משרד המשפטים
המחלקה למשפט עברי
ריבוי חייבים במשפט העברי
בזיקה לסעיף 54לחוק החוזים (חלק כללי) ,התשל"ג1973-
וסעיפים 80-78 ,76 ,75להצעת חוק דיני ממונות ,התשע"א2011-
אליעזר הללה
תמוז תשע"ד
ריבוי חייבים במשפט העברי
סעיף 54
שנים שחייבים חיוב אחד ,חזקה שהם חייבים יחד ולחוד.
ריבוי חייבים
תוכן העניינים
.1
הקדמה 3…………………………………………………………………………………………………..
.2
חיובים רצוניים – סקירת המקורות 10 ……………………………………………………………..
() 1
() 2
התוספתא" :שני ערבין" 10 ………… ………………………….. ………………………….. …………………………..
סוגית התלמוד הירושלמי" :שניים שלוו" 11 ……………….. ………………………….. …………………………..
שיטה א :הנושה רשאי לתבוע מכל חייב את מלוא החיוב 13 ………………………… …………………………..
שיטה ב :הנושה תובע מכל חייב את חלקו 16 ………………. ………………………….. …………………………..
חלוקת האחריות בין החייבים – מקור הדין 16 ……………………………. …………………………..
חלוקת האחריות בין החייבים – טעם הדין והיקפו 21 …………………… …………………………..
א.
ב.
ג.
ד.
)(3
גביית כל החיוב מחייב אחד כשלא ניתן לגבות מן השני 28 ……………… …………………………..
סיכום ופסיקת ההלכה 36 …………. ………………………….. ………………………….. …………………………..
ה.
נזיקין – סקירת המקורות 39 ………………………………………………………………………….
.3
א.
ב.
() 1
() 2
() 3
() 4
() 5
.4
כללי 39 ………………………………… ………………………….. ………………………….. …………………………..
הדין בריבוי מעוולים 41 ……………. ………………………….. ………………………….. …………………………..
"רצה מזה גובה ,רצה מזה גובה" 42 …………….. ………………………….. …………………………..
גבייה לפי החלק היחסי 49 ………………………… ………………………….. …………………………..
מעוול עיקרי ומעוול משני 64 …………………….. ………………………….. …………………………..
המבחנים לתחולת ההסדרים 72 …………………. ………………………….. …………………………..
ריבוי מעוולים :סיכום 77 …………………………. ………………………….. …………………………..
גביית חוב מיורשים ומלקוחות – סקירת המקורות 78 …………………………………………..
א.
ב.
ג.
.5
מבוא 78 ……………………………….. ………………………….. ………………………….. …………………………..
הכלל :גבייה לפי החלק היחסי 80 …………………………….. ………………………….. …………………………..
החריג" :רצה מזה גובה ,רצה מזה גובה" 85 ……………….. ………………………….. …………………………..
ריבוי חייבים -הכלל המשפטי 89 …………………………………………………………………….
א.
ב.
ג.
ד.
פתיחה 89 ……………………………… ………………………….. ………………………….. …………………………..
גישה א :לכתחילה יש לתבוע מכל החייבים 93 …………….. ………………………….. …………………………..
גישה ב :אפשר לתבוע מכל חייב את מלוא החיוב 98 ………………………………….. …………………………..
סיכום 103 ……………………………. ………………………….. ………………………….. …………………………..
.6
הצעת נוסח לפי המשפט העברי 104 ………………………………………………………………….
.7
נספח א :שיטת הרמב"ם 105 ………………………………………………………………………….
.8
נספח ב :חיוב משותף מהו? 108 ………………………………………………………………………
-2-
ריבוי חייבים במשפט העברי
.1הקדמה
א .פרק ו לחוק ,שכותרתו "ריבוי חייבים ונושים" ,מבקש להסדיר יחסים שבין צדדים לחיוב,1
כאשר לפחות באחד מן הצדדים לחיוב יש יותר מאדם אחד.
בחיובים כאלה ,ניתן להבחין בין שתי מערכות יחסים :מערכת היחסים החיצונית ,זו שבין
החייבים והנושים ,ומערכת יחסים פנימית ,זו שבין החייבים או הנושים לבין עצמם .ונדגים:
מערכת יחסים חיצונית עוסקת בין השאר בשאלה אם נושה אשר לו חייבים רבים רשאי לתבוע כל
חייב בנפרד או שעליו לתבוע את כולם יחד .מערכת היחסים הפנימית עוסקת בין השאר בשאלה
האם חייב שקיים יותר מחלקו היחסי זכאי לתבוע משותפיו לחיוב להשתתף עמו או לשפותו.
התשובות לשאלות אלו תלויות בסוג החיוב המשותף או הזכות המשותפת ,ומוסדרות בפירוט
בפרק זה של החוק ,2וכפי שנברר להלן.
סעיפים 58-54פותחים את הפרק ,ועוסקים בחיוב בו יש יותר מחייב אחד – ריבוי חייבים .סעיף
54עוסק בשניים 3החבים ב"חיוב אחד" וקובע חזקה שהם חבים "יחד ולחוד" .לשון אחר ,כדי
שיחול הסדר "יחד ולחוד" ,שעל פשרו נעמוד בהמשך דברינו ,על החייבים להיות חבים ב"חיוב
אחד".
ב .החוק אינו מגדיר אימתי חייבים חבים ב"חיוב אחד" ואימתי חיוביהם נפרדים .על מדוכה זו
ישבו בתי המשפט ומלומדים ,ונקבע שתנאי הכרחי לכך הוא שהחייבים חבים לספק לנושה את
אותו אינטרס ,והמבחן לקביעה זו הוא האם לנושה זכות לקיום מצטבר של החיובים .4כאשר
לנושה זכות לקיום אחד (כלומר ,שאם אחד החייבים קיים את כל החיוב ,החייבים האחרים
נפטרים מן הנושה) ,5יש לראות את כל החייבים כחבים לספק לנושה את אותו האינטרס ,והחיוב
1הסדרי ריבוי החייבים והנושים בפרק זה של חוק החוזים חלים על כל סוגי החיובים ,שכן החוק נוקט לשון "חיוב",
באופן כללי ,ואינו מזכיר כלל את המילה "חוזה" .כך גם ניתן להסיק על סמך סעיף (61ב) לחוק ,המחיל את הוראות
החוק " על פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה ועל חיובים שאינם נובעים מחוזה" .ראה דניאל פרידמן "תורת
החיובים הכללית וההיבטים הרכושיים של החיוב" ,דיני חיובים – חלק כללי ,ירושלים תשנ"ד ,עמ' ,3בעמ' .19
2נושא ריבוי החייבים והנושים זוכה להסדרה מפורטת ושיטתית יותר בהצעת חוק דיני ממונות ,התשע"א2011-
(להלן :הצעת החוק) ,סעיפים .97-75ראה באריכות מיגל דויטש ,פרשנות הקודכס האזרחי ,ישראל תשס"ה ,שער
שני ,פרק ( 4להלן :דויטש).
3הסעיף מנוסח בסגנון קזואיסטי" ,שניים שחייבים" ,אך הוא הדין ליותר משניים .בחוקים אחרים נקבע הדבר
במפורש ,ראה לדוגמה :סעיף 13לחוק הערבות ,התשכ"ז" ,1967-שנים או יותר שערבו חיוב אחד"; סעיף 11לפקודת
הנזיקין [נוסח חדש]" ,היה כל אחד משני בני-אדם או יותר חבים לפי הוראות פקודה זו" .גם הצעת החוק מנוסחת
באופן יותר כללי .כך סעיף 75להצעת החוק" :הוראות פרק זה יחולו כאשר שניים או יותר חבים בחיוב אחד או
נושים בחיוב אחד" .וכך גם סעיף 79להצעת החוק" :חייבים החבים בחיוב אחד".
4אולם ראה דויטש ,לעיל ,הערה , 4.2§ ,2שיתכן שמבחן הקיום המצטבר אינו המבחן היחיד לקביעה אם החיוב הוא
"חיוב אחד".
5דוגמאות לכך הן :מזיק וחברת ביטוח ,חייב וערב ,שני ערבים וכיוצא באלו ,בהן הנושה זכאי לקבל רק פיצוי אחד על
נזקו או פירעון אחד על חובו.
-3-
ריבוי חייבים במשפט העברי
יכול אפוא להיות "חיוב אחד" .6ואילו כאשר לנושה זכות לקיום מצטבר (כלומר ,שאף אם חייב
אחד קיים את מלוא החיוב המוטל עליו ,הנושה רשאי לתבוע קיום נוסף מן החייבים האחרים),
אין הם חייבים לספק לנושה את אותו אינטרס ,וחיוביהם של החייבים הם אפוא חיובים נפרדים.7
ואכן כך מבקש סעיף 76להצעת חוק דיני ממונות ,התשע"א ,2011-לקבוע:
חייבים חבים בחיוב אחד אם הם חייבים כלפי הנושה לספק את אותו אינטרס או לפצות בשל
אותו נזק.8
לדוגמה :כאשר שני ערבים ערבו יחד לחוב אחד ,הנושה אינו זכאי לקיום מצטבר של החיוב,
כלומר אם ערב אחד פרע את החוב שוב אין החיוב בר תוקף ,וממילא הערב האחר פטור מחיובו.9
נוכל אפוא לומ ר ששני הערבים חבים ב"חיוב אחד" .יש להדגיש ,כי אין הכרח שעילות החיוב של
כל החייבים ב"חיוב אחד" זהות ,ובלבד שמטרתן "לספק את אותו אינטרס" .כך למשל יכול
שלניזוק תביעת נזיקין נגד מעוול בגין נזק מסוים ,ותביעה מכוח חוזה ביטוח נגד חברת הביטוח
בגין אותו נזק ,ועם זאת המעוול וחברת הביטוח חבים ב"חיוב אחד" ,10שכן על שני החייבים מוטל
להיטיב את נזקו של הניזוק.11
6וראה גם סעיף 1794לקוד האזרחי של מדינת לואיזיאנה (An obligation is solidary " :)LSA-C.C. Art. 1794
for the obligors when each obligor is liable for the whole performance. A performance rendered by one
."of the solidary obligors relieves the others of liability toward the obligeeוראה גם Restatement
,(Second) of Contractsסעיפים ,289-288ובדברי ההסבר.
7ראה לדוגמה דבריו של פרופ' צלטנר (זאב צלטנר ,דיני חוזים :חלק כללי ,תל אביב ,1963כרך א ,עמ' .257מובא
בהסכמה בע"א 610/68הראסטל נ' עטרת הברית ,חברה רשומה בע"מ ,פ"ד כג(" :))1969( 416 ,410 )1על-ידי עסקה
מסוג זה נוצרת אמנם חבות של כל החייבים במאוחד [=יחד] ,וכן נוצרות חבויות נפרדות [=לחוד] של כל אחד
מהחייבים ,אלא שהתובע אינו יכול לעמוד על יותר מביצוע אחד ויחיד ,כלומר ,בעוד שהביצועים של החייבים במיוחד
[=בנפרד] ( )several promisorsהם קומולטיביים ,הרי הביצועים של החייבים במאוחד ובמיוחד [=יחד ולחוד] הם
אלטרנטיביים" (ההדגשות הוספו) .וראה גם ע"א 4664/90חממי נ' אייזנקוט ,פ"ד מז( ,52 )1פסקה 4לפסק דינו של
השופט מלץ (" :)1993אך טענה ,לפיה החיובים של שני חייבים כלפי הנושה התובע כלל אינם 'חיוב אחד' ,אלא
מהווים חיובים נפרדים ,ולפיכך לא חל כלל סעיף ,54הדן בחיוב אחד ,צריכה להיות מוכחת על ידי בחינת מערכת
היחסים שבין החייבים לנושה ,ולא על ידי הסתכלות על מערכת היחסים שבין החייבים לבין עצמם" (ההדגשה
הוספה).
8המושג "חיוב אחד" מתפרש על ידי בית המשפט באופן רחב .כך ,למשל ,בפרשת חממי ,לעיל ,הערה ,7נקבע ששני
קבלנים שכרתו חוזה למכירת דירה נחשבים כ"חייבים בחיוב אחד" ,אף שקבלן אחד התחייב לבנות את הדירה והשני
התחייב לרשום אותה על שם הלקוח .וראה באריכות דניאל פרידמן ונילי כהן" ,ריבוי חייבים" ,דיני חיובים -חלק
כללי ,דניאל פרידמן עורך ,ירושלים תשנ"ד ,עמ' ,155בעמ' .161-158
9ראה סעיף 2לחוק הערבות ,התשכ"ז" :1967-אין ערבות אלא לחיוב בר-תוקף".
10
ראה דברי ההסבר להצעת החוק ,סעיפים 76עד .77וראה גם סעיפים 1201-1200לקוד האזרחי הצרפתי ( code
.)civil
11הקביעה האם על החייבים לספק את אותו אינטרס אינה נקייה מספיקות .לעיתים קביעה זו נעשית בחקיקה
הרלבנטית לסוג החיוב הנדון .וכך למשל קובע סעיף 59לחוק חוזה הביטוח ,התשמ"א ,1981-שהמבטח נכס בכפל
ביטוח אינו זכאי ליותר מפיצוי אחד ,וחברות הביטוח חייבות אפוא ב"חיוב אחד" .במקרים אחרים תחושת הצדק
מחייבת שהנושה לא יהיה זכאי ליותר מקיום אחד ,ולפיכך ניתן לומר שעל כל החייבים לספק לו את אותו האינטרס.
וכך למשל פקודת הנזיקין [נ וסח חדש] ,מניחה כדבר המובן מאליו שמי שניזוק על ידי מעוולים רבים זכאי לפיצוי אחד
-4-
ריבוי חייבים במשפט העברי
הקביעה אם על החייבים לספק לנושה את אותו האינטרס וחיובם הוא "חיוב אחד" ,היא קביעה
רבת משמעות ,שכן באופן זה ,שכל אחד מן החייבים חב במלוא החיוב ,זכאי הנושה לתבוע לפי
בחירתו מכל אחד מהם את מלוא הקיום .מובן אפוא ,שהנושה ,מצדו ,מעוניין שהחייבים יחובו
ב"חיוב אחד" .כך מובטחת לו דרך קלה ויעילה לקיום מלוא החיוב ,ואין הוא נושא בסיכון שמא
אחד החייבים חדל פירעון או מתחמק מתשלום .לעומתו ,כל אחד מן החייבים מעוניין שהנושה
יוכל לתבוע ממנו את חלקו היחסי בלבד ,כדי לא ליטול את הסיכון שהוא ישלם לבדו את מלוא
החיוב .12לשון אחר ,בעוד הנושה מבקש שהחיוב יהיה "חיוב אחד" כך שכל חייב חב בכולו,
החייבים מבקשים שחיוביהם יפוצלו לחיובים נפרדים.13
על מנת לאזן בין האינטרסים המנוגדים של הנושה והחייבים ,מאמצות שיטות המשפט השונות
גישות שונות בהתאם למדיניות המשפטית הנראית להם ראויה .14בעניין זה ,דומה שהחוק
בלבד ,ומסתפקת בכך שסעיף 11לפקודה קובע את ההסדרים החלים על מעוולים יחד .וראה עוד ראה פרידמן וכהן,
לעיל ,הערה ,8עמ' .160-159
12אמנם ,לחייב ששילם י ותר מחלקו עומדת לרוב זכות לתבוע השתתפות מן החייבים האחרים ,ראה להלן ,פרק פפפ,
אולם הוא מסתכן בכך שהוא לא יוכל לממש זכות זו ,כגון אם החייב האחר חדל פרעון ,ועל כן הוא מעדיף הסדר של
חלוקת אחריות.
13
על האינטרסים המנוגדים של הנושה והחייבים ראה באריכותStephanie Arma Kraft, Modification of the ,
).Doctrine of Joint and Several Liability: Who Bears the Risk?, 11 Nova L. Rev. 165 (1986-1987
14
כך למשל נקבע בקוד האזרחי של מדינת לואיזיאנה ,שכאשר חיוב ניתן לחלוקה ,נושא כל חייב אחריות רק לחלקו
בחיוב ,וכאשר החיוב אינו ניתן לחלוקה נושא כל חייב באחריות למלוא החיוב ,ראה .LSA-C.C. Art. 1789וכך גם
בעניין ריבוי מעוולים ,ראה ( LSA-C.C. Art. 2324Bוראה גם Saul Litvinoff, The Law of Obligations, 5 La.
) .)Civ. L. Treatise, §7.23 (2d ed.בכמה מדינות בארצות הברית נקבעה בפסיקת בתי המשפט שיטה של חלוקת
אחריות לעניין מעוולים יחד שאינם מעוולים בכוונה ,והם מטילים על כל מעוול חבות על פי מידת אשמתו היחסית.
ראה למשל ,Brown v. Keill, 580 P. 2d 867, 224 Kan. 195 (1978) ,בבית המשפט העליון של מדינת
קנזס"There is nothing inherently fair about a defendant who is 10% at fault paying 100% of the loss, :
and there is no social policy that should compel defendants to pay more than their fair share of
the loss. Plaintiffs now take the parties as they find them. If one of the parties at fault happens to be a
spouse or a governmental agency and if by reason of some competing social policy the plaintiff cannot
receive payment for his injuries from the spouse or agency, there is no compelling social policy which
requires the codefendant to pay more than his fair share of the loss. The same is true if one of the
"( defendants is wealthy and the other is notההדגשה הוספה) .שיקול מדיניות נוסף מובא על ידי בית המשפט
לערעורים של מדינת ניו מקסיקו ,ראה Bartlett v. New Mexico Welding Supply, Inc., 646 P. 2d 579, 585
) . (1982לדברי בית המשפט ,כאשר מעוול אחד חדל פרעון גורם לנזק ,הניזוק הוא שנושא בסיכון ,ואין הצדקה אם
כן ,במקרה של יותר ממעוול אחד ,להטיל את הסיכון על המעוול האחר .וראה גם Walt Disney World Co. v.
) ,Wood, 515 So. 2d 198 (1987בבית המשפט העליון של מדינת פלורידה .יש להעיר כי חלוקת האחריות הנזיקית
בשיטות משפט אלו מבוססת על מבחן האשם ,אולם דומה שהיא אינה מתאימה לשיטת המשפט הישראלית ,בה נקבע
בפסיקה שחלוקת האחריות הנזיקית נקבעת על פי מבחן פיזי ,ראה להלן ,הערה .189לעומת זאת ,סעיף 1220לקוד
ה אזרחי הצרפתי קובע שגם חיוב הניתן לחלוקה דינו כדין חיוב שאינו ניתן לחלוקה ,למעט חיוב שנפרע על ידי
-5-
ריבוי חייבים במשפט העברי
הישראלי מעדיף את האינטרס של הנושה ,ובמקרים רבים הוא קובע כי החייבים חבים ב"חיוב
אחד" .15עם זאת ,החוק מגן על האינטרס של החייבים על ידי הכרה בזכותו של חייב ששילם יותר
מחלקו לתבוע מחבריו לחיוב להשתתף עמו ,ועל כך נעמוד בהרחבה בהמשך דברינו .16מובן,
שבחיובים רצוניים רשאים הצדדים לקבוע אם החיוב הוא "חיוב אחד" או שמא כל חייב חב
בחלקו בלבד.
ג .כאשר חייבים אכן חבים ב"חיוב אחד" ,נשאלת השאלה מהם ההסדרים שיחולו על מערכת
היחסים "החיצונית" ,זו שבין הנושה לבין החייבים.
כאשר מדובר בחיובים רצוניים ,כדוגמת הלוואה או ערבות ,ייקבעו ההסדרים על פי ההסכם בין
הצדדים ,ובאין הסכם -על פי אומד דעתם ככל שניתן לעמוד עליו .אולם ,מקום בו לא ניתן לעמוד
על אומד דעת הצדדים ,וכך גם בחיובים לא רצוניים ,כגון נזיקין ,המחוקק הוא שקובע את
ההסדרים בהתאם לשיקולי מדיניות .בעניין זה קובע החוק ,כאמור ,שחזקה שהחייבים ב"חיוב
אחד" חבים "יחד ולחוד".17
כדי לעמוד על משמעותו של חיוב "יחד ולחוד" נקדים סקירה היסטורית קצרה.
חוקרי המשפט הרומי מבחינים בין שני סוגים של "חיוב אחד" .18הסוג האחד ,שנתכנה חיוב
קוריאלי ( ,19)correalהוא כאשר יש לנושה תביעה משפטית אחת נגד כל החייבים ,ולכן אם הנושה
תובע אחד מהם ומפסיד ,מוצתה התביעה ,ולא ניתן שוב לתבוע את החייבים האחרים .20חיוב
קוריאלי יכול להיווצר רק בהסכמה מפורשת בין החייבים לבין הנושה ,בדרך של .21stipulatio
יורשים .וראה סעיף 420לקוד האזרחי הגרמני ( ,)B.G.B.שקובע שחיוב מתחלק בין החייבים רק במקרה של ספק (לא
ברור באיזה ספק מדובר) ובחיוב הניתן לחלוקה.
15למשל סעיף 11לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע שמעוולים יחד חבים ב"חיוב אחד".
16ראה להלן ,פפפ.
17על אף שסעיף 54עוסק בכל סוגי החיובים (ראה לעיל ,הערה ,)1המחוקק קבע בחוקים רבים הסדרי "ביחד ולחוד".
ראה למשל :סעיף 11לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]; סעיף 7לחוק השליחות ,התשכ"ה ;1965-סעיף 8וסעיף 13לחוק
הערבות ,התשכ"ז ;1967-סעיף (59ג) לחוק חוזה הביטוח ,התשמ"א ;1981-סעיף 40לחוק השקעות משותפות
בנאמנות ,התשנ"ד ;1994-סעיף (65ד) לחוק אוויר נקי ,התשס"ח .2008-בהצעת החוק ,חלק שלישי ,חלק משנה
ראשון ,פרק שלישי ,אוחדו כל הסעיפים הרלבנטיים לדבר חקיקה כללי אחד .וכך קובע סעיף 79להצעת החוק:
"חייבים החבים בחיוב אחד ,חזקה כי הם חבים יחד ולחוד" .וראה גם בדברי ההסבר.
18חיובים אלו נחשבים "חיוב אחד" שכן ,כאמור לעיל ,ליד ציון הערה ,6הנושה אינו זכאי בהם לקיום מצטבר ,וקיום
החיוב על ידי חייב אחד פוטר את שאר החייבים.
19המונח "חיוב קוריאלי" ,וכך גם "חיוב סולידרי" שנזכיר מיד ,אינם נמצאים במקורות המשפט הרומי ,ונקבעו על
ידי חוקרים מאוחרים יותר .המונח "קוריאלי" מקורו בביטוי הלטיני ,correusשמשמעותו ,בין השאר ,חייבים
משותפים .ראה מילון לטיני-אנגלי ,http://www.perseus.tufts.edu ,ערך .reus
20
הלכה זו שונתה ברפורמות של יוסטיניאנוס .ראה :פרידמן וכהן ,לעיל ,הערה ,8בעמ' ,162ליד ציון הערה ;13
.Rudolf Sohm, THE INSTITUTES OF ROMAN LAW, §61, p. 284
21ראה ,Sohmלעיל ,הערה ,20בעמ' ,279הערה .1הבטחה הנעשית בדרך של שאלה ותשובה .וראה האינסטיטוציות,
ג ,פרק טז ,שמואל אייזנשטדט ,מתרגם ,ירושלים תרפ"ט:
"על שנים המשתתפים בתור צד בהצעת הסטיפולציה ובהבטחתה
-6-
ריבוי חייבים במשפט העברי
הסוג השני של "חיוב אחד" ,שנתכנה חיוב סולידרי ( ,)in solidumהוא כאשר לנושה תביעות
משפטיות נפרדות נגד כל אחד מן החייבים .לפיכך ,אם הנושה תובע חייב אחד ומפסיד ,הוא רשאי
לתבוע את החייבים האחרים.22
בדומה לכך ,במשפט המקובל האנגלי 23מבחינים בין שתי אפשרויות של ריבוי חייבים" :ביחד"
( )jointאו "לחוד" ( .24)severalחיוב "יחד" דומה לחיוב הקוריאלי .מבחינה מהותית ,לנושה
פ .יכולים גם שנים להשתתף (בתור צד) בהצעת הסטיפולציה ובהבטחתה ,באופן ,שלאחר שהציעו כולם את השאלה,
המבטיח משיב" :אני מבטיח" ,או לאחר שהציע כל אחד לעצמו את שאלת הסטיפולציה משיב המבטיח" :מבטיח אני
ליתן לכל אחד מכם"; מח מת שאם הבטיח קודם ליתן לטיטוס ,ואחר כך ,אחרי ששאל השני ,הבטיח ליתן גם לו ,הרי
יש בזה משום התחייבות מיוחדת ואין אנו רואים את שניהם בתור צד בהצעת אותה סטיפולציה .יכולים גם שנים או
יותר להופיע בתור צד להצעת הסטיפולציה בזו הלשון' :המבטיח אתה ,מיביוס ,ליתן חמשה זהובים?' 'המבטיח אתה,
סיאוס ,ליתן אותם חמשת הזהובים עצמם?' ,וכל אחד משיב לעצמו' :אני מבטיח'.
על יסוד ההתחייבות והסטיפולציות מסוג זה חלה התחייבות שלמה על כל אחד מן המתחייבים לגבי כל אחד (מבעלי
החובות) ,ומכל אחד מן המבטיחים יש לגבות את סכום החיוב בשלימות .ברם ,כל ההתחייבויות אינן חוזרות אלא
מסביב לאותו נושא ,ובכל מקום שקבל האחד את החוב או פרע האחד את החוב ,הפקיע את התחייבותם של האחרים
ופטר אותם מפרעון".
יש הטוענים כי הכלל במשפט הרומי הוא שכל חייב משלם את חלקו בלבד ( ,)pro rataואילו "חיוב אחד" נוצר אך ורק
בהסכמה או מכוח חוק או כשהנסיבות מחייבות זאת ,ראהWilliam W. Buckland, A TEXT-BOOK OF ROMAN :
LAW: FROM AUGUSTUS TO JUSTINIAN, 3rd edition, Cambridge 1963, pp 452-453; William L. Burdick, THE
.PRINCIPLES OF ROMAN LAW AND THEIR RELATION TO MODERN LAW, New Jersy 2004, p. 420וראה גם :סעיף
1202לקוד האזרחי הצרפתי ( ;)code civilסעיף 143לקוד החיובים השוויצרי (החלק החמישי של הקוד האזרחי
השוויצרי ,) Zivilgesetzbuch ,שחיוב יחד ולחוד חל רק מכוח הסכם מפורש או מכוח הוראת חוק .והשווה William
L. Crowe, Joint and Several Tort Liability in the Louisiana Civil Law – Requiem for a Mocking Bird?,
,)44 Loy. L. Rev. 703 (1999ממנו עולה שללא הסכמה מפורשת חיוב יהיה סולידרי.
22
ראה ,Burdickלעיל ,הערה ,21בעמ' ,Sohm ;420-417לעיל ,הערה ,20בעמ' .282אולם ,יש הטוענים שאין כל
הבדל בין חיוב קוריאלי לבין חיוב סולידרי ,ראה לדוגמהFriedrich Carl von Savigny, OBLIGATIONENRECHT, :
,Sohm ;Berlin 1851, Vol. 1, p. 140שם ,הערה OBLIGATIONS: ;7
CIVILIAN TRADITION, Cape Town 1990, pp.128-129
OF THE
OF
Reinhard Zimmermann, THE LAW
;ROMAN FOUNDATIONSשמואל איזנשטדט,
המשפט הרומאי ,תולדותיו ותורתו ,תל אביב תשי"ד ,עמ' ( 176לדבריו ,כל "חיוב אחד" הוא חיוב סולידרי ,אלא
שחיוב סולידרי שנעשה בהסכם מכונה קוריאלי) .ראה ,Buckland,לעיל ,הערה ,21עמ' .455-457 ,452וראה גם
ביקורתו של רודולף פון יירינג על ההבחנות (מובא ומתורגם אצל ,Zimmermannשם)"Then there arise opinions :
and theories which can maintain their life only in the place where they receive the same, to wit, in the
lecturer's chair, but which, if they venture into the outside world, at once prove that they cannot bear
the raw air of reality; opinions… in the highest degree learned, but also in the highest degree perverted
– hot-house plants without sap and energy, bastards of logic and erudition with law, unsound lecture ."room jurisprudence".וראה גם ברכיהו ליפשיץ" ,ערבות – הלכה למעשה" ,משפטים כו (תשנ"ו) ,עמ' ,219בעמ'
.233-231
-7-
ריבוי חייבים במשפט העברי
תביעה משפטית אחת כלפי כל החייבים ,ומשבטלה התביעה נגד אחד מהם היא בטלה נגד כולם.25
מבחינה פרוצדורלית ,אין מניעה תיאורטית להגיש את התביעה נגד אחד מהם בלבד ,אף על פי כן
נקבע שעל הנושה לתבוע את כל החייבים יחד .26לעומת זאת ,חיוב "לחוד" דומה לחיוב הסולידרי,
ולנושה תביעות משפטיות נפרדות כנגד כל חייב ,ואף אם בטלה התביעה כנגד אחד החייבים ,לא
בטלו התביעות כנגד החייבים האחרים .27בחיוב מסוג "לחוד" הנושה רשאי להחליט אם לתבוע
את כל החייבים או רק חלק מהם.28
23ראה באריכות Glanville L. Williams, JOINT OBLIGATIONS: A TREATISE ON JOINT AND JOINT AND SEVERAL
COMMON-LAW
AND THE
ENGLAND, IRELAND,
IN
TRUSTS
AND
CONTRACT, QUASI-CONTRACT
IN
LIABILITY
.DOMINIONS, London 1949
24וראה דויטש ,לעיל ,הערה .4.8§-4.3§ ,2
,Williams 25לעיל ,הערה ,23פרק 50§ ,6ואילך.
26ראה ,Williamsלעיל ,הערה .15§ ,23לעומת זאת ,בדין הרומי גם בחיוב קוריאלי היה על הנושה לתבוע רק חייב
אחד ,לפי בחירתו .ראה פרידמן וכהן ,לעיל ,הערה ,8בעמ' ,166הערה .35ייתכן כי הבדל זה שבין המשפט הרומי
למשפט האנגלי נובע מן ההבדל בהכרת שיטות משפט אלו בזכות ההשתתפות .במשפט הרומי ,חייב בחיוב קוריאלי
שקיים יותר מחלקו בחיוב ,לא היה זכאי לתבוע השתתפות מחבריו לחיוב (ראה ,Burdickלעיל ,הערה ,21בעמ' .420
אולם השווה למובא שם ,בהערה ,) 44ולכן פסק הדין נוגע לחייב שנתבע בלבד ,ואין צורך אפוא לצרף חייבים אחרים
להליך המשפטי .לעומת זאת ,המשפט האנגלי הכיר בזכות ההשתתפות בין חייבים גם בחיוב "יחד" ,ופסק דין נגד
חייב אחד מטיל חובה על חייבים אחרים כלפי אותו חייב ,ומן הראוי אפוא לצרף את כל החייבים להליך המשפטי.
בעניין חייבים מסוג "לחוד" ,שהנושה רשאי לתבו ע כל אחד מהם בנפרד ,קיימת אי וודאות אם הם זכאים לתבוע
השתתפות ,ראה ,Williamsלעיל ,הערה .94§ ,23על צירוף נתבעים במשפט האמריקאי ראה William L. Prosser,
) .Joint Torts and Several Liability, 25 Cal. L. Rev. 413, 414-418 (1936-1937וראה להלן ,הערה 30
27במשפט האנגלי קיימים שני מודלים של שיתוף .המודל האחד הוא ,ownership in commonובו לכל שותף זכות
קניינית בחלקו היחסי בנכס ,אלא שחלקו אינו מסוים .מודל זה אומץ על ידי החוק הישראלי (ראה :סעיף 27לחוק
המקרקעין ,התשכ"ט ;1969-סעיף 9לחוק המיטלטלין ,התשל"א ;1971-ע"א 679/76סלי נ' עזבון שפר ,פ"ד לב(,)2
,785פסקה 5לפסק דינו של השופט אשר ( ;)1978יהושע ויסמן ,דיני קניין -בעלות ושיתוף ,ירושלים תשנ"ז ,עמ'
;139מיגל דויטש" ,ריבוי נושים" ,דיני חיובים ,לעיל ,הערה ,1עמ' ,331בעמ' .)339-337המודל השני הוא joint
, ownershipובו לכל שותף זכות מלאה בכל הנכס .כך ,למשל ,בשותפות מן המודל הראשון ,במות אחד השותפים
עובר חלקו ליורשיו ,ואילו בשותפות מן המודל השני ,במות אחד מן היורשים חלקו אינו עובר ליורשיו ,ורק עם מות
השותף האחרון עובר כל הנכס ליורשי האחרון (עיקרון ההיתרבות או ההישרדות .)survivorship ,המודלים הללו
תואמים את המודלים של החיוב המשותף" ,לחוד" ו"ביחד" ,ראה ,Williamsלעיל ,הערה .21§ ,23כך ,למשל ,חל
עיקרון ההישרדות בחיוב "יחד" ולא בחיוב "לחוד" (ראה ,Williamsשם) .וראה דויטש שם ,בעמ' ,350שהמחוקק
הישראלי מאמץ את האפשרות ליצור חיוב מסוג "יחד" ,אך אין הוא מאמץ את האפשרות לשותפות מסוג joint
.ownershipלגישות השונות במשפט העברי ראה חוק לישראל ,שיתוף נכסים ,ירושלים תשס"ט ,עמ' ,29הערה .)17
28
מלבד ההבדלים בין חיובים "יחד" לחיובים "לחוד" שראינו בטקסט ,מציין ,Williamsלעיל ,הערה ,23פרק 2
ואילך ,הבדלים נוספים ביניהם :עיקרון הישרדות (ראה לעיל ,הערה )27חל על חיובים "יחד" ולא על חייבים "לחוד";
בחיוב "יחד" של שותפים על הנושה לגבות מן הרכוש המשותף ,מה שאין כן בחיוב "לחוד" הוא רשאי לגבות גם מן
הרכוש הפרטי של כל שותף ( Williamsמבקר בחריפות הסדר זה ,שם.)39§ ,
-8-
ריבוי חייבים במשפט העברי
חיוב "יחד ולחוד" משלב מרכיבים של חיוב "יחד" ושל חיוב "לחוד" .וכך ,בחיוב "יחד ולחוד"
כאשר בטל חיובו של חייב אחד בטל גם חיובם של החייבים האחרים ,29כפי שראינו לעניין חיוב
"יחד" .לעומת זאת ,בחיוב "יחד ולחוד" הנושה רשאי לתבוע את קיום החיוב מכל החייבים או
מכל חייב בנפרד ,30כפי שראינו לעיל בעניין חיוב "לחוד".
יש לציין ,שהנושה מעדיף לרוב שהחיוב יהיה "לחוד" ,שכן הוא אינו חייב לתבוע את כל החייבים,
וכך פתוחות לפניו אפשרויות תביעה נוחות יותר .בנוסף לכך ,בחיוב "לחוד" הנושה אינו צריך
לחשוש שביטול החיוב לגבי חייב אחד יגרום לביטול החיוב כולו ,שכן בחיוב "לחוד" חיובם של
החייבים האחרים אינו בטל .החייבים ,מנגד ,מעדיפים דווקא חיוב "יחד" .כך קשה יותר לנושה
לנהל נגדם הליך משפטי ,שכן עליו להגיש תביעה כנגד כולם ,ומה גם שדי בכך שחיובו של אחד
החייבים יתבטל כדי שששאר החייבים יהנו מכך .חיוב "יחד ולחוד" מאזן אפוא בין האינטרסים
של הנושה לבין האיטרסים של החייבים ,בכך שהוא מאפשר הגשת תביעה נגד אחד מהם בלבד.
במשפט האנגלי נקבעו סוגי החיוב ("יחד"" ,לחוד"" ,יחד ולחוד") בהתאם לנסיבות החיוב.31
המחוקק הישראלי בחר להטיל באופן גורף על כל החיובים את הסדרי "יחד ולחוד" .32עם זאת,
קביעה זו הינה רק "בררת המחדל" ,ובחיובים רצוניים יכולים הצדדים להתנות עליה.33
ד .כפי שנראה להלן ,לדעת רוב הפוסקים ,גישתו של המשפט העברי שונה מן המתואר עד כה.
לדעתם ,בדרך כלל חייבים אינם חבים ב"חיוב אחד" ,והמשפט העברי מעדיף לפצל את החיוב
לחיובים נפרדים על פי חלקו היחסי של כל חייב .כדי להגן על הנושה ,נקבע הסדר של ערבות
הדדית ,34ולפיו כאשר אחד החייבים אינו משלם ,הנושה רשאי לתבוע את חלקו מן החייב האחר.35
עם זאת ,בחיובים רצוניים רשאים הצדדים לקבוע שהם חייבים ב"חיוב אחד".36
29ראה סעיף (55ב) לחוק .וראה ,Williamsלעיל ,הערה ;20§ ,23פרידמן וכהן ,לעיל ,הערה ,8בעמ' .167אולם השווה
סעיף 81להצעת החוק ,ובדברי ההסבר ,המבקש להחיל הסדר שונה על חייבים "יחד" ועל חייבים "יחד ולחוד" בחיוב
על פי חוזה.
30ראה סעיף (55א) לחוק " :שנים שחייבים יחד ולחוד ,רשאי הנושה לדרוש את קיום החיוב ,כולו או מקצתו ,משניהם
כאחד ,או מכל אחד מהם בנפרד ,ובלבד שלא ייפרע יותר מן המגיע לו" .כך עולה לכאורה גם מסעיף 80להצעת החוק:
"הנושה רשאי לדרוש את קיום החיוב ,כולו או חלקו ,מכל החייבים באותו חיוב כאחד או מכל חייב בנפרד ,ובלבד
שלא יקויים יותר ממלוא החיוב" .כהמשך לסעיף ,79הקובע שחבים בחיוב אחד חזקה שהם חייבים יחד ולחוד ,עולה
לכאורה שסעיף 80עוסק גם הוא בחייבים "יחד ולחוד" ,ובכך אין הוא משנה את המצב המשפטי הקיים על פי חוק
החוזים .אולם ראה בדברי ההסבר ,שהצעת החוק מבקשת לשנות את המצב המשפטי הקיים ולאפשר לנושה לתבוע
מכל חייב בנפרד אף בחייבים "יחד" ,שכן הסעיף המוצע נוקט לשון כללית ,בניגוד לסעיף בחוק הקיים העוסק
בחייבים "יחד ולחוד".
31למשל שלושה ערבים שערבו כל אחד בנפרד לחוב אחד נחשבו כחייבים "לחוד" ,ראה Edward Deering v. Earl of
)Sir John Rous, and The Attorney-General, 126 E.R.1276 (1787
.Winchelsea,
32לביקורת על קביעה גורפת זו ראה :פרידמן וכהן ,לעיל ,הערה ,8בעמ' ;170דויטש ,לעיל ,הערה ,4.6§ ,2ובהערות
.18-17
33ראה למשל סעיף (86א) לפקודת השטרות [נוסח חדש]" :שטר חוב יכול שייעשה בידי שנים או יותר ,ויכול שיהיו
חבים על פיו ביחד ,או ביחד ולחוד ,הכל ככתבו" .ס"ק (ב) קובע שבהעדר הוכחה אחרת החייבים חבים "יחד ולחוד".
34ראה גם ,Restatement (Second) of Contractsסעיף ,10בדברי ההסבר.
35
מעניין לציין ,שפרקטיקה זו של ערבות הדדית נהגה גם בהסכמים של חיוב קוריאלי על פי המשפט הרומי ,ראה
,Bucklandלעיל הערה ,21בעמ' . 455הדבר נעשה כדי להימנע מן התוצאה הקשה ,לפיה חייב קוריאלי לא היה זכאי
-9-
ריבוי חייבים במשפט העברי
המשפט העברי ,בהתאם לדרכו הקזואיסטית ,אין למצוא בו כלל מופשט ,אלא דיון במקרים
ספציפיים .נפתח בסקירת המקורות התלמודיים והדיון בהם בפוסקים .נעסוק תחילה במקורות
הדנים בחיובים רצוניים ,ולאחר מכן בחיובים לא רצוניים .לאחר מכן ,נבקש לדלות מתוך
הדברים את הכלל המשפטי המופשט .נבחן האם המקרים בהם דנים הפוסקים הם אכן "חיוב
אחד" ,ולאור זאת נרצה להסיק מה עמדת המשפט העברי בעניינם של חייבים החבים ב"חיוב
אחד".
.2חיובים רצוניים – סקירת המקורות
עניין ריבוי חייבים רצוניים נדון בהרחבה בפוסקים ,אולם במקורות התנאיים מצאנו רק מקור אחד
בתוספתא שדן בעניין ,וכך גם במקורות האמוראיים מצאנו רק מקור אחד בתלמוד הירושלמי ,וכפי
שנביא להלן.
א.
התוספתא" :שני ערבין"
במקורות התנאיים עולה ,כאמור ,שאלת ריבוי החייבים הרצוניים רק פעם אחת ,בעניינם של שניים
שערבו לחוב אחד .וזה לשון התוספתא:37
המלוה את חבירו על ידי שני ערבין ,לא יפרע מאחד מהן ,ואם אמר "על מנת שאפרע מאחד
מהן" -יפרע מאחד מהן.
לתבוע השתתפות מן החייבים האחרים (ראה לעיל ,הערה .)26דרך אחרת להימנע מתוצאה זו הייתה על ידי כך
שהחייבים נעשו שותפים ( ,) sociiולו רק באופן זמני לצורך העסקה הנוכחית ,והדין הרומי מאפשר השתתפות בין
שותפים .הסדר זה דומה להצעתו של ליאופולד אוירבך ,להלן ,הערה .129
36הסיבה שהמחוקק הישראלי העדיף שלא לאמץ את שיטת המשפט העברי היא מפני הקושי הבלתי סביר שהיא
מטילה על הנושה .וכך אמר שר המשפטים יעקב שמשון שפירא בדיוני הכנסת בקריאה ראשונה של הצעת חוק
החוזי ם" :אני רוצה לציין ,שבעצם הובאה לפנינו הצעה שבעניין ריבוי חייבים ננהג לא לפי מה שהצענו פה .הצענו
שאם מספר אנשים מתחייבים ,רואים אותם כמתחייבים ביחד ולחוד ,כלומר כל אחד חייב לגבי הכל וכולם ביחד
חייבים לגבי אותו הדבר .לפי המשפט העברי ,כאשר שני אנשים מתחייבים כלפי איש שלישי ,הרי כל אחד חייב ,בתור
חייב עיקרי ,לגבי החצי ,ולגבי החצי השני הוא ערב בעד חברו .לא קיבלנו את הדרך הזאת ,מפני שזוהי דרך לא נוחה,
זוהי דרך המאריכה את הדיון .אם ראובן ושמעון התחייבו בפני לוי באלף לירות ,והוא לא קיבל את הכסף ,מה צריך
לוי לעשות? הוא צריך לתבוע מראובן 500לירות בתור חייב עיקרי ,ומשמעון 500לירות בתור חייב עיקרי; והיה אם
שמעון ,לאחר שנתחייב בדין ,לא יקיים ,ויעשו את כל הפעולות של הוצאה לפועל כלפי שמעון ולא יצליחו – יחזור לוי
ויתבע מראובן בתור ערב .זוהי בעצם לא שאלה של חוק סובסטנטיבי; זוהי שאלה של פרוצידורה .אם פרוצידורה –
בחרנו בפרוצידורה הרבה יותר פשוטה ,שבדוגמה שנתתי :לוי יגיש משפט נגד ראובן ושמעון ,וממי שיוכל לגבות –
מזה יגבה ,ובזה גמר את מלאכתו ,הקשה בלאו הכי" (דברי הכנסת ,כרך ,58עמ' ,2872דיון ביום ל' באב התש"ל,
.12.8.1970מובא אצל נחום רקובר ,המשפט העברי בחקיקת הכנסת ,ירושלים תשמ"ט ,כרך שני ,עמ' .)715-714
וראה גם אורי ידין" ,חוק הירושה" ,ספר אורי ידין ,תל אביב תש"ן ,כרך א ,עמ' ( 294-293אהרון ברק וטנה שפניץ
עורכים) " :עם כל השאיפה הרצויה והכנה ,להחיות את המשפט העברי ולשלב הלכותיו בהוראות החוקים החדשים,
חוששני שהתוצאות שהושגו בנדון זה עד עתה הן צנועות למדי …וכשהוצע לועדת משנה של ועדת חוקה ,חוק ומשפט
לאמץ בעניין ריבוי חייבים את הסדר המשפט העברי ,דחתה הועדה את ההצעה מניה וביה והעדיפה לקיים את
ההסדר המקובל בארץ ובאנגליה".
37תוספתא ,בבא בתרא (ליברמן) ,פרק יא ,הלכה טו.
-10-
ריבוי חייבים במשפט העברי
מן התוספתא עולה אפוא ששני ערבים ש ערבו לחוב אחד ,כל אחד מהם אחראי רק לחלקו היחסי
בחיוב ,אלא אם כן התנו הערבים עם הנושה תנאי אחר .התוספתא אינה מפרטת האם דין אחד
לערבים שידעו זה על קיומו של זה ולערבים שלא ידעו זה על קיומו של זה .התוספתא גם אינה
מתייחסת לשאלה מה הדין כאשר אחד הערבים אינו מקיים את חלקו בחיוב ,האם הנושה רשאי
במקרה זה לגבות את כל החיוב מערב אחד או שמא הנושה מפסיד .ומן התוספתא לא ניתן להסיק
האם דין זה מיוחד לערבים ,או שמא כך הדין גם בחיובים אחרים.
ב.
סוגית התלמוד הירושלמי" :שניים שלוו"
בתלמוד הירושלמי 38נדון עניין ריבוי לווים ,ושם מבקש האמורא רבי יוסי 39להסיק את דינם של
לווים שלוו יחד מתוך היקש לברייתא העוסקת בדיני שבועת הפיקדון 40של מי שחייב לנושים
רבים .וזה לשון הברייתא:
"וכחש בעמיתו" – 41לכשיצא וידויו 42בשבועה ,פרט למכחש באחד השותפין ,פרט למכחש
בעדים ובשטר.
בפירושה של ברייתא זו נעסוק בפרק העוסק בריבוי נושים .43לעת עתה נזכיר את פירושו של
הרמב"ן ,44לפיו העיקרון העולה מן הברייתא הוא שנושים רבים חייבים לתבוע את החייב יחד,
ולכן כפירה ושבועה לאחד מהם אינה מחייבת בחיובי שבועת הפיקדון ,שכן ההליך שניהל נושה
אחד לבדו הוא הליך פגום שאין בכוחו להביא לפסק דין מחייב נגד החייב.
הירושלמי מביא ,שבהיקש מברייתא זו ,העוסקת כאמור בריבוי נושים ,הסיק רבי יוסי מסקנה
לעניין ריבוי לווים ,לפיה לווים שלוו כאחד "אחראין וערבאין זה לזה":45
אמר רבי יוסי :הדא אמרה [=זאת אומרת] ,שנים שלוו מאחד אף על גב דלא כתבין [בשטר
הלוואה] "אחראין וערבאין זה לזה" – [בכל זאת הם] אחראין וערבאין זה לזה.46…
38ירושלמי ,שבועות ,פרק ה ,הלכה א.
39קרוב לוודאי שהכוונה לאמורא רבי יוסי בר זבידא ,אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי .ראה אהרן היימאן ,תולדות
תנאים ואמוראים כרך ב ,לונדון תר"ע ,ערך ר' יוסי (האמורא) .בחידושי הרשב"א ,בבא מציעא לד ע"ב ,ד"ה שותפין,
הגרסה היא רבי יונה ,שהיה חברו של רבי יוסי בר זבידא.
40שבועת הפיקדון :נתבע בתביעת ממון שהכחיש את התביעה ונשבע על כך ,ולאחר מכן הודה שנשבע לשקר ,חייב
להשיב לתובע את ממונו בתוספות חומש ,ולהביא קרבן אשם הנקרא "אשם גזילות" (ראה :ויקרא ה ,כ-כו; משנה,
שבועות ,פרק ה; רמב"ם ,הלכות שבועות ,פרקים ז-ח).
41הירושלמי דורש את פסוק כא" :נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' ,וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד או בגזל או
עשק את עמיתו".
" 42וידוי" במובן של הצהרה .ראה שאול ליברמן ,יוונית ויוונות בארץ-ישראל -מחקרים באורחות חיים בארץ-
ישראל בתקופת המשנה והתלמוד ,ירושלים תשכ"ב ,עמ' ,254הערה .11
43להלן פפפ.
44חידושי הרמב"ן ,שבועות לח ע"ב ,ד"ה גרסינן.
45דרך ההיסק מדיני נושים על דיני חייבים צריכה עיון ,ראה פפפ.
46הירושלמי מסיים" :ולא עבדין כן" [=ולא עושים כך] .הרמב"ן (לעיל ,הערה )44מפרש שאמנם הלווים אחראין
וערבאין זה לזה אף אם תנייה זו לא נכתבה בשטר ההלוואה ,אך מנהג כותבי השטרות לכתוב כך במפורש "לשופרא
-11-
ריבוי חייבים במשפט העברי
מדברי הירושלמי עולה לכאורה ,ששניים שלוו כאחד ,כל אחד מהם אחראי כלפי הנושה במלוא
החיוב .וכך מסיק הירושלמי גם לעניין שניים שקבלו פיקדון כאחד ,כפי שעולה מסיום הסוגיה.
הירושלמי דן שם בשני שומרים שהפיקדון שבידם שווה פרוטה אחת בלבד ,וכל אחד מהם הכחיש
ונשבע ,ולאחר מכן הודה ששיקר .הירושלמי קובע שחיובי שבועת הפיקדון חלים על כל אחד מהם.
ואף שכלל הוא שאין מביאים קרבן אשם גזלות על פחות משווה פרוטה ,הרי במקרה זה כל אחד
מהם אחראי על כל הפיקדון .47מסקנתו זו של הירושלמי עומדת ,לכאורה ,בניגוד לקביעתה של
התוספתא שהבאנו לעיל 48בעניינם של שני ערבים ,ולפיה כל ערב אחראי לחלקו בלבד.
בדברי הירושלמי נתבאר שכל חייב אחראי למלוא החיוב ,אך לא נתבאר מה טיבה של אחריות זו
של כל אחד מן החייבים לעניין זכות התביעה של הנושה :האם הוא רשאי לתבוע את כל החיוב
מאחד מהם לפי בחירתו ,או שמא עליו לתבוע מכל חייב רק את חלקו היחסי ,ורק בלית בררה
רשאי הוא לתבוע את כל החיוב מאחד החייבים .49כפי שנראה להלן ,בשאלה זו נחלקו הרא"ש
והרמב"ן .נסקור תחילה את שיטת הרא"ש ,ולאחר מכן נסקור את שיטתו המורכבת יותר של
הרמב"ן.
דשטרי" ,וראה גם פני משה ,על הירושלמי ,ד"ה הדא אמרה (וראה אשר גולאק ,תולדות המשפט בישראל בתקופת
התלמוד -החיוב ושעבודיו ,ירושלים תרצ"ט ,עמ' ,94שלדעתו הסיומת "ולא עבדין כן" היא מדבריו של רבי יוסי בר
זבידא ,ולכן הוא מתקשה לקבל את הסברו של הרמב"ן" ,שאיזה חידוש מצא רבי יוסי בתנאי שהוא קיים על פי הדין
ושנהגו לפרשו בשטרות?" .וראה שם בהערה .32יש להעיר ששאלתו תמוהה ,שכן זהו בדיוק חידושו של רבי יוסי שגם
אילולי היה הדבר מפורש בשטרות כך היה הדין) .אולם ראה :חידושי אנשי שם ,שבועות יז ע"א (בדפי הרי"ף) ,אות
א ,בשם מהר"ם מטיקטין; קרבן העדה על הירושלמי ,שם ,ד"ה ולא עבדין כן ,בפירוש הראשון ,שפירוש הירושלמי
הוא שלא נוהגים לפסוק כך ,ובשטר שלא נכתב בו במפורש "אחראין וערבאין" -החייבים אינם אחראים וערבאים זה
לזה .וראה שאול ליברמן ,תוספתא כפשוטה ,בבא מציעא ,עמ' .156וראה גם גדעון ליבזון" ,שניים שערבו :מחקר
השוואתי בין ר' שמואל בן חפני גאון ,הרמב"ם וספרות מוסלמית מקבילה" ,שנתון המשפט העברי יא-יב (התשמ"ד-
התשמ"ו) ,עמ' ,339הערה . 78ייתכן שהסיבה שבני ארץ ישראל לא נהגו כך היא בשל המשפט הרומי שנהג בארץ
ישראל ,ולפיו התחייבות משותפת (קוריאלית) אפשרית רק בהסכם מפורש ,ראה לעיל ,ליד ציון הערה .21וראה גם
לעיל ,הערה ,35שערבות הדדית הייתה פרקטיקה מקובלת בחיובים קוריאליים.
דוגמה לשטר בו נכתב במפורש שכל אחד אחראי על כל החוב ,ראה תיקון סופרים ,סימן נד (מובא גם אצל אשר
גולאק ,אוצר השטרות הנהוגים בישראל ,ירושלים תרפ"ו ,עמ' ,208סימן ריז) .וראה גם אשר גולאק ,השטרות
בתלמוד :לאור הפפירוסים היווניים ממצרים ולאור המשפט היווני והרומי ,ירושלים תשנ"ד ,עמודים .145,189וראה
גם שו"ת מהרשד"ם ,חו"מ ,סימן פו ,ד"ה שאלה" :וזקף עליהם המנה הנזכר במלוה גמורה ,בשטר כתוב וחתום
כראוי לזמן קצוב ,בחיוב שניהם יחד וכל אחד בפני עצמו על הכל".
47וזה לשון הירושלמי" :אחד שהפקיד לשנים ,כפר בו זה -חייב [בחיובי שבועת הפיקדון]; כפר בו זה -חייב .הפקיד
להם שוה פרוטה ,לא נמצא מביא קרבן על חצי פרוטה? ומה כא [=כאן] אילו נשבע ונשבע ונשבע שמא אינו מביא קרבן
על חצי פרוטה? תמן [=שם] כל שבועה חלה על שוה פרוטה הכא אין שבועה חלה על שוה פרוטה [=כשאדם נשבע על
פרוטה אחת שלוש שבועות נפרדות ,כל שבועה היא על פחות מפרוטה ,ולכן הוא פטור מקרבן .אולם כאשר הוא נשבע
על פיקדון שווה פרוטה שהוא אחד מן השומרים עליו ,הוא נשבע על כל הפרוטה ,שכן הוא אחראי על כל הפיקדון]".
48ליד ציון הערה .37
49הסדר דומה קיים בכמה מקרים של מעוולים יחד ,ראה להלן ,ליד ציון הערה .272
-12-
ריבוי חייבים במשפט העברי
ג.
שיטה א :הנושה רשאי לתבוע מכל חייב את מלוא החיוב
הרא"ש ,מפרש את דברי התלמוד הירושלמי "אחראין וערבאין זה לזה" ,שכל אחד מן הלווים
חייב בחוב כולו ,ומסיק מכך שהנושה רשאי לגבות את החוב כולו מאחד הלווים .וזה לשונו:50
פירוש "הדא אמרה" ,דכי היכי דאמרינן [=כמו שאנו אומרים] בשנים שהפקידו אצל אחד
שאם בא האחד ליטול את שלו אין שומעין לו ,ולא יכול [מפקיד אחד] למימר [=לומר] לזה
[=לנפקד] "כל אחד ממנו [=מאתנו] נתחייבת בחלקו" ,אלא יכול [הנפקד] לומר" :לא
נתחייבתי אלא לשניכם" ,אף שנים שלוו מאחד יכול [המלווה] לומר" :לשניכם הלויתי ,ואין
אחד מכם נפטר בחלקו ,אלא כל אחד מכם חייב לשלם הכל" …וכן נראה הלכה למעשה.51
מדברי הרא"ש במקום אחר עולה שזכותו של הנושה לגבות את מלוא החוב מאחד מן הלווים
מבוססת על העדפת האינטרס המוצדק של הנושה לגבות את חובו בדרך קלה ויעילה .וזה לשונו:52
כך הוא דינם ,שיכול המלוה לגבות מאיזה מהם שירצה …דכולן שותפים לפרוע חוב זה ,אלא
שיפה כח המלוה ,שאין צריך לחזור אחר שניהם ,אלא יכול לגבות מאיזה מהם שירצה.53
מדברי הרא"ש עולה בפשטות שכל אחד מן החייבים חייב על מלוא החיוב כחייב עיקרי .54כך גם
עולה מדבריו של הר"ן 55בביאור שיטה זו (אם כי הוא עצמו חולק עליה):
שנים שלוו מאחד ,אין אחד מהם יכול לומר לא נתחייבתי אלא במחצית הממון ,אלא המפקיד
או המלוה יכול לומר 'לשניכם הפקדתי או הלויתי וכל אחד חייב בכל'.56
50רא"ש ,שבועות ,פרק חמישי ,סימן ב .וראה גם :שו"ת הרא"ש ,כלל עג ,סימנים ט ,יג; טור ,חו"מ ,סימן עז .וראה
גם שו"ת הרא"ש ,כלל סו ,סימן ז .כך פוסק גם רבי אברהם טאזרטי (תלמיד הרשב"א) ,חוקות הדיינים ,סימן קעב.
51כבר הערנו לעיל ,הערה 45שהיסק זה דורש עיון.
הרא"ש מציין שגם לדעת הרמב"ן הנושה רשאי לגבות את מלוא החוב ממי שירצה ,אולם ראה להלן ,ליד ציון הערה
,72שדעת הרמב"ן אינה כדעת הרא"ש .וראה כנסת הגדולה ,מהדורת מכון הכתב ,ירושלים תשנ"ד ,חו"מ ,סימן עז,
הגהות בית יוסף ,ס"ק ה ,ד"ה ולבי ,שבדברי הרא"ש יש לגרוס "הרמב"ם" ולא "הרמב"ן" .וראה להלן ,נספח ב ,שיש
מן הפוסקים הסבורים שדעת הרמב"ם כדעת הרא"ש.
נציין ,שלדעת הרא"ש דינם של ערבים רבים כדינם של לווים רבים ,ראה שו"ת הרא"ש ,כלל עג ,סימן יג ,והנושה
רשאי לתבוע את כל חובו מכל אחד מהם.
52שו"ת הרא"ש ,לעיל ,הערה ,50סימן יג.
53וראה פלפולא חריפתא על הרא"ש ,בבא מציעא ,פרק שמיני ,סימן א ,אות ב ,שבמקום בו האפשרות לגבות מכל
חייב את מלוא החיוב תפעל לרעת הנושה ,יסכים הרא"ש שכל אחד יהיה חייב רק בחלקו וראה להלן ,הערה .86
54ראה לעיל ,ליד ציון הערה " :51כל אחד מכם חייב לשלם הכל".
55ר"ן ,שבועות יז ע"א (בדפי הרי"ף) ,ד"ה ובירושלמי.
56ראה גם :שו"ת רדב"ז ,חלק ג ,סימן תקטז ("ואיכא מאן דאמר דהוי כאלו לוה כל אחד מהם הכל"); שו"ת גינת
ורדים ,חו"מ ,כלל ב ,סימן א ,ד"ה ואמנם אופן החיוב; פלפולא חריפתא ,לעיל ,הערה ;53שער משפט ,סימן עז ,ס"ק
א; קצות החושן ,סימן עז ,ס"ק א (השווה לדבריו להלן ,הערה ;)61משנת רבי אהרן (קוטלר) ,בבא קמא ,סימן כ ,אות
ח ,ד"ה והנה לשיטת הרמב"ן; הערות לשו"ע לר' איסר זלמן מלצר זצ"ל ,סימן עז ,סעיף א (מובא בשולחן ערוך,
מהדורת מורשה להנחיל ,ירושלים תשנ"ט ,קובץ חיבורים ,עמ' לב-לג) .וראה גם הרב זלמן נחמיה גולדברג" ,בדיני
ערב וערב קבלן :כמה כללים וסברות בדיני ערבות" ,הישר והטוב ד (תשס"ז) ,עמ' ג ,בעמ' ו" :שכל אחד יש סיבה בפני
עצמו להתחייב ,דהא [=שהרי] כל אחד לוה את כל הסכום ,מוטל על כל אחד החיוב כולו .וכעין שמצינו בגזל אחד ובא
אחר ואכלו רצה מזה גובה ,רצה מזה גובה (ראה בבא קמא קיא ע"ב ,וראה להלן ,ליד ציון הערה ,)205שכל אחד
-13-
ריבוי חייבים במשפט העברי
לדעת רבי יצחק מאיר אלתר ,בעל חידושי הרי"ם ,57ניתן לבסס זכות זו של הנושה לגבות מכל חייב את
מלוא החיוב ,באחד משני האופנים הבאים:
(א) כל חייב כאילו לווה את מלוא סכום ההלוואה והלווה לחברו את חלקה .אחריותו של כל
חייב למלוא ההלוואה מאפשרת לנושה לתבוע ממנו את כל החיוב.
(ב) כפי שראינו לעיל ,58העובדה שכל חייב אחראי למלוא החיוב אין בה כשלעצמה כדי לאפשר
לנושה לגבות את כל החיוב מאחד החייבים ,אך יש לראות את המלווה כאילו התנה כך
במפורש ,כדי להבטיח את חובו.59
לדעת רבי שמואל הסרדי ,60בעל התרומות ,61גם הרמב"ם סבור שהנושה רשאי לגבות את מלוא החיוב
מחייב אחד ,62אך מטעם אחר .לדבריו ,כל אחד מן החייבים חב כחייב עיקרי על חלקו ,וערב
קבלן 63על חלקם של החייבים האחרים .וזה לשונו:
לעצמו התחייב בכולו" (הרב גולדברג משווה חיובם של לווים משותפים לדיני איסורים ,שכאשר כמה אנשים עברו
יחד עברה אחת כולם נענשים ,שכן כל אחד עשה מעשה שלם שראוי לענישה .ראה :רמב"ם ,הלכות כלאים ,פרק ט,
הלכה ט) .וראה גם דבריו במשפט ערוך ,ליקוטי משפט ,סימן עז ,סעיף א ,הערה .8לדבריו ,כך גם מפרש הש"ך ,להלן,
הערה , 61את דעת הרא"ש .לדבריו ,את דברי הש"ך שדינם של שני חייבים כערבים קבלנים זה לזה אין לפרש בצורה
דווקנית ,וכוונתו היא שנושה יכול לגבות מאחד מן החייבים את מלוא הסכום אף אם לשותפו יש אמצעי תשלום כדין
ערב קבלן .וראה שם עוד בסעיף ד ,הערה .2
57שו"ת חידושי הרי"ם ,חו"מ ,סימן ג.
58ליד ציון הערה ,49וראה גם להלן ,ליד ציון הערה .545
59מלבד הנימוקים ,מביא הרי"ם אלתר ראיה לשיטת הרא"ש מן התלמוד (בבא קמא קח ע"א) .התלמוד דן בנכס
שנמסר לשני שומרים ,ושניהם טענו "טענת גנב " (כלומר השומרים טענו בשקר שהנכס נגנב ונשבעו על כך) .השומר
האחד הודה בשקרו ,ולפיכך התחייב ב"חומש" ,ועל השומר השני העידו עדים שהוא שיקר ולפיכך הוא התחייב בכפל
(ראה רמב"ם ,הלכות גניבה ,פרק ד ,הלכה א; שם ,הלכות גזלה ואבדה ,פרק ז ,הלכה א) .התלמוד מתלבט האם ייתכן
שעל אותו ממון ישלם שומר אחד חומש והשני כפל .לדברי הרי"ם אלתר ,מוכחת מכאן שיטת הרא"ש שכל אחד מן
השומרים חייב במלא החיוב ,שכן אם כל שומר היה חייב רק על חלקו ,לא היה מקום לשאלת התלמוד ,שהרי כל
שומר היה משלם קנס על חלקו בלבד (להלן ,ליד ציון הערה ,97נראה את שיטת הרמב"ן ,ולפיה כל חייב חב על חלקו
וערב על חלק חברו .הרי" ם אלתר מבקש כאמור להוכיח מן התלמוד כשיטת הרא"ש ,וכנגד שיטת הרמב"ן .הרי"ם
אלתר מעיר שאת שיטת הרא"ש ניתן להוכיח רק מן הדיון בעניינו של השומר שחייב כפל ,שכן אדם אינו מתחייב
בכפל על מה שלא גנב בעצמו ,ואף אם הוא ערב על הגנבה בשל היותו שותף בה .לעומת זאת ,מן הדיון בעניין חומש
אין להוכיח כשיטת הרא"ש ,שכן אדם מתחייב בחומש גם על ממון עליו הוא ערב ,שכן בסופו של דבר הכחשת ערבות
היא "כפירת ממון" .וראה גם :אור שמח ,הלכות גניבה ,פרק ד ,הלכה ז; אמרי יוסף (דוידובסקי) ,הלכות גניבה ,פרק
ד ,הלכה ז) .אולם ראה אמרי הצבי ,חלק ג ,בבא קמא קח ע"א ,סימן קס ,אות ג ,שמביא גם הוא את ראייתו של
הרי"ם (מבלי להזכירו) ודוחה אותה .לדבריו ,מחלוקת הרא"ש והרמב"ן אינה אלא כאשר הפיקדון אבד והשומרים
חייבים לפצות את בעליו ,אך בזמן שהפיקדון קיים ,הכל מודים שחובת השמירה על כל הפיקדון מוטלת על כל אחד
מן השומרים .הסוגיה ממנה מבקש הרי"ם אלתר להביא ראיה עוסקת בפיקדון שקיים ,ועל כן אינה ראיה לשיטת
הרא"ש.
60ספר התרומות ,שער מד ,חלק א ,אות ב.
61רבים מן הפוסקים מסבירים כך גם את שיטת הרא"ש .ראה :שו"ת הרמ"א ,סימן כז; סמ"ע ,חו"מ ,סימן עז ,ס"ק
יז-יח; ש"ך ,שם ,ס"ק ה; ביאור הגר"א ,שם ,ס"ק ז; קצות החושן ,שם ,ס"ק ז (אולם השווה לדבריו המובאים לעיל,
הערה ;)56ישמח לב ,יורה דעה ,סימן א; אור שמח ,הלכות גניבה ,פרק ג ,הלכה יז ,ופרק ד ,הלכה ז ,ד"ה ולכאורה;
-14-
ריבוי חייבים במשפט העברי
ואיכא מאן דאמר [=ויש מי שאומר] דעל כל פנים ידו [של המלווה] על העליונה לתבוע הכל מן
האחד ,כיון דקתני [=ששנינו (בירושלמי)] "אחראין" ,כלומר חייבין הם נקראים ,וכל אחד הוא
קבלן על חברו …וכאן נמי [=גם] כך דינו שזהו נקרא קבלן על מחצה מן החוב על חבירו ,וזה
קבלן על מחצית של חברו ,וגובה ממנו אף על פי שיש נכסים לאחר.64
לדברי בעל התרומות ,שיטה זו לפיה כל חייב הוא ערב קבלן על חלקו של שותפו ,עולה מלשון
הירושלמי "אחראין וערבאין" ,65שמשמעותה ערב קבלן .ויש להטעים :דומה שבעל התרומות
סבור שאין צריך לומר שכל חייב חב בחלקו ,ולכן יש לפרש את דברי רבי יוסי שהלווים "אחראין
וערבאין" איש על חלקו של חברו ,ולשון זו מורה ,כאמור ,על ערב קבלן .66נציין ,ששיטה זו של בעל
התרומות בביאור דברי הרמב"ם אינה מוסכמת על הכל ,ורוב הפוסקים סבורים שדעת הרמב"ם
כדעת הרמב"ן ,אותה נראה מיד.67
מרומי שדה ,שבועות לז ע"א ,ד"ה ועפי"ז יובן; הרב מנדל שפרן" ,בדין שנים שלוו ושנים שהפקידו" ,אהלה של תורה
ב ,עמ' רטז ,מעמ' ריט ואילך .אולם ראה להלן ,ליד ציון הערה .593
62רמב"ם ,הלכות מלוה ולוה ,פרק כה ,הלכה ט .וראה להלן ,הערות .614 ,613
" 63ערב קבלן" -אדם שקיבל על עצמו לפרו ע את חובו של חברו אם ירצה המלווה לגבותו ממנו גם אם יש באפשרות
הלווה לפרוע את חובו ,שאז רשאי המלווה לדרוש את פרעון החוב ממנו בלא לפנות אל הלווה תחילה; להבדיל מן
"ערב" רגיל ,שאין המלווה רשאי להפרע ממנו אלא לאחר שפנה אל הלווה ,וזה אין ידו משגת לפרוע את החוב .לפי
רבים מן הפוסקים ערב קבלן נחשב כאילו לווה בעצמו והלווה ללווה .ראה באריכות ברוך כהנא ,ערבות ,חוק לישראל,
ירושלים תשנ"ב ,עמ' .640-639וראה להלן ,הערות .70 ,66
64וראה חידושי הרי"ם (לעיל ,הערה ,) 57בהסברו הראשון ,שכל חייב כאילו לווה הכל והלווה לשותפו את חלקו .כפי
שראינו לעיל ,הערה , 63זו הדרך בה חלה ערבות קבלנית .וראה באריכות הרב מרדכי גיפטר" ,בענין שותפין ששאלו",
הפרדס לז (תשכ"ג) :חוברת ב ,סימן יב ,עמ' ;11חוברת ה ,סימן לח ,עמ' ;7חוברת ז ,סימן נו ,עמ' ( 9המאמר נכתב
בהמשכים) .אולם דומה שיש להבחין בין דברי הרי"ם לבין דברי בעל התרומות ,שכן לדברי הרי"ם כל חייב הוא חייב
עיקרי על מלוא ההלוואה ,ואילו לדעת התרומות כ ל חייב הוא חייב עיקרי רק על חלקו וערב קבלן על חלק חברו .ערב
קבלן ,על אף שהוא נחשב כמי שלווה מן הנושה ,אינו נחשב חייב עיקרי (וראה על כך חיים סולובייצ'יק" ,ערב ברבית",
ציון ( 37תשל"ב) ,עמ' ,1בעמ' .)17-16
65אולם ראה ביאור הגר"א ,חו"מ ,סימן עז ,ס"ק ט ,שמוכיח שלשון "אחראין" אינה מורה בהכרח על ערב קבלן .כך,
למשל ,שעבוד נכסים מכונה "אחריות" (משנה ,קידושין א ,ה) ,והשעבוד אינו אלא כערבות רגילה (ראה בבא בתרא
קעד ע"א).
66הרב אריה לייב רובינשטיין ,שו"ת יריעת האהל ,סימנים א ,ג ,מסתייג מן האפשרות של ערבות קבלנית הדדית ,כי
מתעוררת בכך בעיית ריבית .לדבריו ,מכיוון שערבותו של כל חייב לחיובו של חברו נעשית בתמורה לערבותו של
שותפו לחיוב שלו ,נמצא שהערב הקבלן מקבל טובת הנאה מכך שהוא ערב על חלקו של חברו .ומכיוון שהערב הקבלן
נחשב כאמור ,לעיל ,הערה ,63כמלווה של החייב ,אסור לו ליטול טובת הנאה מן החייב משום איסור ריבית .הרב
רובינשטיין מדמה זאת לדין המובא ברמ"א (יורה דעה ,סימן קס ,סעיף ט) שבהלוואות הדדיות יש איסור ריבית ,שכן
ההלואה שעתיד מלווה הראשון לקבל (בכך שהלווה ילווה לו) היא טובת הנאה שניתנת לו תמורת ההלוואה .אולם
ראה את דברי הרב שלום משה חי גאגין ,ישמח לב ,יורה דעה ,סימן א ,הסבור שלערב מותר ליטול שכר בעד ערבותו.
זאת ועוד ,הרא"ש הוא זה שחידש את הדין שבלווים הדדיים יש בעיית ריבית ,ועם זאת הוא כותב שיכולים להיות
ערבים קבלנים הדדיים .וראה גם את דברי הרב יעקב שאול ֶאלישר (חכם באשי בארץ ישראל) ,שו"ת שמחה לאי"ש,
חו"מ ,סימן ו .אולם אין בדבריהם תשובה עניינית לשאלת הרב רובינשטיין .אולם ,לפי דברינו לעיל ,ליד ציון הערה
,56לשיטת הרא"ש לווים משותפים אינם ערבים קבלנים זה לזה ,אלא כל אחד מהם חייב עיקרי על מלוא החיוב,
ואם כן הוכחתו של הישמח לב אינה הוכחה.
67וראה בהרחבה להלן ,נספח א.
