נושא הדף:
ויקרא יז –
איסור אכילת דם

מחבר הדף:
עופר כהנא

מיועד לכיתה:
ט

בס"ד

איסור
אכילת דם

איסור זה של אכילת דם מופיע מס'
פעמים בספר ויקרא הראשון שבהם הוא בפרשת צו "וכל דם לא תאכלו.." (ז,
כו).
וכן אצלנו בפרשת אחרי מות בפרק יז,
י–יד.
שם כתוב:

(י)
ואיש איש מבית ישראל ומן הגר הגר בתוכם אשר יאכל כל דם ונתתי פני בנפש האכלת את הדם והכרתי אתה מקרב עמה:

(יא)
כי נפש הבשר בדם הוא ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשתיכם כי הדם הוא בנפש יכפר:

(יב)
על כן אמרתי לבני ישראל כל נפש מכם לא תאכל דם והגר הגר בתוככם לא יאכל דם:
ס

(יג)
ואיש איש מבני ישראל ומן הגר הגר בתוכם אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל ושפך את דמו וכסהו בעפר:

(יד)
כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא ואמר לבני ישראל דם כל בשר לא תאכלו כי נפש כל בשר דמו הוא כל אכליו יכרת:

רמבן על התורה

כי נפש הבשר בדם הוא ואני נתתיו לכם על המזבח –
משמעות הכתוב הזה שיאמר, שיאסר לנו הדם מפני שנתנו לנו להיות על המזבח לכפר על נפשותינו, והוא חלק השם,
כטעם החלב. ואם נקשה למה אסר דם החיה והעוף אשר לא יקרב, נדחה את השואל,
שרצה להרחיקנו מכל דם שלא נשגה בו,
אע"פ שלא עשה כן בחלב כי ניכר הוא:

והרב
כתב במורה
הנבוכים
(ג מו), כי היו הכשדים מואסים הדם ויחשבוהו להם לטומאה, אבל יאכלו ממנו הרוצים להתחבר לשדים ולהנבא מהם העתידות,
והתורה תכוין לעולם להרוס בניני סכלותם בהפוך מחשבותיהם, ולכך אסרה הדם באכילה ובחרה בו להטהר בהזאות ולזרקו על המזבח לכפרה, ולכך אמר (פסוק י) ונתתי פני בנפש האוכלת את הדם, כמו שאמר בנותן מזרעו למולך (להלן כ ו),
שהוא מביא למין ממיני ע"ז,
כי לא נאמר כן במצוה אחרת:

ואלו דברים מיושבים,
אבל הכתובים לא יורו כן,
שהם יאמרו תמיד בטעם האסור,
כי נפש כל בשר דמו בנפשו (פסוק יד), כי נפש הבשר בדם הוא (פסוק יא), והחזיר במשנה תורה (דברים יב כג)
רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר:

והראוי
שנפרש
בטעם
איסורו, כי השם ברא כל הנבראים התחתונים לצורך האדם כי הוא לבדו בהם מכיר את בוראו,
ואף ע"פ כן לא התיר להם באכילה מתחילה רק הצומח לא בעלי הנפש, כאשר בא בפרשת בראשית שנאמר (בראשית א כט)
הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע וגו'.
וכאשר היה במבול שנצולו בזכותו של נח והקריב מהם קרבן והיה לרצון לו התיר להם השחיטה, כמו שאמר (שם ט ג)
כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה כירק עשב נתתי לכם את כל, כי חיותם בעבור האדם. והנה התיר גופם אשר הוא חי בעבור האדם, שיהיה להנאתו ולצרכו של אדם,
ושתהיה הנפש שבהם לכפרה לאדם,
בקרבים לפניו יתברך,
לא שיאכלוהו. כי אין לבעל נפש שיאכל נפש, כי הנפשות כולן לאל, הנה כנפש האדם וכנפש הבהמה לו הנה ומקרה אחד להם כמות זה כן מות זה ורוח אחד לכל (קהלת ג יט):
(פרק יז, יא–יב)

ספר מורה נבוכים –
חלק ג פרק מו

ודע שזמן זאת האמונה היה קרוב לימי משה רבינו,
והיו בני אדם נמשכים אחריה מאד ונסתים בה –
תמצא זה כתוב ב"שירת האזינו":
"יזבחו לשדים לא אלוה,
אלוהים לא ידעום וגו'";
וכבר בארו ה'חכמים'
ענין אמרו:
'לא אלוהי'
– אמרו:
שהם לא פסקו מעבודת דברים נמצאים,
עד שעבדו דמיונות –
לשון "ספרי":
"לא דין שהם עובדים חמה ולבנה,
כוכבים ומזלות,
אלא שעבדו בבואה שלהם"
– ו'בבואה'
הוא שם הצל:

ונשוב אל מה שאנחנו בו.
– דע שלא נאסר 'בשר תאוה'
אלא ב'מדבר'
לבד.
כי מן הדעות ההם המפורסמות –
שהשדים שוכנים במדברות,
ושם ידברו ויראו,
ואמנם במדינות ובישוב אינם נראים –
עד שמי שירצה מאנשי המדינות לעשות דבר מאלו השגעונות,
יצא מן המדינה ליערות ולמקומות שאינם מיושבים.
ולזה הותר 'בשר תאוה'
אחר שנכנסו לארץ.
ועוד שתגבורת החלי ההוא תמעט,
בלא ספק,
וימעטו הנמשכים אחר הדעות ההם גם כן.
ועוד שהיה כבד מאד,
קרוב לנמנע,
ויבוא כל מי שירצה לאכול 'בשר בהמה'
ל'ירושלים',
ומפני אלו הטעמים לא אסר 'בשר תאוה'
אלא ב'מדבר':

ודע שכל מה שהיה החטא יותר גדול היה קרבנו ממין פחות יותר.
ומפני זה היה 'שגגת עבודה זרה'
'שעירה'
לבד,
ושאר 'חטאת יחיד'
– 'כשבה'
או 'שעירה':
כי הנקבה היא פחותה מן הזכר מן כל מין –
ואין חטא יותר גדול מ'עבודה זרה',
ואין חלק מין יותר פחות מ'שעירה'.
ולהגדיל מעלת המלך היה 'קרבן שגגתו'
– 'שעיר'.
אבל 'כהן גדול'
ו'צבור'
– אין 'שגגתם'
מעשה חמור,
אך היא הוראה;
ומפני זה הובדל 'קרבנם'
ב'פרים',
וב'עבודה זרה'
– ב'שעירים'.
– וכאשר היו החטאים שמקריבים בעבורם 'אשם'
למטה מן החטאים שמקריבים בעבורם 'חטאת',
היה 'קרבן אשם'
– 'איל או כבש מן הצאן':

ספר החינוך –
מצוה קמח

שלא נאכל דם בהמה חיה ועוף:

שלא לאכול דם בהמה חיה ועוף,
שנאמר [ויקרא ז',
כ"ו]
וכל דם לא תאכלו,
ונאמר במקום אחר לעוף ולבהמה,
וחיה בכלל בהמה.
ונכפלה המניעה בדם בהרבה מקומות בתורה:

כבר כתבתי מה שאני חושב על צד הפשט באיסורי המאכלות באזהרת טריפה וחלב.
ואפשר לומר בדם עוד כי מלבד רוע מזגו שהוא רע המזג,
יהיה באכילתו קצת קנין במדת אכזריות,
שיבלע האדם מבעלי חיים שכמותו בגוף,
אותו הדבר שבהם שהחיות ממש תלוי עליו,
ונפשם נקשרת בו.
כי ידוע שיש לבהמות נפש,
יכנוה החכמים נפש חיונית,
כלומר שאינה שכלית,
גם נראה אותם,
שיש לנפשם בחינה להשמר מנפול באחת הפחתים,
ובקצת דברים אחרים:

והרמב"ן זכרונו לברכה כתב בטעם הדם כי ידוע שהנאכל ישוב בגוף האוכל,
ואם יאכל אדם הדם תהיה עובי וגסות בנפש האדם,
כמו שנפש הבהמה עבה וגסה.
וכתב עוד כעין זה שאמרתי אני,
אין ראוי שתאכל הנפש את הנפש:

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן,
בזכרים ונקבות.
ועובר עליה ואכל כזית דם הנפש במזיד חייב כרת,
בשוגג מביא חטאת קבועה,
ואם אכל כזית מדם האיברים במזיד לוקה,
בשוגג פטור: