד של כלל ופרט וכלל .רק המצא תמצא בעצמו נהפך לכלל.
תירוץ
הגמרא:
ואע"פ ששני הכללים כתובים אחד ליד השני ,מ"מ התנא סובר שכל מקום שאתה מוצא שני כללים סמוכים זה לזה הטל
את הפרט ביניהם.
אי אפשר לומר שהלימוד שכמו שהפרט בעל חיים אף
כלל ופרט וכלל,
ִת ָּמצֵ א
ִמש ֹור
ִה ָּמצֵ א
כל בעלי חיים ,שהרי מפורש בפסוק "חיים" וע"כ
אי אתה דן אלא
שהלימוד הזה מלמד אותי כל דבר המטלטל וגופו
כעין הפרט
כלל
פרט
כלל
ממון.
ִה ָּמצֵ א
מור
חֲ ֹ
ִת ָּמצֵ א
כלל
פרט
כלל
קושיית הגמרא:
תירוץ
הגמרא:
כלל ופרט וכלל,
אי אתה דן אלא
כעין הפרט
אי אפשר לומר שהלימוד בא ללמד כל דבר המטלטל
וגופו ממון ,שהרי כבר למדנו משור – לכך לומדים
שרק דבר מסוים חייב בכפל – פירוש דבר שיש בו
סימן.
א"כ יוצא שהמילה "שה" מיותר.
התנא של הברייתא אינו סובר שהוא כלל ופרט וכלל ,אלא הוא סובר שהוא ריבוי מיעוט
וריבוי – .והפסוק "אם המצא תמצא הוא ריבוי ,שהוא כולל את הכל ,והפרטים נועדו למעט:
)1קרקע )2 .עבדים )3 .שטרות )4 .מהמילה חיים שמשלם קרן לפי שעת הגניבה.
סד ע"ב
למ"ד ששני הפסוקים מדובר
בטוען טענת גנב
מודה בקנס ולא באו עדים
מודה בקנס ובאו עדים
למ"ד שפסוק ראשון בגנב
ופסוק שני בטוען טענת גניבה
אשר ירשיעון אלוקים – פרט למרשיע את עצמו.
פטור
אם המצא תמצא המיותר.
חייב
קושיית הגמרא :מדוע כתוב הפרטים בפרשת אם המצא תמצא.
תירוץ :מאחר שהתורה הוצרכה לכתוב את הפרשה של אם המצא ,לכך כתבו את כל הפרטים ,אע"פ שהם שלא לצורך.
קושיית הגמרא :אולי גנב עצמו משלם כפל רק אם נשבע לשקר.
תירוץ :לחייב גנב לאחר שנשבע לא צריך פסוק ,משום שאפשר ללמוד מק"ו מטוען טענת גנב שהגיע לידו בהיתר,
וע"כ שהפסוק איירי אפילו בלי שבועה.
7
למ"ד ששני הפסוקים מדובר בטוען
טענת גנב
ִאם יִ ָּמצֵ א הַ ַג ָּנב
ה' המיותר
טוען טענת גנב
חיוב ד' וה' בטוען טענת גנב
למ"ד שפסוק ראשון בגנב ופסוק שני בטוען
טענת גניבה
גנב עצמו
למעט טוען טענת אבד מחויב כפל
טוען טענת גנב
ִאם לֹא יִ ָּמצֵ א הַ ַג ָּנב
שע ַעל
ַעל ָּכל ְּדבַ ר ֶּפ ַ
ֲמור ַעל
ש ֹור ַעל ח ֹ
למעט קרקעות וכו' בגנב וטוען טענת גנב
למעט קרקעות וכו' בטוען טענת גנב
שֹלְּ ָּמה ַעל ָּכל
שה ַעל ַ
ֶֹּ
אֲ בֵ ָּדה
מודה בקנס ולא באו עדים
יען אֱ ל ִֹהים
אֲ ֶּ
שר יַ ְּר ִש ֻ
חיוב כפל בגנב עצמו – ומודה בקנס
מודה בקנס ואחר כך באו עדים פטור
ִאם ִה ָּמצֵ א ִת ָּמצֵ א
ואח"כ באו עדים חייב
הפרטים בפסוק אם
שלא לצורך
למעט קרקעות וכו' בגנב עצמו
כי הוא כל לומד זאת מהפסוק על כל דבר פשע
המצא
סה ע"א
חילוק בין תשלום קרן לתשלום כפל
דעת רב שהגנב צריך לשלם 180זוז
כי תשלום הקרן הוא כשעת הגניבה ,ואילו תשלום הכפל היא כשעת העמדה בדין.
וכמו כן אם טבח ומכר את תשלומי ד' וה' הוא ישלם לפי שעת העמדה בדין.
החיה לקרן – פירוש שאת הקרן תשלם כשעת הגניבה
קושיית רב ששת:
תירוץ הגמרא:
בברייתא מפורש שכחושה והשמינה משלם גם תשלומי ד' וה' כשעת הגניבה.
הי ות ומתחילה היתה כחושה ,ומה שהשמינה היתה בעבור שהגנב נתן לה לאכול ,לכך
משלם כשעת הגניבה – אבל באופן שהבהמה הכחישה משלם כשעת העמדה בדין.
8
בברייתא מפורש שהוכחשה משלם כשעת העמדה בדין – א"כ מצאנו גם לעניין
הוכחשה שמשלם כשעת המעדה בדין.
קושיית הגמרא:
הברייתא מדובר שהבהמה עצמה הוכחשה ,ואז וודאי שהגנב צריך לשלם ,משום שמה
לי קטלא כולא ומה לי קטלא פלגא (ולפי"ז יש לחלק בין מכירה לטביחה ,דבטביחה משלם
כשעת מכירה ,ובמכירה משלם כשעת העמדה בדין) אבל רב מדובר שהוכחשה מחמת שמחירי
השוורים ירדו ,ולכך יש לחלק בין תשלום קרן לתשלום כפל.
תירוץ הגמרא:
בשעת העמדה
בשעת גניבה
4זוז
1זוז
בשעת גניבה
1זוז
4זוז
וע"ז מבאר רב שתשלום קרן
משלמים כשעת גניבה ,וכפל
כשעת העמדה בדין.
ונדחה משום שרבה מבאר שגזלן
משגזל חבית ואח"כ עלה המחיר,
שהוא משלם כשעת העמדה
וע"ז מבאר רב שתשלום קרן
משלמים כשעת גניבה ,וכפל
כשעת העמדה בדין.
ברייתא המסייע לרב
אפשרות א' :בהתחלה היה שווה ד' ולבסוף שוה ד'
נמצא שהכפל הוא ג"כ ד' ,ואילו החומש
הוא זוז ,נמצא שתשלום חומש אינו דומה
לתשלום כפל ,והאיך תשלום הכפל כלול
בחומש.
נסיון להביא ראיה :אלא ע"כ מדובר שבתחילה היה
שוה ד' זוז ,ולבסוף שוה זוז ,וממילא
הכפל הוא זוז וגם החומש הוא זוז– .
ומזה ראיה לרב שמשלמים כפל לפי
שעת העמדה בדין.
דחיה :חזרה לאפשרות א' – מדובר כגון שהודה ונשבע ד'
פעמים ,ולכך החומש הוא ג"כ ד' זוז.
רבי יעקב
משלם כפל ואשם ופטור
מחומש כי הוא כלול בכפל
9
חכמים
היות והוא משלם כפל הוא
פטור מחומש אבל חייב
באשם.
וטעם הדבר משום שילפינן
מהפסוק בראשו וחמישותו
– שדווקא כשמשלם קרן
(ראשו) משלם חומש.
רשב"י
והודה
היות
מחומש ואשם.
קשיא :מה הסיבה שאשם חייב ,הלוא אפשר ג"כ
למעט אותו מהפסוק.
תירוץ :היות ולענין אשם כתוב "את" הפסיק
העניין.
קשיא :מדוע פטור גם מאשם הרי "את" הפסיק
העניין.
תירוץ :היות וכתוב "ואת" עם ו' הוא נחשב כו'
החיבור ,והוא מחבר את האשם לענין
פטור .אבל חכמים סוברים שאילו
כוונת התורה לחבר לא היה לו לכתוב
את וממילא לא היה צריך את ו'
החיבור .ורשב"י תירץ שחייבים
לכתוב בשביל לחלק בין ממון גבוה
לממון בעלים.
ב"ה
פטור
סה ע"ב
נעשה גדול האם הוי שינוי
קושיא מהברייתא :בברייתא מבואר שגנב עגל ונעשה שור או טלה ונעשה איל משלם תשלומי ד' וה' כעין שגנב –
א"כ ע"כ שאינו נחשב כשינוי ,ומשום כך הוא כן צריך לשלם ד' וה'.
תשובת רב אילעא :אם אינו נחשב כשינוי ,א"כ מדוע אינו משלם כשעת העמדה בדין ,אלא משלם כשעת הגניבה.
תשובת רבי חנינא :אין סברא לחייב אותו לשלם כשעת העמדה בדין ,משום שהגנב טוען שגנבתי טלה ,אבל לא
גנבתי איל.
תשובת רב אילעא :א"א לומר כן משום שאם הוא נחשב כשינוי הוא צריך להועיל לגמרי לומר שהגנב יקנה אותו.
תשובת רבי חנינא :השינוי נחשב לשינוי זוטר שהוא משנה לעניין תשלומים אבל לעניין "שינוי קונה" אינו נחשב
כשינוי.
10
קושיית רב זירא :שיקנה אותו בשינוי השם ,שהרי הבהמה מטעם גדילתה שינתה את שמה.
תירוץ רבא :גם שור בן יומו נקרא שור ,ממילא אין כאן שינוי השם.
תירוץ :נידון זה עומד במחלוקת תנאים :דידוע שיש איסור להקריב בבית המקדש אתנן ,ואם
האשה קיבלה חיטים באתנן וטחנה אותם ,לדעת ב"ש אין השינוי קונה ועדיין עומד
באיסורו ,והברייתא כשיטתו .אבל לדעת ב"ה מותר להקריבו משום ששינוי קונה,
וממילא אינו נחשב כאתנן.
ויסוד המחלוקת:
ַגם
ֵיהם:
ְּשנ ֶּ
ב"ש
אפילו נשתנו
הם ולא ולדותיהם
ב"ה
קשה!
כאילו כתוב שני – הם
ולומדים הם ולא שינוי
ולא ולדותיהם.
האם קשה על שיטת רב :שיטת רב שתשלומי ד' וה' הוא כשעת העמדה ,ואילו כאן כתוב
שמשלמים כשעת הגניבה ,ומתרצת הגמרא מה שאמר רב שמשלם תשלומי כפל וד'
וה' כשעת העמדה בדין היינו דווקא אם הוא משלם במעות משום שהוא צריך כעת
לשום את הבהמה ,ולכך שמין אותה כשויו דהשתא .אבל אם הוא משלם טלה הוא
משלם כשעת הגניבה ,משום שטלה גנב וטלה הוא משלם.
סו ע"א
שינוי ויאוש בגנב וגזלן
רבה הביא ששינוי קונה
והביא ראיה מפסוק וְּ ֵה ִשיב ֶּאת ַה ְּגזֵלָּ ה אֲ ֶּשר ָּגזָּל המילים מיותרות – ולומדים מזה שהוא חייב
להחזיר רק כעין שגזל ,ואם השתנה אינו חייב להחזיר את התוספת.
והביא שני משניות שבהם מבואר ששינוי קונה:
)1הגוזל עצים ונעשו כלים משלם כשעת הגזילה.
)2לעניין ראשית הגז למדנו שאם היה לו ראשית הגז וצבעו פטור מליתן לכהן משום שקנאו.
11
לעניין יאוש
הכריע שקונה רק הסתפק האם הוא קונה מדרבנן או מה"ת
מה"ת – :כמו מוצא אבידה שיאוש קונה מה"ת ,כמו"כ בגניבה.
מדרבנן – :א"א ללמוד מאבידה משום שלעניין אבידה הוא ממון שבא
לידו בהיתר ,משא"כ גנב – אבל חכמים תיקנו מפני השבים שאם
יצטרכו להחזיר את הגניבה – הגנבים ימנעו מלחזור בתשובה.
יאוש אינו קונה אפילו
מדרבנן
קושיה א – רב יוסף
הקושיה :מבואר במשנה שהגוזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר הגנב לבעה"ב הרי שלך לפניך ,ובחמץ הבעלים וודאי
התייאשו ,ועכ"ז הגנב אינו קונה שהרי יכול לומר הרי שלך לפניך.
תירוץ :יאוש קונה דווקא באופן שהגנב חפץ לקנותו ,ובחמץ אין דעת הגנב לקנותו ,וביאוש לבד לא נעשה שלו.
קושיה ב – אביי
הקושיה :לעניין קרבן מבואר "קרבנו" ולא קרבן הגזול – ואי איירי קודם יאוש פשיטא ,שהרי אינו שלו ,ולא צריך
פסוק .אלא ע"כ לאחר יאוש ,וא"כ אינו קונה.
תירוץ :שגנב קרבן שכבר הוקדש לשם קרבן – לפירוש הראשון של רש"י מדובר קודם יאוש ,וחידוש הגמרא שאינו
עול ה לרצון אפילו לבעלים הראשונים ,משום שהגזלן לא הקריבו לשם בעלים ,ונפסל משום שהוא קרבן
שנשחט שלא לשמה .פירוש ב' מפרש רש"י – שמדובר לאחר יאוש ,וכאן היאוש אינו מועיל משום שהיות
והקרבן כבר הוקדש ,בכל מקום הוא נמצאת ברשות הקדש ,ואין יאוש מועיל.
בו וילפינן במשנה שדווקא משכבו נהפך להיות טומאת
אביי מביא ראיה :למדנו לענין טומאת הזב שכתוב ְּב ִמ ְּש ָּכ ֹ
משכב ,ולא הגזול .ולכאורה אם הזב גזל צמר ועשה ממנו משכב וודאי שהוא קונה לכו"ע שהרי עשה
שינוי מעשה ,אלא ע"כ משכב דחבריה ,כמו הכי גזל קרבן הכוונה קרבן ממש ולא חולין.
ולכך אינו יכול לטמאותו משום שאינו שלו
12
קושיה ג – אביי
הקדמה:
כדי שחפץ יוכל לקבל טומאה הוא צריך להיות "כלי" ,לכך סתם אבן מהרחוב שנגע במת אינו נטמא משום שהוא אינו כלי.
לכך עור של בהמה אינה מקבלת טומאה עד שיהיה עליו שם כלי ,ומבואר במשנה שיש שני סוגי עורות:
אני רוצה
להשתמש בהם
אני רוצה
להשתמש בהם
ממחשבה זו ואילך העור ראוי לקבל טומאה.
המחשבה אינה מועילה להכשירו לקבל טומאה ,משום
שיכול להיות שהוא יתחרט וימכור את העור ,והלוקח לא
ישתמש עימו לצורך כלי אלא לצורך שימוש אחר.
אני רוצה
להשתמש בהם
אני רוצה
להשתמש בהם
מחשבה אינה מועילה כי הבעלים אנם
מחשבה מועילה כי הבעלים אינם יודעים
מי הגנב – ממילא הם מתייאשים.
יודעים מי הגזלן – ממילא הם לא
מתייאשים.
הבעלים יודעים שלא ניתן להוציא
מידי הגזלן ,לכך הם מתייאשים.
הבעלים מקוים למצוא את החפץ –
ולכך הבעלים לא התייאשו.
עכ"פ לכו"ע אם הבעלים התייאשו – קונים את החפץ ,א"כ יאוש
לבדו קונה – וקשה על רב יוסף
13
תירוץ א' – רב יוסף
מדובר שהגנב חתך את קצות העור ,וממילא עשה שינוי בעצם העור ,ולכך קנה – אבל יאוש לבדו אינו קונה.
דחיית רבה בר נתן
הרי המשנה מדובר בעיצבא שהוא דבר שאין צריך מעשה כדי להכשירו לקבל טומאה ,ומחשבתו לבד גורמת לקבל
טומאה ,וא"כ ע"כ שהגנב או הגזלן לא עשו שום שינוי בעור.
תירוץ ב' – רבא
היות ומתחילה היה "עור" וע"י מחשבתו הוא משנה את שמו ונקרא "כלי" ולכך הוא נקרא שינוי מעשה הקונה.
קשיא
איתא במשנה שמי שגנב מריש (קורה גדולה) וקובעו בבנין ,שנעשה בו שינוי השם,
שהרי בתחילה הוא קרוי קורה ועכשיו הוא קרוי גג ,וחכמים קבעו שאינו צריך
להחזיר את הקורה עצמה משום תקנת השבים ,אלא משלם כסף .משמע שלולי
תקנת השבים היה חייב להחזירו כמו שהוא ,אע"פ שנשתנה שמו.
תירוצו רב יוסף
אין כאן שינוי השם ,שגם בעת שהוא קבוע הוא נקרא מריש ,וממילא אין כאן
שינוי השם ,והביא ראיה ממה שיחזקאל אמר בניביאותו תיאר את צורת הבית,
ומביא שהיה שם עוים שזה הקורות ,ואע"פ שהם כבר קבועים בקיר הוא קורא
להם קורות.
תירוצו רב זירא
במריש יש סיבה מיוחדת שלולי תקנת חכמים היה חייב להחזירו ,משום שהוא שינוי החוזר לברייתו ,כי ע"י שיסתור את
הכותל חוזר הקורה (מריש) להקרא בשמו הישן ,בכה"ג אמרינן שהשם החדש אינו שם חזק כ"כ שיהיה נקרא ששינוי השם
קונה.
הקשיה ממקווה
מקוה אינו נאסר אלא במים תלושים ,לכך אם לקח עץ וקובעו כצינור
ואח"כ קובעו באדמה ,הוא פוסל את המקווה משום שהיה כלי מעיקרו,
ממילא המים הנכנסים בכלי זה נהפכים להיות תלושים הפוסלים את
המים במקווה .אבל אם חיברו באדמה קודם שנהפכו להיות כלי ,הוא
אינו פוסל את המים.
ולכאורה אפילו באופן שלא היה כלי ואח"כ קובעו שיפסל ,שהרי למעשה
נשתנה שמו מבול עץ להיות כלי.
צינור זה לא
היה לו שם כלי
קודם שקובעו
תירוץ
מים שאובים אינו פוסל כי אם מדרבנן ,ולכם הם קבעו שרק אם היה צינור ואח"כ קובעו בכותל הוא פוסל .אבל אם לא
היה שם כלי וקובעו היות והוא בטל לקרקע הוא אינו פוסל.
14
קושיה ד
מבואר בברייתא שגנב וגזלן ואנס שתרמו או הקדישו או עשרו ,תופס = וזה וודאי שאין אדם יכול להקדיש או לעשר
דבר שאינו שלו ,אלא ע"כ שנתייאשו הבעלים ,א"כ יאוש לבדו מועיל.
תירוץ
שיש שנוי השם ,במעשר ותרומה – משום שבתחילה נקרא טבל .הקדש – שתחילה נקרא הדיוט.
סז ע"א
שינוי מעשה קונה או אינו קונה
וְּ ֵה ִשיב ֶּאת ַה ְּגזֵלָּ ה אֲ ֶּשר ָּגזָּל – כעין שגזל.
וְּ ֵה ִשיב ֶּאת ַה ְּגזֵלָּ ה – אפילו נשתנה
קושיית הגמרא :פסוק זה נצרך כדי למעט שאם גזל
את אביו הוא אינו משלם חומש.
תירוץ :אפשר ללמוד שני דברים ,כי היה יכול לכתוב
"גזילו" היות שהאריך לכתוב "אשר גזל" אפשר
ללמוד שני לימודים.
קושיית הגמרא :הרי כתוב "אשר גזל" שמשמע
ממנו כמו שגזל.
תירוץ :מהמילה "אשר גזל" לומדים שגזל את אביו
שאינו משלם חומש.
מקור שיאוש אינו קונה בגזילה
ִאם ע ֹלָּ ה ָּק ְּר ָּב ֹנו – ולא גזול ,וקודם יאוש לא צריך
פסוק ,אלא ע"כ שהפסוק בא ללמד על לאחר יאוש.
חולֶּ ה – מקיש
אתם ָּגזול וְּ ֶּאת ַה ִפ ֵס ַח וְּ ֶּאת ַה ֹ
וַ הֲ בֵ ֶּ
גזול לבעל מום ,כמו בעל מום אין לו תקנה ,גם גזול
אין לו תקנה.
קושיית הגמרא :רבא אמר שמדובר שגזל קרבן.
תירוץ :רבא חזר בו – או שאחד מהברייתות תלמידו
רב פפא אמרו ,ובטעות אמרו כן בשמו של
רבא.
15
מדוע תשלומי ד' וה' אינו נוהג אלא בשור ושה
קושיית הגמרא :בפרק שור שנגח את הפרה למדנו שלומדים ג"ש שור שור משבת שהיכן שכתוב בתורה שור הכוונה
לכל בעלי החיים ,א"כ מדוע תשלומי ד' וה' הם על שור ושה בלבד ,הלוא אפשר ללמוד ג"ש משבת.
תירוץ :היות ובפרשת ד' וה' כתוב פעמים שור ושה ,לומדים שדווקא שור ושה.
מי מיותר?
רישא
סיפא
או
חו ֹ
ש ֹה ו ְּט ָּב ֹ
או ֶּ
ִכי יִ גְּ נ ֹב ִאיש ש ֹור ֹ
רו
ְּמ ָּכ ֹ
חֲ ִמ ָּשה ָּב ָּקר יְּ ַש ֵלם ַת ַחת ַהש ֹור וְּ ַא ְּר ַבע
צ ֹאן ַת ַחת ַה ֶּש ֹה:
אפשרות א' :שיכתוב כי יגנוב איש וטבחו או
מכרו בלי לפרט מה גנב.
דחיה :היה אפשר לומר שהפסוק איירי רק כשגנב
שניים – שור ושה ,וטבח וגם מכר.
תשובה :היות וכתוב "טבחו" "מכרו" בלשון יחיד,
א"א לטעות.
דחיה :מכל מקום הייתי אומר שגנב שניים ,ואחד
טבח ואחרד מכר.
תשובה :או מכרו משמע שרק אם מכר או טבח.
דחיה :הו"א שמיירי שגנב שניים ואחד מכר או טבח,
והשני חי.
אפשרות א' :שיכתוב חמשה בקר ישלם תחתיו וארבע
צאן ישלם תחתיו.
דחיה :אם התורה לא תכתוב בפירוש חמשה בקר תחת
השה נוכל לטעות ולומר שחמשה בקר וארבע צאן
מתייחסים לכל אחד מהמתים המוזכרים בתחילת הפסוק
שבכל מיקרה יצטרך לשלם חמשה בקר וארבע צאן.
אפשרות ב' :היות וכתוב פעמים תחתיו ואחד מיותר,
מזה לומדים לחלק ,ממילא שור ושה מיותרים.
דחיה :תחתיו אינו מיותר ,משום שלומדים מזה שצריך
לשלם כמוהו ולא שור כחוש וכדו'.
מסקנא
שור דסיפא ושה דרישא מיותרים ,כי היה יכול לכתוב כי יגנוב שור
וטבחו או מכרו חמשה בקר ישלם תחתיו וארבע צאן תחת השה.
16
סז ע"ב
גונב אחר הגנב
הגנב השני פטור רק אם מעשה הגני בה היתה קודם שנתייאשו הבעלים ,אבל אם מעשה הגניבה היתה לאחר שנתייאשו הבעלים
הראשונים הוא חייב כפל .וטעם הדבר שהיות והבעלים התייאשו הגנב הראשון קנאו לגמרי ולכך הגנב השני הוא גנב רגיל וחייב כפל.
קושיה א – רב ששת
מבואר בברייתא שטעם חיוב ד' וה' הוא משום שנשתרש בחטא ,פירוש שנתחזק בחטאו – .הגמרא הבינה בהו"א שנשתרש
בחטאו הכוונה שע"י טביחה ומכיר ה הועילה להפקיע את הבהמה לגמרי מהבעה"ב = ממילא לפני יאוש לא שייך כלל
שהבהמה תצא מרשותו ,וע"כ לאחר יאוש – ואם יאוש לבדו קנה ,מה לי טבחו ומכרו הרי שלו הוא מוכר ושלו הוא טובח –
אלא ע"כ שיאוש לבדו לא קנה.
תירוץ
נשתרש בחטא הכוונה ששנה בחטאו ,והן הכי נמי הברייתא מבאר באופן שמכר קודם יאוש הבעלים.
קושיה ב
בבריייתא מבואר שלומדים מהפסוק וטבחו או מכרו = מה טביחה שאי אפשר להחזירה למצב הקודם,
כך מכירה אין חייבים עליה רק אם אם היא אינה חוזרת.
המכירה אינה מועילה – ממילא אינו חייב
בד' וה'.
אם יאוש קונה מדוע חייב ד' וה' נימא שלו
הוא מוכר ושלו הוא טובח.
לעולם קודם יאוש
ואע"פ שהמכירה אינה מועילה מ"מ אם הגנב מוכרו לגמרי אע"פ שהיא חוזרת חייב בד' וה' .וכוונת
הברייתא למעט מיקרה שמוכרו לשלושים יום שאינו משלם ד' וה'.
17
קושיה ג
מעשה א'
מעשה ב'
מעשה ג'
קשיא
מעשה א'
מעשה ב'
מעשה ג'
גנב א – כפל
גנב ב' -קרן
גנב א – ד' וה'.
גנב ב' – כפל.
גנב א – ד' וה'.
גנב ב' – קרן.
אם מיירי לפני יאוש אינו מובן מדוע גנב ב' משלם
כפל – הרי זה גונב אחר הגנב.
לאחר יאוש – אם נכונים דברי רב שיאוש לבדו קונה,
א"כ מדוע משלם ד' וה' ,הרי שלו הוא מוכר.
אלא ע"כ שיאוש לבדו לא קונה – ולכך משלם ד' וה'
לאחר שהוכחנו ממעשה ב' שמוכרח להיות לאחר יאוש –
א"כ מדוע השני משלם רק קרן ,שישלם כפל ,שהרי הוא של
הגנב – .אלא ע"כ שיאוש לא קונה ,ולכך הוא משלם קרן
18
מעשה ג'
תירוץ רבא
אם נכון שהברייתא מדברת לאחר יאוש – הלכה זו
אינה מובנת ,שהרי שינוי מעשה לכו"ע קונה,
ומדוע גנב ב' משלם רק קרן.
גנב א – ד' וה'.
גנב ב' – קרן.
הקשיא
בגנב ב' הופכים ממעשה ב' למעשה ג'
מעשה א'
גנב א – כפל
גנב ב' -קרן
ברייתא זו מובנת בלאו
הכי ,שהיות והוא קודם
יאוש ,ממילא גנב ב'
כגונב אחר הגנב.
מעשה ב'
מעשה ג'
גנב א – ד' וה'.
גנב ב' – קרן.
גנב א – ד' וה'.
גנב ב' – כפל.
גנב א' משלם ד' וה' כי הוא "מכר" ,ומכירה מחייבת
ד' וה' אפילו שהמכירה אינה מתקיימת – .אמנם גנב ב'
אינו משלם כי אם קרן ,שהיות והמכירה אינה מכירה,
וגם זה קודם יאוש ,נמצא שהגנב עדיין לא קנאו ,ולכך
הוא נחשב כגונב אחר הגנב.
אע"פ שאין כאן יאוש,
היות ויש שינוי מעשה
הקונה ,ממילא גנב א'
"קנהו" ולכך גנב ב'
משלם כפל.
היות ורבא הוכיח מברייתא ג' שלא ניתן לומר שהברייתא לאחר יאוש,
לכך בא רב פפא ואומר שניתן לומר שהברייתא לאחר יאוש.
תירוץ רב
פפא
מעשה ג'
אע"ג שמדובר לאחר יאוש – רק שינוי רשות קונה ,אבל כאן הוא שינוי
מעשה ,והברייתא סוברת ששינוי מעשה לא קונה כשיטת ב"ש.
אבל מעשה א' ומעשה ב' מובנים כמו שהתבאר לעיל בקושיא.
גנב א – ד' וה'.
גנב ב' – קרן.
תירוץ רב
זביד
כל הברייתא קודם יאוש – אמנם כשהגנב מוכר רק אז הבעלים מתייאשים.
מעשה א'
מעשה ב'
מעשה ג'
גנב א – כפל
גנב א – ד' וה'.
גנב א – ד' וה'.
גנב ב' -קרן
גנב ב' – כפל.
גנב ב' – קרן.
היות והבעלים לא
התייאשו – גנב ב' משלם
רק קרן.
היות וגנב א' מכרו ,נמצא
שהבעלים התייאשו – גנב
ב' משלם כפל.
19
היות וגנב א' לא מכרו ,שינוי
מעשה ללא יאוש הגנב אינו
קונה – לכך גנב ב' משלם רק
קרן.
סח ע"א
מחלוקת רב נחמן ורב ששת
קודם יאוש
חייב בד' וה'
אע"פ שהמכירה אינה מכירה.
פטור מד' וה'
המכירה אינה מכירה – משום
דבעינן אהני מעשיו.
חייב בד' וה'
אע"פ שהמכירה אינה מכירה – דלא
בעינן אהני מעשיו
רב
רב ששת
רב נחמן
לאחר יאוש
פטור מד' וה'
יאוש קונה – שלו הוא מוכר
חייב בד' וה'
יאוש לבדו אינו קונה – ע"י המכירה
הוא מוציא אותו מרשותו.
כדי להבין היטב דברי הגמרא כאן ראוי להקדים – כשאומרים שחיוב ד' וה' הוא לאחר יאוש דווקא מובן שקודם יאוש אינו חייב
בד' דברים .לעיל (סז ע"א) הגמרא הקשה על רב הסובר שלאחר יאוש אינו חייב בד' וה' דשלו הוא מוכר ושלו הוא טובח – ממילא
הקשו מדברי הברייתות הללו שמשמע שחייב .אבל כאן הגמרא מקשה על רב נחמן הסובר שקודם יאוש פטור דבעינן אהני מעשיו.
קושיה א
מבואר בברייתא שטעם חיוב ד' וה' הוא משום שנשתרש בחטא ,פירוש שנתחזק בחטאו – .הגמרא הבינה בהו"א שנשתרש
בחטאו הכו ונה שע"י טביחה ומכירה הועילה להפקיע את הבהמה לגמרי מהבעה"ב = ממילא לפני יאוש לא שייך כלל
שהבהמה תצא מרשותו ,וא"כ דווקא לאחר יאוש הוא חייב בד' וה' משום דאהני מעשיו ,אבל קודם יאוש אינו חייב בד' וה'
משום דלא אהני מעשיו.
תירוץ
נשתרש בחטא הכוונה ששנה בחטאו ,והן הכי נמי הברייתא מבאר באופן שמכר קודם יאוש הבעלים.
קושיה ב
בבריייתא מבואר שלומדים מהפסוק וטבחו או מכרו = מה טביחה שאי אפשר להחזירה למצב הקודם,
כך מכירה איען חייבים עליה רק אם אם היא אינה חוזרת.
המכירה אינה מועילה – ממילא אינו חייב
בד' וה'.
משמע שדווקא לאחר
יאוש חייב בד' וה' משום
דאהני מעשיו.
שקודם
משמע
יאוש פטור דלא
בעינן אהני מעשיו
לעולם קודם יאוש
ואע"פ שהמכירה אינה מועילה מ"מ אם הגנב מוכרו חגמרי אע"פ שהיא חוזרת חייב בד' וה' .וכוונת
הברייתא למעט מיקרה שמוכרו לשלושים יום שאינו משלם ד' וה'.
20
דעת רבי אליעזר – ורבי יוחנן
מזה מדויק שהוא סובר שחיוב ד' וה' הוא דווקא לאחר יאוש כשיטת רב
קושיא:
אולי כוונת התורה שיש חיוב לשלם ד' וה' אפילו שהבעלים לא התייאשו ,ואע"פ שהמכירה לא חלה.
