שבת פרק 24
מִי שֶׁהֶחְשִׁיךְ (לו) בַּדֶּרֶךְ, נוֹתֵן כִּיסוֹ לְגוֹי (עוֹבֵד כּוֹכָבִים). וְאִם אֵין עִמּוֹ גוֹי (עובד כוכבים), מַנִּיחוֹ עַל הַחֲמוֹר. וְשָׁאֲלָה בַּגְּמָרָא עַל מִשְׁנָה זוֹ: אֵין שָׁם לֹא גוֹי (עובד כוכבים), וְלֹא חֲמוֹר, וְלֹא חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה וְקָטָן, מַאי? אָמַר רַבִּי יִצְחָק: עוֹד אַחֶרֶת הָיְתָה, וְלֹא רָצוּ חֲכָמִים לְגַלּוֹתָהּ. מַאי, עוֹד אַחֶרֶת הָיְתָה? מוֹלִיכוֹ פָּחוֹת פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת. אַמַּאי לֹא רָצוּ חֲכָמִים לְגַלּוֹתָהּ? מִשּׁוּם: (משלי כה) "כְּבֹד אֱלֹהִים הַסְתֵּר דָּבָר, וּכְבֹד מְלָכִים חֲקֹר דָּבָר". וְהָכָא מַאי "כְּבֹד אֱלֹהִים" אִיכָּא? דִּילְמָא אַתִּי לְאַתּוּיֵי אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: בּוֹ בַּיּוֹם גָּדְשׁוּ סְאָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: בּוֹ בַּיּוֹם מָחֲקוּ סְאָה. תַּנְיָא: מָשָׁל דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְקֻפָּה מְלֵאָה קִשּׁוּאִין וּדְלוּעִין, אָדָם נוֹתֵן לְתוֹכָהּ חַרְדָּל וְהִיא מַחֲזֶקֶת. מָשָׁל דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לַעֲרֵבָה מְלֵאָה דְּבַשׁ, נָתַן לְתוֹכָהּ רִמּוֹנִים וֶאֱגוֹזִים [וְהִיא] מְקִיאָה.
דָּרַשׁ רַבִּי יוֹנָה אַפִּתְחָא דְּבֵי נְשִׂיאָה, מַאי דִּכְתִיב: (משלי כט) "יֹדֵעַ צַדִּיק דִּין דַּלִּים", יוֹדֵעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּכֶלֶב שֶׁמְּזוֹנוֹתָיו מוּעָטִים, לְפִיכָךְ שׁוֹהָה אֲכִילָתוֹ בְּמֵעָיו שְׁלֹשָׁה יָמִים. כְּדִתְנָן: כַּמָּה תִּשְׁהֶה אֲכִילָתוֹ בְּמֵעָיו וִיהֵא טָמֵא? בְּכֶלֶב; שְׁלֹשָׁה יָמִים מֵעֵת לְעֵת. וּבְעוֹפוֹת וּבְדָגִים; כְּדֵי שֶׁתִּפֹּל לָאוּר וְתִשָּׂרֵף. אָמַר רַב הַמְנוּנָא: שְׁמַע מִינָהּ, אוֹרַח אַרְעָא לְמִשְׁדָּא אוּמְצָא לְכַלְבָּא, וְכַמָּה? אָמַר רַב מָרִי: מְשַׁח אוּדְנֵיהּ וְחוּטְרָא אַבַּתְרֵיהּ. הַנֵי מִילֵי בְּדַבְּרָא, אֲבָל בְּמָתָא לָא, דְּאָתָא לְמִסְרַךְ. אָמַר רַב פָּפָּא: לֵית דְּעָנִי מִכַּלְבָּא, וְלֵית דְּעָתִיר מֵחֲזִירָא.
כָּתוּב אַפִּינְקְסֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: הַאי מַאן דִּבְחַד בְּשַׁבָּא, יְהֵא גְּבַר וְלָא חֲדָא בֵּיהּ. מַאי: [וְ"לָא חֲדָא בֵּיהּ"?] אִילֵימָא, וְלָא חֲדָא לְטִיבוּתָא? וְהָאָמַר רַב אַשִׁי: אֲנָא בְּחַד בְּשַׁבָּא הֲוָאִי. אֶלָּא לָאו, חֲדָא לְבִישׁוּ. וְהָאָמַר רַב אַשִׁי: אֲנָא וְדִימִי בַּר (קוזיתא) [קַקוּזְתָּא] הַוְיָין בְּחַד בְּשַׁבָּא, אֲנָא מֶלֶךְ, וְהוּא הֲוָה רֵישׁ גַּנְּבֵי. אֶלָּא, אוֹ כּוּלֵיהּ לְטִיבוּ, אוֹ כּוּלֵיהּ לְבִישׁוּ. (מאי טעמא? דאיברו ביה אור וחשך) הַאי מַאן דְּבִתְרֵי בְּשַׁבָּא, יְהֵא גְּבַר רַגְזָן. מַאי טַעְמָא? מִשּׁוּם דְּאִיפְלִיגוּ בֵּיה מַיָּא. הַאי מַאן דְּבִתְלָתָא בְּשַׁבָּא, יְהֵא גְּבַר עָתִיר וְזַנָּאִי יְהֵא. מַאי טַעְמָא? מִשּׁוּם דְּאִיבְרוּ בֵּיהּ עֲשָׂבִים. הַאי מַאן דִּבְאַרְבָּעָה בְּשַׁבָּא, יְהֵא גְּבַר חַכִּים וְנָהִיר. מַאי טַעְמָא? מִשּׁוּם דְּאִתְּלוּ בֵּיהּ מְאוֹרוֹת. הַאי מַאן דִּבְחַמְשָׁא בְּשַׁבָּא, יְהֵא גְּבַר גּוֹמֵל חֲסָדִים. מַאי טַעְמָא? מִשּׁוּם דְּאִיבְרוּ בֵּיה דָּגִים וְעוֹפוֹת. הַאי מַאן דִּבְמַעֲלֵי שַׁבְּתָא, יְהֵא גְּבַר חַזְרָן. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: חַזְרָן בְּמִצְווֹת. הַאי מַאן דִּבְשַׁבְּתָא יְהִי, בְּשַׁבְּתָא יָמוּת, עַל דְּאַחִילוּ עֲלוֹהִי יוֹמָא רָבָא דְּשַׁבְּתָא.
אָמַר רָבָא בַּר רַב שִׁילָא: וְקַדִּישָׁא רַבָּה יִתְקְרִי. אָמַר לְהוּ רַבִּי חֲנִינָא: פּוּקוּ אִמְרוּ לֵיהּ לְבַר לֵיוָאִי: לֹא מַזַּל יוֹם גּוֹרֵם, אֶלָּא מַזַּל שָׁעָה גּוֹרֵם. הַאי מַאן דִּבְחַמָּה, יְהִי גְּבַר זִיוְתָן, יְהֵא אָכִיל מִדִּילֵיהּ, וְשָׁתִי מִדִּילֵיהּ, וְרָזוֹהִי גַּלְיָן; אִי גָּנִיב, לָא מַצְלַח. הַאי מַאן דִּבְכוֹכָב נֹגַהּ, יְהֵא גְּבַר עָתִיר, וְזַנָּאִי יְהֵא. מַאי טַעְמָא? מִשּׁוּם דְּאִתְּלִיָּא בֵּיהּ נוּרָא. הַאי מַאן דִּבְכוֹכָב, יְהֵא גְּבַר נָהִיר וְחַכִּים, מִשּׁוּם דְּסַפְרָא דְּחַמָּה הוּא. הַאי מַאן דְּבִלְבָנָה; יְהֵא גְּבַר סָבִיל מַרְעִין, בָּנָאִי וְסָתִיר, סָתִיר וּבָנָאִי, אָכִיל דְּלָא דִּילֵיהּ, וְשָׁתִי דְּלָא דִּילֵיהּ, וְרָזוֹהִי כַּסְיָן, אִי גָּנַב, מַצְלַח. הַאי מַאן דִּבְשַׁבְּתַאי, יְהֵא גְּבַר מַחֲשַׁבְתֵּיהּ בְּטֵלִין. וְאִית דְּאַמְרֵי: כָּל דִּמְחַשְּׁבִין עֲלוֹהִי בְּטֵלִין. הַאי מַאן דִּבְצֶדֶק, יְהֵא גְּבַר צַדְקָן. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: וְצַדְקָן בְּמִצְווֹת. הַאי מַאן דִּבְמַאְדִּים, יְהֵא גְּבַר אַשִּׁיד דְּמָא. אָמַר רַב אַשִׁי: אִי אוּמְנָא, אִי גַּנְּבָא, [אִי טַבְּחָא], אִי מָהוֹלָא. אָמַר רַבָּה: אֲנָא, בְּמַאְדִּים הֲוָאִי! אָמַר אַבַּיֵּי: מַר נַמִּי, עָנִישׁ וְקָטִיל. אִיתְּמַר, רַבִּי חֲנִינָא אוֹמֵר: מַזָּל מַחְכִּים, מַזָּל מַעֲשִׁיר, וְיֵשׁ מַזָּל לְיִשְׂרָאֵל. רַבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר: אֵין מַזָּל לְיִשְׂרָאֵל, וְאַזְדָּא רַבִּי יוֹחָנָן לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִנַיִן שֶׁאֵין מַזָּל לְיִשְׂרָאֵל? שֶׁנֶּאֱמַר: (ירמיה י) "כֹּה אָמַר ה': אֶל דֶּרֶךְ הַגּוֹיִם אַל תִּלְמָדוּ, וּמֵאֹתוֹת הַשָּׁמַיִם אַל תֵּחָתּוּ, כִּי יֵחַתּוּ הַגּוֹיִם מֵהֵמָּה". גּוֹיִם יֵחַתּוּ, וְלֹא יִשְׂרָאֵל. (אמר רב) [וְאַף רַב סָבַר:] אֵין מַזָּל לְיִשְׂרָאֵל, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: מִנַּיִן שֶׁאֵין מַזָּל לְיִשְׂרָאֵל? שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית טו) "וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה". אָמַר אַבְרָהָם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, (שם) "בֶּן בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי". אָמַר לוֹ: לָאו, "כִּי אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךְ". אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, נִסְתַּכַּלְתִּי בְּאִצְטַגְנִינוּת שֶׁלִּי, וְאֵינִי רָאוּי לְהוֹלִיד בֵּן. אָמַר לוֹ: צֵא מֵאִצְטַגְנִינוּת שֶׁלְּךָ, שֶׁאֵין מַזָּל לְיִשְׂרָאֵל.
מַאי דַּעְתִּיךְ, דְּקָאִי צֶדֶק בְּמַעֲרָב, מְהַדָרְנָא וּמוּקְמִינָא לֵיהּ בְּמִזְרָח. וְהַיְנוּ דִּכְתִיב: (ישעיה מא) "מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק, יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ". וּמִדִּשְׁמוּאֵל נַמִּי, אֵין מַזָּל לְיִשְׂרָאֵל, דִּשְׁמוּאֵל וְאַבְלֵט הֲווּ יַתְבֵי, וַהֲווּ קָאַזְלֵי הֲנָךְ אִנְּשֵׁי לְאַגְמָא. אָמַר לֵיהּ אַבְלֵט לִשְׁמוּאֵל: הַאי גַּבְרָא אָזִיל וְלָא אַתִּי, דְּטָרִיק לֵיהּ חִוְיָא וּמָיִית. אָמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל: אִי בַּר יִשְׂרָאֵל הוּא, אָזִיל וְאַתִּי. אַדְּיַתְבֵי, אָזִיל וְאָתָא. קָם אַבְלֵט, שָׁדִי לְטוּנֵיהּ, אַשְׁכַּח בֵּיהּ חִוְיָא, דְּפָסִיק וְשָׁדִי בְּתַרְתֵּי גּוֹבֵי. אָמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל: מַאי עָבַדְתְּ? אָמַר לֵיהּ: כָּל יוֹמֵי הֲוֵי מַרְמִינָן רִיפְתָּא בַּהֲדֵי הֲדָדֵי וְאַכְלִינָן. הָאִידְנָא, הֲוָה אִיכָּא חַד מִינָן, דְּלָא הֲוָה [לֵיהּ] רִיפְתָּא, (בהדיה) וַהֲוָה קָא מִכְסִיף. אֲמִינָא לְהוּ: אֲנָא קָאִימְנָא וּמַרְמִינָא. כִּי מַטָאִי לְגַבֵּיהּ, שַׁוָאִי נַפְשָׁאִי כְּמַאן דִּשְׁקִילִי מִינֵיהּ, כִּי הֵיכִי דְּלָא לִיכְסִיף. אָמַר לֵיהּ: מִצְוָה עָבַדְתְּ. נָפַק שְׁמוּאֵל וְדָרַשׁ: (משלי יא) "וּצְדָקָה תַּצִיל מִמָּוֶת", לֹא מִמִּיתָה מְשֻׁנָּה, אֶלָּא מִמִּיתָה עַצְמָהּ. וּמִדְּרַבִּי עֲקִיבָא נַמִּי, אֵין מַזָּל לְיִשְׂרָאֵל, דְּרַבִּי עֲקִיבָא הַוְיָא לֵיהּ בְּרַתָּא. אַמְרֵי לֵיהּ כַּלְדָאֵי: הַהוּא יוֹמָא דְּעַיְלָא לְבֵי־גְּנָנָא; טָרִיק לָהּ חִוְיָא וּמִיתָא. הֲוָה דְּאִיגָא (מילתא) [אַמִּילְתָא] טוּבָא. הַהוּא יוֹמָא, שָׁקַלְתָּא לְמַכְבַּנְתָּא, דַּצְתָּא בְּגוּדָא, אִיתְרַמִּי, אֵיתִיב בְּעֵינֵיהּ דְּחִוְיָא. לְצַפְרָא, כִּי קָא שָׁקְלָא לָהּ, הֲוָה קָא סָרִיךְ וְאַתִּי חִוְיָא בַּתְרָהּ. אָמַר לָהּ אֲבוּהָ: מַאי עָבַדְתְּ? אָמְרָה לֵיהּ: בְּפַנְיָא, אָתָא עַנְיָא, קָרָא אַבָּבָא, וַהֲוָה טְרִידֵי כּוּלֵי עָלְמָא בִּסְעוּדָתָא, וְלֵיכָּא דְּשַׁמְעֵיהּ. (אנא) [קָאִימְנָא], שָׁקַלְתֵּיהּ דִּיסְתְּנָאִי דִּיהָבַת לִי, יְהַבְתֵּיה נִיהֲלֵיהּ. אָמַר לָהּ: מִצְוָה קָעָבַדְתְּ. נָפַק רַבִּי עֲקִיבָא וְדָרַשׁ: "וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת", וְלֹא מִמִּיתָה מְשֻׁנָּה, אֶלָּא מִמִּיתָה עַצְמָהּ*). וּמִדְּרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק נַמִּי; אֵין מַזָּל לְיִשְׂרָאֵל, דְּאִימֵיהּ דְּרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, אָמְרוּ לָהּ כַּלְדָאֵי: בְּרִיךְ, גַּנְּבָא הֲוָה! לָא שְׁבַקְתֵּיהּ גִּלּוּיֵי רֵישֵׁיהּ. אָמְרָה לֵיהּ: כַּסִּי רֵישֵׁיךְ, כִּי הֵיכִי דְּתִיהֱוֵי עֲלָךְ אֵימְתָא דִּשְׁמַיָּא, וּבָעִי רַחֲמֵי. לָא הֲוָה יָדַע אַמַּאי קָאָמְרָה לֵיהּ. יוֹמָא חַד יָתִיב קָא גָּרִיס תּוּתֵי דִּיקְלָא. נָפַל גְּלִימָא מֵעִילָוֵי רֵישֵׁיהּ. דָּלִי עֵינֵיהּ, חֲזָאָה לְדִיקְלָא, אַלְּמֵיהּ יִצְרֵיהּ, סָלִיק, פַּסְקֵיהּ לְקִיבּוּרָא בְּשִׁינֵיהּ.
סַלְקָא לָהּ מַסֶּכֶת שַׁבָּת
גנזי המלך
דף קנה
דרש ר' יונה אפתחא דבי נשיאה – [למה הזכיר שם המקום שם דרש? אלא בכוונה תחילה דרש שם כך ללמד לנשיא כי כמו שהקב"ה מרחם על הכלב שמשהה מזונו בבטנו ג' ימים למען לא ירעב, כך על הנשיא לרחם גם על הפחותין ביור של העם] – פתח עינים
יודע הקדוש ברוך הוא בכלב שמזונותיו מועטין לפיכך שוהה אכילתו במעיו שלשה ימים כדתנן כמה תשהה אכילתו במעיו ויהא טמא? בכלב שלשה ימים מעת לעת – [אין מזונו של הכלב מצמח האדמה, והוא צריך למזונות האדם כמו לחם ובשר. והשגחת האדם נעדרת ממנו או היא מעוטה, מפני שהכלב אינו ראוי לאדם לא לאכילה ולא לחרישה ולא לרכיבה ולא לעבודת משא. אף כי למיעוט ההשגחה בו יצטרך הכלב לגנוב ולהזיק, ואז יד האדם תהיה בו להכותו ולפצעו על הרוב] – מאירי, חיבור התשובה 59, משיב נפש, מאמר א תחילת פרק ג
כלב שמזונותיו מועטים – אגדות א' 88; באר הגולה 98-99 (באר ה)
יודע ה' דין דלים וכו' כלב שמזונותיו מועטים – [אין פירושו שהקב"ה העניש לכלב, אלא חוקות הטבע הקבועים נקראו "דין"] – נצי"ב בראשית א, א
אורח ארעא למשדא אומצא לכלבא – [מדובר אפילו בכלב שאינו שלו] – מהרש"א
דף קנו
האי מאן דבחד בשבא, יהא גבר ולא חדא ביה וכו' או כולי לטיבו או כולי לבישו – [יהא שלם במדה אחת] – רש"י
או כולי לטיבו או כולי לבישו – [אין הכוונה שה' יגזור עליו אם יהיה צדיק או רשע, שהרי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. אלא במה שיבחר האדם, הוא יהיה קיצוני בזה] – מהרש"א
האי מאן דבתרי בשבא, יהא גבר רגזן – [כמובא בבראשית רבה (ד, ו) שביום שני נבראה המחלוקת] – מהרש"א
האי מאן דבתלתא בשבא יהא גבר עתיר וזנאי (נואף) דאיברו ביה עשבים – [כמ"ש איזה חדש שהארץ מוציאה דשאים ובהמה וחיה מזדווגים זה לזה (ראש השנה יא ע"א) הרי שתלויים זה בזה] – מהרש"א
גבר זנאי, עשבים – [נמשלו לעשבים, כי גדלים בערבוביא כמה מינים ביחד. ולשון "עתיר" כי למרות שנקצצים, הם גדלים שוב במהירות] – בניה
האי מאן דבארבעה בשבא יהא גבר חכים ונהיר (זיותן), מפני שנתלו ביה מאורות – [כמ"ש "והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע" (דניאל יב, ג)] – מהרש"א
האי מאן דבחמשה בשבא יהא גבר גומל חסדים –
האי מאן דבמעלי שבתא יהא גבר חזרן במצוות –
האי מאן דבשבתא, בשבתא ימות – יערות דבש (ח"ב עמ' נו, דרש ג')
האי מאן דבשבתא, בשבתא ימות, וקדישא רבא יתקרי – [כיון שמצאנו שיש הרבה בני אדם הנולדים בשבת ואינם מתים בשבת, אמר שזה מתקיים רק אצל צדיקים שהקב"ה ממלא שנותיהם מיום ליום (ראש השנה יא ע"א), ולכן אם אירע לאדם כזה למות בשבת, סימן עליו שהוא "קדישא רבא"] – מהרש"א
האי מאן דבלבנה יהי גבר סביל מרעין וכו' אכיל דלא דיליה ושתי דלא דיליה – [רש"י פירש כי הלבנה נראית במקצת גם במשך היום, והרי איננו תחום שלו. אבל "איי הים" פירש כי כל אורו של הירח הוא מקבל מהשמש, ואיננו שלו] – איי הים
האי מאן דבלבנה – מאור ישראל
האי מאן דבצדק – גר"א על משלי כב, ו
האי מאן דבמאדים, יהא גבר אשיד דמא – [כדי שיתגבר על יצרו, לכן נולד במזל רע. וזה סוד הנסיונות, "למען ענותך ולמען נסותיך להיטיבך באחריתך" (דברים ח, טז)] – רמ"ע מפאנו, י' מאמרות, חקור דין, ח"ב פרק ל
האי מאן דבמאדים, יהא גבר אשיד דמא או אומנא – [אמנם המזל מורה על דם, אבל הקב"ה יכול להפוך סימן זה לטובה, ויהיה אומנא מועיל לבריות] – מהר"ל, גור אריה, שמות י, י (מהד' מכון ירושלים, פסקא ח, עמ' קסו)
האי מאן דבמאדים – גר"א (משלי כב, ו)
אנא במאדים – המאירי, חיבור התשובה, משיב נפש א, ו 153
אנא במאדים – [עיין מגילה (ז ע"ב) "קם רבה שחטיה לר' זירא"] – שו"ת חתם סופר או"ח קצ"ו
אנא במאדים הואי, מר נמי עניש וקטיל – [יש לפרש "קטל" ע"פ שבת (יא.) תחת חבר ולא תחת ת"ח, כי בקפידתו מעניש. וכן בבא בתרא כב. אמרו "אנא ענישתיה"] – אור הישר
אין מזל לישראל – רב האי גאון (תשובת הגאונים, הרכבי, סי' ש"ץ; הובא שוב באוצר הגאונים, שבת, חלק התשובות סי' תע"ז)
אין מזל לישראל – ["אין ראוי לאדם להניח דברים של דעת שכבר נתאמתו בראיות… ויתלה בדברי יחיד מן החכמים… ששמא אמר לפי שעה" ע"כ כלומר לפי הסוגיא דברי ריב"ל הוא במיעוט מול חמשה אמוראים האומרים "אין מזל לישראל"] – רמב"ם אגרת לקהל מרשיליא, תשובות מהד' לפסיא ח"ב דף כ"ו; ושוב ב"אגרות ותשובות" מהד' לוין אפשטיין, דף כ"ז, ע"ע דבריו בפירוש המשניות לע"ז פרק ד משנה ז
אין מזל לישראל – ["עם היות התולדה (ביאור המעתיק: הטבע) מכינה הכנותיו (תוספת המעתיק: תכונותיו של האדם) לטוב או לרע, כל בעל דת יוציא עצמו מהכנת הרע, בגדרו עצמו בגדרי מדותיו. והוא אומרם 'אין מזל לישראל'"] – מאירי, חיבור התשובה, שבר גאון ב, ו 637, הקדמה למסכת ברכות, דף יד, ובביאורו למו"ק כח.
אין מזל לישראל – ר' שלמה בן היתום (איטלקי, בפי' למסכת משקין, ברלין, תר"ע דף 131, כי האמינו בכח מזל (רק לרוב בני האדם, אבל ודאי צדקת הצדיק תצילנו")
אין מזל לישראל – רבנו בחיי, בראשית טו, ה (לכלל ישראל אין, אבל לכל יחיד שבו יש) ובביאורו לדברים לא, טז
אין מזל לישראל – שו"ת רשב"א ח"א סי' קמ"ח, ת"ט תי"ג וח"ה סי' מ"ח
אין מזל לישראל – עיקרים ד, ד
אין מזל לישראל – ריטב"א (למועד קטן דף כח. כתב שזה משתנה לפי רמת כל אדם וצדקותו. ובפי' לתענית כט. כתב אע"פ שאין מזל, אבל בחדשים אדר ואב יש מזל)
אין מזל לישראל – ר"י אברבנאל על דברים פרק ד
אין מזל לישראל – ר"מ אלשיך (דברים ז, יג וכן כג, כא (כוונת חז"ל לומר שבארץ ישראל אין שליטת מזלות)
אין מזל לישראל – [ע"י מצוה או תפילה, המזל משתנה] – מהר"ל, דרך חיים 190 (פ"ד, גולה למקום תורה); [כנ"ל] – אגדות א' 89; – [מצד כלל ישראל אין מזל, אבל על כל יחיד יש השפעה של מזל] – אגדות ב' 8
אין מזל לישראל – [ישראל אין כוחם כח גשמי, כי הם מקבלים מהש"י כח קדוש, לכן אינם תחת המזל. אבל מי שכחו גשמי, יש לו מזל] – גור אריה, במדבר כא, לה, מהד' מכון ירושלים, פסקא לג, עמ' שנב
אין מזל לישראל – [ייעודי התורה שנאמרו לכלל ישראל שכר ועונש, אינם תלוים במזל. ומאמריחז"ל כאן הם רק לענין יחידים] – מהרש"א
אין מזל לישראל – י' מאמרות, אם כל חי, א, ו
אין מזל לישראל – יערות דבש (ח"א עמ' קסו, דרש ח')
אין מזל לישראל – גר"א על שה"ש א, ו
אין מזל לישראל – שו"ת חתם סופר, או"ח סוף סי' קס (לענין "משנכנס אדר מרבין בשמחה")
אין מזל לישראל – משך חכמה (בראשית טו, ה)
אין מזל לישראל – הרב בנימין זאב בנדיקט, בספר "מרכז התורה בפרובאנס" (מוסד הרב קוק, עמ' 243-267). בתחילת מאמרו הוא כותב כי כיון שפוסקים בסוגיא כ"מאן דאמר" בתרא, ממה שעורכי התלמוד הביאו דעתם בסוף הסוגיא, מכאן המסקנא שאין הלכה כריב"ל. בדף 257 מסביר כי רבא במו"ק (כח.) תלה הדבר במזל לבל יתפקרו אחרים בראותם סבלם של הצדיקים, אלא ידעו כי לפעמים צריכים זכות גדולה לשנות את המזל
ויוצא אותו החוצה, אמר אברהם וכו' נסתכלתי באיצטגנינות שלי, צא מאיצטגנינות שלך שאין מזל לישראל – [צ"ע הרי פשוטו של מקרא הוא שהוציא אותו מן האהל והראה לו בחוש את הכוכבים? ולמה דרשו? אלא כיון שכל הענין היה במחזה (בראשית טו, א) ובזמן מחזה אין טעם להוציא אותו מן האהל, לכן אינו כפשוטו אלא שהוציא אותו מהאיצטגנינות] – מהרש"א
ויוצא אותו החוצה, אמר אברהם וכו' נסתכלתי באיצטגנינות שלי, צא מאיצטגנינות שלך שאין מזל לישראל – [צ"ע שמא הבטחה זו היא רק לאברהם אבינו עצמו שזכויותיו הן רבות, ומניין שתחול ברכה זו גם על זרעו? אלא מפני שכתוב "כה יהיה זרעך", שגם הם נכללים בהבטחה להיות למעלה מהמזל] – עיני יצחק, מובא ב"לקוטי בתר לקוטי"
נסתכלתי באיצטגנינות שלי, מאי דעתך דקאי צדק במערב? – י' מאמרות, חקור דין, ח"ג פרק יא
אברהם, כי אם אשר יצא ממעיך – תורה תמימה, בראשית טו, ה (ס"ק ב)
דף קנו ע"ב
מי העיר ממזרח צדק – [צ"ע כי לפי פירוש הגמרא היה צ"ל למזרח? והיישוב לזה] – מהרש"א
שמואל ואבלט – מאור ישראל
צדקה תציל ממות – [כי נותן חיים אל העני, לכן יזכה גם הנותן לחיים] – אגדות א' 90
צדקה תציל ממות – [צ"ע הרי בבבא בתרא (י ע"א) דרשו פסוק זה שהצדקה תציל ממיתה משונה? אלא ב' הדרשות אמת. מי שהגיע לו למות שלא בזמנו, תציל אותו ממיתה. ומי שצריך למות בזמנו במיתה משונה, לכל הפחות תציל אותו צדקה שימות מיתה טבעית] – מהרש"א
כסי רישך כי היכי דלהוי עלך אימתא דשמיא – [צ"ע הרי דין כיסוי ראש הוא לכל אדם ג"כ (קידושין לא ע"א) וצ"ל שכאן עשתה לו כיסוי כבד יותר ומורגש לו יותר. או שאמו בקשה שיכסה ראשו ע"י הגלימא] – מהרש"א
כסי רישך כי היכי דלהוי עלך אימתא דשמיא – (נ"ל המלקט: ובאידיש קוראים לכיפה שעל ראש גבר "ירמולקה", והוא שיבוש לשון מן "ירא מלכא". עיין מורה נבוכים, ח"ג פרק נב: "וגדולי החכמים היו סולדים מגלוי ראשם, מפני שהשכינה חופפת את האדם" עכ"ל)
כסי רישיך ובעי רחמי – [לא די בכיסוי אלא צריכים ג"כ לבקש רחמים. ובדרך שאדם רוצה לילך, בו מוליכים אותו] – מהרש"א
בן יהוידע
{כתוב אפנקסיה דריב"ל וכו' האי מאן }(שנולד){ בחד בשבא }(יהיה כך){ יש מזל לישראל, ר"י אומ' אין מזל לישראל שנ' מאותות השמים אל תחתו, שנא' באבר' ויוצא אותו החוצה אמר לו צא מאצטגינות שלך שאין מזל ליש'. מאי דעתך מהדרנא ומוקמנא ליה במזרח. }(ואין להם אלא כח ההשגחה לפי הזכות והדבקות){ ממות. ולא ממיתה משונה אלא ממיתה עצמה }(כמעשה דשמואל ואבלט, ור' עקיבא ובתו.){ (קנו:)}
