בכורות פרק 1
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה מְקוֹמוֹת נִקְרְאוּ כֹּהֲנִים 'לְוִיִּים', וְזֶה אֶחָד מֵהֶם: (יחזקאל מד) "וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק".
[אִיתְּמַר: רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: קָדְשׁוּ בְּכוֹרוֹת בַּמִּדְבָּר. וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: לֹא קָדְשׁוּ בְּכוֹרוֹת בַּמִּדְבָּר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: קָדְשׁוּ בְּכוֹרוֹת בַּמִּדְבָּר, דְּרַחֲמָנָא אָמַר לִיקְדְשׁוּ, כְּדִכְתִיב: (שמות יג) "קַדֵּשׁ לִי כָל בְּכוֹר". וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: לֹא קָדְשׁוּ בְּכוֹרוֹת בַּמִּדְבָּר, מִדִּכְתִיב: (שם) "וְהָיָה כִי יְבִיאֲךָ", וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ 'וְהַעֲבַרְתָּ', מִכְּלַל, דְּמֵעִיקָרָא לָא קָדוֹשׁ וְכוּ']. תָּא שְׁמַע: נִמְצֵאתָ אַתָּה אוֹמֵר: בִּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת קָדְשׁוּ בְּכוֹרוֹת לְיִשְׂרָאֵל: בְּמִצְרַיִם, וּבַמִּדְבָּר, וּבִכְנִיסָתָן יִשְׂרָאֵל לָאָרֶץ. בְּמִצְרַיִם מַהוּ אוֹמֵר, (שמות יג) "קַדֵּשׁ לִי כָל בְּכוֹר". בַּמִּדְבָּר הוּא אוֹמֵר, (במדבר ג) "כִּי לִי כָל בְּכוֹר" (בבני ישראל".) בִּכְנִיסָתָן לָאָרֶץ הוּא אוֹמֵר, (שמות יג) "וְהָיָה כִי יְבִיאֲךָ וְהַעֲבַרְתָּ". אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: בִּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת הֻזְהֲרוּ עַל הַבְּכוֹרוֹת לִקַּדֵּשׁ וְלֹא קָדְשׁוּ, וּבְמִצְרַיִם [נַמִּי] לֹא קָדְשׁוּ. [הָא קָאַמְרִינָן דְּקָדוּשׁ? הָכִי קָאָמַר: מֵהֶן קָדְשׁוּ וּמֵהֶן לֹא קָדְשׁוּ. מַתְקִיף לָהּ רַב פָּפָּא: בַּמִּדְבָּר לֹא קָדְשׁוּ? וְהָכְּתִיב: (במדבר ג) "פְּקֹד כָּל בְּכֹר זָכָר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל", אֶלָּא אִי אִיתְּמַר הָכִי אִיתְּמַר: רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: קָדְּשׁוּ וְלֹא פָּסְקוּ, וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר קָדְשׁוּ וּפָסְקוּ].
שָׁאַל קוּנְטְרִיקוּס הֶגְמוֹן אֶת רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: בִּפְרָטָן שֶׁל לְוִיִּים אַתָּה מוֹצֵא עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם אֶלֶף וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת, וּבִכְלָלָן אַתָּה מוֹצֵא עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם אֶלֶף. אוֹתָן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת לְהֵיכָן הָלְכוּ? אָמַר לוֹ: אוֹתָן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת, בְּכוֹרוֹת הָיוּ, וְאֵין בְּכוֹר מַפְקִיעַ בְּכוֹר. מַאי טַעְמָא? אָמַר אַבַּיֵי: דַּיּוֹ לִבְכוֹר שֶׁיַּפְקִיעַ קְדֻשַּׁת עַצְמוֹ. וְעוֹד שְׁאֵלוֹ: בְּגִבּוּי הַכֶּסֶף אַתָּה מוֹצֵא מָאתַיִם וְאַחַת כִּכָּר וְאַחַד עָשָׂר מָנֶה, דִּכְתִיב: (שמות לח) "בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ" וְגוֹ', לְשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף" וְגוֹ'. וּבִנְתִינַת הַכֶּסֶף אַתָּה מוֹצֵא מְאַת כִּכָּר, דִּכְתִיב: (שם) "וַיְהִי מְאַת כִּכַּר הַכֶּסֶף" וְגוֹ'. מֹשֶׁה רַבְּכֶם גַּנָּב הָיָה, אוֹ קוּבְיוּסְטוּס הָיָה, אוֹ אֵינוֹ בָּקִי בְּחֶשְׁבּוֹנוֹת הָיָה? נָטַל מֶחֱצָה וְנָתַן מֶחֱצָה, וּמֶחֱצָה שָׁלֵם לֹא הֶחֱזִיר. אָמַר לוֹ: מֹשֶׁה רַבֵּנוּ גִּזְבָּר נֶאֱמָן הָיָה, וּבָקִי בְּחֶשְׁבּוֹנוֹת הָיָה, וּמָנֶה שֶׁל קֹדֶשׁ כָּפוּל הָיָה. וּמָנֶה שֶׁל קֹדֶשׁ כָּפוּל הָיָה, מְנָא לָן? אָמַר רַב חִסְדָּא: דִּכְתִיב: (יחזקאל מה) "וְהַשֶּׁקֶל עֶשְׁרִים גֵּרָה, עֶשְׂרִים שְׁקָלִים חֲמִשָּׁה, וְעֶשְׂרִים שְׁקָלִים עֲשָׂרָה, וַחֲמִשָּׁה שֶׁקֶל הַמָּנֶה יִהְיֶה לָכֶם".
אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: שָׁאַלְתִּי אֶת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּבֵית מוֹתְבָא רָבָא: מַה נִּשְׁתַּנּוּ פִּטְרֵי חֲמוֹרִים מִפִּטְרֵי סוּסִים וּגְמַלִּים? אָמַר לִי: גְּזֵרַת הַכָּתוּב הוּא. וְעוֹד, שֶׁסִּיְּעוּ אֶת יִשְׂרָאֵל בְּשָׁעָה שֶׁיָּצְאוּ מִמִּצְרַיִם, שֶׁאֵין לְךָ כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא הָיוּ לוֹ תִּשְׁעִים חֲמוֹרִים לוּבִים, טְעוּנִים מִכַּסְפָּא וְדַהֲבָא שֶׁל מִצְרַיִם. וְעוֹד שְׁאַלְתִּיו:
מַה לְּשׁוֹן 'רְפִידִים'? אָמַר לִי: רְפִידִים שְׁמָהּ. כְּתַנָּאֵי, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: רְפִידִים שְׁמָהּ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: שֶׁרִפּוּ עַצְמָן מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: (ירמיה מז) "לֹא הִפְנוּ אָבוֹת אֶל בָּנִים מֵרִפְיוֹן יָדָיִם". וְעוֹד שְׁאַלְתִּיו: מַה לְּשׁוֹן 'שִׁטִּים'? אָמַר לִי: שִׁטִּים שְׁמָהּ. כְּתַנָּאֵי, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: שִׁטִּים שְׁמָהּ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: שֶׁנִּתְעַסְּקוּ בְּדִבְרֵי שְׁטוּת. (במדבר כה) "וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן". רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: עֲרֻמּוֹת פָּגְעוּ בָּהֶן. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: שֶׁנַּעֲשׂוּ כֻּלָּן בַּעֲלֵי קֶרְיָן.
תָּנוּ רַבָּנָן: דָּג טָמֵא מַשְׁרִיץ, דָּג טָהוֹר, מֵטִיל בֵּיצִים. כָּל הַמּוֹלִיד, מֵנִיק, מֵטִיל בֵּיצִים, מְלַקֵּט, חוּץ מַעֲטָלֵף, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁמֵּטִיל בֵּיצִים, מֵנִיק. הַדּוֹלְפָנִין פָּרִים וְרָבִים (מבני) [כִּבְנֵי] אָדָם. מַאי 'הַדּוֹלְפָנִין'? אָמַר רַב יְהוּדָה: בְּנֵי יָמָא. כָּל שֶׁזִּכְרוּתוֹ בַּחוּץ, מוֹלִיד. מִבִּפְנִים, מֵטִיל בֵּיצִים. כָּל שֶׁתַּשְׁמִישׁוֹ בַּיּוֹם, יוֹלִיד בַּיּוֹם. כָּל שֶׁתַּשְׁמִישׁוֹ בַּלַּיְלָה, יוֹלִיד בַּלַּיְלָה. כָּל שֶׁתַּשְׁמִישׁוֹ בֵּין בַּיּוֹם בֵּין בַּלַּיְלָה, יוֹלִיד בֵּין בַּיּוֹם בֵּין בַּלַּיְלָה. תַּשְׁמִישׁוֹ בַּיּוֹם יוֹלִיד בַּיּוֹם, תַּרְנְגוֹל. בַּלַּיְלָה, עֲטָלֵף. בֵּין בַּיּוֹם בֵּין בַּלַּיְלָה, אָדָם [וְכָל דְּדָמִי לֵיהּ]. כָּל שֶׁתַּשְׁמִישָׁן וְעִבּוּרָן שָׁוֶה, יוֹלְדִין וּמְגַדְּלִין זֶה מִזֶּה. אֵין תַּשְׁמִישָׁן וְעִבּוּרָן שָׁוֶה, אֵין יוֹלְדִין וּמְגַדְּלִין זֶה מִזֶּה. הַכֹּל מְשַׁמְּשִׁין פָּנִים כְּנֶגֶד עֹרֶף, חוּץ מֵאָדָם וְדָג וְנָחָשׁ. מַאי שְׁנָא הַנֵּי תְּלָתָא? [כִּי אָתָא רַב דִּימִי אָמַר]: אַמְרֵי בְּמַעֲרָבָא: הוֹאִיל וְדִבְּרָה עִמָּהֶם שְׁכִינָה. תָּנָא: גָּמָל, אָחוֹר כְּנֶגֶד אָחוֹר.
תָּנוּ רַבָּנָן: תַּרְנְגוֹלֶת, לְעֶשְׂרִים וְאֶחָד יוֹם, וּכְנֶגְדּוֹ בְּאִילָן, לוּז. כֶּלֶב, לַחֲמִשִּׁים יוֹם, וּכְנֶגְדּוֹ בְּאִילָן, תְּאֵנָה. חֲתוּל, לַחֲמִשִּׁים וּשְׁנַיִם יוֹם, וּכְנֶגְדּוֹ בְּאִילָן, תּוּת. חֲזִיר, לְשִׁשִּׁים יוֹם, וּכְנֶגְדּוֹ בְּאִילָן, תַּפּוּחַ. שׁוּעָל וְכָל מִינֵי שְׁרָצִים, לְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים, וּכְנֶגְדָּהּ בְּאִילָן, תְּבוּאָה. בְּהֵמָה דַּקָּה טְהוֹרָה, לַחֲמִשָּׁה חֳדָשִׁים, וּכְנֶגְדָּהּ בְּאִילָן, גֶּפֶן. בְּהֵמָה גַּסָּה טְהוֹרָה, לְתִּשְׁעָה חֳדָשִׁים, וּכְנֶגְדָּהּ בְּאִילָן, זַיִת. בְּהֵמָה גַּסָּה טְמֵאָה, לִשְׁנֵים־עָשָׂר חֳדָשִׁים, וּכְנֶגְדָּהּ בְּאִילָן, דֶּקֶל. הָאֲרִי וְהַזְּאֵב וְהַדֹּב וְהַנָּמֵר וְהַבַּרְדְלָס וְהַפִּיל וְהַקּוֹף וְהַקִיפּוֹף, לְשָׁלֹשׁ שָׁנִים, וּכְנֶגְדָּן בְּאִילָן, בְּנוֹת שׁוּחַ. אֶפְעֶה, לְשִׁבְעִים שָׁנָה, וּכְנֶגְדּוֹ בְּאִילָן, חָרוּב. חָרוּב זֶה מִשְּׁעַת נְטִיעָתוֹ עַד שְׁעַת גְּמַר פִּרְיוֹ, שִׁבְעִים שָׁנָה, וִימֵי עִבּוּרוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים. נָחָשׁ, לְשֶׁבַע שָׁנִים, וּלְאוֹתוֹ רָשָׁע לֹא מָצִינוּ לוֹ חָבֵר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: מוֹכְסָסִין [וּבְנוֹת שֶׁבַע] מְנָא הַנֵי מִילֵי? אָמַר רַב יְהוּדָה, [אָמַר רַב], וּמָטוּ בָּהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָא: אָמַר קְרָא: (בראשית ג) "אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה". אִם מִבְּהֵמָה נִתְקַלֵּל, מֵחַיַּת הַשָּׂדֶה לֹא כָּל־שֶׁכֵּן?! אֶלָּא לוֹמַר לְךָ, כְּשֵׁם שֶׁבְּהֵמָה נִתְקַלְּלָה [מֵחַיָּה] אֶחָד לְשֶׁבַע, וּמַאי נִיהוּ? חֲמוֹר מֵחֲתוּל. כָּךְ נִתְקַלֵּל הוּא מִבְּהֵמָה אֶחָד לְשֶׁבַע, דַּהֲוָה לֵיהּ שֶׁבַע שְׁנֵי. וְאֵימָא: כְּשֵׁם שֶׁנִּתְקַלְּלָה חַיָּה מִבְּהֵמָה אֶחָד לְשָׁלֹשׁ, וּמַאי נִיהוּ? אֲרִי מֵחֲמוֹר. כָּךְ נִתְקַלֵּל הוּא מֵחַיָּה דַּהֲוָה לֵיהּ תֵּשַׁע שָׁנִים. מִי כְּתִיב "מִכָּל הַחַיָּה וּמִכָּל הַבְּהֵמָה"? "מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכָּל הַחַיָּה" כְּתִיב! אָרוּר הוּא מִבְּהֵמָה שֶׁנִּתְקַלְּלָה מֵחַיָּה. וְאֵימָא: כְּשֵׁם שֶׁנִּתְקַלְּלָה בְּהֵמָה מֵחַיָּה אֶחָד לְשָׁלֹשׁ, וּמַאי נִיהוּ? עֵז מֵחֲתוּל, כָּךְ נִתְקַלֵּל הוּא מִבְּהֵמָה אֶחָד לְשָׁלֹשׁ, דַּהֲוָה לֵיהּ חֲמֵיסַר יַרְחֵי? אִי בָּעִית אֵימָא: "מִכָּל הַבְּהֵמָה" כְּתִיב, וְאִי בָּעִית אֵימָא: קְלָלָה הוּא, שָׁדִי קְלָלָה עִילוּיֵהּ!
אָמַר לוֹ קֵיסָר לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה: נָחָשׁ, לְכַמָּה מִיעַבֵּר וּמוֹלִיד? אָמַר לֵיהּ: לְשֶׁבַע שְׁנִין, וְהָא סָבֵי דְּבֵי אַתּוּנָא אַרְבְּעוּהָ וְאוֹלִיד לִתְלַת? הַנְהוּ, מְעֻבָּרִין הֲווּ מֵעִיקָרָא אַרְבַּע שְׁנִין. וְהָא מְשַׁמְּשֵׁי שִׁמּוּשִֵׁי? אִינְהוּ נַמִּי מְשַׁמְּשֵׁי כְּאָדָם. וְהָא חַכִּימִין אִינוּן? אַנָן חַכִּימִין מִנַיְהוּ! אִי חַכִּימַת, זִיל זַכִּינְהוּ וְאַיְתִּינְהוּ לִי. אָמַר לֵיהּ: כַּמָּה הֲווּ? שִׁשִּׁים גַּבְרֵי. אָמַר לֵיהּ: עָבִיד לִי סְפִינְתָא דְּשִׁשִּׁים בָּתֵּי, וְכָל בֵּיתָא שָׁדִי בָּהּ שִׁשִּׁים בִּסְתְּרְקֵי. עָבִיד לֵיהּ. כִּי מָטָא לְהָתָם, עַל לְבֵי טַבְּחָא, אַשְׁכְּחֵיהּ לְהַהוּא גַּבְרָא דְּקָא (עביד) [פָּשִׁיט] חַיּוּתָא. אָמַר לֵיהּ: (רישא אית לך) [רֵישָׁךְ] לִזְבּוּנֵי? אָמַר לֵיהּ: אִין. אָמַר לֵיהּ: (רישא) בְּכַמָּה? אָמַר לֵיהּ: בְּפַלְגָּא דְּזוּזָא. יָהַב לֵיהּ. לְסוֹף (אמר ליה: הב לי רישך, יהב ליה חד רישא דחיותא) אָמַר לֵיהּ: אֲנָא, "רֵישָׁא דְּחַיּוּתָא" אַמְרֵי לָךְ? (אנא רישך אמרי לך) אָמַר לֵיהּ: אִי בָּעִית דְּאִישְׁבְּקָךְ, סַגִּי, אַחְוִי לִי פִּתְחָא דְּבֵי אַתּוּנָא. אָמַר לֵיהּ: מִיסְתַּפִינָא, דְּכָל דְּמַחְוֵי לְהוּ קַטְלֵי לֵיהּ. אָמַר לֵיהּ: דָּרִי כְּרוּכָא דְּקַנְיָא, וְכִי מַטִית לְהָתָם זַקְפֵיהּ כְּמַאן דְּקָא מִתְפַּח. אָזַל, אַשְׁכַּח דָּרְבְּנָאֵי מִגַּוָּאִי וְדָרְבְּנָאֵי מִבְּרָאִי, דְּאִי חָזָא כַּרְעָא דְּעַיְלִי, קַטְלֵי לְהוּ לִבְרָאִי. וּדְנַפְקָא, קַטְלֵי לְהוּ לְגַוָּאִי. אַפְּכֵיהּ לְסַנְדְלֵיהּ, קַטְלֵיהּ לְהוּ לְגַוָּאִי. אַפְּכֵיהּ לְסַנְדְלֵיהּ, קַטְלִינְהוּ לְכוּלְּהוּ. אָזַל אַשְׁכַּח יְנוּקֵי מִלְּעֵיל וְסָבֵי מִתַּתָּאִי. אָמַר: אִי יָהִיבְנָא שְׁלָמָא לְהַנֵי קַטְלֵי לִי (הני סברי אנן עדיפינן דיתבינן לעיל ואינהו לתחת אי יהיבנא להני קטלי לי) הַנֵי. סַבְרֵי: אַנָן עֲדִיפְנָן, דַּאַנָן קְשִׁישֵׁי וְאִינְהוּ דַּרְדְּקֵי. אָמַר לְהוּ: "שְׁלָמָא לְכוּ". אָמְרוּ לֵיהּ: מַאי עָבִידְתִּיךְ? אָמַר לְהוּ: חַכִּימַיָא דִּיהוּדָאֵי אֲנָא, וְאַתָּאִי לְמִיגְמַר חָכְמָה מִינַיְכוּ. אַמְרֵי לֵיהּ: אִי הָכִי נִיבָּעִי (מינך מלתא) [לָךְ]. אָמַר לְהוּ: לְחַיֵּי, אִי זְכִיתוּ לִי, כָּל דִּבְעִתּוּ עָבִידוּ בִּי, וְאִי זָכִינָא לְכוּ, אָכְלוּ (נהמא) גַּבָּאִי דִּידִי בִּסְפִינְתָא. אַמְרֵי [לֵיהּ]: הַאי גַּבְרָא דְּאָזִיל בָּעִי אִיתְּתָא, וְלָא יַהֲבֵי לֵיהּ. מַאי חָזִי דְּאָזִיל לְהֵיכָא דְּמַדְלִי מִינָהּ? שָׁקַל סִיכְתָּא, דָּצָה לְתַתָּאִי, לָא עָאל, דָּלִי, דָּצָה לְעֵיל, עָאל. אָמַר: הַאי נַמִּי מִתְרַמְיָא לֵיהּ בַּת מַזְלֵיהּ. גַּבְרָא דְּאוֹזִיף וְטָרִיף, מַאי חָזִי דַּהֲדָר אוֹזִיף? אָמַר לְהוּ: (זיל) גַּבְרָא [אָזַל] לְאַגְמָא, קָטִיל קַמָּא טוּנָא, וְלָא מָצִי בֵּיהּ, קָטַל וּמַנַח עֲלֵיהּ, עַד דְּמִתְרַמִּי לֵיהּ אִינְשֵׁי דְּמִידְלֵי לֵיהּ. [אָמְרוּ לֵיהּ]: אֵימָא לָן מִילֵי דִּכְדִיבִי. אָמַר לְהוּ: הֲוָה לָן כּוּדְנַיְתָא וִילִידָה, וַהֲוֵי תָּלִי לֵיהּ פִּיתְקָא, וּכְתִיב בֵּיהּ: דְּמַסִּיק בְּבֵי אַבָּא מֵאָה אַלְפָא זוּזֵי. אָמְרוּ לֵיהּ וְכוּדְנַיְתָא מִי יָלְדָה? אָמַר לְהוּ: הֵי נִינְהוּ מִילֵי דִּכְדִיבִי. מִילְחָא כִּי סַרְיָא, בְּמַאי מַלְחֵי לֵיהּ? בְּסִילְתָּא דְּכוּדְנְתָּא. וּמִי אִיכָּא סִילִיתָא לְכוּדְנְתָּא? וּמִילְחָא מִי סָרְיָא? בָּנִי לָן בֵּיתָא בַּאֲוִירָא דְּעָלְמָא. אָמַר שֵׁם, קָם וְתַלָא בֵּין שְׁמַיָּא לְאַרְעָא. אָמַר לְהוּ: אַסִיקוּ לִי לִיבְנֵי וְטִינָאאָמְרוּ לֵיהּ: מְצִיעוּתֵיהּ דְּעָלְמָא הֵיכָא? זָקְפָה לְאֶצְבְּעָתֵיהּ אָמַר לְהוּ: הָכָא! אָמְרוּ לֵיהּ: מִי יֵימַר? אָמַר: אַיְתּוּ אַשְּׁלִי וּמַשְׁחוּ, אָמְרוּ לֵיהּ: אִית לָן בִּירָא בְּדַבְּרָא, עַיְלֵיהּ לְמָתָא. (אייתי פארי שדא להו) אָמַר לְהוּ: אִיפְשִׁילוּ לִי חַבְלֵי דְּפָארֵי וְאִיעַיְלִי. (אמרו ליה ומי איכא דמפשל חבל מפארי אמר להו ומי איכא דמייתי בירא מדברא למתא) אִית לָן רֵיחַיָא דִּתְבִירָא, חַיְטָהּ! (שקל פיסקא מינה שדא להו) אָמַר לְהוּ: כְּרָכוּ לִי מִינָהּ גַּרְדֵי, וְאִחַיְטָהּ. (אמרו ומי איכא דיכיל למכרך גרדי מריחייא אמר להו ומי איכא דחייטי ריחייא) מִישְׁרָא דְּסַכִּינֵי, בְּמַאי קַטְלֵי לֵיהּ? בְּקַרְנָא דְּחַמְרָא. וּמִי אִיכָּא קַרְנָא לְחַמְרָא? וּמִישְׁרָא דְּסַכִּינֵי מִי הַוְיָא? אַיְתִּי לֵיהּ תַּרְתֵּי בֵּיעֵי. אַמְרֵי לֵיהּ: הֵי זוּגָתָא חִיוַרְתָּא? וְהֵי זוּגָתָא אוּכְמַתִּי? אַיְתִּי אִיהוּ תְּרֵי גְּבִינֵי. אָמַר לְהוּ: הֵי דְּעִיזָא חִיוַרְתָּא וְהֵי דְּעִיזָא אוּכְמַתִּי? אָמְרוּ לֵיהּ: וּרְצִיצָא דְּמַיֵּית בְּבִיעַתֵּיהּ בְּהֵי נַפְקָא רוּחֵיהּ? אָמַר לְהוּ: בְּהַיְנוּ דְּעָאִיל. אָמְרוּ לֵיהּ: אַחְוֵי לָן מָנָא דְּלָא שָׁוִי לְחַבְלֵיהּ. אַיְתִּי בּוּדְיָא, פָּשְׁטוּהָ לָא הֲוָה עַיֵיל בְּתַרְעָא. אָמַר לְהוּ: אַיְתִּי מָרָא, סָתְרוּ, הַיְנוּ מָנָא דְּלָא שָׁוִי לְחַבְלֵיהּ. אַיְתִּינְהוּ כָּל חַד וְחַד, כִּי חָזִי שִׁיתִּין בִּסְתַּרְקֵי סָבָר: כּוּלְּהוּ חַבְרָאֵי לְהָכָא אַתּוּ. אָמַר לְהוּ לְסַפּוּנָא: שָׁרִי סְפִינְתָּךְ! בַּהֲדֵי דְּאַתִּי, אַיְתִּי עָפָר מֵעַפְרַיְהוּ. כִּי מָטָא לְבֵי בְּלִיעִי, (אית ביה תלת צילמין חד מטי ידיה ארישא וחד מטי אליביה ובתרא דכולהו מחוי בידיה לאחוריה) שָׁקַל כּוּזָא דְּמַיָּא מִבֵּי בְּלִיעִי. כִּי אָתָא, אוּקְמִינְהוּ קַמֵּי קֵיסָר, וַחֲזִינְהוּ דַּהֲווּ מֵעַנוּ. אָמַר לְהוּ: לָאו הַנֵי אִינְהוּ. שָׁקַל מֵעַפְרַיְהוּ שָׁדָא עֲלַיְהוּ, אַקְשׁוּ לְאַפֵּי מַלְכָּא. אָמַר לְהוּ: כָּל דְּבָעִית עָבִיד לְהוּ. אַיְתּוּ הַנְהוּ מַיָּא דְּאַתִּי מִבֵּי בְּלִיעִי, שָׁדִינְהוּ בְּתִיגְרָא. אָמַר לְהוּ: מַלְיוּהָ לְהַאי וְאִיזִילוּ לְכוּ. מָלוּ שָׁדוּ בֵּיהּ, קַמָּא קַמָּא הֲוָה קָא בָּלַע לְהוּ. מָלוּ עַד דְּשָׁמוּט כְּתֵפַיְהוּ (וכלו) [וּבָלוּ] וְאָזוּל.
[מִשְׁנָה] מִצְוַת הַיִּבּוּם קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת חֲלִיצָה. בָּרִאשׁוֹנָה שֶׁהָיוּ מִתְכַּוְּנִין לְשֵׁם מִצְוָה, וְעַכְשָׁיו שֶׁאֵין מִתְכַּוְּנִין לְשֵׁם מִצְוָה, אָמְרוּ, מִצְוַת חֲלִיצָה קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת יִבּוּם.
גנזי המלך
דף ד
בכ"ד מקומות נקראו כהנים לויים – [נסיון למצוא חשבון כ"ד הפסוקים] – בן יהוידע
בכ"ד מקומות נקראו כהנים לויים – [עיין הצעה לחשבון בספר "אוצרות האגדה" (מ. צוריאל), חלק הביאורים, עמ' תתשנז]
בשלשה מקומות קדשו בכורות, במצרים, במדבר, ובכניסתם לארץ – [טעם ע"פ סוד] – בניהו
דף ה:
גנב או קוביוסטוס – [קוביוסטוס הוא גונב נפשות. וביאור מדוע לשון כפולה "גנב או קוביוסטוס"] – מהרש"א
נשתנו פטרי חמורים – [כיצד אפשר להבין מתן שכר לחמורים?] – אגדות ד' 117
מהו רפידים? רפידים שמה – [צ"ע מדוע שאל דוקא על מקום זה, ולא על שאר מ"ב מסעות? אלא שאל מפני מה הוא בלשון רבים ולא בשם היחיד] – בן יהוידע
מהו רפידים? שריפו עצמם מדברי תורה – [כלומר חללו את השבת השקולה ככל התורה כולה] – מהרש"א על סנהדרין קו ע"א ד"ה רפידים
דף ח
משמשים פנים כנגד פנים, ה' דבר אתם – [כלומר שיש להם מה' השגחה גדולה יותר] – גר"א, אדרת אליהו, בראשית א, כח
סבי דבי אתונא – אגדות ד' 117-128
סבי דבי אתונא – [התווכחו נגד ר' יהושע וענה להם בדרך של אמירת רמזים] – מהרש"א
סבי דבי אתונא – כפתור ופרח (ר' דוד ב"ר אריה ליב, חמ"ד שנת תקט"ו)
סבי דבי אתונא – פי' גר"א (נדפס ב"אור יעקב", ירושלים, תרנ"ט)
סבי דבי אתונא – ליקוטי מוהר"ן (אדמו"ר ברסלב) ח"א כג-לא
סבי דבי אתונא – קדושת לוי (אדמו"ר ברדיצ'וב) בסוף הספר
סבי דבי אתונא – באר רחובות (מפי ר' אהרן פשקס, מה ששמע מרבי יוסף שאול נתנזון, לבוב, תרל"ד)
סבי דבי אתונא – עצת יהושע (הרב יהושע איזק שפירא, וילנא תר"ל)
סבי דבי אתונא – אשתשר נזר הנצחון (ר' חיים ירמיה פלנסברג, בדרך הפילוסופיא, וילנא, תרמ"ג)
סבי דבי אתונא – חכימא דיהודאי (ר' עזריאל גולדשמידט, תרס"ב)
ינוקי מלעיל וסבי מלתתא – אגדות ד' 122
ינוקי מלעיל וסבי מלתתא – דברי שאול
ההוא גברא דאזל ובעי איתתא – מהרש"א
ההוא גברא דאזל ובעי איתתא – קדושת לוי
ההוא גברא דאזל ובעי איתתא – הנצי"ב, דברים ל, יא; ועל שאלתות, קדמת העמק ג, ה
גברא דאוזיף וטריף מאי חזי דהדר אוזיף? – מהרש"א
גברא דאוזיף וטריף מאי חזי דהדר אוזיף? – קדושת לוי
גברא דאוזיף וטריף – אגדות ד' 118
גברא דאוזיף וטריף – גר"א על משלי כב, ז
גברא דאוזיף וטריף – אמת ליעקב
אימא לן מילי דכדיבי – קדושת לוי
אימא לן מילי דכדיבי – אמת ליעקב
אימא לן מילי דכדיבי – [תמוה הדבר שיבקשו מחכם היהודים להביע דבר שקר? ומה יועיל כאשר יקשו עליו "וכודנייתא מי ילדה?" אלא ידעו כי הוא חכם גדול בכל דבר חכמה. אבל חשבו שבכל זאת לא יחכם כיצד לשקר בצורה משכנעת. כי אדם שהוא ישר כאשר נכשל פעם לספר סיפור של שקר, מיד עוצרים אותו בשאלות ותמיהות ואינו יודע כיצד לבסס את שקרו, ונתפש בקלונו. אבל השקרן המועד יודע כיצד לרפד את סיפוריו בפרטים שונים אשר גם כשישאלוהו שאלות ותמיהות, יתרץ את דברי עצמו בדברים משכנעים. כי בהיותו עוד מדבר, מעלה בדעתו מה עלולים הם לשאול, ושותל בדבריו פרטים המצילים אותו משאלותיהם. וחשבו כי ר' יהושע לא ידע בדברים כאלו. והוא בחכמה רבה פתח להגיד דבר שקר, לחזור על שקר המפורסם בעולם, שבתולה אחת [בשם מרים] ילדה למרות שבעלה לא בא עליה [כוונתו ילדה ליש"ו]. וזה דומה לחמור היולד. והם התפרצו לשאול כלום חמור יולד? ענה להם: ישמעו אזניכם מה שאתם מוציאים בפיכם, כיצד אתם מאמינים בלידת הבתולה? אלו הם "מילי דכדיבי" שאתה מפיצים בעולם. וזה גם מה שהוסיף ר' יהושע על הנולד המוזר זה "והוה תלי ביה פיתקא וכתב בה דמסיק בבי אבא מאה אלפי זוזי". כלומר הוא עושה צרות רבות ל"בית אביו" הם אומתו ישראל, שסבלו צרות רבות מהנולד הזה] – אור הישר
כודנייתא דילדה – מהרש"א
כודנייתא מיילדה – מהרש"א
מילחא כי סריא – אגדות ד' 124
מילחא כי סריא – מהרש"א
מילחא כי סריא – אמת ליעקב
מילחא כי סריא – ר' צדוק, ישראל קדושים 38
בני לן ביתא באוירא וכו' קם ותלא בין שמיא לארעא – מהרש"א
בני לן ביתא באוירא – קדושת לוי
בני לן ביתא באוירא – ר' צדוק, דובר צדק 140
מציעותא דעלמא היכא? זקפה לאצבעתיה אמר להו הכא – מהרש"א
אית לן בירא בדברא – מהרש"א
אית לן בירא בדברא – קדושת לוי
אית לן ריחיא דתבירא וכו' כרכו לי מינה גרדי ואחייטה – מהרש"א
אית לן ריחיא דתבירא – קדושת לוי
משרא דסכיני – מהרש"א
משרא דסכיני – קדושת לוי
אייתו ליה תרתי ביעי – מהרש"א
אייתו ליה תרתי ביעי – קדושת לוי
רצוצא דמית מהיכא נפיק רוחיה? – אגדות ד' 126
רצוצא דמית מהיכא נפיק רוחיה? – מהרש"א
רצוצא דמית מהיכא נפיק רוחיה? – פתח עינים
רצוצא דמית מהיכא נפיק רוחיה?- קדושת לוי
מנא דלא שוו חביליה – קדושת לוי
בן יהוידע
{מה נשתנו פטרי חמורים מפטרי סוסים וגמלים? גזירת הכתוב ועוד שסייעו את ישראל וכו' (ס)}
גזירת הכתוב זו, טעמה ברור וגלוי שהתורה תלתה זכר נס מכת בכורות בדבר ההוה והמצוי בביתו של כל אדם, חמור שור ושה. וכפי שהסביר הרמב"ם במו"נ שכל המצות יש להם טעם ענין וסיבה. אלא שיש מהן שטעמם עמוק או נעלם מאתנו. וענין אמרם ועוד שסייעו את ישראל, הוא שאפילו אז בשעה שהתרחשו נסים, נס היציאה ממצרים לא נתרחש אלא בסיועם של חמורים ועל כן קבעה תורה שאף לדורות אין פדיון לבהמה טמאה אלא לפטר חמור כזכר למכת בכורות וליציאת מצרים וביזתם, שהיתה עפ"ר בסיועם.
{רפידים שמה, שריפו עצמם מד"ת. שטים שמה, שנתעסקו בדברי שטות. (ה)}
מחלקתם אם זה שמם מעיקרא כך ואירע בהם מעשה רפיון ושטות לפי שמם, ע"ד מאמרם ר"מ בדיק בשמא, או שהשם נקבע אח"כ לפי הענין והפעולה.
{כל המוליד, מניק. מטיל בצים, מלקט. זכרותו כחוץ מוליד. זכרותו בפנים מטיל בצים. תשמישו ביום יולד ביום וכו' (ז)}
מכאן יש לראות את גודל חכמתם של חז"ל ובקיאותם והתחקותם בתולדות ובמיני הטבע, ואם ימצאו דברים שאינם כן, הרי הם יוצאים מן הכלל.
{הדולפנים פרים ורבים כבני אדם (ז)}
הגירסא כבני אדם נראית נכונה ומתקבלת על הדעת. וענינו שיש בהם פיקחות וצורות התנהגות הזהות לבני אדם. ואפשר שהם משמשים פנים כנגד פנים כבני אדם.
{א"ל קיסר לריב"ח נחש לכמה מיעבר? לשבע שנים. והא סבי דאתונא אתבעוה ואוליד לתלת, ההוא מעוברין היו (ז)}
יש להתבונן מהי כוונת חז"ל בנתינתם, ז' שנות עיבור לנחש, כי המציאות הטבעית אינה כן.
והמהרש"א ומהפרשים בארו שכל אלו הדברים שאמר ר' יהושע, לסבי דבי אתונא הם משל ומליצה, ולפי זה מתורץ גם ענין עיבורו של נחש לז' שנים ושאר הדברים שאינם כן בטבע.
וענין ויכוח ריב"ח עם סבי דאתונא (יון) כבר כתב המהרש"א בעין יעקב הסבר וביאור נאה לו, שהוא משל על עניני האמונה והתורה ועל מעלתם וחכמתם של ישראל, יעו"ש.
{כשם שהדיבור רע ליין כך הדיבור יפה לבשמים (ו)}
כי ליין דרוש קרירות וצינה והבל הפה הוא חם ואינו לטובת שימורו, לעומת זה הבשמים טעונים דיכה מרובה, וע"י דיבור וקול, מתעודדים ומתמידים במעשה דיכתם הדק היטב.
{כי בעיתו למגמרן קמי רבכון גריסו וכו' (ו')}
עי' לעיל הוריות י"ב.
{רמה קרני (ו)}
עי' מגילה י"ב.
{(א"ל ר' יהושע לסבי דבי אתונא) מישרא דסכינא במה קטלי ליה. (ח)}
מטרת הגמ' להראות בוכוחים הללו שחכמתם של ישראל עולה על חכמתם של אוה"ע. ואפשר שאין הדברים כפשוטם אלא במשל וחידה שחו ברמזים על מצבם של ישראל ואוה"ע, כגון, האומות שעמם מקור הכח והתקיפות הנשקית, ושעל חרבם יחיו, מה תקנתכם להכניעם ולמשול עליהם לע"ל? והשיב שלא בעוצם כחנו אלא בקרנא דחמרא, דהיינו בענות צדקו של המלך המשיח יכנעו מאליהם לו, ושעל ידו נושע. והקשו מי איכא קרנא לחמרא? פי' שע"פ מה שהוא מתואר כעני הרוכב על חמור, היוכל לנגח גאון זדים בענותו, אשר אך בקרני ראם ינוגחו? והשיב מי איכא מישרא לסכינא, מי הבטיח מקור הגבורה לאוה"ע? הלא לה' היא ובידו לגדל ולחזק לישראל.
{אייתי תרי ביעי, א"ל הי דחורתא והי דאוכמא, איתי תרי גביני א"ל הי דעיזי חיורתא וכו'. (ח)}
אפשר שרצו בזה לרמוז גנות ודופי בחכמתו של ר"י, מכך שאין חיצוניותו נאה, שלדעת הטבעיים, השלמות החיצונית עפ"ר מורה על שלמות פנימית (ולהיפך), וכמאמר חז"ל, כלה שעיניה יפות אין כל גופה צריך בדיקה. וכן טבע כל דבר להוליד בדומה לו, כמו שמביצת עוף שחור בא אפרוח שחור. והוא רמז להם שהתוכן הוא העיקר שכן אין הבדל בן גבינת עז לבנה לשחורה, ואפי' גם שרצו לבטל ערך יחוסינו, והשיבם, שערכנו הוא מצד הכחות הנפשיים הפנימיים.
{ורציצה (אפרוח) דמית בביעתיה, מהי נפקא רוחיה. (ח)}
וכן אפשר שהרמז בזה הוא, הן בתחילת התנשאות מלכותכם, נפלתם וגליתם, ואיך תקוו להתנשאות פתאום עוד? והשיב כשם שבאה לנו בנס, כך נסתלקה וכך תשוב לנו, וע"כ לא אבדה תקותנו.
{אחוי לן מנא דלא שוי חבליה, אייתי בודיא פשטוה לא עייל בתרעא. אמר אייתו מרא, סתרו, והינו מנא דלא שוי חבליה. (ח)}
פי', איך תטענו חכמי ישראל שאין שכל אנוש יכול לקבוע תורת הטוב בדעות ומדות לאדם, אלא קונו, ע"י תורתו שע"י מובטחת תועלתו, כלום ברא ה' באדם הברכה והמתנה הזו הדעה והבינה מבלי שאין תועלתה מובטחת מאליה? הן האדם בעשותו כלי יבטיח תועלתו על הפסדו, כ"ש הש"י? והשיבם שאמנם הבטיח תועלתו ורק צריך לידע היאך להשתמש בו כמו שישנם כלים כמחצלת שאם לא יודעים דרך שמושה וקפולה כדי להכניסה לבית, מזיקים והורסים עבורה, כן בחוסר ידיעת דרך השמוש בשכל, יפרוץ האדם פרצות במדות ובמושכלות ובהשגה הנכונה, למען יקיים דעותיו ונטיותיו וילך שובב בדרך לבו.
{איתי הנהו מיא מבי בליעי וכו' קמא בלע להו, עד דשמט כתפיהו. (ח)}
ענינו, נתן לפניהם מחקר ועיון עמוק לענות בו. ונתוכחו ונוגעו עד שנוכחו, כי לא יצליחו, והודו, כי תקצר בינת אנוש בחכמה אם לא תשען עפ"י תורת ה'.
{חזירין שבמקומנו יש לה ס' רבוא קליפין, יתוש שבמקומנו יש לו ס' רבוא קליפין בבית המסס. (נ)}
ע"פ מליצת בן עזאי שא' "כל חכמי ישראל בעיניו כקליפת השום", אפשר לבאר שר"י העיד על גודל חריפות של אנשי מקומו וחידודם, שאפילו אחד הקטנים שבהם, (כיתוש) עולה בשכלו וחריפותו כל כך על כיוצא בו.
{פעם אחת נפל ארז שבמקומנו ועברו שש עשרה קרונות על חודו. (נ"ז)}
אפשר שזה לשון גוזמא כתליסר גמלי ספיקתא (בחולין צה) שרש"י אמר לאו דוקא, והתוס' שם קירבו הדבר לי"ב דפים. ואפשר שזה משל, על שר או כיוצ"ב, שנתחלק הונו ועשרו בין יורשיו, ושמקצת חלק אחד, היה משוי ט"ז קרונות.
{פעם נפלה ביצת בר יוכני וטבעה ס' כרכים ושברה ג' מאות ארזים? (נז)}
כל הלשונות הללו אינם כפשוטם. ואפי' לשון גוזמא אינם, כ-003 כהנים דפרכת וגפן, שלהגדלת כבוד הקדש דיברו בהם כך. ואפשר שזה משל על יריקת שבר ענן נורא אשר החריב ערים ויערות, ותיארוהו כניפוץ ביצת עוף הגדול, שמכבדה ומוזריותה תתנפץ ותשפך בכח לארץ. (ואפשר גם שמאמרים אלה הנ"ל המה מליצות פוליטיות על אי אלו נציבים שהתנפלו אז על משפחות גדולות, ועל 003 אישים חשובים. והיתה כוונת ר"י, שרבי יתערב אצל הקיסר על העשק הזה, ואולי נענה הקיסר וא' לר', דתהי טבריה קלניא).
{בקשו לגנוז כל כסף וזהב שבעולם מפני כספה וזהבה של ירושלים (ביהמ"ק) עד שמצאו היתר וחללוה. (נ)}
ממשמעות מאמר זה, שכאילו הם מושלים בכיפה לגנוז כל זהב עולם ומלאו נלמד, גם למאמרים דומים על הרחבת לשונם והגזמתם, כמו בקשו לגנוז ספר קהלת, יחזקאל ומשלי (שבת י"ז) שאפשר, שכל כוונתם היתה לומר, שראוי היה להיות כך ושבקשו בעת המשא ומתן דביהמ"ד לסבור, שהיה ראוי שיאסר כל כסף וזהב, כי נתערב בו משל ביהמ"ק שהוא כמות מרובה שאינה כ"כ מתבטלת, אלמלא מצאו סמך לדרוש שנעשה חולין ואין בו איסור. וכן בספרים אפשר לומר שדנו במה שראוי היה, כי אין בכח לגנוז ספרים שנתפרסמו בבנ"א.{
כל חכמי ישראל דומים עלי כקליפת השום חוץ מן הקרח הזה. (נז)}
אחרי שהתוס' בפסחים י"ב או' שא"א שחז"ל יכנו לר"ע קרחה, שכן הנערים נענשו שקראו לאלישע קרח, א"כ גם בן עזאי קשה שיכנהו כך, ואפ' שקרח בסגול כנהו לשבח ע"ש השגתו הנעלה במרכבה, שבה נזכר הקרח הנורא, ועל שזכה לצאת בשלום מפרדס החקירה, משא"כ הוא.