תירוץ:
דומא בטביחה דאהנו מעשיו – שכמו טביחה שהועילו מעשיו ,כך מכירה הוא דווקא שהועילו
מעשיו ,וקודם יאוש המכירה אינה מכירה.
קושיא:
אולי התורה מדברת שהגנב שמע את הבעלים מתייאישים – אבל סתמא אין יאוש בעלים.
דומא בטביחה שכמו טביחה שהחיוב הוא גם אם היה תיכף לאחר הגניבה.
תירוץ:
ומוכיח זאת ממה מגניבת נפש שוודאי לא מדובר לאחר יאוש ,שהרי אדם
לא מתייאש מעצמו – ועכ"ז חייב.
סח ע"ב
מחלוקת רבי יוחנן ור"ל
חייב
חיוב גניבה הוא בכל האופנים
רב ור"ל
רבי אלעזר ורב ששת
רבי יוחנן ורב נחמן
פטור
לאחר יאוש שלו הוא מוכר
קודם יאוש
חייב בד' וה'
אע"פ שהמכירה אינה מכירה.
פטור מד' וה'
המכירה אינה מכירה – משום
דבעינן אהני מעשיו.
חייב בד' וה'
אע"פ שהמכירה אינה מכירה – דלא
בעינן אהני מעשיו.
21
לאחר יאוש
פטור מד' וה'
יאוש קונה – שלו הוא מוכר.
חייב בד' וה'
יאוש לבדו אינו קונה – ע"י המכירה
הוא מוציא אותו מרשותו.
חייב בד' וה'
יאוש לבדו אינו קונה – ע"י המכירה
הוא מוציא אותו מרשותו.
קושיה רב יוחנן
מבואר בברייתא:
הגונב בהמה
שחט
הקדיש
משלם לבעלים רק
כפל אבל ד' וה' הוא
אינו משלם משום
שבשעה שטבחה
כבר היתה של הקדש.
באיזה אופן הברייתא מדברת?
קודם יאוש
הבהמה אינה מתקדשת כלל – משום שהתורה אמרה איש כי יקדיש את ביתו ,מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו.
לאחר יאוש
א"כ כל הסיבה שהוא אינו משלם משום שהוא הקדיש ,משמע שאם הוא לא הקדיש היה משלם ,משמע שלאחר יאוש
משלמים ד' וה'.
תירוץ
מדובר קודם יאוש -והבעלים הקדישו אותו בבי"ד
צא תן לו
חייב אתה ליתן
היות והבית דין הכריעו שחייב אפילו
לא הקדיש אינו משלם ד' וה' כי זה
נחשב כאילו כבר ביד בעלים.
היות ואינו נקרא הכרעה מושלמת –
אם הבעלים הקדישו הוא פטור מד'
וה' ,ואם הבעלים לא הקדישו חייב.
22
סט ע"א
בירור דעתו של רבי יוחנן לעניין המקדיש דבר שאינו ברשותו
אמר רבי יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלים
שניהם אינם יכולים להקדיש .הגזלן לפי
שאינו שלו ,והבעה"ב אינו יכול להקדיש
לפי שאינו ברשותו.
הצנועים היו מניחים בסוף היום ואומרים של הנלקט יהיה מחולל.
– רבי יוחנן מוכרח לסבור כמוהם ,או מפני שהוא סתמא ,ורבי
יוחנן הכריע כסתם משנה .או שהוא המשך דעתו של רשב"ג ,רבי
יוחנן הכריע שסתם משנה שכתוב בה רשב"ג מכריעים כמוהו.
אין אדם יכול להקדיש
דבר שאינו ברשותו
אדם יכול להקדיש דבר
שאינו ברשותו
התירוץ:
הצנועים לא פדו את הכסף בסוף היום ,אלא פדו בתחילת
היום על מה שעתידין ליקח.
ולכך:
)1אין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו.
)2אדם יכול להקדיש על להבא משום שיש ברירה.
אדם החושש שמא יבואו עניים ויקחו מתנות עניים יותר ממה שמגיע להם וממילא יכשלו באכילת טבל
יפקיר
בבוקר
לא יפקיר
בלילה
לא יפקיר
בבוקר
יפקיר
בלילה
יש ברירה
אין אדם מקדיש דבר
שאינו ברשותו
אין ברירה
אדם מקדיש דבר
שאינו ברשותו
רבי יוחנן אמר שצנועים ורבי דוסא אמרו דבר אחד – מובן שדעת צנועים שאדם יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו כמו
שנתבאר – וממילא מוכרח להיות שהצנועים גם סוברים שאין ברירה – ולעיל התברר שדעת רב יוחנן שיש ברירה.
תירוץ :הופכים את רבי יהודה ורבי דוסא – וממילא דעת רבי דוסא שאין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו.
קשיא :מדוע הופכים את המשנה ,נהפוך את דברי יוחנן ולפי"ז נימא שצנועים ורבי יהודה אמרו דבר אחד.
תירוץ :במקום אחר מבואר שדעת רבי יהודה שאין ברירה.
23
הלוקח יין מבין הכותים (משנה זו סוברת שהם אינם גוים רק עמי הארץ שאינם מעשרים) בערב שבת – ואין לו זמן
לעשר.
אינו יכול לשתותו בשבת
דאין ברירה
שיאמר בערב שבת שהוא עתיד להפריש
כמות יין לתרו"מ ושותה מיד.
דיש ברירה
שהם עמדו בבוקר
והפקירו את מה שהעניים
עומדים לקחת.
דיש ברירה
)1
)2
)3
)4
כלקוחים דמי – שמה
שהם קיבלו הם זוכים
מכאן ולהבא
דאין ברירה
הצנועים אמרו "כל הנלקט" ,וממילא הם אמרו בסוף היום ,והם סוברים שאדם יכול להקדיש דבר
שאינו שלו.
כדעת הצנועים סובר גם רבי דוסא.
רבי יוחנן סובר שאין אדם יכול להקדיש ולא הכריע כדעת הצנועים ,משום שמצא ברייתא אחרת
משום שמבואר שם שאין הגנב אחר הגנב משלם – ולכאורה אינו מובן מדוע אינו משלם לבעלים,
אלא וודאי שאינו נחשב כגונב מהבעלים היות ואינו ברשותו – .וטעם הדבר שהכריע כדעת ברייתא
זו משום שגם הפסוק מסייע לזה.
דעת רבי יהודה שיש ברירה (שהרי לא הופכים את רבי דוסא ורבי יהודה) וטעם הדבר שרבי יהודה אוסר
ביין הוא לא מפני שאין ברירה ,אלא מחשש שמא ישבר החבית.
לא יפקיר
בבוקר
יפקיר
בלילה
הבעלים עמדו בלילה והקדישו
את הנלקט
אדם מקדיש דבר שאינו
ברשותו
אין ברירה
אדם מקדיש דבר
שאינו ברשותו
אע"פ שהם נראים לכאורה שני דברים מחולקים – הם בדעה אחת ממש.
24
לא יפקיר
בבוקר
יפקיר
בלילה
הבעלים עמדו בלילה והקדישו
את הנלקט ע"י גנבים
אדם מקדיש דבר שאינו
ברשותו
סוברים כרבי דוסא
אם בגנבים עשו חכמים תקנה – כ"ש
בכשרים.
אין ברירה
אדם מקדיש דבר
שאינו ברשותו
אינו סובר כצנועים
דווקא בכשרים עשו חכמים תקנה.
לא יפקיר
בבוקר
יפקיר
בלילה
הבעלים עמדו בלילה והקדישו
את הנלקט ע"י גנבים
אדם מקדיש דבר שאינו
ברשותו
אינם סוברים כרבי דוסא
דווקא לעניין מעשר שני מועיל לפדות כשהוא
לא אצלו כשיטת ר"מ שמעשר שני ממון גבוה.
אין ברירה
אדם מקדיש דבר
שאינו ברשותו
סובר כצנועים
אם בחולין מועיל להקדיש כשהוא לא אצלו – כ"ש
לעניין מעשר שני.
לא יפקיר
בבוקר
יפקיר
בלילה
הבעלים עמדו בלילה והקדישו
את הנלקט ע"י גנבים
אדם מקדיש דבר שאינו
ברשותו
אין ברירה
אדם מקדיש דבר
שאינו ברשותו
זה לא שני שיטות – אלא הצנועים היא רבי דוסא
ולדבריו מובן היטב מדוע רבי יוחנן לא הכריע כסתמא דצנועים ,משום שהוא אינו
"סתם משנה" אלא דעה יחידאה ,וממילא לא הוכרח להכריע כשיטה זו.
25
ע' ע"א
עדים נפרדים על גניבה ועל טביחה
קשיא:
משנתינו דלא כר"ע – שלפי ר"ע א"א לחייבו ד' וה' משום שהוא חצי דבר.
תירוץ:
ר"ע סובר שאין כאן פסול של "חצי דבר".
עדי קידושין
עדי ביאה
עדי גניבה
עדי טביחה
ע"י עדים הללו היא
נהפכת להיות לאשת איש.
עדים הללו מעידים
על מעשה איסור.
ע"י עדים הללו הוא
מתחייב כפל.
ע"י עדים הללו הוא
מתחייב ד' וה'.
אפילו שעדי ביאה לבדם אינם מועילים לגרום
להריגת האשה – מ"מ אם יש שני כיתות האשה
נהרגת ,משום שהיות ועדי קידושין מצד עצמם
נחשבים לעדים ,ממילא כת השניה ממשיכה עדות
נוספת.
מעידים על שנה
ראשונה
מעידים על שנה
שניה
אפילו שעדי טביחה מצד עצמם אינם יכולים
לחייב ,מ"מ היות ועדי גניבה יכולים לחייב
מצד עצמם ,לכך עדי טביחה נחשבים כהמשך
העדות.
מעידים על שנה
שלישית
בנידון זה היות וכל כת עדות אינה מעידה על פעולה המחייבת ממון – נמצא שכל עדות אינה "עדות" אלא
סיפורי מעשיות ,וא"א לצרף כמה סיפורי מעשיות לעדות.
26
הו"א:
עד אחד מעיד שראה שער בגבה ,ועד אחד מעיד שראה שער אחד בכריסה – שאינם מצטרפים
לעשותה גדולה.
דחיה:
אין כאן פסול של חצי דבר ,אלא יש כאן פסול של חצי עדות ,משום שכל עד מעיד על דבר
אחר ,וא"כ איך יש כאן הו"א שנוכל לצרף אותם.
