שבת פרק 23
תָּנוּ רַבָּנָן: כְּתָב הַמְהַלֵּךְ תַּחַת הַצּוּרָה וְתַחַת הַדְּיוֹקְנָאוֹת, אָסוּר לִקְרוֹתוֹ בְּשַׁבָּת, וּדְיוֹקְנָא עַצְמָהּ, אַף בְּחֹל אָסוּר לְהִסְתַּכֵּל בָּהּ, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֶמַר: (ויקרא יט) "אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִם". מַאי תַּלְמוּדָא? אָמַר רַבִּי חַנִּין: אַל תְּפַנּוּ 'אֵ־ל' מִדַּעְתְּכֶם.
אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בְּרָהּ דְּבַת יַעֲקֹב: כָּל שֶׁחֲבֵרוֹ נֶעֱנָשׁ עַל יָדוֹ, אֵין מַכְנִיסִין אוֹתוֹ בִּמְחִצָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. מְנָא לָן? אִילֵימָא מִשּׁוּם דִּכְתִיב: (מלכים א כב) "וַיֹּאמֶר ה': מִי יְפַתֶּה אֶת אַחְאָב וְיַעַל וְיִפֹּל בְּרָמוֹת גִּלְעָד? וַיֹּאמֶר זֶה בְּכֹה וְזֶה אֹמֵר בְּכֹה, וַיֵּצֵא הָרוּחַ, וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי ה', וַיֹּאמֶר: אֲנִי אֲפַתֶּנּוּ וְגוֹ', וַיֹּאמֶר: אֵצֵא וְהָיִיתִי רוּחַ שֶׁקֶר בְּפִי כָּל נְבִיאָיו. וַיֹּאמֶר: תְּפַתֶּה וְגַם תּוּכָל, צֵא וַעֲשֵׂה כֵן". וְאַמְרִינָן: מַאי 'רוּחַ'? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זֶה רוּחַ שֶׁל נָבוֹת. וּמַאי 'צֵא'? אָמַר רַב: צֵא מִמְּחִצָּתִי. וְדִלְמָא הָתָם הַיְנוּ טַעְמָא, דִּכְתִיב: (תהלים קא) "דֹּבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי". אֶלָּא מֵהָכָא: (חבקוק ב) "שָׂבַעְתָּ קָלוֹן מִכָּבוֹד, שְׁתֵה גַם אַתָּה וְהֵעָרֵל" וְגוֹ'. "שָׂבַעְתָּ קָלוֹן מִכָּבוֹד", זֶה נְבוּכַדְנֶאצַּר. "שְׁתֵה גַם אַתָּה וְהֵעָרֵל", זֶה צִדְקִיָּהוּ. חֲדָא, דְּכוּלֵיהּ קְרָא בִּנְבוּכַדְנֶאצַּר כְּתִיב, וְעוֹד, צִדְקִיָּהוּ צַדִּיקָא, מַאי הֲוֵי לֵיהּ לְמֶעֱבַד לֵיהּ? דְּאָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אָמַר רַב: בְּשָׁעָה שֶׁבִּקֵּשׁ אוֹתוֹ רָשָׁע לַעֲשׂוֹת לְאוֹתוֹ צַדִּיק כָּךְ, נִמְשְׁכָה עָרְלָתוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אַמָּה. אֶלָּא מֵהָכָא: (משלי יז) "גַם עֲנוֹשׁ לַצַּדִּיק לֹא טוֹב". אֵין "לֹא טוֹב", אֶלָּא רַע, וּכְתִיב: (תהלים ה) "כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אָתָּה, לֹא יְגֻרְךָ רָע". וְצַדִּיק אַתָּה ה' שֶׁלֹּא יָגוּר בִּמְגוּרְךָ רָע. (בסנהדרין פ' חלק, מאמר מקושר עם זה). מַאי דִּכְתִיב: (ישעיה יד) "אֵיךְ נָפַלְתָּ מִשָּׁמַיִם הֵילֵל וְגוֹ' חוֹלֵשׁ עַל גּוֹיִם", אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: [מְלַמֵּד], שֶׁהָיָה מַטִּל פּוּר עַל גְּדוֹלֵי מַלְכוּת, לֵידַע אֵי זֶה בֶּן יוֹמוֹ שֶׁל מִשְׁכַּב זְכוּר, וּכְתִיב: (שם) "כָּל מַלְכֵי גוֹיִם כֻּלָּם שָׁכְבוּ בְכָבוֹד אִישׁ בְּבֵיתוֹ", אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שֶׁנָּחוּ מִמִּשְׁכַּב זְכוּר. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּל יָמָיו שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע, לֹא נִמְצָא שְׂחוֹק בְּפֶה כָּל בְּרִיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם) "נָחָה שָׁקְטָה כָּל הָאָרֶץ, פָּצְחוּ רִנָּה". מִכְּלַל דְּעַד הַשְׁתָּא לָא הֲוָה רִנָּה. וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אָסוּר לַעֲמֹד בְּבֵיתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם יג) "וּשְׂעִירִים יְרַקְּדוּ שָׁם". אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: בְּשָׁעָה שֶׁבִּקֵּשׁ אוֹתוֹ רָשָׁע לַעֲשׂוֹת לְאוֹתוֹ צַדִּיק כָּךְ, נִמְשְׁכָה עָרְלָתוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אַמָּה, וְהָיְתָה מְחַזֶּרֶת עַל כָּל הַמְּסִבָּה כֻּלָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: (חבקוק ) "שָׂבַעְתָּ קָלוֹן מִכָּבוֹד, שְׁתֵה גַם אַתָּה וְהֵעָרֵל". "עָרֵל" בְּגִימַטְרִיָּא, שְׁלֹשׁ מֵאוֹת הֲווּ. וְאָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: בְּשָׁעָה שֶׁיָּרַד אוֹתוֹ רָשָׁע לְגֵיהִנֹּם, רָעֲשׁוּ כָּל יוֹרְדֵי גֵּיהִנֹּם. אָמְרוּ: שֶׁמָּא לִמְשֹׁל עָלֵינוּ הוּא בָּא? אוֹ (ליחלש) [לֵיחָלוֹת] כְּמוֹתָם הוּא בָּא? שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיה יד) "גַּם אַתָּה חֻלֵּיתָ כָמוֹנוּ, אֵלֵינוּ נִמְשָׁלְתָּ". יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: (יחזקאל לב) "מִמִּי נָעָמְתָּ רְדָה וְהָשְׁכְּבָה אֶת עֲרֵלִים". (ישעיה יד) "אֵיךְ שָׁבַת נֹגֵשׂ, שָׁבְתָה מַדְהֵבָה". אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב:
שָׁבְתָה אֻמָּה זֹאת שֶׁאָמְרָה: מְדֹד וְהָבֵא. וְאִיכָּא דְּאַמְרֵי: שֶׁאָמְרָה, מְאֹד מְאֹד הָבֵא בְּלֹא מִדָּה. (דניאל ד) "וּרְבוּ יַתִּירָא הוּסֲפַת לִי". אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא: [מְלַמֵּד], שֶׁרָכַב עַל אֲרִי זָכָר, וְקָשַׁר תַּנִּין בְּרֹאשׁוֹ, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: (ירמיה כז) "וְגַם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לוֹ לְעָבְדוֹ".
וְדִבּוּר מִי אָסוּר? וְהָא רַב חִסְדָּא וְרַב הַמְנוּנָא, דְּאַמְרֵי תַּרְוַיְהוּ: חֶשְׁבּוֹנוֹת שֶׁל מִצְוָה מֻתָּר לְחַשְּׁבָן בְּשַׁבָּת. וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: פּוֹסְקִים צְדָקָה לָעֲנִיִּים בְּשַׁבָּת. וְאָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מְפַקְּחִין פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ וּפִקּוּחַ רַבִּים בְּשַׁבָּת. וְהוֹלְכִין לְבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת לְפַקֵּחַ עַל עִסְקֵי רַבִּים בְּשַׁבָּת. וְאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הוֹלְכִים לְתֵיאַטְרָאוֹת וּלְקִרְקְסָאוֹת וּלְבָסִילְקָאוֹת לְפַקֵּחַ עַל עִסְקֵי רַבִּים בְּשַׁבָּת. וְתָנָא דְּבֵי מְנַשֶּׁה: מְשַׁדְּכִין עַל הַתִּינוֹקוֹת לֵיאָרֵס בְּשַׁבָּת, וְעַל הַתִּינוֹק לְלַמְּדוֹ סֵפֶר, וּלְלַמְּדוֹ אֻמָּנוּת. אָמַר קְרָא: (ישעיה נח) "מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר", חֲפָצֶךָ אֲסוּרִים, חֶפְצֵי שָׁמַיִם מֻתָּרִים.
תָּנוּ רַבָּנָן: מַעֲשֶׂה בְּחָסִיד אֶחָד, שֶׁנִּפְרְצָה לוֹ פֶּרֶץ בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ, וְנִמְלַךְ עָלֶיהָ לְגוֹדְרָהּ, וְנִזְכַּר שֶׁשַּׁבָּת הָיְתָה, וְנִמְנַע אוֹתוֹ חָסִיד וְלֹא גְדָרָהּ. וְנַעֲשָׂה לוֹ נֵס, וְעָלְתָה בּוֹ צָלָף, וּמִמֶּנָּה הָיְתָה פַּרְנָסָתוֹ וּפַרְנָסַת אַנְשֵׁי בֵּיתוֹ.
"עַד אֲשֶׁר לֹא יֵרָתֵק חֶבֶל הַכֶּסֶף", (קהלת יב) זֶה חוּט הַשִּׁדְרָה. "וְתָרֻץ גֻּלַּת הַזָּהָב", זֶה אַמָּה. "וְתִשָּׁבֶר כַּד עַל הַמַּבּוּעַ", זֶה הַכֶּרֶס. "וְנָרֹץ הַגַּלְגַּל אֶל הַבּוֹר", זֶה פֶּרֶשׁ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: (מלאכי ב) "וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם, פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם". אָמַר רַב הוּנָא, [וְאַמְרֵי לָהּ, אָמַר רַב חַגָּא]: אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם, שֶׁמַּנִּיחִין דִּבְרֵי תּוֹרָה, וְעוֹשִׂים כָּל יְמֵיהֶם כְּחַגִּים. אָמַר רַב לֵוִי, אָמַר רַב פַּפִּי, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: לְאַחַר שְׁלֹשָׁה יָמִים כְּרֵסוֹ נִבְקַעַת, וְנוֹפֶלֶת לוֹ עַל פָּנָיו, וְאוֹמֵר לוֹ: טֹל מַה שֶּׁנָּתַתָּ בִּי. תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: עֲשֵׂה עַד שֶׁאַתָּה מוֹצֵא, וּמָצוּי לְךָ, וְעוֹדְךָ בְּיָדֶךָ. וְאַף שְׁלֹמֹה אָמַר בְּחָכְמָתוֹ: (קהלת יב) "וּזְכֹר אֶת בּוֹרְאֶיךָ בִּימֵי בְּחוּרֹתֶיךָ, עַד אֲשֶׁר לֹא יָבֹאוּ יְמֵי הָרָעָה", אֵלּוּ יְמֵי הַזִּקְנָה. "וְהִגִּיעוּ שָׁנִים אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵין לִי בָהֶם חֵפֶץ", אֵלּוּ יְמֵי הַמָּשִׁיחַ, שֶׁאֵין בָּהֶם, לֹא זְכוּת וְלֹא חוֹבָה. וּפְלִיגָא דִּשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין בֵּין הָעוֹלָם הַזֶּה לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, אֶלָּא שִׁעְבּוּד מַלְכֻיּוֹת בִּלְבַד, שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים טו) "כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ".
תַּנְיָא, רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר אוֹמֵר: לְעוֹלָם יְבַקֵּשׁ אָדָם רַחֲמִים עַל מִדָּה זוֹ, שֶׁאִם הוּא לֹא בָּא, בָּא בְּנוֹ. וְאִם בְּנוֹ לֹא בָּא, בָּא בֶּן בְּנוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים טו) "כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה".
תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: גַּלְגַּל הוּא שֶׁחוֹזֵר בָּעוֹלָם. אָמַר רַב יוֹסֵף: נַקְטִינָן, הַאי צוּרְבָא מֵרַבָּנָן לָא מִיעֲנִי. וְהָא קָא חֲזִינָא דְּמִיעֲנִי? אִם אִיתָא דְּמִיעֲנִי, אַהֲדוּרֵי אַפִּיתְחָא לָא מִיהֲדָר. אָמַר לֵיהּ רַבִּי חִיָּא לִדְבִיתְהוּ: כִּי אָתָא עַנְיָא, אַקְדִּים לֵיהּ רִיפְתָּא, כִּי הֵיכִי דְּלִקַּדְמוּ לְבָנַיִךְ. אָמְרָה לֵיהּ: מֵילַט קָא לַיְטַת לְהוּ? אָמַר לָהּ: קְרָא כְּתִיב: "כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה". וְתָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: גַּלְגַּל הוּא שֶׁחוֹזֵר בָּעוֹלָם. תַּנְיָא, רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּרַבִּי אוֹמֵר: (שם יג) "וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ", כָּל הַמְרַחֵם עַל הַבְּרִיּוֹת, מְרַחֲמִין עָלָיו מִן הַשָּׁמַיִם, וְכָל שֶׁאֵינוֹ מְרַחֵם עַל הַבְּרִיּוֹת, אֵין מְרַחֲמִין עָלָיו מִן הַשָּׁמַיִם.
תַּנְיָא, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: תִּינוֹק בֶּן יוֹמוֹ חַי, מְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת. אָמְרָה תּוֹרָה: חַלֵּל עָלָיו שַׁבָּת אֶחָד, כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמֹר שַׁבָּתוֹת הַרְבֵּה. דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל מֵת, אֵין מְחַלְּלִין עָלָיו, כֵּיוָן שֶׁמֵּת אָדָם, בָּטֵל מִן הַמִּצְווֹת, וְהַיְנוּ דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: (תהלים פח) "בַּמֵּתִים חָפְשִׁי", כֵּיוָן שֶׁמֵּת אָדָם, נַעֲשֶׂה חָפְשִׁי מִן הַמִּצְווֹת. וְתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: תִּינוֹק בֶּן יוֹמוֹ חַי, אֵין צָרִיךְ לְשׁוֹמְרוֹ מִן הַחֻלְדָּה וּמִן הָעַכְבָּרִים. אֲבָל עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן מֵת, צָרִיךְ לְשׁוֹמְרוֹ מִן הַחֻלְדָּה וּמִן הָעַכְבָּרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית ט) "וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה", כָּל זְמַן שֶׁאָדָם חַי, אֵימָתוֹ מֻטֶּלֶת עַל הַבְּרִיּוֹת, כֵּיוָן שֶׁמֵּת, בָּטְלָה אֵימָתוֹ. אָמַר רַב פָּפָּא: נַקְטִינָן, אַרְיָא, אַבֵּי תְּרֵי לָא נָפִיל. הָא קָא חֲזִינָן דְּנָפִיל! הַהוּא כִּדְרָמִי בַּר אַבָּא, דְּאָמַר רָמִי בַּר אַבָּא: אֵין חַיָּה שׁוֹלֶטֶת בָּאָדָם, עַד שֶׁנִּדְמֶה לוֹ כִּבְהֵמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים מט) "וְאָדָם בִּיקָר בַּל יָלִין, נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ". אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: אָסוּר לִישֹׁן בְּבַיִת יְחִידִי, וְכָל הַיָּשֵׁן בְּבַיִת יְחִידִי, אֲחָזַתּוּ לִילִית.
"עַד אֲשֶׁר לֹא תֶחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ", (קהלת יב) זוֹ פַּדַּחַת. "וְהָאוֹר", זֶה הַחֹטֶם. "וְהַיָּרֵחַ", זוֹ נְשָׁמָה. "וְהַכּוֹכָבִים", אֵלּוּ הַלְּסָתוֹת. "וְשָׁבוּ הֶעָבִים אַחַר הַגָּשֶׁם", זוֹ מְאוֹר עֵינָיו שֶׁל אָדָם, שֶׁהוֹלֵךְ אַחַר הַבְּכִי. אָמַר שְׁמוּאֵל: הַאי דִּמְעָתָא, עַד אַרְבְּעִין שְׁנִין הַדְרָא, מִכָּאן וָאֵילָךְ לָא הַדְרָא. וְאָמַר רַב נַחְמָן: הַאי כּוּחְלָא, עַד אַרְבְּעִין שְׁנִין מַרְוַוח, מִכָּאן וָאֵילָךְ, אֲפִלּוּ מַלְיָא כַּאֲבִיסְנָא דְּגִירְדָאִי, אוּקוּמֵי מוֹקִים, אַרְוַוחֵי לָא מַרְוַוח. [מַאי קָא מַשְׁמַע לָן? דְּכַמָּה דְּאַלִּים מִכּוּחְלָא, טְפֵי מַעֲלִי]. רַבִּי חֲנִינָא, שְׁכִיבָא לֵיהּ בְּרַתֵּיהּ, לָא הֲוָה קָא בָּכִי עִילָוַהּ. אָמְרָה לֵיהּ דְּבִיתְהוּ: תַּרְנְגוֹלְתָּא אַפֵּקַת מִבֵּיתָךְ? אָמַר לָהּ: תַּרְתֵּי?! תִּיכְלָא וְעַוִירָא? סָבַר לָהּ כִּי הָא דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן קְצַרְתָּה: שֵׁשׁ דְּמָעוֹת הֵן, שָׁלֹשׁ יָפוֹת וְשָׁלֹשׁ רָעוֹת; שֶׁל עָשָׁן, וְשֶׁל בְּכִי, וְשֶׁל בֵּית הַכִּסֵא, רָעוֹת. שֶׁל סַם, וְשֶׁל שְׂחוֹק, וְשֶׁל פֵּרוֹת, יָפוֹת.
(שם) "בַּיּוֹם שֶׁיָּזֻעוּ שֹׁמְרֵי הַבַּיִת וְהִתְעַוְּתוּ" וְגוֹ'. "שֹׁמְרֵי הַבַּיִת", אֵלּוּ הַכְּסָלִים וְהַצְּלָעוֹת. "וְהִתְעַוְּתוּ אַנְשֵׁי הֶחָיִל", אֵלּוּ שׁוֹקַיִם. "וּבָטְלוּ הַטֹּחֲנוֹת", אֵלּוּ שִׁנַּיִם. "וְחָשְׁכוּ הָרֹאוֹת בָּאֲרֻבּוֹת", אֵלּוּ עֵינַיִם. אָמַר לֵיהּ קֵיסָר לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה: מַאי טַעְמָא לָא אַתִּית לְבֵי אֲבִידָן? אָמַר לֵיהּ: טוּר תְּלַג, סַחֲרָנוֹהִי גְּלִידִין, כַּלְבּוֹהִי לָא נָבְחִין, טַחֲנוֹהִי לָא טָחֲנִין. דְּבֵי רַב אַמְרֵי: אַדְּלָא אֲבִידְנָא בָּחִישְׁנָא. תַּנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי בֶּן קִיסְמָא אוֹמֵר: טָבָא תְּרֵי מִתְּלָת, וַי לָהּ לַחֲדָא דְּאַזְלָא וְלָא אַתְּיָא. מַאי הִיא? אָמַר רַב חִסְדָּא: יַנְקוּתָא. כִּי אָתָא רַב דִּימִי אָמַר: יַנְקוּתָא, כְּלִילָא דְּוַרְדָּא. סָבוּתָא, כְּלִילָא דְּחִילְפֵי. תָּנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר: דּוֹק בְּכָכֵי וְתִשְׁכַּח בְּנִגְרֵי, שֶׁנֶּאֱמַר: (ירמיה מד) "וַנִּשְׂבַּע לֶחֶם, וַנִּהְיֶה טוֹבִים, וְרָעָה לֹא רָאִינוּ". אָמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל (לרבי יהושע) [לְרַב יְהוּדָה]: שִׁינְנָא, שָׁרִי שַׂקִּיךְ וְעַיִיל לַחְמָא. עַד אַרְבְּעִין שְׁנִין, מִיכְלָא מַעֲלִי. מִכָּאן וָאֵילָךְ, מִשְׁתֵּי מַעֲלִי. אָמַר לֵיהּ הַהוּא גּוֹזָאָה לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה: מֵהָכָא לְקַרְחִינָאָה כַּמָּה הֲוָה? אָמַר לֵיהּ כְּמֵהָכָא לְגוֹזִינָאָה. אָמַר לֵיהּ מִינָאָה: בַּרְחָא קַרְחָא, בְּאַרְבַּע. אָמַר לֵיהּ: עַקִּירָא שְׁלִיפָא, בִּתְמַנְיָא. חַזְיֵיהּ דְּלָא סַיִים מְסָאנֵיהּ, אָמַר לֵיהּ: דְּעַל סוּס, מֶלֶךְ. דְּעַל חֲמוֹר, בֶּן חוֹרִין. וּדְמִנְעֲלֵי בְּרַגְלוֹהִי, בַּר אִינִישׁ. דְּלָא הָא וְלָא הָא, דְּחָפִיר וְקָבִיר טָב מִינֵיהּ. אָמַר לֵיהּ: גּוֹזָא גּוֹזָא, תְּלָת אָמַרְתְּ לִי, תְּלָת אַמְרֵי לָךְ: הַדְרַת פָּנִים, זָקָן. שִׂמְחַת לֵב, אִשָּׁה. (תהלים קכז) "נַחֲלַת ה', בָּנִים", בָּרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁמְּנָעוֹ לְאוֹתוֹ הָאִישׁ מִכֻּלָּם. אָמַר לֵיהּ: קַרְחָא, מַצּוּיָינָא? אָמַר לֵיהּ: עַקִּירָא שְׁלִיפָא, תּוֹכֵחָא?! אָמַר לֵיהּ רַבִּי לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא: מִפְּנֵי מַה לֹּא הִקְבַּלְנוּ פָּנֶיךָ בָּרֶגֶל, כְּדֶרֶךְ שֶׁהִקְבִּילוּ אֲבוֹתַי לַאֲבוֹתֶיךָ? אָמַר לֵיהּ: סְלָעִים (קטנים) נַעֲשׂוּ גְּבוֹהִים, קְרוֹבִים נַעֲשׂוּ רְחוֹקִים, מִשְּׁתַּיִם נַעֲשׂוּ שָׁלֹשׁ, מֵשִׂים שָׁלוֹם בַּבַּיִת בָּטֵל. (קהלת יב) "וְסֻגְּרוּ דְּלָתַיִם בַּשּׁוּק", אֵלּוּ נְקָבָיו שֶׁל אָדָם. "בִּשְׁפַל קוֹל הַטַּחֲנָה", בִּשְׁבִיל קֻרְקְבָן שֶׁאֵינוֹ טוֹחֵן. "וְיָקוֹם לְקוֹל הַצִּפּוֹר", שֶׁאֲפִלּוּ צִפּוֹר מְנָעַרַתּוֹ מִשְּׁנָתוֹ. "וְיִשַּׁחוּ כָּל בְּנוֹת הַשִּׁיר", שֶׁאֲפִלּוּ קוֹל שִׁירִים וְשִׁירוֹת דּוֹמוֹת עָלָיו כְּשִׂיחָה. אַף בַּרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי אָמַר לְדָוִד: (ש"ב יט) "בֶּן שְׁמֹנִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם, הַאֵדַע בֵּין טוֹב לְרָע"? מִכָּאן, שֶׁדַעְתָּן שֶׁל זְקֵנִים מִשְׁתַּנּוֹת. "אִם יִטְעַם עַבְדְּךָ אֶת אֲשֶׁר אֹכַל וְאֶת אֲשֶׁר אֶשְׁתֶּה"? מִכָּאן, שֶׁשִּׂפְתוֹתֵיהֶם שֶׁל זְקֵנִים מִתְרַפְּטוֹת. (שם) "אִם אֶשְׁמַע עוֹד בְּקוֹל שָׁרִים וְשָׁרוֹת", מִכָּאן, שֶׁאָזְנֵיהֶם שֶׁל זְקֵנִים מִתְכַּבְּדוֹת. אָמַר רַב: בַּרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי שַׁקְּרָא הֲוָה, דְּהַהִיא אַמְתָא דַּהֲוָאִי בֵּית רַבִּי, בַּת תִּשְׁעִים וְתַרְתֵּין שְׁנִין, וַהֲוָת טָעֲמָא קִידְרָא. רָבָא אָמַר: בַּרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי שָׁטוּף בְּזִמָּה הֲוָה, וְכָל הַשָּׁטוּף בְּזִמָּה, זִקְנָה קוֹפֶצֶת עָלָיו.
תַּנְיָא, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, כָּל זְמַן שֶׁמַּזְקִינִין, חָכְמָה נִתּוֹסֶפֶת בָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: (איוב יב) "בִּישִׁישִׁים חָכְמָה, וְאֹרֶךְ יָמִים תְּבוּנָה". וְעַמֵּי הָאָרֶץ, כָּל זְמַן שֶׁמַּזְקִינִין, טִפְּשׁוּת נִתּוֹסֶפֶת בָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם) "מֵסִיר שָׂפָה לְנֶאֱמָנִים, וְטַעַם זְקֵנִים יִקָּח". (קהלת יב) "גַּם מִגָּבֹהַּ יִירָאוּ", שֶׁאֲפִלּוּ גַּבְשׁוּשִׁית קְטַנָּה דּוֹמָה עָלָיו כְּהָרֵי הָרִים. "וְחַתְחַתִּים בַּדֶּרֶךְ", בְּשָׁעָה שֶׁמְּהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ, נַעֲשָׂה (לבו) [לוֹ] תְּוָהִים תְּוָהִים. "וְיָנֵאץ הַשָּׁקֵד", זוֹ קְלִיבּוֹסֶת. "וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב", אֵלּוּ עֲגָבוֹת. "וְתָפֵר הָאֲבִיּוֹנָה", זוֹ חֶמְדָּה. רַב כַּהֲנָא הֲוָה פָּסִיק סִדְרָא קַמֵּיהּ דְּרַב, כִּי מָטָא לְהַאי קְרָא, נָגִיד וְאִתְּנַח, אָמַר: שְׁמַע מִינָהּ, בָּטֵל [לֵיהּ] חֶמְדֵּיהּ דְּרַב. אָמַר רַב כַּהֲנָא: מַאי דִּכְתִיב: (תהלים לג) "כִּי הוּא אָמַר וַיֶּהִי", זוֹ אִשָּׁה. "הוּא צִוָּה וַיַּעֲמֹד", אֵלּוּ בָּנִים. תָּנָא: אִשָּׁה: חֵמֶת מָלֵא צוֹאָה, וּפִיהָ מָלֵא דָם, וְהַכֹּל רָצִין אַחֲרֶיהָ.
"כִּי הֹלֵךְ הָאָדָם אֶל בֵּית עוֹלָמוֹ" (קהלת יב). אָמַר רַבִּי יִצְחָק: מְלַמֵּד, שֶׁכָּל צַדִּיק וְצַדִּיק, (עושים) [נוֹתְנִים] לוֹ מָדוֹר לְפִי כְּבוֹדוֹ. מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר־וָדָם, שֶׁנִּכְנַס הוּא וַעֲבָדָיו לְעִיר. כְּשֶׁהֵם נִכְנָסִין, כֻּלָּם בְּשַׁעַר אֶחָד נִכְנָסִין. כְּשֶׁהֵן לָנִין, כָּל אֶחָד וְאֶחָד נוֹתְנִין לוֹ מָדוֹר לְפִי כְּבוֹדוֹ. וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: מַאי דִּכְתִיב: (שם יא) "כִּי הַיַּלְדוּת וְהַשַּׁחְרוּת הָבֶל", דְּבָרִים שֶׁאָדָם עוֹשֶׂה בְּיַלְדוּתוֹ, מַשְׁחִירִים פָּנָיו לְעֵת זִקְנָתוֹ. וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: קָשָׁה רִמָּה לַמֵּת כְּמַחַט בִּבְשַׂר הַחַי, שֶׁנֶּאֱמַר: (איוב יד) "אַךְ בְּשָׂרוֹ עָלָיו יִכְאָב". אָמַר רַב חִסְדָּא: נַפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם מִתְאַבֶּלֶת עָלָיו כָּל שִׁבְעָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם) "וְנַפְשׁוֹ עָלָיו תֶּאֱבָל". [וּכְתִיב: (בראשית נ) "וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל שִׁבְעַת יָמִים"]. אָמַר רַב יְהוּדָה: מֵת שֶׁאֵין לוֹ מְנַחֲמִין, הוֹלְכִים עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם, וְיוֹשְׁבִים בִּמְקוֹמוֹ. הַהוּא דְּשָׁכִיב בִּשְׁבִיבוּתֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה, לָא הָיוּ לוֹ מְנַחֲמִין, כָּל יוֹמָא הֲוָה דַּבָּר רַב יְהוּדָה בֵּי עֲשָׂרָה, וְיָתְבֵי בְּדוּכְתֵּיהּ. [לְאַחַר שִׁבְעָה יָמִים], אִתְחָזִי לֵיהּ בְּחֶלְמֵיה דְּרַב יְהוּדָה, וְאָמַר לֵיהּ: תָּנוּחַ דַּעְתְּךָ שֶׁהִנַּחְתָּ אֶת דַּעְתִּי. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ: כָּל (שאומר להם) [שֶׁאוֹמְרִים] בִּפְנֵי הַמֵּת, יוֹדֵע, עַד שֶׁיִּסָּתֵם הַגּוֹלֵל. פְּלִיגֵי בָּהּ רַבִּי חִיָּא וְרַבִּי שִׁמְעוֹן (בר אבא) [בְּרַבִּי], חַד אָמַר: עַד שֶׁיִּסָּתֵם הַגּוֹלֵל, וְחַד אָמַר: עַד שֶׁיִּתְעַכֵּל הַבָּשָׂר. מַאן דְּאָמַר: עַד שֶׁיִּתְעַכֵּל הַבָּשָׂר, דִּכְתִיב: (איוב יד) "אַךְ בְּשָׂרוֹ עָלָיו יִכְאָב". מַאן דְּאָמַר: עַד שֶׁיִּסָּתֵם הַגּוֹלֵל, דִּכְתִיב: (קהלת יב) "וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה". תָּנוּ רַבָּנָן: (שם) "וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ", תְּנֶהָ לוֹ, כְּמוֹ שֶׁנְּתָנָהּ לְךָ בְּטָהֳרָה, אַף אַתָּה בְּטָהֳרָה. מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר־וָדָם שֶׁחִלֵּק בִּגְדֵי מַלְכוּת לַעֲבָדָיו. פִּקְחִים שֶׁבָּהֶם קִפְּלוּם וְהִנִּיחוּם בְּקוּפְסָא. טִפְּשִׁים שֶׁבָּהֶם הָלְכוּ וְעָשׂוּ בָּהֶם מְלָאכָה. לְיָמִים בִּקֵשׁ הַמֶּלֶךְ אֶת כֵּלָיו. פִּקְחִים שֶׁבָּהֶם הֶחֱזִירוּם לוֹ כְּשֶׁהֵם מְגֹהָצִין. טִפְּשִׁים שֶׁבָּהֶם הֶחֱזִירוּם לוֹ כְּשֶׁהֵם מְלֻכְלָכִין. שָׂמַח הַמֶּלֶךְ לִקְרַאת פִּקְחִים, וְכָעַס לִקְרַאת טִפְּשִׁים. עַל הַפִּקְחִים אָמַר: יִנָּתְנוּ כֵּלִים לָאוֹצָר, וְהֵם יֵלְכוּ לְבָתֵּיהֶם לְשָׁלוֹם. וְעַל הַטִּפְּשִׁים אָמַר: כֵּלִים יִנָּתְנוּ לִכְבִיסָה, וְהֵם יִתְחַבְּשׁוּ בְּבֵית הָאֲסוּרִים. אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא! עַל גּוּפָם שֶׁל צַדִּיקִים אוֹמֵר: (ישעיה נז) "יָבוֹא שָׁלוֹם יָנוּחוֹ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם". וְעַל נִשְׁמָתָם הוּא אוֹמֵר: (שמואל א כה) "וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים". עַל גּוּפָן שֶׁל רְשָׁעִים הוּא אוֹמֵר: (ישעיה מח) "אֵין שָׁלוֹם אָמַר ה' לָרְשָׁעִים".
וְעַל נִשְׁמָתָן הוּא אוֹמֵר: (שמואל א כה) "וְאֶת נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ יְקַלְּעֶנָּה בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע". תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: נִשְׁמָתָן שֶׁל צַדִּיקִים גְּנוּזוֹת תַּחַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים". וְשֶׁל רְשָׁעִים, זוֹמְמוֹת וְהוֹלְכוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאֶת נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ יְקַלְּעֶנָּה בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע". אָמַר לֵיהּ (רבא) [רַבָּה] לְרַב נַחְמָן: שֶׁל בֵּינוֹנִים מַאי? אָמַר לֵיהּ: אִיכָּא שָׁכִיבְנָא, לָא אַמְרֵי לְכוּ הַאי מִלְּתָא, הָכִי אָמַר שְׁמוּאֵל: אֵלּוּ וָאֵלּוּ לְדוּמָה נִמְסָרִים, הַלָּלוּ יֵשׁ לָהֶם מָנוֹחַ, וְהַלָּלוּ אֵין לָהֵם מָנוֹחַ. אָמַר (ליה) רַב מָרִי: עֲתִידִין צַדִּיקִים דַּהֲווּ עַפְרָא, דִּכְתִיב: (קהלת יב) "וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה". הַנְהוּ קְפוּלָאֵי דַּהֲווּ קַפְלֵי בְּאַרְעָא דְּרַב נַחְמָן. נָחַר בְּהוּ רַבִּי אַחַאי בַּר יֹאשִׁיָּה, אַתּוּ וְאַמְרֵי לֵיהּ לְרַב נַחְמָן: נָחַר בָּן גַּבְרָא, אָתָא וְאָמַר לֵיהּ: מַאן נִיהוּ מַר? אָמַר לֵיהּ: אֲנָא אַחַאי בַּר יֹאשִׁיָּה. אָמַר לֵיהּ: וְלָאו אָמַר רַב מָרִי: עֲתִידֵי צַדִּיקֵי דַּהֲווּ עַפְרָא? אָמַר לֵיהּ: וּמַנּוּ מָרִי דְּלָא יָדַעְנָא לֵיהּ? אָמַר לֵיהּ: וְהָא קְרָא כְּתִיב: "וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה"! אָמַר לֵיהּ: דְּאַקְרְיָיךְ קֹהֶלֶת לָא אַקְרְיָיךְ מִשְׁלֵי, דִּכְתִיב: (משלי יד) "וּרְקַב עֲצָמוֹת קִנְאָה", כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ קִנְאָה בְּלִבּוֹ עַצְמוֹתָיו מַרְקִיבִין; כָּל שֶׁאֵין לוֹ קִנְאָה בְּלִבּוֹ, אֵין עַצְמוֹתָיו מַרְקִיבִין. גַּשְׁשֵׁיהּ, חַזְיֵיהּ דְּאִית בֵּיהּ מְשָׁשָׁא. אָמַר לֵיהּ: לֵיקוּם מַר לְגַוֵּיהּ דְּבֵיתָא. אָמַר לֵיהּ: גָּלִית אַדַּעְתִּיךְ דַּאֲפִלּוּ נְבִיאֵי לָא קָרִית, דִּכְתִיב: (יחזקאל לז) "וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' בְּפִתְחִי אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם, וּבְהַעֲלוֹתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם, עַמִּי". [אָמַר לֵיהּ]: וְהָכְּתִיב: (בראשית ג) "כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב". אָמַר לֵיהּ: הַהוּא, שָׁעָה אַחַת קֹדֶם תְּחִיַּת הַמֵּתִים.
אָמַר לֵיהּ הַהוּא מִינָאָה לְרַבִּי אַבָּהוּ: אַמְרִיתוּ: נִשְׁמָתָן שֶׁל צַדִּיקִים גְּנוּזוֹת תַּחַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד, אוּבָא טַמְיָא, הֵיכִי אַסְקֵיהּ לִשְׁמוּאֵל בִּנְגִידָא? אָמַר לֵיהּ: הָתָם, בְּתוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ הֲוָה, דְּתַנְיָא: כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, גּוּפוֹ קַיָּם וְנִשְׁמָתוֹ עוֹלָה וְיוֹרֶדֶת. לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, הַגּוּף בָּטֵל וְנִשְׁמָתוֹ עוֹלָה, וְשׁוּב אֵינָהּ יוֹרֶדֶת. אָמַר רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַב שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: מֵהֶסְפֵּדוֹ שֶׁל אָדָם נִכָּר, אִם בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא הוּא אִם לָאו. אֵינִי? וְהָאָמַר לֵיהּ רַב לְרַב שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת: אָחִים בְּהֶסְפְּדָאִי דְּהָתָם קָאִימְנָא. לָא קַשְׁיָא, הָא, דְּמֵחָמוּ לֵיהּ (וחאים) [וְאָחִים], הָא, דְּמֵחָמוּ לֵיהּ וְלָא (חאים) [אָחִים]. אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי לְרַבָּה: כְּגוֹן מַר, דְּסָנוּ לֵיהּ כּוּלְּהוּ פּוּמְבְּדִיתָאֵי, מַאן אָחִים הֶסְפֵּידֵיהּ? אָמַר לֵיהּ: מִיסְתַּיָּא, אַתְּ וְרַבָּה בַּר רַב חָנָן. בָּעָא מִינֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר מֵרַב: אֵיזֶה הוּא בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא? אָמַר לֵיהּ: (ישעיה ל) "וְאָזְנֶיךָ תִּשְׁמַעְנָה דָבָר מֵאַחֲרֶיךָ לֵאמֹר: זֶה הַדֶּרֶךְ לְכוּ בוֹ". רַבִּי חֲנִינָא אָמַר: כָּל שֶׁדַּעַת רַבּוֹתָיו נוֹחָה הֵימֶנּוּ. (קהלת יב) "וְסָבְבוּ בַשּׁוּק הַסּוֹפְדִים". בְּנֵי גְּלִילָאָה אַמְרֵי: עֲשֵׂה דְּבָרִים לִפְנֵי מִטָּתְךָ. בְּנֵי יְהוּדָה אַמְרֵי: עֲשֵׂה דְּבָרִים לְאַחַר מִטָּתְךָ. וְלָא פְּלִיגֵי, מַר כִּי אַתְרֵיהּ, וּמַר כִּי אַתְרֵיהּ.
תְּנָן הָתָם, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: שׁוּב יוֹם אֶחָד לִפְנֵי מִיתָתְךָ. שָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו אֶת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: וְכִי אָדָם יוֹדֵע אֵיזֶה יוֹם יָמוּת? אָמַר לָהֶם: וְכָל־שֶׁכֵּן! יָּשׁוּב הַיּוֹם, שֶׁמָּא יָמוּת לְמָחָר, וְנִמְצָא כָּל יָמָיו בִּתְשׁוּבָה. וְאַף שְׁלֹמֹה אָמַר בְּחָכְמָתוֹ: (קהלת ט) "בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים, וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר". אָמַר רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁזִּמֵּן אֶת עֲבָדָיו לִסְעוּדָה, וְלֹא קָבַע לָהֶם זְמָן. פִּקְחִים שֶׁבָּהֶם קִשְּׁטוּ אֶת עַצְמָן, וְיָשְׁבוּ עַל פֶּתַח בֵּית הַמֶּלֶךְ. אָמְרוּ: כְּלוּם חָסֵר לְבֵית הַמֶּלֶךְ? טִפְּשִׁין שֶׁבָּהֶם הָלְכוּ לִמְלַאכְתָּן. אָמְרוּ: כְּלוּם יֵשׁ סְעוּדָה בְּלֹא טֹרַח? פִּתְאוֹם בִּקֵּשׁ הַמֶּלֶךְ אֶת עֲבָדָיו, פִּקְחִים שֶׁבָּהֶם נִכְנְסוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ כְּשֶׁהֵן מְקֻשָּׁטִים, וְהַטִּפְּשִׁין שֶׁבָּהֶן נִכְנְסוּ לְפָנָיו כְּשֶׁהֵן מְלֻכְלָכִין. שָׂמַח הַמֶּלֶךְ לִקְרַאת פִּקְחִין, וְכָעַס לִקְרַאת טִפְּשִׁים. אָמַר: הַלָּלוּ, שֶׁקִּשְּׁטוּ אֶת עַצְמָן לַסְּעוּדָה, יֵשְׁבוּ וְיֹאכְלוּ וְיִשְׁתּוּ. הַלָּלוּ, שֶׁלֹּא קִשְּׁטוּ אֶת עַצְמָן לַסְּעוּדָה, יַעַמְדוּ וְיִרְאוּ. חֲתָנוֹ שֶׁל רַבִּי מֵאִיר הָיָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: וְהַלְוַאי שֶׁיִּהְיוּ הַלָּלוּ עוֹמְדִין וְנִרְאִין כִּמְשַׁמְּשִׁין. אֶלָּא, אֵלּוּ וָאֵלּוּ יוֹשְׁבִין, הַלָּלוּ אוֹכְלִין, וְהַלָּלוּ רְעֵבִים. הַלָּלוּ שׁוֹתִים, וְהַלָּלוּ צְמֵאִים. שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיה סה) "כֹּה אָמַר ה': הִנֵּה עֲבָדַי יֹאכֵלוּ, וְאַתֶּם תִּרְעָבוּ, הִנֵּה עֲבָדַי יִשְׁתּוּ, וְאַתֶּם תִּצְמָאוּ. וְגוֹ' הִנֵּה עֲבָדַי יָרֹנּוּ מִטּוֹב לֵב, וְאַתֶּם תִּצְעֲקוּ מִכְּאֵב לֵב". דָּבָר אַחֵר: "בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים", אֵלּוּ צִיצִית. וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר", אֵלּוּ תְּפִלִּין.
גנזי המלך
דף קמח
לאו בדינא גרבתיך – ראב"ע היה שקול ככל חכמי ישראל (אבות פ"ב דברי אבא שאול) ואעפ"כ הפסיד לעצמו במה שלא בא לבית המדרש (שבת קמז:). וכאן ממשיכה הסוגיא לבאר שת"ח גדול חייב לבוא לביהמד"ר לא רק למען עצמו אלא גם למען תועלתם של השומעים
דף קמט
כתב שתחת הצורה – נפסק בשו"ע או"ח שז סעיף ט"ז
כל שחברו נענש על ידו – [אע"פ שגם הקב"ה הוא המביא עונש, אבל כוונתו לטובה. מה שאין כן האדם הגורם להעניש לזולת כוונתו היא לרעה (עיין הערת הנצי"ב, "העמק דבר" לבראשית כז, ט. הרחב דבר ד"ה הנה אמרו ברבה שנענש יעקב)] – אגדות א' 79
כל שחברו נענש על ידו – [אם מחל לחברו, רק שה' תבע ביקריה, כן יכנס למחיצת ה'] – ר"י חגיז, שו"ת הלכות קטנות ק"ס. [עפ"ז תירץ ר"מ לייטר ("בשולי גליוני") הרבה סוגיות בש"ס דחזינן שנענשו אחרים מחמת קפידא של חז"ל. חז"ל מחלו אח"כ אבל ה' העניש בכל זאת]
כל שחברו נענש על ידו – [צ"ע מן "יהב ביה עיניה ונעשה גל של עצמות" ועונה שעשה בתנאי שה' מסכים לכך] – פתח עינים
כל שחברו נענש על ידו – צדקת הצדיק, קעה
מי ולך ויפתה את אחאב? – אמת ליעקב
שבתה מדהבה – [זהו ההבדל בין מלכות שלימה (וטובה) למלכות בלתי קדושה, והיא תמיד דורשת לקבל כסף] – אגדות א' 79
בשעה שבקש אותו רשע לעשות לאותו צדיק כך –
בשעה שירד אותו רשע לגיהנם – אגדות א' 79
רדה והשכבה את ערלים (יחזקאל לב, יט) – [צ"ע כי פסוק זה נאמר לענין מצרים, ולא לענין בבל כמו שהגמרא דורש? והיישוב לזה] – מהרש"א
דף קנ
מדוד והבא – [כי הדרך הוא למנות מספר המעות. אבל החומד הון אינו מבקש במנין כי זה טורח לספור, אלא מודד במדה גסה] – מהרש"א
רכב על ארי זכר – [ארי מורה על כוחות הימין, ונחש על שמאל (של סט"א)] – אגדות א' 80
וקשר תנין בראשו – נבוכדנצר נחשב לאריה כי כך מזלו, ולכן נחרב הבית בחודש אב. ותנין הוא נחש, רמז לנחש הקדמוני וכחו של עשו בחורבן הבית השני] – מהרש"א
רכב על ארי זכר וקשר תנין בראשו – [לא שעשה כך בפועל אלא מחנותיו הלכו כשלפניהם דגל מורם, ועל הדגל ציור של נבוכדנצר הרוכב על אריה וכו' כסמל ששלט בגיבורים של האומות] – כבוד חכמים, מובא ב"לקוטי בתר לקוטי"
על תינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות – וכן הוא בקידושין (כט.) ללמדו אומנות, ובב"מ (ל:) והודעת להם, זה בית חייהם, עיי"ש רש"י
מעשה בחסיד שנפרצה בשדהו – של"ה דף קלה: (שבת, תורה אור)
מעשה בחסיד שנפרצה בשדהו, ונעשה לו נס ועלתה צלף – [צ"ע הרי אין נהנים ממעשה נסים? והישוב לזה] – בן יהוידע
מעשה בחסיד שנפרצה בשדהו – מאור ישראל
דף קנא ע"ב
ותשבר כד על המבוע – [לפעמים נשבר הכד מרוב שימוחש בו, כך מיעיו של אדם נשחקים כעבור שנים רבות] – אגדות א' 80
ותשבר כד על המבוע – תורה תמימה, קהלת יב, ו (ס"ק נט)
ונרוץ הגלגל אל הבור – [("גלגל" לשון "גלל") וכאן רמז לפרש (צואה) של האדם, הנופל בבור (כפי בית כסא שבימיהם), כלומר חוסר כבוד גוף האדם שעסק בריבוי אכילה ושתיה] – אגדות א' 80
"וזריתי פרש על פניכם, פרש חגיכם" (מלאכי ב, ג) אלו בני אדם שמניחים דברי תורה ועושים כל ימיהם כחגים – [דרשו לשון "פרש" שפורשים מלימודם] – מהרש"א (אמר המלקט: וזה במיוחד מפני שהזכיר מלת "פרש" פעמיים, והיה יכול לכתוב "וזריתי פרש חגיכם על פניכם")
אחרי ג' ימים – [בביטול הגוף, בטל כבודו של זה שעסק בפיטום גופו] – אגדות א' 80
אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה –
כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצוות –
מת אדם נעשה חפשי מהמצות – אגדות א' 11
מת אדם נעשה חפשי מהמצות – [למה מלת "מתים" בלשון רבים, ו"חפשי" בלשון יחיד] – פתח עינים (על שבת ל ע"א)
מת אדם נעשה חפשי מהמצות – גר"א, אסתר א, א
צריך לשומרו מן העכברים – נתיב א' 163 (גמ"ח, ה); דרך חיים 144 (פ"ג', חביב אדם); אגדות א' 80
צריך לשומרו מן העכברים – תורה תמימה בראשית ט, ב (ס"ק א)
חיה שולטת – דרך חיים 122 (פ"ג, הניעור בלילה)
חיה שולטת – תורת חיים על סנהדרין לח:
חיה שולטת – משך חכמה (ויקרא כו, כא)
אבי תרי לא נפיל – [צ"ע אם לא נסתלקה מהאדם צלם אלהים, מדוע על יחיד החיה כן תוקפת?] – בניה (סוף ד"ה א"ר פפא וכו' בשם בנו ר' יעקב)
אבי תרי לא נפיל – אמת ליעקב
כל זמן שאדם חי אימתו מוטלת על הבריות – [כל עוד יש עליו צלם אלהים, שמעשיו כראוי] – אגדות א' 80
ומוראכם וחתכם יהיה, כל זמן שאדם חי אימתו מוטלת על הבריות – [דרשו מלת "וחתכם" כמו "וחיתכם" (חיים)] – מהרש"א
אין חיה שולטת באדם עד שנדמה לו כבהמה שנאמר "אדם ביקר בל ילין, נמשל כבהמות נדמו" – [כפל המלים "נמשל נדמו", "נמשל" לשון ממשלה, כי "נדמה" לה כבהמה כי צלם אלהים פרח ממנו] – מהרש"א
אסור לישון בבית יחידי, וכל הישן בבית יחידי אחזתו לילית – [בירושלמי, שבת פ"ב ה"ו הגירסא: "בג' מקומות השטן מצוי לקטרג, והישן בבית אפל לעצמו". וכתב שם "פני משה": "אפל. אבל אם יש שם נר, אין קטרוג"] – יפה עינים
אסור לישון בבית יחידי, וכל הישן בבית יחידי אחזתו לילית – [כי השינה א' מששים למיתה] – אגדות א' 81
אסור לישון בבית יחידי – [ובית היינו חדר] – משנה ברורה, סוף סי' רלט. ושם ב"שער הציון" כתב שאם יש עוד אנשים בבית, לא תהיה הדלת לחדר נעול. וכתב: "והעולם נוהגים להקל בזה".
וכל הישן בבית יחידי אחזתו לילית – [אפשר כוונתם שיבואו לו מחשבות אסורות] – נ"ל המלקט
ישן בבית יחידי – אגדות א' 80
ישן בבית יחידי – שדי חמד (מערכת ש' כלל צ"ה) כותב כי טועים הם האומרים בשם הגר"א שפירושו "בית יחידי": "המרוחק מן שאר הבתים" ולדעתם חדר מבודד תוך בית מגורים מותר. אבל באמת חיד"א ("עבודת הקודש", צפורן שמיר, ז ס"ק קז) כתב "בית דמייחדא משאר בתי (מקורו בזהר ח"ג מה.) וע"ע שו"ת דובב מישרים סי' ע"ט
ישן בבית יחידי – מאור ישראל
עשה עד שאתה מוצא ומצוי לך ועודך בידך – [ביאור ג' הביטויים] – אגדות א' 81
עשה עד שאתה מוצא וכו' – [כל עוד שיש עניים, כי בימות המשיח "לא יהיה בך אביון". "ובידך לעשות" בטרם יבואו ימי הזיקנה וכבר אין ביכולתך] – מהרש"א
אין לי בהם חפץ, אלו ימי המשיח – [האדם יהיה בשלימות, בלי חסרון (ובלי נסיון וממילא אין לו שכר על מעשיו)] – אגדות א' 81
אין בין עוה"ז לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות – פרי צדיק (ח"א שבת 4)
אין בין העוה"ז לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד – [אין כוונתו בלבד שיסולק שיעבוד מלכיות מישראל, אלא יותר מזה שכל המלכיות יהיו משועבדים לישראל] – ר"י אברבנאל, ישועות מלכו, עיון השני, פרק ז ד"ה ואמנם אמרו אלא שיעבוד מלכויות
אין בין עוה"ז לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות – עיין פירושים בברכות לד ע"ב
לעולם יבקש אדם רחמים על מדה זו, שאם הוא לא בא בא בנו, ואם בנו לא בא בא בן בנו –
גלגל שחוזר בעולם – [חז"ל דברו כדי להתגבר על יצה"ר, אבל טוב לתת לשם שמים ולא כדי להנצל מעונש] – ר"מ אלשיך (דברים טו, י)
גלגל שחוזר בעולם – [ביאור לשון "גלגל"] – אגדות א' 81; נתיב ב' 227 (עושר, ב)
גלגל שחוזר בעולם – כלי יקר (דברים טו, י)
האי צורבא מרבנן לא מיעני; אהדורי אפיתחא לא מיהדר – [כי החסרון הוא רק לחומרי ולא לבעל תורה שהוא השכלי] – אגדות א' 82
אם איתא דמיעני, אהדורי אפיתחא לא מיהדר – [או מפני שמסתגל להיות מסתפק במועט שיש לו; או שה' מזמין לו אוהדים המספקיו לו צרכיו הבסיסיים] – מהרש"א
מילט קא לייטת לי – [ענין הלשון הכפולה] – יערות דבש (ח"א עמ' ר, דרש י')
כל המרחם – [כי דבק במדת האחדות (ספירת תפארת)] – אגדות א' 82
עד שלא תחשך השמש והאור, זו הפדחת והחוטם –
והירח זו נשמה –
מאור עיניו של האדם, שהולך אחר הבכי –
שכיבא ליה ברתא, לא הוה קא בכי עלה – [עיין מו"נ ח"ג סוף פמ"א המבאר כי אבלות היא בדיעבד, לשם הפגת סערת רגשות הנפש בלבד]
שש דמעות הן, ג' יפות, ג' רעות –
דף קנב
ביום שיזועו שומרי הבית, אלו הכסלים והצלעות –
והתעותו אנשי החיל, אלו שוקים –
ובטלו הטוחנות, אלו שיניים –
וחשכו הרואות בארובות, אלו עיניים –
טור תלג, סחרנוהי גלידין, כלבוהי לא נבחין, טחנוהי לאטוחנין – [ביאור כיצד קלקול פעולת אברים הללו מפריעים למהלך ויכוח בינו לבין אחרים] – בן יהוידע
טחנוהי לא טוחנין – [רש"י פירש: שיניים (כדלעיל "והטוחנות, אלו שיניים") אבל מהרש"א פירש "קורקבן" כדלקמן "בשפל קול הטחנה"]
אדלא אבידנא, בחישנא – [אחרי מה שלא אבד ממני אני מפשפש. מרוב זיקנה אני הולך שחוח ומנענע, ונראה כמי שמבקש דבר הנאבד לו] – רש"י
אדלא אבידנא, בחישנא – [אדם זקן מחפש בביתו אחרי דברים שאינו יודע היכן שם אותם, ובאמת לא נאבדו כי הם נמצאים בביתו] – איי הים
ינקותא כלילא דוורדא, סבותא כלילא דחילפא – [ורד אינו מתקיים, אבל קוץ נשאר קוץ] – מהרש"א
דוק בככי ותשכח בניגרי – [מדובר עד גיל מ'] – מהרש"א
עד מ' שנין מיכלי מעלי – דרכי נועם דף ע
עד מ' מיכלי מעלי, מכאן ואילך משתי מעלי – [אכילה היא לימוד נגלה, ומשתה היא לימוד אגדות וסתרי תורה] – גר"א על ישעיה (ב, ד) משלי (כ,כט) (כד, ל)
עד מ' מיכלי מעלי, מכאן ואילך משתי מעלי – [עיין לעיל דברי הגר"א. ויש מכאן סמך לדברי הש"ך (שו"ע יו"ד סי' רמו סוף ס"ק ו') שאין ללמוד קבלה לפני גיל מ' שנה. "בן ארבעים לבינה"] – אורח ישרים, מובא ב"לקוטי בתר לקוטי" (אמר המלקט: אבל רמ"ק כתב שאפשר ללמוד מגיל עשרים ומעלה, אם הוא נשוי אשה)
שרי שקיך ועייל לחמא, עד מ' מיכלי מעלי – [אין הכוונה לחם בלבד, אלא כל מיני מאכל, כמפורש בשמו"א כ, כז; דניאל ה, א] – בניהו ד"ה שרי שקיך
מהכא לקרחינאה – בניה
חזייה דלא סיים מסאניה – מאור ישראל
דעל סוס, מלך – [כי הרוכב על הסוס מתגאה ומתנשא] – גבורות השם 188 (מז); [שהוא מנושא מן הארץ לגמרי] – דרשה על תשובה 82; גור אריה, בראשית מט, יא
דעל סוס, מלך – גר"א (ישעיה ב, ח)
ודמנעלי בריגלוהי בר איניש –
הדרת פנים: זקן; שמחת לב: אשה; נחלת ה': בנים –
סלעים נעשו גבוהים, קרובים נעשו רחוקים, משתים נעשה שלוש –
משים שלום בביתי בטל – גליון ר"י עמדין
וסגרו דלתים בשוק, אלו נקביו של אדם –
בשפל קול הטחנה, בשביל קורקבן –
ויקום לקול הציפור –
וישחו כל בנות השיר –
ברזילי הגלעדי –
אזניהם של זקנים מתכבדות –
ההיא אמתא דהויא בי רבי בת תשעים ותרתין שנין והות טעמה קדרה –
ברזילי שטוף בזימה היה –
זקני ת"ח כל זמן שמזקינים חכמה נתוספת בהם – [כאשר כוחות החומרים פוחתים, מתגבר כח השכלי] – אגדות א' 82
זקני ת"ח – דברי שאול
זקני ת"ח – חכמה ומוסר (רש"ז) א, קסו
זקני עם הארץ כל זמן שמזקינין טפשות נתוספת בהן –
אפילו גבשושית קטנה דומה עליו כהרי הרים –
ותפר האביונה, זו חמדה –
(רב) כי מטא להאי קרא נגיד ואתנח – גליון ר"י עמדין
(רב) כי מטא להאי קרא נגיד ואתנח – [הצטער שאינו יכול לקיים פריה ורביה כדין "בערב אל תנח ידך" (יבמות סב ע"ב)] – עיון יעקב
(רב) כי מטא להאי קרא נגיד ואתנח – צדקת הצדיק, מז
(רב) כי מטא להאי קרא נגיד ואתנח – [בגלל האי מצוה דאזיל מיניה (ע"פ סנהדרין יט ע"ב) איהי ומעלותיה. ראה כתובות (סב ע"ב) "אלמלי יהודה קיים לא ביטל עונתיה". ושם מדובר בצדיק גמור, ועמוד אש הולך לפניו] – מו"ר ר"ש דביר (תוספת המלקט: על קדושת הזיווג לעורר מדות של ספירות מעלה, עיין ספר של"ה השלם (מהד' מכון יד רמה, שנת תשנ"ז), ח"א עמ' שעג-שעד, שער האותיות, ק' קדושת הזיווג, פסקאות ת-תד) ועל זה הצטער רב)
(רב) כי מטא להאי קרא נגיד ואתנח – [זהו רב כהנא עליו אמרו "עאל גנא תותיה פורייה דרב. שמעיה דשח ושחק" (ברכות סב.) וע"י גניחה זו הבין רב כהנא את סיבת התנהגותו אז, למען לעורר יכולתו. ויש לציין שזהו רב כהנא ששאל נשי רבותיו (נדה יב:)] – הרב אליהו דורדק
כי הוא אמר ויהי – [כיצד דרשה זו נרמזת במלת "אמר"] – אגדות א' 82
"כי הוא אמר ויהי", זו אשה. "הוא צוה ויעמוד" (תהלים לג, ט), אלו בנים – [כי יש ב' טעמים במצות עונה. [א'] כדי למלאות תשוקתה כמ"ש (בראשית ג, טז) "ואל אישך תשוקתך" (תוספת המלקט: כדכתיב חיוב הבעל לאשתו "ועונתה לא יגרע", שמות כא, י). [ב'] כדי לקיים מצות פריה ורביה כמ"ש הטור (סי' רמ) בשם הראב"ד. ובזה יבואר הפסוק: "הוא אמר ויהי" גזירת מלך היא שהאיש יתאוה לאשתו, כדי שע"י זה יספק תשוקתה. והמשך הפסוק: "הוא צוה ויעמוד" לענין הבנים] – מהרש"א
כי הוא אמר ויהי – [הקב"ה שולח מלאך הממונה על התאוה, ועי"ז נקבע ע"י הקב"ה מי יזריע תחילה, ואם יהיה ולד זכר או נקבה] – בניהו
חמת מלא צואה, ופיה מלא דם – ["חמת" לענין הגוף, ו"דם" לענין הנפש] – אגדות א' 82
כל צדיק וצדיק נותנים לו מדור לפי כבודו – [לשון "מדור" כי יש לו דבקות בהקב"ה הנקרא "מקומו של עולם", מה שאין כן בעולם החומרי] – אגדות א' 83
דברים שאדם עושה בילדותו, משחירים פניו לעת זקנתו – [שחור הוא היפך האור, ומורה על העדר] – אגדות א' 83
קשה רמה למת כמחט בבשר החי – [המת העני מה חושש ומה איכפת ליה] – הלכות הרי"ץ גיאות, עמ' מד [מתקופת הרי"ף, הובא ב"ארץ ישראל בספרות התשובות", הרב ישראל שציפאנסקי, הוצ' מוסד הרב קוק, ח"א עמ' עה
כמחט בבשר החי – [מותר לשים סיד על המת, כי אין כאן בזיון ואין כאן צער, שאין בשר המת מרגיש] – שו"ת רדב"ז, ח"א סי' תפד
כמחט בבשר החי – [לא מדובר בגופו ממש של הנפטר, אלא בצער הנשמה] – אגדות א' 3, 83
כמחט בבשר החי – מהרש"א על שבת קנב ע"א ד"ה מתאבלת
כמחט בבשר החי – שו"ת חתם סופר, ליקוטים, ל"ו
כמחט בבשר החי – מאור ישראל
אך בשרו עליו יכאב (ונפשו עליו תאבל) (איוב יד, כב) – [על מה היא מתאבלת] – מהרש"א
מת שאין לו מנחמים – [הניחומים הם גם למת עצמו (עיין רמב"ם, הלכות אבלות פי"ד ה"ז), ומספר עשרה שייך לעולם הנבדל] – אגדות א' 83
מת שאין לו מנחמים – [הניחומים הם לנשמתו של המת, כדלעיל "ונפשו עליו תאבל"] – מהרש"א
דף קנב ע"ב
עד שיסתם הגולל – אגדות א' 83
קפלום והניחום בקופסא – [ביאור הנמשל] – מהרש"א
ינתנו כלים לכביסה, נמסרים לדומה – ["כביסה" כינוי לגיהנם, עבור הרשעים] – אגדות א' 83
על גופם של צדיקים אומר "יבוא שלום ינוחו על משכבותם" וכו' על גופן של רשעים הוא אומר "אין שלום אמר ה' לרשעים" – [ביאור הענין] – מהרש"א על כתובות קד ע"א, סוף ד"ה ההוא יומא דנח נפשיה דרבי
נשמתן של צדיקים – [הצדיקים עדיפים מהמלאכים] – אגדות א' 84
נשמתן של צדיקים תחת כסא הכבוד – עיקרים ד, לג
נשמתן של צדיקים תחת כסא הכבוד – אגדות א' 84; דרשה על התורה 13; תפארת ישראל, 73 (כד)
נפש אויביך יקלענה – [דבר שבאמצע הוא המשובח. אבל מקלעים את נפש הרשע מקצה אחד לקצה הנגדיי] – אגדות א' 84
נפש אויביך יקלענה – [כאן נרמז סוד הגלגול] – מהרש"א
אלו ואלו לדומה נמסרים – [כי אין אצל המתים דיבור, פרט לצדיקים הממשיכים בחיים] – אגדות א' 85
עתידים צדיקים דהוו עפרא – [כך מוכרח להיות לפני הויה חדשה] – אגדות א' 85
הנהו קפולאי – [כל הענין אירע לנפש, ולא במוחש הגשמי] – אגדות א' 85-86
הנהו קפולאי וכו' – [צ"ע מדוע לא אמר לו מיד "כי עפר אתה ואל עפר תשוב"?] – מהרש"א
דאקרייך קהלת לא אקרייך משלי – [כי ספר משלי הוא יותר עיקר מן קהלת] – מהרש"א
קנאה בלבו, עצמותיו נרקבים – [מפני שהוא חסר, לכן מקנא במה שיש לאחר] – אגדות א' 85; [כי זו מדת ההעדר, שאינו רוצה בטובת חברו. לכן אפילו עצמותיו שהם קשים, נרקבים] – נתיב ב' 211
קנאה בלבו, עצמותיו נרקבים – אור החיים (בראשית ג, יט)
קנאה בלבו, עצמותיו נרקבים – נודע ביהודה, אהבת ציון (ה'); שיבת ציון ס"ג
דאפילו נביאי לא קרית – [כי ספרי נביאים הם חשובים יותר מספרי כתובים, שנאמרו רק ברוח הקודש] – מהרש"א
בפתחי את קברותיכם – [כי בהיות המת בקבר אינו נמצא בפועל. והשי"ת הוא המביא קיום] – אגדות א' 86
שעה לפני תחיית המתים – [כי כל זמן שיש הויה ראשונה, אין לחדש הויה נוספת] – אגדות א' 86; [כי התחייה באה דוקא מן העפר, מדת פשיטות וענוה] – נתיב ב' 7 (ענוה, ג)
שעה לפני תחיית המתים – [הטעם לזה כדי שגם אז תהיה בריאה יש מאין] – מהרש"א
כל י"ב חודש גופו קיים ונשמתו עולה ויורדת – עיקרים ד, לב
נשמתן של צדיקים תחת כסא הכבוד – תפארת ישראל 73 (כד)
["כל הנשמות (של ישראל) גזורות מתחת כסא הכבוד" (זהר ח"ג דף כט ע"ב) – רמ"ק, אור יקר, חלק שביעי, דף קלד]
דף קנג
מהספדו של אדם ניכר – [כי אין בוכים עליו, סימן שלא היה ראוי לכבוד] – אגדות א' 87
מהספדו של אדם ניכר – [כי אם משבחים אותו בחייו, אפשר שיש בזה חנופה, או מפני שיראים ממנו] – מהרש"א
מהספדו של אדם ניכר – דרשות הנצי"ב, כ"ג
אחים בהספידא – של"ה דף רט (הספד חורבן בית המקדש)
אחים בהספידא – הנצי"ב ויקרא י, ו הרח"ד
אחים בהספידא – אמת ליעקב
איזהו בן עולם הבא? וכו' ואזניך תשמענה דבר מאחריך – [כי בחייו לפעמים לא אמרו שבחו מחמת קנאה בו, או שהגזימו בשבחו מחמת אהבתו. אבל כשמת מתגלה האמת] – אגדות א' 87
איזהו בן עולם הבא? וכו' ואזניך תשמענה דבר מאחריך – [רב סבור כי יש למדוד מעלת האדם לפי מה שמקובל אצל הבריות. כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו (אבות, ג). אבל ר' חנינא סבור "כל שדעת רבותיו נוחה הימנו", כי רק הם היודעים מה הוא חסרון אמתי, ויוכלו למדוד מעשיו של האדם לפי בדיקה תורנית הלכתית ומוסרית] – נ"ל המלקט
בני גלילא אמרי עשה דברים לפני מטתך וכו' בני יהודה אמרי עשה דברים לאחר מטתך – ["לפני מטתך" כלומר תעשה בשביל תועלת עולם הזה, לפני שישימו אותו ב"מטתך" כלומר ארון המתים. הרמב"ם (הקדמתו למשניות, לפרק חלק) התיר ללמד לקטנים ולפחותי הדעת לעשות מצוות לשם קבלת שכר בעולם הזה. וזהו לפני מטתך. וידענו שנחשבו הגלילים לפחותי ערך (עירובין נג:, "גלילי שוטה" וכן שם לפני זה "דלא דייקי לישנא"). אבל בני יהודה שהיו מעולים יותר (שם) חינכו לעשות המצוות בעבור מעמדך בעולם האמת, אחרי מטתך] – איי הים
בני גלילא אמרי עשה דברים לפני מטתך וכו' בני יהודה אמרי עשה דברים לאחר מטתך – [יש ב' שיטות בחלוקת כספים לעניים. יש הנותן בחייו ("לפני מטתך"); ויש המצוה בצוואה שיתנו לאחר מיתתו ("אחר מטתך"). ויש לכל אחד מאלו מעלה וחסרון. הנותן בחיים בטוח שיחולק הכסף לעניים הגונים, כפי שהוא עצמו בודק ומשגיח. אבל יש חסרון שהוא מתגאה במצוותו. אבל במקום שאין עניים מרודים נמצאים והוא שומר כספו ונותן לאחר מיתה, אין בו חטא גאוה (המקלקל למצוותו) אבל יש חסרון מי יודע אם תקוים המצוה בשלימות? וההבדל הוא שבגליל היו הרבה עניים מצויים ובמצב קשה, ואין להשהות את המצוה. מה שאין כן ביהודה, היו עניים אבל לא במצוקה נוראה] – ילקוט יהושע (והסיפא של הנ"ל היא הוספה שלי), מובא ב"לקוטי בתר לקוטי" (ובספרו "לקוטי בתר לקוטי" על חמש מגילות, עמ' ר"ו, כתב "כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה; כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה" (קוהלת ט, י) כלומר תחלק צדקה לעניים בעודך בחיים. כי אם תסמוך על היורשים, תתרושש מהמעשים. כי אין להם "חשבון ולא דעת ולא חכמה לחלק הכספים ההם לאנשים הגונים, וגם אפשר שיקחו חלק מהכסף ירושה לעצמם בכל מיני אמתלאות ותירוצים. ואתה בהיותך ב"שאול" (הקבר) לא תוכל למחות בידם).
שוב יום א' לפני מיתתך – [כי עיקר התשובה הוא סמוך למיתת האדם, ובזה שב ממש אל ה'] – נתיב ב' 151 (תשובה, ב); דרך חיים 97 (פ"ב, שוב יום לפני מיתתך)
שוב יום א' לפני מיתתך – עמק יהושע (הליר) ח"ב סוף ח'
בכל עת יהיו בגדיך לבנים – [מה הענין המיוחד בב' מצוות אלו, ציצית ותפילין?] – נתיב א' 123 (עבודה, טו); [לבנים, משל לנקיון מהחטא, ושמן כינוי למעשה הטוב] – אגדות א' 87; מהר"ל, דרוש שבת הגדול 211
בכל עת יהיו בגדיך לבנים – [בגדים הם נמשל למדות האדם] – מהרש"א
בכל עת יהיו בגדיך לבנים – פרי צדיק (תולדות, 89 ט')
אלו ציצית – [ציצית שגוף האדם יהא דבק בה'; תפילין שיהא מוחו ונשמתו דבוקים בה'] – אגדות א' 88
הללו יושבין ומשמשים בסעודה – אגדות א' 87
אותו היום גדשו סאה, מחקו סאה – [ביאור ב' הדיעות] – אגדות א' 88. עיין אבות דר"נ (פרק א, ס"ק ז) "אל יוסיף אדם על דברים ששמע. טוב עשרה טפחים ועומד ממאה אמה ונופל" ועיי"ש הערת הגר"א ס"ק ל'
בן יהוידע
{בשעה שביקש אותו רשע לעשות לאותו צדיק כך, נמשכה ערלתו ס' אמה והיתה מחזרת על כל המסיבה. (קמ"ט)}
על דרך שמוש המקרא "בעלונו זדים" וכיצ"ב, יכנו חז"ל לשליטה ולרודנות למשילה ולכבוש, בלשון בעילה. וכשהשליטה והכבוש אינם מכוונים להביא כל תועלת שהיא לנכבשים להנהגתם והגנתם, אלא להנאת הכובש בלבד, ולסיפוק יצרו ותאותו, וגסות רוחו. להתרברבות, יכנוה חז"ל בבעילת זכור אשר אין לו כל הנאה, ואך מושפל ומגונה תחת המתעלל בו. (וגם לפי הכלל כל מה שאתה יכול לתלות ברשע, תלה, כי גוים חשודים בכך, לפיכך תלו ויחסו לו חז"ל גנות זו). שכשביקש לכבוש ולמשול גם על יהודה החלשה ושם עין לרדות במלכה הקטן, נתברר ונתגלה לכל קלונו, דהיינו כוונותיו הרעות, והיינו נמשכה ערלתו, שנתברר לכל, מגמת ומטרת הכבוש וההתפשטות שלו, שהיא למשול ולרדות לצורך ספוק תאות יצרי הנאה אישי שלו, (לא משום צרכי הממלכה) שיש בזה אך השפלה, ניצול, והתעללות בנכבשים, ולא תועלתם והנאתם כלל. ובגלל עריצותו, נטו תמיד מלכי יהודה וזקיניו למרות אזהרת הנביאים לעצור בעד התפשטות שלטון העם הפראי והעריץ, ע"י כריתת בריתות עם מצרים. ולפי"ז נוכל להבין דרשתם (שבנדרים ס"ה) על צדקיה שבמלך נבוכדנצר מרד, "מאי מרדותיה? אשכחיה לנבוכדנצר דאכיל ארנבתא חיה, א"ל אישבע לי דלא מגלית, לסוף אתשיל שבועתיה וגלי וכו' איתי סנהדרין" וכו' שעל פי מה שאמרו שתרגמו לינאי "ואת הארנבת" צעירת הרגלים, כי שם אשתו היה ארנבתא, נמצא שארנבתא; היא כנוי לישות מצרית. ולפ"ז נוכל להבין שנבוכדנצר בעת שהביא לצדקיה בברית, גילה לפניו את סוד לבו וכוונתיו הפוליטיות ורמז לו כוונות הכבוש שלו למצרים, והשביעוהו לבל לגלות, אולם הוא חשש גם לעצמו כשהרגיש בכוונותיו כלפיו, וגילה קלונו לכל, ומאז החלו העמים ליועץ, היאך לפרוק עולו. וכשמת, נחו כולם משלטונו ורדונו העריץ, עד שלבסוף הצליחו פרס ומדי להפילו.
{ורבו יתירא הוספת לי, מלמד שרכב על ארי וקשר תנין לראשו לקיים "וגם את חית השדה נתתי לו לעבדו". (קנ"י)}
נראה שהכוונה, על סמלי דגלו ומטבעותיו שהיה מצויר בהן, כרוכב על ארי, ונחש קשור בראשו, לסמל תוקף ממשלתו גם על העמים הגבורים כאריות, לאמר, שאף בהם רדה וגבר למשול עליהם, ולא חת מפני כל.
{אמר ר' חנינא אסור לישון בבית יחידי שכל הישן בבית יחידי אוחזתו לילית. (קנא:)}
דברי ר' חנינא הם לצדדים, ואמורים באופן סתמי וכולל, מתוך חשש פגיעה בבודדים ע"י פושעי לילה או מחמת חשש ואנשים מפוחדים חלושי הדמיון העלולים ליפגע נפשית ולבא לידי חולי בהלה פחד וחרדה עקב שינתם בבדידות, שגורמים הרהורי דכאון לב ומחלות נפשיות מתוך פחד ודמיון. או כפי שפי' המאירי; "שמביא עצמו לידי נסיון של פחד שמתבהל מכל קול פחדים וחששות מליסטים וגנבים, שכל זה יכונה, שדין ולילין, ע"ש שפעולתם בלילה וכל שכן אם יחלה פתאום ואין מושיע לו וינזק או ימות בבדידותו". אבל בלאו הכי וכשאין כל חשש, לאו מידי. ועל כן הרמב"ם ושו"ע לא פסקו לאיסור זה ולא הזכירוהו.
{ויאמר הרוח אנכי אפתנו, אר"י זה רוח של נבות. ומאי "צא ועשה כן"? א"ר צא ממחיצתי (של הקב"ה) (קמ"ט:)}
כלומר, אותה רוח שטות וגסות רוח שגרמה לאחאב לבא ולהגיע למעשי נבות ולחמוד אחוזתו, אותה רוח גאוה וגסות רוח, היא שהסיתתו לעלות וליפול. ומדות כאלו, אף שנשמע בהם שליחות אינם מאיתו יתברך אלא משולחות ומוצאות מלפניו. כי בעלי מידות מושחתות כאלה אינם יכולים לעמוד במחיצתו של הקב"ה.
{א"ר יצחק קשה רמה למת כמחט בבשר החי, א"ר חסדא נפשו של אדם מתאבלת עליו כל שבעה שנ' ונפשו עליו תאבל (קנ"ד)}
בעל עץ יוסף הביא את דברי מדרש שמואל שאמר וז"ל: לא שדעתו שהמת מרגיש, אלא שכל מי שדעתו נקייה, יש לו להצטער בחייו על ניוולו במותו ושישתדל למעט אותו ניוול, ויחשוב וירגיש מעתה את הרמה שתנשכנו במותו כמו שמרגיש את המחט בבשרו החי וימעט בניוולו ולא ירבה בשר. כי מרבה בשר מרבה רמה. עכ"ל. והוא הדין לענין "נפשו מתאבלת", שיהיה בהרגשה איך כל נפש תאבל ותשום עליו ז' ימים, בפרט נפשו שלו עצמו, כמה ראוי לה להיות עגומה על גופו כישמות וילך ויפסד.
{אמר ההוא מין, אמריתו נשמתן של צדיקים תחת כסא הכבוד, אובא טמיא היכי אסקיה לשמואל בנגידא? א"ל התם בתוך י"ב חדש. דתניא כל י"ב חדש גופו קיים ונשמתו עולה ויורדת. לאחר י"ב, הגוף בטל ונשמתו עולה ואינה יורדת. (קנ"ד)}
דברי חז"ל אלו, מעוררים מחשבה על מהות הנשמה, שהשכל הנקנה, שבו שייך השארות הנפש, לכאורה אין לו קשר עם הגוף, ועכ"פ פשט דבריהם אלו הוא, שהגוף שהיה משכנה של הנשמה, כל י"ב חדש שתאיו מתפרקין, אותה נשמה שהיתה קשורה בו, עולה ויורדת, כמי שאומרת ראוי הוא הגוף שיחיה באופן טבעי, כי על דרך הנס אנו מאמינים בתחיית המתים עכ"פ.
{והאמר רב לשב"ש אחים לי בהספדי דהתם קמאמינא (קנ"ה)}
לכאורה תמוה מה יתן לו ומה יוסיף לו מה שירגשו וירעשו עליו לאחר מותו. כי אפע"פ שאמרו שההספד הוא כבוד המת, וכבוד, שייך גם לאחר מיתה. זה רק מצד חובת הבריות בלבד כלפיו. אבל מצד עצמו זה רק דמיון של כבוד מדומה עוד מחיים, וכל שכן לאחר מיתה?
ונראה שכל ענינו של רבי בצוואתו זו, שיפיקו את מלא התועלת מעצם הספדו לתעוררות רבה ללקחים ושיפור מעשים. ושיעשה כ"כ באופן שכאילו הוא מאזין ורואה את השתדלותו, וזהו ענין דהתם קאמינא.
{איזהו בן העוה"ב: ואזניך תשמענה דבר מאחריך לאמר זה הדרך לכו בו (קנג)}
פרש"י "מאחריך", אחרי מטתו, יהללו את דרכו. ונראה שלא דוקא אחר מותו, אלא כל שהבריות מאחוריו מהללים ומשבחים דרכיו שלא בפניו, שאז אין זה מתוך חנופה, זהו בן העוה"ב. ועוד אפשר לומר איזהו בן העוה"ב, כל שאזנו כרויה ומוטה לשמוע תוכחה וביקורת על דרכו ואינו מחזיק בדעתו. כי קנה המדה לדרך הטובה של האדם חוות דעת הבריות על דרכו. לא דעתו על עצמו, כי הוא נוגע בעצמו ואין אדם רואה חובה לעצמו.
{כתוב אפנקסיה דריב"ל האי מאן (שנולד) דבחדא בשבתא יהי גבר. בתרי בשבתא. יהא רגזן. בתלתא, עתיר וזנאי. בד' יהא חכים ונהיר. בה' יהא גומל חסדים. בו' יהא גבר חזרן במצות. בשבתא, ימות בשבתא על דאחילו עליה שבת (קנו)}
כבר פירש הרמב"ם במו"נ, שזה שאמרו "כתוב אפינקסיה", מלמד שלא החזיק בדעה זו, אלא אירע שכתב זה של אחרים היה מונח אצלו בגנזיו, ולאחר מותו מצאו זאת אצלו ויחסוה לו, ועכ"פ התלמוד כבר הסיק כרב ור' יוחנן, שאין מזל לישראל. ואין לפנות ולא לשים לב לדברים כאלו.
{ר' חנינא שכבא ליה ברתא, לא הוה בכי עלה, א"ל דביתהו תורנגולא אפיקת מביתא? א"ל תכלא ועוירא? (קנא:)}
ר"ח נהג כדוד המלך שהתאבל והתאונן כל זמן שעוד היה הילד חי, אולי יושיע ה' ויחיה, אבל אחר שמת מה תוחלת ומה תועלת עוד בבכי וצער? ועל כן סבור הוא שמן הראוי לשמור לפחות על מאור העינים שלא לאבד גם אותו. ואפשר שסבור הוא ג"כ לפי שטתו לקמן (קנו), שיש מזל לישראל כרבא; שבני חיי ומזוני לא בזכות וצדקות הם תלוים אלא לפי המזל, ועל כן אין לו להתאונן ולבכות כל כך על כך. אלא לקבל את הדברים כטבעו של עולם, או כיסורין. כי שכר מצות בהאי עלמא ליכא.
{הנהו קפולאי דהוו קפלי בארעא (בביה"ק) נחר בהו ר"א, א"ל נחר לן בן גוברא, גששיה, חזא דאית היה מששא א"ל ליקום מר לגויה דביתא. (קנב:)}
החופרים בשדה דר"נ, נתקלו בגופת אדם שלימה שלא שלט בה רקבון ורמה, ונחרדו, והפסיקו והודיעו לר"נ שכביכול "נחר בן גוברא! יצא ר"נ לגשש לדרוש ולחקור כדי לזהות ולידע איזה מת הוא זה, עד שהתברר לו כי זה הוא רב אחאי. ומצב הגופה שהיתה שלימה, עוררוהו להרהר ולהפך בלבו ומחשבתו (כשואל ומשיב) במאמרי חז"ל ודעת הכתובים השונים שנאמרו בענין, במה שפוקד לגופות. שהרי רב מרי אמר, שאף צדיקים (למרות זכותם) עתידים גם הם דהוו עפרא. ומה צורך לרב מרי, הרי פסוק הוא שאינו מוציא מכלל זה, גופות צדיקים, והוא "וישוב העפר אל הארץ כשהיה". אלא כנראה מצב קיום הגופות בקבר אינו שוה, והוא תלוי ומושפע עפ"י דרשתם ומוסרם זה מהמדות וההנהגה הגופנית שמחיים. ותפסו את מדת הקנאה לגנותה באגב, כדרכם, ואמרו; צדיקים דלית בהו קנאה המרקיבה את עצמות הגוף ומכלתו עוד מחיים, מאריכים קיום גם בקברם. וכשגששיה וראה שהבשר והגופה קיימת ולא מתפוררת ולא נפסדה, התעוררה בלבו שאלת התחייה, והרהר, מדוע א"כ לא יעשה עמו ה' נס יותר גדול להפיח בו רוח חיים, שיוכל לקום להכנס ביתה? והשיב ללבו, שנס זה הגדול ביותר מובטח אך לע"ל ע"פ הכתוב – בפתחי את קברותיכם. אבל לגבי המת, בהכרח שסוף סוף יתקיים בו כי עפר אתה ויתפרדו וישובו חלקיו ליסודותם כלשון הרמב"ם. (והרהורי והיפוכי מחשבות כשואל ומשיב, רגיל הוא בפי חז"ל דרך זה בהרבה אגדות, וכפי' התוס' בחולין על דברי פנחס בן יאיר עם גינאי נהרא). וכן פי' בפ"ר שענין קפולאי, חופרים, שנגלה להם קבר וחששו לסתרו כי לא ידעו מי הוא, או שקפולאי הם החכמים המהפכים בדרשתם על ענין התחייה עמידת העצמות זמן רב בלי רקבון והלא כל מורכב נפסד? ואפשר שגם העור היה קיים, וזהו ענין "חזייה דאית ביה מששא". והניח ר"נ שזה ממזג טוב, כי הקנאה מרוע התכונה וההמזגה, וא"כ קרוב הוא לחיות כחי וזהו ליקום מר לביתא. והשיב שזה אפשר בתחייה. והקשה אם אין נפש שתעמיד לגוף, היאך עומדות העצמות? והלא לגשמי יש תכלית? אולם יש תכלית קרוב ויש רחוק כפי המזג, יש יעמוד שנה ויש אלף שנים, וזהו ענין "שעה אחת קודם תחיית המתים", כלו' זמן מוגבל כפי מזגו עכ"ל. (ואולם מצב עמידת הגופות זמנית, תלוי הוא בקבורה הרמטית וקרור, ועוד גורמים).
{נשמה יתירה (ק"נ)}
ענין נשמה יתירה בשבת פי' המאירי; לא רק כפי שפרש"י נחת ורוחב לב עקב המנוחה, אלא גם יתרון ממש בהתפנות חלק הנפש מעניני חומר, יגדל מאידך הצד הרוחני שבה (ועי' במס' ביצה).
{וזכר את בוראך עד אשר לא ירתק חבל הכסף זה חוט השדרה, ותרוץ גולת הזהב, זו אמה. ותשבר כד, זה הכרס (קנ"א)}
זה רק הסבר למה רומז המשל, חבל הכסף וגולת הזהב, בגוף האדם, שהם חולשות הגוף לעת הזקנה. אבל קהלת בחכמה סתם, כדי לומר, שכל עת שעובר בחיים, אין לו חליפין ותמורה. והוא בבחינת חוט יקר של כסף שניתק, וגולת זהב שנשבר.
{והירח זו נשמה. (קנא:)}
כמו שהירח מקבל אורו מהשמש, כן הנשמה שהיא הנפש השכלית, מקבלת אורה מעולם העליון הרוחני, ע"ד "באורך נראה אור". ואין לשאול מדוע לא ברא ה' לירח אור עצמי, כי כן גזרה חכמתו להיות עולמו דרגות וצורות שונות, וששני מלכים לא יהיו בכתר אחד, וזה משל על האדם שנברא כך, לא כמלאכים שמוטבעים בצורתם. וע"כ כיון שעלול לחטוא ולסור מדרכי השכל, כביכול הקב"ה מתחרט על שברא בו יצה"ר. וע"ז דרשו הכתוב, {לה' חטאת}, "הביאו עלי חטאת על שמעטתי את הירח", שענינו למוד זכות על ישראל, שכביכול הש"י הוא הגורם במה שאדם נכשל בחטא, עי"ז שלא בראו מוטבע כמלה"ש בלא יצה"ר, והיינו גם מה שדרשו "ואשר הרעותי".
{תניא ר"א נשמותיהם של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד, ושל רשעים זמומות והולכות, ומלאך עומד בסוף העולם ומקלעין נשמתם זל"ז. (קנב:)}
זהו בעצם מה שביאר הרמב"ם, שהמסך המבדיל בין האדם לקונו, הם המדות והדעות הרעות, טבעיות או שכליות, והתאות והתענוגים הדמיוניים שנפשות הרשעים שקועות בהם. וזה לנפשם גם כשתפרד מהחמר, זמם וכבלים למנוע ממנה ההשגה והתענוג הרוחני. ואף אם תשתדל ותתאמץ הנפש לעלות ולהגיע למדרגתה, תידחה באופן טבעי ותיזרק כדבר הנזרק בכף הקלע, עקב מסכי הפחיתיות שקנתה לה בהיותה בגוף בימי חייה בעוה"ז, והיתה שסועה ונקלעת בתאותיה מסוף העולם ועד סופו, בין רצון התעלותה בטבעה, ובין תשוקת חמרה. אבל נפשות הצדיקים שכל תשוקתם בעוה"ז למעלה, מתקימות ונשארות במעלתן, ונשמרת נצחיותן כנצחיות כסא הכבוד, ולא ישיגם צער וכליון.
{(נשמותיהם) של בינונים מאי? אמר שמואל אלו ואלו לדומה נמסרים, הללו יש להם מנוח והללו אין להם מנוח. (קנ"ב:)}
אלו ואלו נמסרו לדומה והלכו בחייהם אחרי הבלי דמיונם, ונתמסרו לתאות מדומות ותענוגים דמיוניים בני חלוף- (הוא יצה"ר הוא מלה"מ – דומה. וע"כ זה יעכב מנשמתם את ההשגה והדביקות בש"י. אלא שהבינונים שלא השחיתו את נפשם לגמרי, יזכו למנוח והרגעת מה לנפשם, כפי זכיותיהם ואור שהאירו לנפשם. משא"כ הרשעים שהשחיתו לנפשם, כי נפשם "בהמה המה להם", כי התגברה תאותם ודמיונם על נפשם, על כן לא תהיה להם תקומה במשפט, ולא תנוח נפשם מרוב יסורים, וצער מחוסר תענוג רוחני שראוי היה לה.
{אריא אבי תרי, לא נפל הא קא נפל? עד שנדמה לו כבהמה. }
כלו', קאי גם על האדם עצמו (שאין לפ' שיעשה ה' נס לחנם לשנות דמות האדם בעיני החיה), אלא יסור מוראו ויהיה נחשב לה כבהמה, אם הוא עצמו נדמה כבהמה במעשיו והנהגתו, "נמשל כבהמות נדמו", אז מסתלקת ממנו ברכת המקום והשגחתו, אשר הובטחה לנח, "ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ" בלשון רבים ומעוט רבים שנים, או לשומרי הדמות והצלם שניתן באדם, כנח ובניו, שאך לו ולכיצ"ב הדומים לו ניתנה ההבטחה. לא לדומים לבהמה הנמשכת אך אחרי יצרים וטבעים שבה (אחרת מה הבדל ביניהם?). ועוד אין השגחת ה' קשורה באדם אלא באמצעות השכל הרוחני שניתן בו, כפי מה שכתב הרמב"ם במו"נ נ'. אבל, בזולת זה הכל מסור אך לחסדי המקרה.
{א' שמואל האי דמעתא עד מ' שנין הדרא מכאן ואילך לא הדרא, האי כוחלא עד מ' שנין מרוח, מכאן ואילך רק אוקמי מוקים. (קנב)}
כלומר עד גיל ארבעים שאין הגוף בירידה, נזק החלשת העין ע"י הדמעה משתקם ומבריא… וכן הכחול מועיל למאור העינים. ומכאן ואילך לא מבריא. והכחול רק מרגיע ועוצר התנונות העין.
{שש דמעות הן. שלש יפות ושלש רעות של עשן ושל בכי ושל ביהכ"ס רעות. של סם ושל שחוק ושל פירות יפות (קנב)}
ידוע שהדמעה באה להגנה על העין. ועל כן זו שבאה מתוך צער וכאב הגוף כגון זו של עשן ובכי, או התאמצות הגוף בבית הכסא, רעות הם יחסית למאור העינים. ולעומתם, דמעות שמחה או של התגוננות העין מדבר חריף כסם ומיץ קליפות ההדרים, יפות.
{תלמידי חכמים כל זמן שמזקנים חכמה מתוספת בהם, ועמי הארץ כל זמן שמזקינים טפשות מתוספת בהם. (קנ"ב)}
כי בכל שנותיהם וככל שמאריכים, הם הולכים ורוכשים דעת וחכמה. ולעומתם עמי הארץ הולכים ומוסיפים שטות ובטלה.