עירובין פרק 4
תָּנוּ רַבָּנָן: שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים מַעֲבִירִין אֶת הָאָדָם עַל דַּעְתּוֹ וְעַל דַּעַת קוֹנוֹ, וְאֵלּוּ הֵן: עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, וְרוּחַ רָעָה, וְדִקְדּוּקֵי עֲנִיּוּת. לְמַאי נַפְקָא מִינֵיהּ? לְמִיבָּעִי עֲלַיְהוּ רַחֲמֵי. שְׁלֹשָׁה אֵין רוֹאִין פְּנֵי גֵּיהִנֹּם, וְאֵלּוּ הֵן: דִּקְדּוּקֵי עֲנִיּוּת, וְחוֹלֵי מֵעַיִם, וְהָרָשׁוּת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה רָעָה. וְאִידָךְ? אִשָּׁה רָעָה, מִצְוָה לְגָרְשָׁהּ. וְאִידָךְ? זִמְנִין דִּכְתֻבָּתָהּ מְרֻבָּה, וְלָא מָצִי לְגָרֵשׁ לָהּ. אִי נַמִי: יֵשׁ לוֹ בָּנִים מִמֶּנָּה, וְאֵינוֹ יָכוֹל לְגָרְשָׁהּ. לְמַאי נַפְקָא מִינָהּ? לְקַבּוּלֵי מֵאַהֲבָה. שְׁלֹשָׁה מֵתִים כְּשֶׁהֵם מְסַפְּרִים, וְאֵלּוּ הֵן: חוֹלֵי מֵעַיִם, וְחַיָּה וְהִדְרוֹקָן. לְמַאי נַפְקָא מִינָהּ? לְמִשְׁמוּשֵׁי לְהוּ זְוָדְתָּא.
תָּא שְׁמַע: הַנֵי שֵׁב שְׁמַעְתְּתָא דְּאִיתַּמְרָן בְּצַפְרָא בְּשַׁבְּתָא קַמֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא בְּסוּרָא, וּבַהֲדֵי פַּנְיָא דְּשַׁבְּתָא קַמֵּי (דרבה) דְּרָבָא] בְּפוּמְבְּדִיתָא, מַאן אַמְרִינְהוּ? לָאו, אֵלִיָּהוּ אַמְרִינְהוּ! אַלְמָא אֵין תְּחוּמִין לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה! לָא, דִּילְמָא יוֹסֵף שִׁידָא אַמְרִינְהוּ. תָּא שְׁמַע: הֲרֵינִי נָזִיר בְּיוֹם שֶׁבֶּן דָּוִד בָּא בּוֹ, מֻתָּר לִשְׁתּוֹת יַיִן בְּשַׁבָּתוֹת וּבְיָמִים טוֹבִים. וְאָסוּר לִשְׁתּוֹת יַיִן כָּל יְמֵי הַחֹל. אִי אָמַרְתְּ בִּשְׁלָמָא: יֵשׁ תְּחוּמִין, מִשּׁוּם הָכִי שָׁרִי,*)) אֶלָּא אִי אָמַרְתְּ: אֵין תְּחוּמִין, אַמַּאי מֻתָּר? שָׁאנִי הָתָם, דְּאָמַר קְרָא: (מלאכי ג) "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֶת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בֹּא יוֹם ה'". וְהָא לָא אַתִּי אֵלִיָּהוּ מֵאֶתְמוֹל. אִי הָכִי, בְּחֹל נַמִּי, כָּל יוֹמָא וְיוֹמָא לִשְׁתְּרִי, דְּהָא לָא אָתָא אֵלִיָּהוּ מֵאֶתְמוֹל? אֶלָּא אַמְרִינָן: לְבֵית־דִּין הַגָּדוֹל אָתָא, הָכָא נַמִּי לֵימָא: לְבֵית־דִּין הַגָּדוֹל אָתָא? כְּבָר מֻבְטָח לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁאֵין אֵלִיָּהוּ בָּא, לֹא בְּעַרְבֵי שַׁבָּתוֹת וְלֹא בְּעַרְבֵי יָמִים טוֹבִים, מִפְּנֵי הַטֹּרַח. קָא סַלְקָא דַּעְתָּךְ, מִדְּאֵלִיָּהוּ לָא אַתִּי, מָשִׁיחַ נַמִּי לָא אַתִּי, בְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא לִשְׁתְּרִי! אֵלִיָּהוּ לָא אַתִּי, מָשִׁיחַ אַתִּי? דְּכֵיוָן דְּאַתִּי מְשִׁיחָא, עֲבָדִים רַבִּים הֵן לְיִשְׂרָאֵל.
