בס"ד שבועות
במקרא ובמסורת חז"ל –
שמואל רוזנברג
לע"נ א"מ ר'
יעקב קאפל ב"ר יהושע דוד ז"ל
נושא:
שבועות במקרא ובמסורת חז"ל
מחבר:
הרב שמואל רוזנברג
כיתות:
כל הכיתות
שמות החג
שמות פרק כג' – רגל
(יד)
שָׁלשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה:
שמות פרק כג' – חג
הקציר על שם קציר החיטים שבאותה תקופה,
והחיטים הם המאוחרים בתבואות השנה,
ובהם כלתה עונת קציר השנה,
ועושים חג במנחה חדשה שמביאים בית ה':
(טז)
וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה:
במדבר פרק כח' – יום
הבכורים
על שם המנחה החדשה,
לחם תנופה שתים,
שמביאים במקדש,
והיא מתרת החדש להביא ממנו מנחות למקדש.
וביום זה מתחילה עונת הביכורים שכל אחד לוקח מראשית כל פרי אדמתו,
משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל,
שם אותם בטנא ומביאם בית ה'.
ולקח הכהן הטנא מידו והניחו לפני המזבח
(כו)
וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיהֹוָה בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ:
(כז)
וְהִקְרַבְתֶּם עוֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַיהֹוָה פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁנַיִם אַיִל אֶחָד שִׁבְעָה כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה:
(כח)
וּמִנְחָתָם סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן שְׁלשָׁה עֶשְׂרֹנִים לַפָּר הָאֶחָד שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים לָאַיִל הָאֶחָד:
(כט)
עִשָּׂרוֹן עִשָּׂרוֹן לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד לְשִׁבְעַת הַכְּבָשִׂים:
(ל)
שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם:
דברים פרק טז' – חג
שבועות
על שם שבעה שבועות שסופרים לפניו,
וביום החמשים חג לה'
ולתורה אשר נתן:
(ט)
שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת:
(י)
וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ אֲשֶׁר תִּתֵּן כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ:
(יא)
וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם:
…
(טז)
שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת וְלֹא יֵרָאֶה אֶת פְּנֵי יְהֹוָה רֵיקָם:
(יז)
אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ כְּבִרְכַּת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לָךְ:
עצרת –
ושם זה אינו במקרא רק חז"ל קראוהו כך בכל מקום.
לפי שעיקר ענינו של חג זה שהוא שמיני שאחר שבעה ימי חג המצות וקשור עמהם;
המשכם הוא וסיומם.
ימי הספירה שביניהם אינם מפסיקים,
שהם כחולו של מועד שאינו מפסיק בין חג ראשון לאחרון.
נמצא שיום זה הוא כשמיני עצרת שלאחר החג.
ולכן קראוהו על שמו,
עצרת.
כלומר,
עצרת של פסח:
ובדין שתהא עצרת של חג רחוקה מן החג חמשים יום כעצרת של פסח,
אלא מפני טורח הגשמים שבאותה עת,
לא הטריחם הקדוש ברוך הוא לבוא לבתיהם ולחזור ולבוא לירושלים פעם שניה,
כדאיתא בילקוט:
חכמים ראשונים קראו לחג זה 'עצרת',
מפני שכך קראוֹ משה רבינו במשנה תורה ליום של מתן תורה:
'יום הקהל'.
ו-'עצרת'
פרושו:
יום הקהל.
כלומר יום שהכל נעצרים במקום אחד:
עוד טעם,
לפי שאין ליחיד ביום טוב זה שום מצוה מיוחדת לו,
אלא הוא יום טוב בדבר זה בלבד,
שנעצרים בו מלעשות מלאכה:
רבי שמעון אומר:
פסח וחג שאין עונת מלאכה בשדה –
זה שבעה (ימים)
וזה שמונה;
עצרת שהיא עונת מלאכה,
אינה אלא יום אחד בלבד.
מלמד שחס הכתוב על ישראל.
(ספרי –
ראה):
שלשה דברים צִוָּה אחיתופל את בניו:
אל תהיו במחלוקת,
ואל תמרדו במלכות בית דוד,
ויום טוב של עצרת ברור (שהשמים טהורים מעננים)
– זרעו חיטים וכו'.
תניא,
אבא שאול אומר:
יום טוב של עצרת ברור –
סימן יפה לכל השנה:
אמרו בירושלמי: 'בכל הקרבנות (מוספים,
הנזכרים בפרשת פינחס)
כתיב חטא (שְׂעִיר חַטָּאת), ובעצרת אין כתיב חטא –
אמר להם הקב"ה:
מכיון שקבלתם עליכם עול תורה,
מעלה אני עליכם כאילו לא חטאתם מימיכם':
דינים
ומנהגים
לחג
השבועות –
ספר התודעה
נוהגים לטבול בערב שבועות,
שחיָּב אדם לטהר עצמו ברגל.
ויש נוהגים לטבול גם פעם שניה ביום טוב שחרית,
זכר לטהרה שנטהרו ישראל בימי הפרישה כדי לקבל את התורה בטהרה:
אף על פי שבכל ערבי יום טוב נוהגים להקדים קצת תפילת ערבית של יום טוב,
בליל שבועות מאחרים להתפלל עד אחר צאת הכוכבים,
לפי שהתורה אמרה (על הימים שלפני החג)
שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה (ויקרא כג),
ואם יקדימו לקבל קדושת יום טוב מבעוד יום,
והוא היום הארבעים ותשעה לספירה,
נמצא שהחסירו מעט ממ"ט ימי הספירה ואין זה 'תמימות':
וכן הקידוש שעל היין של שבועות,
אין אומרים אותו עד שיהיה לילה ודאי:
נוהגים לשטוח עשבים או ענפי עצים בבתים ובבית הכנסת,
ויש המעטרים את ספר התורה בשושנים:
נהגו להעמיד אילנות בבית הכנסת סביב לבימה,
להזכיר שבחג השבועות העולם נִדון על פֵּרות האילן,
ויתפללו עליהם.
והגר"א בִּטל מנהג זה בהרבה קהילות,
משום שעכשָׁו הוא מחֹק העמים להעמיד אילנות בחגיהם:
-
זכר למתן תורה שהיה בהר ירוק,
ולכך גם מרבים באילנות ובמיני פרחים ריחניים לשמחת היום הגדול הזה;
-
משה רבינו נולד בז'
אדר וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים עד ו'
סיון,
ואז וַתָּשֶׂם בַּסּוּף.
וסוף,
הוא הקנים ועשבים שאנושוטחים,
לזכר הנס שנעשה למשה רבינו עליו השלום.
-
מנהג להכין שושנים ושאר מיני עשבים בחג השבועות על פי דברי המדרש:
משל למלך שהיה לו פרדס נטוע.
לאחר ימים בא המלך והציץ בפרדס ונמצא מלא חוחים.
הביא קצצים לקצצו,
וראה בו שושנה אחת של ורדוכו'
אמר המלך:
בשביל שושנה זו ינצל כל הפרדס.
בזכות התורה ינצל העולם כולו.
-
וְהַדָּת נִתְּנָה בְּשׁוּשַׁן –
אל תקרי 'שוּשן',
אלא שוֹשן.
מכאן שמעטרים ספר תורה בשושנים:
מנהג זה קדום הואמאד,
שלפי מדרש אגדה,
היה המן מקטרג בו על ישראל לפני אחשורוש:
-
נוהגים להיות נעורים כל הלילה ועוסקים בתורה ואומרים 'תיקון ליל שבועות'
כסדר הכתוב בסידורים.
איתא בשו"ע האר"י ז"ל:
'דע שכל מי שבלילה זה לא ישן כלל ועיקר,
והיה עוסק בתורה –
מובטח לו שישלים שנתו ולא יארע לו שום נזק':
אקדמות
הפיוט 'אקדמות'
חברו רבי מאיר ברבי יצחק שהיה חזן בעיר וורמייזא (וורמס),
היא העיר שחי בה רש"י.
וכמסופר,
למד רש"י תורה מפיו של הפיטן הזה. וכן היו קרובים קרבת משפחה זה לזה:
בנו של המחבר נהרג על קידוש השם במסעי הצלב של שנת תתנ"ו,
ואף הוא קִדש שם שמים בויכוח עם הכמרים שכפו עליו.
בויכוח זה פתוהו הכמרים ושדלוהו לעזוב דתו ולקבל דתם.
