נושא
הדף:
ר'
יהודה
הלוי,
ספר
הכוזרי –
הקורבנות
ועבודת המקדש –
סיכומים
לבגרות

מחבר:
בעז
פש

מיועד
לכיתות:
יא–יב

הקרבנות ועבודת המקדש

לדעת
ריה"ל
הקורבן כשאר כל המצוות כאשר הכהן מקריב
את הקורבן על כל פרטיו ודקדוקיו זוכה הוא
להשראת השכינה.

כל
הביטויים והמעשים הגשמיים ביחס לבורא
(לחם
נחוחי,
לאישי,
הקרבת
הקטורת,
השירה
וכדו')
נאמרו
בדרך השאלה ומטרתם לומר שבשעה שעם ישראל
מבצע את המוטל עליו כפי שנצטווה,
הקב"ה
"מרוצה
מהם"
ועל
כן עם ישראל זוכה לשפע רוחני וגשמי.

יחסו לחיי פרישות ונזירות

מלך
כוזר תמה מדוע אין בעם ישראל אנשים רבים
העובדים את ד'
מתוך
פרישות ונזירות?

תמיהה
זו נובעת –

1. מתוך
   ההשקפה המקובלת באוה"ע
   במיוחד בנצרות הרואה בנזירות,
   בפרישות
   ובסיגוף ערך עליון.

2. בגלל
   ההגיון האנושי התופס את העוה"ז
   עם כל החומריות שבו כמנוגד לחיי הרוח
   ולקיום המצוות.

ריה"ל
שולל גישה

1. הדרך
   בעבודת ד'
   נקבעת
   לא ע"פ
   שכל האדם,
   אלא
   ע"פ
   הצו האלוהי בלבד וכדלהלן.

2. אחת
   ממטרותיה של התורה להביא לאיזון בין
   הכוחות השונים (כוחות
   גופניים או נפשיים)
   הנזירות
   והפרישות נוגדים מטרה זו מפני שהם מפירים
   את האיזון שנדרש (מאמר
   שני סעיף ו'
   + מאמר
   ג' א–ה)

3. ממאמר
   ג' סעיף
   א' משמע
   מדברי ריה"ל
   שעל האדם היהודי לאהוב את חיי העוה"ז
   משתי סיבות:

1. מאחר
   ורצונו של הבורא שהאדם יחיה פרק מסויים
   בעוה"ז
   ויהנה מכל מה שהעניק לו הבורא.

2. מאחר
   וכל מעשה שהאדם עושה בעוה"ז
   מוסיף לו מעלה בעוה"ב,
   לכן
   אינו רוצה לפרוש מן החיים.
   מכאן
   שהפרישות וההינזרות וכ"ש
   ההסתגפות,
   מנוגדים
   למטרה זו.

מקורות נוספים בריה"ל השוללים את ההתנזרות והפרישות

1. במאמר
   ב' אות
   נ' כותב
   ריה"ל
   שאפשר לעבוד את ד'
   ולהגיע
   לדבקות בו מתוך שמחה,
   זמר
   וריקוד¹.

2. במאמר
   ג' אות
   יז'
   משמע
   שלהנאה החומרית תרומה גדולה בעבודת ד',
   שכן
   ההנאה החומרית תורמת להעמקת התחושה
   וההכרה להודות ולשבח את הבורא.

3. מאמר
   ג' אות
   א' משמע
   שהנזירות בימינו אף תרחיק בנ"א
   מעבודת ד'
   ותביא
   לחולי הנפש².

"הפילטר":

שחרית

מנחה

ערבית

ר"ח

סוכות

שבועות

יוה"כ

התייחסותו של החסיד לצרותיו הפרטיות והלאומיות (צידוק הדין )
:

התגובה לצרותיו הפרטיות תגובותיו לצרותיו הלאומיות

בהבנה ולעיתים בשמחה

הבעיה

פיזור
האומה,
אורך
הגלות והפגיעות הפזיות ביהודים מביאות
לערעור באמונה

הסיבות

1. ב
   רור לו שכל מעשי ה'
   

הפתרון

בצדק ובמשפט

2. חיזוק האמונה

   בגלל תחושת ההקלה

ע"פ מירוק חטאיו

המקור
לתחושה

התבוננות במעשיו עם ברואיו

1. ב

   הדרך

   עצם בריאתם

שינוי זווית ראייה

והתבוננות בדברים הבאים:

1. חסדיו
   עם ברואיו בכלל.

2. הגלות
   והעונש כמטהרים ומזככים.

3. ישנו
   שכר נצחי.

4. גלות
   מצרים כדגם למהפך עתידי.

5. האדם
   מישראל יכול להדבק ב'עניין
   האלוקי'
   כבר
   בעוה"ז.

ב.
סיפוק כל צרכיהם הדרך

הפתרון

כל מה שנראה לנו מעשה עוול מצידו אינו אלא פרי טעות וחסרון דעת מצידנו.

הקראים

עמדתם –
הקראים
מכחישים
את
נתינתה
של
התושב"ע
ע"י
משה.

טענתם –
את
רצון
הבורא
כפי
שנכתב
בתורה
אנו
יכולים
להבין
ולפרש
ע"פ
שכלנו.

דחיית עמדתם

מן הכתוב משום שלמסורת דרגת אמינות גבוהה יותר

"תורה אחת ומשפט אחד לכולנו"

תורה
אחת ומשפט אחד רק כאשר אין קבלה ומסורת

1. רוב
   רובם של החכמים קבלו תושב"ע.

2. חכמי
   המסורת יונקים קודם כל מן המסורת הנבואית.

3. לאחר
   שהוכרעה ההלכה בסנהדרין קבלו את ההכרעה
   כל החכמים.
   לחכמים
   שבלשכת הגזית

4. בסנהדרין
   ישבו ממיטב החכמים.

אבל
כשאין קבלה ומסורת

1. היחיד
   משנה את דעתו ככל שצובר חכמה וניסיון

2. לא
   תתכן דעה אחת אצל הרבים

המשך דחיית עמדתם

הסיבה
העקרונית –
לא
ניתן לפרש את המצווה בשכל האדם אלא ע"פ
הקבלה והמסורת של משה מסיני.

ביסוס העמדה העקרונית

1. מן
   הכתובים (שהקראים
   מודים בהם)

הדגש
בעשיית המשכן כאשר ציוה ד'.

2. מהמציאות
   היום יומית:

1. כיתות רבות מבקשות קרבת ד'
   ואינן משיגות אותו.

2. ההתבוננות במבנה השונה של כל נברא מלמד שאע"פ שכולם עשויים מ4-
   יסודות,
   יש שוני רב ביניהם,
   משום שההבדל ביניהם נובע מהמינון השונה של ארבעת היסודות בכל אחד מהן.
   מינון זה ידוע רק לבורא.
   בזאת טעו כל המתחכמים למיניהם שחשבו שאף הם יכלו להפוך חומר אחד לחומר אחר.

המסקנות העולות מן הנ"ל

1. אל
   לנו לייגע את עצמנו בהבנת המצוות ובפירושן
   משום שהם מעבר להשגת אדם.

2. לא
   ניתן להגיע לשלמות אלא רק ע"פ
   המתכון שקבע הבורא.

3. ע"י
   עשיית המצווה בשלמות נגיע לקרבת ד'
   ולשפע
   אלוקי.

בסוס העיקרון שאין מקור להיקש שכלי במצוות

1. ההגיון
   אומר שלא יתכן שקיום הדבר או ביטולו
   (במיוחד
   בדברים שיש להם משקל רב)
   תלוי
   במעשה קטן כלשהו או בדיבור מועט,
   ואעפ"כ
   טומאת הצרעת תלויה באמירתו של הכהן טמא,
   או
   טהור.

2. למרות
   שהוקם 99%
   מהמשכן
   עדיין אין בו קדושה כלל עד שסיימו את
   הקמתו ומשחו אותו.

3. ההגיון
   מתנגד לכך שאדם שנטמא למיטהר באפר מת
   ואעפ"כ
   טמא מת נטהר באפר פרה אדומה.

4. ההגיון
   אומר שכל העבודות הקשורות בהקרבת קורבן,
   שיש
   בו לכלוך רב,
   אינו
   מביא לקרבת ד',
   ואעפ"כ
   במבחן התוצאה אנו רואים ירידת אש מן השמים
   והשראת שכינה.

הערות

1. כל
   מה שתיקנו חכמים עד סוף בית שני יש לו
   תוקף דאורייתא,
   ולכן
   מברך על נר חנוכה "אשר
   קידשנו.
   . . וציוונו".
   כל
   מה שניצטוונו אחר החורבן יש לו תוקף של
   תקנה מנהג מדרבנן ואין מברכין עליו.

2. "לא
   תוסף עליו ולא תגרע ממנו"
   איסור
   זה נאמר רק להמון העם,
   ואינו
   מתייחס לחכמי הסנהדרין,
   כל
   שכן שאינו מתייחס לנביא.

3. הלכה
   למשה מסיני –
   היא
   הלכה שנתבררה לנו ע"י
   משה,
   רוב
   במצוות נכללות בכלל הלכה למשה מסיני
   מסברא,
   שהרי
   כל הארבעים שנים היו פנויים,
   למדו
   תורה,
   ושאלו
   על פרטי המצות,
   שאותם
   העבירו לדורות הבאים.