במדבר, פרק ט-יא: דף סיכום וחזרה

נושא הדף:
במדבר,
פרק ט–יא –
דף סיכום וחזרה

מיועד לכיתות:
ד–ט

מחבר:
אילן עמר

סיכום
וחזרה
למבחן
בתורה (ספר במדבר פרקים ט – יא)

ראשי
פרקים לנושאים שנלמדו

1. פסח
   שני – בשנה השניה לצאת בני
   ישראל ממצרים ה' ציווה
   אותם להקריב קורבן פסח במועדו (יד'
   ניסן)
   ובכך
   להפוך את מצוות הפסח למצווה לדורות.
   היו
   אנשים שהיו עסוקים בטיפול במת שלא היה
   מי שיתעסק בו (מת
   מצווה) בתאריך
   הקרבת קורבן הפסח ונבצר מהם לעשות את
   הפסח בעיתו ובזמנו. הם
   באו בטענה למשה שאינם רוצים להפסיד מצווה
   זו ומדוע יגרע מהם מלקיימה? מקרה
   זה, הוא
   אחד המקרים הבודדים בתורה שלמשה לא הייתה
   תשובה מיד לשאלה והוא נאלץ לבקש מהשואלים
   להמתין עד שיתייעץ עם ה'. התשובה
   לטענת אנשים אלו הייתה שהם יוכלו לעשות
   "פסח
   שני" שפירושו
   הזדמנות להקריב קורבן הפסח בחודש השני,
   חודש
   אייר, למי
   שנבצר ממנו להקריבו בעיתו. רק
   מי שהיה עסוק במצווה ולא הייתה לו אפשרות
   לקיים את מצוות הפסח בזמנו, יוכל
   לתקן ולעשות "פסח
   שני" אמנם
   מי שהתרשל ולא עשה את הפסח בזמנו,
   לא יוכל
   להשלימו ועונשו כרת. מדין
   "פסח
   שני" למדו
   חז"ל
   את הכלל שכל העוסק במצווה פטור מן המצווה.

2. חצוצרות
   – כשבני ישראל היו במדבר, ה'
   ציווה
   את משה להכין חצוצרות לצורך שלוש מטרות:
   מקרא
   העדה, כינוס
   הנשיאים ומסע המחנות. מקרים
   נוספים בהם תקעו בחצוצרות הם:
   מצוות
   הקהל, בזמן
   מלחמה ובמועדים. את
   החצוצרות שבמדבר, משה
   הכין בעצמו והן היו מותרות בשימוש רק
   לדור המדבר ולא לדורות הבאים.
   לכן על
   הדורות הבאים היה להכין חצוצרות חדשות
   משלהם ולא לתקוע בחצוצרות שמשה הכין.
   זהו
   ההבדל בין החצוצרות לבין שאר הכלים היו
   במדבר; ששאר
   הכלים יכלו להיות גם בשימוש הדורות הבאים
   ואילו החצוצרות היו בשימוש דור המדבר
   בלבד.

3. חובב
   – חובב הוא יתרו. לאחר
   יציאת מצרים יתרו הצטרף לעם ישראל.
   בשלב
   מסוים הוא החליט לפרוש מהם וללכת לדרך
   אחרת. משה
   הציע לו להישאר משום שהוא היה להם ל"עיניים"
   שמשמעו:
   א.
   מורה
   דרך במדבר. ב.
   מלשון
   חביבות.

4. "ויהי
   בנסוע"
   – אלו
   שני פסוקים המופרדים מהפסוקים הסמוכים
   להם ע"י
   סימנים: שתי
   אותיות נ' הפוכות
   בתחילתם ובסופם. חז"ל
   אומרים ששני פסוקים אלו הם חומש בפני
   עצמו והם בעצם מחלקים את חומש במדבר
   לשלושה חומשים ובסה"כ
   יש שבעה חומשי תורה: בראשית,
   שמות,
   ויקרא,
   במדבר
   – ויהי בנסוע, ויהי
   בנסוע, מלאחר
   ויהי בנסוע – סוף במדבר וחומש דברים.

