נושא
הדף:
ירושלים,
בירת
הנצח
של
ישראל
–
מתוך
דבריו
של
דוד
בן
גוריון
מיועד
לכיתות:
ז–ט
מחבר:
אורון
תמיר
בירת הנצח של ישראל
מתוך דבריו של דוד בן גוריון
אחת השאלות המרכזיות בכל תכנית החלוקה היא שאלת ירושלים.
מקומה של עיר זו בעברנו הרחוק,
בתקופת קוממיותנו הממלכתית,
כמרכז הפוליטי והרוחני של העם וסמל יחודו ויעודו ההיסטורי;
השרידים היקרים מהעבר הגדול העומדים על תלם בעיר זו;
חריתת השם הקדוש והנערץ של ירושלים בלב האומה שהלכה בגולה ושבועת האמונים לעיר קדשנו שדור אחרי דור חזר עליה,
בכל הנדודים,
מעל נהרות בבל לפני יותר מאלפיים שנה ועד ימינו אלה על כל הנהרות שבעולם;
הנסיונות המתמידים במשך כל ימי הגולה לשוב לעיר זו על אף כל התלאות והצרות שפגשו את מחונני ירושלים מכיבוש הרומאים ועד שלטון התורכים;
הישוב היהודי העתיק המושרש בעיר זו מכמה דורות;
ערכה של ירושלים החדשה שהפכה שוב להיות עיר עברית ברובה המכריע ומכילה יותר משישית של כל יהודי הארץ;
המוסדות הלאומיים המרכזיים שהוקמו בעיר זו:
האוניברסיטה העברית,
בית הסוכנות היהודית,
הספריה הלאומית,
מרכז כנסת ישראל וכדומה;
קיבוץ הגלויות שנתרכז בירושלים כאשר לא נתרכז בשום מקום אחר בארץ;
-
כל אלה הופכים את ירושלים לנקודת
– המוקד
של
האהבה,
הגעגועים,
השאיפות
והתקוות
של
העם
העברי.
[מתוך הרצאה שנשא בן–
גוריון במועצה העולמית של איחוד פועלי ציון
בציריך בקיץ תרצ"ז.
זכרונות בן–
גוריון ד עמ' 358]
* * *
אנו רואים חובה להצהיר,
שירושלים
היהודית
היא
חלק
אורגני
ובלתי–
נפרד
מההיסטוריה
הישראלית,
מאמונת
ישראל
ומנשמת
עמנו.
ירושלים
היא
לב–
ליבה
של
מדינת–
ישראל.
… אין אנו מעלים על דעתנו שארגון האו"ם ינסה לעקור את ירושלים ממדינת–
ישראל או לפגוע בריבונותה של ישראל – כבירת הנצח של ישראל…
… ואנו מצהירים,
שישראל לא יוותר על ירושלים מרצונו הטוב,
כשם שלא ויתר במשך אלפי שנה על אמונתו,
על יחודו הלאומי ועל תקוותו לשוב לירושלים ולציון–
למרות רדיפות שאין משל להן בהיסטוריה.
אומה אשר קיימה בנאמנות במשך אלפיים וחמש מאות שנה השבועה שנשבעו הגולים הראשונים על נהרות בבל,
בל לשכוח את ירושלים–
אומה זו לא תשלים לעולם עם הפרדת ירושלים,
וירושלים היהודית לא תקבל לעולם על עצמה שום שלטון זר–
לאחר שאלפי בניה ובנותיה שחררו בפעם השלישית מולדתם ההיסטורית וגאלו את ירושלים מהשמדה והרס…
[מתוך הודעה שמסר בן–
גוריון בכנסת כראש הממשלה,
יד בכסליו תש"י.
"דברי הכנסת"
ג,
עמ'
221.]