נושא:
ויקרא,
פרק יט: דף עבודה

מחבר:
שמואל רוזנברג

כיתות:
ה–יב

הבנה ברש"י

(ב)
דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם:

רש"י

(ב)
דבר
אל כל עדת בני ישראל –
(ויקרא
רבה.
ת"כ)
מלמד
שנאמרה פרשה זו בהקהל,
מפני
שרוב גופי תורה תלוין בה:
קדושים
תהיו –
הוו
פרושים מן העריות ומן העבירה (ויקרא
רבה).
שכל
מקום שאתה מוצא גדר ערוה –
אתה
מוצא קדושה …
קדושים
יהיו –
אשה
זונה וחללה לא יקחו וגו':

(ג)
אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם:

רש"י

(ג)
איש אמו ואביו תיראו –
כל אחד מכם תיראו אביו ואמו,
זהו פשוטו (תורת כהנים.
קידושין כט). ומדרשו –
אין לי אלא איש,
אשה מנין ?
כשהוא אומר:
"תיראו", הרי כאן שנים.
א"כ למה נאמר איש ?
שהאיש סיפק בידו לעשות,
אבל אשה רשות אחרים עליה:
אמו ואביו תיראו –
כאן הקדים אם לאב,
לפי שגלוי לפניו שהבן ירא את אביו יותר מאמו.
ובכבוד הקדים אב לאם,
לפי שגלוי לפניו שהבן מכבד את אמו יותר מאביו –
מפני שמשדלתו בדברים:

ואת שבתותי תשמרו –
סמך שמירת שבת למורא אב,
לומר:
אע"פ שהזהרתיך על מורא אב,
אִם יאמר לך:
חלל את השבת!
אל תשמע לו,
וכן בשאר כל המצות:
אני ה'
אלהיכם –
(יבמות ה)
אתה ואביך חייבים בכבודי,
לפיכך לא תשמע לו לבטל את דברי.
(ב"מ לב.
קידושין לו) איזהו מורא ?
לא ישב במקומו,
ולא ידבר במקומו,
ולא יסתור את דבריו.
ואיזהו כבוד ?
מאכיל ומשקה,
מלביש ומנעיל,
מכניס ומוציא:

אבן עזרא

…
וטעם
להזכיר האם קודם האב,
כי
הקטן איננו מכיר בתחלה כי אם אמו,
ואחר
כן אביו,
ואחר
כן שבת.
כי
מצוה על הקטן לשמור את השבת …

(ד)
אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִם וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם:

רש"י

(ד)
אל תפנו אל האלילים –
לעבדם (ת"כ). אלילים לשון אַל,
כלא הוא חשוב:

(ה)
וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח שְׁלָמִים לַיהֹוָה לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחֻהוּ:

חזקוני

(ה)
לרצנכם תזבחהו –
תנו רצונכם בו ! שלא תהיו צרי עין במה שתקריבו לפני הקב"ה.
לפי שיש בני אדם שאינן מקריבים מן הלב, אלא מתוך שרואים שאר בני אדם חבריהם עושים, ויש להם בֹּשֶׁת אם לא יעשו כך.
ד"א:
עשו דבר שיהיה לכם לרצון.
כיצד ? ביום (ההוא)
[זבחכם]
יאכל וממחרת.

(ט)
וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט:

רש"י

(ט)
לא תכלה פאת שדך –
שיניח פאה בסוף שדהו (ת"כ):
ולקט קצירך –
שבלים הנושרים בשעת קצירה,
אחת או שתים,
אבל שלש אינן לקט (ת"כ.
פאה ח):

אבן עזרא

(ט)
וטעם ובקצרכם –
אחר זבח שלמים,
כאשר נתת לה'
האימורים,
כן תתנו מקציר ארצכם לכבוד ה' לעני ולגר.

חזקוני

(ט)
ובקצרכם –
כמו שאתם נותנים מזבח השלמים האמורים להקב"ה,
כך תתנו לעני ולגר מקציר ארצכם לכבוד הקב"ה.

