גמרא, גיטין דף ב-מ, תשובות לשאלות חזרה על החומר לבגרות בתלמוד – בקיאות

נושא
הדף:
גמרא,
מסכת
גיטין
דף
ב–מ,
תשובות
לשאלות
חזרה
על
החומר
לבגרות
בתלמוד
– בקיאות

לקבלת
השאלות
לחץ
כאן

מיועד לכיתות: י"א–י"ב

מחבר:
שבתי
סבתו

ב"ה

גיטין
דף ב

תשובות

1) שליח להולכה. והבעל
ממנה אותו.

2) כשתקבל הגט לידה.

3) שליח לקבלה. האשה
ממנה אותו והיא מתגרשת בקבלת השליח.

4*) לפי דעת רב היא אינה כלולה
בהגדרת מדינת הים, ושמואל
חולק (עיין דף ו.).

5) בפני נכתב ובפני נחתם.

6) "קדש, ברד"
– תרגומם, רקם,
חגר. שתי ערים.

7) לדעת רבן גמליאל – צריך.
לדעת תנא קמא – לא.

8) כפר לודים נחשב חו"ל
ולוד נחשבת מארץ ישראל.

9) המביא ממדינת הים לארץ ישראל,
או המוליך מארץ ישראל למדינת
הים.

10) חוזרים לדעתו של תנא קמא.

11) במזרח – רקם.
בדרום – אשקלון.
בצפון – עכו.
במערב – הים.

12) לדעת רבי יהודה – כן,
לדעת רבי מאיר – לא
צריך לומר.

13) יתקיים בחותמיו: או
שהעדים יעידו על חתימת ידם, או
אחרים יעידו שמכירים את חתימת ידם.

14*) נהג לכתוב 12 שורות
בגט. כמנין גימטריה של
המילה "גט" (רבינו
תם/תוס').

15) לפי שאין בקיאין לשמה.
בתורה נאמר "וכתב
לה ספר כריתות" לה –
לשמה.

16) לא יודעים – אינם
בני תורה. (רש"י)

17*) תוס' – הכוונה
שאינם מסכימים לדרשה הזו שצריך לשמה
(חולקים על רש"י).

18) אנו שואלים אותו והוא משיב
שבפניו נכתב ונחתם לשמה.

19*) מן הסתם כוונתו באמרו :
בפני נכתב ובפני נחתם –
לשמה (תוס').

20) לפי שאין עדים מצויים לקיימו.

21) א) כשהביאוהו
שנים. ב) השליח
הביאו ממדינה למדינה בארץ ישראל. ג)
השליח הביאו באותה מדינה במדינת
הים.

22) לרבה – כן.
לרבא – לא.

23) מתחת יד שניהם.

24) לדעת רבא צריך לומר בפ"נ
ובפ"נ, מפי
שאין שיירות מצויות.

25) התורה האמינה לכל אחד על
הפרשת תרומה, ועל השחיטה
ועל הניקור.

26) בחתיכה אין חזקת איסור.
אבל קודם קבלת הגט האשה היא
בחזקת אשת איש.

27) מפני ששם בידו לתקנם.

גיטין
דף ג

28*) אי אפשר. ואעפ"כ
היות ומעיקרא היה בידו לשחוט ניתן לומר
גם כאן בידו לתקנו (תוס').

29*) שנאמר "וספרה
לה" לעצמה (נידה)
(תוס').

30) גזירה שווה "כי
מצא בה ערוות דבר" "על
פי שנים עדים יקום דבר".

31) החשש הוא שמא ימצא גט שנכתב
לשם אשה אחרת כדת וכדין, ובסופו
של דבר היא לא נתגרשה, והמוצא
ישתמש בגט לצרכו. וכגון
ששמו כשמו ושם אשתו כשם האשה ההיא.

32) רבי מאיר חושש למיעוט.
ודבריו נאמרו בהקשר לחליצה.
קטן וקטנה לא חולצים ולא מייבמים
שמא יימצא סריס או איילונית ואע"פ
שזה מיעוט.

33) שתי סיבות:

1) היות והצריכו את השליח לתת
את הגט בפני שנים או בפני שלשה, מדקדק
הוא בשליחותו מעיקרא ומברר שהבעל נתן הגט
ברצונו ולא יבא ויערער.

2) כדי שלא תשאר האשה עגונה,
הקלו חכמים.

34) חכמים האמינו לשליח.

35) שני עדים בפני שלשה דיינים.

36) עדים החתומים על השטר נעשה
כמי שנחקרה עדותן בבית דין.

37) אין אדם חצוף לחתום על שקר.

38) לרווחא דמילתא. על
הצד היותר טוב, למנוע
עירעורים.

39) משום עיגון האשה הקלו חכמים.

40) חששו חכמים שמא ישמיט את
המלה לשמה.

41) כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים
בגיטין, הוולד ממזר.
(לדעת ר"מ)
ולדעת חכמים לכל הפחות אסור
לשנות.

42) מצמד מילים אין חשש כזה.

43) הכתיבה והחתימה כל עדות היא
בפני עצמה. וכל אחת מורכבת
מצמד מילים.

44) שני פירושים ברש"י:

1) ממילא שואלים אותו והוא
משיב.

2) גם אם לא יאמר, הכל
יודעים שזו הכוונה.

45) א) הנוסח בקיום
שטרות הוא: אנו יודעים ש…
כאן הנוסח: בפני
נכתב ובפני נחתם.

ב) בקיום שטרות
אין האשה נאמנת להעיד על חתימת השטר .
כאן האשה נאמנת להיות שליח לגט
לחברתה.

ג) אין בעל השטר
נאמן לקיים את שטרו. כאן
האשה עצמה מביאה את גיטה.

46) כגון שאומר לה בעלה, אל
תתגרשי בו כי אם בבית הדין (ועיין
לקמן שאלה 715).

47) התוספת "בפני
נכתב" כדי שלא יבואו
לומר שגם קיום שטרות די בעד אחד במקום
שנים.

48) כי המילה "לשמה"
שהיא העיקר, חסרה
מן הנוסח.

49) מפני שהיה די באמירת "בפני
נחתם".

50) הכוונה לחתימת הגט (וחתם
לה). מכאן שהחתימה צריכה
להיות לשמה.

51) "וכתב לה" כתיבת
הגט. מכאן שהכתיבה צריכה
להיות לשמה.

52) עידי חתימה כרתי.

53) עידי מסירה כרתי.

54) אין חיוב גם מדרבנן לכתוב
גט לשמה.

55) אין איזכור בדברי רבי מאיר
למינוח "דבר תורה"
וממילא גם מדרבנן אין כל צורך
בכתיבה לשמה ודי בחתימה לשמה.

56) אין כותבין במחובר לקרקע.

57) וכתב לה ספר כריתות ונתן
בידה. אסור שיהיה הפסק של
קציצה בין כתיבה לנתינה.

58) כן. אין כותבין
במחובר לקרקע שמא יחתום במחובר לקרקע.

59) לדעת רבי מאיר הגט כשר,
ובלבד שיתלוש ואח"כ
יחתום.

60) הגט פסול.

61) כשר.

62) למסור את הגט.

63) הגט פסול.

64) מדרבנן צריך לחתום על הגט.

65) מפני תיקון העולם. לראיה
בידו אחר מות העדים. (או
שמא עידי מסירה ילכו למדינת הים).

66) הפסול הוא מדרבנן,
מדאורייתא הגט כשר.

67) אם היה הפסול מדאורייתא
הוולד היה פסול.

68) א) אין עליו
עדים. ב) אין
בו זמן. ג) יש
בו רק עד אחד.

69) החידוש הוא אפילו אם זה כתב
ידו, אם אין עליו עדים
כלל – פסול. (או,
שאפילו אם אין עדים כלל –
הוולד כשר).

70) כתב בכתב ידו ואין עליו עדים.
יש עליו עדים ואין בו זמן.
יש בו זמן ואין בו אלא עד אחד.

71) על הרישא ועל הסיפא.
לדידו, אם אין
עדים על הגט הוא כשר לכתחילה ובלבד שיימסר
בפני עדים.

72) אם אין כתובה, האשה
משתמשת בגט גם ככתובה, וגובה
כסף כתובתה.

73) לפירוש אחד ברש"י
– גט – משמעותו
גם שטר חוב.

74*) גם שטר חוב שאין עליו חתימת
עדים אלא שנמסר בפני עדים – גובה
מנכסים משועבדים.

גיטין
דף ד

75) או רבי אלעזר או רבי יהודה.

76) כי מודה רבי אלעזר במזויף
מתוכו שהוא פסול.

77*) שמא יסמכו עליהם במקום אחר
שחתימתם משמעותית (תוס').
ועיין לקמן י: רש"י
בסוף העמוד : חוששים שמא
ימסור את הגט בפניהם .

78*) לא. מפני
שהעדים כשרים, ואפשר לסמוך
עליהם במקום אחר (תוס').

79*) גזירה פן יכתוב שלא לשמה
(תוס').

80*) אין חשש לשכחה וטעות בחתימה
שלא לשמה, אך יש חשש לשכחה
שמא לא יתלשו מן המחובר ויחתמו כך (תוס').

81) פסול. עד שתהא
כתיבתו וחתימתו בתלוש.

82) סתם משנה רבי מאיר (סנהדרין
פו).

83) קיימא לן. הלכה
כרבי אלעזר בגיטין.

84) עידי מסירה כרתי.
ולכן אם אין עדים חתומים על
הגט – הגט כשר.

85) עיירות הסמוכות לארץ ישראל.

86) עיר מובלעת בתחום ארץ ישראל.

87) תנא קמא – משום
בקיאות לשמה. והעיירות
האלו בקיאין. רבן גמליאל
– משום עדים מצויין לקיימו,
וגם בעיירות הסמוכות לא"י
ששם שיירות אינן שכיחות , יצריכו
לומר.

ר' אליעזר מוסיף
אף את המובלעות .

88) לא פלוג רבנן. לא
חילקו בתקנתן בכל מדינות הים.

89*) היות ויש מצב חירום ביניהם
(רש"י ד"ה
לא שכיחי), אין שיירות
מצויות.

90) לדעת רבה חולקים במוליך
גט מארץ ישראל למדינת הים. אמנם
בארץ ישראל בקיאין לשמה, אך
לדעת חכמים יש לגזור מוליך משום מביא.
ולדעת רבא אין מחלוקת והכל
מודים שצריך לומר, מפני
שאין הבדל בין מוליך למביא לענין השיירות
שאינן מצויות. אלא שחכמים
פירשו את דעת תנא קמא.

91) דיוק א: המביא
גט באותה מדינה במדינת הים אין צריך
לומר…

דיוק ב: המביא
גט ממדינה למדינה בארץ ישראל אין צריך
לומר…

92) גוף המשנה: המביא
גט בארץ ישראל אינו צריך לומר בפ"נ
ובפ"נ.

93) כיון שאפשר לומר שהמדובר
הוא באותה מדינה בארץ ישראל.

94) דיוק א: סותר
את דעת רבה. לדעתו גם באותה
מדינה במדינת הים צריך לומר כי אינם בקיאים
לשמה.

דיום ב: סותר
את דעת רבא. לדעתו בכל ריווח
שבין מדינה למדינה צריך לומר כי אין שיירות
(גם בארץ ישראל).

95) החידוש הוא שגם לכתחילה אין
צריך לומר. (ולא רק בדיעבד,
שאם לא אמר – הגט
כשר).

96*) כיון שאפשר לפרש שהכוונה
לאותה מדינה בארץ ישראל (ובאותה
מדינה שיירות מצויות) (רש"י).

97) אינו צריך לומר. והטעם
הוא כי שיירות מצויות.

98) בזמן בית המקדש – עולי
רגלים. ואחר החורבן –
בתי דינים קבועים בשני וחמישי
כתקנת עזרא הסופר.

99) בלי דברי רבי יצחק היינו
מפרשים – הגמוניא להגמוניא
במדינת הים. ושם הרי ברור
שאין בקיאין לשמה.

100) רבה הוא המחמיר. גם
כאשר שיירות מצויות ואין חשש לדעת רבא,
יחמיר רבה אם אין בקיאין לשמה.

101) איך שנאמר: אם
אין שיירות מצויות, הרי
רבה חושש לדעת רבא ויצריך לומר.

ואם שיירות מצויות, אין
שום חשש ואין צורך לומר. (ובארץ
ישראל בקיאין לשמה).

גיטין
דף ה

102) אין בהם דעת.

103) כי אין קטן נעשה שליח.

104) כשם שאין קטן נעשה שליח,
כך חרש אינו נעשה שליח.

105) נתנו לה כשהוא פיקח ולא
הספיק לומר בפ"נ ובפ"נ
עד שנתחרש.

106*) כי לא נאמר: ולא
אמר. אלא ואינו יכול לומר
– אינו בר אמירה כלל (תוס').
פירוש נוסף, אילם
יכול לכתוב את מה שהוא רוצה לומר (ר"ן).

107) זו שאלת הגמ' המתרצת
שהמדובר הוא לאחר שלמדו, וכעת
הם בקיאין בהלכה שצריך לשמה.

108*) הגמ' בעמוד
הבא (ה🙂 מביאה
את דברי רבי יהושע בן לוי שאמר, לא
אמרו אלא בדורות ראשונים, שאין
בקיאין לשמה. אבל דורות
אחרונים שבקיאין לשמה – לא.
(אין צורך לומר, בפ"נ
ובפ"נ).

109*) דרכה של הגמ' להוסיף
ולהקשות על שיטה מסוימת גם לאחר התיובתא
ושינוי העמדה. כאן מקשים
על רבה קודם שהסכים לדעת רבא. (תוס'
בשם רש"י
ישן).

110) גזירה מדרבנן, שמא
יחזור הדבר לקילקולו.

111) כיון שזו מציאות לא שכיחה
(כלומר נדירה).

112) אי השכיחות היא במקרה המיוחד
בו אומר הבעל לאשה: לא
תתגרשי בו אלא בב"ד
פלוני.

113) אשה המביאה את גיטה בהנחיית
בעלה שלא תתגרש אלא בב"ד
הוא מקרה לא שכיח, ואעפ"כ
חייבוה לומר בפ"נ ובפ"נ.
ובתשובתנו לשאלה 111 כתבנו
שבגלל המציאות שאינה שכיחה הסתפקנו בקיום
בחותמיו. וקבענו שכל מקרה
יוצא דופן שאינו שכיח יתקיים בחותמיו.

114) חכמים חייבו את האשה לומר
בפ"נ ובפ"נ
– שלא תחלק בשליחות בין זה
לזה.

115) גם כאן לא פלוג רבנן,
ובאמת חייבו אותו, אלא
שהיה פיקח ונתחרש ואינו יכול לומר (רש"י).

116) אם שנים הביאו את הגט זה
מקרה לא שכיח ופה לא הצריכו לומר בפ"נ
ובפ"נ (לאחר
שלמדו).

117*) לא חילקו חכמים בשליחות
דשליח אחד (תוס') שזה
רוב השליחויות.

118) כל כולה של תקנת חכמים לומר
בפ"נ ובפ"נ
היא משום חשש לעירעור הבעל, ולא
ייתכן שהוא יביא את הגט בידו ויערער על
מעשה ידיו.

119) לדעת רבה – קודם
שלמדו, היו צריכים לומר.
לאחר שלמדו אינם צריכים לומר.

ולדעת רבא – תמיד
אין צריכים לומר. מה אם
יאמרו בפנינו גרשה!

120*) לרבא – 1) אם
נתקיים בחותמיו. ולרבה –
1) אם נתקיים בחותמיו. 2)
לאחר שלמדו.

3) כשנישאת.

121) רבי יוחנן – משום
קיום (כרבא) , ורבי
יהושע בן לוי משום לשמה , כרבה
.

122) הוא התייחס לבעיית הלשמה,
וציין את ההבדל בין דורות
ראשונים לדורות אחרונים, והתעלם
מבעיית קיום השטר, למרות
שרבה אית ליה דרבא. כי באמת,
עם ר' שמעון בר
אבא היה עוד אדם, ומפני
כבודו לא הזכירו את האדם הנוסף. ובשנים
שמביאים גט אין צורך לומר בפ"נ
ובפ"נ.

123) רבי חנינא אמר בפני שלשה.
ורבי יוחנן אמר בפני שנים.

124) האומר בפני שנים – משום
בקיאות לשמה. והאומר בפני
שלשה – משום מצויים לקיימו.
וקיום שטרות בשלשה,הפירכא
כפולה. א) רבה
אית ליה דרבא. ב) רבי
יוחנן סובר משום קיום והוא האומר,
נותנו בפני שניים.

125) שליח נעשה עד לכולי עלמא.

126) כיון שהוא בעל דבר.

127) בדרבנן, עד
נעשה דיין (קיימא לן).

128) כיון שלכאורה יש כאן נגיעה
בשיפוטו, כעין עד הנוגע
בעדותו.

129) אי אפשר שיהיה דיין באותה
עדות, היות ועדות קידוש
החודש היא דאורייתא.

130) קיום שטרות הוא תקנה דרבנן.

131) הרי אמרנו שבדרבנן עד נעשה
דיין. יצטרף העד עם שני
הדיינים ויהיו שלשה.

132) שמא השליח יהיה אשה ויסמכו
עליה, ויכשירו אפילו בפני
שנים, והרי האשה אינה מצטרפת
לדיינים.

133) הברייתא כדעת רבי יוחנן
האומר בפני שנים, וזו דעת
חכמים דברייתא. (וגם רבי
מאיר לא חלק בנקודה זו).

134*) יוציא והוולד ממזר.
נימוקו הוא – כל
המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין –
יוציא והוולד ממזר.

135) יטלנו ממנה ויחזור ויתננו
לה ויאמר – בפ"נ
ובפ"נ.

136) רש"י מביא
את הגמ' – כל מי שאינו בקי
בטיב גיטין וקידושין, אל
יהא לו עסק עמהם. ולכן היו
ממנים ת"ח מובהקים על
ענייני גיטין.

137) רבי אחי – על
כל אות בגט.

רבי אמי ורב אסי – די
בשורה אחת.

רבי אלעזר – כנ"ל.

רב אשי – אפ'
שמע תיקון הקולמוס והמגילה
לשמה.

138*) שיטה ראשונה. שם
האיש, האשה, והזמן
(התורף. רש"י
לקמן טו. ד"ה
אפ' שיטה אחת).

139) רב אשי מקבל חיזוק מן הברייתא.

140) נמצא אתה מוציא לעז על גיטין
ראשונים.

141) הכוונה לסופר הגט. ואלמלא
הברייתא היינו אומרים שמא פגש ביציאתו
לשוק אדם אחר ששמו כשמו וכן שמה כשמה
וכשחזר כתב לשמם.

142*) א) אותה מדינה
במדינת הים. לרבה – צריך
(גזירת קילקול). לרבא
– לא צריך (חוץ
מבני מחוזא דניידי).

ב) שליח שנתן
לה הגט ולא אמר בפ"נ
ובפ"נ ונתקיים בחותמיו
ועדיין לא נישאת. לרבא –
כשר. לרבה –
פסול (גזירה שמא
יחזור לקילקולו). ורק אם
נישאת – לא תצא שלא להחמיר
עליה (דף ה.).

גיטין
דף ו

143) לדעת רב אינו צריך לומר בפ"נ
ובפ"נ. ולדעת
שמואל צריך לומר. (ההדגשה
"ממדינה למדינה בבבל"
(ע"פ תוס').

144) בדף ו: רבי
אביתר שלח לרב חסדא גיטין הבאים מבבל לארץ
ישראל אין צריך לומר בפ"נ
ובפ"נ. הנימוק
, בבל היא מקום שבקיאים
לכתוב לשמה , ומלבד זאת
מצויים שיירות עולות ויורדות מארץ ישראל
.

145) הלכה למעשה. וכן
הורה לרב כהנא תלמידו שהביא גט מסורא
לנהרדעא שאינו צריך לומר בפ"נ
ובפ"נ.

146) התקופה היא גלות יכניה ע"י
נבוכדנצר מלך בבבל, על פי
הפסוק "והחרש והמסגר
אלף" (מלכים ב'/כד)
ודרשו חכמים, כיון
שהיו פותחים פיהם בתורה היו נעשין הכל
כחרשין. ובשעה שסגרו הלכה
, אין פותח. כלומר
בגלות יהויכין היו גדולי חכמי ישראל.

147) רב – קבע את
ישיבתו בעיר סורא, ושמואל
– בנהרדעא.

148) כוונת רב הונא, מזמן
שרב קבע ישיבתו בבבל, רבו
תלמידי החכמים ורבו השיירות המצויים
לקיים חתימות הגט.

149) תלמידי חכמים טרודים בגרסתם
ואין נותנים דעתם להכיר חתימות עדים.

150) לדעת רב, כוונת
משנתנו לכל המקומות מלבד בבל שהיא יוצאת
דופן.

151) לדעת רב פפא – יש
זהות. ולדעת רב יוסף הגדרות
שונות.

152) השוק היה באקטיספון.

153) אנשי השוק הקבועים (אקטיספון)
בקיאין בחתימות ידם של הקניינים
הבאים מבחוץ (ארדשיר).
ולא להיפך. כיון
שהקניין (האיש הקונה)
מגמת פניו היא הסחורה ואינו
שם לב לחתימות אנשי השוק.

154) שורה של בתים.

155) שלשה בתים.

156) לדעת רבא, והכוונה
למחוזא, והטעם הוא לפי שהם
סוחרים והם ניידים ואינם מכירין חתימות
ביניהם.

157*) רבינו תם פוסק כי בזמן הזה
צריך לומר בכל מקום בפ"נ
ובפ"נ.

158) התועלת באמירתו, שאם
יבא הבעל ויערער, לא יהיה
נאמן. וכך אמר רבי ישמעאל
לשליח הגט מכפר סיסאי.

159) בכל מקום שבו לא הצריכו לומר
בפ"נ ובפ"נ,
אם השליח בכל זאת יאמר,
תועיל אמירתו נגד ערעור הבעל.
וראיה לדבר, הוראתו
של רב לרב כהנא, שהביא גט
בבבל. אמר לו: אינך
צריך. ואם אמרת – הועלת.

160) יצא בהיתר, כלומר
שאם יבא הבעל ויערער לא יהיה נאמן היות
והצרכתי את השליח לומר בפ"נ
ובפ"נ.

161) מובלע בתחום ארץ ישראל .

162) היה קשר מסחרי מתמיד,
כולל העברת מידע מבבל לארץ
ישראל וכן להיפך, ומשום כך
אין שליחי הגט מכאן לכאן צריכים לומר בפ"נ
ובפ"נ.

163) לדעת רבי יצחק שתי תיבות
לכל היותר. ולדעת הברייתא
שלש תיבות.

164) הלכה זו אינה ענין לסברא ,
אלא גמרא (היינו
מסורת ) .

165) חכם שאינו יודע הלכה התלויה
בגמרא, אין בזה בכדי לפגום
במעמדו ובסמכותו. לא כן
הלכה התלויה בסברא.

166) שלשה דברים שצריכים לומר
ערב שבת עם חשכה, יש לאמרם
בנחת בכדי שיתקבלו על הלב. רב
אשי קיים מימרא זו מסברא.

167) לדעת רבי אביתר הקפיד על
זבוב שמצא ולדעת רבי יונתן הקפיד על נימא
שמצא לה.

168) אביתר בני כך הוא אומר,
יונתן בני כך הוא אומר.

169) להוכיח כי רבי אביתר הוא בר
סמכא.

170) לפי לשון ראשון – זבוב
בקערה ענין של מיאוס. נימא
באותו מקום – סכנה לכרות
שפכה. ולפי לשון שני –
זבוב, אפשר שיבא
מאליו ויכנס לתבשיל, ואין
בזה פשיעה. אך למצוא נימא
בקערה זהו ודאי פשיעה.

171) שמא לא יודיעוהו על בעיות
כלשהן והוא עלול להיכשל בגילוי עריות,
שפיכות דמים וחילול שבת.

172) ר' אביתר כתב
על כך, וקרא עליהם את הפסוק
"ויתנו הילד בזונה והילדה
מכרו ביין וישתו". והסיבה
לכעס, היות ומתרחקים מביתם
לזמן רב וע"י כך מתבטלים
מפריה ורביה, ומניחין
נשותיהן עגונות.

173) הכוונה לעירובי חצרות.

גיטין
דף ז

174) רבי חנינא בן גמליאל,
וכמעט שנכשל באבר מן החי.

175*) דווקא אכילת איסור שהוא
גנאי לצדיקים, עליו יש
הבטחה שאין הקב"ה מביא
תקלה על ידיהם (תוס').

176) גניבא. תלמיד
חכם ששימש את רב.

177) אין לו לצדיק לענוש את הרשעים
אלא לקוות לה' והוא ייפרע
מהם. דום לה' והוא
יפילם לך חללים חללים.

178) אם היה רק הפסוק "בשיר
לא ישתו יין" היינו
אומרים דווקא בכלי נגינה קמ"ל
"אל תשמח…" אפי'
בפה אסור.

179) דווקא בבית המשתאות (רש"י).

180) רב גביהא מארגיזא.

181) א) תלונה על
גזל פרנסה. ב) פלישת
גייסות אספסיינוס.

182) עטרה לחתן. יש
שעושין אותה של כסף וזהב ויש עושין אותה
מוורד והדס.

183) מקור האיסור הוא מדרבנן.
וגזרו על כך בפלישת חיל אספסיינוס
ליהודה.

184) בזמן שמצנפת בראש כהן גדול,
עטרה בראש כל אדם. נסתלקה
מצנפת מראשו של כהן גדול, נסתלקה
עטרה מראש כל אדם. אמר לו
רב הונא – חסדא שמך וחסדאין
מילך. ואעפ"כ
מקור האיסור – דרבנן.

185) האיסור הוא רק על עטרות
חתנים כאמור במשנה (סוטה
מט.) בפולמוס של אספסיינוס
גזרו על עטרות חתנים… וכן
פסק מר בר רב אשי שהכין כלילא לבתו.

186) אמרו מלאכי השרת להקב"ה:
זאת להם לישראל שהקדימו לפניך
בסיני נעשה לנשמע?

השיב להם הקב"ה
: וכי לא זאת להם לישראל
שהשפילו את הגבוה והגביהו את השפל?

187) אם גוזז מנכסיו ועושה מהן
צדקה, ניצול מדינה של גהינם.
כמשל הרחל הגזוזה העוברת במים.

188) אפ' עני
המתפרנס מן הצדקה חייב ליתן צדקה.
ושכרו הוא, שוב
אין מראין לו סימני עניות.

189) רצועה יוצאת מעכו ומתחברת
אל כזיב . מזרחית לה ארץ
העמים ומערבית לה ארץ ישראל.

190) ברייתא א – כמביא
בארץ ישראל, ואינו צריך
לומר בפ"נ ובפ"נ.

ברייתא ב – כמביא
בחוצה לארץ, וצריך לומר
בפ"נ ובפ"נ.

191) רבי ירמיה.

192) הצומח בעפר שבספינה,
לענין מעשר ושביעית.

193) הספינה עשויה חרס ואין היא
נקובה (אינה צריכה נקיבה).

194) אם היתה מעץ היה צורך שתהיה
נקובה.

195) התנאי הוא שהספינה תהיה
בנהרות ארץ–ישראל.

196) התנאי הנוסף לדעת רבי יהודה
הוא מגע בין הספינה לקרקע הנהר (ספינה
גוששת).

197) בנהרות שבארץ ישראל ובספינה
שאינה נוגעת בקרקע.

198) ברייתא א' פוסקת
כדעת תנא קמא, ולפיכך אין
השליח צריך לומר בפ"נ
ובפ"נ, כיון
שזה נחשב כמביא גט בארץ–ישראל.

199) ברייתא ב' פוסקת
כדעת רבי יהודה המצריך תנאי נוסף והוא
מגע הספינה בקרקע, ובלשונו
– ספינה גוששת בקרקע –
וכל עוד לא נתמלא תנאי זה,
השליח צריך לומר בפ"נ
ובפ"נ כי זה נחשב כמביא
גט בארצות אחרות.

200) התירוץ השני – דעת
אביי.

201) כרבי יהודה (דעת
שתי הברייתות).

202) ברייתא ראשונה – כשהספינה
גוששת בקרקע. והברייתא
השניה כשאין הספינה גוששת בקרקע.

203) באותו מקום שבו מתחייבים
בתרומות ומעשרות שם נחשב כארץ ישראל גם
לענין גיטין ואין השליח צריך לומר בפ"נ
ובפ"נ.

204) העציץ עשוי עץ.

205) לדעת רבי יהודה (אליבא
דרבי זירא) פטור מתרומות
ומעשרות היות ואין העציץ נוגע בארץ,
בדיוק כשם שהוא מצריך שהספינה
תיגע בקרקע, ואם לא,
פטור מתרו"מ.

206) לסברת רבא, דווקא
בספינה יש צורך במגע עם הקרקע, היות
והיא בתנועה. אך בעציץ
נייח, שמא אין צורך.

207) לדעת תנא קמא (אליבא
דרבי זירא) חייב בתרומות
ומעשרות, כשם שבספינה חייב
אע"פ שאינה גוששת.

208) לסברת רבא, דווקא
בספינה לא הצריך ת"ק
שתהיה גוששת, היות והמים
נחשבים כקרקע סמיכה, אבל
מירווח של אויר אינו נחשב כמילוי בין
העציץ לבין הקרקע.

גיטין
דף ח

209) מעשר ושביעית תלוי ביניקה
מן הקרקע. אמירת בפ"נ
ובפ"נ בגיטין תלויה
במרחב בו נעשית השליחות.

210) ההלכה לכ"ע
היתה שפטור מאמירת בפ"נ
ובפ"נ, כדין
ארץ ישראל.

211) הספינה משייטת בים הגדול
מחוץ לחוט היורד מטורי אמנון.

212) … כל ששופע ויורד מטורי
אמנון (צפון מערב ארץ ישראל)
ולפנים (דרומה)
ארץ ישראל. מטורי
אמנון ולחוץ (צפונה להם)
חוצה לארץ.

הים התיכון נחשב לחוץ לארץ
מלבד קטע קטן שהוא מזרחית לחוט היורד
מטורי אמנון. הניסים שבים
(איי הים)…

מן החוט ולפנים (מזרחה
אל עבר החוף) של ארץ ישראל.
מן החוט ולחוץ (מערבה
לכיוון הים התיכון) חוצה
לארץ.

רבי יהודה אומר.

כל שכנגד ארץ ישראל הרי הוא
כארץ ישראל (כל הים התיכון
מערבה לחופי ארץ ישראל)…

והניסין שבצדדים (הצפוניים
ביותר בים, והדרומיים ביותר
בים) רואין… מקפלוריא
(בצפון מערב א"י)ועד
ים אוקיינוס (מערבה).
ומנחל מצרים (דרום
מערב א"י) ועד
ים אוקיינוס (מערבה) ,
מן החוט ולפנים (בין
שני החוטים – בין צפון
לדרום) ארץ ישראל ,

מן החוט ולחוץ (צפונה
לחוט הצפוני, ודרומה לחוט
הדרומי) חוצה לארץ.

213) כדעת רבי יהודה.

214) כדעת תנא קמא.

215) בכיבוש יהושע – היו
כל ישראל יחד וכבשוה לצורך כל ישראל –
לחלקה להם. בכיבוש
סוריא ע"י דוד לא היו כל
ישראל יחד. והוא כבשה לצרכו.
והיא נקראת – כיבוש
יחיד.

216) חייבת.

217) כיבוש יחיד שמו כיבוש.

218) העפר מטמא במגע ובמשא.
ולא באוהל.

219) האויר אינו מטמא.

220) באמצעות שידה תיבה ומגדל.

221) לכל הדעות.

222) מחלוקת. לדעת
רבי – טמא. לדעת
רבי יוסי ברבי יהודה – טהור.

223) תלויה בשאלה – אוהל
המיטלטל (זרוק) נחשב
אוהל או לא.

224) היא תחצוץ בפני הטומאה.

225) דינו כמביא מחוץ לארץ וצריך
לומר בפ"נ ובפ"נ
– כיון שאין שיירות מצויות.

226) קונסים את הלוקח והעבד יוצא
לחירות.

227) כקונה בפרווארי ירושלים.

228) מותר לו לומר לנכרי בשבת
לכתוב את שטר המכר, משום
יישוב ארץ ישראל, גאולת
קרקע. ואם ישתהה שמא ילך
המוכר ותתבטל המכירה.

229) אמירה לנכרי (לעשות
מלאכה בשבת) איסור שבות
מדרבנן.

230) ההיתר תופס, וזו
כוונת ההלכה – ה'קונה
שדה בסוריא כקונה בפרווארי ירושלים'.

231) שטר. מלשון
יפוי–כח.

232) גזירה שוה. "או
חופשה לא ניתן לה" (שפחה).
"וכתב לה ספר כריתות"
(אשה). התיבה
"לה" נלמדת
בגזירה שוה.

233) יש דמיון. וזו
אחת מן הדרכים ששוו גיטי נשים לשחרורי
עבדים.

234) עבד כלול בכלל הנכסים.

235) עבד כנעני.

236) העבד משוחרר, אבל
הנכסים אינם קנויים לו.

לענין שחרור כמו לענין גירושין,
האמינו חכמים לשליח אפילו אם
הוא בעל דבר , כגון האשה
המתגרשת או העבד המשתחרר. אך
לענין הנכסים דינם כשאר שטרות שצריך 2
עדים לקיים את החתימות.

237) ניתן לסמוך על כך. משנה
מפורשת – האשה עצמה מביאה
גיטה ובלבד שתאמר בפני נכתב ובפני נחתם.

238) דברי אביי הראשונים –
מתוך שקנה עצמו – קנה
נכסים. דברי אביי האחרונים
– מתוך שלא קנה נכסים לא
קנה עצמו.

239) יש תלות בין שחרור עצמו לבין
קנין הנכסים, ויש זהות
בדין.

240) רבא אמר: עצמו
קנה , נכסים לא קנה.
פלגינן דיבורא. אע"פ
שבדיבור אחד כלל העבד עם הנכסים , על
פי הדין מה שצריך עדים יצטרך עדים (נכסים)
ומה שתלוי באמירת בפ"נ
ובפ"נ – הוא
עצמו, ישוחרר.

241) כיון ששם האדון חילק בדיבורו
ואמר: "עצמך, ונכסי".
וכאן כלל את שניהם יחד. "כל
נכסי".

242) רבי שמעון.

גיטין
דף ט

243*) לדעת תק' שהוא
רבי מאיר, הכותב כל נכסיו
לעבדו ושייר קרקע כל שהיא, לא
יצא בן חורין. והטעם,
משום שהוא לא ציין איזו קרקע,
ולכן שום קרקע אינה קנויה לו,
כי יד בעל השטר (העבד)
על התחתונה. (המוציא
מחברו עליו הראיה) (על כל
קרקע אפשר לומר – זו המשוירת).

וכיון ששום נכס נוסף לא קנה
הרי נצטרך לפלגינן דיבורא ולומר,
שהביטוי "כל
נכסי" מתייחס רק לעבד
ולא לשום נכסים. ולדעת רבי
מאיר לא אמרינן פלגינן דיבורא.

244) לדעת רבי שמעון יצא העבד
לחירות כי הוא סובר פלגינן דיבורא.
(באותו מקרה שהוזכר בשאלה
הקודמת). וכל שכן אם הזכיר
את שמה של הקרקע המשויירת , שאז
גם ללא שימוש בפלגינן דיבורא, קנה
עצמו ואת הנכסים שאינם משוירים.

לא כן אם היה הנוסח – "כל
נכסי נתונים לאיש פלוני עבדי חוץ מאחד
בריבוא שבהם" – לא יצא
העבד לחירות מפני שאפשר לומר שהוא הוא
אחד מריבוא, שכך נחשב בעיני
אדונו.

245) רב נחמן אמר – הלכה
כרבי מאיר.

246) שפתיים יישק משיב דברים
נכוחים.

247) רש"י –
ראוי לנישוק. תוס'
– משיק (מדביק)
שפתי השומעים שאינם יכולים
להשיב.

248) חוזר בנכסים ואינו חוזר
בעבד.

249) מתנה על תנאי שימות.

250) כיון שכל מתנתו היתה על תנאי
שימות, והרי חזר לאיתנו.

251) כיון שיצא עליו שם בן חורין.

252) הוא כתב כל נכסיו לעבדו,
ובסופו של דבר העבד קנה את עצמו
בלבד ללא הנכסים.

253) הטעם לדברי ר"מ
הוא לא משום דלא פלגינן דיבורא. אלא
משום שכתב השחרור צריך להיות ללא איזכור
שיור כל שהוא. ולומדים זאת
ממה שנא' בגירושין. ספר
כריתות. וזהו כרות
גיטא.

254) מפני שבשטר עצמו לא נזכר
שום שיור. והעובדה שלא קנה
נכסים היא בגלל סיבה חיצונית – שצריך
לקיים את השטר.

255) שוב, מפני
שגם פה בשטר עצמו לא נזכר שום שיור.
ומה שהעבד קנה את עצמו –
בגלל סיבה צדדית היות ויצא
עליו שם בן חורין.

256) רבי שמעון, רבי
יוסי, רב נחמן, רבא
(וגם רבי מאיר).

257) כאן הופרדו המושגים:
עצמך – נכסי.
ולא נכלל העבד בכלל נכסים.
ואין כאן הזדקקות לפלגינן
דיבורא.

258) לא די בקיום, כיון
שאין אנו מאמינים לעדים המקיימים יותר
מן העדים המערערים.

259) די בקיום החתימות מול ערעור
הבעל.

260) חכמים האמינו לשליח באמירת
בפ"נ ובפ"נ
נגד ערעור הבעל.

261) יתקיים בחותמיו.

262*) הר"ן מפרש
– לפי שאילם – יש
בו דעת – ויכל לכתוב במקום
להגיד.

263) חרש פסול לפי שאין בו דעת,
אין שליחותו שליחות. וזו
משנה מפורשת. הכל כשרין
להביא את הגט, חוץ מחרש
שוטה וקטן.

264) כגון שהביא הגט כשהוא פיקח,
ולא הספיק ליתנו לה עד שנתחרש.

265) 1) המוליך והמביא. 2) עד
כותי חתום – כשר. 3) גט
החתום בערכאות – פסול.

266) לומר בפ"נ
ובפ"נ.

267) שאר שטרות.

268) מדרבנן, שלא
הוחזקו בכשרות אמירת עדות אמת. (דף
ט: רש"י
ד"ה פסולא דרבנן).

269) כשר.

270) בגט אין העדים חותמים זה
בלא זה. ואם חתום ישראל
בסוף והכותי לפניו, מן הסתם
דקדק הישראל בכותי שהוא כשר. בשאר
שטרות חותמים זה בלא זה ואין עדות הישראל
אומרת לנו כלום על עדות הכותי.

271) השטר כשר.

272) ערכאות.

273) בני נוח נצטוו על הדינים.
ואמר שמואל: דינא
דמלכותא – דינא.

274) פסול. מפני
שאינם בני כריתות, שאינם
בתורת גיטין וקידושין.

275) פסול. ג"ש
לה – לה מאשה.

276) אינו יכול לחזור בו. כי
בקבלת השליח, נתגרשה האשה.

277) חוב הוא לה, שהיה
חייב במזונותיה.

278) אין חבין לאדם שלא בפניו.

279) אם האשה מינתה את השליח
לשליח קבלה. הרי בקבלת
השליח דומה הוא כקבלת האשה בפניה.

280) רשאי לחזור בו, כי
אין חבין שלא בפניו.

281) לר"מ:
רשאי לחזור בו – חוב
הוא לו. לרבנן: אינו
רשאי לחזור בו – זכות הוא
לעבד לצאת מיד רבו וזכין לו לאדם שלא
בפניו.

282) זכין. לפי
ש"אנן סהדי" שהיה
ממנה אותו שליח קבלה. (רש"י).

283) כן. מפירוש
רש"י עולה כי זכיה מטעם
שליחות.

284) בארבעה דברים.

285) לדעת ת"ק
יש תקנה כמתבאר בתשובה הבאה. ולדעת
רשב"ג אין תקנה.
(לקמן יט: מתברר
שרשב"ג חולק על ת"ק,
ואינו בא לפרש דבריו).

286) קוראים לפניהם ועושים להם
סריטה בצורת שמם, והם ממלאים
דיו.

287) בגט אשה הקלו משום עיגון.

288) רש"י –
סורטין את הניר (עושים
סריטה). ר"ח
– גוזרים את שמות העדים
ומניחים על נייר אחר, והעדים
ממלאים דיו את החללים.

289) לפירוש רבינו חננאל,
אין העדים ממלאים דיו את כל
החלל, אלא חלק ממנו, על
פי נטייתם. ומתוך כך יוכח
שהם החותמים. (ירושלמי).

290*) "תן גט זה" – הוא
נותן אותו לשליח, ומצווהו
עליו…

"תנו גט זה" – מצווה
לכל מי ששומעו אך ייתכן כי עדיין לא הגיע
לשום שליח.

291) אין גט לאחר מיתה.

292) 1) כוחו של הבעל הטמון בגט
פקע בשעת מיתתו קודם שפעל הגט את פעולתו.
2) ברגע המיתה הפכה האשה לאלמנה
והותר הקשר, קודם שיגיע
הגט לידה.

293) דברי שכיב מרע ככתובים
וכמסורים דמו.

294) אם לא יהיה בטוח שיקיימו את
דבריו, שמא תיטרף דעתו עליו
בחוליו.

295) שמא לא גמר בלבו להקנותו
אלא בשטר, וכל עוד לא ניתן
השטר לא נעשה דבר, ואם עד
שלא ניתן השטר – מת, בטל
כוחו מן השטר ההופך להיות חספא בעלמא.

296) הוא לא התכוין לזכותו אלא
רק כשיקבל לידו את השטר, ואותה
שעה הוא כבר היה מת.

297) אין גט לאחר מיתה.

298) כיון שלא כללו דברים השווים
גם בשאר שטרות בשוויון הזה, וראה
שאלה 295 ותשובתה, שגם
בשאר שטרות, אין שטר לאחר
מיתה.

299) צריך לכתוב לשמו, ולומדים
זאת מגזירה שוה – לה–לה.

300) לדעת רבה – זה
כלול במוליך ומביא. לדעת
רבא – זה לא כלול.

301) פסול. שנא'
"וכתב לה ספר כריתות ונתן
בידה". ולא המחוסר קציצה.
ושחרור עבד נלמד בגזירה שוה.

302) היות ומנו רק שוויון בדברים
שהם מדרבנן ולא דאורייתא.

303) חיוב לשמה – מדאורייתא.
פסול מחובר – מדאורייתא.
החיוב לומר בפ"נ
ובפ"נ – תקנה
דרבנן. עד כותי פסול –
מדרבנן (שאר
שטרות). פסול ערכאות –
דאורייתא (גיטי
נשים ושחרורי עבדים).

304*) לדעת ת"ק
– פסול. מפני
שמזויף מתוכו ויבואו לסמוך עליהם בעניינים
אחרים . לרבי שמעון כשר –
אין גוזרים.

305) מכשיר רק בשמות מובהקים של
גוים. היות והם שמות ניכרים
, לא יבואו לסמוך עליהם
במקום אחר.

306) גזירה שמות מובהקים משום
שמות שאינם מובהקים , או
שאפילו בשמות מובהקים – חוששים
שיסמכו עליהם…

307) מכח הקושיא הזו, אכן
חזרה בה הגמ' מן התירוץ
ההוא.

308) כיון ששנינו דברים השוים
בגיטי נשים ושחרורי עבדים שאינם נוהגין
בקידושין. ודין לשמה,
ופסול מחובר, נוהג
גם בקידושין.

309) כן. היקש –
ויצאה… והיתה.

310) כן. היקש –
ויצאה… והיתה.

311) לא. זו תקנה
דרבנן אך ורק בגיטין. שמא
יבא הבעל ויפסול.

312) פסול כדין שאר שטרות.
רק בגיטין שאין חותמים זה בלא
זה, מן הסתם כשחתם ישראל
בסוף והשאיר מקום לכותי לפניו, דקדק
בו וידע שהוא עד כשר.

313) כשר. רק בגיטין
מחמירים לגזור שמא יסמכו עליהם.
בקידושין – אם
נחמיר שלא תהא מקודשת – זו
קולא ולא חומרא.

314) הכוונה לשוויון בין גיטי
נשים ושחרורי עבדים בשליחות שהיא בעל
כרחם של האשה והעבד.

גיטין
דף י

315) חשד בעדות שקר.

316) אין חשש שמא החמיצה,
וניתן לסמוך על השגחת הכותי.

317) בלילה הראשון חובה לאכול
כזית מצה. שנא' בערב
תאכלו מצות.

318) שימור לשם חובת מצה שנא'
"ושמרתם את המצות".

319) הגט כשר. ניתן
לסמוך על הכותים כישראלים.

320) אינה תואמת, כי
היא פוסלת עד כותי בשאר שטרות. ות"ק
דברייתא מכשיר כותים לכל דבר.

321) פוסל כותי מכל וכל. אין
לסמוך עליו בשום דבר.

322) לכל דבר שבו הכותים הוחזקו
בכשרות , הם מדקדקים בו
יותר מישראל וניתן לסמוך עליהם.

323) במצוות שאינן כתובות בתורה
והם מדברי סופרים (דרבנן),
סומכים על הכותים אם החזיקו
בהם. לדעת רשב"ג.

324) אם הוחזקו בכשרות גם שני
עדים כותים כשרים. ואם לא
הוחזקו בכשרות גם עד אחד פסול ובמשנתנו
מכשירים עד אחד.

325*) לדעת אביי שאמר "תני
עדו" רבן גמליאל יכשיר
עד אחד בלבד שלא כדעת בנו רשב"ג.
ולדעת רבא שאמר "לעולם
תרי" רבן גמליאל יכשיר
שני עדים כדעת רשב"ג
וכגון שהוחזקו בכשרות

326) רבי אלעזר בן פדת. והוא
האמורא, תלמידו של רבי
יוחנן.

327) רבי אלעזר בן שמוע. והוא
תנא, תלמידו של רבי עקיבא
(אחד מחמשת התלמידים
המפורסמים).

הערת אגב – רבי
אלעזר בן ערך , וגם הוא תנא
– תלמידו של רבן יוחנן בן
זכאי (אחד מחמשת תלמידיו
המפורסמים).

328) כשיטת רבי אלעזר שפסל הכותים
מכל וכל. ורק בגט אשה –
הדין שונה.

329) כי עידי הגט אין חותמים זה
בלא זה (משום גזירת כולכם)
ובודאי העד הישראלי החתום
באחרונה, השאיר ריווח לעד
הכותי שהיה אתו יחד, ומן
הסתם הכיר בו שהוא כשר.

330) אם הבעל יאמר: כולכם
כתבו גט לאשתי, על כולם
לחתום. ואם לא יחתמו כולם
– הגט פסול. ומשום
כך תקנו שבכל מעמד של גט, כל
העדים צריכים להיות נוכחים זה בצד זה.

331) הייתי חושב שגם שנים כשרים,
והמשנה נקטה עד אחד לרבותא
שבשאר שטרות גם עד אחד כותי פוסל. קמ"ל
רק עד אחד כותי כשר בגט.

332) לאביי – אחד.
לרבא – גם שנים.

333) רבן גמליאל הוא מעשה לסתור.

334) כדעת רבי אלעזר דברייתא ,
והיא דעת תנא קמא דמשנתנו.
(המשנה מחזקת את דעת ת"ק
באמצעות מעשה שעשה ר"ג
) .

335) כדעת בנו רשב"ג.

336) הדיון הוא בין שני יהודים,
בבית משפט של גויים.

337) ערכאות – אינם
מעונינים להזיק לשמם הטוב. הדיוטות
– לא איכפת להם.

338) שטר מתנה הוא שטר היוצר את
העברת הבעלות. שטר מכר –
הוא ראיה לקנין שנעשה באמצעות
הכסף.

339) לתירוץ ראשון – דינא
דמלכותא דינא – התשובה היא
חיובית. ולפי האיבעית אימא
– שטרי מתנה הם כגיטי נשים
ואינם כשרים בערכאות.

340) בעידי מסירה ישראלים וכר'
אלעזר שעידי מסירה כרתי.

גיטין
דף יא

341) רבי שמעון מכשיר כשיש עידי
מסירה ישראלים, ובשיטת רבי
אלעזר האומר עידי מסירה כרתי.

342) כשיש עדים פסולים החתומים,
רבי אלעזר יפסול שמא יבואו
לסמוך עליהם וזהו הנקרא מזויף מתוכו.

343) המדובר הוא בשמות מובהקים
של גויים שאין חשש שמא יסמכו עליהם במקום
אחר.

344) שבתי – שם
ישראל. שבתאי – שם
רוח רעה או נכרי.

345) לפי התירוץ הראשון בגמ'
– לרבי שמעון. ולפי
האיבעית אימא – לתנא קמא.

346) לא הוזכרו גיטי נשים לפסול…

347) גיטי נשים בשמות שאינן
מובהקים (גויים) –
פסולים, כמו שאר
שטרות שנעשו בהדיוט.

348) לא הוזכרו שטרי ממון ליפסל
אלא בזמן שחתמו עליהם גויים הדיוטות.

349) רבי עקיבא, רבי
שמעון, רבי אלעזר בנו של
רבי יוסי בן חלפתא.

350) רבי ישמעאל ברבי יוסי.

351) דעתו במשנה להכשיר גיטי
נשים בין בערכאות בין בהדיוטות היא בין
לרבי עקיבא ובין לרבנן.

352) רשב"ג
יכשיר גיטי נשים חתומים ע"י
גויים רק בתנאי שהוא במקום שאין עכו"ם
מניחין את ישראל לחתום.

353) גזירה שמא יסמכו גם על שמות
שאינן מובהקים.

354) כנופייתא דארמאי – קיבוץ
אנשים נכרים. ערכאות –
שופטים בבתי משפט.

355) סברתו היא שמן הסתם קבוצה
של אנשים לא תסכן את שמה הטוב בעדות שקר.

356) 1) עידי מסירה ישראלים ,
היודעים לקרוא את הכתוב בשטר.
הכתב איננו מזדייף ומקפידים
לחזור בשורה האחרונה מעניינו של השטר.

357) מקרקעות בני חורין. אין
גובין משועבדים מפני שאין קול לדבר,
והלקוחות אינם נזהרים.

358) עדים ישראלים החתומים.

359) מארץ ישראל.

360) בא לידינו גט אחד שהיו חתומים
עליו לוקוס ולוס והכשרנוהו.

361) הם שמות מובהקים של גויים.

362) היו עידי מסירה ישראלים.
אחרת הגט פסול.

363) ניתן להסיק שהלכה כרבי אלעזר
ועידי מסירה כרתי.

364) הגיטין כשרים.

365) גם לדעת רבי מאיר. מפני
שרוב שמות היהודים במדינת הים כשמות
הגויים.

366) יוצא מעבדות לחירות.
ואם נאמר שהוא מפסיד מזונות,
הרי ממילא גם כשהיה עבד,
לא היה רבו חייב לזונו.
ולכל הדעות היה יכול לומר לו
התפרנס ממעשה ידיך.

367) בכל זאת אם היה רבו כהן,
היה העבד אוכל תרומה, ואחר
השחרור אינו רשאי לכן חוב הוא לו.

368) אם יאמרו רבנן, הרי
ממילא יכול רבו לזרוק לו גט שחרור בעל
כרחו ולפסלו מן התרומה, יאמר
רבי מאיר, שהעבד יכול לברוח
ולא לקבל לידיו את אותו גט.

369) הפסיד שפחה כנענית.

370) אעפ"כ נוח
לו לעבד בשפחה מפני שלשה טעמים: 1) זילא
ליה. 2) שכיחא ליה. 3)
פריצא ליה.

371) הרי האדון הכהן יכול לקבל
כסף מישראל אחר, בתמורה
למכירת העבד בכל מקום שהעבד נמצא גם אם
הוא ברח, ובכך לפסלו מן
התרומה. מכאן שזכות היא
לעבד להשתחרר.

372) מדברי רבנן במשנה שזכות הוא
לעבד לצאת מתחת יד רבו.

373) האוחז בידו את שטר השיחרור
הוא התופס, והעבד הוא בעל
החוב.

374) האדון נמשך לאחרים. שע"י
הזכות שזכין לעבד חבין לאדון.

375) לא קנה (בעל
החוב).

376) כיון שהאדון אמר בפירוש תן
שטר שיחרור זה לעבדי. ויש
במשמעות הלשון כאילו אמר "זכה"
וכיון שהאדון בעצמו זיכה לאחר
הרי שהוא זכה. אך אם יקח
הזוכה מעצמו את השטר, אין
בכך כדי לשחרר העבד.

377) יש סיוע מדברי רבנן בדין מי
שליקט פאה לעני. (מתוך
ההשוואה שהשווה רב חסדא).

378) הוא חב לעניים האחרים.

379) לרבי אליעזר – זכה
לו. לרבנן – לא
זכה לו. והעני הראשון שיבא
יקחנה בדין.

380) המלקט את הפאה יכול לזכות
בה לעצמו בדין. אם יפקיר
את כל נכסיו ויהיה עני. ומתוך
שיש לו אפשרות לזכות לעצמו, זוכה
הוא גם לאחרים.

381) "וכרמך לא תעולל, ופרט
כרמך לא תלקט, לעני ולגר
תעזוב אותם". מסמיכות
המילים ניתן לדרוש "לא
תלקט לעני".

382) להזהיר עני להשאיר פאה בשדהו
לעניים אחרים, ולא ילקט את
כל שדהו.

גיטין
דף יב

383) מחלוקת. לדעת
רב – הרב אינו יכול לומר
לעבד, עשה עמי ואיני זנך.

ולדעת רבי יוחנן – הרב
יכול לומר…

384) הרב רשאי לומר זאת.

385) גם אם אין העבד הזה מסוגל
לפרנס את עצמו, רשאי רבו
לומר לו התפרנס ממעשי ידיך. ואין
לו לעבד על רבו כלום.

386) רשאי הבעל לומר לאשתו.

387) חייב הבעל לפרנסה, ואינו
רשאי לומר התפרנסי ממעשה ידיך.

388) על פי התחייבותו המפורשת
של הבעל בכתובה בלשון זו "את
תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסי…".

389) לא ניתן להוכיח מפני שאפשר
לפרש את המשנה כשמעשה ידי העבד לעצמו.

390) ההוכחה היא מן ההמשך,
שאם ירצה שלא לזון את אשתו –
אינו רשאי. ואם
היא מסוגלת לפרנס את עצמה מדוע אינו רשאי
לומר: צאי מעשה ידיך
במזונותיך. ומן המציאות
באשה נקיש אל מציאות העבד שאינו מסוגל
לפרנס את עצמו.

391) הכוונה היא, כשהאשה
איננה מסוגלת לפרנס את עצמה.

392) הכוונה היא, אם
המציאות מאפשרת לו לומר זאת (כלומר
שהיא מסוגלת לפרנס את עצמה.

393) הייתי אומר "כל
כבודה בת מלך פנימה" ואין
רשות לבעל להניחה לצאת ולעבוד לפרנסתה.

394) הכוונה לעודף על מה שהוא
צורך למזונותיו.

395) הייתי חושב שגם העודף יהיה
לעבד, בדיוק כפי שהיינו
פוסקים לולא היה מצליח לספק את פרנסת
עצמו, ואז לא היינו מחייבים
את רבו. כך כשהוא משיג יותר,
לא יהיה לרבו חלק בו.

396) המדובר הוא כשאין העבד מסוגל
לפרנס את עצמו.

397) כיון שבשני בצורת המזונות
בשוק יקרים מאד, ויש סבירות
גבוהה שאין העבד יכול לפרנס עצמו.

398) בדרך כלל אנשים מרחמים על
בני חורין, ולא על עבדים
(אולי מפני שלכל עבד יש
אדון שידאג לו).

399) לדעת רבנן, המרחם
על בני חורין ירחם גם על העבד שחייב במצוות
כחובות האשה.

400) לפי המימרא הראשונה –
ידי העבד קדושות, ולכן
חייב לנהוג בדרך עקיפה. ללוות
, לאכול ולפרוע. ולפי
המימרא השניה – ידי העבד
אינן קדושות. ולכן לא ישנה
ממנהגו לעשות ולאכול שכר פעולתו.

401) עושה פחות משוה פרוטה (שלא
חל עליו הקדש) – ופורע,
פחות משוה פרוטה – ופורע.

402) מבחינה מעשית אי אפשר לקנות
אוכל בפחות משוה פרוטה.

403) לכאורה זו הראיה שרשאי הרב
לומר לעבד – עשה עמי ואיני
זנך.

404) אין הרב יכול לומר לעבד:
עשה עמי ואיני זנך. אלא
או מעשה ידיו לעצמו, או
שרבו חייב לזונו.

405) המימרא הראשונה עוסקת כשהרב
נותן לו מזונות.

המימרא השניה היא במציאות
שאין הרב נותן לו מזונות.

406) אם הוא רוצה לאכול יותר –
"להעדפה".

407) מזונות הם אוכל מינימאלי
לקיום. פרנסה – מילוי
שאר הצרכים, גם העודפים על
המינימום הנדרש.

408) עבד ללא יד עדיין מסוגל
לשמור קישואים (עבודה פשוטה
שאינה מצריכה את היד), וכל
עוד לא קם ממיטת חליו גם פעולה פשוטה זו
אינו מסוגל לבצע. שכר הפעולה
הזו הוא הנקרא שבת. מלשון
שבתו בביתו מבלי יכולת לצאת לעבודתו.

409) מכאן הוכחה שרבי יוחנן סובר
"רשאי הרב לומר לעבד,
עשה עמי ואיני זנך".

410) להעדפה. תוספת
על המזון המינימאלי כגון לבוש, אכסניא
וכו'.

411) "ניזון". כלומר
מזונות הכרחיים לקיום ולא "מתפרנס"
מילה המורה על עודף ותוספת
שאינם הכרחיים.

412) רשאי הרב לומר לעבד: עשה
עמי ואיני זנך.

413) רבי מאיר. וכיון
שרבי אלעזר היה חבירו, קורא
לו בשמו הפרטי ללא תואר כבוד.

גיטין
דף יג

414) הגירסא הנכונה היא:
האומר תנו גט זה לאשתי…

415) האומר: תנו…
עדיין לא קבלו את הגט לידיהם
שיתנו לה. אבל האומר:
תן… משמע שמסר
הגט לידיו, על מנת ליתן לה.

416) כי אם נגרוס: האומר
תן גט… ומשמע שנתן לשליח
בידו וביקש לתיתו לאשתו וכן בגט שיחרור
שנתן לשליח בידו וביקש לתיתו לעבדו.
ולדעת רבנן, זכות
הוא לעבד להשתחרר. וזכין
לאדם שלא בפניו. ומרגע
שקיבל השליח לא יוכל לחזור בו, ומרגע
זה הוא משוחרר למעשה, ואפשר
שיתננו לו השליח, לאחר מיתת
האדון.

417) הכוונה‎: אין
מניעה מלתת לאחר מיתה (ובגמרא
מבואר הטעם או לרב זביד או לרב פפא).

418) כי בשעת המות פקע כוחו מן
השטר והגט אינו כלום.

419) מחלוקת בין רב זביד לרב פפא.
לרב זביד – באדם
בריא. לרב פפא – בשכיב
מרע.

420) שהמנה צבור ומונח בקרן
זווית.

421) מת הנותן.

422) תקנת חכמים כדי שלא תיטרף
דעתו עליו.

423) חיובי לדעת מי שאומר ,
מצוה לקיים דברי המת , או
לכ"ע במעמד שלשתן.

424) חיובי . דברי
שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמו.

425) ראובן אמר לשמעון. אתה
חייב לי כסף. תנהו ללוי.
במעמד שלשתן – קנה
לוי.

426) לדעת רב זביד וכן רבא –
מעמד שלשתן מועיל רק בכסף צבור
ועומד, כפקדון. ולדעת
רב פפא וסתמא דגמ' גם במלוה
שאינו בעין מועיל מעמד שלשתן.

427) סוג ההקנאה הוא מעמד שלשתן.

428) לדעת רב זביד מעמד שלשתן
מועיל רק בפקדון שהוא כסף צבור.

429) על סמך ההלכה שדברי שכיב
מרע ככתובים וכמסורים דמו.

430) לדעת רב, אם
לא יהיו המעות צבורות ומונחות, חיישינן
שמא התכוין אותו שכיב מרע לכסף קבור באדמה.
ולכן לא ניתן כסף אחר למוטב.

431) אין חוששין למעות קבורים.

432) רש"י מפרש.
אותו מ"ד בגמ'
לא סובר שמצוה לקיים דברי המת.

433) מכיון שלפי ר"ש
שזורי אין צורך ששכיב מרע יגיד תנו.
די אם אמר כתבו.

434) לא אמר "תנו".

435) אנו בטוחים כי דעתו היתה
לומר "תנו" ומתוך
שהיה בהול לא סיים את דבריו.

436) המפרש בים והיוצא בשיירה.

437) ר"ש שזורי
מוסיף את הגוסס (מסוכן,
שכיב מרע).

438) הם רוצים להציל את נשותיהן
מן הייבום.

439) נעשה כאומר לו בשעת מתן מעות
(הלווה למלוה) אני
משעבד את עצמי לך ולכל מי שיבוא מכוחך.

440) אין הוא יכול לשעבד את עצמו
למי שיוולד אחר שעת ההלוואה מפני שעדיין
לא בא לעולם , ונמצא שלא
יוכל המלוה להעביר את הכסף במעמד שלשתן
לאותו אדם שנולד אחר עת ההלוואה.

441) אפ' למ"ד
אדם מקנה דבר שלא בא לעולם (רבי
מאיר), יסכים כי אי אפשר
להקנות לאדם שלא בא לעולם.

442) באותה הנאה שמקבל הלווה מכך
שההלוואה הישנה הופכת לחדשה (קל
יותר לדחות את פרעונה) הוא
מוכן לשעבד את עצמו לבא כוחו של המלוה
הקודם.

443) מה יהיה אם בא כוחו של המלוה
הראשון, יהיה אלים יותר
ותובעני יותר, האם אז לא
יתפוס מעמד שלשתן? ואם תאמר
שבמקרה כזה לא יתפוס, נתת
את דבריך לשיעורין. כלומר
לא קבעת כלל אחד להלכה זו.

444) זו "מלתא
בלא טעמא". לא גילו חכמים
את הטעם.

445) 1) מעמד שלשתן. 2) הכותב
כל נכסיו לאשתו בסופו של דבר התכוין לעשותה
אפוטרופוס בלבד. 3) המשיא
אשה לבנו הגדול בבית – קנה
הבן בכך את הבית.

גיטין
דף יד

446) הפקר בית דין – הפקר.

447) בפניו אני אומר לך, כדי
שלא אוכל לחזור בי.

448) אפ' במתנה
מועטת הקנין תופס במעמד שלשתן.

449) זהו קנין בטעות, ואינו
קנין.

450) גם לדעת רב וגם לדעת שמואל:
באחריות המשלח (הלווה).

451) לדעת רב – אינו
יכול לחזור בו. ולדעת שמואל
יכול לחזור בו.

452) אם המשלח חייב באחריות המעות
שנמסרו לשליח כנראה שלא זכה בהם המוטב
וממילא עדיין ברשות המשלח ויכול לחזור
בו.

453) הגמ' הבינה
במחשבה ראשונית כי לדעת רב: הולך
כזכי.

454) כי המלווה לא צווה לתת לשליח
ואינו סומך עליו ואין טעם שיפסיד.

455) אם הולך כזכי דמי או לא.
לדעת רב: הולך
– כזכי. ולדעת
שמועל: הולך – לא
כזכי.

456) האם תולים את היכולת לחזור
בחובת האחריות. לדעת שמואל
– מתוך שחייב באחריותו,
הרשות בידו לחזור בו. ולדעת
רב – אע"פ
שחייב באחריותו (כי המלווה
לא צווה זאת) אינו חוזר כי
הולך כזכי.

457) שטר מתנה. כאן
אין שום חיוב באחריות וממילא אינו חוזר
משום שהולך כזכי (רש"י).

458) כדע רב.

459) המדובר הוא במשלח שהוחזק
כפרן, וטוב לו למפקיד,
שהפקדון יצא מתחת ידו של השומר
הזה (המשלח).

460) לישנא קמא: רב
יוסף – עבד לאנשי מחוזא.
אמר לו רב ששת: טוב
עשית שלא הפכת את עצמך עבד לאנשי מחוזא
שיפקידו בידך את הכסף.

461) לישנא אחרינא: אנשי
מחוזא – עבד לרב ששת.
אמר לו רב ששת: טוב
עשית שלא הסכמת, שהרי הם
משועבדים לי להחזרת הכסף, וזו
אחריותן.

462) אנשים אלימים ומאיימים.
אנשי מידות. גבוהים
ואלימים, ומתלבשים בצורה
מאיימת. ומדברים בחשיבות
בטון דיבור נמוך כאדם המדבר מטבורו.

463) סבר כדעת רב וכפסק הברייתא
שאם באל חזור אינו חוזר.

464) רבי דוסתאי חשש לחייו,
והיה בכך משום פיקוח נפש.

465) האם הלשון – הולך
מנה לפלוני (או פקדון),
היא כאילו אמר – זכה
במנה לפלוני (או פקדון).
ואם היה אומר בפירוש זכה –
בודאי היה המוטב זוכה מיד.

466) ברייתא א' סוברת:
הולך לאו כזכי. וברייתא
ב' סוברת: הולך
ככי.

467) שתי הברייתות מסכימות:
הולך לאו כזכי. ובכל
זאת, הברייתא השניה עוסקת
בשכיב מרע שדבריו ככתובים וכמסורים דמו.
(הברייתא הראשונה עוסקת בבריא).

468) דברי שכיב מרע ככתובים
וכמסורים דמו גם אם הולך לא כזכי.

469) לרב זביד – לכ"ע
הולך לאו כזכי. וכאן וכאן
בשכיב מרע. וברייתא שניה
מובנת. ברייתא ראשונה עוסקת
שהמקבל היה מת בשעה שהשכיב מרע הורה לתת
לו ולכן לא זכה מעולם.

470) לרב פפא – לכ"ע
הולך לאו כזכי. וכאן וכאן
בבריא. הברייתא הראשונה
מובנת. הברייתא השניה יוצאת
מנקודת הנחה שהנותן מת קודם מיתת המקבל.
ולכן זכה המקבל מכח "מצוה
לקיים דברי המת".

471) לרבנן דברי שכיב מרע ככתובים
וכמסורים דמו.

לרבי אלעזר שכיב מרע דינו
כבריא וכל העברת רכוש צריכה קנין כדבעי.

472)

473) שודא – פירוש
המילולי – השלכה. (השלך
על השליח את הביצוע לפי הבנתו).

רש"י –
השליח ישער בדעתו למי היה חפץ
המשלח לתת וכך יעשה. תוס'
– יעשה ככל העולה על רוחו ,
ואינו חייב לדווח לאיש .

גיטין
דף טו

474) בני רוכל היו מקיימים קוצים
בכרם. ולדעת רבי אליעזר
הרי זה כלאים.

475) אם הם רשעים בהתנהגותם ממילא
לא הוזכר שמם בבית המדרש ולא דקדקו במעשה
די כדי להביא ראיה הלכתית.

476) כיון שמעשה רב.

477) דברי שכיב מרע ככתובים
וכמסורים.

478) יתנו משום דקיימא לן –
מצוה לקיים דברי המת.

פרק
שני

479) 1 בפני נכתב אבל לא בפני נחתם
(אין עדות כלל על החתימה).

2 בפני נכתב כולו ובפני נחתם
חציו (יש עדות על חצי חתימה).

3 אחד אומר בפני נכתב ואחד אומר
בפני נחתם (יש עדות שלמה
על החתימה אך אותו העד אינו מעיד על
הכתיבה).

480) לא זו אף זו (לא
רק זו, אלא אפילו זו).

481) חציו האחרון. כיון
שבשיטה הראשונה כתובים שמות האיש והאשה
וכן הזמן. ודי בעדות ששיטה
זו נכתבה לשמה.

482) הכוונה לחתימה של עד אחד.

483) האחד שכתוב במשנה הוא אדם
שלישי ולא אחד מן השנים שאמרו בפני נכתב.

484) ההסתמכות על אמירת יחיד
בפ"נ ובפ"נ
היא תקנת חכמים לנאמנות שליח בלבד.
(ועיין עוד בתשובה 510).

485) זה שאומר בפני נחתם אינו
אומר בפני נכתב, ויש חשש
שיבואו להחליף ולהכשיר גם בשאר שטרות
בעדות אחד על החתימות. ורק
אם הוא בעצמו יוסיף בפני נכתב יבינו שהדין
בגט – שונה.

486) בפני נכתב כולו ובפני נחתם
חציו (מעיד על חתימת עד אחד
בלבד).

487) גם אם יבואו שנים ויעידו על
חתימת העד השני – פסול.

488) אם הוא עצמו ועוד אחד מן
השוק יעידו על חתימת העד השני – פסול.

489) אם הוא עצמו יאמר: אני
הוא העד השני – פסול.

490) או כולו בקיום הגט (שהוא
יאמר בפ"נ ובפ"נ)
או כולו בתקנת חכמים (שיבואו
שנים ויעידו על החתימות).

491) 1) גידוד חמשה ומחיצה חמשה
– האם מצטרפין. 2) האם
ידיים טהורות לחצאין. 3) טהור
שחציו בא במים שאובים וחציו נפל עליו שלשה
לוגין מים שאובין. 4) בעל
קרי שחציו טבל ועל חציו יצקו 9 קבין.

492) אם השליח היה אומר אני מכיר
את שני העדים – היה כשר.
מדוע יגרע הדין אם יבואו שנים
ויעידו על חתימת השני?

493) נאמן אדם לומר – זה
כתב ידי.

494) כשר.

495) לא מתקבלת מפני שבפועל 3/4
מן העדות להוצאת הממון הוא על
פי אדם אחד. כיון שהעיד על
עצמו הרי 1/2. ועל חבירו העיד
עם אדם מן השוק הרי עוד 1/4 עדות.

496) נאמר בתורה: על
פי שנים עדים יקום דבר. משמע
אין להסתמך על עד אחד יותר מ50%- מן
העדות הכללית.

497) גוזרים בגט אשה שיהיה פסול
שלא יבואו להכשיר גם בשטר. (אע"פ
שבגט אשה אם היה יחיד אומר בפ"נ
ובפ"נ היה נאמן – על
פי תקנת חכמים ובהסתמך על העובדה שזו
חומרא בלבד).

498) רבא.

499*) תוס' בשם
הירושלמי מפרשים – מפני
שנראה כנוגע בעדותו. כלומר
יתכן כי בכדי לקיים את חתימתו הוא מעיד
גם על כשרות חתימת חברו.

500) הלכה זו לענין שבת. חריץ
(גידוד) עמוק
5 טפחים, וגדר
גבוהה 5 טפחים, האם
מצטרפין ליצירת מחיצה של 10 טפחים
הדרושה להגדרת רשות היחיד. לדעת
רב חסדא – אינם מצטרפין
ולדעת מרימר – מצטרפין.
והלכה מצטרפין.

501) עלתה נטילה לשני לפי שהמים
באו משיירי טהרה (רביעית).

502) טהורות. (משנה
מפורשת) (פ"ב
מסכת ידיים).

503) טהורות (נלמד
מדמיון למשנה המפורשת).

504) אינה טהורה.

505) אינה טהורה.

506) אם טופח על מנת להטפיח.
(כלומר אם נשאר שיעור כזה של
מים על חצי היד שכבר נטל, קודם
שיטול את החצי השני של היד).

507) הדמיון לסברא: או
כולו בקיום הגט או כולו בתקנת חכמים.
כך : או כולו
בשטיפה או כולו בנטילה (למרות
שהמשנה מתירה באופן זה) .

508) זו ואין צריך לומר זו.

גיטין
דף טז

509) ניצוק – נוזל
המקלח מלמעלה למטה. קטפרס
– נוזל הזורם דרך מדרון.
משקה טופח – שכבה
נוזלית דקה כקליפת השום, על
פני משטח אופקי, שמשני
צידיו שקעים מלאים מים.

510) 1) טומאה 2) חיבור
מקוואות (טהרה).

511) בנושא טומאה, ההלכות
נוגעות למים העליונים, ובנושא
טהרה (חיבור מקוואות)
גם למים התחתונים.

512) אינם חיבור לא לטומאה ולא
לטהרה. מלבד טופח על מנת
להטפיח הנחשב חיבור.

513) שמא הברייתא עוסקת במציאות
שניתן לומר עליה גוד אחית, כמקרה
בו עולה אדם מן המים ועיין רגליו נוגעות
במים ובא השני וטובל. גופו
של הראשון לח בטופח על מנת להטפיח,
וכל טיפות המים נחשבות מחוברות
למקוה ומשלימות אותו ל40- סאה.

514) לדעת ת"ק
לא עלתה טבילה לשני מפני שהראשון חיסר
משיעור המקוה. ולדעת רבי
יהודה, אם עדיין רגליו של
ראשון נוגעות במים – השני
טהור.

515) טמא מדרבנן.

516) מקור ההלכה – שמונה
עשרה גזרות שגזרו בית שמאי (שבת
פרק ראשון) בהם הורחבו
מושגי הטומאה כך שמי שנכנס לאמבטיה של
מים שאובים בראשו ורובו , גם
הוא טמא. גזירה זו נקבעה
על מנת לסתור דעה שהחלה להיות רווחת ,
שאין מי המקוה מטהרים אלא מי
הרחיצה שלאחר מכן.

517) ישאר תחת המקלחת עד שיגיעו
המים לכמות של 9 קבין (כ12-
ליטר בקירוב).

518) עזרא הסופר תיקן טבילה לבעלי
קרי הרוצים ללמוד תורה. והטעם
הוא בכדי שלימוד התורה יהיה מתוך אימה
ויראה רתת וזיע כמעמד הר סיני ולא מתוך
קלות ראש (הכרוך בראיית
קרי).

519) המדובר הוא באדם חולה.

520) את חצי גופו טבל ב40- סאה
מקווה.

521) לפי לישנא קמא בגמ' – אין
שניהם מחזיקים בגט. ולפי
לישנא בתרא – שניהם מחזיקים
בגט.

522) ללישנא קמא. שנים
שהביאו גט ממדינת הים אינם צריכים לומר
בפ"נ ובפ"נ.
והטעם הוא, מפני
שהם העדים המצויים לקיימו.

523) כי אם אחד מחזיק בגט,
יאמרו הוא השליח והשאר באו עמו
סתם ויבואו להכשיר שליח יחידי בלי אמירה.
ולכן לא פלוג רבנן.

524) לת"ק כיון
שאחד אומר בפני נחתם בלי להזכיר בפני נכתב
יבואו להכשיר בקיום שטרות ולדעת ר'
יהודה אין לגזור היות ובכל זאת
יש כאן המעידים שבפניהם נכתב.

525) שנים שהביאו… צריכים
לומר בפ"נ ובפ"נ.

526) לשיטת רבה משום בקיאות לשמה
המדובר הוא אחר שלמדו ולא גוזר ר'
יהודה שמא יחזור הדבר לקלקולו.
כיון שאין זה שכיח ששנים יביאו
גט. ואם משום שרבה אית ליה
דרבא, הרי השנים הם העדים
המצויים לקיימו.

527) אמנם כן. חלוק
היה רבי יהודה אף בזה.

528) כאן הוא ודאי יפסול. כי
פה יש חשש שמא יבואו להכשיר גם בקיום
שטרות. ועוד, באחד
– המציאות שכיחא. וכאן
יודה ר' יהודה שגוזרים שמא
יחזור הדבר לקילקולו.

גיטין
דף יז

529) קלגס המשתייך לעם ברברי
ואכזר שהשתלט על פרס. בין
השאר אסרו כל הדלקת נר ליהודים , ביום
אידם (של הגויים) .

530) שנים שהביאו גט ממדינת הים
אינם צריכים לומר בפ"נ
ובפ"נ.

531) היום הולך אחר הלילה.
ולפיכך אם נכתב בלילה ונחתם
ביום – הרי הוא יום אחד.
אך אם נכתב ביום ונחתם בלילה
– זה יום אחר.

532) זהו גט מוקדם.

533) לת"ק –
פסול. ולר'
שמעון – כשר.

סוגיית
זמן בגיטין

534) א) כתיבת הגט.
ב) חתימה.
ג) נתינה.
האשה מתגרשת משעת נתינה.

535) רבי שמעון – משעת
כתיבה אין לבעל פירות. לריש
לקיש – משעת חתימה. לר'
יוחנן – משעת
נתינה.

536) כדי שתוכל לגבות פירות
שנמכרו מזמן החתימה. ואם
לא היה כתוב זמן, היתה
מפסידה כי הבעל היה טוען: קודם
גירושין מכרתי.

537) לטובת האשה.

538) אין תועלת כי ממילא לא תוכל
לגבות פירות אלא מזמן הנתינה ולא מזמן
החתימה.

539) שמא ישא את בת אחותו ותזנה
קודם הגירושין ואם לא היה כתוב זמן בגט,
היה מחפה עליה ואומר: אחר
גירושין זינתה.

540) כיון שהיא קרובת משפחתו,
גם בעת כעסו וגירושיו עדיין
יחוס עליה.

541) גט מוקדם, הוא
גט שיש הפרש זמן בין הכתיבה לחתימה.
והחשש הוא שמא תזנה בין הכתיבה
לחתימה ובאמת היא עדיין לא מגורשת,
וכשיתבעו אותה לדין תצביע על
הזמן (שהוא זמן הכתיבה)
ותאמר שנתגרשה קודם שזינתה.

542) שמא תזנה בסוף היום,
ובאמת עדיין לא נחתם והיא אינה
מגורשת. והיא תאמר שהזמן
הכתוב מציין את שעות הבוקר של אותו היום,
ואז היתה מגורשת.

543) כי היא תגבה מן הזמן הכתוב,
והוא זמן הכתיבה, והרי
החתימה היתה אחרי אותו היום.

544) לטובת הלקוחות, כדי
שלא תגבה האשה מהם מן הזמן הכתוב בגט.

545) רק לפי דעת ריש לקיש,
שהבעל מפסיד פירות משעת החתימה.
והחשש הוא פן תגבה משעת הכתיבה.

546) כי לדעתו הבעל מפסיד פירות
נכסי מלוג משעת כתיבת הגט. ולכן
בצדק האשה תוציא מן הלקוחות מזמן הכתיבה.

547) לדעת רבי יוחנן הבעל מפסיד
פירות משעת נתינת הגט, וזמן
הכתיבה והחתימה לא מעלה ולא מוריד.

548) ר' יוחנן
יסכים כי שיטת ר' שמעון
במשנה היא כריש לקיש, משום
פירות.

549) היא עדיין אינה מגורשת.
ושמא תזנה קודם נתינה,
ותאמר: משעת
כתיבה וחתימה נתגרשתי. ומה
הועילו חכמים בתקנת זמן?

550*) במקרה כזה יודה ריש לקיש
שיש לבעל פירות עד שעת נתינה, כיון
שיש סיכוי שהיא תתפייס. (תוס').

551) גט כזה אינו מצוי, כי
אין אדם שיקדים עליו פורענות.

552) יש להם קול, והכל
יודעין שהגט ניתן זמן רב אחר חתימתו,
והיא צריכה להוכיח אימתי הגיע
גט לידה.

553) שלכתחילה לא יכתבו הסופרים
והדיינים גט כזה. ואם כתבו,
לא תינשא.

554) זו רמאות גלויה.

555) יש רמאים, אך
לרמאות גלויה ושקופה כזו אין אנו חוששים.

556) כשר.

557) מועיל לחייב את בת אחותו
שזינתה לפני אותה שנה, ומועיל
להוציא פירות מיד הלקוחות שגבו אחרי אותה
שנה, ולתיתם לאשה.

558) גם אם לא תצוין השנה, לא
תוכל לגבות מלקוחות קודם לכן, כי
עליה הראיה ובודאי לא נוכל לחייב את בת
אחותו שזינתה אחר אותה שנה, כי
עלינו מוטלת ההוכחה, שנתגרשה
מאוחר יותר. (רש"י).

559) אין כותבים שעות והגמרא
מוכיחה שגם ציון זמן כללי – מועיל
,מן העובדה שגם התאריך
היומי עדיין זהו זמן כללי בייחס לשעה
המדויקת .

גיטין
דף יח

560) אוסרים על האשה להתחתן מיד
אחרי גירושין או אלמנות כדי שלא יתפתח
מצב בו היא תלד כעבור 7 חדשים.
ואז יתעורר ספק שמא הוא בן תשעה
לראשון, אלא חייבת להמתין
שלשה חדשים.

561) לדעת רב – משעת
נתינת הגט. ולדעת שמואל –
משעת כתיבת הגט.

562) רב מחמיר יותר.

563) שתי נשים של בעל אחד שנכתבו
גיטיהם בזמנים שונים בחו"ל
ושלחום לארץ ישראל. שניהם
נמסרו ביום אחד ואעפ"כ
יהיה שוני ביניהם, כי הולכים
אחר הזמן הכתוב בגט וממנו מונים ג'
חדשים.

564) ברייתא אחת מסייעת לרב,
וברייתא שניה מסייעת לשמואל.

565) גט שנכתב ונחתם כדין,
ואח"כ נתייחד
עמה (בהיתר) ואחר
הייחוד נתנו לה (ואז מגורשת).
אמנם הוא נתייחד עמה בהיתר כי
עדיין לא נתגרשה, אך אם
יוולד בן מאותו ייחוד, יאמרו
שהיה אחר הגירושין כי התאריך הכתוב בגט
היה קודם הייחוד.

566) הלכה כדעת שמואל המיקל,
ומונים את שלשת חדשי ההבחנה,
מן הזמן הכתוב בגט.

567) תקפה הוא כמעשה בית דין
שאינו משמט.

568) משתפגום ותזקוף. כלומר
משתפרע קצת מן הכתובה ותזקוף עליו את השאר
כמלוה (שני תנאים).

569) די בתנאי אחד בלבד. או
משתפגום. או משתזקוף.

570) משעת העמדה בדין.

571) האונס, והמפתה,
והמוציא שם רע.

572) בגט – נכתב
ביום ונחתם בלילה, פסול.
בכתובה – כשר.

573) כתובה נחשבת כמעשה בית דין,
ותקפה הוא כפסק בית דין.

574) הקול יוצא משעת הכתיבה,
שאז יש קירוב חתנות ומאותה שעה
חל השיעבוד.

575) גם בשאר שטרות, אם
עדיין עסוקים באותו ענין, כיון
שהקול יוצא ביום, והכל
מזומן לחתימה, אע"פ
שהיה עיכוב.

576) לדעת רבי יוחנן – אפ'
עד 10 ימים.
ולדעת ריש לקיש – בלילה
שאחר הכתיבה בלבד.

577) לאלתר – מיד.
כאן הכוונה כל הלילה שאחר
הכתיבה.

578) חוששים שמא התפייסו בינתיים,
ושמא נתייחד עמה ואז הגט הוא
גט ישן.

579) לפיוס יש קול. הכל
מרגישים בשקט המלוה את השלום בין בני
הזוג.

580) אחד כותב ושניים חותמים.

581) אחד כותב וכולם חותמים.

582) לרבי יוחנן – כמילוי
תנאי (חוץ משניים). לריש
לקיש – כולם נחשבים כעדים.

583) רצה שתתבייש בפני רבים.

584) א. היה אחד
מהם קרוב או פסול, לריש
לקיש הכל בטל. ב. שנים
חתמו בו ביום, והשאר בימים
אחרים, לריש לקיש פסול.

585) יש אומרים – כשר.
הראשונים ייחשבו כמילוי התנאי,
ובשאר יתבררו שני עדים כשרים.
ויש אומרים – פסול.
שמא יטעו ויאמרו, קרובים
כשרים לחתום בכל השטרות.

586) ריב"ל סובר
כריש לקיש שכולם חותמים משום עדות.

587) ריב"ל סובר
כרבי יוחנן המסביר את דעת רבי שמעון המכשיר
אפילו אם החתימות התאחרו עד 10 ימים.

לסיכום דעת ריב"ל.
א) כריש לקיש –
כולם משום עדות. ב)
כר' שמעון בשעת
הדחק שגט מוקדם כשר. ג)
כר' יוחנן המפרש
את ר' שמעון אפילו אם החתימה
התאחרה עד 10 ימים.

גיטין
דף יט

588) "מי טריא" פירוש
ראשון ברש"י – מי
גשמים. פירוש אחר – מי
משרת פירות. והגט כשר.

589) עופרת.

590) חייב שתי חטאות. אחת
משום כותב ואחת משום מוחק.

591) לא. כיון
שהדין נאמר להלכה ולא למעשה. לחומרא
ולא לקולא. (חולין בעזרה
או להרוג נקי).

592) הגט פסול. כי
אין להקל ולומר שכתב דיו על גבי סיקרא
ייחשב לכתב.

593) פטור מכלום.

594) יש אומרים חייב חטאת אחת
משום מוחק. ויש אומרים פטור
משום שהוא מקלקל (זה לא
מוחק על מנת לכתוב ואין כאן מלאכת מחשבת).

595) 1) רב – עושים
סריטה בשם העדים והם ממליאם דיו. 2)
שמואל – כותבים
בעופרת המשחירה (עפרון)
והם ממלאים דיו. 3) רבי
אבהו – על קלף מעובד בעפצים
כותבים במי מילין והעדים אח"כ
בדיו. 4) רב פפא – כותבים
ברוק והעדים אח"כ בדיו.

596) כל הפתרונות האלו רק בגט
אשה משום עיגונא ולא בשאר שטרות.

597) רשב"ג
חולק. והראיה מרבא שאמר –
הלכה כרשב"ג.
ורב גמדא כרבנן.

598) בשאר שטרות אין להכשיר בעדים
שאינם יודעים לחתום. רב
כהנא הלקה אדם שנעזר בפתרון זה בשאר שטרות.

599) המדובר בעדים שיודעים לחתום,
ורק לקרוא אינם יודעים, אז
הלכה כרבנן שגם בשאר שטרות קוראים לפניהם
והם חותמים. אך אם אינם
יודעים גם לחתום – אין פתרון
בשאר שטרות.

600) רב יהודה היה מתאמץ לקרוא
בעצמו . אבל רבי אלעזר ורב
נחמן , אחרים היו קוראים
לפניהם והם חותמים בתנאי שהיה מוראם עליהם
.

601) מרא דארעא דישראל.

602) בתנאי שנעשה בערכאות ולא
בהדיוטות. שאז יוצא הקול
ונזהרים הלקוחות.

603*) אם חתומים יהודים גובים
ממשועבדים. (החתימה מוציאה
את הקול) אך אם רק עידי
מסירה יהודים – יגבה מבני
חורין.

604) כשר (גט שכתבו
עברית ועדיו יוונית).

605) כתב שלו.

606) כשר.

607) שטר פיוסים. ראובן
המשדל את חברו שמעון לכתוב שטר כאילו
שמעון חייב כסף לראובן בכדי שיוחזק לעשיר.

608) ראובן המכין לעצמו שטר חוב
שבו הוא רוצה ללוות כסף מלוי, ונותן
ללוי את השטר ומאמין בו שלא יוציאנו קודם
שילוה את הכסף בפועל.

609) מגורשת. העיקר
בשעת קבלת הגט.

610) האשה עדיין נשואה. והגט
אינו כלום.

611) ספק גרושה. שמא
במי מילין כתבו.

612) ספק גרושה. שמא
בשעת נתינת הגט היו האותיות ניכרות ושמא
כבר נבלעו.

613) אסור לה להתחתן עם כהן.
ספק דאורייתא לחומרא.

614) חייבים לקרוא את הגט.

615*) לדעת תוס' אם
עדי המסירה לא קראו את הגט (והוא
נשרף) הוא פסול. בכל
אופן אם נישאת בו, לא תצא.
ובכל זאת אם לא קראו קודם נתינה
וקראו לאחר הנתינה פשיטא שכשר, ומגורשת.

616) פסול משום שנא' וכתב
לה – לשמה. וחייב
לכתוב שמו ושמה שם עירו ושם עירה.

617) מגורשת שמא הגט נפל למקום
אחר. והמזוזה הנוספת מוכיחה
על הראשונה שכנראה נפלו כאן פעם מזוזות.

618) אם נמצאה מזוזה אחת הואיל
ואין דרכם של מזוזות להיות שכיחות בין
החביות, כנראה החפץ שזרק
היה מזוזה ולא גט, והרי היא
לפנינו. ואינה מגורשת.

גיטין
דף כ

619) מעביר שוב קולמוס ומקדש את
ה' לכתחילה.

620) אין השם מן המובחר.

621) לדעת רב חסדא היא היא המחלוקת,
ולדעת רב אחא בר יעקב דווקא
בספר תורה אמרו חכמיםמשום "זה
א–לי ואנווהו" וזה
אינו הדר ואינו נאה.

622) בתורה כתוב "ונתן
בידה" צריך שיהיה שלו.
ובמציאות היא משלמת את שכר
סופר גיטין…

623) משום עיגון (שלא
יתמהמה).

624) הפקר בית דין הפקר.

625) אם העלה נאכל ,הרי
הוא אסור בהנאה. לפיכך רק
בדיעבד "כתבו על איסורי
הנאה – כשר".

626) רש"י –
מתוך שטרח כל כך לפרסם ההלכה
הזו.

627) דעת ר"ת –
מתוך שקילסו אותו כשדרש את
ההלכה בשם רבים ולא משם יחיד. כנראה
שידעו שכן הלכה.

628) ריקמה.

629) כיון שהוא כתב שאינו קבוע.
רק שני צדדים תחובים בבגד.

630) חק תוכות – חקק
כל מה שמסביב לאות ובחלל שבתוכה והאות
נוצרה מאליה – פסול.
נאמר "וכתב".
חק ירכות – חקק
את צורת האות בעצמה ויצר שקע במקומה –
כשר.

631) אם דחק את האותיות מאחור
ובלטו מלפנים – כשר. אם
דחק את השוליים מלפנים והאותיות בלטו
מאליהן – פסול.

632) פסול. זה נקרא
חק תוכות.

633) פסול. כדין
גט.

634) נאמר בו "מכתב
פתוחי חותם".

635) אינה מתקבלת. מפני
שלא אמר זאת בעת הנתינה, הרי
שכל מה שמסביב נחשב כאויר המגילה.

636) התקבלה גיטה והתקבלה כתובתה.

637) אינה מגורשת מפני ש"ספר"
אחד אמרה תורה ולא שנים או שלשה
ספרים. ואם הנייר שבינתיים
הוא שלו, נמצא כאילו נתן
לה כמה ניירות.

638) ספק מגורשת מפני שבעיה זו
של רב פפא נשארה בתיקו.

639) מגורשת. מתנה
על מנת להחזיר – שמה מתנה.

640) הכוונה לצאן. ומקור
המלה "גדרות צאן נבנה
למקננו פה".

641) הכוונה לחזקת בעלות. כל
חפץ הנמצא ביד אדם חזקתו שלו. אך
אם החפץ מהלך – כגון בעלי
חיים או עבדים ייתכן כי הם באו מאליהם
ואין לבעלים חזקת בעלות אא"כ
יוכיחו זאת.

641) הכוונה לחזקת בעלות. כל
חפץ הנמצא ביד אדם חזקתו שלו. אך
אם החפץ מהלך – כגון בעלי
חיים או עבדים ייתכן כי הם באו מאליהם
ואין לבעלים חזקת בעלות אא"כ
יוכיחו זאת.

642) א. כתובת
קעקע. ב. בעידי
מסירה שראו את הכתב על יד העבד, ולדעת
ר' אלעזר שעידי מסירה כרתי.

643) ייתכן והיה תנאי בגט והוא
נמחק.

644) למסקנא אשה יודעת.

645) שנא' "ונתן
בידה".

646) הלווים שיעבדו לזקן את
נכסיהם בתמורה להלוואה (וזו
הקנאה) וחתמו על שטר השייך
לו. למרות שהשטר צריך להיות
של המקנה.

גיטין
דף כא

647) אחרי שהעדים חתמו על השטר
והלכו להם, חתם הערב למטה
את שמו.

648) המלווה מן הערב.

649) כיון שאת הקול מוציאים העדים
החתומים. והרי הערב חתם
אחריהם ואין קול לחתימתו ולא יוכלו
לקוחותיו להזהר.

650) הערב משעבד את נכסיו על שטר
השייך למלווה, משמע שהמלווה
יודע להקנותו לערב, וכן
האשה יודעת להקנות לבעלה.

651) שמא איש יודע לעשות זאת ואשה
אינה יודעת.

652) המשנה פוסקת: האשה
כותבת את גיטה. כלומר נותנת
שכר סופר, משמע שיודעת
להקנות את הנייר לבעלה.

653) העבד צריך להיות כפות (באופן
שאינו מסוגל ללכת).

654) קנין חצר.

655) אחרת, הוא
כחצר מהלכת שאינה קונה.

656) אינם תקפים משום שנאמר "ונתן
בידה". וכאן הבעל לא נתן
לה כלום.

657) חצר הבאה לאחר מכאן.

658) מתגרשת. גיטה
וחצרה באין כאחד , מכח הבעל
.

659) קנין חצר נובע מריבוי הפסוק
"ונתן בידה" והרי
החצר כיד. ולא מדין שליחות.

660) האשה ממנה שליח קבלה.
והמקור הוא בפסוק "ושלחה
מביתו" מלמד שהאשה עושה
שליח. (היה לו לכתוב ושלח).

661) אב מקבל גט לבתו הקטנה.

662) אם החצר היתה שלה ובעלה זרק
את הגט לחצר.

663) אם זרק את הגט בחצרו ונתן
לה את החצר במתנה. קבלת
המתנה היא מדעתה, ולא בעל
כרחה.

664) אביי. סברתו
היא "ונתן בידה".
"מה יד – בין
מדעתה בין בעל כרחה – אף
חצרה הנלמדת מדין יד בין מדעתה בין בעל
כרחה – וזה דווקא כשהיתה
חצרה קודם לכן " .

665) אכן ניתן להסיק זאת,
שאביי חולק על רבא, וסובר
שאינה מתרגשת.

666) שנאמר "וכתב…
ונתן" מבלי
שיהיה מחוסר קציצה בינתיים.

667) לרבי יוסי הגלילי היא אינה
מגורשת מפני שכתב את הגט על האוכלין.
ות"ק חולק
וסובר שהגט כשר.

668) פסול מפני שאין זה כריתות
והיא אגודה בו לעולם ע"י
תנאי זה.

669*) "ונתן בידה" חזר
וכלל. כלל ופרט וכלל ואז
אתה דן כעין הפרט.

670) רבי מאיר ורבי אלעזר.

671) רבי אלעזר אומר: עדי
מסירה כרתי (עושים הכריתות)
ומכאן שפירוש "וכתב
לה" – כתיבת לשון הגט.

672) רבי מאיר אומר: עידי
חתימה כרתי. ומכאן שפירוש
"וכתב לה" היינו
חתימת העדים .

673) כי הכוונה לטופס ולא לתורף.

674) טופס הוא הנוסח הקבוע
בכל גט. תורף – שם
האיש ושם האשה והזמן (וגם
הרי את מותרת לכל אדם).

675) פירושו וסיימו (סיים
את כתיבת התורף) (לא חתימת
העדים).

676) מפני תיקון העולם (שמא
ימותו עידי מסירה, או שמא
ילכו למדינת הים).

677) גזירה שמא יחתום במחובר.

678) חתימת העדים.

679) כדעת רבי אלעזר העמידו:
1) רב יהודה בשם שמואל. 2)
רבי אלעזר בשם רבי אושעיא.
3) רבה בר בר חנה בשם רבי יוחנן.

כדעת רבי מאיר העמיד: ריש
לקיש.

680) כתב על חרס – יתן
העציץ בשלמותו ולא ישברנו. אבל
עלה – שמא יקטמנו ויתננו
לה.

גיטין
דף כב

681) קרקע נקנית: בכסף,
בשטר ובחזקה. חזקה
– מלאכה המועילה בקרקע.כגון:
גדר, נעל,
פרץ.

682) משיכה, חליפין,
הגבהה…

683) קנה. קרקע
נקנית בכסף.

684) קנה הזרעים בחזקה וקנה העציץ
בקנין "אגב".

685) קרקעות. היות
ודעתו של כל אדם נסמכת עליהם.

686) נכסים שאין להם אחריות נקנים
עם נכסים שיש להם אחריות בכסף בשטר
ובחזקה.

687) חייב במעשר מפני שהשריש
בארץ.

688) אביי מחייב במעשר (הולכים
אחר הנקב) ורבא פוטר (הולכים
אחר הנוף).

689) מי שיכול למחות ביד חברו
הוא זוכה בירק. לר' מאיר
– בעל הגינה העליונה יכול
ליטול את עפרו עם השרשים. ולדעת
ר' יהודה התחתון יכול למלאת
את גינתו עפר ולהרוס את הירק.

690) שורש המחלוקת הוא האם ההפרדה
בשרשים נותנת את אותותיה בענפים (רשב"ג)
או חיבור הגזע מבלבל את היניקה
(רבי).

691) מצה – עור ללא
עיבוד במלח, קמח, עפצים.

חיפה – עור
המעובד במלח בלבד.

דיפתרא – עור
מעובד במלח ובקמח בלבד.

קלף – עוד מעובד
במלח, קמח, עפצים.

692) שיעור החיפה – כדי
לעשות קמיע. שיעור הקלף –
כדי לכתוב עליו פרשת שמע ישראל.

693) רבי אלעזר בן פדת האמורא,
אמר – משנתנו
כרבי אלעזר בן שמוע התנא.

694) לדעת רבי אלעזר האמורא –
פסול. ולדעת רבי
יוחנן מחלוקת. לת"ק
שפוסל דיפתרא בכל מצב – פסול.
ולדעת רבי אלעזר התנא –
כשר.

695) לדעת ר' אלעזר
האמורא – פסול. ולדעת
רבי יוחנן מחלוקת. לתנא
קמא – פסול. ולרבי
אלעזר התנא – כשר.

696) צריך שהשטר יהיה כתוב על
קלף שגם אחר ימים רבים אין חשש לזיו.
ולפיכך לדעת ר' אלעזר
האמורא הכל יפסלו שטר כתוב על דיפתרא (גם
ר' אלעזר התנא) כי
גם אם יש עידי מסירה זכרונם הוא לא לימים
רבים.

697) עצה טובה קמ"ל
ולא הוראה הלכתית.

698) תלך לבית הדין מיד ויתירוה,
ושוב אינה צריכה לגט.

גיטין
דף כג

699) אליבא דרבי אלעזר אוקימתא
א: כשגדול עומד על גביו
ומלמדו לכתוב לשמה.

אוקימתא ב: כשחרש
שוטה וקטן כתבו רק את הטופס. אך
את התורף כתב גדול בר דעת.

אוקימתא שלישית אליבא דר'
מאיר: כפשוטה
של המשנה. הכל כשרין לכתוב
את הגט. כי העיקר הוא החתימה
לשמה.

700) לרבי אלעזר . לפי
האוקימתא הראשונה הכוונה לעידי מסירה
שהם בדרך כלל גם החותמים על הגט . ולפי
האוקימתא השניה הכוונה לתורף וכך הוא
שיעור הלשון "שאין קיום
הגט אלא בסיומו (חתימתו)"
. ולרבי מאיר הכוונה לחתימת
עדים.

701) קטן עושה לדעת הגדול.
נכרי גדול עושה לדעת עצמו.

702) לפי שאינו שייך בתורת גיטין
וקידושין.

703) 1) דף כא: – אין
כותבין במחובר לקרקע. 2) כב:
– הכל כשרין לכתוב את הגט.

3) דף כו. – הכותב
טפסי גיטין צריך שיניח…

704) נחלקו אמרואים בדעת ר'
יוחנן. לרבי
זריקא – משנתנו כר'
מאיר. לרבה בר
בר חנה – משנתנו כר'
אלעזר.

705) הפסולים הם: חרש,
שוטה, קטן,
סומא, נכרי.

706) אחד המקורות לשליחות –
ויקחו להם איש שה לבית אבות.
איש ולא קטן.

707) לפי שאין בהם דעת והם כקטן.

708) הם עצמם היו סגי נהור.

709) זיהוי על פי הקול. כמו
טביעות עין. בדיוק כשם שבני
אדם מותרים בנשותיהם בלילה.

710) כיון שאינו יכול לומר בפני
נכתב ובפני נחתם.

711) רשאי, לפי
שאינו צריך לומר בפ"נ
ובפ"נ.

712) לא נפסל, לפי
שיכול לומר, בפני נכתב
ובפני נחתם.

713) כל עוד הוא שוטה – הריהו
פסול כיון שאין בו דעת. ואם
חזר ונשתפה – הוכשר.

714) הבעיה היא בכל סוג שליחות
לגט. בין שליח קבלה ובין
שליח הולכה. למרות שסמכות
שליח הקבלה היא גדולה יותר והבעיה בו
חריפה יותר. (רש"י
כג.).

715) לדעת רבי אמי – יכול
להיות שליח הגט. ולדעת רבי
אסי בשם ר' יוחנן – עבד
פסול משליחות.

716) אין קניינו מפקיע את קדושת
הארץ מחיוב תרו"מ.

717) נכרי שתרם תרומתו תרומה
(ואסורה לזרים) . משנה
/ תרומות.

718) הקדושה תופסת בין קדושת
הגוף ובין קדושת דמים שנא' "איש
איש… לכל נדריהם"
(ויקרא כב).

719) כן תרימו גם אתם תרומת ה'
(גם – לרבות
שלוחכם).

720) נכרי פסול להיות שליח לתרום.
שנא' "כן תרימו
גם אתם…" מה אתם בני
ברית, אף שלוחכם בני ברית.

721) אם אינו שייך בענין מסוים,
הוא אינו יכול להיות שליח.
אך אין זאת אומרת שגם ההיפך
הוא נכון, כלומר, שאם
הוא שייך באותו ענין, באופן
אוטומאטי רשאי להיות שליח.

722) בדבר שהוא שייך בו כגון
תרומה, רשאי הוא להיות שליח
לפי שהוא בן ברית ונא' "כן
תרימו גם אתם" ולמדו
מכאן – מה אתם בני ברית,
אף שלוחכם בני ברית.

723) שנא' "מחוטב
עציך עד שואב מימיך לעברך בברית
ה' אלקיך ובאלתו"
(דברים כט).

724) עבד אינו שייך בתורת גיטין
וקידושין לכן אינו יכול להיות שליח.
אך בענין גט שחרור הוא שייך
ולפיכך יכול להיות שליח.

725) העבד ורבו כגוף אחד הם (מה
שקנה העבד קנה רבו) ולפיכך
אין קבלת העבד מוציאה את הגט מרשות האדון.

726) ברייתא זו היא כדעת רבי
האומר שיש אפשרות לשחרר חצי עבד, וגם
כדעת מי שאומר עובר ירך אמו הוא ונעשה כמי
שהקנה לה אחד מאיבריה.

727) עדותה מתקבלת.

728) חמותה, בת
חמותה, צרתה, יבמתה
ובת בעלה (מנשואין קודמין).

729) מפני שלא סומכים רק על דיבורם
אלא גם על הגט שבידם.

730) רב יוסף סבור כי נאמנותם
היא רק בארץ ישראל ובכל מקום שאין צריך
לומר בפ"נ ובפ"נ.

731) "האשה עצמה מביאה את גיטה
ובלבד שהיא צריכה לומר בפ"נ
ובפ"נ" – דיוק
כדעת אביי (סיפא מלמדת על
הרישא).

"מפני שהכתב מוכיח"
ולא נאמר מפני שהכתב והפה
מוכיחים. דיוק כר' יוסף.

גיטין
דף כד

732) רישא – הכל
כשרין להביא את הגט… מציעתא
– אף הנשים שאינן נאמנות…
סיפא – האשה עצמה
מביאה…

733) כשבעלה עשאה שליח להולכה
וצווה עליה שכשתגיע לבית הדין תמנה שליח
להולכה. או שבית דין בעצמו
ימנה שליח להולכה.

734) האומר לאשה "טלי
גיטך מעל גבי קרקע" לא
אמר כלום. מפני שנא'
ונתן בידה.

735) כיון שהיא איננה מוכנה לקבל
משלוחו אלא שולחת שליח הוא סבור שהיא מבזה
אותו ולכך אין הוא מוכן והגט בטל.

736) גזרה משום מציאות דומה.
שהבעל מניח הגט בחצר חבירו
והלה מקנה לאשה את החצר. אלא
ששם זה פסול משום שחצר מקנה מדין יד ולא
מדין שליחות, ולכן אין פה
כח של הבעל הנותן, והוי
"טלי גיטך מעל גבי קרקע".

737) אם אין השליח יכול לחזור
ולומר – עשיתי שליחותך.
וכגון כאן שהאשה שהיא שליח
הבעל הפכה לשליח עצמה לקבלה.

פרק
שלישי

738) לא זו אף זו (לא
רק זו אלא אף זו).

739) כתיבת גט לשמה.

740) 1) היה עובר בשוק ושמע קול
סופרין מקרין… –

הגט לא נכתב לשום גירושין אלא
כטיוטא להתלמד בה / פסול.

2) כתב לגרש את אשתו ונמלך,
מצאו בן עירו… –

אמנם נכתב לשם גירושין אך
הבעל הוא איש אחר והאשה אשה אחרת /
פסול.

3) היו לו שתי נשים ושמותיהן
שוין, כתב –

הבעל הוא אותו בעל, אך
האשה היא אחרת / פסול.

4) אמר ללבלר, כתוב
לאיזה שארצה… –

האשה היא אותה אשה, אך
בעת הכתיבה לא היה ברור שהכוונה לאשה הזו
/ פסול.

741) טענת ראובן – אני
חייב ליוסף בן שמעון השני.

742) המלווה ישיב : אבל
אני מחזיק בידי את השטר. אין
זו טענה ניצחת , כי ייתכן
שהוא מצא את השטר שנפל מידיו של יוסף בן
שמעון השני .

743) אנו נדמה מקרה זה לקטע מס'
3. אשה א' = יוסף
בן שמעון א'. אשה ב' =
יוסף בן שמעון ב'. ראובן
= הבעל.

פירוש ההקבלה. אחת
הנשים מחזיקה בגט ותובעת מבעלה כתובה.
אע"פ שיכול
לטעון הגט שייך לחברתך וממנה הוא נפל.
והיא תטען – אני
מחזיקה בידי את הגט.

744) מן המשנה משמע שאם כתב לגרש
בו את הגדולה – היא תתגרש,
אע"פ ששמה של
הקטנה הוא כשם הגדולה, ורשאית
הגדולה לתבוע את כתובת בעלה באמצעות הגט
שברשותה. כך יוכל יוסף בן
שמעון שהשטר בידו לתבוע את ראובן.

745) הנתבע יאמר: כנראה
שיוסף בן שמעון השני הוא הלווה. ואין
השטר המצוי ביד ראובן משמש כראיה.

746) כן. כאמור
במשנה "ולא אחר יכול
להוציא עליהם שטר חוב" (בבא
בתרא קעב.).

747) קטע מס' 2. כתב
לגרש את אשתו ונמלך. מצאו
בן עירו… בעל א' = יוסף
בן שמעון א'. בעל ב' =
יוסף בן שמעון ב'. ראובן
= אשה.

פירוש ההקבלה. אשה
המחזיקה את הגט תובעת בעל א' והוא
יכל לומר שהכוונה בגט לבעל ב' שכתב
לגרש אשתו ונמלך.

748) משמע מן המשנה שהראשון היה
רשאי לגרש את אשתו אפילו שיש עוד בן עיר
ששוה בשמו ואשתו שוה בשמה. לפי
זה רשאי אדם מן השוק לתבוע את יוסף בן
שמעון אע"פ שיש אדם בעל
שם זהה. וזה סותר את ההלכה
כפי שנתפרשה בתשובה 746.

749) משנתנו בעידי מסירה וכר'
אלעזר שאמר: עידי
מסירה כרתי. וממילא,
אע"פ שאינו
מוכח מתוך הגט, בכל זאת
העדים מכירים היטב למי היתה הכוונה,
ולמי הוא נמסר.

750) גט שיש בו בעיה הלכתית
הפוסלתו, כגון הרי את מגורשת
ממני ואין את מותרת לכל אדם, אע"פ
שהגט פסול, בכל זאת פוסלה
לכהונה (אם ימות בעלה לא
תינשא לכהן).

751) שמואל – כולם
פוסלים בכהונה. רב –
שלשת האחרונים פוסלים.
זעירי – אחרון
פוסל. ר' יוחנן
– כולם אינם פוסלים בכהונה.

752) החולץ ברגל שמאל או בלילה
– החליצה פסולה, אך
גם על האחים נאסר הייבום, כיון
שרק פרט בחליצה היה לא כשורה.

753) החולץ הוא קטן או שחלץ גרביים
ולא נעליים – החליצה פסולה
אך עדיין רשאי אח אחר לייבם. כאן,
הפסול הוא ביסוד החליצה.

גיטין
דף כה

754) אם ההגדרה היא ירושה,
אז אין מחזירין זה לזה ביובל,
אך אם ההגדרה היא מכר,
מחזירים זה לזה ביובל.

755) אם יש ברירה – הוברר
הדבר למפרע שזה חלקו הראשון ואז דינה
כירושה (דין החלוקה).

אם אין ברירה – לא
הוברר למפרע וממילא כל אחד מוכר לחבירו
את זכותו בחלק שקיבל חבירו – ואז
דינה כמכר.

756) אמר רבי יוחנן: האחים
שחלקו, לקוחות הן ומחזירין
זה לזה ביובל.

757) ברור לו שאין ברירה.
וממילא גם הדין האחרון במשנה
– "כתוב לאיזו שארצה
אגרש" אין בכך כלום
ואפילו ריח גט אין בו.

758) זה תולה בדעת אחרים וזה תולה
בדעת עצמו.

759) תולה בדעת עצמו. שהרי
באותה שעה היה לו ספק מה הוא עצמו רוצה.
אך תולה בדעת אחרים. באותו
רגע היה ברור לו שאם יקרה כך, הוא
יחליט כך.

760) תולה בדעת אחרים.

761) עד שעת השחיטה (דעת
ת"ק) שנא'
"ואם ימעט הבית מהיות משה".
דרשהו מ"חיות"
השה.

762) עד שעת השחיטה.

763) כיון שהכניס הראשון ראשו
ורובו זכה בחלקו, ומזכה את
אחיו עמו.

764) הוא זוכה אחר השחיטה.
והרי אי אפשר להימנות באותה
שעה? אלא ודאי הוברר למפרע
שזכה קודם השחיטה.

765) כתוב שהוא מזכה את אחיו עמו.
כיצד? הרי לא
הוברר למפרע שהיו מנויים, וכעת
אינם יכולים להמנות.

766) הפירוש הוא – האב
מינה את כל הבנים כמנויים על הפסח.
ולא גילה להם, כדי
לזרזן במצוות. והוכחה לכך
ברייתא מפורשת שבה נזכר מעשה שבו הבנות
היו זריזות יותר מן הבנים ולא נאמר –
הבנות זכו והבנים הפסידו.

767) לדעת רבא – כן.
לדעת אביי – לא.

768) אין לו כלים כעת להפריש
לתוכן.

769) כותים גירי אמת הם.

770) הלוקח פירות מעם הארץ מפריש
דמאי. והלוקח מן הכותים
מפריש ודאי. מפני שעמי הארץ
רובן מעשרין. והכותים כלל
לא.

771) מה שאפשר לתקן מיד –
יתקן.

772) לדעתו יש ברירה. ומה
שיישאר בסוף הוא אשר הוברר מלכתחילה שיהיה
התרו"מ. ובקריאת
השם יוצא מידי טבל.

773) רבי יהודה, ור'
יוסי ור' שמעון
אוסרים. לסברא הראשונית –
משום שאין ברירה. ולמסקנא
– חשש שמא יבקע הנוד.

774) הגט חל למפרע מאותו רגע
שדיבר.

775) תנאי רגיל – בידו
לקיימו. ברירה – אין
בידו והוא מתקיים מאליו (רש"י).

776) לר' יהודה –
כאשת איש לכל דבר.

777) לת"ק מקודשת
מכל מקום. ולר' שמעון
דווקא אם ירצה האב – מקודשת
.

778) אין אדם עושה בעילתו בעילת
זנות והתכוין לקידושין מכל מקום.

779) לדעת רבא – ר'
יהודה ור' שמעון
תמיד יאמרו יש ברירה גם תולה בדעת עצמו.
ובנוד הדבר שונה – חשש
שמא יבקע הנוד ונמצא שותה טבל למפרע.

גיטין
דף כו

780) 1) גיטי נשים. 2) שטרי
מלוה. 3) שטרי מקח.

781) 1) גיטי נשים – מקום
האיש, מקום האשה, מקום
הזמן.

2) שטרי מלוה – מקום
המלוה, מקום הלוה, מקום
המעות, מקום הזמן.

3) שטרי מקח – מקום
הלוקח, מקום המוכר,
מקום המעות, מקום
השדה, מקום הזמן.

782) מפני שטר שזמנו מוקדם –
פסול. שמא יטרוף
מן הלקוחות שלא כדין.

783) גזירת שטרות משום גיטי נשים.

784) הטופס – רוב
הנוסח הכתוב בגט. התורף –
שם האיש, האשה
והזמן.

785) שכתיבת נוסח הגט תהיה לשם
האשה המתגרשת.

786) שם האיש ושם האשה. (הזמן
הוא מדרבנן).

787) הרי את מותרת לכל אדם.

788) גזירה טופס משום תורף (אם
נתיר טופס שמא יתירו תורף).

789) משום תקנת הסופרים, כדי
שלא תיפגע פרנסתם ויהיו להם טפסים מוכנים
לשעות לחץ.

790) במילים "מפני
התקנה".

791) משנתנו מבטאת שתי דעות על
תנאים בשם רבי אלעזר.

792) תנא בתרא בשם רבי אלעזר אוסר
לכתוב טופס הגט (אפ'
בדילוג על התורף) גזירה
משום תורף.

793) הלכה כתנא בתרא בשם רבי
אלעזר. ולפיכך יש לכתוב
באותו היום את כל נוסח הגט כולל טופס
ותורף, ולתיתו לידי האשה
בו ביום.

794) "טובינא דחכימי".
מאושר שבחכמים.

795) חתימת העדים צריכה להיות
לשם האשה המתגרשת.

796) על פי זה היה אפשר שאפילו
אם מצא טופס גט שלם באשפה כולל שם האיש
והאשה (מלבד הזמן) יוכל
להשתמש בו כי הכל תלוי בחתימת העדים.
אך מפני התקנה אסרו לכתוב תורף
(שם האיש והאשה).

797) מפני קטטה. שאם
הסופר יכין טופס הכולל שמות, יגרום
לריב קשה בין בני הזוג.

798) מקום הזמן תמיד ישאר ריק
בטופס המוכן מראש משום זמן מוקדם. אך
לר' מאיר אין צורך להשאיר
מקום הרי את מותרת לכל אדם.

799) התירו לכתוב טופס , שאם
יאסרו, פעמים שלא ימצא
סופר, ימהר לצאת למדינת
הים וישאיר אשתו עגונה.

800) אסרו לכתוב תורף, שמא
בשעת כעס יכתבנו כולו ויתננו לה ותתגרש
פתאום.

801) 1) עיגון – ללא
גט וללא בעל. 2) מגורשת
פתאום ללא תמיכה וקיום.

802) אוסר לכתוב טופס מוקדם בין
בגיטין בין בשאר שטרות.

803) 1) אין כותבין במחובר לקרקע.
2) הכל כשרין לכתוב את הגט אפילו
חרש… 3) הכותב טופסי גיטין
צריך שיניח…

804) הכוונה לעידי מסירה ובדרך
כלל הגט נמסר בפני אלו החתומים בו.

805) שמא יתייחד איתה לפני שיתן
לה את הגט, וכשתלד בן ויתברר
שמן התאריך הכתוב בגט עברו יותר מ– 9
חדשים , יחשדו
בהם שאחר מתן הגט נתייחד עמה, ויצא
לעז ופסול משפחה.

806) גט ישן הוא גט שהבעל התייחד
אתה אחר שכתבו לה, קודם
שנתנו לה. וראה תשובה קודמת.

807) כנגד התחייבותו לפדותה
במקרה שהיא תיפול בשבי.

808) משלב הנישואין וכתיבת
הכתובה.

809) הבעיה היא שלבעל יש פירות
ולא לאשה. ולכן צריך לומר:
מי אית לה דין פירי? כלומר
שהיא תובעת את הפירות שאכל אחר הגירושין.

810) משום תקנת וולד. ועיין
לעיל תשובתך מס' 805.

811) כי התאריך הכתוב בגט הוא
קודם שהתייחד עמה ושוב חזרנו לגט ישן.
ראה תשובה 806.

812) אישור בית דין, על
נכונות שטרי חוב או מכר.

813) תקפה הוא כמלוה על פה שאינו
גובה מנכסים משועבדים. הסיבה
לכך היא שעידי החתימה הם היוצרים את פירסום
השטר וע"י כך יזהרו
הלקוחות, וכאן חתימתם היתה
על ההלואה הקודמת.

גיטין
דף כז

814) שמא נפל מאדם אחר ששמו כשמו
ושמה כשמה.

815) אם מכיר את הגט. ופירוש
הפיסקא יהיה כך. מצאו בחפיסה
או בדלוסקמא (והוא מכיר
אותם) או שמכירו (את
הגט).

816) 1) במקום ששיירות מצויות.
2) הוחזקו שני יוסף בן שמעון.

817) לפי לישנא קמא דעת רבי זירא
כרבה. לפי לישנא בתרא די
בכך ששיירות מצויות בכדי לחשוש.

818) כאשר העדים אומרים חתמנו
על מסמך אחד בלבד בשמות אלו, ומעולם
לא חתמנו על מסמך דומה.

819) אם יזהו אותו על פי סימנים
מובהקים.

820) עדיף להקשות ממשנה שהיא
עיקר.

821) שמא כתבו ונמלך עליו שלא
ליתנו.

822) אם הגט אושר בבית הדין (אין
ספק שנתנו לה).

823) "דא תהא למיקם ולהיות".
צוואת שכיב מרע (גוסס).

824) מקום ששורין בו פשתן –
לא מצויות שיירות. מקום
שמוכרים פשתן – מצויות
שיירות.

825) שמא לא נתנו לה והיא תלך
ותינשא בו.

826) שמא נתנו לה, וממנה
נפל. והוא ירצה להחזיק בגט
כעדות ששילם לה כתובתה. (כגון
שהוציאה גיטה ולא כתובתה, ותבעה
ממנו כסף כתובתה).

827) נפקא מינה להחזיר גט אישה
בסימנים. אם דאורייתא –
מחזירים. אם
דרבנן – לא מחזירים,
שמא אינו שלו ואנו מתירים אשת
איש לשוק.

828) סימנים מובהקים כגון נקב
יש בו בצד אות פלונית.

829) לא. גם אם הוא
בספק, אין להחזיר גט אשה
ע"פ סימנים.

830) סימנים – עדות
על הפרטים הקטנים. טביעות
עין – עדות על הכל ביחד.

831) 1) יודע להתבונן ולהכיר חפץ.
2) צורבא מרבנן שאינו משנה
בדיבורו .

832) לשלשת הראשונים יש קשר
הגיוני בין הזמן הנדרש לבין ההלכה.
שלשת האחרונים נתנו שיעור ללא
הקשר זה.

833) רשאי.

834) כדי שיעמוד אדם שם וישגיח:
א) שלא עבר שם
אדם (ר' יצחק
בר שמואל). ב) שלא
שהה שם אדם (שמואל).

גיטין
דף כח

835) שלש דוגמאות: 1) בנושא
גיטין. 2) בנושא תרו"מ.
3) בנושא קדשים.

836) אם היינו מביאים דוגמא רק
בנושא גיטין, היינו אומרים
זו הדרך היחידה שהאשה לא תשאר עגונה,
אך בתרומה – אפשר
שתאכל חולין. ואם לא היתה
הדוגמא השלישית, היינו
אומרים – מספק לא נכניס
חולין לעזרה.

837) זקן בן שמונים או חולה שהגיע
לגסיסה.

838) בגט קודם מיתתו שעה אחת,
חוששים שמא ימות בשעה הקרובה,
ואז היא תיאסר מחיים.

839) שמא היא תמות לפניו ואז אין
איסור כלל.

840) שמא ימות מיד קודם שהיא
תמות ואז תיאסר למפרע.

841) שמא מת, לא
חיישינן כי לכל אדם יש חזקת חיים.
לעומת זאת חוששין שמא ימות
בעוד דקה, ואין חשש זה מערער
את חזקת חיים של עכשיו.

842) נוד מלא יין, ואדם
שותה יין, על סמך התרו"מ
שיפריש מתוך הנוד. חכמים
חוששים שמא ייבקע הנוד, ולכן
אין לסמוך על ההפרשה. והם
האוסרים על אשת כהן לאכול תרומה, שמא
בעלה ימות במדינת הים. רבי
מאיר אינו חושש לבקיעת הנוד, וגם
כאן אינו חושש למיתת הבעל.

843) 1) קרבן נשים. 2) חטאת
העוף. דבר אל בני ישראל…
בני ישראל סומכין ואין בנות
ישראל סומכות.

844) כיון שאין היתר לבנו או
לשלוחו לסמוך ידיו עליו במקומו. ונאמר
בברייתא "וסמך ידו"
ולא שלוחו ולא בנו.

845) מצור.

846) 1) עיר שצרו עליה. 2) ספינה
המיטרפת בים. 3) היוצא
לידון.

847) 1) עיר שכבשוה. 2) ספינה
שטבעה בים. 3) היוצא ליהרג.

848) בת ישראל לכהן – נותנים
עליו חומרי מתים – ואסורה
בתרומה. (האשה אוכלת בזכותו).

בת כהן לישראל – נותנים
עליו חומרי חיים – ואסורה
בתרומה. (האשה אינה אוכת
בגללו).

849) אם יצא ליהרג – הרי
הוא בחזקת מת (ולא חומרי
חיים וחומרי מתים).

850) בבורח.

851) מת – בב"ד
מיתת עצמו . כגון מי שלקה
ע"י ב"ד
כמה פעמים , מכניסים אותו
לכיפה (צינוק) . נהרג
– ע"י ב"ד
בארבע מיתות .

852) עכו"ם נאמן
במסיח לפי תומו – בעדות
אשה.

853) כיון שיש להם ענין ורצון עז
לפרסם את עצמם כשומרי חוק וסדר, ההורגים
את מי שנתחייב מיתה.

854) הכוונה – שמקרה
כזה לא שכיח ולא ניתן לחיזוי.

גיטין
דף כט

855) המביא גט מחו"ל
וחלה ורוצה לעשות שליח. א)
חייב למנותו בב"ד.
ב) לפני שימסור
הגט לב"ד צריך לאמר בפני
נכתב ובפני נחתם. המביא גט
בארץ ישראל אינו צריך לכל זה.

856) הכוונה לכל אונס. ראיה
מדף כט: מן המעשה בשליח
שאירע לו אונס בתוך שלשים יום, ולא
היה מסוגל להמשיך בשליחותו. והשווה
רבא דין חולי לשאר אונסין.

857) מסקנא 1 – צריך
שני תנאים להתיר לשליח לעשות שליח.
א) אמר הולך.
ב) חלה.

מסקנא 2 – מספיק
תנאי אחד. או הולך. או
חלה.

מסקנה 3 – צריך
תנאי אחד בלעדי – חלה.

858) "הולך" הכוונה
תדאג שזה יגיע. "אתה
הולך" משמע דוקא אתה.

859) אינם רשאים.

860) 1) אין הבעל רוצה להתבזות
בפני אחרים שאיננו יודע לכתוב. 2) אין
בכוחם של מילים לחזור ולהיות נמסרים לשליח
אא"כ יש חפץ בידו שנמסר
(מילי לא ממסרן לשליח).

861) רשאים מפני שעשאן בית
דין ולא אמר להם – כתבו.

862) אינם רשאים מפני שאי
אפשר לומר שעשאן ב"ד אלא
בודאי כוונתו שהם יכתבו.

863) אם הטעם הוא משום בזיון הבעל
כאן רשאים היות ועל מקבל המתנה לכתוב
השטר ולא על הנותן. ואם
הטעם הוא משום שאין בכוחן של מילים לחזור
ולהימסר לשליח – גם כאן
אינם רשאים.

864) לדעת ריש לקיש – לא
נפסל. לדעת ר' יוחנן
פעמים שנפסל, כגון אם אמר
לו טול ממנה חפץ ואח"כ
תמסור לה את הגט.

865) אין השואל רשאי להשאיל ולא
השוכר רשאי להשכיר.

866) "בו" הכוונה
לשליח ראשון. "שלוחו"
הכוונה שליח שני.

867) "השליח האחרון"
משמע ששליח עושה שליח ואפ'
שרשרת של שליחים.

"שליח ב"ד
אני" כל מינוי שליח חייב
להתבצע בב"ד. (חוץ
מן השליח הראשון שרשאי הבעל למנותו בפני
עצמו).

868) כולם תלויים בבעל. אם
ימות קודם שהגיע השליח האחרון לתעודתו
כולם בטלים.

869) שליח שלא נתמנה למסור הגט
לאשה, אלא לאדם שלישי שהוא
יתן לאשה. אין ב"ד
רשאין לקבל ממנו ולמנות שליח נוסף.

870) נחשב לשליח גירושין.
וראיה ממעשה דרבא. מעשה
באדם שנצטווה למסור את הגט לאחר שלושים
יום…

871) שמא בינתיים פייס את אשתו
ונתייחד עמה, והגט נפסל
משום גט ישן. (בין תאריך
הכתיבה ובין תאריך המסירה נתייחד עמה,
ואם יוולד בן יחשבו שהוא אחר
שנתגרשה על פי התאריך הכתוב).

872) כיון שאין הבעל יודע מתי
ימסרו את הגט, לא יסתכן
בנסיעה שמא כשיגיע יתברר לו שהגט נמסר.

873) א. באומר:
אם היא תאמר שלא באתי, נאמנת
היא עלי. (כלומר, אני
מצהיר שלא אערער את אמינותה). ב.
בארוסה. (אינה
חביבה עליו כל כך שיתאמץ לפייסה).

874) רשאין בין בפניו ובין שלא
בפניו (של השליח הראשון)
וכן פסקו אמוראי ארץ ישראל.

גיטין
דף ל

875) אין/יש טענת
אונס בתנאי גיטין. אם
יטען "זה שלא קיימתי את
התנאי מפני שאנוס הייתי".

876) למ"ד יש
אונס בגיטין, עמדתו תתקבל
והגט בטל. אם אין אונס
בגיטין תמיד נטען שהיה יכול לעשות יותר,
והגט בר תוקף.

877) כן. מפני שאין
זה אונס, והיה עליו להתנות
מראש היות והוא אונס שכיח.

878) 1. במכרי כהונה… כל
השאר מתייאשים כי יודעים שהוא יזכה,
ובעצם ייאושם הם מזכים לו.
2. מזכה להם על ידי אחרים.
וזכין לאדם שלא בפניו. 3.
תקנה דרבנן. עשו
את שאינו זוכה – כזוכה.
והפקר ב"ד
הפקר.

879) המלווה אומר לכהן: אם
בשעת ההפרשה יוזל מחיר הפירות, ובאותו
ערך כספי יהיה ניתן לרכוש כמות גדולה יותר
של תבואה , אפריש כמות גדולה
יותר לעצמי .

880) אם בשעת ההלואה קבע את כמות
הפירות ע"פ השער באותו
זמן. ואח"כ
הפירות יתייקרו, יוכל
להפריש את אותה כמות, למרות
שערכה גדול יותר. ואין בזה
ריבית, כי ייתכן גם מצב
הפוך, שהתבואה תתקלקל והוא
יפסיד הכל.

881) אין כאן "לא
יגוש" כי התבואה ברשותו,
ונחשבת כחוב גבוי.

882) המלווה הוא הבעלים. אם
התייאש מצמיחת תבואתו ואח"כ
נתקנה אין הוא רשאי להפריש לחובו,
והפסיד.

883) היה צריך להלוות בפני בית
דין.

884) הפקר ב"ד
הפקר. תקנה זו היא למען כלל
העניים שימצאו אנשים שיהיו מוכנים להלוות
להם כסף.

885) אינו רשאי. אין
זה מקרה שכיח, וחכמים לא
חשו להתקין תקנות למקרים נדירים.

886) חברך מית–אשר.
איתעשר – לא
תאשר. (מיתה שכיחה,
עשירות אינה שכיחה).

887) דברי רבי הם על הסיפא.
(זו דעת תוס') ולכן
אם הלוון בפני ב"ד וירשו
קרקע, אינו צריך ליטול מהם
רשות. אך אם ירשו כספים,
גם אם הלוון בפני ב"ד
צריך רשות, כי אין זה מתפקידם
לפרוע חוב אביהם.

888) בעל חוב שטרף שדה מיתומים
בחובו. חזרו היתומים וקנו
אותה. חזר בעל החוב וגבה
אותה בעבור שארית החוב. אנו
למדים כי גם פיסת קרקע קטנה שווה פי כמה
מערכה. ולכן גם אם יורשי
הכהן ירשו פיסת קרקע קטנה יוכל המלוה
לגבות על סמך זה ככל גובה חוב.

889) חוששים שמא אחר שיקבל הלוי
את הכסף יעשה את התבואה תרומת מעשר.
(לדעת תוס', שמא
עשאה הלוי תרומת מעשר קודם קבלת הכסף ולא
גילה לבעה"ב). ולכן
דווקא כשאמר מידה מדויקת יש חשש כזה (כור
מעשר) .

890) אין זה מתקבל על הדעת שהברייתא
תקדיש פסקא הלכתית לאנשים הנוהגים ברשעות
ובגזל.

891) ישראל שאמר לבן לוי מעשר
לאביך בידי, חוששים שמא
אביו עשאו תרומת מעשר ואין הבן יודע.
גם כאן דווקא כשיש מדה מוגדרת
שאפשר להתייחס ולעשותה תרומת מעשר.
(כור מעשר).

892) לא נחשדו חברים לתרום מתבואה
שאינה לפניהם, מפני התקלה.

893) בן ישראל שאמר ללוי כך
אמר לי אבי, מעשר לך בידי.וכאן
הופכים את הגירסא, ודווקא
אם לא אמר שום מידה, חוששין
שמא עדיין אינו מתוקן ובתוכו קיימת תרומת
מעשר שלא הופרשה, כי המידה
לא היתה ידועה.

894) כיצד יעלה על הדעת שאביו של
הישראל יפריש תרומת מעשר, המוטלת
על הלוי?

895) תרומת מעשר ניטלת: 1.
באומד. 2. במחשבה.
3. גם ע"י
בעה"ב שהוא ישראל.
בדיוק כתרומה גדולה.

896) "ונחשב לכם תרומתכם כדגן
מן גורן". הפסוק מופנה
ללויים. שתרומת מעשר תחשב
כמו התרומה הגדולה.

897) האוקימתא השלישית העמידה
את הברייתא באופן שיש יכולת לישראל להפריש
תרומת מעשר וזאת ע"פ אבא
אלעזר בן גמלא.

898*) זו שאלת התוס'. והם
משיבים שלא ירצה בעה"ב
הישראל להפסיד את הלוי, ע"י
תרומת מעשר מאומד.

גיטין
דף לא

899) דעת רבי אלעזר במשנה,
מתפרשת בגמ' לשתיים:
1. רבי יוחנן מפרש – כל
מה שהופרש ב24- שעות אחרונות
בטל מספק . 2. רבי אלעזר בן
אנטיגנוס מפרש – הכל בטל
מספק עד 24 שעות ראשונות
שבהם הניחו אותם. ולדעת
חכמים החולקים על ר' אלעזר
דמתניתין – הכל בטל מספק
עד שעת ההנחה הראשונה ממש.

900) רבי אלעזר בן פדת–האמורא,
הבהיר את דעת רבי אלעזר בן שמוע
– התנא.

901) משב רוח מזרחית חמה במוצאי
חג של תקופת תשרי.

902) אדם טמא שטבל בו. או
כלים טמאים שטבלו בו. כל
הטהרות שנעשו בידי אדם זה או בכלים הללו
טמאות.

903) העמד דבר על חזקתו. אם
החזקה היא טהור ואנו מסופקים שמא נטמא –
ברה"ר ספיקו
טהור. אך אם החזקה היא טמא
ואנו מסופקים שמא נטהר – גם
ברה"ר נשאר טמא.

904) 1. חזקה. העושה
תלמים בים בשעה שמנשבת. חרישית
מלשון חרישה.

2. חמה. משתקת
כל הרוחות מפניה בשעה שנושבת . חרישית
מלשון חרש (שתיקה).

905) משתקת הכוונה מבטלת את הצינה
של שאר הרוחות מפאת חמימותה.

906) נחלק על מר עוקבא. (ראה
תחילת המסכת. גיטין ז').

907) רוח דרומית.

908) שם של מלאך הממונה על הרוחות.

909) 1. הזרע שבמעי אשה נרקב.
2. אשה מפלת בו. 3. מרגלית
שבים נרקבת.

910) יפריא – יפריד.

גיטין
דף לב

911) 1. הגיע בשליח. 2. שלח
אחריו שליח. 3. קידם אצל
אשתו. 4. שלח אצלה שליח.

912) עושה בית דין במקום אחר
ומבטלו.

913) ר"ג התקין
שלא יבטלו אלא בפני השליח או האשה.
סיבה אחת – שמא
לא תדע האשה על הביטול ותלך ותינשא ויהיו
בניה ממזרים. סיבה אחרת –
כדי שלא להקל עליו את הביטול
ובכך ימנע מן האשה את האפשרות להנשא.

914) ללמד שאפ' אם
פגש בו באקראי, הביטול תקף.

915) המדובר הוא באדם שעשה מאמצים
לבטל את הגט קודם שהגיע לידי אשתו ואולי
נאמר שגילוי דעתו בזה משמעותי. בדומה
לדעת רבא שאמר: גילוי דעתא
בגיטא–מילתא היא.

916) ניסוח שמשתמע ממנו לשון
עתיד. (בגט – אין
הוא יכול לומר שהוא פסול למפרע, אלא
מכאן ולהבא).

917) ניסוח שמשתמע ממנו לשון
עבר. (במתנה – הודאת
בעל דין כמאה עדים דמי).

918) גט זה בטל הוא. מתנה
זו בטלה היא.

919) זה איננו ביטול, אלא
הודאה שמעולם לא זכה בה.

920) רשאי. הולך
לאו כזכי. אם היה נחשב
כ"זכי" הרי
היה זוכה לאלתר עבורו ואי אפשר היה לחזור
בו.

921) נוסחאות אלו הינן ברות
תוקף.

922) מחלוקת. לדעת
רב נחמן הגט עצמו אינו בטל ויכול לחזור
ולגרש בו. ולדעת רב ששת –
גם הגט בטל.

923) הלכה נפסקה כרב נחמן.
השליחות בטלה ולא הגט.
(ובמיוחד שהלכה כאביי שגילוי
דעתא בגיטא לאו מילתא היא).

924) הקידושין לא יחולו. ובכל
זאת אם יחזור ויקדשנה במעות הללו –
תתקדש.

925) לרב נחמן – הרכב
של שני דיינים. לרב ששת –
שלשה דיינים. הלכה
כרב נחמן. לשון ההלכה "הלכתא
כנחמן והלכתא כנחמן, והלכתא
כנחמני". דף לד.

926) כאן אין דין אלא הודעה בעלמא.
(הודעת ביטול), ולכן
לרב נחמן יש להסתפק בשני דיינים.

927) לרב נחמן – בפני
שני דיינים. ולדעת רב ששת
– בפני שלשה דיינים.

928) כשר . אין
הכרח שתהיה התאמה בין נוסח הפרוזבול
(בלשון עדות או דין)
לבין נוסח החתימה (עדים
או דיינים).

גיטין
דף לג

929) לדעת רב נחמן, הביטול
היה בפני שניים, ומשום כך
לא יגיע הקול לאזניה, והיא
תינשא ללא גירושין, ובניה
יהיו ממזרים. וזו סברת רבי
יוחנן. לדעת רב ששת,
הביטול היה בפני שלשה,
ואדרבה – ב"ד
זה יוציא את הקול והיא תשמע ולא תינשא.
ואע"פ שבכך
אין תקלה, בכל זאת תהליך
הביטול הוא קל והיא נשארת עגונה. לכן
בקש ר"ג להכביד עליו את
הביטול , וזו סברת ריש לקיש
.

930) לרבי – מבוטל.
לרשב"ג אינו
מבוטל. שאם כן מה כח ב"ד
יפה?

931) משמעותו שהקידושין יהיו
תקפים רק אם יהיו על דעת חכמים ותקנותיהם.

932) אם אין דעתם נוחה, ממילא
הקידושין אינם חלים למפרע כי הם אינם כדת
משה וישראל.

933) הכסף יהיה במעמד מתנה.
והביאה תהיה ביאת זנות.

934) לרש"י –
דאורייתא. ולרבותיו
של רש"י – דרבנן.

935) לרש"י –
דאורייתא. ולרבותיו
של רש"י – דרבנן.
קידושי כסף נלמדים בגזירה שוה
קיחה קיחה משדה עפרון.

936) לרש"י –
תפסו. לרבותיו
של רש"י – לא
תפסו.

937) לרש"י –
כל חלות הקידושין תלויה בהסכמת
חכמים. לרבותיו של רש"י
– אם אמנם הם ד"ת
לא פקעו למפרע.

938) 1. יכול – רשאי.
2. יכול – יש
בכוחו.

939) עדות שבטלה מקצתה האם בטלה
כולה. בשאלה זו תלויה מחלוקת
רבי ורשב"ג.

940) לרבי – לא
בטלה כולה. אם ביטל בפני
קצתם, האחרים רשאין לכתוב
הגט ולתיתו לה, ואין כאן
תיקון העולם ולא הוצרך ר"ג
לתקן מאומה ולכן רשאי לבטל זה שלא בפני
זה.

941) לרשב"ג –
בטלה כולה. והשאר
אינם יודעים וכותבים ונותנים הגט שלא
כדין. ויש תקלה והוצרך ר"ג
לאסור, ואין לבטל זה שלא
בפני זה.

942) לרבי – אלו
שביטלם בטלים. ואלו שלא
ביטלם – אינם בטלים.

943) לרשב"ג –
כיון שעבד על תקנת ר"ג
גם אלו שביטלם אינם בטלים והם עצמם רשאים
לכתוב ולתיתו לה. (לרשב"ג
– ביטלו אינו מבוטל ראה
שאלה 930).

944) רבי לא ישנה עמדתו. רשב"ג
ישנה את דעתו. אין חשש
שהאחרים יכתבו ללא הראשונים, ולכן
רשאי לבטל זה שלא בפני זה.

945) לרשב"ג,
במקרה זה שעשה כדין אלו שביטלם
בטלים וגם האחרים בטלים מפני שעדות שבטלה
מקצתה בטלה כולה.

946) מפני הכלל: כל
דבר שנעשה בעשרה, צריך עשרה
לבטלו. לכן אין בכוחו לבטל
בפני קצתם, ואינו בטל.

947) אלו שביטלם אינם בטלים.
בדיוק כפי התשובה לשאלה 943,
כלומר לפי הפירוש הראשון למלה
יכול – רשאי.

948) עמדתו לא תשתנה גם אם יאמר
כולכם, כיון שלפי הפירוש
השני כל דבר שנעשה בעשרה צריך עשרה לבטלו.
בין אם אמר "כולכם"
ובין אם לא אמר "כולכם".

949) בשנים, כולם
צריכים לחתום גם אם לא אמר כולכם. ויש
כאן שויון לאומר לעשרה – כולכם.

950) אומר לשניים – כאומר
לעשרה "כולכם".
ואם רשב"ג לא
שינה את עמדתו זו ראיה לפירוש השני,
כי לפירוש הראשון רשב"ג
ישנה את דעתו ויתיר. כפי
שראינו לעיל בשאלה 944 .

951) אין שניהם חייבים להוליך
ולכן אין זה כאומר "כולכם"
(שלא כעדי חתימה ששניים חייבים
לחתום).

952) כשם שלדעתו עדות שבטלה מקצתה
בטלה כולה, כך שליחות שבטלה
מקצתה בטלה כולה. והטעם
כאן כמו כאן.

953) אם צווה אותם בזה אחר זה.

954) ביטלו אינו מבוטל –
כרשב"ג (דאם
כן מה כח ב"ד יפה).
ויכול לבטל זה שלא בפני זה
כרבי.

955) אם ביטלו (בפני
ב"ד ושלא בפני העדים)
מבוטל, מה ערך
יש לכך שהם יתחבאו? ילך
ויבטל בפני שלשה אחרים.

956) אם אינו יכל לבטל אלא בפני
כולם, יש עצה אחרת מלבד
מחבואים, פשוט שיתפזרו ולא
יהיו יחד.

957) רב נחמן פסק כרבי בשתי
המחלוקות: א. ביטלו
– מבוטל. ב.
יכול לבטל זה שלא בפני זה.
וכך הגמ' פסקה.
הלכתא כנחמן (בפני
שניים) והלכתא כנחמן
(הלכה כרבי בשתיהן)
והלכתא כנחמני.

גיטין
דף לד

958) הלכה כאביי מול רבא בשש
מחלוקות שסימנם יע"ל
קג"ם. י
– יאוש שלא מדעת. ע
– עד זומם למפרע. ל
– לחי העומד מאליו. ק.
– קידושין שלא נמסרו לביאה.
ג – גילוי דעתא
בגיטא. מ – מומר
אוכל נבלות לתיאבון.

959) לאביי – גילוי
דעת המבטל את הגט – אין לו
ערך. לדעת רבא – גילוי
דעת – משפיע ומכריע.

960) זה לא גילוי דעת אלא אמירה
מפורשת שהוא מבטל. ומה שתלה
ברב ששת מפני שפחד פן יכוהו.

961) ייתכן כי נפנוף הידיים מורה
ההיפך. שהוא חפץ שימהרו
ויגמרו, ויסתיים כבר הסיוט
הזה.

962) הלכתא כנחמן – ביטול
בפני שניים. הלכתא כנחמן
– הלכה כרבי בשתיהם.
הלכתא כנחמני – גילוי
דעת בגט אינו כלום. כאביי.

963) הוא עצמו התכוין בגילוי
דעתו לומר שהתנאי התקיים והנה הוא בא.
אלא שהוא אנוס. (לא
היתה כוונתו לרמוז שהגט בטל). ומחשבתו
זו היא מוטעית, מפני שאין
אונס בגיטין (אין טענת אונס
בתנאי גיטין) או שזה אונס
שכיח.

964) רש"י –
רבה גידל את אביי – שהיה
יתום, בביתו וקרא לו על שם
אביו (של רבה) נחמני.
בשם הגאונים – להיפך.
שמו של אביי היה נחמני ולא רצה
רבה לקרוא בשם זה תדיר שהיה שם אביו ורק
קרא לו ברמז אביי (כלומר
אבי, נחמני).

965) בתחילה היה הנוהג לכתוב שם
אחד משמותיו בגט, אע"פ
שיש לו שמות אחרים במקומות אחרים.

966) תוס' בשם
רבינו תם כתבו, שיש לכתוב
בגט את כל שמותיו. ומרש"י
משמע שהיו כותבים בגט את שמו שבאותו מקום,
ומוסיפים את המשפט: וכל
שום שיש לו. (אין הוכחה
חותכת שזו דעת רש"י).

967) אם הוא מוחזק בשני שמות.
כלומר, כאן
יודעים שיש לו גם שם אחר, ורק
אז חייב להוסיף אותו.

968) השם שרוב אנשי המקום הזה
מכירים ומשתמשים הוא השם הראשון שיופיע
בגט.

969) היינו סבורים כי יש להקל
לענין אלמנה שתגבה כתובתה מן היתומים
מקרקע משובחת ללא שבועה , בכדי
שלא תרתענה הנשים מלהינשא לגברים.

גיטין
דף לה

970) היא לא נהנתה במישרין,
אבל נהנתה בעקיפין מן העובדה
שבנתנה פת לעני, תפס הדינר
את מקום הקמח.

971) יש חשש שאלמנה נהנתה מן
הכתובה, ובעיניה אין זה
נחשב, משום שהיא מורה היתר
לעצמה בעבור שטורחת לפני היתומים. מה
שאין כן בגרושה.

972) שבועה דאורייתא:
1. נקיטת חפץ קדושה (ס"ת
או תפילין). 2. בשם ה'
או בכינוי. 3. בבית
דין. שבועה דרבנן:
1. ללא נקיטת חפץ. 2. בקללת
ארור בלבד. 3. חוץ לבית דין.

973) רב יהודה ושמואל רבו סוברים
שמשביעין אלמנה חוץ לב"ד.
רב הונא ורבו רב חולקים ואוסרים.

974) התחליף הוא נדר. ובשנותיו
של רב היו הנדרים קלים בעיני הבריות,
ולא היה בהם בכדי להרתיע.

975) אלמנה שקפצה ונשבעה,
תיטול כתובתה. (מודה
רב בקופצת).

976) התובעת כתובתה מתנתקת בכך
מבעלה שנפטר. התובעת מזונות
עדיין יושבת בבית בעלה ושמו עליה.

977) התובעת כתובתה גילתה דעתה
שאין היא מעוניינת להמשיך לשבת בבית בעלה,
ובתנאי הכתובה נאמר "את
תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסי כל ימי מיגר
ארמלותיך בביתי".

978) להדיר את האלמנה בב"ד
ולהשביע חוץ לב"ד.

979) ספר משלי, וכל
הספרים במצב בלאי.

980) המדובר כאן הוא בגט שנתן לה
היבם כדי לפסלה על שאר האחים. אבל
את הכתובה היא תקבל מנכסי בעלה שנפטר.
ומכיון שהיא אלמנתו, לא
תישבע אלא רק תידור.

981) לדעת רב הונא, אם
נישאת – אין מדירין אותה.
ולדעת רב נחמן – מדירין
אותה.

982) מחלוקת זו תלויה בשאלה אם
נדר שהודר ברבים יש לו הפרה. לרב
הונא יש לו הפרה ולרב נחמן אין לו הפרה.
ומדובר כאן באופן שמדירין אותה
ברבים.

983) אין הבעל מיפר בקודמין שנא'
"ואם בית אשה נדרה…".

984*) כאן רש"י
מפרש עשרה. אבל לקמן
בדף מו. יש מחלוקת או שלשה
או עשרה.

985) רב פפא סובר שצריך לפרט את
הנדר, שמא יש קשר בינו ובין
דבר איסור שקיבל עליו.

986) שמא לא יפרט הכל והחכם מתיר
את מה ששמע, ומה שלא שמע
אינו מתיר.

גיטין
דף לו

987) נדר שהודר על דעת הרבים לכ"ע
אין לו הפרה.

988) לצורך מצווה גם נדר כזה יש
לו הפרה.

989) הרבים אומרים לו אנו מדירים
אותך על דעתנו.

990) רבי אלעזר סובר – עידי
מסירה כרתי. ואין צורך
בעידי חתימה. אבל יש חשש
שמא ימותו עידי המסירה או יילכו למדינת
הים ולכן התקינו חתימה של שני עדים על
הגט.

991) לרבי מאיר – עידי
חתימה כרתי, אלא שלא פירשו
שמותיהם וכעת התקינו שיפרשו שמותיהם
בגיטין.

992) על פי השוואה עם כתב יד של
אותם עדים, כתב יד שאושר
בבית דין.

993) גדולי האמוראים היו משתמשים
בציור שרטוטי, כל אחד
והסגנון שלו.

994) כךהיו חותמים על מכתבי שאלות
ותשובות ושלומות.

פרוזבול

995) פרוז – בולי.
תקנה לעשירים (וגם
תקנה לעניים – בוטי) .

996) הלל ראה שנמנעו העם מלהלוות
זה לזה.

997) מוסר שטרותיו לב"ד
מוסר לידם את שטר ההלוואה. הפרוזבול
הוא שטר הצהרתי, שבו מודיע
המלווה לב"ד שהוא נותן
להם הרשאה לגבות את חובו.

998) בתורה נאמר "לא
יגוש את רעהו" וכאן הוא
מעביר את זכות הגבייה לב"ד.
ולעניין המשכון נחשב החוב
לגבוי.

999) מוסר אני לכם הדיינים איש
פלוני ופלוני שבמקום פלוני שכל חוב שיש
לי שאגבנו כל זמן שארצה.

1000) רבי סובר – שביעית
בזמן הזה דרבנן. וחכמים
סוברים – דאורייתא.

1001) בזמן שאתה משמט קרקע אתה
משמט כספים שנא' "וזה
דבר השמיטה שמוט…" בשתי
שמיטות הכתוב מדבר.

1002) לדעת רבא – היסוד
לתקנת הלל הוא הפקר ב"ד
הפקר, גם אם שביעית דאורייתא.

1003) לדעת אביי – סמכותם
בשב ואל תעשה גם מול מצווה מן התורה.
ולדעת רבא – הפקר
ב"ד הפקר (בממון).

1004) 1. כל אשר לא יבוא לשלושת
הימים כעצת השרים והזקנים, יוחרם
כל רכושו והוא ייבדל מקהל הגולה.

2. אלה הנחלות אשר ניחלו אלעזר
הכהן ויהושע בן–נון וראשי
האבות למטות בני ישראל ראשי העם מנחילים
מה שירצו כשם שאבות מנחילים לבניהם.

1005) אין מסקנה והשאלה הזו נשארה
ללא הכרעה.

1006) שיהיה גדול ממנו בחכמה
ובמניין.

1007) פרוזבול כותבים רק בב"ד
חשוב, שיש לו כח להפקיע
ממון.

1008) רב נחמן – דעתו
היתה נוחה מן הפרוזבול. ושמואל
– לא היתה דעתו נוחה.

1009) עולבנא –דדייני
חוצפת הדיינים.

1010) שכל מלווה תיחשב כאילו
הכינו שטר פרוזבול.

1011) כאשר הירח קיטרגה ואמרה
"אי אפשר לשני מלכים
שישמשו בכתר אחד" השמש
שתק ולא הגיב.

1012) הקב"ה
נמשל למלך, ו"הנרד"
משל לישראל.

גיטין
דף לז

1013) הכוונה לאו דווקא לרבן
גמליאל, אלא נשיאי ישראל
שבכל דור ודור ואבות בתי הדין.

1014) שביעית אינה משמטת את החוב
ליתומים מפני שבית הדין הוא בעצם הדואג
לגביית החוב, ודומה הדבר
כאילו מסרו שטרותיהם לבית הדין.

1015) אין הכוונה לכתיבה ממשית
על הקרקע, אלא הכוונה היא
שהתנאי לכתיבת הפרוזבול הוא כשיש קרקע
ללווה. התנאי הזה הופך את
ההלוואה למציאות שכיחה, וכל
תקנות חכמים הם על מציאות מצויה.

1016) הגודל המיזערי הוא כל שהוא.
כלומר אפילו לגדל קלח של כרוב.
ואם אין ללווה, מזכה
לו המלווה או משאיל לו מקום.

1017) אם העציץ מונח על הקרקע הרי
מקומו קיים, ואם העציץ מונח
על גבי יתדות ואינו נקוב – אין
כותבין פרוזבול.

1018) חכמי בית המדרש של רב אשי
נהגו למסור חובותיהם זה לזה לגבייה,
באמירה בלבד ללא שטר פרוזבול.

1019) רבי חייא בר אבא הסכים
למנהג.

1020) אשם – פירושו
קרן. כמו "והשיב
את אשמו בראשו וחמישיתו יוסף עליו"
קרן + חומש.

1021) לוי החייב כסף לשמעון ושמעון
לראובן, קרקעו של לוי
משתעבדת לראובן. זו ההלכה
שחידש רבי נתן.

1022) ראובן המלווה כותב פרוזבול
על הלוואתו לשמעון, ואע"פ
שאין לשמעון קרקע, יש ללוי
שלווה משמעון – קרקע.

1023) מחלוקת. לרב
ושמואל שביעית משמטת הכל. גם
שטר שיש בו אחריות נכסים. אבל
לדעת רבי יוחנן וריש לקיש שטר שיש בו
אחריות נכסים אינו משמט מפני שהוא נחשב
כגבוי.

1024) רבי יוחנן לא עשה מעשה
כדבריו. וכך הוא אומר:
"וכי מפני שאנו מדמים נעשה
מעשה?"

1025) ייתכן כי הברייתא היא כדעת
בית שמאי, הסוברים "שטר
העומד להגבות כגבוי דמי". ושטר
שיש בו אחריות נכסים הוא עומד לגבייה.
ואם נחשב לגבוי הרי אין שביעית
משמטתו.

1026) לדעת בית שמאי נוטלת כתובתה
ואינה שותה. הכתובה היא
שטר העומד להגבות ונחשב לגבוי.

1027) את המשכון המלווה קונה
לעניין שהוא חייב באחריותו אם יאבד,
ולכן החוב נחשב לגבוי.
והמקור לכך הוא מדרשת רבי יצחק
על הפסוק "ולך תהיה
צדקה". אם המלווה ישיב
לעני את המשכון תיחשב זו לצדקה. ומכאן
שיש זיקת קניין בין המלווה למשכון.
כל זה לא קיים כשהלווהו ודר
בחצירו.

1028) אם המשכון נחשב של המלווה,
הרי שהחוב נחשב גבוי, ואין
השמיטה חלה עליו.

1029) "וזה דבר השמיטה"
דיבור השמיטה. המלווה
יאמר ללווה משמט אני, והלווה
יאמר אף על פי כן ברצוני לתת.

1030) אסור שיאמר שהכסף הוא תשלום
החוב , אלא יאמר לו :
שלי הם ובמתנה אני נותן לך.

1031) אם אדם יכול למצוא ללא קושי
דבר היתר לאכילה, לא יניחנו
ויאכל דבר איסור.

1032) רב פוסק שיש בכך משום "פתח
פיך לאילם" וב"ד
מלמדים אותו לטעון זאת.

1033) עניין הייאוש של רבו הראשון
לא נלקח בחשבון.

1034) על סמך הייאוש של רבו הראשון.

1035) לאביי שהעמיד את המשנה לפני
יאוש, והפודהו לשם בן חורין,
לא יחזור להשתעבד לרבו הראשון,
הסיבה היא שמא יימנעו אנשים
ולא יפדוהו. ולרשב"ג
אין חשש כזה כיוון שיש מצווה לפדות את
העבדים בדיוק כמו בני חורין.

1036) סברת רשב"ג
אליבא דרבא היא "שלא
יהיה כל עבד הולך ומפיל עצמו לגייסות כדי
להפקיע עצמו מיד רבו".

גיטין
דף לח

1037) עבד כנעני – גופו
קנוי. עבד עברי – מעשי
ידיו קנויים.

1038) הקנין הוא למעשי ידיו.
והטבילה לשם עבדות מקנה את
הגוף (הוא גם מל).

1039) "וכי תשיג יד גר ותושב
עמך, ומך אחיך עמו,
ונמכר לגר תושב עמך, או
לעקר משפחת גר".

1040) שנא' "וישב
ממנו שבי".

1041) קרקעות שכבש סיחון מעמון
ומואב, רשאים ישראל לכבשם
ממנו. ולא חל עליהם האיסור
של אל תצר את מואב ואל תתגר בו מלחמה.

1042) לדעת רבי יוחנן עבד שברח
מבית האסורים יצא לחירות וכופין את רבו
לכתוב לו גט שיחרור.

1043) אין סתירה לדעת רשב"ג
מפני שהנימוק לדעתו לא קיים כאן. לא
יעלה על הדעת כי עבד המסכן את עצמו לברוח
מבית הסוהר. ילך ויפיל עצמו
לגייסות.

1044*) לדעת שמואל: המפקיר
עבדו יצא לחירות ואין צורך בגט שחרור.
כנגדו דעת רב ורבי יוחנן שצריך
גט שיחרור. בדעה זו תומך
רבי.

1045) לגירסא ראשונה כוונתם היתה
לשחררה. ואם הוא לא היה
שולח לה גט שחרור, הם לא
היו מתאמצים לפדותה, ואין
הם סוברים כדעת רשב"ג,
שכשם שמצוה לפדות בני חורין
כך מצוה לפדות את העבדים.

1046) הגירסא השניה, שהם
לא היו מסוגלים לפדותה, אך
ביודעם כי הנכרי לא יחזיק בה, אם
ידע שהיתה פעם שפחת ישראל, בקשו
מרבי אבא לשלוח לה גט שיחרור.

1047) לשמואל כל המשחרר עבדו עובר
במצוות עשה של "לעולם
בהם תעבודו" ודעתו כדעת
רבי עקיבא.

1048) שמואל יודה בשפחה המופקרת
ומקלקלת עם בני אדם. זו דעת
רבינא. אך לדעת אביי גם כאן
יש איסור לשחרר, אלא אם כן
חציה שפחה וחציה בת חורין, שגם
לעבד אינה ראויה, אז לכולי
עלמא האדון חייב לתת גט שחרור.

1049) רבי ישמעאל לומד מן הפסוק
"לעולם בהם תעבודו"
שיש היתר להעסיק מי שנולד לאחד
משאר אומות, שבא על הכנענית.

1050) רבי אליעזר מפרש כדעת רבי
עקיבא. "לעולם בהם תעבודו"
חובה לשעבד עבד כנעני ויש איסור
לשחררו.

1051) למצוה – מותר
לשחרר עבד (דעת ר'
אליעזר).

1052*) מצוה דרבים – שאני
(ברכות מז:).

1053) 1) משחררים את עבדיהם.
2) מסיירים בשבת להשגיח על
נכסיהם. 3) קובעים סעודה
בשבת בזמן הלימוד בבית המדרש.

1054) לדעת רב, המקדיש
עבדו יצא לחירות. וכוונת
המקדיש להפכו לעם קדוש (כי
עם קדוש אתה לה' אלקיך).

1055) העבד קדוש להמכר ע"י
הגזברים. כל הקדשתו היא
למעשי ידיו.

1056) אין אדם מוציא דבריו לבטלה
ובודאי כוונתו היתה – דמיו
עלי. כלומר התחייבות
לתת כסף שווי העבד.

1057) "רב" תנא
הוא ופליג.

1058) הברייתא השניה לומדת את
ההלכה מן הפסוק (בניגוד
לברייתא הראשונה) והקושיא
על רב היא מן הפסוק.

1059) כיון שאין גוף העבדים קנוי
להם אלא רק דמיהם.

1060) רש"י מפרש.
כשם שבהמה הראויה לקדושת הגוף
ליקרב על גבי מהזבח, אין
קדושת דמים תופסת בה, כך
עבד שראוי להיות עם קדוש, פעולה
המתמקדת בגופו, לדעת רב
אין הקדושה חלה על דמיו.

גיטין
דף לט

1061) היות ואין אדם מוציא דבריו
לבטלה הרי שהתכוין לומר דמיו עלי.
ונותן דמיו. (שמין
אותו כעבד הנמכר בשוק).

1062) לדעת רבנן אנו מפרשים את
דבריו – קדוש להמכר.
לדעת רבי מאיר אין אנו מפרשים
את דבריו, אלא אומרים
שכוונתו היא להתחייב על משהו. והרי
הוא מתחייב על כסף דמי העבד.

1063) עבד הוקש לקרקעות שנא'
"והתנחלתם אותם לבניכם
אחריכם לרשת אחוזה" ובקרקע
אין מעילה. בגזירה שוה חטא
– חטא מתרומה, אנו
למדים כי מעילה יש רק בתלוש כתרומה.

1064) כיון ששערו עומד להיגזז
והרי הוא כתלוש.

1065) מסרתי לך לשמור בקרקע שלי.

1066) כיון שאין נשבעין על הקרקעות.

1067) בענבים העומדות להיבצר.
אם נחשב אותם כבצורות או כקרקע.

1068) שיער – ככל
שממתינים הוא גדל ומשביח. ענבים
– ככל שממתינים הם הולכים
וצומקים ולכן אינם נחשבים כקרקע ואינם
זקוקים לה.

1069) היות והגר מת, דומה
הדבר לאשה הניתרת לשוק במיתת בעלה.

1070) בישראל נאמר "והתנחלתם
אותם לבניכם אחריכם". והגר
הזה אין לו יורשים.

1071) אם הישראל הפקיר את
העבד קודם שמת, ההפקר הפקיע
את הנחלה לבניו, ואז מעמדו
דומה לגר שמת.

1072) אמימר אמר. המפקיר
עבדו ומת, אותו העבד אין
לו תקנה. בשעת ההפקר פקעה
הזיקה הממונית נשאר עליו איסור
(איסור להינשא לבת חורין)
ואיסור אי אפשר להוריש לבנים.

1073*) הגירסא האחרת היא לקמן בדף
מ. – אמר אמימר – המפקיר
עבדו, אותו העבד אין לו
תקנה. בהפקר פקעה הזיקה
הממונית, ונשאר האיסור
בלבד, ואותו אי אפשר להפקיע.

1074) רבי. "נתייאשתי
מפלוני עבדי מהו? אמר להם
(רבי) אומר
אני, אין לו תקנה אלא בשטר"
.

1075) המתייאש מעבדו.

1076) רבי משווה שחרור עבד לגירושי
אשה. וכאן השאלה היתה,
בעבד שהפקירו רבו, כלומר
הפקיע את הזיקה הממונית, והוא
שוה לאשה שאין עליה זיקה ממונית. ואז
בא השטר ומתירו בבת חורין. משמע
שדווקא בעבד גדול, אך בקטן
שהזיקה הממונית נשארת כי אין לו יד לזכות
בעצמו, יהיה מותר בשפחה
כמות שהוא. וזו דעת אבא
שאול.

1077) ניתן ללמוד ההיפך. מה
אשה לא חילקנו בין גדולה לקטנה לענין גט,
אף כן עבדים.

1078) לדעת רבי – או
בכסף או בשטר. לדעת רבי
שמעון – דווקא בשטר.

1079) כיון שהזיקה הממונית פקעה
ולא יועיל כאן פדיון בכסף.

1080) "והפדה לא נפדתה או חופשה
לא ניתן לה, ביקורת תהיה
לא יומתו כי לא חופשה" הכל
תלוי ב"לא חופשה".
כלומר לא נשתחררה בשטר.
משמע שזה הגורם הבלעדי.

1081) אורעה – נסתיימה.
כמו מלרע (הטעם
בסוף התיבה).

1082) 1) לא נפדתה כלל – פטור
מקרבן אשם. 2) פדויה ואינה
פדויה – קרבן אשם. 3)
פדויה לגמרי בכסף אך לא בשטר
– קרבן אשם ולא מיתה.

1083) קנין חליפין, צריך
כליו של קונה ופה היה כליו של מקנה.

1084) כיון שהשכיב מרע לא התכוין
להקנותה לעצמה מכח דבריו אלא ע"י
קנין, והקנין היה חסר תוקף.

1085) יורשיו חייבים לשחררה מכח
דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמו.
בדיוק כשם שבדף מ. משמע
ששפחה תשתחרר מכח מצוה לקיים דברי המת.

1086) יורשיו חייבים לשחררה משום
שמצוה לקיים דברי המת.

גיטין
דף מ

1087) אם רבו הניח לו תפילין רק
אז יצא לחירות.

1088) אם רבו השיאו אשה, רק
אז יצא לחירות.

1089) מדובר כאן באדם שכתב בשטר:
צאי בו והתקדשי בו. לדעת
ר"מ אין בלשון הזה לשון
שחרור. וממילא אינה מקודשת.

1090) עדיף לשפחה שהאדון יאמר:
יעשה לה קורת רוח. כי
אז היא תאמר, שאין לה קורת
רוח אלא בשחרור.

1091) רבינא חולק וסובר שהיורשים
רשאים לשחררו בשטר. והלכה
כדבריו.

1092) ישראלים שמכרו קבוצה של
עבדים לגויים. הגויים
והישראלים מתו. הורה רבינא
לעבדים לחזור ליורשי הישראלים ולבקש גט
שחרור להתירם בבנות ישראל. אותם
ישראלים חויבו לעשות זאת, מכח
המשנה האומרת המוכר עבדו לגוי או לחוץ
לארץ יצא בן חורין.

1093) לרש"י
מדובר בפעוט שמקחו מקח וממכרו ממכר.
והוא עושה זאת מרצונו ולא
בכפיה.

1094) תפקיד האפוטרופוס,
להשגיח שתיערך שומא גבוהה
לעבד.

1095) לדעת רשב"ם
אין לקטן יכולת לשחרר עבד, ואין
הגט הנכתב על שמו מועיל כלום. ומה
שאמרו: הפעוטות מקחן מקח
– זה בממון, משום
הפקר ב"ד הפקר.

לפיכך פירש רשב"ם
– הגט נכתב על שם האפוטרופוס.
וזה מתוקף סמכות ב"ד
שהוציאוהו מידי הקטן והקנוהו לאפוטרופוס
מדין – הפקר ב"ד
הפקר.

1096) לרבי מאיר – השתחרר.
לחכמים – לא
השתחרר. זו רק הבטחה ולא
גט שיחרור.

1097) לר"מ –
זכה. לחכמים –
לא זכה. זו הבטחה
בלבד, ולא הקנאה.

1098) אנו מניחים שהוא זיכה לו
ע"י אדם אחר.

1099) כשהוא אומר – כתבתי
ונתתי לו והוא אומר לא כתב ונתן לי.
הודאת בעל דין (המקבל)
כמאה עדים. כיון
שטענת הנותן היא מפורשת ולא ניתנת לפירושים
אחרים.

1100) לא. מפי שאין
הוא בקי לחלוטין בעסקאות אביו.

1101) משלשין אותם בידי שליש עד
שתתברר האמת.

1102) אפותיקי – פה–תהא–קאי.
מכאן תגבה.

1103) לא יהא לך פירעון אלא מזו.
במקרה כזה, אם
שדה זו נשדפה – הפסיד המלווה.

1104) לדעת רב רבו ראשון שחררו
למרות שהעבד משועבד לאחר. השחרור
מפקיע את השיעבוד, ואעפ"כ
כופין את השני לכתוב לו גט שחרור שלא יוציא
עליו לעז שהוא עבדו. והעבד
כותב שטר חוב על דמיו ונותן לשני.

1105) לרשב"ג –
רבו הראשון משלם לשני מפני
שהזיק את שעבודו. ולת"ק
המזיק שעבודו של חבירו – פטור.

1106) לדעת עולא – השני
שחרר את העבד. ולמרות שאין
לפעולה זו כל תוקף, כיון
שיצא עליו שם בן חורין, כופין
את רבו ראשון לכתוב לו גט שחרור. וכותב
העבד שטר על עודף דמיו על החוב ונותן לרבו
ראשון.

1107) לרשב"ג –
השני – שהוא
המשחרר, כותב שטר על עודף
דמי העבד על גובה החוב, ונותן
לרבו ראשון. יסוד המחלוקת
היוצר נזק שאינו ניכר. לרשב"ג
הוי היזק.

1108) "עבד שעשאו רבו (הראשון)
אפותיקי לאחרים… ושחררו
כופין את רבו (ראיה לעולא
– רבו ראשון). ועושה
אותו בן חורין… רשב"ג
אומר אינו כותב אלא משחרר (ראיה
לרב – רבו ראשון ששחרורו
שחרור).

1109) הקדש חמץ ושחרור.

1110) הקדש הגוף למזבח. אם
הלוה עשה שורו אפותיקי והקדישו למזבח,
מפקיע ההקדש את השיעבוד.

1111) נכרי שהלוה כסף לישראל והלה
שיעבד לו את חמצו ועבר עליו הפסח מופקע
שיעבוד החמץ ונאסר בהנאה. ודווקא
שהחמץ היה ברשות ישראל.

1112) לת"ק רשאי.
לרשב"ג אינו
רשאי מפני שאין דרכה של אשה לחזר אחר בתי
דינים וכל הסכמתה היא רק על הקרקע שעשה
הבעל אפותיקי, ומראש על
מנת כן נישאת לו.