נושא:
ויקרא,
פרק ח: דף עבודה

מחבר:
הרב שמואל רוזנברג

כיתות:
ד–ט

הבנה ברש"י

(ב)
קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ וְאֵת הַבְּגָדִים וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֵת פַּר הַחַטָּאת וְאֵת שְׁנֵי הָאֵילִים וְאֵת סַל הַמַּצּוֹת:

רש"י

(ב)
קח את אהרן – פרשה זו נאמרה שבעת ימים קודם הקמת המשכן – שאין מוקדם ומאוחר בתורה:
קח את אהרן – קחנו בדברים ומשכהו:
ואת פר החטאת וגו' – אלו האמורים בענין צוואת המלואים בואתה תצוה [שמות כז].
ועכשיו ביום ראשון למלואים חזר וזרזו בשעת מעשה:

חזקוני

(ב)
קח את אהרן – פרשה זו נאמרה בכ"ג אדר.

ספר גור אריה

[א]
קח את אהרן [פרשה זו] כו'.
שהיה תחלת הקמת המשכן בכ"ג באדר, וכל יום ויום היה מפרקו עד ראש חודש ניסן,
שהוא היה יום ח' למלואים (רש"י להלן ט,
א),
ובו ביום הקימו ולא פרקו (רש"י במדבר ז,
א).

אור החיים

(ב)
קח את אהרן וגו' פרשה זו נאמרה קודם הקמת המשכן וטעם שנאמר כאן,
לומר לך שקדמו כל משפטי הקרבנות ופרטיהן ודקדוקיהן קודם מילואיו, כי לעשות כולן נתכהנו הוא ובניו, ולא נתכהן עד שלמדו משה כל פרטי דיני כל הקרבנות, וקיים וקבל עליו לעשות ככל הכתוב, ואז אמר לו קח את אהרן, שעל מנת כן נתכהן ועוד שזולת זה משכחת שיביא אדם מישראל קרבן מיד בקרבתו לפני ה' ולא ידע מה לעשות:

(ג)
וְאֵת כָּל הָעֵדָה הַקְהֵל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:

רש"י

(ג)
הקהל אל פתח אהל מועד – זה אחד מן המקומות שהחזיק מועט את המרובה:

חזקוני

(ג)
ואת כל העדה הקהל –
כדי שיהיו כולם נוהגים קדושה בכהונה.

(ח)
וַיָּשֶׂם עָלָיו אֶת הַחשֶׁן וַיִּתֵּן אֶל הַחשֶׁן אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים:

רש"י

(ח)
את האורים –
כתב של שם המפורש:

(יב)
וַיִּצֹק מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה עַל רֹאשׁ אַהֲרֹן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ לְקַדְּשׁוֹ:

רש"י

(יב)
ויצק – וימשח.
בתחלה יוצק על ראשו,
ואח"כ נותן בין ריסי עיניו,
ומושך באצבעו מזה לזה:
(טו)

(כח)
וַיִּקַּח משֶׁה אֹתָם מֵעַל כַּפֵּיהֶם וַיַּקְטֵר הַמִּזְבֵּחָה עַל הָעֹלָה מִלֻּאִים הֵם לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה הוּא לַיהֹוָה:

רש"י

(כח)
ויקטר המזבחה –
משה שמש כל שבעת ימי המלואים בחלוק לבן:
על העולה –
אחר העולה,
ולא מצינו שוק של שלמים קרב בכל מקום חוץ מזה:

מסכת תענית דף יא/ב

במה שימש משה כל שבעת ימי המלואים ? בחלוק לבן. רב כהנא מתני:
בחלוק לבן שאין לו אימרא…

רש"י

בחלוק לבן –
של פשתן,
עשוי לשם כך:
רב כהנא מתני – כי האי לישנא:
בחלוק לבן שאין בו אימרא – שפה מתרגמינן אימרא (שם כח)
כלומר:
תחוב היה מחוט אחד כל החלוק,
ולא כבגדים שלנו שבתי הידים מדובקין בבגד הגוף בתפירה,
כדי שלא יחשדוהו שמא באותה שפה הוציא מעות הקודש,
משום שנאמר:
(במדבר לב)
והייתם נקיים מה'
ומישראל:

ספר גור אריה

…וכן במשה, היה משמש בחלוק לבן מיוחד לו. וכן אמרו בגמרא (תענית יא ע"ב)
שהיה משמש בחלוק לבן שאין בו אמרא,
והוא חלוק לבן מיוחד למשה,
מורה על מעלת משה. כי היה לו מעלה שהוא כמו שכל פשוט בתכלית הפשיטות, ולפיכך היה משמש בחלוק לבן שאין לו אמרא, כי הלבנות מורה על הפשיטות,
כי כל הגוונים הם צבע,
חוץ מן הלבנות שאינו צבע,
ולפיכך הוא מורה פשיטות. ומה שאין לו אמרא הוא מורה פשיטות גם כן,
כי כפל האמרא בסוף הבגד אינו פשיטות,
אבל בלא אמרא הוא פשוט.
וראוי היה למשה רבנו עליו השלום למעלתו – שהיה כמו שכל פשוט כאשר ידוע ממעלת משה –
שיהיה מדו חלוק לבן שאין לו אמרא,
רק פשוט לגמרי…

(לד)
כַּאֲשֶׁר עָשָׂה בַּיּוֹם הַזֶּה צִוָּה יְהֹוָה לַעֲשׂת לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם:

רש"י

(לד)
צוה ה' לעשות – כל שבעת הימים. ורז"ל דרשו:
לעשות – זה מעשה פרה.
לכפר – זה מעשה יום הכפורים.
וללמד:
שכהן גדול טעון פרישה קודם יום הכפורים שבעת ימים,
וכן הכהן השורף את הפרה:

(לה)
וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה שִׁבְעַת יָמִים וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמֶרֶת יְהֹוָה וְלֹא תָמוּתוּ כִּי כֵן צֻוֵּיתִי:

רש"י

(לה)
ולא תמותו –
הא אם לא תעשו כן – הרי אתם חייבים מיתה:

רמב"ן

(לה)
ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים ושמרתם את משמרת ה' ולא תמותו על דעת הברייתא של תורת כהנים (שמיני מלואים מב)
ענין הפסוק הזה שלא יצאו מפתח אהל מועד יומם ולילה בשעת עבודה, כלומר עד שישלימו כל העבודה המוטלת עליהם באותו העת:

והיא מצוה נוהגת לדורות שלא יניח כהן עבודה ויצא – וחייבין עליה מיתה והוא שאמר בכהן גדול (להלן כא יב)
ומן המקדש לא יצא ולא יחלל, אמרו אימתי אינו יוצא ואינו מחלל, הוי אומר בשעת עבודה ודרשו פן תמותו (להלן י ז),
ממשמע לאו אתה שומע הן,
אין לי אלא אהרן ובניו שנמשחו בשמן המשחה שאם יצאו בשעת עבודה חייבין מיתה, מנין לכל הכהנים שבכל הדורות,
תלמוד לומר כי שמן משחת ה' עליכם (שם)
פירוש שלא אמר כי בשמן משחת ה'
אתם משוחים, ואמר עליכם, כמו והיתה להיות להם משחתם לכהונת עולם לדורותם (שמות מ טו):

רבינו בחיי

(לה)
ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים –
הזהירם שלא יצאו מפתח אהל מועד יומם ולילה בשעת עבודה, כלומר עד שישלימו כל העבודה המוטלת עליהם באותו העת,
והיא מצוה נוהגת לדורות שלא יניח כהן עבודה ויצא וזהו שאמר בכהן גדול (ויקרא כא) ומן המקדש לא יצא ולא יחלל, אימתי אינו יוצא ואינו מחלל הוי אומר בשעת עבודה,
ואם עשה כן חייב מיתה,
שנאמר פן תמותו,
ומכלל לאו אתה שומע הן:

ומה שהזהירם שלא יצאו מן הפתח לא ביום ולא בלילה, כוונת הפסוק בשעות הראויות לישב שם, שהרי בשר ודם הוא מוכרח לעשות הענינים הגופניים, כיוצא בו אמר הכתוב בבנין ביהמ"ק (מלכים א ו)
ויבנהו שבע שנים,
ואת ביתו בנה שלמה י"ג שנה, שאין לכלול בהם השבתות והמועדים,
כי הכוונה בימים הראויים למלאכה,
אף כאן הזהירם שלא יצאו מן הפתח בשעות הראויות לישב שם:

(לו)
וַיַּעַשׂ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה בְּיַד משֶׁה:

רש"י

(לו)
ויעש אהרןובניו –
להגיד שבחן – שלא הטו ימין ושמאל:

ספר גור אריה

[יב]
להגיד שבחן. כי העבודה ענין גדול וחומרא יתירא היא,
והלכות רבות יש בעבודה, ומגיד לך הכתוב שלא שנו ולא טעו באחד מהן לימין ולשמאל,
כי בכוונה יתירה ובדקדוק גדול עשה זה,
כן הוא דעת רש"י.
אבל בתורת כהנים לא דרשו כן, אלא שעשו זה בשמחה לקיים מה שאמר להם משה כאילו שמעו מפי הגבורה.
וזה יותר נכון,
דזה שייך כאן,
כי דרך עולם – גדול שנצטווה מאחר,
אינו עושה בשמחה שהוא ישמע לאחר, אבל אהרן היה שמח כאילו בעצמו שמע.
שלא דרשו 'להגיד שבחן שלא שינו' אלא במקום שהמעשה הוא דבר קשה, כגון "וישבו ויחנו לפני פי החירות"
(שמות יד, ב),
שזה היה דבר קשה להתקרב אל רודפיהם,
אבל בשאר מקום שנאמר "ויעשו"
דרשו לפי ענינו;
בפרשת בא (שמות יב, כח)
"וילכו [ויעשו]"
'להגיד שבחן של ישראל שלא הפילו [דבר]
וכו"
(רש"י שם), מפני שהיא מצוה ראשונה, דעדיין לא נתאמת להם תורת משה עד מתן תורה,
דכתיב (שמות יט, ט)
"וגם בך יאמינו לעולם", וכאן היה מצוה ראשונה, והיו מאמינים בדברי משה ואהרן,
ולא הפילו: