מתוך הספר ירושלים–אתגר
ישראל ואריה אלדד ,
הוצאת כרטא
קטע טוב,
קטע לחשוב:
עתה התרחש פה בהר ולמטה ממנו אחד המעשים המרגשים והמשונים ביותר.
כובש ההר מוטה גור מודיע:
הר
הבית
בידינו.
הרב הראשי של צה"ל מריע בשופר בהתרגשות עצומה ליד הכותל.
ראש הממשלה מברך ברכת שהחינו מלב מורטט,
מלב העם כולו:
שהחיינו וקימנו לעמוד שוב…
על
יד
הכותל.
כותל
הדמעות של זכר החורבן.
חיל ישראלי נדבק לכותל ובוכה:
היה לסמל הנצחון.
מה
קורה
פה?
למה
ליד
הכותל?
למה
לא
על
ההר?
מי חשב אותה שעה על איסורים הלכתיים?
ודאי לא גור ואשכול ואותו חיל בוכה ואתם המונים שהחלו לנהור אל הכותל.
לא הלכה עצרה בידם לעלות ולחגוג בהר
המשוחרר.
הגלות משך אלפיים שנה גורמת זאת.
ציונות אמסיפציונית,
אנוסה,
גוברת על ציונות גאולתית היסטורית.
חילי צה"ל פורצים דרך שער האריות,
ורק עכשיו מעניקים לשער את משמעות שמו.
הם פורצים לרחבת
ההר.
הם ומפקדיהם רצים לאורכו ובאלכסון לרוחבו של המשטח העצום והמופלא,
ומחפשים את הדרך
ל"כותל".
הם שואלים ערבים:
איך
יורדים
אל
הכותל?
הללו מבוהלים,
מראים להם את הפשפש,
את המדרגות התלולות לשכונת המוגרבים.
והמשחררים יורדים במדרגות דרך הפשפש.
החילים כובשי הר
הבית רצים כאחוזי דיבוק ויורדים אל הכותל,
כותל הדמעות,
ונדבקים אליו בלהט רב,
בבכי עמוק ומזעזע.
וזה המחזה הדרמטי והמצולם ביותר במלחמת ששת הימים.
חזרנו לכותל!
אילו הגענו לכותל בדרך לשחרור ההר,
ניחא.
מובן.
טבעי.
אבל לא.
הקדמנו לכבוש את ההר.
היינו על ההר.
ובאורח ספונטני,
לא צו מגבוה,
ללא שיקול ותכנון,
ירדנו לכותל.
בחינת עליה לצורך ירידה.
והרי הכותל אף איננו מכותלי בית המקדש,
כי אם מחומת הורדוס שהקיפה את בית המקדש.
והרי
כל
קדושתו
לא
באה
לו
אלא
בעטים
של
האיסורים
שהטילו
עלינו
שליטיה
הזרים
של
העיר
לעלות
אל
ההר,
והיה
הוא
לנו
שריד,
זכר,
תחליף.
ועל
כן
כותל
הדמעות,
כי
רק
את
החורבן
הזכיר
לנו,
ואת
קלון
היותנו
למטה,
ואויבים
למעלה.
אלפיים שנה ציפה אותו הר נפלא, רווי דם קנאים ולוחמים.
חיכה להופעת משחררים יהודים.
והנה הם, הנה באו לו, פרצו אליו בגבורה עילאית.
אך מה זה?
לאן הם רצים המשחררים ההם?
למה הם רצים ההרה ויורדים?
אל הכותל ? העיקר בידיהם,
והם
רצים
אל
התחליף?
מה קורה פה , אלוקי צבאות ישראל?
ההר נרכש ונכבש וטוהר שוב ושוב בימי קדם כמעשה חרות רצוני.
אל הכותל נדחפנו,
נלחצנו…