עירובין פרק 5
"מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה", (בראשית כג) רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר: שְׁנֵי בָּתִּים, זֶה לִפְנִים מִזֶּה. וְחַד אָמַר: בַּיִת, וַעֲלִיָה עַל גַּבָּיו. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר: שְׁנֵי בָּתִּים זֶה עַל גַּב זֶה, הַיְנוּ דִּכְתִיב: 'מַכְפֵּלָה'. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר: שְׁנֵי בָּתִּים זֶה לִפְנִים מִזֶּה, מַאי 'מַכְפֵּלָה'? שֶׁכְּפוּלָה בְּזוּגוֹת. (שם לה) "מַמְרֵא קִרְיַת הָאַרְבַּע", אָמַר רַבִּי יִצְחָק: קִרְיַת אַרְבַּע זוּגוֹת; אָדָם וְחַוָּה, אַבְרָהָם וְשָׂרָה, יִצְחָק וְרִבְקָה, יַעֲקֹב וְלֵאָה. (שם יד) "וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל", רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר: 'נִמְרוֹד' שְׁמוֹ, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ 'אַמְרָפֶל'? שֶׁאָמַר וְהִפִּיל אֶת אַבְרָהָם אָבִינוּ לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ. וְחַד אָמַר: 'אַמְרָפֶל' שְׁמוֹ, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ 'נִמְרוֹד'? שֶׁהִמְרִיד אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְּמַלְכוּתוֹ עָלָיו. (שמות א) "וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרַיִם", רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר: חָדָשׁ מַמָּשׁ, וְחַד אָמַר: שֶׁנִּתְחַדְּשׁוּ גְּזֵרוֹתָיו. [מַאן דְּאָמַר: חָדָשׁ מַמָּשׁ, דִּכְתִיב: 'חָדָשׁ'. וּמַאן דְּאָמַר שֶׁנִּתְחַדְּשׁוּ גְּזֵרוֹתָיו, מִדְּלָא כְּתִיב: "וַיָּמָת וַיִּמְלֹךְ". וּלְמַאן דְּאָמַר: שֶׁנִּתְחַדְּשׁוּ גְּזֵרוֹתָיו, הָא כְּתִיב: "אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף"? מַאי "אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף"? דַּהֲוָה דָּמִי כְּמַאן דְּלֹא יָדַע לֵיהּ לְיוֹסֵף כְּלָל.
(סימן: "שמונה עשרה". "ושנים עשר". "למדנו", "בדורו", "לבן")]. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁמוֹנָה עָשָׁר יָמִים גָּדַלְתִּי אֵצֶל רַבִּי אוֹשַׁעְיָא בְּרַבִּי, וְלֹא לָמַדְתִּי מִמֶּנּוּ אֶלָּא דָּבָר אֶחָד בְּמִשְׁנָתֵנוּ: כֵּיצַד מְאַבְּרִין אֶת הֶעָרִים, בְּאָלֶ"ף. אֵינִי? וְהָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁנֵים־עָשָׂר תַּלְמִידִים הָיוּ לוֹ לְרַבִּי אוֹשַׁעְיָא בְּרַבִּי, וּשְׁמוֹנָה־עָשָׂר יָמִים גָּדַלְתִּי (אצלו) [בֵּינֵיהֶן], וְלָמַדְתִּי לֵב כָּל אֶחָד וְאֶחָד, וְחָכְמַת כָּל אֶחָד וְאֶחָד! לֵב כָּל אֶחָד וְאֶחָד וְחָכְמַת כָּל אֶחָד וְאֶחָד גָּמַר, גְּמָרָא לָא גָּמַר. וְאִי בָּעִית אֵימָא: מִינַיְהוּ דִּידְהוּ גָּמַר, מִינֵיהּ דִּידֵיהּ לָא גָּמַר. וְאִי בָּעִית אֵימָא: דָּבָר אֶחָד מִמִּשְׁנָתֵנוּ, קָאָמַר. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כְּשֶׁהָיִינוּ לוֹמְדִים תּוֹרָה אֵצֶל רַבִּי אוֹשַׁעְיָא (ברבי), הָיִינוּ יוֹשְׁבִים אַרְבַּע אַרְבַּע בְּאַמָּה. אָמַר רַבִּי: כְּשֶׁהָיִיתִי לוֹמֵד תּוֹרָה אֵצֶל רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמוּעַ, הָיִינוּ יוֹשְׁבִים שִׁשָּׁה שִׁשָּׁה בְּאַמָּה. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: רַבִּי אוֹשַׁעְיָא בְּרַבִּי בְּדוֹרוֹ, כְּרַבִּי מֵאִיר בְּדוֹרוֹ. מָה רַבִּי מֵאִיר בְּדוֹרוֹ, לֹא עָמְדוּ חֲבֵרָיו עַל סוֹף דַּעְתּוֹ, אַף רַבִּי אוֹשַׁעְיָא, (ברבי) לֹא עָמְדוּ חֲבֵרָיו עַל סוֹף דַּעְתּוֹ. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לִבָּן שֶׁל רִאשׁוֹנִים כְּפִתְחוֹ שֶׁל אוּלָם, [וְשֶׁל] אַחֲרוֹנִים כְּפִתְחוֹ שֶׁל הֵיכָל. וְאָנוּ, כִּמְלֹא נֶקֶב מַחַט סִדְקִית. מַאי רִאשׁוֹנִים? רַבִּי עֲקִיבָא. אַחֲרוֹנִים? רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמוּעַ. אִיכָּא דְּאַמְרֵי: רִאשׁוֹנִים, רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמוּעַ. אַחֲרוֹנִים, רַבִּי אוֹשַׁעְיָא בְּרַבִּי. וְאָנוּ, כִּמְלֹא נֶקֶב מַחַט [סִדְקִית]. אָמַר אַבַּיֵי: וַאַנָן, כִּי סִיכְתָּא בְּגוּדָא לִגְמָרָא. אָמַר רָבָא: וַאַנָן, כִּי אֶצְבַּעְתָּא בְּקִירָא לִסְבָרָא. אָמַר רַב אַשִּׁי: וַאֲנַן כִּי אֶצְבַּעְתָּא בְּבִירָא לְשִׁכְחָה. [כַּיּוֹצֵא בָּזֶה בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק: "וְאֵלּוּ קְשָׁרִים" וְזֶה לְשׁוֹנוֹ]: אָמַר (רבי זירא) [רָבָא בַּר זִימוּנָא]: אִם רִאשׁוֹנִים בְּנֵי מַלְאָכִים, אָנוּ בְּנֵי אֲנָשִׁים, וְאִם רִאשׁוֹנִים בְּנֵי אֲנָשִׁים, אָנוּ כַּחֲמוֹרִים, וְלֹא כַּחֲמוֹרוֹ שֶׁל רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא, וְשֶׁל רַבִּי פִּנְחָס בֶּן יָאִיר, אֶלָּא כִּשְׁאָר חֲמוֹרִים. (עד כאן)
אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: בְּנֵי יְהוּדָה שֶׁהִקְפִּידוּ עַל לְשׁוֹנָם, נִתְקַיְּמָה תּוֹרָתָן בְּיָדָן. בְּנֵי גָּלִיל שֶׁלֹּא הִקְפִּידוּ עַל לְשׁוֹנָם, לֹא נִתְקַיְּמָה תּוֹרָתָן בְּיָדָן. מִידִי, בְּהֶקְפֵּידָא תַּלְיָא מִלְּתָא? אֶלָּא בְּנֵי יְהוּדָה (מתוך שהקפידו על לשונם דהוו) דַּיְקֵי לִישְׁנָא, וּמַתְּנְחֵי לְהוּ סִימָנֵי, נִתְקַיֵּם תַּלְמוּדָן בְּיָדָן. בְּנֵי גָּלִיל דְּלָא דַּיְקֵי לִישְׁנָא וְלָא מַתְּנְחֵי לְהוּ סִימָנֵי, לֹא נִתְקַיֵּם תַּלְמוּדָן בְּיָדָן. אִיבָּעִית אֵימָא: בְּנֵי יְהוּדָה גְּמִירֵי מֵחַד רַבָּה, נִתְקַיְּמָה תּוֹרָתָם בְּיָדָם. בְּנֵי גָּלִיל, דְּלָא גְּמִירֵי מֵחַד רַבָּה, לֹא נִתְקַיֵּם תּוֹרָתָם בְּיָדָם. רַבִינָא אָמַר: בְּנֵי יְהוּדָה, דְּגָלוּ מַסֶּכְתָּא, נִתְקַיֵּם תַּלְמוּדָן בְּיָדָן, בְּנֵי גָּלִיל, דְּלָא גָּלוּ מַסֶּכְתָּא, לֹא נִתְקַיֵּם תַּלְמוּדָן בְּיָדָן. דָּוִד, גָּלִי מַסֶּכְתָּא, שָׁאוּל, לָא גָּלִי מַסֶּכְתָּא. דָּוִד דְּגָלִי מַסֶּכְתָּא, כְּתִיב בֵּיה: (תהלים קיט) "יְרֵאֶיךָ יִרְאוּנִי וְיִשְׂמָחוּ". שָׁאוּל דְּלָא גָּלִי מַסֶּכְתָּא, כְּתִיב בֵּיה: (שמואל א יד) "וּבְכָל אֲשֶׁר יִפְנֶה יַרְשִׁיעַ". וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִנַּיִן שֶׁמָּחַל לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל אוֹתוֹ עָוֹן? (לשאול) שֶׁנֶּאֱמַר: (שם כח) "וּמָחָר אַתָּה וּבָנֶיךָ עִמִּי", "עִמִּי", בִּמְחִצָּתִי! בְּנֵי יְהוּדָה דַּיְקֵי לִישְׁנָא, מַאי הִיא? דְּהַהוּא בַּר יְהוּדָה דְּאָמַר לְהוּ: טַלִּית יֵשׁ לִי לִמְכֹּר, אָמְרוּ לֵיהּ: מַאי גַּוָּן טַלִּיתָךְ? אָמַר לְהוּ: כִּתְרָדִין עֲלֵי אֲדָמָה. בְּנֵי גָּלִיל דְּלָא דַּיְקֵי לִישְׁנָא, מַאי הִיא? דְּהַהוּא בַּר גְּלִילָא דְּאָמַר לְהוּ: "אַמַר לְמַאן?" "אַמַר לְמַאן?" אָמְרוּ לֵיהּ: גְּלִילָאָה שׁוֹטֶה, 'חֲמַר' לְמִרְכַּב? אוֹ 'חֲמַר' לְמִשְׁתֵּי? 'עָמַר' לְמִלְבַּשׁ? אוֹ 'אֵימַר' לְאִתְכַּסָאָה? [הַהִיא אִתְּתָא דְּבַעְיָא לְמֵימַר לַחֲבֶרְתָּהּ: "תָּאִי דְּאוֹכְלִיךְ חֲלָבָא", אָמְרָה לָהּ: "שְׁלֵיכְתִּי תּוּכְלִיךְ לָבִיא"]. הַהִיא אִתְּתָא דְּאַתְיָא לְקַמֵּיהּ דְּדַיְּנָא, אָמְרָה לֵיהּ: "מָרִי כִּירִי, תַּפְלָא הֲוָת לִי, וּגְנָבוּךְ מִין. וּכְדוּ הֲוָת, דְּכַד שָׁדְרוּ לָךְ עִילָוָה, לָא מַטִי כַּרְעִיךָ אַאַרְעָא".
אַמְהָתָא דְּבֵי רַבִּי, כִּי הֲוָה (משתעיין) [מִשְׁתַּעְיָא] בִּלְשׁוֹן חָכְמָה, (אמרין) )*) [אָמְרָה] הָכִי: "עַלַת נָקַפְתְּ בְּכַד, יִדְאוּןנִשְׁרַיָּא לְקִינֵיהוֹן". אוֹ: "יַעְדִּי בָּתַר חֲבֶרְתָּהּ מִינָהּ". כִּי הֲוָה נִיחָא לָהּ דְּלִיזְלוּן, אָמְרָה לְהוֹן: "יִדְאוּן נִשְׁרַיָא לְקִינֵיהוֹן". כִּי בָּעִי דְּלִיתְבוּן, הֲוָה אָמְרָה לְהוֹן: "יַעְדִּי בָּתַר חֲבֶרְתָּהּ מִינָהּ, וְתִתְקְפִי עַלַת בְּכַד, כְּאִילְפָא דְּאַזְלָא בְּיַמָּא". רַבִּי יוֹסֵי בַּר אַסְיָין, כִּי הֲוָה מִשְׁתָּעִי בִּלְשׁוֹן חָכְמָה, אָמַר: "עֲשׂוּ לִי שׁוֹר מִשְׁפָּט, בְּטוּר מִסְכֵּן". וְכַד הֲוָה שָׁאִיל בְּאוּשְׁפִּיזָא, אָמַר הָכִי: "גְּבַר פּוּם דִּין חַי? מַה זּוֹ טוֹבָה יֵשׁ".
רַבִּי אַבָּהוּ, כִּי הֲוָה מִשְׁתָּעִי בִּלְשׁוֹן חָכְמָה, הֲוָה אָמַר הָכִי: "אַתְרִיגוּ לְפֶחָמִין, אַרְקִיעוּ לִזְהָבִין, וַעֲשׂוּ לִי שְׁנֵי מַגִּידֵי בַּעֲלָטָה". אִיכָּא דְּאַמְרֵי: "וְיַעֲשׂוּ לִי בָּהֶן שְׁנֵי מַגִּידֵי בַּעֲלָטָה". אָמְרוּ לֵיהּ רַבָּנָן לְרַבִּי אַבָּהוּ: "הַצְפִּינֵנוּ, הֵיכָן רַבִּי אִלָעִאי צָפוּן". אָמַר לְהוּ: "עָלַץ בְּנַעֲרָה אַהֲרוֹנִית, אַחֲרוֹנִית, עֵרָנִית וְהִנְעִירַתּוּ". אַמְרֵי לָהּ: אִשָּׁה, וְאַמְרֵי לָה מַסֶכְתָּא. אָמְרוּ לֵיהּ לְרַבִּי אִלָעִאי: "הַצְפִּינֵנוּ, הֵיכָן רַבִּי אַבָּהוּ [צָפוּן]". אָמְרוּ לְהוּ: "נִתְיָעֵץ בַּמַּכְתִּיר, וְהִנְגִּיב לִמְפִיבֹּשֶׁת". אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָא: מִיָּמַי לֹא נִצְּחַנִי אָדָם, אֶלָּא אִשָּׁה, תִּינוֹק וְתִינֹקֶת. אִשָּׁה, מַאי הִיא? פַּעַם אַחַת נִתְאָרַחְתִּי אֵצֶל אַכְסַנְיָא [אַחַת], וְעָשְׂתָה לִי פֹּלִין, פַּעַם רִאשׁוֹנָה סָעַדְתִּי וְלֹא שִׁיַּרְתִּי כְּלוּם. שְׁנִיָּה, סָעַדְתִּי וְלֹא שִׁיַּרְתִּי כְּלוּם. שְׁלִישִׁית, הִקְדִּיחַתּוּ בְּמֶלַח, כֵּיוָן שֶׁטָּעַמְתִּי, מָשַׁכְתִּי יָדַי הֵימֶּנּוּ. אָמְרָה לִי: "רַבִּי, מִפְּנֵי מַה מָּשַׁכְתָּ יָדֶיךָ הֵימֶּנּוּ?" אָמַרְתִּי לָהּ: "כְּבָר סָעַדְתִּי מִבְּעוֹד יוֹם". אָמְרָה לִי: "הָיָה לְךָ לִמְשֹׁךְ יָדְךָ מִן הַפַּת"! אָמְרָה לִי: "רַבִּי, שֶׁמָּא לֹא הִנַּחְתָּ פֵּאָה בָּרִאשׁוֹנָה? וְלֹא כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים: אֵין מְשַׁיְּרִין פֵּאָה בַּאִלְפָּס, אֲבָל מְשַׁיְּרִין פֵּאָה בַּקְּעָרָה"?! תִּינֹקֶת, מַאי הִיא? פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ, (בשדה) וְהָיְתָה דֶּרֶךְ עוֹבֶרֶת בַּשָּׂדֶה, וְהָיִיתִי מְהַלֵּךְ בָּהּ. אָמְרָה לִי תִּינֹקֶת אַחַת: "רַבִּי, לָאו שָׂדֶה הוּא"? אָמַרְתִּי לָהּ: "לֹא בְּדֶרֶךְ כְּבוּשָׁה אֲנִי מְהַלֵּךְ"? אָמְרָה לִי: "לִסְטִים שֶׁכְּמוֹתְךָ כְּבָשׁוּהָ". תִּינוֹק, מַאי הוּא? פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ, וְרָאִיתִי תִּינוֹק אֶחָד שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב עַל פָּרָשַׁת דְּרָכִים, אָמַרְתִּי לוֹ: "בְּנִי, בְּאֵי־זֶה דֶּרֶךְ נֵלֵךְ לָעִיר"? אָמַר לִי: "זוֹ אֲרֻכָּה וּקְצָרָה, וְזוֹ קְצָרָה וַאֲרֻכָּה". הָלַכְתִּי בַּקְּצָרָה וַאֲרֻכָּה. כֵּיוָן שֶׁהִגַּעְתִּי לָעִיר, הָיוּ מַקִּיפוֹת לָהּ גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים. חָזַרְתִּי לַאֲחוֹרַי. אָמַרְתִּי לוֹ: "בְּנִי, לֹא כָּךְ אָמַרְתָּ לִי: זוֹ קְצָרָה?" אָמַר לִי: "רַבִּי, וְלֹא כָּךְ אָמַרְתִּי לְךָ, (קצרה) וַאֲרֻכָּה?!" נְשַׁקְתִּיו עַל רֹאשׁוֹ, וְאָמַרְתִּי לוֹ: אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל, שֶׁכֻּלְּכֶם חֲכָמִים אַתֶּם, מִגְּדוֹלְכֶם וְעַד קְטַנְּכֶם. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי הֲוָה קָא אָזִיל בְּאוֹרְחָא, אַשְׁכְּחָהּ לִבְרוּרְיָה, אָמַר לָהּ: "בְּאֵי־זוֹ דֶּרֶךְ נֵלֵךְ לָעִיר לֹד?" אָמְרָה לֵיהּ: "גְּלִילִי שׁוֹטֶה, לֹא כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים: אַל תַּרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה?! הָיָה לְךָ לוֹמַר: בְּאֵי־זוֹ לְלֹד".
בְּרוּרְיָה, אַשְׁכַּחְתֵּיהּ לְהַהוּא תַּלְמִידָא דַּהֲוָה [קָא] גָּרִיס בִּלְחִישָׁאבָּטְשָׁא בֵּיהּ וְאָמְרָה לֵיהּ: לָאו הָכִי כְּתִיב: (שמואל ב כג) "עֲרוּכָה בַכֹּל וּשְׁמֻרָה"! אִם עֲרוּכָה בְּמָאתַיִם אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה אֵבָרִים שֶׁל אָדָם, שְׁמוּרָה בַּלֵּב. תָּנָא: תַּלְמִיד אֶחָד הָיָה לוֹ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר (בן יעקב), שֶׁהָיָה שׁוֹנֶה בְּלַחַשׁ, לְאַחַר שָׁלֹשׁ שָׁנִים שָׁכַח תַּלְמוּדוֹ. תָּנָא: תַּלְמִיד אֶחָד הָיָה לוֹ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר (בן יעקב) שֶׁנִּתְחַיֵּב שְׂרֵפָה לַמָּקוֹם, אָמְרוּ: הַנִּיחוּ לוֹ, שֶׁאָדָם גָּדוֹל שִׁמֵּשׁ. אָמַר לוֹ שְׁמוּאֵל לְרַב יְהוּדָה: שִׁינְנָא, פְּתַח פּוּמָךְ קָרִי, פְּתַח פּוּמָךְ תָּנִי, כִּי הֵיכִי דְּתוֹרִיךְ חַיִּין וְתִתְקַיֵּם בְּיָדָךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: (משלי ד) "כִּי חַיִּים הֵם לְמוֹצָאֵיהֶם, וּלְכָל בְּשָׂרוֹ מַרְפֵּא". אַל תִּקְרִי "לְמוֹצָאֵיהֶם", אֶלָּא "לְמוֹצִיאֵיהֶם" בַּפֶּה. אָמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב יְהוּדָה: שִׁינְנָא, חֲטוֹף אֱכוֹל, חֲטוֹף אִישְׁתִּי, דְּעָלְמָא דְּאַזְלִינָן מִינֵיהּ, לְבֵי הִלוּלָא דָּמִי. אָמַר לֵיהּ רַב לְרַב הַמְנוּנָא: בְּנִי, אִם יֵשׁ לְךָ, הֵיטֵב לָךְ, כִּי אֵין בִּשְׁאוֹל תַּעֲנוּג, וְאֵין לַמָּוֶת הִתְמַהְמֵהַּ, וְאִם תֹּאמַר: אַנִּיחַ לְבָנַי (ולבנותי) חֹק, בִּשְׁאוֹל מִי (יודה) [יַגִּיד] לָךְ? בְּנֵי אָדָם דּוֹמִים לְעִשְׂבֵי הַשָּׂדֶה; הַלָּלוּ נוֹצְצִים, וְהַלָּלוּ נוֹבְלִין.
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: הַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְאֵין לוֹ לְוָיָה, יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר:(משלי א) "כִּי לִוְיַת חֵן". חָשׁבְּרֹאשׁוֹ, יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם) "הֵן לְרֹאשֶׁךָ". חָשׁ בִּגְרוֹנוֹ, יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם) "וַעֲנָקִים לְגַרְגְּרוֹתֶיךָ". חָשׁ בִּבְנֵי־מֵעַיִם, יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם ג) "רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶךָ". חָשׁ בְּעַצְמוֹתָיו, יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם) "וְשִׁקּוּי לְעַצְמוֹתֶיךָ". חָשׁ בְּכָל גּוּפוֹ, יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם ד) "וּלְכָל בְּשָׂרוֹ מַרְפֵּא". אָמַר רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּא: בּוֹא וּרְאֵה, שֶׁלֹּא כְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִדַּת בָּשָׂר־וָדָם. מִדַּת בָּשָׂר־וָדָם; אָדָם נוֹתֵן לַחֲבֵרוֹ סַם, יָפֶה לָזֶה וְקָשֶׁה לָזֶה. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל, סַם חַיִּים לְכָל גּוּפָן, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּלְכָל בְּשָׂרוֹ מַרְפֵּא". אָמַר רַב (אסי) [אַמִי]: מַאי דִּכְתִיב: (שם כב) "כִּי נָעִים כִּי תִשְׁמְרֵם בְּבִטְנֶךָ, יִכֹּנוּ יַחְדָו עַל שְׂפָתֶיךָ".אֵימָתַי דִּבְרֵי תּוֹרָה נְעִימִים? "כִּי תִשְׁמְרֵם בְּבִטְנֶךָ". וְאֵימָתַי "תִּשְׁמְרֵם בְּבִטְנֶךָ"? בְּשָׁעָה שֶׁ"יִּכֹּנוֹ יַחְדָּו עַל שְׂפָתֶיךָ". רַבִּי זֵירָא אָמַר מֵהָכָא: "שִׂמְחָה לָאִישׁ בְּמַעֲנֵה פִיו, וְדָבָר בְּעִתּוֹ מַה טּוֹב", (שם טו) אֵימָתַי "שִׂמְחָה לָאִישׁ"? בְּשָׁעָה שֶׁ"מַּעֲנֵה בְּפִיו". [לָשׁוֹן אַחֵר: אֵימָתַי "שִׂמְחָה לָאִישׁ בְּמַעֲנֵה פִּיו"? בִּזְמַן שֶׁ"דָּבָר בְּעִתּוֹ מַה טּוֹב"]. רַבִּי יִצְחָק אָמַר, מֵהָכָא: "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂוֹתוֹ", (דברים ל) אֵימָתַי "קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד"? בִּזְמַן שֶׁ"בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂוֹתוֹ". רָבָא אָמַר מֵהָכָא: "תַּאֲוַת לִבּוֹ נָתַתָּה לוֹ, וַאֲרֶשֶׁת שְׂפָתָיו בַּל מָנַעְתָּ סֶלָה". (תהלים כא) אֵימָתַי "תַּאֲוַת לִבּוֹ נָתַתָ לוֹ"? בְּשָׁעָה שֶׁ"אַרֶשֶׁת שְׂפָתָיו בַּל מָנַעְתָּ סֶלָה". רָבָא רָמִי, כְּתִיב: "תַּאֲוַת לִבּוֹ נָתַתָּ לוֹ". וּכְתִיב: "אֲרֶשֶׁת שְׂפָתָיו בַּל מָנַעְתָּ סֶלָה". זָכָה, "תַּאֲוַת לִבּוֹ נָתַתָּ לוֹ", לֹא זָכָה, "וַאֲרֶשֶׁת שְׂפָתָיו בַּל מָנַעְתָּ סֶלָה". תָּנָא דְּבֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב: כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר: 'נֶצַח', 'סֶלָה', 'וָעֶד', אֵין לוֹ הֶפְסֵק (לעולם ולעולמי) עוֹלָמִים. 'נֶצַח', דִּכְתִיב: (ישעיה נז) "כִּי לֹא לְעוֹלָם אָרִיב, וְלֹא לָנֶצַח אֶקְּצוֹף". 'סֶלָה', דִּכְתִיב: (תהלים מ ח) "כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ כֵּן רָאִינוּ בְּעִיר ה' צְבָאוֹת, בְּעִיר אֱלֹהֵינוּ אֱלֹהִים יְכוֹנְנֶהָ עַד עוֹלָם סֶלָה". 'וָעֶד', דִּכְתִיב: (שמות טו) "ה' יִמְלוֹךְ לְעוֹלָם וָעֶד". *)) אָמַר רַבִּי (אליעזר) [אֶלְעָזָר]: מַאי דִּכְתִיב: (משלי א) "וַעֲנָקִים לְגַרְגְּרוֹתֶיךָ", אִם מֵשִׂים אָדָם אֶת עַצְמוֹ כְּעָנָק זֶה, שֶׁרָף לַצַּוָּאר, וְנִרְאֶה וְאֵינוֹ נִרְאֶה, תַּלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּם בְּיָדוֹ, וְאִם לָאו, אֵין תַּלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּם בְּיָדוֹ.
וְאָמַר רַבִּי (אליעזר) [אֶלְעָזָר]: מַאי דִּכְתִיב: (שה"ש ה) "לְחָיָּו כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם", אִם מֵשִׂים אָדָם עַצְמוֹ כַּעֲרוּגָה זוֹ, שֶׁהַכֹּל דָּשִׁין בָּהּ, (אי נמי) וְכַבֹּשֶׂם הַזֶּה, שֶׁהַכֹּל מִתְבַּשְּׂמִין מִמֶּנּוּ, תַּלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּם (בידו). וְאִם לָאו, אֵין תַּלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּם (בידו). וְאָמַר רַבִּי (אליעזר) [אֶלְעָזָר]: מַאי דִּכְתִיב: (שמות לב) "לוּחוֹת אֶבֶן"? אִם מֵשִׂים אָדָם לְחָיָו כְּאֶבֶן זוֹ שֶׁאֵינָהּ נִמְחֵת, תַּלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּם בְּיָדוֹ. וְאִם לָאו, אֵין תַּלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּם בְּיָדוֹ. וְאָמַר רַבִּי (אליעזר) [אֶלְעָזָר]: מַאי דִּכְתִיב: (שמות ל) "מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת" וְגוֹ'. אִלְמָלֵי לֹא נִשְׁתַּבְּרוּ לוּחוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת, לֹא נִשְׁתַּכְּחָה תּוֹרָה מִיִּשְׂרָאֵל. רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אָמַר: אֵין כָּל אֻמָּה וְלָשׁוֹן יְכוֹלָה לִשְׁלֹט בָּהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: "חָרוּת עַל הַלּוּחוֹת", אַל תִּקְרִי "חָרוּת", אֶלָּא "חֵרוּת".
אָמַר רַב מַתְנָא: מַאי דִּכְתִיב: (במדבר כא) "וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה"? אִם מֵשִׂים אָדָם עַצְמוֹ כַּמִּדְבָּר הַזֶּה, שֶׁהַכֹּל דָּשִׁין בּוֹ, תַּלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּם בְּיָדוֹ, וְאִם לָאו, אֵין תַּלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּם בְּיָדוֹ. רָבָא [בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף בַּר חָמָא], הַוְיָא לֵיהּ מִלְּתָא לְרַב יוֹסֵף בַּהֲדֵיהּ, כַּד מָטָא מַעֲלִי יוֹמָא דְּכִפּוּרֵי, אָמַר: אִיזִיל אִיפַיְסֵיהּ. אָזַל אַשְׁכְּחֵיהּ לְשַׁמְעֵיהּ דְּקָא מָזֵיג לֵיהּ כַּסָא. אָמַר לֵיהּ: הַב לִי דְּאִימְזִיג לֵיהּ אֲנָא. [יָהַב לֵיהּ], מָזַג לֵיהּ. כַּד טַעֲמֵיהּ, אָמַר: דָּמִי הַאי מְזִיגָא, לִמְזִיגָא דְּרָבָא בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף בַּר חָמָא. אָמַר לֵיהּ: אֲנָא הֲוָא. אָמַר לֵיהּ: לָא תֵּיתִיב אַכַּרְעָיךְ עַד דִּמְפָרַשְׁתְּ לִי לְהַנֵי קְרָאֵי. מַאי דִּכְתִיב: "וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה, וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל, וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת, וּמִבָּמוֹת הַגַּיְא"? אָמַר לֵיהּ: אִם מֵשִׂים אָדָם אֶת עַצְמוֹ כַּמִּדְבָּר הַזֶּה, שֶׁהַכֹּל דָּשִׁין (אותו) [בּוֹ], תּוֹרָה נִתְּנָה לוֹ בְּמַתָּנָה. (שנאמר: "וממדבר מתנה".) וְכֵיוָן שֶׁנִּתְּנָה לוֹ (תורה) בְּמַתָּנָה, נַחֲלוֹ־אֵל. שֶׁנֶּאֱמַר: "וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל". וְכֵיוָן שֶׁנַּחֲלוֹ־אֵל, עוֹלֶה לִגְדֻלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת". וְאִם מֵגִיס דַּעְתּוֹ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁפִּילוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם) "וּמִבָּמוֹת הַגַּיְא". וְאִם חוֹזֵר בּוֹ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַגְבִּיהוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיה מ) "כָּל גֶּיא יִנָּשֵׂא".
אָמַר רַב הוּנָא: מַאי דִּכְתִיב: (תהלים סח) "חַיָּתְךָ יָשְׁבוּ בָה תָּכִין בְּטוֹבָתְךָ לֶעָנִי אֱלֹהִים"? אִם מֵשִׂים אָדָם עַצְמוֹ כְּחַיָּה זוֹ שֶׁדּוֹרֶסֶת וְאוֹכֶלֶת, וְאַמְרִי לָהּ: שֶׁמַּסְרַחַת וְאוֹכֶלֶת, תַּלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּם בְּיָדוֹ. וְאִם לָאו, אֵין תַּלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּם בְּיָדוֹ.
וְאִם עוֹשֶׂה (אדם) כֵּן, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה לוֹ סְעוּדָה בְּעַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "תָּכִין בְּטוֹבָתְךָ לֶעָנִי אֱלֹהִים". אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא, [אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן]: מַאי דִּכְתִיב: (משלי כז) "נוֹצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ"? לָמָּה נִמְשְׁלוּ דִּבְרֵי תּוֹרָה כַּתְּאֵנָה? (לומר לך) מַה תְּאֵנָה זוֹ, כָּל זְמַן שֶׁאָדָם מְמַשְׁמֵשׁ בָּהּ, מוֹצֵא בָּה תְּאֵנִים, אַף דִּבְרֵי תּוֹרָה, כָּל זְמַן שֶׁאָדָם הוֹגֶה בָּהֶן, מוֹצֵא בָּהֶן טַעַם. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי: (אמר רבי יונתן) מַאי דִּכְתִיב: (שם ה) "אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן", מִפְּנֵי מַה נִּמְשְׁלוּ דִבְרֵי תּוֹרָה 'כְּאַיָּלָה'? לוֹמַר לְךָ: מָה אַיָּלָה זוֹ, רַחְמָהּ צַר, וַחֲבִיבָה עַל בּוֹעֲלָהּ כָּל שָׁעָה וְשָׁעָה כְּשָׁעָה רִאשׁוֹנָה, אַף דִּבְרֵי תּוֹרָה חֲבִיבִין עַל לוֹמְדֵיהֶן כָּל שָׁעָה וְשָׁעָה כְּשָׁעָה רִאשׁוֹנָה. "וְיַעֲלַת חֵן", שֶׁמַּעֲלַת חֵן עַל לוֹמְדֶיהָ. "דַּדֶּיהָ יְרַוּוּךָ בְּכָל עֵת", [לָמָּה נִמְשְׁלוּ דִּבְרֵי תּוֹרָה כְּדַּד]? מַה דַּד זֶה, כָּל זְמַן שֶׁתִּינוֹק מְמַשְׁמֵשׁ בּוֹ, מוֹצֵא בּוֹ חָלָב, אַף דִּבְרֵי תּוֹרָה, כָּל זְמַן שֶׁאָדָם הוֹגֶה בָּהֶן, מוֹצֵא בָּהֶן טַעַם. "בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָּמִיד", כְּגוֹן רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פְּדָת. (דתניא) אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פְּדָת, שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב בַּשּׁוּק הַתַּחְתּוֹן שֶׁל צִפּוֹרִי וְעָסַק בַּתּוֹרָה, וּסְדִינוֹמֻטָּל בַּשּׁוּק הָעֶלְיוֹן שֶׁל צִפּוֹרִי. (תניא) אָמַר רַבִּי יִצְחָק בֶּן אֶלְעָזָר: פַּעַם אַחַת בָּא אָדָם אֶחָד לִטְּלוֹ, וּמָצָא (נחש) שָׂרָף עָלָיו. תָּנָא דְּבֵי רַב עָנָן, מַאי דִּכְתִיב: (שופטים ה) "רֹכְבֵי אֲתֹנוֹת צְחֹרוֹת" וְגוֹ'. "רֹכְבֵי אֲתֹנוֹת צְחֹרוֹת" *)) אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁהוֹלְכִים מֵעִיר לְעִיר וּמִמְּדִינָה לִמְדִינָה לִלְמֹד תּוֹרָה, וּמְבָאֲרִים אוֹתָהּ כַּצָּהֳרָיִם. (שם) "יוֹשְׁבֵי עַל מִדִּין", שֶׁיּוֹשְׁבִים וְדָנִין דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ. 'וְהוֹלְכֵי', אֵלּוּ בַּעֲלֵי מִקְרָא. 'עַל דֶּרֶךְ', אֵלּוּ בַּעֲלֵי מִשְׁנָה. 'שִׂיחוּ', אֵלּוּ בַּעֲלֵי תַּלְמוּד, שֶׁכָּל שִׂיחָתָן דִּבְרֵי תּוֹרָה.
אָמַר רַב שִׁזְבִי מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: מַאי דִּכְתִיב: (משלי יב) "לֹא יַחֲרֹךְ רְמִיָּה צֵידוֹ", לֹא יִחְיֶה וְלֹא יַאֲרִיךְ יָמִים צַיָּד הָרַמַּאי. וְרַב שֵׁשֶׁת אָמַר: צַיָּד הָרַמַּאי, יַחֲרֹךְ. כִּי אָתָא רַב דִּימִי אָמַר: מָשָׁל לְצַיָּד שֶׁצָּד צִפֳּרִים, אִם רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן מְשַׁבֵּר אֶת כְּנָפָיו (מתקיים בידו), מִשְׁתַּמֵּר], וְאִם לָאו, אֵין (מתקיים בידו) [מִשְׁתַּמֵּר]. אָמַר רָבָא, אָמַר רַב סְחוֹרָה, אָמַר רַב הוּנָא: מַאי דִּכְתִיב: (משלי יג] "הוֹן מֵהֶבֶל יִמְעָט, וְקֹבֵץ עַל יָד יַרְבֶּה"? אִם מֵשִׂים אָדָם אֶת תּוֹרָתוֹ חֲבִילוֹת חֲבִילוֹת, מִתְמַעֶטֶת, וְאִם *)) קוֹבֵץ עַל יָד עַל יָד, יַרְבֶּה. אָמַר רָבָא: גְּמִירֵי לָהּ רַבָּנָן לְהָא מִלְּתָא, וְעַבְרֵי עֲלָהּ. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: (בדידי הוה עובדא) [אֲנָא עָבִידְתָּהּ] וְאִתְקַיֵּים בִּי.