תַּנְיָא: שְׁפוֹפֶרֶת הָיְתָה לוֹ לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל, שֶׁהָיָה מַבִּיט וְצוֹפֶה בָּהּ אַלְפַּיִם אַמָּה בַּיָּבָּשָׁה, וּכְנֶגְדָּה אַלְפַּיִם אַמָּה בַּיָּם. הָרוֹצֶה לֵידַע כַּמָה עָמְקוֹ שֶׁל גַּיְא, מֵבִיא שְׁפוֹפֶרֶת וּמַבִּיט בָּהּ, (ביבשה) וְיֵדַע כַּמָּה עָמְקוֹ שֶׁל גַּיְא. וְהָרוֹצֶה לֵידַע כַּמָּה גָּבְהוֹ שֶׁל דֶּקֶל, יִמְדֹד [קוֹמָתוֹ], וְצִלּוֹ, וְצֵל קוֹמָתוֹ, וְיֵדַע כַּמָּה גָּבְהוֹ שֶׁל דֶּקֶל. הָרוֹצֶה שֶׁלֹּא תִּשְׁרֶה חַיָּה רָעָה בְּצֵל קִבְרוֹ, נוֹעֵץ קָנֶה בְּאַרְבַּע שָׁעוֹת בַּיּוֹם, וְיִרְאֶה לְהֵיכָן צִלּוֹ נוֹטֶה, מְשַׁפֵּעַ וְעוֹלֶה מְשַׁפֵּעַ וְיוֹרֵד.
(בתחילה מקשה התלמוד מברייתא דקתני: "הבא להציל מן הגייס וכו', יש לו אלפים אמה ולא יותר", על מתניתין, דקתני: "כל היוצאין להציל, חוזרין למקומן", ומשמע אפילו טובא, ועל זה מתרץ)
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר] רַב: שֶׁחוֹזְרִין בִּכְלֵי זֵינָן לִמְקוֹמָן, כִּדְתַנְיָא: בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מַנִּיחִין כְּלֵי זֵינָן בַּבַּיִת הַסָּמוּךְ לַחוֹמָה. פַּעַם אַחַת הִכִּירוּ בָּהֶם אוֹיְבִים, וְרָדְפוּ אַחֲרֵיהֶם, וְנִכְנְסוּ לִטֹּל כְּלֵי זֵינָן, וְנִכְנְסוּ אוֹיְבִים אַחֲרֵיהֶם דָּחֲקוּ זֶה אֶת זֶה, וְהָרְגוּ זֶה אֶת זֶה יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהָרְגוּ (בהם) אוֹיְבִים. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הִתְקִינוּ, שֶׁיְּהוּ חוֹזְרִין בִּכְלֵי זֵינָן לִמְקוֹמָם. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: לָא קַשְׁיָא, כָּאן שֶׁנִּצְּחוּ יִשְׂרָאֵל אֶת אוֹיְבֵיהֶם, כָּאן שֶׁנִּצְּחוּ הָאוֹיְבִים אֶת עַצְמָן. אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: גּוֹיִים [עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים] שֶׁצָּרוּעַל עַיְּרוֹת יִשְׂרָאֵל, אֵין יוֹצְאִין עֲלֵיהֶם בִּכְלֵי זַיִן, וְאֵין מְחַלְּלִין עֲלֵיהֶם אֶת הַשַּׁבָּת. תַּנְיָא נַמִּי הָכִי: גּוֹיִים [עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים] שֶׁצָּרוּ וְכוּ', בַּמֶה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁבָּאוּ עַל עִסְקֵי מָמוֹן, אֲבָל בָּאוּ עַל עִסְקֵי נְפָשׁוֹת, יוֹצְאִין עֲלֵיהֶן בִּכְלֵי זַיִן, וּמְחַלְּלִין עֲלֵיהֶם אֶת הַשַּׁבָּת, וּבָעִיר הַסְּמוּכָה לַסְּפָר, אֲפִלּוּ לֹא בָּאוּ עַל עִסְקֵי נְפָשׁוֹת, (ולא על עסקי ממון) אֶלָּא עַל עִסְקֵי תֶּבֶן וְקַשׁ, יוֹצְאִין עֲלֵיהֶן בִּכְלֵי זַיִן, וּמְחַלְּלִין עֲלֵיהֶן אֶת הַשַּׁבָּת. אָמַר רַב יוֹסֵף בַּר מַנְיוּמִי, אָמַר רַב נַחְמָן: וּבָבֶל, כְּעִיר הַסְּמוּכָה לַסְּפָר דַּמְיָא, וְתַרְגּוּמָא: נְהַרְדְּעָא. דָּרַשׁ רַבִּי דּוֹסְתָּאִי דְּמִן בֵּירִי: מַאי דִּכְתִיב: (שמואל א כג) "וַיַּגִּידוּ לְדָוִד לֵאמֹר: הִנֵּה פְלִשְׁתִּים נִלְחָמִים בִּקְעִילָה, וְהֵמָּה שֹׁסִים אֶת הַגְּרָנוֹת". תָּנָא: 'קְעִילָה', עִיר הַסְּמוּכָה לַסְּפָר הָיְתָה, וְהֵם לֹא בָּאוּ אֶלָּא עַל עִסְקֵי תֶּבֶן וְקַשׁ, דִּכְתִיב: "וְהֵמָּה שֹׁסִים [אֶת הַגְּרָנוֹת"], וּכְתִיב: (שם) "וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּה' לֵאמֹר: הַאֵלֵךְ וְהִכֵּיתִי בַפְּלִשְׁתִּים הָאֵלֶּה? וַיֹאמֶר ה' אֶל דָּוִד: לֵךְ וְהִכִּיתָ בַּפְּלִשְׁתִּים, וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת קְעִילָה". מַאי קָא מִיבָּעְיָא לֵיהּ? אִילֵימָא: אִי שָׁרִי, אִי אָסִיר? הֲרֵי בֵּית־דִּין שֶׁל שְׁמוּאֵל הָרָמָתִי קַיָּם אֶלָּא: אִי מַצְלַח אִי לָא מַצְלַח. דִּיקָא נַמִּי, דִּכְתִיב: "לֵךְ וְהִכִּיתָ בַּפְּלִשְׁתִּים וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת קְעִילָה", שְׁמַע מִינָהּ.
וּמִטַּמֵּא לִשָּׂא אִשָּׁה וְלִלְמֹד תּוֹרָה. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁאֵינוֹ מוֹצֵא לִלְמֹד, אֲבָל מוֹצֵא לִלְמֹד, לֹא יִטַּמֵּא. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אַף בִּזְמַן שֶׁמּוֹצֵא לִלְמֹד נַמִּי יִטַּמֵּא, לְפִי שֶׁאֵין מִן הַכֹּל אָדָם זוֹכֶה לִלְמֹד.
וְאָמַר רַבִּי יוֹסֵי: מַעֲשֶׂה בְּיוֹסֵף הַכֹּהֵן, שֶׁהָלַךְ אֵצֶל רַבּוֹ לְצַיְדָן לִלְמֹד תּוֹרָה, וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: מַעֲשֶׂה בְּאַנְשֵׁי בֵּית־מַמַל, וּבְאַנְשֵׁי בֵּית־גּוּרוֹן, בַּאֲרוֹמָה, שֶׁהָיוּ מְחַלְּקִין גְּרוֹגָרוֹת וְצִמּוּקִין לַעֲנִיִּים בִּשְׁנֵי בַּצֹרֶת, וּבָאִין עֲנִיֵּי כְּפַר־שִׁיחִין, וַעֲנִיֵּי כְּפַר־חֲנַנְיָה, וּמַחְשִׁיכִין עַל הַתְּחוּם, לְמָחָר מַשְׁכִּימִין וּבָאִין.
גנזי המלך
דף מא
ג' דברים מעבירים האדם על דעתו ועל דעת קונו, גוים ורוח רעה ודקדוקי עניות – [צ"ע הרי מיד אח"כ אמרו "אין רואין פני גיהנם" ואם מעביר על דעת קונו, כיצד ינצל מגיהנם? אלא מדובר שישמור על עצמו שלא להתקלקל, וזהו בקושי גדול] – מהרש"א
למיבעי עליה רחמים – [ צ"ע כי גם על שאר יסורים יש לבקש רחמים. אבל על אלו יש לבקש לפני בוא היסורים, לפני שתיטרף עליו דעתו ולא יוכל אז להתפלל] – בן יהוידע
ג' אין רואים פני גיהנם – [תמיד מלמדים שבזכות המצוות אדם ניצול מגיהנם, וכאן אמרו מפני צערו. עוד יש לחלק שהמקיים מצוות ניצול מדין של גיהנם אבל בכל זאת עובר על פניו (כמ"ש שאברהם אבינו יושב שם ומציל כל מי שנימול (עירובין יט ע"א) אבל אלו שלושה אפילו אינם עוברים שם] – מהרש"א
ג' אין רואים פני גיהנם, מי שיש לו אשה רעה – [גם כאשר היא תתנגד לו בכל דבר, גם זו לטובתו של הבעל, כי ינצל ע"י זה מגיהנם. ולכן כל זה נכלל במאמר הפסוק "אעשה לו עזר כנגדו". הכנגדו הוא עצמו "עזר"] – ילקוט סופר, מובא ב"לקוטי בתר לקוטי" על יבמות סג ע"א (אמר המלקט: הרי לכן כתב "פלא יועץ", ערך: אהבת איש ואשה: "עול יסבול ויהיה עלוב ולא עולב ויקבל עליו דין שמים בשמחה, כי מה' אשה לאיש (מועד קטן יח ע"ב) ולפי מאמר חז"ל (עירובין מא ע"ב) שאמרו שמי שיש לו אשה רעה אינו רואה גיהנם, היה ראוי לבקש אשה רעה, אם היה יכול לעמוד בנסיון, לפי חומר דין גיהנם. וכיון שעמד בנסיון, לא יירש תרתי גיהנם, אלא יקבל באהבה ויקבל שכר טוב בעמלו" עכ"ל)
דף מג
שמעתות ע"י שד – נצח 137 (כח)
עבדים "הם" לישראל – [מלת "הם"] – בן יהוידע
שפופרת היה לו לר"ג – (על ידיעות מדעיות שהיו לחז"ל, ע"ע "אוצרות המוסר", ח"א עמ' 271-275 ונכפל ב"בית יחזקאל", הל' דעות, עמ' קכו-קכח)
דף מה
קעילה עיר הסמוכה לספר – מרומי שדה
בן יהוידע
{שלשה דברים מעבירין את האדם על דעתו ועל דעת קונו. גויים, ורוח רעה ודקדוקי עניות. למאי נפקא מינה, למבעי עליהו רחמים (מא)}
כלומר רדיפות של גוים ומחלות רוח. או עניות קשה, גורמים לאדם להשתנות במדותיו ובאמונתו, ועל כן ראוי לו להתפלל עליהם לאלתר שלא יחולו, וגם לעתיד, כדי שג"כ יתחזק ע"י תפלתו, וגם ידונוהו לכף זכות.
{ג' אין רואים פני גיהנם. והן דקדוקי עניות וחולי מעים והרשות וי"א אף אשה רעה (מא)}
כל זה כמובן כשהוא מקבל עליו יסורין אלו באהבה וגורמים לו לשוב בתשובה – ולהיטיב, וע"י ניצל. והזכירו ג' אלו מחמת שהסבל בהם פוסק ומתמשך וצריך סבלנות. ועל כן מי שלא יתרגל להם ויהיה אדיש, אלא ילמד לקחם, אינו רואה פני גהנם.
{תניא שפופרת היתה לו לר' גמליאל שהיה מביט וצופה בה אלפים אמה ביבשה וכנגדן בים. הרוצה לידע עומקו של גיא, מביא שפופרת ומביט בה ביבשה וידע כמה עומקו של גיא. (מג)}
כל אלו שמיחסים את תגלית הטלסקוף לגלילאי, לא יודעים שכבר קדמו באלף שנה ר' גמליאל בעקרון זה של התגלית אם כי לא באותה מידת שיכלול.
{הרוצה שלא תשרה חיה רעה בצל קברו, נועץ קנה בד' שעות ביום ויראה להיכן צלו נוטה, משפע ועולה משפע ויורד (מג)}
כבר האיר עינינו רש"י שביאר שזה כדי למנוע צל מצבה של הקבר, מחיה כדי שלא תקנן ותחנה שם, ותריח את המת ותחטט את הקבר. יעו"ש.
{והא שב שמעתא דאתון בצפרא דשבתא בסורא, ובפניא דשבתא קמי רבא בפומבדיתא, מאן אמרינהו לא אליהו אמרינהו? אלמא אין תחומים למעלה מי'? דלמא יוסף שידא אמרינהו (מג.)}
פי' מסתמא אמרם אלמוני אחד מזקני ביהמ"ד, וא"כ איך הלך חוץ לתחום שבת, אלא ודאי שישנם אופני הלוך בהיתר חוץ לתחום, כגון למעלה מי' דרך ים, או נהר בספינה, או במגדל הפורח, או ע"ג עמודים י'. ומזה מוכח, שאין תחומין למעלה מי'? ומשני דלמא "יוסף שידא" שהיינו איזה תלמיד צבוע מביהמ"ד שהוא רשע ופוקר, שמחלל שבתו בצנעא, שמתגנב והולך מפה לשם בסתר, וכמו שכינו לאיזה אישי סגולה צנועים ונסתרים, בשם אליהו (פי' הגאונים), כן כינו לרשע צבוע כזה, בשם יוסף "שידא", שהיה ידוע להם ברשעו.
ובאוצר הגאו' (חגיגה יד) מובא שנשאל רב האי גאון. וז"ל ומסורת שאמרתם ביד אנשי אספמיא, כי רב נטרואי עשה קפיצת הדרך. שמא אדם רמאי נזדמן לתת להם, ואמר להם אני נטרואי. ואילו היה זה אמת מה שנאמר על רב נטרונאי, לא היה זה נעלם ממנו. כי לא שמענו עליו מדברים אלו, כלו' כי קפיצת הדרך אינו מן הדבר שאפשר, ושמנו לב לחקור ולבדוק ולא נמצא אמיתות לדבר זה.
{רבי ור"ע מכבדי עשירים כדכ' אימתי "ישב עולם לפני אלקים" בזמן שחסד ואמת מן ינצרוהו (נא)}
מן הפסוק שהזכירו יובן שמחמת חסד וצדקה שהם עושים הם ראוים לכבוד, ולא מחמת עושרם גרידא. אם לא כן זוהי רק חנופה ח"ו.