וכשם שהקנון הוא משל ושיקוף של התרבות המערבית,
כך הוא משקף את מבנה – הנפש של מי שבנה אותו – את ה"אני"
המערבית.
עצמאי ו"אסרטיבי",
מבריק ויעיל.
מנותק מלמעלה ומלמטה,
חסר שורשים,
אבל רב – ידע – ומתענג.
ו"כמוהם יהיו עושיהם":
כשם שהקניון הוא יצירתו של "אני"
בעל מבנה מסויים,
כך הוא חוזר ומחזק ובונה את ה"אני"
הה,
הסגור והפעיל והבוטח.

ובשורש הדברים – הקניון משקף את מבנה הדעת המערבית.
האדם המערבי הוא ה"הומו ספיינס",
האדם היודע,
איש הדעת;
זאת הדעת שאיפשרה את הטכנולוגיה ואת מסחר – הענק.
הקנין עצמו הוא טוב – ורע;
והקניון,
לטוב ולרע,
הוא צלם – דמות – אדם,
שהגיע סוף – סוף לאחר התפתחות של אלפי שנים אל עצמו.
למרות שהמדע שלו,
של האדם המערבי,
אינו מכיר בהבדל כלשהו בינו לבין ממלכת הטבע;
למרות שלפי הביולוגיה שלו אין הוא אלא קוף זקוף – הרי מבחינת מעשית השלים האדם את יציאתו מגדר "עוד חיה אחת",
מגדר אחד מיצורי הטבע,
ותחם את עצמו,
הפריד את עצמו כליל,
בקע תהום,
קבע פער אינסופי בינו לבין הטבע.
אין עוד יצור אחר שעומד כך מול הטבע,
יוצר מתוכו ושולט בו.

מאידך אין הוא גם כפוף לשמיים:
לא לכוכבים,
לא למלאכים,
לא לאלים.
הוא עצמאי,
הוא "אוטונומי":
הוא אדם,
הוא הוא – עצמו ולא עוד.
וכך גם בנה לעצמו תחום – חיים מיוחד,
שאינו עוד לא טבעי ולא אלוהי:
אנושי – אנושי בלבד.

האם טוב לו לאדם בתחום האנושי – האנושי הזה שלו?

טוב – ורע.
מבחינת קלות התנועה,
הנקיון,
ההשלכה – טוב.
אבל הספרות וההגות – בוכה.
הניתוק מן הפיסי ומן המטאפיסי,
כנראה,
אינם טובים לו לאדם,
ואין האדם המנותק מאושר כלל,
אדרבה:
מתרבים בו החרדה,
היאוש והרגשת התיפלות.

לכאורה היה האדם צריך לשאוף לצאת,
להתחבר אל מעבר לקניון – אל הטרנסצנדנטי.

אבל לא:
התנועה כעת,
לעת – עתה,
היא לא יציאה החוצה,
אלא להיפך,
הכנסת כל החוץ פנימה.
בתוך היצירה האנושית – אנושית הזאת,
הקניון,
בונה לו האדם גם טבע משלו וגם על – טבע משלו,
גם ארץ וגם שמים – מעשה – ידי – אדם.
קוסמוס שלם מעשה – ידיו.

רצונך בטבע? הרי לך אגמים,
צמחים,
שיחים חיות.

רצונך במה שמעבר לטבע?
הרכב על פניך מסכת – וידאו תלת – מימדית וסטריאופונית – ואתה יכול לטוס למרחבי החלל,
לנסוע קדימה ואחרוה בזמן,
להשתתף בקרבות – יצורי – חלל ובמלחמות – דרקונים.

והסרטים הבדיוניים הם רק קצה הקרחון.
הקניון כולו הפך למעצמה של הדמיון.
עיקר המכירות הן של "חבילות – חוויות"
ולא של חפצים פיסיים.
הלא גם חפצים פיסיים – סבון,
מכנסיים ובודאי מכוניות – נמכרים,
כך גילו הפירסומאים,
לא על שום ערכם השימושי אלא על – שום החלום,
החוויה שהם נותנים לצרכן.

ולכן מהלך לו האדם בקניון שלו,
כולו מנצח ושולט – וכולו תנועה ללא – דרך.
והתעיה והאבדן מציצים וקורצים ולוטשים עין מבעד לכל נצנוצי המחשבים וברק המעבדות.

הקניון כולו גדוש חיקויים,
הדמיות,
אשליות.
"כאילו"
אגמים,
"כמו"
מפלים,
כביכול –טיסות – חלל.
גם במוצרים הממשיים גוברת העטיפה,
האריזה,
התדמית על צד – התוכן.
הפירות גדולים,
מבריקים ויפים – על חשבון החיות והערך הבריאותי,
לוחות – העץ המצפים את המשרד הם נייר מצולם.
מצע מפלגתי או זרם ספרותי או מנהיג פוליטי דואגים ל"תדמית"
ולא לכיוון ודרך.
האפרסק יפה יותר מאפרסק,
ההקלטה המבריקה יותר מן הקונצרט המקורי – והתדמיתנות,
הרעיונאות והפירסומאות הגיעו לשיאי – יעילות כאלה,
שלפעמים ספק אם יש מאחוריהם מציאות כלשהי.

ם ההתקרבות החדשה של הפיסי אל הרוחני,
היא חיקוי התופס את מקום המקור,
וסכנתה

רבה:
כל זמן שהחומר היה גס,
כל זמן שמכונות היו גלמי –פלדה והמעשנות זיהמו את פני הרקיע,
היה ברור,
שבאדם קיים יסוד שמעבר למכאני,
שהוא חייב להמריא אל – מעבר,
אבל כעת,
כאשר המכאניות הפכה דקה ומתוחכמת,
המצוקה כבר לא ברורה,
לא קל להסביר לאדם,
מדוע ה"זכרון"
ו"חשיבה",
של המחשב הם שונים מהותית מן הזכרון והחשיבה האנושית,
מדוע השיחה אתו וה"חכמה"
שלו הם אפילו לא צל – צילם של שיחה וחכמה אמיתיים.
מדוע המוסיקה ש"מחבר"
והציורים ש"מצייר"
המחשב הם מתים למרות כל שיכלולם.
והרי גדל דור שלם שאינו יודע שיחה אמיתית וחכמה אמיתית ומוסיקה נאצלת,
ואין לו אלא מצוקה עמומה ומודחקת.

וכך,
במקום שהרוחניות – החדשה – של – החומר תצביע אל מעבר לעצמה,
תגלה את הצורך ברוח,
תהיה בסיס ואישור לרוח – היא מציגה את עצמה כתחליף;
וכך,
כמו כל זיוף היא בסופו – של – דבר חוצצת ועוצרת בפני התקשרות למקור.

נקרא
ונשאל – מה
הוא
מתאר?
מה
מסביר
הקניון
ביחס
לתרבות
שלנו?

האם גם אנחנו נמצאים בזה?

למה כפוף האדם?
האם הוא נתון למסגרת מסוימת או

שמא הוא כפוף רק לרצונותיו ולצרכיו?

שלב
ד'
סיכום
המסביר
שהאדרת
האני
מעכבת
את
בנין
ירושלים.

נחזור
למדרשים
על
ירושלים
ירושלים
היא
המקום
אשר
יבחר
ה'.
ירושלים
היא
סמל
להופעת
קדושה.
ואנחנו
–
מה
שעשינו
–
קידשנו
את
עצמנו,
את
הנאותנו
,לא
את
העיר
ולא
את
שם
ה'.
ולכן
ירושלים
חרבה.

חוסר הכבוד לתלמידי חכמים,
בעיות המשפט,
ושנאת החינם זה הכל תוצאה של העמדת האני במרכז.
במקום ראיית הכלל.

קטע יפה שאפשר לסכם בו:

עומד לו אביגדור… על גג ביתו והשקיף על העיר.

בית בבית נוגע וגג בגג. יכול אדם לעבור

מסוף ירושלים ועד סופה, דרך גגות בתיה, "כעיר שחוברה

לה יחדיו"
– קרא אביגדור בלשון התהילים,

ונתאנח אנחה גדולה ומרה.

מחוברת היא ירושלים על ידי בתיה

ומחולקת על ידי יושביה.

מי גרם לך ירושלים שהגעת לידי כך?

(שי עגנון, כנגן המנגן)