נדרים פרק 1
אָמַר רַבִּי חַנִין, אָמַר (רבי) [רַב]: הַשּׁוֹמֵעַ הַזְכָּרַת הַשֵּׁם מִפִּי חֲבֵרוֹ, צָרִיךְ לְנַדּוֹתוֹ, וְאִם לֹא נִדָּהוּ, הוּא עַצְמוֹ יְהֵא בְּנִדּוּי, שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁהַזְכָּרַת הַשֵּׁם מְצוּיָה, שָׁם עֲנִיּוּת מְצוּיָה, וַעֲנִיּוּת, כְּמִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות ד) "כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים" וְגוֹ'. וְתַנְיָא: (רבן שמעון בן גמליאל אומר) כָּל מָקוֹם שֶׁנָּתְנוּ חֲכָמִים עֵינֵיהֶם (בו), אוֹ מִיתָה אוֹ עֹנִי. אָמַר רַבִּי אַבָּא: הֲוָה קָאִימְנָא קַמֵּיהּ דְּרַב הוּנָא, שָׁמְעָה לְהַהִיא אִתְּתָא דְּאַפְּקָה הַזְכָּרַת הַשֵּׁם (מפומה) לְבַטָּלָה, שַׁמְתָּהּ, וְשָׁרָא לָהּ לְאַלְתַּר בְּאַנְפָּהּ). שְׁמַע מִינָהּ תְּלַת; שְׁמַע מִינָהּ, הַשּׁוֹמֵעַ הַזְכָּרַת הַשֵּׁם מִפִּי חֲבֵרוֹ צָרִיךְ לְנַדּוֹתוֹ. שְׁמַע מִינָהּ, נִדָּהוּ בְּפָנָיו אֵין מַתִּיר לוֹ אֶלָּא בְּפָנָיו, וּשְׁמַע מִינָהּ, אֵין בֵּין נִדּוּי לַהֲפָרָה וְלֹא כְּלוּם. אָמַר רַב גִּידְל, אָמַר רַב: מִנַּיִן שֶׁנִּשְׁבָּעִין לְקַיֵּם אֶת הַמִּצְוָה? שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים קיט) "נִשְׁבַּעְתִּי וָאֲקַיֵּמָה" וְגוֹ. וַהֲלֹא מֻשְׁבָּע וְעוֹמֵד מֵהַר־ סִינַי הוּא? אֶלָּא [הָא] קָא מַשְׁמַע לָן: דְּשָׁרִי לֵיהּ [לְאִינִישׁ] לְזֵרוּזֵינַפְשֵׁיהּ. וְאָמַר רַב גִּידְל, אָמַר רַב: הָאוֹמֵר [אַשְׁכִּים] אֶשְׁנֶה פֶּרֶק זֶה, אוֹ מַסֶכְתָּא זוֹ, נֶדֶר גָּדוֹל נָדַר לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. וְאָמַר רַב גִּידְל, אָמַר רַב: הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: נַשְׁכִּים וְנִשְׁנֶה פֶּרֶק זֶה, עָלָיו לְהַשְׁכִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: (יחזקאל ג) "וַיֹּאמֶר אֵלַי (בן אדם) [קוּם צֵא אֶל הַבִּקְעָה וְגוֹ', וָאֵצֵא אֶל הַבִּקְעָה, וְהִנֵּה שָׁם כְּבוֹד ה' עֹמֵד".
אָמַר רַב יוֹסֵף: נִדּוּהוּ בַּחֲלוֹם, צָרִיךְ עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם לְהַתִּיר לוֹ. וְהוּא דְּתָנוּ הִלְכְתָא, אֲבָל מָתְנוּ וְלֹא תָּנוּ, לֹא. וְאִי לֵיכָּא דְּתָנוּ הִלְכְתָא, אֲפִלּוּ מָתְנוּ וְלֹא תָּנוּ. וְאִי לֵיכָּא, לֵיזִיל וְלֵיתִיב אַפָּרָשַׁת דְּרָכִים וְיָהִיב שְׁלָמָא לְבֵי עֲשָׂרָה, עַד דְּמִקְלְעֵי לֵיהּעֲשָׂרָה דְּגַמְרֵי הִלְכְתָא.
אָמַר רַב חֲנִינָא, (אמר רבי) [אָמַר רַבִּי מִיַּאשָׁא] (ומטו בה) מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה בַּר אִילָעִאי: מַאי דִּכְתִיב: (מלאכי ג) "וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי" וְגוֹ'. אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁהֵם יְרֵאִין לְהַזְכִּיר אֶת שְׁמִי לְבַטָּלָה. (מלאכי ג) "שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ". אָמַר אַבַּיֵי: שְׁמַע מִינָהּ: הַדֵּין חִירְגָא דְּיוֹמָא, מַסִי, וּפְלִיגָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: אֵין גֵּיהִנֹּם לֶעָתִיד לָבוֹא, אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹצִיא חַמָּה מִנַּרְתִּיקָהּ, צַדִּיקִים מִתְרַפְּאִין בָּהּ, וּרְשָׁעִים נִדּוֹנִין בָּהּ. צַדִּיקִים מִתְרַפְּאִין בָּהּ, דִּכְתִיב: "וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ". וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמִּתְעַדְּנִין בָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם) "וִיצָאתֶם וּפִשְׁתֶּם כְּעֶגְלֵי מַרְבֵּק". רְשָׁעִים נִדּוֹנִין בָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם) "כִּי הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר, וְהָיוּ כָל זֵדִים וְכָל עֹשֵׂה רִשְׁעָה קַשׁ, וְלִהַט אֹתָם הַיוֹם הַבָּא, אָמַר ה' צְבָאוֹת, אֲשֶׁר לֹא יַעֲזֹב לָהֶם שֹׁרֶשׁ וְעָנָף".