-15-
ריבוי חייבים במשפט העברי
הרב איסר זלמן מלצר 68מציין שהמחלוקת האם האפשרות לגבות מכל חייב נובעת מכך שכל חייב חב
בכל או משום שכל חייב הוא חייב עיקרי בחלקו וערב קבלן על חלק חברו ,אינה רק מחלוקת
תיאורטית ,אלא עולה ממנה גם נפקות מעשית .כך למשל ,לדעת רבים מן הפוסקים 69נושה אמנם
רשאי לגבות את חובו מערב קבלן אף שהלווה יכול לפרוע בעצמו ,אך אם הלווה רוצה לפרוע בעצמו,
הנושה חייב לגבות ממנו תחילה .נמצא אפוא ,שאם כל חייב חב במלוא החיוב ,הנושה רשאי לגבות
הכל מאחד מן החייבים אף אם כל אחד מהם מעוניין לשלם את חלקו ,ואילו אם האחריות המלאה
נובעת מדיני ערב קבלן ,יכולים החייבים לכפות על הנושה לגבות מכל אחד מהם את חלקו היחסי.70
לסיום נציין ,שאכן לשיטת הרא"ש יש להעדיף את האינטרס של הנושה לגבות את חובו מחייב אחד,
אך כדי להגן על החייב מפני תשלום יתר נקבעה לו זכות לתבוע השתתפות משותפיו לחיוב.71
ד.
שיטה ב :הנושה תובע מכל חייב את חלקו
( )1חלוקת האחריות בין החייבים – מקור הדין
כאמור ,הרא"ש מסתמך על סוגית הירושלמי וקובע שכל אחד מן הלווים המשותפים חב כלפי הנושה
חבות מלאה .כפי שנראה להלן ,דעתו אינה מקובלת על רוב הפוסקים ,והם סבורים שכל חייב חב רק
בחלקו היחסי בחיוב .לדעת הרמב"ן ,72גישה זו עולה בצורה עקיפה משתי סוגיות בתלמוד הבבלי.
להלן ראיותיו של הרמב"ן:
(א) המשנה דנה בשומר חינם שהנכס שהופקד בידו נגנב ,ובמקום להישבע ולהיפטר מתשלום הוא
מעדיף לפצות את בעל הנכס .וזה לשון המשנה:73
68הערות לשו"ע לר' איסר זלמן מלצר זצ"ל ,לעיל ,הערה .56
69ראה :שולחן ערוך ,חו"מ ,סימן קכט ,סעיף טו; ביאור הגר"א ,שם ,ס"ק מו; ברוך כהנא ,חוק לישראל ,ערבות,
ירושלים תשנ"ב ,עמ' .231
70מלבד שאלת סדרי הגבייה ,תיתכן גם נפקות בשאלת טיב המקרקעין מהן יוכל הנושה לגבות את חובו .כך ,אם
לאחד הלווים קרקע בינונית ,ולשני קרקע זיבורית בלבד :אם כל חייב הוא חייב עיקרי על מלוא החוב ,הנושה יוכל
לגבות את מלוא חובו מן החייב בעל הקרקע הבינונית ,ואילו אם כל אחד ערב קבלן על חברו ,אם ירצו החייבים הם
יכולים לדרוש מן הנושה לגבות מחצית מן החוב מבעל הקרקע הזיבורית ומחציתו מבעל הבינונית .לנפקות נוספת
ראה חוות דעת ,יורה דעה ,סימן קע ,ביאורים ,ס"ק א ,ממנו עולה שכל חייב הוא ערב קבלן על חלק חברו ,ולכן אסור
להם ללוות מנכרי בריבית ,שכן ערב קבלן נחשב כאילו לווה מן המלווה והלווה ללווה (ראה לעיל ,הערה ,)63ונמצא
שהלווה נותן ריבית לערב הקבלן( .ראה שולחן ערוך ,יורה דעה ,סימן קע ,סעיף א) .וראה שו"ת חשב האפוד (פדווא),
חלק ב ,סימן מח ,שלדעה שכל חייב הוא חייב עיקרי אין איסור ריבית באופן זה .וראה גם שם ,סימן יד.
71ראה על כך ,להלן ,זכות ההשתתפות ,פפפ.
72חידושי הרמב"ן ,מהדורת הרשלר ,בבא מציעא לד ע"ב ,ד"ה שותפין ששאלו; חידושי הרמב"ן ,שבועות לח ע"ב,
ד"ה גרסינן; שו"ת הרמב"ן ,סימן מ .וראה גם ר"ן ,שבועות יז ע"א (בדפי הרי"ף) .כפי שראינו לעיל (הערה )51הרא"ש
מציין את הרמב"ן כמי שסבור (כמוהו) שהנושה רשאי לתבוע את כל החוב מאחד מן הלווים ,ואת השיטה החולקת
הוא מייחס לבעל העיטור ולראבי"ה (ראה להלן ,הערות .)99 ,98אולם ראה ספר התרומות ,לעיל ,הערה ,61שכותב
ששאל את פי הרמב"ן מה דעתו ,והשיב לו שכל חייב חב רק על חלקו וערב לחלק שותפו (וראה גידולי תרומה ,שם,
שתמה על הבית יוסף ,חו"מ ,סימן עז ,שלא הביא את עדותו של ספר התרומות) .וראה גם :ב"ח ,חו"מ ,סימן עז ,ד"ה
אבל עדיין (שמסביר שמשום כך לא ציין הטור שדעת הרמב"ן כדעת אביו הרא"ש); שו"ת מהרי"ט ,חלק ב ,חו"מ,
סימן קו.
73משנה ,בבא מציעא ג ,א.
-16-
ריבוי חייבים במשפט העברי
המפקיד אצל חבירו בהמה או כלים ונגנבו או שאבדו .שילם ולא רצה לישבע [ -אף שיכול היה
להישבע] שהרי אמרו שומר חנם נשבע ויוצא [=נפטר מלשלם] [ -אם] נמצא הגנב משלם [הגנב]
תשלומי כפל …74למי משלם? למי שהפקדון אצלו [=לשומר].
והתלמוד 75מסביר ,שאמנם הכפל שייך לבעל הנכס ,אך הלה מסכים בשעת מסירת הפיקדון לשומר
להקנות לו את הזכות לקבל את תשלומי הכפל אם הוא ישלם במקום לנצל את זכותו להיפטר
מתשלום על ידי שבועה .וממשיך התלמוד ושואל:76
שילם [השומר] מחצה ,מאי [=מה הדין]?
כלומר ,אם השומר שילם רק מחצית מסכום הפיקדון שנגנב ,האם בעל הנכס מקנה לו את חצי
הכפל ,או שמא כל זמן שהשומר לא שילם את מלוא ערך הנכס ,הבעלים אינו מקנה לו כלום
(התלמוד אינו מכריע בשאלה זו) .וממשיך התלמוד ושואל:77
שותפין ששאלו ושילם אחד מהן [את חלקו היחסי] ,מאי?
כלומר ,שותפים שאחראים על שמירת נכס ,ורק אחד מהם שילם לבעל הנכס את חלקו היחסי,78
האם בעל הנכס מקנה לו את חלקו היחסי בכפל ,שהרי אותו שומר שילם את כל אשר מוטל עליו?
או שמא בעל הנכס אינו מקנה לו כלום ,כי הוא עדיין לא קיבל את מלוא ערכו? גם בשאלה זו אין
התלמוד מכריע ,אולם העובדה שהתלמוד מתלבט בשאלה מוכיחה ,לדעת הרמב"ן ,שכל שותף
חייב רק בחלקו היחסי .לּו כל שותף היה חייב במלוא החיוב ,שאלת התלמוד בדבר שותפים הייתה
מיותרת ,שהרי התלמוד כבר שאל מה דינו של שומר ששילם רק חלק מחובו ("שילם מחצה,
מהו?") .79מן העובדה שהתלמוד מעלה את השאלה בעניין השותפים מוכח אפוא שכל שותף חייב
רק בחלקו היחסי.
הרמב"ן עצמו מפקפק בראיה זו ,שכן הקניית הכפל לשומר תלויה באומד דעתו של המפקיד,
וייתכן שהמפקיד מסכים להקנות לשותף את חלקו בכפל גם אם הוא פורע את חלקו בלבד ;80ומה
גם ,שאם היה פורע את מלוא החיוב הוא היה זכאי להשתתפות מן השומר השני ,81נמצא שכאשר
הוא פורע רק את חלקו היחסי ,הוא למעשה פורע כל מה שהוא חייב.82
74כי י ֵּתן איׁש ֶאל ֵּרעֵּ הּו כֶסֶ ף אֹו כֵּלים ל ְׁׁשמֹר וְׁ גֻנַּב מבֵּ ית האיׁש אם ימצֵּ א הַּ גַּנב ְׁיׁשַּ ֵּלם ְׁׁשנים (שמות כב ,ו).
75בבא מציעא לד ע"א.
76שם ,לד ע"ב.
77שם.
" 78חצי דמיו שעליו" (רש"י ,שם ,ד"ה ושילם).
79לעיל ,ליד ציון הערה .76וראה גם רש"י (שם ,ד"ה מהו)" :מי אמרינן :הרי שילם כל המוטל עליו" ,ומשמע מדבריו
שחלקו היחסי של כל שומר הוא "כל המוטל עליו" (וראה גם תשב"ץ ,חלק א ,סימן קעא).
80וראה עוד בני שמואל (חיון) ,שו"ת ,סימן מח.
81ראה להלן פפפ.
82באופן זה מיישב הרא"ש ,בבא מציעא ,פרק ג ,סימן ג ,את הראיה נגדו מן הסוגיה ,ובלשונו" :אלא ודאי חייב לשלם
גם חלק השותף האחר אם לא ישלם או ישבע .ומיהו כיון ששילם מיד המוטל עליו ,וחבירו שמא גם הוא ישלם ,מקני
ליה לאלתר חצי הכפל" .וראה שיירי קרבן על הירושלמי ,שבועות ,פרק ה ,הלכה א ,ד"ה וכחש ,שמעיר שתירוצו זה
של הרא"ש מתאים יותר לשיטת הרמב"ן (שכן לפי שיטת הרא"ש שותף ששילם רק את חלקו לא "שילם …המוטל
עליו") .הוא עצמו מציע להעמיד את סוגית התלמוד במקרה שהשומרים התנו עם בעל הנכס שכל אחד מהם אחראי על
-17-
ריבוי חייבים במשפט העברי
(ב) במשפט העברי דין ייחודי בדיני השומרים ,ולפיו שומר שמעסיק את בעליו של הפיקדון אינו חייב
לפצות את הבעלים אם הנכס אבד או ניזוק ("שמירה בבעלים") .83על דין זה שואל התלמוד:84
שותפין ששאלו ונשאל [בעל הנכס] לאחד מהן ,מהו [=מה הדין]? לכולי שואל בעינן והא ליכא
[=(כדי שיחול פטור שמירה בבעלים) על הבעלים לעבוד אצל כל השואלים ,ותנאי זה לא
מתקיים] או דילמא לההוא פלגא דידיה מיהת פטור [=או שמא די בכך שהוא נשאל לשותף
אחד ,ואותו השותף פטור מחלקו]?
גם מסוגיה זו מבקש הרמב"ן 85להוכיח שכל שומר חב רק על חלקו ,שכן אם כל שותף אחראי על
מלוא החיוב ,אין מקום לשאלת התלמוד ,שהרי הבעלים נשאל לשואל החייב בכל ,ודי בכך כדי
לפוטרו .ומסיים הרמב"ן" :וזו ראיה יותר מן הראשונה".86
בנוסף לראיות העקיפות שמביא הרמב"ן מן התלמוד הבבלי ,מביא תלמידו ,ר' שמואל הסרדי בעל
ספר התרומות ,87ששיטת רבו עולה כמעט במפורש כבר מן התוספתא:
(א) המקור הראשון מן התוספתא דן בריבוי לווים:
שנים שלוו בשטר אחד ,ופרע אחד מהן את שלו ,השטר במקומו ,והלה [=המלווה] כותב לו
"התקבלתי ממך את שלך".88
מן המילים "את שלך" מבקש בעל ספר התרומות להוכיח שכל חייב נושא באחריות לחלקו בלבד.
הרמב"ן עצמו מזכיר ראיה זו 89ודוחה אותה ,שכן ניתן להעמיד את התוספתא במקרה שבשטר
נכתב תנאי מפורש שכל לווה חב רק לפי חלקו.90
חלקו בלבד ,ובכך לדחות את ראית הרמב"ן .לדבריו ,הסבר זה מתאים יותר לשיטת הרא"ש .וראה פלפולא חריפתא
על הרא"ש ,שם ,אות ו .וראה עוד כפי אהרן (עזריאל) ,חלק א ,חו"מ ,סימן ה ,ד"ה אלא דבעיקר.
" 83וְׁ כי י ְׁׁש ַּאל איׁש מֵּ עם ֵּרעֵּ הּו וְׁ נ ְׁׁשבַּ ר אֹו מֵּ ת ,בְׁ עליו ֵּאין עמֹו ׁשַּ ֵּלם ְׁיׁשַּ ֵּלם :אם בְׁ עליו עמֹו ל ֹא ְׁיׁשַּ ֵּלם" (שמות כב ,יג-יד).
וראה גם משנה ,בבא מציעא ח ,א" :השואל את הפרה ושאל בעליה עמה או שכר בעליה עמה …ומתה – פטור,
שנאמר' :אם בעליו עמו לא ישלם'".
84בבא מציעא צו ע"א.
85רמב"ן ,בבא מציעא ,לעיל ,הערה .72
86ליישוב שיטת הרא"ש מראיה זו ראה :אורים ותומים ,סימן עז ,תומים ,ס"ק ג; קצות החושן ,שם ,ס"ק א; שפרן
(לעיל ,הערה .)61וראה גם פלפולא חריפתא ,לעיל ,הערה ,53שכאשר החבות המלאה פועלת לרעת הנושה (כמו
במקרה זה ,שמשמעותה של חבות מלאה היא שהשומרים נהנים מן הפטור של "שמירה בבעלים" ,ואילו בחבות
חלקית יש מקום לומר ש"כולי שואל בעינן") מודה הרא"ש שכל חייב חב לפי חלקו ,שכן החבות המלאה נועדה לטובת
הנושה .על גישה זו יש להעיר ,שקביעה זו מחייבת להחיל על שומרים יחד שני דינים שונים :כאשר מדובר באפשרויות
הגבייה של המפקיד ,לטובת הנושה תחול עליהם חבות מלאה ,והוא יוכל לגבות מכל אחד מהם את מלוא החיוב;
ואילו כאשר מדובר על פטור של שמירה בבעלם ,לטובת הנושה תחול עליהם חבות חלקית ,והשומרים לא יהנו מפטור
של "שמירה בבעלים.
87ספר התרומות ,שער מד ,חלק א.
88תוספתא ,בבא מציעא (ליברמן) ,פרק א ,הלכה כא (וראה גם שאול ליברמן ,תוספת ראשונים ,חלק ב ,עמ' ,108פסקה
.)12
89חידושי הרמב"ן ,שבועות לח ע"ב ,ד"ה ואיכא דקשיא.
-18-
ריבוי חייבים במשפט העברי
(ב) בהמשך דבריו ,מספר בעל התרומות ששאל את הרמב"ן בעניין גבייה משני לווים ,והוא הביא ראיה
לשיטתו מן התוספתא 91הדנה בעניינם של שני ערבים:
המלוה את חבירו על ידי שני ערבין ,לא יפרע מאחד מהן .ואם אמר "על מנת שאפרע מאחד
מהן" -יפרע מאחד מהן.92
הרמב"ן מפרש שתוספתא זו דנה בסדרי הגבייה משני ערבים .לדעתו ,דינם של שניים שערבו שווה
לדינם של שניים שלוו ,93ומן התוספתא עולה שהנושה אינו רשאי להיפרע מאחד מהם את מלוא
90לכאורה ,ניתן לפרש תוספתא זו ששני הלווים נטלו ה לוואות נפרדות ,וייתכן שאף ממלווים שונים ,אלא שהם כתבו
אותן בשטר אחד .לפי פרשנות זו ,התוספתא מחדשת שהחייב שפרע אינו יכול לדרוש את קריעת השטר וכתיבת שטר
אחר לחיוב שלא נפרע ,ועליו להסתפק בכתיבת שובר ,וזאת על אף שבדרך כלל החייב יכול להתנגד לכתיבת שובר
(ראה רמב"ם ,הלכות מלוה ולוה ,פרק כג ,הלכה טו) .פרשנות זו בתוספתא תואמת את ההקשר של הלכה זו עם
ההלכות הקודמות המובאות בתוספתא ,העוסקות בשאלה האם ניתן לכוף את הלווה לקבל שובר .על פי פרשנות זו
אין ראיה לשיטת הרמב"ן .אולם ,הרמב"ן ובעל התרומות מפרשים את התוספתא כך ששני הלווים לוו ממלווה אחד,
והשטר המשותף יוצר זיקה ביניהם ,ראה להלן ,נספח ב ,ועל כן מלשונה של התוספתא ניתן להביא ראיה.
91לעיל ,הערה .37
92מקור זה שמביא הרמב"ן כתימוכין לשיטתו מהווה לכאורה קושיה לשיטות הרא"ש (לעיל ,הערה )50והרשב"א
(להלן ,הערה ,106שבעניין ערבים יחד נוקט כדעת הרא"ש) .דרכים שונות הוצעו ליישב את שיטתם עם התוספתא:
( ) 1הרשב"א עצמו (שם) מביא את התוספתא ,ומציין שאין לסמוך על התוספתא כנגד סוגיית התלמוד הבבלי (וראה
גם גידולי תרומה ,שער מד ,חלק א ,אות ג).
( ) 2פוסקים אחרים מבקשים לפרש את התוספתא כך שתתאים לשיטות הרא"ש והרשב"א ,ומסבירים שהתוספתא
אינה עוסקת רק בסדרי הגבייה משני ערבים ,אלא גם ביחס שבין הגבייה מן הלווה לגבייה מן הערבים .וכך הם
מסבירים את התוספתא" :לא יפרע מאחד מהן" -אלא מן הלווה" ,ואם אמר 'על מנת שאפרע מאחד מהן'" -רשאי
הנושה לתבוע את מלוא החיוב מאחד הערבים .כך פרשו :נימוקי יוסף ,בבא מציעא יח ע"ב–יט ע"א (בדפי הרי"ף),
ד"ה ושלם אחד מהם ,שמסביר כך את דעת הרמב"ם ,להלן ,ליד ציון הערה ;602שו"ת רדב"ז ,חלק א ,סימן תקנו;
שו"ת דרכי נועם ,חו"מ ,סימן א .פרשנות זו דחוקה במקצת ,שכן לצורך הקביעה שאין לגבות מן הערב תחילה אין
צורך להביא דוגמה של שני ערבים.
( )3ראה ביאור הגר"א ,חו"מ ,סימן עז ,ס"ק יח ,שהתוספתא עוסקת בערבים קבלנים ,שדינם כלווים מן הנושה ,ולכן
חייב הנושה לגבות מכל ערב את חלקו היחסי כדין שניים שלוו ,ואילו ערבים שאינם קבלנים דינם שונה מדינם של
לווים (הסברו של הגר"א מיישב רק את שיטת הרשב"א המובאת בשולחן ערוך ,שם ,שבעניין שני לווים דעתו כדעת
הרמב"ן ורק בשני ערבים דעתו כדעת הרא"ש ,ראה להלן ,ליד ציון הערה ,111אבל אינו מיישב את שיטת הרא"ש,
הסבור שהן בלווים והן בערבים הנושה רשאי לגבות מכל חייב את מלוא החיוב) .אולם ראה כהנא ,לעיל ,הערה ,69
עמ' ,349ליד ציון הערה , 35שהסברו של הגר"א אינו תואם את דעת הרשב"א ,שכן הרשב"א מבסס את דינו על כך
שהערבים משמשים בטוחה למלווה ,ולפיכך אין להבחין בין ערב רגיל לערב קבלן .אולם דבריו של כהנא אינם
הכרחיים ,שכן הדרך בה ערב קבלן מבטיח את חובו של המלווה היא על ידי כך שהוא נכנס לעסקה כלווה ,וזאת
לעומת ערב רגיל שמבטיח את חובו של הלווה בהבטחה לשלם בלבד ,ולכן יש מקום לומר שיחולו עליו ההסדרים
החלים על לווים .וראה עוד פסקי דין -ירושלים דיני ממונות ובירורי יוחסין ,חלק יב ,עמ' מ ,בעמ' מג.
( )4וראה גדעון ליבזון" ,שניים שערבו :מחקר השוואתי בין ר' שמואל בן חפני גאון ,הרמב"ם וספרות מוסלמית
מקבילה" ,שנתון המשפט העברי יא-יב (תשמ"ד-תשמ"ו) ,עמ' ,339בעמ' ,377שמעלה אפשרות שהתוספתא עוסקת
בשני ערבים שערבו יחד ,ואילו הפוסקים הסבורים שהנושה רשאי לגבות מכל ערב את מלוא החיוב עוסקים בערבים
שקבלו ערבויות נפרד ות לחוב אחד (דבריו מתייחסים בעיקר לשיטת הרמב"ם ,להלן ,ליד ציון הערה .)602יש להעיר,
שאין בדבריו כדי ליישב את שיטת הרא"ש ,שכן לדעת הרא"ש הנושה רשאי תמיד לגבות את מלוא החיוב מחייב אחד.
93ראה להלן ,הערה .123
-19-
ריבוי חייבים במשפט העברי
החוב אלא אם כן הוסכם על כך מראש במפורש .זאת ועוד ,אם כך הדין בשני ערבים שלא מוכח
שהיה קשר ביניהם ,כך בוודאי הדין בשניים שלוו יחד.
מדברי הרמב"ן ,עולה אפוא שהתלמוד הירושלמי והתלמוד הבבלי חלוקים בעניין שניים שלוו :לשיטת
הירושלמי (עליו מסתמך הרא"ש) כל לווה אחראי על מלוא החיוב ,ואילו לשיטת הבבלי כל חייב
אחראי על חלקו.
כדי להתאים בין התלמודים ,מציע הרמב"ן הסדר לפיו בהלוואה משותפת כל אחד מן הלווים חב
כחייב עיקרי בחלקו היחסי ,כפי שעולה מן התלמוד הבבלי ,ובנוסף לכך הוא ערב לחלקם של הלווים
האחרים ,כפי שעולה מן התלמוד הירושלמי( 94הכוונה לערב רגיל ולא ערב קבלן ,95בשונה מן השיטה
שסקרנו לעיל .)96ולכן ,על נושה המבקש לגבות חובו מכמה חייבים לנסות תחילה לגבות מכל חייב את
חלקו היחסי ,ורק אם אינו מצליח להיפרע מאחד החייבים הוא רשאי לתבוע את חלקו מן החייבים
האחרים ,בהתאם לדיני הערבות ,וכפי שנראה בהמשך.97
94מעניין לציין ,שבחידושיו לשבועות לז ע"ב ,ד"ה גרסינן ,מסביר הרמב"ן את הירושלמי לפי פירושו של הרא"ש ואת
הדעה אותה הוא מציג בבבא מציעא הוא מציין כ"יש מי שהורו" ,ראה שם ,ד"ה ורבינו הגדול ,ואינו מכריע בין דעה זו
לדעת הרא"ש (וראה לעיל ,הערה .)51בהמשך דבריו הוא מפנה לחידושיו בבבא מציעא .וראה גם תשב"ץ ,לעיל ,הערה
.79
95וראה גם שו"ת הרשב"א ,חלק א ,סימן אלף קיז" :שנים שלוו מאחד נעשו ערבים זה לזה ודינן כדין ערב סתם.
ואין נפרעין מן האחד חלק חבירו עד שיתבע אותו תחלה" .על שיטתו של הרשב"א ראה להלן ,ליד ציון הערה .104
96ליד ציון הערה 50ואילך .אולם ,בעניין אחד יתכן שגם הרמב"ן מודה שדינו של לווה משותף כדין ערב קבלן .ראה
ספר התרומות ,שער לה ,חלק א ,אות מו ,הדן בסדרי הגבייה כאשר אחד החייבים מכר את כל נכסיו המשועבדים
לפרעון החוב .הוא מתלבט האם על הנושה לגבות את חלקו של אותו חייב מן הנכסים המשועבדים שבידי הלקוחות,
או שמא עליו לגבות את חלקו משותפו לחיוב (הנכסים שבידי החייב השני הם נכסי "בני חורין" ,והכלל במשפט העברי
הוא ש"אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים בני חורין" ראה להלן ,ליד ציון הערה .)508כעין זה הוא
מתלבט גם בחוב שיש עליו ערב קבלן והלווה מכר את כל נכסיו (כלומר ,האם הנושה גובה את חובו מן הנכסים
המשועבדים שבידי הלקוחות ,או מנכסים בני חורין של הערב הקבלן) .בעל התרומות פוסק שבשני המקרים הבררה
בידי הנושה לגבות מזה או מזה .וזה לשונו" :ויש לברר לוה שלוה והכניס [ערב] קבלן באותה מלוה ועמד ומכר הלוה
כל נכסיו ,והמלוה בא ליפרע מן הלקוחות שלו ,והם משיבין לו' :אחר שאתה יכול להפרע מן הקבלן תחלה ואף שיש לו
נכסים ללוה ,מעתה משעת ההלואה נשתעבדו לך ,ואי אתה רשאי לגבות מנכסינו שקנינו מן הלוה ,שהרי אתה מוצא
נכסים בני חורין לקבלן שאתה יכול להפרע מהם' …וכן שנים שלוו שנעשין אחראין וערבאין זה לזה ,אם מכר אחד כל
נכסיו ,איתא נמי לההוא ספיקא דלעיל .ומסתברא …דבכי הא הוה ליה כההיא דרצה מזה גובה רצה מזה גובה ,דהא
חל שעבודו על נכסי הלוה שמכר להם וחל שעבודו על הקבלן ,הלכך יכול לגבות מאי זה מהן שירצה" (וראה שולחן
ערוך ,חו"מ ,סימן קכט ,סעיף כא) .בעניין זה שונ ה דינו של החייב השותף מדינו של ערב רגיל ,שכן כאשר לווה מכר
את כל נכסיו ,על הנושה לגבות מנכסיו המשועבדים קודם שיבקש לגבות מן הערב (ראה חידושי הרשב"א ,בבא בתרא
קעג ע"ב ,ד"ה ואם אמ' לו) .וראה להלן ,הערה .155
להבדל נוסף בין ערב רגיל לבין לווה משותף ,ראה כנסת הגדולה ,חו"מ ,סימן עז ,הגהות בית יוסף ,ס"ק יב ,בשם
מהר"ש ן' וילימיד ,שאף שנחלקים הפוסקים אם ניתן לגבות מן הערב כשהחייב אלים (ראה שולחן ערוך ,חו"מ ,סימן
קכט ,סעיף י ) ,הכל מודים בערבות שמקורה בריבוי חייבים שאם אחד החייבים אלים ניתן לגבות את מלוא החיוב מן
החייבים האחרים ,ו" הכל תלוי ביד בית דין ,למראה עיניהם ישפטו הם אם יכולים להביאו לבית דין".
97ראה להלן ,ליד ציון הערה .136
-20-
ריבוי חייבים במשפט העברי
נציין ,ששיטה זו ,שנכנה להלן שיטת האחריות המחולקת (ונייחס אותה מכאן ואילך לרמב"ן) ,נקבעה
עוד לפני הרמב"ן על ידי רבי יצחק בן אבא מארי ממרסיליא ,בעל העיטור , 98ועל ידי רבי אליעזר בן
רבי יואל הלוי ממגנצא ,הראבי"ה , 99אלא שלדעתם כך יש לפרש את הירושלמי גופו הנוקט לשון
"ערבאין" .100יתירה מזאת ,מדברי הראבי"ה עולה שעיקר חידושו של הירושלמי הוא בהסדר הערבות
ההדדית בין הלווים ,שכן אין צריך לומר שכל לווה אחראי על חלקו.
העולה לדעה זו ,שעל חייבים רצוניים שהתחייבו יחד חלים בו זמנית שני הסדרים :א) חיוב ישיר של
כל חייב בחלקו היחסי בלבד ,וכך מוגן האינטרס של כל חייב שלא לשלם יותר מחלקו; ב) ערבות
הדדית בין החייבים ,המגינה על האינטרס של הנושה כדי שלא יצא וידיו על ראשו.101
בדברים שלהלן ,נבקש לבחון שני הסדרים אלו ,הגיונם והנפקויות המשפטיות העולות מהם .נבחן
תחילה את הסדר חלוקת האחריות בין החייבים ,ולאחר מכן את הסדר הערבות ההדדית.
( )2חלוקת האחריות בין החייבים – טעם הדין והיקפו
בדברים שלהלן נבקש לעמוד על טעמם של הפוסקים הסבורים שהאחריות מחולקת בין החייבים,
ומתוך כך להסיק מה היקפו של הסדר חלוקת האחריות .כפי שנראה ,יש מן הפוסקים הסבורים
שחלוקת האחריות נובעת מאומד דעת הצדדים בעת יצירת החיוב ,ולכן אחריות מחולקת חלה רק
כאשר ניתן להניח שאכן זו הייתה כוונתם ,ואילו כאשר ניתן להניח שהצדדים התכוונו לאחריות
מלאה ,רשאי הנושה לגבות את מלוא החיוב מכל אחד מהם אף אם ניתן להיפרע מכולם .102לעומת
זאת ,לדעתם של פוסקים אחרים הסדר חלוקת האחריות הוא הסדר סטטוטורי ,שחל על כל מי
שחייבים בחיוב אחד.103
(א) חלוקה מכוח אומד דעת הצדדים
98ספר העיטור ,אות שני (צ"ל :שין) – שיתוף ,מהדורת ר"מ יונה ,חלק א ,מב ע"ב ("והילכתא :אם מת אחד מהן או
העני או כפר אחד והודה אחד מהן ,אותו שהודה מתחייב בכל") .וראה הגהות מרדכי ,כתובות ,רמז שא.
99ראבי"ה ,מהדורת דבליצקי ,בני ברק תשס"ה ,חלק ג ,סימן אלף כב ,לדיון נוסף בדברי ראבי"ה ראה להלן ,ליד ציון
הערה .165ןראה להלן ,נספח א ,שיש מן הפוסקים הסבורים שכך גם דעת הרמב"ם.
100וראה גם חידושי הרשב"א ,בבא מציעא לד ע"ב ,ד"ה שותפין ששאלו .אולם ראה חוקות הדיינים ,לעיל ,הערה ,50
שמביא את דעת הרשב"א רק בעניין חלוקת האחריות ,וללא ציון הסדר הערבות ההדדית.
101שאלה מעניינת היא במקרה של שלושה חייבים או יותר ,שאחד מהם אינו יכול לפרוע את חלקו :האם הנושה
רשאי לגבות את כל חלקו של החייב שאינו משלם מאחד מן החייבים הנותרים ,או שעליו לגבות מכל אחד מהם את
החלק היחסי של חיובו של החייב שאינו משלם? לשאלה זו נדרש רבי אהרן הכהן פרחיה ,שו"ת פרח מטה אהרן ,חלק
ב ,סימן קכב .מחד גיסא ,הוא מעלה אפשרות שגם לשיטת הרמב"ן הנושה רשאי לגבות את כל חלקו של החייב שאינו
משלם מאחד מן החייבים .לדעתו כך אפשר לדייק מלשונו של בעל העיטור (לעיל ,הערה " )72והילכתא :אם מת אחד
מהן או העני או כפר אחד והודה אחד מהן אותו שהודה מתחייב בכל " ,ומשמע שאם אחד מן החייבים אינו משלם כל
אחד מן החייבים הנותרים מתחייב בכל (אך יש להעיר ,שדיוקו אינו הכרחי) .מאידך גיסא הוא מעלה אפשרות שדינם
של שני החייבים הנותרים כדינם של שני ערבי ם ,ודינם של שני ערבים שנוי במחלוקת בין הרמב"ן לבין הרמב"ם
והרשב"א (ראה להלן ,ליד ציון הערות 111ו.)123-
102ראה סקירתו של הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוגIsaac Herzog, THE MAIN INSTITUTIONS OF JEWISH LAW, London ,
.1939, Vol. II, pp. 215-216
103אם כי אין זה הסדר קוגנטי וניתן להתנות עליו ,כפי שעולה מן התוספתא ,לעיל ,ליד ציון הערה .92וראה רמ"א,
חו"מ ,סימן עז ,סעיף א.
-21-
ריבוי חייבים במשפט העברי
הרשב"א בפירושו לסוגיית "שותפין ששאלו" ,104מקבל עקרונית את שיטת רבו הרמב"ן ,ולפיה
האחריות מחולקת בין החייבים ,ומסביר ששאלת חלוקת האחריות נובעת מאומד דעת הצדדים בעת
יצירת החיוב ,ובהעדר כוונה מפורשת ניתן לעמוד על כוונתם על פי סוג העסקה .כך למשל,
בהלוואה ניתן להניח שהמלווה מתכוון להלוות לכל לווה את חלקו ,שכן כל אחד מן הלווים
משתמש בחלק מן הלוואה .וכך גם בשאילה ,ניתן להניח שהמשאיל מתכוון שכל שואל יהיה
אחראי על חלקו ,שכן השואלים מחלקים ביניהם את השימוש בנכס .105וכך לשון הרשב"א:106
דהתם [=שם (בשאילה)] כיון דלהשתמש בה השאילה להם ,הרי זה כמשאיל לזה מחצה ולזה
מחצה ,שכל אחד משתמש בה לעצמו …והוא הדין לשנים שלוו מאחד שכל אחד נוטל מחצה
ומוציא לעצמו.
ודומה ,שלדעת הרשב"א חלוקת השימוש בנכס מושא החיוב אינה הסיבה לחלוקת האחריות,
אלא היא אינדיקציה לכוונתו של הנושה שהאחריות של כל חייב תהיה לפי חלקו היחסי .ואכן,
הרשב"א אינו שולל את האפשרות שאחריות מחולקת תיתכן גם בפיקדון ששמירת הנכס היא
העיקר ,על אף שהשומרים אינם משתמשים בו ,שכן ייתכן שהמפקיד התכוון שכל שומר יהיה
אחראי על חלק מן הפיקדון .107ובלשונו:108
104לעיל ,ליד ציון הערה .100
105ראה להלן ,הערה .117
106חידושי הרשב"א ,בבא מציעא לד ע"ב ,ד"ה ובתוספתא.
107א .וראה גם :מגיד משנה ,הלכות מלוה ולוה ,פרק כה ,הלכה ט; רמ"א ,חו"מ ,סימן עז ,סעיף א; ש"ך ,שם ,ס"ק
א; מחנה אפרים ,הלכות שומרים ,סימן כז .וראה ביאור הגר"א ,חו"מ ,סימן עז ,ס"ק ג ,שמוכיח שדינם של לווים
רבים זהה לדינם של שומרים רבים מן הפסוק "וכחש בעמיתו בפקדון" (ויקרא ה ,כא) ,וכך גם מן הירושלמי ,לעיל,
ליד ציון הערה , 38שכן באותה סוגיה מבקש האמורא רבי יוסי בר זבידא להוכיח את דינם של שניים שלוו מדינם של
שניים שהפקידו .והשווה לדעת הרב אליעזר לאזי היילבוט ,משנת דרבי אליעזר ,חו"מ ,סימן עז ,ד"ה בהג"ה ,הסבור
שבפיקדון שעיקרו שמירת הנכס ,מוטלת אחריות מלאה על השומר שממנו נגנב הפיקדון ,ולעומת זאת בשאילה ,כל
אחד מן השואלים אחראי רק לפי חלקו (הרב הי ילבוט אינו מתייחס לשאלה האם בעל הנכס רשאי לגבות את חובו מן
השומר השני אם השומר ממנו נגנב הנכס אינו משלם .דומה ,שבמקרה זה יחול הסדר מעוול עיקרי ומעוול משני ,ראה
להלן ,ליד ציון הערה .)379וראה גם אורים ותומים ,סימן עז ,תומים ,ס"ק א ,וזה לשונו" :פקדון ,הואיל ולית ליה
הנאה לשום שומר ,הרי זה קבלן ,מה שאין כן בשואל ,אינו רק [=אלא] ערב" .יש להעיר ,שהבחנה בין שומר לשואל
עולה לכאורה גם מלשון התלמוד ממנו מביא הרמב"ן את ראייתו שהאחריות מחולקת בין החייבים (ראה לעיל ,ליד
ציון הערה ,) 77שם נוקט התלמוד דוגמה של "שותפין ששאלו" וחורג מן הדין שבמשנה והדיון שבתלמוד שעוסקים
בשומר חינם ששמירת הנכס היא העיקר .לא ברור אפוא מדוע נדחק הרשב"א להחיל את דינם של שני לווים על שני
שומרים.
ב" .הגדול ממינסק" ,רבי ירוחם יהודה לייב פרלמן (אור גדול על המשנה ,בבא קמא ט ,ח) מבקש להוכיח ששומרים
שקבלו שמירה יחד חייבים במלוא החיוב מסוגיית התלמוד המובאת לעיל (הערה ,)59הדנה בעניין שני שומרים שטענו
בשקר שהפיקדון נגנב ,האחד הודה בשקרו ועל השני באו עדים ששיקר .התלמוד מסתפק אם ייתכן שאחד מהם ישלם
כפל והשני חומש ,אף ש"חד ממונא הוא" .לשון "חד ממונא" מורה ,לדעת הגדול ממינסק ,שכל שומר חייב במלוא
החיוב (ויש להעיר ,שבאותה הערה הבאנו את דעת חידושי הרי"ם המבקש להוכיח מסוגיה זו את דעת הרא"ש בעניין
לווים יחד ,והוא מניח ,בניגוד לגדול ממינסק ,שדין שומרים כדין לווים) .ראיה אחרת מביא רבי שלמה קלוגר (חכמת
שלמה ,חו"מ ,סימן עז ,סעיף א ,ד"ה או שקבלו) ,ממשנה הדנה בהלכות מים הכשרים להזיית אפר פרה אדומה
(משנה ,פרה ח ,א)" :שנים שהיו שומרים את השוקת [=כלי עם מים המיועדים לאפר פרה אדומה] .נטמא אחד מהם
– [המים] כשרים ,מפני שהן ברשותו של שני …עשה אחד מהן מלאכה [=והסיח דעתו משמירת המים] – [המים]
כשרין ,מפני שהן ברשותו של שני " .כלומר ,כאשר שניים שומרים על המים ,כל אחד מהם שומר על הכל ,ולכן
-22-
ריבוי חייבים במשפט העברי
ואפשר נמי [=גם כן] דבמפקיד אצל שנים שהדין בעצמו כן ,שאף על פי שאין משתמשין בה,
כיון שהפקיד לשנים הרי זה כמפקיד לזה מחצה ולזה מחצה.
לעומת זאת ,בעניין ערבים שערבו יחד לחוב אחד סבור הרשב"א ,בניגוד לרמב"ן ,109שכל אחד
מהם ערב כלפי הנושה במלוא החיוב ,וזאת מפני שמטרת הערבות המשותפת להבטיח את סיכונו
של המַּ לווה ,ולא לחלק את האחריות בין הערבים .110סביר אם כן להניח שכוונת הנושה בעת
יצירת הערבות הייתה שכל ערב יערוב למלוא החיוב .ובלשונו:111
אבל במלוה לאחד על ידי שני ערבים אינו כן [כמו בשני לווים] ,דכיון שהמלוה אחד ,הערבות
אינו חל לחצאין; או יתחייב כל אחד בכל או לא יתחייב כללְׁ ,דמי חלקֹו להם? שהרי הם
[הערבים] לא נתחייבו לו [לנושה] מחמת שום דבר שלקחו הם ממנו ,שנאמר לכל אחד נתן
חציו או הפקיד חציו אצלו ,אלא ללוה הלוה הכל ,והערבים לבטחון כעין משכון ,ואין השעבוד
חל לחצאין.112
הסתלקותו של אחד מהם לא משאירה אף לא חלק מן המים ללא ההשגחה הנדרשת .אולם ראה ברכת שלמה (טנא),
חו"מ ,סימן לג ,שמבחין בין חיוב השמירה לבין החיוב לפיצוי; לעניין חיוב השמירה ,מוטל על כל שומר לשמור על כל
הפיקדון ,ואילו חיוב הפיצוי דינו כ הלוואה ,והוא חל על כל שומר לפי חלקו בלבד .לפי דבריו ,הראיות שמובאות כאן
אינן ראיות ,שכן הן עוסקות בחיובי השמירה.
108שם.
109לעיל ,ליד ציון הערה .92
110וראה אור שמח ,הלכות מלוה ולוה ,פרק כה ,הלכה י ,שמבקש להביא סימוכין לדעת הרשב"א מדין ריבוי
מעוולים .בריבוי מעוולים ,כאשר מעוול אינו יכול לגרום לנזק לבדו ללא צירופם של כל המעוולים ,ניתן לייחס לכל
מעוול את מלוא האחריות הנזיקית (וראה חידושי הרשב"א ,בבא קמא נג ע"ב ,ד"ה ואיכא) ,כך גם ניתן לייחס לכל
ערב את מלוא האחריות לחוב ,כי המלווה לא היה מסכים להלוות בערבותו של אחד לבדו אלא הוא מעוניין בערבות
מלאה של כל הערבים.
לדיון בסוגיית ריבוי ערבים ,ראה :ליבזון (לעיל ,הערה ;)92כהנא (לעיל ,הערה ,69עמ' ;)355-343צבי הירש חיים
דישון ,משפט הערב :בירורי עניני ערב והלכותיו ,ירושלים תש"ס ,עמ' מא-מה ,רמא-רמז .וראה להלן ,נספח ב ,בדעת
הרמב"ם.
111חידושי הרשב"א ,שם .וראה גם :אשר גולאק ,יסודי המשפט העברי ,תל אביב תשכ"ז ,חלק ב ,עמ' ;94כהנא
(לעיל ,הערה ,)69עמ' .347
112א .הרשב"א מביא ראיה לדעתו מסוגית שלושה אחים שחלקו ,ראה להלן ,ליד ציון הערה .478
ויש להעיר ,שמלשונו של הרשב"א ומנימוקו להטלת אחריות מלאה על כל אחד מן הערבים עולה ,שהערבים אחראים
ישירות כלפי המלווה על כל החיוב ,ולא שכל אחד ערב ישיר על חלקו וערב קבלן על חלקו של חברו .לעומת זאת,
לדעת הרמב"ן ועל פי הסברו של בעל התרומות בדעת הרמב"ם (לעיל ,ליד ציון הערה ,)61שמשווים דין ערבים לדין
לווים ,יש לראות בכל ערב ככאחראי ישירות לנושה רק על חלקו ,וערב (או ערב קבלן) לערבותו של חברו .וראה קצות
החושן ,סימן עז ,ס"ק ז ,שכותב שהנפקות מכך תהיה לעניין זכות ההשתתפות :אם כל אחד ערב קבלן על חברו ,הרי
שהוא זכאי לתבוע השתתפות ,כדין ערב שפרע את חובו של החייב ,אך אם כל אחד ערב על מלוא החיוב כערב ישיר,
אין הוא זכאי לתבוע השתתפות .ובלשונו" :כיון דלא נעשה שום השתתפות בין אלו הערבים ,ולא נעשה אחד ערב בעד
ערב חבירו אלא כל אחד נעשה ערב בעד הלוה בכולו למלוה ,משום הכי [=כך] אם פרע אחד אין לו על השני כלום ,כי
מה שפרע בעד עצמו הוא שפרע ואין לו שום השתתפות עם ערב חבירו .וזה ברור" .וראה דיוננו להלן ,זכות
ההשתתפות ,פפפ.
ב .ראה שו"ת דברי ריבות ,סימן תכח ,שנשאל על אחריותם של ארבעה בעלי נמל שהתרשלו ולא ציינו בשטר המשלוח
של ספינה את הסחורה שהיה בה ,על אף שהסחורה עברה בנמל ,וכתוצאה מכך נגרם נזק לסוחר .על סמך דברי
-23-
ריבוי חייבים במשפט העברי
כעין זה כותב הרדב"ז 113אם כי בסגנון שונה ,וזה לשונו:
דבשלמא גבי שנים שלוו -כל אחד ערב לחברו .אבל גבי שנים שערבו לאחד ,בשלמא אם כל
אחד מהם ערב על הכל – ניחא; אבל אם כל אחד ערב לחברו -ערב לערב לא עבדי
ואדעתא דהכי לא נחית [=אנשים לא עושים ערב לערב ,ולא על דעת כן הוא (הנושה) ירד] ,וזה
טעם נכון ליודעים.115
אינשי114
מהרי"ק ,רבי יוסף קולון ,מסכים עם הרשב"א ,שחלוקת האחריות תלויה באומד דעת הצדדים,
ובהתאם לכך הוא פוסק שהסדר חלוקת האחריות חל רק על לווים או שומרים שהצטרפו יחד
בשותפות מזדמנת (כלומר ,חייבים אשר מלבד החיוב המשותף אין ביניהם כל יחסי שותפות).
לעומת זאת ,כאשר החייבים הם שותפים עסקיים והחיוב נוצר לצורך השותפות ,הכל מודים שכל
אחד מהם חייב במלוא החיוב ,והנושה רשאי אפוא לגבות את חובו מכל אחד מהם לפי בחירתו.116
מהרי"ק מציין שההבחנה בין שותפות עיסקית לבין שותפות מזדמנת היא ,שהתחייבותם של
השותפים העיסקיים נועדה לצורך שימוש משותף (כלומר ,שימוש לצורך השותפות) ,ולכן סביר
להניח שכוונת החייבים הייתה שכל אחד מהם יישא במלוא האחריות ,מה שאין כן שותפים
מזדמנים ,שסביר להניח שכוונתם הייתה לחלק ביניהם את השימוש בנכס מושא החיוב .117וכך
לשון מהרי"ק:118
הרשב"א הוא פוסק שאחריותם של בעלי הנמל כלפי בעל הסחורה היא ל"בטחון כעין משכון" ,ולכן הוא רשאי לגבות
את מלוא נזקו מכל אחד מהם לפי בחירתו ("רצה מזה גובה ,רצה מזה גובה").
ג .ראה אבני מילואים ,סימן לא ,ס"ק כ ,בעניין "שתי בנותיך לשני בני בפרוטה" (ראה קידושין ז ע"ב) .לדבריו ,שתי
נשים שאומרות לשלוחם של שני גברים "תן פרוטה לפלוני ונתקדש לשני שולחיך" תהיינה מקודשות .קידושין באופן
זה יחולו "מדין ערב" (ראה קידושין ,שם) ,ומכיון שבערבות הדין הוא שכל ערב אחראי על מלוא החיוב ,נמצא שכל
אחת מהן אחראית על פרוטה שלמה .אולם השווה אבני משפט (רייזנר) ,סימן לא ,ס"ק יב; חזון איש ,אבן העזר,
סימן קמח ,חידושים לקידושין ז ע"ב ,ד"ה עוד כתב שם; חלקת יואב ,חלק א ,אורח חיים ,סימן כב ,ד"ה ומש"כ בזה;
אוצר הפוסקים ,אבן העזר ,סימן לא ,ס"ק מה ,אות א ,שאין להשוות "קידושין מדין ערב" לדין ערב בחיוב ,ומה
שנלמד מערב הוא רק שאדם יכול להתחייב על אף שהתמורה שקיבל היא הנאה לא מוחשית.
113שו"ת רדב"ז ,לעיל ,הערה .56וראה גם שו"ת מהרי"ק ,שורש קפב" :דהתם [=שם (בערבות)] דין הוא שיפרע ממי
שירצה ,דכיון שאין נכסים ללוה ואינו יכול להפרע מן הלוה עצמו אלא מן הערב ,מה לי ערב זה מה לי ערב אחר ,הלא
שניהם בתורת ערבות ירדו" .אול ם יש להעיר ,שמלשון הרשב"א והרדב"ז עולה שיש לתת משקל יתר לדעת הנושה,
ואילו מלשון מהרי"ק נראה שיש לתת משקל יתר דווקא לדעת החייבים.
114ראה ליבזון (לעיל ,הערה )92המצביע על מקבילה לקביעה זו בדין המוסלמי.
115והשווה לדבריו ,שו"ת רדב"ז ,חלק א ,סימן תקנו ,שם הוא תמה על הרשב"א שמבחין בין לווים וערבים .וראה
חידושי הרשב"א ,הוצאת מוסד הרב קוק ,בבא מציעא לד ע"ב ,הערה .103
116הסדר דומה קיים גם בסעיף (20א) לפקודת השותפויות [נוסח חדש] ,התשל"ה" :1975-כל שותף חב ,יחד עם שאר
השותפים ולחוד ,בכל החיובים שהשותפות חבה בהם בהיותו שותף" .אולם ,שלא כמו במשפט העברי ,החוק רואה
בשותפות ישות משפטית נפרדת (סעיף 66לפקודה) ,ולכן שותף ייתבע באופן אישי רק אם לא ניתן לגבות מן
השותפות ,וכפי שקובע סעיף (20ב) לפקודה " :לא יינתן צו של הוצאה לפועל נגד שותף ,מכוח היותו חב לחוד בחיוביה
של השותפות כאמור בסעיף קטן (א) ,אלא אם פורקה השותפות ,או אם הנושה בה קיבל פסק דין נגדה בשל החיוב
ופסק הדין לא קויים במלואו".
117אולם השווה חידושי הריטב"א ,בבא מציעא צו ע"א ,ד"ה שותפין ששאלו ,המבקש להסיק מרש"י ,שם ,ד"ה
שותפין ששאלו ,שדעתו שונה מ דעת מהרי"ק ,אף שגם הוא מבחין בין שותפות עסקית לשותפות מזדמנת .כפי שראינו
לעיל (ליד ציון הערה ,)84מסוגית "שותפין ששאלו" הוכיח הרמב"ן שעל פי התלמוד הבבלי האחריות לחיוב מחולקת
-24-
ריבוי חייבים במשפט העברי
דפשיטא דכשלוו שניהם ביחד לצורך השותפות ,דלא שייך למימר [=לומר] בה שיהיה האחד
ערב לחבירו ,דמאי אולמי דהאי מהאי [=כי מה עדיפותו של זה על זה] ,שיהיה האחד ערב
בשביל חבירו? והלא יד שניהם שוה בה?! דבשלמא שנים שלא היו שותפין ולוו שניהם ביחד
ורוצים לחלוק המעות ,שייך למימר בהו [=לומר בהם] שהאחד נעשה ערב לחבירו ,אבל לא בכי
האי גוונא [=בכגון זה].119
גם מדברי הראב"ד ניתן להסיק שחלוקת האחריות תלויה באומד דעת הצדדים ,ואת אומד דעתם
ניתן להסיק על פי מנהג המקום .הראב"ד משיג על הרמב"ם 120שפוסק בעניין ריבוי ערבים
שהנושה רשאי לגבות מכל ערב את מלוא החוב ,וזה לשון הראב"ד:
אמר אברהם[ :דעת הרמב"ם] אינו מחוור .אלא לפי המנהג ,ולמדין מן הנוכרים לישראל.121
בין החייבים .את אותה סוגיה מעמיד רש"י בשותפים ששאלו פרה כדי "לחרוש בה קרקע של שותפות" .ומסביר
הריטב"א ,שלדעת רש"י אחריות מחולקת והסדר ערבות הדדי חלים דווקא בשותפים עיסקיים ,ואילו חיוביהם של
שותפים מזדמנים הם חיובים נפרדים לגמרי ,ולכן כל חייב חב בחלקו בלבד ואינו ערב על חלק חברו .ובלשונו של
הריטב"א" :פירוש לפירושו [של רש"י] :דאילו שותפין בעסק [להבדיל משותפים בקרקע] וכיוצא בו ,אי נמי שני
אנשים בעלמא שאין להם קרקע בשותפות ,ששאלו פרה לחרוש בה חדש אחד ,יש במשמע שתהא לזה שאולה לשֶ לֹו
ט"ו יום ולזה ט"ו יום אחרים ,וכאילו כל אחד שואל בפני עצמו" (יש להעיר שאין הכרח לקבל פרשנות זו בדברי רש"י
שכן אפשר שהוא אינו מקבל את ראיית הרמב"ן) .וראה עוד אמרי מהרש"ח ,בבא מציעא צו ע"א ,ד"ה וצ"ל דע"כ;
בית לחם יהודה (דביר) ,בבא מציעא ,פרק השואל ,אות מו.
118שו"ת מהרי"ק ,שורש קכ .וראה גם שו"ת מהר"י בירב ,סימן ו.
119מהרי"ק מצי ין טעם נוסף לאחריות המלאה בחיובם של שותפים עיסקיים ,וזאת על פי תשובה המיוחסת למהר"ם
מרוטנבורג (מרדכי ,כתובות ,פרק עשירי ,סימן רלח)" :דכל מעשה השותפות אחד הוא ,ומסתמא כל חד וחד אדעתא
דכולהו עביד [=וכל שותף פועל על דעת כולם] …אלמא [=זאת אומרת] דרך שותפות לפרוע בשביל חבריהם וחוזרים
ופורעים לו מה שנתן עבורם " .כלומר ,ניתן לייחס לשותפים כוונה להתחייב במלוא האחריות ,כי זו דרך השותפים.
ויש להעיר ,שנימוק זה של מהר"ם מרוטנבורג מצביע על אחריות חלקית דווקא ,שכן ללא מנהג השותפים הדין היה
שהאחריות מחולקת בין השותפים (וראה להלן ,ליד ציון הערה ,)558ומה גם שמהר"ם מרוטנבורג באותה תשובה
עוסק בשותפים נושים ולא בשותפים חייבים.
גם מהרי"ט (לעיל ,הערה )72מסכים לקביעתו של מהרי"ק ,ששותפים עסקיים חבים בחבות מלאה ,אך מנמק זאת
באופן אחר .מהרי"ק ,כאמור ,מנמק את ההבחנה בין שותפות מזדמנת לשותפות עיסקית באומד דעתם של החייבים,
ואילו לדעת מהרי"ט ההבדל נובע מן ההבחנה בין חייב לבין ערב .לדבריו ,מי שנהנה הנאה ישירה מן הנכס מושא
החיוב נחשב חייב ,וזאת לעומת הערב שאינו נהנה ממנו הנאה ישירה (ראה להלן ,ליד ציון הערה ,)140ומכיוון
שבשותפות עיסקית כל שותף נהנה גם מן הרווחים שהפיקו שאר השותפים מחלקם בנכס מושא החיוב ,יש להחשיבו
כחייב עיקרי על מלוא החיוב (נימוק נוסף ,טכני ,שמזכיר מהרי"ט להחלת אחריות מלאה על שותפים עיסקיים הוא,
שחלוקת שותפות היא עניין מורכב ולכםן פשוט יותר להטיל על כל שותף אחריות מלאה .על נימוק נוסף זה יש להעיר
שלא ברור מדוע תהא זו סיבה להטיל על כל שותף אחריות יותר מן המתחייב על פי דין) .כדי ליישב את לשון
הירושלמי (לעיל ,ליד ציון הערה " )41פרט למכחש לאחד מן השותפין" עם שיטתו ושיטת מהרי"ק ,מציע מהרי"ט
לפרש שכוונת הירושלמי לשותפות מזדמנת .ואכן ,בהמשך הסוגיה הירושלמי נוקט לשון "שניים שהפקידו" ולא לשון
שותפים .אולם ,מדברי הרמב"ן מבקש מהרי"ט להוכיח שדין האחריות המחולקת קיים גם בשותפים עיסקיים ,שכן
הרמב"ן מוכיח את חלוקת האחריות מסוגיות התלמוד הבבלי העוסקות בשותפים שהתחייבו (ראה לעיל ,ליד ציון
הערות 77ו ,)84-ולא ברור למה המהרי"ט אינו מפרש את לשון הבבלי כפי שהסביר את לשון הירושלמי ,שמדובר
בשותפות מזדמנת .וראה גם אורים ותומים ,חו"מ ,סימן עז ,ס"ק ג.
120רמב"ם ,הלכות מלוה ולוה ,פרק כה ,הלכה י.
-25-
ריבוי חייבים במשפט העברי
כאן המקום להעיר ,שהפוסקים הסבורים שחלוקת האחריות נקבעת על פי אומד דעת הצדדים
דנים בשאלה מה אומד דעתם במקרים השונים ,אולם אינם מציינים מה הדין כאשר לא ניתן
לעמוד על אומד דעתם .לשון אחר ,האם כאשר לא ניתן לעמוד על אומד דעת הצדדים יחול הסדר
חלוקת האחריות או שמא יחול הסדר של חבות מלאה? 122
(ב) חלוקה מכוח הדין
לעומת הדעה שראינו עד כאן ,התולה את חלוקת האחריות באומד דעת הצדדים ,דומה שלפי
הרמב"ן חלוקת האחריות היא הסדר סטטוטורי .כפי שראינו לעיל ,123לדעת הרמב"ן הסדר חלוקת
האחריות חל גם על ערבים שערבו יחד ,וכן על שומרים 124שאחראים יחד לנכס ,125על אף שהסברה
נותנת שתחול עליהם אחריות מלאה.126
דומה שכך גם דעתו של רבי יוסף קארו .127הוא מצטט את תשובת מהרי"ק 128המבחין בין שותפים
מזדמנים (עליהם חל הסדר חלוקת האחריות) ושותפים עסקיים (שחלה על כל אחד מהם אחריות
מלאה) וחולק עליה ,ולדעתו הסדר חלוקת האחריות חל גם על שותפים עיסקיים .הוא מציין
שהפוסקים לא הבחינו בין לווים שהם שותפים לבין לווים שאינם שותפים ,129ומה עוד שלשון
121אולם ראה מגיד משנה ,שם" :ואין לדברים אלו [של הראב"ד] עיקר .ועוד מקום שאין שם מנהג מה יהא דינו?"
וראה להלן ,הערה , 168שגם לדעת מהר"ם מרוטנבורג יש להתחשב ב"דינא דמלכותא" בעניין ריבוי ערבים .וראה גם:
שו"ת רדב"ז ,חלק א ,סימן קפד ("אם המנהג המדינה שהשותפין הם ערבים לכל מה שיקנו כל אחד לבדו הכל כמנהג
המדינה שהדבר ידוע שהמנהג עיקר גדול בדיני ממונות"); כרם שלמה ,חו"מ ,סימן יב; זכור לאברהם (אלקלעי) ,חלק
ב ,אות ע ,דף סו ע"א; חסד לאברהם (אלקלעי) ,חו"מ ,סימן לד; שו"ת אבני צדק (טייטלבוים) ,חו"מ ,סימן ט.
122וראה על כך להלן ,ליד ציון הערה .589
123ליד ציון הערה .91וראה גם :חידושי הריטב"א ,בבא מציעא לד ע"ב ,ד"ה שותפין; ספר התרומות ,שער מד ,חלק
א ,אות ג .וראה חידושי הרמב"ן ,בבא מציעא לד ע"ב ,ד"ה ויש לומר ,שכך הדין גם בשומרים שקבלו שמירה יחד.
124לדברי הרמב"ן ,לעיל ,הערה , 72השוואת דין פקדון כדין הלוואה עולה מן הירושלמי ,לעיל ,הערה ,38וראה גם
לעיל ,ליד ציון הערה .47וראה גם לעיל ,הערה .107
125וראה לעיל ,הערה , 119שלדעת מהרי"ט הרמב"ן סבור שהסדר חלוקת אחריות חל גם על שותפים עסקיים.
126כפי שהטעים הרשב"א ,לעיל ,ליד ציון הערה .112אולם השווה שו"ת מהרשד"ם ,לעיל ,הערה ,46ד"ה תשובה.
לדבריו ,גם הרמב"ן מודה שאם כל ערב התחייב בנפרד ,כל אחד מהם אחראי על כל החיוב ,שכן כוונת הנושה הייתה
להטיל על הערב הראשון את מלוא החיוב ,וקבלת ערבות על ידי ערבים נוספים אינה גורעת מחיובו של הראשון (וראה
גם :כהנא ,לעיל ,הערה ,69עמ' ;353ליבזון ,לעיל ,הערה ,92בעמ' .)379מדבריו עולה אפוא שגם לדעת הרמב"ן
חלוקת האחריות תלויה באומד דעתו של הנושה ,ולא נחלקו הרמב"ן והרשב"א אלא בשאלה מהו אומד דעת הנושה
כשדרש שערבים רבים יערבו יחד להבטחת החוב :לדעת הרמב"ן דעתו הייתה לחלק את האחריות בין הערבים (אם כי
לא ברור מהו האינטרס של הנושה לחלק את האחריות בין הערבים ,מה שעלול להקשות עליו לגבות את חובו) ,ולדעת
הרשב"א דעתו הייתה להטיל אחריות מלאה על כל ערב.
127בית יוסף ,חו"מ ,סימן עז ,ס"ק א ,ד"ה כתב מהרי"ק.
128לעיל ,הערה .118
129דרך אפשרית להסביר את דעתו של רבי יוסף קארו שאין להבחין בין שותפים לצורך ההלוואה לבין שותפים
עיסקיים היא ,שההלוואה המשותפת יוצרת שותפות בין החייבים (ראה לעיל ,הערה .)35ליאופולד אוירבך מרחיק
לכת וטוען שהחיוב המשותף יוצר שיתוף שהוא ישות משפטית עצמאית ,ראה Leopold Auerbach, Das Jüdische
Obligationenrecht nach den Quellen und mit Besonderer Berücksichtigung des Römischen und
-26-
ריבוי חייבים במשפט העברי
הירושלמי( 130בעניין ריבוי נושים) הוא "אחד מן השותפין" .131לדעתו ,גם לשון הירושלמי בהמשך
הסוגיה" ,132שנים שלוו" ,נוטה יותר למשמעות שכוונת הלווים הייתה לשימוש משותף .לדעת רבי
יוסף קארו רואים את החייבים כאילו נטלו על עצמן חיוב רק עד כדי חלקם ,וזאת אף אם
מנסיבות העניין לא נראה שכוונתם הייתה לחלק את החיוב .133ובלשונו:
לכל חד מינייהו אמרינן [=על כל אחד מהם (מן השותפים) אנו אומרים] דהוי [=שהוא] כאילו
נטל חצי המעות לעצמו ויצא ערב בעד חצי שנטל חבירו.134
,Deutschen Rechts Systematisch Dargestellt, Berlin 1870,עמ' 525ואילך .לביקורתו של גולאק על דבריו
ראה אשר גולאק ,תולדות המשפט בישראל בתקופת התלמוד :החיוב ושעבודיו ,ירושלים תרצ"ט ,עמ' .95
130לעיל ,הערה .38
131הבית יוסף מבקש להסיק מלשון "שותפין" שנאמרה בעניין נושים ,שהוא הדין לעניין חייבים .לעיל ,הערה ,45
הצבענו על קושי בהיסק העקרוני מדיני נושים על דיני חייבים ,ומלבד זאת אין הכרח שכל פרטי דיני נושים חלים גם
בדיני חייבים.
132לעיל ,הערה .47
133וכדברי הבית יוסף הכריע שו"ת מהרש"ך ,חלק ב ,סימן רי ,ד"ה ולענין פסק הלכה .לדעה זו נוטים גם :תשב"ץ,
לעיל ,הערה ;79שו"ת רשב"ש ,סימן רכח .וראה הגהות דרישה ופרישה ,חו"מ ,סימן עז ,ס"ק ד ,שאף מהרי"ק לא
כתב את דבריו אלא לדעת השואל ,אך הוא עצמו סבור שהסדר אחריות מחולקת חל גם בין שותפים עיסקיים .וראה
גם שו"ת אמונת שמואל ,סימן נ ,שכוונת מהרי"ק רק ליישב את לשון הרמב"ם ,שבעניין שותפים עיסקיים נוקט לשון
"אחראין" ואילו בעניין שותפים מזדמנים נוקט לשון "ערבאין" ,אך אין כוונתו לומר שיש מכך נפקות הלכתית .וראה
עוד :ש"ך ,חו"מ ,סימן עז ,ס"ק ג; כנסת הגדולה ,חו"מ ,סימן עז ,הגהות בית יוסף ,ס"ק יז .והשווה שו"ת מהרי"ט
(לעיל ,הערה )72שדוחה את דברי בית יוסף ומסכים עם שיטת מהרי"ק ,ולדבריו "'שותפים' דנקט [הירושלמי] לאו
דוקא ,אלא שהפקידו יחד ,ושותפות מיקרי" .וראה לעיל ,הערה .119ומהרי"ט מסייג עוד" :דאפילו הם שותפים ,כל
שלא פירשו שהוא מן השותפות כשנים בעלמא דמו" .וראה עוד :ערך לחם (קאסטרו) ,חו"מ ,סימן עז ,סעיף א ("ומה
שהקשה עליו הרב המחבר בארוך [=בבית יוסף] יש לומר דכיון ש[כל שותף] משתמש בכל ,למה לא יהיה כקבלן
[=כערב קבלן] לפחות ,ויגבה המלוה ממי שירצה?! כל שכן דאיכא טובא מרבוותא דסבירא להו דאפילו בשנים דעלמא
שלוו גובה ממי שירצה"); שו"ת דרכי נועם ,חו"מ ,סימן יז .וראה שו"ת בעי חיי ,חו"מ ,חלק א ,סימן מט ,ד"ה וכל
זה ,שאמנם רוב הפוסקי ם מסכימים עם דברי מהרי"ק ,אך מכיוון שגם מהרש"ך מסכים עם הבית יוסף יכול המוחזק
לטעון טענת "קים לי" .וראה כפי אהרן ,לעיל ,הערה , 82ד"ה ומעתה אף אנן ,שדן באפשרות שרבי יוסף קארו חזר בו
מקושיותיו על מהרי"ק ,ולכן בשולחן ערוך ציין רק את דינם של שני לווים (ראה להלן ,ליד ציון הערה )173ולא ציין
שדינם של שותפים עיסקיים שווה לדינם של שותפים מזדמנים (וראה יד מלאכי ,כללי הש"ע והרמ"א ,אות ד,
שנחלקים הפוסקים בעניין הלכה המובאת בבית יוסף אך נשמטה מן השולחן ערוך ,שיש מהם הסבורים שמשמעות
הדבר הוא שרבי יוסף קארו חזר בו מדבריו בבית יוסף).
134א .רבי חסדאי בן שמואל הכהן פרחיה ,שו"ת תורת חסד ,חו"מ ,סימן קסז ,נשאל על ידי רב קהילת קסטוריה
(יוון) ,האם הוא רשאי לתבוע את כל שכרו מאחד מבני הקהילה או שמא חייב הוא לתבוע מכל אחד מבני הקהילה,
איש איש לפי חלקו היחסי .והשיב רבי חסדאי ,שמכיוון שכל אחד מבני הקהילה נהנה מכל עבודתו של הרב ,רשאי
הרב לתבוע את כל שכרו מאחד מהם ,וזאת אף לשיטת הרמב"ן והשולחן ערוך .את פסקו תומך רבי חסדאי בדברי
מהרי"ק .וראה גם :שו"ת מהרשד"ם ,יורה דעה ,סימן צ ,ד"ה והרא"ש ז"ל; שם ,סימן רה .עוד מציין רבי חסדאי
שאף הבית יוסף שחולק על מהרי"ק ,מודה שפירעון שכרו של הרב מוטל על כל אחד מבני הקהילה ,שכן סביר להניח
שזו הייתה כוונתם ,ובלשונו" :משום דאיכא אומדנא דמוכח טובא שכוונת כולם מעיקרא היתה לחייב עצמם לרב
לפנים מהשורה לתועלת הרב ,ואנן סהדי דגמרו ומקנו נפשם לגמרי בענין שלא יגיע הפסד לרב כלל באותו חיוב" .ועל
דבריו יש להעיר שדבריו תואמים דווקא את שיטת הרשב"א ומהרי"ק ולא את שיטת הבית יוסף ,שכן לדעת הבית
יוסף הסדר חלוקת השותפות הוא הסדר גורף .כיוצא בזה פוסק הרב שלמה יהודה טבק ,ערך ש"י ,אבן העזר ,חלק א,
-27-
ריבוי חייבים במשפט העברי
לסיכום ,הרשב"א ועוד רבים מן הפוסקים סבורים כי חלוקת האחריות בין חייבים נובעת מאומד
דעת הצדדים לחיוב ,ובמקום בו אומד דעתם מורה שכוונתם לאחריות מלאה ,כל חייב נושא
במלוא החיוב .לעומתם ,דעת הרמב"ן ובית יוסף שהסדר חלוקת האחריות הוא הסדר סטטוטורי,
שחל על כל החיובים המשותפים ללא התחשבות באומד דעת הצדדים.135
( )3גביית כל החיוב מחייב אחד כשלא ניתן לגבות מן השני
(א) מכוח הסדר ערבות בין החייבים (שיטת הרמב"ן)
כפי שראינו לעיל ,136שיטת הרמב"ן היא שבחיוב משותף כל חייב חב על חלקו כחייב עיקרי,
ובנוסף לכך הוא ערב על חלקם של החייבים האחרים .משמעותו של הסדר זה היא ,שהנושה חייב
לנסות תחילה לגבות מכל חייב את חלקו היחסי ,ורק אם אחד החייבים אינו משלם ,137הוא רשאי
לגבות את חלקו מן החייבים האחרים.138
סימן נ ,ד"ה ובעבוה"ג ,בעניין שדכן שרוצה לתבוע את כל שכרו מאחד מן הצדדים ,שאין לחלק את האחריות בין צד
החתן וצד הכלה ,מכיוון שכל אחד מהם נהנה מכל עבודתו של השדכן .אמנם בהמשך דבריו מסתפק הרב טבק אם
ניתן לראות את השדכן כמבצע עבודה אחת עבור החתן והכלה ,או שמא יש לראותו כמבצע שתי עבודות נפרדות.
וראה עוד :שו"ת בעי חיי ,לעיל ,הערה ( 133בעניין שכרו של מלמד תינוקות); מטה שמעון ,חו"מ ,סימן עז ,הגהות
בית יוסף ,ס"ק יב .וראה שו"ת מהרשד"ם ,יורה דעה ,סימן רה ,ממנו עולה לכאורה שבתשלום שכרו של רב הקהילה,
כל חבר בקהילה ערב קבלן על חלקם של חברי הקהילה האחרים (" שכל הקהל חייבים בחוב זה והם ערבים קבלנים
זה לזה ") .אולם מעיון בדבריו עולה שכוונתו היא שבעל החוב בעניין שכרו של הרב היא הקהילה כגוף אחד ,וחלוקת
החוב הפנימית בין חברי הקהילה אינה עניינו של הנושה (הרב) .וראה גם שו"ת מהרש"ך ,חלק א ,סימן (קצב) [רד],
ד"ה א"כ בנדון זה .והשווה שו"ת תורת משה (שבתי) ,חו"מ ,סימן כד ,ד"ה נמצא בנד"ד ,ממנו עולה שהרב חייב
לנסות לגבות מכל אחד מבני הקהילה את חלקו היחסי בשכרו (אלא שבאותו מקרה הרב לא היה יכול לגבות מכל אחד
את חלקו ,בשל המקום המרוחק בו הוא גר לאחר שנתגלע הסכסוך) .וראה שילם ורהפטיג ,דיני עבודה במשפט
העברי ,ירושלים תשמ"ב ,כרך א ,עמ' .63-62
ב .ראה שו"ת הרי בשמים (הורוויץ) ,מהדורא תניינא ,סימן רלה ,שמסתפק אם הסדר חלוקת האחריות חל על שניים
ש התחייבו בחיוב שאינו מוטל עליהם ,שכן התחייבות כזו היא "כמו שישתעבד הערב" (רמב"ם ,הלכות מכירה ,פרק
יא ,הלכה טו; שולחן ערוך ,חו"מ ,סימן מ ,סעיף א) ולפיכך יחלו עליה ההסדרים החלים על ערבים ,או שמא ההשוואה
לערב היא דימוי בעלמא .וראה להלן ,ליד ציון הערות .153 ,146לפי האמור בטקסט ,לדעה הסבורה שחלוקת
האחריות היא הסדר סטטוטורי ,הרי שההסדר יחול גם על שניים שהתחייבו; ולדעה הסבורה שההסדר תלוי באומד
דעת הצדדים ,יש לבחון את אומד דעתם ,ואין מקום אם כן לבחינה פורמלית אם דינם של שניים שהתחייבו כדין
שניים שערבו.
135אם כי ניתן להתנות עליו ,ראה לעיל ,הערה .103
136ליד ציון הערה .94
137נפקות נוספת מתחולת דיני הערבות על שניים שלוו מביא הראב"ד (תמים דעים ,סימן רצט) ,וזה לשונו" :שנים
שלוו …אם תבע לאחד מהם והודה לו שיפרע לו חלקו ,ותבע האחד [אולי צ"ל :האחר] וטען שפרע חלקו ,משתבע
[האחר] שבועת היסת ומפטר [=ונפטר מלשלם] ,ואותו שהודה חלקו פטור מחלק חבירו ,שאין דינו אלא כערב שאינו
מתחייב אלא במה שיתחייב הלוה" (והשווה ש"ך ,חו"מ ,סימן עז ,ס"ק יב) .וראה גם סמ"ע ,חו"מ ,סימן עז ,ס"ק ד,
שהביא עוד נפקויות העולות מן הערבות ההדדית.
138ראה שולחן ערוך ,חו"מ ,סימן קכט ,סעיף ח ("המלוה את חבירו על ידי ערב ,אף על פי שהערב משתעבד למלוה ,לא
יתבע את הערב תחלה ,אלא יתבע הלוה").
לדעת רבים מן הפו סקים הערבות ההדדית בין החייבים שנויה במחלוקת תנאים ,כפי שעולה מן המחלוקת ביניהם
בעניין פרוזבול (ונזכיר ,פרוזבול הוא מעין הרשאה שנותן מלווה לבית דין לגביית חובותיו מן הלווים ,וכך לא חלה
-28-
ריבוי חייבים במשפט העברי
כפי שנראה להלן ,הפוסקים נחלקים בשאלה האם הסדר הערבות ההדדית בין החייבים הוא
הסדר הסכמי כדרך כל הסכם ערבות או שהוא הסדר על פי דין ,והוא אפוא הסדר ייחודי לדיני
ריבוי חייבים.139
נקדים ונציין ,שלפי המשפט העברי חיובו של ערב תלוי בהנאה שהוא שואב מכך שהמלווה מסכים
להלוות על סמך ערבותו .וכך לשון התלמוד:140
ערב דמשתעבד …בההוא הנאה דקא מהימן ליה [=באותה הנאה שהערב נאמן למלווה] גמר
ומשתעבד נפשיה.
כפי שראינו לעיל ,ערבות הדדית חלה על לווים ושואלים משותפים ,שיש להם הנאה מן הערבות,
שכן סביר להניח שללא ערבות הדדית הנושה לא היה מסכים להלוות ולהשאיל להם .זאת ועוד,
הנאתם אף יותר מוחשית מהנאה של ערב רגיל שהנאתו היא רק בשל העובדה שהנושה סומך עליו,
עליו חובת שמיטת כספים בסוף שנת השמיטה) .הדין הוא שאין כותבים פרוזבול אלא אם כן ללווה יש קרקע (גיטין לז
ע"א; רמב"ם ,הלכות שמיטה ויובל ,פרק ט ,הלכה ט; שולחן ערוך ,חו"מ ,סימן סז ,סעיף כב) .תוספתא ,שביעית
(ליברמן) ,פרק ח ,הלכה ח ,דנה בעניין חמישה שלוו במשותף אך לא לכולם יש קרקע ,ונחלקים התנאים אם המלווה
יכול לכתוב פרוזבול על כל הלווים .וזה לשון התוספתא" :חמשה שלוו בשטר אחד ,כל מי שיש לו קרקע כותבין עליו
פרוזבול ,וכל מי שאין לו קרקע אין כותבין עליו פרוזבול" .לפי זה חלקם בחוב של אלה שאין להם קרקע יושמט .אבל
יש מי שחולק" :רבן שמעון בן גמליאל אומר :אפילו [לווה] אחד שיש לו קרקע כותבין עליו פרוזבול" ,ודי בכך כדי
למנוע את שמיטת החוב כולו .ראה שו"ת מהר"ם מרוטנבורג ,דפוס קרימונה ,סימן קמו ,שם מובאים דברי רבי יעקב
מקורסן ,תלמיד רבנו שמשון משאנץ ,ומהם עולה שלדעת חכמים (תנא קמא) כל אחד חייב על חלקו בלבד ואינו ערב
לחברו ועל כן המלווה יכול לכתו ב פרוזבול רק על חייב שיש לו קרקע ,ואילו לדעת רבן שמעון בן גמליאל כל לווה גם
ערב לחברו ועל כן יכול המלווה לכתוב פרוזבול על כל החוב אף אם רק לאחד הלווים יש קרקע (שכן לעניין פרוזבול די
בכך שלערב יש קרקע ,ראה :גיטין לז ע"א; רמב"ם ,הלכות שמיטה ויובל ,פרק ט ,הלכה כ; שולחן ערוך ,חו"מ ,סימן
סז ,סעיף כב ) .יש לציין שתשובה זו ,על אף שמובאת בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג ,אינה של מהר"ם מרוטנבורג (ראה
שמחה עמנואל ,שברי לוחות ,ירושלים תשס"ז ,עמ' ,255ובהערה ,)148ואינה תואמת את שיטתו (ראה להלן ,הערה
.)540כדברי רבי יעקב מקורסן נקטו :סמ"ג ,עשין צד ,ד"ה גרסינן בירושלמי (וראה ב"ח ,חו"מ ,סימן עז ,ד"ה אחד
שהלוה ,הסבור שלדעת סמ"ג יש לפסוק הלכה כחכמים ולכן הוא חולק על כל הפוסקים הסבורים שעל לווים
משותפים חל הסדר ערבות הדדית); הגהות מיימוניות ,הלכות מלוה ולוה ,פרק כה ,אות ט; שו"ת רדב"ז ,לעיל ,הערה
;56רדב"ז ,הלכות שמיטה ויובל ,פרק ט ,הלכה כא; מגן אברהם ,תוספתא ,בבא מציעא ,פרק א ,ס"ק יב; מנחת
ביכורים על התוספתא ,שם (בתוספתא שבש"ס וילנה :הלכה י) ,ד"ה וכל מי ,וד"ה אפי'; פירוש רבי יונה מווילנה ,על
התוספתא ,שם; חזון יחזקאל ,זרעים ,שביעית ח ,י ,ביאורים ,ד"ה וכל ,וד"ה אפילו; שאול ליברמן ,תוספתא
כפשוטה ,שביעית ,עמ' ,590שורה ;26שם ,בבא מציעא ,עמ' ;156משנת יוסף ,תוספתא ,שביעית ח ,י ,פירוש ,ס"ק
טז .וראה סמ"ע ,סימן סז ,ס"ק מט ,שמציין שיש התאמה בין פסקי השולחן ערוך בעניין פרוזבול ובעניין ריבוי
חייבים .בעניין פרוזבול פוסק השולחן ערוך (חו"מ ,סימן סז ,סעיף כו)" :ואם לוו בשטר אחד ,אפילו אין לו קרקע אלא
לאחד מהם ,כותבים פרוזבול על כולם " ,ובעניין ריבוי חייבים (שם ,סימן עז ,סעיף א) הוא פוסק שכל לווה אחראי על
חלקו וערב לחברו .אולם השווה אמונת יוסף על הירושלמי ,שביעית ,פרק י ,הלכה ה ,שאף חכמים מודים שלווים
במשותף ערבים זה לזה ,אלא שלעניין כתיבת פרוזבול דעתם היא שאין לכתוב פרוזבול על קרקע של הערב כל זמן
שהנושה אינו רשאי לגבות את חובו ממנו (כלומר ,האפשרות לכתוב פרוזבול על קרקעו של הערב היא רק כאשר
הנושה אינו יכול לגבות את חובו מן החייב העיקרי .לפיכך ,כל זמן שהנושה חייב לנסות לגבות את חובו מכל אחד מן
החייבים ,הוא אינו רשאי להסתמך על קרקעו של אחד מהם לצורך כתיבת פרוזבול על כל החוב).
139שאלה זו צריכה להישאל גם אליבא דהפוסקים (לעיל ,ליד ציון הערה )61המסבירים שלדעת הרא"ש כל חייב הוא
ערב קבלן לחיובם של החייבים האחרים.
140בבא בתרא קעג ע"ב .וראה גם :מחנה אפרים ,הלכות ערב ,סימן א; כהנא ,לעיל הערה ,63עמ' .8-3
-29-
ריבוי חייבים במשפט העברי
שכן הם נהנים ישירות מן הנכס מושא החיוב .ערבותם עולה אפוא בקנה אחד עם דיני הערבות
הכלליים של המשפט העברי.
אולם כאשר החייבים אינם מפיקים הנאה מן החיוב ,לדעת פוסקים רבים לא יחול עליהם הסדר
הערבות ההדדית .כך למשל נשאל הרמ"א אם קיימים יחסי ערבות הדדית בין אפוטרופוסים
שאחראים יחד על נכסי יתומים .באותו מקרה ,מונו שלושה אפוטרופוסים על נכסי יתומים ,אחד
מהם נפטר ,והנכסים נשארו באחריותם של השניים האחרים .אחד משני האפוטרופסים הנותרים
התרשל ואיבד את כל הנכסים וגם את כספו ,וקרובי היתומים בקשו לתבוע את כל הפיצוי על
הנכסים שאבדו מהאפוטרופוס היחיד שנותר בעל נכסים .הרמ"א פוסק שכל אפוטרופוס חייב
בחלקו בלבד 141ואין הוא ערב על חלקם של האחרים .בדבריו מציין הרמ"א שכך גם דינם של
שומרים שקיבלו יחד נכס לשמירה ,וזה לשונו:142
נראה דאפוטרופסים אין להם דין שני לווים שלוו מאחד ,דשאני [=ששונים] שני לווים שיש
להם טובה מדבר זה ,ועל כן אמרינן הואיל ונהנו מהנין ,ונעשו ערבים זה לזה ,ואדעתא דהכי
[=ועל דעת כך] הלוה להם המלוה ,ואמדינן דעתיה דמלוה דבלאו הכי [=ואומדים דעתו של
המלווה שבלא זה] לא היה מלוה להן .אבל גבי שומרים שאין להם טובה מזה ,143לא אמרינן
דמסתמא קבל עליו ערבות של חבירו ,דמה לו לצרה?.144
141הרמ"א אינו נדרש לשאלה מדוע חלה במקרה זה אחריות מחולקת ולא אחריות מלאה .יתכן שדעת הרמ"א בעניין
זה כדעת הרמב"ן ורבי יוסף קארו (לעיל ,ליד ציון הערה ,)126שהסדר חלוקת האחריות הוא הסדר סטטוטורי .הסבר
זה מקבל חיזוק מן העובדה שלדעת הרמ"א (באותה תשובה) הסדר חלוקת האחריות חל גם על שומרים שהעיקר בהם
הוא שמירת הנכס .הרמ"א מבחין אפוא בין הסדר חלוקת האחריות ,שהוא הסדר סטטוטורי ,לבין הסדר הערבות
ההדדית ,שהוא הסדר הסכמי ,אך סיבת ההבחנה אינה ברורה.
142שו"ת הרמ"א ,לעיל ,הערה .61וראה ש"ך (לעיל ,הערה .)107
143הרמ"א מבקש להוכיח את דינו ,שעל שומרים יחד לא חל הסדר ערבות ,מדברי התלמוד (בבא קמא י ע"א).
התלמוד מביא ברייתא העוסקת במי שמוסר שור לחמישה שומרים" :מסר שורו לחמשה בני אדם ,ופשע בו אחד מהן
והזיק – חייב [השומר שפשע לשלם את כל הנזקים שגרם השור]" .התלמוד מסיק שהשומר האחד שפשע חייב רק אם
ללא שמירתו השור אינו שמור ,אך אם שמירתו של השומר שפשע אינה נחוצה ,והשור שמור גם ללא שמירתו ,הוא
פטור מלשלם על נזקי השור (ראה שולחן ערוך ,חו"מ ,סימן שצו ,סעיף ז) .מהקביעה החד משמעית של התלמוד
שהשומר שפשע פטור ,מבקש הרמ"א להסיק שאין עליו חיוב כלל ,אף לא מדין ערב .אולם ,ראה ש"ך (חו"מ ,סימן עז,
ס"ק א) שדוחה את ראית הרמ"א ומסיק שהשומר אכן חייב כערב על חלקם של שותפיו ,והסוגיה פוטרת אותו רק
מדין חייב עיקרי ואינה דנה כלל בחיובו מדין ערב (לדיון בדברי הש"ך ,ראה אורים ותומים ,סימן עז ,תומים ,ס"ק א).
וראה קצות החושן (סימן רצט ,ס"ק א) שמבחין בין חיוביהם של השומרים לבעל הפיקדון בגין נזק שנגרם לפיקדון,
שעליהם חל הסדר ערבות ,שכן חיוב זה הוא חיוב רצוני ויש להניח שהנושה מתכוון להסדר ערבות ,לבין חיוביהם של
השומרים בגין נזקים שהפיקדון גורם לאחרים ,שעליהם לא חל הסדר ערבות בין השומרים מכיוון שחיובם של
השומרים ביחס לניזוקים אחרים הוא חיוב שאינו רצוני (וראה טבעת החושן ,חלק ב ,סימן עז ,ד"ה וחשבתי ,וד"ה
אבל) .יש להעיר שדברי קצות החושן תואמים אמנם את לשון הברייתא (מסר שורו …ויצא והזיק") ,אולם קשה ליחס
אותם לרמ"א שלא הבחין בין המקרים.
ראיה נוספת מביא הרמ"א מדין שומר שמסר לשומר (בבא מציעא מב ע"ב) ,שם נפסק שעל שומר שמסר את הפיקדון
לבני ביתו אין אחריות לפיקדון ,ומשמע אף לא כערב (אם כי הוא חייב משום תקנה מיוחדת ,ראה תוספות ,שם ,ד"ה
כל המפקיד ,וראה דיוננו להלן ,ליד ציון הערה .)385הש"ך אינו מתייחס לראיה זו ,וראה נתיבות המשפט ,סימן עז,
ס"ק א ,שמסביר שהש"ך התעלם מראיה זו ,שכן "פשוט בעיניו הסתירה של ראיה זו" .לדבריו ,השומר הראשי ממלא
-30-
ריבוי חייבים במשפט העברי
מדברי הרמ"א אלו עולה ,שהסדר הערבות ההדדית בין החייבים הוא הסדר הסכמי ככל הסדר
ערבות ,והוא חל בהתקיים שני תנאים מצטברים:
(א) החייבים נהנים מן החיוב ,וזאת לפי הכלל במשפט העברי ,שערבות לא חלה ללא הנאת
הערב.
(ב) ניתן להניח שהנושה לא היה מסכים ליצירת החיוב אם הוא לא היה מובטח על ידי ערבות
הדדית.145
את חובת השמירה שלו על ידי מסירת הפיקדון לבני ביתו ,ולכן אין מקום להטיל עליו כל חבות נזיקית אף לא בדרך
של ערבות.
144ראה שו"ת מוהר"ם מרוטנבורק האחרונים ,חו"מ ,סימן יג ,ד"ה והפן הב' (מובא בפתחי תשובה ,חו"מ ,סימן עז,
ס"ק א) ,שנשאל בעניין ש ני שותפים שהשתתפו עם שותף שלישי ,והתחייבו לשלם לו אם השותפות החדשה תפסיד.
ההנחה היא שכל שותף ישלם לשותף השלישי רק על פי חלקו היחסי בשותפות הישנה ,והשאלה היא האם הם ערבים
זה לחלקו של זה בחיוב .הרב מרוטנבורק מכריע שהסדר ערבות הדדי לא חל במקרה זה ,שכן השולחן ערוך מציין
שלוש דוגמאות (הלוואה ,פיקדון ומכר) שהן "רשימה סגורה" שרק בה חל הסדר הערבות ההדדית" ,והבו דלא לוסיף
עלה" ,ומה גם שאף פוסק לא מציין שהסדר ערבות חל בכגון דא .ובנוסף לכך ,מטעים הרב מרוטנבורק ,הסדר ערבות
חל רק כאשר ניתן להניח שהסדר הערבות הוסכם עם יצירת החיוב ,אבל בהסכם שותפות אין להניח כך ,כי בשעת
יצירת השותפות עדיין לא נוצר חיוב ,שכן עדיין לא היה ידוע אם השותפות תרוויח או תפסיד .וראה שם ,סימן יד,
תשובת הרב יעקב הלוי אפשטיין ,שחולק על הרב מרוטנבורק .וראה גם פסקי דין ירושלים -דיני ממונות ובירורי
יהדות ,כרך ב ,עמ' כז ,בעמ' כח-כט.
145א .בסיום דבריו בתשובה מוסיף הרמ"א שיקול מדיניות .לדבריו ,אם הסדר ערבות הדדית יחול על אפוטרופוסים,
אנשים עלולים להימנע מלקבל על עצמם תפקיד זה.
ב .הרמ"א בהגהתו לשולחן ערוך (חו"מ ,סימן עז ,סעיף א) מוסיף על דברי המחבר שעוסק בשניים שלוו או קנו יחד
את המילים" :או שקבלו פקדון ביחד " .דבריו סותרים לכאורה את דבריו בתשובה שראינו בטקסט .ניתן להסביר
בדוחק שדברי הרמ"א נאמרו לעניין חלוקת האחריות בין השומרים בלבד ,או להעמידם במקרה שהשומרים קבלו על
עצמם הסדר ערבות הדדית במפורש (כפי שאולי עולה מתשובת הרמ"א) .אולם ראה תומים ,לעיל ,הערה ,143שדינו
של הרמ"א בהגהת השולחן ערוך עוסק דווקא בשואלים" ,שכל הנאה שלהם" והם דומים לפיכך להלוואה ,ואילו
בתשובתו עוסק הרמ"א בשומרי חינם או שומרי שכר ,שעיקר ההנאה של הנושה .והשווה אמרי בינה (אוירבך) ,דיני
טוען ונטען ,סימן יד ,ד"ה והנה ,שסבור שלדעת הרמ"א הסדר ערבות הדדית חל גם על שומרי שכר ,שכן יש להם
הנאה מספקת כדי ליצור חיובי ערבות (בכך הוא דוחה את טענת הש"ך ,לעיל ,הערה ,107שמעיר שהפוסקים לא
הבחינו בין לו וים לשומרים .לדברי אמרי בינה ,הפוסקים לא הבחינו ,כי הם אינם עוסקים בשומרי חינם) .על דבריו
יש להעיר ,שלדברי הרמ"א צריך להתקיים גם התנאי שהנושה לא היה מסכים ליצירת החיוב ללא הסדר הערבות,
ואילו בשומר שכר ,שעיקר השמירה היא לטובת בעל הפיקדון ,טיעון זה אינו בהכרח נכון.
ג .ראה רמ"א ,אבן העזר ,סימן לה ,סעיף ב ,שפוסק ששני שליחים שקידשו אישה בחפץ שערכו פרוטה והאישה
מכחישה שקיבלה את החפץ ,ספק אם יכולים לשמש גם כעדי הקידושין ,שכן הם נוגעים בעדותם (הכחשתם את טענת
האישה תחייב אותם להשבע שבועת היסת לבעל על כך שהם נתנו את החפץ לאישה ,אם הבעל יתבע מהם להחזיר לו
את החפץ) .על דבריו מקשים רבי יעקב לורברבוים מליסא ,קהלת יעקב ,אבן העזר ,שם ,ד"ה עיין בב"ש ,ורבי יעקב
אריה לייב צינץ ,טיב קידושין ,אבן העזר ,שם ,ס"ק ד ,שהשליחים אינם אלא שומרים על החפץ ,ולדעת הרמ"א לא
חל הסדר ערבות הד די ביניהם ,ולפיכך כל אחד מהם חייב בפחות משווה פרוטה .מכיוון שכך ,אין הם חייבים שבועה
ועל כן אין הם נוגעים בעדותם (וראה גם שו"ת אחיעזר ,חלק ג ,סימן עה ,ד"ה והנה בסוגיין) .בשל קושיה זו מסיק
מהרא"ל צינץ שהסדר ערבות חל גם בפיקדון ,שלא כדעת הרמ"א (וראה להלן ,הערה .)151בסיום דבריו מעלה
מהרא"ל צינץ אפשרות אחרת להסבר פסקו של הרמ"א ,ולפיו במסירת חפץ שווה פרוטה לשליחי הקידושין לא חל
הסדר חלוקת האחריות ,ונמצא אפוא שכל שליח אחראי על כל הפרוטה .אולם ראה לעיל ,הערה ,141שקרוב לוודאי
שלדעת הרמ"א הסדר חלוקת האחריות הוא הסדר סטטוטורי ,וחל אפוא גם על שני שליחים.
-31-
ריבוי חייבים במשפט העברי
על פי דברי הרמ"א אלו ,מבקש רבי יצחק מאיר אלתר 146להסיק ששניים שהתחייבו לספק
אינטרס של אדם אחר ללא שהיו חייבים בכך ,אינם ערבים זה לזה ,שכן זו התחייבות חד צדדית,
ודעתו של האדם שהבטיחו לו (שהוא הנושה במקרה זה) אינה רלבנטית ביצירת החיוב ,ולחייבים
אין הנאה מן ההתחייבות המשותפת.147
אולם ,מדברי פוסקים אחרים עולה שהסדר הערבות שבין חייבים משותפים הוא הסדר מכוח
הדין .148הסדר זה אינו תואם בהכרח את דיני הערבות הכלליים של המשפט העברי ,ולכן יחול
הסדר ערבות גם אם החייבים אינם נהנים ,וגם כשלא ניתן לייחס לנושה כוונה שהחיוב ייווצר רק
עם הסדר ערבות.
ואכן ,מפשטות לשונו של הרמב"ן 149עולה שהסדר הערבות ההדדית חל גם על שומרים שקיבלו
יחד שמירת פיקדון ,150על אף שאין להם הנאה ,ועל אף שלא סביר שהמפקיד מתנה את השמירה
בקבלת ערבות הדדית ,וזה לשונו:
ויש לומר ששנים שלוו מאחד או שהפקיד אחד אצלם אין אחד מהם חייב לפרוע הכל אלא
מדין ערב ,שאם אין נכסים לשותפו יגבה ממנו .אבל בזמן שיש לו נכסים לא יתבע ערב תחלה,
וגובה מכל אחד ואחד החצי שהוא מוטל עליו.151
146שו"ת חידושי הרי"ם ,לעיל ,הערה ,57ד"ה ועכ"פ.
147הרי"ם מוסיף נימוק נוסף לקביעתו זו שמתחייבים יחד אינם ערבים זה לזה .לדבריו ,בבסיסו של החיוב המשותף
עומדת אי בהירות בשאלה מה חלקו של כל חייב ,ולכן כאשר חלקו של כל חייב מבורר יהיו שני חיובים נפרדים לגמרי,
ראה להלן ,ליד ציון הערה , 621ואילו במתחייבים יחד מסתבר שכל אחד מהם התחייב על חלקו היחסי בלבד בחיוב
נפרד .וראה שער משפט ,לעיל ,הערה ,56שלא ייתכן שמתחייבים יחד יהיו ערבים זה לזה ,שכן נפסק להלכה שאין
ערבות למתנה (ראה רמ"א ,חו"מ ,סימן קכט ,סעיף ה ,ובש"ך ,שם ,ס"ק טו .וראה באריכות כהנא ,לעיל ,הערה ,69
עמ' .)60-58והשווה לדברי הריטב"א ,להלן ,ליד ציון הערה ,152ובהערה .154
148וכך כותב רבי יהושע פלק כ"ץ ,סמ"ע ,חו"מ ,סימן עז ,ס"ק ב ,על הסדר הערבות" :כן הוא בירושלמי ויליף להו
מקרא [= ולומדים זאת מן המקרא]" .עם זאת ,הוא מציין שיש גם טעם לדין ,וזה לשונו" :ומילתא [=דבר] דמסתבר
גם כן הוא ,דאמרינן דעל דעת נאמנות שניהן דוקא הלוה או הקיף דמי הסחורה להן או הפקיד בידן ,ומסתמא היתה
דעתו [של הנושה] דאם לא יהיה לזה ,יגבה מזה" .וראה טבעת החושן (לעיל ,הערה ,)143ש"אין זה עיקר הטעם",
ולשיטה זו הוא מסיק שהסדר הערבות ההדדית חל בכל סוגי החיובים ,ואף בחיובים לא רצוניים.
149לעיל ,הערה ,72ד"ה ויש לומר.
150וראה ביאור הגר"א על שולחן ערוך ,חו"מ ,סימן עז ,ס"ק ד ,ו ,הסבור שמן הירושלמי (לעיל ,ליד ציון הערה ,)38
שאינו מבחין בין לווים לשומרים ,יש להוכיח שדינם של מלווה ופיקדון שווה.
151וזאת בניגוד למובא לעיל ,ליד ציון הערה ,143מתשובת הרמ"א (לעיל ,הערה .)61אמנם ,לדעת הרמ"א יש להעמיד
את דברי הרמב"ן במקרה בו התנה המפקיד עם השומרים שיחול הסדר ערבות ביניהם ,כדרך שניתן להתנות על
הלכות שומרים ("מתנה שומר חינם להיות כשואל" .בבא מציעא צד ע"א) .אך דומה שהרשב"א (לעיל ,הערה ,)100
תלמידו של הרמב"ן ,אינו מסכים להסבר זה בדברי רבו ,ומלשונו עולה שעצם ההתחייבות המשותפת יוצרת יחסי
ערבות" :דהתם [=שם (בשאילה)] כיון דלהשתמש בה השאילה להם ,הרי זה כמשאיל לזה מחצה ולזה מחצה ,שכל
אחד משתמש בה לעצמו ,אלא כיון ששאלוה ביחד כל אחד נעשה ערב לחברו" .וראה גם ש"ך (לעיל ,הערה ,)107שדוחה
את הסברו של הרמ"א בדברי הרמב"ן .מעניין לציין ,כי הרמ"א בהגהתו לשולחן ערוך (חו"מ ,סימן עז ,סעיף א; שם,
סימן רצט ,סעיף א) מביא בסתם שדין שומרים כדין לווים ,ואינו מציין שכך הדין רק כאשר יש להם הנאה מן
הפיקדון או שהיה על כך תנאי מפורש .וראה לעיל ,הערה .143
-32-
ריבוי חייבים במשפט העברי
כך עולה גם מדברי הריטב"א ,152שקובע שיחסי ערבות חלים גם בין מי שהתחייבו יחד בחיוב
שאינו מוטל עליהם ,ובניגוד למובא לעיל .153וזה לשונו:
ושנים שנתחייבו לזון לאחד ,דינו כדין שנים שלוו מאחד ,שכל אחד מהם חייב בחלקו וערב
בחלק חברו.154
מן המקובץ עולה שהפוסקים נחלקו במהותו של הסדר הערבות בין החייבים המשותפים :יש מהם
הרואים בו הסדר הסכמי הפועל על פי דיני הערבות ,ויש הרואים בו הסדר על פי דין .155כמו
שראינו ,שאלה זו משליכה על שאלת תחולתו של הסדר הערבות מקום בו לא מתקיימים התנאים
לתחולת ערבות על פי דיני הערבות.156
לשאלה זו גם נפקות בשאלת הגבייה מן המקרקעין המשועבדים 157של החייב לעניין החלק שהוא
ערב עליו .בעל "קצות החושן" 158מתלבט בכך ,ואלה הם צדדי הספק :אם הערבות הסכמית ,ניתן
152שו"ת הריטב"א ,סימן קסג .וראה גם ערוך השולחן ,חו"מ ,סימן ס ,סעיף י.
153ליד ציון הערה .146וראה גם כפי אהרן ,לעיל ,הערה , 82ממנו עולה לכאורה שיש להחיל את דינו של הרמב"ן,
לרבות הסדר הערבות ,על רבים שהתחייבו יחד בחיוב שאינו מוטל עליהם .באותו עניין ,חמישה עשר מנכבדי קהילת
דמשק התחייבו לתת לתובע סכום כסף גדול כשכר טרחה על עזרתו בזמן עלילת דמשק ( ,)1880על אף שהתובע לא
דרש זאת מהם (לימים לא עמדו בהתחייבותם ,והלה הגיש נגדם תביעה בבית דין יהודי ובערכאות במצריים) .אולם,
יתכן שאין לראות בכך חיוב שהנתבעים לא היו חייבים בו ,שכן התובע רשאי היה מצד הדין לתבוע שכר טרחה,
והעובדה שלא תבע בעצמו אינה גורעת מזכותו.
154א .והשווה אמרי בינה ,לעיל ,הערה ,145ד"ה שנים שלוו ,שמסביר שלדעת הריטב"א הערבות אינה חלה מכוח
הדין אלא מכוח הקניין שנותן תוקף להתחייבות עצמה (ראה שולחן ערוך ,לעיל ,הערה .)134ויש להעיר על דבריו,
שלא ברור כיצד ניתן להחיל את הקניין גם על הערבות ,אם המתחייבים כלל לא התכוונו לכך.
ב .דברי הריטב"א נפסקו להלכה בשולחן ערוך ,חו"מ ,סימן ס ,סעיף ה (וראה ביאור הגר"א ,שם ,ס"ק כז ,שמציין
שמקור הדין בתלמוד הירושלמי ,לעיל ,הערה .)38וראה גם :משנת רבי אליעזר (די טולדו) ,חלק א ,סימן כה (שדינו
של הריטב"א הוא דין גורף ,וערבות חלה בכל סוגי החיובים ולא רק במתחייבים לזון); פרח מטה אהרן ,חלק ב ,סימן
יב ,ד"ה ואין לחלק וד"ה ותו ודאי .אולם השווה מקצוע בתורה (צינץ) ,סימן ס ,ס"ק יב ,שלא ייתכן ששני מתחייבים
יהיו ערבים זה לזה ,ובלשונו" :זה נגד השכל שיצטרך לשלם גם כן חלק חברו בשביל שכתוב בשטר ששניהם התחייבו
לזונו במתנת חינם" .לכן ,מציע הרב צינץ שהריטב"א עוסק במי שהתחייבו לספק מזונות במסגרת הסכם נישואין,
שבו צד אחד לא הס כים לנישואין ללא התחייבות של שניים למזונות .לשון אחר ,הסדר ערבות הדדית חל רק אם
למתחייבים היה אינטרס להתחייב במזונות .וראה גם שו"ת חידושי הרי"ם (לעיל ,הערה ,)57ד"ה ועכ"פ.
ג .לדעת הפוסקים שהסדר הערבות חל מכוח הדין ,ניתן לכאורה להחיל הסדר ערבות גם בין החבים יחד בחיוב שאינו
רצוני ,כגון מעוולים יחד .וראה להלן ,ליד ציון הערה .572
155לעיל ,הערה , 95הבאנו את דברי ספר התרומות ,שאם אחד החייבים מכר את כל נכסיו הנושה רשאי לגבות את
חלקו מן הנכסים המשועבדים או מן החייב השותף ,על פי בחירתו ,וציינו שבעניין זה שונה דינו של החייב השותף
מדינו של ערב .דעתו של בעל התרומות מתיישבת יותר עם הדעה הרואה בהסדר הערבות ההדדית הסדר על פי דין,
שאינה כפופה בהכרח לדיני הערבות הרגילים.
156ויש לציין ,שהכל מודים שהצדדים יכולים להתנות על תחולתו של הסדר הערבות .וראה רב דגן (הלוי) ,חלק א,
הלכות טוען ונטען ,סימן ב ,ששותף נאמן לטעון שבזמן החיוב הותנה שהסדר ערבות לא יחול ,שכן יש לו טענת "מיגו"
שיכול היה להכחיש את ההלוואה או לטעון "פרעתי" (ומכאן ,שאם על החיוב יש שטר תקף ,אין השותף יכול
להתחמק מחלק הערבות).
157ונזכיר ,גבייה ממשועבדים היא גבייה ממקרקעין של החייב שנמכרו לאדם שלישי אחר יצירת החיוב .הנושה זכאי
לגבות מנכסים אלו רק במלווה בשטר .כך גם ניתן לגבות ממקרקעין של הערב רק אם ערבותו נכתבה בשטר.
158קצות החושן ,סימן עז ,ס"ק ו.
-33-
ריבוי חייבים במשפט העברי
להחשיב את ערבותו של כל אחד מן החייבים כאילו נכתבה בשטר ההלוואה ,ולפיכך ניתן לגבות
גם את חלק הערבות מן המקרקעין המשועבדים שלו .לעומת זאת ,אם הערבות מכוח הדין ,אין
לראותה ככתובה בשטר ,ולפיכך אין לגבות את חלק הערבות ממקרקעין משועבדים .ובלשונו:
ראוי לספק לדעת השו"ע (בסעיף א') דשנים שלוו אינן אלא ערבים זה לזה ואינו גובה מאחד
אלא אם אין לשני מדין ערב …אם ישנו [=הוא] ערב בשטר ויכול נמי לגבות ממשעבדי …כיון
שחתם בשטר ,או דלמא שאני [=שונה] ערב שבשטר שחתם על הערבות ונתחייב בשטר על
הערבות ,אבל הכא [=כאן (בשניים שלוו)] חתימתו שבשטר אינו אלא בגוף הלואה ,ולוה אינו
אלא במחצה ,והערבות ממילא נעשה לפי שלוו שניהם כאחד ,ואם כן אינו אלא ערבות בעל
פה.159
(ב) מכוח הסדר כללי בריבוי חייבים (שיטת מהר"ם מרוטנבורג)
גם מהר"ם מרוטנבורג סבור שנושה חייב לנסות לגבות מכל חייב את חלקו ,ורק כאשר לאחד מהם
אין לשלם הוא רשאי לגבות מחברו ,אולם לדעתו האפשרות לגבות את מלוא החיוב מחייב אחד
אינה נובעת מכוח הסדר ערבות הדדית (כפי שראינו זה עתה בדעת הרמב"ן) ,אלא מכוח הסדר
כללי בכל מצב של ריבוי חייבים .הסדר זה הוא דינו של רבי נתן בעניין מעוולים יחד עליו נעמוד
להלן ,160ולפיו מי שניזוק על ידי מעוולים רבים ,רשאי לגבות את כל נזקו ממעוול אחד רק אם
חברו אינו יכול לשלם ("אי ליכא לאישתלומי מהאי ,משתלם מהאי") .וזה לשון מהר"ם
מרוטנבורג:161
אף על גב דגרסינן בירושלמי דשבועות "הדא אמרה שנים שלוו מן האחד אחראין וערבאין זה
לזה" ,הני מילי [=דברים אלו] כשאין לאחד מהן לשלם חלקו חייב השני לשלם עבורו ,דכי
ליכא לאישתלומי מהאי מישתלם מהאי [=כאשר לא ניתן להיפרע מזה ,נפרע מזה] .אבל
כשיש לכל אחד ממון לשלם חלקו ,יש לתבוע לכל אחד חלקו .דעד כאן לא פליגי [=חולקים]
159קצות החושן (שם) מכריע שדינה של ערבות זו כדין ערבות בעל פה לכל דבר .על דבריו יש להעיר ,שמה בכך
שהערבות אינה כתובה בשטר ,הרי העובדה שהלווים לוו יחד יוצרת ביניהם ערבות ,וממילא הכל יודעים שהם ערבים
זה לזה ועל הלקוחות להזהר ברכישת מקרקעין מכל אחד מן הלווים .ואין זה דומה לערב רגיל ,שאם אינו מתחייב
בשטר אין דבר ערבותו מתפרסם ,ואין הלקוחות יודעים להזהר ברכישת מקרקעין ממנו .וראה עודשושנת יעקב
(הורוויץ) ,חלק א ,סימן עז ,ס"ק ב .והשווה :פסקי ריקנאטי ,סימן שב (ממנו עולה שדין הערבות כדין ערבות בשטר,
ולכן ניתן לגבות גם מיורשי אחד החייבים" :ובתשובת הגאונים מצאתי דאפילו מת אחד מהם ,היורש נכסיו גם כן
חייב לפרוע הכל אם אין לאחד מה לפרוע עד פרוטה האחרונה ממה שירש ,אבל לא לשלם מכיסו" .לעניין גביית ערבות
מיורשי ערב ראה :כהנא ,לעיל ,הערה ,69עמ' ;246פסקי דין -ירושלים דיני ממונות ובירורי יוחסין ,חלק יב ,עמ' מ,
בעמ' מא); אמרי בינה ,לעיל ,הערה ,145ד"ה שנים) .וראה גם עין המשפט ,סימן עז ,ס"ק ט.
וראה קצות החושן ,סימן פא ,ס"ק ל ,שמציין נפקות נוספת ,שעניינה התחייבות של שני שותפים לחלוקת רווחים עם
אדם שלישי שהשקיע כסף בעסקיהם .מפסיקת השולחן ערוך (שולחן ערוך ,חו"מ ,סימן פא ,סעיף לא ,על פי שו"ת
הרא"ש ,כלל סו ,סעיף ז) עולה שהסדר ערבות הדדית חל גם על הרווחים .לכן ,אם שותף אחד אינו מעביר לאדם
השלישי את חלקו ,רשאי האדם השלישי לגבות את כל הרווח מחברו .על כך מעיר קצות החושן שאם הערבות חלה
מכוח הסכם יש לראותה כאילו נכתבה בשטר העיסקה ,ולכן היא חלה גם על הרווחים המוזכרים בשטר .אך אם
הערבות היא רק מכוח הדין ,הרי שבשטר אין כל זכר לערבות ,ועל כן אין היא חלה על ההתחייבות לחלוקת רווחים
עתידיים.
160ליד ציון הערה .272
161שו"ת בעלי התוספות ,סימן פד.
-34-
ריבוי חייבים במשפט העברי
רבי נתן ורבנן פרק שור שנגח את הפרה (בבא קמא נג ע"א) בשור שדחף את חבירו לבור ,אלא
היכא דליכא לאישתלומי מהאי ,אבל היכא דמצי לאישתלומי מכל חד וחד מנתיה [=היכן
שיכול להיפרע מכל אחד את חלקו] ,משתלם מכל חד וחד מנתיה .ושלום מאיר בר ברוך.162
מהר"ם מרוטנבורג אינו כותב שיש לגבות תחילה מכל חייב את חלקו על פי דיני הערבות ,ומכאן
שהוא סבור שדינו של רבי יוסי בירושלמי אינו מבוסס על דיני הערבות ,ועל כן הוא קובע שהדין
מבוסס על דינו של רבי נתן "אי ליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי".
נציין ,שלדעת מהר"ם מרוטנבורג התלמוד פוסק הלכה כדעה שניתן לייחס לכל מעוול אחריות על
מלוא הנזק" ,כוליה נזקא עבד" ,163ומכאן שיש להסיק שהוא סבור שכל חייב חב במלוא החיוב,
ועם זאת לכתחילה רשאי הנושה לגבות מכל חייב רק את חלקו.164
גישה זו ,המבקשת להחיל את דינו של רבי נתן גם על חיובים רצוניים ,הובאה כבר על ידי
הראבי"ה .165לדבריו ,אם דינו של רבי נתן חל בחיובים שאינם רצוניים ,קל וחומר שהוא חל
בחיובים רצוניים שיש להניח שהחייבים "גמרי ומשתעבדי אהדדי".166
מגישתם השונה של הרמב"ן ומהר"ם מרוטנבורג עולה נפקות מעשית .כפי נראה להלן ,167דעתו של
מהר"ם מרוטנבורג שדינו של רבי נתן ("כי ליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי") חל גם כאשר
אחד המעוולים חדל פירעון או מתחמק מתשלום ,ולאו דווקא כאשר הוא נהנה מפטור שבדין .לכן,
ניתן להחיל את דינו של רבי נתן גם על שני לווים 168שאחד מהם מתחמק מתשלום .לעומת זאת,
162וראה גם תשובות מיימוניות ,משפטים ,סימן סג ,שם מובאת תשובה זו ,אך בעניין שניים שערבו .וראה לעיל,
הערה .123זאת וע וד ,לדעתו של מהר"ם מרוטנבורג הסדר חלוקת האחריות הוא הסדר סטטוטורי ,שחל גם על
שותפים עיסקיים (ראה מרדכי ,לעיל ,הערה " :119ואם אין לאחד [מן השותפים] לשלם ,ישלם השני חלקו וחלק
חבירו" ,כלומר ,שותף ישלם את מלוא החיוב רק כאשר שותפו אינו יכול לפרוע את חלקו" .אך ראה שו"ת מהרי"ט
(לעיל ,הערה ,)72שאין להסיק מדבריו כך ,שכן "מהר"ם סבור כן [שהאחריות מלאה] אף בשנים שלוו סתם [כלומר,
גם בשותפות מזדמנת] ,שהרי הרא"ש העיד שראה רבותיו דנין כן שיפרע הכל ממי שירצה ,וידוע שמהר"ם רבו
המובהק [של הרא"ש] היה " .לכן סבור מהרי"ט ,שמהר"ם מרוטנבורג כותב זאת כתשובה לשאלה ,ומבקש להתאים
את תשובתו גם לשיטות החולקות .אולם כפי שראינו דעת מהר"ם מרוטנבורג היא בפירוש שהאחריות מחולקת בין
החייבים ,ותלמידו הרא"ש חולק עליו.
163ראה שו"ת מהר"ם מרוטנבורג ,דפוס פראג ,סימן צג ,ולהלן ,ליד ציון הערות .538 ,517וראה גם קובץ שעורים,
בבא קמא ,אות עד ,המבקש להשוות דין מעוולים יחד לדין לווים יחד.
164ראה להלן ,ליד ציון הערה ,540ובהערה.
165ראבי"ה ,לעיל ,הערה ,72ד"ה ותניא ,אם כוונתו כדעת מהר"ם מרוטנבורג או שהאפשרות לגבות מחייב אחד את
מלוא החיוב נובעת מדיני ערבות .לדעת ראבי"ה ,שם ,ד"ה בשבועות בתלמוד ירושלמי ,את דברי הירושלמי ,לעיל,
הערה , 38יש להתאים בדרך פרשנית לדברי הבבלי (וראה להלן ,ריבוי נושים ,פפפ) .והשווה להלן ,הערה .540
166אולם ראה ראבי"ה ,סימן אלף כד ,ד"ה ומה שהביא מורי ,תשובת רבי שמחה משפירא לראבי"ה ,שמסתייג מן
ההשוואה בין חייבים רצוניים למעוולים ,שכן היא אינה עולה יפה בסוגית שור שדחף לבור .לדבריו ,אם נשווה את
דינם של חייבים רצוניים ש"אחראין וערבאין זה לזה" למעוולים ,שוב אין נפקות מן השאלה אם "פלגא היזקא עבד"
או "כולא היזיקא עבד" ,שכן אף אם כל מעוו ל אחראי רק על חלקו היחסי בנזק ,עדיין ניתן לבסס את הדין "אי ליכא
לאישתלומי מהאי משתלם מהאי" על דיני הערבות.
167ליד ציון הערות .544 ,542
168אולם השווה תשובות מיימוניות (לעיל ,הערה ,)162שם עולה שלדעת מהר"ם מרוטנבורג גם במקרה זה הנושה
חייב לגבות מכל ערב את חלקו היחסי ,וראה להלן ,הערה .280וראה גם שו"ת מהר"ם מרוטנבורג ,דפוס פראג ,סימן
-35-
ריבוי חייבים במשפט העברי
לדעת הרמב"ן ,שהאפשרות לגבות מחייב אחד את מלוא החיוב נובעת מדיני הערבות ,לא ניתן
במקרה זה לגבות ממנו את מלוא החיוב ,כפי שלא ניתן לגבות את החוב מן הערב אם הלווה יכול
לשלם אך מסרב לעשות זאת.169
ה.
סיכום ופסיקת ההלכה
עד כה סקרנו את מקורות המשפט העברי העוסקים בריבוי חייבים רצוניים .ראינו את סוגית
הירושלמי ,ממנה עולה שכל חייב אחראי על מלוא החיוב ,ואת סוגיות הבבלי מהן ניתן להוכיח
שכל חייב חב בחלקו בלבד.
בררנו את שיטת הרא"ש ,שפוסק על פי הירושלמי ,ולשיטתו הנושה רשאי לגבות את מלוא החיוב
מכל אחד מן החייבים ,על פי בחירתו .לעומת זאת בעל העיטור ,הרמב"ן ,וכפי הנראה גם
הרמב"ם ,170מבקשים ליישב את סוגית הירושלמי עם סוגיות הבבלי ,וסבורים שעל הנושה לנסות
לגבות מכל חייב את חלקו היחסי ,ורק אם הלה אינו משלם הוא רשאי לגבות את חלקו מן
החייבים האחרים.
ראינו שיש מן הפוסקים הסבורים שהסדר חלוקת האחריות בין החייבים הוא הסדר גורף החל
מכוח הדין בכל אופני החיובים (רמב"ן ובית יוסף) ,ולעומתם רבים הסבורים שחלוקת האחריות
נובעת מאומד דעת הצדדים בעת יצירת החיוב (רשב"א ,ראב"ד ,רדב"ז ,מהרי"ק ועוד) ,ולכן כאשר
יש להניח שהצדדים לא התכוונו לחלוקת האחריות ,כל חייב נושא באחריות למלוא החיוב.
מחלוקת נוספת עליה עמדנו היא מכוח מה רשאי הנושה לגבות מן החייבים האחרים את חלקו של
חייב שאינו משלם .לדעת רוב הפוסקים ,חל הסדר ערבות הדדית בין החייבים ,כאשר יש מן
הפוסקים הסבורים שהסדר הערבות ההדדית חל מכוח הדין בכל אופני החיובים הרצוניים (רמב"ן
וריטב"א) ,ויש הסבורים שהוא חל מכוח ההסכם בין הנושה לחייבים (רמ"א) ,ותלוי אפוא
בתוקפם של הסכמי ערבות (וכך למשל ,כתנאי לתחולת הערבות הערב חייב להפיק הנאה
מערבותו) .לעומת זאת ,לדעת מהר"ם מרוטנבורג כוחו של הנושה לגבות מן החייבים האחרים את
חלקו של חייב שלא משלם ,נובע מדין כללי בריבוי חייבים ,שמקורו בדיני הנזיקין" ,אי ליכא
לאישתלומי מהאי ,משתלם מהאי".
להלכה ,מכריע רבי יוסף קארו בבית יוסף 171כדעת בעל העיטור והרמב"ם ,172שכל חייב הוא חייב
עיקרי על חלקו ה יחסי ובנוסף לכך ערב על חלק חבריו ,והוא מביא את תשובתו לרבי אהרן
קטז ,שם פוסק מהר"ם מרוטנבורג (בתשובה לתלמידו ,הרא"ש) ,שהנושה רשאי לגבות את כל חובו מערב אחד ,על פי
הכלל "דינא דמלכותא דינא" ,ומשמע שמן הדין הוא רשאי לגבות מכל ערב את חלקו בלבד (וראה שמואל שילה ,דינא
דמלכותא דינא ,ירושלים תשל"ה ,עמ' .453שם בהערה 37שגה שילה וייחס דעה זו גם לרא"ש ,אולם כפי שראינו
לעיל ,הערה ,51לדעת הרא"ש הנושה רשאי להיפרע מכל ערב את מלוא החיוב מעיקר הדין).
169ייתכן שמכאן ניתן להוכיח שהרמב"ן סבור כדעת רוב הפוסקים ,שדינו של רבי נתן חל רק כאשר אחד המעוולים
נהנה מפטור שבדין (ראה להלן ,ליד ציון הערה , )286ולכן הוא נזקק להסבר מחודש (ערבות הדדית) ,ואינו משתמש
בדינו של רבי נתן.
170ראה להלן ,נספח א.
171בית יוסף ,חו"מ ,סימן עז ,ד"ה וכבר שאל ממני.
-36-
ריבוי חייבים במשפט העברי
מטראני בה הוא מורה לו לנהוג כך הלכה למעשה .כך הוא פוסק גם בשולחן ערוך ,והרמ"א מסכים
עמו .וזה לשונם:173
שנים שלוו כאחד או שלקחו מקח אחד …שניהם ערבים זה לזה ,אף על פי שלא פירשו .ואם
אין נכסים לאחד מהם ,גובה מחבירו הכל .אבל אם יש לו נכסים ,לא יתבע הערב תחלה (כיוון
שיש לו דין ערב בכל דבר) ,174וגובה מכל אחד החצי שהוא מוטל עליו (אלא אם כן פירשו
בהדיא [=במפורש] שהן ערבים קבלנים זה בזה ,שאז תובע את איזה מהם שירצה).
מדבריו של הש"ך 175עולה ,שפסיקתם של השולחן ערוך והרמ"א היא הכרעה הלכתית על פי דעת
רוב הפוסקים ,שכן דעת הרא"ש היא דעת יחיד .וזה לשון הש"ך:
פשיטא דקיימא לן דלא כהרא"ש בזה ,כיון דכל הפוסקים ראשונים ואחרונים חולקים עליו.
אולם ,רבים מן הפוסקים סבורים שפסיקת השולחן ערוך והרמ"א שאין לגבות מאחד החייבים
את כל החוב נובעת מן הספק כדעת מי לפסוק ,שכן החייב-הנתבע יכול לטעון "קים לי" כשיטת
הרמב"ן וסיעתו ,176והנושה-התובע לא יהיה רשאי לגבות ממנו יותר מחלקו.178 177
נפקות הלכתית בין שתי תפיסות אלה תהיה כאשר התובע מחזיק נכס של אחד החייבים ,וערכו
של הנכס עולה כדי כל החיוב .לשיטה שפסיקתו של רבי יוסף קארו היא הכרעה הלכתית כשיטת
ה רמב"ן ,על התובע להשיב לחייב את הסכום העודף על חלקו בחיוב ,שכן הוא מחזיק בו שלא כדין
(אלא אם כן לא ניתן להיפרע משותפו לחיוב); ואילו לדעת הפוסקים הסבורים שפסיקתו נובעת מן
172מעניין שרבי יוסף קארו אינו מציין שזו גם דעת הרמב"ן ,על אף שבדיבור שלפני כן הוא כותב שכך גם דעתו .ויתכן
שהוא אינו מזכיר אותו שכן לדעת הרמב"ן דין ערבים כדין לווים ,ואילו בהמשך דבריו בשולחן ערוך הוא פוסק כדעת
הרמב"ם והרשב"א ,שדין ערבים אינו כדין לווים (ראה להלן ,ליד ציון הערות .)181 ,180
173שולחן ערוך ,חו"מ ,סימן עז ,סעיף א.
174הקטעים המובא בסוגריים כאן ולהלן הם הגהת הרמ"א.
175ש"ך ,חו"מ ,סימן עז ,ס"ק יח .וראה גם כנסת הגדולה ,חו"מ ,סימן עז ,הגהות בית יוסף ,ס"ק ח.
176ראה שו"ת הרשב"א ,חלק א ,סימן אלף פב ,ממנו עולה שהסיבה להעדיף את שיטת הרמב"ן בעניין ריבוי חייבים
נ ובעת מן הכלל "יד בעל השטר על התחתונה" ,לפיו מפרשים את השטר לרעתו של בעליו (ראה לדוגמה :שבועות מז
ע"ב; רמב"ם ,הלכות עדות ,פרק כב ,הלכה ג) ,ובלשונו" :ומפני שיד בעל השטר על התחתונה לא אמרו שיהיו חייבין
כל אחד ואחד בכל כקבלנין .אבל מכל מקום אי איפשר שלא לעשותם לכל הפחות כערבין זה לזה הואיל ולוו בשטר
אחד " .ויש להעיר שכלל זה נובע מן הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה" ,ולכן כאשר בעל השטר מוחזק ,אין ידו על
התחתונה (ראה לדוגמה שולחן ערוך ,חו"מ ,סימן מב ,סעיף ח) .טעמו של הרשב"א עולה אפוא בקנה אחד עם המובא
בטקסט.
177ראה :שו"ת הרמ"א ,סימן כז; שו"ת דברי ריבות ,לעיל ,הערה ,112אות ב ,ד"ה ולענין השאלה השנית; שו"ת
כרם שלמה (אמריליו) ,סימן מא ,ד"ה אמנם אחר ההתבוננות; שו"ת חידושי הרי"ם ,לעיל ,הערה ;57שו"ת תורת
חסד (פרחיה) ,סימן קסז; שו"ת בעי חיי ,לעיל ,הערה ;133שם ,סימן מז ,ד"ה ולענין דינא (תשובת בן המחבר); שם,
חלק ב ,סימן לא.
178אולם השווה שו"ת רבי אליהו מזרחי ,סימן פג ,ממנו עולה שהלכה כדעת הרא"ש אפילו לעניין הוצאה מן
המוחזק ,ובלשונו" :ויכול המלוה לגבות כל החוב מאיזה מהם שירצה" .אך ראה :כנסת הגדולה ,לעיל ,הערה ;175
שו"ת בעי חיי ,לעיל ,הערה , 177שעיקר פסקו של הרא"ם באותה תשובה נסמך על כך שדין "שניים שלוו" לא חל על
מלווה בעל פה (ראה להלן ,ליד ציון הערה ) 625והוא מבקש להטעים שדבריו מתאימים גם לשיטת הרא"ש ,או שיש
לפרש את דברי הרא"ם ש"יכול המלוה לגבות חובו מאיזה מהם שירצה אם אין לחברו".
-37-
ריבוי חייבים במשפט העברי
הספק ,במצב זה יכול הפעם הנושה-התובע לטעון "קים לי" כשיטת הרא"ש ולהמשיך להחזיק
בנכס.179
כפי שראינו לעיל ,לדעת הרמב"ן דינם של ערבים כדינם של לווים והנושה חייב לגבות מכל ערב רק
את חלקו היחסי ,ואילו לדעת הרמב"ם והרשב"א הנושה רשאי לגבות מכל אחד מהם את מלוא
החיוב .בעניין זה ,בהלכות "טוען ונטען" מביא השולחן ערוך רק את דעת הרמב"ם ומזכיר שיש
חולקים ,וזה לשונו:180
שנים שערבו לאחד ,כשיבוא המלוה ליפרע מן הערב ,יפרע מאיזה מהם שירצה .ואם לא היה
לאחד מהם כדי החוב ,חוזר ותובע לשני משאר החוב .ובסימן קל"ב כתוב שיש חולקים בזה.
ובצורה יותר מפורטת הוא פוסק בהלכות ערב:181
ש נים שערבו לאחד ,כשיבא המלוה ליפרע מהערב יפרע מאיזה מהם שירצה ,ואם לא היה
לאחד מהם כדי החוב ,חוזר ותובע מהשני שאר החוב .ויש חולקים 182ואומרים שאם יכול
להפרע משניהם ,לא יפרע מאחד מהם הכל ,אלא גובה מזה מחצה ומזה מחצה ,אלא א"כ אין
179ראה שו"ת קרית מלך רב (נבון) ,חלק ב ,מהדורת מכון משנת רבי אהרן ,ישראל תשס"ו ,קונטרס דין אמת ,סימן
א ,ד"ה ובהיותי ע"ז; שו"ת בעי חיי ,לעיל ,הערה .613וראה כנסת הגדולה ,לעיל ,הערה ,175שכך יש ליישב את
תשובותיו הסותרות לכאורה של מהרי"ק ,שבסימן קכ פוסק כדעת הרא"ש ובסימן קפו פוסק כדעת הרמב"ן ,שכן בכל
מקום הוא פוסק לטובת המוחזק.
ראה שו"ת הרא"ש ,כלל סו ,סימן ז ,בעניין מי שנתן כסף (להלן :המשקיע) לשני אנשים לצורך השקעה ובתמורה הוא
יקבל חלק מן הרווחים ("עיסקא") .אחד החייבים נאלץ לפרוע למשקיע את כל המגיע לו מן הרווחים ,והמשקיע טוען
שהוא אף הודה בפניו שהעיסקה הניבה רווחים .השותף השני מכחיש שהיו רווחים ,ותובע מהמשקיע להחזיר את
שלקח .ופוסק הרא"ש שהמשקיע אינו צריך להחזיר אף לא את חלקו היחסי של השותף שמכחיש ,ובלשונו" :יראה לי,
כיון שהלוה ראובן לשמעון וללוי בשותפות ,נעשו אחראין וערבאין זה לזה ,והיה ראובן יכול לתבוע כל החוב מאיזה
מהם שירצה .והנה תבע את שמעון …ופרע לו מהם חלקו חצי הריוח …הרי נסתלק ראובן משמעון ולוי" (לדיון בפסקו
של הרא"ש ראה שו"ת ושב הכהן ,סימן פד) .שולחן ערוך ,חו"מ ,סימן פא ,סעיף לא ,פוסק את תשובת הרא"ש
להלכה ,והסמ"ע ( שם ,ס"ק סד) מעיר שדין זה מבוסס על שיטת הרא"ש ,לפיה הנושה רשאי לגבות מכל חייב את
מלוא החיוב ,ואינו עולה אפוא בקנה אחד עם פסיקתו של השולחן ערוך עצמו בעניין לווים יחד ,שם פסק כשיטת
הרמב"ן (לדיון בדברי הסמ"ע ראה נתיבות המשפט ,שם ,ביאורים ,ס"ק ט) .ליישוב הסתירה בפסיקת השולחן ערוך
הוצעו שלוש אפשרויות .א) הש"ך ,שם ,ס"ק פ ,מסביר שדינו של הרא"ש אינו עוסק בשאלת ריבוי חייבים (אף
שהרא"ש מזכיר את דינם אגב גררא) ,אלא בשאלת נאמנות שותף לומר שהשותפות חייבת כסף לנושה ,וכפי שפוסק
שולחן ערוך ,חו"מ ,סימן צג ,סעיף יג" :טען שמעון שיש ללוי עליו חוב מזה השותפות מנה ,אם היה בידו כדי החוב,
והיה יכול ליתנו ללוי ,נאמן" .זאת ועוד ,כאשר השותף השני (לוי) כופר בחיוב ,הרי זה כאילו אין לו ממה לפרוע,
והנושה רשאי לגבות מן השותף הראשון (שמעון) את מלוא החיוב ,לרבות חלקו כערב (וראה גם קצות החושן ,שם,
ס"ק ל) .ב) ראה פנים במשפט ,סימן פא ,ס"ק מט .לדבריו ,מדובר בשותפים עיסקיים שלוו ,בהם הכל מודים
שהנושה רשאי לגבות את כל חובו מאחד מהם .אמנם הוא מקשה ,שלדעת רבי יוסף קארו ,לעיל ,ליד ציון הערה ,127
דין שותפים כדין לווים רגילים ,אך ראה המובא לעיל ,הערה ,133מספר כפי אהרן ,שייתכן שבספרו השולחן ערוך
חזר בו רבי יוסף קארו מדבריו בבית יוסף .ג) ניתן להציע דרך נוספת ליישוב פסקי השולחן ערוך ,ולפיה במקרה זה
המשקיע כבר מחזיק בכסף ,ולכן הוא יכול לטעון "קים לי" כשיטת הרא"ש ,ומכאן ראיה שהשולחן ערוך פסק כשיטת
הרמב"ן מספק.
180שולחן ערוך ,חו"מ ,סימן עז ,סעיף י.
181שם ,סימן קלב ,סעיף ג.
182ראה יד מלאכי ,לעיל ,הערה ,133אות י ,מחלוקת הפוסקים אם כוונת לשון "ויש חולקים" שנוקט השולחן ערוך
היא שאין לפסוק כדבריהם או שיש לחוש לדבריהם.
-38-
ריבוי חייבים במשפט העברי
לאחד מהם ,שאז גובה מהשני הכל .ואם אמר :ממי שארצה אפרע ,יפרע מאיזה מהם
שירצה.183
.3נזיקין – סקירת המקורות
עד כה סקרנו את ההסדרים בעניינם של חייבים רצוניים (לווים ,ערבים וכדומה) שחבים חיוב
משותף .עתה נבקש לבחון את ההסדרים החלים על חייבים לא רצוניים החבים בחיוב משותף,
כגון מעוולים שגרמו נזק יחד ,וננסה להשוותם להסדרים החלים על חייבים רצוניים.
א.
כללי
כפי שראינו לעיל ,184חייבים מוגדרים כ"חבים בחיוב אחד" רק אם "הם חייבים כלפי הנושה
לספק את אותו אינטרס או לפצות בשל אותו נזק" ,185לשון אחר הם חייבים ב"חיוב אחד" אם
הנושה אינו זכאי לקיום מצטבר של החיוב .בעניינם של מעוולים יחד יש אפוא לבחון תחילה מתי
ניזוק אינו זכאי לפיצוי מצטבר על נזקיו ,כלומר מתי יש לראות את המעוולים יחד כגורמים
"אותו נזק" ולא כגורמים נזקים נפרדים .רק אם נסיק שהמעוולים אכן גרמו "אותו נזק" ,הם
יוגדרו כ"חייבים בחיוב אחד" ,ויחולו עליהם ההסדרים שבחוק.
הקביעה אם מעוולים יחד אכן גרמו ל"נזק אחד" סבוכה ואינה מעניינו של פרק זה ,אך לצורך
הבהרת העניין נקדים סקירה קצרה.
במשפט המקובל האנגלי הבחינו בעבר בין שני סוגים של מעוולים יחד :186א) מעוולים במשותף
( ,)joint tortfeasorsשהם מעוולים הפועלים בצוותא או מעוולים שהדין רואה אותם כפועלים
במשותף ,כגון :עובד ומעביד .187ב) מעוולים שאינם פועלים במשותף אך גורמים לנזק אחד
( ,188)several concurrent tortfeasorsכש"נזק אחד" הוגדר כנזק שאינו ניתן לחלוקה .189תביעה
183לעיל ,ליד ציון הערה , 127ראינו שלדעת רבי יוסף קארו חלוקת האחריות בין החייבים היא חלוקה מכוח הדין .לפי
גישה זו ,מן הראוי היה שהוא יפסוק כשיטת הרמב"ן ,שי ש לחלק את הערבות גם בין ערבים .אולם ראה לעיל ,הערה
, 133שייתכן שבשולחן ערוך חזר בו רבי יוסף קארו מדבריו בבית יוסף ,ולדעתו חלוקת האחריות בין חייבים נובעת
מאומד דעת הצדדים ,ולכן אין לחלק את האחריות בין ערבים.
184ליד ציון הערה .4
185לשון סעיף 76להצעת חוק דיני ממונות ,התשע"א( 2011-ראה לעיל ,ליד ציון הערה .)8
186גד טדסקי ,דיני הנזיקין :תורת הנזיקין הכללית ,ירושלים תשל"ז ,שער שביעי ,עמ' 479ואילך.
187ראה סעיפים 15-12לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].
188
הבחנה זו אינה נקיה מספקות ,שכן לא תמיד קל לקבוע אם ניתן לייחס למעוולים פעולה משותפת מן הבחינה
המשפטית .כך ,למשל ,בפרשת ,Arniel v. Paterson [1931], A.C. 560שני כלבים ,כל אחד מהם בבעלותו של אדם
אחר ,תקפו עדר צאן וגרמו נזק לשבעה עשר כבשים ,ולא ניתן היה לדעת איזה כלב הזיק לאיזה כבש .שופטי בית
הלורדים התלבטו האם הפעולה המשותפת של הכלבים נחשבת ,משפטית ,כפעולה משותפת של הבעלים-הרשלנים,
והכריע בחיוב .בית המשפט העליון בישראל קבע שהלכת Arnielאינה מקובלת בישראל .ראה ד"נ 15/88מלך נ'
קורנהויזר ,פ"ד מד( ,89 )2פסק דינו של השופט ד' לוין (.)1990
189בספרות המשפטית ובפסיקה הועלו כמה אפשרויות לפירוש המושג "נזק הניתן לחלוקה" :א) חלוקה יחסית:
כאשר ניתן בדרך הגיונית כלשהי לקבוע מה חלקו היחסי של כל מעוול .למשל ,אם שני כלבים שווים תקפו אדם ,ניתן
להניח שכל אחד אחראי על מחצית .אולם כאשר כל מעוול יכול לגרום את כל הנזק לבדו ,לא ניתן לחלק את הנזק
-39-
ריבוי חייבים במשפט העברי
נגד מעוולים מן הקטגוריה הראשונה ,מעוולים במשותף ,נחשבה כעילת תביעה אחת כנגד כל
המעוולים ,ולכן אם התנהל הליך משפטי נגד אחד מהם ,אף אם התובע הפסיד במשפט ,מוצתה
עילת התביעה ,ולא ניתן היה לתבוע שוב את המעוולים האחרים .190לעומת זאת ,תביעה נגד
מעוולים מן הקטגוריה השנייה ,מעוולים יחד שאינם מעוולים במשותף ,נחשבה כעילות תביעה
נפרדו ת כנגד כל מעוול ,ולכן אם הניזוק הפסיד בתביעה אחת הוא היה רשאי להגיש תביעה נגד
המעוולים האחרים .191הבחנה זו בוטלה בחקיקה בשנת ,1935וכיום בשני סוגי המעוולים יחד
תביעה נגד אחד אינה מציבה מחסום דיוני בפני תביעה נגד מעוול אחר.192
בישראל ,ריבוי מעוולים מוסדר בסעיף 11לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] ,שכותרתו "מעוולים
יחד" .וזה נוסח הסעיף:
היה כל אחד משני בני-אדם או יותר חבים לפי הוראות פקודה זו ,על מעשה פלוני ,והמעשה
הוא עוולה ,יהיו חבים יחד על אותו מעשה כמעוולים יחד וניתנים להיתבע עליה יחד ולחוד.
אף שהחוק מתייחס לכאורה רק למעוולים במשותף ,שהרי הוא מדבר על "מעשה פלוני",
הפסיקה בישראל קבעה שהוראות הסעיף חלות גם על מעוולים שגרמו יחד במעשים שונים לנזק
אחד שאינו ניתן לחלוקה .193בהצעת חוק דיני ממונות ,התשע"א ,2011-הגדרת מעוולים כמי
שחבים בחיוב אחד קבועה בסעיף ,370והיא מעגנת בחקיקה את מה שנקבע בפסיקה .וזה לשון
הסעיף:
בנזיקין ,חבים חייבים בחיוב אחד ,כאמור בסעיף ,19476בהתקיים אחד מאלה:
באופן יחסי .ראה ע"א 448/83קורנהויזר נ' מלך ,פ"ד מב(( ,)1988( 589 ,573 )2להלן :ע"א מלך); ב) חלוקה לפי
אשמה :כאשר ניתן להבחין מה מידת אשמתו של כל מעוול לנזק; ג) חלוקה פיזית :כאשר ניתן להבחין מהו הנזק
שגרם כל אחד מן המעוולים .בע"א מלך נקבע שדי באחת מאפשרויות החלוקה כדי שהנזק ייחשב כניתן לחלוקה,
ואילו בד"נ מלך (לעיל ,הערה ) 188מגדיר בית המשפט שנזק ש"אינו ניתן לחלוקה" הוא נזק שאינו לחלוקה פיזית.
השו פט ד' לוין מנמק ששיטה זו פועלת לטובת הניזוק (שכן בדרך כלל קשה לחלק את הנזק בין המעוולים בחלוקה
פיזית) ,ומכיוון שמטרת דיני הנזיקין היא פיצוי הניזוק ,יש להעדיף את טובתו .באותה פרשה שלושה כלבים ,שאחד
מהם כלב הפקר ,תקפו אדם וגרמו לו חבלות פיזיות ונפשיות קשות .מכיוון שלא ניתן היה לחלק את הנזק חלוקה
פיזית (משום שלא היה ניתן לקבוע אילו חבלות גרם כל כלב) ,נקבע שכל "בעלי" הכלבים הם מעוולים יחד ,וחלה
עליהם אחריות ביחד ולחוד ,והניזוק זכאי לתבוע מן המעוולים הידועים את מלוא הפיצוי .לעומת זאת ,שיטת חלוקה
אחרת הייתה מביאה לתוצאה שכל מעוול חייב בחלקו בלבד ,והניזוק היה מקבל רק שני שלישים מן הפיצוי (למשל,
בשיטת החלוקה היחסית).
190וכפי שראינו לעיל ,ליד ציון הערה ,25בעניינם חייבים "יחד".
191
וכפי שראינו לעיל ,ליד ציון הערה .27וראה בפסק הדין האנגלי Brinsmead v. Harrison L.R. 7 C.P. 547
).(1872
192
Law reform (Married Women and Tortfeasors) Act, 1935, Sec 6(1)(a): "judgement recovered
against any tort-feasor liable in respect of that damage shall not be a bar to an action against any other
person who would, if sued, have been liable as a joint tort-feasor in respect of the same damage".
193ע"א שמידט נ' שמואלי וסולל בונה בע"מ ,פ"ד יא(.)1965( 1165 )2
194ראה לעיל ,ליד ציון הערה .8
-40-
ריבוי חייבים במשפט העברי
( )1הנזק שבשלו הם חבים (בסעיף זה – הנזק) נגרם עקב עוולה שלה אחראים כל
החייבים בין בשל שותפות בביצועה בין מכוח הוראות סעיפים 367עד ;195369
( )2הנזק כולו או חלקו ,נגרם בשל התנהגות עוולתית של כל אחד מהחייבים ולא היה,
בנסיבות העניין ,בסיס סביר לחלוקת האחריות ביניהם;
( )3על כל אחד מהנתבעים הוטלה אחריות מלאה לנזק מכוח סעיפים
.197366
(365ב)(196 )1
ו-
משנקבע שהמעוולים אכן חבים בחיוב אחד ,החוק קובע שהם חייבים יחד ולחוד ,198ומשמעות
הדבר לעניין האחריות הנזיקית היא שכל אחד מהם אחראי על הנזק כולו ,ולפיכך הניזוק רשאי
לגבות את מלוא הפיצוי מאחד המעוולים.199
בדברים שלהלן ,נציג את עמדת המשפט העברי בשאלת היחס בין הניזוק לבין המעוולים הרבים
שגרמו לו נזק אחד ,לעניין גביית הפיצוי על הנזק :200האם הוא רשאי לתבוע את כל הפיצוי מאחד
המעוולים או שמא עליו לגבות מכל מעוול את חלקו היחסי .כדרכו של המשפט העברי ,לא נקבע
בעניין זה כלל מופשט ,אלא נקבעו הסדרים פרטניים ,הנראים לכאורה כסותרים .נסקור תחילה
הסדרים אלה ,ונשתדל להעלות מהם את הכלל המשפטי העומד בבסיסם.
ב.
הדין בריבוי מעוולים
המשפט העברי קובע ,כאמור ,הסדרים שונים במקרים השונים של ריבוי מעוולים ,כפי שנסקור
להלן .תחילה נסקור את המקרים בהם ההסדר של המשפט העברי דומה לזה של המשפט
הישראלי ,ולאחר מכן נבחן את המקרים בהם נראה שההסדרים של שתי שיטות המשפט אינם
תואמים ,וננסה לעמוד על הכלל המשפטי המבחין בין המקרים השונים.
195סעיף 367עוסק באחריות אישית של מסייע ,משדל וכיוצא באלו; סעיף 368עוסק באחריות שילוחית של מעביד;
סעיף 369עוסק באחריות שילוחית של שולח.
" 196יראו התנהגות עוולתית כגורמת לנזק אם התקיימו לגביה )1( :…ההתנהגות העוולתית היתה גורם עובדתי לנזק;
בסעיף זה "גורם עובדתי" – גורם שבלעדיו לא היה הנזק נגרם ,ואולם אם נגרם הנזק על ידי יותר מהתנהגות עוולתית
אחת ,יראו כל אחת מהן כגורם עובדתי".
" 197מצא בית המשפט כי התקיימה התנהגות עוולתית של כמה מזיקים ואין בידו לקבוע מי מהם גרם בפועל לנזק,
יישא כל אחד מהמזיקים באחריות מלאה או חלקית לנזק כפי שיקבע בית המשפט".
198הוראות הפרק העוסק בריבוי חייבים שבהצעת החוק (סעיפים )86-79חלות גם על מעוולים יחד (ראה דברי
ההסבר להצעת החוק ,בתחילת הפרק העוסק בריבוי חייבים ונושים) .אולם ,בעוד שבחייבים רצוניים נקבעה חזקה
שהם חבים "יחד ולחוד" אך הצדדים יכולים להתנות על כך ,בנזיקין החיוב "יחד ולחוד" הוא מוחלט.
199וראה לעיל ,ליד ציון הערה .17
200דיוננו עוסק ,כאמור ,רק בשאלת גביית הפיצוי ,לאחר שנקבע שהמעוולים אכן חייבים לפצות את הניזוק "בשל
אותו נזק" .לעניין השאלה מתי על פי המשפט העברי מעוולים אכן נחשבים כגורמים "אותו נזק" ראה הרב אברהם
צבי שיינפלד ,חוק לישראל ,נזיקין ,ירושלים תשנ"ב ,עמ' .55-47
-41-
ריבוי חייבים במשפט העברי
(" )1רצה מזה גובה ,רצה מזה גובה"
בתלמוד ובפוסקים נמנו שורה של מקרים בהם כמה מעוולים גרמו נזק אחד ,ובהם נקבע שהניזוק
רשאי לגבות את מלוא הפיצוי מאחד מהם ,לפי בחירתו .הסדר זה ,הדומה להסדר במשפט
הישראלי ,מבוסס על דינו של רב חסדא בעניין גוזל ואוכל (להלן :דינו של רב חסדא).
במשפט העברי ,גזלן חייב להחזיר לבעלים את הנכס הגזול בעין (והשיב את הגזלה אשר גזל.
ויקרא ה ,כג) .אולם אם הנכס אינו ברשותו ,בין אם ניזוק או השתנה ,בין אם הועבר לרשותו של
אחר ,הגזלן חייב לפצות את הנגזל במלוא ערך הגזלה.201
התלמוד הירושלמי 202עוסק בנכס שנגזל והחליף ידיים ,והשאלה שנדונה היא ממי רשאי בעל
הנכס לתבוע את גזלתו ,מן הגזלן או מן המחזיק בנכס .בדין זה נחלקו אמוראי ארץ ישראל:
גזל טלית ונתנה לאחר .רבי לעזר בשם רבי חייה אמר :מוציאין מראשון ולא משני .רבי יוחנן
אמר בשם רבי ינאי :מוציאין אף מן השני.204 203
מפשט לשון הירושלמי עולה אפוא מחלוקת :לדעת רבי חייא הנגזל רשאי לתבוע את גזלתו מן
הגזלן בלבד ,ואילו לדעת רבי ינאי הנגזל רשאי לבחור אם לתבוע את הגזלן או את המחזיק בנכס.
מקרה דומה מובא בתלמוד הבבלי בשמו של רב חסדא .התלמוד עוסק בדינו של נכס גזול שניזוק
על ידי אדם אחר שאינו הגזלן ,ונמצא שהנגזל יכול לתבוע את גזלתו משני מעוולים ,הגזלן
והמזיק .וכך לשון התלמוד:205
אמר רב חסדא :גזל ולא נתייאשו הבעלים ,206ובא אחר ואכלו ממנו ,רצה מזה גובה ,רצה
מזה גובה ;207מאי טעמא? כל כמה דלא נתייאשו הבעלים ,ברשותיה דמריה קאי
[=ברשות בעליו (הנגזל) הנכס עומד].208
201ראה רמב"ם ,הלכות גזלה ואבדה ,פרק ב ,הלכות א-ב" :הגזלה שלא נשתנית אלא הרי היא כמות שהיתה ,אף על
פי שנתיאשו הבעלים ממנה ,ואף על פי שמת הגזלן והרי היא ביד בניו ,הרי זו חוזרת לבעליה בעצמה .ואם נשתנית ביד
הגזלן אף על פי שעדיין לא נתיאשו הבעלים ממנה קנה אותה בשינוי ומשלם דמיה כשעת הגזלה .ודין זה דין תורה
הוא ,שנאמר' :והשיב את הגזלה אשר גזל' .מפי השמועה למדו ,אם היא כשגזלה משלם אותה; ואם נשתנית בידו
משלם דמיה".
202ירושלמי ,בבא קמא ,פרק י ,הלכה א.
203לדעתו של האמורא רבי בא בר ממל ,גם רבי חייה סבור שהנגזל רשאי לגבות מן השני ,ובלשון הירושלמי" :רבי בא
בר ממל אמר :אף רבי חייה כדעתיה [דרבי יוחנן] ,דרבי חייה אמר מוציאין אף משני" ,אך הירושלמי דוחה את דבריו.
204וכך נחלקו אמוראים אלו בירושלמי במקום אחר :ירושלמי ,תרומות ,פרק ז ,הלכה ב" :גזל מעורתו (בירושלמי
דפוס ונציה ,דף מד ,טור ד" :מעפרתו" ,מין בגד) של זה ונתן לזה .רבי לעזר בשם רבי חייא רבא :מוציאין מן הראשון
ואין מוציאין מן השני .רבי יוחנן בשם רבי ינאי :אף מוציאין מן השני".
205בבא קמא קיא ע"ב.
206במשפט העברי ,כל זמן שהנכס הגזול קיים בעין ,הגזלן אינו יכול לקנות בו זכות קניינית מלאה כל עוד הבעלים-
הנגזל לא התייאש ממנו .עם זאת ,גם זכויותיו הקנייניות של הנגזל בנכס נחלשות ,שכן הנכס "אינו ברשותו" .באופן
זה ,הן הגזלן והן הנגזל מנועים מלבצע בנכס פעולות המשנות את הזכויות הקנייניות בו" :אמר רבי יוחנן :גזל ולא
נתייאשו הבעלים -שניהם אינן יכולים להקדיש ,זה [=הגזלן] לפי שאינו שלו ,וזה [=הנגזל] לפי שאינו ברשותו" (בבא
קמא סט ע"א; רמב"ם ,הלכות גניבה ,פרק ב ,הלכות ו-ז).
-42-
ריבוי חייבים במשפט העברי
לכאורה ,דעתו של רב חסדא כדעת רבי ינאי שבירושלמי ,209ולפיה רשאי הניזוק לתבוע את אחד
המעוולים לפי בחירתו .210מדברי התלמוד עולה האפשרות שהאמורא רמי בר חמא חולק על דברי
רב חסדא וסבור שהניזוק רשאי לתבוע רק את הגזלן ולא את המזיק ,211כדעתו של רבי חייא
בירושלמי .אולם התלמוד הבבלי מביא את מחלוקת רבי חייא ורבי ינאי שבירושלמי ,והאמורא רב
יוסף מפרש כי הכל מודים לדינו של רב חסדא .212וזה לשון התלמוד:213
207התלמוד ,כתובות לד ע"ב ,מביא את דברי רבא בעניין מי שמת וברשותו פרה שאולה" :הניח להן אביהן פרה
שאולה …כסבורין של אביהם היא ,וטבחוה ואכלוה -משלמין דמי בשר בזול" .כלומר ,היורשים שאכלו את הפרה
שאינה שייכת להם ,ישלמו רק את דמי הנאתם ולא את מלוא הנזק שגרמו לבעליה של הפרה .הראב"ד ,שיטה
מקובצת ,כתובות לד ע"ב ,ד"ה כסבורין ,מעיר שדעת רבא אינה תואמת ,לכאורה ,את דעת רב חסדא ,שכן לפי רב
חסדא ה"אוכל" משלם לבעל הנכס את מלוא ערכו ולא רק את דמי הנאתו .הראב"ד מיישב ,שדינו של רב חסדא עוסק
במי שמודע לכך שהוא מעוול (בין אם לדעתו הוא מעוול ביחס לבעל הנכס ,בין אם לדעתו הוא מעוול ביחס לגזלן),
ואילו דינו של רבא עוסק במי שגורם נזק בתום לב ,כשהוא סבור שהפרה שהוא אוכל שייכת לו .לדבריו ,רב חסדא
מודה שאם ה"אוכל" יוזמן על ידי הגזלן לאכול והוא יחשוב שהנכס של הגזלן ,דינו לשלם מה שנהנה בלבד ,ואילו רבא
מודה שאם היתומ ים יודעים שהפרה שאכלו אינה של אביהם הם ישלמו את מלוא ערכה .ומסיים את דבריו" :כך
הראונו מן השמים ,ויש לנו שרש לדברינו מדברי רבא ,ודברים נכונים הם וראוים לסמוך עליהם ,והנוטה מזה נוטה
מדרך אמת " .דברי הראב"ד הובאו בהסכמה על ידי פוסקים אחרים ,ראה :חידושי הרמב"ן ,כתובות לד ע"ב ,ד"ה
היתה פרה; חידושי הרשב"א ,שם ,ד"ה כסבורין; חידושי הריטב"א ,שם ,ד"ה כסבורים; שיטה מקובצת ,בבא קמא
קיא ע"ב ,ד"ה וכתב הרמ"ה .וראה להלן ,הערה .407
208הפוסקים מציינים מקור תלמודי זה גם כמקור לתביעת השבה של נכס על ידי שני נושים (כלומר ,במצב של ריבוי
נושים) .ראה להלן ,ריבוי נושים ,פפפ.
209וראה :מראה הפנים ,על הירושלמי ,לעיל ,הערה ,202ד"ה רבי יוחנן; פני משה ,על הירושלמי ,לעיל ,הערה ,204
ד"ה אף ("ורצה מזה גובה רצה מזה גובה");ם מראה הפנים ,שם ,ד"ה גזל (שמשווה את סוגיית הירושלמי עם סוגיית
הבבלי) .וראה גם ציוני מהר"נ ,הלכות גזלה ואבדה ,פרק ה ,הלכה ד
210לכאורה ,דינו של רב חסדא עוסק רק במקרה שהנכס כבר אינו בעולם ("ואכלו") ,ואילו דין הירושלמי עוסק בנכס
שעדיין קיים ("ונתן לזה"" ,ונתנה לאחר") .אך מדברי התלמוד שנראה להלן ,ליד ציון הערה ,213המבקש להחיל את
דינו של רב חסדא גם על דין הירושלמי ,עולה שאין להבחין בין מקרה שהנכס קיים לבין מקרה שהנכס שוב אינו
קיים .וראה גם המובא בשם רבנו יהונתן מלוניל ,שיטה מקובצת ,בבא קמא קטו ע"א ,ד"ה אמר רב יוסף" :כאן לפני
יאוש -הדין עם השני ,דינא דבעלים בהדי [=עם] לוקח שהוא שני לאפוקי לגלימא מיניה [=להוציא את הגלימה
(הגנובה)] ממנו] …ומאי "עם השני"? אף עם השני .אי בעו [=אם רוצים] בעלים תבעי [=תובעים] ליה ללוקח ,ומפקי
ליה לגנבה מיניה [=ומוציאים הגנבה ממנו] בלא דמים …ואי בעי [=ואם רוצים] תבעי ליה לגנב עד דמהדר ליה לגנבה
ניהליה או עד דמשלם להו דמי דילה [=הם תובעים את הגנב שישיב את הגנבה בעין או ישלם את דמיה] ,כדרב חסדא
דאמר רצה מזה גובה רצה מזה גובה" .וראה גם רש"י ,שם ,ד"ה הדין עם השני ,וד"ה דרב חסדא .וכן ראה תוספות,
חולין קלד ע"א ,ד"ה דמר ,שמדגישים ש"היכא [=היכן] דהם [=שהם (הנכסים הגזולים)] בעין ליכא מאן דפליג [=אין
מי שחולק] אדרב חסדא ,אלא דווקא כשאכלן [יש שחולקים עליו]".
211בבא קמא קיא ע"ב-קיב ע"א ,וראה :רש"י ,שם ,ד"ה לפני יאוש תוספות ,שם ,סוף ד"ה גזל; חידושי הרשב"א,
שם ,ד"ה אמר לך.
212אולם השווה לדעת אביי בהמשך הסוגיה ,שלדבריו מחלוקת האמוראים היא האם לקבל את דינו של רב חסדא,
ורב בשם רבי חייא אינו סבור כרב חסדא ,ולדבריו הדין עם הראשון דווקא (כשיטת רבי לעזר בשם רבי חייה
בירושלמי) .זאת מסיק אביי מן ההשוואה בין דברי רב בסוגיה זו לדבריו בסוגית מתנות כהונה ,ראה להלן ,ליד ציון
הערה .216וראה :תוספות :בבא קמא ,קטו ע"א ,ד"ה אמר ליה; חולין ,קלד ע"א ,ד"ה דמר.
213בבא קמא קטו ע"א.
-43-
ריבוי חייבים במשפט העברי
גנב ומכר ואחר כך הוכר הגנב .רב משמיה דרבי חייא אמר :הדין עם הראשון [כלומר ,את
התביעה יש להגיש נגד הגנב] .רבי יוחנן משמיה דרבי ינאי אמר :הדין עם השני .214אמר רב
יוסף :לא פליגי ,כאן לפני יאוש -הדין עם השני; כאן לאחר יאוש -הדין עם הראשון .ותרוייהו
[=שניהם] אית להו דרב חסדא.215
כך גם עולה מסוגית התלמוד בעניין מתנות כהונה.
מדין תורה ,מי ששוחט בהמה חייב לתת לכהן את הזרוע ,הלחיים והקיבה" :וְׁ זֶה י ְׁהיֶה מ ְׁׁשפַּט
הַּ כֹהנים מֵּ ֵּאת העם מֵּ ֵּאת זֹבְׁ חֵּ י הַּ זֶבַּ ח אם ׁשֹור אם שֶ ה ,וְׁ נ ַּתן ַּלכֹהֵּ ן הַּ זְׁ רֹעַּ וְׁ הַּ לְׁחיַּים וְׁ הַּ ֵּקבה" (דברים
פרק יח ,ג) .התלמוד 216דן באדם ששחט בהמה (להלן :השוחט) ולא נתן לכהן את מתנות הכהונה,
אך מכר אותן לאדם אחר עם שאר חלקי הבהמה .לאור דינו של רב חסדא מסיק התלמוד ,שהכהן
רשאי לתבוע את מתנות הכהונה מן השוחט או מן הלקוח ,לפי בחירתו ,217והתלמוד מדגיש כי על
אף שיש מחלוקת אמוראים לגבי פרטי הדין בעניין מתנות כהונה ,הכל מודים שהוא מבוסס על
דינו של רב חסדא.
וכך פוסק הרמב"ם להלכה את דינו של רב חסדא:218
מי שעבר ואכל הגזלה אחר יאוש פטור מלשלם .ואם אכל קודם יאוש ורצו הבעלים לגבות מן
האוכל – גובין ,שעדיין ברשותן היא ,ואם רצו גובין מן הגזלן.
מן האמור לעיל עולה שלנגזל זכות לתבוע את מלוא הפיצוי על הנכס הגזול מן הגזלן או מן האוכל,
לפי בחירתו .הפוסקים 219מוסיפים שאם רצונו בכך ,התובע זכאי לחלק את תביעתו בין
המעוולים.
הפוסקים החילו את דינו של רב חסדא על מקרים נוספים:
)1הרא"ש נשאל 220אודות ספרים שמסר ראובן לשמעון כמשכון ,וזה העבירם שלא כדין ללוי
שהתרשל וגרם להם נזק .ראובן ,בעל הספרים ,מבקש לתבוע את נזקו מלוי ,ואילו לוי טוען שאין
לראובן עילת תביעה נגדו .וזה לשון השואל:
שאלה :ילמדנו רבנו :ראובן תובע ללוי ספרים שמשכן [ראובן] לשמעון …וכשהוציא לוי
הספרים לתתם לראובן ,אומר [ראובן] שנפחתו ונפסדו בידו ותבע לשלם לו הפחת.
214לפי הירושלמי שהבאנו לעיל ,ליד ציון הערה ,204יש לפרש "הדין אף עם השני" ,וכך גם עולה מדברי התלמוד
בהמשך הסוגיה בעניין מתנות כהונה (ראה להלן ,ליד ציון הערה .)216וראה שיטה מקובצת ,לעיל ,הערה ,210בשם
רבי יהונתן מלוניל; שם ,ד"ה הא דתנן ,בשם הרמ"ה.
215רב חסדא חי אמנם בתקופה מאוחרת יותר מרב ורבי יוחנן ,אך כוונת התלמוד לומר שהם נוקטים בגישה שהובעה
בתקופה מאוחרת יותר על ידי רב חסדא.
216חולין קלד ע"א; בבא קמא ,לעיל ,הערה ;213רמב"ם ,הלכות ביכורים ,פרק ט ,הלכה טו; רדב"ז ,שם; שולחן
ערוך ,יורה דעה ,סימן סא ,סעיף לב; ט"ז ,שם ,ס"ק לא.
217וראה תוספות ,לעיל ,הערה , 210שדנים בשאלה אם דינו של התלמוד עוסק במתנות כהונה שעדיין קיימות בעין,
או במתנות כהונה שכבר נאכלו.
218רמב"ם ,הלכות גזלה ואבדה ,פרק ה ,הלכה ד .וראה גם שולחן ערוך ,חו"מ ,סימן שסא ,סעיף ה.
219טור ושולחן ערוך ,שם.
220שו"ת הרא"ש ,כלל צג ,סימן ב; טור ,חו"מ ,סימן עב.
-44-
ריבוי חייבים במשפט העברי
ולוי אומר [לראובן]" :לאו בעל דברים דידי את ,כי ממי שקבלתי הספרים ,הוא הרשני ללמוד
בהם כל זמן שיהיו ברשותי."…
והשיב ראובן" :משעה שהמחני אצלך לא היה לך ליגע בהן ,ובנך למד בהן בענין שנפחתו ,ויש
לך לשלם לי הפחת".
והשיב הרא"ש:
תשובה… :לא מצי [=יכול (לוי)] למימר [=לומר (לראובן)] "לאו בעל דברים דידי את ,אין לך
דין כי אם עם שמעון" ,דהוה ליה כגוזל ומאכיל לאחר ,רצה מזה גובה רצה מזה גובה.
כלומר ,הרא"ש דוחה את טענתו של לוי ,הטוען שראובן אינו רשאי לתבוע ממנו פיצוי על נזקי
הספר ים ,שכן על פי דינו של רב חסדא רשאי ראובן לתבוע את שמעון או את לוי לפי בחירתו .את
שמעון ,שכן לו נמסר המשכון והוא מסר אותו ללוי שלא כדין ,ואת לוי ,שכן הוא זה שגרם נזק
לספרים.
)2הלכה פסוקה היא ששומר אינו רשאי למסור את הפיקדון לשומר אחר ,אף אם אחריותו של
השומר השני גדולה יותר .ואם בכל זאת מסר השומר את הפיקדון לשומר אחר והפיקדון ניזוק,
חייב השומר הראשי לפצות את המפקיד ,אף אם הנזק שאירע אינו בגבול אחריותו .221אם הנזק
לפיקדון היה בגבול אחריותו של שומר המשנה ,נוצר מצב בו יש שני מעוולים :השומר הראשי
שהתרשל בכך שהפקיד את הנכס אצל שומר המשנה ,ושומר המשנה בשל אחריות השמירה שעליו.
בעניין זה מסתפק הריטב"א אם המפקיד רשאי לתבוע את שומר המשנה .ובלשונו:222
ועוד צריך עיון :אם הלך המפקיד ותבע השומר השני ,אי מצי [=יכול (שומר המשנה)] אמר
ליה" :לאו בעל דברים דידי את" …וצריך עיון ,דדלמא [=שמא] הוי כגזל ולא נתייאשו
הבעלים ,דרצה מזה גובה ,רצה מזה גובה.
הש"ך( 223מבלי להזכיר את הריטב"א) מכריע על סמך דינו של רב חסדא ,שהמפקיד רשאי לתבוע
את השומר העיקרי או את שומר המשנה ,לפי בחירתו.
)3המרדכי 224מביא בשם מהר"ם מרוטנבורג את המעשה הבא:
נשאל לרבינו מאיר ,מאשה אחת שגנבה מבעלה ק' זקוקין ומסרה אותן אצל אשה אחרת,
ואותה האשה שקבלתן היתה מלוה אותן ברשות המפקדת למחצית שכר ,וידעה שגנבתן
מבעלה ,והחזירתן בידה .ועתה תובעּה הבעל על ככה.
והשיב :נראה לי אחרי שהודתה שידעה שהיו גנובים בידה שגנבתם מבעלה לא היה לה
לקבלם …ואם קבלה מן האשה לא היה לה להחזירם לה …שהוברר לה שגנבתן ,שהיה לה
221בבא מציעא לו ע"א; רמב"ם ,הלכות שכירות ,פרק א ,הלכה ד; שולחן ערוך ,חו"מ ,סימן רצא ,סעיף כו.
222חידושי הריטב"א (הישנים) ,בבא מציעא לה ע"ב ,ד"ה אמר רבא (וראה גם ד"ה גמ' שם).
223ש"ך ,חו"מ ,סימן רצא ,ס"ק מא .וראה גם חידושי רבי עקיבא איגר ,בבא מציעא לה ע"ב ,ד"ה אולם .והשווה
למקורות המובאים להלן ,הערה .423
224מרדכי ,בבא בתרא ,פרק חמישי ,סימן תקסא .ראה גם דרכי משה ,חו"מ ,סימן שמח ,אות ב.
-45-
ריבוי חייבים במשפט העברי
להחזיר לבעלה ולא לה .ואין להקשות ולומר ,נהי [=אמנם] דעשתה שלא כדין שהחזירה בידה,
לא תתחייב לשלם אותם …אין לומר כן.
רבי אלחנן בונים ווסרמן 225מפרש את דבריו ,שאין כל ספק שהבעל הנגזל רשאי לגבות את הכסף
הגזול גם מאשתו ,שכן לפי דינו של רב חסדא רשאי הבעל לגבות מאשתו או מן האישה האחרת,
לפי בחירתו.
) 4הרא"ש נשאל אודות אישה ששידלה אדם לסייע לה בגניבת ספרים ,ואותו אדם מסרב לפצות
את בעל הספרים בטענה שהאישה חייבת לשאת בנטל הפיצוי לבדה .הרא"ש משיב שהגניבה לא
הייתה יכולה לצאת אל הפועל ללא סיועו של אותו אדם ,ולכן בעל הספרים יכול לגבות את גניבתו
מן האישה או מן המסייע ,לפי בחירתו .ובלשונו:226
ועל שטען ראובן על שמעון שנכנס לחדרו וגנב ספריו והוציא מרשותו ,ושמעון השיב" :אמת כי
הוצאתים ,אלא כך היה הענין ,שבקשתני קרובתי כלתך להוציאם החוצה ,כי לא יכלה
ְׁש ֵּאתם"…
נראה לי ששמעון חייב להחזיר לראובן הספרים שלקח בחדרו ,כי מה לו ליכנס בחדרו שלא
בידיעתו להוציא ממון משם …ובנדון זה ,בלאו איהו [=בלעדיו] לא היתה יכולה להוציאן
משם ,הלכך יגבם ממי שירצה :מכלתו ,שהודתה לו שהם ברשותה ,ואם ירצה יגבה משמעון.
דברי הרא"ש מובאים להלכה בשולחן ערוך.227
225קובץ שעורים ,בבא קמא ,אות כח.
226שו"ת הרא"ש ,כלל קא ,סימן ז.
227א .שולחן ערוך ,חו"מ ,סימן שמח ,סעיף ח .וראה גם :ביאור הגר"א ,שם ,ס"ק כה; פתחי תשובה ,שם ,ס"ק ז;
פסקי דין -ירושלים דיני ממונות ובירורי יוחסין ,כרך ז ,עמ' כג; שם ,כרך יא ,עמ' קז .והשווה לדעת הרמב"ם (להלן,
הערה .)426רבי יעקב ריישר ,שו"ת שבות יעקב ,חלק א ,סימן קעח ,מציין שניתן להביא ראיה שהניזוק רשאי לגבות
את מלוא הנזק מאחד מן הגנבים מדברי המדרש בעניין מכירת יוסף ,בראשית רבה (וילנא) ,פרשה פה ,סימן ב'" :וירד
יהודה מאת אחיו' (בראשית לח ,א) .אמר :בואו ונפזר עצמנו ,שכל זמן שאנו מכונסין השטר מצוי להגבות .אמר להם
הקדוש ברוך הוא :עשרה בני אדם שנמצאו בגניבה אין אחד נתפס על ידי כולם? וכיון שנמצאו בגביע אמרו' :האלקים
מצא את עֹון עבדיך' (בראשית מד ,טז)" .וראה עוד :בראשית רבה (וילנה) ,פרשה צב ,סימן ח ("י' בני אדם שנמצאו
בגנבה ,אין כולם בסירה?" ויש גורסים "באסירה"); פירוש הרמב"ן על התורה ,בראשית מד י ,ד"ה או טעם .ויש
להעיר על דבריו ,שמדברי המדרש ניתן רק להוכיח את אחריותם של כל השותפים לגנבה ,אך לא את מידת חיובם
בתשלום.
ב .יתכן שתשובת הרא"ש בעניין הגנבים אינה הסדר השונה מהסדר ריבוי החייבים הכללי ואינו מבוסס בהכרח על
דינו של רב חסדא ,שכן לדעת הרא"ש בכל מקרה של ריבוי חייבים זכאי הנושה לגבות את מלוא החיוב מאחד מן
החייבים ,ראה לעיל ,ליד ציון הערה . 50חידושו של הרא"ש בתשובה זו הוא ,או שהן הכלה והן שמעון נחשבים
כגנבים ,או שהגנב ששילם אינו זכאי להשתתפות משותפו (ראה להלן פפפ) .אולם לדעת הפוסקים החולקים על
הרא"ש ,ולדעת השולחן ערוך ,לעיל ,הערה , 173דינו של הרא"ש הוא חריג לדין ריבוי חייבים הכללי ,ומבוסס בהכרח
על דינו של רב חסדא.
ג .דברי הרא"ש נסתרים ,לכאורה ,מדברי התוספתא ,בבא קמא ,פרק י ,הלכה לט (וראה גם ירושלמי ,בבא קמא ,פרק
י ,הלכה א)" :גנבים שנכנסו במחתרת ועשו תשובה ,כולן חייבין להחזיר .עשה אחד מהן תשובה ,אין חייב לשלם אלא
על חלקו בלבד .אם [בזמן הגנבה] היה [החוזר בתשובה] מוציא ונותן לפניהם [כלומר ,שהוא הגנב שפרץ והוציא את
הנכס (מהר"א פולדא ,על הירושלמי) או שהוא היה ראש הגנבים (שדה יהושע ,שם)] ,חייב לשלם על הכל" .מדברי
התוספתא עולה ,שגנב שאינו "מוציא ונותן" חייב לשלם את חלקו בלבד .אולם רבי יוסף רוזין ,צפנת פענח ,מכות ג
-46-
ריבוי חייבים במשפט העברי
) 5הרמב"ם עוסק בשליח שנשלח לפרוע חוב ,אך במקום לפרוע את החוב החזיר את הכסף ללווה.
וזה לשונו:228
היה ראובן חייב לשמעון מנה ,ואמר ללוי" :הולך לשמעון מנה זה שאני חייב לו" ,אם בא
לחזור אינו חוזר ,והוא חייב באחריותו עד שיגיע המנה לשמעון .החזיר לוי את המנה לראובן
שניהן חייבין באחריותו עד שיגיע ליד שמעון כל חובו.
דברי הרמב"ם מבוססים על דין "הולך כזכי" ,לפיו כאשר חייב שולח את פירעון חובו על ידי
שליח ,הנושה זוכה בפירעון לעניין זה שהחייב לא יכול לחזור בו ,אך עם זאת אחריות המלווה
עדיין מוטלת על החייב .229לכן ,אם השליח החזיר את הכסף לחייב ,הנושה יכול עדיין לתבוע את
פירעון החוב מן החייב .עם זאת ,השליח חייב גם הוא כלפי המלווה ,שכן הוא זכה בפירעון לטובת
הנושה והיה עליו למסור לו את מעות הפירעון ולא להחזירם לשולח .לנושה ,אם כן ,שני חייבים
והשאלה היא ממי מהם הוא רשאי לתבוע את חובו .רבי אברהם די בוטון 230מבין מתוך דברי
הרמב"ם ,שהוא רשאי לגבות את חובו מן החייב או מן השליח ,לפי בחירתו.231
)6בעניין אחריות על נזקי בהמה הנמצאת אצל שומר פוסק הרמב"ם:232
המוסר בהמתו לשומר חנם או לנושא שכר או לשוכר או לשואל נכנסו תחת הבעלים ,ואם
הזיקה -השומר חייב .במה דברים אמורים? בזמן שלא שמרוה כלל ,אבל אם שמרוה שמירה
מעולה כראוי ויצאת והזיקה השומרין פטורין …שמרוה שמירה פחותה ,אם שומר חנם הוא
פטור [השומר] והבעלים חייבין ,233ואם שומר שכר או שוכר או שואל הוא ,חייבין [השומרים].
כלומר ,אחריותו הנזיקית של בעל הבהמה אינה נפסקת אף אם הוא מוסר אותה לשומר ,אלא אם
הוא מוסר אותה למי ששומר שמירה מספקת (שמירה מעולה .)234עם זאת ,השומר אינו חייב
ע"א ,ד"ה סד"א; הלכות כלאים ,פרק י ,הלכה כז ,עמ' ,35מדייק שדין זה נאמר רק בגנבים שבאו במחתרת ,שניתן
היה להורגם (ראה שמות כא ,א) ,ולכן הם פטורים מהשבת הנכס (אפילו הוא בעין ,ראה סנהדרין עב ע"א) ,על פי הכלל
"קים ליה בדרבה מיניה" [=הענש אותו בעונש החמור] .חיובם אפוא אינו חיוב משפטי ,אלא חיוב הנובע מרצונו של
הגנב לחזור בתשובה (שבעיקרון די שיחזיר את חלקו היחסי כדי לחזור בתשובה ,אלא אם כן ניתן לתלות בו את עיקר
האשמה ,כגון שהוא גנב בפועל או שהוא ראש הכנופיה) .והשווה פני משה (על הירושלמי ,שם) .וראה שו"ת שבות
יעקב ,חלק א ,סימן קעח ,מהדורא בתרא (מודפס בסוף הכרך ומסומן בטעות "שאלה קעד") ,שמעיקר הדין כל גנב
חייב במלוא החיוב ,אלא שמפני "תקנת השבים" (ראה :משנה ,גיטין ה ,ה; בבא קמא צד ע"א) הקלו על הגנבים
המבקשים לחזור בתשובה.
228רמב"ם ,הלכות מלוה ולוה ,פרק טז ,הלכה ב .ראה גם שולחן ערוך ,חו"מ ,סימן קכה ,סעיף א.
229ראה גיטין יד ע"א; רמב"ם ושולחן ערוך ,שם.
230לחם משנה ,על הרמב"ם ,שם .וראה גם :ש"ך ,חו"מ ,סימן קכה ,ס"ק ז; אורים ותומים ,סימן קכה ,תומים ,ס"ק
ג.
231אולם הלחם משנה מביא שיש מן הפוסקים שמבינים את דעת הרמב"ם באופן שונה .ראה להלן ,הערה .398
232רמב"ם ,הלכות נזקי ממון ,פרק ד ,הלכה ד.
233דברי הרמב"ם מובאים לפי הגרסה הנכונה ,וכפי שעולה מתשובת הרמב"ם ,פאר הדור ,סימן לט .וראה גם כסף
משנה ,על הרמב"ם ,שם.
234ראה מגיד משנה ,שם ,שדברי שהלכה זו אינה אלא בנזקי קרן תמה ,שכן בנזקים אחרים די לשמור שמירה פחותה
כדי להיפטר מאחריות נזיקית (ראה רמב"ם ,הלכות נזקי ממון ,פרק ז ,הלכה א) .וראה גם לחם משנה ,שם.
-47-
ריבוי חייבים במשפט העברי
לשמור מעבר לחובתו על פי דיני השומרים ,ולכן שומר חינם אינו חייב לשמור יותר משמירה
פחותה ,ועל כן הבעלים אינו עומד באחריותו הנזיקית במסירת בהמתו לשומר חינם .מדבריו
עולה ,שכאשר האחריות הנזיקית מוטלת על הבעלים היא אינה מוטלת על השומר ,וכאשר
האחריות הנזיקית מוטלת על השומר ,אין היא מוטלת על הבעלים ,ומכיוון שאין אלא מעוול אחד
רשאי אפוא הניזוק לתבוע רק אותו.
על דברי הרמב"ם משיג הראב"ד:
אמר אברהם… :שומר לעולם חייב אם לא שמרו כראוי .ואם שמרו כראוי ויצא והזיק חזר
השומר לחיובו בכדי שידע [כלומר ,אם נודע לו שהבהמה ברחה ועלולה להזיק] ובעלים פטורין.
אלא שיש לומר לעולם אין הבעלים ניצלין מיד הניזק ,והם ידונו עם השומר.235
לעומת שיטת הרמב"ם ,לשיטת הראב"ד לניזוק שתי אופציות לתביעת הנזיקין :הוא רשאי לפי
בחירתו 236לתבוע את השומר שהתרשל או לתבוע את הבעלים ,שאינו יכול להתנער מאחריותו
לנזקי בהמתו אף לא במסירת הבהמה לשומר (אלא שלבעלים עומדת זכות לשיפוי מן השומר ,אם
הנזק נגרם מחמת התרשלותו.)237
)7הרמב"ם והראב"ד חולקים בעניין ניזוק שתובע פיצוי על נזקים שגרמה בהמה שנמסרה משומר
עיקרי לשומר משנה .וכך פוסק הרמב"ם:238
מסר השומר לשומר אחר ,השומר הראשון חייב לשלם לניזק ,שהשומר שמסר לשומר חייב,
והרי הניזק אומר לו" :למה לא שמרת אתה בעצמך ומסרת לאחר? שלם לי אתה ,ולך עשה דין
עם השומר שמסרת לו אתה" .מסרה השומר לבנו או לבן ביתו או למסעדו ,נכנסו תחת השומר
וחייבין.239
רבי יעקב בן אשר ,בעל הטורים מסביר ,240שלדעת הרמב"ם ,רק השומר העיקרי מעוול ,שכן הוא
לא מילא את חובתו לשמור על המזיק כראוי ,והניזוק רשאי לפיכך לתבוע רק אותו .241רבי יוסף
235לדיון בדעת הראב"ד וביאור מחלוקתו עם הרמב"ם ,ראה :חידושי רבנו חיים הלוי ,הלכות נזקי ממון ,פרק ד,
הלכה ד; אבן האזל ,שם; שעורי מרן ר' פסח מקוברין ,בבא קמא ,סימן כב; ועוד.
236ראה :אור שמח ,הלכות נזקי ממון ,פרק ד ,הלכה יא; ברכת שמואל ,בבא קמא ,סימן ח ,אות ב.
237ראה להלן פפפ.
238רמב"ם ,הלכות נזקי ממון ,פרק ד ,הלכה יא.
239ראה מגיד משנה ,שם ,שמקורו של הרמב"ם מסוגיית התלמוד ,בבא קמא נו ע"ב" :מסרה [השומר] לרועה -נכנס
הרועה תחתיו .אמרי :תחתיו דמאן [=של מי]? …תחתיו דשומר ,ושומר קמא [=ראשון] אפטר ליה לגמרי" .רש"י ,שם,
ד"ה אלא ,מפרש שהסוגייה עוסקת ביחסים בין הבעלים לבין השומרים ,כאשר בהמת הפיקדון ניזוקה .ואילו
הרמב"ם מפרש שהסוגייה עוסקת ביחסים בין הניזוק לבין השומרים ,כאשר בהמת הפיקדון הזיקה (דומה שהרמב"ם
מפרש כך ,שכן המשנה בה דנה הסוגייה אינה עוסקת בדיני שומרים ,אלא בדיני נזיקין).
240טור ,חו"מ ,סימן שצו .וראה גם חזון יחזקאל ,בבא קמא ,פרק ו ,הלכה ח ,ביאורים ,ד"ה ושני.
241הבנה זו בדעת הרמב"ם קשה ,שכן לדעת הרמב"ם השומר העיקרי זכאי לתבוע שיפוי משומר המשנה ,ואין זאת
אלא מפני שגם הוא מעוול.
-48-
ריבוי חייבים במשפט העברי
קארו 242מציין לגרסה אחרת ברמב"ם ,ומסיק ממנה שלדעת הרמב"ם שני השומרים מעוולים,
והניזוק רשאי לתבוע אחד משני משניהם לפי בחירתו .243ועל דברי הרמב"ם משיג הראב"ד:
אמר אברהם :כל זה אינו מחוור! אלא ,הניזק גובה מן השני או מאיזה שירצה ,ועד שאומר
לשומר ,יאמר לבעלים" :למה לא שמרת אתה את שורך?"
כלומר ,לדעת הראב"ד בנוסף לשני השומרים ,הניזוק רשאי לתבוע את נזקיו גם מבעל הבהמה
המזיקה ,244וכפי שראינו לעיל ,245שלדעת הראב"ד בעל הבהמה אינו נפטר מאחריותו הנזיקית
במסירת בהמתו לשומר .רבי יהושע פלק כותב שכך גם דעת רש"י .ובלשונו:246
ונראה מזה דרש"י סובר דלעולם לא מצו [=יכולים] הבעלים לאשתמוטי מיניה דניזק
[=להשתמט מן הניזק] ולדחותו אצל השומר ,אלא הא [=זה] דנקט [התלמוד] '[שהשומרים]
נכנסו תחת הבעלים' היינו דבניזק תליא מילתא [=תלוי הדבר] ,רצה גובה משומר ,רצה גובה
מבעלים והן גובין מן השומר.
משתי מחלוקות אלו (פריטים )7 ,6עולה ,שהרמב"ם והראב"ד מסכימים שמקום בו יש כמה
מעוולים ,הניזוק זכאי לתבוע מכל אחד מהם את מלוא נזקו ,לפי בחירתו .מחלוקתם אינה אלא
בשאלה האם גם הבעלים נחשב מעוול.
( )2גבייה לפי החלק היחסי
לעומת דינו של רב חסדא ,לפיו הניזוק יכול לגבות את מלוא הנזק ממעוול אחד לפי בחירתו,
במקרים אחרים נקבע בתוספתא ובתלמוד שהניזוק חייב לגבות מכל מעוול את חלקו היחסי בנזק,
וזאת אף אם ניתן לייחס לו את מלוא הנזק.
(א) הכלל :כל מעוול משלם את חלקו
בתוספתא 247מובאת מחלוקת תנאים בעניין שני מעוולים שגרמו נזק יחד:
שור שדחף את חבירו ונפל לבור ומת ,בעל השור חייב ובעל הבור פטור.
רבי נתן אומר :במועד – 248זה נותן מחצה וזה נותן מחצה; בתם -בעל הבור משלם שלשה
חלקים ובעל השור רביע.249
242בית יוסף ,שם ,אות ט ,ד"ה ומ"ש שהראב"ד .וראה גם :לחם משנה ,הלכות נזקי ממון ,פרק ד ,הלכה יא; סמ"ע,
חו"מ ,סימן שצו ,ס"ק כא.
243לדיון בדעת הרמב"ם ,ראה חידושי רבנו חיים הלוי ,הלכות נזקי ממון ,פרק ד ,הלכה יא; אבן האזל ,שם.
244יש לציין שהראב"ד בתחילת דבריו מעלה אפשרות שהניזוק רשאי לתבוע רק את שומר המשנה ("מן השני או
מאיזה שירצה") .גם את דבריו המובאים לעיל ,ליד ציון הערה ,235יש מפרשים כספק של הראב"ד אם הניזוק רשאי
לתבוע רק מן השומר או ממי שירצה יגבה (ראה המקורות שבהערה .)235
245ליד ציון הערה .235
246פני יהושע ,בבא קמא נו ע"ב ,ד"ה שם בפירוש רש"י.
247תוספתא ,בבא קמא (ליברמן) ,פרק ו ,הלכה א.
248בנזקים מסוג "קרן" (כלומר ,נזקים שבעל החיים גורם בכוונה) ,מבחין המשפט העברי בין שור תם לשור מועד.
נזקים אלה אינם צפויים ,ולכן בשלוש הפעמים הראשונות השור מוגדר כשור "תם" ,ובעליו משלם רק מחצית הנזק,
-49-
ריבוי חייבים במשפט העברי
דינה של התוספתא מובא גם בתלמוד ,250אם כי בשינויים שאינן משמעותיים לענייננו.
פרשני התלמוד נחלקו בביאור דעתו של תנא קמא .לדעת רש"י" ,251בעל השור חייב" ,פירושו חייב
נזק שלם ,שכן הנזק כולו מיוחס לשור בלבד ,ובעל הבור פטור כי הוא אינו נושא באחריות נזיקית
בעניין זה .לדעת רש"י ,שיטת תנא קמא אינה עניין ,אפוא ,לסוגיית ריבוי מעוולים .לעומת זאת,
לדעת התוספות" ,252בעל השור חייב" ,פירושו חייב חצי נזק ,שכן הנזק מיוחס לבעל השור ולבעל
הבור בשווה ,ואין בעל הבור פטור אלא מגזירת הכתוב'" ,ונפל שמה שור או חמור' (שמות כא ,לג)
– מעצמו ,ולא שיפילוהו אחרים" .253לשיטת התוספות ,ניתן להסיק מדברי חכמים שכאשר כמה
מעוולים הזיקו יחד ,הנזק מתחלק ביניהם באופן יחסי( 254אלא שבעניין נזקי בור ,פטור בעל הבור
מלשלם מ"גזרת הכתוב").
הפרשנות בדעת תנא קמא משפיעה גם על פירוש דעתו של רבי נתן בברייתא .לדעת רש"י ,255רבי
נתן חולק על תנא קמא וסבור שגם בעל הבור נושא באחריות נזיקית בעניין זה" ,שהרי בין שניהם
המיתוהו" .ואילו לדעת התוספות ,רבי נתן אינו מקבל את גזרת הכתוב הפוטרת את בעל הבור.256
רש"י ותוספות מסכימים אפוא שהכלל העולה מן הברייתא ,בין לתנא קמא בין לרבי נתן ,הוא
שבעיקרון כאשר האחריות לנזק מוטלת על כמה מעוולים ,כל אחד מהם משלם לפי חלקו היחסי.
נזכיר בקצרה ,שאגב דיון בדעתו של רבי נתן שנפסקה להלכה ,מעלה התלמוד שאלה מקדמית
בעניין מעוולים יחד ,והיא מה היקף אחריותו של כל אחד מן המעוולים .הועלו שתי אפשרויות:
האפשרות האחת היא ,שכל מעוול אחראי על כל הנזק" ,האי כוליה הזיקא עבד ,והאי כוליה הזיקא
עבד"; והאפשרות השנייה היא ,שהאחריות מחולקת בשווה בין המעוולים" ,האי פלגא הזיקא עבד
והאי פלגא הזיקא עבד" .257התלמוד אינו מכריע באופן מפורש בין שתי האפשרויות ,258אך מן הסוגיה
עולה שגם לפי האפשרות לפיה כל אחד מן המעוולים נושא במלוא האחריות הנזיקית ,הניזוק רשאי
עד גובה ערך השור המזיק ("מגופו"); ואילו מן הפעם הרביעית ואילך ,השור מוגדר כשור "מועד" ,ובעליו משלם את
מלוא הנזק ,ללא מגבלה של ערך השור המזיק ("מן העלייה") .ראה :שמות כא ,לה-לו; משנה ,בבא קמא ב ,ד; שם ג,
ט; רמב"ם ,הלכות נזקי ממון ,פרק א ,הלכה ד.
249וראה גם :מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי ,פרק כא ,פסוק לג; ירושלמי ,בבא קמא ,פרק ג ,הלכה א.
250בבא קמא נג ע"א; רמב"ם ,הלכות נזקי ממון ,פרק יב ,הלכה יט; שולחן ערוך ,חו"מ ,סימן תי ,סעיף לב.
251שם ,ד"ה מאי דאית.
252שם ,ד"ה בעל השור.
253ראה גם תוספות ,בבא קמא יג ע"א ,ד"ה אי.
254בהמשך הסוגייה ,התלמוד דן בשני שוורים שנגחו יחד ,ושם מוזכרת שיטת "חכמים" שמסכימים לעיקרון חלוקת
הפיצוי בין המעוולים .לשיטת התוספות ,ניתן לזהות את חכמים עם שיטת תנא קמא בברייתא ,אך לשיטת רש"י אין
לדעת מה דעת תנא קמא בעניין חלוקת הנזק בין מעוולים ,ויתכן שלכן נקט התלמוד לשון "חכמים" ,ולא "תנא
קמא".
255שם ,ד"ה רבי נתן אומר.
256ויש להעיר ,שדרשתו של התוספות אינה נזכרת במקורות התנאיים או בתלמודים .ראה הרב מנחם מנדל כשר,
תורה שלמה ,כרך יז ,משפטים ,אות תריב.
257במשפט הישראלי הועלתה אפשרות כזאת בע"א 304/68גינוסר ,קבוצת הנוער העובד בע"מ נ' דחאברה ,פ"ד כג()1
.)1969( 366
258בעניין הכרעת התלמוד והפוסקים בשאלה זו ,ראה באריכות את דיוננו להלן ,ליד ציון הערות .563 ,546 ,533
-50-
ריבוי חייבים במשפט העברי
לתבוע מכל אחד מן המעוולים את חלקו היחסי בלבד .259בדוגמה המובאת בברייתא ,260לפי רבי נתן
כל מעוול אחראי על מלוא הנזק ,ולכן כל אחד ישלם מחציתו.
התלמוד מיישם את הסדר חלוקת הפיצוי בין המעוולים גם במקרים נוספים ,כגון :שני שוורים
שהזיקו ;261אדם ושור שהזיקו ;262וכיוצא באלו .וכך גם מיישם הרמב"ם את הסדר חלוקת התשלום בין
מעוולים על שני בני אדם שהזיקו במשותף ,וזה לשונו:
שנים שחבלו באחד כאחת ,שניהם חייבין ,ומשלשין [=מחלקים] ביניהן.263
שנים שהמיתו את הבהמה כאחת או שברו את הכלי כאחת ,משלשין ביניהן.264
שותפין שגנבו כאחד משלשין ביניהן.265
וכך גם פוסק הרמ"א בעניין שנים שמסרו יחד (כלומר ,הם הלשינו על אדם לשלטון שלא כדין,
וכתוצאה מכך נגרם לו נזק ממוני):266
שנים שמסרו ביחד ,כל אחד משלם החצי.
יש להדגיש ,שהתשלום לא יחולק בין המעוולים באופן שווה ,אלא לפי חלקם היחסי .וכך ,אם
השור הדוחף הוא שור תם ,שדינו לשלם חצי נזק ,הוא ישלם רק רבע נזק ,ובעל הבור שלושה
רבעים .267ומנמק זאת התלמוד:
משום דאמר ליה בעל השור לבעל הבור" :שותפותאי מאי אהניא לי [=מה הועילה לי
השותפות]?".268
259ראה :רמב"ם ,הלכות נזקי ממון ,פרק יב ,הלכה כ; שם ,הלכות חובל ומזיק ,פרק א ,הלכה יג; שם ,פרק ו ,הלכה
יג.
260לעיל ,ליד ציון הערה .250
261בבא קמא נג ע"ב.
262שם.
263רמב"ם ,הלכות חובל ומזיק ,פרק א ,הלכה יג .וראה גם טור ושולחן ערוך ,חו"מ ,סימן תכא ,סעיף יד (וראה
בביאור הגר"א ,שם ,ס"ק כא ,שמציין שמקורו של הרמב"ם בסוגייתנו).
על סמך דברי הרמב"ם ,מבקש הרב משה פיינשטיין ,שו"ת אגרות משה ,חושן משפט ,חלק ב ,סימן יח ,לאסור עישון
בבתי מדרש ,שהרי מזיקים יחד חייבים כולם לפצות את הניזוק ,ובלשונו" :אבל הוא עוד גרוע ,דהא המעשנין עושין
מעשה מזיק בידים ממש ,דהרי עושין בפיהם עשן המזיק להאין מעשנין הנמצאים שם ,ואף שאחד המעשן לא היה
מזיק כלום דהיה מתבטל העשן בבית גדול כבית המדרש ,מכל מקום כיון שכל מעשן יודע שיש עוד הרבה מעשנין הרי
יודע שעשנו יזיק כבר ,והוי מזיק בידים …ובשנים שחבלו לכולי עלמא שניהם חייבין ,כמפורש ברמב"ם פ"א מחובל
הי"ג ובש"ע חו"מ סוף סימן תכ"א ,וכן הוא בשנים שהזיקו שחייבין עיין בב"ק דף י'" .הסתמכותו על מקורות אלו
תמוהה ,שכן מהם עולה דווקא שכל מעוול משלם את חלקו בלבד .זאת ועוד ,כפי שראינו לעיל ,ליד ציון הערה ,258יש
להפריד בין שאלת האחריות הנזיקית לבין שאלת חלוקת נטל הפיצוי .האיסור לעשן במקום ציבורי עניינו חלוקת
האחריות ולא חלוקת נטל הפיצוי.
264שם ,פרק ו ,הלכה יג .וראה גם :שולחן ערוך ,חו"מ ,סימן שפג ,סעיף ג; סמ"ע ,שם ,ס"ק ט.
265רמב"ם ,הלכות גניבה ,פרק ג ,הלכה יז .והשווה לדברי הרא"ש ,לעיל ,ליד ציון הערות .226 ,220
266רמ"א ,חו"מ ,סימן שפח ,סעיף יב.
267בבא קמא נג ע"א.
268ראה בהרחבה להלן ,ליד ציון הערה .519
-51-
ריבוי חייבים במשפט העברי
כלומר ,לּו היה השור התם מזיק לבדו ,היה בעליו חייב לשלם מחצית הנזק בלבד .לכן ,כאשר גורם נוסף
שותף לנזק ,מן הראוי שבעל השור התם ישלם פחות.269
(ב) החריג :לא ניתן לגבות מזה גובה מזה
כפי שראינו ,במספר לא מבוטל של מקרים נקבע הסדר לפיו נטל הפיצוי מתחלק בין המעוולים
באופן יחסי ,וזאת אף אם כל מעוול אחראי על מלוא הנזק .אולם ,בשיטת פיצוי זו עלול הניזוק
לצאת וידיו על ראשו ,שכן אם אחד מן המעוולים אינו משלם ,הניזוק לא יקבל את מלוא הפיצוי
על נזקו .מן הסוגייה עולה ,270שזו אכן שיטת חכמים ,שהניזוק זכאי לתבוע מכל מעוול את חלקו
היחסי בלבד ,אף אם ניתן לייחס לו אחריות למלוא הנזק ,271ואם אחד מן המעוולים אינו משלם,
הניזוק מפסיד .לעומת זאת ,שיטת רבי נתן שנפסקה להלכה היא ,שאם לא ניתן לגבות מאחד מן
המעוולים את חלקו ,זכאי הניזוק לגבות את מלוא הפיצוי מן המעוולים האחרים (להלן :דינו של
רבי נתן) ,ובלשון התלמוד:272
היכא דלא אפשר לאישתלומי מהאי ,משתלם מהאי [=במקום שאי אפשר לגבות מזה ,גובה
מזה].
לכן ,מסביר התלמוד ,273אם שורו של הניזוק נדחף לבור על ידי שור תם ,יגבה הניזוק רבע נזק
מבעל השור ,ושלושה רבעים מבעל הבור .התלמוד מציין שהלכה זו מובנת לפי האפשרות שכל
מעוול נושא באחריות לכל הנזק ("כוליה היזיקא עבד") ,אך התלמוד קובע שגם לפי האפשרות
שכל מעוול נושא באחריות לחלקו בלבד ("פלגא היזיקא עבד") ישלם מעוול אחד את חלקו של
השני ,שכן הניזוק טוען כלפיו "אנא תוראי בבירך אשכחיתיה [=אני את שורי מצאתי בבורך] מאי
דלית לי לאשתלומי מהיאך משתלימנא מינך [=מה שאיני יכול לגבות ממנו (מבעל השור) ,אגבה
ממך]".274
מדברי הפוסקים עולות שתי גישות ביחס לתחולת דינו של רבי נתן ,שאם לא ניתן לגבות מזה גובה
מזה :גישה מרחיבה וגישה מצמצמת ,וכפי שנרחיב להלן.
269מן הדוגמאות שבסוגייה עולה שחלוקת נטל הפיצוי היא שוויונית ,למשל כאשר יש שני מעוולים ,כל אחד מהם
משלם מחצה .אולם כא שר תרומתם של המעוולים לנזק אינה שווה ,תתכן חלוקה בהתאם .כך כותב הריב"א ,רבי
יצחק בן אשר הלוי משפירא בעניין חלוקת נטל הפיצוי בין אדם ושור שדחפו במזיד שור אחר לבור" :ואומרים שישלם
אדם יותר מן השור ,לפי מה שהוא דוחקו בחוזק ובכוונה" (שיטה מקובצת ,בבא קמא נג ע"ב ,ד"ה והר"ר ישעיה).
מדברי ריב"א לא נתברר על פי מה תחולק האחריות בין המעוולים ,אך דומה שהעקרון הוא עקרון האשם .וראה
להלן ,הערה .351וראה גם :סעיף (84ב) לפקודת הנזיקין; סעיף (84ב) להצעת חוק דיני ממונות.
270בבא קמא נג ע"א-ע"ב.
271ראה תוספות ,שם ,ד"ה הא כרבנן .וראה לעיל ,הערה .254לפי רש"י אין לדעת מה דעת חכמים בעניין זה ,שכן לפי
פירושו (לעיל ,ליד ציון הערה )251חכמים כלל אינם דנים בסוגיית ריבוי מעוולים.
272לעיל ,הערה .267וראה :רמב"ם ,הלכות נזקי ממון ,פרק יב ,הלכה יח; שולחן ערוך ,חו"מ ,סימן תי ,סעיף לא.
273לעיל ,הערה .250
274ראה להלן ,ליד ציון הערה .519
-52-
ריבוי חייבים במשפט העברי
()1
הגישה המרחיבה
הפוסקים הנוקטים גישה מרחיבה סבורים כי יש לפרש את דברי רבי נתן כפשוטם ,וכל מקום בו
אחד מן המ עוולים אינו משלם את חלקו ,אף אם הוא חייב לשלם אלא שהוא מתחמק מכך או
שהוא חדל פירעון ,משלמים המעוולים האחרים את חלקו .זו דעת הרמ"ה ,כפי שהיא מובאת
(שלא בהסכמה) על ידי הטור:275
וכתב הרמ"ה דהוא הדין נמי שנים שמזיקין ,ושניהם בני חיובא ,אלא שהאחד ברח ,או שהוא
כאן ואין לו לשלם -משתלם מן האחר.277 276
כך גם שיטתו של מהר"ם מרוטנבורג ,278שמביא את דבריו של רבי נתן בלשון ממנה עולה שגם
כאשר אחד החייבים אינו יכול לשלם ,גובים מחברו .ובלשונו:279
275טור ,חו"מ ,סימן תי.
276ראה ההפניות שבביאור הגר"א ,חו"מ ,סימן תי ,ס"ק מט .לדעת הגר"א ,שם ,ס"ק מח ,כך גם דעת התוספות
(וראה להלן ,הערה .)542ראה קצות החושן ,סימן תי ,ס"ק ד ,שמבקש להוכיח שדעת רש"י כדעת הרמ"ה .הוכחתו
מסתמכת על דברי רש"י ,בבא קמא נג ע"ב ,ד"ה אדם ובור ,שכותב שאדם ושור שדחפו אדם אחר לבור והרגוהו ,בעל
השור משלם כופר שלם (כופר :תשלום שמשלם מי שבעל חיים שברשותו ,שמועד להרוג ,המית אדם) מכוח דינו של
רבי נתן ,שהרי האדם פטור מתשלום כופר על פי הכלל "קים ליה בדרבה מיניה [=הענש אותו בעונש הגדול מבין
העונשים]" .הפטור על פי הכלל "קים ליה בדרבה מיניה" אינו פטור מהותי בדין (ראה להלן ,ליד ציון הערה ,)287אלא
רק מניעה דיונית על פיה בית הדין אינו רשאי לדון בעונש הקל .ולמרות שהמניעה אינה בדין המהותי ,לדעת רש"י חל
דינו של רבי נתן (עם זאת ,קצ ות החושן מעיר שאין מסוגיית התלמוד ראייה לדינו של הרמ"ה ,שכן לדעת פוסקים
אחרים פטורו של האדם מכופר הוא פטור מהותי בדין ,ולא מכוח "קים ליה בדרבה מיניה") .וראה גם דבריו של רבי
אריה לייב צינץ ,מעיני החכמה ,בבא מציעא פ ע"א ,ד"ה בתוספות ד"ה היכא .וראה ב"ח ,חו"מ ,סימן שצט ,ד"ה אף
על פי ,שמבקש להסביר כך את דעת הטור באותו סימן ,אולם דבריו קשים ,שכן הטור ,לעיל ,הערה ,275אינו מקבל
את דעת הרמ"ה (וראה אבן האזל ,הלכות נזקי ממון ,פרק ט ,הלכה ב).
277א .ראה שארית יוסף :ביאורים על טור חו"מ ,ד"ה ובסימן ת"י; ביאורים על מרדכי בבא קמא ,ד"ה פרק הפרה
(מובא גם בחידושי אנשי שם ,בבא קמא ,פרק ה ,אות ע) .לדעתו לא אמר הרמ"ה את דברו אלא כאשר המעוול שברח
לא יכול היה לגרום נזק בלא שיתופו של המעוול השני ומשום כך מוצדק להטיל על המעוול השני את מלוא הפיצוי,
אבל אם כל מעוול יכול היה להזיק לבדו ,מודה הרמ"ה לשיטה ההמצמצמת ,שדינו של רבי נתן חל רק כאשר לאחד
המעוולים פטור שבדין .אולם ראה שו"ת צמח צדק (ליובביץ') ,חו"מ ,סימן מו ,אות א ,שחולק על דבריו ,שכן אם
הנזק לא יכול היה להתרחש בלא שיתוף הפעולה ביניהם ,הרי מצב זה דומה למצב בו כל מעוול אחראי על חצי נזק
בלבד ,ודינו של רבי נתן לא חל כלל (וראה גם סמ"ע ,סימן תי ,ס"ק נז; קצות החושן ,שם ,ס"ק ג).
ב .לדעת קצות החושן ,לעיל ,הערה , 276אף הרמ"ה מודה שכאשר אחד מן המעוולים הוא שור תם ,המעוולים
האחרים לא י ישאו בחלקו אם לא ניתן לגבות מבעליו (כגון אם השור המזיק ברח) .דבריו מבוססים על ההלכה
שהניזוק רוכש משעת הנזק זכות קניינית בשור התם המזיק ("הוחלט השור" ,ראה :בבא קמא לג ע"ב; רמב"ם,
הלכות נזקי ממון ,פרק ט ,הלכה יב; שולחן ערוך ,חו"מ ,סימן תא ,סעיף א) ,ולכן על הניזוק לשאת בכל הסיכונים
(כמו גם הסיכויים) ,לרבות אי אפשרות גבייה .לדיון בדבריו ראה :אור שמח ,הלכות נזקי ממון ,פרק יב ,הלכה יט,
ד"ה פסק כר' נתן; אבן האזל ,לעיל ,הערה .276וראה מנחת חינוך ,מצווה נא ,ס"ק א ,ד"ה והנה אם.
278בדרך כל ל הרמ"ה הוא רבי מאיר הלוי אבולעפיה ,המובא בטור פעמים רבות .אולם ראה זריחת השני ,בבא קמא
כג ע"א ,ד"ה הש"ך ,שכאן הכוונה למהר"ם מרוטנבורג .יש לציין שבעניין זה ,הדברים המובאים בטור בשם הרמ"ה
נכתבו בעברית ,ואילו דרכו של הרמ"ה ,רבי מאיר הלוי אבולעפיה ,לכתוב ארמית (ראה למשל :פרישה ,אבן העזר,
סימן כח ,ס"ק יב; שם ,סימן לז ,ס"ק יד; ישראל מ' תא-שמע ,כנסת מחקרים :עיונים בספרות הרבנית בימי
הביניים ,ירושלים תשס"ד ,כרך ב :ספרד ,עמ' .)73וראה שו"ת שבט הלוי ,חלק ז ,סימן רל ,אות ג ,שמציין מקור
נוסף שבטור מובאת דעה בשם הרמ"ה ואין אלו אלא דברי מהר"ם מרוטנבורג.
279תשובות מיימוניות ,משפטים ,סימן סג.
-53-
ריבוי חייבים במשפט העברי
כשאין לאחד מהן לשלם חלקו חייב השני לשלם עבורו ,דכי ליכא לאישתלומי מהאי משתלם
מהאי ,אבל כשיש לכל אחד לשלם חלקו יש לתבוע לכל אחד חלקו.280
יש מן הפוסקים ,281שמדבריהם עולה שדינו של הרמ"ה מבוסס על דיני הערבות ,כלומר כל מעוול
הוא חייב עיקרי על חלקו ,ובנוסף לכך ערב על חלקם של המעוולים האחרים ,כמו בהסדר לווים
שלוו יחד .282הרב יחיאל מיכל הלוי אפשטיין ,283בעל ערוך השולחן ,מסביר ,שפרשנות זו מחייבת
את המסקנה שהסדר הערבות בין לווים יחד אינו הסדר רצוני ,אלא הסדר ערבות מכוח הדין ,שכן
צירופם של מעוולים אינו בהכרח רצוני ,ובלשונו:
אף על גב דשנים שלוו מאחד חייב אחד מהם לשלם כולו כשאין לו להשני …זהו מטעם ערבות,
אבל בנזקין לא היו ערבים זה לזה .ודעה ראשונה [דעת הרמ"ה ,המרחיבה] סבירא לה דהא
התם [=שם (בהלוואה)] מחייבינן לאחד אף על פי שלא ערב בפירוש בשביל השני ,אלא כיון
שחתמו על שטר אחד ,דינם כערבים זה לזה ,כל שכן בנזקין.
אולם ,יש פוסקים שמסבירים שדינו של הרמ"ה אינו קשור לדיני ערבות ,והוא נובע מפרשנות
מילולית פשוטה בדברי רבי נתן "ליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי" :כאשר לא ניתן לגבות
מאחד מן המעוולים מכל סיבה שהיא – גובים מהאחר .וכך כותב רבי מנחם מנדל שניאורסון,
האדמו"ר השלישי מחב"ד:284
אכן באמת נראה דהרמ"ה לאו מטעמא דערבאין זה לזה אתי עלה ,רק סבירא ליה דכשאין לו
לשלם ,הוה ליה כליכא לאשתלומי מיניה.
דומה שכוונתו היא שלדעת הרמ"ה כל מעוול אחראי על כל הנזק ,ולכן ניתן לתבוע ממנו את מלוא
החיוב כחייב עיקרי ,אלא שלכתחילה על הניזוק לתבוע מכל מעוול רק את חלקו היחסי.285
()2
הגישה המצמצמת
הרבה פוסקים נוקטים גישה המצמצמת את תחולת דינו של רבי נתן שאם לא ניתן לגבות מזה
גובה מזה ,ולפיה דינו של רבי נתן חל רק כאשר מעוול אחד נהנה מפטור שבדין .לעומת זאת,
כאשר אחד המעוולים מתחמק מתשלום או שהוא חדל פירעון ,אין המעוולים האחרים חייבים
לשאת באחריות לחלקו .לא זו אף זו ,גם כשאחד המעוולים פטור מן הדין ,יש ובכל זאת אי אפשר
280וראה גם :שו"ת בעלי התוספות ,סימן פד ,בשם מהר"ם מרוטנבורג; הגהות מיימוניות ,הלכות נזקי ממון ,פרק
יב ,הלכה יט ,אות ג .וראה בית יוסף חו"מ ,סימן תי ,ד"ה וכתב הרמ"ה .שם הוא מציין שתשובות אחרות של מהר"ם
מרוטנבורג סותרות את פסיקתו זו .וראה ים של שלמה ,בבא קמא ,פרק חמישי ,סימן מ ,ד"ה ונראה שמה שנמצא,
שמהר"ם מרוטנבורג חזר בו מפסיקתו כשיטת הרמ"ה .וראה עוד :ש"ך ,חו"מ ,סימן שפח ,ס"ק מב; שם ,סימן תי,
ס"ק ד; מטה אשר ,הלכות נזקי ממון ,פרק יב ,הלכה כא ,ד"ה ואגב חזיתי; מרדכי השלם ,ירושלים תשנ"ב (אברהם
הלפרין מהדיר) ,עמ' רנ ,הערה .436וראה להלן ,ליד ציון הערה ,542ובהערה .543
281ראה :שו"ת שבות יעקב ,חלק א ,סימן קעח; שו"ת צמח צדק ,לעיל ,הערה ;277ערוך השולחן ,חו"מ ,סימן תי,
סעיף מז.
282ראה לעיל ,ליד ציון הערה .97
283ערוך השולחן( ,לעיל ,הערה .281
284שו"ת צמח צדק ,לעיל ,הערה .277וראה גם שם ,סימנים מז ,פו.
285לנפקות בין שני הסברים אלו ראה לעיל ,ליד ציון הערה .168
-54-
ריבוי חייבים במשפט העברי
יהיה לגבות את חלקו משותפו ,וזאת אם הפטור אינו בדין המהותי או אם החיוב הוא חיוב עונשי
(קנס) .וביתר פירוט:
(א )
מעוול המתחמק מתשלום או חדל פירעון
כאמור ,גישתם של רבים מן הפוסקים ,286שהניזוק זכאי לתבוע את מלוא הפיצוי מן המעוול
האחד רק כאשר המעוול האחר נהנה מפטור שבדין ,287והביטוי "ליכא לאישתלומי מהאי"
משמעותו שהדין אינו מטיל חבות על אחד מן המעוולים .כך עולה מן הדוגמה שראינו לעיל,
כשאחד מן המעוולים הוא שור תם שאינו חייב אלא חצי נזק ;288וכך הוא גם בדוגמאות האחרות
שמביא התלמוד ,בהן אחד מן המעוולים הוא בור שאין חייבים בו על נזקי אדם וכלים ,289שור של
הקדש הפטור מאחריות בנזיקין ,290וכיוצא באלה .291כך לדוגמה מביא רבי מרדכי בן רבי הלל292
שאלה שבאה לפני מהר"ם מרוטנבורג בעניין שני מעוולים ,בעל סעודה ואורחו ,שהלשינו על אורח
אחר לשלטון ,וכתוצאה מכך נגרם לו נזק כספי ,אלא שבעל הסעודה היה חדל פירעון ,והשאלה
שעלתה היא האם האורח המלשין חייב לשלם לאורח הניזוק את מלוא הפיצוי .על כך השיב
מהר"ם (בסתירה למה שהובא בשמו לעיל:)293
נמצא שניהם חייבים כמו שור ואדם שדחפו שור לבור כולן חייבין לענין נזקין …והאי [=וזה]
משלם פלגא [=חצי] והאי משלם פלגא .ואם בעל הסעודה עני ואין לו מה לשלם ,בזה לא
יפסיד שמעון [המזיק השני] לשלם הכל ,ולא אמרינן "כל היכא דליכא לאישתלומי מהאי
משתלם מהאי" .ואפילו לרבי נתן דקיימא לן כותיה ,לא אמרינן הכי אלא היכא דשותפין לאו
בר תשלומי כלל ,כגון :שור תם שדחף את חבירו לבור ,או שור ושור פסולי המוקדשין שנגחו,
או שלמים שהזיקו …אבל בשביל עניות של מסור חבירו של שמעון ,לא יפסיד שמעון לשלם
הכל יותר מדינא.
וכך גם מביא הטור 294בשם רבי יחזקיה ממגדבורג:
286טור ,חו"מ ,סימן תי; שולחן ערוך ,שם ,סעיף לז ,בדעה השנייה.
287לא נתברר אם מקור הפטור חייב להיות דווקא בדיני הנזיקין או אף בדין מהותי אחר (למשל ,אם אחד המעוולים
הוא פסול דין ,והוא פטור מכוח דיני הכשרות המשפטית).
288בבא קמא נג ע"א.
289שם נג ע"ב.
290שם; ושם יג ע"א.
291וראה גם מלחמת ה' ,בבא קמא כג ע"ב (בדפי הרי"ף) ,ד"ה אמר הכותב ,שלדעת רבי נתן אם אדם הניח מכשול
ברשות הרבים ואדם אחר נתקל ונחבל בקרקע ("קרקע עולם") ,בעל המכשול משלם את מלוא הנזק שכן ל"קרקע
עולם" אין בעלים שחייב בדין (וראה בבא קמא כח ע"ב) .והשווה :תוספות ,בבא קמא כח ע"ב ,ד"ה ונשוף באבן (בעל
המכשול פטור); המאור הגדול ,בבא קמא כג ע"ב (בדפי הרי"ף) ,ד"ה אמר רבא (בעל המכשול משלם חצי).
292מרדכי ,בבא קמא ,פרק שור שנגח את הפרה ,סימן נה (ראה גם ספר המרדכי השלם ,ירושלים תשנ"ב ,בבא קמא,
עמ' רמט-רנד) .וראה :הגהות מיימוניות (לעיל ,הערה ;)274שולחן ערוך ,חו"מ ,סימן שפח ,סעיף ז; ביאור הגר"א,
שם ,ס"ק מג.
293לעיל ,ליד ציון הערה ,279וכבר הערנו על סתירה זו ,לעיל ,הערה .280
294טור ,חו"מ ,סימן תי.
-55-
ריבוי חייבים במשפט העברי
דלא מחייב ר' נתן היכא דליכא לאשתלומי מאידך אלא היכא שפטור מדינא ,דכיון שהתורה
פטרה אותו שעמו והוא עשה כל הנזק צריך לשלם ,אבל אם שותפו בר תשלומין אלא שאין לו
לשלם למה יפרע הוא בשבילו?! וכן כתב הר"ר חזקיה.295
ר' שמעון שקאפ מסביר 296שהטעם לכך שדינו של רבי נתן חל רק בפטור שבדין הוא ,שכאשר אחד
המעוולים פטור מאחריות על פי הדין ,הרי שבשעת יצירת החיוב (קרי ,שעת הנזק) חלה חובת
הפיצוי רק על המעוולים אותם ניתן לחייב .לעומת זאת ,כאשר לא ניתן לגבות את הפיצוי מאחד
המעוולים אף שהוא חייב מן הדין (כגון שברח או שירד מנכסיו) ,החיוב נוצר על כולם לפי חלקם
היחסי ,ואין מן הדין לשנות את החיוב עם השתנות הנסיבות .לשון אחר ,כאשר אחד מן המעוולים
פטור בדין ,ניתן לראות את המעוול החייב כמי שאין לו מעוול שותף.297
( ב)
פטֹור בדיני הראיות ופטֹור דיוני
מדברי הפוסקים הנוקטים גישה מצמצמת עולה שדינו של רבי נתן חל רק כאשר הפטור שבדין
נובע מהדין המהותי ,298ואילו כשפטורו של אחד מן המעוולים אינו בדין המהותי דינו של רבי נתן
295ראה להלן ,הערה .313
296שערי יושר ,שער ז ,פרק כא ,ד"ה ולענ"ד נראה דאפשר.
297כגישה זו עולה לכאורה גם מדברי חזון איש ,בבא קמא ,סימן ה ,ס"ק יז ,ד"ה וכ' הש"ך ,המדמה חלקו של מי
שפטור בדין ל"רוח מסייעתו" (ראה בבא קמא ס ע"א) ,כלומר המעוול החייב נחשב כפועל לבדו ,והמעוול האחר אינו
יותר מסיוע של רוח מצויה.
והשווה ברכת אברהם (ארלנגר) ,בבא קמא (מהדורה תניינא) יג ע"א" ,בענין כי ליכא לאישתלומי מהאי משתלם
מהאי" ,אות ז ,המסביר שלפי השיטה המצמצמת יש להבחין בין אי תשלום קבוע (כגון פטור בדין) ,לבין אי תשלום
שאינו קבוע (כגון :מי שהוא חדל פירעון ויש סיכוי שיהיה לו כסף בעתיד; וכן דיני קנסות שאי אפשר לדון בזמן הזה,
אך מהרה יבנה המקדש ויחזרו לדון דיני קנסות).
דומה ,שנפקות בין דברי רבי שמאון שקאפ וחזון איש לבין דברי ברכת אברהם תהיה כאשר סיבת אי התשלום של
אחד המעוולים נוצרה לאחר יצירת החיוב ,אך היא סיבה קבועה :לדעת רבי שמעון שקאפ המעוול האחר לא ישלם
את חלקו ,ואילו לדעת הרב ארלננגר המעוו ל האחר ישלם את חלקו .דוגמה לכך ניתן להביא מדברי המנחת חינוך,
לעיל ,הערה .277להבנת דבריו יש להזכיר שבמשפט העברי "מודה בקנס פטור" (ראה :כתובות מג ע"א; רמב"ם,
הלכות נזקי ממון ,פרק ט ,הלכה ו) .המנחת חינוך דן בשני מעוולים החייבים קנס ,למשל אם שני המזיקים הם
שוורים תמים ,ובעליו של אחד מהם הודה ,והוא מתלבט האם פטורו של המודה נחשב כפטור שבדין .צדדי הספק הם:
האם לצורך תחולת דינו של רבי נתן הפטור שבדין חייב לחול כבר בשעת הנזק ,או שמא דינו של רבי נתן חל גם אם
הפטור שבדין נולד בשלב מאוחר יותר .דומה שהצד הראשון של ספקו של המנחת חינוך תואם את שיטת שערי יושר
וחזון איש ,ואילו הצד השני תואם את שיטת ברכת אברהם.
298א .מדברי המרדכי ,לעיל ,הערה , 292עולה שגם אם הפטור שבדין הוא מחמת מנהג ,יש לראותו כפטור שבדין
המהותי .בהמשך דבריו המצוטטים לעיל הוא מתייחס למי שהלשין על חברו לשלטון ,אך הוא עושה כך כי האדם עליו
הלשין היכה אותו לפני כן .וזה לשונו" :אמנם אם אתם רגילים לפטור את בעל הסעודה לפי שהיה מוכה ,ואין אדם
נתפש על צערו ,אז יראה לי ששמעון לבדו חייב כל ההיזק אם יש שם עדים שמסרום שניהם ביחד ,כרבי נתן דכל היכא
דליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי ,דהלכה כרבי נתן " .כלומר ,למרות שמעיקר הדין גם מי שמלשין מחמת צער
חייב לפצות את הניזוק ,אם באותו מקום המנהג לפטור אותו מתשלום ,ייחשב הפטור כפטור שבדין ,ויחול דינו של
רבי נתן.
ב .מסוגיית התלמוד (בבא קמא נג ע"א) עולה שאם המעוול פטור בדיני אדם ,אף שהוא חייב בדיני שמיים ,פטורו הוא
פטור שבדין .התלמוד דן בשור שנפל לבור כתוצאה מבהלה מרעש שגרם מעוול שאינו בעל הבור .את יוצר הרעש לא
ניתן לחייב בנזיקין ,על פי הכלל "גרמא בנזיקין -פטור" ,אך הוא חייב בדיני שמיים (כלומר ,מוטלת עליו חובה
מוסרית לפצות את בעל השור) .והמשנה קובעת" :נפל לפניו מקול הכריה[ ,בעל הבור] חייב" .והתלמוד מסביר שבעל
-56-
ריבוי חייבים במשפט העברי
אינו חל ,והניזוק לא יוכל לתבוע את חלקו מן המעוולים האחרים .כך הוא בפטור שיסודו בדיני
הראיות ,וכך הוא בפטור שיסודו בסדרי דין:
א) פטור שיסודו בדיני הראיות (ספק עובדתי) :כאשר קיים ספק עובדתי אם אחד מן המעוולים
הנתבעים אכן שותף לעוולה ,לא יחול דינו של רבי נתן ,והמעוול שוודאי גרם לנזק לא ישלם את
חלקו של המעוול האחר .מקרה כזה מתואר במשנה 299העוסקת בפרה מעוברת שנגחה ,ולאחר
הנגיחה "נמצא ולדה בצדה ,ואין ידוע אם עד שלא נגחה ילדה אם משנגחה ילדה" .ועולה כאן ספק
עובדתי :אם הפרה נגחה אחרי ההמלטה ,העגל אינו שותף לנזק; אך אם היא נגחה לפני ההמלטה,
העגל שותף לנזק .התלמוד 300מסביר שאם הפרה והעגל בבעלותו של אדם אחד ,הוא יפצה את
הניזוק במלוא הנזק (או במחצית הנזק ,אם הפרה תמה) ,שכן הוא מעוול יחיד; אך אם הפרה
והעגל בבעלותם של שני אנשים שונים ,הניזוק יוכל לקבל רק חצי הפיצוי המגיע לו מבעל הפרה,
שכן לא ניתן לחייב את בעל העגל בשל הספק העובדתי .301והתוספות 302מדגישים ,שדין זה אמור
אף לדעת רבי נתן ,משום שפטורו של בעל העגל אינו פטור מהותי בדין ,אלא פטור בשל ספק
עובדתי.303
דוגמה יפה נוספת לפטור בשל ספק עובדתי ,מובאת בתשובת רבי עקיבא איגר ,304שזה עניינה:
יהודי ויהודי מומר אוחזים יחד בסכין שחיטה ,ושוחטים בהמה של יהודי אחר .בגלל מעורבותו
הבור משלם את מלוא הנזק ,מכוח דינו של רבי נתן .אמנם ,יש מי שרוצה להסיק מדברי הרמב"ם שאם אחד מן
המעוולים פטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים ,אין לראות בכך פטור שבדין .הרמב"ם ,הלכות נזקי ממון ,פרק ב,
הלכה יט ,פוסק" :המשסה כלבו של חבירו באחר ,פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ,ובעל הכלב חייב חצי נזק,
שכיון שהוא יודע שאם שסה את כלבו להזיק נושך ,לא היה לו להניחו [בלא השגחה]" .והראב"ד מעיר עליו" :אמר
אברהם :ואם מועד הוא ,נזק שלם משלם" .מרכבת המשנה (חעלמא) רואה את הערת הראב"ד כהשגה על הרמב"ם
ומבקש לדייק מכך שלפי הרמב"ם בעל הכלב משלם חצי נזק גם כשכלבו מועד .הוא מסביר ,שאף על פי שהמשסה
פטור בדיני אדם בשל הכלל "גרמא בנזיקין -פטור" ,מאחר שהוא חייב בדיני שמים ,לא חל דינו של רבי נתן .אולם
מעבר לכך שדיוק זה ברמב"ם אינו הכרחי ,שכן אפשר שלא דיבר הרמב"ם אלא בכלב תם ,דבריו אינם עולים בקנה
אחד עם סוגיית התלמוד ,כפי שראינו לעיל .וראה מגיד משנה (שם) שמסביר הסבר אחר בדברי הרמב"ם שאינו קשור
בדין חלוקת האחריות בנזיקין בין מעוולים יחד .וראה עוד קהילות יעקב ,בבא קמא ,סימן כג.
299
משנה ,בבא קמא ה ,א.
300בבא קמא מו ע"ב.
301רמב"ם ,הלכות נזקי ממון ,פרק ט ,הלכה ב" :משלם חצי נזק מן הפרה [אם היא מועדת] ואינו גובה מן הולד כלום
עד שיביא [הניזוק] ראיה שבשעה שנגחה מעוברת היתה ,שהמוציא מחבירו עליו הראיה".
302שם ,ד"ה גלית.
303וראה ביאור הגר"א על שולחן ערוך ,חו"מ ,סימן תי ,ס"ק מט ,שכותב על דברי התוספות" :ומשם למדו הפוסקים
דין זה" ,כלומר ,דברי התוספות הם המקור לדעת הפוסקים שדינו של רבי נתן חל רק כשלאחד המעוולים פטור שבדין
("השיטה המצמצמת") .וראה באריכות ,אוצר מפרשי התלמוד ,ירושלים תשמ"ה ,בבא קמא ,חלק ב ,עמ' תרפא-
תרפב ,ובהפניות שם .אולם ראה לעיל ,הערה , 277אות ב ,שלדעת קצות החושן גם הרמ"ה ,בעל השיטה המרחיבה,
סבור שאם אח ד המעוולים הוא שור תם ולא ניתן לגבות ממנו ,המעוול האחר אינו נושא בחלקו .לשיטה זו ,אין
להוכיח נגד שיטת הרמ"ה מן הסוגייה ,שכן ניתן להעמיד את הסוגיה בעגל תם.
אולם השווה ספר האגודה ,מסכת בבא קמא ,פרק ה ,ד"ה גלית אדעתך ,ממנו עולה שהניזוק אינו רשאי לתבוע מבעל
ה פרה את חלקו של העגל ,שכן כל אחד אחראי לחלקו בלבד ,וכאן לא ניתן לטעון "אנא תוראי בבירך אשכחיתיה"
(ראה להלן ,הערה .)521
304שו"ת רבי עקיבא איגר החדשות ,סימן כב.
-57-
ריבוי חייבים במשפט העברי
של המומר בשחיטה ,השחיטה פסולה והבהמה אסורה באכילה ,305ושני השוחטים חייבים לפצות
את בעל הבהמה על הנזק שגרמו לו .אם השוחט הכשר מוכיח שלא ידע ששותפו לשחיטה מומר,
הוא פטור על פי הדין המהותי ,306והמומר ישלם את מלוא הנזק; אך אם השוחט הכשר אינו
מוכיח זאת ומתעורר ספק עובדתי אם ידע ששותפו מומר ,השוחט הכשר פטור מתשלום בשל אותו
ספק ,אך המומר ישלם רק מחצית מהנזק ,שכן הפטור של שותפו היהודי אינו פטור שבדין
המהותי.
אין צריך לומר ,שהדברים אמורים רק כאשר יש יסוד לטענה שהנזק נגרם על ידי מעוולים רבים
(בין שכך עולה מנסיבות העניין 307ובין שהניזוק עצמו מודה בכך) .אולם אם הניזוק תובע מעוול
אחד ,הלה אינו יכול לטעון (ללא ראיה) שיש לו שותפים וכך להתחמק מתשלום חלקם ,שאם לא
כן ,כל מעוול יוכל להתחמק מחלק מחיובו על ידי שיטען שיש לו שותפים לעוולה.308
וכך ,רבי יוסף בן מרדכי גרשון כ"ץ 309נשאל בעניין שני אנשים שקנו סחורה גנובה ,וכתוצאה מכך
נאלצה הקהילה היהודית לשלם קנס בסכום גבוה למושל העיר .הקנס שולם מקופת הקהילה ,ובני
הקהילה תבעו מאותם שני הקונים לפצות אותם על הנזק שגרמו .הנתבעים טענו שיש להם שותף
שלישי שחייב להתחלק עמם בתשלום הנזק (ולטענתם הוא אף חייב לשלם את כולו ,כי הם חדלי
פירעון) ,אלא שהוא הכחיש את מעורבותו בקניית הסחורה .ופסק רבי יוסף כ"ץ לחייב אותם
במלוא התשלום:
ואותו שאומר שלא קנה מהגניבה מאומה ,והגניבה לא יצא מתחת ידו …הגם כי השנים
אומרים שהוא קנה עמהם ,לא מפיהם אנו חיין כי הם נוגעים בעדות.310
ב) פטור בשל מחסום דיוני :במשפט העברי ,סמכות השיפוט בדיני ממונות מסורה לדיינים
שנסמכים איש מפי איש עד משה רבנו .אולם ,לאחר שפסקה הסמיכה בישראל ,המשיכו בתי הדין
305ראה שולחן ערוך ,יורה דעה ,סימן ב ,סעיפים ב-ה ,יא.
306היהודי לא התרשל בכך ששחט עם שותף מומר ,שכן הוא לא ידע ולא היה עליו לדעת זאת.
307כך הוא למשל בפרה מעוברת שנגחה ,שמכוח "חזקת מעוברת" סביר להניח שהיא המליטה לאחר הנגיחה ,אם כי
מכלל ספק לא יצאנו .ראה :תוספות ,שם ,ד"ה מידע; רשב"א ,שם ,ד"ה מידע.
308וכך מפורש בתלמוד ,לעיל ,הערה ,300בעניין פרה מעוברת שנגחה (מתורגם)" :אם קדם הניזוק ותבע את בעל
הפרה תחילה ,לא יכול בעל הפרה לטעון שגם בעל העגל חייב להשתתף בתשלום ,שכן יאמר לו הניזוק 'פרתך הזיקה
לי ,הבא ראיה שיש לך שותף' .אלא שאם קדם הניזוק ותבע את בעל העגל [והלה פטור מדין 'המוציא מחברו עליו
הראיה'] ,יכול בעל הפרה לומר לניזוק 'הודית שיש לי שותף ,ולכן לא אשלם יותר מחלקי בנזק' .ויש אומרים :שאף
אם תבע הניזוק את בעל הפרה [תחילה] ,יכול בעל הפרה לדחות את הניזוק [ולא לשלם את חלקו של בעל העגל],
ולומר לו' :הרי ידוע שיש לי שותף'".
309שו"ת שארית יוסף ,סימן לב השני (מהדורת ירושלים תש"מ .סימן עח במהדורת ניו יורק תשד"מ).
310אמנם הוא מחייב את הנטען להיות שותף להישבע שאין לו חלק בעוולה .אולם באותו מקרה הנטען להיות שותף
לעוולה הודה שהחזיק בנכס בעבר ,אך טען שהחזיק בו כמשכון מידי המעוולים בגין חוב שהיו חייבים לו .דומה שזו
הסיבה שהוטלה עליו שבועה .ולא ברור מה הדין אם יסרב להישבע ,האם ישמש הדבר ראיה מספקת למעורבותו
בעוולה ולהפחתת התשלום המוטל על שני המעוולים האחרים?
-58-
ריבוי חייבים במשפט העברי
לדון דיני ממונות בשליחותם של הדיינים הסמוכים הקדמונים ,אך בהיקף מצומצם .וכך ,למשל,
בזמן הזה בית הדין אינו מוסמך לדון דיני קנסות.311
נפסק להלכה ,שחצי נזק שמשלם שור תם שנגח הוא קנס ,312ולכן בזמן הזה אין בית הדין מוסמך
לדון בעניינו .ובעניין זה מובא בהגהות אשרי בשם מהרי"ח:313
ובזמן הזה ,שור [תם] שדחף את חבירו לבור ,לא ישלם בעל הבור אלא ג' חלקים ,אף על גב
דליכא לאישתלומי משור ,דפלגא ניזקא קנסא [=שחצי נזק (של שור תם) הוא קנס] .ולא דמי
[=ולא דומה] לשור פסולי המוקדשין ,314דהתם פטור [על פי הדין המהותי].
כלומר ,לעומת שור של הקדש שפטור על פי הדין המהותי ,פטורו של שור תם בזמן הזה נובע
ממחסום דיוני בלבד ,ולכן לא חל דינו של רבי נתן.315
אולם ,הבחנה זו שבין פטור מהותי לבין פטור אחר ,אינה נקייה מספקות .כך לדוגמה ,מהרש"ל,
רבי שלמה לוריא ,מסתפק אם פטור של נוכרי על פי דיניהם נחשב כפטור בדין המהותי או שאין
זה דומה אלא למעוול שמתחמק מתשלום ,וזה לשונו:316
מצאתי באשר"י ישן בהג"ה וז"ל" :כתב בה"ג תשובה בשם גאון ז"ל ,שאם ישראל וגוי הוו
[=היו] שותפין בעיסקא ,ועשו סחורה עם יהודי אחר ,וְׁ אנּוהּו [=רימוהו] לישראל דעבד סחורה
בהדייהו [=שעשה מסחר אתם] יותר משתות [=שישית] .דינא הוא דמחייב [היהודי הרמאי]
בכל האונאה; אף על גב דליכא לאשתלומי מגוי ,משתלם מישראל ,כר' נתן .וצ"ע" …ואמת
שהדברים צריכין עיון גדול ,דמאי שנא [=מדוע זה שונה] מאחד שהעני או ברח ,דכתבנו לעיל
דפטור השני ,ולא אמרינן מאי דליכא לאישתלומי כו'? …317ומכל מקום קשה לחלוק על
311ראה על כך :בבא קמא פד ע"ב; גיטין פח ע"ב; טור ,חו"מ ,סימן א; שולחן ערוך ,שם ,סעיף א; אנציקלופדיה
תלמודית ,כרך ג ,ערך "בית דין"; כרך ז ,ערך "דיני ממונות".
312בבא קמא טו ע"א; רמב"ם ,הלכות נזקי ממון ,פרק ב ,הלכה ז; הלכות סנהדרין ,פרק ה ,הלכה ט; שולחן ערוך,
חו"מ ,סימן א ,סעיף א.
313הגהות אשרי ,בבא קמא ,פרק חמישי ,סימן יב .ראה גם :טור ,חו"מ ,סימן תי ,בשם רבנו חזקיה; ים של שלמה,
לעיל ,הערה ;258שולחן ערוך ,חו"מ ,סימן תי ,סעיף לז; אבן האזל ,לעיל ,הערה ;276ברכת אברהם ,לעיל ,הערה .297
מהרי"ח הוא רבי יחזקיה ממגדינבורג (ראה :פסקי מהרי"ח ,שיטות הקדמונים ,בבא קמא (משה יהודה הכהן בלוי
מהדיר) ,ניו יורק תשל"ז ,עמ' ;3ים של שלמה ,בבא קמא ,פרק שישי ,סימן יא ,ד"ה וכן מצאתי) .וראה לעיל ,ליד
ציון הערה ,294שרבנו יחזקיה הוא בעל הגישה המצמצמת המובאת בטור .וראה :פרישה ,שם ,ד"ה וכ"כ הר"ר
חזקיה; קצות החושן ,סימן תי ,ס"ק ד ,ד"ה ובטור כתב על דברי הרמ"ה ז"ל ,שיש לקרוא את המשך דברי הטור
"שור שדחף בהמה לבור האידנא אינו משלם אלא ג' חלקים ,אף על פי שהשור פטור אף מהרביע שהרי אין דנין דיני
קנסות ,אין בעל הבור משלם אותו בשבילו" ,לא כפיסקה עצמאית אלא כציטוט של רבנו חזקיה שמוזכר בסיום
הפיסקה הקודמת כבעל הגישה המצמצמת.
314ראה לעיל ,ליד ציון הערה .290
315וראה שו"ת מהר"ש (ענגיל) ,חלק ז ,סימן טו ,ד"ה ולפע"ד ,שמטעים שאף בזמן שאין דנים דיני קנסות ,בכל זאת
רשאי הניזוק על ידי שור תם לתפוס מנכסי המזיק ,ולכן לא ניתן להחשיבו כמי שפטור בדין .וראה גם שיעורי ראש
הישיבה רבי דוד פוברסקי זצ"ל ,בבא קמא ,סימן שו.
316ים של שלמה ,בבא קמא ,פרק חמישי ,סימן מא .מובא בקיצור בט"ז ,חו"מ ,סימן תי ,סעיף לז.
317והשווה אור שמח ,הלכות נזקי ממון ,פרק יב ,הלכה יט ,ד"ה והנה ,שדחה את התלבטות מהרש"ל בהקשר של
הונאה ,שהרי תביעת הונאה אינה תביעה לפיצוי ,אלא תביעת השבה ,ולכן כל מעוול חייב להשיב את מה שבידו בלבד,
-59-
ריבוי חייבים במשפט העברי
הגאונים ,כי דבריהם דברי קבלה .ונראה טעמייהו ,דשפיר [=שאכן] חשיב ליכא לאישתלומי
כו' .לפי שבדיניהם אין דנין כלל על סתם אונאה ,ואומרים [לקונה] על דרך מליצה ,פתח עיניך
ולקח .318וא"כ אינו מן האפשרי כלל לאשתלומי מיניה .ואינו דומה לברח או העני…
המהרש"ל מקבל אפוא את שיטת הגאון ,לפיה פטורו של הנוכרי על פי דיני הנוכרים דינו כפטור
בדין המהותי ,319ורק אם הנוכרי חייב בתשלום גם על פי דיניהם ,320אלא שהוא מתחמק ,יהיה
המעוול השני פטור מלשלם את חלקו.
לעומת זאת ,דעת החזון איש 321שדינו של הנוכרי נקבע לפי דינו בדיני ישראל .לכן ,אם הנוכרי
חייב בדיני ישראל ופטור בדיני הנוכרים ,אין פטורו נחשב פטור בדין ,שכן כש"לא דנין בדיניהם,
מאי הוי? …ומה לי ַּא ְׁלמּות בכח עצמו ,ומה לי שמסכימים על גזילתו רבים?" .322לדעתו ,ישלם
היהודי את חלקו בלבד ולא את חלקו של הגוי.323
(ג)
חיוב עונשי
עד כה ראינו צמצום דינו של רבי נתן רק לפטור שבדין .צמצום נוסף לתחולת דינו של רבי נתן הוא
על פי סוג החיוב :דינו של רבי נתן חל רק כאשר חיובם של המעוולים הוא חיוב לפצות את הניזוק
על נזקו ("ממון") ,אך לא כאשר חיובם של המעוולים הוא חיוב עונשי ("קנס" .)324צמצום זה אינו
בא לידי ביטוי אלא במקרים נדירים ,שכן אם הטיל בית הדין חיוב עונשי על שני מעוולים יחד,
ואחד מהם מתחמק מתשלום או חדל פירעון ,כבר ראינו לעיל 325שהמעוול האחר ישלם רק את
חלקו ,בלא קשר לאופי החיוב.
וכלל לא מתאים להחיל כאן את הדין "כי ליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי" .השגה זו היא השגה על דינו של
הגאון עצמו .וראה להלן ,הערה שגיאה! הסימניה אינה מוגדרת..
318כוונתו לדוקטרינת "יזהר הקונה" ( )Caveat emptorשהייתה מקובלת בהרבה שיטות משפט ,ומקובלת גם היום
בשיטת המשפט המקובל האנגלי ,אם כי באופן מצומצם .ראה ע"א 838/75ספקטור נ' צרפתי ,פ"ד לב(.)1977( 231 )1
319לצורך הכרעת הדין ,מצרף המהרש"ל גם סברה שהיהודי שנתאנה כרת את חוזה המכר בעיקר עם השותף היהודי,
שכן סביר להניח שהוא נוהג בחשדנות כלפי הנוכרי ,ולכן חיוב ההונאה חל מלכתחילה רק על השותף היהודי.
320כגון אי-התאמה ("מקח טעות") ,ולא טעות במחיר .וראה גם ש"ך ,חו"מ ,סימן רכז ,ס"ק יד.
321חזון איש ,בבא קמא ,סימן ה ,ס"ק יז ,ד"ה וכ' הש"ך ,וד"ה אבל.
322חזון איש מטעים שהוא הדין להפך ,אם הנוכרי פטור בדיני ישראל וחייב על פי דיני הנוכרים ,אין הוא נחשב בר
חיוב לעניין דינו של רבי נתן " ,שאין חיוב בן נוח חיוב תורת ישראל ,ולדיני תורתנו אינו נחשב בר חיוב" .ולא ברור מה
דעתו של מהרש"ל בעניין זה.
323לעניין סיווגו של פטור של ישראל שהזיק נוכרי בדיני ישראל ,ראה שיעורי רבי ראובן (גרוזובסקי) ,בבא קמא,
סימנים ד-ה.
324ויש להעיר ,שאין הדברים אמורים לגבי כל חיוב "קנס" ,שכן סוגיית התלמוד ,בבא קמא נג ע"א-ע"ב ,מחילה את
דינו של רבי נתן על שור תם ,והרי נפסק שתשלומי חצי נזק של שור תם הם קנס ,ראה לעיל ,הערה .312ודומה שיש
להבחין בין קנס שהוא מעין פיצוי (כגון חצי נזק שמשלם שור תם ,שנקרא "קנס" כי ראוי היה לפטור את המזיק
לחלוטין) ,לבין קנס שעיקרו עונשי ,המוטל אף ללא נזק (כגון עדים זוממים) או שהוא יותר מהנזק (כגון תשלומי כפל,
ארבעה וחמשה שמשלם גנב ,ראה להלן ,ליד ציון הערה .)334וראה להלן ,הערה .340
325לעיל ,ליד ציון הערה .286
-60-
ריבוי חייבים במשפט העברי
דוגמה לצמצום דינו של רבי נתן בשל אופיו של החיוב כחיוב עונשי ,ניתן להביא מדיני עדים
זוממים .עדים זוממים הם עדים שהעידו עליהם שלא היה באפשרותם לראות את הדבר שעליו
העידו מאחר שהם היו במקום אחר באותו הזמן .דינם של עדים זוממים הוא "ועשיתם לו כאשר
זמם לעשות לאחיו" (דברים יט ,יט) ,כלומר ,מקיימים בהם מה שרצו לגרום לנידון בעדות השקר
שהעידו עליו .המשנה קובעת שאם הם זממו לגרום לנתבע נזק ממוני ,הם מחלקים ביניהם את
הפיצוי באופן שווה" ,משלשין בממון" .326הדעה המקובלת בתלמוד ובפוסקים היא דעתו של רבי
עקיבא ,שחיובם של עדים זוממים הוא חיוב עונשי ("עדים זוממין קנסא הוא".)327
התלמוד 328דן באדם שמודה בבית דין שבית דין אחֵּ ר הרשיע אותו ואת חברו כעדים זוממים,
וח ֵּי יב אותם בתשלום קנס לניזוק הפוטנציאלי ,ונפסק שאותו אדם ישלם רק את חלקו ,אף על פי
שלא ניתן לגבות מחברו את שאר החיוב (שאינו מודה בו) .וכך פוסק הרמב"ם הלכה זו:329
חיוב העדים זוממים לשלם במקום שחייבין לשלם ,קנס הוא ,ולפיכך אין משלמין על פי עצמן.
כיצד? הרי שהעידו ונחקרה עדותן בבית דין ,ואחר כך אמרו שניהם" :עדות שקר העדנו ,ואין
לזה אצל זה כלום" ,או שאמרו" :העדנו על זה בכך וכך והוזמנו" ,אין משלמין על פיהן .אבל
אם אמרו" :העדנו על זה ,והוזמנו בבית דינו של פלוני ,ונתחייבנו ליתן לו כך וכך" ,הרי אלו
משלמין ,שזו הודאה בממון שנגמר דינו ליתנו .ואם אמר האחד כך משלם חלקו.
רוזין330
כאמור ,העד שהודה משלם את חלקו בלבד ,אף שחברו שלא הודה פטור מלשלם .רבי יוסף
מסביר ,שאין להטיל על עד אחד לשאת בתשלום המוטל על העד השני ,331שכן חיובם של עדים
326משנה ,מכות א ,ג.
ראה :שו"ת אחיעזר ,חלק ג ,סימן פ; אשל אברהם (ניימארק) ,חלק ח ,מכות ה ע"א ד"ה מתני' ,שמסתפקים אם
כאשר אחד העדים אינו יכול לשלם ,חבר ו ישלם את מלוא התשלום .על דבריהם יש לתמוה ,שהרי דינו של רבי נתן חל
רק כאשר לאחד המעוולים פטור שבדין ,ואילו בעדים זוממים העד שאינו משלם אינו פטור בדין .אולם ,ייתכן גם מצב
שאחד מן העדים הזוממים פטור בדין ,כגון שהוא נפטר או איבד את כשרותו המשפטית לפני שבית הדין הטיל עליהם
את הקנס בגין עדות השקר שלהם.
327מכות ב ע"ב-ג ע"א .ההוכחה לכך שהחיוב עונשי היא ,שהם משלמים אף שלא גרמו לנתבע נזק.
328מכות ג ע"א.
329רמב"ם ,הלכות עדות ,פרק יח ,הלכה ח.
330צפנת פענח :חלק ג ,הלכות שבועות ,פרק י ,הלכה טו ,עמ' ;12חלק ד ,הלכות כלאים ,פרק י ,הלכה כז ,עמ' ;35
מכות ג ע"ב ,עמ' ( 10-8ראה שם בהערה יא).
331דומה ,שלדעת צפנת פענח פטורו של העד שאינו מודה הוא פטֹור בדין ,ולא פטור שיסודו בדיני הראיות או בסדרי
הדין ,אם כי הוא אינו מתייחס לכך באופן מפורש .והשווה שו"ת רבי עקיבא איגר החדשות ,לעיל ,הערה ,304שפטורו
של העד שלא הודה אינו פטֹור בדין אלא פטֹור בדיני הראיות (שכן ממה נפשך :אם נקבל את דברי העד שהודה ,הרי גם
עדותו של העד שלא הודה היא עדות שקר ,וגם הוא בר חיוב; ואם נקבל את דבריו של העד שלא הודה ,הרי עדותם
עדות אמת ,וגם העד שהודה פטור .ואם כן ,העד שהודה יתחייב מפאת הודאתו ,והעד שלא הודה פטור שכן אין ראיה
מספקת לכך שהוא חייב) .לדעת רבי עקיבא איגר ,אין איפוא ראיה מדיני עדים זוממים לכך שדינו של רבי נתן אינו חל
בחיובים עונשיים .ועוד השווה אפיקי ים (רבינוביץ' ) ,חלק ב ,סימן לט ,ד"ה ונסתפקתי .לדעתו ,אם עדים זוממים
העידו בשקר שהנתבע חייב רק פרוטה ,באופן שכל אחד מהם חייב רק חצי פרוטה ,מאחר שאי-אפשר מן הדין לתבוע
חצי פרוטה מכל אחד מן העדים (ראה שולחן ערוך ,חו"מ ,סימן ו ,סעיף א) ,אפשר לתבוע מאחד מהם פרוטה שלמה
על פי דינו של רבי נתן .ומכאן שהוא חולק על ההבחנה של הרב רוזין בין חיוב עונשי לחיוב ממוני ,ולדעתו בשניהם חל
דינו של רבי נתן .אבל קשה לקבל את דבריו ,שכן הכלל לפיו אין בית דין מזדקק לתביעה של פחות משווה פרוטה אינו
פטור מן הדין אלא פטור דיוני שלא חל עליו דינו של רבי נתן.
-61-
ריבוי חייבים במשפט העברי
זוממים הוא חיוב עונשי (שהעיקר בו שהחייב ישלם ,ולא שהניזוק יקבל פיצוי ,)332ואין הצדקה
להטיל עליו עונש מעבר למגיע לו.333
דומה שכך גם הדין בחיובים עונשיים המוטלים על גנב .במשפט העברי ,גנב חייב להשיב את הנכס
הגנוב (או שוויו ,כשלא ניתן להשיב את הנכס בעין) ,ובנוסף לכך הוא חייב בתשלום עונשי של
"כפל" .334אם הנכס הגנוב היה בקר או צאן והגנב טבח או מכר אותו ,אם הוא בקר ,עליו לשלם
"תשלומי חמשה" ,ואם הוא צאן – "תשלומי ארבעה" .335מדברי התלמוד עולה ,שגנבה שנעשתה
על ידי כמה גנבים יחד ,תשלום הקנס מתחלק ביניהם ,ואם אחד מהם אינו חייב לשלם על פי הדין
(כגון שהוא קטן) ,שותפיו לא ישלמו את חלקו .וכך לשון התלמוד:336
תנו רבנן… :שותפים שגנבו פטורים [מתשלומי ארבעה וחמשה] .והתניא :שותפין שגנבו
חייבין? …אמר רב נחמן :לא קשיא .כאן בשותף שטבח לדעת חבירו ,כאן בשותף שטבח שלא
לדעת חבירו.
כלומר ,כאשר שותף אחד טבח את השור על דעת חברו ,הוא פועל בשליחותו של שותפו ,337ולכן
הם ישלמו יחד תשלומי ארבעה וחמשה .לעומת זאת ,אם השותף טבח שלא על דעת חברו ,אין הוא
פועל בשליחותו ,וחברו פטור אפוא מתשלום מן הדין .ואף על פי כן ,אין אומרים כאן "אם אינו
יכול לגבות מזה גובה מזה" ,אלא השותף הטובח אינו חייב תאורטית אלא בחלקו (חצי הקנס),
ו"לפי שאינו חייב אלא חציו" ,338הריהו פטור כליל מתשלום על פי הכלל שקנס זה אינו ניתן
לפיצול – "חמישה בקר ולא חצאי בקר" .דומה שגם מכאן עולה שדינו של רבי נתן ,לפיו "כי ליכא
332וראה ספר יראים ,סימן קעח ,שאף מסתפק אם ראוי לתת את הקנס לניזוק הפוטנציאלי מעדות השקר ,ובלשונו:
"לא ידעתי מניין לאומר שהממון למי שהעידו עליו? אחרי שהוא קנס יתנהו בית דין לכל מי שירצה?! …וכן נראה לי
עד יורו לי צדק".
333וראה גם שער משפט ,סימן כה ,ס"ק יג" :יש לומר דעדים זוממין …שאינו אלא קנסא אמרינן דלא קנסיה רחמנא
אלא לפי חלקו" .ו יש להעיר ,שלפעמים חיובם של עדים זוממים אינו חיוב עונשי ,אלא חיוב נזיקי משום "דינא
דגרמי" ,כגון עדים שגרמו נזק ממון בלתי הפיך בעדות השקר שהעידו (ראה :שו"ת הרא"ש ,כלל נח ,סעיף ו; טור,
חו"מ ,סימן מו .והשווה לדעת רבנו חננאל המובאת בטור ,חו"מ ,סימן לח) .במקרה זה הכל מודים שדינו של רבי נתן
חל ,שכן אין זה חיוב עונשי אלא חיוב ממוני ,והעד שהודה ישלם גם את חלקו של העד השני .וראה :אורים ותומים,
סימן כט ,תומים ,ס"ק ו; הגהות וחידושי הרש"ש ,מכות ג ע"א ,ד"ה ד"ה באומר; שער משפט ,שם (אלא שהוא
מסתפק שמא דינם של עדי שקר דומה לדינם של דיינים שטעו ,להלן ,הערה ,350והעד שהודה ששיקר ישלם את חלקו
בלבד); שו"ת הרי בשמים (הורוויץ) ,מהדורא תניינא ,סימן קב; אוצר מפרשי התלמוד ,ירושלים תשל"ט ,מכות ג
ע"א ,ד"ה מקשים ,עמ' פו-פז ובהערות.
" 334אם המצֵּ א תמצֵּ א בְׁ ידֹו הַּ גְׁ נֵּבה ,מּׁשֹור עַּ ד חמֹור עַּ ד שֶ ה חַּ יים ְׁׁשנַּים ְׁיׁשַּ ֵּלם" (שמות כב ,ג).
ּוטבחֹו אֹו ְׁמכרֹו ,חמּׁשה בקר ְׁיׁשַּ ֵּלם ַּתחַּ ת הַּ ּׁשֹור ,וְׁ ַּא ְׁרבַּ ע צ ֹאן ַּתחַּ ת הַּ שֶ ה" (שמות פרק כא,
" 335כי יגְׁ נֹב איׁש ׁשֹור אֹו שֶ ה ְׁ
לז).
336בבא קמא עח ע"ב; רמב"ם ,הלכות גנבה ,פרק ב ,הלכה יד.
337טביחה ומכירה של שור ושה שנגנבו מחייבים את הגנב בתשלומי ארבעה וחמשה אף אם נעשו על ידי שליח ,והם
חריג לכלל "אין שליח לדבר עברה" ,ראה קידושין מג ע"א.
338שיטה מקובצת ,בבא קמא ע ע"ב ,ד"ה וזה לשון הרמ"ה.
-62-
ריבוי חייבים במשפט העברי
לאשתלומי מהאי משתלם מהאי" ,אינו חל בחיובים עונשיים ,שאם לא כן לא הייתה מניעה להטיל
על השותף הטובח את הקנס כולו.340 339
()3
פסיקת ההלכה
כפי שראינו ,יש מן הפוסקים שנקטו גישה המרחיבה את דינו של רבי נתן ,ויש מהם שנקטו גישה
מצמצמת .341השולחן ערוך מביא את שתי הגישות ,וזה לשונו:342
יש מי שאומר ,הוא הדין לשנים שהזיקו ושניהם בני חיובא ,אלא שהאחד ברח או שאין לו
במה לשלם ,משתלם מהאחר עד שיעור מה שהיה הוא חייב על נזק זה אילו עשאו לבדו.
ויש חולקין דכיון דחבירו מדינא בר תשלומין אלא שאין לו מה לשלם ,למה יפרע זה
בשבילו? ולפי זה שור שדחף בהמה לבור ,האידנא [=בזמן הזה] אינו משלם אלא ג'
חלקים; אף על פי שהשור פטור אף מהרביע ,שהרי אין דנין דיני קנסות ,אין בעל הבור
משלם אותו בשבילו.343
הגר"א ,344מבקש להוכיח מתוך פסיקה אחרת של השולחן ערוך ,שדעתו נוטה לדעת הרמ"ה,
כלומר לגישה המרחיבה .וזה לשון השולחן ערוך:345
339מסקנה זו מניחה שכל שותף אחראי על כל הגנבה ,אלא שהוא נדרש לשלם רק את חלקו בקנס .לּו הייתה ההנחה
שכל שותף אחראי רק לחלקו בגנבה ,לא היה כלל מקום לדיון אם יש לחייב שותף אחד בחלקו של השני .לדיון על כך
ראה :חדושי רבי שמעון יהודה הכהן (שקאפ) ,בבא מציעא ,סימן ח; מנחת שלמה ,בבא קמא ,חלק ג ,דף עח ע"ב,
"שותפין שגנבו לענין חיוב ד' וה' בטביחה ומכירה"; אוצר מפרשי התלמוד ,ירושלים תשנ"א ,בבא קמא ,חלק ג ,עמ'
תתט-תתי ובהערות.
אולם השווה אור שמח ,השמטות ,הלכות גניבה ,פרק ג ,הלכה יז ,שמניח כדבר פשוט שדינו של רבי נתן חל גם
בתשלומי ארבעה וחמשה " :ומוכרח לומר דאם אין לשני לשלם מחויב האחד בכל התשלומי ד' וה' מתורת גנב …ונכון
[ה]דבר ,ויש להאריך בזה ,וא ין כאן מקומו" .ודבריו תמוהים שכן הם עומדים בסתירה לגמרא מפורשת ,כפי שראינו
(ועוד תמוה הדבר ,שהאור שמח נוקט בדוגמה שלאחד הגנבים אין לשלם ,שכן במקרה זה לא חל דינו של רבי נתן).
340אולם השווה כובע ישועות ,בבא קמא נג ע"א ,ד"ה איבע"א ,שמסתפק בשאלה אם דינו של רבי נתן חל גם בחיוב
עונשי .התלמוד (בבא קמא נג ע"ב ,וראה להלן ,ליד ציון הערה ) 558מביא את דעת אביי ,לפיה שני שוורים תמים
שנגחו יחד ,אחד מהם חולין והשני שור פסולי המוקדשין ,בעל שור החולין משלם את מלוא מחצית הנזק ,שכן בעל
שור פסולי המוקדשין נהנה מפטור שבדין (וראה רמב"ם ,הלכות נזקי ממון ,פר ק יב ,הלכה כא) ,וזאת אף שחצי נזק
של שור תם הוא תשלום "קנס" (ראה לעיל ,הערה .) 312בעל כובע ישועות מסתפק אם ראייתו נכונה ,שכן ייתכן
ש"קנס" של שור תם אינו קנס במובן העונשי ,וראה לעיל ,הערה .324יש להעיר על דבריו ,שהתלמוד מעמיד את דברי
אביי כך ששור החולין הוא שור תם ,וייתכן ששור פסולי המוקדשין אינו תם (לשון התלמוד "הא בתם" ,בלשון יחיד,
מורה שרק אחד אחד מהם תם) ,ואם שור פסולי המוקדשין היה חייב ,חיובו לא היה אפוא חיוב עונשי.
341ראה שו"ת שארית יוסף ,לעיל ,הערה , 309שלדעתו ההלכה כשיטה המצמצמת ,שכן דעת הרמ"ה היא דעת יחיד.
אבל יש להעיר שקביעה זו אינה מדוייקת ,שכן לפי מה שהבאנו לעיל (הערה ,)276גם שיטת רש"י ,רי"ד ומהר"ם
מרוטנבורג כשיטת הרמ"ה .עם זאת ,נכון היא שדעת הרמ"ה היא דעת מיעוט בפוסקים.
342שולחן ערוך ,חו"מ ,סימן תי ,סעיף לז .בעניין כללי הפסיקה במקום בו מביא השולחן ערוך כמה דעות בלשון "יש מי
שאומר" ובלשון "ויש חלוקין" ,ראה יד מלאכי ,כללי הפוסקים [הש"ע והרמ"א] ,סעיפים ,י ,יב (אלא ששם אין
התייחסות לשאלה מה היחס בין שני לשונות אלו).
343ראה לעיל ,ליד ציון הערה .313
344ביאור הגר"א על שולחן ערוך ,חו"מ ,סימן שצא ,ס"ק טו .וראה גם קצות החושן ,שם ,ס"ק א.
345שולחן ערוך ,חו"מ ,סימן שצא ,סעיף ז.
-63-
ריבוי חייבים במשפט העברי
היו הפירות מונחים במקום שאי אפשר ליטלם משם ,ובא ראובן והושיט פירות של שמעון
שבחצר שמעון לפי פרת לוי ,חייב לוי אם המושיט חרש ,שוטה וקטן או שאין לו לשלם,
שאם היה אפשר להשתלם ממנו היה הוא חייב ובעל הפרה פטור.
כלומר ,גם כאשר אחד מן המעוולים אינו יכול לשלם ,ולא רק כאשר הוא פטור מלשלם ,חל דינו
של רבי נתן ,והמעוול השני משלם את מלוא הפיצוי .346אולם לדעת הש"ך ,347כפי שנראה להלן,
הוראה זו של השולחן ערוך היא מקרה פרטי של הלכת רב חסדא 348,לפיה הניזוק רשאי לגבות את
מלוא הנזק מאחד המעוולים ,ואינה עניין אפוא למחלוקת הרמ"ה (הגישה המרחיבה) ורבי
יחזקיהו ממגדבורג (הגישה המצמצמת) .349
דומה שבשל הספק בפסיקת ההלכה נמנעים הפוסקים מלהוציא ממון מן המוחזק ,ופוסקים
כגישה המצמצמת.350
( )3מעוול עיקרי ומעוול משני
בשורה של מקרים הפוסקים מייחסים את עיקר החיוב לאחד מן המעוולים ,ובמקרים אלו על
הניזוק לתבוע תחילה את נזקו מן המעוול העיקרי ,ורק אם זה אינו יכול לשלם הוא זכאי לתבוע
346והשווה חזון איש ,בבא קמא ,סימן ב ,ס"ק י ,ד"ה שו"ע סי' שצ"א ,שלשון "אין לו לשלם" (שמקורו בפסקי
הרא"ש ,בבא קמא ,פרק שני ,סימן ט ,ורבינו ירוחם ,מישרים ,נתיב לא ,חלק א) הוא מתיקוני הצנזורה ,ובמקור היה
כתוב "שאינו בדיני ישראל" ,כלומר המזיק הוא נוכרי שפטורו הוא פטור בדין ,ואין להביא אפוא מכאן ראיה
שהשולחן ערוך פוסק כשיטה המרחיבה של הרמ"ה .ויש להקשות על דבריו ,שהרי נוכרי המזיק ליהודי ,חייב על פי
דיני ישראל (רמב"ם ,הלכות נזקי ממון ,פרק ח ,הלכה ה ) ,ואין להגדירו כפטור בדין .ראה דברי החזון איש עצמו לעיל,
ליד ציון הערה .321
347ש"ך ,חו"מ ,סימן שצא ,ס"ק א ,וראה להלן ,ליד ציון הערה ( 361הש"ך כותב את דבריו כדי ליישב את דברי הטור,
שבסימן תי חולק על הרמ"ה ,ואילו בסימן שצא פוסק שגם "שאין לו לשלם" גובה הניזוק מן המעוול האחר).
348לעיל ,ליד ציון הערה .205
349אמנם ראה ביאור הגר"א ,לעיל ,הערה , 344הטוען שדברי הש"ך "דחוקים מאוד" .אולם לאור סיום דברי השולחן
ערוך " שאם היה אפשר להשתלם ממנו היה הוא חייב ובעל הפרה פטור" ,נראה דווקא שהצדק עם הש"ך .וראה להלן,
ליד ציון הערה 362
350ראה הרב שיינפלד ,לעיל ,הערה ,200עמ' ( 51ולא נתברר מדבריו האם כאשר התובע מוחזק יש לסמוך על הגישה
המרחיבה ולהימנע מלהוציא ממנו) .וראה פעמוני זהב (אנקאווא) ,סימן שפח ,סעיף ז ,שמביא פוסקים שהכריעו
כשיטת הרמ"ה ,ותמה עליהם.
לסיום פרק זה נעיר על דין שאינו עולה בקנה אחד עם דינו של רבי נתן ,בעניין דיינים שטעו בהכרעת הדין וגרמו נזק
בלתי הפיך למי שהפסיד בדין .וזה לשון הרמ"א ,חו"מ ,סימן כה ,סעיף ג (מקור פסקו של הרמ"א הוא הרא"ש,
סנהדרין ,פרק ג ,סימן לג) " :ואם היו הדיינים רק שלשה ,והלכו אחר שנים שבהם [והכרעת הדין הייתה טעות ונגרם
נזק לצד שהכריעו נגדו] ,הם משלמין ב' חלקים ,והחלק השלישי מפסיד הבעל דין .אבל אם היו הדיינים חמשה ,והלכו
אחר שלשה שהם הרוב ,צריכים [השלשה] לשלם הכל" .וראה קצות החושן ,שם ,ס"ק יב ,שמקשה על כך ,שהרי דיין
המיעוט שלא טעה פטור בדין ,ומן הראוי ששני הדיינים שטעו יפצו את הניזוק גם בחלקו ,והוא מסיים את דבריו:
"וכעת לא מצאתי ישוב נכון לקושיא זו" .ליישוב הלכה זו ,מעלה החזון איש ,לעיל ,הערה ,321ד"ה ונראה ,אפשרות
שהדיינים מתנים מראש שאינם מקבלים אחריות אלא על חלקם היחסי (החזון איש מבסס את דבריו על דברי רש"י,
סנהדרין ל ע"א ,ד"ה למאן) .אבל הצעה זו דחוקה שכן אינה מתיישבת עם המשך הלכת הרמ"א בעניין חמישה דיינים,
שם פסק ששופטי הרוב שטעו משלמים הכל .וראה עוד :נתיבות המשפט ,שם ,ביאורים ,ס"ק יח; שערי יושר ,לעיל,
הערה ;296שו"ת דברי חיים ,חושן משפט ,חלק א ,סימן ח; שו"ת שואל ומשיב ,מהדורא חמישאה ,יוסף דעת ,סימן
ו; ברית יעקב (ליבשיץ) ,חו"מ ,סימן קב ,אות ה; שיעורי קצות החושן (שילוני) ,סימן כה ,ס"ק יב ,עמ' רסג ואילך.
-64-
ריבוי חייבים במשפט העברי
את המעוול המשני .הפוסקים אינם מציינים על סמך מה הם מבחינים בין מקרים בהם המעוולים
שווים בדרגתם לבין מקרים בהם יש מעוול עיקרי ומעוול משני .אולם ,דומה שהמבחן הוא מבחן
האשם ,351כלומר ,כאשר לכל המעוולים אשם שווה ,הם מעוולים שווים בדרגתם ,וכאשר ניתן
לייחס לאחד מן המעוולים אשם גדול יותר (כגון שהוא יזם את הפעולה שגרמה לנזק) ,הוא יהיה
מעוול עיקרי.
נקדים ונאמר ,כי לדעת הש"ך 352דינם של מעוול עיקרי ומעוול משני מבוסס על דינו של רב חסדא
("רצה מזה גובה ,רצה מזה גובה") .כלומר ,מקום בו עקרונית היה צריך לחול דינו של רב
חסדא ,353והניזוק רשאי היה לתבוע את מלוא הפיצוי מכל אחד מן המעוולים לפי בחירתו ,אם
אחד המעוולים הוא מעוול עיקרי ניטלת זכות הבחירה מן הניזוק ועליו לתבוע אותו תחילה ,ורק
כאשר הלה פטור על פי דין או שאינו יכול לשלם הוא רשאי לתבוע את המעוול המשני .הש"ך אינו
מציין מה ההסדר באותם מקרים בהם חל דינו של רבי נתן ,שבהם מעוול אחד הוא מעוול עיקרי
והאחר משני (למשל ,אדם מזיד ושור שגרמו נזק יחד).354
להלן כמה דוגמאות להסדר מעוול עיקרי ומעוול משני:
)1הרא"ש 355עוסק במי שהאכיל בהמתו של אחד בפירותיו של אחר בחצרו של בעל הפירות .בעל
הבהמה התרשל בכך שהניח לבהמתו להיכנס לחצרו של הניזוק ,ואילו המאכיל פשע בכך שהושיט
לבהמה את הפירות .356הרא"ש פוסק שהניזוק חייב לתבוע מן המושיט את מלוא הנזק ,357ורק אם
המושיט "היה חרש או שוטה או קטן או פיקח ואין לו לשלם" 358הניזוק רשאי לתבוע את בעל
הפרה.359
351וזאת למרות שדיני הנזיקין במשפט העברי אינם מבוססים על עיקרון האשם.
352ש"ך ,חו"מ ,סימן שצא ,ס"ק א.
353ראה להלן ,ליד ציון הערה .360
354וראה דברי ריב"א ,לעיל ,הערה , 269לפיהם במקרים בהם חל דינו של רבי נתן ואחד המעוולים אשם יותר מחברו,
חלוקת האחריות לא תהיה שוויונית.
355רא"ש ,בבא קמא ,פרק ב ,סימן ט .וראה גם רבנו ירוחם ,מישרים ,נתיב לא ,חלק א .דברי הרא"ש מבוססים על
דברי תוספות ,בבא קמא כג ע"א ,ד"ה תפשוט.
356הפוסק ים דנים בשאלה האם דינו של הרא"ש חל רק במקום שמעשיו של ראובן איפשרו לפרה לאכול את הפירות
או גם במקום שהפרה יכולה הייתה להגיע לפירות בעצמה .ראה על כך בקצות החושן ,לעיל ,הערה .362
357ראה הגהות אשרי על הרא"ש (לעיל ,הערה ,)355הגהה שנייה " :אבל פיקח ויש לו לשלם פשיטא דאיהו [=הוא
(המושיט)] חייב" .אמנם ,ניתן היה לפרש בכוונת הרא"ש שאם המושיט יכול לשלם ,יתחלק נטל הפיצוי בשווה בין
המושיט לבין בעל הפרה .אולם ,דומה שמסקנת הגהות אשרי מתיישבת יותר עם לשון הרא"ש.
358ראה תוספות ,לעיל ,הערה , 355שם לא מופיעה החלופה "או פיקח ואין לו לשלם" .דברי התוספות עולים בקנה
אחד עם הנאמר לעיל ,ליד ציון הערה ,287שדינו של רבי נתן חל רק כשאחד המעוולים פטור בדין .וראה :פילפולא
חריפתא ,על הרא"ש (שם) ,אות ה; אוצר מפרשי התלמוד ,ירושלים תשמ"א ,בבא קמא ,חלק א ,עמ' תתמח .וראה
לעיל ,ליד ציון הערה .345
359דברי הרא"ש נפסקו להלכה .ראה שולחן ערוך ,חו"מ ,סימן שצא ,סעיף ז .לדיון בדברי הרא"ש ראה קהילות יעקב,
בבא קמא ,סימן כב.
-65-
ריבוי חייבים במשפט העברי
מדברי הרא"ש הללו מוכיח הש"ך את שיטתו שראינו לעיל ,360ולפיה חל כאן הסדר מעוול עיקרי
ומעוול משני .לדבריו ,המקרה של הלכת הרא"ש מקביל למקרה בו עוסק רב חסדא ("גזל …ובא
אחר ואכלו") ,כשדינו של המושיט כדין "גזלן" ,ודינו של בעל הפרה כדין "אוכל" .עקרונית חל
הדין "רצה מזה גובה ,רצה מזה גובה" ,361אולם ,מכיוון שהמושיט יזם וגרם את ההיזק ,הוא
המעוול העיקרי ,ועל הניזוק לתבוע ממנו תחילה ,ורק אם הוא פטור על פי דין או שאין לו לשלם,
רשאי הניזוק לתבוע את בעל הפרה.362
) 2יש מן הפוסקים הסבורים שהסדר מעוול עיקרי ומעוול משני חל במעוול על ידי שליח (באותם
המקרים החריגים שבהם "יש שליח לדבר עברה" ,)363אלא שהפוסקים נחלקים בשאלה מי הוא
המעוול העיקרי ,השולח או השליח .מחד גיסא ,יש לראות בשולח כמעוול עיקרי ,שכן הוא יוזם
את הנזק; אך מאידך גיסא ,יש לראות בשליח כמעוול עיקרי שכן הוא זה שהזיק בפועל ,ומה גם
שהוא היה חייב לסרב לבצע את שליחותו.
מדברי רש"י ניתן להסיק לכאורה שהשולח הוא המעוול העיקרי .דברי רש"י מתייחסים לדברי
התלמוד הבאים שבסוגיית השליחות:364
והא דתנן" :השולח את הבעירה ביד חרש שוטה וקטן -פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים,
שילח ביד פיקח -פיקח חייב"; ואמאי [=ולמה (השולח בעירה ביד פיקח פטור)]? נימא
[=נאמר] :שלוחו של אדם כמותו?! 365
מדברי התלמוד לא ניתן להסיק האם התלמוד מעלה את האפשרות שהשולח חייב לפצות את
הניזוק לבדו ,או שחובת הפיצוי מתחלקת בין השולח והשליח .נראה שרש"י מפרש שכוונת
התלמוד היא שהשולח חייב במלוא הנזק לבדו ,וזה לשונו:366
360ליד ציון הערה .352וראה לעיל ,הערה .349
361ראה לעיל ,ליד ציון הערה .205
362אולם השווה ביאור הגר"א ,חו"מ ,סימן שצא ,ס"ק טו ,שלדעתו "דברי ש"ך דחוקים מאוד" (הגר"א אינו מציין
מדוע דברי הש"ך דחוקים .וראה צפנת אליהו (כרמל) ,על ביאור הגר"א ,שם ,שמסביר שלדעת הגר"א אם המושיט
הוא המעוול הרי שבעל הפרה אינו מעוול כלל .אולם הסברו של צפנת אליהו בדברי הגר"א אינו הכרחי ,שכן אין
מניעה הגיונית לכך שהמושיט ובעל הפרה ייחשבו כמעוולים בדרגות אשמה שונות) .לדעת הגר"א ,הלכת הרא"ש היא
מקרה בו חל דינו של רבי נתן ,לפיו כל מעוול משלם את חלקו ,וכאשר לא ניתן לגבות מזה גובה מזה ,והיא מייצגת את
הגישה מרחיבה ,לפיה גם כאשר מעוול אחד חדל פרעון או מתחמק מתשלום ניתן לגבות את מלוא החיוב מן המעוול
האחר ,ראה לעיל ,ליד ציון הערה .344וראה גם :פלפולא חריפתא ,על הרא"ש ,בבא קמא ,פרק שני ,סימן ט ,ס"ק ה;
קצות החושן ,שם ,ס"ק א .מדברי הגר"א לא נתברר אם האם מחלוקתו עם הש"ך היא בשאלת סיווגה של הלכת
הרא"ש כרבי נתן או כרב חסדא ,או שמא הגר"א חולק על הסדר מעוול עיקרי ומעוול משני מכל וכל .וראה להלן ,ציון
.542
363עקרונית כאשר שולח מעוול על ידי שליח ,השליח הוא זה שנושא באחריות הנזיקית ,שכן גרימת נזק היא עבֵּ רה
ו"אין שליח לדבר עברה" (ראה בבא קמא נא ע"א) .אולם לכלל זה יש חריגים :תשלומי ארבעה וחמשה של גנב; שומר
ששולח יד בפיקדון (ראה קידושין מב ע"ב-מג ע"א); לפי כמה פוסקים ,כאשר השליח אינו בר חיוב או שאינו מודע
לכך שהוא גורם נזק (ראה רמ"א ,חו"מ ,סימן קפב ,סעיף א; סמ"ע ,שם ,ס"ק ב; ש"ך ,שם ,ס"ק א) .ראה מיכאל
ויגודה ,חוק לישראל ,שליחות ,ירושלים תשע"ד ,עמ' ,32ושם בהערה .139
364
קידושין מב ע"ב.
365
התלמוד מיישב שהשולח אינו חייב בנזיקין לפי הכלל "אין שליח לדבר עברה".
366
רש"י ,קידושין מב ע"ב ,ד"ה נימא.
-66-
ריבוי חייבים במשפט העברי
נימא שלוחו של אדם כמותו -יתחייב שולחו ולא השליח.367
אולם הרב משה פיינשטיין 368מסביר שכוונת רש"י אינה לחייב רק את השולח ולפטור את השליח
לחלוטין ,אלא כוונתו היא שהשולח הוא המעוול העיקרי ,ולכן על הניזוק לתבוע אותו תחילה ,ורק
כאשר אי אפשר לגבות ממנו ,מתחייב השליח כמעוול משני.
לעומת שיטת רש"י ,לדעת תוספות רי"ד ,רבי ישעיה (הזקן) דיטרני ,השליח הוא המעוול העיקרי,
והוא זה שחייב לפצות את הניזוק ,ופירוש שאלת התלמוד היא ,האם על פי דיני השליחות אין
לחייב את המשלח לפצות את הניזוק כאשר השליח אינו יכול לשלם .ובלשונו:369
"שילח ביד פיקח הפיקח חייב ,ואמאי? נימא שלוחו של אדם כמותו וליחייב המשלח" .פירוש:
ואף על גב דשליח לא מצי לאיפטורי [=אינו יכול להיפטר] כיון דהוא פיקח ,נפקא מינה דאי
ליכא לאישתלומי מיניה [=שאם אי אפשר להיפרע ממנו] מפרע מן המשלח.
דעתו של תוספות רי"ד התקבלה להלכה ,וכפי שעולה מדברי אביו של הש"ך (שהובאו על ידי
הש"ך בהסכמה) .370הוא מטעים שהשליח הוא המעוול העיקרי ,שכן היה עליו לסרב לבקשת
שולחו ולא לעבור עברה ("דברי הרב ודברי התלמיד ,דברי מי שומעים?" ,)371ולכן הניזוק תובע
אותו תחילה ,ואילו מדיני השליחות חל חיוב על המשלח רק כאשר השליח אינו יכול לשלם.
ובלשונו" :אם כן אתי הרבוי [=בא הריבוי בפסוק ]372לחייב המשלח ולא לפטור את השליח".373
) 3המשנה דנה באדם ששכר פרה ומחרשה לצורך חרישה והפר את תנאי השכירות ,וכתוצאה מכך
נגרם נזק למחרשה .וכך אומרת המשנה:374
השוכר את הפרה לחרוש בהר וחרש בבקעה ,אם נשבר הקנקן -פטור .בבקעה וחרש בהר ,אם
נשבר הקנקן – חייב [שהרים קשים לחרוש שהסלעים שם – רש"י].
367וראה גם :ר"ן ,קידושין טז ע"ב (בדפי הרי"ף) ,ד"ה ולדבר עברה; אור שמח ,הלכות אישות ,פרק ג ,הלכה טז
(לדבריו ,מי ששחט שור בשליחותו של גנב ,ישלם את דמי השור" ,הקרן" ,לבעליו אם הגנב חדל פירעון .מדבריו נראה
שדינם של הגנב ושליחו כדין גוזל ואוכל ,לעיל ,ליד ציון הערה ,205אלא שתחילה יש לגבות את הקרן מן הגנב ,שהוא
המעוול העיקרי).
368שו"ת אגרות משה ,חו"מ ,חלק א ,סימן פג ,ד"ה ומה שהביא .וראה :חלקת יואב ,חלק א ,אורח חיים ,סימן יד,
ד"ה והנה באמת; הגהות הר צבי ,טור (הוצאת אל המקורות) ,סימן שפ; מנחת אשר (וייס) ,במדבר ,סימן מא ,אות ב.
369תוספות רי"ד ,קידושין מב ע"א ,ד"ה שילח.
370ש"ך ,חו"מ ,סימן רצב ,ס"ק ד (בהסבר דעת הסמ"ע ,שם ,ס"ק י) .וראה עוד ,שיינפלד ,לעיל ,הערה ,200עמ' ,87
והמקורות שהביא שם.
371קידושין מב ע"ב.
372כגון ,הפסוק "על כל דבר פשע" (שמות כב ,ח) ,שקובע את החריג שיש שליח לדבר עברה בשליחות יד.
373אולם ראה חידושי חתם סופר על שולחן ערוך ,חו"מ ,סימן רצב ,על דברי הש"ך ס"ק ד ,המבקש להשוות את דעת
רש"י עם דעת תוספות רי"ד .לדעתו רש"י אמר את דברו רק ב"הווה אמינא" של התלמוד ,אך למסקנת הסוגיה ,לאחר
שנתחדשה סברת "דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין?" השליח הוא המעוול העיקרי גם באותם מקרים שיש
שליח לדבר עברה.
וראה ערוך השולחן ,חו"מ ,סימן שפח ,סעיף יט" :ומי שעשה שליח להלשין ,אם השליח הוחזק לעשות -חייב
המשלחו ,ואין שייך בזה אין שליח לדבר עבירה ,כיון דעל כל פנים הוא מלשין ,ושניהם דינם כמלשינים" .ולא ברור
מה כוונתו "שניהם …מלשינים" לעניין חלוקת האחריות ביניהם (ראה לעיל,ליד ציון הערה .)266
374משנה ,בבא מציעא ו ,ד; בבא מציעא פ ע"א.
-67-
ריבוי חייבים במשפט העברי
התלמוד קובע שאם השוכר העסיק פועלים לצורך החרישה ולא שינה לרעה מתנאי השכירות
והמחרשה נשברה כתוצאה מרשלנות הפועלים ,חייבים הפועלים לפצות את בעל המחרשה ,אף
שהשוכר פטור כלפי המשכיר מדיני השומרים .375ונשאלת השאלה ,ומי אחראי ,הפועלים או
השוכר ,כאשר השוכר שינה לרעה מתנאי השכירות .בעניין זה פוסק הרמב"ם:376
שכרה לחרוש בבקעה וחרש בהר ונשבר הקנקן ,השוכר חייב ,ודינו של שוכר עם האומנים.377
העובדה שהשוכר שינה לרעה מתנאי השכירות ,אינה מפחיתה מרשלנותם של הפועלים ,378ואף על
פי כן פוסק הרמב"ם שעל המשכיר לתבוע את השוכר דווקא (והלה יתבע את הפועלים) .דומה
שהרמב"ם אינו מתכוון לומר שהפועלים פטורים מאחריות כלפי המשכיר (בעל המחרישה) ,אלא
שהמשכיר צריך לתבוע תחילה את השוכר כמעוול עיקרי ,ואם השוכר אינו יכול לשלם ,כנראה
שהמשכיר יוכל לתבוע את נזקו ישירות מן הפועלים כמעוולים משניים (אמנם קביעה אחרונה זו
אינה מפורשת בדברי הרמב"ם ולא מצאנו עליה דיון בפוסקים).
)4לעיל 379ראינו ששומר אינו רשאי להעביר את נכס הפיקדון לשומר אחר ,ואם עשה זאת עליו
לפצות את בעל הנכס על כל נזק שייגרם לפיקדון ,אף אם הנזק שנגרם לפיקדון אינו בתחום
אחריותו של השומר הראשי .אולם ,רשאי שומר להעביר את הפיקדון לבני ביתו ,תלמידיו ועובדיו
או לשומר משנה שבעל הנכס עצמו רגיל להפקיד אצלו .380במקרה זה ,אם נגרם לפיקדון נזק שהוא
בתחום אחריותו של שומר המשנה ,כגון ששומר המשנה הוא שומר שכר והנכס נגנב ,381על שומר
המשנה לפצות את בעל הנכס .הפוסקים נחלקים בשאלה מה הדין אם שומר המשנה אינו יכול
375ראה רמב"ם ,הלכות שכירות ,פרק ד ,הלכה א" :וכן השוכר את הפרה לחרוש בהר וחרש בבקעה ונשבר הקנקן,
והוא הכלי שחורש בו ,הרי השוכר פטור ,ודין בעל הפרה עם האומנין שחרשו .וכן אם לא שינה על דעת הבעלים ונשבר
הקנקן דין בעל הפרה עם האומנין" .וראה גם שולחן ערוך ,חו"מ ,סימן שט ,סעיף ד.
התלמוד (בבא מציעא פ ע"א ) דן בשאלה בשל רשלנותו של מי מהפועלים נגרם הנזק ,וזה לשונו" :היכא דלא שני בה
[=אם השוכר לא שינה את תנאי השכירות] ,מאן [=מי (מהפועלים)] משלם? אמר רב פפא :דנקיט פרשא [=המחזיק
במלמד הבקר (הפועל המוביל את הפרה)] משלם .רב שישא בריה דרב אידי אמר :דנקיט מנא [=המחזיק בכלי
(במחרשה)] משלם .והלכתא :דנקיט מנא משלם .ואי דוכתא דמחזקי גונדרי [=ואם זו אדמת טרשים] ,תרוייהו
[=שניהם] משלמין" .וראה רמב"ם ,שם ,הלכה ב.
376לעיל ,הערה .375וראה גם בית הבחירה ,בבא מציעא פ ע"א ,ד"ה אמר המאירי.
377מדברי הרמב"ם לא נתברר האם השוכר זכאי לתבוע מן הפועלים את מלוא הנזק או רק את מחציתו .לא מצאנו על
כך דיון בפוסקים ,אולם מדברי מגיד משנה עולה לכאורה שהוא זכאי לתבוע את מלוא הסכום .קביעה זו מניחה
שהפועלים הם המעוולים העיקריים ,ואינה עולה אפוא בקנה אחד עם שכתבנו בטקסט ,שלדעת הרמב"ם השוכר הוא
המעוול העיקרי.
378והשווה :תוספות ,בבא מציעא פ ע"א ,ד"ה היכא; רא"ש ,בבא מציעא ,פרק ו ,סימן יג .לדעתם ,שאלת חלוקת
האחריות בין השוכר לפועלים אינה עולה אלא כאשר הפועלים מועסקים על ידי השוכר ,אבל אם הם מועסקים על ידי
המשכיר ,אם שינה השוכר מתנאי השכירות לרעה ,פטורים הפועלים לגמרי מאחריות .וצריך עיון בהגיון שיטתם.
וראה אוצר מפרשי התלמוד ,בבא מציעא ,חלק ג (ירושלים תשל"ח) ,עמ' תשכ-תשכא.
379ליד ציון הערה .221
380ראה :בבא מציעא לו ע"א-ע"ב ,מב ע"ב; רמב"ם ,הלכות שכירות ,פרק א ,הלכה ד; רמב"ם ,הלכות שאלה ופקדון,
פרק ד ,הלכה ט; שולחן ערוך ,חו"מ ,סימן רצא ,סעיפים כא-כד ,כו; רמ"א ,חו"מ ,סימן עב ,סעיף ל; ברוך כהנא,
שומרים ,בסדרת חוק לישראל ,ירושלים תשנ"ט ,חלק א ,עמ' 395ואילך.
381משנה ,בבא מציעא ז ,ח.
-68-
ריבוי חייבים במשפט העברי
לשלם .לדעת הרמב"ם 382השומר הראשי פטור ,שכן בהעברת הנכס לשומר המשנה נפטר השומר
הראשי מחיובי השמירה .לעומת זאת ,לדעת התוספות 383והרא"ש 384השומר הראשי חייב במקרה
זה לפצות את בעל הנכס .אולם ,כאמור ,גם לדעת התוספות והרא"ש אם שומר המשנה יכול
לשלם ,המפקיד חייב לתבוע אותו תחילה ,שכן הוא המעוול העיקרי ,והשומר הראשי אינו אלא
חייב משני.385
" )5תרומה" היא אחת ממתנות כהונה שחייב בעל יבול להפריש ולתת לכהן ,386ומי שאינו כהן
("זר") אינו רשאי לאוכלה .387זר שאכל תרומה בשגגה ,חייב להשיב לכהן את חליפי התרומה
("קרן") 388בתוספת חומש .389הקרן היא מעין פיצוי לכהנים ועונש על חוסר הזהירות שהביאה את
הזר לאכילת התרומה ,390ואילו החומש הוא כפרה למי שאוכל תרומה שלא כדין .לית מאן דפליג,
382רמב"ם ,הלכות שאלה ופקדון ,פרק ד ,הלכה ט .וראה מגיד משנה ,שם ,שכך גם דעת הרמב"ן והרשב"א .וראה
רמ"א ,חו"מ ,סימן רצא ,סעיף כד (הדעה השנייה).
383תוספות ,בבא מציעא מב ע"ב ,ד"ה כל.
384רא"ש ,בבא מציעא ,פרק שלישי ,סימן כג .וראה :רמ"א ,חו"מ ,סימן עב ,סעיף ל; שם ,לעיל ,הערה ( 382הדעה
הראשונה).
385וראה בתוספות וברא"ש ,שם ,שכותבים שהסברה לחייב את השומר הראשי אם שומר המשנה אינו יכול לשלם
היא" ,דאם לא כן כל מה שהופקד אצל בעל הבית תבא אשתו ותאכל ותפטר" .יש המסבירים ששיטת התוספות
והרא" ש היא שהשומר הראשי אמנם נפטר מחיובי השמירה ,אלא שחכמים תקנו תקנה מיוחדת אם הוא מסר את
הפיקדון לאשתו ובניו (ראה :ים של שלמה ,בבא קמא ,פרק א ,סימן לב ,מובא בש"ך ,חו"מ ,סימן עב ,ס"ק קלד;
מחנה אפרים ,הלכות שומרים ,סימן לא) .דומה שלדעתם הסיבה שהשומר הראשי נחשב כחייב משני היא שחיובו
אינו מעיקר הדין .ויש המסבירים שדעת התוספות והרא"ש שחיובו של השומר הראשי הוא מעיקר הדין ,שכן השומר
הראשי לא נפטר מחיובי השמירה שהתחייב כלפי בעל הנכס במסירת הנכס לשומר משנה (ש"ך ,שם .וראה גם שיטה
מקובצת ,בבא קמא נו ע"ב ,ד"ה ושומר קמא איפטר ,שכותב כך בשם רבנו פרץ) .לשיטתם נראה שהשומר הראשי אינו
אלא מעוול משני ,כי הוא לא התרשל .וראה עוד משנה למלך ,הלכות שאלה ופקדון ,פרק ד ,הלכה ח.
ַּ " 386ויְׁדַּ בֵּ ר ה' ֶאל ַּאהרֹן ,וַּאני הנֵּה נ ַּתתי לְָׁך ֶאת מ ְׁׁשמֶ ֶרת ְׁתרּומֹתי ,לְׁכל ק ְׁדׁשֵּ י בְׁ נֵּי י ְׁשר ֵּאל לְָׁך נ ְַּׁתתים לְׁמ ְׁׁשחה ּולְׁבנֶיָך לְׁחק
עֹולם …כֹל חֵּ לֶב יצְׁ הר וְׁ כל חֵּ לֶב תירֹוׁש וְׁ דגןֵּ ,ראׁשיתם אׁשֶ ר י ְׁתנּו ַּלה' לְָׁך נ ְַּׁתתים" (במדבר יח ,ח ,יב).
" 387וְׁ כל זר ל ֹא י ֹאכַּל קֹדֶ ׁש" (ויקרא כב ,י) .וראה רמב"ם ,הלכות תרומות ,פרק ו ,הלכות א ,ה" :תרומה ותרומת
מעשר נאכלת לכהנים בין גדולים בין קטנים בין זכרים בין נקבות …הזר אסור לאכול תרומות".
388ראה משנה למלך ,הלכות תרומות ,פרק י ,הלכה יח ,שדן בשאלה אם ההשבה צריכה להיות על פי מחיר התרומה
שנאכלה ,או מחירם של חולין באותה כמות (מחיר התרומה בשוק נמוך ממחיר החולין ,שכן ההיצע רב והביקוש
נמוך).
" 389וְׁ איׁש כי י ֹאכַּל קֹדֶ ׁש ב ְׁׁשגגה ,וְׁ יסַּ ף חמׁשיתֹו עליו וְׁ נ ַּתן ַּלכֹהֵּ ן ֶאת הַּ קֹדֶ ׁש" (ויקרא פרק כב ,יד) .רמב"ם ,הלכות
תרומות ,פרק י ,הלכה א .וראה שם ,הלכה ה ,שזר האוכל תרומה במזיד חייב לשלם קרן ולא חומש ,שכן אין הוא
זכאי לכפרה זו (ואם התרו בזר שלא לאכול תרומה והוא לא שעה לאזהרה ואכל ,דינו לקבל מלקות ,ואין הוא משלם
אף את הקרן ,לפי הכלל "קים ליה בדרבה מיניה [=הענש אותו בעונש החמור יותר]").
390ראה ירושלמי ,תרומות ,פרק ז ,הלכה א" :שהקרן קנס" .יש לציין ,שתשלומי קרן לכהן הם דוגמה חריגה לדינו של
רב חסדא ,כי החובה לשלם לכהן מוטלת על המאכיל או האוכל ,והם חייבים לשלם לכהן מיוזמתם ולכהן אין זכות
תביעה ,שכן "המזיק מתנות כהונה או שאכלן -פטור מלשלם .מאי טעמא? …משום דהוה ליה ממון שאין לו תובעים"
(חולין קל ע"ב" .אין לו בעלים שיוכלו לתובעו בדין ,שהוא [=האוכל] יכול לומר לו [=לכהן התובע]' :לכהן אחר אני
נותנן ולא לך'" – רש"י).
-69-
ריבוי חייבים במשפט העברי
שחיוב החומש חל על אוכל התרומה בלבד ,שכן הוא זה אשר זקוק לכפרה ,אך נחלקו תנאים אם
את חיוב הקרן אפשר להטיל גם על מי שגורם לאחרים לאכול תרומה:391
המאכיל את פועליו ואת אורחיו תרומה ,הוא משלם את הקרן והם משלמין את החומש ,דברי
רבי מאיר .וחכמים אומרים :הם משלמין קרן וחומש.
ההלכה נפסקה כדעת חכמים .392משנה אחרת ,דנה במי שמאכיל תרומה לאדם חסר אמצעי
תשלום ,וקובעת שבמקרה זה המאכיל חייב בתשלום הקרן:393
המאכיל את בניו קטנים ואת עבדיו בין גדולים בין קטנים …משלם [האב או האדון] את הקרן
ואינו משלם את החומש.
ניתן אמנם לטעון שמשנה זו אליבא דרבי מאיר ,אך מסוגיית התלמוד הירושלמי 394עולה שמשנה
זו אליבא דחכמים ,והיא עוסקת רק בחייב חסר אמצעים ,אך אם לעבד יש אמצעי תשלום -הכהן
גובה ממנו .וזה לשון הירושלמי:
לא הספיק [האדון] לשלם עד שנשתחרר [העבד] -נותן [העבד לכהן] .היו לו [לעבד] נכסים שאין
לרבו רשות בהן -נותן.
התלמוד הירושלמי ממשיך ואומר שדין זה מבוסס על דינו של רב חסדא "גזל …ובא אחר ואכלו…
רצה מזה גובה ,רצה מזה גובה" .395הכהן רשאי אפוא לתבוע את חובו משני נתבעים ,מן האדון ומן
העבד .עם זאת ,עליו לנסות לגבות תחילה מן העבד שאכל תרומה ,שכן הוא החייב העיקרי ,ורק
אם אין לו הוא רשאי לגבות את חובו מן האדון ,החייב המשני.396
)6לעיל 397הבאנו את דברי הרמב"ם בעניין שליח לפירעון חוב שהחזיר את מעות הפירעון לחייב.
ראינו ,של דעת הרמב"ם הנושה רשאי לגבות את חובו מן החייב או מן השליח ,לפי בחירתו .אולם,
הטור מביא שיש מי שסבור שהנושה רשאי לגבות מן השליח רק כאשר אי אפשר לגבות מן החייב,
וזה לשונו:398
391משנה ,תרומות ו ,ג.
392רמב"ם ,הלכות תרומות ,פרק י ,הלכה י.
393משנה ,תרומות ז ,ג.
394לעיל ,הערה .207
395ראה גם שנות אליהו ,פירוש הארוך ,תרומות ,פרק ז ,משנה ג .אולם השווה פירוש רידב"ז על הירושלמי (שם).
מדברי ירושלמי אלו ניתן להוכיח שדינו של רב חסדא חל גם כאשר האוכל אינו יודע שהוא גוזל את ממון בעל הנכס,
ראה להלן ,הערה .407וראה שערי בנימין (שרעבי) ,סימן לו ,ד"ה המאכיל.
396וראה דרך אמונה (קנייבסקי) ,הלכות תרומות ,פרק י ,דרך אמונה ,ס"ק פג ,ובציון הלכה ,שם ,ס"ק קנב ,שכך גם
הדין בעניין הפועלים והאורחים (לעיל ,ליד ציון הערה ,)391אם הפועלים והאורחים אינם יכולים לשלם ,חובת
התשלום מוטלת על בעל הבית.
397ליד ציון הערה .228
398טור ,חו"מ ,סימן קכה; שולחן ערוך ,חו"מ ,סימן קכה ,סעיף א ,הדעה הראשונה .ראה מגיד משנה ,הלכות מלוה
ולוה ,פרק טז ,הלכה ב ,שמפנה לתשובת הרי"ף (יתכן שכוונתו לשו"ת הרי"ף ,סימן רעט .אולם השווה :שו"ת הרי"ף,
ממ נו עולה שהנושה רשאי לגבות מן השליח גם אם הוא יכול לגבות מן החייב ,ואולי כוונת המגיד משנה שדעת הרי"ף
כדעת הרמב"ם) .וראה לחם משנה (לעיל ,הערה )230שמתלבט שמא גם דעת הרמב"ם כך .וראה גם :ש"ך ,חו"מ,
-70-
ריבוי חייבים במשפט העברי
ואם החזיר לוי [השליח] המנה לראובן [החייב] והעני אחר כך ,ולא היה לו לפרוע בענין
שהפסיד שמעון [הנושה] שלו ,לוי חייב לשלם שהוא פשע במה שהחזירו לראובן.
דומה שלדעת הטור החייב הוא החייב העיקרי ,ולכן אם הנושה יכול לגבות ממנו ,עליו לתבוע אותו
תחילה.
)7חוות יאיר ,רבי חיים יאיר בכרך ,399נשאל בעניין שני גנבים ,האחד פרץ לבית וזרק חפצים
לשותפו ,שהמתין בחוץ וברח עם החפצים הגנובים .בהסתמך על תשובת הרא"ש 400שמטיל
אחריות נזיקית הן על הגנב והן על המסייע לו ,הוא פוסק שבעל החפצים הגנובים חייב לתבוע
תחילה את הגנב שהמתין בחוץ כי הוא המעוול העיקרי ,ורק אם לא ניתן לתבוע ממנו (כגון :שהוא
אלים) הוא רשאי לתבוע מן הגנב שפרץ פנימה .401וזה לשונו:
פשוט שזה שני [=שהמתין בחוץ] עיקר הגנב ,ויכול הנגנב להוציא ממנו כל גניבתו או דמיה אף
על פי שנתנה לגנב הראשון …אם אי אפשר להוציא משני מצי [=יכול] לתבוע לראשון שגנב
בפועל ממש.402
סימן קכה ,ס"ק ז; גידולי תרומה ,שער נ ,חלק ב ,אות ד; כנסת הגדולה ,חו"מ ,סימן קכה ,הגהות בית יוסף ,ס"ק ב;
צדק ומשפט (פארדו) ,סימן קכה ,סעיף א.
יש לציין שהראב"ד (שם) סבור שהמלווה רשאי לתבוע את השליח רק אם הלווה כופר בהלוואה ,שכן סוג זה של נזק
הי ה עליו לצפות .לעומת זאת ,עניות של הלווה היא דבר לא שכיח ,ואין עליו לצפותה ,ולכן אין לחייב את השליח
כמזיק .לדיון בדעתו ,ראה אבן האזל ,הלכות מלוה ולוה ,פרק טז ,הלכה ב.
399שו"ת חוות יאיר ,סימן ריב .וראה גם שו"ת חת"ם סופר ,חו"מ ,סימן קלג.
400לעיל ,ליד ציון הערה .226
401אולם ראה שו"ת ריב"ן (רבי יששכר דב בן נח האלטרכט) ,סימן כו ,הסבור שדינו של החוות יאיר אינו מבוסס על
הסדר מעוול עיקרי ומעוול משני .לדבריו ,דברי חוות יאיר נאמרו רק אם הנכס הגנוב קיים בעין ,ורק אז יש לכתחילה
לתובעו מן הגנב שהמתין בחוץ שכן הוא המחזיק בו .אך כאשר הנכס אינו קיים בעין אין עדיפות לתבוע אחד משני
הגנבים ,והתובע זכאי אפוא לתבוע אחד מהם לפי בחירתו ,כדינו של רב חסדא .אולם ,כפי שראינו לעיל (ליד ציון
הערה ,)210דינו של רב חסדא חל גם כאשר הנ כס הגנוב קיים בעין ,ועם זאת קובע חוות יאיר שיש לתבוע תחילה את
הגנב שהמתין בחוץ .לכן מסתבר שכוונת החוות יאיר שהגנב שהמתין בחוץ הוא מעוול עיקרי ,והתובע חייב לתבוע
ממנו תחילה בכל מקרה (כאשר הנכס קיים בעין תהיה תביעתו מן הגנב שהמתין בחוץ להשיב את הנכס או לדאוג
להשבתו בעין גם אם הנכס נמסר לגנב האחר).
402בהמשך תשובתו ,שואל חוות יאיר מדוע על שניים שגנבו חל דינו של רב חסדא ,בעוד שעל נזקים אחרים חל הדין
שכל מעוול משלם את חלקו היחסי (ראה להלן ,ליד ציון הערה ?)404וראה שו"ת שבות יעקב (לעיל ,הערה )227
שמיישב ,שעל גנבים משותפים חל הסדר של ערבים הדדיים ,כמו בהלוואה משותפת (ראה לעיל ,ליד ציון הערה ,)173
שכן הגנבים פעלו במשותף ולהנאת עצמם ,וזאת לעומת מעוולים יחד ,שאינם ערבים זה לזה ,כי אין להם הנאה
משותפת מן הנזק .וראה דיוננו להלן ,ליד ציון הערה .437וראה אמרי בינה (אוירבך) ,הלכות טוען ונטען ,סימן יד,
ד"ה ואם שנים ,שאין לדמות חיובי נזיקין של גנבים לחיובים רצוניים אחרים ,שכן הערבות ההדדית היא הסכמית
(אולם ראה לעיל ,ליד ציון הערה ,)139וראה גם דבריו בהלכות דיינים ,סימן יב .וראה שו"ת דברי יציב ,חושן משפט,
סימן סז ,שמבחין בין גנבים שהם שותפים עיסקיים והגנבה הייתה לצורך השותפות לבין גנבים שחברו יחד רק לצורך
הגנבה (וראה גם לעיל ,ליד ציון הערה .)116
-71-
ריבוי חייבים במשפט העברי
( )4המבחנים לתחולת ההסדרים
עד כה ראינו שבמקורות המשפט העברי מובאים שלושה הסדרים בעניין תביעת פיצוי ממעוולים
יחד :הסדר לפיו הניזוק רשאי לגבות את כל הנזק מאחד מן המעוולים לפי בחירתו (דינו של רב
חסדא); הסדר לפיו הניזוק רשאי לגבות מכל מעוול רק את חלקו היחסי ,אולם כאשר לא ניתן
לגבות מאחד המעוולים 403רשאי הניזוק לגבות את כל נזקו מן המעוול האחר (דינו של רבי נתן);
והסדר מעוול עיקרי ומעוול משני ,לפיו על הניזוק לנסות לגבות תחילה מן המעוול העיקרי,
וכשהלה פטור בדין או אינו משלם הוא רשאי לגבות מן המעוול המשני .שלושת ההסדרים נפסקו
להלכה ,404ועלינו אפוא לברר מתי חל כל אחד מהם .מובן שהסדר מעוול עיקרי ומעוול משני חל
רק אם יש מעוול אחד עיקרי .אולם התלמוד והראשונים אינם מציינים באופן ברור מתי חל כל
אחד משני ההסדרים האחרים .הפוסקים האחרונים מציעים מבחנים לפיהם ניתן לקבוע אימתי
חל דינו של רב חסדא ואימתי חל דינו של רבי נתן.
בדברים שלהלן נסקור מבחנים אלה ויישומם.
()1
מבחן סוג התביעה :תביעת השבה או תביעת פיצוי
נזכיר ,שדינו של רב חסדא עוסק במי ש"גזל ולא נתיאשו הבעלים ,ובא אחר ואכלו ממנו",405
ובעניין זה קובע רב חסדא את העיקרון "רצה מזה גובה רצה מזה גובה" .בפוסקים נדונה השאלה
מה עילת חיובו של ה"אוכל" .לדברי רבים מן הפוסקים ,דינו של האוכל כמי שגוזל את הנכס
מבעליו המקורי (שהרי מדובר לפני ייאוש .)406ונדגיש ,המונח "גזלן" אינו בא להטיל אשמה או
פגם מוסרי על ה"אוכל" ,407ואינו בא אלא לציין שדינו של ה"אוכל" עם בעל הנכס ,ולא עם הגזלן
הראשון .וכך לשון רש"י:408
403בעניין זה ראינו שתי גישות :גישה מרחיבה ,לפיה כל מניעה לגבות מאחד מאפשרת לניזוק לגבות את מלוא החיוב
מהשני (ראה לעיל ,ליד ציון הערה ,)275וגישה מצמצמת ,לפיה הניזוק רשאי לנהוג כך רק כשמעוול אחד נהנה מפטור
בדין המהותי (ראה לעיל ,ליד ציון הערה .)286
404ראה לעיל ,הערות ( 218פסיקת דינו של רב חסדא)( 250 ,פסיקת דינו של רבי נתן)( 359 ,פסיקת מעוול עיקרי ומעוול
משני).
405לעיל ,ליד ציון הערה .205
406ראה לעיל ,הערה .206
407וכך ,למשל ,יש פוסקים הסבורים שדין "גזל …ובא אחר ואכלו" אמור גם כשהאוכל חסר אשמה כגון כשהגזלן
האכיל את האוכל (ראה :מגיד משנה ,הלכות גזלה ואבדה ,פרק ה ,הלכה ד; מראה הפנים ,לעיל ,הערה .207והשווה:
המאור הגדול ,בבא קמא ,דף לח ע"א בדפי הרי"ף ,ד"ה תנן; שולחן ערוך ,לעיל ,הערה ;205ביאור הגר"א ,שם ,ס"ק
ט) ,או כשהוא לא ידע שהנכס גזול (ראה :מחנה אפרים ,הלכות גזלה ,סימן ז .והשווה :חידושי הריטב"א ,כתובות לד
ע"ב ,ד"ה כסבורים; שו"ת הרא"ש ,כלל צג ,סעיף ב .וראה לעיל ,הערה .)207
408רש"י ,חולין קלד ע"א ,ד"ה רצה .וראה גם :רש"י ,בבא קמא קיא ע"ב ,ד"ה ברשותיה; בבא קמא קט"ו ע"א ,ד"ה
דרב חסדא .ראה גם תוספות ,כתובות ל ע"ב ,ד"ה ואי דלא .וראה עוד פוסקים שמסכימים עם שיטת רש"י :קרית
ספר ,הלכות גניבה ,פרק ו ("אבל מי שהגניבה בידו ,אף על גב דלאו באיסורא אתא לידיה שלא גנבה הוא ,אפילו הכי
חייב להחזירה לבעליו ,דאפילו מאי דאתא לידיה בהתירא [=מה שהגיע לידו בהיתר] הוי גזל בידיה"); שם ,הלכות
גזלה ואבדה ,פרק ה; נתיבות המשפט ,חו"מ ,סימן לד ,ביאורים ,ס"ק ה (מציין שזו שיטת התוספות ,כתובות ל ע"ב,
ד"ה ואי); דברי חיים (אוירבך) ,הלכות גניבה וגזילה ,סימן כד; אור שמח ,הלכות גנבה ,פרק ג ,הלכה ב ,ד"ה
ולכאורה; קהילות יעקב ,בבא קמא ,סימן כב ,אות ב (קהילות יעקב מטעים ,שלא ייתכן לחייב את ה"אוכל" מדין
-72-
ריבוי חייבים במשפט העברי
דכיון דקודם יאוש אכלו זה האחרון ,הוה ליה איהו גזלן עלייהו [=הרי הוא גזלן עליהם],409
דהא כל מקמי יאוש ברשותייהו דמרייהו קיימי כל היכא דאיתנהו [=שהרי לפני יאוש עדיין
הנכסים ברשות בעליהם בכל מקום שהם].
לעיל 410ראינו שלפי המשפט העברי ,תרופת התובע בעוולת הגזלה היא השבת הנכס הגזול בעין,
ורק כאשר הנכס אינו קיים עוד ,זכאי הוא לתבוע תשלום כספי כתחליף לנכס .לשון אחר ,תביעה
בגין גזלה היא תביעת השבה ,בה מבקש התובע לממש את זכותו הקניינית בנכס ( ,)in remואינה
תביעת פיצוי .תביעה להשבת הנכס בעין לא ניתנת ,כמובן ,לחלוקה בין נתבעים שונים .411חידושו
של רב חסדא שהוא הדין גם בתביעה להשבת תחליפו של הנכס (אף שהתחליף ניתן לחלוקה ,שהרי
מדובר בסכום כסף ולא בנכס בעין) .ולכן ,כאשר הנושה זכאי לתבוע תביעת השבה ממספר
נתבעים ,הוא זכאי לגבות את מלוא החוב מחייב אחד לפי בחירתו .כך הדין בתביעה נגד גזלן,
בתביעה נגד שומר ,ובתביעה להשבת משכון .בתביעת השבה יחול אפוא דינו של רב חסדא.412
לעומת זאת ,בתביעה לפיצוי ,בה אין התובע מבקש להשיב לידיו נכס שבבעלותו ,אלא מבקש
לממש זכות אובליגטורית ( ,)in personamאין צורך להטיל על כל נתבע את האחריות למלוא
החיוב .במקרים אלו חל דינו של רבי נתן ועל הנושה לתבוע מכל חייב את חלקו היחסי בלבד .כך
הדין בתביעת נזיקין ,וכך הדין בתביעת שיפוי לפי תקנת השוק 413וכיוצא באלו.414
מזיק ,ראה להלן ,לד ציון הערה , 423שכן האכילה אינה גורמת כל נזק לבעל הנכס שכבר איבד את הנכס בשעת
הגזלה).
409ראה גם חידושי הראב"ד ,בבא קמא ,קיא ע"ב ,ד"ה ורבא.
410ליד ציון הערה .205
411תוספות ,חולין קלד ע"א ,ד"ה דמר ,קובעים כדבר המובן מאליו שדינו של רב חסדא חל רק כאשר הנכס אינו קיים
בעין ,שכן אם הנכס קיים בעין ,המחזיק בו חייב להשיבו לבעליו .והשווה :מחנה אפרים (לעיל ,הערה ,407ד"ה
וכבר); אור שמח ,הלכות ביכורים ,פרק ט ,הלכה יד ,לדעתם אם המעוול השני קנה את הנכס מן המעוול הראשון
ושילם תמורתו ,חל דינו של רב חסדא אף שהנכס בעין (וראה בהערות ברכת משה על מחנה אפרים ,שם ,ס"ק א).
412לעיל ,ליד ציון הערה , 219הבאנו את דברי הפוסקים לפיהם גם על פי דינו של רב חסדא הניזוק רשאי לתבוע מכל
מעוול את חלקו .על פי מבחן סוג התביעה קשה לקבל פסיקה זו ,שכן אם ההנחה היא שהתובע מבקש את השבת
רכושו ,לא סביר שהוא יתבע חלק מכל מעוול.
413על פי "תקנת השוק" של המשפט העברי ,בעל נכס גנוב רשאי לתבוע ממי שרכש את הנכס בתמורה ובתום לב
להשיב אותו בעין תמורת שיפוי הוצאותיו ,ולאחר מכן הוא יכול לתבוע מן הגנב שיפצה אותו על הוצאותיו בשיפויו
של הקונה (משנה ,בבא קמא י ,ג; בבא קמא קטו ע"א-ע"ב; רמב"ם ,הלכות גניבה ,פרק ה ,הלכות י-יא; שולחן ערוך,
חו"מ ,סימן שנז) .בתלמוד מובא המקרה הבא (בתרגום)" :אדם מהעיר נרש גנב ספר ,ומכרו לאדם מפפוניא בשמונים
זוז .הפפונאי מכרו לאדם ממחוזא במאה ועשרים זוז …אמר רבא :בעל הספר ייתן למחוזאי מאה ועשרים זוז ,ואז
ייקח מן הפפונאי ארבעים ומן הגנב הנרשאי שמונים" (בבא קמא קטו ע"א; רמב"ם ,הלכות גניבה ,פרק ה ,הלכה ט;
שולחן ערוך ,חו"מ ,סימן שנו ,סעיף י) .מעשה זה עולה בקנה אחד עם מבחן סוג התביעה שהצגנו בטקסט ,שכן אין
מדובר בתביעה להשבה בעין אלא תביעת שיפוי ,ולכן לא חל דינו של רב חסדא .על הנגזל לתבוע אפוא מכל מעוול את
חלקו.
והשווה רבי אברהם בן רבי יצחק חי הכהן יצחקי ,משמרות כהונה ,בבא קמא קיא ע"ב ,ד"ה גמ' רצה ,המבחין בין
דינו של רב חסדא לבין מעשה הנרשאי כך :ללא תקנת השוק היה בעל הספר נוטל את ספרו מן המחוזאי ללא תשלום,
המחוזאי היה נוטל את כל המאה ועשרים ששילם מן הפפונאי ,וזה היה נוטל מן הגנב הנרשאי את השמונים ששילם
-73-
ריבוי חייבים במשפט העברי
הסבר זה לפיו דינו של רב חסדא אמור רק בתביעת השבה ,עולה מדברי רבי אליעזר ממיץ ,415וזה
לשונו:
היה דן רא"ם ,וכן הסכימו כל הגדולים ,שכל ממון שלא נקנה ביד מי שהוא [(כלומר ,כל נכס
שמוחזק בידי מי שאינו בעליו)] …בכל מקום שהוא [הנכס] ברשות בעלים קאי [=עומד],
ויכולין הבעלים להזמין לדין הגזלן השני או הנפקד השני ,ואם הן שלישים או רביעים דין אחד
להם .ולא מצי [=יכול (הנתבע)] למימר לבעלים" :לאו בעל דברים דידי את" …ולא ישגה אדם
לחלוק על זה.416
אולם ,מבחן זה אינו תואם את כל המקורות שסקרנו לעיל .למשל ,תביעה לפיצוי על נזק שגרמה
בהמה שנמסרה לשומר 417או לשומר משנה 418היא תביעת פיצוי ,ובכל זאת לשיטת
הניזוק רשאי לתבוע את חובו מן הבעלים או מן השומר ,על פי דינו של רב חסדא .נמצא ,שמבחן
סוג התביעה אינו תואם את כל השיטות.420
הראב"ד419
לו .כך ,הגנב שילם שמונים והקונה ארבעים ,ולגבי דרכי הגבייה של הלוקח המחוזאי העמידו את הדבר על דין תורה,
ללא התחשבות בתקנת השוק.
414להבחנה זו הגיע גם השופט זוסמן ,ראה ע"א 257/57ברנט נ' ברנט ,פ"ד יב 578 ,565ליד אותיות שולים ב-ג
( " :)1958יש להבחין ,הבחן היטב ,בין תביעה להשבת הגזילה בעין ,הבאה לאכוף זכות קנינית ,ובין תביעה לתשלום
דמי נזק בעילת נזיקים ( )ex delictuהבאה לפצות אדם ,בממון ,על נזק שנגרם לו".
415ראה מרדכי ,בבא קמא ,סימנים קמא-קמב .וראה גם ים של שלמה ,בבא קמא ,פרק עשירי ,סימן א.
416לדעת הרא"ם עיקרון זה ,לפיו בתביעת השבה חל דינו של רב חסדא ,עולה גם משתי סוגיות נוספות :א) בבא
מציעא לה ע"ב" :השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה כדרכה ,ישבע השוכר שמתה כדרכה ,והשואל ישלם
לשוכר" .והתלמוד שואל" :ונימא ליה [=ויאמר לו] משכיר לשוכר :דל אנת ודל שבועתך ,ואנא משתעינא דינא בהדי
שואל [=סלק עצמך ושבועתך ,ואני אדון עם השואל]" .ומכאן ,שבעקרון רשאי המפקיד-הנושה לתבוע אחד משני
השומרים לפי בחירתו .ב) בבא מ ציעא מב ע"ב :אדם ציווה יצרן שיכר להיכנס לביתו ולקחת משם כשות כדי להכין לו
שיכר .עקב רשלנותם של היצרן ושל המזמין ,יצרן השיכר נטל כשות ששייכת לאדם אחר והייתה מופקדת אצל
המזמין .מדברי התלמוד עולה שבעל הכשות רשאי לתבוע את המזמין או את עושה השיכר ,לפי בחירתו .והוא חותם:
"וראיה נכונה אשר אין לפקפק בה".
מבחן סוג התביעה (השבה או פיצוי) עולה גם מדבריהם של פוסקים אחרים .ראה :שו"ת מהרי"ל החדשות ,סימן
קנה ,ד"ה וכן מוכח ( ולהכי נמי לא דמי [=אינה דומה תביעה לתשלום חוב מסים (הנדון באותה תשובה)] לגזל ובא
אחר ואכלו דרצה מזה גובה רצה מזה גובה ,וכן מה שפסקו הגאונים מכח ההיא דאדם יכול לגבות ממונו בכל מקום
שימצאנו ,דהיינו דווקא גזל או פקדון משום דהוו בעין); אור שמח ,לעיל ,הערה ;317שו"ת בית שערים ,יורה דעה,
סימן יז (לדבריו ,דינו של רב חסדא חל רק כאשר ה"אוכל" גזל תחילה את הנכס לעצמו ,ואז הזיקו ,שכן "אז נעשה
הוא גזלן עליה ומחויב בהשבה ,ולכן נגזל גובה ממנו " .מסקנתו זו אמנם אינה הכרחית ,וייתכן שהנגזל יוכל לתבוע
תביעת השבה מן האוכל ,גם אם אכל ברשות הגזלן הראשון ,אך מדבריו נראה שדין "רצה מזה גובה" תלוי בסיווגה
של התביעה כתביעת השבה).
417לעיל ,ליד ציון הערה .232
418לעיל ,ליד ציון הערה .239
419לעיל ,ליד ציון הערה .244
420אמנם לא כן דעת הרמב"ם ,כפי שראינו לעיל ,ליד ציון הערה ,239ואפשר שכך סבור גם הרא"ם ,אבל מה יאמר
הראב"ד.
-74-
ריבוי חייבים במשפט העברי
זאת ועוד ,לעומת הפוסקים הסבורים שה"אוכל" נחשב גזלן ,421בעל "קצות החושן" ,רבי אריה
לייב הכהן הלר 422סבור שה"אוכל" אינו גזלן אלא מזיק .423נימוקו הוא ,ש"גזלה" היא נטילת נכס
מידי בעליו ,ואילו מי שאוכל נכס הנמצא ביד הגזלן אינו נוטלו מידי בעליו ,ואם כן אין להחשיבו
כגזלן אלא כמזיק .המבחן שהבאנו לעיל ,לפיו דינו של רב חסדא חל בתביעת השבה ולא בתביעת
פיצוי (בה חל די נו של רבי נתן) ,אינו מתאים אפוא להסבר דינו של רב חסדא לפי שיטת קצות
החושן ,שכן לדבריו התביעה נגד ה"אוכל" היא תביעת פיצוי.424
עוד הנחנו לעיל ,425שתביעה לתחליף השבה בעין דינה כתביעת השבה ,והתובע מגזלן לשלם לו
תמורת נכס שנגזל ואבד דינו כמי שתובע השבה .אולם ,הנחה זו אינה מוסכמת על כל הפוסקים,
ויש הרואים בתביעה לתחליף השבה כתביעת פיצוי .426נמצא שלפי דעות אלה גם משום כך מבחן
סוג התביעה אין בו כדי להסביר את ההבחנה בין דינו של רב חסדא לדינו של רבי נתן.
אפשר שמבחן סוג התביעה אינו מקובל גם על הרמב"ם .בעניין חלוקת התשלומים בין מי שגנבו
במשותף פוסק הרמב"ם:427
שותפין שגנבו כאחד [ואבד הרכוש הגנוב] ,משלשין [=מחלקים] ביניהן ,וכל אחד מהן נמכר
בחלקו מן הקרן.
הרמב"ם מחיל אפוא על מי שגנבו במשותף את דינו של רבי נתן .לּו היה הרמב"ם סבור שיש לקבל
את מבחן סוג התביעה ,והיה מגדיר תביעה להשבת תחליף הנכס הגנוב כתביעת השבה ,היה עליו
להחיל על הגנבים את דינו של רב חסדא ,ולא את דינו של רבי נתן .ומכאן ,שלדעת הרמב"ם מבחן
סוג התביעה אינו המבחן הנכון .אולם אפשר ,שהרמב"ם מקבל בעיקרון את מבחן סוג התביעה,
421ליד ציון הערה .406
422קצות החושן ,סימן לד ,ס"ק ג .לדיון בדברי קצות החושן ,ראה :שו"ת שואל ומשיב ,מהדורה תניינא ,חלק ד,
סימן צד; מנחת אברהם (כהנא-שפירא) ,חלק א ,סימן לז ,פרק ב ,אות א; מנחת אשר (וייס) ,ויקרא ,סימן לז; אמרי
משה (סוקולובסקי) ,סימן לב .וראה גם פוסקים נוספים שמסכימים עם שיטת קצות החושן :חלקת יואב ,קבא
דקשייתא ,קושיא פג; דבר אברהם (כהנא-שפירא) ,חלק א ,השמטות ומילואים ,סימן כא ,ד"ה שם אות כ"ו.
423כך גם דעתו של רבי יעקב לורברבוים מליסא ,נתיבות המשפט ,חו"מ ,סימן רצא ,ביאורים ,ס"ק כז .מתוך גישה זו
הוא מגיע למסקנה שדינו של רב חסדא אינו חל בשומר נכס שמסר לשומר משנה והלה התרשל בשמירתו ("פשע")
ואבד הנכס .לדבריו ,אין להטיל חיוב נזיקי ע ל שומר המשנה ,שכן חיובי שומרים אינם חיובים נזיקיים ,אלא יסודם
בהסכם בין השומר למפקיד .הסכם כזה לא נערך בין שומר המשנה לבעל הנכס ,אלא בין שומר המשנה לשומר
הראשי ,ועל כן אין לבעל הנכס עילת תביעה נגד שומר המשנה (בכך הוא חולק על הש"ך ,לעיל ,ליד ציון הערה .)223
וראה גם מחנה אפרים ,הלכות שומרים ,סימן לג .לדיון במחלוקת הש"ך והנתיבות ,ראה אבני חושן ,חלק ג ,סימן
רצא ,עמ' צב ואילך .ראה ברוך כהנא שומרים ,חוק לישראל ,ירושלים תשנ"ט ,כרך א ,עמ' 463ואילך; כרך ב ,עמ'
.1232
424ולפי מבחן סוג התב יעה ,עליו לשלם לפי חלקו היחסי (על פי דינו של רבי נתן) ,ורק כאשר יש תביעת השבה נגד כל
המעוולים יחד חל עליהם דינו של רב חסדא.
425ליד ציון הערה .411
426ראה :חידושי רבנו חיים הלוי על הרמב"ם ,הלכות גזלה ואבדה ,פרק ט ,הלכה א ,ד"ה והנה ברמב"ם; אבי עזרי
(שך) ,חלק ד ,הלכות גזלה ואבדה ,עמ' מד.
427רמב"ם ,הלכות גניבה ,פרק ג ,הלכה יז.
-75-
ריבוי חייבים במשפט העברי
אבל אינו מיישם אותו על גנבים במשותף ,משום שלדעתו תביעה להשבת תחליף הנכס אינה
תביעת השבה אלא תביעת פיצוי.428
()2
מבחן השיתוף :עוולה משותפת או עוולות נפרדות
כפי שראינו ,מבחן סוג התביעה מעורר לא מעט קשיים ואינו מתאים לכל השיטות .אכן ,פוסקים
אחרים 429מציעים מבחן אחר לתחולת דינו של רב חסדא "רצה מזה גובה ,רצה מזה גובה" :כאשר
הנזק נגרם כתוצאה מעוולה אחת המשותפת לכל המעוולים ,נושא כל מעוול באחריות לחלקו
היחסי (דינו של רבי נתן) ,ואילו כאשר הנזק נגרם מעוולות נפרדות ,רשאי הניזוק לתבוע מכל אחד
מן המעוולים את מלוא הנזק לפי בחירתו (דינו של רב חסדא) .430כדי להבחין בין עוולה משותפת
לבין עוולות נפרדות ,מציע ר' יעקב קנייבסקי 431לבחון האם בית הדין יכול לנהל דיונים נפרדים
בכל אחת מן העוולות ,או שלצורך בירור העובדות הוא נאלץ לנהל דיון אחד משותף לכל
המעוולים .432וכך מסכם ומנמק הרב אברהם ארלנגר:433
החילוק מבואר :דהתם [=שם (בשור שדחף לבור)] ,המעשה נעשה ביחד משניהם ,ולכל אחד יש
שותף במעשה דידיה [=שלו] …אבל כאן כל אחד עשה מעשה שלם בפני עצמו ,ואין סברה
לפטור הגזלן מחמת שאחריו יש מזיק ,דמעשה דידיה מחייבו בלי שום שותפים ,והוא הדין
למזיק ,גם אם יש גזלן לפניו אין זה נוגע לו ,דהוא עשה לבדו מעשה שלם .ופשוט.
כמו מבחן סוג התביעה שראינו לעיל ,434גם מבחן השיתוף אינו מסביר את כל המקורות שסקרנו.
כך ,למשל ,בתשובת הרא"ש 435ובתשובת חוות יאיר 436נדונים מקרים של שני גנבים שגנבו יחד
428א .עוד אפשר ,שהרמב"ם רואה תביעת תחליף השבה כתביעת השבה ,ובכל זאת אין להוכיח מכאן שהוא דוחה את
מבחן סוג התביעה ,שכן ייתכן שלא פסק "משלשין ביניהן" אלא בגנב הנמכר בגנבתו (ואכן הוא מביא דין זה רק בעניין
מכירת הגנב ,ולא בהלכות הדנות בתשלומי הגנב) ,אבל בעניין תשלומי תחליף הנכס הגנוב מודה הרמב"ם שבעל הנכס
יכול לתבוע מכל גנב את מלוא החיוב ,כדינו של רב חסדא .ההבחנה בין השניים יכולה להיות ,שגנב ששילם את מלוא
החיוב יוכל לא חר מכן לתבוע השתתפות משותפיו לעוולה ,מה שאין כן אם הגנב נמכר לעבד שלא יוכל לקבל החזר
משותפיו .ועוד סיבה להבחנה :מכירת הגנב היא עונש ,ואין אדם נענש יותר מחלקו (ראה לעיל ,ליד ציון הערה .)331
ב .בדברינו הנחנו שכל אחד מן הגנבים נחשב כגונב את כל הנכס ,כפי שעולה מדברי הרא"ש ,לעיל ,ליד ציון הערה .226
אולם ,רבי אלחנן ווסרמן ,קובץ שיעורים ,בבא קמא ,אות עה ,סבור ,שלדעת הרמב"ם כל גנב נחשב כגונב רק את
חלקו היחסי (כך עולה גם מדברי אבי עזרי ,לעיל ,הערה .) 426לדבריו ,גנבים שגנבו יחד אינם "חבים בחיוב אחד",
ואם כן הלכה זו אינה נוגעת לענייננו.
429ראה :שערי יושר ,לעיל ,הערה ;296קהילות יעקב ,בבא קמא ,סימן יז ,ד"ה וצריך לעיין; רשימות שיעורים ,לעיל
הערה ,268אות ב; ברכת אברהם ,לעיל ,הערה ,297אות ה; שם ,בבא קמא קיא ע"ב ,ד"ה רצה.
430ויש להדגיש ,ההבחנה בין עוולה משותפת לבין עוולות נפרדות אינה מקבילה לשאלה שראינו לעיל בדינו של רבי נתן
(לעיל ,ליד ציון הערה ,)257אם כל מעוול אחראי על חלקו או שכל אחד אחראי על מלוא הנזק .ספקו של התלמוד
בשאלה זו מתייחס דווקא למקרים של עוולה משותפת.
431קהילות יעקב ,לעיל ,הערה .429
432למשל :לצורך בירור העובדות בעניינו של שור שדחף שור אחר לבור ,בית הדין לא יכול לדון במעשיהם של השור
או הבור בנפרד ,ולכן מקרה זה נחשב כעוולה משותפת.
433ברכת אברהם ,בבא קמא קיא ע"ב ,ד"ה רצה.
434לעיל ,ליד ציון הערה .408
435לעיל ,ליד ציון הערה .226
436לעיל ,הערה .399
-76-
ריבוי חייבים במשפט העברי
חפץ אחד ,ועל אף שמדובר בעוולה משותפת ,שכן בית הדין אינו יכול לדון במעשהו של גנב אחד
בלא לדון במעשה שותפו ,ובכל זאת נקבע שהדין הוא "רצה מזה גובה ,רצה מזה גובה".
()3
מבחן משולב
כפי שראינו ,שני המבחנים שהצענו עד כה לתחולת דיניהם של רב חסדא ורבי נתן אינם מספקים
הסבר לכל המקרים בהם דנו הפוסקים .לכן ,נראה להציע מבחן נוסף ,המשלב את שני המבחנים
הקודמים (מב חן סוג התביעה ומבחן השיתוף) .על פי המבחן המשולב ,ככלל רשאי הניזוק לתבוע
את מלוא תביעתו מאחד המעוולים לפי בחירתו ,כדינו של רב חסדא ,אלא אם כן מתקיימים שני
התנאים המצטברים הבאים ,שאז הוא רשאי לתבוע מכל מעוול את חלקו היחסי בלבד:
(א) התביעה היא תביעה לפיצוי ולא תביעה להשבה.
(ב) העוולות משותפות ,ובית הדין אינו יכול לנהל דיון נפרד על חלקו של כל מעוול.
לדוגמה :לפי הפוסקים הסבורים שתביעה נגד גנבים או גזלנים שגנבו יחד שעניינה תשלום תחליף
הנכס היא תביעת השבה ,רשאי הנגזל לתבוע את מלוא החיוב מכל אחד מן הגזלנים ,437אף אם
העוולה משותפת .כך גם אם אחד גזל ואחר גרם נזק לנכס (דינו של רב חסדא) ,438רשאי בעל הנכס
לתבוע את מלוא החיוב מכל אחד מהם ,אף אם התביעה נגד המזיק היא תביעת פיצוי ,שכן
העוולה אינה משותפת .לעומת זאת ,לדעת הרמב"ם ,439בתביעה נגד גנבים שגנבו יחד רשאי בעל
הנכס לתבוע מכל גנב את חלקו היחסי בלבד ,שכן ייתכן שלדעתו תביעה לתשלום תחליף הנכס
היא תביעת פיצוי ,440והעוולה משותפת .וכך גם תביעה נגד שניים שהלשינו יחד ,התביעה היא
תביעה לפיצוי ,ולדעת מהר"ם מרוטנבורג 441הניזוק אינו זכאי לגבות ממלשין אחד את מלוא
הפיצוי.442
מובן הדבר ,שביחס לתביעת השבה אין צורך שהיא תתנהל נגד כל המעוולים ,שכן הניזוק תובע
את השבת הנכס באשר הוא שם .אין מקום אפוא להכביד על הניזוק ולאלצו לצרף לתביעה את כל
המעוולים ,זאת אף אם העוולה משותפת.443
( )5ריבוי מעוולים :סיכום
המשפט הישראלי מחיל באופן גורף את הסדר "רצה מזה גובה ,רצה מזה גובה" על כל סוגי
המעוולים יחד .למשפט העברי עמדה יותר מורכבת .הסדר "רצה מזה גובה ,רצה מזה גובה" חל
במקרים רבים של מעוולים יחד .אולם ,כאשר התביעה אינה תביעה להשבת נכס בעין ,והעוולות
אינן עוולות נפרדות (כלומר ,לא ניתן לנהל הליך משפטי על כל עוולה בנפרד) ,על הניזוק לתבוע
437וכך גם בתביעת בעל נכס להשיב לו פיקדון או משכון ,ראה לעיל ,ליד ציון הערה .220
438לעיל ,ליד ציון הערה .205
439לעיל ,ליד ציון הערה .427
440ראה לעיל ,ליד ציון הערה .428
441לעיל ,ליד ציון הערה .292וראה גם הגהות מיימוניות ,הלכות נזקי ממון ,פרק יב ,הלכה יט ,אות ג.
442וראה גם רמ"א ,לעיל ,ליד ציון הערה .266
443מה עוד שייתכן שבמקרה זה המעוול שהשיב את הנכס או תחליפו לניזוק אינו זכאי להשתתפות מן המעוולים
האחרים ,ראה להלן ,פפפ.
-77-
ריבוי חייבים במשפט העברי
מכל מעוול את חלקו היחסי .עם זאת ,וכדי להגן על הניזוק מפני כך שלא יוכל לגבות את מלוא
הפיצוי ,נקבע שכאשר אי אפשר לגבות מאחד מן המעוולים ,ישלמו המעוולים האחרים את חלקו.
לדעת כמה מן הפוסקים האפשרות לגבות במקרים אלו את מלוא הפיצוי ממעוול אחד היא בכל
מקרה שמעול אחד אינו משלם את חלקו ,ולדעתם של פוסקים אחרים אפשרות זו קיימת רק
כאשר המניעה לגבות נובעת מפטור שבדין המהותי; כאשר הפטור נובע ממחסום דיוני או כאשר
לאחד המעוולים אין יכולת תשלום או שהוא מתחמק מתשלום ,הניזוק הוא שיישא בהפסד.
בתלמוד ובפוסקים מובאים מקרים בהם מעוול אחד הוא מעוול עיקרי ,ובהם נקבע שעל הניזוק
לגבות את הפיצוי מן ממנו ,ורק אם הלה אינו משלם מכל סיבה שהיא רשאי הניזוק לגבות מן
המעוול המשני.
.4גביית חוב מיורשים ומלקוחות – סקירת המקורות
א.
מבוא
עד כה עסקנו בחייבים רצוניים ,כגון לווים וערבים ,שהתחייבו יחד ,ובמעוולים שגרמו יחד לנזק.
ראינו את המקרים השונים בהם דנו התלמודים והפוסקים ,וההסדרים שנקבעו בכל אחד מהם.
בדברים שלהלן נעסוק בחייבים שחיובם אינו חיוב אישי אלא חיוב הנובע מן ההחזקה
במקרקעין.444
התלמוד והפוסקים דנים בעניינם של יורשים שנתבעים לפרוע את חובותיו של מורישם ,ובעניינם
של כמה לקוחות שקנו מקרקעין המשועבדים לחוב שנתבעים לפרוע את חובותיו של המוכר.
השאלה העולה היא האם על הנושה לתבוע מכל יורש או לקוח את חלקו היחסי בחיוב ,או שמא
הוא זכאי לתבוע מאחד מהם את מלוא החיוב.445
לשם הבהרת העניין ,נציין בקצרה את כללי גביית חוב מיורשים ומלקוחות.446
לפי המשפט העברי ,נושה זכאי לתבוע פירעון חוב ממקרקעין של חייב ,אם זה אינו פורע את חובו
בכסף או במיטלטלין .טיב המקרקעין נקבע לפי סוג החיוב ,וכפי שאומרת המשנה:447
הניזקין שמין להם בעידית ,ובעל חוב בבינונית ,וכתובת אשה בזיבורית.
זאת ועוד ,עם יצירת החיוב יש וחל על המקרקעין של החייב שעבוד ,ולנושה זכות מעין קניינית
במקרקעין של החייב המאפשרת לו לגבות מן המקרקעין אף אם החייב מכר אותם (גבייה
444ראה להלן ,ליד ציון הערה .584
445נציין ,שבמשפט הרומי הכלל היה שניתן לתבוע מ כל יורש רק את חלק החוב באופן יחסי לחלקו בירושה .הסדר זה
נקבע כדי לא לגרום ליורשים לסרב לקבל את הירושה (על פי הדין הרומי יורש יכול לסרב לקבל את הירושה) אם
החוק יאפשר לנושה לתבוע מכל אחד מהם לפרוע את מלוא החיוב .ראה William A. Hunter, A SYSTEMATIC AND
.HISTORICAL EXPOSITION OF ROMAN LAW IN THE ORDER OF A CODE, 4th edition, London 1903, p. 553.
446ראה באריכות טור ושולחן ערוך ,חו"מ ,סימנים קז-קטז.
447משנה ,גיטין ה ,א.
-78-
ריבוי חייבים במשפט העברי
ממשועבדים) .כך הדין בהתקיים התנאים המצטברים הבאים :א) המקרקעין היו בבעלות החייב
בשעת יצירת החיוב ;448ב) החיוב נעשה בשטר ;449ג) בשעת הגבייה ,אין לחייב נכסים אחרים.450
גבייה מן היורשים דומה בעקרון לגבייה מן הלקוחות .חיובו האישי של המוריש אמנם אינו חל על
היורשים ,אך אלו ירשו מקרקעין שמשועבדים לנושה וניתן אם כן לגבות מן המקרקעין 451שירשו
כדרך שגובים מנכסים משועבדים הנמצאים אצל לקוחות.452
דיוננו עוסק אפוא במקרקעין שנמצאים אצל יורשים או לקוחות ,והשאלה היא האם על הנושה
לגבות מכל מחזיק את חלקו היחסי או שמא הוא רשאי לגבות את מלוא החיוב ממחזיק אחד .וכך
הם צדדי הספק :מחד גיסא ,תביעת חוב כספי מיורשים ומלקוחות אינה תביעה להשבת נכס בעין;
אדרבה ,מלווה אינו זכאי לתבוע מן הלווה להשיב לו את מטבעותיו כפרעון( 453ואין צריך לומר
שכך הדין בנושים שאינם מלווים ,כגון ניזוקים) ,ויש מקום לומר שהנושה יוכל לגבות מכל חייב
רק את חלקו היחסי ,כפי שהבאנו לעיל .454מאידך גיסא ,הנושה תובע נכס שיש לו בו זכות מעין
קניינית (שעבוד) ,ויש מקום לומר שהוא זכאי לתבוע את הנכס מכל מי שמחזיק בו .כפי שנראה
להלן ,התלבטות זו מביאה למחלוקת בין הפוסקים :יש הסבורים שהכלל הוא שהנושה חייב
לתבוע מכל חייב את חלקו היחסי (וכך נפסקה ההלכה) ,ויש הסבורים שהכלל הוא "רצה מזה
גובה ,רצה מזה גובה".
נציג תחילה את הדעה שנתקבלה להלכה ,ולפיה הכלל הוא גבייה לפי החלק היחסי ורק במקרים
חריגים חל הכלל "רצה מזה גובה ,רצה מזה גובה" ,ולאחר מכן נציג את הדעה השנייה.
448בבא בתרא מד ע"ב; רמב"ם ,הלכות מלוה ולוה ,פרק יח ,הלכה א; שולחן ערוך ,חו"מ ,סימן קיב ,סעיף א .אמנם,
ניתן בהסכם ההלוואה לשעבד גם מקרקעין שהלווה רוכש לאחר ההלוואה (שעבוד "דאיקני") ,ראה שולחן ערוך ,שם,
ובנושאי הכלים.
449משנה ,בבא בתרא י ,ח" :המלוה את חבירו בשטר -גובה מנכסים משועבדים; על ידי עדים -גובה מנכסים בני
חורין".
450משנה ,גיטין ה ,ב" :אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים בני חורין ,ואפילו הן [=בני החורין]
זיבורית".
451נציין ,שלפי המשפט העברי לא ניתן לתבוע מיורשים לפרוע את חובותיו של המוריש ,אלא אם כן יש בעיזבון
מקרקעין (ראה פסחים לא ע"א" :מטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי") ,אם כי "מצוה על היתומים לפרוע חוב
אביהן" אף אם העיזבון כולל רק מיטלטלין (כתובות צא ע"ב; בבא בתרא קנז ע"א; רמב"ם ,הלכות מלוה ולוה ,פרק
יא ,הלכה ח; שולחן ערוך ,חו"מ ,סימן קז ,סעיף א ) .אולם ,מתקנת הגאונים ניתן לתבוע יתומים לפרוע את חובות
המוריש אף אם אין בעיזבון אלא מיטלטלין (שולחן ערוך ,שם).
452לעניין גבייה ממקרקעין של יורשים אין צורך בתנאים שראינו לעיל ,ליד ציון הערות ,449 ,448שכן תנאים אלו
עניינם הגנה על לקוחות שעלולים לקנות בטעות מקרקעין משועבדים .יורשים אינם ראויים להגנות אלו ,שכן הם
יורשים בעל כורחם ואינם מוציאים כסף על רכישת המקרקעין.
453שהרי כלל ידוע הוא ש"מלוה להוצאה ניתנה" ,כלומר שהלווה רוכש זכויות בעלות על כספי ההלוואה .ראה
לדוגמה :קידושין מז ע"א; רמב"ם ,הלכות אישות ,פרק ה ,הלכה יג; שולחן ערוך ,אבן העזר ,סימן כח ,סעיף ז .לרוב
הפוסקים ,דין זה חל אף אם מעות ההלוואה עדיין קיימות בעין (ראה אבני מילואים ,שם ,ס"ק יח).
454ליד ציון הערה .412אולם ראה הסתייגותנו ,לעיל ,ליד ציון הערה .437
-79-
ריבוי חייבים במשפט העברי
ב.
הכלל :גבייה לפי החלק היחסי
התלמוד 455דן באחים שחלקו את ירושת אביהם ,ובעל חובו של האב גבה את כל חובו מחלקו של
אחד מהם .וזה לשון התלמוד:
האחים שחלקו ,ובא בעל חוב ונטל חלקו של אחד מהן ,רב אמר :בטלה מחלוקת ,ושמואל
אמר :ויתר [=הפסיד] ,ורב אסי אמר :נוטל רביע בקרקע ורביע במעות.
הדיון בתלמוד מתמקד בשאלה האם כאשר נושה גבה את חובו מחלקו של אחד מן היורשים יש
לחלק את העיזבון מחדש (דעת רב) ,או שהיורש ממנו גבה הנושה מפסיד (דעת שמואל) ,או
שהחלוקה בעינה עומדת אך היורש שממנו גבה הנושה את חובו זכאי לשיפוי משאר היורשים (דעת
רב אסי) .דיון זה עיקרו בענייני ירושה ,ואינו נוגע לענייננו .אולם ,פרשני התלמוד מעוררים את
השאלה כיצד אירע שהנושה נפרע מתוך חלקו של אחד מהם ,ולא נפרע מכל היורשים לפי חלקם
היחסי בחוב .התוספות 456מסבירים שאכן בעיקרון על הנושה לגבות מכל אחד מן היורשים לפי
חלקו היחסי ,אך "מיירי הכא [=מדובר כאן] שעשאו אפותיקי" .כלומר ,מדובר במקרה מיוחד שבו
בהסכם ההלוואה נקבע שהנושה רשאי לגבות אך ורק מקרקע זו .457אפשרויות אחרות מעין זו הן:
שהדרישה מן הנושה לתבוע את פירעון החוב מכל היורשים לפי חלקם היחסי אינה סבירה ,כפי
שנוקט הרא"ש( 458כגון שהחוב עולה רק כדי שדה אחת ,ולא סביר לדרוש מהנושה לגבות מכל
יורש חלק של שדה ,459או שאחת הקרקעות במקום רחוק); או שרק אחת מן הקרקעות היא
בינונית.460
הרא"ש 461מביא את דברי רב יהודאי גאון שמשתמע מהם שדין גבייה מלקוחות כדין גבייה
מיורשים ,462והנושה חייב לגבות מכל לקוח את חלקו היחסי כל עוד אין בכך הכבדת יתר עליו ,וזה
לשונו:
455בבא קמא ט ע"א.
456תוספות ,שם ,ד"ה וטרף; תוספות ,בבא בתרא קז ע"א ,ד"ה ובא.
457מובן ,שאין זה מונע ממנו לגבות ממקרקעין אחרים אם המקרקעין האפותיקי ניזוקו.
458ראה :רא"ש ,בבא קמא ,פרק א ,סימן ו; שו"ת הרא"ש ,כלל עט ,סימן ז (בתשובה זו קובע הרא"ש שדין זה חל גם
על גביית חובות מן יטלטלין שבעיזבון " :וכן אם בא לגבות מעות ,או שאר מטלטלין ,יגבה מכל אחד חלקו"); סמ"ע,
חו"מ ,סימן קעה ,ס"ק ה; נתיבות המשפט ,שם ,חידושים ,ס"ק ג .הרא"ש מוסיף שהחידוש בדברי התלמוד בעניין
בכור הוא ,שהבכור פורע פי שניים מאחיו למרות שהתורה כינתה את חלק הבכורה "מתנה" (ראה בבא בתרא קכד
ע"א'" :לתת לו פי שנים' (דברים כא ,יז) ,מתנה קרייה רחמנא") ,והיה מקום לחשוב שמפאת כך הבכור אינו חייב
לשאת בחלק כפול גם בחיובי אביו.
459ובלשון הרא"ש" :ובלבד שיהא פרעון יפה וטוב".
460מובא על ידי הרמב"ן והרשב"א שלא בהסכמה ,ראה :חידושי הרמב"ן ,בבא בתרא קז ע"א ,ד"ה הכי גריס;
חידושי הרשב"א ,בבא בתרא קז ע"א ,ד"ה ואיכא.
461לעיל ,הערה .458
462הלכות פסוקות ,סלימאן ששון מהדיר ,ירושלים תשי"א ,עמ' נו (ראה בהערת המהדיר ,אות כ ,שמציין שמקורה
של ההשוואה בין יורשים ללקוחות הוא בדברי שמואל בסוגיה" :יורשים כלקוחות" .על דבריו יש להעיר שדברי
שמואל משמעותם שהיורשים החולקים את נכסי העיזבון נחשבים כלקוחות הקונים זה מזה ,ואין כוונתו להשוות דין
גבייה מיורשים לדין גבייה מלקוחות) .וראה גם ספר המקח והממכר לרב האי גאון ,וינה תק"ס ,שער כז ,אות ח.
-80-
ריבוי חייבים במשפט העברי
שני לקוחות שלקחו שתי שדות בבת אחת ,ובא בעל חוב לגבות ,רצה לגבות משניהם – גובה;
מאחד מהן -גובה.
דומה ,שהרא"ש 463מדייק מדברי רב יהודאי גאון שנושה רשאי לגבות ממי שירצה דווקא
כשהלקוחות קנו "שתי שדות" ,464כל לקוח שדה אחת ,ורק כך אין זה סביר לדרוש מן הנושה
לגבות מכל לקוח חצי שדה .אבל אם כל לקוח קנה יותר משדה אחת והחוב עולה כדי שתי שדות,
כך שבכל מקרה הנושה יגבה שתי שדות נפרדות ,על הנושה לגבות מכל אחד את חלקו היחסי.465
התוספות מביאים ראייה לשיטתם ,שבעיקרון הנושה חייב לגבות מכל יורש את חלקו היחסי,
מברייתא המובאת בתלמוד:466
יצא עליהן [=על היורשים] שטר חוב ,בכור נותן פי שנים.
הווה אומר ,מכיוון שלבכור חלק כפול בירושה משל כל אחד מן היורשים האחרים ,עליו לשאת
בחלק כפול בפירעון חובותיו של אביו .ומכאן ניתן להסיק כאמור שעל הנושה לגבות מכל יורש את
חלקו היחסי.
לעומת זאת ,לדעת הרמב"ן יש לפרש את סוגית התלמוד בעניין נושה שגבה מיורשים 467כפשוטה,
ולמעט מקרים מיוחדים ,הכלל הוא שהנושה "רצה מזה גובה ,רצה מזה גובה" .468ובלשונו:
ומשמע שאם נטל [יורש אחד] בינונית ויש לאחיו בינונית דכוותה [=שכמותה] ואתא [=ובא]
עליה בעל חוב ,רצה מזה גובה רצה מזה גובה.
463הרא"ש ,לעיל ,הערה , 458מצטט את דברי רב יהודאי גאון כסיוע לשיטתו בעניין גביית חוב מיורשים.
464דומה ש"שדה אחת" היא יחידת קרקע אחת רציפה ,ללא קשר לגודלה ,ואילו "שתי שדות" הן שתי יחידות קרקע
נפרדות (ראה :חבל יוסף – אולם המשפט ,חו"מ ,סימן קז ,ד"ה סמ"ע; מאמר מרדכי (לנדאו) ,חצור הגלילית תשס"א,
בבא קמא ,סימן נד ,ד"ה פשטות) .אולם השווה סמ"ע ,סימן קז ,ס"ק כ (מובא גם בפלפולא חריפתא ,בבא קמא ,על
הרא"ש ,בבא קמא ,סימן ו ,ס"ק ס) ,ש"שדה אחת" היא שדה שלא ניתן לחלק אותה חלוקה פיזית ,כפי שנקבע בדיני
פירוק שיתוף (ראה שולחן ערוך ,חו"מ ,סימן קעא ,סעיף א) .לפי דבריו ,כאשר הלקוחות קנו שתי שדות ,הבררה ביד
הנושה לגבות שדה אחת או לכפות שותפות על שני הלקוחות .וראה גם :אורים ותומים ,סימן קלב ,תומים ,ס"ק ב;
אוצר המשפט (וילהלם) ,סימן קז ,סעיף ז ,ליד ציון הערה .269
465כך גם מפרש הטור ,חו"מ ,סימן קיא ,דין זה ,אלא שהוא מביאו בשם רב האי גאון" :כתב רב האי ,שגובה מאיזה
מהם שירצה ,ואינו צריך ליקח חצי שדה מזה וחצי שדה מזה" (רבנו ירוחם ,מישרים ,נתיב ו ,חלק ח ,מביא דין זה
בשם רב יהודאי ורב האי) .לפי פרשנות זו בדברי רב יהודאי גאון ניתן להבין את הסתמכותו של הרא"ש על דבריו ,כדי
לבסס את שיטתו שלו בעניין גבייה מיורשים.
466בבא בתרא קכד ע"א.
467לעיל ,ליד ציון הערה .455
468חידושי הרמב"ן ,בבא בתרא קז ע"א ,ד"ה הכי גריס .וראה גם נחום רקובר" ,שניים שקיבלו ביחד פיקדון
לשמירה" ,שערי צדק ד (תשס"ג) ,עמ' ,162בעמ' . 186-185נציין ,שכך הבינו את הרמב"ן הרבה מן הפוסקים ,ראה
לדוגמה :מגיד משנה ,הלכות נחלות ,פרק י ,הלכה א; קצות החושן ,סימן קז ,ס"ק ט .אולם ,יש מן הפוסקים
הסבורים שדעת הרמב"ן כדעת התוספות ,ולא אמר הרמב"ן ש"רצה מזה גובה ,רצה מזה גובה" אלא כאשר היורשים
ירשו שתי שדות ,אך אם ירשו ארבע שדות (והחוב עולה כדי שתי שדות) ,על הנושה לגבות מכל יורש את חלקו .ראה:
שו"ת מהרי"ט ,חלק ב ,סימן ט ,ד"ה והא; אורים ותומים ,לעיל ,הערה .464וראה עוד שערי עוזיאל ,חלק ב ,משפטי
יתום ואלמנה ,ירושלים תשנ"א ,שער לג ,פרק ב ,סעיפים א-ג ,ובהערה א.
-81-
ריבוי חייבים במשפט העברי
הרמב"ן מביא ראיה לגישתו מן התלמוד הירושלמי .469התלמוד הירושלמי מצטט את דינו של
האמורא הבבלי שמואל בעניין שני שטרי מכר על אותה שדה ,ובשניהם תאריך זהה אך לקוח
שונה ,ולא ניתן להכריע (עובדתית) איזה לקוח עדיף .לדעת שמואל ,במקרה זה הדין הוא "שודא
דדייני" ,470כלומר הדיינים רשאים לפסוק כראות עיניהם .471התלמוד הירושלמי משווה דין זה
("שני שטרות היוצאים על שדה אחת") לדין "שטר אחד היוצא על שני שדות" (כלומר תביעה נגד
מוריש שנכסיו חולקו בין היורשים) ,וקובע שגם שם הדין "שודא דדייני" .ומפרש הרמב"ן:
ומסתברא ,תבע הוא [הנושה] את שניהם -שודא דדייני; תבע הוא אחד מהם גובה הימנו ,רצה
מזה גובה רצה מזה גובה ,שאין בית דין תובעין את השני מעצמן לעשות בו שודא.472
הווה אומר ,אם הנושה הגיש בקשה לבית הדין להכריע מי מן היורשים יפרע את החוב ,רשאי בית
הדין לתת פסק כנגד אחד מן היורשים בלבד ,ולפי שיקול דעתו ("שודא דדייני") .473אך הנושה
רשאי להחליט בעצמו כנגד מי מן היורשים להגיש את תביעתו ,ובית הדין אינו מתערב בשיקול
דעתו .474לשון אחר ,דין "רצה מזה גובה ,רצה מזה גובה" מקביל לדין "שודא דדייני" ,אלא
שהראשון מתייחס לפעולתו של התובע ,והשני מתייחס לפעולתו של בית הדין.
תלמידי הרמב"ן הסכימו לדעתו של רבם ,אך נימקו אותה בנימוקים אחרים .לדעת רבי שמואל
הסרדי ,בעל התרומות ,הנימוק לשיטת הרמב"ן הוא שהנושה תובע את חלקו מן העיזבון ,וכל אחד
469ירושלמי ,כתובות ,פרק י ,הלכה ד .וראה גם שם ,הלכה ה ,ובפירוש פני משה.
470בתלמוד ,כתובות צד ע"א ,מובאת גם דעתו של האמורא רב ,הסבור שבמקרה זה יחלקו את הנכס בין בעלי
השטרות .ה הלכה נפסקה כשמואל (בהתאם לכלל" :הלכה כשמואל בדיני [ממונות]" ,בכורות מט ע"ב) .ראה :רמב"ם,
הלכות זכיה ומתנה ,פרק ה ,הלכה ו; שולחן ערוך ,חו"מ ,סימן רמ ,סעיף ג.
471יש מן הפוסקים שמפרשים שהכוונה היא שהדיינים חייבים לפסוק על פי אומדנא (רש"י ,כתובות פה ע"ב ,ד"ה
שו דא) ,ויש מן הפוסקים שמפרשים שלדיינים שיקול דעת מוחלט ,ללא צורך באומדן או היגיון (תוספות ,שם ,ד"ה
שודא).
472ראה ספר התרומות ,שער נה ,חלק ג ,אות ג ,שיש מן הפוסקים שמצמצמים את האפשרות לגבות את מלוא החוב
מאחד מן היורשים רק למקרה שהיורשים אינם נמצאים במקום .אבל כאשר כולם נמצאים ,הנושה חייב לגבות מכל
יורש לפי חלקו היחסי.
473יש מן הפוסקים שמצמצמים את דין "שודא דדייני" שנקבע בעניין שני שטרות היוצאים ביום אחד ,רק לשטרי
מכר או מתנה ,שכן השאלה המשפטית בה נדרש בית הדין להכריע היא של מי הזכות הקניינית ,וזכות קניינית יכולה
להיות רק אחת .לעומת זאת ,בשטרי הלוואה וכיוצא בהם היוצאים ביום אחד ,שמדובר בזכויות אובליגטוריות
שיכולות לחול לטובת כמה נושים (ואף אם זכויותיהם סותרות זו לזו) ,הכל מודים שהמוטבים יחלקו את הזכות
ביניהם ,כדעתו של רב ,ראה לעיל ,הערה .470ראה :רי"ף ,כתובות ,פרק עשירי ,נג ע"ב בדפי הרי"ף; תוספות ,שם ,צד
ע"א ,ד"ה שני; רא"ש ,שם ,פרק י ,סימן יג .והשווה :רמב"ם ,הלכות מלוה ולוה ,פרק כ ,הלכה ג; חידושי הרמב"ן,
שם ,דף צד ע"א ,ד"ה ופי' שני שטרות; שולחן ערוך ,חו"מ ,סימן קד ,סעיף ח ,שפוסקים על סמך הירושלמי ,לעיל,
הערה , 469שדין "שודא דדייני" חל גם על שטרי הלוואה היוצאים ביום אחד .מכאן מסיק קצות החושן ,לעיל ,הערה
, 468שלדעת הרמב"ן אם התובע יתבע את כל היורשים יחד ,על אף שמדובר בתביעת זכות אובליגטורית ,בית הדין
יכריע על פי "שודא דדייני" ויוכל אפוא להטיל את החובה לשלם את מלוא החוב על אחד היורשים ,שכן מחמת הכלל
"רצה מזה גובה ,רצה מזה גובה" ,לתובע זכות מלאה כלפי כל אחד מן היורשים .הנמקה זו של קצות החושן תמוהה,
שכן הרמב"ן מסיק את דינו שהבררה ביד הנושה "רצה מזה גובה רצה מזה גובה" מתוך דין "שודא דדייני" שנאמר
בירושלמי לעניין הכרעת בית הדין ,ואילו קצות החושן מייחס לו עמדה הפוכה ,לפיה יש להסיק את דין הכרעת הדין
בבית הדין על פי "שודא דדייני" מדין "רצה מזה גובה רצה מזה גובה" שנאמר לעניין זכות הגבייה של הנושה.
474וראה ר"ן ,כתובות נד ע"ב (בדפי הרי"ף) ,ד"ה מאי תקנתיה ,שכך הדין גם בגבייה מלקוחות.
-82-
ריבוי חייבים במשפט העברי
מן היורשים מייצג את העיזבון כולו .475לשון אחר ,הנושה מבקש לגבות את חובו מן העיזבון,
והחלוקה הפנימית בין היורשים אינה מעניינו .ובלשונו:476
דהא כולהו [=כל היורשים] במקום לוה קיימי [=עומדים] ,ולא מצו מדחי ליה [=ואף יורש
אינו יכול לדחות את המלווה] ,דכחד גופא דמו לגבי דידיה [=שמבחינתו הם כגוף אחד].477
הרשב"א 478מנמק אחרת את דינו של הרמב"ן .לדבריו ,גבייה ממקרקעין כמוה כגבייה מערב,
וכדברי התלמוד" :479ניכסוהי ְׁדבַּ ר איניש אינון ערבין ביה [=נכסיו של אדם ,הם ערבים לו]".
וכשם שאם הלווה העמיד לנושה ערבים רבים זכאי הנושה לתבוע את מלוא החיוב מכל אחד מהם
לפי בחירתו ,480כך גם בגבייה ממקרקעין משועבדים זכאי הנושה לגבות את מלוא החיוב מכל אחד
מן המחזיקים במקרקעין לפי בחירתו.481
475על עקרון הייצוג ראה פרידמן וכהן ,לעיל ,הערה .8
476ספר התרומות ,שער נה ,חלק ג ,אות א.
477ונראה שכך נוקט גם כנסת הגדולה ,חו"מ ,סימן קלב ,הגהות בית יוסף ,ס"ק ב" :ויראה לי שסובר הרמב"ן ז"ל
דלא דמי אחין שחלקו לשנים שלוו או שנים שערבו :דשנים שלוו או שעירבו הם שני כחות ,דמעיקרא לא נתחייבו
אלא כל אחד חלקו ,ולא נשתעבד לו נכסי של זה לבעל חוב כל שיש לחבירו לפרוע חלקו .אבל באחין שחלקו שבאין
מכח אחד ,מכח אביהם שנשתעבד לבעל חוב ,גם בניו הבאים אחריו ככח אחד נינהו [=הם] לגבי בעל חוב ,וגובה
מאיזה שירצה ,דכל נכסים אלו מהג' אחין נשתעבדו לבעל חוב מכח אביהם".
478חידושי הרשב"א ,בבא בתרא קז ע"א ,ד"ה ואיכא .וראה מגיד משנה ,הלכות נחלות ,פרק י ,הלכה א ,שמביא את
דעת הרמב"ן והרשב"א ומסיים" :וכן עיקר".
479ראה :בבא בתרא קעד ע"א; בכורות מח ע"א.
480ראה דיוננו לעיל ,ליד ציון הערה , 112שלדעת הרשב"א ההיגיון מחייב שנושה רשאי לגבות מכל ערב את מלוא
החוב ,שכן מטרת הערבות המשותפת להבטיח את סיכונו של המַּ לווה ,ולא לחלק את האחריות בין הערבים.
481א .יש להעיר שבעוד שכאן לומד הרשב"א את דין היורשים מדין ערבים ,במקום אחר בחידושיו ,ראה חידושי
הרשב"א ,בבא מציעא לד ע"ב ,ד"ה ובתוספתא ,הוא נוקט להפך ולומד את דין ערבים מדין יורשים ,ונקודת המוצא
השונה בדבריו צריכה ת למוד (הרשב"א מציין שם שניתן אמנם לפרש את סוגיית האחים שחלקו כדרך שפירשו
התוספות ,לעיל ,ליד ציון הערה , 456שמדובר שהלווה עשה את הקרקע אפותיקי ,וכך להגיע למסקנה שגם בערבים
גובה הנושה מכל אחד מהם רק את חלקו היחסי ,אך הרשב"א דוחה פירוש זה משום שלדעתו הוא פירוש דחוק).
וראה גם :חידושי הר"ן ,בבא בתרא קז ע"א ,ד"ה ויש שלמדו מכאן; חידושי הריטב"א ,בבא בתרא קז ע"א ,ד"ה
גירסת רבינו שמואל (ראה להלן ,הערה ;)503מגיד משנה ,הלכות מלוה ולוה ,פרק כה ,הלכה י ,שגם הם הציגו את
סוגייתנו כראייה לדין גבייה מערבים (אם כי הריטב"א מסתייג מהבאת ראייה לדין גבייה מערבים מסוגית האחים
שחלקו ,שכן ניתן לפרשה כשיטת התוספות).
ב .יש לציין שפוסקים אחרים אינם מסכימים לדעת הרשב"א בעניין הקשר שבין גבייה מיורשים לבין גבייה מערבים,
ולדעתם אין להקיש בין זה לזה .כך לדוגמה הרמב"ן ,פוסק לגבי ערבים שהנושה חייב לגבות מכל ערב את חלקו ,ראה
חידושי הרמב"ן ,בבא מציעא לד ע"ב ,ד"ה שותפין ששאלו .וראה לעיל ,ליד ציון הערה ,93ואילו לגבי יורשים הוא
פוסק "רצה מזה גובה ,רצה מזה גובה" ,ראה לעיל ,ליד ציון הערה .468וכך גם השולחן ערוך ,אם כי פסיקתו הפוכה
מזו של הרמב"ן :בהלכות ערב ,חו"מ ,סימן קלב ,סעיף ג ,נראה שהשולחן ערוך מכריע שאם יש שני ערבים ,הנושה
רשאי לגבות את כל חובו מאחד מהם ,ואילו בעניין גבייה מיורשים ,ראה להלן ,הערה ,486הוא מביא ללא חולק את
דעת התוספות והרא"ש ,שהנושה חייב לגבות מכל יורש את חלקו היחסי .נראה שלדעת פוסקים אלה ,אין לפרש
באופן דווקני את דברי התלמוד ,לעיל ,ליד ציון הערה ,479שנכסיו של אדם ערבים בעדו ,אלא יש לפרשם כביטוי
מושאל .וראה :אורים ותומים ,לעיל ,הערה ;464קצות החושן ,לעיל ,הערה ;473נתיבות המשפט ,סימן קלב,
ביאורים ,ס"ק ב; שערי עוזיאל ,לעיל ,הערה .468
-83-
ריבוי חייבים במשפט העברי
הפוסקים הנוקטים בשיטת הרמב"ן מתקשים לפרש את הברייתא "יצא עליהם שטר חוב הבכור
נותן פי שניים" ,482שעליה מסתמכים התוספות .רבנו יונה מגירונדי 483מסביר שהברייתא עוסקת
במקרה בו העיזבון עדיין לא חולק ,והחידוש הוא שאף קודם החלוקה זכאי הנושה לנהל הליך
משפטי נגד הבכור ,אף על חלק הבכורה שהוא עתיד לקבל .אפשרות אחרת מעלה רבי עזריה
פיגו ,484ולפיה הברייתא אינה עוסקת ביחסי הנושה והחייבים ,אלא בחלוקה הפנימית בין
היורשים ,לעניין זכות ההשתתפות.485
השולחן ערוך פוסק כדעת התוספות והרא"ש ,ואינו מציין שיש שיטות חולקות .וזה לשונו:486
ירשו האחים קרקעות מאביהם וחלקום ,ובא בעל חוב לטרוף .אם לא ירשו אלא שתי שדות,
ולקח כל אחד אחת ,אינם יכולים לומר לבעל חוב" :קח מכל אחד חצי שדה" ,אלא נוטל שדה
אחד מאיזה מהם שירצה .אבל אם ירשו ד' שדות ,וחובו כנגד ב' שדות ,אינו יכול לומר" :אקח
מאחד שתי שדות" ,אלא יקח מכל אחד שדה אחת ,אלא אם כן עשה לו אפותיקי השתי שדות
שנפלו לאחד ,דאז נוטלם.487
גם בעניין גבייה מלקוחות פוסקים השולחן ערוך והרמ"א כשיטת התוספות והרא"ש ללא הזכרת
הדעה החולקת ,וזה לשונם:488
אם יש כאן שנים או שלשה לקוחות שקנו ממנו כאחד ,ואין אחד מהם קודם לחבירו ,ובא בעל
חוב לטרוף ,גובה מאיזה מהם שירצה ,ואינו צריך ליקח חצי שדה מזה וחצי שדה מזה.
ומעיר הרמ"א:
אבל אם היו כאן שדות הרבה ,ויכול לגבות שדה מכל אחד ,גובה מהן ,ולא מאחד מהן.
לסיום נעיר כי הן הרא"ש והן הרמב"ן נראים כסותרים משנתם .כפי שראינו לעיל ,489בעניין שניים
שלוו דעת הרא"ש שהנושה רשאי לגבות את מלוא החיוב מכל אחד מן החייבים לפי בחירתו ,ואילו
482לעיל ,הערה .466
483עליות דרבנו יונה ,בבא בתרא קכד ע"א ,ד"ה והא דקתני; שיטה מקובצת ,שם ,ד"ה מני.
484גידולי תרומה ,שער נה ,חלק ג.
485וראה להלן פפפ .אולם ראה תפארת יעקב (גזונדהייט) ,חו"מ ,סימן עז ,ס"ק ג ,שכותב שלא ניתן לפרש שהברייתא
עוסקת בהשתתפות בין היורשים החייבים ,שכן לדעת שמואל ,בבא בתרא קז ע"א" ,האחים שחלקו לקוחות הן" ,ואין
הם זכאים להשתתפות זה מזה.
486שולחן ערוך ,חו"מ ,סימן קז ,סעיף ז; וסימן קעה ,סעיף ד.
487א .וראה קצות החושן ,לעיל ,הערה ,473שתמה על השולחן ערוך שפוסק כשיטת התוספות ולא מציין שיש
חולקים.
ב .הרמב"ם לא פוסק הלכה בסוגייה זו .לדעת המגיד משנה ,הלכות מלוה ולוה ,פרק כה ,הלכה י ,הרמב"ם סבור
שהנ ושה רשאי לגבות את מלוא החוב ממי שירצה ,שכן הרמב"ם (שם) בעניין שני ערבים פוסק שהנושה רשאי לגבות
מכל אחד מהם את מלוא החיוב בכך מאמץ המגיד משנה את דעת הרשב"א ,לעיל ,ליד ציון הערה ,478המשווה בין
דיני ערבות לדיני גביית מקרקעין מיורשים ,אולם כבר הערנו ,לעיל ,הערה ,481שאין הדברים מוכרחים .וראה גם:
נימוקי יוסף ,בבא בתרא נא ע"א (בדפי הרי"ף) ,ד"ה וטרף; שו"ת דרכי נועם ,חו"מ ,סימן א; שערי עוזיאל ,לעיל,
הערה ( 468מדבריו עולה שלשיטת הרמב"ם הנושה רשאי לגבות מכל אחד מן היורשים אף מקרקע עידית או זיבורית,
גם אם לאחד מהם יש בינונית).
488שולחן ערוך ,חו"מ ,סימן קיא ,סעיף טו.
-84-
ריבוי חייבים במשפט העברי
בעניין גביית חוב מיורשים ומלקוחות הוא פוסק שהנושה חייב לגבות מכל אחד מהם רק את חלקו
היחסי .וכפי שראינו לעיל ,490בעניין שניים שלוו דעת הרמב"ן שהנושה גובה מכל חייב את חלקו
היחסי ,ואילו בעניין גבייה מיורשים ומלקוחות הוא פוסק ש"רצה מזה גובה ,רצה מזה גובה".491
בשלב זה נשאיר את שיטות הרא"ש והרמב"ן בצריך עיון ,וננסה ליישב אותן להלן.492
ג.
החריג" :רצה מזה גובה ,רצה מזה גובה"
כפי שראינו ,כאשר מקרקעין משועבדים הועברו לבעלותם של מספר אנשים וכל אחד מהם מחזיק
בחלק אחר של המקרקעין המשועבדים ,שיטת התוספות והרא"ש ,וכך גם פסיקת השולחן ערוך,
שעל הנושה לגבות מכל אחד את חלקו היחסי .אולם ,במקרה אחד המובא בתלמוד הכל מודים
ש"רצה מזה גובה ,רצה מזה גובה".
התלמוד דן בלווה (ראובן) שמכר את כל קרקעותיו ללקוח ראשון (שמעון) ,והלקוח מכר את
הקרקע הבינונית שקנה ללקוח שני (לוי) .כך נוצר מצב שהמקרקעין המשועבדים לחוב נמצאים
בבעלותם של שני אנשים (שמעון ולוי) ,ויש לראות את שניהם כחייבים :שמעון הלוקח הראשון
קנה את כל קרקעותיו של ראובן ,ולכן הוא נחשב כחייב שכן הוא עומד במקום החייב ;493ואילו
לוי הלוקח השני נחשב חייב שכן הוא מחזיק עתה בקרקע הבינונית שעליה עיקר שעבודו של
המלווה .494ונשאלת השאלה האם הנושה רשאי לגבות מכל חייב את מלוא החיוב או שמא עליו
לגבות מכל חייב את חלקו היחסי .האמורא רבא קובע ,שהנושה זכאי לגבות את כל חובו מאחד מן
הלקוחות ,לפי בחירתו .וכך לשון התלמוד:495
אמר רבא :ראובן שמכר כל שדותיו לשמעון ,496והלך שמעון ומכר שדה אחת ללוי ,ובא בעל
חוב דראובן ,רצה מזה [משמעון] גובה ,רצה מזה [מלוי] גובה .ולא אמרן אלא דזבן בינונית
[=ואין הדברים אמורים אלא כאשר לוי קנה משמעון קרקע בינונית].497
489ליד ציון הערה .50
490ליד ציון הערה .72
491לעומת זאת ,פסקי השולחן ערוך תואמים זה לזה .הן בעניין שניים שלוו ,לעיל ,ליד ציון הערה ,173והן בעניין
גבייה מיורשים ומלקוחות ,לעיל ,ליד ציון הערות , 488 ,486הוא פוסק שהנושה רשאי לגבות מכל חייב רק את חלקו
היחסי.
492ליד ציון הערה .581
" 493דאמר ליה [=שאומר לו (המלווה לשמעון)]' :אתה לקחת כל השדות ונכנסת תחת ראובן להשתעבד לחובי'"
(רש"י ,כתובות צב ע"א ,ד"ה רצה) .עם זאת ,על הלוקח הראשון לא מוטלת חובה אישית לפרוע את חובו של החייב,
"דשאני [=ששונה] ראובן ,דהוא הלוה ,ועליו מוטל לפרוע חובות עצמו …מה שאין כן שמעון זה …אינו חייב לבעל חוב
זה כלום" (סמ"ע ,חו"מ ,סימן קיט ,ס"ק ה) ,ועילת התביעה נגדו מבוססת על כך שהוא מחזיק במקרקעין
המשועבדים לנושה.
494לעיל ,ליד ציון הערה .447
495בבא קמא ח ע"ב; כתובות צב ע"א; רמב"ם ,הלכות מלוה ולוה ,פרק יט ,הלכה ג; שולחן ערוך ,חו"מ ,סימן קיט,
סעיף א.
496ראה רש"י ,כתובות צב ע"א ,ד"ה כל שדותיו ,שדין "רצה מזה גובה ,רצה מזה גובה" חל רק אם ראובן החייב מכר
את כל שדותיו לשמעון הלוקח הראשון "בשטר אחד" (כלומר ,בעסקה אחת) ,אך אם הקרקעות נמכרו לשמעון
-85-
ריבוי חייבים במשפט העברי
מובן ,שלפי הרמב"ן אין מדובר בחריג ,שכן לדעתו הכלל הוא שהנושה רשאי תמיד לגבות מכל
אחד מבעלי המקרקעין את מלוא החוב ,לפי בחירתו .498אולם ,לשיטת התוספות והרא"ש,499
שהיא השיטה שנפסקה להלכה ,500ולפיה הכלל הוא גבייה לפי החלק היחסי ,יש לשאול מה טעמו
של חריג זה .בראשונים הוצעו שני הסברים ,ומהם עולה נפקות בדבר טיב המקרקעין אותם יכול
הנושה לגבות מן הלוקח הראשון (שמעון):
(א) לדעת הריטב"א ,501כשם שנושה הגובה חובו מן החייב רשאי לבחור בין בינונית לזיבורית,502
כך גם כאשר הבעלות על סוגי המקרקעין השונים מחולקת (הבינונית ביד הלוקח השני והזיבורית
ביד הלוקח הראשון) ,זכותו של הנושה לבחור ממי לגבות את חובו .לעומת זאת ,כאשר הנושה
גובה מסוג אחד של מקרקעין הנמצאים בידי כמה מחזיקים ,אין הוא זכאי לדרוש מקרקעין
ספציפיים ,ולכן עליו לגבות מכל יורש או לקוח לפי חלקו היחסי .503לפי שיטת הריטב"א הנושה
אינו רשאי לגבות מן הלוקח הראשון קרקע עידית אף אם זו הקרקע היחידה שנשארה בידו ,כשם
בעסקאות נפרדות ,הנושה לא יוכל לבחור ממי לגבות את חובו ,והוא יגבה מן הקרקע שנמכרה אחרונה על פי תקנת
חכמים לפיה "אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים בני חורין" (ראה לעיל ,ליד ציון הערה ,)450בין
שקרקע זו נותרה ברשות שמעון ,ובין שעברה לרשות לוי .אולם ראה תוספות ,שם ,ד"ה ראובן (הדעה הראשונה) ,שדין
"רצה מזה גובה ,רצה מזה גובה" חל גם אם שמעון קנה את שדותיו של ראובן בעסקאות נפרדות ,שכן בכגון זה שמעון
יכול לוותר על תקנת חכמים שנתקנה לטובתו (כלומר תקנת "אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים בני
חורין") .וראה עוד שיטה מקובצת ,שם ,ד"ה ראובן שמכר ,ואילך .וראה להלן ,הערה .509
497א .בהמשך הסוגיה ,התלמוד מצמצם את הדין עוד יותר ,ואומר שגם אם לוי הלקוח השני קנה אמנם קרקע
בינונית אך גם ביד שמעון הלקוח הראשון נותרה קרקע בינונית ,המלווה חייב לתבוע דווקא משמעון ,וזה לשון
התלמוד" :אפילו זבן בינונית נמי [=ואפילו אם (לוי) קנה בינונית] ,לא אמרן אלא דלא שייר בינונית דכוותיה [=אין
הדברים אמורים אלא כשלוי לא שייר (אצל שמעון) קרקע בינונית] ,דלא מצי אמר ליה [=שאז אין לוי יכול לומר
לנושה]' :הנחתי לך מקום לגבי שמעון'; אבל שייר בינונית דכוותיה [=כמוה] גבי שמעון ,לא גבי [=לא גובה (הנושה)]
מיניה [מלוי] ,דמצי אמר ליה [=שיכול (לוי) לומר לנושה]' :הנחתי לך מקום לגבות ממנו'".
ב .ראה מגיד משנה ,הלכות מלוה ולוה ,פרק יט ,הלכה ג" :ויש לרמב"ן ולרשב"א ז"ל שיטה בפירוש שמועה זו ,יראה
ממנה שאם לקח לוי זיבורית ואין אצל שמעון בינונית אלא עידית טורף מזבורית דלוי אם ירצה" .וראה :רמ"א,
חו"מ ,סימן קיט ,סעיף א; סמ"ע ,שם ,ס"ק ח; שער משפט ,שם ,ס"ק א.
498לעיל ,ליד ציון הערה . 468עם זאת ,לפי הרמב"ן החידוש בדברי רבא הוא שהנושה זכאי לגבות משמעון קרקע
שאינה בינונית ,או שהחידוש הוא שהמקר קעין שבידי שמעון אינם נחשבים כ"נכסים בני חורין" (ראה לעיל ,ליד ציון
הערה 450ובהערה .)450
499לעיל ,ליד ציון הערות 456ו.458-
500לעיל ,ליד ציון הערות 486ו.488-
501חידושי הריטב"א ,כתובות צב ע"א ,ד"ה וחזר.
502ראה בבא קמא ז ע"ב .זכותו של הנושה לגבות את חובו מן הזיבורית נובעת מכך שתקנת "בעל חוב בבינונית"
נתקנה לטובתו של הנושה ,שכן מדין תורה בעל חוב גובה מן הזיבורית (ראה :גיטין נ ע"א; רמב"ם ,הלכות מלוה
ולוה ,פרק יט ,הלכה א) .וכך פוסק השולחן ערוך ,חו"מ ,סימן קב ,סעיף ב" :היו לו שלשה או ארבע שדות בינונית ,לא
יוכל המלוה לומר :תן לי משדה פלונית שהיא חביבה עלי ,אלא ברשות הלוה הוא ליתן לו מאיזה שירצה .אם חפץ
המלוה בזיבורית ,ואומר לו :תן לי זיבורית טפי פורתא [=מעט יותר] ,שומעים לו" .ואולם השווה רא"ש ,בבא קמא,
פרק ראשון ,סימן ב ,שהנושה אינו יכול לתבוע מן החייב לפרוע את חובו בזיבורית.
503הריטב"א הוא אמנם מתלמידי תלמידיו של הרמב"ן ,אך דומה שבעניין גבייה מיורשים ומלקוחות הוא מסכים
דווקא עם שיטת התוספות ,ראה ריטב"א ,לעיל ,הערה .481
-86-
ריבוי חייבים במשפט העברי
שאינו יכול לגבות את חובו מקרקע עידית של החייב כשיש לו בינונית ,ובמקרה זה עליו לגבות
דווקא מן הלוקח השני.
(ב) לדעת רש"י ,504מכיוון ששמעון ,הלוקח הראשון ,קנה את כל שדותיו של ראובן החייב ,הוא
עומד במקומו ,ולכן אם הנושה יתבע ממנו 505את פרעון חובותיו של החייב אין הוא רשאי לדחות
אותו ללוי ,הלוקח השני ,על אף שהלוקח השני מחזיק בבינונית שעליה עיקר השעבוד .דומה שזו
גם כוונת הרא"ש ,506ששם בפיו של הנושה את הטענה כלפי הלוקח הראשון" :את בעל דין דידי
[=שלי] ,כי לקחת שיעבודי מראובן ,ואתה הרחקת שיעבודי ומכרת ללוי ,איני רוצה לטרוח וללכת
אחרי לוי" .507אולם ,אם הנושה רוצה לגבות מן הלוקח השני ,הלה לא יוכל להתחמק ממנו בטענה
שהמקרקעין שבידי הלוקח הראשון הן כ"נכסים בני חורין" וכלל הוא ש"אין נפרעין מנכסים
משועבדים במקום שיש נכסים בני חורין" ,508משום שהאמת היא שמשעה שנמכרו נכסים אלו על
ידי החייב (לשמעון) ,שוב אינם בני חורין.509
504לעיל ,הערה .493וראה גם בית הבחירה ,בבא קמא ח ע"ב ,ד"ה ראובן.
505הנושה מעדיף לעיתים לגבות את חובו ד ווקא משמעון הלוקח הראשון ,אף אם בידו קרקע זיבורית בלבד ,כי ייתכן
ש"לוי קשה לי ואתה נוח הימנו" ,ראה בית הבחירה ,שם.
506רא"ש ,בבא קמא ,פרק א ,סימן ד.
507ראה :ש"ך ,חו"מ ,סימן קיט ,ס"ק ג; חזון איש ,בבא קמא ,סימן ג ,אות ג ,ד"ה והנה בזבן; חידושי רבי שמואל
(רוזובסקי) בבא קמא ,סימן ט ,אות ג ,ד"ה וכ"ת; משנת רבי אהרן (קוטלר) ,בבא קמא ,סימן ו ,אות ג ,שטענת
"הרחקת שיעבודי" כלפי הלוקח הראשון מבוססת על כך שהלוקח הראשון שלקח את כל קרקעותיו של החייב עומד
במקומו ,ודעת הרא"ש זהה לפיכך לדעת רש"י .אולם השווה :אור לציון (אבא-שאול) ,כתובות ,חלק ב ,ירושלים
תשס"ז ,סימן רפ ,אות ג; מילי דנזיקין (טוקצינסקי) ,בבא קמא ,חלק א ,ירושלים תשס"ו ,עמ' קסג; מנחת יהודה
(ליפקוביץ) ,בבא קמא ח ע"ב ,אות נט ,שטענת "הרחקת שעבודי" היא טענה נזיקית .אולם ,לא ברור מהו הנזק שנגרם
לנושה כתוצאה מהעברת הבעלות בקרקע הבינונית לידי לוי הלוקח השני ,ומדוע יש להטיל על שמעון לפצות אותו
(ואף אם לוי אינו אדם נוח ,הרי שמעון לא פשע בכך שמכר לו מקרקעין) .נציין ,שלמרות הקושי בהסבר זה ,אם
התביעה נגד שמעון היא נזיקית ,מובן מדוע יש שמעלים את האפשרות שהנושה רשאי לגבות מקרקע עידית שביד
שמעון ,וזאת גם אם שמעון מחזיק מלבד העידית גם קרקע זיבורית (ראה תפארת שמואל ,בבא קמא ,פרק ראשון,
אות ו ,בהסבר דעת רש"י) ,שכן "הניזקין שמין להן בעידית" (ראה לעיל ,ליד ציון הערה .)447אולם ראה אורים
ותומים ,סימן קיט ,תומים ,ס"ק ט ,שהגבייה משמעון על פי טענת "הרחקת שעבודי" היא תקנה משום "נעילת דלת
בפני לווין" ,שכן אם הנושה יחשוש שהוא ייאלץ לכתת רגליו בין לקוחות רבים הוא יימנע מלהלוות (בדומה למה
שתקנו שבעל חוב בבינונית "כדי שלא תנעול דלת בפני לווין" ,על אף שמן התורה דינו בזיבורית .ראה :גיטין מט ע"ב;
רמב"ם ,הלכות מלוה ולוה ,פרק יט ,הלכה א ) .ומכאן הוא מסיק שאם החוב הוא כתובת אישה ,בה לא תקנו תקנות
"כדי שלא תנעול דלת בפני לווין" (גיטין ,שם) ,טענת "הרחקת שעבודי" לא תישמע.
ראה ים של שלמה ,בבא קמא ,פרק א ,סימן יז ,שלדעת הרא"ש בדרך כלל הנושה אינו זכאי לגבות את חובו מן
הזיבורית אלא רק מן הבינונית (ראה לעיל ,הערה ,) 502ולכן הוא צריך למצוא נימוק מיוחד מדוע במקרה זה זכותו
של הנושה לגבות משמעון אף מן הזיבורית .אולם ,מהרש"ל עצמו מסתייג מטעמו של הרא"ש ,וזה לשונו" :אין לנו
חלק בטעמו של הרא"ש הרחקת שעבודי כו' .ומניין לנו לבדות סברא מעצמינו בלי ראיה?".
508לעיל ,ליד ציון הערה .450
509א .כפי שציננו לעיל ,הערה ,497אם לוי הלוקח השני קנה בינונית אך נשארה קרקע בינונית אחרת ביד שמעון
הלוקח הראשון ,הנושה אינו רשאי לגבות את חובו מלוי .כאן הטעם הוא ששמעון עומד במקום ראובן ,ולכן לוי יכול
להתחמק מן הנושה בטענה "הנחתי לך מקום לגבות הימנו" .כך עולה מדברי רב האי גאון ,ספר המקח והממכר ,בני
ברק תשנ"ד ,שער כו ,ד "ה השמיני (עמ' רפח) ,ושער כז ,אות יא (עמ' ש)" :דאמר רבא :כדרך שתקנו בלוקח ראשון כך
תקנו בלוקח שני" ,כלומר ,שתקנת "אין גובים מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים בני חורין" שנאמרה ביחס
ללוקח הראשון (שמעון) ,חלה גם כלפי הלוקח השני (לוי) ,ולא ברור כיצד מתיישבים הדברים עם הקביעה שהנכסים
-87-
ריבוי חייבים במשפט העברי
לדברי רש"י ,מכיוון ששמעון הלוקח הראשון עומד במקום ראובן החייב ,אם הוא שייר בידו רק
קרקע עידית ,רשאי הנושה לגבותה ממנו ,510כשם שהיה רשאי לגבותה מראובן החייב .אולם ,אם
שמעון הלוקח הראשון שייר בידו עידית וזיבורית ,רשאי הנושה לגבות ממנו מן הזיבורית בלבד,511
שכן גם מראובן החייב עצמו לא היה הנושה רשאי לגבות עידית במקרה זה.512
שביד שמעון הלוקח הראשון אינם בני חורין ,וכפי שהעיר בתוספות תלמיד רבנו תם ורבנו אליעזר ,שיטת הקדמונים,
ניו יור ק תשל"ז ,בבא קמא ח ע"ב ,ד"ה ולא אמרן" :ותימה היא ,דהשתא [=שעכשיו] שמעון הוי קצת כבעלים
הראשונים וקצת לא הוי כבעלים הראשונים .דבששייר בינונית דכוותה [=שכמוה] גבי שמעון אז עבדינן ליה [=עושים
(מחשיבים) אותו] כבעלים ,ומצי אמר ליה' :הנחתי לך מקום לגבות הימנו' .ואם לא שייר בינונית דכוותה אצל שמעון,
אז אמרינן רצה מזה גובה רצה מזה גובה ,ואינו יכול לומר לוי' :הנחתי לך מקום' .והשתא דאי הוי שמעון כבעלים,
לעולם לוי הוה מצי לדחותו אצל שמעון אף על גב דלא שייר בינונית ,דהא אין נפרעין מנכסים משעובדים במקום שיש
שם בני חורין אפילו הן זיבורית ,אלא ודאי שמעון קצת לא הוי כבעלים כדפרישית" .אולם ראה תוספות :כתובות צב
ע"ב ,ד"ה אבל; בבא קמא ח ע"ב ,ד"ה מ צי ,שלשון התלמוד אינה דווקנית ,והכוונה היא שהלוקח השני רכש את כל
זכויותיו של הלוקח הראשון בשדה ,וכשם שהלוקח הראשון יכול היה לבחור מאיזו בינונית לפרוע את החוב ,כך גם
זכאי הלקוח השני .על הסבר זה יש לתמוה ,מדוע אם כן שמעון הלוקח הראשון אינו יכול לדחות את הנושה לבינונית
של לוי ,כי הלוא גם הוא לא איבד את זכותו לדחות את הנושה מבינונית אחת לבינונית אחרת .לנפקות בין גישת רש"י
לבין גישת התוספות ,ראה קצות החושן ,סימן קז ,ס"ק י.
ב .לעיל ,הערה ,496הבאנו שלדעת רש"י אם השדות לא נמכרו לשמעון בבת אחת ,על הנושה לגבות את הקרקע
האחרונה שמכר החייב ללוקח הראשון .בהבנת דברי רש"י נחלקו הראשונים :לדעת התוספות (שם) ,דין "רצה מזה
גובה ,רצה מזה גובה" אינו חל כאשר הלוקח הראשון לא קנה את השדות בבת אחת ,ולכן אם הלוקח השני קנה את
השדה האחרונה שקנה הלוקח הרא שון ,הנושה יגבה אותה ממנו אף אם היא עידית .לעומת זאת ,לדעת רבי בצלאל
אשכנזי ,שיטה מקובצת ,שם ,במקרה זה רשאי הנושה לגבות מן הלוקח הראשון או מן הלוקח השני לפי בחירתו .את
עמדתו זו מנמק רבי בצלאל אשכנזי בכך שהלוקח הראשון עומד במקום החייב ,ולכן רשאי הנושה לגבות ממנו אם
חפצו בכך .ובלשונו" :מיהו [=אמנם] ,לא מיקרי לוקח גמור כי אם לוי [הלוקח השני] ,דשמעון [הלוקח הראשון] כיון
דקנה כל השדות הרי נכנס תחת ראובן והרי הוא כמו הלוה עצמו ובמקומו הוא עומד ,ותקנתא דלוי דהוא הלוקח
הגמור בעינן למעבד [=צריכים אנו לעשות] ,ולא תקנתא דשמעון אף על גב דהוי לוקח ראשון" .אולם לא ברור כיצד
מתיישב הסברו זה בדעת רש"י עם דברי רש"י עצמו ,שהנכסים שבידי הלוקח הראשון אינם נכסים בני חורין.
510רש"י ,כתובות צב ע"א ,ד"ה רצה מזה גובה (ראה ביאור הגר"א ,חו"מ ,סימן קיט ,ס"ק ב" :דלשון 'רצה' הוא
במקום שיש לו טובה יותר וע"כ צ"ל דגובה מעידית של שמעון" .וראה גם חידושי הרי"מ ,כתובות צב ע"א ,ד"ה אמר
רבה) .וראה שיטה מקובצת ,כתובות צב ע"א ,ד"ה נמצא ,בשם רבנו יונה מגירונדי" :נמצא לשיטת רש"י ורבינו האיי
גאון ,כי אמרינן רצה מזה גובה רצה מזה גובה ,פירושו כל היכא [=כל היכן] דעדיפא ליה לבעל חוב טפי -גבי :אי
עדיפא ליה למגבי משמעון ,דאיכא גביה [=שיש אצלו] עדית ,גבי מניה; ואי עדיפא ליה טפי למגבא מלוי ,כגון דאיכא
גבי לוי בינונית וגבי שמעון זיבורית ,גבי מלוי" .וראה עוד :ספר המקח והממכר ,לעיל ,הערה ;509ספר התרומות,
שער ד ,חלק ז ,אות ב .אולם השווה רש"י ,בבא קמא ח ע"ב ,ד"ה רצה (השני) ,ממנו עולה שהנושה רשאי לגבות
משמעון זיבורית בלבד .וראה פני יהושע ,כתובות צב ע"א ,ד"ה רש"י ד"ה רצה ,שמיישב שרש"י מעמיד את הסוגיה
בבבא קמא במקרה שלשמעון קרקע עידית וזיב ורית (כהמשך לסוגיה הקודמת) ,שאז רשאי הנושה לגבות זיבורית
בלבד ,ואילו את הסוגיה בכתובות מעמיד רש"י במקרה ששמעון שייר בידו קרקע עידית בלבד ,ואז רשאי הנושה
לגבות אותה.
511ראה מאירי ,לעיל ,הערה .504וראה גם רא"ש ,לעיל ,הערה .506
512הסבר אחר להבחנה בין גבייה מיורשים ומלקוחות (גבייה לפי החלק היחסי) לבין המקרה דידן ("רצה מזה גובה
רצה מזה גובה") מביא הרב שלמה זלמן אוירבך ,ראה מנחת שלמה ,בבא קמא ,חלק א ,ח ע"ב ,ד"ה שם אמר רבא,
שמבחין בין גבייה על פי עילת חיוב אחת לבין גבייה על פי עילות חיוב שונות .הגבייה מיורשים או מלקוחות נובעת
מעילת חיוב אחת (כולם חייבים לפרוע את חובו של המוריש או המוכר) ,ועל כן על הנושה לגבות מכל אחד את חלקו
היחסי .לעומת זאת ,הגבייה מן הלקוח הראשון והשני נובעות מעילות חיוב שונות ,ולכן הנושה רשאי לגבות מכל אחד
-88-
ריבוי חייבים במשפט העברי
ההבדל בין רש"י והריטב"א יבוא אפוא לידי ביטוי כשהלוקח הראשון מכר קרקע בינונית והותיר
בידו רק קרקע עידית :לפי רש"י ,רצה הנושה גובה מן העידית שבידי הלוקח הראשון או מן
הבינונית שבידי הלוקח השני; לפי הריטב"א ,הנושה גובה רק מן הבינונית שבידי הלוקח השני.
השולחן ערוך מביא חריג זה ,ומאמץ את שיטת רש"י:513
ראובן שמכר כל שדותיו לשמעון ,בבת אחת ,וחזר שמעון ומכר שדה אחת ללוי ,והיא בינונית,
ולא נשאר בינונית אחרת ביד שמעון ,ובא בעל חוב לגבות ,רצה גובה מבינונית שביד לוי ,רצה
גובה ממה שביד שמעון .אפילו לא נשאר בידו אלא עידית ,יכול לגבות ממנה .במה דברים
אמורים שגובה מלוי ,כשלקח בינונית .אבל אם לקח עידית או זיבורית ,אינו יכול לגבות
ממנו …וכן אם נשאר בינונית ביד שמעון ,אינו יכול לגבות מלוי ,אפילו אם לקח בינונית.514
העולה מן המקובץ ,שהכלל הוא שעל הנושה לגבות מכל מחזיק במקרקעין ,יורש או לקוח ,את
חלקו היחסי בחובו של החייב ,ורק במקרה חריג מצאנו שהנושה רשאי לבחור לגבות את חובו
מאחד מן המחזיקים ,לפי בחירתו.
.5ריבוי חייבים -הכלל המשפטי
א.
פתיחה
עד עתה סקרנו את ההסדרים השונים העולים מן התלמודים ומן הפוסקים בעניינם של כמה
חייבים החבים בחיוב אחד .בדברים שלהלן נבקש לבחון האם ההסדרים שראינו עולים בקנה אחד
עם עמדת החוק ,ולפיה החייבים בחיוב אחד חזקה שהם חבים יחד ולחוד ,כשהמשמעות העיקרית
לכך היא שהנושה רשאי לתבוע מכל חייב לפי בחירתו את מלוא החיוב .515לשם כך נבקש תחילה
לבחון האם המקרים שנדונו אכן עונים על הגדרת "חיוב אחד" ,היינו האם במקרים אלו החייבים
אכן חבים כלפי הנושה לספק את אותו אינטרס או לפצות בשל אותו נזק.516
את מלוא החיוב .ובלשונו" :וצריך לחלק [בין גבייה מיורשים לבין מקרה דידן] שכאן יש סיבה בפני עצמה לגבות מכל
אחד ,שכיון שהבינונית ביד לוי לחוד יכול לגבות כל חובו מלוי ,וכמו כן יכול לגבות כל חובו משמעון מפני שיש לו
טענה ד'את בעל דברים דידי דשקלת [=שלקחת] כל נכסי ראובן '" .אולם על דבריו יש להעיר שבשני המקרים עילת
החיוב היא אחת – על המחזיק במקרקעין לפרוע את חובו של המוריש או המוכר ,ולא ברור מדוע ההבדל בסיבה
שבגללה המחזיק עומד במקום החייב צריכה להשפיע על הסדרי גביית החוב.
513שולחן ערוך ,חו"מ ,סימן קיט ,סעיף א.
514וראה דרוש וחידוש רבי עקיבא איגר מכתב יד ,ירושלים תשנ"א ,הגהת שולחן ערוך ,חו"מ ,סימן קיט ,סעיף א,
ד"ה יש לעיין ,שכך הדין גם ביורש שמכר את הקרקע הזיבורית שירש לאדם אחר (בגבייה מן היורשים ,הנושה גובה
תמיד מן הזיבורית .ראה :משנה ,גיטין ה ,ב; רמב"ם ,לעיל ,הערה ;510שולחן ערוך ,חו"מ ,סימן קיח ,סעיף יח),
שהנושה רשאי לגבות את חובו מן הבינונית או העידית שביד היורש או מן הלקוח ,לפי בחירתו .והשווה קצות החושן,
סימן קז ,ס"ק י.
515ראה לעיל ,ליד ציון הערה .17
516בהתאם להגדרה שמוצע להוסיף בהצעת חוק דיני ממונות ,התשע"א ,2011-סעיף (76א)" :חייבים חבים בחיוב
אחד אם הם חייבים כלפי הנושה לספק את אותו אינטרס או לפצות בשל אותו נזק".
-89-
ריבוי חייבים במשפט העברי
להלן נראה ששאלה זו שנויה במחלוקת בין הפוסקים ,כפי שעולה בעיקר מניתוח גישותיהם
השונות בעניין חלוקת האחריות בין מעוולים יחד .בהנחה שהחייבים חבים ב"חיוב אחד" תעלה
השאלה העיקרית ,כיצד מתחלק התשלום בין החייבים.
לעיל 517הבאנו את דעתו של רבי נתן בעניין מעוולים יחד ,ולפיה הניזוק חייב לנסות לגבות מכל
מעוול את חלקו היחסי ,ורק אם לא ניתן לגבות מאחד מן המעוולים את חלקו בפיצוי ,ישלמו
המעוולים האחרים גם את חלקו .כפי שראינו ,518רבי נתן לא קבע באופן מפורש את הכלל
המשפטי האמור .רבי נתן קבע שכאשר שור תם דחף שור אחר לבור ,בעל השור התם משלם רבע
נזק ובעל הבור שלושה רבעים .התלמוד מבקש לתת פשר לקביעתו של רבי נתן ,לפיה בעל הבור
משלם שלושה רבעים מן הנזק ,והוא מתלבט בשאלה המקדמית האם לדעת רבי נתן יש לייחס לכל
מעוול את מלוא האחריות לנזק ("כוליה היזיקא עבד") או רק את חלקו היחסי ("פלגא היזיקא
עבד") .לדעת האמורא רבא ניתן לפרש את דינו של רבי נתן לפי כל אחד מצדדי הספק .וכך לשון
התלמוד:519
ובתם [שדחף לבור ,שלדעת רבי נתן בעל הבור משלם שלושה רבעים ובעל השור רבע] מאי
קסבר [=מה סבר (רבי נתן)] ? אי קסבר :האי כוליה הזיקא עבד והאי כוליה הזיקא עבד ,האי
משלם פלגא והאי משלם פלגא [=אם הוא סבור שכל מעוול עשה את כל ההיזק ,היה צריך
לפסוק שכל מעוול ישלם מחצית הנזק]; ואי קסבר :האי פלגא הזיקא עבד והאי פלגא הזיקא
עבד ,בעל הבור משלם פלגא ובעל השור רביע ,ואידך ריבעא מפסיד [=ואם הוא סבור שכל
מעוול עשה רק חצי הנזק ,היה צריך לפסוק שבעל הבור משלם חצי הנזק ,בעל השור רבע
הנזק ,והניזוק מפסיד רבע].
אמר רבא :רבי נתן דיינא הוא ונחית [=ויורד] לעומקא דדינא .לעולם קסבר :האי כוליה
הזיקא עבד והאי כוליה הזיקא עבד .ודקא קשיא לך :לשלם האי פלגא והאי פלגא ,משום
דאמר ליה בעל השור לבעל הבור" :שותפותאי מאי אהניא לי [=השותפות מה הועילה לי]"?.520
איבעית אימא ,לעולם קסבר :האי פלגא הזיקא עבד והאי פלגא הזיקא עבד ,ודקא קשיא לך:
בעל הבור משלם פלגא ובעל השור משלם רביע ,ואידך ריבעא נפסיד? משום דאמר ליה בעל
517ליד ציון הערה 249ואילך.
518שם.
519בבא קמא נג ע"א.
520א .לפירוש טענה זו ראה :רש"י ,שם ,ד"ה שותפותאי; רשימות שיעורים (סולובייצ'יק) ,בבא קמא יג ע"א ,אות ג.
וראה קובץ ביאורים (וסרמן) ,בבא קמא ,פרק ה ,אות מב ,שתמה על טענה זו" :לא הבנתי הטעם הזה .מאי איכפת לן
[=לנו] אי לא אהניא ליה שותפותיה ,כיון שעשה כל ההיזק למה לא ישלם כולו? וצ"ע" .וראה ישראל אומן" ,תגובה
בענין מי שהיה נשוי שלוש נשים" ,המעין נ(ב) (תש"ע) עמ' ,3בעמ' .8לדבריו ,חלוקת הפיצוי בין המעוולים נעשית על
פי עיקרון "שניים אוחזין בטלית" ,ולפיו חולקים רק את הסכום הנתון למחלוקת .לכן ,בעל הבור ישלם לבדו את
מחצית הנזק ,שבה הוא מודה שהוא חייב לבדו .את המחצית השנייה ,הנתונה במחלוקת ,יחלקו ביניהם בעל השור
התם ובעל הבור בשווה ,ונמצא שבעל הבור משלם שלושה רבעים ובעל השור התם רבע.
ב .בכתבי יד מינכן ,המבורג ופירנצה הגירסה היא "תמותאי ושותפותאי מאי אהנו לי" .לביאור הדברים ראה :חידושי
הרשב"א ,בבא קמא נג ע"א ,ד"ה ודייקינן; שיטה מקובצת ,שם ,בשם תלמיד הר"פ ,ד"ה אלא תמותאי; פירוש רבנו
יהונתן מלוניל זצ"ל ,שם; בית הבחירה למאירי ,שם ("שהרי תמותו מנכה לו עד חצי נזק ,ושותפו מנכה לו עד רביע");
אוצר מפרשי התלמוד ,ירושלים תשמ"ה ,בבא קמא ,חלק ב ,עמ' תתצד-תתצז.
-90-
ריבוי חייבים במשפט העברי
השור לבעל הבור :אנא תוראי בבירך אשכחיתיה ,את קטלתיה [=אני את שורי מצאתי בבורך,
אתה הרגת אותו] ,מאי דאית לי לאשתלומי מהיאך משתלמנא ,מאי דלית לי לאשתלומי
מהיאך משתלמנא ממך [=מה שאני יכול לגבות מבעל השור אני גובה ממנו ,ומה שאיני יכול
לגבות ממנו אגבה ממך].521
התלמוד אינו מכריע במפורש בשאלה האם כל מעוול אחראי לחלקו היחסי בלבד ("פלגא היזקא
עבד") או אחראי לכל הנזק ("כוליה היזקא עבד") .הכרעה זו חשובה ,שכן רק לפי הגישה שכל
מעוול אחראי לכל הנזק עניין לנו בסוגיה זו בריבוי חייבים (משום שרק כך ניתן לראותם כמי
שחבים בחיוב אחד) .הראשונים מבקשים להסיק מתוך סוגיות אחרות מהי הכרעת התלמוד בעניין
זה .נציין שתיים מהן:
א) סוגיה אחת דנה בשור המיועד לקרבן שלמים שהזיק .בקרבן שלמים ,חלק מן הבשר מוקרב על
המזבח וחלקו האחר נאכל על ידי הכהנים ובעלי הקרבן .522שור של הקדש פטור מחבות נזיקית,523
ולכן על חלק המזבח שבשור השלמים לא חלה חבות נזיקית .רבי אבא 524קובע שכאשר השור
המזיק הוא שור שמיועד לשלמים ,הניזוק יכול לגבות רק את הנזק המיוחס לחלק החולין שבשור,
ואילו את הנזק המיוחס לחלק ההקדש שבשור מפסיד הניזוק .התלמוד מציין ,שגם רבי נתן,
שסבור שאם לא ניתן לגבות מזה גובה מזה ,מודה לדינו של רבי אבא ,שכן דינו של רבי נתן בעניין
שור שדחף את חברו לבור מבוסס על טענת "אנא תוראי בבירך אשכחיתיה" ,525וטענה זו לא ניתנת
להיאמר בשור של שלמים שהזיק.526
התלמוד אינו מציין במפורש על פי איזו מן הגישות נאמרו הדברים .עם זאת ,השימוש בטענת
"אנא תוראי בבירך אשכחיתיה" יש בו כדי לרמז שהתלמוד מעדיף לכאורה את הגישה לפיה כל
521לדעת תוספות ,בבא קמא יג ע"א ,ד"ה אנא ,סברת "אנא תוראי בבירך אשכחיתיה" מצומצמת לנזקי בור בלבד.
והשווה :מלחמות ה' ,בבא קמא כג ע"ב (בדפי הרי"ף) ,ד"ה וכתב עוד; שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס קרימונה),
סימן ז [=דפוס פראג ,סימן צג; דפוס לבוב ,סימן שיד]; הגהות מיימוניות ,הלכות נזקי ממון ,פרק יב ,הלכה יט ,אות
ג ,שסברת "אנא תוראי וכו'" נאמרה בכל סוגי המזיקים .וראה אוצר מפרשי התלמוד ,בבא קמא ,חלק ב ,עמ' תקטז-
תקיז.
522ראה :ויקרא ג ,א-ה; שם ז ,יא-יח; משנה ,זבחים ה ,ז.
523ראה רמב"ם ,הלכות נזקי ממון ,פרק ח ,הלכה א.
524בגרסה שלפנינו בעל המימרה הוא האמורא רבי אבא .וראה דקדוקי סופרים ,מינכן תרמ"ב ,בבא קמא יג ע"ב,
ושם בהערה נ ,שברוב כתבי היד הגרסה היא "רבא" ,וכך גם גרסתו של בעל המאור (הלן ,הערה ,546וראה להלן,
הערה .)550
525ראה לעיל ,ליד ציון הערה .521
526וזה לשון התלמוד" :אמר רבי אבא :שלמים שהזיקו -גובה מבשרן ואינו גובה מאימוריהן [=החלקים העולים על
המזבח] .פשיטא ,אימורין לגבוה סלקי [=עולים לקרבן]?! לא צריכא ,לגובה מבשרן כנגד אימורים [כלומר ,חידושו של
רבי אבא בוא שגם מה שלא ניתן לגבות מחלק האימורין אין לגבות מחלק החולין] .אליבא דמאן [=לפי מי]? …איבעית
אימא רבי נתן ,התם [=שם (בשור שדחף לבור)] הוא דאמר ליה בעל שור לבעל הבור :אנא תוראי בבירך אשכחתיה,
מאי דלית לי לאשתלומי מהיאך משתלימנא מינך ,אבל הכא מי מצי אמר [=וכי יכול (הניזוק) לומר] :בשר אזיק,
אימורין לא אזיק?"
-91-
ריבוי חייבים במשפט העברי
מעוול אחראי לחלקו ,527שכן סברה זו מוזכרת בתלמוד כדי ליישב את דינו של רבי נתן עם הגישה
שכל מעוול אחראי לחלקו .528כפי שנראה להלן ,לא כל הפוסקים מסכימים לראיה זו.529
ב) סוגיה מרכזית אחרת ממנה מבקשים הראשונים להסיק כיצד מכריע התלמוד בין הגישות
שהועלו בהסבר דעתו של רבי נתן היא סוגיה העוסקת בשאלת חלוקת האחריות הנזיקית בין שור
של חולין ושור פסולי המוקדשין שנגחו יחד (הכוונה לשור הקדוש בבכורה שנפל בו מום ובכך נפסל
לקרבן אף שלא יצא לגמרי מקדושתו ,ועל אף שהשור פסול לקרבן ,בעליו פטור מחבות נזיקית
כדין שור של הקדש .)530בעניין זה ,מביא התלמוד 531את מחלוקתם של אביי ורבינא:
שור ושור פסולי המוקדשין שנגחו ,אביי אמר[ :בעל שור החולין] משלם חצי נזק ,רבינא אמר:
משלם רביע נזק.
התלמוד מבאר ,שאביי ורבינא עוסקים בשוורים תמים ,והמחלוקת בין אביי ורבינא נגזרת מן
המחלוקת שראינו לעיל 532בין חכמים (רבנן) לרבי נתן" :הא [=זה (רבינא)] כרבנן ,והא [=וזה
(אביי)] כרבי נתן" .כלומר ,שני השוורים שנגחו הם כאמור שוורים תמים ,ולפיכך זכאי הניזוק
לפיצוי בגובה חצי נזק בלבד ,אלא שבעליו של שור פסולי המוקדשין פטור בדין מלשלם .לדברי
רבינא ,המבוססים על שיטת חכמים ,מפסיד הניזוק; ואילו לדברי אביי ,המבוססים על שיטת רבי
נתן ,ישלם בעל שור החולין גם את חלקו של בעל שור פסולי המוקדשין .אפשרות אחרת שמעלה
התלמוד היא שדברי אביי ורבינא מבוססים שניהם על דעת חכמים ,אלא שאביי עוסק בשור מועד,
ואילו רבינא עוסק בשור תם.
הסוגיה ממשיכה ומבארת בדרך דומה גירסה אחרת בדברי אביי ורבינא ,ולפיה "אביי אמר :חצי
נזק .רבינא אמר :כוליה נזק" .אפשרות אחת היא להסביר שאביי ורבינא עוסקים בשור מועד,
אלא שדברי אביי מבוססים על דברי חכמים ודברי רבינא מבוססים על דברי רבי נתן ,והאפשרות
האחרת היא להסביר שדברי שניהם מבוססים על דברי רבי נתן ,אלא שאביי עוסק בשור תם ואילו
רבינא עוסק בשור מועד.
התלמוד אינו מציין האם סוגיה זו מתבססת על הגישה לפיה כל מעוול אחראי על כל הנזק או על
הגישה לפיה כל מעוול אחראי על חלקו בלבד .בעניין זה נחלקים הראשונים ,וכפי שנברר להלן.
527אולם ראה שו"ת מהר"ם מרוטנבורג ,לעיל ,הערה ,521שהתלמוד בסוגית שלמים שהזיקו מביא את סברת "אנא
תוראי בבירך אשכחתיה" בדרך דיחוי בעלמא ,ואין להסיק אפוא מן הסוגיה שהתלמוד מכריע כדעה שכל מעוול
אחראי לחלקו בלבד.
528כפי שראינו לעיל ,ליד ציון הערה .521
529ראה להלן ,ציון .554
530ראה :רש"י ,בבא קמא נג ע"ב ,ד"ה ה"ג; תוספות ,שם ,ד"ה שור ושור (לדיון בדעת הרמב"ם ,ראה :רמב"ם,
הלכות נזקי ממון ,פרק יב ,הלכה כא; ראב"ד ,שם ,הלכה יז; מגדל עוז ,שם; מהרי"ט אלגזי ,בכורות ,פרק ד ,אות ל,
ד"ה שו"ר דלפי).
531בבא קמא נג ע"ב; רמב"ם ,הלכות נזקי ממון ,פרק יב ,הלכה כא.
532ליד ציון הערה .249
-92-
ריבוי חייבים במשפט העברי
ב.
גישה א :לכתחילה יש לתבוע מכל החייבים
לדעת התוספות ,533בהחלת דינו של רבי נתן על שני שוורים שהזיקו ,מאמץ התלמוד את הגישה
שכל מעוול אחראי על כל הנזק ("כוליה היזיקא עבד") ,שאם לא כן לא ייתכן שמעוול אחד יישא
בנזקו של מעוול אחר .ובלשונם:
ונראה לר"י ,דאביי ורבינא סבירא להו "האי כוליה הזיקא עבד ,והאי כוליה הזיקא עבד" ,דאי
סבירא להו "פלגא נזקא עבד" ,למה יאמר רבי נתן ד"כי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם
מהאי"?
ונדגיש ,לדעת התוספות סברת "אנא תוראי בבירך אשכחיתיה" ,לפיה גם כאשר מעוול אחראי רק
לחלק מן הנזק הוא עלול לשלם את כולו ,ייחודית לנזקי בור ,534ולא ניתנת להיאמר בעניינם של
שני שוורים שנגחו .ואם כן ,הסיבה לכך שבעליו של שור החולין (התם) משלם את מלוא מחצית
הנזק היא בהכרח שהוא אחראי לכולו.535
התוספות מוכיחים את דעתם זו מכך שהתלמוד אינו מעלה כלל את האפשרות להעמיד את
מחלוקת אביי ורבינא במחלוקת בין שתי הגישות בהבנת דינו של רבי נתן ,כך שאביי סבור כגישה
שכל מעוול אחראי לכל הנזק ,ורבינא סבור כגישה שכל מעוול אחראי על חלקו:
ולא קאמר [התלמוד] "הא והא [=זה וזה (אביי ורבינא)] כרבי נתן ,הא [=זה (רבינא)] כמאן
דאמר פלגא נזקא עבד ,והא [=וזה (אביי)] כמאן דאמר כולה נזקא עבד" ,משום דנראה לו
לגמרא טעם ראשון שאמר רבא עיקר דהא כולה נזקא עבד ,ולהכי מוקי כולהו כוותיה [=ולכן
מעמיד את כולם כמותו].536
הווה אומר ,לשיטת התוספות הדין "אי ליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי" מתאים רק
לגישה הרואה כל מעוול כאחראי לכל הנזק ,ועם זאת לכתחילה על הניזוק לתבוע מכל אחד מן
המעוולים את חלקו היחסי .ואילו לגישה הרואה בכל מעוול אחראי על חלק מן הנזק ,אף רבי נתן
מודה שאין לגבות ממעוול אחד את חלקו של המעוול האחר .ומכיון שנפסק להלכה כשיטת רבי
נתן שאם הניזוק אינו יכול לגבות את הפיצוי מזה הוא גובה מזה ,אות היא שהתלמוד רואה בכל
מעוול כאחראי על כל הנזק.537
533תוספות ,בבא קמא נג ע"ב ,ד"ה הא.
534ראה המקורות לעיל ,הערה .521
535וראה גם חידושי הרשב"א ,בבא קמא נג ע"ב ,ד"ה מדאביי.
536וראה גם שיטה מקובצת ,בבא קמא נג ע"ב ,ד"ה ולכאורה משמע (בשם תוספות שאנץ).
537ראה שו"ת תורת חיים (מהרח"ש) ,חלק א ,סימן מב ,ד"ה אבל מ"מ ,שכך גם דעת הרמב"ם .את דבריו הוא מוכיח
מפסקו של הרמב"ם ,לעיל ,הערה " :531וכן שור של הדיוט ושור פסולי המוקדשין שנגחו כאחד ,אם תם הוא זה של
הדיוט ,משלם חצי נזק ,ואם מועד ,נזק שלם ,שהניזק אומר לו :כל שאני יכול להוציא מזה אני מוציא והשאר ממך,
וזה הואיל והקדש הוא ופטור ,אתה תשלם לי הכל" .לדברי מהרח"ש ,האפשרות לגבות ממעוול אחד את חלקו של
השני מבוססת על הגישה שכל מעוול אחראי לכל הנזק" ,דלא אמרינן אי לית ליה משתלם מאידך ,אלא דוקא במקום
דהאי כולי היזקא עבד" .אמנם ,מפסקו של הרמב"ם ,הלכות נזקי ממון ,פרק יב ,הלכה יט ,בעניין שור שדחף לבור
ניתן להוכיח לכאורה שהוא פוסק שכל מעוול אחראי לחלקו בלבד ,שכן הוא מביא את סברת "אנא תוראי בבירך
אשכחיתיה ,וזה לשונו" :שור שדחף בהמה לתוך הבור ומתה ,אם מועד הוא ,בעל הבור משלם מחצה ובעל השור
מחצה ,ואם תם הוא ,בעל השור משלם רביע מגופו ובעל הבור משלם שלשה חלקים מן היפה שבנכסיו ,שבעל הנבלה
-93-
ריבוי חייבים במשפט העברי
מהר"ם מרוטנבורג נוטה גם הוא לפסוק כשיטת התוספות שמעוול יתחייב לשלם את מלוא הנזק
רק לפי הגישה שכל מעוול אחראי לכל הנזק" :וכל היכא דליכא לאשתלומי מהאי לשתלם מהאי
כיון דהאי כוליה היזיקא עבד והאי כולה היזיקא עבד" .538זאת ועוד ,לשיטת מהר"ם מרוטנבורג
אין להבחין בין סוגים שונים של חיובים (חיוב רצוני או חיוב לא רצוני) ,ועל כולם חל אותו ההסדר
המשפטי .כפי שראינו לעיל ,539מהר"ם מרוטנבורג סבור שהכלל "אי ליכא לאישתלומי מהאי
משתלם מהאי" שנאמר במעוולים ,חל גם בחיובים רצוניים .לשון אחר ,הסברו של רבא בדעת רבי
נתן בתלמוד הבבלי "אי ליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי" שנאמרה בעניין מעוולים אינו
אלא ניסוח אחר לדינו של רבי יוסי "אינון אחראין וערבאין זה לזה" שנאמר בתלמוד הירושלמי
בעניין לווים .540וכך פוסק מהר"ם מרוטנבורג בעניינם של שני לווים:541
אף על גב דגרסינן בירושלמי דשבועות "הדא אמרה שנים שלוו מן האחד אחראין וערבאין זה
לזה" ,הני מילי כשאין לאחד מהן לשלם חלקו ,חייב השני לשלם עבורו ,דכי ליכא לאישתלומי
מהאי מישתלם מהאי .אבל כשיש לכל אחד ממון לשלם חלקו ,יש לתבוע לכל אחד חלקו .דעד
כאן לא פליגי ר' נתן ורבנן פ' שור שנגח את הפרה בשור שדחף את חבירו לבור ,אלא היכא
דליכא לאישתלומי מהאי ,אבל היכא דמצי לאישתלומי מכל חד וחד מנתיה ,משתלם מכל חד
וחד מנתיה .ושלום מאיר בר ברוך.
מדבריו אלו עולה עוד ,שהוא נוקט בגישה המרחיבה 542בהסבר דינו של רבי נתן ,ולפיה הנושה
רשאי לגבות מחייב אחד את מלוא החיוב אף אם החייב האחר חדל פרעון או מתחמק מתשלום,
ולאו דווקא כאשר הוא נהנה מפטור שבדין (ובלשונו" :הני מילי כשאין לאחד מהן לשלם חלקו,
חייב השני לשלם עבורו ,דכי ליכא לאישתלומי מהאי מישתלם מהאי .אבל כשיש לכל אחד ממון
אומר לבעל הבור פחת נבלה זו יש לי אצלך" .אולם ,לדעת מהרש"ך "לשון הרמב"ם …לאו דווקא" .והשווה לדברי
הגר"א ,להלן ,הערות .596 ,548
538שו"ת מהר"ם מרוטנבורג ,דפוס קרימונה ,סימן ז [=דפוס פראג ,סימן צג; דפוס לבוב ,סימן שיד; הגהות
מיימוניות ,הלכות נזקי ממון ,פרק יב ,הלכה יט ,אות ג].
539ליד ציון הערה .161
540מתשובת רבי יעקב מקורסן המובאת לעיל ,הערה ,138עולה שהכלל "שניהן אחראין וערבאין זה לזה" משמש את
התלמוד הירושלמי בלבד ,והתלמוד הבבלי אינו זקוק לו .שם מובאים דבריו ,ולפיהם הסדר הערבות ההדדית בין
לווים משותפים שנוי במחלוקת בין תנא ק מא ורבן שמעון בן גמליאל בעניין פרוזבול .בעל התשובה מעיר על דבריו:
"ונראה לי ,דרבן שמעון בן גמליאל קאי כירושלמי" ,כלומר שיטת רבן שמעון בן גמליאל ,לפיה ניתן לכתוב פרוזבול על
כל הלווים אף אם רק לאחד מהם יש קרקע ,תואמת את שיטת הירושלמי ,שהלווים "אחראין וערבאין זה לזה" .על פי
הסברו ,לפי שיטת הבבלי כל לווה חייב בכל החיוב ואין הסדר ערבות הדדי בין החייבים ,ולפיכך ניתן לכתוב פרוזבול
על הלווה בעל הקרקע בלבד ,כשיטת תנא קמא .מכאן ראיה לטענה המובאת בהערה הנזכרת ,שתשובה זו ,על אף
שמובאת בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג ,אינה תשובת מהר"ם ,שכן היא אינה תואמת את שיטתו של מהר"ם מרוטנבורג
שהתלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי אינם חולקים.
541שו"ת בעלי התוספות ,לעיל ,הערה .161ראה הסבר התשובה שם .וראה גם תשובות מיימוניות ,משפטים ,סימן
סג.
542ראה לעיל ,ליד ציון הערה . 275יש לציין שבדברי התוספות לא מצאנו התייחסות ישירה לשאלה זו ,אך לדעת
הגר"א ,גם תוספות נוקטים את הגישה המרחיבה ,ראה ביאור הגר"א ,חו"מ ,סימן תי ,ס"ק מח ,וראה לעיל ,הערות
.362 ,276
-94-
ריבוי חייבים במשפט העברי
לשלם חלקו ,יש לתבוע לכל אחד חלקו" .)543דומה שמסקנה זו הכרחית בשל השוואתו של מהר"ם
מרוטנבורג את דינם של חייבים רצוניים לדינם של מעוולים ,שכן בחיוב רצוני אין להעלות על
הדעת אפשרות שהחייב לא ישלם בשל פטור בדין המהותי ,544והאפשרויות היחידות של אי תשלום
הן חדלות פרעון או התחמקות מתשלום .מסקנה זו גם מתיישבת יפה עם שיטתו של מהר"ם
מרוטנבורג ,לפיה כל חייב חב במלוא החיוב ,ואין מניעה עקרונית לגבות מכל אחד מן החייבים את
מלוא החיוב ,אלא שלכתחילה על הנושה לנסות לגבות מכל חייב רק את חלקו .ומכיוון שעל כל
חייב חל מלוא החיוב ,די בכך שחייב אחד אינו משלם את חלקו מכל סיבה שהיא כדי שהנושה
יוכל לנצל את זכותו ולגבות מחייב אחד את מלוא החיוב.545
ניתן אפוא לסכם ,שלדעת התוספות ומהר"ם מרוטנבורג ,על אף שכל חייב אחראי למלוא החיוב,
לשון אחר ,שהחייבים "חבים בחיוב אחד" ,על הנושה לנסות לגבות מכל חייב את חלקו היחסי,
ורק כאשר אינו יכול לעשות זאת ,הוא רשאי לגבות את מלוא החיוב מחייב אחד.
שיטה זו עולה גם מדברי בעל המאור ,רבי זרחיה הלוי .546בעל המאור מסכים לקביעתם העקרונית
של התוספות ומהר"ם מרוטנבורג שמעוול אינו משלם יותר מחלקו ,אך מכריע הכרעה שונה
בשאלת היקף אחריותו של כל מעוול .הוא מסתמך על כלל הפסיקה לפיו יש לפסוק כ"לשון
אחרון" ומכריע שכל מעוול אחראי על חלקו בלבד ,שכן צד זה של הספק נדון בדברי רבא547
באחרונה.548
כפי שראינו לעיל ,549סוגית שור ושור פסולי המוקדשין שנגחו ,לפיה בעל שור החולין משלם את
חלקו של שור פסולי המוקדשין ,תומכת דווקא בגישה לפיה כל מעוול אחראי למלוא הנזק ,וכפי
שהכריעו מכאן התוספות .אולם ,לדעת בעל המאור יש להבחין בין הסוגיות :בסוגיית שור ושור
פסולי המוקדשין אכן גם הוא סבור שיש להכריע שכל מעוול אחראי לכל הנזק ,לעומת זאת
543וראה גם מרדכי ,כתובות ,סימן רלח ,לעיל ,הערה ,119בשם מהר"ם מרוטנבורג" :ואם אין לאחד לשלם ,ישלם
השני חלקו וחלק חבירו" .וראה בית יוסף ,חו"מ ,סימן תי ,ד"ה וכתב הרמ"ה .וראה לעיל ,הערה .280
544כלומר ,חייב רצוני שנטל על עצמו חיוב תקף ,אינו יכול להנות מפטור שבדין .יתירה מכך ,אף אם לאחר יצירת
החיוב אבדה כשרותו המשפטית ("נשתטה") ,קשה לראות בכך פטור שבדין המהותי .אמנם ,לעיל ,ליד ציון הערה ,355
הבאנו את דברי הרא"ש ,ש אם מעוול אחד הוא חסר כשרות משפטית יש לראות בו פטור שבדין ,אך שם מדובר
במקרה בו המעוול חסר כשרות משפטית כבר בשעת יצירת החיוב ,והחיוב לא חל כלל.
545על היחס בין האחריות למלוא הנזק לבין הגישה המרחיבה ראה חידושי רבי ראובן (גרוזובסקי) ,בבא קמא ,סימן
ד ,אות ג ,ד"ה והנה בהא .וראה גם להלן ,ליד ציון הערה .586
546המאור הגדול ,בבא קמא כג ע"ב (בדפי הרי"ף) ,ד"ה גם .וראה בביאור שיטתו חזון איש ,בבא קמא ,סימן ה ,ס"ק
ט.
547לעיל ,ליד ציון הערה .520
548וראה גם ביאור הגר"א ,חו"מ ,סימן תי ,ס"ק מה ,מז ,לדבריו כך גם פוסקים הרי"ף והרמב"ם .והשווה לדברי
מהרח"ש ,לעיל ,הערה .537וראה ים של שלמה ,בבא קמא ,פרק חמישי ,סימן מ ,שמסכים להכרעתו של בעל המאור
ומוסיף נימוק נוסף ,ולפיו האמורא רב שימי בר אשי מעמיד את המשנה כרבי נתן תוך שהוא משתמש בביטוי "היכא
שלא אפשר לאישתלומי מהאי משתלם מהאי" המקביל לדעתו לביטוי "אנא תוראי בבירך אשכחיתיה" ,שמובא
דווקא לפי הגישה שכל מעוול אחראי לחלקו בלבד.
549ליד ציון הערה .533
-95-
ריבוי חייבים במשפט העברי
בסוגיית שור שדחף את חברו לבור יש להכריע ,על פי הלשון האחרון ,שכל מעוול אחראי לחלקו
בלבד (אם כי בעל המאור סתם ולא פירש מה ההבחנה בין הסוגיות.)550
מהרש"ל 551מסכים עם הכרעתו של בעל המאור כלשון אחרון ,לפיה כל מעוול אחראי לחלקו
בלבד ,והוא מבקש להוכיח הכרעה זו מדברי רבי אבא בסוגית שלמים שהזיקו שראינו לעיל.552
כאמור ,התלמוד קובע שדברי רבי אבא ,לפיהם הניזוק אינו יכול לגבות מחלק החולין את הנזק
המיוחס לחלק המזבח ,תואמים גם לשיטת רבי נתן ,שכן סברת "אנא תוראי בבירך אשכחתיה"
אינה יכולה להיאמר בעניין שור של שלמים שהזיק .עצם ההיזקקות לטענת "אנא תוראי בבירך
אשכחתיה" ושלילתה במקרה הנדון ,מוכיחה שהנחת התלמוד היא שכל מעוול אחראי רק על
חלקו ,שכן לפי הגישה שכל מעוול אחראי לכל הנזק הדין היה צריך להיות שהניזוק רשאי לגבות
550כאמור ,בעל המאור אינו מציין מהי ההבחנה בין שור שדחף לבור לבין שור ושור פסולי המוקדשין שהזיקו .יש מי
שהציע (ראה ספר המאור ,ירושלים תש"ס (אביאל אורנשטיין מהדיר) ,נר למאור ,עמ' רח) שההבחנה היא בין
מעוולים שפעלו בזה אחר זה ,כדוגמת השור שדחף לבור ,שם נחשב כל אחד כמי שתרם רק לחלק מן הנזק ,לבין
מעוולים שפעלו בו זמנית ,כדוגמת שור ושור פסולי המוקדשין ,שם נחשב כל אחד כמי שעשה את הנזק כולו .מעניין
לציין שלהבחנה דומה הגיע בית המשפט העליון במדינה מינסוטה .ראה Petcoff v. Pastoret Lawrence Co., 124
Minn. 531, 144 N.W. 474 (1913): "Causes of action based upon concurrent negligence of two
defendants, resulting in wrongful death, may be joined, where the facts concerning the negligence of
( .each are identical as to time, place, and result".ההדגשה הוספה).
הבחנתו זו של בעל המאור נסתרת לכאורה מסוגית שור של שלמים שהזיק ,ראה לעיל ,ליד ציון הערה .522נזכיר,
שבאותה סוגיה קובע רבא (לפי גרסתו של בעל המאור ,ראה לעיל ,הערה )524שהניזוק גובה מבעל השור רק את הנזק
שגרם חלק החולין שבשור ,שכן חלק ההקדש ש בשור פטור מדיני הנזיקין .על פי הבחנתו של בעל המאור ,מכיוון
שחלק ההקדש וחלק החולין פעלו בו זמנית ,ראוי היה לכאורה להטיל על כל חלק את האחריות למלוא הנזק ,והלכה
אם כן הייתה צריכה להיות שהניזוק רשאי לגבות את מלוא נזקו מחלק החולין .כדי ליישב את שיטתו ,קובע בעל
המאור שהלכתו של רבא בעניין שלמים שהזיקו חולקת על הלכתם של אביי ורבינא בעניין שור ושור פסולי
המוקדשין :לדעת רבא ,יש להכריע באופן גורף כגישה שכל מעוול אחראי לחלקו בלבד ,ולכן הן בשור של שלמים
שהזיק והן בשור ושור פסולי המוקדשין שהזיקו הניזוק גובה רק את חלק החולין .לעומתו ,לדעת אביי ורבינא יש
להבחין בין מעוולים שפעלו בו זמנית ,עליהם מוטלת אחריות למלוא הנזק ,לבין מעוולים שפעלו בזה אחר זה ,עליהם
מוטלת אחריות לחלקם בלבד ,ולכן הן בשור של שלמים שהזיק והן בשור ושור פסולי המוקדשין שהזיקו רשאי
הניזוק לגבות מחלק החולין את הנזק כולו .במחלוקת זו סבור בעל המאור שיש להכריע כדעתו של רבינא ,שהוא
המאוחר מבין האמוראים החולקים (על פי הכלל "הלכתא כבתראי").
יש להעיר ,שלדעת הרמב"ן ,להלן ,הערה ,563פירושו של בעל המאור ,לפיו יש מחלוקת בין רבא לבין אביי ורבינא ,לא
ייתכן ,שכן לגרסתו (על פי גרסת רבנו חננאל ) רבא הוא זה שמביא את מחלוקת אביי ורבינא בעניין שור ושור פסולי
המוקדשין .אולם קשה לקבל גירסה זו ,שכן רבינא הוא תלמידו של רבא (ראה אהרן היימאן ,תולדות תנאים
ואמוראים ,לונדון תר"ע ,חלק א ,ערך רבינא) ,ולא מסתבר אפוא שרבא יצטט את דבריו .וראה גם תשובות הגאונים
(הרכבי) ,סימן רעב" :ואנו לא גרסנן בשמועה זו 'אמר רבא' כאשר כתבתם .ואף רבנן דגרסי השתא אינן אומרים בה
'אמר רבא' .אלא שנמצא בנוסחי דגמרא דבי רב ישי שכתוב בהן 'אמר רבא' שור ושור פסולי וכולי" (לדעת הרכבי ,שם,
הערות ותיקונים ,עמ' , 365תשובה זו מיוחסת לרב האי גאון ,אולם השווה נתן דוד רבינוביץ ,תשובות ופירושי רב
שרירא גאון ,ירושלים תשע"ב ,כרך ב ,עמ' תרל ,הערה ,1המייחס את התשובה לרב שרירא גאון) .וראה פירוש רבנו
חננאל ,ירושלים תש"ע ,בבא קמא ,דף נג ע"ב ,הערה .135אולם ראה דקדוקי סופרים ,בבא קמא נג ע"ב ,שגורס
"רבא" במקום "רבינא" .לפי גירסה זו יש לקבל את עמדת הרמב"ן לפיה סוגית שור ושור פסולי המוקדשין אינה
חולקת על סוגית שלמים שהזיקו.
551ים של שלמה ,לעיל ,הערה .548
552ליד ציון הערה .522
-96-
ריבוי חייבים במשפט העברי
מחלק החולין את מלוא נזקו גם בלא טענת "אנא תוראי בבירך אשכחתיה" ,553והצורך לשלול
אותה מוכיח שהתלמוד מכריע בדעת רבא שכל מעוול אחראי לחלקו בלבד.554
כפי שציינו ,555למרות ההבדל בפסיקת ההלכה (כזכור ,התוספות פוסקים באופן גורף שכל מעוול
אחראי לכל הנזק ,ואילו לדעת בעל המאור ומהרש"ל חלוקת האחריות תלויה בנסיבות,)556
מסכימים כל הפוסקים שהובאו עד כה לעיקרון לפיו לא ייתכן שחייב ישלם מעבר לאחריותו557
(למעט החריג של נזקי בור) .כלומר ,לדעתם הכלל "אי ליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי"
553והשווה תוספות ,בבא קמא יג ע"א ,ד"ה אנא; שם ,נג ע"ב ,ד"ה הא ,שסברת "אנא תוראי וכו'" נאמרת גם למאן
דאמר "כולא היזיקא עבד" ,ואם כן לשיטת התוספות אין מקום לראיית מהרש"ל .וראה שו"ת מהר"ם מרוטנבורג,
לעיל ,הערה " :521דעל כרחך ההוא חילוקין דיחויא בעלמא הוא".
554ראה לעיל ,ליד ציון הערה .528כפי שראינו לעיל ,הערה ,550לדעת בעל המאור סוגית שלמים שהזיקו אינה
נפסקת להלכה ,ולכן אין להביא ממנה ראיה להכרעה כגישה שכל מעוול אחראי לחלקו בלבד .לעומת זאת ,לדעת
מהרש"ל סוגית שלמים שהזיקו נפסקת להלכה ,ולדבריו אין מחלוקת בין רבי אבא (רבא ,לגרסת בעל המאור) לבין
אביי ורבינא בעניין שור ושור פסולי המוקדשין .בעל המאור ,כאמור ,לעיל ,הערה ,550מבחין בין נזק שנעשה בו זמנית
על ידי כל המעוולים ,בו אביי ורבינא נחלקים עם רבא האם כל מעוול אחראי לחלקו ,לבין נזק שאינו נעשה בו זמנית,
בו הכל מודים שכל מעוול אחראי לחלקו בלבד .לעומת זאת ,לדעת מהרש"ל המבחן לפיו יש לקבוע אם כל מעוול
אחראי לכל הנזק או לחלקו בלבד הוא על פי יכולתו של כל מעוול לגרום לנזק בנפרד .במקרה של שור שדחף לבור
ובמקרה של שור של שלמים שהזיק ,הנזק יכול להיגרם רק כתוצאה משיתוף של כל המעוולים ,ובכגון זה הוכרע שכל
מעוול אחראי לחלקו בלבד ,ואילו במקרה של שור ושור פסולי המוקדשין שהזיקו ,כל מעוול יכול לגרום לנזק לבדו,
ולכן כל מעוול אחראי לכל הנזק (ראה :תוספות ,בבא קמא יג ע"א ,ד"ה אי; רא"ה ,שיטה מקובצת ,בבא קמא נג
ע"א ,ד"ה פשיטא מאי דקאמר ,הסבורים שהנזק לא יכול היה להיגרם ללא שיתוף השור והבור .אולם השווה רש"י,
בבא קמא נג ע"א ,ד"ה אי קסבר ,שהשור והבור יכולים לגרום לנזק בעצמם ,ללא שיתוף .וראה אוצר מפרשי התלמוד,
בבא קמא ,חלק ב ,עמ' תתצב ,ושם בהערה .)107ובלשונו של מהרש"ל" :ומה שאמר התלמוד הטעם משום דתוראי
בבורך אשכחתיה כו' ,משמע זולת האי טעמא [=זה הטעם] לא אמרינן מה דליכא לאשתלומי כו' ,היינו גבי שור שדחף
חבירו לבור ,דכל חד פלגא הזיקא קעביד .והכי קיימא ליה לתלמודא כלישנא בתרא [=כלשון אחרון (שכל מעוול
אחראי לחלקו בלבד)] ,משום דהבור לא עביד מידי [=לא עשה כלום] ,אי לא הוי השור שדחפו .והכי נמי [=וכך גם] אי
לא הוה הבור לא היה ניזק מדחיפתו .כהאי גוונא [=בכגון זה] בודאי כל חד רק פלגא הזיקא קעביד .ואם כן אין הדין
נותן לומר מאי דליכא לאשתלומי כו' ,אם לא מטעמא דתוראי בבירא אשכחיתיה .אבל היכא ששניהם הזיקו כאחד,
כגון שור ושור פסולי המוקדשים ,דנוכל לומר כל חד [=שכל אחד] כולה הזיקא קעביד ,בודאי אמרינן מאי דליכא
לאשתלומי כו' ,דלא צריכים אנו לטעמא דתוראי בבירך כו'" .להבחנה זו הגיע גם בית המשפט העליון של מדינת
ויסקונסין ,בעניין שתי דלי קות שגרמו יחד לשריפה ,כשכל אחת מהן יכולה הייתה לגרום לנזק לבדה .ראה Cook v.
) .Minneapolis, St. P. & S.S.M.R. Co, Wis. 624, 74 N.W. 561(1898לסקירה ראה William A. Prosser,
).Joint Torts and Several Liability, 25 Cal. L. Rev. 413, pp. 433-434 (1936-1937
555לעיל ,ליד ציון הערה .546
556נזכיר ,בעל המאור אינו מציין מהו המבחן לפיו ייקבע אם כל מעוול אחראי למלוא הנזק או רק לחלקו ,אולם כפי
שראינו יש מי שהציע להבחין בין מעוולים שפעלו בו זמנית ,שעל כל אחד מהם חלה אחריות למלוא הנזק ,לבין
מעוולים שפעלו בזה אחר זה ,שעל כל אחד מהם חלה אחריות לחלקו בלבד (ראה לעיל ,הערה .)550לעומת זאת ,לדעת
מה רש"ל יש להבחין בין מעוולים שכל אחד מהם יכול לגרום לנזק לבד ,שעל כל אחד מהם חלה אחריות למלוא הנזק,
לבין מעוולים שאינם יכולים לגרום לנזק ללא שיתוף ,שעל כל אחד מהם חלה אחריות לחלקו בלבד (ראה לעיל ,הערה
.)556
557וראה גם ברכת שמואל ,ניו יורק תשל"ב ,חלק א ,בבא קמא ,סימן יב ,אות ג ,בשם רבו ,ר' חיים סולובייצ'יק
מבריסק.
-97-
ריבוי חייבים במשפט העברי
תואם אך ורק לגישה שכל מעוול אחראי לכל הנזק ,558ועם זאת על הניזוק לנסות לגבות מכל חייב
את חלקו.
כך גם בעניין גבייה מיורשים ומלקוחות .כפי שראינו לעיל ,559לדעת התוספות הנושה חייב לגבות
מכל יורש או לקוח את חלקו היחסי בלבד .אף אם נניח שכל יורש או לקוח אחראי לחיוב כולו,
הנושה רשאי לגבות ממנו רק את החלק היחסי על פי הדין הכללי בריבוי חייבים ,אלא אם כן חלו
נסיבות מיוחדות המונעות זאת ממנו.
יש לציין ,שלשיטות אלו עולה שדינו של רבי נתן לפיו על הנושה לנסות לגבות מכל חייב את חלקו
היחסי ,הוא הכלל ,ואילו הדין "רצה מזה גובה ,רצה מזה גובה" ,שפסק רב חסדא ,560הוא החריג.
ואימתי חל החריג? דומה ,שראשונים אלו מאמצים את מבחן סוג התביעה שהזכרנו לעיל ,561ולפיו
דינו של רב חסדא חל רק בתביעות השבה.562
ג.
גישה ב :אפשר לתבוע מכל חייב את מלוא החיוב
דעה שונה לגמרי בעניין מעוולים יחד מציג הרמב"ן ,ולדעתו יכול שמעוול ישלם יותר מחלקו בנזק.
לדבריו ,השאלה אם כל מעוול אחראי לכל הנזק או רק לחלקו אינה אלא שאלה פרשנית ,ואין
ממנה נפקות מעשית ,ובלשונו:563
וליכא בין לישנא קמא [שכל מעוול גורם לכל הנזק] לבתרא [שכל מעוול גורם רק לחלקו
היחסי בנזק] כלום ,אלא בפירוש תשלומי שור תם נחלקו [מדוע בעל הבור משלם את החלק
שבעל השור התם פטור ממנו] ,דלא קא אמרינן' :מאי בינייהו?' [=שהרי התלמוד אינו שואל
מה הנפקות בין הדעות].564
558למעט אחריותו של בעל בור ,כאמור לעיל ,הערה .534
559ליד ציון הערה .456
560לעיל ,ליד ציון הערה .205
561ליד ציון הערה . 408יש לציין שהדברים עולים בקנה אחד עם מבחן סוג התביעה שמציע רבי אליעזר ממיץ ,תלמיד
רבנו תם ומבעלי התוספות ,ראה לעיל ,ליד ציון הערה .415
562מבחן השיתוף שהזכרנו לעיל ,ליד ציון הערה ,430לפיו דינו של רב חסדא חל כאשר בית הדין יכול לנהל דיון בנפרד
בחיובו של כל חייב ,אינו מתאים לשיטת התוספות ,מהר"ם מרוטנבורג ובעל המאור ,שכן ברבים מן המקרים של
חיובים רצוניים בית הדין יכול לנהל דיון בחיובו של כל אחד בנפרד .כך ,למשל ,בשניים שלוו כאחד או בשניים שערבו
כאחד ,איו מניעה עניינית לנהל דיונים נפרדים בחיובו של כל חייב ,ועם זאת לא חל דינו של רב חסדא ,והנושה חייב
לגבות מכל חייב את חלקו.
563מלחמת ה' ,בבא קמא כג ע"ב (בדפי הרי"ף) ,ד"ה אמר הכותב.
564וראה גם שיטה מקובצת ,בבא קמא נג ע"א ,ד"ה ומסתברא דליכא ,בשם הרא"ה (תלמיד הרמב"ן)" :ומסתברא
דליכא בין הני תרי לישני אלא גבי טעמא אבל גבי עיקר דינא ליכא בינייהו כלל .וכי אמרינן לעיל בשמעתין ובפרק
קמא טעמא דהיכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי לישנא אחרינא נקט ,והוא הדין לאידך לגבי דינא חד נינהו
וכל מאי דבחד לישנא שייך גבי אחרינא " [כלומר ,מה שהתלמוד נוקט את הלשון "אי ליכא לאישתלומי" ,אין זה אלא
מפני שזו לשון הגישה האחרונה ,שכל מעוול אחראי לחלקו בלבד ,אך הדין נכון גם לפי הגישה הראשונה ,שכל מעוול
אחראי לכל הנזק].
-98-
ריבוי חייבים במשפט העברי
לדברי הרמב"ן ,סברת "אי ליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי" נאמרת בדעת רבי נתן גם
לגישה שכל מעוול אחראי רק לחלקו .565זאת ועוד ,לדעת הרמב"ן סברת "אנא תוראי בבירך
אשכחיתיה" שנאמרה על פי גישה זו ,אינה אמורה בבור דווקא אלא יש לפרשה על דרך ההרחבה
במשמעות "את קא גרמת לי" ולהחילה בכל מעוולים יחד .נראה שכוונת הרמב"ן היא שעצם
מעורבותו של כל אחד מן המעוולים בגרימת הנזק מטילה עליו חובה לפצות את הניזוק אף מעבר
לחלקו היחסי .566הרמב"ן אינו מסביר על סמך מה ניתן לחייב מעוול לשלם יותר מחלקו ,ואפשר,
כפי שראינו לעיל ,567שהאפשרות לגבות ממעוול אחד את חלקו של מעוול אחר מתבססת על
עקרונות מדיני הערבות ,568וכפי שנסביר בסמוך.
ובדומה לכך ,לעיל 569ראינו את דעת הרמב"ן ,לפיה חייבים שנטלו על עצמם חיוב משותף (כלומר,
חיוב רצוני כגון הלוואה) כל אחד מהם חייב עיקרי על חלקו וערב על חלקיהם של חבריו .עוד
ראינו ,שלדעת הרמב"ן הסדר זה על כל רכיביו (חלוקת האחריות 570והערבות ההדדית )571הוא
הסדר מכוח הדין ואינו תלוי באומד דעת הצדדים (אם כי ייתכן שניתן להתנות עליו) .דומה,
שקביעתו של הרמב"ן שכל אחד מן החייבים חב כחייב עיקרי על חלקו בלבד ,משמעותה היא שאף
אם נניח שהחייבים נטלו על עצמם אותו חיוב ,הדין מפצל את חיוביהם לחיובים נפרדים .עם
זאת ,מכיוון שהחייבים התחייבו יחד ,מטיל הדין על כל אחד מהם לערוב לחלקו של חברו ,ונמצא
אם כן שייתכן שחייב ייתבע לשלם יותר מחיובו .נראה שכך יש לפרש גם את שיטת הרמב"ן בעניין
מעוולים יחד ,ולפיה יכול שמעוול ישלם יותר מחלקו בנזק ,מכוח ערבות על פי דין .572נציין,
שלדעת הרמב"ן ערבות זו ,שחלה מכוח הדין ולא מכוח הסכם ,דומה לערבות מכוח הסכם בכך
שהיא נועדה לבטח את הנושה ,ולכן אין הוא רשאי לגבות מן הערב לפני שניסה לגבות מן החייב
העיקרי .עם זאת ,היא שונה ממנה בתחולתה (שכן היא חלה גם אם הערב לא מפיק טובת הנאה
565ראה ברכת שמואל ,לעיל ,הערה ,557אותיות ג-ד ,בשם ר' חיים סולובייצ'יק מבריסק ,שהגישה לפיה כל מעוול
אחראי לכל הנזק אינה נזקקת לכלל "אי ליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי" ,שכן מלוא החבות הנזיקית מוטלת
על כל מעוול ,וסברה זו נאמרה אפוא דווקא ל גישה שכל מעוול אחראי לחלקו בלבד .אולם יש להעיר שדבריו אינם
הכרחיים ,וייתכן שהכלל "כי ליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי" נדרש אף לגישה שכל מעוול אחראי לכל הנזק,
שכן ייתכן שלאחר שחובת הפיצוי חולקה בין המעוולים ,היה מקום לומר שמעוול אינו משלם יותר מחלקו.
566להסברים אחרים לטענת "את קא גרמת לי" ,ראה אוצר מפרשי התלמוד ,בבא קמא ,חלק ב ,עמ' תתק.
567ליד ציון הערה .281
568הרמב"ן מסיים את דבריו ,שגם מי שאינו מקבל את פרשנותו בדברי רבי נתן ,ייאלץ על כורחו לפסוק כגישה שכל
מעוול אחראי לכל הנזק ,ובלשונו" :ומי שאינו מודה במה שפרשנו על כרחו יודה שהלכה כלישנא קמא דרבא ,דאמר
האי כוליה היזקא עבד ,דסוגיין הכי [=שכך סוגייתנו] ,ונמצא שדיננו דין אמת" .לא ברור לאיזו סוגיה מתכוון
הרמב"ן ,אולם דומה שכוונתו לסוגיה בבבא קמא כח ע"ב ("נתקל בקרקע ונשוף באבן").
569ליד ציון הערה .72
570לעיל ,ליד ציון הערה .123
571לעיל ,ליד ציון הערה .149
572להלן ,נספח א ,הבאנו את שיטות הפוסקים לפיהן כך גם שיטת הרמב"ם .שם הבאנו גם שיש הסבורים ששיטת
הרמב "ם היא שניתן לגבות מכל חייב את מלוא החיוב ,אך בשונה מדעת הרא"ש ,לעיל ,ליד ציון הערה ,593לדעת
הרמב"ם הסדר זה נובע מכך שכל חייב הוא גם ערב קבלן לחלקם של חבריו (כפי שמסביר זאת בעל התרומות ,ראה
לעיל ,ליד ציון הערה .) 60מבחינה מושגית ,שיטת הרמב"ם היא אפוא כשיטת הרמב"ן ,אלא שלדעת בעל התרומות
נחלקים הרמב"ם והרמב"ן בשאלה איזה סוג של ערבות חל על כל חייב :לדעת הרמב"ן חלה ערבות רגילה ,ואילו
לדעת הרמב"ם חלה ערבות קבלנית .מובן שלשאלה זו השלכה מעשית על אפשרות הגבייה מן החייבים.
-99-
ריבוי חייבים במשפט העברי
ממנה )573ובהיקפה (שכן היא חלה אף אם לחייב העיקרי פטור שבדין ,שלא כמו בערבות מכוח
הסכם שבה נפטר הערב מערבותו אם החייב העיקרי נפטר מחיובו).574
ונדגיש :לדעת הרמב"ן חייבים יחד אינם בהכרח "חבים בחיוב אחד" כהגדרת הצעת החוק ,שכן
אם לא התנו אחרת ,הדין מפצל את חיוביהם לחיובים נפרדים ,אלא הם חייבים בחיוב משותף,
וכך נכנה אותם .חייבים בחיוב משותף הם אפוא חייבים שחבים בחיובים נפרדים ,אך מעורבותם
ביצירת החיוב מחברת אותם יחד .לעניין מעוולים ,ניתן לקבוע כי הנזק האחד שנגרם לניזוק קושר
את המעוולים השותפים ליצירתו להיות חייבים בחיוב משותף .אולם בחיובים רצוניים קשה יותר
לקבוע מתי החיוב משותף ומתי חיוביהם של החייבים נפרדים לחלוטין .בעניין זה נחלקים
הפוסקים ,ועל כך נרחיב בנספח.575
עם זאת ,כפי שכבר הזכרנו ,דומה שלדעת הרמב"ן ניתן ליצור "חיוב אחד" בהסכמה ,ובמקרה זה
רשאי הנושה לגבות מכל חייב את מלוא החיוב .זאת ניתן להסיק מפרשנותו של הרמב"ן
לתוספתא 576בעניין שני ערבים ,ולפיה אם ערבים שערבו יחד לחוב אחד מסכימים לכך שהנושה
יהיה רשאי לגבות מכל אחד מהם את מלוא החיוב ,הסכמתם תקפה .577ולעיתים "חיוב אחד"
נקבע מכוח הדין .כך בדינו של רב חסדא "גזל …ובא אחר ואכלו ,רצה מזה גובה ,רצה מזה
גובה" .578דומה שכדי לקבוע אימתי חל דינו של רב חסדא הרמב"ן יאמץ את מבחן סוג התביעה,579
לפיו דין זה חל רק בתביעות השבה.580
בדרך זו ניתן ליישב את הסתירה לכאורה שבין פסקי הרמב"ן עליה הצבענו לעיל .581כפי שראינו,
דעת הרמב"ן בעניין שניים שלוו היא שהנושה גובה מכל אחד את חלקו היחסי ,582ואילו בגבייה
מיורשים ומלקוחות הרמב"ן סבור ש"רצה מזה גובה ,רצה מזה גובה" .583לפי דברינו ,לדעת
573ראה לעיל ,ליד ציון הערה .149
574בדרך זו ניתן להתאים את דעת הרמב"ן הן לגישה המרחיבה ,לעיל ,ליד ציון הערה ,275והן לגישה המצמצמת,
לעיל ,ליד ציון הערה ,286בדעת רבי נתן.
575נספח ב.
576לעיל ,ליד ציון הערה .149
577אולם ,כפי שראינו לעיל ,ליד ציון הערה , 110בדברי הרשב"א ,ערבות שונה משאר החיובים ,שכן היא ביטחון על
החוב ,וייתכן אפוא שרק בעניין זה מסכים הרמב"ן שניתן ליצור ביטחון כפול .לעומת זאת ,אפשר שלדעת הרמב"ן
חוב אינו יכול להיות חוב כפול ,ואם כן ריבוי חייבים משמעו בהכרח חלוקת אחריות ביניהם .נזכיר ,שהרמב"ן עצמו
אינו מבחין בין ערבות להלוואה ,וסבור שבשניהם יש לחלק את האחריות בין החייבים (ראה לעיל ,ליד ציון הערה ,)93
אך זאת רק בעניין חלוקת האחריות הסטטוטורית ,ואילו בשאלת ההסכמה המפורשת בין הנושה לחייבים ,ייתכן
שהרמב"ן יודה שניתן להבחין בין ערבות להלוואה.
578לעיל ,ליד ציון הערה .205
579לעיל ,ליד ציון הערה .412
580מבחן השיתוף (לעיל ,ליד ציון הערה )430והמבחן המשולב (לעיל ,ליד ציון הערה )437אינם מתאימים לשיטת
הרמב"ן שכן הם מניחים שבררת המחדל היא "רצה מזה גובה ,רצה מזה גובה" ,בעוד שלדעת הרמב"ן בררת המחדל
היא חלוקת החיוב בין החייבים.
581ליד ציון הערה .490
582לעיל ,ליד ציון הערה .72
583לעיל ,ליד ציון הערה 468
-100-
ריבוי חייבים במשפט העברי
הרמב"ן כל חיוב מפוצל על פי דין לחיובים נפרדים ,ולכן על הנושה לנסות לגבות מכל חייב רק את
חלקו היחסי ,אך כאשר החייבים חבים ב"חיוב אחד" ,רשאי הנושה לגבות מכל חייב את מלוא
החיוב .דומה שבעניין גבייה מיורשים ומלקוחות ,יש לראות את היורשים והלקוחות כחייבים
ב"חיוב אחד" ולא סביר לפצל ביניהם את החיוב ,שכן אין זה חיוב אישי ("שעבוד הגוף") אלא
חיוב הנובע מכך שהם מחזיקים נכס משועבד .584אשר על כן ,בגבייה מיורשים ומלקוחות "רצה
מזה גובה ,רצה מזה גובה".
שיטת הרמב"ן תואמת לגישה המרחיבה שראינו לעיל ,585לפיה די בכך שחייב חדל פרעון או
מתחמק מתשלום כדי שהנושה יוכל לגבות את מלוא החוב מן החייב האחר ,שכן כפי שראינו,
לדעת הרמב"ן מעורבותו של החייב ביצירת החיוב מטילה עליו חובת פרעון אף מעבר לחלקו
בחיוב (על פי דיני ערבות).586
כפי שראינו לעיל ,587הרשב"א מסכים עקרונית עם שיטת רבו הרמב"ן ,לפיה כל חייב הוא חייב
עיקרי על חלקו וערב על חלק חבריו ,והוא מסכים אפוא שעל חייבים יחד יחולו הסדרי החיוב
המשותף .אולם ,בניגוד לדעת הרמב"ן שסבור שהסדרים אלו הם הסדרים על פי דין ,הרשב"א
סבור שהסדרים אלו הם הסדרים רצוניים המבוססים על אומד דעת הצדדים .ההבחנה בין "חיוב
אחד" ל"חיוב משותף" ,ובינם לבין חיובים נפרדים לחלוטין ,תלויה אפוא ,לדעת הרשב"א ,באומד
דעת הצדדים .וכך למשל ,ניתן להניח שערבים שערבו לחוב אחד התכוונו ל"חיוב אחד" ,588ואילו
בעניינם של אפוטרופוסים שאחראים לנכסיו של קטין אחד ניתן להניח שהצדדים התכוונו
לחיובים נפרדים לחלוטין.589
מדברי הרשב"א אין להסיק מהי בררת המחדל כאשר לא ניתן לעמוד על אומד דעת הצדדים .קשה
גם להסיק מדיני הנזיקין (בהם אין משמעות לאומד דעת הצדדים) שכן לא מצאנו בדברי הרשב"א
התייחסות לשאלה האם דינו של רבי נתן הוא הכלל ודינו של רב חסדא הוא החריג ,ולפיכך בררת
המחדל היא "חיוב משותף" ,או שמא דינו של רב חסדא הוא הכלל ודינו של רבי נתן הוא החריג
ולפיכך בררת המחדל היא "חיוב אחד".
ייתכן שלדעת הרשב"א בנזיקין לא חלה ערבות הדדית ,שכן לדעתו הערבות ההדדית בין החייבים
היא ערבות הסכמית .לפיכך ,האפשרות לגבות ממעוול אחד את מלוא החיוב כאשר לא ניתן לגבות
מן המעוול האחר היא רק כאשר מעוול אחד פטור על פי דין ,ואם כן החיוב כולו חל רק על החייב
האחר ,כפי שהסביר רבי שמעון שקאפ .590לשון אחר ,לפי הסבר זה ,דעת הרשב"א כשיטה
המצמצמת בדעת רבי נתן .591אולם ייתכן ,שלדעת הרשב"א בדיני הנזיקין (בהם אין משמעות
לאומד דעת הצדדים) יחול הסדר ערבות הדדית מכוח הדין ,ולפי הסבר זה ניתן יהיה לגבות מן
584ראה לעיל ,ליד ציון הערה .444
585ליד ציון הערה .275
586וראה גם לעיל ,ליד ציון הערה .545
587ליד ציון הערה .104
588ראה לעיל ,ליד ציון הערה .111
589ראה לעיל ,ליד ציון הערה .142
590לעיל ,ליד ציון הערה .296
591לעיל ,ליד ציון הערה .286
-101-
ריבוי חייבים במשפט העברי
המעוול האחד את מלוא החיוב גם אם המעוול האחר אינו משלם מכל סיבה שהיא ,לשון אחר
אפשר שהרשב"א סבור כגישה המרחיבה דווקא.592
ניתן לסכם אפוא שלדעת הרשב"א ההסדר החל על החיוב נקבע לפי אומד דעת הצדדים (שניתן
להסיקו בין השאר על פי סוג העסקה) ,בין יהיה זה אומד דעת שכוונתם ל"חיוב אחד" בין יהיה זה
אומד דעת שכוונתם לחיובים נפרדים לחלוטין ,בין יהיה זה אומד דעת שכוונתם ל"חיוב משותף".
וזאת בניגוד לדעת הרמב"ן שהסדר "חיוב משותף" חל על פי דין אלא אם כן התנו הצדדים
במפורש.
גם לדעת הרא"ש הנושה רשאי לגבות את מלוא החיוב מכל אחד מן החייבים החבים בחיוב
אחד ,593אולם בניגוד לדעת הרמב"ן ,לדעת הרא"ש בררת המחדל היא "חיוב אחד" .דומה
שהרא"ש מסכים עקרונית עם רבו ,מהר"ם מרוטנבורג ,שהאחריות לחיוב מוטלת במלואה על כל
אחד מן החייבים ,594אך בניגוד לרבו הוא סבור שבשל כך הנושה רשאי לגבות מכל חייב את מלוא
החיוב לפי בחירתו .595נמצא שלדעת הרא"ש הדין "רצה מזה גובה רצה מזה גובה" שפוסק רב
חסדא ,הוא הכלל ,596ואילו דינו של רבי נתן לפיו על הנושה לנסות לגבות מכל חייב את חלקו
היחסי ,הוא החריג .ואימתי חל החריג? הרא"ש מאמץ כנראה את מבחן השיתוף ,597לפיו דינו של
רבי נתן חל רק כאשר לא ניתן לדון בכל נזק בנפרד ,או את המבחן המשולב ,598לפיו דינו של רבי
נתן חל רק בתביעות פיצוי שלא ניתן לדון בכל אחת מהן בנפרד.599
592לדעת הרשב"א ההבחנה בין דינו של רבי נתן לבין דינו של רב חסדא תהיה לפי אחד מן המבחנים שהצענו לעיל
(מבחן סוג התביעה ,מבחן השיתוף ,או המבחן המשולב).
593ראה לעיל ,ליד ציון הערה .50
594ראיה לעיל ,ליד ציון הערה .538
595לעיל ,ליד ציון הערה ,60הבאנו את דברי בעל התרומות שסבור שלדעת הרמב"ם כל חייב הוא חייב עיקרי על חלקו
וערב קבלן על חלקיהם של חבריו .הבאנו גם את דברי הפוסקים (שם ,בהערה) המייחסים שיטה זו לרא"ש .לפי דברינו
בטקסט ,שיטת הרא"ש כשיטת רבו ,מהר"ם מרוטנבורג ,לפיה כל חייב אחראי למלוא החיוב ,ואין צורך אם כן
להזדקק להסדר ש ל ערב קבלן .לעומת זאת ,לשיטת הרמב"ן ,להלן ,ליד ציון הערה ,563לפיה כל חייב אחראי רק על
חלקו ,יש צורך להזדקק להסדר ערב קבלן כדי לאפשר לנושה לגבות מכל חייב את מלוא החיוב.
596ונזכיר ,שלעיל ,ליד ציון הערה , 226ראינו שהרא"ש מרחיב את דינו של רב חסדא גם לשני גנבים שגנבו יחד ,וזאת
לעומת הרמב"ם ,לעיל ,ליד ציון הערה , 265הסבור שעל שני גנבים חל דינו של רבי נתן .פסיקה זו עולה בקנה אחד עם
מה שכתבנו בטקסט ,שלדעת הרא"ש הדין "רצה מזה גובה ,רצה מזה גובה" שפסק רב חסדא ,הוא הכלל .כנראה
שלדעת הרמב"ם ,דווקא דינו של רבי נתן הוא הכלל (וראה לעיל ,הערה ,537לעניין שיטת הרמב"ם בשאלת היקף
האחריות של כל אחד מן המעוולים).
597לעיל ,ליד ציון הערה .430
598לעיל ,ליד ציון הערות .437
599אולם ,כפי שהערנו לעיל ,ליד ציון הערה ,489הרא"ש סותר משנתו ,שכן בעניין לווים הוא פוסק "רצה מזה גובה,
רצה מזה גובה" ,לעיל ,ליד ציון הערה ,50ואילו בגבייה מיורשים ומלקוחות הוא פוסק שגובה מכל אחד את חלקו
היחסי ,לעיל ,ליד ציון הערה . 458ייתכן שלדעת הרא"ש ההבחנה בין המקרים נעוצה בזכות ההשתתפות .בעניינם של
שניים שלוו הרא"ש פוסק שאם אחד הלווים פרע את מלוא החיוב הוא זכאי לתבוע השתתפות מחברו ,ראה להלן,
זכות ההשתתפות ,פפפ ,כך שבסופו של דבר כל חייב ישלם רק את חלקו .לעומת זאת ,בעניין גבייה מלקוחות הרא"ש
מביא את דברי רב יהודאי גאון (לעיל ,הערות ,)462 ,461לפיהם הלקוח שפרע אינו זכאי לתבוע השתתפות מן הלקוח
האחר ,ולכן מראש עדיף שכל אחד ישלם את חלקו .אולם הסבר זה אין בכוחו להסביר את דעתו של הרא"ש בעניין
גבייה מיורשים ,שכן אם הנושה גבה חובו מאחד מהם ,הוא זכאי להחזר מן היורשים האחרים (ראה לעיל ,ליד ציון
-102-
ריבוי חייבים במשפט העברי
נציין ,שהגישות שסקרנו קרובות לעמדת החוק הישראלי ,לפיה כאשר החייבים חבים ב"חיוב
אחד" ניתן לגבות מכל חייב את מלוא החיוב בו הוא חב ,אף אם יש לו שותפים לחיוב.600
ד.
סיכום
כפי שראינו ,המקורות עוסקים בחיובים משותפים רצוניים ,כגון הלוואה ,וחיובים משותפים לא
רצוניים ,כגון נזיקין ,ובחיובים הנובעים מכוח הבעלות במקרקעין משועבדים .מן המקורות עולה,
לכאורה ,שעל כל אחד מסוגי החיובים הללו חלים הסדרים שונים ,שכן התלמודים והפוסקים
משתמשים במינוח שונה לכל סוג חיוב :בחיובים רצוניים המינוח הוא "אחראין וערבאין זה לזה",
בעוד שבחיובים לא רצוניים משתמשים התלמוד והפוסקים בהתאם לנסיבות המקרה במינוח "אי
ליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי" או במינוח "רצה מזה גובה ,רצה מזה גובה" .אולם ,כפי
שראינו ,הבדלי המינוח אינם אלא דרך שונה לבטא את אותו ההסדר ,ודין אחד הוא לחיובים
רצוניים ,לחיובים לא רצוניים ולחיובים הנובעים מכוח הבעלות על מקרקעין משועבדים.
אולם ,לא הכל מסכימים שהמקורות שסקרנו אכן עוסקים בחייבים החבים ב"חיוב אחד" .יש מן
הראשונים הסבורים שרוב המקורות עוסקים בחיובים משותפים ,כלומר חיובים נפרדים בעלי
זיקה ביניהם .מתוך שיטות ראשונים אלו ביקשנו להסיק מה הדין בחייבים החבים ב"חיוב אחד".
לעומת זאת ,יש מן הראשונים הסבורים שהמקורות אותם סקרנו אכן עוסקים בחייבים החבים
הערה . 455הרא"ש ,שם ,פוסק כדעת רב ,שהחלוקה הראשונה בטלה ,ועל היורשים לחלוק את המקרקעין שוב ,ללא
החלק שהנושה גבה ,כך שהיורש ממנו גבה הנושה אינו מפסיד יותר מחלקו).
600לסיום ,נביא את שיטתו השונה של רבי שמעון שקאפ ,חדושי רבי שמעון יהודה הכהן ,בבא מציעא ,סימן ט ,אות
ה .רבי שמעון שקאפ מסכים עקרונית עם גישתם של התוספות ומהר"ם מרוטנבורג ולפיה חייב אינו משלם יותר
מחלקו .אולם הוא חולק עליהם בכך שלדעתו הנושה רשאי לתבוע מכל חייב את מלוא החיוב .סוגית "שור שדחף
לבור" ,ממנה עולה שהנושה חייב לנסות לגבות מכל מעוול את חלקו אף אם כל מעוול אחראי למלוא הנזק ,קשה
לכאורה על דבריו .אולם ,לרבי שמעון שקאפ הסבר שונה מהסברו של הרא"ש לחריג זה .לדידו ,גם האפשרות "כוליה
היזקא עבד" שעולה באותה סוגיה אין משמעותה שכל מעוול אחראי על כל הנזק ,אלא שכל מעוול אחראי על חלקו
בלבד ,ובנוסף לכך דינו כמסייע לחלקו של המעוול האחר .לשון אחר ,הכל מודים שכל מעוול אחראי לחלקו בלבד,
וההתלבטות בין שתי הגישות בתלמוד ("כוליה היזקא עבד" או "פלגא היזקא עבד") היא האם כל מעוול נחשב גם
כמסייע לחברו .לכן ,אף לפי הגישה "כוליה היזקא עבד" ,לכתחילה יש לגבות מכל מעוול את חלקו ,ורק אם אחד מן
המעוולים אינו משלם ,ניתן לגבות מן המעוול המסייע ,כדין מעוול עיקרי ומעוול משני ,כלומר ,כל מעוול הוא מעוול
עיקרי בחלקו ומעוול משני בחלק חברו ,ראה לעיל ,ליד ציון הערה .351ובלשונו" :דלא חשבינן [בשור שדחף את חברו
לבור] כאילו כל אחד עשה בעצמו ממש את כל ההיזק ,אלא שחייב גם על פעולת השני משום דמחזק ומכשיר את
פעולת המעשה של השני .ולּו היינו חושבין כאילו כל אחד עושה אחר חבירו וגומר את ההיזק ,אז היה ראוי שיהיה
דין רצה מזה גובה רצה מזה גובה ,ולמה לא ישלם האחד אם אין לשני מה לשלם או ברח? אלא ודאי דמה שמחייב רבי
נתן בכולה הוא משום שמחֻ ייב גם על מעשה חבירו ,אבל לא הוה כעושה ממש בכולו .וראה גם חדושי רבי שמעון
יהודה הכהן ,בבא קמא ,סימן כב ,ד"ה ונלענ"ד" :אף לפי מה דקיימא לן כרבי נתן ,ואמרינן דחשוב כל אחד כעושה
כולו ,אבל מכל מקום שותפים הם במעשה ההיזק ,שחבירו סייע בעיקר ההיזק .אבל כאן אין בזה ענין שותפות אלא
דעל מעשה אחת איכא שתי סבות משני בני אדם שראוי להם להתחייב בכולה ,וכל אחד הוא בעל סבה שלמה .בכי
האי גוונא [=בכגון זה] אין זה דין שנים שהזיקו אלא ראוי לדמות לגוזל ובא אחר ואכלו דכל אחד הוא בעל סבה
שלמה" .רבי שמעון שקאפ אינו מציין כיצד ניתן להבחין בין מקרים בהם כל מעוול אחראי לכל הנזק ,בהם הניזוק
רשאי לגבות את מלוא החיוב מכל מעוול ,לבין מעוולים בהם כל מעוול אחראי לחלקו ומסייע לחברו ,בהם הניזוק
חייב לנסות לגבות מכל מעוול את חלקו.
-103-
ריבוי חייבים במשפט העברי
ב"חיוב אחד" ,ומסקנתם בעניין זה שונה .מן המקובץ עולות המסקנות הבאות לעניין ריבוי
חייבים:
לדעת התוספות ,בעל המאור ומהר"ם מרוטנבורג ,כאשר חייבים חבים ב"חיוב אחד" יש לתבוע
מכל אחד מהם את חלקו היחסי בלבד ,ורק כאשר אחד מהם אינו משלם ,ניתן לתבוע את חלקו מן
החייבים האחרים .במקרים חריגים (תביעות השבה) רשאי הנושה לתבוע את החיוב כולו מאחד
החייבים לפי בחירתו.
לדעת הרמב"ן ,כאשר חייבים חבים ב"חיוב אחד" הנושה רשאי לתבוע את החיוב כולו מאחד
מהם לפי בחירתו .אולם בדרך כלל חייבים רבים חבים ב"חיוב משותף" שבו כל חייב חב בחלקו
וערב לחלק חבריו" .חיוב אחד" ניתן ליצור רק בהסכמה מפורשת ,ובמקרים מיוחדים "חיוב
אחד" קיים מכוח הדין.
לדעת הרשב"א ,כאשר חייבים חבים ב"חיוב אחד" הנושה רשאי לתבוע את החיוב כולו מאחד
מהם לפי בחירתו ,וכאשר חייבים חבים ב"חיוב משותף" כל חייב חב בחלקו וערב לחלק חבריו.
הקביעה אם החיוב הוא "חיוב אחד" או חיוב משותף" נעשית על פי אומד דעת הצדדים ,ובמקרים
מיוחדים "חיוב אחד" קיים מכוח הדין.
לדעת הרא"ש ,כאשר חייבים חבים ב"חיוב אחד" הנושה רשאי לתבוע מכל אחד מהם את מלוא
החיוב .בדרך כלל חייבים רבים חבים ב"חיוב אחד" ,ורק במקרים חריגים על הנושה לתבוע מכל
חייב את חלקו היחסי.
לשון אחר ,לדעת הרמב"ן ,הרשב"א והרא"ש ,כאשר חייבים חבים ב"חיוב אחד" כהגדרתו בהצעת
החוק ,הנושה רשאי לתבוע מכל אחד מהם את מלוא החיוב .לעומת זאת ,לדעת התוספות ,בעל
המאור ומהר"ם מרוטנבורג ,גם כאשר החייבים חבים ב"חיוב אחד" הנושה חייב לתבוע תחילה
מכל אחד את חלקו היחסי.
.6הצעת נוסח לפי המשפט העברי
על פי המשפט העברי מוצע אפוא לנסח את הסעיף כך:
חייבים
בחיוב אחד
חייבים
בחיוב
משותף
(א) חייבים החבים בחיוב אחד ,חזקה שהם חייבים יחד ולחוד.
(ב) חייבים חבים בחיוב אחד אם כוונתם בשעת יצירת החיוב ,במפורש או במשתמע,
לספק לנושה את אותו אינטרס.
(א) חייבים שאינם חבים בחיוב אחד אך חבים בחיוב משותף ,כל אחד מהם חב
לנושה לפי חלקו וערב על חלקיהם של החייבים האחרים.
(ב) חייבים חבים בחיוב משותף אם ניכרת בנסיבות העניין כוונת שיתוף.
-104-
ריבוי חייבים במשפט העברי
.7נספח א :שיטת הרמב"ם
הפוסקים נחלקים בשאלה מה שיטת הרמב"ם בעניין היקף אחריותו של כל לווה בהלוואה משותפת.
בעניין זה ,לשונו של הרמב"ם סתומה ,והוא פוסק רק שהחייבים ערבים זה לזה ,לשון שיכולה
להתפרש כערב קבלן או כערב רגיל ,כפי שראינו לעיל 601בפרשנות לשון התלמוד הירושלמי .וזה לשון
הרמב"ם:602
שנים שלוו בשטר אחד או שלקחו מקח אחד ,603וכן השותפין שלוה אחד מהן או לקח
בשותפות ,הרי הן ערבאין זה לזה ,אף על פי שלא פירש.604
לעומת זאת ,בהלכה הבאה ,בעניין שני ערבים פוסק הרמב"ם שהנושה רשאי לגבות את מלוא
החיוב מכל אחד מהם לפי בחירתו .וזה לשונו:605
שניים שערבו אחד ,כשיבוא המלוה להפרע מן הערב ,יפרע מאי זה מהן שירצה .ואם לא היה
לאחד כדי החוב ,חוזר ותובע השני בשאר החוב.
לדעת רוב הפוסקים שיטת הרמב"ם זהה לשיטת הרשב"א .606כמו הרשב"א ,בעניין שני לווים
דעתו כדעת הרמב"ן ,שכל אחד מן החייבים חב כחייב עיקרי על חלקו וערב על חלקם של
601ליד ציון הערות .95 ,64
602רמב"ם ,הלכות מלוה ולוה ,פרק כה ,הלכה ט .מעניין לציין ,שהרמב"ם עוסק בדיני לווים משותפים אך ורק בפרק
כה מהלכות מלוה ולוה ,שעוסק בדיני ערבות .דומה שניתן להסיק מכך שלדעת הרמב"ם האפשרות לגבות את מלוא
החיוב מחייב אחד מתבססת על הסדר ערבות הדדית בין החייבים ,ולא כשיטת ראבי"ה ומהר"ם מרוטנבורג
המבססים זאת על הסדר כללי בדיני ריבוי חייבים ,ראה לעיל ,ליד ציון הערה .161
603וראה גם שאלות ותשובות לרבנו הגדול מרנא ורבנא ה"ר יצחק בן ה"ר יעקב זצ"ל אלפאסי מעיר אליסאנה ,ניו
יורק תשל"ה ,דב צבי רוטשטיין מהדיר ,סימן עב ,ממנו עולה שכך גם דעת הרי"ף" :מי שמכר לשניהם יחדיו או הלוה
לשניהם יחדיו כל אחד ממלא מקום חברו ,ואין לו לומר קח ממני החצי ומשותפי החצי ,אלא נוטל מן הנוכח בעד
הנעדר ומן העשיר בעד העני ,וכך הדין".
604ראה מהרי"ק ,לעיל ,הערה , 118שהשואל מבקש להסיק שלדעת הרמב"ם שותפים שלוו אינם אחראים זה לזה
אלא אם התנו כך במפורש .ראה רמב"ם ,הלכות שלוחין ושותפין ,פרק ד ,הלכה ד ,בעניין שותפים שאחד מהם תובע
את פירוק השיתוף .וזה לשונו" :היה עליהן חוב לאחר ,אם אינן אחראין זה לזה חולקין ,ולכשיגיע זמן החוב לפרעו
יתן כל אחד חלקו .ואם הן אחראים ,כל אחד מהן מעכב לחלוק עד שיגיע זמן השטר ויפרעו החוב .ולמה מעכב? שהרי
חבירו אומר לו' :הואיל וכל אחד ממנו חייב לשלם כל השטר ,נשא ונ ֵּתן בדמים אלו עד שיגיע הזמן'" .השואל מבקש
להוכיח את טענתו הנזכרת משני דיוקים בלשון הרמב"ם :א) מלשון הרמב"ם "אם אינם אחראין" ממנה משמע
שבדרך כלל אין הלווים אחראים זה לזה; ב) הרמב"ם נוקט בהלכה זו לשון "אחראין" ולא לשון "ערבאין" אותה הוא
נוקט בהלכות מלוה ולוה .אולם מהרי"ק דוחה את ראייתו ,ומסביר שיש להעמיד הלכה זו במקרה שהשותפים התנו
שלא יהיו אחראים זה לזה כלל ,אף לא כערבים ,שכן אם הם ערבים זה לזה לא מסתבר ששותף יוכל לכפות את חברו
לחלוק כל עוד החוב לא נפרע (וראה שו"ת מהר"י בירב ,הערה ,118שגורס בשתי ההלכות "ערבאין" ,ובכך נדחה
דיוקו השני של השואל) .וכך פוסק שולחן ערוך ,חו"מ ,סימן קעו ,סעיף כ" :היה עליהם חוב לאחד ,אם פירשו שאינם
אחראים זה לזה ,חולקים" (וראה באר הגולה ,שם ,אות צ ,שמפנה למהרי"ק) .וראה גם שו"ת מהר"י קצבי ,סימן טו,
ד"ה וגדולה מזו.
605שם ,הלכה י.
606ראה חידושי הרשב"א ,לעיל ,הערה ,106ודבריו המובאים לעיל ,ליד ציון הערה ,111שמסביר את טעם ההבחנה
בין לווים לערבים.
-105-
ריבוי חייבים במשפט העברי
האחרים .607ואילו בעניין שני ערבים הוא חולק על הרמב"ן וסבור שהנושה רשאי לגבות מכל אחד
את מלוא החיוב .להבנה זו בדעת הרמב"ם מביאים הפוסקים שלושה תימוכין:
(א) לשון "ערבאין" שנוקט הרמב"ם מצביעה על ערבות רגילה בין החייבים.608
(ב) בניגוד ללשונו הקצרה בעניין שני לווים ("הרי הן ערבאין") ,הרי שבהלכה העוסקת בשני ערבים
מאריך הרמב"ם ופוסק בצורה מפורשת" :כשיבוא המלוה להפרע מן הערב יפרע מאיזה מהן
שירצה" ,משמע שבלווים משותפים חייב הנושה לכתחילה לגבות מכל אחד את חלקו.609
(ג) פיצולם של דיני לווים וערבים לשתי הלכות נפרדות ,מוכיחה שלדעת הרמב"ם דינם של לווים
שונה מדינם של ערבים.610
לעומת זאת ,לדעת רבי יעקב בעל הטורים ,611בנו של הרא"ש ,דעת הרמב"ם כדעת הרא"ש,
שהנושה רשאי לגבות מכל חייב את מלוא החיוב .612הוא מצטט גרסה אחרת בדברי הרמב"ם:
שנים שלוו בשטר אחד או שלקחו מקח אחד ,וכן שני שותפין שלוה אחד מהן או שלקח
בשותפות ,יפרע ממי שירצה ,ואם לא היה לאחד כדי החוב חוזר ותובע מן השני.613
607ראה :רמב"ן ,לעיל ,הערה ,72ד"ה ויש לומר; מגיד משנה וכסף משנה על הרמב"ם; בית יוסף ,חו"מ ,סימן עז,
ד"ה ומ"ש רבינו; שו"ת מהרי"ק ,שורש קפב; שו"ת רשב"ש ,סימן לט (והשווה לדבריו בסימן רכח); שו"ת מבי"ט,
חלק ב ,סימן כב.
608ראה :שו"ת רדב"ז ,חלק א ,סימן תקפז" :דלישנא ערבים זה לזה הכי משמע" .והשווה לדבריו בחלק א ,סימן
תקנו ,ולהלן ,ליד ציון הערה .614וראה אמר יוסף (אלקלעי) ,הלכות מלוה ולוה ,פרק כה ,הלכה ט ,ד"ה ויש לתמוה.
609שו"ת רדב"ז ,לעיל ,הערה ;56שו"ת מהרי"ק ,לעיל ,הערה ;607ב"ח ,חו"מ ,סימן עז ,אות ב ,ד"ה ומ"ש אבל.
610גידולי תרומה ,שער מד ,חלק א ,אות ב.
611טור ,חו"מ ,סימן עז .וראה גם תשב"ץ ,לעיל ,הערה .79וראה כפי אהרן ,לעיל ,הערה ,82ד"ה והנה דבריו אלו,
המבקש להסיק מדברי נימוקי יוסף ,שבועות לז ע"ב ,ד"ה א"ר יוחנן (נדפס בסוף בית הבחירה למאירי ,נדרים ,נזיר,
סוטה ,מהדורת הלברשטדט ,תר"כ) שלדעתו ,מלבד הרמב"ם גם דעת הרי"ף כדעת הרא"ש .והשווה למובא לעיל,
הערה .603
612וראה גם בית ישי (פישר) ,סימן קי ,ד"ה ונראה על דעת הרמב"ם" :אלא על כרחך שנים שלוו נעשה כל אחד ואחד
מהן ערב להלואה זו שקיבל הגוף המשותף ,ושנים שערבו רצה מזה גובה רצה מזה גובה ,נמצא יוכל לתבוע כל אחד
מהם בפני עצמו " .דומה שכוונתו שלדעת הרמב"ם הגוף המשותף נטל על עצמו חיוב ,וכל אחד מן החברים בגוף
המשותף ערב אישית לקיום החיוב ,ובדרך זו יש לפרש את לשון "ערבאין" שנוקט הרמב"ם .וראה את דבריו של
ליאופלד אוירבך ,לעיל ,הערה .129
613לדעת גידולי תרומה ,לעיל ,הערה ,610לפני הטור הייתה גירסה אחרת ברמב"ם ,ולא ייתכן לטעון שגרסת
הרמב"ם שהייתה לפני הטור הייתה כגרסתנו אלא שהוא העתיק רק חלקים ממנה ,שכן אם דינם של לווים יחד זהה
לדינם של ערבים יחד אין מקום לפצל את דין הלווים ודין הערבים לשתי הלכות" ,הויא משנה שאינה צריכה …אם כן
ליערבינהו וליתנינהו " .לפני הטור הייתה אם כן גירסה בדברי הרמב"ם ובה רק הלכה אחת ,שכוחה יפה הן ביחס
ללווים הן ביחס לערבים .אולם הוא מעיר שהסבר זה קשה ,שכן הטור בהלכות ערב (חו"מ ,סימן קלב) מצטט בשם
הרמב"ם את ההלכה בעניין ריבוי ערבים כפי שהיא בנוסח הרמב"ם שלפנינו .לדעת רדב"ז ,לעיל ,הערה ,56נוסחת
הרמב"ם שהייתה בידי הטור היא נוסחה משובשת ,וזה לשונו" :והאמת הגמור שנוסחה משובשת נזדמנה לרבי יעקב
ז"ל [=בעל הטורים] והטעתו ,והוא כי נתחלף להם שנים שלוו בשנים שערבו ,והספר שנזדמן לו היה חסר שטה
[=שורה] אחת " (כלומר ,לפני הטור הייתה הרישא של הלכה ט ,העוסקת בלווים ,והסיפא של הלכה י ,הקובעת
שהנושה יכול לגבות ממי שירצה .לדעת הרדב"ז זו סיבת טעותו של הטור ,שחשב שהרמב"ם פוסק רק הלכה בעניינם
של שני לווים) .וראה שו"ת מהרי"ק ,לעיל ,הערה 607שמציין" :והנה בדקתי בהרבה ספרי רבינו משה ולא מצאתי
-106-
ריבוי חייבים במשפט העברי
הרדב"ז 614אמנם אינו גורס את גרסת הטור בדברי הרמב"ם ,ובכל זאת הוא סבור שלשון הרמב"ם
מורה שדעתו כדעת הרא"ש ,וכוונת הרמב"ם במילה "ערבאין" היא לערבים קבלנים .אך בסוף
תשובתו הוא מבטל דעתו מפני פרשנותם של הרמב"ן והרשב"א בדעת הרמב"ם ,ובלשונו:
אבל עדיין לבי מהסס אם זה דעת הרב [הרמב"ם] אלא שהם ז"ל [הרמב"ן והרשב"א] לא רצו
לעשותו חולק עליהם בשני הדינין ,בשנים שלוו ושנים שערבו ,שהם ז"ל סוברים שאפילו בשני
ערבנים אינו גובה בתחלה אלא חצי המוטל עליו ,ופוק חזי מאן גברא רבא מסהיד [=וצא וראה
מי האיש הגדול המעיד] על סברת הרמב"ם ,והריני מבטל דעתי הקצרה מפני דעתו הרחבה.615
שכתב כן ,אלא שכתב סתם שנעשין ערבים זה לזה" .וראה גם :כסף משנה ובית יוסף ,לעיל ,הערה ;607שו"ת דרכי
נועם ,חו"מ ,סימן יז .וראה שו"ת גינת ורדים ,לעיל ,הערה ,56ד"ה ואמנם אופן החיוב ,שמחמת הספק בין הגרסאות
יש להכריע כגרסת הרמב"ם שלפנינו המסייעת לחייבים ,שכן בספק אין להוציא ממון מן המוחזק .וראה ישראל תא-
שמע וחגי בן-שמאי" ,שמונה תשובות חדשות לרבינו יוסף אבן מיגש" ,קובץ על יד יח (תשל"ו) ,עמ' ,167בעמ' ,179
הערה .10אולם השווה ב"ח ,לעיל ,הערה , 609ד"ה ואפשר נמי לומר ,שלפני הטור הייתה גירסת הרמב"ם שלפנינו
בש ינוי קל .לדבריו ,דברי הרמב"ם בעניין ריבוי ערבים הם המשך לדבריו בעניין ריבוי לווים ,וההלכה שהנושה רשאי
לגבות את מלוא החוב מאחד מהם ,מתייחסת הן ללווים והן לערבים .הוא תומך את דבריו בגרסתו של רבי שמואל
הסרדי ,ספר התרומות ,לעיל ,הערה ,61הגורס בדברי הרמב"ם "ושנים שנכנסו בערבות לאחד" .ו' החיבור מורה על
קשר בין ההלכות ,וזאת בניגוד לגרסת הספרים שלפנינו "שנים שערבו" ,שאינה מורה על קשר ביניהן .לדברי הב"ח,
הטור השמיט בכוונה קטעים מדברי הרמב"ם העוסקים בשניים שערבו ,שכן מקומם בהלכות ערב .אולם ראה בית
יוסף ,לעיל ,הערה ,607שמסרב לקבל פרשנות טכנית מעין זו בדברי הרמב"ם ,שכן הסברה נותנת להבחין בין דין
לווים לדין ערבים .וראה גם שו"ת בעי חיי ,חו"מ ,חלק א ,סימן מז (תשובה מבן המחבר) ,ד"ה אבל ראיתי.
הב"ח מעלה אפשרות אחרת בדעת הטור ,לפיה יש לגרוס בדברי הטור "רמב"ן" ,ולא "רמב"ם" ,ובכך להשוות את
הבנת הטור להבנת אביו הרא"ש ,ולפיה גם הרמב"ן סבור שהנושה רשאי לתבוע את מלוא החוב מכל אחד מן
החייבים ,כדעת הרא"ש ,ראה לעיל ,הערה .51אולם ראה שו"ת בעי חיי ,חו"מ ,חלק א ,סימן מח ,שהסבר זה לא
יתכן ,שכן בסימן קלב הטור מביא את הרמב"ן כבעל הדעה שבשני ערבים הנושה חייב לגבות מכל אחד את חלקו.
614שו"ת רדב"ז ,חלק ו ,סימן ב אלפים נב .וראה גם שו"ת רדב"ז ,לעיל ,הערה .92כך גם דעתו של רבי שמואל
הסרדי ,ספר התרומות ,שער מד ,חלק א ,אות ב ,ד"ה ואיכא מ"ד .וראה גם דרישה ,חו"מ ,סימן עז ,ס"ק א .אולם
ראה גידולי תרומה ,לעיל ,הערה " ,613דברי רבינו [בעל התרומות] מן המתמיהין בענין זה ,שהיתה גירסתו בדברי
הרמב"ם ז"ל כגירסתנו ועם כל זה כתב עליו 'אף על פי ששניהם חייבים כדי החוב יכול לתבוע אחד מהן הכל'" .אך
ראה לעיל ,הערה , 613שבעל התרומות גורס בדברי הרמב"ם ו' החיבור בין ההלכות ,וגירסתו אפוא אינה זהה לחלוטין
לגירסתנו.
615א .בתוך תשובתו מבקש הרדב"ז לתת הסבר אחר בדברי הרמב"ם ,ולפיו שני לווים שהשתתפו בהלוואה בשותפות
מזדמנת או שותפים עיסקיים שרק אחד מהם לווה בשם השותפות ,אינם אלא חייבים עיקריים על חלקם וערבים על
חלק שותפיהם ,אך בעניין שותפים עיסקיים שלוו יחד ,הרמב"ם סבור שכל אחד מהם אחראי למלוא החיוב .אלא
שלדעת הרדב"ז אין זה פשוטו של הרמב"ם ,ולא כך הסבירו הרמב"ן והרשב"א את דעתו .וראה שו"ת מבי"ט ,חלק
א ,סימן קעז ,שמקבל את הבחנתו של הרדב"ז .המבי"ט מציין שהוא מסתמך על דברי מהרי"ק ,לעיל ,הערה ,118
ובלשונו" :ובקשתי לי חבר ומצאתי רב ,והוא מהרי"ק ז"ל שכתב כן" .וראה לעיל ,ליד ציון הערה .116יש להעיר,
שהבחנתו של הרדב"ז בין שותף שפעל לבדו בשם השותפות לבין שותפים שפעלו יחד נובעת מסיבות ראייתיות,
כלומר ,כאשר שותף אחד פעל לבדו יכול השותף שלא נכח בשעת יצירת החיוב לטעון שהחיוב אינו לטובת העסק
המשותף אלא חיוב פרטי של השותף שהתחייב ,ולפיכך אין הוא חייב עיקרי בחיוב (ראה על כך טור ושולחן ערוך,
חו"מ ,סימן עז ,סעיף ב ,ובנושאי הכלים).
ב .וראה שו"ת רדב"ז ,חלק א ,סימן תקפז ,שמסתפק מה דינם של חייבים שכתבו במפורש בשטר שהם ערבים זה
לזה :האם כוונתם להתחייב כערבים קבלנים ("דכיון דלא הוה צריך למכתב ערבים זה לזה ,דבלאו הכי הוו ערבים,
להכי כתב ערבים לטפויי מלתא אחריתי [=לרבות דברים אחרים] שיהיו ערבים קבלנים זה לזה" ,וראה לעיל ,ליד ציון
-107-
ריבוי חייבים במשפט העברי
מן המקובץ עולה שהפוסקים נחלקים בדעת הרמב"ם :יש מהם הסבורים שדעתו כדעת הרא"ש,
ולפיה הנושה רשאי לגבות מכל חייב את מלוא החיוב ,ויש הסבורים שדעתו כדעת הרשב"א ,ולפיה
יש חיובים בהם הנושה רשאי לגבות מכל אחד את מלוא החיוב ,ויש חיובים בהם על הנושה לנסות
לגבות מכל חייב את חלקו היחסי.616
.8נספח ב :חיוב משותף מהו?
כפי שראינו עד כה ,לדעת הרמב"ן 617כאשר כמה חייבים חבים בחיוב משותף הנושה רשאי לגבות
מאחד מהם את מלוא החיוב רק בלית בררה .618אולם ,כפי שנראה להלן ,לא תמיד ניתן להחשיב את
החייבים הרבים כחייבים בחיוב משותף ,ולעיתים יש לראות כל אחד מהם כחייב בחיוב בפני עצמו,
ולפיכך לא חל עליהם הסדר החיוב המשותף (לפיו כל חייב חב בחלקו וערב על חלקיהם של שותפיו),
ובמקרים אלו כל חייב חב בחלקו ואינו ערב על חלקיהם של שותפיו .619בדברים שלהלן נבקש לבחון
מתי חיובם של חייבים רבים נחשב חיוב משותף ,ומתי יש לראות בחיוביהם חיובים נפרדים .לשון
אחר ,מה קושר חייבים להיות חייבים משותפים?
הערה ) 95או שמא ציון מפורש של תנייה שאינה נצרכת נכתבת רק "לשופרא דשטרי" .הרדב"ז מכריע כאופן השני
שכן המתחייבים אינם יודעים שאין צורך לכתוב תניית ערבות ,ומה גם שדין זה מופיע רק בירושלמי ולא בבלי .וראה
גם :משכנות הרועים (אלחאייך) ,מערכת אות הא ,סימן נד; מטה שמעון (מרדכי שמעון בן שלמה) ,חו"מ ,סימן עז,
הגהות בית יוסף ,ס"ק יד.
616נציין ,שהרי"ף ,שבועות יז ע"א (בדפי הרי"ף) מצטט את לשון הירושלמי ,לעיל ,ליד ציון הערה " ,46שניים שלוו
מאחד אינון אחראין וערבאין זה לזה" ללא הסבר ,ולא ניתן להסיק מה עמדתו במחלוקת הפוסקים בעניין חייבים
משותפים .וראה גם שו"ת הרי"ף (ביעדנאוויץ) ,בילגוריי תרצ"ה ,סימן קס" :ראובן ואשתו לאה שמשכנו שדה אצל
לוי בק' דינרים ונתארמלה [=התאלמנה] או נתגרשה …דינא הוא דליגבי [=שיגבה (הנושה)] ממנה ק' דינרים מפני
שנשתתפה עם ראובן בעלה באחריות החוב כולו ,כדאמרינן בגמרא דבני מערבא זאת אומרת שנים שלוו מאחד,
שניהם אחראין וערבאין זה לזה" .וראה שו"ת הרי"ף (לייטער) ,סימן טו ,שם מציין הרי"ף רק "אחראין"" :כי שנים
שלוו מי שנמצא מהם פורע כמו שאמרו השותפין אחראין זה לזה" ,וכך גם שם ,סימן רסב…" :על פי מה שכתוב
בתלמוד ארץ ישראל זאת אומרת שותפין אחראין זה בזה ,כלומר מי שנמצא מן השותפין גובה ממנו הכל" ,וראה עוד
שם ,סימן קנד .מדברי הרי"ף קשה להסיק אם דעתו כדעת הרא"ש או כדעת הרמב"ן .אולם ראה מה שהבאנו
מתשובת הרי"ף ,לעיל ,הערה .603על השימוש שעושים הרי"ף ותלמידו ר"י מיגש בסוגית הירושלמי בעניין שניים
שלוו ,ראה אביעד הכהן" ,התלמוד הירושלמי בתורת חכמי ספרד הראשונים" ,שנתון המשפט העברי יח-יט (תשנ"ב-
תשנ"ד) ,עמ' ,113בעמ' .164-162
617ראה לעיל ,ליד ציון הערות .575 ,94
618ראינו גם שמיעוט מן הראשונים סבורים שבחיוב משותף הנושה רשאי לגבות את מלוא החוב מכל חייב אף
לכתחילה ,מחמת היותו ערב קבלן ,ראה לעיל ,ליד ציון הערה ,60אך כפי שראינו לעיל ,ליד ציון הערה ,173דעה זו לא
נפסקה להלכה.
619נפקות נוספת מן השאלה אם החיוב משותף או שהחיובים נפרדים היא בשאלה אם חייב אחד יכול להעיד על חובו
של חייב אחר :אם החיוב משותף -הוא פסול להעיד ,שכן הוא נוגע בעדות ,ואילו אם החיובים נפרדים -הוא כשר
לעדות .ראה שו"ת הרי"ף (לייטער) ,סימן קנד (" שאלה .ראובן נתרעם על שנים שהלוה להם וכפר האחד והודה השני
שהוא וחבירו חייבים בהלואה .זה שכפר ,יש מן הדין לחייבו שבועה בעדות השני שמעיד עליו שהוא חייב לו ,או לא?
וכן אם יהיו הנתבעים שלשה וכפר אחד מהם והודו השנים עליו ועל עצמן ,אותו שכפר יתחייב ממון על פיהם או לא?
תשובה .אם אותו ממון לקחו אותו בתורת שותפות ,נעשים אחראין זה לזה ,וזה שהודה יתחייב בכל ואין מקבלין
עדותו על חבירו מפני שנוגע בעדות …מנאי יצחק ב"י אלפאס") .וראה שולחן ערוך ,חו"מ ,סימן עז ,סעיף ה.
-108-
ריבוי חייבים במשפט העברי
על הבחנה פשוטה זו בין חיובים נפרדים ובין חיוב משותף ,כבר עמד הריב"ש בעניין מתחייבים רבים
בשטר אחד .הוא קובע שכאשר מוכח משטר החיוב שכל אחד מן החייבים מתחייב בפני עצמו ,אין
לראותם כחייבים בחיוב משותף ,ולכן אף אם אחד מהם אינו יכול לקיים את חיובו ,הנושה אינו
רשאי לתבוע את החייבים האחרים .וזה לשון ריב"ש:620
הגע עצמך :ששמעון ולוי נתחייבו בשטר אחד ליהודה ,וכל אחד פורט תנאים מיוחדים בחיובו,
ובסוף כתבו" :ולקיים כל הכתוב לעיל ,קנינו משמעון ולוי" .היספק שום אדם שיהיה קנין
שמעון חל על חיובו של לוי ,וקנינו של לוי על חיובו של שמעון? אלא ודאי קנין של כל אחד חל
על מה שכתוב בלשון השטר ,שמסר הוא לעדים ולא על מה שמסר האחר.621
ברור אפוא שכאשר יש אינדיקציה שהצדדים התכוונו להתחייב בנפרד ,חיובם אינו חיוב משותף .אך
נשאלת השאלה ,מה הדין בהיעדר אינדיקציה כאמור ,האם העובדה שהתחייבו יחד די בה להגדירם
כחייבים במשותף? לשאלה זו נדרש הרשב"א ,ומדבריו עולה שהחיוב הוא חיוב משותף רק כאשר יש
אינדיקציה ניכרת לכך שהצדדים מתכוונים לכך .הרשב"א קובע לדוגמה שהלוואה משותפת בשטר
אחד היא ראיה לכך שהצדדים התכוונו ליצור חיוב משותף ,ובלשונו:622
דהא שנים שלוו כאחד דנין אותם כערבין זה לזה ,ומן הטענה הזו :דאי לא ,למה לוו בשטר
אחד? …623אבל מכל מקום אי אפשר שלא לעשותם לכל הפחות כערבין זה לזה הואיל ולוו
בשטר אחד.
ונדגיש ,מדברי הרשב"א נראה שהשטר המשותף אינו הסיבה לחיוב המשותף ,אלא הוא ראיה לכך
שהצדדים התכוונו לחיוב משותף ,624ולכן יש להסיק מדבריו שחיוב עשוי להיות חיוב משותף גם
כאשר יש ראיה אחרת לכוונת שיתוף .625אכן ,מדברי הרמב"ם עולה שהחיוב יהיה משותף אף ללא
620שו"ת ריב"ש ,סימן רז .וראה גם משנה למלך ,הלכות מלוה ולוה ,פרק כה ,הלכה ט.
621וראה גם שו"ת חדושי הרי"ם ,לעיל ,הערה ,57ד"ה ועכ"פ ,שאם בשטר ההלוואה נכתבו הסכומים שכל אחד מן
הלווים חייב בנפרד ,לא יחולו דיני חיוב משותף .והשווה קרית מלך רב ,לעיל ,הערה ,179ד"ה עתה ראיתי ,שלדעת
הרשב"א השטר המשותף מצרף את החיובים הנפרדים לחיוב משותף ,אף בכגון זה.
לעניין כוונת שיתוף בין ערבים רבים ,ראה נתיבות המשפט ,חו"מ ,סימן קלב ,ס"ק ג ,שמבחין בין ערבים שערבו יחד
שניתן להניח שהתכוונו לערבות משותפת ,לבין ערבים שערבו זה אחר זה או שלא ידעו איש על חברו ,שכל אחד ערב
בפני עצמו.
622שו"ת הרשב"א ,לעיל ,הערה .176
623וראה שו"ת חדושי הרי"ם ,לעיל ,הערה , 57ד"ה וא"כ בנידן דידן ,שבמקום בו לא ניתן לכתוב שטרות נפרדים,
השיתוף בשטר אינו יכול להיות ראיה לכוונת שיתוף בחיוב .כך לדוגמה ,הסכם שנכתב בשטר אחד בין בני הקהילה
לרב על שכרו של זה ,אינו ראיה שבני הקהילה יצרו חיוב משותף ,שכן לא סביר לכתוב שטרות נפרדים בין הרב לבין
כל אחד מבני הקהילה.
624וראה גם לעיל ,ליד ציון הערה .107
625ואולם השווה שו"ת רבי אליהו מזרחי ,לעיל ,הערה ,179שכאשר החיוב אינו בשטר ,החייבים נאמנים לטעון שכל
אחד מהם חייב בחלקו בלבד אף אם מוכח מנסיבות העניין שהצדדים מתכוונים לחיוב משותף ,שכן בכוחם היה
לטעון שהם פרעו את חובם (טענת "מיגו"; חייב שאין שטר על חיובו יכול תמיד לטעון "פרעתי" ללא צורך להוכיח את
טענתו בעדים אף אם יש עדים על החיוב ,שכן "המלוה את חברו בעדים אינו צריך לפרעו בעדים" .ראה :שבועות מא
ע"ב; רמב"ם ,הלכות מלוה ולוה ,פרק יא ,הלכה א; שולחן ערוך ,חו"מ ,סימן ע ,סעיף א) .לדיון בדבריו ,ראה :כנסת
הגדולה ,חו"מ ,סימן עז ,הגהות בית יוסף ,ס"ק יד; קצות החושן ,סימן עז ,ס"ק ו.
-109-
ריבוי חייבים במשפט העברי
שטר ,כגון כששניים לקחו יחד מקח אחד או שאחד מן השותפים נטל חיוב לצורך השותפות .וזה
לשונו:626
שנים שלוו בשטר אחד 627או שלקחו מקח אחד ,וכן השותפין שלוה אחד מהן או לקח
בשותפות ,הרי הן ערבאין זה לזה אף על פי שלא פירש.628
רבי יוסף קארו מתייחס גם הוא לשאלה זו ,ומבקש לדייק בדברי הרמב"ם ששטר אינו הכרחי
ליצירת חיוב משותף .וזה לשונו:629
ודע ,דבדינים הללו לא שאני לן [=לא שונה לנו] בין אם לוו בשטר או אם לוו על פה ,שהרי
בירושלמי "שנים שלוו" סתם אמרו .ומה שכתב הרמב"ם" :שנים שלוו בשטר" ,לאו דוקא
אלא אורחא דמילתא [=המקרה הרגיל] נקט (אי נמי להשמיענו דדוקא בשלוו כאחד ,נקט
[וראה כנסת הגדולה ,שם ,ד"ה אמר המאסף ,שלדעת רא "ם ,אם היה המלווה בעל פה ,ובכל זאת נוצר חיוב משותף
(כגון שהחייב לא יכול היה לטעון "פרעתי" ולכן לא הייתה לו טענת "מיגו") ,ומת אחד החייבים ,לא ניתן יהיה לגבות
מיורשיו את חלקם של החייבים האחרים ,שכן להרבה פוסקים טוענים ליורשים טענת "פרעתי" אף אם אביהם לא
יכול היה לטעון אותה].
626רמב"ם ,הלכות מלוה ולוה ,פרק כה ,הלכה ט.
627וראה גידולי תרומה ,שער מד ,חלק א ,אות ד ,מד"ה ובענין אם נאמרו ,שיש לפרש את דברי הרמב"ם באופן
דווקני .לדבריו ,הראיות האפשריות להוכחת הלוואה משותפת הן שטר אחד או הודאת החייבים (שכן "לא גרועה
הודאתו משטר בעדים") .הוא מבקש להוכיח את דעתו מלשון התלמוד הירושלמי ,לעיל ,הערה ,38שהוא מקור דין
ריבוי לווים" :שנים שלוו מאחד ,אף על גב דלא כתבין אחראין וערבאין" .כלומר ,ההלוואה נעשתה בשטר ,אלא
שנשמטה ממנו תניית אחריות ,אך לולא הייתה ההלוואה בשטר לא היה חל דין הלוואה משותפת (והשווה בית יוסף,
להלן ,ליד ציון הערה ,629ודברי הגר"א ,להלן ,הערה .)633אולם ראה קרית מלך רב ,לעיל ,הערה ,179ד"ה עתה
ראיתי ,שאין לפרש את המילה "כתבין" באופן דווקני ,והירושלמי נקט לשון כתיבה כדוגמה בלבד .וראה גם פרי
האדמה (מיוחס) ,חלק ג ,הלכות שותפים ,פרק י ,הלכה ו ,ד"ה אכן אני הצעיר (דף נח ע"א) ,בשם רבי יונה נבון ,שדוחה
גם הוא את ראיית גידולי תרומה אך באופן אחר .לדבריו ניתן להעמיד את דברי הירושלמי בשטר שכתבו החייבים
בכתב ידם ולא חתמו עליו עדים ,שאין דינו כשטר .ויש להעיר על דבריו ,שאמנם כתב ידם של חייבים אינו נחשב שטר
לעניין דיני שטרות (למשל ,לעניין גבייה מנכסים משועבדים) ,אך ייתכן שדי בכך כראיה לכוונת שיתוף (ראה שו"ת
נחפה בכסף ,לרבי יונה נבון ,חלק א ,חו"מ ,סימן יג ,ד"ה ומעתה נפל הספק ,שם הוא פוסק שחיוב בשטר בכתב יד
החייבים הוא חיוב משותף ,להיפך מתשובתו המובאת בספר פרי האדמה) .וראה רב דגן (הלוי) ,הלכות טוען ונטען,
סעיף א ,שניתן להוכיח כוונת שיתו ף גם על פי שטר שאינו מקוים ושאין בו נאמנות ,על אף שלא חלים עליו כל דיני
שטרות (כגון ,שהחייבים יכולים לטעון "פרעתי") .אולם דומה שלדעת רא"ם ,לעיל ,הערה ,625על חיוב בשטר כזה לא
יחולו דיני חיוב משותף ,שכן ניתן לטעון נגדו "פרעתי" ולחייבים יש טענת "מיגו" .והשווה בית יוסף ,להלן ,ליד ציון
הערה .629
628מלשון הרמב"ם נראה שדי בכך ששניים קנו מקח יחד כדי שהם יהיו חייבים משותפים ,ואילו בשותפים עיסקיים
די בכך שאחד מהם קנה עבור השותפות .אולם השווה שו"ת רדב"ז ,חלק א ,סימן קפד ,ממנו עולה ששניים שקנו יחד
אינם חייבים משותפים אלא אם כן נכתב עליהם שטר או שהם שותפים עיסקיים ,ובלשונו" :דדוקא שנים שלוו בשטר
אחד נעשו ערבים זה לזה ,וכן שנים שלקחו מקח אחד ביחד איכא למימר [=יש לומר] שנעשו ערבים כיון שהם שותפין.
אבל שנים דעלמא דלאו שותפין ,שקנו מקח אחד ולא נכתב עליהם בשטר אחד ,לא נעשו ערבים זה לזה" .בהמשך
דבריו הוא פוסק שאם שותף אחד קנה בשם השותפות ,לא נוצר חיוב משותף אלא אם כן כך הוא מנהג המקום .וראה
גם ש"ך ,חו"מ ,סימן עז ,ס"ק ב ,שמסתפק אם כוונת הרמב"ם שהשניים לקחו מקח אחד בשטר אחד.
629בית יוסף ,חו"מ ,סימן עז ,ד"ה ומ"ש רבינו.
-110-
ריבוי חייבים במשפט העברי
ב"שטר אחד") .630ותדע ,שהרי כתב [הרמב"ם] "או שלקחו מקח אחד" ,ומשמע דאפילו שלא
בשטר ,דסתם מקח אינו בשטר.631
אלא שלא ברור מדברי הבית יוסף ,אימתי נחשב חיוב שנעשה בלא שטר לחיוב משותף .יש
פוסקים 632שמסבירים שרבי יוסף קארו נוקט כמו השיטות שהובאו לעיל ,שחיוב בלא שטר יהיה
חיוב משותף רק כאשר מוכח מנסיבות העניין שלכך התכוונו הצדדים .יש פוסקים 633המבינים את
דבריו כפשוטם ,ומסיקים מהם מסקנה מרחיקת לכת לפיה די בכך שאת החיוב יצרו החייבים יחד
כדי להגדירם כחייבים במשותף .ויש מן הפוסקים המבחינים בין חיוב בשטר לחיוב ללא שטר
לעניין נטל הראיה של כוונת שיתוף :בחיוב בשטר יש להניח שהחייבים התכוונו לחיוב משותף
אלא אם כן פירשו שכוונתם לחיובים נפרדים ,ואילו בחיוב ללא שטר יש להניח שהחייבים התכוונו
לחיובים נפרדים אלא אם כן פירשו שכוונתם לחיוב משותף .וכך כותב ערוך השולחן ,הרב יחיאל
מיכל הלוי אפשטיין ,בעניין שניים שהתחייבו לזון אדם אחר על אף שלא היו חייבים בכך ,וזה
לשונו:634
שנים שהתחייבו לזון לאחד ,דינו [צ"ל :דינם] כדין שנים שלוו מאחד…635
וכשההתחייבות היתה בעל פה אינם ערבים זה לזה ,אלא אם כן אמרו שבשותפות אנחנו
מתחייבים לזון אותך ,שיהא ניכר ששותפים הם בזה .אבל אם אמרו סתם אנחנו נזון אותך,
יכול להיות שכוונתם שכל אחד מתחייב עצמו בחצי מזונות.
אבל בשטר אין חילוק ,אלא אם כן ביארו מפורש שכל אחד מתחייב את עצמו בחצי מזונות.636
630המובא בסוגריים הוא מ"בדק הבית" שבבית יוסף.
631וכך גם פוסק הרמ"א ,חו"מ ,סימן עז ,סעיף א .וראה גם :כנסת הגדולה ,חו"מ ,סימן עז ,הגהות בית יוסף ,ס"ק
יד; מטה שמעון ,חלק א ,חו"מ ,סימן עז ,הגהות בית יוסף ,ס"ק יח-כב .וראה בני שמואל ,לעיל ,הערה ,80ד"ה עוד
נשא ונתן ,שמסתפק בדבר.
632ראה ש"ך ,לעיל ,הערה .625וראה חידושי חת"ם סופר ,שבועות לז ע"א ,ד"ה אמנם ,שרבי יוסף קארו חזר בו
מדבריו בבית יוסף ,ו לכן לא כתבם בשולחן ערוך .לדעתו ,את דברי הרמ"א (שם) "בין בשטר בין בעל פה" יש לפרש
כמתייחסים רק לשומרים שקיבלו פיקדון יחד ,שכן קבלת חפץ אחד לשמירה מהווה הוכחה שכוונת השומרים לחיוב
משותף .והשווה סמ"ע ,לעיל ,הערה שגיאה! הסימניה אינה מוגדרת ..וראה באריכות כפי אהרן ,לעיל ,הערה ,82
ד"ה ואני עבדו ,ואילך.
633ראה :סמ"ע ,שם ,ס"ק א; ביאור הגר"א ,שם ,ס"ק ד ,ה .הגר"א מוכיח שסוגיית הירושלמי דנה דווקא במלווה
בעל פה ,שכן רבי יוסי בירושלמי לומד את דין שניים שלוו בהיקש מדין אשם גזלות בשניים שהלוו (ראה לעיל ,ליד
ציון הערה ,) 38ואין אדם מתחייב באשם גזלות אם כפר במלווה בשטר .וראה שו"ת בעי חיי ,חו"מ ,חלק ב ,סימן לא,
ד"ה גם מהרש"ח ,ממנו עולה שגם לדעת רא"ם ,לעיל ,הערה ,625די בכך שהחייבים יצרו את החיוב יחד כדי שהחיוב
יהיה משותף .לדבריו ,לדעת רא"ם המבחן היחיד להגדרת חיוב משותף הוא היעדר טענת "מיגו" ,אף אם אין ראיה
שכוונת החייבים הייתה לחיוב משותף .זאת לעומת שיטת הרשב"א ,לעיל ,ליד ציון הערה ,622לפיה השיתוף נוצר רק
כאשר יש ראיה לכוונת שיתוף ,ולכן החיוב יהיה משותף אף כאשר לחייבים יש טענת "מיגו" (וראה גם פרח מטה
אהרן ,חלק א ,סימן קיא ,ד"ה גם הרשב"א).
634ערוך השולחן ,חו"מ ,סימן ס ,סעיף י.
635ראה לעיל ,ליד ציון הערות .154 ,146
636אולם ,ייתכן שערוך השולחן פוסק כך רק בעניינם של מי שהתחייבו בחיוב שאינו מוטל עליהם ,שבהם יש מקום
להטיל על הנושה נטל ראיה מוגבר ,ואילו בחיובים אחרים הוא יפסוק שדי בכך שהחייבים יצרו את החיוב יחד.
-111-
ריבוי חייבים במשפט העברי
כפי שראינו ,637לשיטת הרא"ש בדרך כלל חייבים רבים חבים ב"חיוב אחד" והנושה רשאי לגבות
את מלוא החוב מכל אחד מהם ,ואין צריך לומר שאין הכרח שהחיוב המשותף יהיה בשטר ,כפי
שאכן פוסק הרא"ש בתשובה:638
ראובן שהיה נושה ביעקב ושמעון בנו מנה בלא שטר[ …תשובה ]:הדין עם ראובן ,כי הוא היה
נושה ביעקב ובבנו מנה ,וכיון שלוו כאחד ,נעשו אחראין וערבאין זה לזה.639
637ראה לעיל ,ליד ציון הערות .593 ,50
638שו"ת הרא"ש ,כלל עג ,סימן יד.
639אולם ראה גידולי תרומה ,לעיל ,הערה ,627שמתלבט שמא לדעת הרא"ש דינם של אב ובנו שהתחייבו יחד שונה
מדינם של חייבים אחרים ,שכן באב ובנו סביר יותר להניח שכוונתם ל"חיוב אחד" ולכן רק במקרה זה סבור הרא"ש
שאין צורך בשטר .והשווה אורים ותומים ,סימן עז ,תומים ,ס"ק ב ,שדוחה את קביעתו הקטגורית של גידולי תרומה
שבאב ובנו ניתן להניח כוונה לחיוב משותף ,ולדבריו הרא"ש הסיק את כוונת החייבים ליצור חיוב משותף מנסיבות
המקרה .וראה גם שו"ת חדושי הרי"ם ,לעיל ,הערה ,57ד"ה ועכ"פ נראה ,שכאשר מפורש בשטר חלקו של כל חייב,
מודה הרא"ש שהחיובים נפרדים לגמרי ,וראה לעיל ,הערה .147
-112-