דמעות ומעות

 

בתום מלחמת העולם השנייה החל תהליך איטי וקשה של השתקמות ניצולי השואה, אם ברמת היחיד ואם ברמה הקיבוצית. פרק זמן זה הוא גם ציון דרך בהתפתחות סוגיה אידיאולוגית – היסטורית, המשסעת מאז את החברה היהודית בארץ ובעולם. עתה נִבעו מחדש גם ניצני הקרע בין העולם החרדי לבין הציבור החילוני והציוני. החרדים לא התאמצו לעשות הבחנה בין שתי הקבוצות האחרונות, מתוך תובנה שכל חריגה מהקו הקיצוני של האורתודוקסיה, הנה ביטוי לחילון. הציונות, כתוצר של החילוניות, היא הפרה בוטה של ציווי אלוקי[1]. הויכוח האידיאולוגי, שראשיתו בתקופת ההשכלה והמשכו בימי הרצל, אך שימש מצע נוח להתחלת פולמוס כבד לאין שיעור סביב סוגיית הצלת יהודי אירופה ע"י המוסדות הציוניים בזמן השואה. הטענה הראשית של החרדים היא שמעט המאמץ הציוני להצלה רוכז להצלת הציונים בלבד ושמטרת ראשי הציונות הייתה לזכות במדינה בתמורת דם היהודים שנרצחו.

 

אחת מנקודות המחלוקת ממוקדת בהאשמות כבדות שהטיח הרב חיים מיכאל דוב בר וייסמנדל, רב חרדי שנמנה על "קבוצת העבודה" בסלובקיה, בנתן שוואלב, מאנשי החלוץ, שישב בז'נבה בתקופת מלחמת העולם השנייה וריכז את פעולות הסוכנות היהודית באירופה הכבושה, ע"י רשת בלדרים, ובסאלי מאייר, נציג הג'וינט בשוויץ.

 

שלושת האישים אלה וכן אחרים, לא נלאו, איש איש בתחומו, מניסיונותיהם להפסיק את גירוש יהדות סלובקיה ואחרי שניסיונם הוכתר בהצלחה, לפחות, מנקודת מבטם, פעלו, באופן יצירתי, כדי להציל, במסגרת "תוכנית אירופה", את שארית יהודי אירופה.

 

אי ביצוע "תוכנית אירופה", חורבן שארית יהדות אירופה ובמסגרתו אסונו הפרטי של הרב וייסמנדל – רצח חמשת ילדיו הפעוטים ואשתו, באושוויץ, ניתקו את אחרוני הנימים שחיברו בין הרב הקנאי לבין אחיו-חבריו למלחמת ההצלה, וחודשה איבתו הישנה כלפי ה"עולים בחומה". אלא שעתה לא הפער הרעיוני הלהיב את אש העוינות, כי אם האשמות נוראות של הרב וייסמנדל בנתן שוואלב, אותו זיהה כזרוע הקדומנית של ההסתדרות הציונית באירופה. זה הואשם בכתיבת מכתב, בו הוא מבדיל בין דם ציוני לדם חרדי ובכך שלהצלת ציונים הוא היה מוכן לשלוח כסף.

את סאלי מאייר, נציג הג'וינט בז'נבה, מאשים הרב וייסמנדל שדחה את בקשת העזרה הכספית לצורך תשלום שוחד, כדי לעצור את המשלוחים מסלובקיה, אגב התבטאות מתנשאת כלפי יהדות מזרח אירופה.

 

מנקודת מבט מחקרית, מכתבים אלה מעוררים קושי. אין הם מופיעים בשום ארכיון, אלא נמסרו מזיכרונו של הרב וייסמנדל, בספרו "מן המצר". גם ספר זה מעורר בעיה קשה מכיוון שחרף העובדה שהוא נושא את שמו של הרב וייסמנדל ככותבו, הספר יצא לאור ע"י בניו ותלמידיו, כשלש שנים אחר מותו. אין שום וודאות שהנכתב בספר הוא אכן דבר הרב או גם דברי תלמידיו. קושי נוסף הוא שאין המכתבים מתוארכים, לפיכך קשה לייחסם לרצף התרחשות אירועים שונים בסלובקיה. כמו כן, אין שום אזכור של ארכיון או מקור אחר למכתבים.

 

הן שוואלב והן מאייר סמלו בעיני הרב וייסמנדל יהודים המייצגים את אלה שפנו מן הדרך ונטשו את תורת אבותינו ואם לא די בכך, הם היו חלק מהקשר הציוני (למרות שמאייר היה יהודי שומר מצוות, אם כי לא ציוני מובהק, ייצג את הג'וינט[2] – תנועה לא ציונית, אך אוהדת למדי) להקים מדינה יהודית חילונית שיסודותיה בדם בני הקהילות החרדיות באירופה.

 

בחיבור זה  אנסה להאיר, מוקד פולמוסי זה, מתוך תקווה שאולי יעלה בידי לראות אם יש ממש בטענות הרב וייסמנדל כלפי שוואלב ומאייר וכלפי המוסדות שיוצגו על ידם.

 

מכוונה זאת תיגזרנה שאלות המחקר הבאות:

 

הנחתי המוקדמת היא שלא ניתן לאשר את צדקת טענותיו של הרב וייסמנדל, עקב היעדר תיעוד הולם בארכיון או בידי גורם כלשהו. חרף מציאות זאת, ספק אם הדבר יאפשר להתעלם מטענותיו על שני עמיתיו, שהרי לא ייתכן שאדם בשיעור קומתו יבדה מלבו השמצות כאלה. אולם גם הכחשתו של שוואלב וכן אי מציאת זכר בין כתבי מאייר ל"מכתביהם", מגבירות את הספק ביכולתי להגיע אל האמת ההיסטורית. ייתכן שאמת זו אינה חד ממדית, אלא מורכבת כעין פאזל, בו סיפורי שלושת האישים, תופסים מקום מרכזי.

 

 

הסלובקים הקימו את המשרדים הבאים לטיפול ביהודים:

 

"המשרד הכלכלי המרכזי  (Ustredny Hospodarsky Urad – UHU)– בראשו עמד אוגוסטין מוראווק (Moravek). המשרד הוציא לפועל את כל חוקי האפליה נגד היהודים, הקים מחנות עבודת כפייה ששימשו גם לריכוז לצורך גירוש. ויסליצני פעל במסגרת במשרד זה.

"מחלקה 14" – בראשה עמד אנטון ואשק (Anton Vasek)  שכונה "מלך היהודים". המחלקה טיפלה באמצעי ביטחון ביהודים והייתה אחראית לריכוזם ולשילוחם למחנות המוות[5].

ב- 1940 היו בסלובקיה, 88951 יהודים[6]. ב- 1942 גורשו ממנה כ- 58000 יהודים בשני גלים – האחד בין מרס ליולי 1942 והשני מספטמבר ועד סוף אוקטובר 1942[7].

 

היהודים הקימו את הארגונים הבאים:

"מרכז היהודים" – פעל בין אוקטובר 1940 ועד ספטמבר 1944. המרכז שימש יודנראט של יהודי סלובקיה (U.Z. – Ustredna Zidov – ארגון יהודי שטיפל בסיוע להגירת יהודים לארה"ב). שבראשו עמד "זקן מועצת היהודים" ונשיאות של עשרה חברים. ה"מרכז" היה כפוף ל"משרד הכלכלי". בתחילה מונה ל"זקן היהודים" אדם בשם היינריך שוורץ – ראש הקהילה האורתודוקסית.

באפריל 1941 הוא נאסר ובמקומו מונה ארפאד שבנשטיין – מנהל בית ספר, חסר ניסיון בפעילות ציבורית, שכיהן עד דצמבר, שציית לגזרות הגרמנים. תקופה זאת אופיינה גם ע"י יישום ה"קודקס היהודי", שבמסגרתו בתקופתו גורשו קרוב ל- 60 אלף מיהודי סלובקיה ובהשלמת תהליך ה"אריזציה" של המפעלים היהודיים. בתקופת הגירושים, התבלט "מנהל לתפקידים מיוחדים" – המהנדס היהודי קרל הוכברג, עושה דברו של ויסליצני. רודולף וורבה [8] (Vrba), הוברח החוצה יחד עם חברו אלפרד וצלר מאושוויץ, מצוידים במסמכים ובמפות, המעידים על השמדת היהודים. וורבה וההיסטוריון הקנדי ג'ון קונווי (Conway) האשימו את "מרכז היהודים" בידיעת הנעשה באושוויץ וכן בשיתוף פעולה עם הגרמנים. קונווי טוען גם ש"קבוצת העבודה" העלימה את המידע על הגורל המיועד למגורשים לפולין, מיהודי סלובקיה, כדי שאלה לא יתמרדו. ד"ר ליוויה רוטקירכן [9] דוחים טענות אלה[11]. ופרופ' יהודה באואר[10]

 

מינואר 1944 עמד בראש "המרכז" ד"ר אוסקר נוימן, מחברי "קבוצת העבודה", שנתמנה לתפקיד בהשתדלות "קבוצת העבודה". תקופה זאת מאופיינת ע"י טיפוח הקשר עם הציבור היהודי, השקעה ברווחת היהודים במחנות העבודה, בסיוע לאלה שגורשו ממזרח סלובקיה ובהחזרת ילדים ופליטים מהונגריה.

 

בספטמבר 1944, עם פרוץ המרד הסלובקי, גורשו חברי "המרכז" למחנות ההשמדה וכך הופסקה פעילותו[12].

"קבוצת העבודה" כונתה ע"י היהודים כ"ממשלת צללים"[13]… בעל רגש חזק כלפי בני עמו" וכן ד"ר ארנסט אבלס – ראש מחלקת ההגירה ב"מרכז היהודים". מאוחר יותר הצטרף אליה הרב וייסמנדל החרדי, שהביא לשינוי בצורת החשיבה ודפוסי הפעילות של הקבוצה. כמו כן היו בסוד העניינים אישים נוספים[14]. . באואר טוען שה"קבוצה" הוקמה בסוף 1941, בעקבות ביקורו של יעקב אידלשטיין, המנהיג הציוני מפראג, שביקר בברטיסלבה וסיפר להנהגה המקומית על ניסיונו המר והציע שלא לשתף פעולה עם הגרמנים. ה"קבוצה" קיבלה את גיבושה הסופי בעת הגירושים ההמוניים. גיזי פליישמן הציונית (נציגת הג'וינט, יו"ר ויצ"ו ובעלת קשר עם הקונגרס הציוני) עמדה בראש הקבוצה. חברים אחרים היו ד"ר אוסקר נוימן, ד"ר טיבור קובאץ', הרב ד"ר ארמין פרידר – הרב הניאולוגי הראשי, ווילי פירסט, בתפקיד גזבר, המהנדס אנדרי שטיינר, שבאואר מגדיר אותו כ"אדם מעשי ונטול אידיאולוגיות

 

"קבוצת העבודה" הוקמה כאלטרנטיבה ל"מרכז היהודים", שאיבד מאמינותו בעיני רבים, משום שבימי שבשטיין שימש ככלי בידי השלטונות, כאשר מטרתה המרכזית הייתה להציל יהודים. רוטקירכן מונה את תחומי הפעילות של "קבוצת העבודה": [1] ארגון בריחתם של צעירים מפולין, להונגריה ומשם לארץ ישראל. [2] שימשה להזעקת העולם החופשי בעקבות פרסום מידע על השמדת היהודים בגנרל – גוברנמנט. [3] הוגש סיוע למגורשים לגיטאות ולמחנות בפולין. נשלחו שליחים לשם. [4] פעלו בערוצים דיפלומטיים – בוותיקן, אצל אנשי כמורה הונגריים, אצל הממשלה הצ'כוסלובקית הגולה בלונדון ובעולם הרחב לשם השארת היהודים בסלובקיה[15].

 

נתן שוואלב (לימים דרור), בן קיבוץ חולדה, נציג הסוכנות בז'נבה שאייש את המרכז העולמי של "החלוץ" בז'נבה. למעשה, מקום שליחותו היה בוורשה. הוא השתתף בקונגרס הציוני הכ"א, שהתכנס בז'נבה, אך פרוץ המלחמה, מספר ימים אחר כך, ב- 1.9.39, מנע ממנו לשוב למקום שליחותו והסוכנות הטילה עליו לפעול מז'נבה[17]. שוואלב היה השליח היחיד מארץ ישראל באירופה, בתקופת המלחמה[18]. נוכחותו שם התאפיינה, בין השאר, בכך שבגין יחסי עבודה גרועים בין האישים השונים בז'נבה וניתוקה הפיזי של שוויץ, עקב כיבושי הגרמנים, נפגעה פעילות העזרה וההצלה של הנציגויות הציוניות במקום[19]. החל לשגר מזון בסיסי, לפי כתובות שהכיר, ליהודים בפולין. הייתה לו בעייה ליצור קשר עם היהודים שם בגלל שמרכז החלוץ בפולין עלה באש וכן בגלל שהגרמנים חיסלו את מרכזי הקהילות והמירו אותם ב"יודנרטים". הוא טווה, באופן יצירתי, מערכת קשרים עם יהודים, בעיקר בפולין הכבושה, ועם גורמים לא יהודיים בארצות השונות. הוא ארגן קבוצה של עיתונאים ודיפלומטים, לא יהודיים, כבלדרים שביצעו עבורו שליחויות חיוניות בפראג, בברטיסלבה, בבודפשט, בוקרשט, וינה, ברלין ובעוד מקומות[20].

משלחת ההצלה בקושטא[21] – בראשה עמד חיים ברלס מטעם הסוכנות היהודית. וניה פומרנץ,  לימים זאב הדרי – פרופ' לפיסיקה גרעינית, מטעם הקיבוץ המאוחד וההסתדרות הכללית. זאב שינד – המוסד לעליה ב'. מנחם בדר מטעם הקיבוץ הארצי של השומר הצעיר. כמו כן היו שם, בפרקי זמן שונים, גם נציגים של מפלגות וגורמים שונים. המשלחת פעלה במסגרת ועדות עזרה, עליה, קשר וגזברות[22].

 

אישים נוספים היו ד"ר אברהם זילברשטיין (סילבדו) – נציג הקונגרס היהודי העולמי, מפולין, שבגין המלחמה נשאר בז'נבה[23]; ריכרד ליכטהיים – ראש המחלקה המדינית של הסוכנות בשוויץ; יוסף (ג'ו) שווארץ – ראש הג'וינט באירופה, שמושבו היה בפורטוגל[24]; ברוך (בלה) ליבוביץ – ציריך, ידידו של הרב וייסמנדל, שצייד אותו בנייר ומעטפות מבתי מלון בשוויץ. כמו כן, שימש ליבוביץ כבלדר להעברת מכתבים לאנשי הקונגרס היהודי העולמי בשוויץ[25].

 

בטרם הקמת "קבוצת העבודה", היו ניסיונות, חלקם מוצלחים, של יחידים להציל יהודים מגירוש מזרחה. באואר מספר שבאחד מימי ששי של חודש תמוז (יוני – יולי 1942) נודע לרב וייסמנדל, שכנראה נמנה כבר על ה"קבוצה", על אדם ששוחרר מגירוש ע"י תשלום לוויסליצני. הדבר עורר אותו לנסות להציל את שארית יהודי סלובקיה, באותו אופן. הוא פנה, בשם רבני העולם[26], אל הוכברג, ששיתף פעולה עם ויסליצני, וביקשו להציע לאדונו שתמורת דחיית הגירושים של יהודי סלובקיה, הוא יקבל דמי כופר ואליבי על התנהגות הומנית לאחר המלחמה[27].

 

בספרו של הרב וייסמנדל[28] כתוב שתשובתו של ויסליצני הייתה שתמורת 50,000 דולר ייפסק הגירוש, בתנאים הבאים:

·            כביטוי לרצון טוב, יימנעו שלושת הגירושים הקרובים (רוטקירכן[29] טוענת שתיקוני המסילה ושימושה להובלות של הצבא אל חזית המזרח מנעו את הגירושים[30] ).

·            תשלום ראשון של 25,000 דולר, לאחר כ- 10 ימים.

·            התשלום השני בסך 25,000 דולר לאחר שבעה שבועות.

·            הכספים חייבים להגיע מחו"ל (כולל ראיות לכך).

·            היהודים חייבים להשפיע על הסלובקים להפסיק לדרוש את המשך הגירושים. עובדה זאת מתיישבת עם טענתו של באואר[31] שהסלובקים יזמו את הגירוש, למרות שלא היו בסוד עניין ההשמדה.

·            היהודים חייבים להשיג מימון מהיהדות העולמית כדי להרחיב את מחנות עבודה הכפייה בסרד, יהנה ונאוואקי ומפעלים בערים שונות בסלובקיה. באואר מסביר דרישה זאת כך שהפיכת שארית יהדות סלובקיה לפרודוקטיביים, תשמש סיבה כלכלית, לסלובקים, שלא לגרשם[32].

לצורך התארגנות להשגת המימון עבור תשלום השני ושוחד לפקידים סלובקים, נשלח שליח לשוויץ, אל נציגי הג'וינט, הקונגרס הציוני והסוכנות היהודית. קבוצת העבודה פנתה ליהודי הונגריה, שעדיין חיו בשלווה יחסית[35]  וביקשו עזרה כספית, אולם העזרה בוששה להגיע גם משם.

בינתיים פג מועד הפירעון השני. לפי האמור ב"מן המצר", הרב וייסמנדל פיתח ציפיות רבות שתשלום זה יגיע מסאלי מאייר. ציפיות אלה היו מבוססות על מה שנאמר ע"י הציונים בהונגריה[36]. אך במקום כסף, קיבל, מספר שבועות לאחר המועד המותנה לתשלום השני, מכתבים ממאייר ומשוואלב. וזה תוכן מכתבו של מאייר:  

סכום של חמשים אלפים דולר הוא סכום גדול עבור מדינה קטנה כמו סלאוואקיא, הבודגעט [התקציב] בשנה של אשתקד לא הי'[ה] אלא איזה אלפים יחידים: והמעשיות שאנו מספרים, שהשנה אנו צריכים לכסף יותר, והמכתבים שהוספנו מפולין גולי ארצנו, סיפורי מעשיות מוגזמים, כאלו הם ההרגל אצל ה"אסטיודענטום" [יהודי המזרח – כינוי מתנשא של יהודי מערב אירופה ליהודי מזרחה] הדורש תמיד את הכסף: בכלל אין בכוחם עתה לשלוח אפי'[לו] פרוטה אחת, כי הכסף בא מאמריקה ושם יש איסור הוצאת כספים למדינת האויב: ומה שאפשר לעשות, הוא איזה הספקה מדי חדש בחדש, כמקדם – וגם זה רק בהסכם הדזשאָינט [הג'וינט] בהונגאריא – על פי איזה חשבון של חוב ישן מלפני איסור הוצאה מאמעריקא[37].

 

המכתב השני, היה כתוב בעברית, אך באותיות לטיניות ונשלח ע"י שוואלב[38] לחברי החלוץ, כנראה, בפרסבורג (ברטיסלבה). וזה תוכן המכתב כפי שמובא ב"מן המצר":

מאחר שמזדמן שליח, הוא כותב להחבריא שעליהם לזכור תמיד, את הדבר היותר נחוץ שהוא העיקר שצריך שיהיה נגד פנינו תמיד, שסוף כל סוף ממלכות הברית ינצחו. ואחר הנצחון יחלקו את העולם מחדש בין העמים, כמו שעשו בסוף המלחמה הראשונה. ואז פתחו לפנינו את הדרך למען הצעד הראשון – ועתה ככלות המלחמה, עלינו לעשות הכל שארץ ישראל תתהווה למדינת ישראל … צריכים אנו לדעת כי כל העמים בין ממלכות הברית שופכים דם לרוב, ואם אנו לא נביא קרבנות, במה אפוא נקנה את הזכות לגשת אל השולחן בשעה שיעשו את החלוקה של העמים והארצות אחרי המלחמה, ואם כן שטות ואפילו חוצפה הוא מצידנו לשאול מאת הגויים ששופכים את דמם, שהם יתנו רשות להביא את כספם למדינת אויבם, להגן על הדם שלנו – כי rak b'dam tihje lanu haarez[39]   זהו מה שנוגע להכלל – ומה שנוגע אליכם בני החבורה atem tailu[40] ולמען זה אני מזמין לכם כסף בדרך שחור, על ידי שליח זה[41].

 

" … בערב שבת תשובה …" תש"ג (18.9.42)[42] חטף ויסליצני 3000 יהודים מהכלואים בשלושת מחנות הכפייה, "וסחבום במסע רצח ביום הכיפורים – הי"ד" כדי לדרבן את קבלת הכסף[43]. אחרי לחץ שהפעיל הרב על יהודי הונגריה, למחרת יום כיפור הגיעו מהם 25 אלף דולר. הביא את הכסף ר' נפתלי טרייטל ומקורו, כנראה, ביהודי החרדי ההונגרי דיולה לינק[44]. הכסף נמסר לויסליצני[45], באמצעות הוכברג[46]. כמו כן, שוחדו ד"ר אנטון וואשק ראש מחלקה 14 ופקידים סלובקים אחרים[47].

 

גירוש יהודי סלובקיה התחדש, אחרי שנתיים של שקט יחסי, באוקטובר 1944, עם פרוץ המרד הסלובקי.

 

לאחר הצלחת עצירת הגירושים מסלובקיה, החלה "קבוצת העבודה", בשיתוף פעיל של הרב וייסמנדל להרחיב את השיטה להצלת שארית יהודי אירופה.

 

באואר כותב שהסכום הנמוך של 50 אלף דולר שנדרש הרב וייסמנדל לשלם תמורת עצירת המשלוחים מסלובקיה, הביא אותו להבנה שיתכן ולא הכסף הוא המניע העיקרי לשיתוף הפעולה של הגרמנים, אלא רצון מנהיגי הס.ס. והימלר בראשם, לפתח קשר עם ארה"ב, נוכח תפנית לרעת גרמניה במהלך המלחמה[48]. שבתי טבת, עיתונאי וביוגרף, כתב ספרים רבים וביניהם ביוגרפיה של בן – גוריון, מוסיף שהגרמנים בדקו אפשרות מו"מ לשלום עם מעצמות המערב, ללא בריה"מ[49]. ע"פ שיטה זאת, היהודים היו אמורים להיות הצינור אל הממשל האמריקאי. ד"ר גילה פטרן, ילידת סלובקיה, מרצה באוניברסיטה העברית, בעלת מחקרים בנושא השואה והאנטישמיות, טוענת שבבסיס ההצעה עמד הרעיון של מעורבות יהדות העולם, דבר שכנראה, עלה בקנה אחד עם שאיפתו של הימלר. היא מוכיחה, בעזרת מסמכים גרמניים, את טענת הרב וייסמנדל שהגרמנים היו להוטים אחר מטבע חוץ יהודי[50].

 

באוקטובר 1942, הוא פיברק מכתב, מ"פרדיננד רוט" נציג הרבנים העולמי, שקיבל, כביכול, משוויץ, בו זוכה ויסליצני לשבחים על הצלחתו הרבה בסלובקיה ובו נרמז על התועלת הרבה שתצמח לו אם ירחיב את המבצע על פני אירופה כולה[51].

 

סביר להניח ש"תוכנית אירופה" הייתה ידועה להימלר. באואר, בהתבססו על עדות ויסליצני מ- 1946, כתב שזה דיווח לאייכמן, שחרף היותו כפוף להיינריך מילר, שמר על קשר ישיר עם הימלר. ויסליצני, גם נקב בסכום 2-3 מיליון דולר, בידיעת הימלר[52]. אולם "קבוצת העבודה" התקשתה לשלם את המקדמה בגובה 200 אלף דולר. הרב וייסמנדל פנה לסאלי מאיר, נציג הג'וינט בשוויץ, שתחילה סרב לצעד זה מכיוון שחשש מתרמית גרמנית, אך מאוחר יותר עשה כמיטב יכולתו לגייס כסף, נוכח המחסור במזומנים. בצר לו פנה הרב וייסמנדל, דרך נתן שוואלב, אל וועד ההצלה בקושטא כדי שהיישוב בארץ יגייס את הכסף[53].

 

הנהלת הסוכנות התלבטה כיצד לנהוג ונראה גם שלא ממש הבינה במה מדובר. מדו"ח שהעביר שוואלב לארץ, בסוף 42', בו המליץ להיענות להצעה, יותר משקלטו חברי הסוכנות, את ענין "תוכנית אירופה", עדיין חשבו שנושא הצלת יהדות סלובקיה[54] הוא במרכז העניינים. בינואר 43' הודיעה הסוכנות לזילברשטיין על היענות עקרונית לבקשה. פומרנץ פקפק באפשרות כי אפילו סכומי כסף נכבדים יעזרו. כן גם ליכטהיים וגזבר הסוכנות אליעזר קפלן[55]. לעומתם, תמך שוואלב בתוכנית. פרופ' דינה פורת, היסטוריונית מאוניברסיטת תל- אביב, אומרת שאחרי אפריל 43' ניכר שינוי בגישה לתוכנית בשל –

[1] האכזבה מתוצאות ועידת ברמודה, שחשפה את אי רצון בעלות הברית להציל יהודים ולא נותר אלא לפנות אל הגרמנים באמצעות "קבוצת העבודה".

[2] משהוסר האיום של חידוש הגירוש באפריל, של יהודי סלובקיה, גבר האמון באפשרות של "תוכנית אירופה".

[3] פגישת גיזי פליישמן עם ויסליצני במאי, בו מסר לה שקבל אישור לשאת ולתת עם היהודים ועמד על התנאים של מקדמה ותשלום שבועי רציף של 200 אלף דולר, כ"א. גם אנשי קושטא הצטרפו למצדדים.

 

פורת מדייקת שתמיכתם לא נבעה בהכרח מהביטחון בסיכויי התוכנית אלא מ"נימוקים שברגשי מצפון ומתוך חשבון היסטורי לטווח הרחוק". במקביל ללחץ חזק שהופעל ע"י "קבוצת העבודה" על הנהלת היישוב, פעלו בארה"ב סטיפן וייז – נשיא הקונגרס היהודי האמריקאי ונחום גולדמן – מנהיג ציוני חשוב, כדי להשפיע על הממשל שיאפשרו לג'וינט להפקיד 200 אלף דולר בחשבון חסום, עד סוף המלחמה, בשוויץ, דבר שאושר רק בדצמבר 43'. אולם פתרון זה היה למורת רוחה של גיזי פליישמן, שבמכתבים קורעי לב ביטאה את התסכול הסובב אותם[56].

 

בסופו של דבר, הסוכנות שלחה (דרך קושטא ודרך שליחיו של נתן שוואלב), לשיטת פורת, 150 אלף[57] דולר או  לשיטת באואר, 132 אלף דולר[58]. סאלי מאייר (ג'וינט) העביר 53000 דולר[59]. אולם הכסף הגיע ב- 9.8.43 (באיחור של 9 ימים)[60].

 

בתחילת ספטמבר 1943 אחרי חזרת ויסליצני מיוון, שם היה ממונה על גירוש היהודים, הודיע ל"קבוצת העבודה" שהגרמנים חזרו בהם מהחלטת הפסקת הגירוש באירופה "שכן אי אפשר לקיים משא ומתן רציני עם צד שדחה וחזר ודחה מועדים שנקבעו, ולא העלה הצעות של ממש". חרף זאת קיבל עוד 10 אלפים דולר כ"פיקדון". מאוקטובר, כשנה אחרי תחילת המו"מ, ניתק הקשר עמו[61].

 

לדעתי, יש לעשות הבחנה בין יהודי צ'כיה ליהודי סלובקיה. הראשונים הנם מערב אירופאים בעליל – שפתם היא גרמנית ולא יידיש. רובם משכילים ומיעוטם דתיים ולא ידוע לי על קיום חרדים ביניהם. לא כן הדבר בסלובקיה, כאן ניכרה השפעת מערב אירופה במידה פחותה לאין שיעור. הרב וייסמנדל היה יהודי מזרח אירופאי טיפוסי בעצם היותו חתנו של הרב אונגר ובשל קשריו הענפים עם העולם החרדי בפולין ובהונגריה. אכן, הוא היה גם "איש העולם" – הוא ביקר מספר פעמים בספרית Bodleian באוקספורד, פיתח קשרים עם משרד החוץ הבריטי, עם הארכיבישוף מקנטרברי ונסע לארצות שונות וכו'. חרף המיזוג הזה בין מזרח למערב, הרב היה יהודי חרדי, על פי הדפוס המוכר במזרח אירופה.

 

עניין היחסים בין ה"וועסט יודען" ל"אוסט יודען", נדון במקומות שונים וקיבל ביטוי רב גם בספרות. הסופר ישראל יהושע זינגר, בספרו "בית קרנובסקי" כתב על ההתנשאות של יהודי מערב אירופה על המהגרים מפולין ועל הזלזול והלעג שהפגינו כלפיהם האחרונים.

חנה זמר, ילידת ברטיסלבה, עיתונאית ועורכת עיתון "דבר" בעבר, חוזרת, בספרה "אלוהים כבר לא גר שם יותר", למחוזות עברה. היא כותבת:

גם באואר[64] כותב שרוב יהודי סלובקיה היו מזוהים עם האורתודוקסיה, שלשונה היה, לרוב, יידיש והנהגתה הייתה חרדית אנטי ציונית.

 

ייתכן שמתח זה שהיה קיים בין שתי התרבויות היהודיות, בתנאים שבעוד צד אחד מתמודד עם מציאות של אבדון ומנסה נואשות להיאחז בכל שביב של תקווה, הצד השני, היושב לבטח, אכן עושה כמיטב יכולתו, כדי לסייע, אך במגבלות האפשר, הראוי והחוקי, הוליד את תגובתו החריפה של הרב וייסמנדל, כלפי מאייר אותו הוא מכנה "וועסטיודע מתבולל"[65]:

איך יעלה על דעתנו כי יבא הוועסטיודע איש הדזשאינט [ג'וינט]… ויאמר לנו בפה מלא שאין כאן חומרא ומקום להתפעלות – אין כאן לא דם ולא דמעות, אבל יש כאן קנוניא של "אסטיודע" להוציא ממון שלא בדין – הכל שקר, הכל כזב, אין זה אלא נוסחא הידועה של מעשיות של פחד מן ה"שנאררער" מפולין … "[66].

 

פרט לטענת הרב וייסמנדל, אין כל עדות שסאלי מאייר אכן כתב את המכתב, אך אין בעובדה זאת כדי להוכיח את ההפך. אני נוטה להסיק שהיו בעבר התבטאויות בהקשרים שונים, שהקרינו זלזול ביהודי מזרח אירופה. ניתן להניח שהזמן הרב שעבר עד שהרב וייסמנדל ערך את זכרונותיו, בלבלו את התאריכים ואת ההקשרים, אולם יש לדחות מכל וכל את האפשרות שהרב וייסמנדל בדה את המכתב מליבו.

 

אף אם מאייר אכן התבטא באופן בו הואשם, קשה לראות בזה כוונות זדון. אין לשכוח שעל כתפיו הייתה מוטלת אחריות כבדה מאד ובתנאי הלחץ בהם עמד, ייתכן ונתפס להתבטאות בלתי מוצלחת. נראה לי כי הרב וייסמנדל נשא עימו משקע מר על שמאייר פעל "לפי הספר" – עמד על שמירת חוקי ארה"ב (לפחות באופן הצהרתי) בקשר להעברת כספים לארצות הכבושות. הביטוי המעליב היה אך "הקש ששבר את גב הגמל"[67].

פורת ובאואר טוענים ששואלב מכחיש נמרצות ("לא היה ולא נברא") את קיום המכתב[68].

סמי קאופמן[69], עיתונאי חרדי, תוקף במאמר המופיע באתר "מנוף" באינטרנט[70], את ראשי הציונות. בראיון שנתן לו אנדרי שטיינר, מפעילי קבוצת העבודה", ב- 1990, הוא מספר שבאחד ממפגשי "קבוצת העבודה", במשרד ויצ"ו, סיפרה לנוכחים גיזי פליישמן על מכתבו של שוואלב. שטיינר לא ידע לאשר אם היא ראתה את המכתב, או אם הרב וייסמנדל תרגם לה אותו.

באואר[71] אינו דוחה את טענת הרב, אלא מנסה לספק הסברים לאפשרות שיש בה ממש. ראשית, שטיינר אישר זאת, למרות שלא היה מסוגל לזכור את תאריך המכתב. באואר משער שהמכתב נכתב בתקופה מוקדמת יותר, כאשר טרם היה מידע על השמדת היהודים בפולין ואז הדברים לא נשמעו כל כך רע. לדעתו, שוואלב ניסה, באופן זה, להביע צער על הקורבנות של הפוגרומים בפולין, מכיון שהוא לא העלה על דעתו שמדובר בהשמדה.

 

קאופמן מצטט מ"במעלה"[72] של 21.10.42 – "תורת המלחמה שלנו":

אם הציטוט מדויק, אזי מסתבר שרטוריקה ממין זה הייתה מקובלת למדי. בדיעבד, היא נראית רע, אך הסיבה לכך היא שכיום ידועה היטב משמעות "הפיתרון הסופי". קאופמן מנצל טקסט זה באורח ציני כדי להפיק ממנו הון פוליטי. "במעלה" מדבר על קורבנות העבר שמצדיקות מדינה. אין מרושע יותר מלתת לו פירוש מעוות של תקווה להמשך שפיכות דמים למען תועלת כלשהי.

באואר מבקש לציין שיש הפרזה בהערכת מעמדו הרשמי של שוואלב. הוא היה אדם צעיר "בעל השקפת עולם צרה, שעם פרוץ המלחמה נשאר בשוויץ במקרה, פחות או יותר, ורק לאחר מעשה הוכר בתור נציג החלוץ. הוא בהחלט לא היה נציג הציונות העולמית, כפי שתאר וייסמנדל".

רוב השליחים באירופה, שבו לבתיהם זמן קצר אחרי פרוץ המלחמה, בעוד ששוואלב נשאר בז'נבה ובכשרונו ובמסירותו הרבים הצליח להקים, כפי שאומר טבת, סוכנות ידיעות של אדם אחד, והוא מצטט מדברי באואר "מרכז של רשת קשרים הפרושה על אירופה הכבושה כולה"[73].

יכולתו הרבה ונחישותו של שוואלב ראויים לכל הערכה, אולם אין בכך כדי לסלק את האפשרות שהוא אכן כתב ברוח המכתב כפי שהרב טוען נגדו. הסברו של באואר שאפשר והדבר קרה בתקופה שאיש לא העלה על דעתו את המתרחש במחנות פולין, נראה ראוי וזאת למרות שטבת, משוכנע בעליל שמכתב זה לא היה ולא נברא. אולם טבת בונה את קביעתו בהתבססו על הכחשתו של שוואלב ועל פעליו הרבים ונראה לי כי לא די בזה.

 

בהתבסס על ספרו ומכתביו של הרב וייסמנדל, קיים קושי רב לקבוע תאריכי ארועים רלוונטיים לנושא. אחת הבעיות היא שבספרו "מן המצר" סדר העניינים אינו כרונולוגי, אלא יותר אסוציאטיבי וברוב המקרים הרב מזכיר תאריכים חלקיים, לרוב בזיקה לחגים ומועדים יהודיים, כך שקשה להסיק מהם את הרצף ההיסטורי.

הדרי מצביע על אמצע יוני 1942 – מועד תשובתו של ויסליצני להצעת עצירת המשלוחים מסלובקיה (ע"פ הרב וייסמנדל), כעל זמן הקמת "קבוצת העבודה"[74]. באואר מתפלמס עם כתביו של הרב וייסמנדל וגורס שה"קבוצה" כבר הייתה קיימת זה מכבר[75]. פטרן טוענת, בהסתמך על זכרונות אוסקר נוימן ש"קבוצת העבודה" כגוף מגובש היטב שפעל תחת "ניצוחה של גיזי פליישמן", כאשר הופיע הרב וייסמנדל, לראשונה, ב- 5.3.42, כממלא מקום הנציג האורתודוקסי גרוס, שנאלץ להסתתר[76]. רוטקירכן מציינת שהארגון המחתרתי עשה פעולות הצלה ספורדיות מאז כיבוש אוסטריה, היא התגבשה ל"קבינט מצומצם", הפועל באופן יזום ומתוכנן להצלת יהודים, מאוגוסט 1942, לאחר גירוש קרוב ל- 55,000 יהודים[77].

 

אין הבדל מהותי בין הגרסאות השונות וכולם מציינים שהצטרפותו של הרב וייסמנדל ל"קבוצת העבודה" הפיחה בה רוח חדשה והוא הפך להיות גורם דומיננטי בפעילות הקבוצה. כמו כן הפכה הקבוצה להיות גוף מסודר עם בעלי תפקידים, ניהול דיונים, דיווחים וקבלת החלטות[78].

 

בפרק "על הצעק מתהום הדם – צחוק ממרום הדמים"[79] ב"מן המצר", יש מעיין כרוניקה, שעשויה לסייע לנו לתארך את רצף הארועים.

המחבר מעיד על עצמו כי שורות אלה נכתבות "חמש עשרה שנה [1957]… מן היום ההוא בחדש תמוז תש"ב" (יוני – יולי 1942).

 

המפתח לחישוב המועדים נעוץ במועד הנדרש לתשלום השני: "והיה המצב איום – סוף זמן של שבע שבועות שעליהם התנה וויסליצעני כבר עבר בסוף חדש אב תש"ב …"[80].

בתנאי הראשון של ויסליצני נאמר, שכמחווה לרצון טוב, לא יתבצעו הגירושים בימי ו' הקרוב, ג' שלאחריו וביום ו' השני – "ביום ו' השני … מסרנו [להוכברג] … את כ"ה אלפים – הלך אל וויסלצעני והתחילו בעזהי"ת שבע שבועות של מנוחה, שאחריהם הי'[ה] לנו לסלק את כ"ה אלפים השניים"[81]. לפי זה גם התשלום השני היה צריך להתבצע ביום ו'. התאריך המתאים ביותר הוא כ"ד אב תש"ב – 7.8.42.

 

לפי זה, התשלום הראשון נמסר ביום ששי ד' תמוז תש"ב – 19.6.42. מכאן ניתן להסיק שקבלת תנאי ויסליצני, שניתנה כ- 10 ימים קודם לכן, הייתה ב– 10.6.42.

הבעייה במסקנות אלה שהן סותרות את המתואר בספר על זמן התחלת התהליך, עת היה הרב עד שמיעה, "באיזה ערב שבת בתמוז תש"ב"[82] (תאריך אפשרי מוקדם ביותר – 19.6.42) לדיווח הטלפוני של הוכברג לויסליצני על השלמת טרנספורט של 3028 נפשות.

לדעתי, חרף ציון "ערב שבת בתמוז", ארוע זה לא יכול היה להתרחש בתמוז, אלא בשליש האחרון של חודש סיוון (5 – 15 ביוני). נראה לי שמקור הבלבול הוא בחשיבות הרבה של חודש תמוז להתחלת תהליך עצירת המשלוחים[83].

 

דחיית התשלום השני. הרב וייסמנדל מפרט עד כמה נחוץ היה כסף למטרות שיחוד פקידים סלובקיים, לעזרת אלה אסירי מחנות סלובקיה, ולעזרת יהודים מפולין כדי להבריחם להונגריה ולרומניה. הרב מתאר כיצד האמין שגם בעולם החופשי מתגייסים ראשי הציבור ורבנים כדי לסייע לאחיהם בארצות הכבושות. הוא פונה אליהם לבקשת עזרה כספית דחופה במכתב "בלשון רבני כנהוג". כן עשתה גיזי פליישמן וכתבה לסאלי מאייר, לאנשי הסוכנות ("אגענץ") ולנתן שוואלב "אשר ספרה גדולות מזריזותו ואמונתו". משלא הגיעו תשובות ע"י הבלדר, ניסתה לדרבן את מאייר, ע"י משלוח מכתב לאיש הקונגרס – זילברשטיין. גם הרב חזר ושלח מכתבי תחנונים, אך ללא כל קבלת תשובה. "ובנתיים כבר עבר סוף הזמן של שבע השבועות …"[84]שבר רגליו ומאושפז בשוויץ. הוא הצליח לקבל דחייה של "ג' או ד' שבועות" מויסליצני[85]. (7.8.42). ביאושו, חזר הרב והציף, כל מי שיכול היה להיות לעזר, בגל מכתבי תחנונים, בד בבד עם בדיית סיפור על מכתב חדש, בו כתוב שהשליח

 

לפי חישובי, הדחייה הייתה עד סוף אוגוסט או עד סוף השבוע הראשון של ספטמבר.

 "ויהי היום סוף כל סוף באת הישועה" והגיעו מכתבי מאייר ושוואלב[86]. לפי חישובי, הזמן האפשרי להגעתם הוא במחצית הראשונה של ספטמבר – סמוך לראש השנה תש"ג[87].

ב- 18.9.42 ("ערב שבת תשובה") נחטפו 3000 יהודים, מתוך כוונה לשלח אותם להשמדה. העזרה הגיעה בסופו של דבר למחרת יום הכיפורים ב- 22.9.42, מהעדה החרדית מהונגריה והגירושים פסקו עד "… מחרת יום הכיפורים תש"ה – עד בלבול מלחמת הפארטיזאנים"[88].

התנעת רעיון "תוכנית אירופה" החלה ב- 4.10.42 באסרו חג סוכות תש"ג[89].

 פורת[90] מפקפקת בקיום מכתב מאייר, מכיוון שבסוף 42' כבר ידעו הארגונים היהודיים על ההשמדה השיטתית באירופה ולכן היא תמהה כיצד יכול היה המכתב לטעון על הגזמה.

ד"ר אשכולי (וגמן), חוקרת תקופת השואה באוניברסיטת בר-אילן[91], אומרת שבן גוריון, בחזרתו מארה"ב, בנובמבר 42', ועמו "תוכנית בילטמור", שעניינה היה בשאיפת הציונות להקים יישות מדינית בארץ ישראל, בה ייקלטו מיליוני יהודים, טרם ידע על ההשמדה באירופה. המפנה במודעות ההנהגה הארץ ישראלית למשמעות השואה, חל בנובמבר 42', עם סילוק האיום הגרמני מעל ארץ ישראל, בעקבות ניצחון הבריטים את צבא רומל באל-עלמיין, נחיתת כוחות בעלות הברית בצפון אפריקה וניצחון הסובייטים בסטלינגרד. גורם מרכזי שסייע בחשיפת מוראות השואה בפולין ובהפנמתו במודעות הציבור הרחב, היה קבוצה בת 69 אזרחים מארץ ישראל, שנלכדו בפולין, עם פרוץ המלחמה, ושבה ארצה בעקבות עסקת החלפה עם גרמנים מהארץ (טמפלרים). אלה הביאו את סיפורי הזוועה, שבארץ התקשו לקבל עד כה, ממקור ראשון. החל מה- 22 בנובמבר, החלו לפרסם מידע זה בעיתונות וברדיו, אורגנו עצרות אבל, היו דיבורים על הקמת צבא יהודי ונבחנו תוכניות להרחבת השליחות באירופה.

 

אם "המכתבים" אכן הגיעו במחצית הראשונה של ספטמבר 42', אזי יכול היה להיות ממש בטענת "סיפורי מעשיות מוגזמים", המיוחסת ע"י הרב וייסמנדל לסאלי מאייר.

פורת דוחה את אפשרות מכתבו של שוואלב, בין השאר, בנימוק שהן הרב וייסמנדל והן גיזי פליישמן לא חסכו במילות חיבה והערכה במכתביהם אל שוואלב ולו גם באלה שמועדם היה אחרי ש"תוכנית אירופה" ירדה מן הפרק[92].

 

ואכן, הצורך בתיארוך המכתבים נובע מהכוונה לנסות לאמת את קיומם עם תגובות של חברי "קבוצת העבודה". נראה, כי חרף דבריה של פורת, ניתן לזהות סימנים רלוונטיים של תרעומת, במכתבי הרב וייסמנדל ופליישמן, המיועדים לנתן שוואלב. מצאתי שתי דוגמאות לכך:

הדוגמא הראשונה זוהתה במכתב שכתב הרב וויסמנדל ב- 23.12.1942 כנראה למרכז "החלוץ" בז'נוה[93]. במכתב נאמר:

… אין אנחנו מבינים איך אתם אוכלים ושותים, איך אתם ישנים על מטתכם, איך אתם מטיילים בחוצות (וכמדומני שאתם עושים כל זה) וזה האחריות מוטל עליכם, וזה חודשים אנחנו צועקים ועדיין כלום לא עשיתם.[94]

 

מעבר לדברים הקשים שהרב מטיח בקוראי מכתבו, אני מוצא כאן גם עקיצה, שעשויה לשרת את ענייננו. הרב מטיח בהם, בין השאר שהם "מטיילים בחוצות". לכאורה השימוש ברעיון הטיול אינו לעניין ודי היה לו לכתוב שהם אוכלים, שותים וישנים. יש להיזכר שמושג ה"טיול" אצל הארגונים הציוניים באירופה היה שם צופן להצלה ע"י הברחת גבול. המושג חוזר על עצמו במסמכים שונים הקשורים לסלובקיה, להונגריה[95] ויתכן שגם במקומות אחרים.

 

על האמירה "אתם טיילו" במכתב הקונטרוברסלי של שוואלב, כותב בהמשך הרב וייסמנדל, כי "ימים ושבועות עברו" מבלי שהבין את משמעות המלים, עד אשר הוברר לו פירושן. לפיכך, במכתב שבדוגמא, נראית הערת "מטיילים" כרמיזה עוקצנית למכתב של שוואלב.

 

והדוגמא השנייה – תגובתה של גיזי פליישמן. ב"מן המצר" כתוב שהרב טען שחברי "קבוצת העבודה" לא היו מודעים, במשך חודשים, לתוכן מכתב שוואלב[96]. הם זועזעו, כנראה, קשות, כאשר הרב עדכן אותם על הנאמר ותגובת גיזי פליישמן הייתה מכתב קשה לשוואלב, כנראה, מ- 14.1.43, בו היא מתלוננת על אדישות הארגונים הציוניים בהונגריה לבקשות הסיוע הכספי של יהודי סלובקיה. בסוף המכתב היא כותבת:

אין אנו מבקשים אלא רק כסף, שמטבעו אם הוא אובד, ניתן להשיבו, אך חיי אדם אם יאבדו, שוב אין להשיבם. ואסיים בלשונו של נתן [שוולב] – אל תשכחו את הדבר היותר חשוב[97].

 

פליישמן משתמשת בביטוי דומה לביטויו של במכתב שוואלב: "לזכור תמיד את הדבר הנחוץ". נראה לי כי ניתן לזהות בשימושה בביטוי זה מחאה מרומזת על אמירתו של שוואלב במכתב המיוחס אליו.

 

מעבר לדוגמאות אלה, צודקת פורת, שבמכתבים אל שוואלב ניכרת חיבה והערכה כלפיו. לדעתי אין בזה כדי לסתור את אפשרות קיום המכתב. ניתן להסביר זאת ע"י תכונת הפרגמטיות של הרב וייסמנדל. במצוקת החיים תחת הכיבוש הנאצי, הוא לא איפשר לעצמו את התענוג לבוא חשבון עם יריביו. היו דברים חשובים יותר לעשות מאשר לנקום ולנטור. אין ספק שב"קבוצת העבודה" מזהים בשוואלב בעל ברית ושותף כן למטרתם וברור כי לאיש לא היה עולה בדעתו לבזבז אנרגיה על מלחמות יהודים.

 

עצם הצטרפותו ל"קבוצת העבודה" מהווה עדות לפרגמטיות שלו. בראשית קיומה של הקבוצה, לא היה בה ייצוג אורתודוקסי, למעט של נציג בשם שלמה גרוס. הדבר הציק לרבנים אונגר ווייסמנדל, שכינו את פעילות הקבוצה "פוטש נגד האורתודוקסים". אולם משהחמיר המצב והגירושים היו בעיצומם, הצטרף הרב וייסמנדל וסולקו כל החומות בין חברי הקבוצה, חרף ההטרוגניות הרעיונית והדתית של חבריה[98].

 

עדות נוספת להיותו פרגמטי יש ביצירת הקשר עם קרל הוכברג, ששיתף פעולה עם ויסליצני. באואר, בהתייחסו להוכברג, אינו מנסה לעדן את לשונו, כחוקרים אחרים, שכינו אותו מפוקפק וכדומה, אלא טוען שאיש זה היה אחד הבוגדים היהודיים בתקופת הנאצים. הוא כיהן כראש "המחלקה לעניינים מיוחדים", שנטלה חלק פעיל בגירושים[99]. ברור שמעשיו של הוכברג לא נעלמו מעיני הרב[100], שזיהה בו, בנוסף לרשעותו, גם את היותו מגלומן ועל כן חלק להאכבערג כבוד הרבה, כי האומדנא שלי עליו היתה, שבעיקר טבעו הוא רודף כבוד ותאוה בלי גבול – ובדמיונותיו רואה הוא את הרשע [הגרמני] מנצח ומולך בכיפה על כל העולם, והאמין בעצמו שאז יהי' הוא מושל היהודים במאדאגאסקאר[101].

 

לפיכך, לא נראה לי כי מכתבי הרב וייסמנדל העוסקים בניסיון סיזיפי לגייס עזרה להצלת חיים, יעסקו גם בקטנוניות כמו התחשבנויות סביב אמירות בלתי מוצלחות של איש זה או אחר. רק אחרי שנים רבות, כאשר הזמן לא הביא מזור לרוחו הסוערת והתסכול והכאב לא קהו, ואולי אף חש הרב כי מצב בריאותו מתדרדר ויומו קרב, נוצר הצורך לתעל רגשות אלה אל הכתב.

במידה ו"מן המצר" נכון ומשקף את דברי הרב וייסמנדל, אזי מסקנתי היא שפרמטר התיארוך, מאשש את טענתו, שסיפור מכתבו של שוואלב, הינו נכון.

 

היעדר מסמכים מקוריים אינו מאפשר להסיר ספקות בדיוק התכנים ובאמינותם, כפי שמסרם הרב וייסמנדל. אולם, לי אין ספק, שגם אם דברי הרב מדויקים להפליא, שוואלב ומאייר חפים מהכוונות שיוחסו להם וההשלכות ההיסטוריות של דבריהם חרגו מכל פרופורציה.

עד כאן עסק החיבור בסוגיית עצירת הגרוש בגין השיחוד, בעיקר ע"פ גרסתו של הרב וייסמנדל. זה המקום להעמיד במבחן גרסה זאת, ע"י השוואתה לגירסאות המעורבים האחרים בפרשה.

פטרן[102] בדקה גירסאות שונות, על יצירת הקשר עם ויסליצני, שיחודו ועצירת המשלוחים. הטבלה[103] הבאה מציגה את מגוון המקורות.

אישיות	מקור ומועדו	יוזם רעיון השוחד, עיתוי ויעד	זמן המו"מ עם הוכברג / ויסליצני	גובה השוחד הנדרש	אופן התשלום הנדרש ובפועל		אישור אייכמן
					תש. 1	תש. 2
אוסקר נוימן	ספר זיכרונות	חודש יוני והיעד ואשק.	יולי
הרב וייסמנדל	ספר זיכרונות, אחרי 15 שנה	גרינהוט באמצע יוני	אמצע יוני עד אמצע יולי
אהרון גרינהוט	ספר זיכרונות		אוגוסט
הרב פרידר	יומן	לאחר שביוני גורשו 11092 נפש – אחרי 19.6 ואחר כך הייתה הפוגה של שבועיים.	מיוני ואילך
גיזי פליישמן	מכתבים מהתקופה		במחצית השניה של יולי	כנראה 50 אלף.	25 אלף ב- 17.8.42.	בתחילת אוקטובר	כנראה השוחד מוסכם ע"י אייכמן
יוסף בלום	דו"ח מ- 1943			50 אלף.		20 אלף ע"י ד. לינק – יהודי הונגרי סלובקי, למחרת יוה"כ.
אנדרי שטיינר	עדות אחרי המלחמה			50 אלף.	הפוגה באוגוסט ואחריה עוד 3 טרנספ'.
טיבור קובאץ'	עדות אחרי המלחמה			50 אלף בתשלומים.
דיטר ויסליצני	עדות מ- 1946		החל מקיץ 42' וכן בספטמבר		25 אלף שלשל כנראה לכיסו.	באוקטובר – 20 אלף.	אייכמן עודכן בנובמבר

 

בהסתמך על המקורות השונים, מציגה פטרן את תהליך עצירת גירוש היהודים מסלובקיה, באופן הבא:

•          תוכניתו של הרב וייסמנדל להפסיק את הגירוש, ע"י שיחוד, הבשילה ביולי – אוגוסט.

•          עד תקופה זאת גורשו כבר כ- 55 אלף יהודים מתוך 60 אלף שויסליצני תכנן לגרש בשלב הראשון.

•          חל שינוי בדעת הקהל הסלובקית, כתוצאה מידיעות על רצח יהודים בפולין וגילויי אכזריות אחרים כלפיהם. "קבוצת העבודה" דאגה להציף מידע זה אצל ראשי הממשל והכנסייה.

•          גילויים אלה השפיעו גם על תגובת היהודים שנותרו בסלובקיה, שהתנגדותם לגירוש גברה וכן גברה הבריחה להונגריה.

•          כלכלת סלובקיה נקלעה למשבר בזיקה לגירוש היהודים. ניכר מחסור בכוח אדם מיומן.

•          אי שיתוף פעולה של ראשי גורמים ממשלתיים מתונים עם תביעת מאך – שר הפנים, לביטול תעודות חסות ליהודים.

 

גורמים אלה יצרו תנאים מתאימים להיענות חיובית של ויסליצני להפסיק את הגירושים תמורת שוחד. זאת גם הסיבה, כנראה, שתנאיו לעיסקה עמדו על שכנוע אנשי ממשל סלובקים שלא יפעילו לחץ להמשכת הגירוש.

 

פטרן מוסיפה שהטרנספורטים שיצאו בספטמבר וב – 20 לאוקטובר (למחרת יום הכיפורים) אורגנו בחשאי ע"י גורמים קיצוניים ולא היה להם כל נגיעה אל התעכבות המחצית השנייה של השוחד.

 

מסקנתה של פטרן היא שחרף התועלת בפעולות הרב וייסמנדל לשיחוד ויסליצני ואנשי הממשל הסלובקים, היו סיבות כבדות משקל נוספות שגרמו לעצירת המשלוחים. באואר מוסיף עוד מרכיבים כמו מחאות חלושות של הכנסייה, מתקפת הקיץ הגרמנית בברית המועצות, חיסול גטו וורשה וחשש הסלובקים לתגמול בתום המלחמה ואפילו שיקולים פיננסים בגין עצירת המשלוחים מסלובקיה, אך הוא אינו נוטה ליחס להם משקל רב[104].

 

נתונים אלה מעמידים את טענות הרב וייסמנדל בפרופורציה שונה. לאי הדיוק אצל הרב ולשוני בגרסאות, יתכנו הסיבות הבאות:

•          זווית הראייה של הרב הייתה שונה לחלוטין מזו של היסטוריון, שחומר ארכיוני רלוונטי פרוש לפניו. ראיית הרב הייתה סובייקטיבית והתקיימה בתנאי לחץ קשים. מחד, רבבות יהודים נלקחים לפולין לבלי שוב ומאידך גיסא, נקרית בידו הזדמנות להשפיע ע"י שוחד על השטן בכבודו ובעצמו. הליכתו שולל ע"י ויסליצני וחבר מרעיו, לשיטת פטרן ובאואר, אך גברה, כאשר פסקו (או פחתו ואח"כ פסקו) המשלוחים למשך שנתיים ימים. אין ספק, שמנקודת מבטו, הוא צדק. את העובדה שגם חבריו לקבוצה וכן שוואלב, מאייר וחלק מאנשי קושטא, האמינו (למרות ספקות של אחדים מהם בתחילה) בהשפעה החיובית של השוחד, ניתן לייחס הן להתלהבות ולאמונה של הרב וייסמנדל שסחפה את האחרים והן להשתכנעות עצמית שלהם. יש באמונה זאת משהו ממעשיו של טובע, הנאחז בקש בתקווה להינצל. ואכן, איזו אלטרנטיבה ציפתה למפקפקים? טבלת הגירוש[105] מראה בעליל באיזה דיוק יצאו הרכבות עמוסות ברבבות היהודים מזרחה.

•          בולטים אי דיוקים רבים שנפלו בזיכרונותיו של הרב וייסמנדל, בעיקר בתאריכים ובמועדי פעילות והתרחשות, אך גם בטרנספורטים שיצאו או נמנעו. נראה כי העובדה שזיכרונותיו, או חלק מהם, נכתבו חמש עשרה שנה מאוחר יותר[106]… המכתב הי' כתוב עמוד וחצי, וכנגד עיני הוא, כאלו חזרתי עליו מאה פעמים ואחד"[107]. הביטוי "מאה פעמים ואחד"[108] הוא שגרת לשון מקובלת אצל תלמידי חכמים שהורגלו לשנות ולחזור ולשנות. חרף מנהג נאה זה, אין ספק שאחרי כל כך הרבה שנים, עלול גם זיכרונו של תלמיד חכם מובהק לבגוד בו., הייתה לו לרועץ. וקביעה זאת אינה נפגמת גם כאשר הוא מעיד על עצמו, בהקדמה לציטוט מכתב שוואלב – "

•          הרב מדבר על טרנספורטים של שלושת אלפים יהודים, כאשר הוא מתאר את מספר קרונות רכבת הגרוש ואת מספר הקרבנות בכל קרון –

… הטראנספארטים הלכו פעמים בשבוע, ביום ג' וביום ו', כל מסע ג' אלף נפש, כאמור[109].

או

ויסעו המסעות [טרנספורטים], פעמים בשבוע, ביום השלישי וביום הששי – ארבעים מרכבות [קרונות] בכל מסע ומסע – שבעים וחמש נפש בכל מרכבה ומרכבה …"[110].

 

פטרן טוענת שהרב טעה בקביעתו זאת מכיוון שהרכבת כללה "רק" 25 קרונות ובכל אחת היו 40 נפשות, בסך הכל 1000 בכל רכבת[111]. אישוש לגרסת פטרן אפשר לקבל גם מלוח הגירוש בו ניתן לראות שרוב הטרנספורטים כללו 1000 איש.

 

ארנסט אבלס[112]… בהתאם להשלמת כל משלוח ומשלוח". העיד במשפט אייכמן ש"בכל רכבת שולחו כרגיל 1000 איש" (האם "כרגיל" מרמז על שהיה גם לא כרגיל?) בקרונות שנועדו ל- 40 איש, בהם הוכנסו "לפחות 60 – 70 איש" "

 

במקרה אחר, הרב מתאר כיצד שמע "באיזה ערב שבת [יום ששי] בתמוז תש"ב את הוכברג מדווח בטלפון לויסליצני "כי נסע המסע …[של] שלשת אלפים ועשרים ושמנה"[113]. אירוע זה יכול היה להתרחש בין ה- 19 ליוני לבין 10 ליולי 1942. בכל אחד מימי השישי האלה יצאו טרנספורטים של 1000 נפשות, למעט ב- 19.6, בו הטרנספורט מנה 1059 נפשות.

 

קשה להסביר את הסתירה בין המידע שמביאה פטרן לבין דברי הרב, למרות שעדות אבלס, תומכת דווקא בגרסת הרב. ייתכן שבחלק מהטרנספורטים דחסו יותר מ- 40 יהודים ברכבות שהכילו פחות קרונות. כן ייתכן שבגירושי 44' היו רכבות שהובילו שלושת אלפי יהודים לרכבת, או שניצולים ממקומות אחרים סיפרו לרב על חוויותיהם ברכבות כאלה ועקב הזמן הרב שעבר, הוא השליך את סיפורם על שהתרחש בסלוקיה בתקופה הנדונה.

 

דוגמא להפרזה מספרית. הרב כותב:

אז באביב ההוא של תש"ד, כשהניצנים נראו בארץ לממלכות הברית [כנראה פלישת בעלות הברית לנורמנדיה] – אך עלינו עלה הכורת על אלף אלפים יהודי הונגריא …[114]. 

ב- 1944 היו בהונגריה כ- 725 אלף יהודים ואם סופרים גם מומרים ונוצרים ממוצא יהודי, אזי המספר הכולל היה כ- 825 אלף[115]. הרב נוקב במספר "אלף אלפים" – מיליון. האם כוונתו שהיו בהונגריה מיליון יהודים? לדעתי, כוונתו הייתה לומר שעלה הכורת על מאות אלפי יהודים.

ברצוני לבחון מחשבה על כתיבה היסטוריונית של אדם שאינו היסטוריון, אלא בעל רקע תרבותי שונה מהרגיל, המנסה להעביר חוויות אישיות טעונות רגש, שבהן משובץ מידע היסטורי.

אנשים, ברצותם לבטא כמות גדולה במיוחד או מספר מאד גדול, עלולים להיסחף להגזמה. יתכן והדבר בולט אצל תלמידי חכמים האמונים על מדרשי חז"ל. התלמוד, בהגדרתו, אינו מקור היסטורי, אף שיש המנסים לדלות ממנו מידע על תקופתו. מדרש האגדה התלמודי נוקט לא אחת בלשון הפרזה, בין השאר מתוך כוונת חז"ל למשוך את קהל מאזיניהם – רובם אנשים פשוטים – ע"י דרמטיזציה של סיפורים בעלי מסרים חשובים. להלן דוגמא מהתלמוד הבבלי:

ארבע מאות בתי כנסיות היו בכרך ביתר ובכל אחד ואחד היו בה ארבע מאות מלמדי תינוקות וכל אחד ואחד היו לפניו ארבע מאות תינוקות של בית רבן…[116].

 

לפי חישוב פשוט של הנאמר בטקסט זה, היו בביתר 64 מיליון ילדים, שלא לדבר על המבוגרים. יש להניח שביתר לא יכלה להכיל כל כך הרבה אנשים, לפיכך, המסקנה המתבקשת היא שהמדרש התלמודי אינו מתיימר למסור נתונים דמוגרפיים מדויקים, אלא מנסה לומר שבביתר היו הרבה מאד ילדים. יתכן שגם הרב וייסמנדל, נקט בדפוס תיאור דומה. הוא מנסה לזעזע את הקורא בתיאור אסון הגירוש של אלפי אנשים, נשים וטף. אחרי הכל, לא הדיוק האבסולוטי עמד לנגד עיניו, אלא הצורך הנואש להזעיק ולהתריע נוכח האלם של הסובבים אותו.

 

במסמך היסטורי נדרש הכותב לדיוק בפרטים, אך טעות היא לראות את ספרו של הרב וייסמנדל, ככזה, למרות שניתן לשאוב ממנו מידע היסטורי רב. נראה לי שהוא לא התכוון לכתוב ספר היסטוריה, אלא, בדרך זאת הוא מנסה להסביר את מעשיו ויותר מזה להתפלמס ולהאשים את אלה שהכשילו את תוכניותיו להציל יהודים

 

רוב החוקרים מוצאים פגם בעובדת היעדר העתקי מכתבי שוואלב ומאייר בארכיון כלשהו, אלא רק בזיכרונו של הרב וייסמנדל, ולפיכך ברורה הסתייגותם מחלק מטענותיו. ברור שעדיף היה לו נשתמרו המכתבים, אולם לא הבחנתי בביקורת דומה על סיפורי הרב, לגבי מסמכים אחרים, שיש עליהם קונצנזוס, חרף אי קיומם בשום ארכיון. לדוגמא, "מכתב" של זקן היהודים ההזוי "פרדיננד רוט"[117] שנמסר לוויסליצני כדי להתניע את "תוכנית אירופה"[118].

 

מכתבי הרב וייסמנדל ודברי הפולמוס הזועמים המופיעים בספרו, נכתבו בדם ליבו. כתיבה ממין זה הנה הד לאמת האולטימטיבית של כותבה, אך זאת היא אמת סובייקטיבית המבטאת אך את זווית ראייתו ולפיכך, אין בכוחה לבטל נקודות מבט נוספות, כמו של שוואלב ומאייר. נראה שהתמונה ההיסטורית, בה אנו עוסקים, מורכבת משלל זוויות ראייה של השחקנים שנטלו חלק בעיצובה. לפי שיטה זאת, הסתירות או אי ההתאמות, לא תמיד נבעו מטעויות או מתעתועי זיכרון, אלא גם ממיקום בעל העדות וממידת יכולתו לראות את התמונה בכללותה. לדעתי, אינטגרציה של גרסאות אלה או חלקן, עשויה ליצור פסיפס היסטורי, כדבר הקרוב ביותר לאמת ההיסטורית, אותה לא ניתן לשחזר במלואה, בין השאר, עקב היעדר חלק מהתיעוד.

"קבוצת העבודה" קמה אד-הוק להצלת יהודי סלובקיה. בתחילה, מטרתה הייתה הפסקת הגירוש, מאוחר יותר "תוכנית אירופה" – הפסקת "הפתרון הסופי". אחרי שזאת לא התבצעה, קבלה הפעילות אופי שונה.

 

סביבה, במעגלים חיצוניים פעלו גורמים נוספים, ברמות מיקוד משתנות ביחס לרעיון המרכזי של ה"קבוצה". ביכולת אנשי ה"קבוצה" לתקשר עם גורמי החוץ המרכזיים, חלו מספר קשיים, שייתכן ויצרו מסכת של אי הבנות או תקלות היסטוריות, שגרמו לפיתוח ציפיות מוגזמות בסלובקיה, נוכח קיום בעיות פיננסיות ופוליטיות בשוויץ ובארץ ישראל. נראה כי היה פער ניכר בהבנה ובידיעה של כל אחד מהשחקנים, לגבי הציפיות והמצב של זולתו.

נראה לי כי הדיון שלנו בסוגיית המכתבים הפרובלמטיים הנו, בין השאר, נגזרת של מציאות זאת. יש לציין שגם היכולת המחקרית נפגעת מסיבות אלה.

היחידים ב"קבוצת העבודה" ששלטו בשפה העברית, ברמת כתיבה וקריאה, היו הרבנים וייסמנדל ופרידר. אולם העברית שלהם הייתה ארכאית ורבנית, המשתמשת בלשון תלמודית, משובצת במלים ארמיות, מרבה לצטט פסוקים מהמקורות, משלבת מלים ואף משפטים שלמים ביידיש ויש בה רמזים וכינויים.

 

הרב וייסמנדל משתמש בביטוים בלתי מוכרים כמו "כלי מעשה מכתבת" למכונת כתיבה, "מאשין מזרקת יריות ממהרות" למקלע או למכונת יריה[119]. דוגמאות כאלה יש בספרו לרוב.

מהתגובות הבאות של אנשי ארץ ישראל, ניתן ללמוד עד כמה לא הבינו את אנשי הגולה. טבת מצטט את תיאורו של שוואלב על מכתב הרב וייסמנדל בו נתונים על תנאי ויסליצני ל"תוכנית אירופה" כ"היסטרי וכתוב חצי עברית ארמית וחצי יידיש"[120]. כמו כן כותב טבת כי שבוע לאחר ששוואלב העביר את מכתבו הדחוף של הרב וייסמנדל למשה שרת, טלפן אליו האחרון ושאל: "נתן, הבנת את העברית שלו?". שוואלב נאלץ לענות שגם הוא לא הבין, אך הוסיף "הבנתי את התוכן והבנתי שהוא משתמש במילים נוראות כי יהיה איום ונורא אם לא נעזור לו"[121]. מסרים של לחץ ודחיפות של פיקוח נפש עלולים להיות בלתי מובנים או למִזער לקבל חשיבות פחותה אצל הקורא העברי בארץ ישראל, אף כי אולי בצעירותו בפולין או בליטא, למד גם הוא ב"חדר" או בישיבה.

 

העברית של בני הארץ חפה מהמרכיבים הלשוניים של רבני הגולה. זאת הייתה שפה פונקציונלית, נטולת סופרלטיבים, שנסתייעה מעט במקורות ספרותיים, אך זרים ליהודי הגולה, כדי לבטא מציאות. מכתבים שנשלחו משוואלב או מקושטא לאירופה הכבושה, חרף הרצון הכן להביע אמפטיה וזהות גורל, נכתבו בשפה שלא בהכרח הצליחה להעביר תחושות אלה. גם השימוש בצפנים כמו "טיול", "טיילו", יצר תחושות תיסכול וזעם אצל הקורא המצוי על אדמת אירופה הבוערת. פרשנותו עלולה לנוע בין ביטויים כמו הפקרה והפלייה בין דם לדם לבין בגידה.

גם ענין הצפנים הכביד מאד על הקוראים בקושטא ובארץ ישראל. השואה ניחתה על עם ישראל בהפתעה. גם אלה שהזהירו מפני סוף רע ומר ליהודי פולין, לא דימיינו את "הפיתרון הסופי" ובוודאי שלא הצליחו להטמיע אצל מאזיניהם אפשרות זאת. לפיכך, לא הייתה היערכות לקראת מצב נורא כזה. ובין כל הצרות שהביאה השואה על עם ישראל, יצא שיהודי הגולה לא ידעו צפנים וכללים כיצד לתקשר עם אחיהם בארצות החרות. לתקשורת פגומה זאת, היה לדעתי, משקל מסויים ביצירת המתח בין הרב וייסמנדל לבין שוואלב ומאייר.

 

בשל אותה סיבה, גם בתחום המחקר ההיסטורי יש קושי לפענח את דברי הרב, את כוונותיו ואת הקודים הלשוניים והערכיים, בהם השתמש.

דן מכמן, יליד הולנד, פרופסור לתולדות עם ישראל בעת החדשה באוניברסיטת בר-אילן ומשמש כראש המכון לחקר השואה, מציג דפוסים שונים של תגובות יחידים או קבוצות, הנתונים תחת הכיבוש הנאצי. הוא מציג מצבי תגובה, הנעים בציר משיתוף פעולה מרצון או מהזדהות ועד התנגדות מזוינת עקרונית ומודעת[122].

 

לשווא ניסיתי לזהות בקשת זאת את מיקום קונספט השיחוד, כאמצעי להצלה, כפי שהעמידו הרב וייסמנדל במרכז עשייתה של "קבוצת העבודה". דן מכמן ויחיעם ויץ, פרופ' להיסטוריה במחלקה ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה,[123] מציגים, בספרם המשותף, סוגים שונים של עמידה והתנגדות של יהודים בתקופת השואה. דפוס העמידה הוייסמנדלית, אינו קיים שם כלל. אין כוונת שורות אלה להחזיר ל"קבוצת העבודה" את כבודה האבוד, אלא להצביע על הבעייתיות שבהתייחסות הממסד הציוני בארץ ישראל כלפי צורה זאת של הצלת חיים, לא רק ברמה היסטוריוגרפית, אלא ממש בזמן השואה.

 

צורה זאת של מאבק אילץ את ראשי היישוב לשתף פעולה עם רב חרדי, גלותי בעליל, הנוקט כאידיאולוגיה בשיטה גלותית, כדי להציל. הרב וייסמנדל מציג קבל עם ועדה את נישקו הסודי "מעות ודמעות" וכמו שהוא רשם "ושני דברים למדתי באותם הימים, שיש כוח למעות ויש כוח לדמעות"[124].

 

אחרי יובל שנות עשייה ציונית גאה בארץ ישראל, עם מסורת של ארגון "השומר" ו"ההגנה", לפתע נדרשו אנשי הארץ לחזור ולתמוך בנשק המעות והדמעות. ניתן להבין את הסלידה האפשרית מדרישה ממין זה. בארץ ידעו להעריך מאבק כוחני כנגד הצורר הנאצי – פרטיזנים, לוחמי הגטאות ומעשי גבורה של יחידים, אולם, מכתבים, בניב רבני, המתחננים לכסף, עוררו הסתייגות. אין בצורת תגובה זאת כל מיתוס. איזו מורשת אפשר היה להנחיל ממעשים כאלה לנוער.

בהתכתבויות, מכונה הרב וייסמנדל "השתדלן" – ביטוי בעל קונוטציות של יהודי חצר או "מה יפית ייד", התגלמות הגלותיות מדורות קדומים. זאב שינד, איש משלחת ההצלה בקושטא מסכם: "ירד מן הפרק ענין השתדלן הידוע בסלובקיה"[125]. פורת אומרת שכוונתו הייתה לרב וייסמנדל ולתכנית אירופה"[126].

 

יתכן שהקרנת יתר אמפטיה, הסכמה וסולידריות, בנוסף לכסף, הייתה יוצרת אצל הרב תחושת תמיכה ושותפות גורל של האחים מארץ ישראל, והאשמותיו היו גם מאבדות את עוקצן.

פרופ' ישעיהו יליניק, יליד סלובקיה, מומחה בהיסטוריה של צ'כוסלובקיה ומזרח אירופה, כותב על זיקת "מן המצר" לדמותו ולסיפורו של הרב וייסמנדל:

מעבר לדבריו של ילינק, חידת נפשו של הרב ויחסו אל העולם הציוני, בזיקה לסוגיה שנידונה בחיבור זה, שרירה וקיימת. אם "מרי רוחו" גרם לו לסמן את מוסדות הציונות ומדינת ישראל בראשם, כיעד בלתי מתפשר לזעמו, אזי לפלא הוא לקרא את מכתביהם של חיים כהן – היועץ המשפטי לממשלת ישראל, מ- 3.9.57, ושל חיים ברלס, לשעבר, ראש משלחת ההצלה בקושטא, מ- 14.11.57, אל הרב. מתוכן המכתבים מתברר שהרב ביקש מאישים אלה העתקי מכתבים ותעודות, שהוא שלח בתקופת השואה, לצורך כתיבת ספר זכרונותיו. התמיהה היא שאם הרב נטר טינה כה עמוקה, כפי שמצטייר מקריאת ספרו ויותר מדברי חוגים אינטרסנטיים שעושים בדבריו קרדום לחפור בהם, כיצד הוא פונה לאישים המייצגים, באופן כה ברור את המדינה הציונית. הוא יכול היה להפעיל גורם שלישי שישיג לו את החומר המבוקש ולא עשה כן. מפתיעה פנייתו דווקא לברלס, נאמנו של גרינבוים, שהיה מעורב באופן אישי בניסיון להציל יהודים. בעיני הרב וייסמנדל, גם ברלס נושא חלק מהאשמותיו. החום והאמפטיה שבתשובתו של ברלס משקפים את מערכת היחסים שבין שני אישים אלה, אגב העצמת חידת הרב וייסמנדל:

רבי המכובד, … שמחתי מאד לדעת שמעכ"ת[128] עוסק במצוותה של כתיבת זכרונות על תקופת השואה, שפעולתו היתה אז לעזר רב ולברכה במפעל ההצלה. … אשלח למעכ"ת את ההעתקים של המכתבים והתעודות ככל אשר תשיג ידי, וייתכן שבקרוב … אבקר בניו-יורק וארשה לעצמי לבוא אל משכנו ולראותו …[129].

 

האם המסקנה היא שהאיש היה רך ומפוייס אל שותפיו – יריביו מן העבר הטראומטי, יותר משמשתקף הדבר מהכתבים הנושאים את שמו? אם כן, אזי הדבר עלול לבסס את החשד ש"מן המצר" אינו ספרו האולטימטיבי של הרב וייסמנדל, אולם, נראה כי אין תשובה מוסמכת לשאלה זאת.

 

חרף העובדה הברוכה שקיימת ספרות מחקרית עניפה בנושא, דווקא הצד החרדי מבסס את עיקר טענותיו על מקור אחד ויחיד – ספרו של הרב וייסמנדל "מן המצר", שלמעשה, הוצא לאור כשלוש שנים אחרי מותו, ע"י בניו ותלמידיו. ספרות חרדית – היסטורית – מחקרית, אינה בנמצא, אף כי יש מספר כותבים, הנוקטים בכתיבה פסבדו אקדמית, אך אלה סימנו את מטרת כתיבתם מראש ומשתמשים בחומרים ההיסטוריים ברוח זאת. בעבודותיהם אין מחקר ביקורתי, למרות שביקורת נטולת סייגים, יש בהן בשפע, והיא מכוונת היטב כלפי המוסדות הציוניים ושליחיהם.

הספק העיקרי המנקר במוחו של קורא ביקורתי ב"מן המצר" הוא באיזה מידה הדברים המופיעים בספר הם אכן דברי הרב ולא של העורכים, או האם העורכים עיצבו את התכנים, כדי שיתאימו יותר למטרתם.

 

ב"הקדמת המוציאי לאור" שבפתיחת הספר נאמר כי

כן נאמר בהמשך שהרב ביקש לכתוב הקדמה ארוכה לספרו. זאת הקצרה, הייתה אמורה להיות הפתיחה. ניתן להבין שעיקר המלאכה שנעשתה ע"י המו"ל, הייתה הגהה, אך כמובן אין כל יכולת להוכיח את הדבר.

 

מותו בדמי ימיו של הרב וייסמנדל, יצר מצב כאוטי משהו. ספרו הנושא את שמו, לא יצא לאור על ידו. דבריו הקשים לא יכלו לקבל אישוש בע"פ על ידו ומושאי האשמותיו היו מנוּעים לפיכך מלהגן על שמם הטוב. וואקום זה הזמין מחרחרי ריב ומדון, הדוברים בשם הרב, מטעם עצמם ועושים בתכני "מן המצר" ככל העולה על רוחם.

 

זהותו של "המוציאי לאור" אינה ידועה. האם זהו איש יחיד – תלמיד של הרב, או שמא קרוב משפחה, או אולי קבוצת אנשים? סימני השאלה סביב האיש שהוציא את "מן המצר" לאור, אך מוסיפים ערפל סביב אישיותו של הרב ויותר מכך, סביב שאלת האותנטיות של הספר.

כל שנותר לנו, לאחר עיון בפעליו של הרב וייסמנדל, בהסתמך על עדות האנשים שעמדו עמו בקשר ועל מכתביו, הוא לבטא תחושות בלתי מוכחות.

 

לי נראה שרוב הספר אכן נכתב ע"י הרב, אך די בשינויים או בתוספות קלים, של גורם זר, כדי להקשות את רישומו על הקורא.

אני מניח כי אילו צלחו תוכניות ההצלה ולו אף במקצתן, כל סוגיית המכתבים הייתה הופכת לחומר היסטורי דל רלוונטיות. אפילו בתנאים הנוכחיים, של כשלון כל ניסיונות ההצלה, ניתן היה לדמיין מצב, ששוואלב היה דוחה את האשמות הרב וייסמנדל ולאחר סערה של מספר ימים, ניתן היה לסכם שזה טוען כך וזה טוען כך ואולי, ביום מן הימים יימצא מסמך שייטה את הכף לצד זה או אחר ובזה היה תם העניין. אנו עדים לויכוחים ממין זה, בעיקר, בהיסטוריוגרפיה של פעולות צבאיות. השוני בגרסאות, של אלה שנטלו בהן חלק, יוצר ויכוחים, אגב הטלת רפש איש ברעהו. מששוקע הגל העכור, לרוב, חוזר השקט וכל העניין מאבד את הרלוונטיות שלו.

 

אולם לעניין המכתבים יש חיוּת הולכת וגוברת הנובעת, לדעתי, מאינטרסים צרים של גורמים פוליטיים, המנסים לתעל את מעשי "קבוצת העבודה" לטובתם. נראה לי כי הם לא ממש מתעניינים בפעלם של אנשים כמו הרב וייסמנדל, גיזי פליישמן, נתן שוואלב או סאלי מאייר, שפעלו מתוך דחף אדיר וללא לאות כדי להציל נפשות. עצוב הדבר שבאנשים אלה, הראויים להיזכר כגיבורי האומה, נעשה שימוש לניגוח פוליטי.

 

טבת משוכנע שהרב וייסמנדל העליל "עלילה נוראה ובלתי נסלחת" על "שוואלב, אחיו לנשק במלחמת ההצלה"[131]. אין לי כל ביטחון בנכונות מסקנותי בסוגיה זאת, כל כך קשה להוכיח טענות לכאן ולכאן. היסטוריונים ידועי שם, שספריהם היו בסיס לחיבור זה, הסיקו מסקנות שונות, אך בד בבד המשיכו לשדר נימת ספק. לפיכך, אין לי אלא לקנא בטבת על יכולתו המופלאה לחרוץ דין. אולם אינני יכול להשתחרר מהתחושה שמסקנתו עמדה לנגד עיניו, עוד בטרם העלה את "פרקי שוואלב" על הכתב. קביעותיו ומסקנותיו בספרו חדות כתער, עד כי נדמה לעתים שאין עיסוקו בהיסטוריה אלא במדע מדויק. תחושה דומה ליוותה אותי, כאשר קראתי את מאמרו של קאופמן, שכתב על אותו נושא, אך עם מסקנה הפוכה. גם הוא לא השאיר כל מקום לספק.

לאור כל זאת, בחרתי לסיים, דווקא, במילותיו של טבת, שאין כמותן להלום:

חודש		שבוע	תאריך משלוח	משלוח מס.	קרבנות למשלוח	קרבנות לחודש		חודש עברי		לוח זמנים ע"פ "מן המצר"
מרץ		4	26	1	1000			ניסן
			27	2	1000
			28	3	1000
			30	4	1000
			31	5	1003	5003
אפריל		1	2	6	1000
			3	7	1000
			5	8	1495
		2	12	9	1040
			13	10	1000
			14	11	1038
		3	16	12	1040
			17	13	1000
			19	14	1000			אייר
			20	15	1030
			22	16	1001
			23	17	1000
		4	24	18	1000
			27	19	1251
			29	20	1004	15899
מאי		1	5	21	1040
			6	22	1038
			7	23	1040
		2	8	24	1001
			11	25	1009
			12	26	1002
			13	27	1040
			14	28	1040
		3	17	29	1028			סיוון
			18	30	1015
			19	31	1005
			20	32	1001
			23	33	1630
		4	24	34	1022
			25	35	1000
			26	36	1000
			29	37	1032
			30	38	1000	18943
יוני		1	1	39	1000					ב- 5 – 15 ביוני – בשליש האחרון של סיוון – "איזה ערב שבת בתמוז תש"ב"- דיווח טלפוני של הוכברג לויסליצני (עמ' מ"ד).
			2	40	1014
			5	41	1000
			6	42	1001
		2	8	43	1000
			9	44	1019					10.6.42 – קבלת תנאי ויסליצני
			11	45	1000
			12	46	1000
			13	47	1000
			14	48	1000
		3	19	49	1059			תמוז		19.6.42 – תשלום 1 לויסליצני.
		4				11093				הפסקת הטרנספורטים ל- 7 שבועות.
יולי		1	3	50	1000
		2	10	51	1000
		3	16	52	1000
		4	24	53	1010			אב
			31	54	800	4810
אוגוסט		1								7.8.42 – זמן מתוכנן לתשלום 2.
		2								"נשברו שני רגליו" של השליח בשוויץ – קבלת דחייה של 3 – 4 שבועות מויסליצני (עמ' צ').
		3						אלול
		4				0
ספט'		1
		2								המחצית הראשונה של ספטמבר – זמן הגעת מכתבי שוואלב ומאייר.
		3	18	55	991			תשרי		18.9.42 – ערב שבת תשובה. חטיפת 3000 יהודים למטרת גירוש.
										20.9.42 – ערב יוה"כ – מברק בהול להונגריה.
										21.9.42 – יוה"כ – גירוש היהודים שנחטפו.
			22	56	1001					22.9.42 – למחרת יוה"כ – הכסף מגיע מהונגריה וביצוע התש' השני.
		4				1992
אוקט'		1								4.10.42 – אסרו חג סוכות – תחילת רעיון "תוכנית אירופה".
		2
		3	20	57	860			חשוון		אין התייחסות לגירוש זה.
		4				860
	ס"ה מגורשים ב- 1942:						58600

 

אשכולי (וגמן)חוה –        אלם – מפא"י לנוכח השואה – 1939 – 1942, ירושלים תשנ"ד.

באואר יהודה –      השואה – היבטים היסטוריים, תל-אביב, 1982.

באואר יהודה –      תגובות בעת השואה – נסיונות עמידה, התנגדות, הצלה, תל-אביב, 1983.

באואר יהודה –      יהודים למכירה? משא ומתן בין יהודים לנאצים 1933 – 1945, ירושלים תשס"ב.

בדר מנחם –          שליחויות עצובות, תל-אביב תשל"ח.

בראהאם ל' רנדולף, קצבורג נתנאל – תולדות השואה – הונגריה, ירושלים 1992.

ברלס חיים –         הצלה בזמן השואה – תעודות, תל-אביב תשל"ה.

הדרי זאב-וניה –    צומת קושטא, שליחות כנגד כל הסיכויים, תל-אביב 1992.

וזלמן מ. (מ.וזלמן) –        אות קין – על פרשת מחדלי ההצלה תרצ"ט תש"ה, ירושלים.

וייסמנדל מ. דוב –          מן המצר, ירושלים 1960.

זמר חנה –             אלוהים לא גר שם יותר, תל-אביב תשנ"ה.

טבת שבתי –          השנים הנעלמות והחור השחור, תל-אביב תשנ"ט.

מכמן דן –             השואה וחקרה – המשגה, מינוח וסוגיות יסוד, תל-אביב תשנ"ח.

מכמן דן וויץ יחיעם – העמידה היהודית, יחידה 11 בקורס בתודות עם ישראל בתקופת השואה – קורס "בימי שואה ופקודה" של האוניברסיטה הפתוחה, תל-אביב 1989.

עופר דליה –          פעולות המשלחת הארץ ישראלית בקושטא- 1943, בקובץ "נסיונות ופעולות הצלה בתקופת השואה", הרצאות ודיונים בכינוס הבינלאומי השני של חוקרי השואה, ירושלים תשל"ו, עמ' 360 – 370.

פוקס אברהם –      קראתי ואין עונה, ירושלים תשמ"ה.

פורת דינה –          הנהגה במילכוד, תל-אביב תשמ"ו.

פטרן גילה –           נסיונות הצלה בסלובקיה בתקופת השואה, עבודת גמר לתואר מוסמך, אוניברסיטת תל-אביב 1982.

פטרן גילה –           האם מאבק על הישרדות, הנהגת יהודי סלובקיה בשואה 1938 – 1944, תל-אביב 1992.

פטרן גילה –           קבוצת העבודה, בקובץ "מנהיגות בעת מצוקה – קבוצת העבודה בסלובקיה 1942 – 1944", קיבוץ דליה תשס"א, עמ' 30 – 78.

פרידר א' עמנואל –         להציל נפשם – דרכו של רב צעיר בשנות השואה, ירושלים תשמ"ו.

קאופמן סמי –        מתהום הדם למרום הדמים,    www.manof.org.il

רוטקירכן ליוויה –          חורבן יהדות סלובאקיה – תיאור היסטורי בתעודות, ירושלים תשכ"א.

רוטקירכן ליוויה –          מקומה של המנהיגות היהודית הצ'כית והסלובקית בתחום ההצלה, בקובץ "נסיונות ופעולות הצלה בתקופת השואה", הרצאות ודיונים בכינוס הבינלאומי השני של חוקרי השואה, ירושלים תשל"ו, עמ' 350 – 359.

רוטקירכן ליוויה –          ההנהגה היהודית בסלובקיה, בקובץ "מנהיגות בעת מצוקה – קבוצת העבודה בסלובקיה 1942 – 1944", קיבוץ דליה תשס"א, עמ' 15 – 29.

---