תַּנְיָא, אָמַר שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק: מִיָּמַי לֹא אָכַלְתִּי אָשָׁם נָזִיר טָמֵא, אֶלָּא אֶחָד. פַּעַם אַחַת בָּא אָדָם אֶחָד נָזִיר מִן הַדָּרוֹם, רְאִיתִיו [שֶׁהוּא] יְפֵה־עֵינַיִם, וְטוֹב־רֹאִי, וּקְוֻצּוֹתָיו סְדוּרוֹת לוֹ תַּלְתַּלִּים. אָמַרְתִּי לוֹ: בְּנִי, מָה רָאִיתָ לְהַשְׁחִית שְׂעָרְךָ זֶה נָאֶה? אָמַר לִי: רוֹעֶה הָיִיתִי לְאַבָּא בְּעִירִי, וְהָלַכְתִּי לְמַלֹּאת מַיִם מִן הַמַּעְיָן, וְנִסְתַּכַּלְתִּי בְּבָבוּאָהשֶׁלִּי, וּפָחַז יִצְרִי עָלַי, וּבִקֵּשׁ לְטוֹרְדֵנִי מִן הָעוֹלָם. אָמַרְתִּי לוֹ: רָשָׁע, לָמָּה אַתָּה מִתְגָּאֶה בְּעוֹלָם שֶׁאֵינוֹ שֶׁלְּךָ, בְּמִי שֶׁהוּא עָתִיד לִהְיוֹת רִמָּה וְתוֹלֵעָה? הָעֲבוֹדָה, שֶׁאֲגַלֵּחֲךָ לַשָּׁמַיִם. מִיָּד עָמַדְתִּי וּנְשַׁקְתִּיו עַל רֹאשׁוֹ, אָמַרְתִּי לוֹ: בְּנִי, כְּמוֹתְךָ יִרְבּוּ נוֹזְרֵי נְזִירוּת בְּיִשְׂרָאֵל. עָלֶיךָ הַכָּתוּב אוֹמֵר: (במדבר ו) "אִישׁ כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר, נָזִיר לְהַזִּיר לַה'". מַתְקִיף לָהּ רַבִּי מָנִי: מַאי שְׁנָא אָשָׁם נָזִיר טָמֵא דְּלָא אָכַל, מִשּׁוּם דְּאַתִּי עַל חֵטְא, כָּל אֲשָׁמוֹת נַמִּי לָא לֵיכוֹל, דְּעַל חֵטְא בָּאִין! אָמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹנָה: הַיְנוּ טַעְמָא, כְּשֶׁהֵן תּוֹהִין, נוֹזְרִים, וּכְשֶׁהֵן מִטַּמְאִין וְרַבִּין עֲלֵיהֶם יְמֵי נְזִירוּת, מִתְחָרְטִין בָּהֶם, וְנִמְצְאוּ מְבִיאִים חֻלִּין לַעֲזָרָה.
תַּנְיָא: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ מִתְאַוִּין לְהָבִיא קָרְבַּן חַטָּאת, לְפִי שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא תַּקָּלָה עַל יְדֵיהֶם, מֶה הָיוּ עוֹשִׂין? עוֹמְדִין וּמִתְנַדְּבִין נְזִירוּת לַמָּקוֹם, כְּדֵי שֶׁיִּתְחַיְּבוּ קָרְבַּן חַטָּאת לַמָּקוֹם. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לֹא נָדְרוּ בְּנָזִיר, אֶלָּא הָרוֹצֶה לְהָבִיא עוֹלָה, מִתְנַדֵּב וּמֵבִיא! שְׁלָמִים, מִתְנַדֵּב וּמֵבִיא! תּוֹדָה וְאַרְבָּעָה מִינֵי לַחְמָהּ, מִתְנַדֵּב וּמֵבִיא! אֲבָל בִּנְזִירוּת לֹא הִתְנַדְּבוּ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִקָּרְאוּ 'חוֹטְאִים', שֶׁנֶּאֱמַר: (במדבר ו) "וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ".
רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר בְּרִיבִּי אוֹמֵר: "וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ", וְכִי בְּאֵיזֶה נֶפֶשׁ חָטָא זֶה? אֶלָּא שֶׁצִּעֵר עַצְמוֹ מִן הַיַּיִן, וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל־וָחֹמֶר, וּמַה זֶּה שֶׁלֹּא צִעֵר עַצְמוֹ אֶלָא מִן הַיַּיִן, נִקְרָא 'חוֹטֵא', הַמְצַעֵר עַצְמוֹ מִכָּל דָּבָר, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה! מִכָּאן, כָּל הַיּוֹשֵׁב בְּתַעֲנִית נִקְרָא 'חוֹטֵא'. וְהַדֵּין קְרָא, בְּנָזִיר טָמֵא כְּתִיב, מִשּׁוּם דְּשָׁנָה בְּחֵטְא הוּא.
גנזי המלך
דף ז
כל מקום שהזכרת השם מצויה, עניות מצויה – [כי המזכיר השם לבטלה, אין בו יראת שמים. לכן נענש בעניות כדי ללמדו הכנעה. ועוד פירוש: כי כל עניני העולם שייכים להקב"ה, ואין לאדם בהם כלום. רק כאשר כתוב "השמים שמים לה', והארץ נתן לבני אדם", מזה הבדיל ה' ומסר לידי האדם קנין. ואם אין האדם מבדיל ואינו סומך על פסוק זה, אלא לפי דיבורו משותף ה' אתנו גם כאן בעולמנו, שוב לא נמסר לאדם שום קנין, והוא נשאר עני. "כי אין לנמצאים שום מציאות עמו ית'"] – נתיב ב' 29 (יראת ה', ג) (ועל זה הביא מהר"ל (נצח, פרק יז 93) מאמר חז"ל (סוכה ה.) "מעולם לא עלה משה ואליהו למעלה מעשרה, ולא ירדה שכינה למטה מעשרה)
כל מקום שהזכרת השם מצויה, עניות מצויה – [כי הדברים הגשמיים מתבטלים לפני הדברים העליונים הנבדלים. והמזכיר שם שמים, גורם להבריח את הממון החומרי] – תפארת ישראל, 119 (לט); אגדות ב' 1
כל מקום שהזכרת השם מצויה, עניות מצויה – [רמב"ן הביא מקור לזה מהפסוק "לא תשא שם ה' אלהיך לשוא", ולא כתוב "לא תשבע", ולכן גם הזכרת שמו לשוא אסורה. "כי לא ינקה" כלומר לא יישאר בלי עונש. והרמב"ם הביא פסוק "ליראה את השם הנכבד והנורא הזה את ה' אלהיך" (דברים כח, נח) הרי ההדגשה על מלת "השם". ולפני זה כתוב: "כי תאכלם בחוסר כל" (כח, נז) הרי עניות. הערת המלקט: ויש לדרוש סמוכין, במיוחד בספר דברים (ברכות כא ע"ב)] – מהרש"א
עניות כמיתה – [כי הממון הוא חיותו של האדם] – אגדות ב' 1
עניות כמיתה – הנצי"ב שמות ד, יט
כל מקום שנתנו חכמים עיניהם או מיתה או עוני – [כי הרי קבעו חז"ל שהלומד תורה לשמה זוכה לאריכות ימים, ואם לומד לא לשמה זוכה לעושר וכבוד (שבת סג ע"א). ולכן אם חכם כזה מעניש לאחר, והוא הלומד לשמה והוא בעל אריכות ימים, יקצר ימיו של השני. ואם הוא רק לא לשמה וזכה לעושר, יקלקל לשני וייעני] – של"ה, מובא ב"לקוטי בתר לקוטי"
כל מקום שנתנו חכמים עיניהם – [כי השכל פועל בעולם, ומבטל את המציאות הגשמי] – אגדות ב' 1
דף ח
נשבעים לקיים את המצוה – אגדות ב' 1
נשבעים לקיים את המצוה – בינה לעתים, עת לחשות, תחילת דרוש ד' לדיבור על השבועה
נשכים ונשנה פרק זה – [אע"פ שאמר "נשכים" בלשון רבים, חייב האומר להקדים ולבוא תחילה] – אגדות ב' 2
והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא? – [צ"ע בשביל מה משביעים את התינוק לפני שנולד תהא צדיק ואל תהא רשע" (נדה ל ע"ב) והרי מושבע ועומד הוא? והיישוב לזה] – מהרש"א
והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא? – [צ"ע מדוע לא אמרו שהאדם כבר מושבע ועומד שהשביעו אותו עוד לפני שנולד "תהא צדיק ואל תהא רשע" (נדה ל ע"ב)? אלא נקטו כאן את מעמד הר סיני, כי הוא קדם בזמן] – חיד"א, מראית העין
נשכים ונשנה פרק זה – בינה לעתים, עת לחשות, דרוש ד' לדיבור על השבועה
נשכים ונשנה פרק זה, נדר "גדול" נדר לאלוהי ישראל – [מדוע "גדול"? כי לא די לו בלימוד כשלעצמו. אלא צריך להשכים דוקא ולהזדרז. וזהו "גדול"] – בן יהוידע
נשכים ונשנה פרק זה – [אע"פ שאמר לשון "נשכים", בל יחכה עד שחברו יבוא אליו, אלא כיון שהוא היה המתחיל בדיבורו בלשון "נשכים" עליו להיות גם המקדים בפועל] – מהר"ל, אגדות ב' 2
נשכים ונשנה פרק זה – [נ"ל המעתיק: לימוד הגמרא מהפסוק "קום צא, ואקום ואצא אל הבקעה והנה כבוד ד' עומד" (יחזקאל ג, כב). והנה הלומד תורה שכינה כנגדו (תמיד לב ע"ב) ולא עוד אלא הקב"ה חוזר מלה במלה על מה שיוצא מפיו של האיש הלומד ("נפש החיים", שער ד' פרק ו. ויש להביא לו מקור ע"פ רש"י, שמות לא, יח עיי"ש גור אריה). וזהו "כבוד ד' עומד". ולענין זה דייק המקרא "קום" "ואקום", כלומר קימה ממטתו, ולא להמתין עד שתעבור שינה מעיניו באופן טבעי]
נדר גדול נדר לאלהי ישראל – [החידוש הוא כי לא הזכיר שם שמים, רק אמר שישכים ללמוד, ושמא כוונתו כדי שיקראוהו "רבי"? (נדרים סב ע"א) ולא היה לשם שמים? אלא לא מחזיקים בני אדם שהם כרשעים, והוא נדר גדול לשם שמים] – מהרש"א
נדר גדול נדר לאלהי ישראל – [מהו ענין "גדול"? אלא נדר סתם, מצוה להתירו כדי שלא ייכשל האדם. אבל נדר מתוך צרה, או לשם צדקה, אין מתירים לו אלא מדוחק, ונקרא "גדול"] – בניהו
דגמרי הלכתא – הבונה (על עין יעקב)
נידוהו בחלום צריך י' בני אדם להתיר לו, והוא דתני הלכתא וכו' ואי ליכא ליזיל וליתב אפרשת דרכים ויהיב שלמא לבי י' עד דמקלעי ליה עשרה דגמרי הלכתא – [צ"ע הלשון "ויהיב שלמא לבי עשרה", אלא כאשר משיבים לו שלום, הרי בזה התירו לו את נידויו] – רש"י
דף ח ע"ב
בני אדם שהם היראים להזכיר שמי לבטלה – נתיב ב' 27 (יראת ה', ג); אגדות ב' 2
בני אדם שהם היראים להזכיר שמי לבטלה – [צ"ע כיצד יש בהם מעלה יתרה? והרי כל המזכיר שם שמים לבטלה הוא בנידוי. אלא כוונת חז"ל שאפילו כשמביאים קרבן עולה אינם אומרים "לה' עולה", שמא ימותו בין אמירת מלה ראשונה לאמירת המלה השניה, אלא הם אומרים "עולה לה'"] – שבות יעקב, מובא ב"לקוטי בתר לקוטי"
שמש צדקה ומרפא – [מדוע שמו של הקב"ה "שמש", ומדוע כל העולם מתחת לשמש] – אגדות ב' 2
בני אדם שהם היראים להזכיר שמי לבטלה – [כי עולמנו נברא בשם ה', אות ה"א עוה"ז; אות יו"ד עוה"ב (מנחות כט ע"ב) והמזכיר לשוא הורס בנינו של עולם] – מהרש"א
שמש צדקה ומרפא "בכנפיה" – [כיצד הנסורת (חירגא דיומא, יומא כ ע"ב) מחממת את החולה ומרפאת אותם] – מהרש"א
שמש צדקה ומרפא "בכנפיה" – [כוונת "בכנפיה" לעת זריחה ולעת שקיעה, שאין החום של השמש מעיק על הבריות] – בן יהוידע ד"ה אלו בני אדם שהם יראים להזכיר שמי לבטלה
האי חירגא דיומא מסי – [חולק על הדיעה שהיא נסורת מהשמש] – בן יהוידע
האי חירגא דיומא מסי – [ביאור קשר בין מאמר זה למאמר הקודם על "יראי שמי" היראים להזכיר שם ה' לבטלה, כי כאשר מתבונן אדם על נפלאות השמש, המאירה לעולם כולו והמצמיח כל הצמחים וכו' מיד מקבל האדם ענוה. ולכן חירגא דיומא "לא" שמו, שהנסורת מהשמש מלמדת לאדם שהוא "לא" וכאילו לא נמצא ובלי שום חשיבות, ומקבל ענוה ובזה יהיה ירא משמו של הקב"ה] – ילקוט יהושע, מובא ב"לקוטי בתר לקוטי"
אין גיהנם לעתיד לבוא – [כי לעתיד לבוא אין חסרון] – אגדות ב' 2
דף ט
מימי לא אכלתי אשם נזיר – דרך חיים 110, 141 (פ"ג, תחילת הפרק, נדרים סיג לפרישות)
פעם אחד בא אדם אחד נזיר מן הדרום – [בשביל מה להזכיר כי בא מהדרום, ומה ענין שהיה רועה, וכיצד התגאה] – מהרש"א
מתגאה בעולם שאינו שלך – מאירי, חיבור התשובה, 675 שבר גאון ח"ב סוף פרק יב
נשקתיו על ראשו – [דוקא על ראשו, כי שם החכמה, על ידה השתלט על יצרו] – בן יהוידע
העבודה שאגלחך לשמים – [צ"ע היה יכול לגלח שערותיו תיכף ומיד, ללא נזירות? אלא רצה שזכות המצוה תסייע בידו להתגבר על יצרו] – בניהו
עליך הכתוב אומר איש כי יפליא – [יפליא לעשות נגד טבע גופו] – בניהו
דף י
חסידים הראשונים היו מתאוין להביא קרבן חטאת, לפי שאין הקב"ה מביא תקלה על ידיהם. מה היו עושים? וכו' – [צ"ע הרי התוספות בחולין ה ע"ב ד"ה צדיקים עצמם לא כל שכן וכו' אמרו שזה נאמר רק בדברי אכילה ולא בשאר דברים? וכאן אמרו שלא באים לידי תקלה כלל וכלל? וצ"ל שבגמרא כאן מדובר בדורות ראשונים דוקא, ולא בדורות יותר מאוחרים] – חיד"א, פתח עינים
ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה – [הוא בונה במה לעצמו בזה עצמו שהוא שונה מהציבור. ישנם שזהו המכשול שלהם ע"פ יצרם הרע] – כלי יקר (במדבר ו, ב)
ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה – [כי ע"י פרישותו איננו מתקן את הניצוצות שבמאכלים] – בן יהוידע ד"ה אבל בנזירות
ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה – [בנזירות כתוב "נזיר להזיר לה'" כלומר שתהיה כל כוונתו לשם ה' דוקא. אבל אם מתנזר כדי להתפאר לפני אחרים, הרי זו גסות רוח ועובד ע"ז בשיתוף, כדברי "חובות הלבבות" (שער יחוד המעשה, פ"ד). ולכן יש בזה לפעמים סוג של עבודה זרה] – אורח ישרים, מובא ב"לקוטי בתר לקוטי"
בן יהוידע
{אין גיהנם, אלא לעתיד לבא הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה, צדיקים מתרפאין ורשעים נדונים בה. (ח)}
לע"ל כשתתמלא הארץ דעה ותגדל ההשגה, לא יהיה צורך וענין לאיים ולהרתיע בתאור עונש גיהנם, אלא ברבוי הידיעה וההשגה שיתענגו בה הצדיקים (כי יסורו המונעים והמעיקים). אבל הרשעים שהשחיתו נפשם בתאות מגונות ודעות כוזבות בדמיונות ההבל עד לאין מרפא ואי יכולת לאור באור ההשגה ודעת אמת, תשתומם נפשם עליהם ותכלה עינם ונפשם מרוב צער וחרטה, ונקוטים הם בפניהם.
{נדוהו בחלום צריך י' בני אדם להתיר לו (ח)}
הואיל והיו רגילים להיות חרדים ושמים לב לחלומותיהם, על כן הצריכו חז"ל לנצל זאת להתעוררות ולהתחזקות בה' ובישועתו. ועל דרך התשובה הצריכו גם את מי שחלם שנידוהו, להתרה של עשרה דתנו הלכתא, כדי לקרב אותו לתורה הלכה למעשה, וע"כ הטריחוהו לחזר אחר אנשי הלכה.
{ד' דברים סחו לי מלאכי השרת. חגרים, חרשים, אלמים, סומים, מפני מה הווין? וכו'. מאן מלה"ש – רבנן. וכו' משום דמצייני כמלה"ש (כ)}
הגמ' מסיקה כאן בפירוש, שמלה"ש הם רבנן. ואפע"פ שהגמ' נימקה למה אמרה כאן שהם רבנן, אפעפ"כ ילמד מכאן על דרכם לדבר בלשון חידה ומליצה. ולא בא הנימוק אלא כדי להכריח את הבאור מכאן לשאר המקומות על אף ההסתר בכל מקום, ומפליא שהרמב"ם לא פסק את סוף המימרא שאם לא מצא י' רבנן שלך לפרשת דרכים כלשונה, אלא שיטרח עד פרסה, כדי שלא יובן שזה ענין של סגולה. ואין הכרח לפרש חגרים חרשים וסומים בגופם ממש, אלא במדותיהם ודעותיהם, כבני תשע מדות הפושעים והמורדים שהזכירו לקמן. ואז לא יקשה מאוה"מ הנואפים והשטופים בזמה, מפני מה אינם חגרים וסומים בגופם.
{כל שאשתו תובעתו הוין לו בנים שאפי' בדורו של משה רבי' לא היו כמותם (כ)}
הגמ' פירשה שרק שמתרצית לפניו והעיקר שרצו להודיענו שחשובה מאד היזמה מצד האשה לדבר מצוה. (ועי'ב ספרי שולחן שלמה פרשת ויצא).
{כל הנודר אפע"פ שמקיימו נקרא רשע (כ"ב)}
כדי לישב וליתן טעם למאמר זה פירש המהרש"א שהטעם, כיון שרוב נדרים הם שלא יהנה את חבירו אשר זה בא גם מתוך רוגז וכעס ועל כן נקרא רשע על כעסו ועל כיליו כאמ' באבות שלי שלי רשע. ואפשר גם שנקרא רשע מחמת שעלול ליכשל באי מלוי נדרו פעם, או באי מלויו בדיוק. וגם כדי להרתיע כלפי כל הנודרים על חומר עון נדרים.
{כל שכועס כל מיני גיהנם שולטין בו, ולא עוד אלא שתחתוניות שולטות בו (כ"ב)}
השפעת הכעס החרון והרתחנות על נפשו תכונותיו ומדותיו הם הם מיני הגיהנם, ומכך גם השפעה על בריאותו הגופנית שהאברים הרגישים תחלה לכעס ולעצבנות, הם בני מעיים. (וזה מוחש שיורד תאבונם ותפקידם ומוביל לאולקוס ולמחלות שונות).
{כל הכועס אפי' שכינה אינה חשובה כנגדו ומשכח תלמודו ומוסיף טפשות. ובידוע שעונותיו מרובים מזכויותיו. (כב)}
כי כידוע, בעת כעס, אדם מאבד את שווי משקלו ושיקול דעתו ואין אלהים לנגד עיניו, ועל כן לא לחנם אמרו שהוא כעובד עבודה זרה, כי אינו פועל ע"פ דעתו אלא ע"פ כעסו משועבד הוא ליצרו.
{אלמלא לא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע (כב)}
הדברים פשוטים, שמשופטים ואילך אין הדברים אלא מוסר ה' ותוכחתו לתהפוכות מצבם של ישראל, ואלמלא היו חוטאים לא היה נחוץ ולא צריך להכתב כל זה.
{אברם הוא אברהם, בתחלה המליכו הקב"ה על רמ"ג איברים ולבסוף על רמ"ח, שתי עינים ואזנים וראש הגויה (ל"ב)}
כבר פרש"י שחמשה איברים אלו, אינם ברשותו ליזהר מעבירה, כי העין והאוזן קולטים מאיליהם וכן יצרו מתעורר מאליו ואין בכח טבעו לעצום בעדם. ובכח הרצון שגילה אברהם אבינו ע"י המילה, נתן בכח צאצאיו לשלוט בכל כחותיהם ומדותיהם. ולרסן את יצריהם.
{בקש הקב"ה להוציא כהונה משם, כיון שהקדים ברכת אבר' לברכת המקום, הוציאה מאבר' (לב)}
כלומר כיון שמצאנו בעולם מלכי צדק שנקרא כהן תחלה וא"כ לכאורה היה ראוי (תאורטית) שתצא כהונה ממנו כהמשך לו, אך כיון שנמצא בו פגם אמוני יסודי, זה מספיק שתדחה ממנו.
{כל המתמים עצמו הקב"ה מתמם עמו, ושעה עומדת לו (ל"ב)}
כלומר כל המלמד עצמו לילך בתום ובשלמות, הקב"ה מסייע בידו להגיע לשלמות. וכפי הראיה "עם חסיד תתחסד", והשלמות עושה פירות בעולם ועומדת לו להצליח וכמו שנ' באברהם "והיה תמים" (ואח"כ) והיית לאב המון גוים.
{כל המנחש, לו נחש. מדה כנגד מדה (לב)}
ענין זה הוא טבעי. כל שנפנה לעניני נחש ומנסה להשתמש ולקבל תועלת מהם, נופל וסובל מהם, עי"ז שהרגיל עצמו לחששות ופחדים מהם.
{אר"י בתחלה היה משה לומד תורה ומשכחה עד שניתנה לו במתנה שנ' ויתן אל משה (לב)}
כוונת חז"ל בזה ללמדנו, שנתלה את נתינת התורה אך ורק בנס של נתינתו של הקב"ה ולא בכח כשרונו של משה רבינו.
{כל שאינו מנחש מכניסים אותו למחיצה שאפי' מלה"ש אינם יכולים ליכנס בה. (לב)}
השלם בדעת התורה ויודע להבחין ולהרחיק הדעות הכוזבות מבלי שים והביט אל פרסומן בעולם ובספרים, מחיצתו ומעלתו בידיעת ה' יתירה מאותם ת"ח הגדולים בתורה הנקראים מלה"ש (מאן מלה"ש, רבנן) אשר אינם שלימים בתחום זה עקב הרגל בדעות קדומות שחונכו בהם מקודם. כי דעות ואמונות נפסדות כנחושים וכשופים, שגדלו אתם והיו אמונים עליהם מאמצים ומתרצים אותם, ולא ירגישו כי יפסידו ויתרחקו מהדעות האמתיות, ויבאישו מעלת התורה והחכמה, בתעורבת סיגי הפתיות והשוא, ולא ישיגו דעת ה' ואמתתו אל נכון.
{בן ג' שנים הכיר אבר' את בוראו, וי"א בן מ'. (לב)}
הרמב"ם בהלכות ע"ז פ"א תירץ במתק לשונו, שמשנגמל איתן זה, החל לשוטט בדעתו מעודו קטן עד שהגיע להכרה שלימה כשהוא בן מ'.{
א"ר חמא לא העשיר משה אלא מפסולתן של לוחות שנא' פסל לך, פסולתן יהא שלך. א"ר יוסי לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו שנא' כתב לך. פסל לך, ומשה נהג טובת עין ונתנה לישראל. מתיב ר"ח ואותי צוה ה' ללמד אתכם, כתבו לכם? אלא לפלפולא בעלמא. (לח.)}
חז"ל והרמב"ם לא מנו העושר והגבורה החמריים, בין המדות הדרושות לנביא, כי סוברים, שהעושר האמיתי הוא עושר הדעת ושלמות המדות כמאמר חז"ל באבות, איזהו עשיר השמח בחלקו, איזה גבור הכובש את יצרו. וכן "דעה קנית מה חסרת". שמדות נכונות בדרך ארץ, הן עושר סגולי השייך לקנין הנפש ולא דבר שמחוצה לה. ומשה רבינו שהיה שלם בכולם מכל אדם, נמלצו עבורו ב"פסולתן של לוחות". כי המדות ביחס לדעות ולמושכלות שהן יסודות התורה, הם כאבני סיתות של צדדי האבן. ואמנם הם מגוף הלוחות. (ועפ"ז יובן ג"כ רעיונם הרוצה להחכים ידרים, להעשיר יצפין. שענינו, שמתוך שמחכים בדעות, מעשיר במדות. ומן הסימן של מנורה בדרום" ילמד על סוג עושר בשולחן שבצפון, שהוא עושר רוחני.
ועוד אפשר לומר, שאת התורה שבכתב כינו בלוחות. ואת התורה שבע"פ כינו בפסולתם של לוחות, כלומר שעושרה של תורה הוא רק בלימוד תורה שבע"פ. וזאת היתה בידו של משה לבדו, והיא עושרו, ואת מסירותו ואהבתו של משה ללמד לישראל, כינו – טובת עין. והקשתה הגמ' הלא כתוב כתבו לכם, שכל מה שקיבל עליו היה למסור? ומתצרת, פלפולא בעלמא הוא שהיה שייך למשה, ואותו מסר בטובת עין. דהינו כח ההבנה וכח ההסברה והסברא והפלפול שהוא אישי באישיותו שלמשה, – אותם כוחות נעלים שבו שהם עושרו, אף אותם מסר ונתן בטובת עינו לישראל. ונראה שעל זה רמזו ואמרו לא ניתנה אלא למשה וזרעו, והוא נהג בה טובת עין ונתנה לישראל, והסיקו שם "אלא לפלפולא", שפלפול הדינים וטעמיהם, משה לימד ליש' כמו מהכתב, וזהו ענין "אף כתיבתם שלך". וציינו בזה יתרונו של משה ר' מישראל, שאחר שמסר להם כל התורה סודותיה ופרטיה בטובת עין, נשאר יתרונו בזה שנשאר עשיר מהם באותם דברים הנראים בעיני ההמון כיתור ופסולת, כי ההמון מקצר ומסתפק בתורה שבכתב שבלוחות. ואפשר שאת זה רמזו לנו חז"ל ג"כ באופן אחר (במד"ר תשא מ"ז) באמרם "הלוחות ארכן ו' טפחים, והיה משה אוחז בטפחים, והשכינה בטפחים, ומטפחים שבאמצע נטל משה קרני הוד. ר"י או', עד שהיה כותב בקולמוס נשתייר קמעא, והעבירו על ראשו וממנו קרני הוד.
ובדרך אגב אפשר שרמזו לנו את ענין קירון עור פנים (ע"ד הכתוב "חכמת אדם תאיר פניו") שהוא אור החכמה וההשגה שזכה והגיע לו משה בזכות יתרונו המיוחד בנבואה מכל זולתו. והיה זה ניכר מהוד פניו, ותיארו זה בחלקם את חכמת התורה לג' חלקים, חלק הניתן להשגת בנ"א, וחלק שנתיחס בו מ"ר לבדו, וחלק הנבצר מנברא להשיג בבורא, וכוונת מ"ד – מן המערה שעמד בה זכה, היא על מעלת השגתו הנבואית מכל הנביאים, אשר הש"י הדריכו וא"ל, "ונצבת על הצור וכפי הארת הר"מ במו"נ) – שהורהו בראיית אחורים, את דרכי השגתו מצד השגחתו ופעולותיו – דהיינו שהשגת והכרת הממציא תיתכן מן המציאות, שממנה נשפוט על הממציא, מן הבריאה על הבורא כמו מן הפעול על פועלו. ומקרני הוראת דרכי השגתו שנתקשט בהם משה רבי', עלה ונתעלה על כל זולתו. ובפרט בעיני ישראל שירדו לשפל מדרגתם אף בעיני עצמם אחרי אותו מעשה מחפיר שהגדיל את הפער הרב שבינו לבינם, ויראו, ובושו, לגשת אליו (מרוב בושה וכלימה). (ורגיל הוא הביטוי בזה "פניו קורנים מרוב שמחה"). ור' ברכיה המשיל ומידד החכמה באמה בת ו' טפחים, משה אוחז בטפחיים – המה החלק הנגלה שמסר לישראל, ושכינה בטפחיים, הוא החלק הנעלם שאין בכח אנוש להשיג שמץ מנהו, וטפחיים באמצע, הוא הנסתר שבו נבדלים החכמים בדרגת השגתם בו איש מחברו, ומשה, עלה על כולמו. ומליצת שיור שבקולמוס, הוא כנוי על סתרי תורה עמוקים שרצה כביכול לכתבם, אך אי אפשר, וקנחם ושיירם בראשו לעצמו, והם זיוו וסיבת קרני הודו, כי עיקר חכמתו, יתרונו הרב בחלק שא"א לגלותו ואי אפשר למצוא מי שיכול להשיג ולהבין עומק ורום אותם ענינים שנהיו מנת חלקו לבדו.
{לא ניתנה תורה אלא למשה וזרעו והוא נהג בה טובת עין ונתנה לישראל. (לח.)}
אין זה סותר למה שאמרו שהתורה והדבור אליו, היה רק בזכות ישראל, כי כל כוונתם לציין טובת עינו ולבו של משה ר', שעל אף שהש"י הבטיח לו לבדו כל טובת ישראל כשאמר לו הרף ממני וכו' ואעשה אותך לגוי גדול ועצום ממנו, עמד בפרץ והתחנן עליהם מ' יום ומ' לילה, הרי שלמעשה לא זכו רק מטובת לבו (וכנותן להם משלו), אחר שנמצאו בלתי ראוים זולתי הוא. ואף ניטל מהם מה שניתן להם תחילה, כמו שאמרו אשר שברת, יישר כחך ששברת). ואפשר גם, שרמזו על הרמה הנדרשת מישראל להיות מסוג משה וזרעו, ולפי"ז יובן מאמ' אטו יראה מילתא זוטרתא? אין. לגבי משה זוטרי היא. שהכוונה, שהתורה ניתנה כדי להיות אנשי מעלה כיוצ"ב דמשה. (ועי' בספרי שלחן שלמה על ועתה ישראל.)
{שבעה דברים נבראו ביום שנברא העולם, תורה, תשו', ג"ע וגיה', כסא הכב', בימה"ק ושמו של משיח. (לט:)}
פי' בפ"ר, שהואיל ותחילת המחשבה היא סוף המעשה, וע"פ אמונתנו בחידוש, א"כ לא נברא העולם עד שקדמה המחשבה בדברים עיקרים אלה שבבריאה, {תורה תשובה וביהמ"ק} כיון שבחיר הבריאה התחתונה – האדם, והוא בעל בחירה וא"א מבלי שיחטא, וזקוק להשתלמות, ומכח כך הכרחי לו שכר ועונש וזהו ג"ע וגיהנום. וכסא הכבוד, הם השמים והעולם העליון שהתחתונים תלוים בהם, ובדין שתקדם מחשבת בריאתם, וגם התכלית והזמן הנבחר והוא מה שכינו בשמו של משיח שאז תמלא הארץ דעה את ה'. ודוק מה שאמרו "שמו" של משיח דהיינו, מחשבת היותו ובואו.
וכך פי' הרשב"א, כיון שאצלו יתברך סוף מעשה במחשבה תחלה כי מה שבכח הוא בפועל לפניו. ותכלית הבריאה שלימות האדם. וגלוי וידוע לפניו שצריך הוא לתורה ותשובה ושכר ועונש, ולביהמ"ק, וכשאין מקדש יש להכירו מכס בריאתו (השמים כסאי) על כן אמרו שכל אלו קדמו לעולם.
{אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גבור עשיר חכם ועניו, וכולם ממשה. גבור, שנאמר ויפרוש את האהל. (לח.)}
אין כוונתם על גבורה פיזית שאין מתנאי הנביא להיות לו כח שרירים מופרז, אלא על עוז נפשי רב, שלא ייחת מפני כל, ויתיצב להוכיח לעריצים ולרוזני ארץ ואימתם לא תבעתהו, כפי שמצינו המדה הזו בולטת במשה מקטנותו כלפי המצרי והרשע, וכלפי הרועים, כדי להציל עשוקים, עד התיצבו לפני פרעה, ושברו הלוחות והריגתו לחוטאים. ומתוך הכרתם אותו תלו אף הקמת המשכן בגופו עצמו מרוב יזמתו העצמית לכל דבר ה', (משא"כ אהרן חסרה לו מדה זו, שכן ירא מהעם בעגל).
{בתחילה היה משה לומד תורה ומשכחה עד שניתנה לו במתנה,. (לח)}
ציירו אפילו במשה רבינו שכחה כדי לרמוז ולהעיר לאידך גיסא על לימוד בחפץ וחשק כמקבל מתנה שרק באופן זה נקבע בזכרון ונטבע בלב ובנפש, כמשה רבי' שמרוב אהבתו וחשקו, נחקקו כל הענינים בלבו והשיג כל טעמיהם וסודותיהם ואמיתת תועלתם עד שנמנע שכחתם ממנו (וזו מתת אלקים שניתנה לו במתנה). וכן מובטחים ישראל לע"ל "ועל לוח לבם אכתבנו"). וכן אמרו בירושלמי (הוריות ג) כל אותן מ' יום היה לומד ומשכחה, בסוף ניתנה לו במתנה כל כך למה? כדי להחזיר את הטפשים (וכל זה בשמעיות, שתתכן בהם השכחה בחוסר השקידה, אבל לא בשכליות שאין שוכחים את אסור ותעוב הרצח והגזילה).
{מ"ד שמש ירח עמד זבולה מלמד שעלו שמש וירח לזבול וא"ל אם אתה עושה דין לבן עמרם, אנו מאירים, ואם לאו איננו מאירים וכו' זרק בהם חצים וחניתות שנ' לאור חציך יהלכו ואמר להם בכבודי לא מחיתם שבכל יום משתחוים לכם ואתם מאירים, בכבוד בש"ו מחיתם (לט:)}
המשל שהושם בפי המאורות והקב"ה, הוא כדי לשבר האוזן על מה שאנו מוצאים בעולם שעל כבוד משה (במעשה קורח) נעשה פליאה ופורענות ברשעים, ואלו לעובדי ע"ז שבכל יום, אין פורענות מכריתתם ועולם כמנהגו נוהג עמם, ומאיר גם להם על אף שראוים ליבטל על בטלם את התורה והאמונה אשר לתכליתה נבראו, וכאילו ששמש וירח מאולצים ע"י חצים וחניתות להאיר להם, כי כיון שנתקיים רצונו אפי' בקצת התחתונים, הושגה התכלית, והכל קיים בכח רצונו שהוא כחצים וחניתות, ולא יבטל עולמו מפני השוטים. (וכעין זה פי' בפ"ר שזה כעין מאמרם "תנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית, אם ישראל מקבלים התורה" ונמצא שמשה בחירו היה בבחינת תכלית מעשי בראשית).
וכך פי' הרשב"א, שכיון שהעולם נברא על המטרה של עבודתו ית' והאמונה בתורתו ע"י ישראל, וכיון שעמד קרח לקעקע יסוד זה שעליו מושתת קיומו ובריאתו של עולם. לכן כאילו עלו שמש וירח לקבול לפני הש"י אם לא יעשה דין לכבו' תורת משה ונבואתו, ודרך מליצה אמרו, שעל אף שיש חוטאים בעולם שכופרים בבוראם, אפע"כ הם בכל זאת זורחים ומאירים בעל כרחם כביכול בכח חצים וחניתות, שנ' לאור חציך יהלכו. כי אין הקב"ה מאבד עולמו מפני השוטים.
{מנין שהקב"ה זן את החולה שנא' ה' יסעדנו על ערש דוי. (מ.)}
העירונו להתבונן, איך ה' משגיח וזן החולה שלא יכלו כוחותיו בעת אשר כל אכל תתעב נפשו, ויחזיק מעמד ימים רבים ללא מזון, ואם כי לזה סבות טבעיות, גם זה להשגחה פרטית יחשב, אחרי שמתקימים שלא כמנהג וכרגיל.
{ואם בריאה יברא ה', אם ברואה גיהנם מוטב. ואם לאו יברא ה'. והלא היא מז' דברים שקדמו לעולם? אלא הכי קאמר, אי לא איברי לה פומא, לברי. והא אין כל חדש וכו' אלא אי לא מקרב פומא להכא, ליקרב. (ל"ט)}
לצורך האמונה בנבואת משה ובתורה, ניתן כח נבואה ונכתב בתורה שכביכול משה רבינו דורש וגוזר שיברא העונש לאלתר, וענינו, שאפילו אם לא היה ברוא ומוכן להם עונש, ראוי הוא וחיובי שיתהוה לאלתר לצורך קדוש ה'. וחידשו לנו, שכל נס יש לו יסוד בטבע. ושעיקר הנס, זימון העת והמקום לאותו ענין, ומכאן נראה שהרמב"ם לקח את השקפתו במהות הנסים.
{רבא יומא קדמאה דחלש אמר לא תגלו לאינש דלא ליתרע מזלי, מכאן ואילך אמר להו פוקו אכרזו, רבא חלש דסני לי ליחדי לי (מ"ג)}
נראה שכוונתו שביום ראשון לחליו אפשר שזה מיחוש קל ואפשר שיתאושש ויעבור ממנו בקל. וביקורים אצלו עלולים לא רק להטריד ולהכביד עליו, אלא גם לגרום למהומה ולהשפעה נפשית ודאגה בלבו אשר תכביד את חוליו. (ולפיכך פסק הרמבם שאין מבקרים את החולה בג' ימים ראשונים בחולי רגיל.) ומה שאמר "מכאן ואילך פוקו ואכריזו מאן דסני לי ליחדי לי" – הוא אימרה על דרך העדוד לעצמו לאמר, שמחלתו תעבור ותנתן לאויביו שמחי רעתו. על דרך "בנפול אויבך אל תשמח פן יראה ה' והשיב מעליו אפו", (לאויבו).
{כל המבקר את החולה גורם לו שיחיה וכל שאין מבקר את החולה גורם לו שימות (מ)}
כי ביקורו גורם שיתענין בענינו ובמחלתו ויתעורר על ידי זה להציע לו מרפא ומזור וכל סיוע ועזרה. (ושמעתו מר' עזרי בר"י גיאת שהיה דרכם של הקדמונים להוציא חולה חשוך מרפא על מטתו לרשות הרבים כדי שעוברים ושבים יראו ויעצרו לידו וישיחו בענינו כדי שעי"ז אולי יציעו לו רפואה. כמו שאמרו על אילן חולה שסוקרו בסקרא כדי שיבקשו עליו רחמים).
{כל המבקר את החולה ניצול מדינה של גיהנם, ומה שכרו בעוה"ז, ה' ישמרהו מיצה"ר ויחייהו מן היסורים. ויאושר בארץ. שיהיו הכל מכבדים אותו. ואל תתנהו בנפש אויביו, שיזדמנו לו רעים כנעמן. (מ)}
כוונתם בזה ללמדנו שביקור החולה נותן למבקר תועלת לא רק שכר מעשה טוב בעוה"ז של כבוד ורעות לעצה טובה לעת שיצטרך. אלא שהלקח והמוסר שישפיע על נפשו כתוצאה מן הביקור, תצילהו מחטא ועון ותחזירהו בתשובה, באופן שינצל מן העונשים ומן היסורים. (ועיין לעיל בברכות ביאור, "שכינה למעלה ממטתו של חולה".)
{מנין שהשכינה למעלה מראשותיו של חולה וכו' הנכנס לבקר לא ישב וכו' אלא מתעטף ויושב ע"ג קרקע וכו'. (מ.)}
ההשגחה המלווה את מצבי החולה וסכנותיו והאוירה האימתנית והרצינית האופפתו, מורה על השגחה, ומשרה אוירת הכנעה ויראה בלבו ובלב הסובבים אותו, ולבו נכנע ורוחו נשברה ועיניו נשואות לש"י לסעדו, ולרפאו, ומחשבתו דבוקה בו, ע"כ יש לעמוד במחיצתו ביראת כבוד ומורא, מבלי קלות ראש.
{ובחסר כל, רנ"א בלא דעה, דדא ביה כלא ביה – ומה חסר, דדא חסר מה קני? (ובחסר כל, בלא אשה, בלא שמש, בלא דעה). (מא.)}
כשם שעשיר יקרא השמח בחלקו ומסתפק בשיש לו, כן יקרא עני וחסר כל, חסר הדעת – המחסר נפשו מקנין דעת וחכמה, וכל אחד הבליט את הצורך הנחוץ ביותר לאדם. ר"ח את האשה שמצילה את האיש מן החטא ומיצה"ר וזוכה לקיום פו"ר בנעימות חברתה. (ולפיכך התיר ר"ח להתקשט במועד אפי' לזקנה שרגלה על קברה, לא רק מפני שזה באופיה וצורך הוא לה, אלא גם כדי למצוא חן בעיני בעלה.) ור' ששת שהיה סגי נהור החשיב למאוד את צורך השמש שקשה להסתדר בלעדיו, לכל אדם, וכל שכן לסגי נהור כרב ששת שהוא לו כעינים, ור"נ את הדעת, שהיא תעודת האדם ומותרו מן החיה והבהמה, ואי אפשר לאדם להשכיל ולהשלים עצמו בתורה ומצות בלעדה. ולכן הוה משדר ר"נ לגוזאי (קדושין ל"ג), אי לאו תורה, כמה נחמן איכא בשוקא.
{אין החולה עומד מחליו עד שמוחלים לו כל עוונותיו, כל משכבו הפכת בחליו ר"י או' שמשכח תלמודו. (מ"א.)}
ר' יוסף מפרש ומטעים למאמר הקודם שכיון שבעת חליו משתנה טבעו וכוחות נפשו ועם זה גם תלמודו ומדותיו והליכותיו הטוב והרע כי נעשה כבריה חדשה, ע"כ נמחלים עונותיו כי לא ישוב לכסלו והתנהגותו הקודמת, אלא יחדש מעשיו כימי עלומיו ויבחר לו דרך חיים חדשה וטובה. וקראו משכבו, לכל מצעי תלמודו והתנהגותו.
{כיון שהגיע קצו של אדם הכל מושלים בו. (מא.)}
כי אז נעזב מההשגחה הכללית והפרטית החופפת עליו ומצבו פגיע ומזומן מאד עקב חולשתו וקצו, למקרים ולפגעים הרבים בעולם.
{ר"ע איקדשת ליה ברתיה דבר כלבא שבוע וכו' בסתוא הוו גנו בגו בי רפתא וכו' אתא אליהו כעניא אבבא וא"ל הבו לי פורתא תבנא, דילדא אתתי ולית מדעם לאגנויה, אר"ע לאיתתיה, חזאי דאית דאפי' תבנא לית להו, וכו' (מ)}
התאור הזה שמציג את אליהו בקור כעני בפתח בי תבנא דר"ע ומבקש תבנא לאשתו שילדה לא רק שבא ללמדנו גודל חסדו של ר' עקיבא, ושאין גבול למדת החסד, אלא גם בא להשכיל לנו מוסר השכל, שחוסר הקנין והעושר המדומה לא מפריע לשלמים, ושהעושר הוא העושר האמיתי של השמח בחלקו ומסתפק בכל מה שה' חננו, ויש לאדם להתבונן על שלמטה ממנו לראות שיש שאין להם גם מה שיש לו. וע"כ יודה לה', וייטיב צדקה וחסד מכל מה שהש"י נתן לו.
{דביתהו דר"י עבדת גלימא. כד נפקא לשוקא מיכסיא בה וכד נפיק ר"י לצלויי מיכסי בה. זימנא חדא גזר רשב"ג תענית, ר"י לא בא שדרו ליה גלימא, דלי ציבתא, א"ל לשלוחא חזי מאי איכא, מיהו לא ניחא ליה דאתהני בהאי עלמא. (נ)}
ענינו, שסבבו מן השמים ונזדמנו לו תוך כדי כך, כלי מילת יקרים שהראה לשליח. אך לא רצה ליהנות ולקבלם, ובדעתו להחזירם, כי שמח ואינו בוש בחלקו.
{בן אלעשה הוזמן לחתונה בבית רבי, ובר קפרא הקשה על ר' מאי תועבה, מאי תבל, מאי זמה, כל מה דא"ל רבי, אקשיה בר קפרא, א"ל פריש את, א"ל תיתי דביתיהו תרמי ליה נטלא וקום רקוד לי, א"ל תועבה תועה אתה בה. תבל, תבלין יש בה, זמה זו מה היא, לא יכל בן אלעשה למסבל קם ונפק. (נא)}
ידוע שבר קפרא היה בדחן שלעתים נפגע כבוד ר' מכך, ובן אלעשה אפשר שהוא בן אלישע בעל כנפים, ולפ"ז יהיה אפשר להבין חידתו שבירושלמי (מו"ק פ"ג) מפחדת כל בעלי כנפים וכו' שבר קפרא ליגלג על התפארות בן אלעשה בנס של אביו על שחלצן וברח וניצל, ועל כך כעס ר' וא"ל איני מכירך זקן.
{כל מקום שנ' נצים נצבים, אינם אלא דתן ואבירם, אלא מאי כי מתו? שירדו מנכסיהם, שעני ומצורע וסומא ועקר, חשובים כמת. (סד)}
כוונתם לבאר איך נמצאו במדבר כל כך רשעים שהחציפו נגד משה ר' וכפרו בשליחותו, על אף כל הנסים שראו בעיניהם, וגם הכתוב או' שכבר מתו, ותירצו דכמה משמעויות יש לשם מיתה, ועיקרו השבתה וביטול, שאויבים גלוים שהלשינו על משה לפרעה ושמסוגלים לעכב יציאת מצרים מתו ממש. ואויבים סמוים שטינתם בלבם (מעוורתם מלראות האמת למרות הנסים) נחשבים עתה כמתים, כי הענו ואין להם כל עמדה ואין נחשבים עוד, כך שאין שומע ומטה אוזן להם. ולפ"ז מובן שדתן ואבירם לא נהפכו דעתם על משה ברגע ובאותה שעה אלא נרגנים בעיקרם היו, עד שמצאו עת וזמן ושותף כקורח ועדתו, ואז גילו את פרצופם ותוך לבם. ומכאן ואילך שיטת חז"ל היא, כל מה שאתה יכול לתלות ברשע, תלה. הם הנצים, הם שהותירו מן, הם שאמרו נתנה ראש, ועדיין זה במסגרת צוואתם – "בכולהו כל תפיש למדרש, לבר מבלעם דכל מאי דמשכחת למדרש ביה דרוש" (דמצוה לבזות הרשעים). וגם זאת שיטת חז"ל, שמדות זהות שנתגלעו באישים שונים אף בהפלגת דורות רבים, אומרים חד הוא והוא הוא, הוא פנחס, הוא אליהו, הוא הפליט, הוא עוג, הוא מהנפילים.
{מאי מרירותיה? אשכחיה צדקיהו לנבוכדנצר דקא אכיל ארנבא א"ל אשתבע דלא מגלית זילא דבי מלכא. (סה)}
בזה רצו ליתן טעם על מה שפך נבוכדנצר חמתו על צדקיהו יותר מעל יהויקים ויהויכן, ורמזו שמלבד שמרד בו, זלזל בו והשפיל את עצם אישיותו עי"ז שפרסם סוד מסוים ממדינותו הטבועה ברוע תכונתו ואישיותו אשר נבוכדנצר גילה לו בתור בעל ברית, והיינו כבוש מצרים (ובליעתה). וכנראה יש משהו המסמל את מצרים בארנבתא, שכן אשת תלמי מלך מצרים כן נקראת, וע"כ חששו הזקנים לכתוב ארנבת, ועכ"פ, ע"פ מה שנזכר בכתובים שהלך לגור עם חיתו יער, דבר המעיד על בהמיות ותכונת חיתו יער שבנפשו, תיארו חז"ל עפ"ז את סוד ומהות הגנאי – שגילה וגינה את שאיפותיו האכזריות והברבריות בתחום יחסי שלטון ומדיניות. וידוע שעיקר מלחמתו היתה עם מצרים, ויהודה היתה מעצור או מפתח בדרכו.