(י)
וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם:

רש"י

(י)
לא תעולל –
לא תטול עוללות שבה,
והן ניכרות.
איזהו עוללות ? כל שאין לה לא כתף ולא נטף (פאה ז):
ופרט כרמך –
גרגרי ענבים הנושרים בשעת בצירה:
אני ה' אלהיכם – דיין להפרע ! ואיני גובה מכם – אלא נפשות.
שנאמר:
(משלי כב)
אל תגזל דל וגו'
כי ה'
יריב ריבם וגו':

(יא)
לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ:

רש"י

(יא)
לא תגנבו –
אזהרה לגונב ממון.
אבל לא תגנוב שבעשרת הדברות – אזהרה לגונב נפשות.
דבר הלמד מענינו.
דבר שחייבין עליו מיתת ב"ד:

רש"י חולין דף קטו/ב

דבר הלמד מענינו – דבר סתום שאין מפורש בו במה מְדֻּבָּר,
הוי לומדו מן הענין. פרשה שנכתב בה במה הענין מיירי (מדובר).

רש"י חולין דף קמ/א

דבר הלמד מענינו –
זה אחד מי"ג מדות.
מִקְרָא שכתוב סתם ,ואין אנו יודעין במה מְדֻּבָּר,
הוי לומדו מענינו:

ו


לא תכחשו –
לפי שנא':
(ויקרא ה')
וכחש בה.
משלם קרן וחומש !
למדנו עונש.
אזהרה מנין ?
ת"ל:
ולא תכחשו:
ולא תשקרו –
לפי שנאמר:
(שם)
ונשבע על שקר.
ישלם קרן וחומש !
למדנו עונש.
אזהרה מנין ?
ת"ל:
ולא תשקרו:
לא תגנבו ולא תכחשו ולא תשקרו ולא תשבעו –
אם גנבת סופך לכחש

סופך לשקר סופך להשבע לשקר:

אבן עזרא

(יא)
וטעם לא תגנבו –
אחר כך.
כי כן צויתיך שתתן משלך אל העניים,
לכבוד ה'.
אף שתקח מה שהוא לאחרים ?!
וטעם תגנובו –
כי הרואה ומחריש –
גם הוא גנב:
תכחשו –
בפקדון מופקד אצלך .והיודע ואיננו מעיד –
גם הוא מכחש:
תשקרו –
שיבקש ממון,
ממי שאין לו אצלו כלום:

רשב"ם

(יא)
לא תגנבו –
ממון:
ולא תכחשו –
כפירת הממון המופקד בידו.
כדכתיב:
וכחש בה:
ולא תשקרו –
ממון שהלוהו:

(יב)
וְלֹא
תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר
וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי
יְהֹוָה:

(יג)
לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר:

רש"י

(יג)
לא תעשק –
(ת"כ)
זה הכובש שכר שכיר:
לא תלין –
לשון נקבה מוסב על הפעולה:
עד בקר –
בשכיר יום הכתוב מדבר,
שיציאתו מששקעה חמה,
לפיכך זמן גבוי שכרו כל הלילה.
ובמקום אחר הוא אומר:
(דברים כד)
ולא תבוא עליו השמש.
מדבר בשכיר לילה,
שהשלמת פעולתו משיעלה עמוד השחר (ב"מ קי). לפיכך זמן גבוי שכרו כל היום.
לפי שנתנה תורה זמן לבעל הבית עונה לבקש מעות:

אבן עזרא

(יג)
לא
תעשק את רעך –
בסתר:
ולא
תגזול –
בגלוי
בחזקה:

(יד)
לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהֹוָה:

רש"י

(יד)
לא תקלל חרש –
אין לי אלא חרש,
מנין לרבות כל אדם ?
ת"ל:
(שמות כב)
בעמך לא תאר.
א"כ למה נאמר חרש ?
מה חרש מיוחד שהוא בחיים,
אף כל שהוא בחיים,
יצא המת שאינו בחיים (ת"כ): ולפני עור לא תתן מכשול –
(ת"כ)
לפני הסומא בדבר לא תתן עצה שאינה הוגנת לו !
אל תאמר:
מכור שדך וקח לך חמור,
ואתה עוקף עליו ונוטלה הימנו:
ויראת מאלהיך –
לפי שהדבר הזה אינו מסור לבריות,
לידע אם דעתו של זה לטובה או לרעה,
ויכול להשמט ולומר:
לטובה נתכוונתי !
לפיכך נאמר בו:
ויראת מאלהיך.
המכיר מחשבותיך !
וכן
כל
דבר
המסור
ללבו
של
אדם
העושהו,
ואין
שאר
הבריות
מכירות
בו,
נאמר
בו:
ויראת
מאלהיך:

רשב"ם

(יד)
לא
תקלל חרש –
בהווה
דבר הכתוב.

(טו)
לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ:

רש"י

(טו)
לא
תעשו עול במשפט – מלמד:
שהדיין
המקלקל את הדין קרוי עול.
שנאוי
ומשוקץ.
חרם
ותועבה.
שהעול
קרוי תועבה.
שנאמר:
(דברים
כה)
כי
תועבת ה'
וגו'
כל
עושה עול.
והתועבה
קרויה שקץ וחרם.
שנ':
(שם
ז)
ולא
תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמוהו שקץ
תשקצנו וגו':
לא
תשא פני דל –
(ת"כ)
שלא
תאמר:
עני
הוא זה,
והעשיר
חייב לפרנסו –
אזכנו
בדין ונמצא מתפרנס בנקיות:
ולא
תהדר פני גדול –
שלא
תאמר:
עשיר
הוא זה,
בן
גדולים הוא זה,
היאך
אביישנו ואראה בבושתו ?!
עונש
יש בדבר.
לכך
נאמר:
ולא
תהדר פני גדול:
בצדק
תשפוט עמיתך – כמשמעו.
ד"א:
הוי
דן את חבירך לכף זכות.

(טז)
לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי יְהֹוָה:

רש"י

(טז)
לא
תלך רכיל –
אני
אומר:
על
שם שכל משלחי מדנים ומספרי לה"ר.
הולכים
בבתי רעיהם לרגל –
מה
יראו רע,
או
מה ישמעו רע,
לספר
בשוק –
נקראים
הולכי רכיל,
הולכי
רגילה אשפיי"מנט
בלע"ז.
וראיה
לדברי שלא מצינו רכילות שאין כתוב בלשון
הליכה.
לא
תלך רכיל.
הולכי
רכיל נחשת וברזל (ירמיה
ו)
… לא
תעמוד על דם רעך –
לראות
במיתתו –
ואתה
יכול להצילו (ת"כ).
כגון:
טובע
בנהר,
וחיה
או לסטים באים עליו:
אני
ה'
– נאמן
לשלם שכר,
ונאמן
להפרע:

(יז)
לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא:

רש"י

(יז)
ולא תשא עליו חטא –
לא תלבין את פניו ברבים:

חזקוני

(יז)
לא תשנא את אחיך בלבבך –
אם שמעת שהעוה לך,
לא תהיה נוטר לו שנאה בלבבך מסותרת,
אלא הוכיח תוכיח אותו.
מדוע עשית לי כך ?
ושמא מתוך כך יתברר הדבר,
כי הכל שקר,
ולא נתכוין למה שאתה סבור,
או יתקן את מה שהעוה,
ומתוך כך לא תשא עליו חטא לחשדו בדבר שאינו.
ד"א:
הוכח תוכיח את עמיתך אם ראית בו ערות דבר תוכיחנו.
אבל אם לא תוכיחנו –
תשא עליו חטא לחשדו בדבר שאינו.

תלמוד בבלי מסכת כתובות דף סז/ב

מר
עוקבא הוה עניא בשיבבותיה,
דהוה
רגיל כל יומא דשדי ליה ארבעה זוזי בצינורא
דדשא.
יום
אחד אמר:
איזיל
איחזי,
מאן
קעביד בי ההוא טיבותא.
ההוא
יומא נגהא ליה למר עוקבא לבי מדרשא,
אתיא
דביתהו בהדיה.
כיון
דחזיוה דקא מצלי ליה לדשא,
נפק
בתרייהו,
רהוט
מקמיה.
עיילי
לההוא אתונא דהוה גרופה נורא,
הוה
קא מיקליין כרעיה דמר עוקבא.
אמרה
ליה דביתהו:
שקול
כרעיך אותיב אכרעאי,
חלש
דעתיה.
אמרה
ליה:
אנא
שכיחנא בגויה דביתא,
ומקרבא
אהנייתי.
ומאי
כולי האי ?
דאמר
מר זוטרא בר טוביה אמר רב,
ואמרי
לה אמר רב הונא בר ביזנא אמר ר"ש
חסידא,
ואמרי
לה אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי:
נוח
לו לאדם שימסור עצמו לתוך כבשן האש –
ואל
ילבין פני חברו ברבים.
מנא
לן ?
מתמר.
דכתיב:
היא
מוצאת.

(יח)
לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי יְהֹוָה:

רש"י

(יח)
לא
תקום –
(יומא
כג)
אמר
לו:
השאילני
מגלך,
אמר
לו:
לאו
!
למחר
אמר לו:
השאילני
קרדומך,
אמר
לו:
איני
משאילך –
כדרך
שלא השאלתני !
זו
היא נקימה.
ואיזו
היא נטירה ?
א"ל:
השאילני
קרדומך,
אמר
לו:
לאו
!
למחר
אמר לו:
השאילני
מגלך,
אמר
לו:
הא
לך !
ואיני
כמותך שלא השאלתני !
זו
היא נטירה,
שנוטר
האיבה בלבו,
אע"פ
שאינו נוקם:
ואהבת
לרעך כמוך –
(ת"כ)
אר"ע
זה כלל גדול בתורה:

(כה)
וּבַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁת תֹּאכְלוּ אֶת פִּרְיוֹ לְהוֹסִיף לָכֶם תְּבוּאָתוֹ אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם:

רש"י

(כה)
להוסיף
לכם תבואתו –
המצוה
הזאת שתשמרו –
תהיה
להוסיף לכם תבואתו.
שבשכרה
אני מברך לכם פירות הנטיעות.
היה
רע"א:
דברה
תורה כנגד יצה"ר.
שלא
יאמר אדם:
הרי
ארבע שנים אני מצטער בו חנם !
לפיכך
נאמר:
להוסיף
לכם תבואתו:
אני
ה'
– אני
ה'
המבטיח
על כך,
ונאמן
לשמור הבטחתי:

(לב)
מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהֹוָה:

רש"י

(לב)
מפני שיבה תקום –
(ת"כ.
קידושין לב)
יכול זקן אשמאי ?
ת"ל:
זקן.
אין זקן –
אלא שקנה חכמה:
והדרת פני זקן –
איזהו הדור ?
לא ישב במקומו,
ולא יסתור את דבריו.
יכול יעצים עיניו כמי שלא ראהו?
לכך נאמר:
ויראת מאלקיך.
שהרי דבר זה מסור ללבו של עושהו –
שאין מכיר בו אלא הוא.
וכל
דבר
המסור
ללב
נאמר
בו:
ויראת
מאלקיך
!

תרגום אונקלוס

(לב)
מן קדם דסבר באוריתא תֵּקוּם.
ותהדר אפי סבא,…
:

(לג)
וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ:

רש"י

(לג)
לא תונו –
אונאת דברים.
לא תאמר לו:
אמש היית עובד ע"א,
ועכשיו אתה בא ללמוד תורה –
שנתנה מפי הגבורה ?!

אבן עזרא

(לג)
וכי יגור אתך גר –
הזכירו אחר הזקן.
והטעם:
כאשר הזהרתיך לכבד הזקן הישראלי –
בעבור שאין לו כח,
כך אזהירך על הגר,
שכחך גדול מכחו.
או בעבור שאין לו כח –
שהוא בארצך ברשותך:

(לד)
כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם:

רש"י

(לד)
כי גרים הייתם –
מום שבך אל תאמר לחברך.
אני ה'
אלהיכם –
אלהיך ואלהיו אני: