על יאנוש קורצ'אק

.השרו ,האוש ,קא'צרוק :חתפמ תולימ

שתים-עשרה שנה חלפו מאז יצא לדרכו האחרונה.

ומוסיפה השמועה, שהוקצו לילדים — לפי תביעתו של קורצ'אק — קרונות מיוחדים והוכנו עבורם
דליים עם מי-שתייה. וכאשר הפצירו בו בקורצ'אק קצינים נאציים — רגע לפני צאת הרכבת —
שיישאר בורשה ולא יתלווה לילדים — דחה בבוז את פנייתם החסודה.

כך מספרת האגדה ואת האמת לכל פרטיה לא נדע, כנראה, לעולם. אך זאת נדע בוודאות: שיש
ממש באגדה זו לפי שכל המסופר הולם מאוד את דרך חייו של האיש, שכן המושג "אגדה" מלווה
את דמותו, את דרך החיים, את נתיב הייסורים והמוות של יאנוש קורצ'אק. דוק של אגדה אופף
את אישיותו ואת הליכותיה את השקפותיו ואת הישגיו המופלאים בשדה- החינוך: כך בימי חייו
וכך, ביתר-שאת, בבוא הקץ המר, בצעוד המחנך הנערץ בדרכו האחרונה בין רחובות הגיטו
המאובנים מכאבה של ורשה היהודית. הגיטו, רובו ככולו, היה אחוז פחד בפני המוות, משולל
כוח של תגובה ושל הכרעה, מוכן להישאר בחיים בכל מחיר. והנה, בבוא שעת הגירוש, צעד
הוא, הזקן הנאור, זקוף-קומה בראש מחנה ילדים מאורגן. היה זאת מחאה אילמת נגד העריצות
הפאשיסטית של חיות-אדם. וודאי, שאפשר להטיח כנגד מחאה אילמת זו, כנגד התייצבות
פאסיבית מול המרצחים המשתוללים, אך עובדה היא, שאותו רופא ומחנך זקן היה אחד המעטים
שהעיזו לפרוץ את מעגל האיימים והפחד, אשר שיתק את שרידי היהודי בגיטו. הוא לא הרכין
ראש בפני הקלגסים, ולהצעתם "הנדיבה" להשאר בחיים, השיב בשתיקה של בוז. וכך צמח כדי
סמל גם מצעד אילם זה לקראת המוות, בין חורבות של בתים וצללים של בני-אדם, אחד הסמלים
הגדולים שבמארטיריולוגיה היהודית של ימינו.

יאנוש קורצ'אק (הוא הנריך גולדשמידט) נולד בורשה בשנת 1873להורים אמידים מחוגי
האינטליגנציה המקצועית המתבוללת ביותר. ואמנם היה ב פולני לכל דבר והתפתחותו עם
הזמן מוכיחה, מה גדולה ומה עמוקה היתה המהפכה האישית שעברה עליו.

מותר להניח, שהיה ילד מרדן, שחיפש את נתיבו העצמי ובמוקדם הגיע לידי קרע עם הבית
(כמסופר ב"ילד הטרקלין"). תחילה מצא פורקן בהשכלה נרחבת, שרכש לעצמו. ואמנם תמיד
הכיר טובה להוריו שבזכותם למד והרחיב אופקיו.

השכלה תיכונית קנה בורשה ואילו בתורת- הרפואה השתלם בברלין ובפאריז. לימים היה מסכם
את אשר נתנה לו השכלתו זו: אצל הגרמנים למדתי את אורח המחקר הקפדני והמדוייק; בבירת
צרפת ספגתי את שאר-הרוח, המעוף והדמיון היוצר. ואמנם את שני סוגי התכונות הללו,
המנוגדות כביכול, תמצאו בכלל יצירתו העשירה. הוא היה חוקר ומשורר, מחנך קפדן המרבה
בסטאטיסטיקות וסופר עתיר דמיון.

קורצ'אק גדל ובגר בתקופה של התעוררות ההכרה המהפכנית ברוסיה הצארית ובפולין ששאפה
להשתחרר מן השיעבוד ולהסיר מעצמה את העול של השלטון הרוסי הריאקציוני.

בשנות המעבר מהמאה הי"ט אל המאה שלנו, כשהניהיליזם והספק כרסמו בלב רבים והטביעו
את חותמם על חיי הרוח והספרות – באותן השנים נטה קורצ'אק (שאף הוא טעם את טעמו המר
של הסקפטיציזם) למחנה של הסוציאליזם הפולני ועמד תחת השפעתם של הוגי-דעות וסופרים
כבז'וזובסקי, נלקובסקי ולודביק קשיביצקי. הוא הולך אל משכנות העוני, אל רובעי הפועלים
ומעמיק קשריו עם חוגי האינטליגנציה הסוציאליסטית. כל מקום, ששם גדולה הדלות ורב הניצול,
הוא מקום שירותו של בן-טובים זה, שניתק את קשריו עם הטרקלין של ילדותו. השותפות עם
הנרדפים והנדכאים היא שהביאתהו אל עולמם של הילדים. כל השאיפה לשנות את פני העולם
והדריכות הלוחמת לקראת מימוש שאיפתו – אלה הם שהביאוהו אל הילד החולה, העזוב, היתום.

לכ תא עקשל ידכ תיטילופ המחלמ לשו הבחרנ תירוביצ תוליעפ לש הריזה תא שטנ אוה
כשרונותיו ואת יכולתו היוצרת בבית-החולים ובבית-היתומים. לא ארכו הימים ומסגרת פעולתו
נצטמצמה עוד יותר: נטש את שדה- הספרות, שבו עשה יחד עם חבריו מאנשי "פולין-הצעירה",
,ידוהיה דליל ,ינועה ידליל ולוכ רכמתהו – המוחתב ריהזמ דיתע ול ואבינש ,האופרה תא חנז
הפרוליטארי, העזוב. צעדיו הראשונים כרופא צעיר ומצליח, שחזר מהשתלמותו בבירות אירופה,
עשויים היו לסחרר את ראשו. מבתי-עשירים רבים היו פונים אליו ומזמינים אותו בכל מקרה של
מיחוש אצל בני-תפנוקים. עליה מהירה וביסוס כלכלי היו מובטחות לו. אך דווקא הפגישה עם
העושר, הנוחיות, השובע, שאינו יודע בושה – הללו המרידוהו. מימי פעולתו בחוגים של תלמידים
וסטודנטים זכר את שכונות העוני והעזובה; לשם פנה, איפוא, להציע את שירותו. בזכותו וביזמתו
קם בית-החולים הציבורי הראשון לילדי-העוני היהודים בורשה. ובשנת 1908הוקם בית-היתומים
הנודע שברחוב קרוכמאלנה, שקורצ'אק היה ממייסדיו ועל משמרתו נשאר עד ליום בו הוגלה עם
.הקנילברטב הדמשהה-הנחמ לא ויכינח

בעקביות קיצונית, שציינה אותו בכול, השליך מאחורי גבו את הפיתויים של קאריירה אישית
ושליחות ציבורית רחבה. נסתגר בד' האמות של העניין האחד והיחיד, שלמענו החליט לפעול
ובשירותו מיצה את חייו עד-תום. לספרות ולרפואה הקדיש מזמנו רק במידה שהדברים עשויים
.ויתויוכז לעו דליה לע הנגהל עייסל ויה

.הלודגה ותוחילש תא השע המגוד-אלל תונשקעבו ,רדנש ,רדנל תונמאנב

אך בהסתגרות זו היה גם פגם חמור. הסתגרות זו עירפלה לא-מעט את אופק ראייתו של המחנך
הגדול. הוא נמנע מלחפש פתרונות יסודיים לכלל ילדי העוני ונתן את דעתו אלא על אותו הקומץ,
שהיה נתון לטיפולו המסור. הוא ידע היטב, שקיים (אם כי לא הרים את הדבר לצוו-של-מלחמה),
קשר בין גורלם של הילדים הללו ובין טיבו של המשטר, שהצמיח את קללת שכונות-העוני ואת
הבעיה של הילד העזוב; ידע זאת אך לא עשה ידיעתו והכרתו לצוו של מלחמה במשטר.

קורצ'אק, שמעטים כמוהו ידעו את נפשו של הילד, התבצר בין חומות בית-היתומים שלו ונענה
אלא במעט לקריאת-העזרה ובקשת-עצה של רבים. אירנה חמילנסקה מספרת על חכמתו ללא-
חמלה, על עקביותו החמורה, שבעטיין הרחיק מבית-היתומים ילדים מקשים, חולים או דפקטיביים
ושקד על כך, שחברת הילדים בביתו תהיה נוחה, ככל האפשר, לחינוך, לאירגון ולחיי חברה.
לתכלית זו היו מכוונים גם מאמציהם של המחנכים וגם החוקה הפנימית המסובכת של בית-
היתומים על פרקיה וסעיפיה המרובים. כאשר נתבע קורצ'אק להגיש עזרה מחוץ לביתו, התגונן
ואמר: "אינני יכול לתת הכול לכל הילדים", ואם לא יכול היה לתת לכל הילדים, רצה לתת את כל
אשר ביכולתו – לפחות לחניכים שלו.

ייתכן וקורצ'אק הרגיש, שלא היתה לו ברירה אחרת; והרגש של אין-אונים בתוך עולם שכולו ניצול
ומרמה הורה לו את הדרך של ה"אגואיזם" הקיצוני ביחסו, יחס של התמסרות ללא- גבול, כלפי
ציבור מסויים ולטובתו בלבד.

להגנת ציבור ילדים זה, ילדי בית-היתומים שברחוב קרוכמאלנה, מוכן היה להקדיש את הכול,
במאמצים על-אנושיים, כשהוא עצמו רעב, תשוש וחולה, התרוצץ קורצ'אק בימי שלטון הנאצים
כדי להבטיח לילדיו את האספקה, את הבגד ואת חומרי ההסקה הדרושים. דומה למען להתגרות
בשלטון הנאצי הכול-יכול, נשא את מדי הרופא-הקולונל של הצבא הפולני וסירב לענוד את הסרט
שנתכוון להשפיל את היהודים. הופעתו התקיפה והתמהונית הבטיחה לו עזרה מצד היהודים
והיענות מצד שלטונות- הכיבוש במשך חודשים.

קורצ'אק לא חבק זרועות עולם. היה נאמן לקטע אחד מן החזית הארוכה. נאמנותו ומסירותו היו
ללא-סייג. אך הקטע היה מצומצם ואילו החזית כולה זעקה למורה-דרך. בעקשנות התגונן בפני
פיזור כוחותיו ומרצו לאלילים רבים. המשכן, שאיווה לו היה אמנם במשך כל השנים מלא אור
וחום. אך צר בהיקפו ורחוק מן הרוח הגדולה של ימים סוערים. חניכיו של יאנוש קורצ'אק לא
חוסנו לקראת מבחן-החיים החמור, לקראת עמידה לוחמת ומהפכנית בעולם של ניגודים וסתירות.

בימי השלטון הנאצי, כאשר ירדו על גיטו ורשה היגון וההשפלה, הלך הדוקטור, והוא עייף וחולה,
גם לבתי-ילדים אחרים, לייעץ ולהדריך. לדברו ציפו רופאים ומחנכים והוא אחד הבודדים, היודע
לסכם בלי רחמים את סיכומי הגיטו המתעוות. עדות אחת מספרת, כי בשנת ,1942כאשר חדר
הרעב לבתי-הילדים בגיטו, והמוות ניצב על הסף – הוא היחידי הרהיב עוז בנפשו להחליט, את
אשר לא העיזו האחרים, (אם כי הבינו שאין עוד מוצא אחר): הוא פקד למנוע מפי תינוקות את
מעט האוכל שנותר ולהשאירו לילדים הגדולים יותר, שלהם נשארה עוד התקווה לעבור את
ימי-המצוקה ולהישאר בחיים. לכך חייבה את קורצ'אק, לעת צרה, אהבתו העמוקה לילד.

אם ראוי יאנוש קורצ'אק שזכרו ודמותו ישארו חקוקים עמוק על לוח לבנו, הרי מעל לכול בשל
תורת האהבה והכבוד לילד, שהורישה לדורות. כל הנוטל ליד את כתביו המרובים, כל המעיין
בספרות הענפה המוקדשת לאישיותו ופעלו לא ימצא שם תורת חינוך סדורה ומושלמת, אך מן
ההכרח שיתרשם מאותו יחס הכבוד, שקורצ'אק הוגה לילד הרך. בלי קשר לתורות המדעיות,
בהן זלזל, כביכול – רצה לנטוע בלב ההורים והמחנכים את היחס הנכון, את ההבנה והכבוד
לעצמאותו ולאשיותו של הילד. זאת מגמת כתביו הפדגוגיים, זה חוט-השני העובר בכל סיפוריו,
שנכתבו לילדים ונועדו למבוגרים.

אמת זו בולטת, בין השאר, בספרה-עדותה של אננה מורטקוביץ-אוצ'אק, שהופיע בקראקוב
ומוי דע קא'צרוק לש ולעפו וייח לע רתויב תוכמסומהו תופיה תודועתה תחא אוהו 1950 תנשב
האחרון. ראוי הספר, שיזכה ללבוש עברי ויקרב אל קוראינו את החיים הסוערים והסבוכים של
חלוץ-ההגנה על הילד, אשר הועלו על ידי הסופרת תוך ידיעה אינטימית, אהבה ושיפוט
.יביטקייבוא

באחד מדפי ספר זה פוגשים אנו את קורצ'אק בשעת שעורו הראשון במכון לפדגוגיה המיוחדת
בורשה, בשנת ,1919לשומעים, שנתקהלו באולם הודיע המרצה, שהביא עמו ילד קטן, שהשעור
יתקיים במכון-רנטגן, שבאותו בניין. לפני הסטודנטים התמהים, שישבו בחדר האפל, הציג
קורצ'אק את הילד העירום, שנפחד מן הפגישה המוזרה ומן הנסיבות המיוחדות מול מכונת
הרנטגן. הסטודנטים הסתכלו בלב הקטן, הפועם בחוזקה ומפרפר; וקורצ'אק הדגיש ואמר:
"הסתכלו וזכרו. כאשר הנכם עייפים ומרוגזים, כאשר הילדים הם טרדנים ומוציאים אתכם
משיווי-המשקל, כאשר כועסים אתם וצועקים ורוצים להעניש בשעת ריתחה – זכרו, כי כך נראה
וכך מגיב לבו של הילד …" כך כבש קורצ'אק את לב שומעיו למען לבו של הילד. וכך היתה דרך
פעולתו בכול, בספר, בהרצאה, בראדיו (ושיחותיו בראדיו ורשה, בימי שלטון ריאקציוני ואנטישמי,
ערב מלחמת- העולם השניה – זכו להאזנת המונים ומשום כך הופסקו…) לגייס הבנה, אהדה
ואהבה. הוא לחם נגד האנוכיות של ההורים, המאוהבים בעצמם, ונגד המחנכים הדואגים
לנוחיותם. תביעותיו למחנך היו תקיפות וברורות:

בשנים האחרונות לחייו הטרידו את קורצ'אק בעיות הזמן. ובמכתבים, שכתב ערב מלחמת
העולם השניה אל ידידיו בארץ, נתן ביטוי למועקה הכבדה, נוכח התמורות בעולם, המידרדר
לקראת פורענות. ואף-על-פי-כן המשיך ונאחז במשמרתו בבית-היתומים שלו ולא יצא עוד,
כדי להתייצב בשורה אחת – ולו רק בתחום החינוך – עם הלוחמים לשינוי פני עולם זה, שהטיל
עליו תוגה וקדרות, הוא נשאר, כתמיד, טרוד בעבודה במשך ימים ארוכים ואחר כך רכון על גבי
מיטות הילדים, מקשיב לנשימתם בלילות החרדה והזעם ומאמין, (כפי שרשם ביומנו), כי –

דומיל לע ,תורחואמה הלילה-תועש דע ,דקשו הרבחה -יעדמ לא בוש הנפ תונורחאה וייח תונשב
תורתם של אבות-הסוציאליזם ועל בעיות ההיאבקות הסוציאלית האקטואלית. אך לא הספיק כבר
הזמן ולא הספיק, כנראה, גם הכוח, להכריע על מפנה מלא בדרך החשיבה והמעשה, עוד פעמה
בו, בקורצ'אק, האמונה כי יגיע לארץ- ישראל וישתלב בתהליך ההתחדשות הלאומית והסוציאלית,
.ויניע תא אשנ וילא רשא

קורצ'אק חלם על עליה לארץ-ישראל. ביקוריו בארץ, הסתכלותו בחיים המתרקמים כאן, פגישותיו
עם הקיבוץ והחינוך-המשותף – עוררו בו אמונה מחודשת וגעגועים עזים. כאן הבין, כי אין הצדקה
להטפתו לשני עולמות נפרדים ומקבילים של ילדים ומבוגרים. במו עיניו, הבוחנות, חודרות ונבונות
כל-כך, ראה, שבמסגרת של החינוך המשותף – שלובים חיי הילדים בעולמם בתוך חייהם וחזונם
של המבוגרים ועם זאת נשמרים עצמאותו וכבודו של הילד. מובטחים לו תנאים אידיאליים
.ותוחתפתהל

הוא חלם, שיעלה ארצה, ישתקע לשנה אחת בירושלים, ילמד עברית מתוך ספרי התנ"ך ואחר
יקבע את מושבו הקבוע בכפר הקיבוצי. החלום לא נתקיים, סופת הפאשיזם, שעקרה והשמידה
מיליונים של יהודים, שמה קץ גם לחייו של האיש ששימש במשך דור שלם מגן נאמן לילד, סמל
…. תושונאל דיתעה

מתוך הרצאה במועדון "צוותא" בירושלים, 8.8.55