תָּנוּ רַבָּנָן: כֵּיצַד סֵדֶר מִשְׁנָה? מֹשֶׁה לָמַד מִפִּי הַגְּבוּרָה, נִכְנַס אַהֲרֹן וְשָׁנָה לוֹ מֹשֶׁה פִּרְקוֹ. נִסְתַּלֵּק אַהֲרֹן וְיָשַׁב לִשְׂמֹאל מֹשֶׁה. נִכְנְסוּ בָּנָיו, וְשָׁנָה לָהֶם מֹשֶׁה פִּרְקָן. נִסְתַּלְּקוּ בָּנָיו, אֶלְעָזָר יָשַׁב לִימִין מֹשֶׁה, וְאִיתָמָר יָשַׁב לִשְׂמֹאל אַהֲרֹן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לְעוֹלָם אַהֲרֹן לִימִין מֹשֶׁה הוּא חוֹזֵר. נִכְנְסוּ זְקֵנִים וְשָׁנָה לָהֶם מֹשֶׁה פִּרְקָן. [נִסְתַּלְּקוּ זְקֵנִים], נִכְנְסוּ כָּל הָעָם וְשָׁנָה לָהֶם פִּרְקָן. נִמְצָא בְּיַד אַהֲרֹן אַרְבָּעָה, וּבְיַד בָּנָיו שְׁלֹשָׁה, וּבְיַד זְקֵנִים שְׁנַיִם, וּבְיַד כָּל הָעָם אֶחָד. נִסְתַּלֵּק מֹשֶׁה, שָׁנָה לָהֶם אַהֲרֹן פִּרְקוֹ, נִסְתַּלֵּק אַהֲרֹן, שָׁנוּ לָהֶם בָּנָיו פִּרְקָן. נִסְתַּלְּקוּ בָּנָיו שָׁנוּ לָהֶם זְקֵנִים פִּרְקָן. נִמְצָא בְּיַד כָּל אֶחָד וְאֶחָד אַרְבָּעָה. מִכָּאן אָמַר רַבִּי (אלעזר בן עזריה) [אֱלִיעֶזֶר]: חַיָּב אָדָם לִשְׁנוֹת אֶת תַּלְמִידָיו אַרְבַּע פְּעָמִים, וְקַל־וָחֹמֶר! וּמָה אַהֲרֹן שֶׁלָּמַד מִפִּי מֹשֶׁה, וּמֹשֶׁה מִפִּי הַגְּבוּרָה, אַרְבָּעָה. הֶדְיוֹט מִפִּי הֶדְיוֹט, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה?! רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁחַיָּב אָדָם לִשְׁנוֹת לְתַלְמִידוֹ עַד שֶׁיְּלַמְּדֵנוּ? שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים לא) "וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". וּמִנַּיִן עַד שֶׁתְּהֵא סְדוּרָה בְּפִיהֶם? שֶׁנֶּאֱמַר: (שם) "שִׂימָהּ בְּפִיהֶם". וּמִנַּיִן שֶׁחַיָּב לְהַרְאוֹת לוֹ פָּנִים בָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות כא) "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם". וּנְעַיְלוּ כּוּלְּהוּ וְנִגְמְרוּ מִמֹּשֶׁה? כְּדֵי לַחֲלֹק כָּבוֹד לְאַהֲרֹן, וְכָבוֹד לְבָנָיו, וְכָבוֹד לַזְּקֵנִים. וְלֵיעוֹל אַהֲרֹן וְלֵילִיף מִמֹּשֶׁה? וְלִיעַיְלוּ בָּנָיו וְלִילְפֵי מֵאַהֲרֹן? וְלִעַיְלוּ זְקֵנִים וְלִילְפוּ מִבָּנָיו? וְלִיעַיְלוּ כָּל יִשְׂרָאֵל וְלִילְפוּ מִזְּקֵנִים? מֹשֶׁה, כֵּיוָן דְּמִפִּי הַגְּבוּרָה גָּמַר, מִסְתַּיְעָא מִלְתֵּיהּ. אָמַר מַר: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לְעוֹלָם אַהֲרֹן לִימִין מֹשֶׁה הוּא (יושב) [חוֹזֵר], כְּמַאן אַזְלָא הָא דְּתַנְיָא: שְׁלֹשָׁה שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ, הָרַב בָּאֶמְצַע, גָּדוֹל בִּימִינוֹ, וְקָטָן בִּשְׂמֹאלוֹ, (כמאן?) נֵימָא רַבִּי יְהוּדָה הִיא וְלֹא רַבָּנָן? אֲפִלּוּ תֵּימָא: רַבָּנָן, מִשּׁוּם טִרְחָא דְּאַהֲרֹן.
רַבִּי פְּרֵידָא הֲוָה לֵיהּ הַהוּא תַּלְמִידָא, דַהֲוָה תָּנִי לֵיהּ אַרְבַּע מֵאָה זִימְנֵי, וְגָמַר. זִימְנָא חֲדָא בַּעְיוּהָ לְמִלְּתָא דְּמִצְוָה, תָּנָא לֵיהּ וְלָא גָּמַר. אָמַר לֵיהּ: הָאִידְנָא, מַאי שְׁנָא? אָמַר לֵיהּ: מֵהַאִי שַׁעְתָּא דְּאָמְרוּ לֵיהּ לְמַר, אִיכָּא מִלְּתָא דְּמִצְוָה, (איטרדי) אַסַחְתִּי לְדַעְתָּאִי, [וְכָל שַׁעְתָּא] אֲמִינָא: "הַשְׁתָּא קָאִי מַר", "הַשְׁתָּא קָאִי מַר". אָמַר לֵיהּ: הַב דַּעְתָּךְ דְּאַתְּנִי לָךְ, [הָדַר] תָּנָא לֵיהּ אַרְבַּע מֵאָה זִימְנִי אַחֲרִינִי וְגָמַר. נַפְקָא בַּת־קוֹל וְאָמְרָה לֵיהּ: נִיחָא לָךְ דְּלִיסְפוּ עַל חַיִיךְ אַרְבַּע מֵאוֹת שְׁנֵי? אוֹ דְּתִזְכֶּה אַתְּ וְדָרָךְ לְעָלְמָא דְּאַתִּי? אָמַר לֵיהּ: בָּעִינָא דְּאֶזְכֶּה אֲנָא וְדָרָאִי לְעָלְמָא דְּאַתִּי. אָמַר לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: תְּנוּ לוֹ זוֹ וְזוֹ.
אָמַר רַב חִסְדָּא: אֵין הַתּוֹרָה נִקְנֵית אֶלָּא בְּסִימָנִין, שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים לא) "שִׂימָה בְּפִיהֶם", אַל תִּקְרִי 'שִׂימָה', אֶלָּא 'סִימְנָה'. שָׁמְעָה רַב תַּחְלִיפָא בְּמַעֲרָבָא, אָזַל אָמְרָהּ קַמֵיהּ דְּרַבִּי אַבָּהוּ. אָמַר: אַתּוּן מֵהָתָם מַתְנִיתוּ לָהּ? אַנָן מֵהָכָא מַתְנִינָן לָהּ: (ירמיה לא) "הַצִּיבִי לָךְ צִיּוּנִים" וְגוֹ', עֲשׂוּ צִיּוּנִים לַתּוֹרָה. וּמַאי מַשְׁמַע דְּהַאי 'צִיּוּן' לִישְׁנָא דְּסִימָנָא הוּא? דִּכְתִיב: (יחזקאל לט) "וְרָאָה עֶצֶם אָדָם וּבָנָה אֶצְלוֹ צִיּוּן". רַב (אליעזר) [אֶלְעָזָר] אָמַר מֵהָכָא: (משלי ז) "וּמוֹדָע לַבִּינָה תִּקְרָא"; עֲשֵׂה מוֹדָעִים לַתּוֹרָה.
(רב) [רָבָא] אָמַר: עֲשֵׂה מוֹעֲדִים לַתּוֹרָה, וְהַיְנוּ דְּאָמַר (רב דימי) [אַבְדִּימִי] בַּר חָמָא [בַּר דּוֹסָא]: מַאי דִּכְתִיב: (דברים ל) "לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא, וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִיא". "לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא", שֶׁאִם בַּשָּׁמַיִם הִיא, אַתָּה צָרִיךְ לַעֲלוֹת אַחֲרֶיהָ. "וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִיא", שֶׁאִם מֵעֵבֶר לַיָּם הִיא, אַתָּה צָרִיךְ לַעֲבֹר אַחֲרֶיהָ. (רבה) [רָבָא] אָמַר: "לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא", לֹא תִּמְצָא בְּמִי שֶׁמַּגְבִּיהַּ דַּעְתּוֹ עָלֶיהָ כַּשָּׁמַיִם. "וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִיא", לֹא תִּמָּצֵא בְּמִי שֶׁמַּרְחִיב דַּעְתּוֹ עָלֶיהָ כַּיָּם. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: "לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא", לֹא תִּמָּצֵא בְּגַסֵּי־הָרוּחַ. "וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִיא", לֹא תִּמָּצֵא בַּסַּחְרָנִים וְלֹא בַּתַּגָּרִים.
["וַיַּחֲנוּ עַל הַיַּרְדֵּן מִבֵּית הַיְשִׁימוֹת". (במדבר לג) וְאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לְדִידִי חָזִי לִי הַהוּא אַתְרָא, וַהֲוֵי תְּלָתָא פַּרְסֵי עַל תְּלָתָא פַּרְסֵי. וְתַנְיָא: כְּשֶׁהֵן נִפְנִין, אֵין נִפְנִין לֹא לִפְנֵיהֶם וְלֹא לְצִידֵיהֶן, אֶלָּא לְאַחֲרֵיהֶן]. אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: יוֹשְׁבֵי צְרִיפִיםוּמְהַלְּכֵי מִדְבָּרוֹת, חַיֵּיהֶם אֵינָם חַיִּים, וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם אֵינָם שֶׁלָּהֶם. תַּנְיָא נַמִּי הָכִי: אֱלִיעֶזֶר אִישׁ בִּירָה אוֹמֵר: יוֹשְׁבֵי צְרִיפִים, כְּיוֹשְׁבֵי קְבָרוֹת, וְעַל בְּנוֹתֵיהֶם הוּא אוֹמֵר: (שם כז) "אָרוּר שֹׁכֵב עִם כָּל בְּהֵמָה". מַאי טַעְמָא? עוּלָא אָמַר: מִפְּנֵי שֶׁאֵין לָהֶם מֶרְחֲצָאוֹת. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: מִפְּנֵי שֶׁמַּרְגִּישִׁין זֶה לָזֶה בִּטְבִילָה. מַאי בֵּינַיְהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְהוּ, נַהֲרָא (דמקרב למתא) [דְּסָמִיךְ לְבֵיתָא].
אָמַר רַב הוּנָא, אָמַר רַב: כָּל עִיר שֶׁאֵין בָּהּ יָרָק, אֵין תַּלְמִיד חָכָם רַשַּׁאי לָדוּר בְּתוֹכָהּ. (מיתיבי) [לְמֵימְרָא דְּיָרָק מַעַלְיָא? וְהָתַּנְיָא: שְׁלֹשָׁה מַרְבִּין אֶת הַזֶּבֶל, וְכּוֹפְפִין אֶת הַקּוֹמָה, וְנוֹטֵל אֶחָד מֵחֲמֵשׁ מֵאוֹת מִמְּאוֹר עֵינָיו שֶׁל אָדָם, וְאֵלּוּ הֵן: פַּת קִבָּר, וְשֵׁכָר חָדָשׁ, וְיָרָק! לָא קַשְׁיָא, הָא בְּתוּמֵי וְכַרְתֵּי, הָא בִּשְׁאָר יַרְקֵי. כִּדְתַנְיָא: שׁוּם, יֶרֶק, כְּרִישִׁין, חֲצִי יֶרֶק. נִרְאֶה צְנוֹן, נִרְאֶה סַם־חַיִּים. וְהָא תַּנְיָא: נִרְאֶה צְנוֹן, נִרְאֶה סַם מָוֶת? לָא קַשְׁיָא, כָּאן בְּעָלִין, כָּאן בְּאִמָּהוֹת, כָּאן בִּימוֹת הַחַמָּה, כָּאן בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים]. אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: כָּל עִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מַעֲלוֹת וּמוֹרָדוֹת, אָדָם וּבְהֵמָה [שֶׁבָּהּ] מֵתִים בַּחֲצִי יְמֵיהֶם. מֵתִים, סַלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא אֵימָא: מַזְקִינִין בַּחֲצִי יְמֵיהֶם. אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: הַנֵּי מוּלְיָיתָא דְּבֵי בִּירִי וּדְבֵי נֶרֶשׁ, אַזְקִנּוּן.
תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָא: אֵין לְךָ שֶׁיָּפֶה לִמְדִידָה יוֹתֵר מִשַּׁלְשְׁלָאוֹת שֶׁל בַּרְזֶל, אֲבָל מַה נַּעֲשֶׂה שֶׁהַתּוֹרָה אָמְרָה: (זכריה ב) "וּבְיָדוֹ חֶבֶל מִדָּה". וְהָכְּתִיב: (יחזקאל מ) "וּבְיַד הָאִישׁ קְנֵה הַמִּדָּה"! הַהוּא לְתַרְעֵי. תָּנִי (רבי יוסי) [רַב יוֹסֵף]: שְׁלֹשָׁה חֲבָלִים הֵם: שֶׁל מֶגֶג, וְשֶׁל נְצָרִים, וְשֶׁל פִּשְׁתָּן. שֶׁל מֶגֶג, לְפָרָה, כִּדְתְנָן כְּפָתּוּהָ בְּחֶבֶל הַמְּגָג, וּנְתָנוּהָ עַל גַּב מַעֲרָכָתָהּ. שֶׁל נְצָרִים, לְסוֹטָה, דִּתְנָן: וְאַחַר כָּךְ מֵבִיא חֶבֶל מִצְרִי וְקוֹשֵׁר לְמַעְלָה מִדַּדֶּיהָ. שֶׁל פִּשְׁתָּן, לִמְדִידָה.
גנזי המלך
דף נג
מערת המכפלה – [ביאור באריכות על ענין ב' בתים] – מהרש"א
מערת המכפלה – המלבי"ם על בראשית כג, טו, תורה אור
קרית ארבע – [שם איש או על שם ארבע זוגות?] – מהרש"א
אמרפל שמו, ולמה נקרא שמו נמרוד? – [מניין לחז"ל לדרוש שהוא אותו האיש?] – מהרש"א
ויקם מלך חדש – רבנו בחיי (שמות א, ח)
ויקם מלך חדש – מהרש"א על סוטה יא ע"א ד"ה חד אמר חדש ממש
ויקם מלך חדש – [ביאור ב' הדיעות] – גור אריה, על שמות א, ח (מהד' מכון ירושלים, פסקא ו)
ויקם מלך חדש – [צ"ע מה חידש זה על מה שכתוב בפסוק? אלא כשיש מלך בן מלך, אין המלוכה נחשבת בעיניו כחדשה, כי כיורש עצר צפה זאת תמיד. אבל כשעולה זר למלוך, היא חדשה בעיניו] – בן יהוידע
נתחדשו גזירותיו – [מאן דאמר מלך חדש ממש, כי קשה להבין היאך נתהפך מאוהב גמור לשונא גמור, אא"כ היה איש אחר. ומאן דאמר "נתחדשו הגזירות" והוא היה אותו מלך, כי גם בתחילה חשב לרעתם. אלא התנהג בטוב כדי שיתבוללו בין המצריים, וכשזה לא נעשה ניסה להצר להם, והוא אותו רשע אלא נתחדשו אופן הגזירות] – נטע שורק, מובא ב"לקוטי בתר לקוטי"
ולא למדתי אלא דבר אחד – פתח עינים
י"ח ימים גידלתי ביניהם ולמדתי לב כל אחד ואחד, וחכמת כל אחד ואחד – ["לב" זהו חידוד וחריפות, "חכמה" הן הידיעות] – ע"פ רש"י
י"ח ימים גידלתי ביניהם ולמדתי לב כל אחד ואחד, וחכמת כל אחד ואחד – [צ"ע אם כדברי רש"י היה צ"ל סדר הפוך, "חכמה" לפני "לב" כמו שאמרו "ליגמר אינש והדר ליסבר" (שבת סג.). אלא עדיף לפרש "לב" סוג של מדות טובות (כמו "לב טוב" ושאר תכונות תלמידי רבי יוחנן בן זכאי, אבות, ב) כי "דרך ארץ קדמה לתורה"] – איי הים
ליבם של ראשונים – מהר"ל, באר הגולה 9, 10 (הקדמה לספר); דרשה על התורה 35
אם הראשונים כמלאכים – [הסבור שהם כמלאכים, הוא כבן אדם. והסבור שהם רק בני אדם, הוא כחמור] – ר' עקיבא איגר (מובא בשמו ע"י נינו, בספר) "חוט המשולש", בהערה שבדף קעז; וכן כתב "אמת ליעקב"; וכן כתב "משמרת איתמר" (ורשה, תרכ"ט) פרשת אמור
אם הראשונים כמלאכים – דברי שאול, על חגיגה י"ד
ואנו כמלוא נקב מחט סדקית – [כי בדורנו הגוף גובר על השכל, והשכל נצטמצם עד נקב שבמחט] – מהר"ל, באר הגולה, הקדמה, דף י'
ואנן כי סיכתא בגודא לגמרא – [המושכלות והחכמות שהן עמוקות אי אפשר להשיג אותן כי אם מרבו, ומה שאנו מקבלים ממנו הוא רק המעט ולא עיקר הדבר] – מהר"ל, באר הגולה, הקדמה, דף י'
ואנן כי סיכתא בגודא לגמרא – [למה דוקא אביי ורבא] – פתח עינים
ואנן כי אצבעתא בקירא לסברא – [המושכלות שהאדם חוקר ומוצא בכוחות עצמו, אינה סברא ברורה כי האדם יכול להטות לכל צד אחר שירצה, כמו שהשעוה רכה] – מהר"ל, באר הגולה, הקדמה, דף י'
ואנן כי אצבעתא בקירא לסברא – [רש"י פירש שהשעוה היא קשה, וצ"ע שזה לכאורה נגד המציאות. אלא אולי פירושו כמו שהאצבע מתהפכת בשעוה לכל כיוון מחמת רכותה, כך כל סברא שאנו אומרים אפשר להפוך אותה בקלות] – עיני יצחק (וכדברי מהר"ל לעיל)
אנן כי אצבעתא בבירא לשכחה – [כמו שהאצבע אינה דבקה בקירות הבור, כי הן רחבות ורחוקות ממנה לאין שיעור, כך מה שאנו לומדים נשכח ממנו בקלות] – מהר"ל, באר הגולה, הקדמה, דף י'
בני יהודה הקפידו על לשונם – דרך חיים 299 (פ"ו, מ"ח דברים, עושה סייג לדבריו)
גלו מסכת – ["כשהיו דורשים ברבים, מודיעים מקודם באיזה ענין ובאיזו מסכתא הם דורשים, כדי שירגישו השומעים ויעיינו בדבר עד שידעו להשיב, ומתוך כך הענין יוצא לאמתו והרב מודה בדרך זה שנוח לו להיות תלמידיו משיבין לו כדי שיבוא הענין לידי בירור… שאול בכל אשר יפנה ירשיע, שהיה מעמידם בחזקת רשעים ועמי הארץ] – המאירי
גלו מסכת – גליון ר"י עמדין
גלו מסכת – הנצי"ב, דברים לג, יא. הרח"ד
דוד דגלי מסכתא כתיב ביה יראיך יראוני וישמחו – [כי חכם שאינו מכוין לאמת בהלכותיו, נאלצים שאר החכמים לקום ולסתור דבריו למען לא ייכשלו אחרים. גם הוא מתבייש וגם הם מצטערים שהוכרחו לסתור דבריו ולגרום לו עגמת נפש] – בן יהוידע
שאול בכל אשר יפנה ירשיע – [שלא הצליח להסיק שמעתתא אליבא דהלכתא] – מהרש"א
שאול בכל אשר יפנה ירשיע – [אין הלכה כמותו כי תורתו נבעה מתוך קנאתו בדוד, לכן לא זכה לאמתות התורה] – יערות דבש, ח"ב מח, דרש ג'
דף נג ע"ב
מחל לו הקב"ה – מהרש"א על ברכות יב ע"א ד"ה דאחילי ליה
מחל לו הקב"ה – פתח עינים
אמר למאן, אמר למאן – [ביאור הלשון הכפולה] – מהרש"א
אמהתא דבי רבי, לשון חכמה – [כל התלמידים הבינו רמז שדיברה, אלא לא רצתה לדבר בגלוי שילכו לבתיהם, או שיתעכבו עוד לשתות מחבית אחרת] – מהרש"א
אמהתא דבי רבי, לשון חכמה – פתח עינים
גבר פום דין – [דבר בלשון רמז כי אין מהנימוס לשאול בשלום אשת בעל אכסניא] – מהרש"א
אהרונית, אחרונית – [סדר טהרות, שעיקרו לשבט כהונה. והוא אחרון לששה סדרי משנה] – מהרש"א
אהרונית אחרונית (לימוד מסכת) – פתח עינים
אהרונית אחרונית (לימוד מסכת) – [יש בלימוד תורה ג' פנים: סוד, פשט, פלפול. הסוד הוא במדת החסד, ולכן נקרא אהרונית. אחרונית רמז לפשט. עירנית רמז לפילוספיא [נ"ל המעתיק זה ט"ס וצ"ל פלפול] שהוא עמוק ומעורר לומדיהו] – בן יהוידע
לא נצחני אדם חוץ מתינוק – [בא ללמד אותנו פרק בענוה. הרי זהו ר' יהושע שהיה מנצח את המינים בתשובותיו (חגיגה ה ע"ב; ברכות נו ע"א; חולין נט ע"ב וכן שם ס ע"א; בכורות ח ע"ב ועוד). וכאן אפילו בריות קלי דעת כמו אשה ותינוקת, נצחוהו] – פתח עינים
גלילי שוטה – [מפני מה כינתה אותו "גלילי"? אלא זה לימוד זכות עליו כי אנשי גליל לא היו מדייקים בלשונם כמ"ש כאן לעיל בדף זה (נג ע"ב) ולכן לא נזהר בלשונו] – פתח עינים
אל תרבה שיחה עם האשה – [כתוב "שיחה" ולא "דיבור"] – מאירי על אבות א', משנת יוסי בן יועזר
אל תרבה שיחה עם האשה – [כי זה מוביל האדם לחומריות] – מהר"ל, אבות פרק א' "אל תרבה שיחה" 35
אל תרבה שיחה עם האשה – [כינוי "האשה" בה' הידיעה, לומר אפילו שהיא חכמנית ומוחזקת בכשרות] – בן יהוידע ד"ה היה לך לומר באיזו ללוד
דף נד
ערוכה בכל ושמורה – [דרשו חז"ל כי מדובר בלימוד תורה, כי לפני זה כתוב "כי ברית עולם שם לי" (שמו"ב כג, ה)] – מהרש"א
פתח פומיך – ספר חסידים, סוף י"ז
פתח פומיך – נתיב ח"א 23 (תורה, ה); נתיב ב' 94 (לשון, י)
פתח פומיך – בינה לעתים, עת לדרוש, דרוש ראשון, ויניציא (דף ריג)
פתח פומיך קרי, תני – [לקרוא מקרא, ולשנות משנה] – בן יהוידע
נתחייב שריפה למקום – [מדובר באותו התלמיד ששנה בלחש ונתחייב שרפה מחמת השכחת התורה] – מהרש"א
נתחייב שריפה למקום – [לא הגינה עליו זכות רבו, מחמת השכחת התורה] – בן יהוידע
הניחו לו, אדם גדול שימש – [(מדובר באותו תלמיד ששכח לימודו) כי הלימוד עלול להשתכח, מה שאין כן רושם חזק כשרואים קיום ההלכה בפועל] – מהרש"א על עירובין נד ע"א ד"ה שריפה למקום
א"ל שמואל לרב יהודה: שיננא פתח פומיך קרי, פתח פומיך תני, כי היכי דתתקיים בך (תורתך) ותוריך חיי – [צ"ע משום מה דרש "תתקיים בך" (תורתך) כאשר הפסוק רק מבטיח "חיים הם למוצאיהם" ולא תוספת חכמה? ועוד, מדוע מזרז אותו ללמוד לא לשמה לשם אריכות ימים? אלא כיון שזקני תלמידי חכמים כל זמן שמזקינים דעתם מתיישבת עליהם (סוף מסכת קנים) כלומר מצליחים יותר בחכמה, הרי זו לשם שמים. כלומר מבקשים אריכות ימים כדי להגיע לתוספת הבנה בתורה, זה כלול בברכת המקרא] – לחמי תודה, מובא ב"לקוטי בתר לקוטי"
א"ל שמואל לרב יהודה: שיננא פתח פומיך קרי, פתח פומיך תני – [מדוע הוסיף כינוי "שיננא"? ומדוע חז"ל הוסיפו מלה זו בגמרא? אלא דרכו של החריף ומעיין שאינו מבטא בשפתיים כי שקוע הוא בעיונו. לכן הזהיר אותו להתגבר על חסרון זה] – עיני יצחק
"כי חיים הם למוצאיהם, ולכל בשרו מרפא" (משלי ד, כב) – [רש"י כתב כי מדובר ב"מציאה" ע"כ. באיזו מציאה מדובר? כתב רבנו יונה: בלימוד תורה, כמ"ש "יגעת ומצאת תאמין" (מגילה ו ע"ב) שאין אדם משיג בתורה עד שיעמול ויטרח בה, ויזהר מן העצלות] – רבנו יונה (אמר המלקט: ומזה אנו מבינים טוב טעם ודעת בדרשת חז"ל בגמרא כאן שיש להקפיד לבטא הלימוד בשפתיים. כי כתבו חז"ל (דברים רבה, ח) על שבעה דברים שנאמרו על העצל. והזהיר משה "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ולבבך לעשותו" (דברים ל, יד) "הוצא דבר מתוך פיך!". והאריך בזה "אורחות צדיקים" (שער העצלות). ואזהרה זאת קשורה לדברי רבנו יונה הנ"ל, להתייגע בלימוד גם ע"י ביטוי שפתיים)] – נ"ל המלקט
מוצאיהם, אל תקרי אלא מוציאיהם בפה – דרך חיים 307 (פ"ו, גדולה תורה) קורא באמת, עירובין, פסקא ג'
"כי חיים הם למוצאיהם, ולכל בשרו מרפא" (משלי ד, כב) – [מניין לחז"ל לדרוש המלה כאילו מדובר "מוציאיהם בפה"? אלא מלה זו היא בלשון רבים, והמשך הפסוק "ולכל בשרו מרפא" הוא בלשון יחיד. ולכן דרשו כוונה שניה] – תאוה לעינים, מובא ב"לקוטי בתר לקוטי"
מוצאיהם, אל תקרי אלא מוציאיהם בפה – [דרשו כך כי בלי זה באיזה מציאה מדובר?] – מקור ברוך (ח"א דף 548)
חטוף ואכול חטוף ואשתי, דעלמא דאזלינן מיניה כהלולא דמיא – [כיון שהעולם הוא חולף מהר, כמו הנמצא בסעודת נישואין שתוך שעות ספורות הכל נגמר, חטוף את מאכלך מהר ואל תבזבז זמן על עניני החומר, ותעסוק בעיקר בדברים שיבנו את עולם הנצח שלך] – תאוה לעינים, מובא ב"לקוטי בתר לקוטי"
חטוף ואכול חטוף ושתה – המאירי (שמדובר בעניני לימוד תורה, ודלא כרש"י)
חטוף ואכול חטוף ושתה – דברי שאול
אם יש לך, היטב לך – אמת ליעקב
אם יש לך היטיב לך, שאין בשאול תענוג, ואין למות התמהמה. ואם תאמר אניח לבני חוק? בשאול מי יגיד לך? בני אדם דומים לעשבי השדה, הללו נוצצין והללו נובלין – [הגמרא מזהירה שאדם שיש לו ממון ("אם יש לך") תתמוך לעניים ובזה "תיטיב לעצמך". כי כאשר תגיע לשאול (שם נרדף לקבר) אין שם תענוג מה שתוכל לקיים מצוות עם הכסף שכבר אינו בידך לעשות טוב עם הממון). ואם תאמר שיש לך זמן לפניך עד שתמות כי צעיר אתה, לא כן, אין למלאך המוות דחייה ופעמים אינו מתמהמה ולוקח גם צעירים. ואם תאמר שתשאיר ירושה ("חוק") לבניך? מי יבשר לך בקבר אם קבלו הכסף ונהנו ממנו או לא? כי לכל אדם יש מזל שונה לענין עשירות או עוני (כן כתב הגר"א באגרתו לבני ביתו, בדרכו לא"י). כי אף שהאב הוא בעל נכסים, לפעמים צאצאיו הם עניים גדולים, או להיפך (כן הוא בשבת קנא ע"ב "גלגל הוא שחוזר בעולם"). לכן תשתמש בממונך לטובת נפשך] – עיני יצחק, מובא ב"לקוטי בתר לקוטי"
בני אדם דומין לעשבי השדה, הללו נוצצין והללו נובלין – [מי יגיד לך שהירושה תשאר בידי
בניך? כי הללו נובלים לאבד ירושתם (הערת המלקט: וכן כתב הגר"א באגרתו לבני ביתו, בדרכו לא"י)] – מהרש"א (אבל רש"י פירש שאינך צריך לדאוג לבניך, כי פרנסתם גדלה עמהם)
המהלך בדרך ואין לו לויה, יעסוק בתורה – [כי הוא פורש מהיישוב ונמצא אז במצב סכנה] – נתיב א' 4 (תורה, א); דרך חיים 311 (פ"ו, ר' יוסי בן קיסמא); תפארת ישראל, 187 (סב)
המהלך בדרך ואין לו לויה יעסוק בתורה – אור תורה, רי"א חבר, פסקא נ"ג
המהלך בדרך ואין לו לויה יעסוק בתורה – [שלא יטעה לחשוש מקללת חז"ל "חרב על הבדים וכו' ולא עוד אלא שחוטאים". אלא גם אז ילמד תורה] – אישי משה, מובא ב"לקוטי בתר לקוטי"
חש בראשו – בינה לעתים, עת דודים, דרוש ב' לשבועות (רעז)
חש בראשו וכו' – נתיב א' 5 (תורה, א); תפארת ישראל 49, 197 (טו, סב); גור אריה, על שמות כ, טו
חש בראשו, חש בגרונו, חש בבני מיעיו וכו' – [אלו הם סוגי בעיות שיש בהשגת חכמה. והתורה מתקנת כל החסרונות] – בינה לעתים, עת דודים, דרוש ב' לשבועות (רעז)
חש בראשו וכו' – [צ"ע הרי אסור להתרפאות בדברי תורה? (שבועות טו ע"ב) אלא שם מדובר שאומר הפסוק רק לשם הרפואה. אבל אם בלאו הכי לומד הפסוק בדרך לימודו, מותר. עוד יש לתרץ כי עדיין לא נהיה חולה בראשו, אלא זה רק מיחוש בעלמא ולומד לשם הגנה, כמו שהתירו שם במסכת שבועות. וראיה לכך, כי הרי הדיבור קשה לחולי הראש (נדרים מא ע"א) וכאן התירו? אלא ודאי טרם נעשה חולה] – נ"ל המלקט
חש בראשו וכו' – [צ"ע הרי אסור להתרפאות בדברי תורה? (שבועות טו ע"ב) אלא שהיסוד הוא שמפני מחלת הנפש, באות מחלות הגוף. וברפואת הנפש, יתרפא הגוף. וכאן שהוא לומד תורה, ולומד לתקן מדותיו ומעשיו, יש לתלות שיתרפא ממחלות הגוף] – מהרש"א על שבת דף סז ע"א ד"ה ולימא וירא מלאך ה'
חש בראשו וכו' – [פרט ל"כל גופו" להלן, כל הדברים האלו לא מועיל כל כך ביקור חולים ע"י בן גילו] – מהרש"א
חש בראשו – נצי"ב בראשית מד, יח הרח"ד
חש בראשו – תוספת ברכה, דברים יז, יט
חש בגרונו –
חש במעיו –
יעסוק בתורה – [צ"ע מדוע לא אמרו "יעסוק בדברי תורה" כמו נוסח ברכת התורה? אלא כי כבר אמרו בנדרים (מא ע"א) שהדיבור קשה לכאב עיניים ולמיחוש הראש. ולכן אמר שאפילו אם אי אפשר לו לעסוק "בדברי תורה" בדיבור ממש, לכל הפחות יעסוק במחשבתו, או במעשה הנוגע לתורה, ותהיה לו רפואת הנפש] – מהרש"א על שבת דף סז ע"א ד"ה ולימא וירא מלאך ה'
אדם נותן סם לחברו, לזה יפה ולזה קשה –
יכונו על שפתיך – [לפי ריחוק התורה מן האדם, אין נחשבת שהתורה היא עמו רק אם היא על שפתיו. אבל מי שלמד בעיון [מחשבה ללא ביטוי שפתים] אין השכל עם האדם שהוא גשמי] – נתיב א' 22 (תורה, ד)
שמחה לאיש במענה פיו – [שמחה לבעלי גירסא, כשיכולים להשיב לשואלים] – רש"י על משלי טו, כג (מובא כאן במהרש"א)
אימתי תאות לבו נתת לו? בשעה שארשת שפתיו בל מנעת סלה – [כאשר התורה היא עמו, האדם קרוב אל ה' ואז בקשתו נעשית. כדכתיב "כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו וכו' בכל קראנו אליו", דברים ד, ז] – מהר"ל, נתיבות עולם ח"א 22 תורה סוף פ"ד
תאות לבו נתת לו – [הלומד והוא בקי בלימודו, תפילתו נענית עוד בטרם יבטא בפיו] – מהרש"א
זכה, תאות לבו נתת לו. לא זכה, וארשת שפתיו בל מנעת סלה – [אם יש לו לאדם לב טהור, יתנו לו לפי תאות לבו מה שמבקש. אבל אם לא זכה ולבו אינו טהור, יתנו רק לפי ארשת שפתיו] – נצי"ב בראשית ד, ד הרח"ד
בזמן שדבר בעיתו – [כאשר עונה לשואל, הלכות פסח בפסח, הלכות חג בחג וכו'] – מהרש"א
בפיך ובלבבך לעשותו – [כי גדול תלמוד "שמביא" לידי מעשה, כי שלימות התורה שהיא תביא את הדבר להיות בפועל גמור. "ודבר זה רואים בעינינו שמיום שבטל דבר זה (להיות בקיאים היטב במה שלמדנו) לא נמצאו בעלי מעשה" (כלומר זהו כח סגולי)] – מהר"ל, נתיבות עולם, תורה 22 סוף פרק ד (וחזר על כך בדף כה טור ימין, פרק ה: "עד שדבר זה גורם קלקול הדור מכל וכל")
בפיך ובלבבך לעשותו – [אם לא תדע היטב דין התורה, לא תוכל לקיים למעשה] – מהרש"א
נצח סלה ועד – [מניין לנו שזהו "לעולם"?] – מהרש"א
משים עצמו כענק על צואר – נתיב א' 21 (תורה, ד)
משים עצמו כענק שרף על צואר – [רף הוא לשון נח, כי ת"ח שבא"י מנעימים זה לזה, ואינם חובלים] – בניהו
נראה ואינו נראה – [כמו שאמר רבא לתלמידיו שלא יתראו לפניו בחדשי ניסן ותשרי, כדי שיתפרנסו] – בניהו, ד"ה כענק זה, מביא בשם בנו ר' יעקב
אם משים אדם עצמו כבושם – נתיב א' 11 (תורה, ב)
אם משים אדם עצמו כבושם – תורה תמימה, שיר השירים ה, יג ס"ק נג
כערוגה, שהכל מתבשמים בה – [כלומר הוא דורש תורה ברבים, וכולם נהנים ממנו, ואעפ"כ מחזיק עצמו בענוה ואינו מתגאה מחמת הערצתם אותו] – בן יהוידע
אם משים אדם עצמו כערוגה זו שהכל דשין בה, וכבושם זה שהכל מתבשמין בה – [ינהג בענוה ובריחוק מהכבוד (ערוגה) אבל אם גם מבטל הכבוד המגיע לאחרים, אין זה טוב. אלא ינהג כבוד באחרים שיתבשמו ממנו] – עיון מנחם, מובא ב"לקוטי בתר לקוטי"
לחייו כאבן שאינה נמחית – נתיב א' 11 (תורה, ב); אגדות ד' 136 (על ערכין ט"ו) ד"ה וז"ש במסכת עירובין
אלמלי נשתברו הלוחות, לא נשתכחה תורה מישראל – דרשה על התורה 39
אלמלי נשתברו הלוחות – תורה תמימה, שמות לב, טז ס"ק ל-לא
אלמלי נשתברו הלוחות – ר' צדוק, דברי סופרים ל"ב
אלמלי נשתברו הלוחות – משך חכמה (במדבר כג, כא)
אל תקרי חרות אלא חירות – [דרשו המלה הזאת כי כי כיון שהכתב שקוע היה צ"ל "מכתב אלהים חקוק בלוחות" ולא "חקוק על הלוחות"] – מהרש"א
אל תקרי חרות אלא חירות – קורא באמת, עירובין, פסקא ד'
אין כל אומה שולטת בהם –
אם משים אדם עצמו כמדבר הזה – [כי ערוגה בשדה פרטית, מקפיד הבעל לבל ידרכו שם כולם לבל יפסידוה. אבל במדבר לא איכפת לו. כך הדורש ברבים צריך ללמד בחינם לכל מי שרוצה ללמוד] – בן יהוידע
תלמודו מתקיים בידו – ע"ע מורה נבוכים ח"א פס"ב וכן פל"ד
תלמודו מתקיים בידו – [יהיה נאה דורש ונאה מקיים בפועל, וגם לא יצטרך לסיוע בלימודו מזולתו] – בן יהוידע, על ברכות ה ע"א ד"ה ולא עוד אלא שתלמודו מתקיים בידו
תלמודו מתקיים בידו – [לעת הצורך כשיש לו בבעיה הלכתית, מיד הוא נזכר במה שלמד פעם, תורה הנוגעת לענינו עכשיו] – מו"ר ר"ש דביר
ר' יוסף – [המעשה מפורש בנדרים נה ע"א] – בן יהוידע ד"ה הויא ליה מילתא, וכן ד"ה עד דמפרשת לי (וכן בביאורו למכות ג ע"ב)
וממדבר מתנה – נתיב א' 11 (תורה, ב); דרשה על התורה 17
וממדבר מתנה, וממתנה נחליאל – [דרשו המלה כי היה צ"ל הנחל, ולא נחליאל] – מהרש"א על נדרים נה ע"ב ד"ה אם משים אדם, וכן ד"ה והנה לפי פירוש
וממדבר מתנה – מראית העין
כל גיא ינשא – [אודות מלת "כל", שאפילו מי שה' הגביהו ונקרא "במות", אם מגביה עצמו ה' ישפילו להיות "גיא". ואם חוזר בו שוב ה' ינשא אותו לעתיד בבוא הגאולה] – מהרש"א על נדרים נה ע"ב ד"ה כל גיא ינשא; פתח עינים (כאן בעירובין)
כחיה זו הדורסת – ע"ע מורה נבוכים ח"ב פ"מ
כחיה זו הדורסת – נתיב א' 12; דרשה על התורה 16
כחיה זו הדורסת – נצי"ב בראשית מט, יד
כחיה זו הדורסת – [מנהג בני אדם כשמביאים להם מנת בשר, בוחרים ברך וטעים, ומזניחים חלקי הבשר שאינם טעימים או אינם נוחים ללעיסה. אבל החיה אוכלת את הכל, בלי להתחשב מה נוח ומה אינו נוח לה. כך בלימוד תורה יש חלקי תורה שבעל פה הנראים מוזרים, או קשים להבנה. ויש בני אדם המדלגים על לימוד הפרקים ההם. ולכן אמר אם משים אדם עצמו על לימודו כמו חיה זו האוכלת את הכל ובלי לדלג, יזכה לתורה. כמו שהבטיח "תכין בטובתך לעני אלהים". שבעולם הנשמות ילמדו אותו ויבין "עני" זה מה היה גנוז בחלקי תורה אלו שלא מאס בהם] – אורח ישרים, מובא ב"לקוטי בתר לקוטי"
כחיה זו שמסרחת – [רש"י הביא ב' פירושים, מפני קושיא ששאל. ומהרש"א ענה על הקושיא]
הקב"ה עושה לו סעודה בעצמו – [ב' פירושים למלה "בעצמו"] – מהרש"א
דף נד ע"ב
למה נמשלו דברי תורה לתאנה –
תאנה זו כל זמן שאדם ממשמש בה – [שונה התאנה משאר עצים, כי בישול כל פירותיה אינה כאחת, ולכן בעלהאילן ממשמש בה בכל יום ויום לבדוק אם ראויים הם] – מהרש"א
דברי תורה כל זמן שאדם הוגה בהם מוצא בהם טעם – [כל דבר שהאדם מורגל בו, אינו מתארוה לו ולפעמים נמאס עליו. מה שאין כן בלימוד תורה ("אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש", חגיגה ג.)] – מהרש"א
ויעלת חן, שמעלת חן על לומדיה – [לפעמים הם טרודים בלימודם ואינם מקפידים (על סדר נאות) במאכלם ובמלבושם, ואעפ"כ הם מוצאים חן בעיני הבריות] – מהרש"א
ויעלת חן – הנצי"ב, הקדמה ג' לשאלתות, פסקא ד' (26)
ויעלת חן – [כאן כתב רש"י: בעיני הבריות. אבל בכתובות דף עז: למדו מהפסוק הזה שמצילה ממחלות וממזיקים] – אור הישר
מה דד זה כל זמן שתינוק ממשמש – רוח חיים, פרק ה', הפך בה והפך בה
מה דד זה כל זמן שתינוק ממשמש – [מה הדמיון לדד? אלא אין הדד כמו כד של חלב שניכר מבחוץ שיש בו נוזלים. אלא ככל שהתינוק יונק, נוצר בו חלב. ע"י מציצה שלו מתעוררות בלוטות המפרישות המיץ. כך בדברי תורה מאמר של חז"ל נראה פשוט ע"פ חיצוניותו. אבל ככל שהאדם הוגה בהם הוא מוצא טעם וחידוש נוסף, מה שלא העלה על דעתו בתחילה] – איי הים
מה דד זה כל זמן שתינוק ממשמש – דברי שאול
מה דד זה כל זמן שתינוק ממשמש – [בסיפורי חולין ככל שהאדם כבר קרא ויודע התוכן, אינו מושך אותו לקרוא הסיפור שוב. אבל בדברי תורה ככל שהאדם קורא שוב, מוצא בהם טעם נוסף. "אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש" (חגיגה ג.)] – עיני יצחק
מה אילה זו רחמה צר – [התורה היא חתומה וצריכים לטרוח ולהתייגע בה כדי להבין אותה]
באהבתה תשגה תמיד – [אם מדובר ששוגה ומפסיד עניניו ע"י זה, אין זו מעלה לתורה. אלא אע"פ שוגה, ה' מצליחו בעניניו] – מהרש"א
יושבי על מדין – מהרש"א על בבא בתרא ח' ע"ב
רוכבי אתונות, אלו ת"ח שהולכים מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה. צחורות שעושין אותה כצהרים [הערת המעתיק: דרשו אות ח' של צחורות כמו אות ה'] – [שע"י שהולכים מעיר לעיר ללמוד מהרבה רבנים יודעים להסביר יותר, כמ"ש בע"ז יט ע"א) הלומד מרב אחד אינו רואה סימן ברכה] – מהרש"א
יושבי על מדין, שדנים דין אמת – ["יושבי" שהם שוהים ומתונים בדין] – מהרש"א
יושבי על מדין, שדנים דין אמת – [כדי לשפוט דין אמת, צריך הדין הנפסק להיות מתאים לתורה של מעלה (הניתן בסיני) ולכן מ' של "מדין" הוא "מן דין"] – איי הים
הולכים, אלו בעלי מקרא – [לפי שת"ח ההולכים מעיר לעיר דורשים לפני העם בדברי מקרא] – עיון יעקב
על דרך, אלו בעלי משנה – [שלומדים משנה בעל פה. וההולך בדרך ואין עמו לויה, יעסוק בדברי תורה (בעל פה). וגם אם הם שנים "אל תתעסקו בדבר הלכה" שלא יבואו לרגוז זה בזה, "אל תרגזו בדרך" (תענית י ע"ב)] – עיון יעקב
שיחו, אלו בעלי תלמוד – "אלו בעלי תלמוד שכל שיחתם צריכה לימוד" (סוכה כא ע"ב)] – מהרש"א
שיחה של ת"ח צריכה לימוד – נתיב ב' 195 (תוכחה, ג); תפארת ישראל, 180 (נט)
שיחה של ת"ח תריכה לימוד – עקידה, שער סז על "ישן תחת המטה בסוכה"
שיחה של ת"ח צריכה לימוד – צדקת הצדיק, קפג
צייד הרמאי – עיין ע"ז דף יט ע"א
תורתו חבילות, "הון מהבל ימעט, וקובץ על יד ירבה" (משלי יג, יא) – [דרשו חילופי אותיות ה-ח, ממלת הבל] – מקור חיים, ח"א עמ' 250
תורתו חבילות, מהבל ימעט – [כי כל דבר צריך נושא, והוא הגירסא הראשונה כמה וכמה פעמים עד שהאדם קונה בה זכירת אותו הדבר שלומד] – נתיבות עולם ח"א 23-24 (תורה, תחילת פרק ה)
כיצד סדר משנה – דרך חיים 19 (פ"א, משה קבל תורה)
כיצד סדר משנה – [חז"ל למדו סדר האישים המוזכרים כאן מהפסוק (שמות כד, ט)] – מהרש"א
ומשה מפי הגבורה ארבעה (פעמים) – [מבואר במדרש שמות רבה (מ, א) כיה' לימד למשה ד' פעמים] – מהרש"א, ד"ה ונמצא ביד אהרן ד' פעמים; [אבל משמע שרבי עקיבא אינו נותן לדבר שיעור, אלא יחזור הרב על הלימוד אפילו ק' פעמים עד שהתלמיד יקלוט את החומר הנלמד] – ד"ה רבי עקיבא אומר
חייב לשנות לתלמידו ד' פעמים –
ללמד תלמיד עד שתהא משנתו סדורה בפיו – רש"י (שמות כא, א ד"ה אשר תשים לפניהם) והוא במכלתא
ללמד תלמיד עד שתהא משנתו סדורה בפיו – [כאילו הדבר הלמד מונח בפה בלי שיצטרך שיזכרנו מתוך הספר] – מהרש"א ד"ה ר' עקיבא אומר
ללמד תלמיד עד שתהא משנתו סדורה בפיו – תוספת ברכה, דברים כד, א (ס"ק ה'); וכן לא, יט ד"ה ולמדה
ומניין שחייב להראות לו פנים? אשר תשים לפניהם (כשולחן ערוך) – [דרשו "לפניהם" להראות לו פנים (טעמים ונימוקים)] – גור אריה, שמות כא, א (מהד' מכון ירושלים, סוף פסקא ד, עמ' קכז)
ומניין שחייב להראות לו פנים? אשר תשים לפניהם – [שידע טעם הדבר להבין דבר מתוך דבר, שהוא מעלה עליונה (ופירש רש"י מתוך שלא כתב המקרא "אשר תלמדם")] – מהרש"א ד"ה ר' עקיבא אומר
ר' פרידא, תנא ליה ד' מאה זימני – [טעם מספר זה] – מהרש"א
ר' פרידא, ת' שנים – ספר חסידים, תתקמ"ו
ר' פרידא, ניחא דליספו על חייך ת' שנים – [ומדוע לו קבל שכר זה על מה שלימד אותו בעבר ת' פעמים כל יום ויום? אלא כאן היה לו לכעוס עליו שטרח עבורו חינם. ולכן בעבור אותו הלימוד הנוסף, זכה] – בן יהוידע ד"ה ניחא לך
ר' פרידא, ת' שנים – ר"ח שמואלביץ (ח"ג סוף יד, וכן כט)
אין התורה נקנית אלא בסימנים – דרך חיים 139 (פ"ג, מסורת סיג לתורה)
אין התורה נקנית אלא בסימנים – הכתב והקבלה, מבוא דף XV
אין התורה נקנית אלא בסימנים – קורא באמת, עירובין, פסקא ה' (שימה בפיהם)
אין התורה נקנית אלא בסימנים – תורה תמימה, בראשית ב, טז ס"ק לט; מקור ברוך (ח"א דף 572, כי "שימה" היא לדבר מוחשי, ולא לרעיון מופשט. וכן י"ל בסנהדרין ו: "תשים לפניהם", דרשו אלו כלי הדיינים)
אין התורה נקנית אלא בסימנים – [יש לשים לב שחז"ל יוכלו לקצר ולומר "תורה נקנית בסימנים". אבל האריכו לשון ("אין", "אלא") כדי להדגיש כי זהו עיקר גדול, והמחסר הרגל זה יפסיד מתורתו וישכח]
אל תקרי "שימה" אלא "סימנה" – [כיצד דרשו מלה זו] – מהרש"א
אתון מהתם מתניתו לה – [דרשו "שימה" כמו "סימנה", לפי חילופי אותיות ש' ס'] – בניהו ד"ה אתון; מקור ברוך, ח"א עמ' 254
אנן מהכא מתנינן, "הציבי לך ציונים" – [מדוע העדיף פסוק בירמיה ממה שהביא ר' חסדא מהתורה] – מהרש"א
ומודע לבינה תקרא, עשה מועדים לתורה – [ע"י קביעת עתים תתקיים לך התורה] – מהרש"א
ומודע לבינה תקרא – אור תורה, רי"א חבר, פסקא ח'
דף נה
לא בסחרנים ולא בתגרים – נתיב א' 12 (תורה, ב); נתיב ב' 18 (ענוה, ח)
לא בשמים היא ולא מעבר לים – [זה משל, לומר שהאדם מונע את עצמו מלימוד התורה מפני עומק המושג ("בשמים") ומפני קוצר המשיג ("מעבר לים") שאין אתה יכול לעבור אליה. לכן מזהיר ומזרז: "כיקרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך" (אמר המעתיק: נ"ל כוונתם "לא עליך המלאכה לגמור, ואי אתה בן חורין ליבטל הימנה", אבות, ב')] – מהרש"א
לא בשמים היא – הנצי"ב, שאלתות י"ט, וכן העמק דבר על דברים ל, יב
לא בשמים היא, שאם בשמים אתה צריך לעלות אחריה – [הא כיצד נעלה עלדעתנו לעלות לשמים עבור תורה? אלא מדובר לדרוש בנבואה וברוח הקודש. וכבר הדריכו חז"ל "לא בשמים היא" שאין לנו לסמוך על חלומות או חזיונות, כשבאים לברר ההלכה] – אמרי אמת, מובא ב"לקוטי בתר לקוטי"
לא בשמים היא – תורה תמימה, דברים ל, יב ס"ק י, יד –טו
לא תמצא במי שמגביה דעתו עליה (שאינו רוצה לקבל מרב) ולא במי שמרחיב דעתו עליה כים (שסבור כי די לו במה שקיבל עד עכשיו ואינו מחזר לשמוע נוספות) ולא תמצא בסחרנים (ששוהים הרבה זמן בדרכים מחוץ לביתם) – מהרש"א
רבא אמר לא תימצא במי שמגביה דעתו עליה כשמים וכו' ר' יוחנן אמר לא תימצא בגסי הרוח – [צ"ע מה ההבדל ביניהם? אלא "מגביה דעתו" הוא החוקר בנושאים אלוהיים דברים שאין מבוא לשכל האנושי לחקור בהם] – תאוה לעינים
רבא אמר לא תימצא במי שמגביה דעתו עליה כשמים וכו' ר' יוחנן אמר לא תימצא בגסי הרוח – [צ"ע מה ההבדל ביניהם? אלא רבא מזהיר נגד המתגאה מפני שיש בו הרבה דברי תורה ("עליה") ור' יוחנן בא להוסיף אפילו אם מתגאה מחמת יפיו או עושרו, גם לא יצליח בתורה] – כתב סופר, מובא ב"לקוטי בתר לקוטי"
לא בסחרנים – דרך חיים 181 ,78 (פ"ב, לא כל המרבה בסחורה : פ"ד, הוי ממעט בעסק)
דף נו
עיר שיש בה מעלות ומורדות – [פירט בי בירי ובי נרש, לומר שאפילו המרחק בין ב' הערים אינו הרבה, ההליכה שם מביאה זיקנה לפני הזמן] – ע"פ רש"י שם
דף נח
ועל בנותיהם הוא אומר "ארור שוכב עם כל בהמה" – מהרש"א (חולק על פירוש רש"י)
בן יהוידע
{אלמלא לא ניתנה תורה למדנו צניעות מחתול וגזל מנמלה ועריות מיונה וד"א מתרנגול (ק')}
אין ספק שהכוונה שהש"י הטביע בבריותיו התנהגויות כאלה שיעשום כטבע בבלי דעת, כדי שישמשו מוסר לבני אדם.
{אילת אהבים ויעלת חן. מפני מה נמשלו דברי תורה כאילה? לומר לך, מה איילה זו רחמה צר וחביבה על בועלה כל שעה כשעה ראשונה, אף ד"ת חביבין על לומדיהן וכו' (נד)}
בעקבות המקרא הזה להמשיל ולתאר אהבה באיילה, (לפי תפיסת בעל האגדה כי פשטו לשון חוזק) לא חששו חז"ל לצייר ולבאר את המיוחד במשל זה לפי הדמיון הגס אצל יצרו הרע של אדם, המדמה מתוך מה שנראית לו האיילה שהיא דקה וצנומה, ועל כן מדמה היא שיש בה דוחק, ואינה כפתח פתוח לפי דמיונו של יצה"ר של אדם, כי מצד הבעלי חיים אין חיבתו של האיל לנקבתו, יותר מחיבת החמור לחמורתו.
{אם משים עצמו כחיה זו שדורסת ואוכלת וא"ד שמסרחת ואוכלת, תלמודו מתקיים בידו, והקב"ה מכין לו סעודה. (נד)}
דהיינו שאינו מקפיד ודואג לחסרון צרכיו, ולא מציק ומפריע לו מיעוט כבוד ועידונים, ע"ד מאמ' פת במלח תאכל וכו'. והעיקר אם בתורה אתה עמל, כי אינה נקנית מתוך עדון ותענוגים, ולכן, סוף שה' עורך לו חיי ריוח, כמא' כל המקיימה מעוני סופה לקיימה מעושר.
{כל המהלך בדרך ואין לו לויה יעסוק בתורה, חש בראשו, או בגרונו, או בבני מעיו, או בעצמותיו, יעסוק בתורה. (נד)}
כלומר הלימוד וההגות בתורה הוא מגן והצלה לאדם למנעו ולהרחיקו מדעות נפסדות, ומדות רעות, מזלילה וסביאה, מתאוות בשרים ומכל הבלים גופניים וחמריים, שהעסק בה מונעו. והמאור שבה מחזירו למוטב, שאם חש בראשו בהרהורי מחשבה במופלא ובמכוסה, יעסוק בתורה, והיא תאיר לו את האמת ותצילהו מטעות ומינות, ואם חש בגרונו להגות בדברים בטלים וכ"ש ברכילות, ליצנות, לשון הרע, ונבלות הפה, תקנתו ורפואתו, שיעסוק בתורה, וממילא ימנע מכך. כענין הכ' "מנעי רגלך מיחף וגרונך מצמאה", שאם ימנע גרונו מדבורים בטלים, לא יבא לידי צמאון להם. וכן ה"חש במעיו" להמשכות בהרגלי זלילה וסביאה מיותרים, יוכל להגמל מכך ע"י לימוד מוסר התורה. ו"חש בעצמותיו", כנוי על תאות בשרים, שנא' באשה "עצם מעצמי". ובדרך כלל אמרו, חש בכל גופו, לרמוז על על כל מיני קלקולים ותאות גופניים לרבות הנ"ל, שתקנתו שיעסוק בתורה כי יש בכח עסק התורה ולמודה להגביל ולהחליש כח יצרו ותאותיו, ולחזק כח תבונתו ושכלו. וברוח זו ביאר בחידושי גאונים בעי' יעקב.
{לבן של הראשונים כפתחו של אולם ושל אחרונים כשל היכל ואנו כמלא נקב מחט סדקית, אם ראשונים בני מלאכים אנו כבני אנשים ואם הם בני אנשים אנו כחמורים ולא כחמורו של ר"ח ורפב"י. (נג)}
כוונתם, שהראשונים נתנו את לבם ודעתם לתחום הרוחני ולא הטרידו את עצמם בתחום החמרי וחקר החומר ועל כן שרתה בקרבם נבואה, ורוח הקודש. אבל האחרונים כל מעינם היה בעניני החומר כפי שרמזו אנו כחמורים. ועל כן העולם החומרי התקדם והתפתח יותר. אך מעינות הרוח והדעת נסתתמו ושוגים והוזים הם באין מבין, וכל דתם ואמונתם רק מצות אנשים מלומדה, ועל כן כיון שהזכיר חמורים הזכיר את חמורו של ר"ח ורפב"י, שהבחינה בן מעושר לשאינו מעושר, (וענין חמורו יובן מפרתו של ר"א בשבת) (ונתבאר במקומו)
{דוד גלי מסכתא, שאול לא גלי מסכתא, בני יהודה דגלו מסכתא נתקיים תלמודם בידם. (נג.)}
לפי הפשט, אפשר לפרש דגלי, שקבצו הלכותיהם, וסדרו תלמודם שיהא שנון, שגור ומעשי בחייהם וע"כ נתקיים בידם. ולפיכך, דוד, אף שנכשל לעתים בחטא, מיד היה עומד על דעתו ומודה ועוזב ושב. לא כן שאול שגם לאחר כשלונו בנוב ובעמלק ובאוב ורדיפת דוד, לא גילה תשובה וחרטה על כך, ולמרות תוכחת הנבואה, הורה לעצמו היתר בכל, ועל כן נכשל ולא נתקיימה המלוכה בידו.
והמאירי פירש דגלו מסכתא שלימדו לאחרים. וי"א שכשהיו דורשים ברבים היו מודיעים מקודם באיזה ענין ומסכת הם עומדים לדרוש, כדי שיעיינו ויתכוננו התלמידים בדבר עד שידעו להשיב. ומתוך כך יצא הענין לאמתו.
{בני אם יש לך היטב לך שאין בשאול תענוג, ואין למות התמהמה, ואם תאמר אניח לבני וכו' בנ"א דומין לעשב השדה. (נד.)}
אפע"פ שפשט הדברים על המקפח ומונע טוב מעצמו ומניח לבניו אחריו, אך נראה שעיקר כוונתם, לזרז על קנין עוה"ב ביפה שעה אחת קודם, כי אין אפשרות להוסיף שום זכות (שיש בו תענוג) בשאול, ואין לסמוך ולהניח שבכח הבנים להוסיף עילוי וזכות לנשמת הוריהם ע"י קריאת משנה (אותיות נשמה), שאין בלמוד תורה שלא לש"ש אלא אותיות גרידא, ולא רוח חיים ונשמה, לא לחיים ולא למתים "דערבך ערבא בעי". והנביא צווח "בן לא ישא בעון האב צדקת הצדיק תהיה עליו וכו', וע"כ אמרו הרואה יחזקאל בחלום יצפה לחכמה, כי הוא זיכך וטיהר מאמונות נפסדות רבות כאלה. כי דברי חז"ל בענין "ברא מזכי אבא", לצדדים נאמרו, דהינו שיש לו לאב זכות כגורם, בזכויות הבנים, כי בעבור שהוא גידלם וחינכם לתורה ולמצוות, יש לו זכות כפי שיגע ועמל בם ועלה בידם. אבל לא לסמוך שעלוי נשמתו יגיע לו אח"כ מהם, כי אין לו אלא שכר מה שהשקיע בהם בחייו. נמצא, שמה שזיכה ר"ע לאותו רשע בכך שלמד לבנו לומר "יהא שמיה רבא, הוא בזה שכונן וכיון את פעולתו בעוה"ז בהולדת בנו – לטובה. שלא יהיה כמביא מושחת ומשחית בעולם, ותהיה לו זו זכות, מה שהביא בן אדם כשר לעולם, וזכות מה שגידלו ויגע בו, כי אין ה' מקפח שכר כל בריה. אבל תפלות, ברכות, וסעודות, אינן יכולות להוסיף מעלה ושלמות לנפשות המתים, אלא רק לחיים. כי אין מעשה וחשבון בשאול. ורק מה שגימל ועשה פה, יש לו שם.
{ר' פרידא אתני לתלמידו ת' זימנא, נפקא ב"ק וא' ניחא לך דליספו על חייך ת' שנין, או דתזכה את ודרך לעלמא דאתי? אמר בעינא דאזכה אנא ודראי לעלמא דאתי אמר הקב"ה תנו לו זו וזו. (נד)}
יש בכח סבלנות ואורך רוח מעצם טבעה, לשמור על בריאות האדם ולהאריך חייו הרבה.
ומאידך גיסא, מדה זו היא הסגולה לקרב רבים לתורה ולאמונה ולהביאם במוסרי תורה ויר"ש וקנין עוה"ב, וזכה ר"פ דיהבו ליה תבונה טובה זו ששכרה בצדה, עם שכר זכות צדקתו וחכמתו ומעשיו הטובים גם יחד המביאים לחיי העוה"ב. והכל היו מסכימים קול אחד כקול שדי, שאילו הונח לפניו לבחור, או בחיי נחת ואריכות ימים (נחת אישית) או בחיי טורח וסבלנות כדי לקרב הבריות ולזכותם יחד עמו לעלמא דאתי, שהיה בוחר בזה האחרון. כי הכל הכירו, שהתמסר בכל אונו והונו תוך אורך רוח מיוחד, למען למד דעת לתלמידיו ובני דורו לזכותם בעוה"ב, וזכהו הקב"ה בשתי המדות ובשכרם שעלו בידו גם יחד. (וראיה לבאור זה, מזה ששאלוהו תלמידיו (מגילה כ"ז) במה הארכת ימים, ולא ענם שיצאה ב"ק וכו', אלא שלא הקדימהו אדם לביהמ"ד).
{כל המורה בפני רבו ראוי להכישו נחש, (נד)}
מה שנקטו נחש הוא מחמת זה, מה שהוא מורה בפני רבו נובע מזלזול. ואותם שזלזלו ודיברו במשה רבינו במדבר, הענישום מן השמים בנשיכת נחשים. ועפ"ז ג"כ נאמר שנשיכתם נשיכת נחש. וכו'
{אמרפל מלך שנער, רב ושמואל חד אמר, נמרוד שמו. ואמרפל, שאמר והפיל את אבר' לכבשן האש, וחד אמר אמרפל שמו. ונמרוד, שהמריד את העולם (נג)}
אין כל מחלקת ביניהם אלא רק להדגיש את כל הצדדים הרעים שבו… ודרך חז"ל לזווג דמויות זהות ושוות ולומר הוא-הוא. בפרט שנאמר בשניהם מלך שנער, וגם היתה גבורתם לשם, (הוא היה גבור… בארץ שנער).
{מאי דכ' לוחות אבן, אם משים אדם לחייו כאבן זו שאינה נמחית תלמודו מתקיים בידו (נד)}
הכוונה, שמתמיד בעקשנות בלימודו ללא רפיון וחולשה, וגם אינו בוש לשאול וללמוד מאחרים.
{אלמלא נשתברו לוחות ראשונות לא נשתכחה תורה מישראל. ואין כל אומה ולשון יכולה לשלוט בהם. שנ' חרות. (נד)}
כלו', אלמלא יצויר שלא חטאו בעגל ובי' נסיונות וכו' ונשארו ישראל מאז במעלה שהגיעו לה במעמד הר סיני מבלי להכשל אח"כ בחטא והרהורי עבירה ומינות וכיוצ"ב, ורק תורה ומצותיה היו תופסים את כל מחשבתם, בודאי שלא תשתכח מהם תורה, ומרוב דבקותם בש"י לא תסור מהם השגחתו. ועל כן אין כל אומה יכולה לשלוט בהם, אם לא יהיו בישראל אותם המדות שגרמו לשבירת הלוחות והם יסודות הכפירה והלהיטות אחר יצרים רעים, כי לא עבדו ישראל עבודה זרה אלא כדי להתיר להם עריות ואפקרותא, וכפי שדרשו על "ויקומו לצחק".
{כל עיר שאין בה ירק אין רשאי לדור בתוכה. (נו)}
נראה שלא רק מטעם שפירש"י שהירק טוב למאכל וניקח בזול וימצא תלמיד חכם לפתן בזול ולא יבטל מתורתו לצורך פרנסתו, אלא גם מחמת הבריאות שידעו חז"ל שיש בירקות (ויטמינים). ועל כן מובן מה שנשאו ונתנו בטיבם של הירקות אי מהנו לבריאות אי לא. ואמרו "נוטל אחד מת"ק ממאור עינו של אדם". ואמרו "נראה צנון נראה סם חיים" או "סם המות", ותירצו שזה תלוי באיכות ובזמן.