מסקנא:
שני עדים מעידים שראו בגבה ,ושני עדים אחרים מעידים שראו בכריסה – כאן כל עדות
לעצמה אינה עושה מאומה ,ואינה מעידה כלל על גדולה ,משום ששערה אחת אינה חצי גדולה,
אלא קטנה ,נמצא שכל כת מעידה שהיא קטנה ,שני כתות המעידים שהיא קטנה אין אומרים
ששתי כתות שהיא קטנה נהפכת לכת אחד שהיא כגדולה.
ע' ע"ב
מכר בשבת
תירוץ א':
קצוץ לך תאנים ,ועי"ז אני
אקנה את הכבש שלך.
היות ומעשה הקניין נעשה בשבת ע"י חילול שבת ,לכך אילו הגנב יחליט שהוא אינו מעוניין
לקיים את המכירה ואינו רוצה לתת את הכבש – הוא אינו חייב להחזיר את התאנים מדין
קלב"מ.
דחיה:
תירוץ ב':
אם הגנב יתחרט ,וודאי שהגנב אינו חייב להחזיר את התאנים ,והמכירה תתבטל ,שהרי נעשה
חילול שבת ,נמצא שמלכתחילה אינו נידון כקנין ,שהרי הוא יכול להתבטל ,ומדוע מבואר
בברייתא שהוא מכירה.
שאמר לו זרוק גניבה לחצרי ותקנה לי חצרי – ממילא בעת חלות הקניין נעשה חילול
שבת – ולכך פטור מד' וה'.
פירוש ,שבעת הגניבה כשמגיע לאויר הוא עבר על חילול שבת של הוצאה מרשות
לרשות ,וכמו"כ חל הקניין משוםן שאויר שסופו לנוח כמונח דמי – וכאן א"א לומר
שהגנב רוצה לחזור בו ,שהרי הכבש כבר נמצא בחצירו של הקונה.
27
מעשה הקניין
חל עוד בהיותו באויר ,משום
שאויר שסופו לנוח כמונח דמי.
חילול שבת
מחלוקת האם הוא עובר
כשהוא באויר – או דווקא
לאחר שנח.
זרוק גניבותיך לחצרי –
ותקנה לי חצרי
קושית הגמרא:
קלוטה לאו כמי שהונחה דמי
חפץ הנקלט באויר של הרשות אינו נחשב
כמונח על קרקע של אותה רשות.
קלוטה כמי שהונחה דמי
חפץ הנקלט באויר של הרשות נחשב
כמונח על קרקע של אותה רשות.
נמצא שמעשה חלות הקנין וחילול שבת לא היו
ביחד – ולכך לא שייך לפטור מדין קלב"מ.
נמצא שמעשה חלות הקנין וחילול שבת היו
ביחד – ולכך שייך לפטור מדין קלב"מ.
כי לעניין קניין לכו"ע
קנה באויר.
תירוץ הגמרא:
תירוץ רבא:
שאמר לו זרוק גניבה לחצרי ותקנה לי חצרי ולא תיקנה לי חצרי עד
שינוח על הקרקע – נמצא שכלות הקנין וחילול שבת היו ביחד ,וממילא
שייך שיהיה בו קלב"מ.
חוזרים לתירוץ א':
וא"א להקשות שאינו קנין ממה שאילו לא רצה הגנב לשלם לא היה חייב לשלם,
שהיות והמכירה חלה ,זה שיש לו אפשרות לבטלו אינו מעלה או מוריד.
ומביא ראיה:
מי שהתייחד עם אמו לשם קידושין ,ונתן לו אתננה עבור עבירה זו ,אסור
להקריבו על המזבח – אע"פ שאם לא רצה לשלם לאמו ,לא היתה יכולה לתבוע
אותו בבי"ד לשלם ,עכ"ז היות ובמציאות שלם על עבירה הוי כאתנן.
28
גנב וטבח ביוה"כ
עא ע"א
קשיא:
מדוע משלם הרי קי"ל שמי שלוקה אינו משלם.
תירוץ:
משנתינו כר"מ שסובר שלוקה ומשלם.
אם משנתינו כר"מ:
משנתינו
טבח בשבת פטור דקלב"מ.
ברייתא
דעת ר"מ שטבח בשבת חייב
ולא אומרים שקלב"מ.
תירוץ:
בטובח בעצמו
היות והגנב עצמו טבח לכך הוא
פטור מטעם קלב"מ.
בטובח ע"י שליח
היות והגנב עצמו לא עבר חילול
שבת ,ממילא הוא חייב בד' וה'.
קשיא :אין שליח לדבר עבירה ,ממילא צריכים לפטור את הגנב מלשלם ד' וה' מטעם שהוא לא טבחו.
תירוץ :בד וה' יש גילוי מיוחד שחייבים אפילו אם נעשה ע"י אחר:
)1מקשינן טביחה למכירה מה מכירה ע"י אחר אף טביחה ע"י אחר.
)2תנא דבי רבי ישמעאל – "או" לרבות את השליח.
)3תנא דבי חזקיה – "תחת" לרבות את השליח.
קשיא :האיך יתכן שאם המשלח עצמו עשהו יהיה פטור ,ואילו השליח שעושהו יהיה המשלח חייב בה.
תירוץ :קלב"מ אינו "פטור" אלא שאינו חייב בדיני אדם ,לכך כששוחטו ע"י שליח הוא חייב.
מה הסיבה שחכמים פוטרים בטובח ע"י אחר:
)1סוברים כר"ש דשחיטה שאינה מתרת לאכילה אינה שחיטה.
)2סוברים כרבי יוחנן הסנדלר שהזיד בשבת אסור לו ולאחרים – ולכך גם בשבת פטור.
כמו הקדש שאסור באכילה כך
מעשה שבת אסור באכילה.
דווקא באכילה אבל
בהנאה מותר.
דווקא במזיד.
חד אמר :מן התורה כנתבאר.
חד אמר :מדרבנן – מהפסוק א"א ללמוד משום שלומדים ממנו שקודש "הוא" ולא מעשיו קדושים.
לשיטתו לא פטרו חכמים בד' וה' אלא בשוחט לעבודה זרה ,ושור הנסקל.
29
עא ע"ב
ביאור דעת ר"מ
קושיית הגמרא :ברגע ששחטו נאסר בהנאה ,נמצא ששוחט דבר שאינו שלו.
תירוץ :באומר שאינו עובדה כי אם בגמר זביחה.
קושיית הגמרא :איסורי הנאה היא.
תירוץ :שמוסרו לשומר והרג כשהיה בבית השומר ,וגונבו וטבחו מבית השומר
קודם שהחזירו.
סבר כרבי יעקב
החזירו לאחר שנגמר דינו נקרא
מוחזר – כי אומר הרי שלך לפניך.
סבר כרבי שמעון
דבר הגורם לממון כממון דמי.
היות והשומר יכול להחזירו לבעלים וליפטר – ודבר הגורם לממון כממון דמי = לכך הוא חייב בד' וה'.
שאלת רבא את רב נחמן
גנב משותפין והודה לאחד מהם
חמשה בקר אמר רחמנא
ולא חצאי בקר
חמשה בקר אמר רחמנא
ואפילו חצאי בקר
הוא פטור לגמרי
הוא משלם לשותף אחד
רב נחמן הכריע שהוא פטור לגמרי – חמשה בקר אמר רחמנא ולא חצאי בקר.
30
קושית הגמרא על רב נחמן
סיפא
גנב משל אביו ומת אביו ואח"כ טבח
אינו משלם ד' וה'.
רישא
גנב משל אביו וטבח ואח"כ מת אביו
משלם ד' וה'.
לאחר שמת אביו הוא יורש חלק הבהמה,
וממילא הוא נחשב כאילו הודה לאחד
מהם (הוא עצמו) ממילא נחשב כהודה
לאחד השותפין – ועכ"ז משלם ד' וה'.
מדובר שעמד בדין קודם שמת אביו,
ממילא נתחייב לו על כל הד' וה' ,והחיוב
שהיה קודם מיתה נשאר כעת – רק היות
שהוא ג"כ יורש מוותרים לו על חלק
החוב.
אם הרישא מדובר שתובעו קודם שמת א"כ היה לו
להשמיע סיפא שגנב וטבח קודם שמת רק העמדה
בדין היה לאחר שמת .וממה שכתב בסיפא שטבח
לאחר שמת מובן לכאורה שאילו היה קודם שמת בכל
גווני היה משלם ד' וה'.
הן הכי נמי היה יכול לכתוב בסיפא שטבח
ומכר קודם שמת והעמדה בדין היה לאחר
שמת – רק היות שכתב ברישא טבח
ואח"כ מת קודם לכך כתב בסיפא הפוך
מת ואח"כ טבח או מכר.
31
אח"כ הכריע רב נחמן שחמשה בקר אמר רחמנא ואפילו חצאי בקר – ולכך אם
הודה לשותף אחד הוא חייב לשותף השני
סיפא
גנב משל אביו ומת אביו ואח"כ טבח
אינו משלם ד' וה'.
רישא
גנב משל אביו וטבח ואח"כ מת אביו
משלם ד' וה'.
משמע מזה אפילו לא
הספיק אביו לתובעו
בדין חייב
היות ויש לו חלק בה
נמצא שחצי מהטביחה
שלו הוא טובח
חיוב חמשה בקר הוא
חיוב חמשה בקר הוא
אפילו חצאים.
דווקא בשלמים
הטביחה אינה בשלימות באיסור
לכך הוא אינו מתחייב כלל.
הטביחה היתה לגמרי באיסור
לכך הוא משלם אע"פ שהתשלום
היא לחצאין.
עב ע"ב
משנה
אנחנו
מעידים
שראובן גנב
ומכר
אנחנו מעידים
שראובן גנב
אנחנו מעידים
שראובן מכר
נמצאו זוממים
נמצאו זוממים – משלמים כל הד' וה'
משלמים כפל
32
משלמים תשלומי ג'
אנחנו מעידים
שראובן גנב
אנחנו מעידים
שראובן מכר
נמצאו זוממים
משלמים תשלומי ג'
משלם כפל
אנחנו מעידים
שראובן גנב
אנחנו מעידים
שראובן מכר
משלם כפל
נמצא זומם
אף אחד לא משלם
תשלומי ג'
אנחנו מעידים
שראובן גנב
אנחנו מעידים
שראובן מכר
כל העדות בטלה – וכולם פטורים.
נמצא זומם
33
עד זומם מתי הוא נפסל
אנחנו מעידים
שראובן גנב
עמנו
הייתם בא'
ניסן
אנחנו מעידים
שאפרים מכר
את שדהו
מכאן ולהבא הוא נפסל
למפרע הוא נפסל
מג' ניסן והלאה הוא נפסל מלהיות עד .ולכך:
)1על העדות של א' ניסן הם הוזמו וחייבים ,למרות שהם אינם
פסולים באותה שעה.
)2על העדות של ב' ניסן הם לא הוזמו ,וממילא היא עדות
כשרה.