כידוע שונים בני אדם זה מזה בטבעם, תכונותיהם, מדותיהם, וכשרונותיהם, ובנטיות שונות שמכח התורשה ומכח הרגל ובחירה, או מהזדמן מקרים ומקומות שונים, והכל מכח השתלשלות סיבי סיבות רבות, התלויות לדעת הקדמונים שהאמינו בחכמת האצטגנינות במצב צבא השמים שיפעלו לדעתם על טבע העולם ופרטי יצוריו כפי שנויי מערכתם עת שיולדו, (וכפי שמצאו בפנקס ריב"ל אפשר בגניזתו במקרה וכפי שהסביר הרמב"ם במו"נ על השמות), או דעה ששמע ורשם, וליה לא סבירא. ומכל מקום נטו חכמים למצוא לה טעם וסמך תורני, כדי ליהדה (וכך עשו בהרבה דעות כדי להרחיק מיותר גרוע) (מאירי). והנה לדעת ר"ח יש מזל לישראל, וכדפר"י, שאין תפלה וצדקה משנה אותו, דהיינו – לשנות מקצה אל קצה. אלא ודאי שמועילה למצוא הצלה והגנה לפי שעה ממנו, וזו עיקר אמונתנו. אך עלול הוא ליפול שוב, כהוראת מזלו אם יסיח דעתו ותסור השגחת ה' מעליו. אולם ר"י ורב ומסקנא דג', דחו לדעה זו ואמרו, שאין מזל לישראל. שבזכות הבחירה והמעשה הטוב, תפעול ההשגחה לשנות את טבעו והכנתו, כאלו נולד מחדש, כפי שמצינו באברהם אבי' שהפך מעקר, לגוי גדול. (כפי שהמשילו, אם צדק במערב ישוב לקצה השני). וכן שמואל ור"ע בראותם ההשגחה הנסית דרשו "צדקה תציל", לא רק ממיתה משונה אלא אפי' ממיתה רגילה, שמעשה הצדק והחסד והמצות, מגינים ומזכים באריכות ימים ושנים, ולהיות תחת השגחה פרטית כאמור למען ירבו ימיכם וכו'. וגם הוכיחו ממעשה דאימיה דרנב"י (שהכירה בטבע בנה ובתגבורת יצריו. שהנהגת האדם ואופן מלבושו "כסי רישך" עשוי להשפיע על התנהגותו ולטבוע את אפיו, ולהשפיע על טבעו וכוחות מזלו. שכן כשכמעט קט פרק מעליו משמרת דתו, בקל עשוי היה להדרדר אחר יצרו.
{משל למלך שזימן עבדיו לסעודה ולא קבע זמן. פקחים שבהם קישטו עצמם והמתינו והללו הלכו למלכתם. פתאום ביקשם המלך לסעודה. אמר, הללו שלא קשטו עצמם לסעודה יעמוד ויראו, רמ"א אף הם נראין כמשמשין, אלא אלו ואלו יושבין, אלא הללו אוכלים, והללו רעבים. הללו שותים, והללו צמאים. שנא' הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו". (קנ"ג)}
מפשט המשל נראה, שלא מדובר על יסורי הרשעים ועונשם על עבירות שבידם, אלא על מה שלא עסקו בקנין עוה"ב, ולא הכינו לנפשם. דת"ק מתאר יסוריהם בהרגשת הנפש את טפילותה ופחיתות ערכה ביחס לנפשות הצדיקים, בדיוק כפי שהיו בעוה"ז, כשמשים שעומדים ועושים אך למען אחרים, ור"מ או' שגדול מזה היא יסורם וצערם, מהרגשת אי השגת התענוג שמשיגים רעיהם, כרעב השרוי בסעודה שבה אוכלים, וא"א לו לאכול, כי לשמש, אין הצער והבושה ואפשר לו להעמיד פנים.{
מת שאין לו מנחמים הולכים עשרה בנ"א ויושבים במקומו. (קנ"ב)}
פרש"י והמאירי, "שאין לו אבלים שיהיו צריכים לבא לנחמם" ואז הכל משמימים עליו, וזאת כדי שלא ידמה אדם כחרס הנזרק, שאין מצטערין אחריו. וע"כ אף בודד וגלמוד יש לעשות, כדי לחוש ולהרגיש עליו. ואפשר שזהו גם הטעם למנהג התפלה בבית האבל, מלבד כבוד האבלים אשר אסור להם לצאת מפתח ביתם.