על הקשר הפנימי בין מגילת רות לפרשת מתן תורה - דעת

מנהג רווח ברוב קהילות ישראל הוא קריאת מגילת רות בחג השבועות. אחד הטעמים שהובאו למנהג זה הוא הקשר שראו חכמינו בין גיורה של רות למתן תורה, שהיה מעין מעמד גרות קולקטיבי של עם ישראל. (ראו פתיחה למדרש רות רבה; מחזור ויטרי שי"ב; אבודרהם, סדר תפילת מוסף של פסח).

בקריאה ראשונית דומה שחכמינו חיברו שני סיפורים שונים ונפרדים – מתן תורה ומגילת רות, שרק בשל נושא הגיור – המשותף לשניהם, קבעו מנהג זה. מבט מעמיק יותר מראה שהקשר בין שני האירועים הוא מובהק ואינהרנטי. למעשה הקשר בין מגילת רות למתן תורה לא נוצר לראשונה בידי חכמים מאוחרים אלא כותב מגילת רות עצמו השתמש בסיפור מתן תורה כדגם להצגת סיפור גיורה של רות. טיעון זה מבוסס על כך שכותב המגילה השתמש בטכניקות ספרותיות מוכרות גם בספרי תנ"ך אחרים על מנת לרמוז על הקשר בין שני האירועים. עיקרה של שיטה ספרותית זו היא שימוש במקבילות ובתבניות דומות, ובשימוש במטבעות לשון דומות. (על טכניקה זו ראו יאיר זקוביץ, מקראות בארץ המראות, תל אביב 1985. וכן אמנון בזק, מקבילות נפגשות: מקבילות ספרותיות בספר שמואל, אלון שבות, תשס"ו.)

כותב מגילת רות ראה מול עיניו את ספר שמות ועל פיו כתב את המגילה, ככל הנראה על מנת לחבר בין שני האירועים. תהליך קבלת רות לעם ישראל בנוי למעשה על פי התהליך שעבר העם בפרשת מתן תורה. נעיין בתבנית הסיפורית ונשווה בין שני האירועים.

שלבים בתהליך הגיור
השלמת תהליך קבלת רות ליהדות הייתה אפשרית רק על ידי נישואיה לבועז. אמנם רות הצהירה: "עמך עמי, אלוקיך אלוקי" (א, טז), אך בשלב זה עם ישראל עדיין לא קיבל את המואביה הזאת כבתו החוקית.

הן במתן תורה הן במגילת רות אנו רואים שלבים דומים, בתהליך הגרות הקולקטיבי של עם ישראל בהר סיני ובמעשה הפרטי של רות בבית לחם.

תופעה משותפת וייחודית לשני האירועים היא מעורבות החותנים, יתרו חותן משה ונעמי חמותה של רות בראשית התהליך. שניהם מניעים את התהליך בכך שהם מכירים בהשגחת ה' באירועים העוברים על עם ישראל, ואמונה זו מביאה אותם לעזיבת מקומם ולהצטרפות לעם ישראל. בשניהם מופיע הפועל 'שמע' במובן של הבנה והפנמה. אצל יתרו נאמר: "וישמע יתרו כהן מדין חתן משה את כל אשר עשה אלו-הים למשה ולישראל עמו כי הוציא ה' את ישראל ממצרים" (שמות יח, א) ובמגילת רות נאמר: "…כי שמעה בשדה מואב כי פקד ה' את עמו לתת להם לחם" (רות, א, ו). יתרו מבין שיציאת מצרים היא פועל ידו של ה' ואילו נעמי רואה את יד ה' בהפסקת הרעב בבית לחם, שניהם מכירים בכך שעם ישראל הוא עמו של הקב"ה. התוצאה הטבעית של הכרה זו היא הצטרפות לעם ישראל, יתרו בא לחתנו בהר סיני ונעמי חוזרת לכור מחצבתה בבית לחם. תגובתם מורה על כך שתהליך הגיור חייב להתחיל בראש ובראשונה בידיעת ה' ובהנהגתו.

תופעה ייחודית נוספת אך ורק לשני המקרים האלה היא שמיעה לקול החותנים. משה מקבל את עצת יתרו לבניית מערכת משפט: "ויעש כל אשר אמר" (יח, כב), וגם רות שומעת בקול חמותה: "ותעש ככל אשר צותה חמותה" (ג, ה).

תנאי מקדים: תנאי מקדים: כשלב מקדים לקבלת התורה בוחר משה "אנשי חיל מכל ישראל…ושפטו את העם בכל עת (שמות יח, כה, כו). על מנת ליישם את חוקי התורה נדרשת מערכת משפט המיישמת את עקרונות התורה בחיי יום יום.

גם בועז מתואר כאיש גיבור חיל (רות ב, א) ובדומה גם רות – אשת חיל (ג, יא), בסיום המגילה בועז ורות מתברכים על יד העם והזקנים:"ועשה חיל באפרתה וקרא שם בבית לחם" (ד, יא). רש"י מפרש בפרשת יתרו את הביטוי אנשי חיל: "עשירים שאין צריכים להחניף ולהכיר פנים" (רש"י ד"ה: "אנשי חיל", שמות יח כא). אולם פירוש זה אינו עולה בקנה אחד עם הכינוי שנתן בועז לרות: 'אשת חיל', שכן ברור למדי שמי שמלקטת שבלים אחר הקוצרים אינה עשירה. נראים יותר הם דבריו של בעל מצודת דוד, על הפסוק 'אשת חיל מי ימצא" (משלי לא י) – זריזה וישרה. הנצי"ב מפרש שאנשי חיל: "אינם יראים מבני אדם להעמיד על הצדק."

על מנת לבצע מהלך מהפכני כמו קבלת תורה מהשמים או להכניס לעם ישראל מואביה, יש צורך באנשי חיל, דהיינו אנשים ישרים בעלי אומץ המאמינים בדרכם ואינם יראים להתמודד עם מוסכמות חברתיות. לאחר שהתקיימו התנאים המקדימים צריכים להתבצע כמה מהלכים בתהליך הגיור:

נכונות לביצוע המהלך:
כדי לבצע את המהלך קיימת הצהרת נכונות אצל הנוגעים בדבר, לעשות את הנדרש ללא שאלות. בסיני נאמר: " כל אשר דיבר ה' נעשה", (יט, ח) וברות נאמר: "כל אשר תאמרי אעשה" פעם אחת רות אומרת זאת לנעמי ופעם בועז אומר זאת לרות (פרק. ג, ה; יא).

נקיון וטהרה גופנית:
בשני האירועים מתבצעות הכנות פיזיות: בסיני נאמר "וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם" (יט, י), ובמגילת רות נאמר: "ורחצת וסכת ושמת שמלותיך". אלה מבטאים כנראה תהליך היטהרות גופני והתקדשות רוחנית לקראת האירוע העתיד לשנות את חיי השותפים בו.

חיבור אל העם:
כדי לחבר את העם וההנהגה למהלך המהפכני יש צורך לרדת אל העם – ירידה לצורך עליה. במתן תורה נאמר: "ויאמר אליו ה' לך רד ועלית אתה[…] וירד משה אל העם" (יט כד-כה). משה עבד ה' עולה להר סיני ומוריד את התורה אל העם מההר. גם במגילת רות קיים מוטיב של ירידה ועליה. על רות נאמר: "ותרד הגרן" (ג, ו) ולאחר מכן על מנת לבצע את הייבום נאמר: "ובעז עלה השער" (ד, א). במקרה זה בעז שהוא אדם פרטי צריך לעלות אל העם ואל ההנהגה על מנת לקבל את הסכמת העם. בעוד שהתנועה של משה המנהיג , היא עליה ולאחר מכן ירידה; תנועתם של רות ובועז שהם אנשים מן השורה היא הפוכה, קודם יורדים ומשם עולים אל העם על מנת לבצע את השינוי המתבקש.

הסכמה לאומית רחבה:
תנאי מרכזי לביצוע מהלך מהפכני שיתקבל על ידי שכבות נרחבות בעם הוא הסכמה של כל העם ומנהיגיו. ברות נאמר: "ואמרו כל העם אשר בשער והזקנים עדים" (ד, י), ואילו במתן תורה נאמר: "ויבא משה ויקרא לזקני העם …ויענו כל העם יחדו…" (יט, ז).

הפומביות של האירוע:
בשני המקרים ממתינים לבוקר על מנת לבצע את האירועי הפומבי של קבלת התורה או של קבלת רות לעם ישראל. במגילת רות אומר בועז לרות: "ליני הלילה והיה בבקר… וגאלתיך אנכי… חי ה' שכבי עד הבקר" (ג, יג) ובמתן תורה נאמר: "ויהי ביום השלישי בהית הבקר" (יט, טז). דברים כאלה אין לעשות במחשכים, אלא לאור השמש.

כמו בכל אירוע משמעותי שאמור להתקבל ללא עוררים יש צורך בעדים רבים, כדי למנוע לזות שפתיים שהפעולה נעשתה ללא הסכמת העם.

עדות למהלך:
העם משמש כעד לתהליך: במתן תורה נאמר: "רד העד בעם" (יט, כא), "כי אתה העדות" (שם, כג). גם ברות נאמר שלוש פעמים על העם והזקנים: "עדים"(ד, ט-יא) . כאן ראוי לשים לב להבדל מהותי בין שני המעמדים. במתן תורה נאמר "ויבא משה ויקרא לזקני העם" ואחר כך "וענו כל העם". העם בא רק לאחר הזקנים, דהיינו העם קיבל את החלטת ההנהגה, לעומת זאת במגילת רות העם מופיע לפני הזקנים. הבדל זה אומר דרשני. במתן תורה ההנהגה ממלאת את תפקידה. היא מטילה על העם את התורה וקובעת לו חוקים וגדרים. לעומת זאת, שינויים מהפכניים לעיתים קרובות לא באים מן ההנהגה אלא מלמטה, מן העם. החידוש בקבלת רות לעם ישראל לא יכול לבא מההנהגה אלא דווקא מהעם. ההנהגה בדרך כלל מתנהלת על פי כללים מוגדרים וקשוחים, והכלל הידוע הוא: "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'"(דברים כג, ד), כך גם חשב הגואל ה'פלוני אלמוני' שלא רצה להשחית את נחלתו (רות ד, ו). לעיתים דווקא אנשי חיל בעם הם אשר שמים לב למצבים מיוחדים הדורשים התייחסות מיוחדת וחשיבה מחודשת, והם מובילים את ההנהגה לבצע שינויים. ההקרבה שהקריבה רות בלכתה אחרי נעמי והתנהלותה בשדה אחר הקוצרים, חייבה את בועז למצוא פתרון יצירתי שככל הנראה לא נמצא עד אז. פתרון זה התקבל הן על ידי העם הן על ידי הזקנים.

תהליך זה אינו נטול קשיים ופחדים והוא דורש זהירות יתירה. במתן תורה מוזכרת המילה חרדה פעמיים: "ויחרד כל העם" וכן: "ויחרד כל ההר מאד" (שמות יט טז, יח) ואילו על בועז כתוב "ויחרד בועז" (ג,ח). העם חרד מהתגלותו של הקב"ה בסיני ובעז חרד כשגילה את רות למרגלותיו.

האישור האלוקי:
המהלך מושלם על ידי נתינה על ידי ה': ברות נאמר: "ויתן ה' לה הריון ותלד בן (ד, יג)," ניסוח זה הוא חריג שכן בדרך כלל הניסוח בתנ"ך הוא: "ותהר… ותלד". הדעת נותנת שבדרך זו רצה המחבר להדגיש את האישור האלוקי למהלך, ואכן ניסוח דומה מופיע בפרשת מתן תורה: "ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו" (לא יח).

מטבעות לשון משותפות
לכל אלה יש לצרף מטבעות לשון משותפות: הקב"ה אומר לעם ישראל "ואשא אתכם על כנפי נשרים" (שמות יט ד) ואילו רות אומרת לבועז "ופרשת כנפך על אמתך" (רות ג, ט). וכן בועז אומר לרות "ישלם ה' פעלך ותהי משכורתך שלימה מעם ה' אלוקי ישראל אשר באת לחסות תחת כנפיו" (ב יב) .

מילים דומות נוספות מופיעות בשני הסיפורים: ברות נאמר שבועז שכב "בקצה הערימה" (ג ז) ורות שכבה למרגלותיו, ובמתן תורה נאמר: "השמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו" (שמות יט יב). ניתן אולי לדמות את ערימת התבואה עליה שכב בועז להר סיני, משניהם יש להשמר ולהישאר סמוך לקצה ולהזהר לא לעלות עליו וגם לא לגעת. משה על הר סיני ובועז על ערימת השעורים הם המתווכים בין העם או בין רות לבין הקב"ה. כל זמן שהחיבור לא מתבצע יש לשמור על מרחק.

בשניהם מופיע הפועל 'לגשת'. במגילת רות בועז אומר לרות: "גשי הלום" (ב,יד) ובמתן תורה מופיע פועל זה פעמיים:"אל תגשו אל אשה" (יט טו) וכן: "וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו (יט כב). בשני האירועים מופיע הפעל 'להגיד': במתן תורה נאמר: "כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל" (שמות יט ג). וברות נאמר: "והוא יגיד לך את אשר תעשין" (ג, ד), וכן, "ותגיד לה את כל אשר עשה האיש…"(ג יז). בספר שמות נאמר" לא יוכל העם לעלות אל הר סיני" (כג) ואילו הגואל אומר במגילת רות: " כי לא אוכל לגאול (ו). הן העם והן הגואל אינם יכולים ואינם מסוגלים, רק משה עבד ה' ובועז גיבור החיל יכולים לעלות בהר לקבל את התורה או לגאול את רות ולהכניסה תחת כנפיו.

סיכום
ראינו אם כן תבנית סיפורית דומה ושימוש במטבעות לשון דומות בשני הסיפורים. המספר הרב של המקבילות בספר רות, הקטן כל כך בכמותו, עם סיפור מתן תורה, אינו יכול שלא לעורר את המחשבה שיש כאן כוונת מכוון.

דומה שבעל מגילת רות רצה לומר לקורא שבניגוד למה שנראה על פני השטח שדבריה של רות :"עמך עמי…" מספיקים לגרות, גרות אינה עניין של מה בכך. יש לעבור כמה שלבים ואין הדבר יכול להיות חד צדדי. המתגייר צריך לעבור תהליך והעם צריך לקבל אותו.