5. "ויהי
   העם כמתאוננים"
   – כבר
   בתחילת דרכם במדבר החלו בני ישראל להתלונן
   בפני משה על קשיי המדבר ללא שום סיבה
   מוצדקת. לכן
   התנהגותם נקראת בלשון המקרא:
   "תואנה"
   שפירושו:
   עלילה.
   ה'
   כועס
   מאד על התנהגות זו של עם ישראל ושולח אש
   "בקצה
   המחנה". "קצה
   המחנה" ניתן
   להתפרש בשני אופנים (רש"י):
   המוקצים
   שבעם שהם ערב רב או קציני העם שהם
   נבחרי העם. מפרשייה
   זו למדנו שכאשר המקרא מכנה את ישראל כ"עם"
   הדבר
   מבטא מצב שבו עם ישראל מתנהגים ברשעות.
   ואילו
   כאשר המקרא מכנה את ישראל כ"עמי"
   הדבר
   מבטא מצב שבו עם ישראל מתנהג בצדקות
   וביושר.

6. פרשיית
   המן
   – כאשר בני ישראל יצאו ממצרים
   התלוו אליהם אנשים שאינם מהוגנים והסיתו
   אותם מדרך ה'. אנשים
   אלו נקראים ערב רב. שם
   נוסף שהמקרא נותן לאנשים אלו הוא:
   אספסוף.
   הם
   מסיתים את כל העם וגוררים אותו להתלונן
   אל משה וה' ובאים
   בטענות על כך שאין להם מה לאכול אלא רק
   את המן וכבר נמאס להם ממנו. הם
   נזכרים "בטוב"
   שהיה
   להם במצרים ורוצים לחזור לשם.
   טענותיהם
   הן טענות שווא משום שהמן היה מאכל משובח
   ביותר והתורה מתארת אותו כזרע גד (עגול
   כמו זרע הגד) וכעין
   הבדולח (אבן
   יקרה). משה
   נחלש מאד מהתנהגות זו של העם והוא מתחיל
   לחשוש שמא אינו ראוי להנהיג את העם ומבקש
   מה' "להתפטר".
   כדי
   לחזק את מנהיגותו של משה, ה'
   מצווה
   עליו לקחת שבעים זקנים נוספים שיעזרו לו
   בהנהגת העם. ואת
   העם ה' מעניש
   בצורה כזו שהוא נותן להם הרבה מאד בשר עד
   שהוא נהייה מאוס ונתעב עבורם.

7. אלדד
   ומידד מתנבאים במחנה – לאחר שה'
   ציווה
   את משה לאסוף שבעים זקנים ולכנס אותם
   באוהל מועד, ה'
   ירד אל
   אוהל מועד והאציל על אותם שבעים זקנים
   רוח קודש כדי שיוכלו להתנבא.
   התורה
   אומרת שלאחר שה' ירד
   אל אוהל מועד, שבעים
   הזקנים "ויתנבאו
   ולא יספו". את
   המילים "ולא
   יספו" רש"י
   מפרש בשני אופנים: א.
   רק באותה
   פעם התנבאו ולא הוסיפו שוב להתנבא ב.
   מאותה
   פעם שהם התנבאו – לא פסקה מהם הנבואה.
   לאחר
   המעמד הזה, נשארו
   שני אנשים, אלדד
   ומידד והמשיכו להתנבא. הנער,
   שהוא
   גרשום, בנו
   של משה, רץ
   אל אביו ואמר לו שיש שני אנשים שנשארו
   באוהל מועד והם מתנבאים. יהושע,
   שהיה
   תלמידו של משה, חשש
   למעמדו ולמנהיגותו של משה ואמר לו "אדוני
   מה כלאם" (כלאם
   = א.
   הכניסם
   לכלא. ב.
   הטל
   עליהם עבודות ציבור עד שיכלו).
   תגובת
   משה הייתה "ומי
   יתן וכל עם ה' נביאים".
   משה לא
   חשש מכך שיש עוד אנשים עם כישורים
   מנהיגותיים כמו שלו והוא לא חש מאוים.
   הוא דאג
   ורצה תמיד את טובת העם ולא היה אכפת לו
   אם המנהיג יהיה הוא או משהו אחר עם כישורים
   טובים של מנהיג ושידריך את העם בדרך ה'.