בס"ד ויקרא
פרק
א'
–
– הרב שמואל רוזנברג
נושא:
ויקרא,
פרק א: דף עבודה
מחבר:
שמואל רוזנברג
כיתות:
ה–ט
הבנה ברש"י
(א)
וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר:
רש"י
(א)
ויקרא אל משה – לכל דברות ולכל אמירות ולכל צוויים – קדמה קריאה,
לשון חבה (יומא ד'
ויקרא ר'),
לשון שמלאכי השרת משתמשים בו.
שנא':
(ישעיה ו)
וקרא זה אל זה.
אבל לנביאי האומות עכו"ם – נגלה עליהן בלשון עראי וטומאה.
שנא':
ויקר אלהים אל בלעם:
_______________________________________________________________________ |
|
(ב)
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיהֹוָה מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם:
רש"י
אדם – למה נאמר ?! מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל – שהכל היה שלו,
אף אתם לא תקריבו מן הגזל:
הבהמה – יכול אף חיה בכלל ? ת"ל:
בקר וצאן:
_______________________________________________________________________
_______________________________________________________________________
|
|
(ה)
וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי יְהֹוָה וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם וְזָרְקוּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:
רש"י
(ה)
ושחט…
והקריבו הכהנים –
מקבלה ואילך מצות כהונה.
למד על השחיטה שכשירה בזר (זבחים לב):
|
|
(ז)
וְנָתְנוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ וְעָרְכוּ עֵצִים עַל הָאֵשׁ:
רש"י
(ז)
ונתנו אש –
(חולין פא)
אע"פ שהאש יורדת מן השמים – מצוה להביא מן ההדיוט:
בני אהרן הכהן – כשהוא בכיהונו.
הא אם עבד בבגדי כהן הדיוט – עבודתו פסולה:
_______________________________________________________________________
|
|
(ח)
וְעָרְכוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֵת הַנְּתָחִים אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הַפָּדֶר עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ:
רש"י
(ח)
בני אהרן הכהנים – כשהם בכיהונם.
הא כהן הדיוט שעבד בשמונה בגדים–
עבודתו פסולה:
את הנתחים את הראש –
(ת"כ)
לפי שאין הראש בכלל הפשט,
שכבר הותז בשחיטה.
לפיכך הוצרך למנותו לעצמו:
ואת הפדר –
(שם חולין כד)
למה נא' ?
ללמדך:
שמעלהו עם הראש ומכסה בו את בית השחיטה,
וזהו דרך כבוד של מעלה:
אשר על המזבח – שלא יהיו הגזירין יוצאין חוץ למערכה:
_______________________________________________________________________
|
|
(יד)
וְאִם מִן הָעוֹף עֹלָה קָרְבָּנוֹ לַיהֹוָה וְהִקְרִיב מִן הַתֹּרִים אוֹ מִן בְּנֵי הַיּוֹנָה אֶת קָרְבָּנוֹ:
רש"י
(יד)
מן העוף –
ולא כל העוף (קידושין כד).
לפי שנאמר:
תמים זכר בבקר בכשבים ובעזים,
תמות וזכרות בבהמה,
ואין תמות וזכרות בעופות.
יכול אף מחוסר אבר ? תלמוד לומר:
מן העוף:
תורים – גדולים ולא קטנים:
בני יונה –
קטנים ולא גדולים (חולין כב):
מן התורים או מן בני היונה –
פרט לתחלת הציהוב שבזה ושבזה שהוא פסול,
שגדול הוא אצל בני יונה וקטן אצל תורים:
_______________________________________________________________________
_______________________________________________________________________
|
|
(טו)
וְהִקְרִיבוֹ הַכֹּהֵן אֶל הַמִּזְבֵּחַ וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה וְנִמְצָה דָמוֹ עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ:
רש"י
(טו)
והקריבו – (חולין סה)
אפי'
פרידה אחת יביא:
הכהן ומלק –
(שם)
אין מליקה בכלי,
אלא בעצמו של כהן.
קוצץ בצפרנו ממול העורף,
וחותך מפרקת עד שמגיע לסימנין וקוצצן (שם כא):
ונמצה דמו –
לשון מיץ אפים (משלי ל). כי אפס המץ (ישעיה טז).
כובש בית השחיטה על קיר המזבח והדם מתמצה ויורד (זבחים סה):
ומלק והקטיר ונמצה – אפשר לומר כן ? מאחר שהוא מקטיר הוא מוצה ! אלא מה הקטרה הראש בעצמו והגוף בעצמו וכו'
אף מליקה כן.
ופשוטו של מקרא מסורס הוא,
ומלק והקטיר – וקודם הקטרה ונמצה דמו כבר:
_______________________________________________________________________
|
|
(טז)
וְהֵסִיר אֶת מֻרְאָתוֹ בְּנֹצָתָהּ וְהִשְׁלִיךְ אֹתָהּ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ קֵדְמָה אֶל מְקוֹם הַדָּשֶׁן:
רש"י
(טז)
מוראתו – מקום הרעי וזה הזפק:
בנצתה – (ת"כ)
עם בני מעיה.
ונוצה – לשון דבר המאוס,
כמו:
(איכה ד) כי נצו גם נעו.
וזה שת"א (שתרגם אונקלום)
באוכליה.
וזהו מדרשו של אבא יוסי בן חנן שאמר:
נוטל את הקורקבן עמה.
ורז"ל אמרו:
קודר סביב הזפק בסכין כעין ארובה ונוטלו עם הנוצה שעל העור.
בעולת בהמה שאינה אוכלת אלא באבוס בעליה נאמר:
והקרב והכרעים ירחץ במים והקטיר.
בעוף שנזון מן הגזל נאמ':
והשליך את המעים – שאכלו מן הגזל (וי"ר):
אצל המזבח קדמה –
מד (ת"כ)
במזרחו של כבש: אל מקום הדשן –
מקום שנותנין שם תרומת הדשן בכל בוקר, ודישון מזבח הפנימי והמנורה, וכולם נבלעים שם במקומן (מעילה יב):
|
|
|||||||||||
_______________________________________________________________________
|
(יז)
וְשִׁסַּע אֹתוֹ בִכְנָפָיו לֹא יַבְדִּיל וְהִקְטִיר אֹתוֹ הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ עֹלָה הוּא אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהֹוָה:
רש"י
(יז)
ושסע – אין שיסוע אלא ביד.
וכן הוא אומר בשמשון:
(שופטים יד)
וישסעהו כשסע הגדי:
בכנפיו – (וי"ר)
עם כנפיו,
אינו צריך למרוט כנפי נוצתו:
בכנפיו – (שבת קה)
נוצה ממש ! והלא אין לך הדיוט שמריח ריח רע של כנפים נשרפים – ואין נפשו קצה עליו,
ולמה אמר הכתוב:
והקטיר ? כדי שיהא המזבח שבע ומהודר בקרבנו של עני:
לא יבדיל. אינו מפרקו לגמרי לב'
חתיכות,
אלא קורעו מגבו.
(מנחות קיא)
נא'
בעוף:
ריח ניחוח.
ונאמר בבהמה:
ריח ניחוח.
לומר לך:
אחד המרבה ואחד הממעיט – ובלבד שיכוין את לבו לשמים:
|
|