אגדה

תענית פרק 1

שָׁאֲלוּ בַּגְּמָרָא עַל מַה שֶּׁשָּׁנִינוּ: מַזְכִּירִין גְּבוּרוֹת גְּשָׁמִים בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים. מְנָא לָן, דְּמַדְכַּר לָהּ בִּתְפִלָּה? וְהֵשִׁיב: דְּתַנְיָא: (דברים יא) "לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ", זוֹ תְּפִלָּה. אַתָּה אוֹמֵר: זוֹ תְּפִלָּה, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא עֲבוֹדָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: "בְּכָל לְבַבְכֶם", אֵי זוֹ הִיא עֲבוֹדָה שֶׁבַּלֵּב? הֱוֵי אוֹמֵר: זוֹ תְּפִלָּה. וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ: (שם) "וְנָתַתִּי מְטַר" וְגוֹ'. וּמַאי אִירְיָא דְּתָנִי 'גְּבוּרוֹת גְּשָׁמִים', לִיתְנִי: 'מַזְכִּירִין עַל הַגְּשָׁמִים'? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִפְּנֵי שֶׁיּוֹרְדִין בִּגְבוּרָה, (תני לה גבורות) שֶׁנֶּאֱמַר: (איוב ט) "עֹשֶׂה גְּדֹלוֹת עַד אֵין חֵקֶר". וּכְתִיב: (שם ה) "הַנֹּתֵן מָטָר עַל פְּנֵי אָרֶץ" וְגוֹ'. מַאי מַשְׁמַע? [אָמַר רַבָּה בַּר שִׁילָא]: אַתְיָא 'חֵקֶר' 'חֵקֶר' מִבְּרִיָּתוֹ [שֶׁל] עוֹלָם, [כְּתִיב הָכָא: "עֹשֶׂה גְּדֹלוֹת עַד אֵין חֵקֶר", וּכְתִיב הָתָם: (ישעיה מ) "הֲלוֹא יָדַעְתָּ אִם לֹא שָׁמַעְתָּ אֱלֹהֵי עוֹלָם ה', בּוֹרֵא קְצוֹת הָאָרֶץ, לֹא יִיעָף וְלֹא יִיגָע, אֵין חֵקֶר לִתְבוּנָתוֹ". וּכְתִיב: (תהלים סח) "מֵכִין הָרִים בְּכֹחוֹ, נֶאְזָר בִּגְבוּרָה"].

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁלֹשָׁה מַפְתֵּחוֹת בְּיָדוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁלֹּא נִמְסְרוּ בְּיַד שָׁלִיחַ וְאֵלּוּ הֵן: שֶׁל חַיָּה, וְשֶׁל גְּשָׁמִים, וְשֶׁל תְּחִיַּת הַמֵּתִים. שֶׁל חַיָּה, דִּכְתִיב: (בראשית ל) "וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים, וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ". שֶׁל גְּשָׁמִים, דִּכְתִיב: (דברים כח) "יִפְתַּח ה' לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב" וְגוֹ'. וְשֶׁל תְּחִיַּת הַמֵּתִים, דִּכְתִיב: (יחזקאל ל) "וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' בְּפִתְחִי אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם". בְּמַעֲרָבָא אַמְרֵי: אַף מַפְתֵּחַ שֶׁל פַּרְנָסָה, דִּכְתִיב: (תהלים קמה) "פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ" וְגוֹ'. וְרַבִּי יוֹחָנָן, מַאי טַעְמָא לָא קָאָמַר לָהּ לְהַאי? אָמַר לְךָ רַבִּי יוֹחָנָן: גְּשָׁמִים נַמִּי, הַיְנוּ פַּרְנָסָה. [תַּנְיָא: מֵאֵימָתַי מַזְכִּירִין עַל הַגְּשָׁמִים? רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מִשְּׁעַת נְטִילַת לוּלָב. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: מִשְּׁעַת הַנָּחָתוֹ. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: הוֹאִיל וְאַרְבָּעָה מִינִין הַלָּלוּ אֵינָן בָּאִין אֶלָּא לְרַצּוֹת עַל הַמַּיִם, וּכְשֵׁם שֶׁאַרְבָּעָה מִינִין הַלָּלוּ אִי־אֶפְשָׁר בָּהֶם בְּלֹא מַיִם, כָּךְ אִי־אֶפְשָׁר לָעוֹלָם בְּלֹא מַיִם וְכוּ'].

[תַּנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר: נֶאֱמַר בַּשֵּׁנִי (במדבר כט) 'וְנִסְכֵּיהֶם', וְנֶאֱמַר בַּשִּׁשִּׁי 'וּנְסָכֶיהָ', וְנֶאֱמַר בַּשְּׁבִיעִי 'כְּמִשְׁפָּטָם', הֲרֵי מֵ"ם יוֹ"ד מֵ"ם, הֲרֵי כָּאן 'מַיִם', מִכָּאן רֶמֶז לְנִסּוּךְ הַמַּיִם מִן הַתּוֹרָה].
תָּנָא: בְּטַל וּבְרוּחוֹת, לֹא חִיְּבוּ חֲכָמִים לְהַזְכִּיר, וְאִם בָּא לְהַזְכִּיר, מַזְכִּיר. מַאי טַעְמָא? אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: טַל וְרוּחוֹת אֵינָן נֶעְצָרִין. 'טַל', מְנָא לָן דְּלָא מִיעֲצָר? דִּכְתִיב: (מלכים א יז) "וַיֹאמֶר אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי וְגוֹ', חַי ה' וְגוֹ', אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר" וְגוֹ'. וּכְתִיב: (מ"א יח) "לֵךְ הֵרָאֵה אֶל אַחְאָב, וְאֶתְּנָה מָטָר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה". וְאִלּוּ 'טַל' לָא קָאָמַר לֵיהּ. (למימרא) [מַאי טַעְמָא? מִשּׁוּם] דְּלָא מִיעֲצָר. וְכִי מֵאַחַר דְּלָא מִיעֲצָר, אֵלִיָּהוּ, אִשְׁתַּבּוּעִי לָמָּה לֵיהּ? הָכִי קָאָמַר לֵיהּ: אֲפִלּוּ טַל דִּבְרָכָה, נַמִּי לָא אָתֵי. וְלִיהַדְרֵיהּ לְטַל דִּבְרָכָה? מִשּׁוּם דְּלָא מִנְכְּרָא מִלְּתָא. 'רוּחוֹת', מְנָא לָן [דְּלָא מִיעַצְרֵי]? אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: דְּאָמַר קְרָא: (זכריה ב) "כִּי כְּאַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם פֵּרַשְׂתִּי אֶתְכֶם, נְאֻם ה'", מַאי קָאָמַר לְהוּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל? אִילֵימָא הָכִי קָאָמַר: דְּבַדְּרְתִינְכוּ בְּאַרְבַּע רוּחֵי דְּעָלְמָא, הַאי, 'כְּאַרְבַּע'? 'בְּאַרְבַּע' מִיבָּעִי לֵיה! (אלא דמכיפנא לכו מארבע רוחי עלמא. "מארבע" מיבעי ליה?) אֶלָּא הָכִי קָאָמַר: כְּשֵׁם שֶׁאִי־אֶפְשָׁר לָעוֹלָם בְּלֹא רוּחוֹת, כָּךְ אִי־אֶפְשָׁר לָעוֹלָם בְּלֹא יִשְׂרָאֵל.

אָמַר רַב יְהוּדָה: זִיקָא דְּבָתַר מִיטְרָא, כְּמִיטְרָא. עִיבָא דְּבָתַר מִיטְרָא, כְּמִיטְרָא. שִׁמְשָׁא דְּבָתַר מִיטְרָא, כִּתְרֵי מִיטְרֵי. לְמִעוּטֵי מַאי? לְמִעוּטֵי גִּילְהֵי דְּלֵילְיָא, וְשִׁמְשָׁא דְּבֵינִי קָרְחֵי. אָמַר רָבָא: מַעֲלִי תַּלְגָּא לְטוּרֵי, כַּחֲמִשָּׁה מִטְרֵי לְאַרְעָא, שֶׁנֶּאֱמַר: (איוב לז) "כִּי לַשֶּׁלֶג יֹאמַר הֱוֵא אָרֶץ, וְגֶשֶׁם מָטָר וְגֶשֶׁם מִטְרוֹת עֻזּוֹ".

וְאָמַר רָבָא: תַּלְגָּא, לְטוּרָא. מִיטְרָא רַזְיָא, לְאִילָנֵי. מִיטְרָא נַיְחָא, לְפֵירִי. עוּרְפִילָא, אֲפִלּוּ לְפַרְצִידָא דְּתוּתֵי קָלָא, מְהַנְּיָא לֵיהּ. מַאי 'עוּרְפִילָא'? עוּרִי־פִּילֵי.

וְאָמַר רָבָא: הַאי צוּרְבָא מֵרַבָּנָן, דָּמִי לְפַרְצִידָא דְּתוּתֵי קָלָא, דְּכֵיוָן דְּנָבַט, נָבַט. וְאָמַר רָבָא: הַאי צוּרְבָא מֵרַבָּנָן דְּרָתַח, אוֹרַיְתָא הוּא דְּקָא מַרְתְּחָא לֵיהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: (ירמיה כג) "הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ, נְאֻם ה'". [וְאָמַר רַב אַשִׁי: כָּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁאֵינוֹ קָשֶׁה כְּבַרְזֶל, אֵינוֹ תַּלְמִיד חָכָם, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם) "וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע"]. אָמַר לֵיה רַבִּי אַבָּא לְרַב אַשִׁי: אַתּוּן, מֵהָתָם מַתְנִיתוּ לָהּ! אַנָן, מֵהָכָא מַתְנִינָן לָהּ, דִּכְתִיב: (דברים ח) "אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל", אַל תִּקְרִי, 'אֲבָנֶיהָ', אֶלָּא 'בּוֹנֶיהָ'. אָמַר רַבִינָא: אֲפִלּוּ הָכִי, מִבָּעִי לֵיהּ לְאִינִישׁ לְמֵילַף נַפְשֵׁיהּ בְּנִיחוּתָא, שֶׁנֶּאֱמַר: (קהלת יא) "וְהָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ וְהַעֲבֵר רָעָה מִבְּשָׂרֶךָ".

אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: שְׁלֹשָׁה שָׁאֲלוּ שֶׁלֹא כַּהֹגֶן, לִשְׁנַיִם הֱשִׁיבוּם כַּהֹגֶן, לְאֶחָד הֱשִׁיבוּהוּ שֶׁלֹּא כַּהֹגֶן, וְאֵלּוּ הֵן: אֱלִיעֶזֶר עֶבֶד אַבְרָהָם, וְשָׁאוּל בֶּן קִישׁ, וְיִפְתָּח הַגִּלְעָדִי. אֱלִיעֶזֶר עֶבֶד אַבְרָהָם, דִּכְתִיב: (בראשית כד) ("ובנות אנשי העיר יוצאות לשאוב מים,) "וְהָיָה הַנַּעֲרָה אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ" וְגוֹ', יָכוֹל אֲפִלּוּ חִגֶּרֶת אוֹ סוּמָא? הֱשִׁיבוּהוּ כַּהֹגֶן, וְנִזְדַּמְּנָה לוֹ רִבְקָה. שָׁאוּל בֶּן קִישׁ, דִּכְתִיב: (שמואל א יז) "וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּנּוּ, יַעְשְׁרֶנּוּ הַמֶּלֶךְ עֹשֶׁר גָּדוֹל, וְאֶת בִּתּוֹ יִתֶּן לוֹ, (לאשה) וְאֵת בֵּית אָבִיו יַעֲשֶׂה חָפְשִׁי". יָכוֹל אֲפִלּוּ עֶבֶד, אוֹ מַמְזֵר? הֱשִׁיבוּהוּ כַּהֹגֶן, וְנִזְדַּמֵּן לוֹ דָּוִד. יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי, דִּכְתִיב: (שופטים יא) "וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן, וְהָיָה לַה', וְהַעֲלִיתִיהוּ עוֹלָה". יָכוֹל אֲפִלּוּ דָּבָר טָמֵא? וֶהֱשִׁיבוּהוּ שֶׁלֹּא כַּהֹגֶן וְנִזְדַּמְּנָה לוֹ בִּתּוֹ. וְהַיְנוּ דְּקָא אָמַר לְהוּ נָבִיא לְיִשְׂרָאֵל: (ירמיה ח) "הַצֳרִי אֵין בְּגִלְעָד? אִם רֹפֵא אֵין שָׁם?" וּכְתִיב: (שם יט) "אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא דִבַּרְתִּי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי". "אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי", זֶה בְּנוֹ שֶׁל מֵישַׁע מֶלֶךְ מוֹאָב, שֶׁנֶּאֱמַר: (מלכים־ב ג') "וַיִּקַּח אֶת בְּנוֹ הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִמְלֹךְ תַּחְתָּיו, וַיַּעֲלֵהוּ עֹלָה" (על החומה, ויהי קצף גדול על ישראל, ויסעו מעליו וישובו לארץ".) "וְלֹא דִּבַּרְתִּי", זוֹ בִּתּוֹ שֶׁל יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי. "וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי", זֶה יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם.

אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה: אַף כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל שָׁאֲלָה שֶׁלֹּא כַּהֹגֶן, וְהֵשִׁיבָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כַּהֹגֶן, דִּכְתִיב: (הושע ו) "וְנֵדְעָה, נִרְדְּפָה לָדַעַת אֶת ה', כְּשַׁחַר נָכוֹן מֹצָאוֹ, וְיָבוֹא כַגֶּשֶׁם לָנוּ כְּמַלְקוֹשׁ יוֹרֶה אָרֶץ". אָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: בִּתִּי, אַתְּ שׁוֹאֶלֶת דָּבָר שֶׁפְּעָמִים מִתְבַּקֵּשׁ, וּפְעָמִים אֵינוֹ מִתְבַּקֵּשׁ, אֲבָל אֲנִי אֶהְיֶה לָךְ דָּבָר הַמִּתְבַּקֵּשׁ לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: (הושע יד) "אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל". וְעוֹד שָׁאֲלָה שֶׁלֹּא כַּהֹגֶן, אָמְרָה לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, (ש"ה ח) "שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ, כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ", אָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: בִּתִּי, אַתְּ שׁוֹאֶלֶת דָּבָר שֶׁפְּעָמִים נִרְאֶה, וּפְעָמִים אֵינוֹ נִרְאֶה, אֲבָל אֲנִי אֶעֱשֶׂה לָךְ דָּבָר שֶׁנִּרְאֶה לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיה מט) "הֵן עַל כַּפַּיִם חַקֹּתִיךְ".

מִשְׁנָה. עַד אֵימָתַי שׁוֹאֲלִין אֶת הַגְּשָׁמִים? רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שֶׁיַּעֲבֹר הַפֶּסַח, רַבִּי (יוסי) [מֵאִיר] אוֹמֵר: עַד שֶׁיֵּצֵא נִיסָן, שֶׁנֶּאֱמַר: (יואל ב) "וַיּוֹרֵד לָכֶם גֶּשֶׁם מוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ בָּרִאשׁוֹן". גְּמָרָא. אָמַר לוֹ רַב נַחְמָן לְרַב יִצְחָק: 'יוֹרֶה' בְּנִיסָן? (הוא) 'יוֹרֶה', בְּמַרְחֶשְׁוָן הוּא! *) דִּתְנָן: יוֹרֶה בְּמַרְחֶשְׁוָן וּמַלְקוֹשׁ בְּנִיסָן. אָמַר לֵיהּ: הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בִּימֵי יוֹאֵל בֶּן פְּתוּאֵל נִתְקַיֵּם מִקְרָא זֶה, דִּכְתִיב בֵּיהּ: (שם א) "יֶתֶר הַגָּזָם אָכַל הָאַרְבֶּה, וְיֶתֶר הָאַרְבֶּה אָכַל הַיָּלֶק, וְיֶתֶר הַיֶּלֶק אָכַל הֶחָסִיל". אוֹתָהּ שָׁנָה יָצָא אֲדָר, וְלֹא יָרְדוּ גְּשָׁמִים. יָרְדָה לָהֶם רְבִיעָה רִאשׁוֹנָה בְּאֶחָד בְּנִיסָן. אָמַר לָהֶם נָבִיא לְיִשְׂרָאֵל: צְאוּ וְזִרְעוּ. אָמְרוּ לוֹ: מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ קַב חִטִּין אוֹ קַבַּיִם שְׂעוֹרִין, יֹאכְלֶנּוּ וְיִחְיֶה אוֹ יִזְרְעֶנּוּ (בקרקע) וְיָמוּת? אָמַר לָהֶם: אַף עַל פִּי כֵן צְאוּ זִרְעוּ! (יצאו וזרעו) וְנַעֲשָׂה לָהֶם נֵס, וְנִתְגַּלָּה לָהֶם מַה שֶּׁבַּכְּתָלִים, (ומה שבסדקים) וּמַה שֶּׁבְּחוֹרֵי נְמָלִים. יָצְאוּ וְזָרְעוּ בַּשֵּׁנִי וּבַשְּׁלִישִׁי וּבָרְבִיעִי. יָרְדָה לָהֶם רְבִיעָה שְׁנִיָּה בַּחֲמִשִּׁי בְּנִיסָן, וְהִקְרִיבוּ עֹמֶר בְּשִּׁשָּׁה עָשָׂר בְּנִיסָן. נִמְצֵאת הַתְּבוּאָה הַגְּדֵלָה בְּשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים, גָּדְלָה בְּאַחַד־עָשָׂר יוֹם. וְנִמְצָא עֹמֶר הַקָּרֵב מִתְּבוּאָה שֶׁל שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים, קָרַב מִתְּבוּאָה שֶׁל אַחַד־עָשָׂר יוֹם. וְעַל אוֹתוֹ הַדּוֹר הוּא אוֹמֵר: (תהלים קכו) "הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ, הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע". מַאי "הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע"? אָמַר רַב יְהוּדָה (אמר רב): שׁוֹר כְּשֶׁהָיָה חוֹרֵשׁ, בַּהֲלִיכָתוֹ בּוֹכֶה, וּבַחֲזִירָתוֹ אוֹכֵל חָזִיז מִן הַתֶּלֶם, וְזֶה "בֹּא יָבֹא בְרִנָּה" . מַאי "נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו"? אָמַר רַב חִסְדָּא, וְאַמְרֵי לָהּ בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: (אותה שנה) קָנֶה, זֶרֶת, וְשִׁבֹּלֶת, זְרָתַיִם הָיְתָה.

אָמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן לְרַב יִצְחָק: מַאי דִּכְתִיב: (מלכים־ב ח) "כִּי קָרָא ה' לָרָעָב, וְגַם בָּא אֶל הָאָרֶץ שֶׁבַע שָׁנִים", בְּהַנָךְ שֶׁבַע שָׁנִים, מַאי אָכוּל? אָמַר לֵיהּ: הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שָׁנָה רִאשׁוֹנָה אָכְלוּ מַה שֶּׁבַּבָּתִּים. שְׁנִיָּה אָכְלוּ מַה שֶּׁבַּשָּׂדוֹת וּבַכְּרָמִים. שְׁלִישִׁית, בְּשַׂר בְּהֵמָה טְהוֹרָה. רְבִיעִית, בְּשַׂר בְּהֵמָה טְמֵאָה. חֲמִשִּׁית, בְּשַׂר שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים. שִׁשִּׁית, בְּשַׂר בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם. שְׁבִיעִית, בְּשַׂר זְרוֹעוֹתֵיהֶם, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: (ישעיה ט) "אִישׁ בְּשַׂר זְרֹעוֹ יֹאכֵלוּ".

וְאָמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן לְרַב יִצְחָק: מַאי דִּכְתִיב: (הושע יא) "בְּקִרְבְּךָ קָדוֹשׁ, וְלֹא אָבוֹא בְעִיר". מִשּׁוּם דִּ"בְקִרְבְּךָ קָדוֹשׁ" "לֹא אָבוֹא בְעִיר"? אָמַר לֵיהּ: הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לֹא אָבוֹא בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁל מַעְלָה, עַד שֶׁאָבוֹא בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁל מַטָּה. וּמִי אִיכָּא יְרוּשָׁלַיִם לְמַעְלָה? אִין, דִּכְתִיב: (תהלים קכב) "יְרוּשָׁלַיִם הַבְּנוּיָה, כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָהּ יַחְדָּו".

וְאָמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן לְרַב יִצְחָק: מַאי דִּכְתִיב: (ירמיה ז) "וּבְאַחַת יִבְעֲרוּ וְיִכָּסְלוּ מוּסַר הֲבָלִים עֵץ הוּא"? אָמַר לֵיהּ: הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אַחַת הִיא, שֶׁמַּבְעֶרֶת רְשָׁעִים בַּגֵּיהִנֹּם, מַאי הִיא? עֲבוֹדָה זָרָה! כְּתִיב הָכָא: "מוּסַר הֲבָלִים עֵץ הוּא", וּכְתִיב הָתָם: (שם) "הֶבֶל הֵמָּה מַעֲשֵׂה תַּעְתֻּעִים". וְאָמַר לֵיה רַב נַחְמָן לְרַב יִצְחָק: מַאי דִּכְתִיב: (שם ב) "כִּי שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי", תַּרְתֵּין הוּא דַּהֲווּ, עֶשְׂרִין*) וְתַרְתֵּין שְׁבִיקָא לְהוּ? אָמַר לֵיהּ: הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אַחַת, שֶׁהִיא שְׁקוּלָה כִּשְׁתַּיִם, וּמַאי נִיהוּ? עֲבוֹדָה זָרָה! דִּכְתִיב: "כִּי שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי, אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים, לַחְצֹב לָהֶם בֹּארֹת בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים". וּכְתִיב [בְּהוּ]: (שם) "כִּי עִבְרוּ אִיֵּי כִתִּיִּים וּרְאוּ, וְקֵדָר שִׁלְחוּ וְהִתְבּוֹנְנוּ מְאֹד, וּרְאוּ הֵן הָיְתָה כָּזֹאת? הַהֵימִיר גּוֹי אֱלֹהִים, וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים, וְעַמִּי הֵמִיר כְּבוֹדוֹ בְּלוֹא יוֹעִיל". תָּנָא: כּוּתִיִּים עוֹבְדִים לָאֵשׁ, וְקֵדָרִיִּים עוֹבְדִין לַמַּיִם, וְאַף עַל פִּי שֶׁיּוֹדְעִין שֶׁהַמַּיִם מְכַבִּין אֶת הָאֵשׁ, לֹא הֵמִירוּ אֱלֹהֵיהֶם, וְעַמִּי הֵמִיר כְּבוֹדוֹ בְּלֹא יוֹעִיל.

וְאָמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן לְרַב יִצְחָק: מַאי דִּכְתִיב: (שמואל־א ח) "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר זָקֵן שְׁמוּאֵל", וּמִי סִיב שְׁמוּאֵל כּוּלֵי הַאי, וְהָא בַּר חֲמִשִּׁים וּשְׁתַּיִם הֲוָה! דְּאָמַר מַר: מֵת בַּחֲמִשִּׁים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה, זֶהוּ מִיתָתוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל הָרָמָתִי. אָמַר לֵיהּ: הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זִקְנָה קָפְצָה עָלָיו, דִּכְתִיב: (ש"א טו) "נִחַמְתִּי כִּי הִמְלַכְתִּי אֶת שָׁאוּל". אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, שְׁקַלְתַּנִי כְּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, דִּכְתִיב: (תהלים צט) "מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו, וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ", מַה מֹּשֶׁה וְאַהֲרֹן, לֹא בָּטְלוּ מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם בְּחַיֵּיהֶם, אַף אֲנִי, לֹא יִתְבַּטְּלוּ מַעֲשֵׂה יָדַי בְּחַיָּי. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הֵיכִי אִיעָבִיד? לִימוּת שָׁאוּל, לָא קָא שָׁבִיק שְׁמוּאֵל; לִימוּת שְׁמוּאֵל, אַדְזוּטָר, מְרַנְנֵי אַבַּתְרֵיהּ. לָא לִימוּת שָׁאוּל, וְלָא לִימוּת שְׁמוּאֵל, כְּבָר הִגִּיעָה מַלְכוּת דָּוִד, וְאֵין מַלְכוּת נוֹגַעַת בַּחֲבֶרְתָּה אֲפִלּוּ כִּמְלֹא נִימָא. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֶקְפֹּץ עָלָיו זִקְנָה, הַיְנוּ דִּכְתִיב: (שמואל א כב) "וְשָׁאוּל יוֹשֵׁב בַּגִּבְעָה תַּחַת הָאֵשֶׁל בָּרָמָה". וְכִי מָה עִנְיָן 'גִּבְעָה' אֵצֶל 'רָמָה'? אֶלָּא לוֹמַר לְךָ: מִי גָּרַם לְשָׁאוּל שֶׁיֵּשֵׁב בַּגִּבְעָה שְׁתֵּי שָׁנִים וּמֶחֱצָה? תְּפִלָּתוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל הָרָמָתִי. וּמִי מִידְחִי גַּבְרָא מִקַּמֵּי גַּבְרָא? אִין, דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, אָמַר רַבִּי (יוחנן) [יוֹנָתָן]: מַאי דִּכְתִיב: (הושע ו) "עַל כֵּן חָצַבְתִּי בַּנְּבִיאִים, הֲרַגְתִּים בְּאִמְרֵי פִי". 'בְּמַעֲשֵׂיהֶם' לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא 'בְּאִמְרֵי פִי', אַלְמָא, מִידְּחִי גַּבְרָא מִקַּמֵּי גַּבְרָא.

רַב נַחְמָן וְרַב יִצְחָק הֲווּ יָתְבֵי בִּסְעוּדָתָא, אָמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן לְרַב יִצְחָק: לֵימָא מַר מִלְּתָא, אָמַר לֵיהּ: הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין מְסִיחִין בִּסְעוּדָה, שֶׁמָּא יַקְדִּים קָנֶה לְוֵשֶׁט, וְיָבוֹא לִידֵי סַכָּנָה. בָּתַר דְּסָעִיד, אָמַר לֵיהּ: הָכִי אָמַר יוֹחָנָן: יַעֲקֹב אָבִינוּ לֹא מֵת! אָמַר לֵיהּ: וְכִי בִּכְדִי סָפְדוּ סַפְדָּנַיָּא? וְחָנְטוּ חַנְטַיָּא? וְקָבְרוּ קַבְרַיָּא? אָמַר לֵיהּ: מִקְרָא אֲנִי דּוֹרֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: (ירמיה ל) "וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִי יַעֲקֹב, נְאֻם ה', וְאַל תֵּחַת יִשְׂרָאֵל, כִּי הִנְנִי מוֹשִׁיעֲךָ מֵרָחוֹק, וְאֶת זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם", מַקִּישׁ הוּא לְזַרְעוֹ, מַה זַּרְעוֹ בַּחַיִּים, אַף הוּא בַּחַיִּים. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: כָּל הָאוֹמֵר: 'רָחָב' 'רָחָב', מִיָּד נִקְרִי. אָמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן: אֲנָא אֲמִינָא, וְלָא אִכְפַּת לִי. אָמַר לֵיהּ: כִּי קָא אֲמִינָא, בְּיוֹדְעָהּ וּבְמַכִּירָהּ וּבְמַזְכִּיר אֶת שְׁמָהּ קָא אֲמִינָא. כִּי הֲוָה מִיפְטַר, אָמַר לֵיהּ: לִיבָרְכָן מַר. אָמַר לֵיהּ: אֶמְשֹׁל לְךָ מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְאָדָם שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בַּמִּדְבָּר, וְהָיָה רָעֵב וְעָיֵף וְצָמֵא, וּמָצָא אִילָן שֶׁפֵּרוֹתָיו מְתוּקִין, וְצִלּוֹ נָאֶה, וְאַמַּת הַמַּיִם עוֹבֶרֶת תַּחְתָּיו. אָכַל מִפֵּרוֹתָיו וְשָׁתָה מִמֵּימָיו וְיָשַׁב בְּצִלּוֹ, וּכְשֶׁבִּקֵּשׁ לֵילֵךְ, אָמַר לוֹ: אִילָן אִילָן, בַּמָּה אֲבָרֶכְךָ? אִם אוֹמַר: שֶׁיִּהְיוּ פֵּרוֹתֶיךָ מְתוּקִין? הֲרֵי פֵּרוֹתֶיךָ מְתוּקִין! שֶׁיִּהְיֶה צִלְךָ נָאֶה? הֲרֵי צִלְּךָ נָאֶה! שֶׁתְּהֵא אַמַּת הַמַּיִם עוֹבֶרֶת תַּחְתֶּיךָ? הֲרֵי אַמַּת הַמַּיִם עוֹבֶרֶת תַּחְתֶּיךָ! אֶלָּא, יְהִי רָצוֹן שֶׁכָּל נְטִיעוֹת שֶׁנּוֹטְעִים מִמְּךָ, יִהְיוּ כְּמוֹתְךָ. אַף אַתָּה, בַּמָּה אֲבָרֶכְךָ? אִם בַּתּוֹרָה? הֲרֵי יֵשׁ לְךָ תּוֹרָה! (ואם לגדולה? הרי יש לך גדולה! ואם לכבוד? הרי יש לך כבוד!) וְאִם בְּעֹשֶׁר? הֲרֵי יֵשׁ לְךָ עֹשֶׁר! אִם בְּבָנִים? הֲרֵי יֵשׁ לְךָ בָּנִים! אֶלָּא, יְהִי רָצוֹן שֶׁיְּהוּ כָּל צֶאֱצָאֵי מֵעֶיךָ כְּמוֹתְךָ.

תָּנוּ רַבָּנָן: 'יוֹרֶה', שֶׁמּוֹרֶה אֶת הַבְּרִיּוֹת לְהָטִיחַ גַּגּוֹתֵיהֶן, וּלְהַכְנִיס אֶת פֵּרוֹתֵיהֶם, וְלַעֲשׂוֹת כָּל צָרְכֵיהֶן. דָּבָר אַחֵר: שֶׁמַּרְוֶה אֶת הָאָרֶץ וּמַשְׁקָהּ (את) [עַד] הַתְּהוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים סה) "תְּלָמֶיהָ רַוֵּה נַחֵת, גְּדוּדֶהָ בִרְבִיבִים תְּמֹגְגֶנָּה, צִמְחָהּ תְּבָרֵךְ". דָּבָר אַחֵר: 'יוֹרֶה', שֶׁיּוֹרֵד בְּנַחַת, וְאֵינוֹ יוֹרֵד בְּזַעַף, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא 'יוֹרֶה', שֶׁמַּשִּׁיר אֶת הַפֵּרוֹת, וּמַשְׁטִיף אֶת הַזְּרָעִים, (ומשבר) [וּמְשַׁטֵּף] אֶת הָאִילָנוֹת? תַּלְמוּד לוֹמַר: 'מַלְקוֹשׁ'! מַה 'מַּלְקוֹשׁ', לִבְרָכָה, אַף 'יוֹרֶה', לִבְרָכָה. אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא 'מַלְקוֹשׁ', שֶׁמַּפִּיל אֶת הַבָּתִּים וּמְשַׁבֵּר אֶת הָאִילָנוֹת וּמַעֲלֶה סַקָּאִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: "יוֹרֶה"! (ומלקוש) מַה 'יּוֹרֶה', לִבְרָכָה, אַף 'מַלְקוֹשׁ', לִבְרָכָה. וְיוֹרֶה גּוּפֵיהּ, מְנָא לָן? דִּכְתִיב: (יואל ב) "וּבְנֵי צִיּוֹן גִּילוּ וְשִׂמְחוּ בַה' אֱלֹהֵיכֶם, כִּי נָתַן לָכֶם אֶת הַמּוֹרֶה לִצְדָקָה, וַיּוֹרֵד לָכֶם גֶּשֶׁם מוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ בָּרִאשׁוֹן".

[תָּנוּ רַבָּנָן: ,יוֹרֶה' בְּמַרְחֶשְׁוָן. וּ'מַלְקוֹשׁ' בְּנִיסָן. אַתָּה אוֹמֵר: 'יוֹרֶה' בְּמַרְחֶשְׁוָן, וּ'מַלְקוֹשׁ' בְּנִיסָן, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא 'יוֹרֶה' בְּתִשְׁרֵי, וּמַלְקוֹשׁ' בְּאִיָּר? תַּלְמוּד לוֹמַר: "בְּעִתּוֹ־מַלְקוֹשׁ". אָמַר רַב נְהִילָאִי בַּר אִידִי, אָמַר שְׁמוּאֵל: דָּבָר שֶׁמָּל קַשְׁיוּתֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל. דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא: דָּבָר שֶׁמְּמַלֵּא תְּבוּאָה בְּקַשֶּׁיהָ. בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: דָּבָר שֶׁיּוֹרֵד עַל הַמְּלִילוֹת וְעַל הַקַּשִּׁין. תְּנָן: עַד מָתַי נֶהֱנִין וְשׂוֹרְפִין בַּתֶּבֶן וּבַקַּשׁ שֶׁל שְׁבִיעִית? עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה. מַאי טַעְמָא? דִּכְתִיב: (ויקרא כה) "וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ", כָּל זְמַן שֶׁחַיָּה אוֹכֶלֶת בַּשָּׂדֶה, הַאֲכֵל לִבְהֶמְתְּךָ בַּבַּיִת, כָּלָה לַחַיָּה מִן הַשָּׂדֶה, כַּלֵּה לִבְהֶמְתְּךָ מִן הַבַּיִת. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ: מַאי לְשׁוֹן 'רְבִיעָה'? דָּבָר שֶׁרוֹבֵעַ אֶת הַקַּרְקַע, כִּדְרַב יְהוּדָה, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה: מִיטְרָא, בַּעְלָהּ דְּאַרְעָא הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיה נה) "כִּי כַּאֲשֶׁר יֵרֵד הַגֶּשֶׁם וְהַשֶּׁלֶג מִן הַשָּׁמַיִם, וְשָׁמָּה לֹא יָשׁוּב כִּי אִם הִרְוָה אֶת הָאָרֶץ וְהוֹלִידָהּ וְהִצְמִיחָהּ"].

אָמַר רַב חִסְדָּא: גְּשָׁמִים שֶׁיָּרְדוּ עַל מִקְצָת מְדִינָה וְעַל מִקְצָת מְדִינָה לֹא יָרְדוּ, אֵין מִשּׁוּם 'וְעָצַר'. אֵינִי!? וְהָכְּתִיב: (עמוס ד) "וְגַם אָנֹכִי מָנַעְתִּי מִכֶּם אֶת הַגֶּשֶׁם בְּעוֹד שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים לַקָּצִיר, וְהִמְטַרְתִּי עַל עִיר אֶחָת, וְעַל עִיר אַחַת לֹא אַמְטִיר, חֶלְקָה אַחַת תִּמָּטֵר, וְחֶלְקָה אֲשֶׁר לֹא תַמְטִיר עָלֶיהָ תִּיבָשׁ". וְאָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: שְׁתֵּיהֶן לִקְלָלָה. לָא קַשְׁיָא, הָא, דְּאָתָא טוּבָא, הָא, דְּאָתָא כִּדְמִיבָּעִי לֵיהּ. אָמַר רַב (אסי) [אַשִּׁי]: דִּיקָא נַמִּי, דִּכְתִיב: 'תִּמָּטֵר'; תְּהֵא מְקוֹם מָטָר, שְׁמַע מִינָהּ.

אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ: מֵאֵימָתַי מְבָרְכִין עַל הַגְּשָׁמִים? מִשֶּׁיֵּצֵא חָתָן לִקְרַאת כַּלָּה. מַאי מְבָרֵךְ? אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ ה' אֱלֹהֵינוּ, עַל כָּל טִפָּה וְטִפָּה שֶׁהוֹרַדְתָּ לָנוּ". וְרַבִּי יוֹחָנָן מְסַיֵּם: "וְאִלּוּ פִינוּ מָלֵא שִׁירָה כַּיָּם, וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה כַּהֲמוֹן גַּלָּיו וְכוּ', אַל יַעַזְבוּנוּ רַחֲמֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וְלֹא עֲזָבוּנוּ בָּרוּךְ רֹב הַהוֹדָאוֹת". "רֹב הַהוֹדָאוֹת" וְלֹא "כָּל הַהוֹדָאוֹת"? אָמַר רָבָא: אֵימָא: "אֵל הַהוֹדָאוֹת". [אָמַר רַב פָּפָּא: הִלְכָּךְ, נִימְרִינְהוּ לְתַרְוַיְהוּ: "אֵל הַהוֹדָאוֹת" וְ"רֹב הַהוֹדָאוֹת"].

אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ: גָּדוֹל יוֹם הַגְּשָׁמִים מִתְּחִיַּת הַמֵּתִים, דְּאִלּוּ תְּחִיַּת הַמֵּתִים לַצַּדִּיקִים, וְאִלּוּ הָכָא, בֵּין לַצַּדִּיקִים בֵּין לָרְשָׁעִים. וּפְלִיגָא דְּרַב יוֹסֵף, דְּאָמַר רַב יוֹסֵף: מִתּוֹךְ שֶׁהִיא שְׁקוּלָה כִּתְחִיַּת הַמֵּתִים, קְבָעוּהָ בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים. אָמַר רַב יְהוּדָה: גָּדוֹל יוֹם הַגְּשָׁמִים, כְּיוֹם שֶׁנִּתְּנָה בּוֹ תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים לב) "יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי", וְאֵין 'לֶקַח', אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (משלי ד) "כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם, תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ". רָבָא אָמַר: יוֹתֵר מִיּוֹם שֶׁנִּתְּנָה בּוֹ תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי", מִי נִתְלָה בְּמִי? הֱוֵי אוֹמֵר: קָטָן נִתְלָה בְּגָדוֹל. רָבָא רָמִי, כְּתִיב: (דברים לב) "יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי", וּכְתִיב: "תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי"? אִם תַּלְמִיד חָכָם הָגוּן הוּא, כְּטַל, וְאִם לָאו, עוֹרְפֵהוּ כַּמָּטָר. תַּנְיָא, הָיָה רַבִּי בְּנָאָה אוֹמֵר: כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ, תּוֹרָתוֹ נַעֲשֵׂית לוֹ סַם חַיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: (משלי ג) "עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ", וְאוֹמֵר: (שם) "רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶךָ", וְאוֹמֵר: (שם ח) "כִּי מֹצְאִי מָצָא חַיִּים". וְכָל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, נַעֲשֵׂית לוֹ סַם הַמָּוֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: "יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי", וְאֵין 'עֲרִיפָה' אֶלָּא הֲרִיגָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים כּא) "וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה בַנָּחַל".

אָמַר לֵיהּ (רבי זירא לרבי ירמיה) [רַבִּי יִרְמְיָה לְרַבִּי זֵירָא]: לֵיתִי מַר לִיתְנִי. אָמַר לֵיהּ [חָלִישׁ לִבָּאִי], לָא יָכִילְנָא. לֵימָא מַר מִלְּתָא דְּאַגַּדְתָּא. אָמַר לֵיהּ: הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי דִּכְתִיב: (דברים כ) "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה", וְכִי אָדָם, עֵץ הַשָּׂדֶה הוּא? אֶלָּא מִשּׁוּם דִּכְתִיב: (שם) "כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל, וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת", [וּכְתִיב: "אֹתוֹ תַשְׁחִית וְכָרָתָּ"], הָא כֵּיצַד? אִם תַּלְמִיד חָכָם הָגוּן הוּא, "מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת". וְאִם לָאו, "אֹתוֹ תַשְׁחִית וְכָרָתָּ". אָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: מַאי דִּכְתִיב: (משלי כז) "בַּרְזֶל בְּבַרְזֶל יָחַד", לוֹמַר לְךָ: מַה בַּרְזֶל זֶה, אֶחָד מְחַדֵּד אֶת חֲבֵרוֹ, אַף שְׁנֵי תַּלְמִידִים, מְחַדְּדִין זֶה אֶת זֶה [בַּהֲלָכָה]. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה: לָמָּה נִמְשְׁלוּ דִּבְרֵי תּוֹרָה כָּאֵשׁ? שֶׁנֶּאֱמַר: (ירמיה כג) "הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ, נְאֻם ה'", לוֹמַר לְךָ: מָה אֵשׁ אֵינוֹ דּוֹלֵק יְחִידִי, אַף דִּבְרֵי תּוֹרָה אֵין מִתְקַיְּמִין בִּיחִידִי. וְהַיְּנוּ דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: מַאי דִּכְתִיב: (שם נ) "חֶרֶב אֶל הַבַּדִּים וְנֹאָלוּ"? חֶרֶב עַל שׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁעוֹסְקִין בַּד בְּבַד בַּתּוֹרָה, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמִטַּפְּשִׁין, שֶׁנֶּאֱמַר: ["וְנֹאָלוּ", וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁחוֹטְאִין], כְּתִיב הָכָא: 'וְנֹאָלוּ', וּכְתִיב הָתָם: (במדבר יב) "אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ וַאֲשֶׁר חָטָאנוּ". וְאִי בָּעִית אֵימָא: מֵהָכָא: (ישעיה יט) "נוֹאֲלוּ שָׂרֵי צֹעַן" וְגוֹ'. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: לָמָּה נִמְשְׁלוּ דִּבְרֵי תּוֹרָה כְּעֵץ? שֶׁנֶּאֱמַר: (משלי ג) "עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ", לוֹמַר לְךָ: מָה עֵץ, קָטָן מַדְלִיק אֶת הַגָּדוֹל, אַף תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, קְטַנִּים מְחַדְּדִים אֶת הַגְּדוֹלִים. וְהַיְנוּ דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: הַרְבֵּה לָמַדְתִּי מֵרַבּוֹתַי, וּמֵחֲבֵרַי, יוֹתֵר מֵרַבּוֹתַי, וּמִתַּלְמִידַי, יוֹתֵר מִכֻּלָּם.

רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא רָמִי, כְּתִיב: (ישעיה כא) "לִקְרַאת צָמֵא הֵתָיו מָיִם", וּכְתִיב: (שם נה) "הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמָּיִם". אִם תַּלְמִיד (חכם) הָגוּן הוּא, "לִקְרַאת צָמֵא הֵתָיוּ מָיִם", וְאִם לָאו, "הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמָּיִם". רַבִּי חֲנִינָא בַּר חָמָא רָמִי, כְּתִיב: (משלי ה) "יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה", וּכְתִיב: (שם) "יִהְיוּ לְךָ לְבַדֶּךָ". אִם תַּלְמִיד הָגוּןהוּא, "יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה", וְאִם לָאו, "יִהְיוּ לְךָ לְבַדֶּךָ". *)) וְאָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר אִידִי: לָמָּה נִמְשְׁלוּ דִּבְרֵי תּוֹרָה לְמַיִם? דִּכְתִיב: (ישעיה נה) "הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמָיִם", לוֹמַר לְךָ: מַה מַּיִם מַנִּיחִין (במקום) [מָקוֹם] גָּבוֹהַּ, וְהוֹלְכִין לְמָקוֹם נָמוּךְ, אַף דִּבְרֵי תּוֹרָה, אֵין מִתְקַיְּמִין אֶלָּא בְּמִי שֶׁדַּעְתּוֹ שְׁפָלָה. אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: לָמָּה נִמְשְׁלוּ דִּבְרֵי תּוֹרָה בִּשְׁלֹשָׁה מַשְׁקִין הַלָּלוּ: בְּמַיִם, וּבְיַיִן, וּבֶחָלָב? דִּכְתִיב: "הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמָּיִם", וּכְתִיב: (ישעיה נה) "לְכוּ שִׁבְרוּ וֶאֱכֹלוּ, וּלְכוּ שִׁבְרוּ בְלוֹא כֶסֶף וּבְלוֹא מְחִיר יַיִן וְחָלָב", לוֹמַר לְךָ: מַה שְּׁלֹשָׁה (מיני) מַשְׁקִין הַלָּלוּ, אֵין מִתְקַיְּמִין אֶלָּא בְּפָחוּת שֶׁבַּכֵּלִים, אַף דִּבְרֵי תּוֹרָה, אֵין מִתְקַיְּמִין אֶלָּא בְּמִי שֶׁדַּעְתּוֹ שְׁפָלָה. (עליו) וְהַיְנוּ דְּאָמְרָה לֵיהּ בְּרַתֵּיהּ דְּקֵיסָר לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָא: אֵי חָכְמָה מְפֹאָרָה בִּכְלִי מְכֹעָר? אָמַר לָהּ: (בתי, מלכא) אֲבוּךְ, (במאי) רָמִי חַמְרָא (אמרה ליה) בְּמָאנֵי דְּפַחְרָאאָמְרָה לֵיהּ: אֶלָּא בְּמַאי נִירְמִי? אָמַר לָהּ: כְּגוֹן אַתּוּן דַּחֲשִׁיבִיתוּ, רָמוּ בְּמָאנֵי כַּסְפָּא וְדַהֲבָא! אָזְלָה וְאָמְרָה לֵיהּ לַאֲבוּהָ, רָמִי לְחַמְרֵיהּ בְּמָאנֵי דְּדַהֲבָא וְכַסְפָּא, וְתָקִיף. אָמַר לָהּ לִבְרַתֵּיהּ: מַאן אָמַר לָךְ הָכִי? אָמְרָה לֵיהּ: רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָא, (ומאי אמרת ליה? הכי והכי אמרי ליה.) [קַרְיוּהָ, (לרבי יהושע בן חנניא) אָמַר לֵיהּ: אַמַּאי אָמַרְתְּ לָהּ הָכִי? אָמַר לֵיה: כִּי הֵיכִי דְּאָמְרָה לִי (איהי הכי) אַמְרִי לָהּ. וְהָא אִיכָּא, דְּשַׁפִּירֵי וּגְמִירֵי? אִי הֲווּ סָנוּ, טְפֵי הֲווּ גְּמִירֵי. דָּבָר אַחֵר: מַה שְּׁלֹשָׁה מַשְׁקִין הַלָּלוּ, נִפְסָלִים בְּהֶסַּח הַדַּעַת, אַף דִּבְרֵי תּוֹרָה [אֵין] מִשְׁתַּכְּחִין [אֶלָּא] בְּהֵיסַח הַדַּעַת.

אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא: גָּדוֹל יוֹם הַגְּשָׁמִים כְּיוֹם שֶׁנִּבְרְאוּ בּוֹ שָׁמַיִם וָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיה מה) "הַרְעִיפוּ שָׁמַיִם מִמַּעַל וּשְׁחָקִים יִזְלוּ צֶדֶק, תִּפְתַּח אֶרֶץ, וְיִפְרוּ יֶשַׁע, וּצְדָקָה תַצְמִיחַ יַחַד, אֲנִי ה' בְּרָאתִיו", 'בְּרָאתִים', לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא 'בְּרָאתִיו'. אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: גָּדוֹל יוֹם הַגְּשָׁמִים, שֶׁאֲפִלּוּ יְשׁוּעָה פָּרָה וְרָבָה בּוֹ, דִּכְתִיב: "תִּפְתַּח אֶרֶץ וְיִפְרוּ יֶשַׁע" . אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם בַּר חֲנִילָאִי: אֵין הַגְּשָׁמִים יוֹרְדִים, אֶלָּא אִם כֵּן נִמְחֲלוּ עֲוֹנוֹתֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים פה) "רָצִיתָ ה' אַרְצֶךָ, שַׁבְתָּ שְׁבוּת יַעֲקֹב, נָשָׂאתָ עֲוֹן עַמֶּךָ, כִּסִּיתָ כָּל חַטָּאתָם, סֶלָה".

אָמַר לֵיהּ זְעִירִי מִדִּיהַבַת לְרַבִינָא: אַתּוּן מֵהָכָא מַתְנִיתוּ לָהּ? אַנָן מֵהָכָא מַתְנִינָן לָהּ: (מלכים א ח) "וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם וְסָלַחְתָּ לְחַטַּאת" וְגוֹ'. אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם בְּרֵיה דְּרַבִּי חִיָּא אִישׁ כְּפַר עַכּוֹ: אֵין הַגְּשָׁמִים נֶעְצָרִין, אֶלָּא אִם כֵּן נִתְחַיְּבוּ שׂוֹנְאֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל כְּלָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (איוב כד) "צִיָּה גַם חֹם יִגְזְלוּ מֵימֵי שֶׁלֶג, שְׁאוֹל חָטָאוּ". אָמַר לֵיהּ זְעִירִי מִדִּיהַבַת לְרַבִינָא: אַתּוּן מֵהָכָא מַתְנִיתוּ לָהּ? אַנָן מֵהָכָא מַתְנִינָן לָהּ: (דברים יא) "וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְגוֹ' וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה".

אָמַר רַב חִסְדָּא: אֵין הַגְּשָׁמִים נֶעְצָרִים, אֶלָּא בִּשְׁבִיל בִּטּוּל תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: (איוב כד) "צִיָּה גַם חֹם יִגְזְלוּ מֵימֵי שֶׁלֶג". מַאי מַשְׁמַע? תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: בִּשְׁבִיל דְּבָרִים שֶׁצִוִּיתִי אֶתְכֶם בִּימוֹת הַחַמָּה וְלֹא עֲשִׂיתֶם, יִגָּזְלוּ מִכֶּם מֵימֵי שֶׁלֶג בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פָּזִי: אֵין הַגְּשָׁמִים נֶעְצָרִין, אֶלָּא בִּשְׁבִיל מְסַפְּרֵי לָשׁוֹן־הָרַע, שֶׁנֶּאֱמַר: (משלי כה) "רוּחַ צָפוֹן תְּחוֹלֵל גָּשֶׁם, וּפָנִים נִזְעָמִים לְשׁוֹן סָתֶר". אָמַר רַב סַלָא, אָמַר רַב הַמְנוּנָא: אֵין הַגְּשָׁמִים נֶעְצָרִין, אֶלָּא בִּשְׁבִיל עַזֵּי־פָּנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: (ירמיה ג) "וַיִּמָּנְעוּ רְבִבִים וּמַלְקוֹשׁ לוֹא הָיָה, וּמֵצַח אִשָּׁה זוֹנָה הָיָה לָךְ" וְגוֹ'. וְאָמַר רַב סַלָּא, אָמַר רַב הַמְנוּנָא: כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ עַזּוּת־פָּנִים, סוֹף נִכְשָׁל בַּעֲבֵרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם) "וּמֵצַח אִשָּׁה זוֹנָה הָיָה לָךְ". רַב נַחְמָן (בר יצחק) אָמַר: בְּיָדוּע,ַ שֶׁנִּכְשָׁל בַּעֲבֵרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: 'הָיָה לָךְ', וְלֹא נֶאֱמַר: 'יִהְיֶה לָךְ'. (ו)אָמַר רַבָּה בַּר [רַב] הוּנָא: כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ עַזּוּת פָּנִים, מֻתָּר לִקְרוֹתוֹ 'רָשָׁע', שֶׁנֶּאֱמַר: (משלי כא) "הֵעֵז אִישׁ רָשָׁע בְּפָנָיו". רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: מֻתָּר לִשְׂנֹאתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: (קהלת ח) "וְעֹז פָּנָיו יְשֻׁנֶּא". אַל תִּקְרִי, 'יְשֻׁנֶּא', אֶלָּא 'יִשָּׂנֵא', אָמַר רַב קְטִינָא: אֵין הַגְּשָׁמִים נֶעְצָרִין, אֶלָּא בִּשְׁבִיל בִּטּוּל תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (קהלת י) "בַּעֲצַלְתַּיִם יִמַּךְ הַמְּקָרֶה", בִּשְׁבִיל עַצְלוּת שֶׁהָיָה בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא עָסְקוּ בַּתּוֹרָה, נַעֲשָׂה שׂוֹנְאוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מָךְ, וְאֵין 'מָךְ' אֶלָּא עָנִי, שֶׁנֶּאֱמַר: (ויקרא כז) "וְאִם מָךְ הוּא מֵעֶרְכֶּךָ". וְאֵין 'מְקָרֶה' אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים קד) "הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו". רַב יוֹסֵף אָמַר: מֵהָכָא: (איוב לז) "וְעַתָּה לֹא רָאוּ אוֹר, בָּהִיר הוּא בַּשְּׁחָקִים, וְרוּחַ עָבְרָה וַתְּטַהֲרֵם", וְאֵין 'אוֹר' אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (משלי ו) "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר". "בָּהִיר הוּא בַּשְּׁחָקִים", תָּנִי דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: אֲפִלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁרָקִיעַ נַעֲשָׂה בְּהוֹרִין בְּהוֹרִין לְהוֹרִיד טַל וּמָטָר, רוּחַ עָבְרָה וַתְּטַהֲרֵם.

אָמַר רַבִּי אַמִי: אֵין הַגְּשָׁמִים נֶעְצָרִין אֶלָּא בַּעֲוֹן גֶּזֶל, שֶׁנֶּאֱמַר: (איוב לו) "עַל כַּפַּיִם כִּסָּה אוֹר", בַּעֲוֹן כַּפַּיִם כִּסָה אוֹר. וְאֵין 'כַּפַּיִם' אֶלָּא חָמָס, שֶׁנֶּאֱמַר: (יונה ג) "וּמִן הֶחָמָס אֲשֶׁר בְּכַפֵּיהֶם", וְאֵין 'אוֹר' אֶלָּא מָטָר, שֶׁנֶּאֱמַר: (איוב לז) "יָפִיץ עֲנַן אוֹרוֹ", מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ? יַרְבֶּה בִּתְפִלָּה שֶׁנֶּאֱמַר: (שם לו) "וַיְצַו עָלֶיהָ בְמַפְגִּיעַ", וְאֵין 'פְּגִיעָה' אֶלָּא תְּפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: (ירמיה ז) "וְאַתָּה אַל תִּתְפַּלֵּל בְּעַד הָעָם הַזֶּה וְגוֹ' וְאַל תִּפְגַּע בִּי". וְאָמַר רַבִּי אַמִי: מַאי דִּכְתִיב: (קהלת י) "אִם קֵהָה הַבַּרְזֶל וְהוּא לֹא פָנִים קִלְקַל"? אִם רָאִיתָ רָקִיעַ, שֶׁקֵּהָה כְּבַרְזֶל מִלְּהוֹרִיד טַל וּמָטָר, בִּשְׁבִיל מַעֲשֵׂה הַדּוֹר שֶׁהֵן מְקֻלְקָלִין, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהוּא לֹא פָנִים קִלְקַל". מַה תַּקָּנָתָן? יִתְגַּבְּרוּ (בחכמים) [בְּרַחֲמִים], שֶׁנֶּאֱמַר: (שם) "וַחֲיָלִים יְגַבֵּר וְיִתְרוֹן הַכְשֵׁיר חָכְמָה". כָּל־שֶׁכֵּן, אִם הֻכְשְׁרוּ מַעֲשֵׂיהֶם מֵעִיקָרָא. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: אִם רָאִיתָ תַּלְמִיד, שֶׁתַּלְמוּדוֹ קָשֶׁה עָלָיו כְּבַרְזֶל, בִּשְׁבִיל מִשְׁנָתוֹ שֶׁאֵינָהּ סְדוּרָה עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהוּא לֹא פָנִים קִלְקַל". מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ? יַרְבֶּה בִּישִׁיבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַחֲיָלִים יְגַבֵּר וְיִתְרוֹן הַכְשֵׁיר חָכְמָה". כָּל־שֶׁכֵּן, אִם מִשְׁנָתוֹ סְדוּרָה לוֹ מֵעִיקָרָא. כִּי הָא דְּרֵישׁ לָקִישׁ הֲוָה מְסַדֵּר מַתְנִיתִין אַרְבְּעִין זִימְנִין, כְּנֶגֶד אַרְבָּעִים יוֹם שֶׁנִּתְּנָה תּוֹרָה, וְעַיִּל לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן.

רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה מְסַדֵּר מַתְנִיתִין עֶשְׂרִין וְאַרְבַּע זִימְנִין, כְּנֶגֶד תּוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים, וְעַיִּל לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא. רָבָא אָמַר: אִם רָאִיתָ תַּלְמִיד שֶׁתַּלְמוּדוֹ קָשֶׁה עָלָיו כְּבַרְזֶל, בִּשְׁבִיל רַבּוֹ שֶׁאֵינוֹ מַסְבִּיר לוֹ פָּנִים. שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהוּא לֹא פָנִים קִלְקַל". מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ? יַרְבֶּה עָלָיו רֵעִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַחֲיָלִים יְגַבֵּר וְיִתְרוֹן הַכְשֵׁיר חָכְמָה" כָּל־שֶׁכֵּן, אִם הֻכְשְׁרוּ מַעֲשָׂיו בִּפְנֵי רַבּוֹ מֵעִיקָרָא.

וְאָמַר רַבִּי אַמִי: מַאי דִּכְתִיב: (קהלת י) "אִם יִשֹּׁךְ הַנָּחָשׁ בְּלוֹא לָחַשׁ, וְאֵין יִתְרוֹן לְבַעַל הַלָּשׁוֹן", אִם רָאִיתָ דּוֹר, שֶׁהַשָּׁמַיִם מִשְׁתָּכִין עָלָיו כִּנְחֹשֶׁת מִלְּהוֹרִיד טַל וּמָטָר, בִּשְׁבִיל לוֹחֲשֵׁי לְחִישׁוֹת שֶׁאֵין בְּאוֹתוֹ הַדּוֹר. מַאי תַּקָּנָתָן? יֵלְכוּ אֵצֶל מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לִלְחֹשׁ, (וילחוש) דִּכְתִיב: (איוב לו) "יַגִּיד עָלָיו רֵעוֹ". "וְאֵין יִתְרוֹן לְבַעַל הַלָּשׁוֹן", וְכָל מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לִלְחֹשׁ וְאֵינוֹ לוֹחֵשׁ, מָה הֲנָאָה יֵשׁ לוֹ? וְאִם לָחַשׁ וְלֹא נַעֲנָה, מַה תַּקַּנְתֵּיהּ? יֵלֵךְ אֵצֶל חָסִיד שֶׁבַּדּוֹר וְיַרְבֶּה עָלָיו בִּתְפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם) "וַיְצַו עָלֶיהָ בְמַפְגִּיעַ". וְאֵין 'פְּגִיעָה' אֶלָּא תְּפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: (ירמיה ז) "וְאַתָּה אַל תִּתְפַּלֵּל בְּעַד הָעָם הַזֶּה, וְאַל תִּשָּׂא בַעֲדָם רִנָּה וּתְפִלָּה, וְאַל תִּפְגַּע בִּי". וְאִם לָחַשׁ (ונענה) [וְעָלְתָה בְּיָדוֹ] וְהֵגִּיס דַּעְתּוֹ עָלָיו, מֵבִיא אַף לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: (איוב לו) "מִקְנֶה אַף עַל עוֹלֶה". רָבָא אָמַר: שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁיּוֹשְׁבִין בְּעִיר אַחַת (ונוחין) [וְאֵין נוֹחִין] זֶה לָזֶה בַּהֲלָכָה, מִתְקַנְּאִין בָּאַף וּמַעֲלִין אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "מִקְנֶה אַף עַל עוֹלֶה".

אָמַר (רבי לוי) [רֵישׁ לָקִישׁ]: מַאי דִּכְתִיב: (קהלת י) "אִם יִשֹּׁךְ הַנָּחָשׁ בְּלוֹא לָחַשׁ וְאֵין יִתְרוֹן לְבַעַל הַלָּשׁוֹן" לֶעָתִיד לָבוֹא מִתְקַבְּצוֹת וּבָאוֹת כָּל הַחַיּוֹת אֵצֶל הַנָּחָשׁ וְאוֹמְרוֹת לוֹ: אֲרִי דּוֹרֵס וְאוֹכֵל, זְאֵב טוֹרֵף וְאוֹכֵל, אַתָּה, מָה הֲנָאָה יֵשׁ לְךָ? אָמַר לָהֶם: "וְאֵין יִתְרוֹן לְבַעַל הַלָּשׁוֹן". אָמַר רַבִּי אַמִי: אֵין תְּפִלָּתוֹ שֶׁל אָדָם נִשְׁמַעַת, אֶלָּא אִם כֵּן מֵשִׂים נַפְשׁוֹ בְּכַפּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: (איכה ג) "נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל כַּפָּיִם". אוֹקִים (רבי) שְׁמוּאֵל [בַּר נַחְמָנִי] אֲמוֹרָא עֲלֵיהּ וְדָרַשׁ: (תהלים עח) "וַיְפַתּוּהוּ בְּפִיהֶם וּבִלְשׁוֹנָם יְכַזְּבוּ לוֹ, וְלִבָּם לֹא נָכוֹן עִמּוֹ, וְלֹא נֶאֶמְנוּ בִּבְרִיתוֹ", וְאַף עַל פִּי כֵן, "וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן" וְגוֹ'. קַשְׁיָּן אַהֲדָדֵי? לָא קַשְׁיָא, הָא בְּיָחִיד, הָא בְּצִבּוּר.

וְאָמַר רַבִּי אַמִי: אֵין גְּשָׁמִים יוֹרְדִים אֶלָּא בִּשְׁבִיל בַּעֲלֵי אֲמָנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים פה) "אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף". וְאָמַר רַבִּי אַמִי: בּוֹא וּרְאֵה, כַּמָּה גְּדוֹלִים בַּעֲלֵי אֲמָנָה, מִנַּיִן? מֵחֻלְדָּה וּבוֹר, וּמָה הַמַּאֲמִין בְּחֻלְדָּה וּבוֹר כָּךְ, הַמַּאֲמִין בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה! אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּל הַמַּצְדִּיק אֶת עַצְמוֹ מִלְּמַטָּה, מַצְדִּיקִין עָלָיו אֶת הַדִּין מִלְּמַעְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם) "אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף". רַבִּי חִיָּא בַּר אַבִּין, אָמַר רַב הוּנָא: מֵהָכָא: (תהלים צ) "וּכְיִרְאָתְךָ עֶבְרָתֶךָ". רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: מֵהָכָא: (ישעיה סד) "פָּגַעְתָּ אֶת שָׂשׂ וְעֹשֵׂה צֶדֶק, בִּדְרָכֶיךָ יִזְכְּרוּךָ, הֵן אַתָּה קָצַפְתָּ וַנֶּחֱטָא בָּהֶם עוֹלָם וְנִוָּשֵׁעַ". אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כָּל הַשָּׂמֵחַ בְּיִסּוּרִין שֶׁבָּאִים עָלָיו, מֵבִיא יְשׁוּעָה לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "בָּהֶם עוֹלָם וְנִוָּשֵׁעַ".

אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מַאי דִּכְתִיב: (דברים יא) "וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם"? בְּשָׁעָה שֶׁהַשָּׁמַיִם נֶעְצָרִין מִלְּהוֹרִיד *) (טַל וּ)מָטָר, דּוֹמֶה לְאִשָּׁה שֶׁמְּחַבֶּלֶת וְאֵינָהּ יוֹלֶדֶת. וְהַיְּנוּ דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מִשּׁוּם בַּר קַפָּרָא: נֶאֶמְרָה 'עֲצִירָה' בִּגְשָׁמִים, וְנֶאֶמְרָה 'עֲצִירָה' בְּאִשָּׁה. נֶאֶמְרָה עֲצִירָה בְּאִשָּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית כ) "כִּי עָצֹר עָצַר ה' בְּעַד כָּל רֶחֶם", וְנֶאֶמְרָה עֲצִירָה בִּגְשָׁמִים, דִּכְתִיב: (דברים יא) "וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם". נֶאֶמְרָה 'לֵדָה' בְּאִשָּׁה, וְנֶאֶמְרָה 'לֵדָה' בִּגְשָׁמִים, נֶאֶמְרָה 'לֵדָה' בְּאִשָּׁה, דִּכְתִיב: (בראשית ל) "וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן". וְנֶאֶמְרָה 'לֵידָה' בִּגְשָׁמִים, דִּכְתִיב: (ישעיה נה) "וְהוֹלִידָהּ וְהִצְמִיחָהּ". נֶאֶמְרָה 'פְּקִידָה' בְּאִשָּׁה, וְנֶאֶמְרָה 'פְּקִידָה' בִּגְשָׁמִים, נֶאֶמְרָה 'פְּקִידָה' בְּאִשָּׁה דִּכְתִיב: (בראשית כא) "וַה' פָּקַד אֶת שָׂרָה". וְנֶאֶמְרָה 'פְּקִידָה' בִּגְשָׁמִים; דִּכְתִיב: (תהלים סה) "פָּקַדְתָּ הָאָרֶץ וַתְּשֹׁקְקֶהָ רַבַּת תַּעְשְׁרֶנָּה פֶּלֶג אֱלֹהִים מָלֵא מָיִם". מַאי "פֶּלֶג אֱלֹהִים מָלֵא מָיִם"? תָּנָא: כְּמִין קֻבָּה יֵשׁ בָּרָקִיעַ, שֶׁמִּמֶּנָּה גְּשָׁמִים יוֹצְאִים. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי: מַאי דִּכְתִיב: (איוב לז) "אִם לְשֵׁבֶט אִם לְאַרְצוֹ, אִם לְחֶסֶד יַמְצִאֵהוּ"? "אִם לְשֵׁבֶט", בְּהָרִים וּגְבָעוֹת. "אִם לְחֶסֶד יַמְצִאֵהוּ", (בארצות) [לְאַרְצוֹ], בְּשָׂדוֹת וּבִכְרָמִים. "אִם לְשֵׁבֶט", לְאִילָנוֹת. "אִם לְאַרְצוֹ", לִזְרָעִים. "אִם לְחֶסֶד יַמְצִאֵהוּ", בּוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת.

בִּימֵי רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי הֲוָה כַּפְנָא וּמוֹתְנָא, אַמְרֵי: הֵיכִי נַעָבִיד? נִיבָּעִי רַחֲמֵי אַתַּרְתֵּי, לָא אֶפְשָׁר! אֶלָּא לִיבָּעִי רַחֲמֵי אַמּוֹתְנָא וְכַפְנָא נִסְבֹּל. אָמַר לְהוּ רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי: נִיבָּעִי רַחֲמֵי אַכַּפְנָא, דְּכִי יָהִיב רַחֲמָנָא שׂוֹבְעָא, לְחַיֵּי הוּא דְּיָהִיב, דִּכְתִיב: (תהלים קמה) "פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן". וּמְנָא לָן דְּלָא מַצְלִינָן אַתַּרְתֵּי? דִּכְתִיב: (עזרא ח) "וַנָּצוּמָה וַנְּבַקְשָׁה מֵאֱלֹהֵינוּ עַל זֹאת". מִכְלַל, דְּאִיכָּא אַחֲרִיתִי. בְּמַעֲרָבָא אַמְרֵי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי חַגַּי: מֵהָכָא: (דניאל ב) "וְרַחֲמִין לְמִבְעֵא מִן קֳדָם אֱלָהּ שְׁמַיָּא עַל רָזָא דְּנָה". מִכְּלַל, דְּאִיכָּא אַחֲרִיתִי. בִּימֵי רַבִּי זֵירָא גָּזוּר שְׁמָדָא, וְגָזוּר דְּלָא לְמֵיתַב בְּתַעֲנִיתָא. אָמַר לְהוּ רַבִּי זֵירָא: נְקַבְּלִינֵיהּ עִלָּוָן, וּלְכִי בָּטִיל שְׁמָד לִיתְבֵיהּ. אַמְרֵי לֵיהּ: מְנָא לָךְ הָא? אָמַר לְהוּ: דִּכְתִיב: (שם י) "וַיֹּאמֶר אֵלַי: אַל תִּירָא דָּנִיֵּאל, כִּי מִן הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר נָתַתָּ אֶת לִבְּךָ לְהָבִין וּלְהִתְעַנּוֹת לִפְנֵי אֱלֹהֶיךָ, נִשְׁמְעוּ דְבָרֶיךָ".

אָמַר רַבִּי יִצְחָק: אֲפִלּוּ שָׁנִים כִּשְׁנֵי אֵלִיָּהוּ, וְיָרְדוּ גְּשָׁמִים בְּעַרְבֵי שַׁבָּתוֹת, אֵינָן אֶלָּא סִימַן קְלָלָה. הַיְנוּ דְּאָמַר רַבָּה בַּר שִׁילָא: קָשֶׁה יוֹמָא דְּמִטְרָא, כְּיוֹמָא דְּדִינָא. אָמַר אַמֵימַר: אִי לָא דְּצָרִיךְ לִבְרִיתָא, בָּעִינָן רַחֲמֵי עֲלֵיהּ, וּמְבַטְלִינָּן לֵיהּ. וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: שֶׁמֶשׁ בְּשַׁבָּת, צְדָקָה לָעֲנִיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: (מלאכי ג) "וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא". וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: גָּדוֹל יוֹם הַגְּשָׁמִים, שֶׁאֲפִלּוּ פְּרוּטָה שֶׁבַּכִּיס מִתְבָּרֶכֶת בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים כח) "לָתֵת מְטַר אַרְצְךָ בְּעִתּוֹ, וּלְבָרֵךְ אֶת כָּל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ". וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: אֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָה, אֶלָּא בְּדָבָר הַסָּמוּי מִן הָעַיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם) "יְצַו ה' אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ". תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: אֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָה, אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁאֵין הָעַיִן שׁוֹלֶטֶת בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "יְצַו ה' אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ".

תָּנוּ רַבָּנָן: הַנִּכְנָס לָמוּד אֶת גָּרְנוֹ, אוֹמֵר: "יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ שֶׁתִּשְׁלַח בְּרָכָה בְּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ". הִתְחִיל לָמוּד, אוֹמֵר: "בָּרוּךְ הַשּׁוֹלֵחַ בְּרָכָה בַּכְּרִי הַזֶּה". מָדַד וְאַחַר כָּךְ בֵּרַךְ, הֲרֵי זוֹ תְּפִלַּת שָׁוְא, לְפִי שֶׁאֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָה, לֹא בְּדָבָר הַשָּׁקוּל וְלֹא בְּדָבָר הַמָּדוּד וְלֹא בְּדָבָר הַמָּנוּי, אֶלָּא בְּדָבָר הַסָּמוּי מִן הָעַיִן. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: גָּדוֹל יוֹם הַגְּשָׁמִים כְּיוֹם קִבּוּץ גָּלֻיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים קכו) "שׁוּבָה ה' אֶת שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב". וְאֵין 'אֲפִיקִים' אֶלָּא מָטָר, שֶׁנֶּאֱמַר: *)) (שם יח) "וַיֵּרָאוּ אֲפִיקֵי מַיִם". וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: גָּדוֹל יוֹם הַגְּשָׁמִים, שֶׁאֲפִלּוּ גְּיָסוֹת פּוֹסְקוֹת בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם סה) "תְּלָמֶיהָ רַוֵּה נַחֵת גְּדוּדֶיהָ" וְגוֹ'.

וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין הַגְּשָׁמִים נֶעְצָרִים אֶלָּא בִּשְׁבִיל פּוֹסְקֵי צְדָקָה בָּרַבִּים, וְאֵין נוֹתְנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: (משלי כה) "נְשִׂיאִים וְרוּחַ וְגֶשֶׁם אָיִן, אִישׁ מִתְהַלֵּל בְּמַתַּת שָׁקֶר". וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי דִּכְתִיב: (דברים יד) "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר"? עַשֵּׂר בִּשְׁבִיל שֶׁתִּתְעַשֵּׁר. אַשְׁכְּחֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לִינוּקָא דְּרֵישׁ לָקִישׁ, אָמַר לֵיהּ: אֵימָא לִי פְּסוּקִיךְ, אָמַר לֵיהּ: "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר". אָמַר לֵיהּ: וּמַאי "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר"? אָמַר לֵיהּ: עַשֵּׂר בִּשְׁבִיל שֶׁתִּתְעַשֵּׁר. אָמַר לֵיהּ: מְנָא לָךְ? אָמַר לֵיהּ: זִיל נַסִּי. אָמַר לֵיהּ: וּמִי שָׁרִי לְנַסּוּיֵי לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? וְהָא כְּתִיב: (שם ו) "לֹא תְנַסּוּ אֶת ה'".

אָמַר לֵיהּ: הָכִי אָמַר רַבִּי הוֹשַׁעְיָא: חוּץ מִזּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: (מלאכי ג) "הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר, וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי, וּבְחָנוּנִי נָא בָזֹאת אָמַר ה' צְבָאוֹת, אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֶת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם, וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָּי". מַאי "עַד בְּלִי דָּי"? אָמַר רָמִי בַּר חָמָא, אָמַר רַב: עַד שֶׁיִּבְלוּ שִׂפְתוֹתֵיכֶם מִלּוֹמַר: 'דַּי'. אָמַר לֵיהּ: אִי הֲוָה מָטִינָא הָתָם, לְהַאי פְּסוּקָא, לָא הֲוִינָא צְרִיכְנָא לָךְ, וּלְרַבִּי הוֹשַׁעְיָא רַבָּךְ.

וְתוּ, אַשְׁכְּחֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לִינוּקָא דְּרֵישׁ לָקִישׁ, דְּיָתִיב וְאָמַר: (משלי יט) "אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ וְעַל ה' יִזְעַף לִבּוֹ". יָתִיב רַבִּי יוֹחָנָן וְקָא מִתַּמָּהּ, אָמַר: מִי אִיכָּא מִידֵי, דִּכְתִיבִי בִּכְתוּבִים דְּלָא רְמִיזִי בְּאוֹרַיְתָא? אָמַר לֵיהּ: אַטּוּ הָא, מִי לָא רְמִיזָא? וְהָא כְּתִיב: (בראשית מב) "וַיֵּצֵא לִבָּם וַיֶּחֶרְדוּ אִישׁ אֶל אָחִיו לֵאמֹר: מַה זֹּאת עָשָׂה אֱלֹהִים לָנוּ". דַּל עֵינֵיהּ, וְחָזָא בֵּיהּ, אַתְיָא אִימֵּיהּ אַפִּיקְתֵּיהּ. אָמְרָה לֵיה: תָּא מִקַּמֵּיהּ, דְּלָא לִיעָבִיד לָךְ כִּדְעָבַד לַאֲבוּךְ.

וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מָטָר, בִּשְׁבִיל יָחִיד, [פַּרְנָסָה, בִּשְׁבִיל רַבִּים. מָטָר, בִּשְׁבִיל יָחִיד], דִּכְתִיב: (דברים כח) "יִפְתַּח ה' לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב וְגוֹ', לָתֵת מְטַר אַרְצְךָ". פַּרְנָסָה, בִּשְׁבִיל רַבִּים, דִּכְתִיב: (שמות טז) "הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמַיִם".

מֵיתִיבִי: רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שְׁלֹשָׁה פַּרְנָסִים טוֹבִים עָמְדוּ לְיִשְׂרָאֵל, אֵלּוּ הֵן: מֹשֶׁה, אַהֲרֹן וּמִרְיָם. וְשָׁלֹשׁ מַתָּנוֹת טוֹבוֹת נִתְּנוּ עַל יָדָם, וְאֵלּוּ הֵן: בְּאֵר וְעָנָן וּמָן. 'בְּאֵר', בִּזְכוּת מִרְיָם. 'עַמּוּד עָנָן', בִּזְכוּת אַהֲרֹן. 'מָן', בִּזְכוּת מֹשֶׁה. מֵתָה מִרְיָם, נִסְתַּלֵּק הַבְּאֵר, שֶׁנֶּאֱמַר: (במדבר כ) "וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם". וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ: "וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה", וְחָזְרָה בִּזְכוּת שְׁנֵיהֶם. מֵת אַהֲרֹן, נִסְתַּלְּקוּ עַנְנֵי כָּבוֹד, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם כא) "וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד", מַה שְּׁמוּעָה שָׁמַע? שָׁמַע שֶׁמֵּת אַהֲרֹן וְנִסְתַּלְּקוּ עַנְנֵי כָּבוֹד, וּכְסָבוּר, נִתְּנָה לוֹ רְשׁוּת לְהִלָּחֵם בְּיִשְׂרָאֵל, וְהַיְנוּ דִּכְתִיב: (שם כ) "וַיִּרְאוּ כָּל הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן". אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ: אַל תִּקְרִי 'וַיִּרְאוּ', אֶלָּא 'וַיֵרָאוּ'! כִּדְרֵישׁ לָקִישׁ, דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: 'כִּי' מְשַׁמֵּשׁ בְּאַרְבַּע לְשׁוֹנוֹת: אִי, דִּילְמָא, אֶלָּא, דְּהָא. חָזְרוּ שְׁנֵיהֶם בִּזְכוּת מֹשֶׁה. מֵת מֹשֶׁה, נִסְתַּלְּקוּ כֻּלָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: (זכריה יא) "וָאַכְחִד אֶת שְׁלֹשֶׁת הָרֹעִים בְּיֶרַח אֶחָד". וְכִי בְּיֶרַח אֶחָד מֵתוּ? וַהֲלֹא מִרְיָם מֵתָה בְּנִיסָן, וְאַהֲרֹן בְּאָב, וּמֹשֶׁה בַּאֲדָר! אֶלָּא, מְלַמֵּד (שנסתלקו) [שֶׁנִּתְבַּטְּלוּ שָׁלֹשׁ מַתָּנוֹת טוֹבוֹת שֶׁנִּתְּנוּ עַל יָדָן, וְנִסְתַּלְּקוּ] כֻּלָּם בְּיֶרַח אֶחָד. אַלְמָא, אַשְׁכְּחָן פַּרְנָסָה בִּשְׁבִיל יָחִיד! שַׁאנִי מֹשֶׁה, כֵּיוָן (דאלים זכותיה) [דִּלְרַבִּים הוּא בָּעִי], כְּרַבִּים דָּמִי.

רַב הוּנָא בַּר מָנוֹחַ וְרַב שְׁמוּאֵל בַּר אִידִי וְרַב חִיָּא מִוּוֹסְתַּנְיָא, הֲווּ שְׁכִיחֵי קַמֵּיהּ דְּרָבָא. כִּי נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרָבָא, אַתּוּ לְקַמֵּיהּ דְּרַב פָּפָּא. כָּל אֵימַת דַּהֲוָה אָמַר לְהוּ שְׁמַעְתָּא, וְלָא הֲוָה מִסְתַּבְּרָא לְהוּ, הֲווּ מְרַמְזֵי אַהֲדָדֵי. חָלַשׁ דַּעְתֵּיהּ, אַקְרִיּוּהוּ בְּחֶלְמֵיהּ: (זכריה יא) "וָאַכְחִד אֶת שְׁלֹשֶׁת הָרֹעִים". לְמָחָר, כִּי הֲווּ מִפְטְרֵי מִינֵיהּ, אָמַר לְהוּ: "לֵיזְלוּ רַבָּנָן לִשְׁלָמָא". רַב שִׁימִי בַּר אַשִׁי הֲוָה שָׁכִיחַ קַמֵּיהּ דְּרַב פָּפָּא, הֲוָה מַקְשִׁי לֵיהּ טוּבָא. יוֹמָא חַד חַזְיֵיהּ דְּנָפַל עַל אַפֵּיהּ, שַׁמְעֵיהּ דְּאָמַר: "רַחֲמָנָא לִיצְלָן מִכִּיסוּפָא דְּשִׁימִי", קַבִּיל עֲלֵיהּ שְׁתִיקוּתָא, וְתוּ לָא אַקְשִׁי לֵיהּ.

וְאַף רֵישׁ לָקִישׁ סָבַר: מָטָר, בִּשְׁבִיל יָחִיד, דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מִנַּיִן*)) לְמָטָר בִּשְׁבִיל יָחִיד? דִּכְתִיב: (זכריה י) "שַׁאֲלוּ מֵה' מָטָר בְּעֵת מַלְקוֹשׁ, ה' עֹשֶׂה חֲזִיזִים, וּמְטַר גֶּשֶׁם יִתֵּן לָהֶם לְאִישׁ עֵשֶׂב בַּשָּׂדֶה". יָכוֹל לַכֹּל? תַּלְמוּד לוֹמַר: 'לְאִישׁ'. וְתַנְיָא: אִי 'לְאִישׁ', יָכוֹל לְכָל שְׂדוֹתָיו? תַּלְמוּד לוֹמַר: 'שָׂדֶה'. אִי שָׂדֶה, יָכוֹל לְכָל הַשָּׂדֶה? תַּלְמוּד לוֹמַר: 'עֵשֶׂב'. כִּי הָא דְּרַב דָּנִיֵּאל בַּר (רב) קְטִינָא, הֲוָה לֵיהּ הַאי גִּינְתָּא. כָּל יוֹמָא הֲוָה אָזִיל וְסַיִּר לָהּ, אָמַר: הָא מֵישְׁרָא בַּעְיָא מַיָּא, וְהָא מֵישְׁרָא לָא בַּעְיָא מַיָּא. וְאָתָא מִטְרָא וְקָמַשְׁקִי כָּל הֵיכָא דְּמִבָּעִי לֵיהּ מַיָּא. מַאי, "ה' עֹשֶׂה חֲזִיזִים"? אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: מְלַמֵּד, שֶׁכָּל צַדִּיק וְצַדִּיק, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה לוֹ חָזִיז בִּפְנֵי עַצְמוֹ. מַאי 'חֲזִיזִים'? אָמַר רַב יְהוּדָה: פּוֹרְחוֹת. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: סִימָן לְמָטָר, פּוֹרְחוֹת. מַאי 'פּוֹרְחוֹת'? אָמַר רַב פָּפָּא: עִיבָא קְלִישָׁא תּוּתֵי עִיבָא סְמִיכְתָּא. אָמַר רַב יְהוּדָה: נְהִילָא מִקַּמֵּי מִיטְרָא, אָתָא מִיטְרִי! בָּתַר מִיטְרָא, פָּסַק מִיטְרָא! מִקַּמֵּיהּ מִיטְרָא, אַתִּי מִיטְרָא, וְסִימָנִיךְ, מְהוּלְתָּא! דְּבָתַר מִיטְרָא, פָּסִיק מִיטְרָא, וְסִימָנִיךְ, חַרְיָא דְּעִיזֵי. עוּלָא אִיקְלַע לְבָבֶל, חָזָא פּוֹרְחוֹת, אָמַר לְהוּ: פַּנּוּ מָאנֵי, דְּהַשְׁתָּא אַתִּי מִיטְרָא. לְסוֹף לָא אָתָא מִיטְרָא, אָמַר: כִּי הֵיכִי דִּמְשַׁקְּרֵי בַּבְלָאֵי, הָכִי מְשַׁקְּרֵי מִטְרַיְּהוּ. עוּלָא אִיקְלַע לְבָבֶל, חָזָא מְלֹא צַנָּא דְּתַמְרֵי בְּזוּזָא, אָמַר: מְלֹא צַנָּא דְּדוּבְשָׁא בְּזוּזָא, וּבַבְלָאֵי לָא עַסְקֵי בְּאוֹרַיְתָא? בְּלֵילְיָא צִעֲרוּהוּ, אָמַר: מְלֹא צַנָּא דְּסַכִּינֵי בְּזוּזָא, וּבַבְלָאֵי עַסְקֵי בְּאוֹרַיְתָא!

תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, מִמֵּימֵי אוֹקְיָנוּס הוּא שׁוֹתֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית ב) "וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה". אָמַר לֵיהּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: וַהֲלֹא מֵימֵי אוֹקְיָנוּס מְלוּחִין הֵם! אָמַר לֵיהּ: מִתְמַתְּקִין בֶּעָבִים. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוּ, מִמַּיִם הָעֶלְיוֹנִים הוּא שׁוֹתֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים יא) "לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם". אֶלָּא, מָה אֲנִי מְקַיֵּם "וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ"? מְלַמֵּד, שֶׁהָעֲנָנִין מִתְגַּבְּרִין וְעוֹלִין (עד) לָרָקִיעַ, וּפוֹתְחִין פִּיהֶם כְּנֹאד, וּמְקַבְּלִין מֵי־מָטָר, שֶׁנֶּאֱמַר: (איוב לו) "יָזֹקּוּ מָטָר לְאֵדוֹ", וְהֵם מְנֻקָּבוֹת כִּכְבָרָה, [וּבָאוֹת] וּמְחַשְּׁרוֹת מַיִם עַל גַּבֵּי קַרְקַע, שֶׁנֶּאֱמַר: (ש"ב כב) "חַשְׁרַת מַיִם עָבֵי שְׁחָקִים". וְאֵין בֵּין טִפָּה לְטִפָּה אֶלָּא כִּמְלֹא נִימָא, לְלַמֶּדְךָ שֶׁגָּדוֹל יוֹם הַגְּשָׁמִים כְּיוֹם שֶׁנִּבְרְאוּ בּוֹ שָׁמַיִם וָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: (איוב ט) "עֹשֶׂה גְדֹלוֹת עַד אֵין חֵקֶר", וּכְתִיב: (שם ה) "הַנֹּתֵן מָטָר עַל פְּנֵי אָרֶץ". וּכְתִיב לְהַלָּן: (ישעיה מ) "הֲלֹא יָדַעְתָּ אִם לֹא שָׁמַעְתָּ, אֱלֹהֵי עוֹלָם וְכוּ', אֵין חֵקֶר לִתְבוּנָתוֹ". (וכתיב: (תהלים סה) "מכין הרים בכחו" וגו'.) אָמַר מַר: (אמר לו רבי אליעזר) מִתְמַתְּקִים הֵם בֶּעָבִים. כְּמַאן אַזְלָא, הָא דְּאָמַר רַב יִצְחָק בַּר יוֹסֵף, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כְּתִיב: 'חֶשְׁכַת', וּכְתִיב: 'חַשְׁרַת'. שְׁקוֹל כַּ"ף שָׁדִי אַרֵי"שׁ, קָרִי בֵּיהּ: 'חַכְשְׁרַת'. הָא כֵּיצַד? מִתְמַתְּקִים הֵן בֶּעָבִים, כְּמַאן? כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וְאִידָךְ? הַהוּא מִיבָּעִי לֵיהּ לְכִדְרַב דִּימִי, דְּאָמַר: אַמְרֵי בְּמַעֲרָבָא: חָשׁוּךְ עַנְנֵי, סְגִּיאָן מוֹהִי. נְהוֹר עַנְנֵי, זְעִירָן מוֹהִי.

כְּמַאן אַזְלָא, הָא דְּתַנְיָא: מַיִם הָעֶלְיוֹנִים בְּמַאֲמָר הֵן תְּלוּיִים, וּפֵרוֹתֵיהֶן מֵי־גְּשָׁמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים קד) "מִפְּרִי מַעֲשֶׂיךָ תִּשְׂבַּע הָאָרֶץ", כְּמַאן? כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר? (אמר לך) הַהוּא, בְּמַעֲשֵׂה יָדָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּתִיב. כְּמַאן אַזְלָא, הָא דִּכְתִיב: (שם) "מַשְׁקֶה הָרִים מֵעֲלִיוֹתָיו", וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מֵעֲלִיּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּמַאן? כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אָמַר לְךָ: כֵּיוָן דְּקָא סְלִיקֵי לְהָתָם, כְּמַאן דְּאַתּוּ מֵהָתָם דָּמִי. דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, הָא דִּכְתִיב: (דברים כח) "מְטַר אַרְצְךָ אָבָק וְעָפָר מִן הַשָּׁמַיִם", ("אבק ועפר מן השמים)" הֵיכִי מַשְׁכַּחַת לָהּ? אֶלָּא כֵּיוָן דְּמִדְלִי לְהָתָם, "מִן הַשָּׁמַיִם" קָרִי לֵיהּ, הָכִי נַמִּי, כֵּיוָן דִּסְלִיקֵי לְהָתָם, "מֵעֲלִיּוֹתָיו" קָרִי לֵיהּ. כְּמַאן אַזְלָא, הָא דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: (תהלים לג) "כֹּנֵס כַּנֵּד מֵי הַיָּם נֹתֵן בְּאוֹצָרוֹת תְּהוֹמוֹת", מִי גָּרַם לָאוֹצָרוֹת, שֶׁיִּתְמַלְּאוּ בָּר? תְּהוֹמוֹת, כְּמַאן? כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ? הַהוּא, בִּבְרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם כְּתִיב.

רַבָּנָן: אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נִבְרֵאת תְּחִלָּה, וְכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ נִבְרָא לִבְסוֹף שֶׁנֶּאֱמַר: (משלי ח) "עַד לֹא עָשָׂה אֶרֶץ וְחוּצוֹת". (תנו רבנן:) אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שׁוֹתָה בַּתְּחִלָּה, וְכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ (שותה) בַּסּוֹף, [שֶׁנֶּאֱמַר: (איוב ה) "הַנֹּתֵן מָטָר עַל פְּנֵי אָרֶץ, וְשֹׁלֵחַ מַיִם עַל פְּנֵי חוּצוֹת"]. אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שׁוֹתָה מֵי־גְּשָׁמִים, וְכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ שׁוֹתֶה מִתַּמְצִית. מָשָׁל לְאָדָם שֶׁמְּגַבֵּן אֶת הַגְּבִינָה, נוֹטֵל אֶת הָאֹכֶל וּמַנִּיחַ אֶת הַפְּסֹלֶת. אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, מַשְׁקֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעַצְמוֹ, וְכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, מַשְׁקֵהוּ עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: "הַנֹּתֵן מָטָר עַל פְּנֵי אָרֶץ, וְשֹׁלֵחַ מַיִם עַל פְּנֵי חוּצוֹת".

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, תַּמְצִיתָהּ שֶׁל גַּן־עֵדֶן הוּא שׁוֹתֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית ב) "וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן, וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים". תָּנָא: (מי תמצית) [מִתַּמְצִית] בֵּית כּוּר, שׁוֹתֶה *)) תַּרְקָב. תָּנוּ רַבָּנָן: אֶרֶץ מִצְרַיִם הַוְיָא אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָה עַל אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָה. וּמִצְרַיִם, אֶחָד מִשִּׁשִּׁים בְּכוּשׁ, וְכוּשׁ, אֶחָד מִשִּׁשִּׁים בָּעוֹלָם, וְעוֹלָם, אֶחָד מִשִּׁשִּׁים בְּגַן, וְגַן, אֶחָד מִשִּׁשִּׁים בְּעֵדֶן. וְעֵדֶן, אֶחָד מִשִּׁשִּׁים בְּגֵיהִנֹּם. נִמְצָא כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, כְּכִסוּי קְדֵרָה לְגֵיהִנֹּם. (וגיהנום) [וְיֵשׁ אוֹמְרִים: גֵּיהִנֹּם] אֵין לוֹ שִׁעוּר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: עֵדֶן אֵין לוֹ שִׁעוּר. [אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: מַאי דִּכְתִיב: (ירמיה נא) "שֹׁכֶנֶת עַל מַיִם רַבִּים רַבַּת אֹצָרֹת", מִי גָּרַם לְבָבֶל שֶׁיְּהוּ אוֹצְרוֹתֶיהָ מְלֵאוֹת בָּר? הֱוֵי אוֹמֵר: מִפְּנֵי שֶׁשּׁוֹכֶנֶת עַל מַיִם רַבִּים. אָמַר רַב: עֲתִירָה בָּבֶל, דְּחַצְדָא בְּלָא מִיטְרָא. אָמַר אַבַּיֵי: נַקְטִינָן: טוֹבְעָנִי וְלָא יוֹבְשָׁנִי].

"וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְבָנָיו: לָמָּה תִּתְרָאוּ". (בראשית מב) אָמַר לָהֶם יַעֲקֹב לְבָנָיו: אַל תַּרְאוּ עַצְמְכֶם כְּשֶׁאַתֶּם שְׂבֵעִים, לֹא בִּפְנֵי עֵשָׂו וְלֹא בִּפְנֵי יִשְׁמָעֵאל, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְקַנְּאוּ בָּכֶם. (בראשית מה) "אַל תִּרְגְּזוּ בַדֶּרֶךְ"], אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אָמַר לָהֶם יוֹסֵף לְאֶחָיו: אַל תִּתְעַסְּקוּ בִּדְבַר הֲלָכָה, שֶׁמָּא תִּרְגַּז עֲלֵיכֶם הַדֶּרֶךְ. אֵינִי, וְהָא אָמַר רַבִּי אִלָעִאי בְּרַבִּי בֶּרֶכְיָה: שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁמְּהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ, וְאֵין בֵּינֵיהֶם דִּבְרֵי תּוֹרָה, רְאוּיִין לִשָּׂרֵף, שֶׁנֶּאֱמַר: (מ"ב ב) "וַיְהִי הֵמָּה הֹלְכִים הָלוֹךְ וְדַבֵּר, וְהִנֵּה רֶכֶב אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ, וַיַּפְרִדוּ בֵּין שְׁנֵיהֶם". טַעְמָא דְּאִיכָּא דִּבּוּר, הָא לֵיכָּא דִבּוּר, רְאוּיִין לִשָּׂרֵף. לָא קַשְׁיָא, הָא, לְמִיגְרַס, הָא, לְעִיּוּנֵי. בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: אַל תַּפְסִיעוּ פְּסִיעָה גַּסָּה, וְהַכְנִיסוּ חַמָּה לָעִיר. "אַל תַּפְסִיעוּ פְּסִיעָה גַּסָּה, דְּאָמַר מַר: פְּסִיעָה גַּסָּה נוֹטֶלֶת אֶחָד מֵחֲמֵשׁ מֵאוֹת מִמְּאוֹר עֵינָיו שֶׁל אָדָם. "וְהַכְנִיסוּ חַמָּה לָעִיר", כִּדְרַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: לְעוֹלָם יֵצֵא אָדָם בְּכִי־טוֹב, וְיִכָּנֵס בְּכִי־טוֹב, שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית מד) "הַבֹּקֶר אוֹר וְהָאֲנָשִׁים שֻׁלְּחוּ".

אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַבִּי חִיָּא: הַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ, אַל יֹאכַל יוֹתֵר מִשְּׁנֵי רְעָבוֹן. מַאי טַעְמָא? הָכָא תַּרְגִּימוּ: מִשּׁוּם מַעְיָנָא. בְּמַעְרָבָא אַמְרֵי: מִשּׁוּם מְזוֹנֵי. מַאי בֵּינַיְהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְהוּ דְּיָתִיב בְּאַרְבָּא, אִי נַמִּי דְּקָאָזִיל מֵאַוְנָא לְאַוְנָא. רַב פָּפָּא, כָּל פַּרְסָה וּפַרְסָה אָכִיל חֲדָא רִיפְתָּא, קַסָבַר מִשּׁוּם מַעְיָנָא. אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: כָּל הַמַּרְעִיב עַצְמוֹ בִּשְׁנֵי רְעָבוֹן, נִצּוֹל מִמִּיתָה מְשֻׁנָּה, [שֶׁנֶּאֱמַר: (איוב ה) "בְּרָעָב פָּדְךָ מִמָּוֶת". 'מֵרָעָב', מִיבָּעִי לֵיהּ! אֶלָּא הָכִי קָאָמַר: בִּשְׂכַר שֶׁמַּרְעִיב עַצְמוֹ בִּשְׁנֵי רְעָבוֹן נִצּוֹל מִמִּיתָה מְשֻׁנָּה]. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אָסוּר לְאָדָם לְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ בִּשְׁנֵי רְעָבוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית מא) "וּלְיוֹסֵף יֻלָּד שְׁנֵי בָנִים בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב". תָּנָא: חֲשׂוּכֵי בָּנִים, מְשַׁמְּשִׁין מִטּוֹתֵיהֶן בִּשְׁנֵי רְעָבוֹן.

תָּנוּ רַבָּנָן: בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל שְׁרוּיִין בְּצַעַר, וּפָרַשׁ אֶחָד מֵהֶם, בָּאִים שְׁנֵי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת [שֶׁמְּלַוִּין לוֹ לָאָדָם], וּמַנִּיחִין לוֹ יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ, וְאוֹמְרִים: פְּלוֹנִי זֶה שֶׁפָּרַשׁ מִן הַצִּבּוּר, אַל יִרְאֶה בְּנֶחָמַת צִבּוּר. תַּנְיָא אִידָךְ: בִּזְמַן שֶׁהַצִּבּוּר שָׁרוּי בְּצַעַר, אַל יֹאמַר אָדָם: אֵלֵךְ לְבֵיתִי וְאֹכַל וְאֶשְׁתֶּה, וְשָׁלוֹם עָלַיִךְ נַפְשִׁי. וְאִם עוֹשֶׂה כֵּן, עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: (ישעיה כב) "וְהִנֵּה שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה, הָרֹג בָּקָר וְשָׁחֹט צֹאן, אָכֹל בָּשָׂר וְשָׁתוֹת יָיִן, אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת". מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ? "וְנִגְלָה בְאָזְנָי ה' צְבָאוֹת אִם יְכֻפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמֻתוּן". עַד כָּאן מִדַּת בֵּינוֹנִים. אֲבָל בְּמִדַּת רְשָׁעִים, מַה כְּתִיב? (שם נו) "אֵתָיוּ אֶקְחָה יַיִן וְנִסְבְּאָה שֵׁכָר" וְגוֹ'. מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ? (שם נז) "הַצַּדִּיק אָבָד וְאֵין אִישׁ שָׂם עַל לֵב וְגוֹ', כִּי מִפְּנֵי הָרָעָה נֶאֱסַף הַצַּדִּיק". אֶלָּא, יְצַעֵר אָדָם עִם הַצִּבּוּר, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּמֹשֶׁה רַבֵּנוּ, שֶׁצִּעֵר עַצְמוֹ עִם הַצִּבּוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות יז) "וִידֵי מֹשֶׁה כְבֵדִים, וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו, וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ". וְכִי לֹא הָיָה לוֹ לְמֹשֶׁה כַּר אֶחָד, אוֹ כֶּסֶת אַחַת לֵישֵׁב עָלֶיהָ? אֶלָּא כָּךְ אָמַר מֹשֶׁה: הוֹאִיל וְיִשְׂרָאֵל שְׁרוּיִין בְּצַעַר, אַף אֲנִי אֶהְיֶה עִמָּהֶם בְּצַעַר. וְכָל הַמְצַעֵר עַצְמוֹ עִם הַצִּבּוּר זוֹכֶה וְרוֹאֶה בְּנֶחָמַת צִבּוּר. וְשֶׁמָּא יֹאמַר אָדָם: מִי מֵעִיד בִּי? אַבְנֵי בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם וְקוֹרוֹת בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם מְעִידִין בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: (חבקוק ב) "כִּי אֶבֶן מִקִּיר תִּזְעָק, וְכָפִיס מֵעֵץ יַעֲנֶנָּה". דְּבֵי רַבִּי שִׁילָא אַמְרֵי: שְׁנֵי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת הַמְלַוִּין לוֹ לָאָדָם, הֵם מְעִידִין עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים צא) "כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ". רַבִּי חִדְקָא אוֹמֵר: נִשְׁמָתוֹ שֶׁל אָדָם הִיא מְעִידָה עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: (מיכה ז) "מִשֹּׁכֶבֶת חֵיקֶךָ שְׁמֹר פִּתְחֵי פִיךָ". וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אֵבָרָיו שֶׁל אָדָם מְעִידִים בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיה מג) "אַתֶּם עֵדַי נְאֻם ה'". אָמַר שְׁמוּאֵל: כָּל הַיּוֹשֵׁב בְּתַעֲנִית, נִקְרָא 'חוֹטֵא'. (שנאמר: (במדבר ו) "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש". וכי באיזו נפש חטא? אלא שציער נפשו מן היין. ותניא:) [סָבַר כִּי הַאי תַּנָּא, דְּתַנְיָא]: רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר [בְּרַבִּי] אוֹמֵר: מַה תַּלְמוּד לוֹמַר: "מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ", וְכִי בְּאֵיזוֹ נֶפֶשׁ חָטָא זֶה? אֶלָּא, שֶׁצִּעֵר עַצְמוֹ מִן הַיַּיִן; וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל־וָחֹמֶר! וּמַה זֶּה שֶׁלֹּא צִעֵר עַצְמוֹ אֶלָּא מִן הַיַּיִן, נִקְרָא 'חוֹטֵא', הַמְצַעֵר עַצְמוֹ מִכָּל דָּבָר [וְדָבָר], עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה! רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: נִקְרָא 'קָדוֹשׁ', שֶׁנֶּאֱמַר: (שם) "קָדֹשׁ יִהְיֶה גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ", (והלא דברים קל־וחומר) וּמַה זֶּה שֶׁלֹּא צִעֵר עַצְמוֹ אֶלָּא (מן היין) [מִדָּבָר אֶחָד], נִקְרָא 'קָדוֹשׁ', הַמְצַעֵר עַצְמוֹ מִכָּל דָּבָר, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה?! וְלִשְׁמוּאֵל, הָא אִיקְרִי 'קָדוֹשׁ'? (ההוא דמצי מצער נפשיה) [הַהוּא, אַ'גַּדֵּל פֶּרַע' קָאִי]. וְרַבִּי אֶלְעָזָר, הָא אִיקְרִי 'חוֹטֵא'? הַהוּא, דִּמְסָאָב נַפְשֵׁיהּ.

וּמִי אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר הָכִי! וְהָאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לְעוֹלָם (יראה) [יָמֹד] אָדָם עַצְמוֹ כְּאִלּוּ קָדוֹשׁ שָׁרוּי בְּתוֹךְ מֵעָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: (הושע יא) "בְּקִרְבְּךָ קָדוֹשׁ". לָא קַשְׁיָא, הָא, דְּמָצִי לְצִעוּרֵי נַפְשֵׁיהּ, הָא, דְּלָא מָצִי לְצִעוּרֵי נַפְשֵׁיהּ. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: נִקְרָא 'חָסִיד' שֶׁנֶּאֱמַר: (משלי יא) "גֹּמֵל נַפְשׁוֹ אִישׁ חָסֶד, [וְעֹכֵר שְׁאֵרוֹ אַכְזָרִי"]. אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה [בַּר אַבָּא], אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אֵין תַּלְמִיד חָכָם רַשַּׁאי לֵישֵׁב בְּתַעֲנִית, מִפְּנֵי שֶׁמְּמַעֵט מִמְּלֶאכֶת שָׁמַיִם. אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: הַאי בַּר בֵּי רַב דְּיָתִיב בְּתַעֲנִיתָא, כַּלְבָּא לֵיכוּל שֵׁירוּתֵיהּ.

"אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל", (דברים לב) "אֵל אֱמוּנָה", כְּשֵׁם שֶׁנִּפְרָעִין מִן הָרְשָׁעִים לָעוֹלָם הַבָּא, אֲפִלּוּ עַל עֲבֵרָה קַלָּה שֶׁעוֹשִׂין, כָּךְ נִפְרָעִין מִן הַצַּדִּיקִים בָּעוֹלָם הַזֶּה עַל עֲבֵרָה קַלָּה שֶׁעוֹשִׂין. "וְאֵין עָוֶל", כְּשֵׁם שֶׁמְּשַׁלְּמִים שָׂכָר לַצַּדִּיקִים לָעוֹלָם הַבָּא, אֲפִלּוּ עַל מִצְוָה קַלָּה שֶׁעוֹשִׂין, כָּךְ מְשַׁלְּמִים שָׂכָר לָרְשָׁעִים בָּעוֹלָם הַזֶּה אֲפִלּוּ עַל מִצְוָה קַלָּה שֶׁעוֹשִׂין. "צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא", אָמְרוּ: בִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ שֶׁל אָדָם לְבֵית עוֹלָמוֹ, כָּל מַעֲשָׂיו (נפטרין) [נִפְרָטִין] לְפָנָיו, וְאוֹמְרִים לוֹ: כָּךְ וְכָךְ עָשִׂיתָ בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, בְּיוֹם פְּלוֹנִי, וְהוּא אוֹמֵר: הֵן. וְאוֹמְרִים לוֹ: חֲתֹם! וְחוֹתֵם, שֶׁנֶּאֱמַר: (איוב לז) "בְּיַד כָּל אָדָם יַחְתּוֹם". וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמַּצְדִּיק עָלָיו אֶת הַדִּין, וְאוֹמֵר לָהֶם: יָפֶה דַּנְתּוּנִי. לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: (תהלים נא) "לְמַעַן תִּצְדַּק בְּדָבְרֶךָ" וְגוֹ'.

מַר עוּקְבָא אִיקְלַע לְגִנְזַק, בָּעוּ מִינֵיהּ: בַּמֶּה שִׁמֵּשׁ מֹשֶׁה כָּל שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּלּוּאִים? לָא הֲוָה בְּיָדֵיהּ, אָזַל וְשָׁאִיל בֵּי מִדְרָשָׁא, אָמְרוּ לֵיהּ: בְּחָלוּק לָבָן. רַב כַּהֲנָא מַתְנִי: בְּחָלוּק לָבָן שֶׁאֵין לוֹ אִימְרָא. [אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אֵין אָדָם חָשׁוּב רַשַּׁאי לִפֹּל עַל פָּנָיו, אֶלָּא אִם כֵּן נַעֲנָה כִּיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, שֶׁנֶּאֱמַר: (יהושע ז) "וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ קֻם לָךְ, לָמָּה זֶּה אַתָּה נֹפֵל עַל פָּנֶיךָ?"] וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אֵין אָדָם חָשׁוּב רַשַּׁאי לַחְגֹּר שַׂק (על בשרו) אֶלָּא אִם כֵּן נַעֲנָה כִּיהוֹרָם בֶּן אַחְאָב, שֶׁנֶּאֱמַר: (מ"ב ו) "וַיְהִי כִשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ אֶת דִּבְרֵי הָאִשָּׁה, וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו, וְהוּא עֹבֵר עַל הַחֹמָה וַיַּרְא הָעָם וְהִנֵּה הַשַּׂק עַל בְּשָׂרוֹ מִבָּיִת". וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לֹא הַכֹּל בִּנְפִילָה, וְלֹא הַכֹּל בִּקְרִיעָה. מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בִּנְפִילָה, יְהוֹשֻׁעַ וְכָלֵב בִּקְרִיעָה. מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בִּנְפִילָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (במדבר יד) "וַיִּפֹּל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן" וְגוֹ'. יְהוֹשֻׁעַ וְכָלֵב בִּקְרִיעָה, דִּכְתִיב: (שם) "וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה מִן הַתָּרִים אֶת הָאָרֶץ קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם". מַתְקִיף לָהּ רַבִּי זֵירָא וְאִי תֵּימָא רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי: אִי [הֲוָה] כְּתִיב 'יְהוֹשֻׁעַ' כִּדְקָאָמַרְתְּ, הַשְׁתָּא דִּכְתִיב 'וִיהוֹשֻׁעַ', הָא וְהָא עָבוּד.

וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לֹא הַכֹּל בְּקִימָה, וְלֹא הַכֹּל בְּהִשְׁתַּחֲוָיָה. מְלָכִים גּוֹיִים בְּקִימָה. וְשָׂרִים גּוֹיִים בְּהִשְׁתַּחֲוָיָה. מְלָכִים בְּקִימָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיה מט) "כֹּה אָמַר ה' גֹּאֵל יִשְׂרָאֵל קְדוֹשׁוֹ: לִבְזֹה נֶפֶשׁ וְגוֹ', מְלָכִים יִרְאוּ וָקָמוּ". וְשָׂרִים בְּהִשְׁתַּחֲוָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "שָׂרִים וְיִשְׁתַּחֲווּ". מַתְקִיף לָהּ רַבִּי זֵירָא, [וְאִיתֵּימָא רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי]: אִי כְּתִיב 'יִשְׁתַּחֲווּ' כִּדְקָאַמְרִינָן, הַשְׁתָּא דִּכְתִיב 'וְיִשְׁתַּחֲווּ', הָא וְהָא עָבוּד! אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: אַף אָנוּ נֹאמַר: לֹא הַכֹּל לְאוֹרָה, וְלֹא הַכֹּל לְשִׂמְחָה. צַדִּיקִים לְאוֹרָה, וִישָׁרִים לְשִׂמְחָה. צַדִּיקִים לְאוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים צז) "אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק". וִישָׁרִים לְשִׂמְחָה, דִּכְתִיב: "וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה".

גנזי המלך

דף ב
ולעובדו זו תפלה – סמ"ק, מצוה י"א

ולעובדו זו תפלה – נתיב א' 82 (עבודה, ג)

ולעובדו זו תפלה – אמת ליעקב

אתיא חקר חקר – אמת ליעקב

מכין הרים בכוחו – מאור ישראל

ג' מפתחות בידו של הקב"ה – ["שליח" הוא כינוי אל הטבע, ו"מפתח" הוא כינוי לכח מעורר מצד הבריות] – בן יהוידע

ג' מפתחות בידו של הקב"ה – אמת ליעקב

ג' מפתחות בידו של הקב"ה, מפתח של חיה (לדיה) – [מהרש"א שאל מדוע הגמרא מביאה לראיה מהפסוק של רחל "ויזכור אלהים את רחל וישמע אליה אלהים ויפתח את רחמה" ולא הביאו ראיה מן לאה אשר גם שם ה' פתח הרחם "וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה" (בראשית כט, לא). התשובה לכך כי אצל רחל כתוב ב' פעמים שם "אלהים", ופעם השניה היא כמיותרת? אלא בא לשם דרשה זו. וראיה לזה ממה שהגמרא הביאה כאן את כל הפסוק ולא היה די בהבאת "ויפתח את רחמה" לבד] – תורה תמימה, בראשית ל, כב ס"ק ט

ג' מפתחות בידו של הקב"ה, מפתח של גשמים – [צ"ע הרי המלאך הממונה על הגשם שמו "ברי" (רש"י על איוב לז, יא; תענית ז ע"ב רש"י ד"ה אפילו כשהשמים בהורין), ואינו אך ורק בידיו של הקב"ה? אלא הוא ממונה ושליח לאיזו מדינה להמטיר את הגשם, אבל עצם הורדת הגשמים היא מהקב"ה] – תורה תמימה, דברים כח, יב ס"ק טו

ג' מפתחות בידו של הקב"ה – פרי צדיק (חלק חמישי 265 שמיני עצרת, מ"ב)

ג' מפתחות בידו של הקב"ה – מאור ישראל (ב' פסקאות)]

דף ג

טל אינו נעצר – מאור ישראל

כארבעה רוחות השמים – מהרש"א על ע"ז י' ע"ב

דף ד

צורבא מדרבנן – [בחור חריף וכו'. כי ת"ח זקן לא קרי צורבא אלא "ההוא מרבנן" קרו ליה] – רש"י (הערת המלקט: צעיר בשנים הוא מהיר להגיב ואפילו להתקיף. אבל המבוגר יותר הוא מיושב בדעתו, ומבין שיש גישות שונות לכל נושא. בדומה לזה אמרו חז"ל על "גור אריה יהודה" (בראשית מט, ט) "שנתן לו גבורה של אריה, וחוצפא של גוריו" (ב"ר צח פסקא ז)
צורבא מדרבנן, אנן [בני א"י] מהכא מתנינן לה 'ארץ אשר אבניה ברזל' – [כי ת"ח שבארץ ישראל אינם בעלי חומר, ואינם נוחים להתפעל, כי אוירא דא"י מחכים. ומדובר כאן על כעס בעניני דעלמא. כי בתורה עצמה יש בה אחדות ושלום, ובזה היו נוחים זה לזה בהלכה (סנהדרין כד.)] – נתיב א' 54-55 (תורה, יג)

צורבא מדרבנן – מרומי שדה (פרצודי תותי קלא)

צורבא מרבנן – [צ"ע כלום ת"ח זקן איננו כועס? אלא על זקן לא ידונו בני אדם לרע, כיון שהכעס מקצר ימים ("קצר ימים ושבע רוגז", איוב יד, א) והוא האריך, סימן כי כיון לשם שמים. אבל על צעיר מדרבנן שאין עליו הוכחה, עליו צריכה הגמרא למצוא לימוד זכות] – בן יהוידע

צורבא מרבנן דרתח, אורייתא הוא דקא מרתחא ליה – [צ"ע הרי ממעלות לימוד התורה לשמה, שהיא מכשרתו להיות צדיק וחסיד" וכו' (אבות, ו) וכיצד היא תביאהו לידי כעס? אלא מנהג הבריות שכאשר האדם עושה עוול לאחר בדיני ממונות, לא רק הנגזל עצמו כועס אלא גם קרובי משפחה שלו וחבריו מבזים וכועסים על החוטא. אבל אם יחטא האדם בין אדם למקום, ואפילו באיסורי סקילה וכרת, הם דנים אותו לכף זכות ("תינוק שנשבה" וכיו"ב) ותמהים על ת"ח המוכיח בכעס את החוטא. ובאמת עליהם לדעת "כי אורייתא מרתיח בקרבו" ומביאו להשתדל לתקן את מצב החטא שלא יהיה בו קלקול. ובכל זאת "מיבעי ליה לאיניש למילף נפשיה בניחותא" וידבר דברי תוכחתו בנחת, כדי למנוע חילול השם] – עיני יצחק, מובא ב"לקוטי בתר לקוטי"

צורבא מדרבנן – מאור ישראל (ב' פסקאות)

כל ת"ח שאינו קשה כברזל אינו ת"ח – גר"א על משלי (י, כ) וכן (יח, כג)

כל ת"ח שאינו קשה כברזל אינו ת"ח – [הקשה "גבורות ארי" ע"פ פסחים (סו:) אם ת"ח כועס חכמתו מסתלקת ממנו? ועונה "בן יהוידע" חלילה לכעוס אלא הוא מקפיד על עמדותיו ודיעותיו. ראיה לזה ממנחות (צה:) "אמר רבא, הקשה אדם קשה כברזל ומנו רב ששת" וביאר רש"י "חכם ומחודד לחתך הלכה כברזל"] – בן יהוידע

כל ת"ח שאינו קשה כברזל אינו ת"ח – קורא באמת, תענית, פסקא א' (אל תקרי אבניה אלא בוניה)

כל ת"ח שאינו קשה כברזל אינו ת"ח – הנצי"ב, מרומי שדה

כל ת"ח שאינו קשה כברזל אינו ת"ח – [צ"ע הרי אמרו "לעולם יהא אדם רך כקנה"? (תענית כ.) אלא מדובר כאן על תורתו של ת"ח, כמו שכתב רש"י על מנחות (צה ע"ב) הקשה אדם קשה כברזל, "חכם ומחודד לחתוך הלכה כברזל". (כלומר שיגיד דברים ברורים וחזקים שקשה לערער עליהם)] – תורה תמימה, דברים ח, ט ס"ק יב (בשם הגאון ר' ישעיה ברלין, בספרו "מיני תרגימא")

כל ת"ח שאינו קשה כברזל אינו ת"ח – מאור ישראל

אל תקרי אבניה אלא בוניה – כלי יקר (דברים ח, ט)

אל תקרי אבניה אלא בוניה – [הרי אמרו "לא חרבה ירושלים אלא על שביזו בה ת"ח" (שבת קיט:). אבל אם יהיו ת"ח קשים ועמי הארץ ייראו מהם, ולא יבזו אותם, הרי בזה הם בונים את העיר שלא תיחרב] – בן יהוידע

לשנים השיב כהוגן ולאחד לא כהוגן – [צ"ע מדוע לשנים השיב כהוגן, ולאחד לא? אלא כי הוא נגע בכבוד שמים, כי משמע מדבריו שיקריב אפילו דבר טמא] – בן יהוידע ד"ה יכול אפילו דבר טמא

לשנים השיב כהוגן ולאחד לא כהוגן – מאור ישראל (ארבע פסקאות)

ויבוא כגשם לנו – יערת דבש (ח"א עמ' א דרש א')

הן על כפים חקותיך – משך חכמה (שמות כח, כ)

דף ה

בקרבך קדוש, לא אבוא בעיר – זהר ח"א רלא.

ובאחת יבערו – אמת ליעקב

ב' רעות עשה עמי – [האחת שהם באמת שייכים לחלקו של הקב"ה וניתקו קשר זה, והשניה שבחרו באלילים] – נצח 12(ב)

אחת שהיא שקולה כשתים – [כי העובד ע"ז עובר על ב' דברות מעשרת הדברות, אנכי, ולא יהיה לך] – בן יהוידע

שמואל, זיקנה קפצה עליו – מאור ישראל (ב' פסקאות)

אמר שמואל שקלתני כמשה ואהרן – [איך ידע זה שמואל? אלא הביא מהפסוק (תהלים צט, ו), שנאמר ע"י משה רבינו (בבא בתרא יד ע"ב רש"י ד"ה ועל ידי משה)] – בן יהוידע

"ושאול יושב בגבעה תחת האשל ברמה" (שמו"א כב, ו). וכי מה ענין גבעה אצל רמה? אלא לומר לך מי גרם לשאול שישב בגבעה שתי שנים ומחצה? תפילתו של שמואל הרמתי – [צ"ע מפני מה הכתוב אומר "תחת האשל"? ורש"י שם בנ"ך מפרש: מי גרם לו? זכות האשל הגדול שהיה מתפלל עליו. הנ"ל הוא ע"פ התלמוד, אבל בתוספתא (סוטה פי"א ה"ז) אמרו "מי מעמיד רגליו של שאול בגבעה? בית דינו של שמאול הרמתי" ויש סמך לזה ממדרש ב"ר (סוף נד) שפירשו "אשל" של פסוק זה על סנהדרין] – יאור הישר

אין מסיחין בסעודה – נתיב א' 131 (עבודה, יז)

אין מסיחין בסעודה – [צ"ע הלשון "מסיחין" לשון הפעיל, והיה צ"ל "משוחחין". ולמה בחר לומר לו ב' מאמרים הללו שהם פלאיים? אלא אפשר שאדם האוכל יכול ליזהר עת שמדבר וגם לועס שיסלק את המזון לצד אחד של פיו, לחיכו, ולא יעסוק בבליעה המסוכנת. עיקר האיסור הוא לומר דבר המתמיה, כמו "יעקב אבינו לא מת" או "האומר רחב רחב מקבל קרי". כי "יקפיץ" את השומע לענות לו או להקשות על דבריו והשומע יסתכן. ראיה לכך כי כאשר ר' יצחק אמר דברי תורה כאלו אחרי אכילתם, קפץ רב נחמן להקשות לו על דבריו. ולכן יש להשהות הדיבור עד גמר האכילה] – תורה תמימה, בראשית מט, לב ס"ק מו (עם תוספת מסוימת של המלקט); לקוטי בתר לקוטי, על אבות, ח"א עמ' קיג

יעקב אבינו לא מת – רבנו בחיי, בראשית מט, לג

יעקב אבינו לא מת – [מפרש רש"י כי בעת הגאולה גם יעקב יבואר בגולה כדי לגאול את בניו כמו שמצינו במצרים "וירא ישראל את מצרים מת וכו' וירא ישראל את היד הגדולה" (שמות יד, ל-לא) ודרשינן: ישראל סבא (עיין מדרש בראשית רבה, פרשה פב, "נטל הקב"ה רגליו של יעקב והעמידם על הים ואמר ראה נסים שאני עושה עם בניך")] – לקוטי בתר לקוטי

יעקב אבינו לא מת – [אין הכוונה לגוף, אלא לנשמה. הכוונה שנטהר מזוהמת ישמעאל ועשו. ורב נחמן שתק אחרי שהבין כוונת הדורש] – רמ"ע מפאנו, י' מאמרות, אם כל חי, ח"ג פרקים י-יא

יעקב אבינו לא מת – [כי היסורין מסלקין אותו מן פחיתות החומר] – נתיב ב' 174 (יסורין א'); [כי היה תם וישר] – 205 (תמימות, א); [כי הוא אחז במדת האמצע, ולא נטה לקצוות] – גבורות השם, 242 (נד); דרשה על התורה 24; תפארת ישראל 156, 160 (נ, נב); נצח 108 (כא); דרך חיים 225, 247 פ"ה, י' נסים, גלות באה לעולם)

יעקב אבינו לא מת – [אצל כל אב ובן, מה שהבן ממשיך להתקיים אחר פטירת אביו, איננה "חיים" בעצם, אלא מקרה. אבל כנסת ישראל הם חיים בעצם. ובכן אין לתאר יחס האב (יעקב) והבנים אא"כ גם האב הוא בבחינת "חיים" ממש] – גור אריה, בראשית מט, לג (מהד' מכון ירושלים, פסקא כד, עמ' תכז-תכט); [כי יעקב שתה מהמקור האמיתי, שהוא בלי קץ ובלי תכלית] – על שמות ד, יט (מהד' מכון ירושלים, פסקא יב, עמ' עה)

יעקב אבינו לא מת – [צ"ע והרי גם שאר צדיקים קרוים "חיים"? ועונה שזה תלוי בצדקת צאצאיהם] – כלי יקר (בראשית מז, כט)

יעקב אבינו לא מת – אמת ליעקב

יעקב אבינו לא מת – הנצי"ב בראשית מז, כח הרח"ד

יעקב אבינו לא מת – ניצוצי אור פי' יסוד הדרוש כי באברהם כתוב "וימת" (בראשית כה, ח) וכן ביצחק (לה, כט) אבל ביעקב רק "ויגוע ויאסף אל עמו" (מט, לג) בלי "וימת"

יעקב אבינו לא מת – י' מאמרות, אם כל חי, ח"ג פרק יא

יעקב אבינו לא מת – רסיסי לילה, כח, נו (155)

יעקב אבינו לא מת – [היו לו ב' בחינות, של יעקב (השם בו נולד) וישראל (קיבל שם זה אחר ההתגוששות עם המלאך). רק בחינה שניה (כולל נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה) סולקה ממנו ולא בחינה ראשונה. והיה עוד חי כמו רבנו הקדוש שבא לביתו כדי לקדש בליל שבת (כתובות קג.)] – ר"מ אלשיך (בראשית מז, כט), ומובא בשינוי לשון וברור יותר בבן יהוידע, ד"ה ובזה יתורץ בס"ד דקדוק אחר

יעקב אבינו לא מת – [היו לו ב' בחינות, של יעקב (השם בו נולד) וישראל (קיבל שם זה אחר ההתגוששות עם המלאך). רק בחינה שניה (כולל נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה) סולקה ממנו ולא בחינה ראשונה. "אף בניו בחיים" כלומר אף כאשר תסולק מהם דרגא גבוהה של "ישראל" מפני מעשים שאינם ראויים, שם העצם "יעקב" לעולם לא תפסק מהם (עיין המלבי"ם על ישעיה ט, ז, ביאור מלים). וכאשר ראה שאינו מבין כוונתו המשיך באמירת הפסוק "אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל" (ירמיה מו, כז) ללמד על ב' בחינותיהם] – לקוטי בתר לקוטי בשם "אורח ישרים"

מקרא אני דורש – [עדות הכתוב הוא על מה שראו במוחש בעוה"ז. אבל אני דורש המקרא, השגת העומק הנעלם בעוה"ז, והוא תוך הכתב] – ר' צדוק, תקנת השבין, (24 תחילת פסקא ו)

האומר רחב רחב מיד נקרי, אנא אמינא ולא איכפת לי! אמר ליה כי קאמינא ביודעה ובמכירה – [הקשה רש"י על כפילות הלשון "יודעה ומכירה". מתרץ מהרש"א "יודעה" היינו שכבר הזדווג לה, כמו "ואיש לא ידעה" (בראשית כד, טז עיי"ש רש"י)] – מהרש"א על מגילה טו ע"א

משל להולך בדרך והוא עיף – גר"א (שה"ש ב, ג)

משל להולך בדרך והוא רעב ועיף וצמא – [מדוע הפסיק ואמר "עיף" לפני "צמא", שלכאורה צמודה ל"רעב"?] – בן יהוידע

משל להולך בדרך והוא רעב ועיף וצמא – [הוא לשון המקרא (שמו"ב יז, כט) ועיין דברי המלבי"ם ("הכרמל") ההבדל בין עיף ויגע. וע"ע יומא עז ע"א, שהוא ענין רחיצת הגוף, המרעננת את האדם] – המלקט

אילן אילן, במה אברכך? – גר"א (במדבר כג, כא מהדורה רביעאה)

דף ו
גשמים שירדו על מקצת מדינה – תורה תמימה, דברים יא, יז ס"ק לה

על כל טפה וטפה – [דקדקו לומר "כל טיפה וטיפה" ולא אמרו "על כל טיפה" כי אמרו חז"ל (בבא בתרא טו .) כי הקב"ה שם תעלה נפרדת לכל טיפה, שאילו ירדו בדפוס אחד יטשטשו את העולם] – בניהו

דף ז

גדול יום הגשמים מתחיית המתים – [מה ענין "גדול"? אלא כמו "קשה כקריעת ים סוף", כי לא היו המקבלים ראוים לאותה פעולה] – בן יהוידע

גדול יום הגשמים מתחיית המתים – פרי צדיק (חלק חמישי 260 הושענא רבה, ל"ד, יש כאן ז' מאמרים "גדול יום הגשמים" מול ז' מדות)

גדול יום הגשמים מתחיית המתים, דאילו תחית המתים לצדיקים, ואילו גשמים בין לצדיקים בין לרשעים. ופליגא דר' יוסף דאמר מתוך שהיא שקולה כתחיית המתים קבעוה ב(בברכת) תחיית המתים ("אתה גיבור") – [המחלוקת ביניהם, כי דיעה ראשונה סבורה הרי הגשם מצמיח גם קוצים ודרדרים (והם בחינת רשעים); אבל תחיית המתים היא רק לצדיקים! וענה רב יוסף כי גם הרשעים יקומו בתחיית המתים כדי לעמוד למשפט, ולכן אין זה גדול מזה] – אורח ישרים, מובא ב"לקוטי בתר לקוטי"

גדול יום הגשמים מתחיית המתים – מאור ישראל

גדול יום הגשמים כיום שניתנה בו תורה – [איננו גדול כמוהו בכל הבחינות. אלא יש טענה בפי בני עשו שאין ישראל ראוים אלא לגשמים בצמצום, כדי חיותם בלבד, שכבר חלקו ביניהם העולמות. והדיחוי לזה הוא כי מאז מתן תורה, והאומות סרבו לקבל והיו ראוית לכלייה, זכינו כמו המציל מזוטו של ים. ובזה יש היקש בין מושג גשמים למתן תורה] – בן יהוידע

גדול יום הגשמים כיום שניתנה בו תורה – [כי אמרו "אם אין קמח אין תורה, אם אין תורה אין קמח" (אבות, פרק ג). הם זקוקים זה לזה, ולכן שקולים הם] – אורח ישרים, מובא ב"לקוטי בתר לקוטי"

גדול יום הגשמים כיום שניתנה בו תורה וכו' רבא אמר יותר מיום שניתנה בו וברכה – [דעה ראשונה מלמדת כי היו אז בני ישראל נקיים מכל חטא, שהתקדשו ג' ימים לפני זה ועברו תיקון המדות. כך "אין הגשמים יורדים אלא א"כ נמחלו עונותיהם של ישראל" (תענית ז ע"ב). הרי שווים זה לזה הימים האלו. אבל דיעה שניה אומרת לא כן, כי במתן תורה עשו ישראל הכנה, וכן "ויחן ישראל נגד ההר" היו באחדות גמורה. מה שאין כן ביום הגשמים, באים רחמים מאת ה' אע"פ שטרם חזרו בתשובה, ולכן זהו גדול יותר] – פתח עינים

לא לשמה, נעשית לו סם המות – [כי מצרף את התורה שהיא נבדלת, אל דברים גשמיים, והוא כמו נהנה מקדשי שמים] – נתיב א' 30 (תורה, ז)

לא לשמה, נעשית לו סם המות – אמת ליעקב, ד"ה וכל העוסק בתורה

לא לשמה, נעשית לו סם המות – נצי"ב, מרומי שדה

לא לשמה, נעשית לו סם המות – ביאור מהו "לא לשמה": רש"י על תענית ז. (ד"ה לשמה) וע"ע רמב"ם, הל' תשובה פ"י; מהר"ל, אבות 174 פרק ד "אל תעשם עטרה"; מסילת ישרים, פרק טז

לא לשמה, נעשית לו סם המות – רא"ש על נדרים סב. ד"ה ודבר בהן לשמן

לא לשמה, נעשית לו סם המות – שו"ת באר שבע, על הוריות דף י. ד"ה שמתוך שלא לשמה

לא לשמה, נעשית לו סם המות – מסילת ישרים, פרק ט"ז

לא לשמה, נעשית לו סם המות – גר"א על תיקו"ז דף 4 ד"ה דעסקין

לא לשמה, נעשית לו סם המות – נפש החיים, שער ד פרקים ג, י

לא לשמה, נעשית לו סם המות – [כאשר האדם לומד תורה לא לשם כניעה לפני הקב"ה והדבקות בו אלא לשם תועלת עצמו, אין ה' מאיר לו אמיתיות כוונת התורה. ממילא האדם מבין בתורה שלא כראוי ואף מביא ראיות וסימוכין לדרכו הנלוזה. וכן כתב "מסילת ישרים" (פרק ו) בענין עצלותו של העצל שאינו חוזר פעמים רבות על לימודו ואינו טורח לעיין בו: "ואולם אם תשאל את פי העצל, יבוא לך במאמרים רבים מאמרי החכמים והמקראות מן הכתובים, וטענות מן השכל, אשר כולם יורו לו כפי דעתו המשובשת להקל עליו ולהניחו במנוחת עצלותו. והוא איננו רואה שאין הטענות ההם והטעמים ההם נולדים לו מפני שיקול דעתו, אלא ממקור עצלותו הם נובעים, אשר בהיותה היא גוברת בו, מטה הדעתו ושכלו אל הטענות האלה" עכ"ל. והוא הנכון לכל המדות הרעות. ובכך הלומד לשם עצמו ולא לשם ה', יעוות הדברים ויגיע למסקנות מוטעות. וזהו סם המוות רוחני] – המלקט

אדם עץ השדה – דרך חיים 156 (פ"ג, חכמתו מרובה ממעשיו)

אדם עץ השדה – [למה דוקא עץ "השדה"? אלא עץ בלי פירות העומד בעיר, אעפ"כ יש לאנשים הנאה ממנו; או מחמת שיושבים בצילו או מחמת יופיו. אבל עץ ללא פרי העומד בשדה אין לבריות שום הנאה ממנו. אדרבה הוא מפריע במה שיונק לחלוחית ומחצבים מהאדמה ומצמצם הספקת צרכיהם של שאר הגידולים שבאותו השדה] – עיון מנחם, מובא ב"לקוטי בתר לקוטי"

אם ת"ח הגון הוא – פתח עינים (לחולין ו.)

אם ת"ח הגון הוא – [כיצד רבי מאיר למד מן אלישע אחר] – אור החיים, דברים (יב, כח); וש"ך ליו"ד רמ"ו (ס"ק ח'); לחם משנה על רמב"ם, הל' תלמוד תורה, תחילת פ"ד

אם ת"ח הגון הוא – מאור ישראל

ערפהו כמטר – שו"ת חתם סופר, חלק ששי ס"ו

ערפהו כמטר – תורה תמימה, דברים לב, ב ס"ק יב

חרב על הבדים – דרך חיים 297 (פ"ה, מ"ח דברים, בדיבוק חברים)

חרב על הבדים – [צ"ע הרי הודיעו חז"ל (אבות, פרק ג) כי גם על הלומד יחידי נאמר "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך" והא כיצד ייענש זה? אלא יש חילוק. אם נמצא במקומו לבד ללא חבר, יברכהו ה' ללומד תורה. אבל אם נמצא בין קבוצת אנשים ובכל זאת הוא לומד גלמוד, על זה נאמרה כאן תוכחת חז"ל] – דברי שאול

עץ קטן מחדד עץ גדול – דרך חיים 297 (פ"ה, מ"ח דברים, בדיבוק חברים)

הרבה למדתי מרבותי – [משום מה לומר מלת "הרבה"? אלא שלא תאמר שלא הזדמן לו ללמוד הרבה אצל רבותיו ולכן נתחכם בתורה ע"י חבריו. אלא ודאי למד גם אצל רבותיו הרבה, אבל מחבריו למד עוד יותר] – בן יהוידע

מחברי יותר מרבותי – דרך חיים 22, 38 (פ"א, מתונים בדין, יהושע בן פרחיה)

ומתלמידי יותר מכולם – ע"ע שבועות מז ע"א תוס' ד"ה הוי יתיב

ומתלמידי יותר מכולם – [כי הדבר דומה לעץ (גדול) שאין מקבל את האור, כן ת"ח גדול מפני שהשגתו גדולה מאד, אינו מתחיל לשאול ולפלפל בחכמה. הקטנים מחדדים את הגדולים מפני שהם שואלים יותר] – מהר"ל על אבות, פרק ו בפלפול התלמידים 297

הוי כל צמא לכו למים – פרי צדיק (ח"ד 120-121, ר"ח תמוז, ג'); ועוד בחלק חמישי (80 ראה, י'); (95 שופטים, א'); (160 נצבים י"ב, אפילו תלמיד שאינו הגון)

(אם תלמיד שאינו הגון הוא) כל צמא לכו למים (פירש רש"י ילך הוא אצל הרב) – [צ"ל ש"אינו הגון" כי לומד לשם פניות וכדי להתגדל, שזה מותר ללמדו. אבל אם אינו הגון מצד מעשיו, אסור ללמדו כלל] – בן יהוידע

אם ת"ח הגון הוא, יפוצו מעינותיך חוצה (עיין רש"י: "אמור לו סתרי תורה" [הגהת הב"ח: צ"ל דברי תורה) – [נאלץ רש"י להוסיף הגדרה "סתרי תורה" שאם לא כן זה סותר פסק של ראב"ע (ברכות כח.) שיש ללמד תורה גם למי שאין תוכו כברו, כלומר אף שאינו הגון] – בן יהוידע

דברי תורה נמשלו למים, מניחים מקום גבוה והולכים למקום נמוך – מהר"ל, נתיב א' 10, 33 (תורה, ב, ח); נתיב ב' 18-19 (ענוה, ח); דרך חיים 181, 296 (פ"ד, ממעט בעסק : פ"ו, מ"ח דברים, בענוה)

דברי תורה נמשלו למים, מניחים מקום גבוה "והולכים למקום נמוך" – [יש עניו המכיר כמה הוא פחות במעלה מהגדולים ממנו. אבל יש עניו המשווה את עצמו לקטנים ממנו, ואעפ"כ רואה את מעלותיהם ונזכר תמיד בחסרונותיו, והוא עניו גם מול אלו שהם שפלים ממנו. כך היה משה רבינו "עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר יב, ג). ולכן כתבו כאן שעניו מצוין זה הולך אל מקום הנמוך ומשווה עצמו כפחות מהנמוכים ביותר] – ילקוט אליעזר, מובא ב"לקוטי בתר לקוטי" (אמר המלקט: וכיצד יכול משה לעשות כך? כי כיון שהוא שמע דבר ה' פנים אל פנים, והיו לו השגות נשגבות ביותר, תבע מעצמו על כל חוסר ועל שלא הגיע לדרגות שהן גבוהות יותר ממה שהשיג. ולכן לימד זכות על אחרים שידעו פחות ממנו, והחזיק את עצמו כגרוע מהם)

דברי תורה נמשלו למים – רסיסי לילה, לט

למה נמשלו דברי תורה לג' משקין – מראית העין

דברי תורה נמשלו לג' משקין הללו: למים, חלב, יין – [הם תורה שבכתב, ובעל פה והסודות. והרב יעקב אמר שהם משל למשנה, לתלמוד שהוא ליבון ההלכה, ולפלפול שהם גבורה של תורה] – בן יהוידע

חכמה מפוארה בכלי מכוער – אגדות ב' 20

חכמה מפוארה בכלי מכוער – רסיסי לילה, ד

חכמה מפוארה בכלי מכוער – דברי שאול

אי הוו סנו, טפי הוו גמירי – ע"ע גיטין (מא ע"א) אמי שפיר נאה, ואין שמעתא שלו נאה

אי הוו סנו, טפי הוו גמירי – [איש הנאה והיפה דרכו להגיס דעתו , ואם היו שונאים את היופי, היו עוד יותר חכמים (כדברי התוספות כאן בסוף ע"א ד"ה אי הוו סנו). אבל לא אמר שאם היה מכוער יותר] – מהרש"א על נדרים נ ע"ב

גדול יום הגשמים כיום שנבראו שמים וארץ –

גדול יום הגשמים שאפילו ישועה פרה ורבה בו –

אין הגשמים יורדין אא"כ נמחלו עונותיהם של ישראל – פתח עינים (על ב"מ פה ע"א ע"י צערם של עוברי דרכים)

אין הגשמים נעצרין אא"כ נתחייבו שונאיהם של ישראל כליה – תורה תמימה, דברים יא, יז ס"ק לו

אין הגשמים נעצרים אלא מפני – פרי צדיק (חלק חמישי 261, הושענא רבה, ל"ד, שבעה מאמרים מול ז' מדות)

אין הגשמים נעצרין אלא בשביל ביטול תרומות – מאור ישראל

דבר שצוית בימות החמה – מהרש"א על שבת לב ע"ב ד"ה שצויתי

עצירת גשמים בגלל עזי פנים – נתיב ב' 201 (בושה, ב)

עז פנים מותר לשנאותו – קורא באמת, תענית, פסקא ב' (אל תקרי ישונא אלא ישנא)

עז פנים מותר לשנאותו – מקור ברוך (ח"א דף 537 וכן שם דף 314, פרק ו' סעיף ג' פסקא מ')

כל אדם שיש לו עזות פנים מותר לקרותו רשע רב נחמן בר יצחק אמר מותר לשנאותו – [רב נחמן הוא עצמו שאמר שהרואה דבר ערוה אצל אחר, מצוה לשנאותו (פסחים קיג ע"ב) כי שם ראה בו עבירה ממש. אבל כשיש לו רק עזות פנים, רק מותר ולא מצוה] – אור הישר

עצירת גשמים, בעוון גזל – מאור ישראל

דף ח
שלימודו קשה עליו כברזל, ירבה בישיבה – [ירבה בהתבודדות, ודלא כפירוש רש"י] – המאירי

שלימודו קשה עליו כברזל – [כי ת"ח שלמד הרבה ולא שכח, משנתו סדורה לו ומביא מכאן סיוע לכאן. ומי שאינו זוכר, קשה עליו כברזל] – גר"א על משלי (י, טו) וכן (כב, יח)

ריש לקיש היה מסדר מתניתיה מ' זמנין –

ר' אדא מסדר כ"ד זמנין –

אם ראית תלמיד וכו' בשביל רבו שאינו מסביר לו פנים –

בשביל לוחשי לחישות שאין באותו הדור – [ילכו לחסיד שבדור כדי להסדיר להם תפילותיהם, אבל לא שיסמכו עליו ויימנעו הם מהתפלה] – מאירי

בשביל לוחשי לחישות שאין באותו הדור – [כי המבקש רחמים עבור הרבים, לא ימלט שיש מקטרגים נגד קבלת תפילתו, מפני עונות הדור. אבל אם מבקש על השפעת שפע מעולמות העליונים, ממילא נושע הדור. ולוחשי לחישות יודעים סוד זה] – בניהו

ואם לחש ולא נענה, ילך אצל חסיד שבדור וירבה עליו בתפילה –

ואם מגיס דעתו, מביא אף לעולם –

ב' ת"ח שיושבין בעיר אחת ואין נוחין זה לזה בהלכה, מתקנאים באף ומעלין אותו (פירש רש"י: עליהם) – [אבל בסוטה (מט.) הוסיפו חז"ל: "האחד מת והאחד גולה". וביאר מהר"ל כי הם יחד כמון יד ימין ויד שמאל, הפועלים בצוותא. (אמרו המקובלים כי הנוטה לצד דין הוא המת כאן, והנוטה לצד חסדים די לו בגלותו המכפרת עון)] – מהר"ל, נתיבות עולם, תורה, סוף פרק ז 29 (אמר המלקט: בירושלמי סנהדרין, תחילת פרק ב, מובא כי ריש לקיש לא הגיע פעם לבית המדרש, והתחיל ר' יוחנן לטפח באויר בידו האחת בלבד. מובן דבר הסימן שנתן שללא שתי ידים, זה בעד וזה נגד, זה מציע וזה מקשה, אי אפשר למחות כפיים. כך אם משתתפים הם יחד למטרה מאוחדת כך היא דרכה של תורה. (עיין בבא מציעא פד ע"א, אמר ר' יוחנן: "בר לקישא כי הוה אמינא מילתא, הוה מקשי לי עשרין וארבע קושייתא, ומפריקנא ליה עשרין וארבע פרוקי, וממילא רווחא שמעתא" ובסוף הגיע למסקנא משותפת). אבל אם ב' ת"ח בעיר אחת הם קשים זה לזה, בנוסף לחילול השם, יש כאן חורבן התורה ולכן מעוררים מדת אף עליהם)

אם ישוך נחש בלי לחש – נתיב ב' 70 (לשון, ג)

מתקבצות ובאות כל החיות אצל הנחש –

אין תפילתו של אדם נשמעת אא"כ משים נפשו בכפו – נפש החיים ב, יד

אין תפילתו של אדם נשמעת אא"כ משים נפשו בכפו – [זה מובן ע"פ מאמרם "הרשעים הם ברשות ליבם; והצדיקים ליבם ברשותם" (בראשית רבה, לד). "לב" מסמל רגשי לב, וחייבים לשעבד אותם למוח, השכל. גם בעניני תפילה, נפשו (כלומר לבו) צריכה להיות בידו (כלומר בשליטת שכלו) ואז תפילתו נשמעת. וזה מדובר בתפילת יחיד. אבל בתפילתציבור למרות שלא הגיעו לדרגא זאת תפילתם נשמעת] – בינה לעתים, דרוש סא, עת הזמיר, עמ' תד-תה

משים נפשו בכפו – הגהת מהר"ץ חיות

משים נפשו בכפו – תורה תמימה, איכה ג, מא ס"ק סג-סה

משים נפשו בכפו – בינה לעתים, עת הזמיר, דרוש א' לתפלה (ת"ד)

לא קשיא, הא ביחיד, הא בציבור –

אין גשמים יורדים אלא בשביל בעלי אמנה – נתיב א' 206 (אמונה, א)

אין גשמים יורדים אלא בשביל בעלי אמנה – הגהת מהר"ץ חיות

אין גשמים יורדים אלא בשביל בעלי אמנה – מאור ישראל

חולדה ובור –

המצדיק את עצמו מלמטה, מצדיקים עליו מלמעלה – [מה ענין "מצדיק עצמו"? אלא כאשר סובל יסורין ורואה אחרים שאינם סובלים כמוהו, תולה הדבר במה שהוא מעולה מהם בצדקתו, וה' מדקדק עם חסידיו. וכן רואה את עצמו חכם יותר מאחרים, ולכן זדונותיהם כשגגות בלבד (ב"מ לג:). וזהו "מצדיק עצמו"] – בניהו

המצדיק את עצמו מלמטה, מצדיקים עליו מלמעלה – [מה ענין "מצדיק עצמו"? אלא הוא רואה בעצמו חסרונות וחושב שבקב"ה צודק בעונש שהביא עליו, ולכן כנגד זה הקב"ה אומר עליו "הרי צדיק הוא זה" ומבטל ממנו אותו העונש] – בן יהוידע (אמר המלקט: ויש לפירוש זה סיוע מהמשך הגמרא: "פגעת את שש" עיי"ש רש"י)

פגעת את שש ועושה צדק –

כל השמח ביסורין שבאים עליו, מביא ישועה לעולם – [כפי הטבע אי אפשר שישמח ביסורין. אלא אם חושב שיסורין הם לשעה בלבד ובכך מצילים אותו לשנים רבות (או לחיי עוה"ב]. וזה המצפה לישועה, הוא המביא עליו את הישועה הזאת] – בן יהוידע

נאמרה עצירה באשה ונאמרה עצירה בגשמים –

כמין קובה יש ברקיע שממנה גשמים יוצאים –

אם לשבט אם לארצו –

ניבעי רחמי אתרתי, לא אפשר וכו' ונצומה ונבקשה על זאת (לא על ב' בקשות) – [זה נאמר רק בחו"ל שהתפילות עולות ע"י שבעים שרים. אבל בא"י הכל ע"י ה'. וקצת ראיה לזה ממה שרש"י מציין כאן כי פסוק הוא בעזרא. (אמר המלקט: ולכן איננו קשה מהמשך הגמרא: במערבא אמרי מהכא "ורחמים למבעא וכו' על רזא דנא" והםהיו בא"י! אלא יש לדחות כי זה פסוק בדניאל, שאמר פסוק זה בהיותו בחו"ל). ועוד מפרש שהמבקש על ב' הוא כסומך על זכויותיו, אבל המבקש רק על א' הוא כמבקש חסד] – בן יהוידע, ד' פסקאות
ונצומה ונבקשה על זאת (לא על ב' בקשות) – [חולק על דברי "בן יהוידע" הנ"ל] – מאור ישראל

ניבעי רחמי אכפנא, דכי יהיב רחמנא שובעא, לחיי הוא דיהיב –

אשר נתת אל לבך, לכי בטיל גזירה – דברי שאול

שמש בשבת צדקה לעניים – בן יהוידע ד"ה ואמר ר' יצחק וד"ה ומה שאמר שמש בשבת
גשמים, אפילו פרוטה "שבכיס" מתברכת בם – [אפילו מעשה ידיהם, אותה פרוטה שאינה זקוקה לגשמים, מתברכת] – רש"י

גשמים, אפילו פרוטה "שבכיס" מתברכת בם – [כי בשעת היוקר הרבה כסף יורד לטמיון. וכאן הוא משתמר] – תורה תמימה, דברים כח, יב ס"ק יט

אין הברכה אלא בסמוי מן העין – עקידת יצחק, שער כ"ה

אין הברכה אלא בסמוי מן העין – מהרש"א על בבא מציעא מב ע"א

אין הברכה אלא בסמוי מן העין – [לבאר את ההבדל בין ברכה זו לבין המאמר הסמוך "בדבר שאין העין שולטת בו. ועוד מוסיף על מאמר זה כי הברכה היא מדריגה עליונה שאין העין שולטת בה] – מהר"ל, אגדות ג' 21 (ב"מ דף מב.)

אין הברכה אלא בסמוי מן העין – רי"ף לעין יעקב

אין הברכה אלא בסמוי מן העין – [לבאר את ההבדל בין ברכה זו לבין המאמר הסמוך "בדבר שאין העין שולטת בו] – תורה תמימה, דברים כח, ז ס"ק יב

אין הברכה אלא בסמוי מן העין – מאור ישראל

הנכנס למוד את גרנו אומר יהי רצון מלפניך שתשלח ברכה במעשה ידינו. התחיל למוד וכו' ואח"כ בירך הרי זו תפילת שוא – [תפילתו היתה שיצליח במסחרו, אבל לא שיתרבה התבואה בכמות. אבל אחרי שמדד, אין הברכה שרויה בדבר המדוד ומנוי, כי הפרסום יעכב הצלחתו] – מאירי

גדול יום גשמים כיום קיבוץ גליות – מאור ישראל

בשביל פוסקי צדקה ברבים – גר"א (משלי כה, יד)

דף ט

עשר כדי שתתעשר – דרך חיים 139, 243 (פ"ג, מעשרות סיג לעושר; פ"ה, מקצתן מעשרין); נצח 114 (כב)

עשר כדי שתתעשר – מהרש"א על בבא בתרא פח ע"ב ד"ה נותן לו גירומיו

עשר כדי שתתעשר – [לא דרשו כאן לקרוא ש' שמאלית כאילו היא ש' ימנית, כי אם כן היה צריכים לומר "אל תקרי תעשר אלא תעשיר". אלא אם תעשר מהמועט שיש בידך, תזכה לתת הרבה מעשרות ובאופן מרובה ממה שאתה עתיד להתעשר] – מראית העין, בשם הראב"ד

עשר כדי שתתעשר – אמת ליעקב

עשר כדי שתתעשר – [ככל שה' רוצה לפרנס כהנים ולויים, ירבה עושרם של המפרישים להם מעשרות. ועוד עונה כאן על שאלת "גבורת ארי"] – בן יהוידע

עשר כדי שתתעשר – מאור ישראל (עמ' רכ-רכב)

עד שיבלו שפתותיכם – מהרש"א (מכות כג:)

עד שיבלו שפתותיכם – אהל יעקב (מגיד מדובנא) נשא, ד"ה וכל תרומה

עד שיבלו שפתותיכם – מאור ישראל

עד שיבלו שפתותיכם מלומר די – [צ"ע הרי אותיות המתבטאות בשפתיים הן בומ"ף (ספר יצירה) ואין בהן אותיות "די" שהן בלשון ובחיך?] – ענף יוסף (על עין יעקב). ותירץ "נתן פריו" (של הרב נתן גשטטנר, בני ברק) על מכות כג; ע"ע תירוץ של "פרפרת משה", להרב משה רובינשטיין (בשם הבעש"ט, בספר הבעש"ט, פרשת ראה) שתמיד יגידו מלת "די" ויבלו השפתיים מפני חוסר השימוש בהן; "שיח שלום" (של הרב אליעזר שלום רוטלוי, עמ' קכח, בהערה). ע"ע "בגדי ישע" על הירושלמי (ברכות פרק הרואה) כי יבלו מלומר: "דיינו ברכות"

איולת אדם תסלף דרכו וכו' דל (ר' יוחנן) עיניה וחזי ביה, אתיא אימיה אפיקתיה – [על מה חרה האף הגדול הזה?] – בינה לעתים, דרוש א', עת משפט, סוף דרוש ליום מקודש ר"ה (ח')

איולת אדם תסלף דרכו – אמת ליעקב

איולת אדם תסלף דרכו – בן יהוידע

באר, ענן, מן – מהרש"א על בבא מציעא פו ע"ב ד"ה בשכר ג' זכו

באר, ענן, מן – מרומי שדה

באר בזכות מרים – גור אריה, שמות ב, טו

ג' פרנסים טובים עמדו לישראל – נצח 200 (נד)

ג' פרנסים טובים, ג' מתנות טובות – [כי מן שבזכות משה היה בשפע רב (דברי ר' אלעזר המודעי, יומא עו ע"א) והיה טעמו מתהפך לכל טעם כפי רצון האוכל. והענן שבזכות אהרן לא די שהגין מהשמש אלא היה מלבין הגדיהם. ומים שבזכות מרים לא רק הרווה לצמאים, אלא גם מנע מהם שכחה, כדברי אריז"ל שהשקה מהן לרח"ו תלמידו] – בניהו ד"ה ואמר ניתנו על ידם

וישמע הכנעני – מהרש"א, ראש השנה ג' ע"ב

אל תקרי ויראו אלא וייראו – קורא באמת, ראש השנה, פסקא א'

אל תקרי ויראו אלא וייראו – [חז"ל דרשו כי תיבת "ויראו" כמיותרת] – מקור ברוך (ח"א דף 536)

"כי" משמש בארבע לשונות – מהרש"א על ראש השנה ג' ע"א

ג' פרנסים טובים, ג' מתנות טובות – מהר"ל, נצח ישראל, 200-202 פרק נד

עמוד ענן בזכות אהרן – [כי ע"י אהרן היה החיבור של הקב"ה עם ישראל והיה גלוי שכינה ע"י הענן] – נצח ישראל, 201 פרק נד

דף ט ע"ב

ותו לא אקשי ליה – זהר ח"ג קסז. (גיהנם שעתא ופלגא)

גשמים בשביל יחיד – דרך חיים 50 (פ"א, כשאני לעצמי מה אני)

גשמים בשביל יחיד – מרומי שדה (דרשו "ארצך")

כי היכי דמשקרי בבלאי – [היכן מצינו שהבבלים הם שקרנים? אלא אמרו בביצה (לב ע"ב) "עתירי בבל יורדי גיהנם הם". והרי הם אומרים בהגדה של פסח: "כל דכפין ייתי וייכול" ולמה אינם מקיימים?] – בן יהוידע

מלא צנא – מהרש"א על פסחים פז ע"ב ד"ה ובבלאי לא עסקי

מלא צנא דדובשא – [למה קרא דובשא ולא תמרי? כי כך שמו בתורה "זבת חלב ודבש" (דברים ח, ח)] – בן יהוידע

עולם ממימי אוקינוס שותה – מדרש ב"ר (ד, ה) (יג, י)

עולם ממימי אוקינוס שותה – רבנו בחיי, דברים יא, יז

עולם ממימי אוקינוס שותה – [ביאור על פי טבע כיצד מתהוים הגשמים, וענין מים זכרים שהם ע"פ השגחת ה' ומים נקבות שהם ע"פ טבע] – תורת העולה, ח"ג פכ"ח

עולם ממימי אוקינוס שותה – מהרש"א חגיגה טו ע"א ד"ה בין מים עליונים

עולם ממימי אוקינוס שותה – מאור ישראל

מי אוקינוס מלוחין הם – [למה רש"י הביא הוכחה מקלקול גידול התבואה] – בן יהוידע

בין טיפה לטיפה – מהרש"א בבא בתרא טז ע"א ד"ה איוב בסערה

בין טיפה לטיפה – סידור ר"י עמדין דף 63 (ק"ש של שחרית, והיה אם שמוע)

בין טיפה לטיפה – בניה ד"ה ללמדך שגדול יום הגשמים

דף י

א"י נבראת תחילה, וכל העולם נברא לבסוף –

א"י הקב"ה משקה, וכל העולם כולו ע"י שליח – [צ"ע הרי מפתח של גשמים הוא רק אצל הקב"ה (תענית ב'), וזה לכל העולם כולו? אלא כאן מדובר אחרי שהופקדו בעננים] – בניהו
כתיב חשכת וכתיב חשרת – [צ"ע כי פסוק "חזרת" בנביאים (שמו"ב כב, יב) ופסוק "חשכת" בתהלים (יח, יב). והישוב לזה] – בניהו

א"י שותה גשמים וכל העולם כולו תמצית – גור אריה, דברים יא, יב

א"י שותה גשמים וכל העולם כולו תמצית – [צ"ע כי יש מקומות בחו"ל ששותים מי גשמים מלפני שתיית בני א"י. אלא מדובר כאן יום ראש השנה, על קדימת פסיקת מתן גשמים] – בן יהוידע ד"ה ברם הא קשיא

מצרים ד' מאות פרסה –

עדן א' מששים לגיהנם –

גיהנם אין לו שיעור – תפארת ישראל, 70 (כג)

עתידה בבל דחצדא בלא מיטרא –

טובעני ולא יובשני –

דף י ע"ב

יחיד שראוי למנותו פרנס – מהרש"א על שבת קיד ע"א)

למה תתראו – תורה תמימה, בראשית מב, א ס"ק א'; מקור ברוך (ח"א דף 259)

אל תראו עצמכם כשאתם שבעים לא בפני עשו ולא בפני ישמעאל – [למה הזכיר רק ב' אומות אלו, ולא אומות אחרות?] – בן יהוידע

אל תרגזו בדרך – [יש להמנע מהעיון הגדול] – רבנו בחיי (בראשית מה, כד)

אל תרגזו בדרך, אל תתעסקו בדבר הלכה – [חז"ל הוסיפו על הפסוק, כי אם בא לומר שלא יריבו בענין יוסף, למה רק "בדרך"? הרי גם בביתם אסור לריב. אלא בא ללמד כי כל רוגז אפילו בלימוד ההלכה, מעורר עליהם מדת הדין (אמר המלקט: עיין עירובין כו ע"א, "ולאו מילתא היא דילמא אתי לאיגרויי ביה שטן" פירש"י "דכי חזי דמיצו בהדי הדדי, מיגרי בהו")] – מהר"ל, גור אריה, בראשית מה, כד

אל תרגזו בדרך – שו"ת באר שבע, באר מים חיים יט

אל תרגזו בדרך, אל תתעסקו בדבר הלכה – [חז"ל דרשו ממלת "תרגזו", כי היה צ"ל "אל תריבו". ועוד מלת "בדרך" כמיותרת. אלא משום שההתרגזות בדרך גורמת לסכנה] – גור אריה, בראשית מו, כד (מהד' מכון ירושלים, פסקא יח) [אמר המעתיק: עיין עירובין כו ע"א רש"י ד"ה שטן, כתב "דכי מינצי בהדי הדדי, מיגרי בהו". וע"ע יבמות צו ע"א, שנקרע ספר תורה בחמתם, ולבסוף נעשה בית ע"ז]

אל תרגזו בדרך – [כי דרכו של איש הרוגז שפוסע פסיעות גסות, ומזה אמרו "אל יפסיע" וכו'] – בניהו

אל תרגזו בדרך – תורה תמימה, בראשית מה, כד ס"ק י'

שני ת"ח ואין ביניהם דברי תורה – [אמנם עוסקים בתורה אבל כ"א בפני עצמו] – תוספות יום טוב, אבות, תחילת פרק ג

שני ת"ח ואין ביניהם דברי תורה – ר"ח שמואלביץ (ח"ג כט)

פסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות – [הגדרת מספר חמש לענין האור] – נצח 96; [כל פעל נוסף נקרא בלשון מקרא "רגז" (כמו בשמו"א כח, טו; וכן תהלים עז, יט) כי כל פעל שאינו מסודר, נקרא הרגזה והרעשה. ובזה מבואר לשון רש"י "הכניסו חמה לעיר" כלומר שלא יעסקו בהליכה שלא בזמנה] – גור אריה, בראשית מה, כד

אל תפסיעו פסיעה גסה – [היה צורך להזהיר אותם, לבל יחשבו למהר הביתה כדי להודיע לאביהם בשורה טובה כי עוד יוסף חי] – בן יהוידע

אל תפסיעו פסיעה גסה – [צ"ע למה אמר להם זאת יוסף, ולא יעקב? אלא ביציאה מארץ ישראל ודאי לא ירוצו, כי מצטערים הם. אבל לחזור לא"י ישישו בשמחה ויש חשש לפסיעה גסה] – נ"ל המלקט

יצא אדם בכי טוב – מהרש"א על חולין צא ע"א ד"ה מכאן לת"ח שלא יצא

דף יא

רב פפא, כל פרסה אכל חדא רפתא – בן יהוידע

אסור לשמש מטתו בשנת רעבון – אור החיים (בראשית מא, נ)

אסור לשמש מטתו בשנת רעבון – [כי רוב בני אדם אינם משמשים אז, כי מחמת רעבון בטלה האביונה. ולכן על שארית הציבור להשתתף בצערם של רוב האנשים] – בן יהוידע

אסור לשמש מטתו בשנת רעבון – מרומי שדה

אסור לשמש מטתו בשנת רעבון – [כשיש חשש שז"ל, אין לקיים חסידות זו] – נימוקי או"ח לאדמו"ר ר' חיים אלעזר ממונקץ', סי' תקעד פסקא ד

אסור לשמש מטתו בשנת רעבון – מאור ישראל

בזמן שישראל שרויין בצער ופירש אחד מהם, באים ב' מלאכי השרת וכו' מניחין ידיהם על ראשו – [למה דוקא הראש? כי אמנם יש בגוף יד ימין ושמאל, עין ימין ושמאל וכו', אבל ראש יש רק אחד. כך ישראל אינם מחולקים בלבד להרבה יחידים, אלא כולם משתתפים במהות רוחנית אחת, כנסת ישראל. וזה בגד ברעיון זה] – בן יהוידע (אמר המלקט: עיין פירוש רדב"ז לרמב"ם, הל' ממרים, פ"ב ה"ד)

ואומרים פלוני זה – [למה להם להזכיר את שמו? אלא באותיות של שמו יש רוחניותו ורוצים להוריק בו קללה] – בן יהוידע

אל יאמר אדם אלך לביתי ואוכל ואשתה ושלום עלי נפשי – [למה נוסף כאן "אלך לביתי"? כי ביום תענית היו שומעים אחרי התפילה דברי תוכחה מפי זקני העיר. ואיש זה שתי עוולות בידו. נמנע מלשמוע, וכן הולך לאכול ולשתות] – בן יהוידע

"הצדיק אבד ואין איש שם על לב כי מפני הרעה נאסף הצדיק" (ישעיה נז, א) – [כדי שלא יצטער בראותו את הרעה שיפקוד את האנשים שבמקומו. פירוש אחר, ממיתים אותו כי אין ה' רוצה שיבקש עליהם רחמים ובזה יבטל את הגזירה] – רש"י

ויקחו אבן – תורה תמימה, שמות יז, יב ס"ק י'

אבני ביתו מעידים – מאירי, חיבור על התשובה, ח"ב שבר גאון פרק א פסקא ד (586)

שני מלאכי השרת המלוים לו לאדם, הם המעידים עליו –

נשמתו של האדם היא מעידה עליו –

אבריו של אדם מעידים עליו – [כי החטא פועל לעשות רושם על האברים, ורשמים אלו הם הם המעידים נגד האדם] – בן יהוידע (חלק מזה נקרא "חכמת הפרצוף", בה היה מחונן האריז"ל, "שער רוח הקודש", דרוש א', עמ' טו-יז)

אבריו של אדם מעידים עליו – משך חכמה (דברים ל, יא)

"אל אמונה ואין עול" (דברים לב, ד) כשם שנפרעים מן הרשעים לעולם הבא אפילו על עבירה קלה שעושים, כך נפרעים מן הצדיקים בעולם הזה אפילו על עבירה קלה שעושים. "ואין עול" כשם שמשלמים שכר לצדיקים לעולם הבא אפילו על מצוה קלה שעושים, כך משלמים שכר לרשעים בעולם הזה אפילו על מצוה קלה שעושים – [מדוע חז"ל דרשו מהמלים "אל אמונה" לענין עונש הצדיקים, ומהמלים "ואין עוול" לענין השכר לרשעים? כי מה שהצדיקים סובלים אינו נחשב לעוול, כי כולם יודעים שאין שלימות צדקות בעולמנו, ודאי יש על מה לתבוע. אבל הרשעים המפורסמים, מדוע טוב להם בעולם הזה, זה נראה לבריות כעוול. ולכן מודיעה התורה "ואין עוול"] – תאוה לעינים, מובא ב"לקוטי בתר לקוטי"
היושב בתענית נקרא חוטא – המאירי, חיבור על התשובה, משיב נפש ח"ב, א 242 (ובסוגיתנו פי' המאירי כי מכיון שצם על עונותיו הרי מגונה הוא מפני עונותיו)

היושב בתענית נקרא חוטא – שו"ת רשב"א ח"א סי' תלא וכן סי' תרפח

היושב בתענית נקרא חוטא – יראים שי"ט

היושב בתענית נקרא חוטא – שו"ת רדב"ז ח"ג תתסא (תיח)

היושב בתענית נקרא חוטא – נתיב ב' 167 (תשובה, ז); [אל תהא רשע בפני עצמך, לסגף גופו עד שעושה רע לעצמו] – דרך חיים 105 (פ"ב, לפני קטע: ר' טרפון אומר)

היושב בתענית נקרא חוטא – הגהות מהר"ץ חיות

דף יא ע"ב

לעולם ימוד אדם עצמו כאילו קדוש שרוי בתוך מעיו –

ליכול כלבא לשירותיה – מאור ישראל

כך וכך עשית במקום פלוני, וביום פלוני – [טעם שייחדו שנים אלו, כי איכות החטא משתנה לפי המקום והזמן. אם חטא במקום מקודש (כמו בית כנסת) עונשו מרובה. ואם ביום שבת, עונשו מרובה] – בניה

כך וכך עשית במקום פלוני – [בשביל מה לציין באיזה מקום חטא? אלא שהחטא משאיר השפעת טומאה על אותו המקום, וזה מכשיל את דורות הבאים לגור שם (אמר המלקט: וכך אמרו חז"ל (סנהדרין קב.): "בשכם עינו את דינה, בשכם מכרו אחיו את יוסף, בשכם נחלקה מלכות בית דוד")] – בן יהוידע

אל אמונה – דרך חיים 150 (פ"ג, הכל צפוי)

אל אמונה, כשם שנפרעים מן הרשעים – בן יהוידע

כשם שנפרעים – עיקרים ח"ד יג

במה שימש משה – גבורות השם, 113 (כח)

אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אא"כ נענה כמו יהושע בן נון – מאירי

אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אא"כ נענה כמו יהושע בן נון – [פרש"י (תענית יד ע"ב) שמא לא יהיה נענה ויחרפוהו עכ"ל. וטעם זה אינו מספיק אמאי אינו רשאי? ובירושלמי הוסיף טעם דשמא לא יענה ויתחלל שם שמים ויאמרו שאין תוכו כברו. ועוד יש לומר בטעם הדבר "לא כל הרוצה לעשות עצמו יחיד עושה, תלמיד עושה, דמחזי כיוהרא"] – מהרש"א

אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אא"כ נענה כמו יהושע בן נון – [כי יבואו לבזות מעשה "נפילת אפים" ויאמרו שאין בו מועיל. אבל אם אינו אדם חשוב, יאמרו כי לא נענה מחמת פחיתותו] – בן יהוידע

לא הכל בנפילה ובקריעה – תורה תמימה, במדבר יד, ה ס"ק ו'

במה שימש משה? בחלוק לבן שאין לו אימרא – צבע לבן מורה על פשיטות, ולכן גם לא היה כפל [קפול] בבגד שלו] – גור אריה, ויקרא ח, כח (מהד' מכון ירושלים, פסקא ח); [מפני שהיה משה רחוק מהחומרי, לא היה בו כח הדיבור. "אין לו אימרא" כלומר לא היה בו כח הדיבור ואמירה, רק שכל צח ולבן] – גבורות השם, 112 פרק כח

דף יב ע"ב

היושב בתענית בשבת – מאירי (מתענה על עונותיו)

היושב בתענית בשבת וכו' ואעפ"כ חוזרין ונפרעין ממנו דין עונג שבת. מאי תקנתיה? ליתיב תענית לתעניתיה – [כי פגם באוירה של "עוז והדר במקומו" בהיכל המלך ביום השבת – זהר ח"ב דף רז ע"ב

תענית לתעניתו – [אמנם הוא אנוס לצום בשבת, כי התענית מועילה לו רק בו ביום שחלם, אבל כנראה היה מזלזל עוד מקודם מלקיים עונג שבת, ולכן נתגלגל לו כך] – עיון יעקב, ד"ה ואח"כ חוזרין ונפרעין ממנו דין עונג שבת

דף טו

לא הכל לאורה, ולא הכל לשמחה – פרי צדיק (ח"א תולדות, ח') ובחלק חמישי: (161 ראש השנה א', וכן 165 ראש השנה, א', וכן 235 סוכות, א'); רסיסי לילה, סוף נ"ג 133, 140 נ"ד 145

לא הכל לאורה, ולא הכל לשמחה – דברי שאול (ב' פסקאות)

לא הכל לאורה, ולא הכל לשמחה – [למה שמחה בישרים, ואורה לצדיקים? אלא ענה "מדרש שמואל" בשם רבנו יונה, כי צדיקים עובדים מיראה, וישרים מתוך אהבה. וכלולה בזו שמחה] – בן יהוידע ד"ה והנה לפירוש רש"י

לא הכל לאורה, ולא הכל לשמחה – [צדיק הוא המוגדר במעשיו, אע"פ שליבו אינו שלם. וישר הוא גם בליבו כן] – ר' צדוק, רסיסי לילה 133 (תחילת סי' נג)

לא הכל לאורה, ולא הכל לשמחה – [הישר הוא שמח בחלקו, יהיה איך שיהיה. "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי". אבל צדיק רוצה בקיום מצוות נוספות. יש בו אורה (זו תורה) אבל אין לו מנוחה ושמחה] – ר' צדוק, רסיסי לילה 140 (סוף סי' נג)

לא הכל לאורה, ולא הכל לשמחה – מאור ישראל (ב' פסקאות)

אומר בקבלה, וקרעו לבבכם – מאור ישראל

בגדולה מתחילין מן הגדול – [צ"ע מדוע הביאו ראיה מהברייתא, ולא הביאו מהמקרא?] – בן יהוידע

נבזה עצמנו בפרהסיא – [מה בזיון יש בזה? הרי הם מבקשים רחמים! אבל אם אינם נענים, יש להם בזיון מאומות העולם הרואים שתפילתם אינה נענית] – בן יהוידע

בן יהוידע

{ג' מפתחות בידו של הקב"ה שלא נמסרו לשליח, מפתח של גשמים, ושל תחה"מ, וחיה. (ב)}

ג' דברים אלו, אם כי הם טבעיים, נלאו כל חכמי הטבע וחוקריו למצוא להם חוק וסדר טבעי קבוע ויציב, אין עת ידוע לירידת גשמים, ואין בטחון בדרכם ומועדם, ונפלאות ירידתם, נעלמים ונשגבים מדעת בנ"א אשר רק ישערו בהם תחזיות, ובשל כך יתבוננו גבורת ה' בהם וחסדו בירידתם, תוך העלם עתם ותדירותם. והכוונה בחיה, על הלידה וההריון, (ולא על קושי הלידה) שכן הכת' ויפתח את רחמה מדבר על רחם העקרות שהיתה בה אשר אין זה פשוט ומסור כ"כ בידי הטבע ואין היכר ידוע איזו אשה ראויה לילד ואיזה לא. שלעתים אשה בריאה ושלימה ואעפ"כ אינה יולדת או יולדת בקושי ובניתוח, ולפעמים כחושה וחלושה ויולדת בלי הפסק ובקלות. ואין רפוי עקרות דבר המסור תמיד להנהגה הטבעית. וכן תחית המתים אינו בידי הטבע ואדרבא נמנע הוא. ומהדברים החריגים ילמדו תועים בינה כי לה' לבדו קיום והנהגת העולם, אף לאותם שמתנהגים על הצד הטבעי הרגיל כמו הפריה ורביה הריון ולידה, זריעה וצמיחה, שאמנם בהם קיימת הנהגה טבעית רגילה ומתנהגים בידי מלאכיו כחות הטבע כמו שאמרו (בנדה ט"ז) אותו מלאך הממונה על ההריון לילה שמו, ולכן גם אשת זנונים כי תבעל, תהרה ותלד, כמו שדה גזולה שתזרע שתוציא צמחה. (ואגב דרכנו למדנו, שאותו מלאך הוא כפי שביאר הר"מ במו"נ שהוא הכח הטבעי שהטביע בהם הש"י, וכמו שרמזו באברהם ואמרו, אותו מלאך שנזדמן לו, לילה שמו שנ' ויחלק עליהם לילה).

{אמ"ר אמי, צורבא מרבנן דרתח אוריתא היא דקא מרתחא ליה שנ' הלא כה דברי כאש. (ד)}

ענינו שריתחת הת"ח וכעסו, אינו מרוח תכונתו, או מנגיעה עצמית ובקוש הנאה, אלא הקפדתו נובעת מכאבו ורגישותו לעצם האמת, בהבינו ההפסד הרב מכך, משא"כ ההדיוט, מאדישותו וחוסר הבנתו לערך הדבר, לא ירתח, רק כאשר יש לו נגיעה עצמית ובקוש הנאה.

{זיקה דבתר מיטרא כמיטרא, מעלי תלגא לטורי, כחמשה מיטרא לארעא. (ג)}

כונתם ללמדנו שכל התופעות, מכוונת מהש"י לטובה ולתועלת, כמו השלגים שמיועדים להרוות את ההרים. כי הגשם מתחלק מהם מיד. ועל כן ניתן בהם השלג ששוהה עליהם, ולאט לאט הוא נספג לתוכם ומרוה אותם, וכך גם יוצר מעינות מים לקיץ ולשאר ימות השנה.

{שלשה שאלו שלא כהוגן והשיבום כהוגן אליעזר עבד אבר' דכ' והיה הנערה וכו' יכול אפי' חגרת או סומא? ונזדמנה לו רבקה. (ד)}

נקטו חיגרת או סומא רק כגוזמא. והכוונה למום שאינו ניכר, כי לחיגרת וסומא לא היה אומר לה כלל הטי נא כדך ואשתה.

{גדול יום הגשמים מתחיית המתים דאלו תחיית המתים לצדיקים, וגשמים בין לצדיקים בין לרשעים (ז)}

כוונתם ללמד שאין לראות ביום הגשמים דבר טבעי ופשוט, אלא כמו שתחיית המתים הוא דבר פלא שלפי הטבע הוא נמנע, כך גם ענין הגשמים והצמחת הארץ הוא פלאי וכמנוגד לטבע, כי הזרע והגרעין באדמה רק אחרי שנרקב ונפסד, הוא מצמיח ונובט. וכן יום ירידת הגשמים אין לו עת ידוע וקבוע וזמן וטבע, ועל כן גדול הוא, והוא כנס בלתי רגיל וטבעי. וממנו ניכרת גבורת ה', ועל כן נקראת גבורת גשמים.

{אין גשמים נעצרים אלא בשל בטול תרו"מ. ובעון גזל, ובשביל פוסקי צדקה ואין נותנים (ט)}

כל מטרת חז"ל בכל זה לזרז ולהזהיר מעון ומכשולות הללו הרגילים ומצוים ביותר, ועל דרך מדה כנגד מדה. כי הכתוב בתורה סתם ביותר ואמר "והיה אם שמע תשמעו אל מצותי" וגם לא הזכיר עונש עצירת גשמים אלא על עבודה זרה (וסרתם ועבדתם ועצר.) ואולם עכ"פ, חייבים לידע, שעצירתם היא על דרך עונש. ולא מחמת מחזור טבעי.

{עשר בשביל שתתעשר. ומי שרי לנסוי והא כתיב לא תנסו? חוץ מזו שנ' הביאו .. ובחנוני נא בזאת וכו' (ט)}

כבר שאל הרי"ף בע"י על כך, שאנו רואים רבים שמעשרים ואינם מתעשרים. וגם כאלה שלא מעשרים ואינם מתחסרים. ותירץ שדברי חז"ל הללו הם לצדיקים ובאופן מסוים. וגם בחידושי גאונים כתב שאין הכוונה על מעשר של חיוב, שבזה אסור לנסות. אלא על מעשר של רשות שבו רשאי להתנות ולתת לפי מה שיתברך. והכל על דרך הזרוז והעדוד.

{אף כנס"י שאלה שלא כהוגן והקב"ה השיבה כהוגן, א"ל הקב"ה למשה אתה שאלת דבר שלפעמים מתבקש וכו' ולפעמים לא, אבל אני אהיה כטל לישראל (ה)}

ישראל ביקשו כפי שמשתמע מדברי הנביא, שהש"י ישגיח עליהם כללית ובדרך הטבע להיות כמצליחים שבאומות, וליותר מזה לא עולה על הדעת לבקש, והקב"ה השיבם ביותר מזה שישגיח עליהם השגחה פרטית נסית שלמעלה מהטבע, שלא מתערב בה רע, ולא כענין הגשם, שאף אם בא בהשגחה לטוב, בדרכו הרי ישטוף שדות וכרמים, וברבויו יזיק וירע לעוברי אורח. וכמו"כ באה לידי ביטוי בפי המשורר בקשת כנסת יש' שהש"י ישגיח וייטיב לה אף בצנעה, ואף שלא יוכר ויתפרסם עי"ז כבודם וערכם כנגד אוה"ע, אבל בהבטחת הנחמה של הש"י נאמר שיעשה עמם בפרסום רב כפי שיעד, "נגד כל עמך אעשה נפלאות ונפלינו".

וכמו"כ אפשר לומר שהלא כהוגן שביקשו הוא "שימני כחותם על לבך", שזה רומז להשלמת הרצון, והוא דבר המותנה במה שניכר ונראה ממעשיהם של ישראל שיהיו שלמים כרצונו, ואז יזכו להשגחתו, וע"ז ענם הן על כפים, חקותיך דהי' שעכ"פ לא יסיר מהם בריתו, (וכמבואר (בברכות) בענין תפילין דיד דקב"ה).

{כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית שהרי חלבנה ריחה רע ומנאה עם סממני הקטרת (ו')}

ענינו כל תענית שלא באו להכלל בה פושעי ישראל, דהינו שלא הביאה להתעוררות במידה כזו שיחזרו וישובו בה פושעים בתשובה, אינה תענית כי מטרתה של תענית להחזיר פושעים וחוטאים, ועל כן כל תענית שלא השיגה את מטרתה אינה תענית.

{אמ' הקב"ה לא אבא לירושלים שלמעלה עד שאבא לירושלים שלמטה, ומי איכא ירושלים של מעלה? אין, דכתיב ירושלים הבנויה.

}(כתב הרשב"א הביאו הכותב) "ירושלים של מטה, וציון, וירושלים, וביהמ"ק וכליו, כולם ציורים ורמזים לענינים שכליים נעלים בברואי מעלה". כי למטה קרסיס דמיון כוכבים. עצי שטים עומדים, כנגד שרפים עומדים. כרובים, הוראת מלאכים. ובהיכלו שהוא עולמו הגדול, כולו אומר כבוד, שממנו יוכר כבודו וגדולתו יכלתו וחכמתו, כשם שמהמקדש ע"י העבודה והאוירה המרוממת ויראת הכבוד שבו, הורו על ששיכן כבודו בו.

וענין "לא אבוא", הוא שלא תתפרסם ותוכר גדולתו ויחודו מצד ההתבוננות בשמים ובעולמו, עד שיבנה ביהמ"ק ואזי יתקדש שמו בעולמו וכו', או שלא יושגו ההשגות העליונות אלא בדרכי ההתבוננות במצותיו ועבודתו למטה, או יותר פשוט לא תשרה שכינה ולא יתגלה כבוד שמים עד שתבנה העיר והמקדש ותתיישב ברוב בניה ותכון מלכות בית דוד כמשל של העצמות, שתחלה יתקיים וקרמתי עור בשר ועצמות ואח"כ ונתתי רוחי בכם וחייתם.

{מ"ד "ובאחת יבערו ויכסלו"? אחת היא שמבערת רשעים בגיהנם והיא ע"ז. דכתיב "כי שתים רעות עשה עמי תרתין הוא דהוו? כ"ב שביקו להו? אלא אחת ששקולה כשתים והיא ע"ז. (ה.)}

פי' אמנם היא עבירה אחת, אבל היא שקולה כנגד כל התורה כולה, ודי בעבירה חמורה זו כדי לבערם בגיהנם. ושואל מאי כי שתים וכו' הרי אמרת שהוא ככופר בכל התורה כולה ולכן מבערתם בגיהנם. ובער הוא נעדר הידיעות, וכסיל הוא בעל סכלות קנינית כאמונות טפלות ודעות הבל, שנקנות ג"כ מהשתכלות מוטעית (סכל מקביל לשכל) וע"ז אמר הנביא שבמעשה אחד והיא ע"ז, יחולו שני החסרונות יבערו מדעת ה' האמת ולא ידעו, וגם ינחלו למו אמונות שוא ודעות הבל וכסל, ודברי ר' יוחנן משלימים זה לזה למה באחת יבערו, כי אותי עזבו ונעשו בוערים לחצוב להם בורות נשברים… ונעשו כסילים.

{אין תפלתו של אדם נשמעת אלא א"כ משים נפשו בכפו.

}דהיינו שמרגיש שאין לו עוד מנוס ומפלט זולתי ישועתו של מקום כמי שמסוכן ונפשו בכפו, ומוסר נפשו ביותר בתפלה!

{א"י נבראת תחלה, והקב"ה משקה בעצמו.

}כיון שהיא התכלית בארץ כשם שישראל התכלית בברואי מטה. ע"כ אמרו שנבראת תחלה כי סוף ותכלית מעשה במחשבה תחלה, ואמרם שה' משקה בעצמו, הוא מה שאמר הכתוב תמיד עיני ה' אלהיך בה, דהינו השגחה יחודית פרטית עליה. וכן פי' בפ"ר והרשב"א בחידושיו.

{אר"י יעקב אבינו לא מת, אמר ליה וכי בכדי ספדו ספדניא וחנטו חנטיא? אמר לו מקרא אני דורש, אל תירא עבדי יעקב. כל האומר רחב רחב נקרי. והא קאמרינא? ביודעה ומכירה (ו.)}

הפשט הוא כיון שחינך את כל בניו כמוהו להיות ממשיכי דרכו. הרי כאילו לא מת כי רוחו דמותו ואישיותו, חיה וקיימת בעולם. וכבר פי' הרשב"א, הביאו בפ"ר שכוונת ר"י "לא מת, שלא היה בזרעו שום פסול ולא דחוי וכולם זכו להיות בעולם הנצחי. והנה מאמרם זה ביאורו בצדו ובתוכו – "שמקרא אני דורש", היינו שברוח כוונת המקרא שמתכוון ליעקב האומה שנקראת על שמו, דרשו, שאחר שאומתו הנצחית נקראת על שמו, נעשה שמו אל-מות בבניו. ובישע זרעו, יושע גם יחד שמו הפרטי הנקרא בהם. ולפי זה לא יקשה מאי רבותיה דיעקב, שעליו דרשו לא מת, מאב' ויצחק ושאר צדיקים? כי הוא הצליח להטביע רוחו בכל בניו וצאצאיו מטתו היתה שלמה.

ובעל מדרש הגדול כתב שהוא הדין לכל הצדיקים. ומה שהשואל נבהל להקשות, הוא לשמע פשט המלות, ונחה דעתו כשא"ל ששח לו ברוח לשון הכתוב, שהוא בלי ספק על זרעו, שרוח יעקב דרכו ושיטתו מפעמת בקרבם, לא פסקה ולא מתה, ומכח כחה נשמר וקיים עם ישראל ושלמותו, ועל כן נקראים בשמו – "בית יעקב" – "עם ישראל". וממנו והלאה הובטח שלימות בנין האומה כולה בלי יוצאים מהכלל, משא"כ אברהם ויצחק שיצאו מהם (ישמעאל ועשו). וכ"ז היה ראיה והשלמה למה שאמ' תחלה "אין משיחין בסעודה" מחשש לשומע, שיסתכן כשיבהל לענות אמן, כמו זה שנבהל לענות לפני שהתבונן.

ולפ"ז מובן ענין דרשה זו כאן, וגם למה אמרו רק אין עונין אבל כן מברכין, כי המברך משוי אנפשיה. וראיה גדולה ג"כ לדרכם זו, ממאמרם שבסמוך "כל האו' רחב רחב ניקרי", שזה גרם לשומע לשאול מיד והא קאמינא? וע"ז נענה שחז"ל בשכל והגיון דיברו ואמרו; "כי קאמינא ביודעה ומכירה". ועצות ומוסר רמזו בזה, שאין לו לאדם להזכיר לעצמו אפי' בדבור שום דבר שמביאו להרהור כי זה מביאו גם למעשה, ותפשו כמשל בשם "רחב" כי מפורסם שמה במקרא.

{כי הוה מיפטר ר' נחמן מר' יצחק אמ' לו ליברכן מר, אמ' לו במה אברכך, יה"ר שיהיו כל צאצאי מעיך כמוך. (ה:)}

(ר' יצחק בחכמתו בירך לר' נחמן ברכה זו דוקא, בידעו את מרת נפשו – על שבנותיו (של ר"נ) לא נהגו כשורה אצל שוביהן, לכן בירכו כי ה' ישיב לב בניו בתשובה להיות כמוהו ולילך בדרכיו.

{גדול יום הגשמים כיום מתן תורה וגדול מתחיית המתים (ז.)}

כלו' שיש להתבונן וללמוד על גבורותיו והשגחתו מפליאות הגשמים כמו שראו והשיגו ישראל מהמעמד הנשגב". וכן כמו שהגשמים באים ע"י נסי הטבע, כן לא יפלאו בעינינו נסי התחייה העתידה לבא. ועוררונו בזה על דרכים ואופנים לחזוק האמונה.

{בשעה שהגשמים נעצרים מלהוריד מטר, דומה לאשה שמחבלת ואינה יולדת. (ז:)}

פי' כמו שהאשה בעת שחנט ולדה ולא תוכל לילד" תצטער בחבליה ותחלה, כן כאשר לא יזילו אדי העננים מימיהן לגשם, ישחת ויעכר האויר ויגרום רע והספד בארץ.

{תנא כמין קובה יש ברקיע שממנה גשמים יוצאים. (ח:)}

והכוונה שהאדים העולים מהארץ, לא יהפכו לנוזלים רק אחר הגיעם לגובה מסוים ששם מתעבים ונהפכים לטיפות מים.

{אר"י, שמש בשבת, צדקה לעניים. (ח:)}

כי העשירים יתענגו בשבת במאכלי מעדנים ויעדו מלבושי מכלול ורקמה, ובבתי משכיותם יתחממו ויסבו על כסתות ומצעות נאות וחמות, אך העניים הש"י מניח להם ומענגם בשבת קדשם בימות החורף בחומה של שמש צדקה, וחונן את יום קדש זה במזג אויר טוב יפה ונאה כדרוש, שבזהרורי שמש צדקה יתענגו וינוחו גם העניים, זהו פשוטו. וענינו העמוק, ששמש התורה והחכמה תאיר ותרגיע באור צדקה בשבת מנוחה לעניי החכמה, כי לא ניתנו שבתות ויו"ט אלא לעסוק בהם בתורה.

{אם ישוך הנחש, אם ראית דור שהשמים משתדכים עליו כנחשת מלהוריד טל ומטר, בשביל שאין לוחשי לחישות (שלא מתפללים) ילכו אצל מי שיודע ללחוש (ח)}

דרכם של חז"ל לדרוש אפי' מצליל כל שהוא של המלה אף מעברית לארמית מ"{ישך"} – ל{שדיך,} כי העיקר שרצו ללמד שחובה לידבק בתפלה ובבקשת רחמים כי משום כך עשה הקב"ה את א"י תלויה לחסדו "תמיד עיני ה' בה", כדי שיהיו עיניהם של ישראל תלויות אליו ושקדו חז"ל בכל דרשותיהם להחדיר ללבבות, שהגשמים תלוים בתפלה ובאמונה ובמעשים טובים.

{ואין יתרון לבעל הלשון לעתיד לבא מתקבצות ובאות כל החיות אצל הנחש ואו' לו, ארי וזאב, דורס ואוכל, אתה מה הנאה יש לך, אומר להם ואין יתרון לבעל הלשון! (ח)}

ידוע שאין הנחש נושך אלא לצורך התגוננות. ואפעפ"כ דרשו כן כדי להדגיש שעל הכל מוסכם שאין כל יתרון ותועלת לבעל לשה"ר.

{כל השמח ביסורין שבאים עליו מביא ישועה לעולם, שנ' בהם עולם ונושע (ח)}

הכוונה שמקבלם בשמחה ומנצלם ולומד מה בהם, דהינו מה שבאו לעורר, ועי"ז מביא ישועה לעולמו שלו האישי, (וכענין מה שביאר הר"מ שמקיימים את העולם שנברא בעשרה מאמרות.)

{בימי ר"ש, הוה כפנא ומותנא. אמ' היכי ניעביד ניבעי רחמי אתרתי, לא אפשר. ומנא לן דלא מצלינן אתרתי שנ' ונצומה ונבקשה על זאת. (ח)}

נראה שהטעם הוא משום דרך ארץ לחוש אדם, קטונתי מכל החסדים, ולא להיות תובען ודרשן כלפי הקב"ה, כי לא חייב הוא לעולמו כלום, ועל כן אין ראוי אלא לבא לפניו כמי שבוש לבקש ואינו מרהיב עוז לבקש אלא דבר אחד. ולא בסל דרישות ועיסקת חבילות.

{א"י נבראת תחלה וכל העולם לבסוף. ארץ ישראל שותה בתחלה, וכל העולם בסוף א"י מי גשמים וכל העולם מתמצית. א"י הקב"ה משקה בעצמו וכל העולם ע"י שליח. כל העולם תמצית ג"ע הוא שותה (י)}

כוונת דבריהם בכל זה, לרמוז על טפלותם של אומות העולם כלפי ישראל כי הם תכלית הבריאה בארץ, וע"כ כביכול כל העולם שותה מתמצית ושארית וע"י שליח, דהינו מתנהל בטבעו של עולם, אבל ישראל בהשגחה מיוחדת. וכבר רמז הרשב"א בחי' שענינו, שכל העולם שותה מנהרות ובאופן טבעי שהם השליח. אבל א"י, רק ע"י השגחתו ית' למטר השמים תשתה מים".

{כל המרעיב עצמו בשני רעבון ניצול ממיתה משונה שנ' "ברעב פדך ממות" בשכר שמרעיב עצמו. (יא)}

אין צורך לפרש בשכר שמצער עצמו ומשתתף בצרת צבור, אלא זה דבר טבעי אם מכלכל מאכלו עד שמרעיב עצמו ומרגיל קיבתו להתרגל למחסור ולמעוט, אזי אם יחריף הרעב לא יציק לו ולא יסבול. אבל אם ימשיך לאכול גם בימי רעב כהרגלו, אם בסוף תגיע אליו מצוקת הרעב יסבול וימות במיתה משונה.

{בזמן שישראל שרוין בצער ופירש אחד מהם, באים שני מלאכי השרת ומניחין ידיהם על ראשו ואו', פלוני זה שפירש מן הצבור אל יראה בנחמת צבור (יא)}

שני מלה"ש המלוים לו לאדם, הם שני הכוחות שה' ברא באדם ושהוא מורכב מהם, והם היצה"ט והיצה"ר, דהינו הדעת (הרוח) והחומר הטבעי. ורצו לומר שאף הכח הרוחני של אותו אדם, יתאונן ויחייב (הגיונית) שלא יזכה לראות בנחמת צבור, מדה כנגד מדה.

{בזמן שהצבור שרוי בצער, אל יאמר אדם אלך לביתי ואוכל ואשתה ושלום עליך נפשי אלא יצטער עם הצבור כמשה שנ' ויקחו אבן… וישב עליה, וכי לא היה לו כר לישב עליו? אלא אמר הואיל וישראל שרוין בצער אף אני אהיה עמהם בצער (י"א)}

אין הכוונה שצריך להצטער לכתחלה בכוונה תחלה, אלא הכוונה שאין לאדם להתעלם מן המצב ולעסוק בעניני עצמו. אלא תהא דעתו בצערם כדי שיתמסר וישתתף בעזרתם, ולכן משה רבינו לא פנה באותה שעה דחופה לעצמו ולנוחיותו אלא ישב על האבן, (ולא נתן שיביאו לו כר אבל אם היה יושב ממילא על כר, לא היה צריך לקום מעליו כדי לישב דוקא בצער על האבן כי אין הצער לשם צער רצוי לפני הש"י.

{אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו. אין אדם חשוב רשאי לחגור שק. לא הכל בקימה ולא הכל בהשתחויה (י"א)}

ברור שכל זה בפני רבים בתור ש"ץ כדי שלא יגרם חלול ה' כשלא ייענה אחר מעשה מופלג שכזה.

{אשכחיה לינוקא דיתיב וקאמר אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו. אמר, מי איכא מידי דלא רמיזא בדאוריתא, א"ל הא רמיזא ויצא לבם ויחרדו, דל עיניה וחזא ביה. א"ל אימיה, תא, דלא ליעביד לך כלאבוך. (ט:)}

מה שחזה ר' יוחנן הוא איך השכיל הינוקא להזכיר ולציין בחריפותו את הפסוק ויצא לבם, הרומז, שאפי' גלות מצרים לא היתה רק בגזירת שמים, אלא סבותיה מאולתם של השבטים" רעיון העולה כדעת הרמב"ם במו"נ, שכל הרעות שבעולם סבותיהם מעשי בני אדם בינם לבין עצמם.

{בזמן שישראל בצער ופרש אחד מהן, באין מלה"ש ומניחין עיניהם על ראשו ואו' פלוני זה שפירש מהצבור אל יראה בנחמתם. (ט)}

הר"מ ביאר שהאדם מטבעו, חברתי, ולא יושלמו לו צרכיו ועניניו בתור בודד בלעדי זולתו, כי הוא כאבר מהגוף החברתי כולו וע"כ כשהוא פורש, הוא עצמו יבולע לו ע"י עצמו בדעות ומדות, ברוחניות ובחמריות, ולא יזכה ליהנות מהתועלת הצומחת מהכלל והראויה לבא לו. ושני מיני השלמויות, הם מלה"ש הטוב והרע המלוים לאדם בכל דרכיו ומיעצים אותו בכל מחשבותיו ופעולותיו.

{ושמא תאמר מי מעיד בי אבניו וקורות ביתו מעידים בו, וי"א אבריו מעידין בו שנ' אתם עדי נאם ה'. (ט)}

תכונות נפש האדם ניכרת על פניו ובהנהגת ביתו ותנועת אבריו ואין ביכולת אדם להסתיר דרכו ורגשת נפשו מעל פניו. ועל דרך זו פי' הרשב"א. ובפ"ר פי' שהמסיבות והמקרים והגלגולים שיחולו עליו בעוה"ז ובעוה"ב הם שיתנו אותותם בו ויהיו עדיו.

{בשעת פטירתו של אדם נפרטים מעשיו ואומרים לו כך וכך עשית ביום פלוני ואו' הין. ואו' לו חתום, וחותם. ולא עוד אלא שמצדיק עליו את הדין ואו' יפה דנתוני לקיים מה שנ' למען תצדק-בדברך. (יא)}

בבא עת פקודת האדם יפקחו עיני שכלו ולבבו יבין, כי כלו בהבל ימיו, ויעברו בזכרוניו פרשת מעשיו ופעולותיו, מדותיו ודעותיו שלא היו רעים בעיניו בשעתו, ואך עתה בצר לו, בראותו כי ערום כלעומת שבא ילך, ישפוט בצדק וידון עליהם לאמיתן ויסכים ויעיד בעצמו על דרכיו ומעשיו המעוותים, ואף יצדיק הדין על כל גמול אשר קרהו, ויודה בדרכי ההשגחה "כי פעל אדם ישלם לו וכארח איש ימצאנו".

{ושמא יאמר אדם מי מעיד בי אבני וקורות ביתו מעידים בו. ב' מלה"ש מעידין עליו. נשמתו ואיבריו מעידים עליו. (יא)}

כתב הרשב"א (בפירוש "אגד") מלת {עדות,} הוא גלוי ופרסום הדבר אפי' שניכר מצד עצמו באומד הדעת שבא מאותה סיבה כמו "ויקם בי כחשי בפני יענה". וכוונתם כאן, שמן המקרים שישיגוהו יתפרסמו מעשיו. מהסתלקות המלאכים המלוים לו, ומדרכי אכילתו ותענוגיו בביתו, יודע ע"י שכיניו מעשיו תחת קורות ביתו. ור' חדקא הוסיף שהעונש שישיג נשמתו בעוה"ב הוא יענה בו". וי"א שאבריו מעידים בו כי לעתים יענש בגופו והם יעידו על מעלו כיבושת יד ירבעם וסמוי עיני צדקיהו עכ"ל.

ועיקר כוונת חז"ל שמעשיו של האדם הם מטביעים חותמם עליו ועל נשמתו ועצם אישיותו ותוצאות מעשיו יעידון יגידון עליו. והוא זה ענין אמרם, בשעת פטירתו של אדם כל מעשיו נפרטים לפניו ואו' לו, כך וכך עשית ביום פלוני במקום פלוני ואומר הן, ואו' לו חתום וחותם, ולא עוד אלא שמצדיק עליו את הדין ואו' יפה דנתוני.

{למה יוצאים לרחובה של עיר, לומר, זעקנו בצנעא ולא נענינו נבזה עצמנו בפרהסיא. ר"ל אמר גלינו, גלותנו מכפר' עלינו, ומוציאים התבה, לומר, כלי צנוע היה לנו ונתבזה בעווננו (ט"ז)}

כל המעשים הללו אין תכליתם אלא להביא לידי הכנעה, והטלטול והגלות ושנוי המקום גורמים ומביאים להתעוררות, ולכפרה.

{לא הכל לאורה ולשמחה, צדיקים לאורה וישרים לשמחה שנ' אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה (ט"ו)}

ישרים – הם השלמים, שמטבעם ומעצם תולדתם נמשכים לעשות טוב ולא רע. וצדיקים הם הפורשים מרע ועושים הטוב אך מצד צו התורה ולאויה. ואם כי טבעם יכסוף גם לרע, אורה של תורה שמורה ומאיר לפניהם, מוציאם לאורה. אך לא יעשו מעשיהם בשמחת לבב כישרים מטבעם אשר פעל ידם בא להם משמחת לבם, כי נאלצים הם להכניע ליצרם ולפעול בנגוד לטבעם ותאותם. וזהו מה שביאר הרמב"ם בח' פרקים, שבשכליות, עדיף החסיד שאין נפשו משתוקקת לרע כלל. ודברי רש"י שאמר שישרי לב עדיפי מצדיקים, זהים עם דברי הרמב"ם הנ"ל. אבל בפ"ר פי', שצדיקים כאן, הם המקיימים ע"פ הכוונה האמיתית וע"פ זה ישיג הדבקות בה' והוא האור, אבל ישרי לב שמקיימים המצות כפשוטן ובתמימות לב, אין להם רק שמחה שכר מע"ט.

{היתה ירושלים לנדה ביניהם אמר ר' יהודה לברכה כנדה, מה נדה יש לה היתר אף ירושלים יש לה תקנה. כאלמנה, לברכה. ולא אלמנה ממש. (כ)}

כלומר אף דרך פורענותם של ישראל אינה עד גמירא לכלותם, אלא באורח זמני הרחיקם כנדה עד שיתקנו. וגם לצורך צירופם וטיהורם. וכן גם מה שדייקו היתה כאלמנה ולא אלמנה ממש. כי לא נתגרשה אלא הורחקה לזמן מה.

{למה יוצאים לבית הקברות, חד אמר הרי אנו חשובים לפניך כמתים, וח"א כדי שיבקשו המתים עלינו רחמים (טז)}

כלומר כדי לגרום על ידי זה להכנעת הלבבות ושבור גאונם. וחד אמר, הוא ג"כ כיוון לאותו טעם – כדי לתת תחושה שאין להם עוד זכויות, ושצריך להתחזק בזכיות של המתים, כעין מה שאנו מבקשים בזכות אבות.

{ולמה מתכסים בשקים לומר הרי אנו כבהמה, ולמה נותנים אפר מוקלה בראש כל אחד? ח"א לומר הרי אנו חשובים כאפר. וח"א כדי שיזכור לנו אפרו של יצחק. ולמה יוצאים לביה"ק? ח"א, הרי אנו חשובים כמתים, וח"א, כדי שיבקשו המתים עלינו רחמים, ולמה נותנים אפר מקלה על גבי התיבה, לומר עמו אנכי בצרה, בכל צרתם לו צר (ט"ו)}

דהינו, אם אין בנו מעשים, רחם עלינו ופרנסנו כמו שאתה זן ומפרנס כל בהמה וחיה. וגם לשם התעוררות ולהכנעת הלב, לידע שאנו משולים כבהמה. וענין "עמו אנכי בצרה", שיעשה למען שמו שנקרא עלינו, שאם לא יעתר לנו, יתחלל כבוד שמו וירד עמנו כבוד תורתו בעיני הגוים. ועריכת תפלה נוכח בית-הקברות, גורמת להכנעת הלבבות לתשובה, ופשפוש המעשים מתוך התעוררות ושימת לב לאחרית החיים. ומביאה לתקון המעשים שיהיו כמעשי הצדיקים. ובגין כך הר"ז כאילו הם בקשו עלינו רחמים ושצריכים אנו למי שיעורר רחמים עלינו, מה גם שמתוך התעוררות זו שתגרום לתקון מעשנו כמעשיהם, נזכרת לנו זכותם וצדקתם שעומדת לעד, ועל ידי כך ירחמו ויושיעו מן השמים.

{הר המוריה פליגי ביה, חד אמר שיצא ממנו הוראה לישראל, וח"א שיצא ממנו מורא לאוה"ע. (ט"ז.)}

לפרש"י בלישנא אחרינא שהר המוריה זה סיני, נראה, שהדורש מסמיך מוריה על הכתוב "אלך לי אל הר המור", או שגורס מאי הר המור, ולא הר המוריה, כי מה ענין סיני אצל הר המוריה של אברהם אבינו ללישנא אחרינא זה?

{אם יש זקן או חכם הוא אומר. ואם לאו, אומר אדם של צורה, אחינו, לא שק ולא תענית גורמים אלא תשובה ומעשים טובים גורמים (טז.)}

מה שפרש"י אדם של צורה; בעל קומה שישמעו ויקבלו דבריו, נראה שנתכוון לבעל שיעור קומה במדותיו ובמעשיו ודרך ארץ, או זקנים. וכעין אמ' במ"ק דא"ל ר"ש לבריה "אנשים של צורה הם, זיל לגביהו דליברכוך". שענינו, אנשי יראת שמים ומדות טובות, שיברכוך בדרך ארץ.

{אילפא ור"י גרסי באורייתא, דחיקא להו מלתא, אמרי, ניקום ונעביד עיסקא, כדיתבי תותי גודא שמעו למה"ש דאמרי, נשדי עליהו גודא שמניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה. וכו' (כ"א)}

ע"פ מאמר' בנדרים ד' דברים סחו מלה"ש, ומאן מלכי רבנן, ניתן להבין ענין שמעו למה"ש, שניסו להניאם מדרכם המסוכנת או עצות ודעות הראויות לרבנן שהוכחו בהם בעצמם על עזבם את למודם. ובתחילת עסקם נסתכנו בעסק ביש כדרך סוחרים שמסכנים חייהם עבור השגת ריוח. וזהו ענין גודא רעיעא שגרם להרהורים בלבם, שמא החליפו חיי עולם בחיי שעה מסוכנים, ואילפא לא שם לב לעצת רעיונותיו הטובים המכונים מלה"ש. ורק ר"י עזב וחזר מעיסקו ועלה בחכמה עד שמלך כראש ישיבה.

ועוד נראה לפרש בדרך הפסוק והמד' "תהותתו על איש גדר הדחויה", שדרכם של שודדי ממון סוחרים שמתחקים אחריהם, ובהזדמנות דוחים עליהם קיר נטוי, או גורמים למותם בכל אופן כדי לשדדם. ואותם ליסטים הכירו במעלת ר"י וחסו עליו. והוא כששמע שיחתם שאמרו, חבל על כשרוני שכזה, שסופו ודאי למלוך בראש ישיבה, השיב אל לבו לשוב לתורתו, ושח לעצמו מניחין חיי עולם, והואיל ועוררום בענין חיובי נקראו מלה"ש. כי כל מעורר נחשב כמלאך שרת שבא בהשגחה מן שמיא.

{נחום איש גם זו שדרו בידיה דורון לבי קיסר, בלילה, מלינהו עפרא וכו' אמרו דילמא מעפרא דאברהם אבו' וכו' בדקו וקטלנהו (כ"א)}

כיון שהיה בטחונו מאד חזק בה', בטח בישועתו גם בעת שהרגיש שתיבות הדורון הורקו, בקוותו שבי קיסר ודאי שמעו ממשלוח הדורון, ולא יחשדו ביהודים שיעיזו לחיוכי בהו, ולסכן את עצמם לחנם, ושודאי יחקרו אודות הענין והגניבה. וכן היה שתוך התיעצות ותהיה בדבר, נזדמן פתאום מליץ טוב שהמליץ מתוך השערה שמא כח סגולה יש בעפר זה, וכשנסוהו והצליחו אז ברצון ה' בכבושם, תלו הדבר ברוב פתיותם והבלי אמונתם, בסגולת העפר. ועכ"פ נתכבדו ונתיקרו בזה בעיניהם – נחום איש גם זו ושולחיו ונעתרו להם. ואותם גונבי דבי דרי, נפלו בפח מוקשם כששמעו. ואז הובילו בפתיותם לעפר ביתם אשר נוסה ג"כ ללא הועיל, ונחקרו ונענשו. (ודרך חז"ל לכנות למליץ טוב שנזדמן פתאום, אליהו, כמו שכינו לחרבונה אליהו

{אבא אומנא הוה אתי ליה שלמא כל יומא ממתיבתא דרקיעא, ולאביי כל ע"ש, ולרבא כל ערב כפור. חלש דעתיה דאביי, הראו לו מסתייך דמגנא זכותך אכרכא. (כג)}

ע"פ מה שפרש"י במ"ק למאמרם "מאן חשיב מאן ספין מאן רקיע" – מי חשוב ומרומם ומעולה, דהיינו שכינו לחשובים ולאישי המעלה – רקיע, יתבאר לנו ענין מתיבתא דרקיעא, שהוא כנוי לחכמי הישיבה וביהמ"ד המופלגים, אשר מעשיהם של מנהיגי העם ועסקניו תמיד מבוקרים על ידם, ודבריהם היו מקובלים, כמו מן השמים. והפליגו בשבחו של אבא אומנא שהיה חסיד במדותיו ובמעשי אומנותו היפך משאר אומנים שנאמר עליהם "טוב שברופאים לגהנום", והיה נזכר לשבח בכל יום בפי כל. אבל אביי אף שהיה ראש ישיבה, כיון שרק משבת לשבת, העם יחלו פניו לדרוש שלום תורתו ודברי דרשתו, הרי שרק אז, יקר כבוד שלומו בעיני ההמון, ולעומתו לרבא שהיה דיין ומעניש (דקץ ידא) פחות אהדה היתה לו, והרבה יריבים ומבקרים היו עליו תמיד פרט לערב כפור שהכל מתפייסים ומפשפשים ומתקנים דעותיהם ומדותיהם, אז היו מתקרבים ומראים לו אות הכנעה והשלמה. וזהו "מסתיך דמגנת זכותך אכרכא", שדי לו למנהיג להשיג קו הצדק מאשר אהדת הכל, על כן אביי שעסק בגמ"ח התחבב יותר על כל, אך לא כאבא אומנא שהיה עשיר, והרבה להיטיב ולעשות חסד באומנתו.

{בסורא הוה דבר. בשבבותא דרב לא הוה. סבור משום זכות דרב דנפיש. איתחזי להו בחלמא דהא מלתא זוטרתי היא לרב. אלא משום זכות ההוא גוברא דמשייל מרא לבי קבורה. (כא)}

רצונם בזה ללמדנו ע"י בעל החלום, שאף זכותם של אנשים פשוטים, בכוחה להגין בשל מעשים טובים שבידם, ושכל עונש או הצלה, אין לראותם במקרה אלא בהשגחה מיוחדת על מעשים טובים או רעים, מדה כנגד מדה. זכות השאלת מרא לקבורה, הצילה ממגיפה, ותנור מדליקה, וכמו"כ הוכיח אליהו לרב ברוקא, שבני עוה"ב, הם בעלי מע"ט לשם שמים. שמעשה טוב אפי' שהוא פעוט, הלשם שמים שבו, מזכה ומקנה לבעליו עוה"ב. וזאת הנקודה העיקרית שרצה אליהו ללמד.

{כי קא ניחא נפשיה (יאשיה) אתא ירמיה לשיולי ביה. חזיה דקא מרחשן שפותיה אמר דילמא ח"ו (מטיח) כלפי שמיא. גחין ושמע דקא מצדיק דינא עליה ואמר, "צדיק הוא ה' וכו' (כב)}

מפשטו של המקרא נראה שנפל ומת במגידו וירמיהו מסתמא לא היה עמו כי אם לא נמלך בו, הלוך ילך אתו? אלא מחמת שהכיר בצדקתו, בטוח הוא ששפתותיו ריחשו במותו את צידוק דינו של המקום, ועל כן נשא בשמו ירמיהו בקינתו עליו מקרא זה – צדיק הוא ה' וכו'.

{רב יהודה כי שליף חד מסאנא אתי מטרא. כי מטא למשלף אחרינא אתא אליהו וא"ל…, אי שליפת אחרינא מחריבנא לעלמא (כד)}

שקדו חז"ל ללמדנו עד כמה היו קדמונינו עוסקים בתפלה ותחנונים על כל עצירת גשמים ובפרט תלמידי חכמים שמיד היו יושבים בתענית, כי שליפת מסאנא היא רמז ובטוי לתעניות וצער, שקבלו על עצמם לתיקון מצב צבור דורם עד שיושעו. ואין ספק שהצבור נחרד והזדעזע מגזירות תעניות שר' יהודה הטיל עליהם. וכשרצה להכפיל גזירות התעניות, בא אליהו ואמר לו, דמחריב לעלמא. כי אינם יכולים לעמוד בכך.

{ת"ר ונתתי גשמיכם בעתם בלילי שבתות ובלילי רביעיות (כ"ד)}

בלילי שבתות אין עוברי דרכים, ובלילי רביעיות אפ' לפרש, על לילי ימי רביעה ראשונה ושניה שבם יורד הגשם בא"י, באופן ממושך כמה ימים, שע"ז בא יעוד התורה במשמעותו העמוקה, "ונתתי גשמיכם בעתם" – בעת ובעונה נוחה, דהיינו בלילי הרביעה, כדי שלא להשבית העם ממלאכה ולא לצער עוברי דרכים. ואף בשאר ימות השנה לא ירדו, אלא בימי איסור מלאכה (שבתות) ובלילות, כדי שלא ימנעו מלצאת מפתח ביתם ביום העונג והמנוחה. ואף דקדוק לשונם שנקטו רביעיות ולא רביעי מורה כן. (ואמרו שבימי הורדוס ושמעון בן שטח היה הגשם יורד כך).

{בימי ר"ש בן שטח ירדו גשמים בלילי רביעיות וכו' עד שנעשו חטין ככליות ושעורים כגרעיני זתים ועדשים כדינרי זהב. (כד)}

אחרי שנראה מכאן שחז"ל ימשילו את העדשים היפות לדינרי זהב, נוכל להבין מאמרם שבירושלמי, רשב"י או' בקעה בקעה התמלאי דינרי זהב והיתה מתמלאת". ולהבנת כל זה יש להקדים מאמרם שבמד"ר (שמות נב) "מעשה בתלמיד של רשב"י שיצא לחו"ל וחזר עשיר והיו התלמידים רואין אותו ומתקנאין בו והיו מבקשים לצאת לחו"ל, וידע ר"ש והוציאן לבקעה אחת ע"י מירון, והתפלל ואמר בקעה בקעה התמלאי דינרי זהב, התחילה מושכת דינרי זהבה לפניהם, אמר להם, אם זהב אתם מבקשים הרי זהבה טלו לכם, אלא הוו יודעים שכל מי שהוא נוטל עכשיו, חלקו של עוה"ב הוא נוטל", שאין מתן שכרה של תורה אלא לעוה"ב". כי לפי שיטת רשב"י הידועה, אין להניח חיי עולם ולעסוק בחיי שעה, כי "ואספת דגנך הוא, כשאין עושים רצונו של"מ (ולנוכח שיטתו זו יצאת בת קול וא"ל להחריב עולמי יצאתם, כי הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם, שאם אין קמח אין תורה). לכן כשראה את תלמידיו מתלחשים לצאת לחו"ל ולעסוק במסחר ורוחים כאותו תלמיד שהעשיר, הוציאם לבקעה והוכיח להם שאם רצונם לעסוק בחיי שעה ולגרוף רוחים, ניתן להשיג זאת גם מבלי לצאת לחו"ל, ע"י עבודת שדה וכרם בא"י, שהחרוצים לעבדה, תוציא להם רווחי זהב למכביר, אפי' מזריעת עדשים שכינם דינרי זהב, כי ימצאו מאה שערים באדמות א"י הטובה. ותלמידיו השתכנעו ונוכחו, כי יש מוצא לזהב גם מבקעה בא"י, שבכוחה להיות מושכת רווחי זהב למי שיחפוץ לכך. אך הזהירם (ע"פ שיטתו אפשר אדם זורע וכו') שמי שפונה לעסוק בחיי שעה, נוטל חייו מן העולם, ועליהם לבחור, או זהב בעוה"ז, או חיי עוה"ב. ובמד' שוחר טוב הוסיף, כיון ששמעו כך, משכו ידיהם. וכך הוא גם ענין המעשה בר"ש בר חלפתא המובא (שם במ"ר נב) אחרי זה, שהוכיחה אותו אשתו שלא יעסוק בחיי שעה, ויפסיד חיי עולם יעו"ש.

{ר"ח בן דוסא הוה אזיל באורחא אתא מיטרא. אמר, רשב"ע כל העולם כולו בנחת וחנינא בצער, פסק מיטרא. כי מטא לביתיה, אמר, העולם בצער וחנינא בנחת? אתא מטרא (כד)}

נראה שלא בפועל ממש פסק מיטרא כי לא יעלה על הדעת שר' חנינא יפסיק טובת העולם, עבור נוחיות עצמו, אלא ענינו רק רעיונית, שכשהיה בדרך מצטער מהגשמים, חשב בדעתו שעתה שהעולם בנחת ואני בצער, האם ראוי והגון לחלות ולהפיק רצון הש"י להפסקת הגשם? ונמלך וחשב בדעתו, איך יאבה עבור נוחיותו, שכל העולם יסבול עבורו אפי' עד שיגיע לביתו, כי מה נחשב צערו לעומת טובת הכלל? ואף דברי רב יוסף מאי אהניא צלותיה דכ"ג, הם ג"כ על דרך זו לומר, שאלמלא כן, מה מועילה היא איפוא תפלתו של כ"ג לגבי בעלי דרכים צדיקים כר"ח. כי לא יתכן שצדיק כר"ח, יהיה אנוכי אפי' לשעה אחת ע"ח הכלל.

{כל ימיו של אותו צדיק (חוני) היה מצטער על המקרא היינו כחולמים, אפשר שבעים שנין כחלום דומים, מי איכא דניים ע' שנין? יומא חד יתיב כריך ריפתא, אתיא ליה שינתא ונים, איכסי מעינא ונים ע' שנין, אזל לביתיה, א"ל אנא הוא, לא הימנוהו, חלש דעתיה ומית (כ"ג)}

היה מצטער להבין איך אמר המשורר שיתנחמו בשובם מגלות בבל וישכחו כל הצרות שעברו עליהם כאיש שחלם בלבד, האיך אפשר שישתכחו כ"כ צרות גדולות שאירעו ויהיו כחלום, עד שנתנסה בעצמו בעת שהיה הולך בדרכים בעניני פרנסתו (מה שכינו כרך ריפתא) ונשבה, או ברח ונעלם תקופה ארוכה, עד שנשתכח מלב אנשי דורו ובני ביתו שחשבו שמת, ונתיאשו ממנו ושכחוהו וגם הוא אותם. אך לעת זקנתו כשסרה הסיבה המעכבת חזרתו, נתעורר כאיש אשר יעור משנתו, ובשובו מצא כי נשתנה פני הדור, וגם לבני ביתו כזר נחשב, עד שקץ בחייו להיות בודד וגלמוד, ורוחו זרה לבניו וצאצאיו, ומזה שפט, כי עם השתנות מצב הדור לטוב אחרי שנים רבות, תשתכחנה הרעות, כי כן טבע האדם לשכוח כל ארועי העבר, ואך ההוה יפעל על נפשו. ולכן גם גאולי ה' אחר ע' שנה יראו עצמם כבריה חדשה, ומה שעבר עליהם כחלום יחשב, וישכחו כל עצבותם.

{תא חזי מה בין תקיפי דא"י לחסידי דבבל דמכנפי ובעו רחמי, תקיפי א"י שקל גולתא וא"ל, איזול ואיתי עבורא בזוזי, אזל וקאי בבירא עמיקתא צניעא. (כג)}

רצונם לו' שחסידי בבל למרות ענותנותם, אך בעצם התכנסותם, היתה צד התחזאות והתכבדות בעיני הציבור, משא"כ אלה שנראו כתקיפים בדרשם המטר לאלתר ועוגם עוגה עד שירד, אפעפ"כ עשו זאת, רק בהצנע לכת בלבד, ולכך נענו מהר, דרחמנא לבא בעי.

{ר' מני הוו מצערי ליה דבי נשיאה. אזל אישתטח אמערתא דאבוה, חלפו התם, ואנקוט כרעא דסוסיהו עד דקבילו דלא מצערי ליה. (כג)}

הכוונה שמרוב צניעותו בחייו, נעלם ונשתכח זכרו ופרשת מעשיו וגדולת מדותיו מבי נשיאה, ולא התחשבו בבנו עד שאירע אירוע שעצר אותם והחיה את זכרו בלבם כשעברו ע"י קברו – ומשהו משך לבם והתעכבו, כמי שאחז בעקבות סוסיהם, ועי"ז שב להיות חי וקים בלבם זכרון מעשיו, קדושתו וחסידותו, ולא זזו משם עד ששמו על לבם לייקרו ולא להוסיף לגרום צער לבנו ולפגוע בו ברע.

{ר' מני הוה שכיח קמיה דב"א, א"ל עתירי דבי חמא מצערי לי. אמר ליענו, ואיענו, ליעתרו ואיעתרו. לא מיקבלא דביתאי עלי, א"ל מה שמה חנה, תתיפה חנה ונתיפתה, אמר קא מרדה עלי, אמר תחזור לשחרוריותה, וחזרה. (כג)}

כל התהפוכות הללו הם רק תמונת מצב שערך לפניו ותיאר לו זאת בדמיון ובמחשבה כך. ששכנע אותו בכך. כי לא יתרחשו נסים לחנם ולא יתהפכו כ"כ מעשי בראשית בלב הפכפך שמתעולל בהם, רק כשהתלונן מעתירי בית חותנו שעונים לו עזות, הראה לו בשקול הדעת, שאם היו עניים היה סובל יותר. כי היו דוחקים אותו. וכן אודות שחרוריות אשתו שיכנעו, שטוב יותר לו שהיא כך, שאם היתה יפה היתה דעתה גסה עליו (ותמרר חייו). אשר על כן אין לאדם להתלונן על גורלו אלא לשמוח בחלקו. שאין טוב מוחלט שאין בו רע, ואין שושנים בלא חחים. וגם בענף יוסף כתב, שכפשוטו נמנע להאמינו, שהש"י יעשה נסים בחנם למלאת תאותו. וביארו בדרך משל, דביתיהו – הוא כנוי לחומר. ולמדת הקנאה, כינה בשם חנה בשל קנאתה בפנינה. ויעץ לו שתתיפה, דהינו שירחיק לקצה השני ואח"כ תחזור לשחרוריותה דהינו שיעמוד בקו האמצעי.

{הנהו תרי תלמידי דהוו קמיה דר"י, א"ל נבעי רחמי עלן דנחכים טובא. א"ל עמי היתה ושלחתיה.(כד.)}

הם בקשו להגיע להשיגי חכמה מבלי יגיעה ושקידה עצמית, בפרט בעמקות ובחכמת האלקות. ודחם, בהשיבו להם שהרחיק עצמו ממנה מרוב הסכון שבה, כי עדיין הם עולי ימים, מכדי להרבות בחקירות ועיונים שמרבים הספיקות בלבבות, וסתם לפניהם התשוקה לדעת מפי מלמדים, כי לכך מגיעים אך מתוך התבוננות עצמית כמו שאמרו חז"ל, שמלמדים למי שמבין מדעתו ונרמז מאליו.

{ר"י דמן יוקרת דעל בריה וברתיה לא חס, עלי חיים? שכשאיחר אביו להביא פת לפועליו אמר לתאנה, תאנה הוציאי פירותיך ויאכלו פועלי אבא, וכשבא אביו א"ל אתה הטרחת קונך להוציא פירות שלא בזמנם, יאסף שלא בזמנו. ובתו שהיתה יפה, אמר לה בתי קא מצערת לבריתא, שובי לעפרך ואל יכשלו בך בנ"א (כד)}

חז"ל הפליגו באיסור בל תשחית כמא' (בב"ק צ"ב) "לא נח שיבחת בני אלא דקץ תאנתה בלא זימנא", ובמד"ר (חיי שרה) אמרו "שהלוקט תאנה שלא בעונתה רע גם לתאנה", ולפ"ז נוכל לצייר מעשה שהיה, שהיתה לאביו תאנה טובה נושאת פירות בוסר שטרם בשלו, וכשפועלי אביו התמרמרו, נכמרו רחמי הבן וליקט להם פירותיה שלא בזמנם, שזה דרך השחתה גם לעץ. והיה בזה הפסד וחסרון כיס רב לאביו, ועפ"כ גינו חז"ל לאב, שהיה קפדן כ"כ, שקילל לבנו בקללה נמרצת, על פחזותו ללקט פירות התאנה בטרם עת, שיאסף לפני עתו. ועל בתו שפתח פיו לשטן ואמר תחזור לעפרה בגלל אותו שחיזר לראותה. ואין לחשוב שאמנם אירע להם כך מדיבורו, אלא כאשר הם אחר זמן חלו ונפטרו, הרכיבו חז"ל אב לתולדה ויחסוהו כדרכם לענין שרצו, וכמו שהקשו אצל לוי והא גרמא ליה, ותירצו ואמרו; דהא והא גרמא ליה (כי מה פשעה שנולדה יפה, השופט כל הארץ ישעה לקללות חנם?) וכל מטרתם בזה להרחיק ממדה רעה זו שאבות יקללו לבניהם, כדי שנחשוש אף לקלל קללת חנם שמא תעשה רושם). וכן דרכם לדלג בין הסיבה למסובב ואומרים "הוה כשגגה היוצאת מלפני השליט ונח נפשיה", או נתן עינו בו ונעשה גל של עצמות, שאמנם ניתן להבין שתיכף ומיד נעשו הדברים ואירעו בסמוך כפי שהם כתובים זה אצל זה אך אינו כן, רק כשיארע אח"כ איזה מקרה רע, שבים לאחור ותולים זאת כעונש ופורענות, לסיבה ששיערו. והעלימו את הסיבות האמצעיות. ועובדא (שבב"ד כ"ב) דרב דימי שר"י קילל לראב"א, ורבא אמר אנא ענישתיה, ור"נ א' אנא ענישתיה, יוכיח, שכל אחו"א רוצה לשדך את מיתת ראב"א לתרעומת שהיה עליו בלבו, והכל דרך השערה כדמסיק הגמ', "מסתברא דרנב"י ענשיה".

{רבה גזר תעניתא ולא אתא מיטרא וכו' ומאי איעבד אי משום תנויי אנן עדיפנן מינהו, דבשני דרב יהודה כולי תנויי בנזקין הוה. (כד)}

מה שקבעו שכולי תנויי שלהם יהיה בנזקין, הוא כדי להיות חסידים ואנשי מעשה, כאמרם "האי מאן דבעי למהוי חסידא ליזהר במילי דנזקין", ולא רק כדי לחדודי ולפלפולי.

{ואלו ר"י כי שלף מסאנא אתא מטרא, כי מטא למישלף אחרינא אתא אליהו, וא"ל, אמר הקב"ה אי שלפת אחרינא מחריבנא לעלמא. (כד:)}

כשהתחיל לקבל התענית החלו לירד מטרות עוז, עד כי ביקשו מאחד מבני עליה שיש לחדול להתפלל, ואדרבא ראוי להתפלל להיפך, לבל ירבו ויזיקו תחת כי יועילו.

{חזא למלאכי דאידמו למלחי דמיתו חלא ומלינהו לארבי, והוה קמחא דסמידא וכו' א"ל מהא לא תזבנו דמעשה נסים הוא, למחר אתו חיטי (כ"ד)}

אחר שהתחיל המטר לירד בתפילת ר"י נזדמן להם עוד נס כדי שירד שער התבואות (שדרכם לאצרה ולהוציאה בבא הגשם או שפע סחורה), כי באו ספינות ממרחק שטעונות קמח לצורך כובד לספינה במקום חול, כמו שדרך להטעין, למען תשקע קצת, ולא תהיה קלה וצפה ע"פ המים, וכאשר בא הקמח הזה ע"י מלחי הספינות, שבאותה שעה דמו למלאכים שליחי ההשגחה, הוסיף רב מרי לצוות להמון שיתאפקו לבל לקנות תיכף ממעשי נסים זה. וכוונתו כדי שירד השער עוד יותר, כשיגיעו עוד למחרת חטים ששמע עליהם, ואפשר שרמזו עפ"י מה שרגילים זיפני מזון להגדיל לעשות בעת רעב, אשר רב מרי הבחין במלאכי חבלה מלחי השחתה בהתחכמותם להגדיל נפח וכמות סחורתם בטחנם חיטיהם סולת כדי שיוכלו לערב בה חול. וע"כ מחשש להם התחכם להזהיר להמונים מלקנותם ובחר להתלות בשם אסור דתי, אך הסיבה נרמזת בדבריו ש"מחר יגיעו חטים" שניכרות שאין בהם זיוף וניסי תחבולות של תערובות.

{בכל יום ב"ק יוצאת ואו' כל העולם כולו נזון בשביל חנינא בני, וח"ב דיו בקב חרובין מע"ש לע"ש (כד:)}

מי לא יבין לשמוע המוסר הגלוי והמפורסם הבוקע ויוצא בכל יום, ובכל עת, וקורא בחיל לאזני הבריות, – עד מתי תכלו בהבל ימיכם לרדוף הון ועושר ותתאוו תמיד אך את התאות הבהמיות והחמריות, הכבוד והתענוג המדומה, הן לא זאת תכלית האדם ותעודתו ולא בזאת יאושר, הלא תדעו הלא תבינו שתכלית העולם השפל, אך למען השלם באדם, והשאר נבראו אך לצוות לו, וכל הטוב שהי"ת השפיע בעולם אך עבור השלם הצדיק – כר"ח אף שהוא עצמו דיו במעט בקב חרובין – צורך הקיום בלבד, כי לא יתאוה למותרות התענוגים ולא יתלונן בהעדרם.

{א"ל אימיה דשבור מלכא, לא ליהוי לך עסק בהדי יהודאי, דכל מאי דבעין ממריהו עביד להו, רבעו רחמי ואתי מיטרא, א"ל דלמא בזמנו בא? ליבעו האידנא בתמוז, שלחא לרב כוון דעתך, אתא מטרא וכו' קום שני דוכתך דרתחי עלך וכו' למחר אשכח לפוריה דמרשם בסכינא. (כד:)}

נ"ל, שאם המלך גילתה לאזן רבא בחשאי, כי נבאש ריחו בעיני המושל, וע"כ יתפלל שיתרחש נס ירידת הגשם בתמוז כדי להפיל פחד ויראה עליהם. ואעפ"כ חשש ופחד רבא לנפשו מהם פתאום והתחבא ושינה מקומות עד יעבור זעם. (וכפי) ואת שחשש, אירע בעת שבאו פרסתקי לאסרו, דקרו ברומח וסכין במטותיו, (כמחפשי רוצח) והפכו וקרעו ושללו ובזזו ושפכו זעמם על כלי ביתו. ותלה את סוד אם המלך, בגלוי חלום מאבוה. ואת סמיכותו על הנס תחלה, בטירחא קמי שמיא. ובחגיגה ה' השלמת באור ענין זה, דא"ל, מר, לא בהסתר פנים ולא בוהיה לאכול. א"ל ומי ידעיתו כמה משדרנא (שחד) בצינעא (כדי שיחזיק מעמד) ואפ"ה יהבו ביה רבנן עיניהו וגרבוהו, דהינו המקרה שכאן – ששדדוהו. ורמז לנו רבא את ענין עין רעה, שאינה כח היזק במבט העין, כפשט המלים ותפיסת ההמונים, אלא שהענין הנעשה בצנעא והסתר ולא היה לשיחת בנ"א, ולא שלטה בו צרות עינם של השלטונות ואפילו של ידידים ואוהבים אשר זה גורם לקנאתם ורוע לבם,שאז עדיין אין שטן ופגע רע ויוסיף להצליח, (אם לאו, תצפה לקיצו). (אבל לפי פשט המלים קשה היאך יעלה על הדעת שמפני ריתחא דקב"ה יברח האדם ויסתר וישנה מקום? אלא בדרך משל וחידה דיברו. וכינו כל הסתמכות על הנס מיטרח קמי שמיא.

{ר"ח בן דוסא כל ער"ש הות רגילא דביתיהו מחממא תנורא ושדיא קיטרי משום כיסופא. הוה לה הך שיבבתא בישתא, אמרה איזיל אחזי מאי כולי האי, אזלא וטרפא אבבא. איכסיפא ועילא לאינדרונא, אתעביד ניסא ואתמלי תנורא ריפתא, ואגנא מליא לישא, א"ל, איתי מרדא דחריך ליך ריפתא, אמרה אף אנא להכי עיילי, (כ"ה)}

בהתבוננות בדרכי ישראל במתן צדקה וגמ"ח בסתר ובצנעה ובפרט כלפי צדיקים וחסידים אשר קיומם ומלוי כל מחסורם ללא יגיעה ועבודה, היה עבורם כמעשי נסים ופלא, נוכל להבין הענין ופתרונו, (כי בריאת יש מאין לא מצאנו רק ע"י הש"י ובמעשי בראשית ולצורך רבים.) ועל כן כדי להבין הענין, ניתן לתאר, שאשת ר"ח היתה רגילה לקבל בצנעה ובסתר בצק ערוך ומוכן, והיתה מכינה תנורה בציבי (עצים) שהיו מלקטים לבד, מתוך בטחון שהש"י יזמן להם צרכם כרגיל, וגם כדי לא להתבייש במחסורם. אך שכינתם הרעה והסקרנית שידעה במחסורם, החליטה להפתיע כדי לידע על מה תאיר את תנורה, ומצאה כי תנורם היה מלא בצק שהודבק בו בתוך כדי כך בחשאי, באופן שלא נותר אלא לקרוא לה שתחוש לרדות את הפת, ואשת ר"ח שאמונה על נסי חסידיו ית', השלימה לדברים, ואמרה שלהביא מרדה כך נכנסה. ומה שאמרו דיו בקב חרובין, היינו שמוכן להסתפק בכך.

ובפ"ר פי' שהענין היה בחלום להוכיח שהעושר יזיקם ויטרידם ואינו מעלה ושאין זוכים לב' שולחנות, ולשכנתה נידמה שהתנור מלא…

{חד בי שימשי חזא ר"ח לברתיה דעציבא וכו' א"ל בתי, אמאי עציבת אמ' ליה דאחלוף לי מנא דמשחא בחלא ורמאי בשרגא, א"ל מי שאמר לשמן וידלק יאמר לחמץ וידליק. (כה)}

פי' מור"ר שפתרון הענין הוא במילת איחלף מנא ובידיעת טבע השמן יחד עם החומץ, וכשיטת חז"ל לראות בכל ס"ד בקיומם אף הטבעית, כנס גדול, ואף מגדילים אותו ומסתירים את הצדדים הטבעיים שבו כדי להגדיל כבוד ה' ומעלת חסידיו בעיני ההמונים, כדי לחזק בטחונם בש"י. וכמו"כ לרמוז לבתו, שעונג שבת ניתן לקיים, גם בצמצום על כל מוצא פי ה' בצמצום וכיצ"ב.

{יצתה כמין פסת יד ויהבו ליה חד כרעא דפתורא ודהבא, חזא בחלמא שצדיקים אוכלים על שולחן של ג' כרעי, והם על תרי, בעא רחמי ושקלוה. (כ"ה)}

ר"ח ואשתו ודאי הרהרו ושוחחו על גורל שבחרו לעצמם חיי דחק ע"י השתקעותו והתמסרותו לתורה ומעשים טובים, ופעם אשתו נצחתו שראוי לצדיקים גם נועם העוה"ז (וכמאמר רבא אטו צדיקים אי אכלי תרי עלמי מי סני להו?) ונתרחש פעם שנתעשר ר"ח פתאום באיזה אופן כמו ממתנת יד מן השמים, אך לרוב חסידותו נקפהו לבו שמא מנכים לו משכרו בעוה"ב וגם חשש שתפגם עבודתו לה' עקב טרדות העושר ומעלת נסיון העוני, ואירע שנהפך מיד עליהם הגלגל כפי בקשתם וקבלו עליהם באהבה את יסורי המחסור והדחק. וענין גדול נס האחרון וכו' הוא ע"ד אמרם, מעולם לא יצאה מדה טובה מהש"י וחזרה ואין דבר רע יורד מן השמים. וראויה וטבעית היא הרווחה וההצלחה לצדיקים כר"ח, מאשר מניעתה. (וע"ד הכתוב ה' נתן וה' לקח, תיארו זאת בפסת יד מן השמים כיון שסיבות הצלחות בנ"א, שמימיות, אעפ"י שפרנסה לא בזכותם תליא אלא במזלא, וכמו שענו לר"א בן פדת שהתרעם "עד מתי איזיל בהאי דוחקא? וא"ל ניחא לך דאחרביה לעלמא והדר אברייה? אפשר דמברית בשעתא דמזוני" שענינו, שהפרנסה תלויה בזכות סבות הזמן, המקום, והאיש, ועוד ועוד הרבה סיבות אעפ"י שהסיבה הכללית העליונה היא הקב"ה.

{הואי ההיא שיבבתא דבנתא ביתא ולא מטין כשורא א"ל בנאי ביתא ולא מטין כשורי א"ל מה שמך איכו, לימטין כשורי ומטו, פלימו או' אני ראיתי את הבית והיו אומ' זהו שקירה ר"ח בתפלתו, והיו לכאן ולכאן אמה, וי"א סניפין עשאן. (כה)}

וי"א סניפין עשאן – הם למעשה רמז וביאור לענין "למטין כשורי וכמפתח להבנתו כי לא יחלקו במציאות בעובדה, אלא נראה שר"ח היה מיטב חסד לבריות גם במילי דעלמא, במתן עצות אף בעניני עבודה. ובחכמת תורתו "דכולא בה", בה, ידע להשיא עצה הוגנת ביותר היאך לחבר לקורות סניפין ולהאריכן, באופן שבלטו לכאן ולכאן ונראין כאחת בלי שיוכר חיבורם ובלי שימעט חזקם, עד שעצתו והמצאתו זו היתה בגדר נס (והיתה לנס מומחים). ואם הם דברי פלימו שמעיד על חלוקי דעות, ענינו כך, שהיודעים פרטי הדבר אומרים סניפין עשאן, ולהמונים שאין מרגישים, נאמר שעשאן ר"ח בתפלתו, כ"ז כדי להגדיל מעשי חז"ל. ודומה לזה, עובדא דר"ה (ברכות ה') שהחמיצו עליו ת' דני דחמרא, ובתפלתו חזר החומץ ונעשה יין, והאיכא דאמרי שם, ביארו למעשה, שעיקר כוונתם היא, "דאייקר חלא ואיזדבן בדמי חמרא".

{ר"א היה דחוק, עבד מלתא, שקל ברא דתומא, חלש לביה, עלו רבנן לשיולי ביה, חזיוה דבכי וחייך ונפיק צוציתא דנורא מאפותיה. כי אתער א"ל, מ"ט בכה מר וחייך. א"ל דחזאי קב"ה וא', עד אימתי אשב בהאי דוחקא, וא"ל ניחא לך דאפיק לעלמא והדר אברייך בשעתא דמזוני וכו' ושאל, שני דחיי נפישי, או דחיינא? א"ל דחיית אי הכי לא בעינא, א"ל בשכר זאת יהבנא לך לעוה"ב י"ג נהרי דמשחא אפרסמון וכו' ומחין באסקוטלא אפותאי וא"ל, אלעזר ברי איגרי בך גירי. (כ"ד)}

נראה שמרוב דחקו, לא היה לו לסעודת הקזה אלא שיני תומים שמצץ עד שנתעלף ונרדם, וכשבאו לבקרו, הבחינו בפניו בהבעות והעויות בכי ושחוק מתוך שינה, והבינו כי קודח חום בראשו ושרוי בחלומות ומחזות שמחה ועצבות על עניני מצבו, ואמר להם כי אז רעיוניו שוטטו והרהר בקרבו על מר גורלו ודרכי ההשגחה שנגזר עליו לחיות בדוחק ועד מתי? והשיג תשובה, שלא ישתומם על כך, שרוב הענינים יבואו לאדם ממערכות הסבות שלא תמיד תגזור ההשגחה לשנותם. ונחמוהו בכך שכבר עבר רוב שנותיו. ואיך נחשב הצער בעוה"ז נגד התענוג הרב בעוה"ב. והוסיף שנתפעל בחלי החום עד שנדמה לו ממראות המתיחסים לחייו כאלו חץ הכהו על מצחו, שהראו לו שפגעי חצי הזמן באו לו מצד מערכתו ולא מצד חטא ועון לו.

וכעין זה פי' בפ"ר וז"ל "שהקב"ה יתיב", ר"ל שהשיג למעלת הדבקות בש"י ומלאכיו, וצוציתא דנורא, כמו קרון פנים. וענין "בעית דאפכיה לעלמא", הוא להודיע שמעשי ה' שהטביע וגזר בתולדות, לא ישתנו רק לצורך גדול. וענין תילסר נהרותא, הוא משל למעלתו הגדולה בעוה"ב שאין לה הפסק כמי פרת ודגלת שהם רבים ומושכים תמיד. ועי' ברשב"א בחיד' אגדה שפי' כנ"ל והדגיש, שמספר י"ג נהרי אפרסמון אינו מכוון, אלא ענין של רבוי או כמדת טובו ית' בי"ג מדותיו, והמשילו את תענוג הנפש לאפרסמון שהוא הערב שבתענוגים.

ובאוצר הגאונים מובא בשם גאון, כך מראין הדברים כי בחלום ראה ר' אלעזר כן פדת מה שאמר… וכשהוא ישן ראוהו חכמים ששחק ובכה וראו צוציתא דנורא דנפק מן אפותיה. ואלמלא לא היה ישן לא אמרו "כי קם". והרבה רואים חלום ובוכים ושוחקים ונראים כשהם בוכים ושוחקים, ואף הוד שנתנו עליו מן השמים בשעה שהיה רואה את החלום בצוציתא דנפק מן אפותיה נראית ליושבים. ואפע"פ שלא פירש בתלמוד שבחלום ראה, ידוע כי חלום הוא, שאם לא תאמר כן, אין לך נבואה גדולה מזאת שנגלה לו הקב"ה… אך כיון שכבר נסתלקה נבואה הרי חלום הוא.

ולענין מה שקשה מכדי קב"ה כל מאי דבעי עביד ולא איתי דימחי בידיה, מה ענין שעתא דמזוני דמתרמיא, כיון שנודע שחלום הוא שראה, אין להקשות על דברי חלומות ואין מתפרשין כפשוטיהון, אלא תורץ הדבר להודיעו כי קשין למאד מזונותיו כדרך שהפיכת עולם קשה. כמשל האומר אם יעלה חמור בסולם תמצא דעת בכסילים. וזה שתלו את המזונות בשעה, הוא לפי מנהגם של בני אדם שתולים תדיר בדבריהם את המזונות במזל, כדאמר רבא, חיי בני ומזוני, לא בזכותא תליא מלתא אלא במזלא, ור' חנינא אמר פוקו ואמרו לבר ליואי לאו מזל יום גורם אלא מזל שעה. וע"כ לפי שהיו רגילים למימר דמילתא תליא בשעתא, איתחזי ליה לר' אלעזר בחלמא כך, "אפשר דמתרמי לך שעתא דמזוני. אבל ודאי שהקב"ה יכול לבטל מה שהשעה גורמת כמו שאמ' ויוצא אותו החוצה. אמר לו הקב"ה צא מאצטגנינות שלך.

{לוי גזר תעניתא בעא רחמי ולא אתא מטרא אמר עלית במרום ואין אתה מרחם על בניך, אר"א לעולם אל יטיח אדם דברים כלפי מעלה, שהרי לוי הטיח ואיטלע, והא אחוי קידה ואיטלע? הא והא גרמא ליה, (כה)}

אין הכרח שהא והא גרמא ליה לאלתר, אלא על שלא נרפא והבריא ממנה, תלו בעוון נוסף, וכפי שנראה מהירושלמי ששם מסופר שר' חייא ג"כ אחויי (קידה) לפני ר' ונפסח ונתרפא, ולוי הראה ולא נתרפא, הרי שהקידה בעצם היא שגרמה לצליעה, והטחת דברים גרמא, שלא זכה לרפוא מצליעתו.

{אמר רקיע כסי פניך וכו' שמעינהו להנהו ענני דאמרי ניתבי מיא בעמון ומואב, אמ' להם כשהחזיר הקב"ה את התורה על כל אומה ולא קבלוה אלא ישראל ואתון שבקיתו ישראל ותשדו מטרא בעמון ומואב? שדו הכא, ושדין אדוכתיהו. (כד)}

ענינו כעין "וידבר על העצים", שענינו אודותיהם. והינו שראה שהרוח מסיע העננים לכוון עמון ומואב, והתפלל לש"י כמשיח, מדוע ילכו מא"י מעם שקיבלו התורה? ונתקבלה תפלתו וירד המטר תחתיו בא"י. וכן פי' הפ"ר וז"ל, דע, ששמיעה ייאמר על השגה וידיעה "שמע ישראל, לב שמע, ור"ל שהבין בכיון העננים שהולכים לעמון ומואב. וכן כתב הרשב"א שכשראה כיוון נסיעת העננים לצד עמון ושמתפזרים מעל א"י, הרי זה כאילו שמע שאומרים, נלך ונוריד המטר שם, וכן כינו הרצון, באמירה. כאמור, ויאמר ה' לדג.

{אמר ר' אלעזר כשמנסכים את המים בחג, תהום אומר לחברו אבע מימיך. קול שני רעים אני שמע שנ' תהום אל תהום קורא". תנא רשב"א או' אין לך טפח מלמעלה שאין תהום יוצא לקראתו ג' טפחים. (כה)}

נקטו במשל זה לשון דבור, בעקבות הכתוב תהום אל תהום קורא. וכוונת המא' כמו זה שבר"ה "מפני מה אמרה תורה נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה. דהינו חזוק האמונה שהגשמים בהשגחה.

{אמ' רבה לדידי חזי רדיא דמי לעגלא, ופריטא שפתיה, וקימא בין תהומא עלאה לתתאה, לעלאה אמ' חשור מימך, לתתאה אמ' אבע מימך. (כ"ה:)}

פי' היה מתבונן בענין רדיא (שדה הניר) ומדמה אותו לעגל הפושק פיו לינוק שדי אמו, שכן האדמה הצמאה למים מתבקעת כאילו תפתח ותפשוק פיה למים שיבואו ממעל ומתחת. או שהתבונן על סבות צמיחת האדמה, שהוא ליחות הארץ וחמריה שמהם מתהוים הצמחים, והגשם שהוא תהום עליון ממיס ומעביר החמרים לצמחים, ודימה יניקתם משני תהומות אלו לעיגלא תילתא, דפריטה שפותיה, כלומר בריאה חזקה שפיה פתוח מיד לינוק, וקימא בין תהומא עלאה לתתאה, כלו' שמתקיימת התקוה לגשם שיחשור מימיו ולתהום שיביע ויגביה לחלוחיותו למעלה, וניצניו יניבו ויתפתחו על פני הארץ ממטר השמים ומבע התהום, וזהו שסיים, הניצנים נראו בארץ. ורש"י שפי' "רדיא", מלאך הממונה על הגשם, כוונתו על צרופי הכח הטבעי המהוה אותו, והמשילוהו לכח המזנק כעיגלא תילתא שחזק בכחו, וראיה לכך שפירש"י את הפסוק "לא נתתיך לנגוע אליה", לא נתתי כח, אחרי שפי' "לא קרב אליה", שמלאך מנעו. הרי שכוונתו הסודית במלאך, הוא כפי שביאר הר"מ במו"נ על מלאך הממונה על התאוה), שהוא כחו שעזבו. ודרך רש"י תמיד לאחוז בשיטת הש"ס שדיבר בסגנון תפיסת ההמונים והמוסכמות הנפוצות.

{נשמה יתירה נותנים לאדם בע"ש ובמוצ"ש נוטלים אותה ממנו (כז:)}

פי' הרשב"א בחידושי אג' וז"ל, הענין שימצא בנפשו תכונת רבוי ושלמות ועונג (וכפרש"י) וע"כ תקנו לברך על הבשמים במוצש"ק כדי לחזק הנפש, שהריח מענגה ומחזקה, כי כשיריח בסבת מצוה וברכה, אז תהיה הפעולה חזקה לחזק הנפש באמת.

{והועמד צלם בהיכל שנ' ולתת שקוץ שומם. וחד הוה? והכ' ועל כנף שקוצים? א"ר תרי צלמים הוו, ונפל חד על חבריה ותבריה לידיה, ואשכחו דכתיב עלויה, את צבית לאחרבא ביתא, וידך אשלמית לך. (כח:)}

פי' כשהעמיד מנשה הצלם בהיכל ונתעו יש' אחריו, ואח"כ כשנוספו עליו צלמי יהויקים והבלי הבבלים מחריבי הבית, אז נוכחו כי מתחילה בשוא נתעו, ועבודת ע"ז הראשונה כאחרונה, היא ששברתם והחריבתם, ומידם באה זאת להם, בכח בחירתם, והבינו מאפסות זה על זה, וזה שבר והפסיק את כח האמונה בע"ז, ושרש אותה מלבם ושבו אל האמת.

{כי אני יודע את המחשבות אשר אנכי חשב עליכם… לתת להם אחרית ותקוה }(ירמיה כט){ אלו דקלים וכלי פשתן (כט:)}

כי אחרית, ענינו גם שארית, וגם לשון אחריות, שהוא בטחון וקיום של מחיה לעתיד, וזהו כוונת הנביא, כי אנכי מודיע מחשבותי עליכם לטובה" במה שהגליתי אתכם לבבל שהיא ארץ המשופעת בתמרים ובפשתן, מאכל זול ובגוד מצוי, שהיה זה מכוון לטובה לכם למען ימצאו שם לחם לאכול ובגד ללבוש, עדי יפקדו ויושעו, וכמאמרם שאני תמרים, דזייני. וכן אמרו היגלם לבבל כדי שיאכלו תמרים ויעסקו בתורה. "ותקוה", היא גם שם מטוה הפשתן, כמו "את תקות חוט השני".

{עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים ויושב ביניהם בג"ע וכל אחו"א מראה באצבעו. שנ' הנה א' זה קוינו לו ויושיענו, (ל"א)}

פי' ר"א בן הרמב"ם שהכוונה ששכרם של צדיקים לעוה"ב, היא השגתם מהש"י מה שלא היו משיגים בעוה"ז בשום פנים, וזה תכלית הטובה שאין למעלה הימנה, והמשיל שמחת ההשגה ההיא, כשמחת מחול, ושמחת כל אחד בהשגתו עתה מה שלא יכול היה להשיג תחילה, במראה עליו באצבע. ועל הימלטות הנפש מן האף והחמה נרמז במאמר הכתוב "ויושיענו". ועל ההוד והכבוד האמיתי שיש לצדיקים, באמרו נגילה ונשמחה בישועתו. ובירושלמי גריס "להיעשות ראש מחול" כלומר, שיהיה מושג לכל. משל למי שיושב בראש המחול שהוא נראה לכל, והכל חגים סביבו. ור' בחיי (בפר' תרומה) כתב שהכוונה, שמתענגים מזיו השכינה תענוג שאין לו סוף, כענין המחול שהוא עגול ואין לו ראש וסוף. וענין שמראים עליו באצבע – שישיגו כל מה שאפשר להשיג, שזו ראייה שכלית ולא חושית, ע"כ.

{בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו, זו תורה (ל)}

כתב המאירי, לא נתכוונה אמו של שלמה למלכות, אלא לתורה ולחכמה, והוא שאמר וביום חתונתו" זו תורה, כלומר שכוונת זווגה לא היה אלא להעמיד בנים הגונים ולגדלם לעבודת ה' והיא השמחה האמתית.