)3מג' ניסן ואילך לא מקבלים עדות שלהם.
לאחר שבאו עדים זוממים וגילו שהם היו
זוממים ,לכך כל העדיות מא' ניסן ואילך
פסולים שהרי התברר שהם היו עדים
פסולים.
עדים זוממים הוא חידוש
עדים זוממים נחשבים כסותרים את עדות הראשונים ,שהרי העדים
הראשונים מעידים היינו במקום פלוני ,והעדים השניים אומרים
לא הייתם במקום פלוני ,ממילא הוי תרי כנגד תרי ,והוא חידוש
שמאמינים לשניים עד כדי כך שהופכים את העדים לעדים
זוממים .משום כך אין לך בו אלא חידושו ומכאו ואילך הוא נפסל,
אבל לא למפרע.
היות והתברר שמא' ניסן הם עדים
פסולים מה"ת ,לכך אי אפשר לקבל
עדות שהעידו לאחר תאריך זה.
א"ד ב'
רבא גם מודה לאביי שלמפרע הוא נפסל – אלא שתקנת חכמים שלא יהיו נפסל למפרע עדיות
אחרות משום פסידא דלקוחות.
34
מה הנפק"מ בין א"ד א' לא"ד ב'
עמנו הייתה בא'
ניסן
אנחנו
מעידים
שראובן גנב
עמנו הייתה בא'
ניסן
אנחנו
מעידים
שאפרים
מכר את
שדהו
לפי א"ד א' היות וכאן אין חידוש ,משום שאין כאן תרי נגד תרי ,אלא תרי נגד אחד ,ועוד פעם תרי נגד
אחד ,ולכך גם העדות השניה מתבטלת.
לפי א"ד ב' אע"פ שאין כאן חידוש ,מ"מ היות ויש כאן תקנת הלקוחות ,לכך העדות אינה מתבטלת.
אנחנו
מעידים
שראובן גנב
שני העדים
הללו הם
גזלנים
ופוסלים
להעיד
אנחנו
מעידים
שאפרים
מכר את
שדהו
לפי א"ד א' היות וכאן אין חידוש ,משום ששני העדים הללו אינם סותרים ,אלא מעידים שהם פסולים,
ועדים הראשונים אינם נאמנים לומר שאינם פסולים ,משום שאין אדם יכול להעיד על עצמו ולומר כשר
אני .ממילא גם העדות השניה פסולה.
לפי א"ד ב' אע"פ שאין כאן חידוש ,מ"מ היות ויש כאן תקנת הלקוחות ,לכך העדות אינה מתבטלת.
35
עג ע"א
מבואר במשנה שעדים שהעידו על הגניבה ועל הטביחה ונמצאו זוממין משלמים ד' וה'
ובסתמא מדובר:
ראינו את
שמואל גונב
ביום חמישי
בשעה 12.00
בבני ברק
ראינו את שמואל
טובח ביום שישי
בשעה 8.00בבני
ברק
קשיא
לאחר שהוזמו על
עדות הגניבה נמצא
שעדות הטביחה
היתה עדות פסולה,
ואם למפרע הוא
נפסל מדוע הוא
שני העדים
הללו היו
עמנו ביום
שישי בשעה
8.00במירון
שני העדים
הללו היו
עמנו ביום
חמישי בשעה
12.00בצפת
תירוץ א':
משלם על הטביחה,
הרי הוא עדות
פסולה
היות ועדות הטביחה היתה
ראשונה – ממילא היא
הוזמה קודם לגניבה
נדחה
שני העדים
הללו היו
עמנו ביום
חמישי בשעה
12.00בצפת
שני העדים
הללו היו
עמנו ביום
שישי בשעה
8.00במירון
מסקנא:
לאחר שהתברר שכל
העדות היתה עדות מוזמת
הוברר הדבר למפרע
שעדות הטביחה היתה עדות
פסולה.
כיון שהעידו על הגניבה
והטביחה בבת אחת ,אף אם
נפסול אותם למפרע מחמת
ראינו את שמואל גונב
ביום חמישי בשעה 12.00
בבני ברק ולמחרת בשעה
8.00הוא טובח אותו
בבני ברק
שני העדים הללו
היו עמנו ביום
חמישי בשעה 12.00
וביום שישי בשעה
8.00בצפת
עדות השקר שהעידו על
הגניבה ,עדיין כשרים הם
להעיד על הטביחה ,משום
שהיות ומדובר בתוך כדי
דיבור ,והיו יכולים להתחרט
על העדות של הגניבה.
36
מעשה א':
ראינו את שמואל גונב
ביום חמישי בשעה 12.00
בבני ברק ולמחרת בשעה
8.00הוא טובח אותו
בבני ברק
שני העדים
הללו היו עמנו
ביום חמישי
בשעה 12.00
בצפת
הדין
העדים זוממים :היות
שהוזמו על הגניבה בלבד –
משלמים כפל.
הגנב :היות ועדות הגניבה
בטלה ,ממילא בטל העדות
ופטור
הטביחה,
של
לגמרי.
מעשה ב':
ראינו את שמואל גונב
ביום חמישי בשעה 12.00
בבני ברק ולמחרת
בשעה 8.00הוא טובח
אותו בבני ברק
שני העדים
הללו היו עמנו
ביום שישי
בשעה 8.00
בצפת
הדין
העדים זוממים :משלמים
תשלומי ג' משום שעליה
הוזמו.
הגנב :משלם כפל –
אינה
טביחה
דהזמת
גורמת לבטל עדות גניבה.
דעת רבי יוסי "דווקא בשתי עדיות אבל בעדות אחת כיוון שבטלה מקצתה בטלה כולה
אפשרות א':
והגיע כת נוספת והזימו את
העדות של הטביחה
שני
כיתות
כת
אחת
ראינו את
שמואל טובח
ביום שישי בשעה
8.00בבני ברק
ראינו את
שמואל גונב
ביום חמישי
בשעה 12.00
בבני ברק
ראינו את
שמואל טובח
ביום שישי בשעה
8.00בבני ברק
ראינו את
שמואל גונב
ביום חמישי
בשעה 12.00
בבני ברק
הדין
לכו"ע רק עדות
הטביחה בטלה.
הדין
בזה נחלקו – ודעת רבי
ועדות
שהיות
יוסי
הטביחה בטלה ,עדות
הגניבה שהיא יום לפני
כן בטלה.
הגמרא דוחה אפשריות זו ,משום שלא יתכן לפי דעת רבי יוסי שאם מצאנו שהעדים אמרו שקר ביום
אחד נפסול את העדות שלהם ביום קודם לזה.
37
של
אלא ע"כ מדובר באופן זה:
ראינו את שמואל גונב
ביום חמישי בשעה 12.00
בבני ברק ולמחרת
בשעה 8.00הוא טובח
אותו בבני ברק
שני העדים
הללו היו עמנו
ביום שישי
בשעה 8.00
בצפת
הדין
בזה נחלקו – לדעת ת"ק
הטביחה
עדות
רק
בטלה ,ודעת רבי יוסי
שעדות שבטלה מקצתה
בטלה כולה.
מדוע מוכרחים לומר שהמחלוקת של רבי יוסי ורבנן הוא במחלוקת אביי ורבא
מכאן ולהבא הוא נפסל
לכך עדות הגניבה הקודמת אינה בטלה –
משום שבשעת העדות היו כשרים ,ודווקא על
מה שהוזמו בטלה ,כי אין לך אלא חידושו.
למפרע הוא נפסל
כל העדות בטלה
תוך כדי דיבור לאו כדיבור
לכך הם נחשבים כשני עדיות נפרדות ,והיות
שהעדות טביחה מאוחרת ,לכך א"א לפסול את
הגניבה הקודמת לה.
תוך כדי דיבור כדיבור
ולכך אם נתגלה שחלק
פסול מבטלים את כולה.
האם רבי יוסי סובר שתוך כדי דיבור כדיבור
עג ע"ב
בהמה חולין זה יהא תמורת עולה
ותמורת שלמים
עולה
ר"מ :היא תמורת עולה בלבד – דתפיס לשון
ראשון.
שלמים
רבי יוסי :אם נתכוין לשניהם ,ירעה עד שיסתאב
וימכר ,וחציה יקנה עולה וחציה שלמים.
ואם התחרט ,החרטה אינה מועלת ,ונשאר עולה.
ומבואר בגמרא שדברי רבי יוסי היינו דווקא שהתחרט תוך כדי דיבור ,וא"כ ראינו שתוך כדי דיבור לרבי יוסי לאו כדיבור דמי.
ותירצו שיש שני סוגי תוך כדי דיבור
תוך כדי דיבור קצר – כדי שאילת רב לתלמיד :שלום עליך .ובזה הוי כדיבור.
תוך כדי דיבור ארוך – כדי שאילת תלמיד לרב :שלום עליך רבי ומורי .בזה לא הוי כדיבור.
38
עדים שהוכחשו ולבסוף הוזמו
ראינו את שמואל הורג
את אפרים ביום חמישי
בפתח תקוה בשעה
8.00
שני העדים
המעידים
ששמואל הרג היו
עמנו בירושלים
אפרים היה
עמנו
באשדוד
ומחדש רבא שעדים זוממים הללו נהרגים ,ולא אומרים שבשעת הזמה כבר הוכחשה עדותן ובטלה ,אלא הכחשה תחילת הזמה
היא ,שהיות והעדים של ב' ניסן העידו שהם שקרנים ,וגם העדים של ג' ניסן העידו שהם שקרנים ,לכך יש לומר שהדים של
ג' ניסן לא רק שאינם סותרים את העדים של ב' ניסן ,אלא משלימים אותם.
מבואר בברייתא:
הרב סימן
את עין
העבד והפיל
את שינו
הרב יצטרך
לשחרר את
העבד וגם
לשלם דמי העין
שני העדים
הללו היו
עימנו
הדין:
העדים משלמים
דמי העין לעבד
שהרי נוח כן לרב
וקשה:
)1מדוע הוא משלם לעבד דמי עין – הרי העבד הרויח שיצא לחירות.
)2מדוע הוא לא משלם דמי עבד לרב ,שהרי זמם להפסיד את העבד לרב.
)3מדוע נוח לרב בעדות זו.
אלא על כרחך שהביאור הוא:
הרב הפיל
את שינו
ואח"כ
סימא את
עינו
הדין:
עדות זו טובה לאדון
הרב סימן
את עין
העבד
ואח"כ
הפיל את
שינו
שני העדים
האחרנים
הללו היו
עימנו
הכת האמצעי
שרצתה
להפסיד לעבד
דמי עין,
משלמים לו
דמי עין
מזה מובן שהכחשה תחילת הזמה – משום דאי נימא שהכחשה אינה תחילת הזמה כת ב' אינם צריכים לשלם מאומה ,שהרי
בעדותם הם נהפכים לעדות מוכחשת ופסולה ,ושוב א"א לעשותם לזוממים – .אלא הראיה שהכחשה תחילת הזמה.
39
אביי מסביר שניתן לומר שהעדים המזימים גם מעידים
שהמעשה היה באופן שונה ,ממילא אין כאן שני שלבים
של הכחשה ואח"כ הזמה ,אלא באים ביחד.
הרב סימא
את עין עבדו
ואח"כ הפיל
את שינו.
)1עמנו הייתם.
)2המעשה היה הפוך –
האדון הפיל את שינו
ואח"כ סימא את העין.
הדין:
העדים צריכים לשלם
דמי עין לעבד
מבואר בברייתא
מעידני איש פלוני שהפיל את שן עבדו וסימא את עינו שהרי
העבד אומר כן ונמצאו זוממין ,משלמים דמי עין לרב.
אפשרות א':
הרב הפיל
את שינו
וסימא את
עינו.
עמנו
הייתם.
א"כ היו צריכים
לשלם דמי עבד,
ולא רק דמי עין.
לכך הוא מסביר שהברייתא מדובר:
הרב הפיל
את שינו
וסימא את
עינו.
)1עמנו הייתם.
)2המעשה היה הפוך –
סימא את עינו ואח"כ
הפיל את שינו
הדין:
העדים צריכים לשלם
דמי עין לאדון
וכמו שהסיפא מדובר בשני כיתי עדים כך הרישא מדובר בשני כיתי עדים.
מה הסיבה שהעדים השניים אינם משלמים דמי עבד:
)1כי העדים השניים מעידים שמעשה של הכאת האדון קודמת לעדים זוממים – נמצא שלא הקדימו בעדותם את
מעשה השחרור.
)2העבד עצמו ג"כ כבר הזמין את האדון לבית דין במקום אחר – ונמצא שהם לא הקדימו את פסק הבי"ד לחייב
לשחררו.
40
עד ע"א
מהיכן הוכיח רבא
הדין:
הרב הפיל
את שינו
ואח"כ
סימא את
עינו
הרב סימן
את עין
העבד
ואח"כ
הפיל את
שינו
שני העדים
האחרונים
הללו היו
עימנו
הכת האמצעי
שרצתה
להפסיד לעבד
דמי עין,
משלמים לו
דמי עין
עדים הללו אינם מוכחשים כלל – אדרבה עדים הראשונים מוכחשים ,משום שכשהם טוענים שהפיל את שינו
אינו סותר את העדות הראשונה ,משום שדמי שן הוא פחות מדמי עין ,וממילא הם רוצים לחייב אותו פחות.
וממילא אין כעת הזמה שנעשה הכחשה.
הדין:
הרב
סימא את
עינו
והפיל את
שינו.
הרב הפיל
את שינו
וסימא את
עין עבדו
שני העדים
האחרונים
הללו היו
עימנו
הכת האמצעי
שרצתה
להפסיד לאדון
דמי עין,
משלמים לו
דמי עין
עדים הללו מוכחשים – משום שהם מעידים שהאדון חייב יותר ממה שהעידו הראשונים ,ממילא הם מוכחשים ע"י הראשונים
– וממילא מוכח שפיר שאע"פ שהם הוכחשו ואח"כ הוזמו ,מ"מ יש בהם הזמה ,משום שהכחשה תחילת הזמה היא.
אמנם אביי טוען:
הרישא מובן שמדובר בשלשה כיתי עדים ,משום שהיות וכתוב "שהרי הרב אומר כן" מובן שבנוסף לשני כתי עדים
(הכת הראשונה וכת המזימים) יש כת נוסף המעיד לטובת האדון (הכת האמצעי)
אבל הסיפא אין הכרע שיש כת נוסף ,משום שמה שאמר "שהרי העבד אומר כן" אינו ראיה ,משום שכל עדות
טובה לעבד שהוא יוצא לחירות.
41
עד ע"ב
האם אפשר להביא ראיה מהמשנה
מבואר במשנה שעדים שהעידו על הגניבה ועל הטביחה ונמצאו זוממין משלמים ד' וה'
ובסתמא מדובר:
ראינו את
שמואל גונב
ביום חמישי
בשעה 12.00
בבני ברק
ראינו את שמואל
טובח ביום שישי
בשעה 8.00בבני
ברק
לאחר שהוזמו על
עדות הגניבה נמצא
שעדות הטביחה
היתה עדות
מוכחשת ,ואע"פ כן
לאחר שהוזמו על
שני העדים
הללו היו
עמנו ביום
שישי בשעה
8.00במירון
שני העדים
הללו היו
עמנו ביום
חמישי בשעה
12.00בצפת
דיחוי
הטביחה משלמים
תשלומי ג' ,אלא
ע"כ שהכחשה
תחילת הזמה.
מדובר שעדות
הטביחה הוזמה
תחילה ,ואז עדות
שני העדים
הללו היו
עמנו ביום
חמישי בשעה
12.00בצפת
שני העדים
הללו היו
עמנו ביום
שישי בשעה
8.00במירון
42
הגניבה אינה
פסולה כלל,
וממילא אין הוכחה
שהכחשה תחילת
הזמה.
מודה בקנס ואח"כ באו עדים
חייב
הודאה לבד א"א לחייבו משום שאין אדם נאמן להרשיע
את עצמו ,אבל כשבאו עדים הם יכולים לחייבו.
פטור
היות והודה בקנס פוטרתו התורה
לגמרי ,ושוב א"א לחייבו.
שני הפסוקים של גנב מדובר בטוען טענת גנב –
ממילא הפסוק אם המצא תמצא אינו מיותר משום
שבא ללמד על גנב עצמו.
הפסוקים של גנב מדובר הראשון בגנב בעצמו
והשני בטוען טענת גנב – ממילא הפסוק
מיותר ,ומזה לומדים שמודה בקנס פטור.
מבואר במשנה :גנב על שתים ומכר על פי עד אחד או על פי עצמו
כמו ע"א אם בא אחריו עד נוסף הוא מצטרף
וחייב – כמו כן הודאת בע"ד על טביחה שהיא
אינה פוטרת פטור כל עוד לא באו עדים.
כמו ע"א אם בא אחריו עד נוסף הוא מצטרף
וחייב – כמו כן הודאת בע"ד פטור כל עוד לא
באו עדים.
הודאת בע"ד בדבר שאינו מחייבו ואח"כ
באו עדים חייב
הודאת בע"ד ואח"כ באו עדים חייב
43
מעשה בטבי עבדו
רבן גמליאל רצה מאוד לשחרר את עבדו טבי בעבור שהיה כשר – אלא שיש עשה לשחרר סתם עבד.
פעם אחת סימא את עינו ור"ג פגש את רבי יהושע ואמר לו בשמחה שהוא צריך לשחרר את טבי עבדו:
ברייתא ב'
אין בדברך כלום שכבר הודית
ברייתא א'
אין בדברך כלום שכבר אין לך עדים
מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור
לכך היות והודה כבר שוב א"א לחייבו.
מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב
משום כך אמר לו אילו היה לך עדים
היה אפשר לחייבו לשחרר.
תנא זו סובר שרבי יהושע היה חוץ
לבי"ד – ממילא החיסרון הוא רק
בעדים ,אבל אילו יבואו עדים יתחייב.
עה ע"א
תנא זו סובר שהמעשה היה בתוך
הבי"ד ממילא שוב א"א לתקנה כלל –
דמודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור.
קושיא על שמואל
מבואר בברייתא :ראה עדים שמשמשים ובאים ואמר גנבתי אבל לא טבחתי ולא מכרתי אינו משלם אלא קרן.
לכאורה כוונת הברייתא ללמד שאע"פ שלבסוף באו העדים מ"מ כיוון שקדם הגנב להודות קודם שבאו,
ועכ"ז פטור.
ניסיון לתרץ – מדובר שחזרו העדים ולא העידו ,אמנם אם העדים היו מעידים היו חייב.
נדחה – בסיפא מבואר שרשב"א אומר שיבואו העדים ויעידו ,מובן שהרישא מדובר שהעדים יעידו.
מסקנה – רשב"א אומר מפורש שמודה בקנס חייב ,ושמואל סובר כרשב"א.
לכו"ע מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור – וכאן מדובר שבא להודות מחמת פחד שראה את
העדים ממשמשים ובאים
ת"ק – מודה בקנס קודם שבאו עדים לעולם פטור.
רשב"א – מודה בקנס פטור היינו דווקא אם הוא מודה מחמת חרטה ,ולא מחמת פחד מהעדים.
44
שיטת רב המנונא
רבן גמליאל הודה על הכאת עבדו – הודאה זו היא הודאה שאינה מחייבת ,שהרי בעת שהוא הודה אינו
משלם מאומה.
ומ"מ למדנו שרב חיסדא דייק מזה לעניין מודה בקנס ,ורב הונא לא דחה אותו שאין זה הודאה מחייבת = מובן
שאין לחלק בין הודאה המחייבת להודאה שאינה מחייבת.
משנה
ברייתא
גנב על פי שניים וטבח ומכר ע"פ עד
אחד או ע"פ עצמו אינו משלם ד' וה'
ראה עדים שמשמשין ובאים ואמר גנבתי
אבל לא טבחתי ולא מכרתי אינו משלם אלא
קרן.
לכאורה אינו מובן מדוע כתב "גנב ע"פ
שניים" – היה לו להשמיע תיכף הודה ע"פ
עצמו או ע"פ ע"א .אלא ע"כ רצה להשמיע
דין מיוחד ששייך רק לעניין הודאה של
טביחה ומכירה.
לכאורה אינו מובן מדוע כתב "ולא טבחתי ולא
מכרתי" – מדוע לא כתב שהודה ג"כ על טביחה
ומכירה.
אלא ע"כ שהתנא רצה להדגיש שרק הודאה על
גניבה אינה מחייבת אותו אם באו לאחריה עדים,
משום שהיא הודאה המחייבת ,אבל אילו חייבו
אותו עדים על גניבה ,והודה על טביחה – אם
באו עדים מחייבים אותו.
מזה מבינים הודאת טביחה ומכירה דווקא
דומה להודאת ע"א ,שהודאת ע"א אילו בא
לאחריה עד נוסף מחייב ,כמו כן הודאה של
טביחה אינה מחייבת כל עוד לא באו עדים.
משום שהודאת טביחה היא הודאה שאינה מחייבת
משום שהודאת טביחה היא הודאה שאינה
מחייבת
הגמרא דוחה ראיה זו:
הטעם שמדובר בהודאת גניבה דווקא ,משום שבא ללמד
חידוש מיוחד שאם הודה על גניבה לבד שוב א"א לחייבו על
טביחה ומכירה ,שהרי בעת שהודה על גניבה נפטר מכפל,
ממילא אם יבואו עדים ויחייבו אותו על טביחה יצא שהוא
ישלם ג' או ד' – והתורה אמרה ד' וה' ולא ג' וד'.
45
עה ע"ב
לימא כתנאי
ראינו את
ראובן
טובח
ראינו את
ראובן
גונב
כת א'
עמנו
הייתם
ראינו את
ראובן
טובח
ראינו את
ראובן
גונב
על הרישא
האם סומכוס לא סובר שעדות שבטלה
מקצתה בטלה כולה.
כת ב'
עמנו
הייתם
הדין:
עדות שבטלה
מקצתה בטלה
הדין:
גנב משלם כפל
וכת ב' משלמים
תשלומי ג'
על הסיפא
לא מובן מדוע עדים זוממים אמורים לשלם
כפל – הרי לא הוזמו עליה .כמו"כ לא מובן
מדוע הגנב משלם תשלומי ג' שהעדים שהעידו
הוזמו.
לא על הרישא ולא על
הסיפא אלא סיפור אחר:
ראינו את
ראובן
גונב
כת א'
עמנו
הייתם
גנבתי
וטבחתי
אבל לא
בפני כת
זו
ראינו את
ראובן גונב
וטובח
דעת חכמים:
דעת סומכוס:
הודאת טביחה הודאה
גמורה ופטור עליה
הודאת טביחה אינה הודאה
משום שאינה מחייבתו.
46
לוי ויהודה
ראינו את
ראובן
גונב
גנבתי
וטבחתי
אבל לא
בפני כת זו
אלא בפני
לוי ויהודה
ראינו את
ראובן גונב
וטובח
כת א'
עמנו
הייתם
את לוי ויהודה א"א להזים – משום שהזמת עדים היא דווקא על דבר שזממו ,אבל כאן לאחר
שהגנב עצמו הודה שהוא גנב וטבח בפניהם ,ממילא הם לא נקראים "זוממים" – וא"א להזימם.
עדות שאי אתה יכול להזימה הוי עדות
לכך אפשר לקבל את עדותם של לוי ויהודה.
עדות שאי אתה יכול להזימה אינה עדות
לכך א"א לקבל את עדותם של לוי ויהודה.
עו ע"א
קשיא:
גנב והקדיש
כשגנב ואח"כ הקדיש נחשיב את עצם מעשה הקדש כמכירה – כי מה לי מכרו להדיוט או להקדש.
שלב א'
גנב
שלב ב'
קיבל על עצמו
תירוץ:
הרי עלי
עולה
שלב ב'
הקדישה
הרי זו לעולה שהתחייבתי
משנתינו כרבי שמעון – היות ובהמה זו באחריותו של הגנב ,לכך לא יצאה מרשותו של הגנב ,ולכך אינו נחשב כמכירה.
קושיא:
תירוץ:
בסיפא מבואר שרבי שמעון מחלק בין קדשים שחייב באחריותן מובן שהרישא אינו כרבי שמעון.
הרי זו לשלמים
47
משנתינו כרבי יוסי הגלילי שקדשים קלים
ממון בעלים – ממילא לא יצאה מרשותו של
הגנב.
אם נכונים הדברים שהרישא מדובר בקדשים קלים ,א"כ אינו מובן מדוע המשנה מחלקת בין
טבח קודם שהקדיש או הקדיש קודם שטבח – היה לו לחלק בהקדש גופו ,אם הקדיש
לקדשים קלים אינו משלם ד' וה' – אבל אם הקדיש לעולה שיצאה לגמרי מרשותו של הגנב
משלם תשלומי ד' וה'.
קושיא:
לעולם אין לחלק בין קדשים קלים לקדשי קדשים – הגמרא מכריעה שדעת התנא שהקדש
אינו נחשב כמכירה ,משום שבמכירה הבהמה יוצאת לגמרי מרשותו ,אבל בהקדש אע"פ שהוא
נכנס לרשותו של הקדש ,אבל לא יצאה מרשות המקדיש ,משום שנקרא "קרבנו".
תירוץ:
ביאור דעת רבי שמעון
הרי זו לעולה
שהתחייבתי
הרי עלי
עולה
קדשים שחייב באחריותם
הגנב חייב.
הרי זו לעולה
קדשים שאינו חייב באחריותם
הגנב פטור.
קושיא:
מצד הסברא צריך להיות הפוך – קדשים שחייב באחריותם עדיין לא יצאה מרשות הגנב ,ואילו
קדשים שאינו חייב באחריות יצאה לגמרי מרשות הגנב.
תירוץ:
מדובר שהבעלים הקדישו אותו.
הרי
עלי
עולה
הרי זו לעולה
שהתחייבתי
היות והוא קדשים שחייב
באחריותם ממילא נחשב שהוא
גנב מבית האיש.
היות והוא קדשים שאינו חייב
באחריותם ממילא נחשב שהוא
לא גנב מבית האיש.
הרי זו לעולה
קושיא:
אם מדובר שהוא גנב מהבעלים "קרבן" ,ובקדשים שחייב באחריות חייב בכפל – ואם טבח
ומכר מדוע הוא חייב בד' וה' ,הרי שחיטת קדשים בחוץ נחשב לשחוטי חוץ שאינו מתיר
לאכילה – ושחיטה שאינו ראויה אינו מחייב בד' וה'.
רב דימי
כששחט בבית
המקדש
רבי יצחק – שנשפך הדם ,וממילא לא עלתה הקרבן לשם חובה ,ואינו נחשב שחזרה הקרן לבעלים.
–וכל העומד ליזוק כזרוק דמי.
רבי יוחנן – ששחטה שלא לשמה – ממילא הקרבן כשר אלא שלא עלתה לבעלים לשם חובה ,ולכך
לא נחשב שחזרה קרן לבעלים.
רייש לקיש
שחט בעלי מומים בחוץ – וכל העומד לפדות כפדוי דמי.
48
עו ע"ב
הוכחת ר"ל
בשר קודש שעבר
עליו לילה קודם
שהספיקו לזרוק דמו
היות ולא היה לו שעת הכושר
שהיה ראוי לאכילה ,לכך אינו
יכול לקבל טומאה.
בשר קודש שעבר
עליו לילה והספיקו
לזרוק דמו
היות והיה לו שעת הכושר
שהיה ראוי לאכילה ,לכך הוא
יכול לקבל טומאה.
בגמרא במנחות מכריחה שמה שמבואר שלפני זריקה או לאחר זריקה אין הכוונה שזרקו בפועל או שלא זרקו בפועל,
אלא אפילו אם היה זמן לזרוק אע"פ שלא הספיקו לזרוק את הדם ,מ"מ הבשר מקבל טומאה ,משום שכל העומד להיזרק
כזרוק דמי.
בשר פרה אדומה
לאחר שנשחטה
מקבלת טומאה
היות והיה לו שעת הכושר
שהיה ראוי לאכילה ,לכך הוא
יכול לקבל טומאה.
וטעם הדבר משום שרבי שמעון סובר שאפשר לפדות פרה אדומה לאחר
שנשחטה
א"כ אפילו לא פדו אותה היא מקבלת טומאה ,משוםן שכל העומד לפדות
כפדוי דמי
עז ע"ב
מחלוקת רבי יוחנן ור"ל
רבי שמעון מחייב על שחיטת קדשים בד' וה' – וקשה הרי שחוטי חוץ היא שחיטה שאינה ראויה
רייש לקיש
שוחט בעלי מומין בחוץ
לא רצה לומר בתמימים היות וליתא
במכירה.
רבי יוחנן
שוחט תמימים בפנים
ולא רצה לומר בעלי מומין ,כי רצה לבאר
את משנתינו בתמימים (וכ"ש בעלי מומין)
49
התורה חייבה במכירה או בטביחה ,ואין
התורה חייבה בד' וה' רק באופן ששייך
הכרח שיוכל לעשות את שניהם.
לעשות גם טביחה וגם מכירה.
ולכך:
שחט קדשים בפנים – חייב – אע"ג דליתיה במכירה.
מכר טריפה – חייב – אע"ג דליתיה בטביחה.
ולכך:
שחט קדשים בפנים – פטור – משום דליתיה במכירה.
מכר טריפה – פטור – משום דליתיה בטביחה.
מבואר בברייתא:
גנב כלאים וטבחה – או גנב טריפה ומכרה משלם ד' וה'.
בסתמא הברייתא כר"ש שדווקא שחיטה הראויה מחייבת,
ומ"מ מכר טריפה חייב.
נסיון לתרץ – כרבנן שסובר ששחיטה שאינה ראויה ג"כ
נקרא שחיטה ,ממילא טריפה איתא בטביחה ג"כ.
דיחוי – בשלמא כר"ש הסובר ששחיטה שאינה ראויה לאו
שמיה שחיטה ,הברייתא מובנת ,שהיות וטריפה איתא
במכירה בלבד ,לכך נקט בכלאים שחיטה בלבד.
אבל אם משנתינו כרבנן היה לו לחבר כלאים וטריפה –
מכר או טבח משלם ד' וה'.
50
כתוב בתורה זאת הבהמה אשר תאכלו :שור ,שה כשבים ושה עזים .ממה שהתורה חזרה פעמים לומר שה למד
רבא שכוונת התורה ללמד בנין אב לכל התורה שכל מקום שכתוב שה הכוונה שאינו בא על כלאים
על חיוב ד' וה':
קשה :בברייתא מבואר שיש חיוב ד' וה' על כלאים.
תירוץ – בחיוב ד' וה' יש לימוד מיוחד "או" שמרבה משום שכתוב או בין שור לכבש ,ואי אתה יכול להוציאו כלאים
מביניהם ,כי א"א ללדת משור ושה א"כ וודאי שהאו בא למעט ולא לרבות.
כתוב שור או כשב או עז
על קדשים:
קשה :לכאורה נימא שאו לרבות וממילא כלאים בקדשים שהרי שור וכשב אינו בא בכלאים.
תירוץ – היות והסיפא כשב או עז ממעט מזה מובן שגם הרישא בא למעט.
קשיא – אולי נימא איפכא.
תירוץ – אם למעט צריך שני פסוקים – כלאים ונדמה .אבל אם בא לרבות צריך רק כלאים משום שנדמה מובן מאליו =
מזה מובן שהפסוק בא למעט.
למעשר בהמה:
לא צריך פסוק משום שלומדים ג"ש תחת הכתוב במעשר בהמה מתחת הכתוב בקדשים.
לבכור:
לא צריך פסוק משום שלומדים ג"ש העברה הכתוב בבכור מהבערה הכתוב במעשר.
רבי אלעזר
למעט טמא שנולד מטהור
ועיבורו מן הטמא.
חכמים
למעט פטר חמור
51
מתיר כלאים בפטר
חמור