אף הוא השיב להם אמרים כאיוולתם ולעג להם,
ובקול מלא עוז ובטחה ספר להם מגבורות הבורא ומאהבתו את ישראל וממעלת התורה,
והשכר הטוב הצפון למקיְּמיה:
לא ארכו ימיו של המחבר הקדוש אחרי הויכוח,
כי גווע ומת מיד אחרי כן:
ובמותו,
השאיר אחריו ברכה,
הפיוט 'אקדמות'
בשבח הבורא,
בשבח התורה ובשבח ישראל מקבליה –
בלשון הארמית.
ונתקבל פיוט זה בהרבה תפוצות ישראל לאמרו לפני קריאת התורה בחג השבועות,
בנעימה מיוחדת מלאה שגב הוד וניצחון.
ובקהילת וורמייזא עצמה לא נתקבל מנהג זה,
מפני עגמת נפש על מחברו שאהבוהו מאד,
ופיוט זה מזכיר להם את מותו.
וכן פחדו שלא להכעיס בכך את שכניהם הנוצרים שאִתם היה לו הויכוח,
ושבפיוט זה דברי ניצוח קשים כנגדם:
תוכן
אקדמות –
בקצרה
תשעים חרוזים באקדמות.
ארבעים וארבעה חרוזיו הראשונים מתחילים בסדר א"ב כפול.
יתר החרוזים,
ראשי תיבותיהם הראשונות מצטרפים למשפט זה:
'מאיר ביר רבי יצחק,
יגדל בתורה ובמעשים טובים,
אמן,
וחזק,
ואמץ':
השיר כתוב ארמית שלא יבינוהו אלא ישראל בלבד,
העוסקים בתורה ובדברי החכמים הראשונים שדברו גם ארמית.
כל החרוזים מסתיימים באותיות 'תא',
לרמז על התורה,
שפיוט זה חובר לשבחה,
שאין לה חקר וסוף,
וכיון שאדם השלים לימודה והגיע לאות ת',
מיד הוא חוזר והוגה מבראשית ומתחיל ב – א':
מקומו של הפיוט 'אקדמות'
בדורות של שמד,
כשחרב חדה הייתה מונחת על צוואר ישראל בכל עת ובכל שעה,
ושונאי ישראל הציתו מדורות אש בכל מקום לשרוף את ישראל חיים על החזיקם באמונת אלקים חיים,
אז מצאו ישראל המעונים והנרדפים שבכל קהילות אשכנז,
עידוד ועצמה בשיר הזה שהושר באוזניהם וחיזקם באמונה לבל יחתו מפני אויביהם.
ולגודל מעלת השיר וקדושת מחברו,
הנהיגו לאומרו בחג השבועות,
ובאמצע קריאת התורה.
עלה הכהן לתורה וברך,
קראו את הפסוק הראשון מקריאת היום:
בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם,
בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי –
מיד הפסיקו,
ושרו אקדמות.
גמרו את השיר,
המשיכו בפרשת היום:
וכל כך למה?
כדי ללמד את העם את מצוַת קידוש השם,
שאין לנו תורה אלא אם נחזיק בה אפילו בשעה שנוטלים את נפשנו;
וקידוש השם –
מגופה של תורה הוא שנִּתנה בחֹדש השלישי:
בדורות האחרונים ערערו גדולי ישראל על המנהג להפסיק את קריאת התורה באמירת השיר הזה באמצע,
ולכך פשט המנהג שקוראים לכהן לעלות לתורה,
פותחים את הספר ומכסים אותו במטפחתו,
ולפני שהוא מברך על התורה,
הקורא וכל הציבור שרים את ה'אקדמות'
בניגון מיוחד,
והמנהג הוא שהקורא שר בית והקהל עונה לעומתו בבית השני.
ה'כתובה'
נהוג בהרבה קהילות ספרד שבעת פתיחת ההיכל להוצאת הספר,
וקודם שמוציאים ספרי תורה קוראים ברוב עם נוסח של 'כתובת נישואין' שבין שני 'בני הזוג',
והם:
כנסת ישראל והתורה.
נוסח זה חובר ע"י רבי ישראל נג'ארה:
ירד דודי לגנו לערוגת בְּשָׂמו:
להתעלס עם בת נדיב ולפרוס עליה סכת שלומו:…
בששי בשבת אגיד את הרשום בכתב הנשתְּוָן:
יום להנחיל אוהביו תורה אל חי נתכוֵּן:…
וכל התנאים הללו שרירים וקימים:
כצבא השמים בשחק נרשמים:
לעדי עד ולעולמי עולמים:
ונשבע החתן לקיֵּם כל דבר להמונו:
ולהנחיל יש לאוהביו ולעושי רצונו:
נִשְׁבַּע ה'
בִּימִינוֹ:
וקנה החתן קנינים חמשה:…
והכל שריר ובריר וקיָּם:…
וְאָעִידָה לִי עֵדִים נֶאֱמָנִים,
אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ:
ישמח חתן עם כלה:
לקחת לו לגורלו:
וישמח לב כלה בבעל נעוריה ותאמר למהללו:
אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לוֹ:
אזהרות
בקהילות ספרד לא נהוג לומר אקדמות,
אבל אומרים אחר חזרת הש"ץ של מוסף,
או לפני מנחה,
'אזהרות'
לרבי שלמה בן גבירול;
כל תרי"ג מצוות עשה ומצוות לא תעשה מיוסדות על דרך השיר.
ובחוץ לארץ מחלקים את האזהרות ואומרים ביום הראשון מצוות עשה,
וביום השני מצוות לא תעשה:
יש מקומות שאומרים אזהרות של פיְטנים אחרים.
וידועות האזהרות המיוחסות לרבנו אליהו;
שאף על פי שנשמטו מהן כמה מצוות,
לא נמנעו מלאמרן,
מפני שמחברן –
קדוש היה,
וחבוש בבית האסורים בשעה שיסד אותן,
ומזכרונו יסדן,
וספר לא היה אתו שיעיין בו לידע אם החסיר אם לא:
קריאת מגילת רות
קוראים במגילת רות בחג השבועות שהוא זמן מתן תורה,
ויש קהילות שלא נהגו לקרוא כלל מגילת רות בחג השבועות בבית הכנסת,
אלא כל אחד ואחד לומדה לעצמו בביתו,
או בבית הכנסת שלא בשעת תפילה:
מקורו של מנהג זה מצאנו במסכת סופרים.
-
ומה ענין רות אצל עצרת,
שנקראת בעצרת בזמן מתן תורה?
ללמדך שלא נִתנה תורה אלא על ידי יסוריןועוני:
-
קוראים רות בשבועות מפני שכתוב בה (רות א):
בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים,
והוא זמן הקציר;
-… ובועז נשא אתרות בקצירת תבואתו וכו',
-
זכר למעמד הר סיני,
שקבלו את ישראל סך תר"ו מצוות,
נוסף על השבע מצוות שנצטוו בני נח,
ועולה סךהכל למספר תרי"ג.
לכך תקנו לומר מגילת רות בחג זה,
כי רות הוא מספר תר"ו,
-
מתחילת בריָּתה הייתה רות ראויה לקבל עליה עול מצוות.
אותיות שמה מעידות עליה:
-
'רות'
– שש מאות ושש,
ושבע מצוות בני נח –
תרי"ג כנ"ל,
-
לפי שאבותינו לא קבלו את התורה ולא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה כדין גרים.
ולכבודה של רותשהייתה גיורת ונעשתה אם למלכות,
אומרים לה:
כולנו גרים היינו אז.
-
לפי שמגילת רות נכתבה על ידי שמואל הנביא,
ליחֵס את דוד המלך שבא מרות המואביה,
כי מן השמיםהסכימו על הדבר,
וסוף המגילה מסיֵּם עיקר הייחוס מפרץ עד דוד לכבודו.
ודוד נולד בעצרת ומת בעצרת,
ולפיכך קוראים מגילת רות בזמן מתן תורתנו,
לידע כי התורה שבכתב עם התורה שבעל פה –
תורה אחתהיא ואי אפשר לזו בלא זו.
תדע,
שעל ידי שדרשו חכמים בכוח התורה שבעל פה שנמסר להם:
'מואבי –
ולאמואבית',
על ידי כך הותרה רות לבוא בקהל ויצא ממנה דוד משיח ה'
לכל הדורות,
ועל מלכות בית דודנשענת כל כנסת ישראל שהיא והתורה –
אחת.
והכל על ידי כוחה של תורה שבעל פה:
אחר הצהרים מתכנסים בבית הכנסת ואומרים תהילים בציבור (ובחו"ל עושים כך ביום השני),
לפי שעצרת הוא יום פטירתו של דוד המלך:
טעם העליון וטעם התחתון בקריאת עשרת הדברות
בעשרת הדברות יש במסורת שני מיני נגינות.
הנגינה האחת, רוב טעמיה מעל לתיבות, והיא הקרויה 'טעם עליון'. נגינה זו מסודרת לפי ה'כתיב'
בספר תורה שאין בה חלוקת פסוקים, אלא חלוקה של פרשיות פתוחות וסתומות בלבד,
ומסורת הכתיב, שכל דיבור ודיבור פרשה בפני עצמו. מאָנֹכִי עד לֹא תִשָּׂא היא פרשה אחת סתומה, ודיבור אחד, (ש'אנכי'
ו'לא יהיה לך'
בדיבור אחד נאמרו);
והנגינה השניה,
רוב טעמיה למטה מן התיבות ולכך נקראת ה'טעם התחתון',
והיא מסודרת לפי מסורת הקרי,
ההבדל בין שני הטעמים,
העליון והתחתון,
אינו בנגינה בלבד,
אלא גם בניקוד המלים ובהדגשת אותיות או הרפיתן.
בשבועות נוהגים לקרוא בציבור לפי הטעם העליון,
המפסיק בין כל דיבור ודיבור,
לפי שבו ביום נתנו עשרת הדברות,
ועל כן עושים מכל דיבור פסוק בפני עצמו.
ודיבור שיש בו כמה פסוקים,
מחברים אותם ועושים אותם פסוק אחד,
כדי שיהא כל דיבור נשמע לעצמו,
שכך שמענום מסיני:
מאכלי חלב
-
נוהגים בהרבה מקומות לאכול בשבועות מאכלי חלב,
ואחר כך אוכלים בשר,
לקיֵּם ושמחת בחגך,
ואיןשמחה בלא בשר.
כשם שאוכלים שני תבשילים בפסח,
לזכר הפסח והחגיגה,
אף כאן עושים זכר לקרבןהיום,
שתי הלחם,
שכיון שאסור לאכול בשר וחלב מככר אחד,
צריך להביא שתי לחמים על השלחן,
הדומהלמזבח.
-
לפי שיום שֶׁמָּשׁוּ את משה מן המים,
ששי בסיון היה,
ולא רצה לינוק אלא מחלב אישה עבריה;
לכך מזכיריןזכותו ביום זה במאכל חלב.
-
רבים נוהגים גם לאכול בשבועות תופיני עוגה האפויה ומטוגנת בדבש,
על שם:
דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ (שירהשירים ד)
האמור על מי שזוכה לתורה:
-
לפי שעד מתן תורה הותר להם בשר נחירה ובהמה טמאה,
ועכשָׁו אחר נתינת התורה נצטוו על השחיטה ועלמאכלות אסורות (שכל תרי"ג מצוות היו כלולות בעשרת הדברות),
ונאסרו להם כל הכלים,
ולא היו יכוליםלהגעיל הכלים,
שאותו היום שבת היה,
כי הכל מודים שבשבת נִתנה תורה,
והוכרחו לאכול מאכלי חלב.
-
לפי שקודם שנִּתנה להם תורה חששו לאכול מאכלי חלב מטעם איסור אבר מן החי שנוהג בבני נח,
והתראכילתם,
מן התורה לומדים,
שמנתה בו שבח ארץ ישראל:
אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ כדאיתא במסכת בכורות;
עכשָׁו שקבלו תורה,
אכלו חלב בהיתר.
-
מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'
בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם –
ראשי תיבות:
מחלב.
-
חלב בגימטריא ארבעים –
כנגד ארבעים יום שעשה משה בהר סיני.
-
אמרו במדרש:
שמונה שמות להר סיני,
אחד מהם –
'גבנונים',
שהוא לבן וצח כגבינה,
לכך אוכלים גבינה.
-
התורה אינה אוהבת אלא שפלות,
לכך בימים קדמונים היו יושבים על הארץ ולומדים תורה.
ומאכל חלבהוא מאכל של קטנוּת.
-
'דבש וחלב תחת לשונך'
– יש מי שאומר:
לפיכך נמשלה התורה בדבש וחלב,
לפי ששנים אלה רומזים על כחהתורה,
שכל העוסק בה יוצא מטומאתו ונטהר.
שכן הדבורה –
שרץ טמא,
והדבש שהיא עושה –
טהור.
אףהחלב תחילתו דם שהוא אסור,
וממנו נעשה חלב שהוא מותר.
שכך אמרו חכמים:
'דם נעכר ונעשה חלב'.
מנהגי קהילות עתיקות
-
בחג השבועות שהוא זמן מתן תורתנו,
היו אופים במגנצה מיני חלות מיוחדות (פלודין בלע"ז)
וקוראים להם 'סיני',
מפני שביום זה מתחילים התינוקות ללמוד,
והיו מתכוְּנים להמתיק להם קבלת התורה. -
ובפרנקפורט על נהר מיין מנהגנו לעשות מולייתא מחלב או בשר,
ודמות סולם עם שבע שליבות עליה,
זכר לשבעה רקיעים שקרע הקדוש ברוך הוא בשעת מתן תורה. -
נהגו הנשים לעשות בשבועות לחם ארוך ולו ארבעה ראשים,
זכר לשתי הלחם שהקריבו בעצרת. -
על שם הכתוב וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים,
ואין נהר אלא תורה,
ואין עדן אלא סיני. -
ועוד טעם,
שהתורה נקראת לחם,
וכתיב ארוכה מארץ מדה,
לכך עושים לחם ארוך,
וארבעת הראשים הם כנגד 'פרדס'
– פשט,
רמז,
דרוש,
סוד,
שהתורה נדרשת בהם.
מנהגים של מסירת תורה
-
'מנהג אבותינו שמושיבין התינוקות ללמוד בשבועות;
לפי שנִּתנה בו תורה.
וכעלות השחר מוליכין הנערים לבית הכנסת,
כדכתיב (שמות יט):
וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וגו'.
ומביאים הלוח שכתוב עליו 'א'
ב'
ג'
ד'
ה'
ו',
ת'
ש'
ר'
ק',
ותּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה,
תורה תהא או אומנותי,
ופסוק ראשון של ויקרא,
וקורא הרב כל אות ואות,
והתינוק קורא אחריו,
ונותן על הלוח מעט דבש.
לוחך הנער הדבש שעל האותיות בלשונו,
ופסוקים כתובים על עוגה שנלושה בדבש.
וכן עושים בביצה שכותבים עליה כתב של תורה. -
והרב קורא עם הנער כל מה שבלוח,
ובעוגה,
ובביצה.
והביצה תהיה מקולפת ומבושלת. אחר שסימו הנערים לימודם, מאכילים אותם העוגה והביצה, כי טוב הוא לפתיחת הלב.
ומכסין הנערים תחת המקטורן כשמוליכים אותם מביתם עד בית הרב או עד בית הכנסת. והטעם,
על שם: וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר (שם).
ונותנים אותו על זרועו של הרב המושיבו ללמוד, על שם: כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק (במדבר יא), ועל שם: וְאָנֹכִי תִּרְגַּלְתִּי לְאֶפְרַיִם קָחָם עַל זְרוֹעֹתָיו (הושע יא). ולאחר הלימוד מביאים הנער על שפת הנהר,
על שם שהתורה נמשלה למים,
ועל שם יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה (משלי ה), ושיהא לנער רוחב לב. והעוגה מתוקנת מן ג' גריצין של סולת,
כנגד מן ובאר ושליו. ומרבין בה דבש וחלב, דוגמא לוַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ וגו'
(דברים לב), וכתיב דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ וגו': -
'דומה הענין כאילו הקריבו לפני הר סיני…
ללמדך שתנהוג בבנך כשתכניסהו לתלמוד תורה כמנהג הזה;
לכסותו ולהעלותו –
שכן מצינו במשה שעשה כסדר הזה לישראל וכו': -
למה מרחיצין ומלבישין אותו בבגדים נקיים?
כדרך מתן תורה:
וַיְכַבְּסוּ שִׂמְלֹתָם (שמות יט)
וכו': -
ולמה לשין את החלות בחלב ודבש?
משום שנאמר:
וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע,
ומעין מקרא של פתיחת לב,
שנאמר:
דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ: -
למה אין מניחין ללוש את העיסה אלא לבתולה?
תבוא בתולה שהיא טהורה,
ותלוש לקטן שהוא טהור וכו': -
למה ביצים?
שדעתו של תינוק אצל ביצים וכו': -
למה החכם מכסה אותו תחת כנפיו ?
דרך צניעות ודרך ענוה וכו': -
למה מחפים האותיות בדבש ואומרים לו:
לחוך?
זהו כענין שמפורש (יחזקאל ג):
וָאֹכְלָה וַתְּהִי בְּפִי כִּדְבַשׁ לְמָתוֹק,
כלומר,
כשם שנוחים לו האותיות ללחוך,
כך תהא לו תורה נוחה לקובעה ללומדה וללמדה'
וכו': -
רמז לזה שמכסין הנער,
שלא יראה גוי וכלב ביום שמחנכין אותו לאותיות הקֹּדש –
גַּם הַצֹּאן וְהַבָּקָר אַל יִרְעוּ אֶל מוּל הָהָר הַהוּא (שמות לד).
כעלות השחר יום עצרת,
מביאין הנערים –
על שם בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים (שם יט),
ומכסין אותו תחת המקטורן מביתם עד בית הכנסת או עד בית הרב,
ונותנים אותו בחיקו של הרב המושיבם ללמוד,
וקורא הרב כל תבה ואחריו הנער,
ומאכילין לנער העוגה והביצה כי טוב הוא לפתיחת הלב,
ואל ישנה אדם מן המנהג:
הרב יעקב עמדין (בנו של חכם צבי)
כתב בסידורו 'בית יעקב':
'ובאמת לא ידעתי מדוע בטלו המנהג ההוא מכל וכל.
ואף אם מנהג אכילת העוגה שכתובים עליה פסוקים ושמות,
יש להרהר אחריו,
והיכא דנהוג נהוג;
אבל כל מה שכתב מתחילה ועד סוף,
נראה טוב וישר והגון מאד,
ואיך נהיתה כזאת לעקור דבר נאה כזה בלי טעם,
אין זה כי אם ממיעוט מחשבה על עסק הלימוד הישר והטוב':
תיקון ליל שבועות
חכמי הסוד תקנו סדר לימוד לכל ליל שבועות,
שבו משולבים תורה שבכתב עם תורה שבעל פה ודברים מן הזֹּהר,
וגם סדר תרי"ג מצוות בקצרה.
ותיקון זה הוא על פי מאמר הזֹּהר המפליג מאד בשבח הנעור בלילה זה ומצפה לשעת קבלת תורה,
שאז נעשים כנסת ישראל עם התורה בחיבור אחד,
ושעת מתן תורה היא שעת חופתם וכל הלילה שלפניה ראוי לעסוק בצרכי הכלה ותכשיטיה וכו':
סדר הלילה תוקן,
כדי לתקן פגם של מקבלי התורה הראשונים,
שהלכו לישון באותו הלילה,
והקדוש ברוך הוא עוררם מן השֵּׁנה שיבואו לקבל התורה,
(מדרש)
ואין זו קטגוריא ח"ו על ישראל שבאותו הדור,
שכולם בני דעה היו ומצפים לשמוע דבר ה',
אלא מפני שהיו בהם חלשים והתיראו שמא לא יוכלו לעמוד על כל כחם בשעת הדיבור אם לא ינפשו בלילה.
ואנשי אמת היו כולם ולא עשו מפני הבושה מזה על זה,
ואם שער אדם בנפשו ששנתו בלילה יפה לו כדי שישמע הדיבור והוא בכל כחו וזיוו,
עשה כן,
כיון שלא נאסרו בכך.
נתינת התורה
וַיֹאמַר,
ה'
מִסִּינַי בָּא וגו'
(דברים לג)
– כשנגלה המקום ליתן תורה לישראל,
לא על ישראל בלבד נגלה,
אלא על כל האומות:
בתחילה הלך אצל בני עשו,
ואמר להם:
מקבלים אתם את התורה?
אמרו לו,
מה כתוב בה?
אמר להם:
לא תרצח,
אמרו לפניו:
רבונו של עולם,
כל עצמו של אותו אביהם –
רוצח הוא,
שנאמר (בראשית כז):
וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו,
ולא הבטיחו אביו אלא על החרב –
וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה (שם)
– אין אנו יכולים לקבל את התורה!:
הלך לו אצל בני עמון ומואב ואמר להם:
מקבלים אתם את התורה?
אמרו לו,
מה כתוב בה?
– לא תנאף.
אמרו לפניו,
רבונו של עולם,
כל עצמם של אותם האנשים אינם באים אלא מניאוף –
וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת לוֹט מֵאֲבִיהֶן וגו'
(שם יט)
– אין אנו יכולים לקבל את התורה!:
הלך לו אצל בני ישמעאל,
אמר להם:
מקבלים אתם את התורה?
אמרו לו:
מה כתוב בה?
– לא תגנוב.
אמרו לפניו,
רבונו של עולם,
כל עצמם של אותם האנשים אינם חיים אל מן הגנבה ומן הגזל –
וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם יָדוֹ בַכֹּל,
וְיַד כֹּל בּוֹ (שם טז)
– אין אנו יכולים לקבל את התורה!:
לא היתה אומה באומות שלא הלך ודבר ודפק על פתחה,
אם ירצו ויקבלו את התורה.
ואחר כך בא לו אצל ישראל –
אמרו לו:
נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע!
זהו שנאמר (דברים לג):
ה'
מִסִּינַי בָּא,
וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ,
הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבֲבֹת קֹדֶשׁ,
מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ:
השוואה בעשרת הדברות
'לא תרצח' כנגד 'אנכי',
מלמד שכל הרוצח כאילו ממעט בדמות:
'לא תנאף' כנגד 'לא יהיה',
מלמד שעבודה זרה שקולה כנגד ניאוף.
וכן הוא אומר (ירמיה ג):
וְהָיָה מִקֹּל זְנוּתָהּ וַתֶּחֱנַף אֶת הָאָרֶץ וַתִּנְאַף אֶת הָאֶבֶן וְאֶת הָעֵץ:
'לא תגנב' כנגד 'לא תשא',
שכל הגונב סופו לישבע (לשקר):
'לא תענה' כנגד 'זכור',
כביבול,
אמר הקב"ה:
אם העדת על חברך עדות שקר,
מעלה אני עליך כאילו העדת שלא בראתי עולמי בששת ימים ולא נחתי בשביעי:
'לא תחמוד' כנגד 'כבד',
שכל החומד אשת חברו,
עולה ממנה בן מכבד את מי שאינו אביו ומקלל את אביו:
עשרת הדברות כנגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם:
אנכי –
כנגד וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים יְהִי אוֹר.
וכתוב (ישעיה ס):
וְהָיָה לָךְ ה'
לְאוֹר עוֹלָם:
לא יהיה לך –
כנגד וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם.
אמר הקב"ה:
היֵה מבדיל ביני ובין עבודה זרה,
שנקראה מים מכונסים,
כדכתיב (ירמיה ב):
אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים אֲשֶׁר לֹא יָכִלוּ הַמָּיִם:
לא תשא –
כנגד וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים יִקָּווּ הַמַּיִם.
אמר הקב"ה:
המים חלקו לי כבוד ופנו את עצמם,
ואין אתם חולקים לי כבוד מלִשבע בשמי לשקר:
זכור –
כנגד וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ.
אמר הקב"ה:
מה שתאכל בשבת –
מוקיר לי.
שלא נברא העולם,
אלא שלא יהו חוטאים ויהיו חיים לעולם ואוכלים גידולי הארץ:
כבד –
כנגד וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם.
אמר הקב"ה:
הא בראתי לך שני מאורות:
אביך ואמך,
הוי זהיר בכבודם:
לא תרצח –
כנגד וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם.
אמר הקב"ה:
אל תהיו כדגים הללו,
שהגדולים בולעים את הקטנים וכו':
לא תנאף –
כנגד וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ וגו'.
אמר הקב"ה:
הא בראתי לך זוגך,
כל אחד ואחד ידבק בזוגו,
במינו:
לא תגנב – כנגד וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע וגו'.
אמר הקב"ה:
אחד מכם אל יפשוט בגנבה ובממון חברו,
אלא מן ההפקר כעשבים הללו וכו':
לא תענה –
כנגד וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים נַעֲשֶׂה אָדָם וגו'.
אמר הקב"ה:
הא בראתי לך חברך בדמותי ונתחברת ודמית לצלמי,
לא תעיד על חברך עדות שקר:
לא תחמוד –
כנגד וַיֹּאמֶר ה'
אֱלֹקִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ.
אמר הקב"ה:
הא בראתי לך זוגך,
כל אחד ואחד מכם ידבק בזוגו,
לא יחמוד גבר מכם אשת חברו: