מחבר:
שאול
וידר

נושא:
גמרא,
מסכת
ברכות,
פרק
שישי:
מדריך
למורה

מיועד
לכיתות:
ז–יב

פרק שישי במסכת ברכות

שאול וידר

הלכה ומעשה,
הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו?

או:

"ילך אצל חכם מעיקרא וילמדנו ברכות"

הקדמה

חמשת הפרקים הראשונים במסכת ברכות,
עוסקים בקריאת שמע וברכותיה ותפילה והקשור בה.
בחלק זה,
בתוך מכלול המימרות התלמודיות ישנו מאגר רחב של קטעי ¹אגדה דרשניים.
[16 דפי אגדה מתוך 33 דפים,
בחלק זה של המסכת].
המאפיין,
בקטעי אגדה אילו,
שהם מופיעים בקובץ של מס'
דפים,
ולא באופן של ²קטעים דלילים,
בתוך המארג הכולל של התלמוד.

תמונה כללית זו, רחוקה מלתאר את המתרחש בפרק ששי. פרק זה עוסק בברכות הנהנין.
כמובן,
שאופיו של הפרק הלכתי. אך אינו נעדר קטעי אגדה. אלא שקטעי אגדה אלו, קצרים ודלילים,
משולבים בתוך מבנה הסוגיא ולא מופיעים כנספח לסוגיא המובאת.

בפרק א ', ננסה לעמוד על טיבם של קטעי האגדה הנ"ל,
ולברר האם יש להם "תפקיד משמעותי במבנה הסוגיא "

בכדי לעמוד על טיבם של קטעי אגדה אילו, יש להבחין במספר סוגים של קטעי אגדה.

לפיכך,
ננסה להראות את אופיו של כל ענין אגדי בסוגיה.

אגב כך נמשיך ונדון,
בפרק ב', באופן כללי,
בסיפורי מעשה המופיעים בסוגיות ההלכתיות על "תפקידם " בסוגיא.
לפי סוגי המעשיות ואופיים היחודי.

סיווג המעשיות ומיקומם בתוך הסוגיא,
מוביל להבנה שמבנה סוגיא זו אינו סתמי אלא מגמתי באופן עריכת הסוגיא.
זאת בשל הנושא הנלמד ברכות הנהנין³.

פרק א'.
– אגדה
בהלכה

בפרקנו,
מצינו 10 קטעי אגדה [לבד מן 2 הקטעים המצוינים בהערה 2 ]. 10 קטעים אילו,
מאופינים בכך, שמשולב פסוק, הנדרש לפי הענין הנדון.

מדרשי
דברים
– 7 דרשות מתוך ה 10 הנ"ל,
הינם על פסוקים מספר דברים.
שם מוזכר ענין האכילה וארץ ישראל.

דרשה א': דף לז: – סוגית פלפלי (49 – 42 ).

בסוגיא זו חלוקים האמוראים,
מהי ברכת פלפלי?
לחיזוק דעת רב ששת,
שהברכה על פלפלי היא "שהכל " מקשה התלמוד על דעת רבא,
שסובר שאין לברך על פלפלי.
קושיא זו היא מבריתא:
"היה ר"מ אומר ממשמע שנאמר וערלתם ערלתו את פריו איני יודע שעץ מאכל הוא אלא מה ת"ל עץ
מאכל
להביא עץ שטעם עצו ופריו שוה ואיזהו זה פלפלין ללמדך שהפלפלין חיבין בערלה וללמדך שאין ארץ ישראל חסרה כלום שנאמר "ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם לא תחסר כל בה ".

בעקבות דרשה זו מגיע התלמוד למסקנה שיש שני מינים של פלפלי,
שאחד זוקק ברכה ואילו השני אינו מחויב בברכה.
מסקנה הלכתית זו, אפשרי שתגיע אף ללא השמוש בדרשה בענין ארץ ישראל. אך נראה, כי היה חשוב לעורך סוגיא זו, לשלב בה את ענין מעלתה של א"י.

דרשה תנאית זו אינה מופיעה במדרשי ההלכה המצויים בידינו.
ואף לא במדרשי האגדה שבדברים ובויקרא⁴.
אך,
מופיעה במדרש הלכה לויקרא.

דרשה ב' – סוגית כובא דארעא דף לח. ( 8 – 1
).

הסוגיא דנה,
מה מברכים על כובא דארעא?
( מין בצק הנאפה בתנור ). השאלה היא,
האם ברכתו "המוציא " או שברכתו "מזונות"?
בירור זה מופיע כ"שאלת רב".
בנוסף לתשובה,
המובאת בסוגיא,
מביא התלמוד שני דינים נוספים (כקביעות הלכתיות ) ⁵.
אשר הדין השני הוא:
" אמר מר בר רב אשי ואדם יוצא בהם ידי חובתו בפסח מ"ט לחם עוני קרינן ביה ". יוצא א"כ שדרשה אמוראית זו של מר בר רב אשי,
הינה תוספת לבירור המקרה הנידון,
כנראה בשלב עריכת הסוגיא.
אופיה של דרשה זו יחודי הוא ' כיון שהדרשן לומד ממערכת הלכתית מסוימת – פסח,
שהגדרת מצה כלחם.
לימוד זה גורר קביעה הלכתית בדיני ברכות.

דרשה ג' – ברכת "המוציא"
על פת דף לח. (52 – 43
).

סוגיא זו, מבררת מהו נוסח הברכה על פת? ברובד התנאי,
חלוקים רבנן ור' נחמיה,
האם יש לברך ב "ה"
הידיעה,
"המוציא"
– ( רבנן ). או,
ללא "ה"
הידיעה,
"מוציא"
– (ר'
נחמיה ).

ברובד האמוראי,
סובר רבא,
שעל פי הפסוק " אל מוציאם ממצרים " [במדבר כג;כב ]. יסכימו התנאים,
שהמילה "מוציא"
משמעותה,
ליחידת הזמן בעבר.
אך יחלקו,
במילה "המוציא",
כיון שיש פסוק [שמות ו;ז ] "המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים",
מכאן ברור,
שגם המילה "המוציא"
כונתה בעבר – כך ר'
נחמיה.
רבנן נסמכים על פסוק מדברים ח;טו – "המוציא לך מים מצור החלמיש",
הנה המילה "המוציא"
משמשת במשמעות עתיד ולא רק עבר.
זהו יתרונו של הנוסח "המוציא"
⁶.

בסוגיא זו, ראינו שלושה פסוקים כאשר הפסוק המוכיח את דעת רבנן, הרי הוא מספר דברים פרק ח', משם לקוחות מס' דרשות לפרקנו. [
4, במספר ].

דרשה ד' – הפסק בברכת הפת דף מ. ( 9 – 1 ).

התלמוד מביא מח' בין רב לר' יוחנן – בשאלה מה נחשב הפסק? כאשר לדעת רב רק הפסק בהקשר לברכה אינו חשוב הפסק. כל עיסוק בענין אחר חשוב כהפסק:
"טול ברוך, טול ברוך – אינו צריך לברך. הבא מלח הבא לפתן – צריך לברך ".

ר'
יוחנן לעומתו טוען "אפילו הביאו מלח הביאו לפתן נמי אין צריך לברך. גביל לתורי גביל לתורי – צריך לברך ", הרי,
שהוא מרחיב את דברי רב שאף כל מה שקשור,
בסעודה – לא חשוב הפסק. אך כל דבר שאינו קשור באופן מסוים לסעודה שוה להפסק.

על כך חולק רב ששת שאומר:
"אפילו גביל לתורי נמי אינו צריך לברך.
דאמר רביהודה אמר רב:
אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו,
שנאמר [ דברים יא:טו'
] "ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת " דהיינו רב ששת (דור 3 ) נסמך על רב יהודה (דור 2 ) בשם רב.
שא"א שאדם יגש לסעודתו,
טרם ידאג לבע"ח שברשותו,
שיאכלו ג"כ.
מימלא דאגה לכך טרם ברכה אינה חשובה כהפסק,
אלא כחלק ממהלך סעודתו של האדם.

דברי רב מהוים דרשה אמוראית על סדר הפסוק בדברים יא:טו,
שמקדים נתינת עשב לבהמה לפני אכילת האדם עצמו.

דרשה ה' – נוסח הברכה דף מ: (34 – 30 ).

אף סוגיא זו, מגישה מחלוקת בין רב לר' יוחנן.
בשאלה מה מפקיע ברכה מעצם היותה ברכה? כאשר רב מחייב הזכרת השם. לעומתו ר' יוחנן מחייב הזכרת המלכות.

מחלוקת זו זוכה להכרעה עלידי אביי שטוען,
שדעת רב נראת יותר.
וזאת עלפי דרשה תנאית שמביא מהספרי על פס'
יג'
בפרק כו'
בדברים [בענין וידוי מעשר ]. "דתניא לא עברתי ממצוותיך ולא שכחתי " לא
עברתי
מלברכך ולא
שכחתי מלהזכיר שמך עליו ⁷,
ואילו מלכות לא קתני,
ור ' יוחנן תני ולא שכחתי מלהזכיר שמך
ומלכותך
עליו ". נוסח זה של דרשה,
מדגיש את מהותה של הברכה,
דרך אזכור השם,
שהוא מהוה עיקר הברכה.
ר'
יוחנן לגישתו חייב לצרף אף את ענין המלכות למהותה של הברכה.
אך לא משמיט את הזכרת השם מן הדרשה.

דרשה ו' – סדר קדימה בברכת הפירות דף מא. ( 39 – 26
).

ראשיתה של סוגיא זו,
[שורה 5 ] בדברי עולא שמבאר את המחלוקת במשנה [דף מ:
], הדנה בדיני ברכה.
"היו לפניו מינין הרבה ר'
יהודה אומר אם יש בינהן מין שבעה עליו הוא מברך,
וחכ"א מברך על איזה מהם שירצה " על באורו,
יש מו"מ בגמרא.
בהמשך לדבריו,
מביאה הגמרא שתי גישות נוספות לבאור מחלוקת ר'
יהודה וחכמים,
– רבי אמי ורבי יצחק.
אחד מהם [ שורה 31 ] גורס,
ש " אף בשאין ברכותיהן שוות נמי מחלוקת ". עליו,
מקשה הגמרא:
[ 34 ] " אלא למאן דאמר בשאין ברכותיהן שוות מחלוקת פליגי,
במאי פליגי?
א"ר ירמיה להקדים דאמר רב יוסף ⁸ואיתימא רבי יצחק כל המוקדם בפסוק זה מוקדם לברכה שנאמר [דברים ח:ח ] "ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש " אף על פסוק זה,
יש מיד בהמשך הסוגיא בירור מה ניתן לדרוש ממנו?
אך השימוש הרלונטי מבחינתנו לפסוק זה.
שסדר קדימות הברכה בפירות שבעת המינים,
הוא לפי מיקומם בפסוק.

דרשה אמוראית זו, [ בבלית או א"י ]. מסייעת לנו להבין את ר' יהודה שמין שבעה עדיף – קודם בסדר ברכה.

דרשה ז' – ברכה אחרונה על פירות משבעת המנים דף מד. (46 –
43).

סוגיא זו, דנה במשנה הקודמת לה, "אכל ענבים ותאנים ורימונים מברך אחריהם שלש ברכות דברי רבן גמליאל וחכ"א ברכה אחת "

הגמרא מבררת מה הטעם של ר"ג וחכמים?
התשובה לכך ניתנת דרך דרשה: "
מ"ט דר"ג דכתיב [דברים ח: ח ] "ארץ חטה ושעורה " וגו'
וכתיב [ שם,
ט ] "ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם " וגו'
וכתיב [ שם י' ] "
ואכלת ושבעת וברכת את ד' אלהיך ". ורבנן ארץ הפסיק הענין "

דרשה אמוראית זו, מציגה מחלוקת תנאים,
כיצד להתיחס לשרשרת פסוקים [ח – י,
בפרק ח' ].

ר"ג רואה בהם רצף אחד, שגורר הכרעה הלכתית,
שאחרי אכילת פירות משבעת המינים,
מברכים שלש ברכות. כפי שנעשה לאחר אכילת פת.

רבנן לעומת זו סבורים,
שאי אפשר לראות בפסוקים אילו רצף אחד, כיון שפס' י'
המלמד על חובת ברכת המזון,
מתיחס אך ורק לפס' הקודם לו – ט',
בו דובר על אכילת פת בלבד.

דרשה זו חוברת לעוד שתי דרשות [ס"ה – 3 ], שאופן דרשתם את הפסוקים הוא, סדר המילים או הפסוקים בפרשה.
סגנון דרשות זה מצאנו,
בדרשות האמוראיות בפרקנו.
כמו –כן הבחנו, ב 2 דרשות תנאיות מתוך 7 הדרשות על פסוקי דברים.

דרשות נוספות

1. ברכת ר' יהודה על ירקות – דף מ. ( 49 – 42
).

" וא"ר זירא ואיתימא ר'
חיננא בר פפא מ"ט דרבי יהודה אמר קרא [ תהילים סח:
כ ]: "ברוך ד'
יום יום " וכי ביום מברכין אותו ובלילה אין מברכין אותו?
אלא לומר לך כל יום ויום תן לו מעין ברכותיו ⁹הכא נמי כל מין ומין תן לו מעין ברכותיו " ר'
יהודה נסמך על פסוק זה ודורשים האמוראים עבורו שדין היום כדין המין שכל יחידה זוקקת ברכה בפני עצמה.

בעקבות דרשה זו מביאה הגמרא דרשה נוספת של ר' זירא ואיתימא ר' חיננא בר פפא. דרשה המדגישה את הפער בין בני האדם לקב"ה.
שכל קישורה לעניינו הוא הפן השמי.

2. ברכת חיטה לפי ר' יהודה – דף מ. (57 – 52 ).

במשנה נאמר,
שאם בירך " על פירות הארץ בורא פרי העץ לא יצא ". על כך אומרת הגמרא " פשיטא א"ר נחמן בר יצחק לא נצרכה אלא לר'
יהודה דאמר חטה מין אילן הוא " כדי להוכיח לנו,
שאכן כך סובר ר'
יהודה לגבי חיטה [ ועל זה נאמר הדין המשנה ] מביאה הגמרא מקור תנאי¹⁰:
" אילן שאכל ממנו אדם הראשון רבי מאיר אומר גפן היה שאין לך דבר שמביא קללה על האדם אלא יין,
שנאמר [בראשית ט:
כא ] " וישת מן היין וישכר " רבי נחמיה אומר תאנה היתה,
שבדבר שנתקלקלו בו נתקנו,
שנאמר [ שם ג:
ז ] " ויתפרו עלה תאנה " ר"י אומר חטה היתה,
שאין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן "

כאן פוגשים אנו את דעת ר' יהודה שחיטה מין אילן הוא. המענין בדרשתו,
שבניגוד לחולקים עליו, [ ר'
מאיר ור' נחמיה ] אין הוא נסמך על פסוק אותו הוא מגייס לדעתו, אלא נשען על סברה הגיונית מציאותית "

3. הפסק בין מים אחרונים לברהמ"ז – דף מב. (38 – 31
).

הסוגיא מביאה שלושה מקרים,
המוגדרם כ"שלש תכיפות",
דהיינו מקרים בהם מבחינה הלכתית צריך שיהיה רצף בין הפעולות השונות.
בין שלשת הדינים הנ"ל,
מופיע הדין " תכף לנטילת ידים ברכה"

בהמשך דין זה אומר אביי: "אף אנו נאמר תכף לתלמידי חכמים ברכה, שנאמר [ בראשית ל: כז ] " ויברכני ד' בגללך " איבעית אימא מהכא שנאמר [ שם לט:ה ] " ויברך ד' את בית המצרי בגלל יוסף "

בדרשה אמוראית זו, אביי ראה צורך להוסיף לפסיקת רב גבי "שלש התכיפות"
אמירה בכבוד ת"ח,
ש "הקריבו אליו ומארחו בביתו – ברכה בביתו " [רש"י ]. עקב העיסוק בעיניני ברכות,
התפרס למספר מקומות במקרא בהם נזכרה,
ברכה.

בשלושת דרשות אלו, בולט שקישורם להלכות ברכות רופף. לעומת הדרשות,
שנסבו על פסוקים מספר דברים.
ביחוד הפסוקים,
בפרק ח' המדברים,
בשבעת המינים ו " אכלת ושבעת וברכת ".

פרק ב'.
– מעשה
להלכה

כיון שאופיו העיקרי של פרק שישי הוא הלכתי ורצוף בסוגיות,
הגדושות בפסקי הלכות ראיתי לנכון,
לבדוק בכמה סוגיות מדובר¹¹.
לשם כך חלקתי את הפרק לשני בתים עיקריים של סוגיות.

בית א':

סוגיות בהם לא נמצא דיון ומו"מ במהלך הסוגיא,
אלא – נמצא קביעה

הלכתית באופנים שונים. אך המשותף לכל האופנים זו המסקנה ההלכתית ללא ציון של מו"מ במהלך הסוגיא. [
אלא כעין מבנה משנתי ].

אנו נדגים תחום זה.
אך קודם נדגיש,
שתחום זה נעדר יהיה ממעשיות,
ועניני אגדה כיון שכולו קביעות הלכתיות,
לא ישולב בו עולם האגדה.
היות וסוגיות אילו אינם במרחב עיוננו,
נזכיר שלושה אופנים שונים,
בבית זה – בית א'.

א)
– קביעה תנאית במשנה.
כדוגמת המשפט,:
"על פירות האילן הוא אומר,
בורא פרי העץ.
"¹²

ב)
– קביעה הלכתית אמוראית עפ"י המציאות.
לדוגמא:
קמחא דשערי,
מברכין עליו שהכל למרות שאפשרי היה לחשוב שיפטר מברכה הואיל וקשה לקוקאני.
¹³

דוגמא בולטת נמצא בסופו של הפרק גבי הברכה על מים " הלכתא מאי?
אמרי לה פוק חזי מאי עמא דבר " ופירש רש"י "היאך נוהגים ". ¹⁴

בתחום זה מצאתי 12 דוגמאות במהלך הפרק.

ג)
– קביעה הלכתית אמוראית ללא התיחסות לעניני המציאות.
כגון:דף לז: ( שו'
20 ) "א"ר

יוסף האי חביצא דאית ביה פירורין כזית,
בתחילה מברך עליו:
המוציא לחם מן הארץ,
ולבסוף מברך עליו שלש ברכות.
דלית ביה פירורין כזית בתחילה מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש "

בתחום זה מצאתי 15 דוגמאות במהלך הפרק.

בית ב':

סוגיות בהם יש דיון ומו"מ במהלך הסוגיא.

כאמור לעיל, התחום המעסיק אותנו בבית זה הוא סוגיות המו"מ,
אותם נבדיל לשניים.

1) סוגיות מו"מ,
בהם מגיעים למסקנה הלכתית,
הלכה למעשה,
ללא שילוב של ענין אגדי בין דרשה או סיפור מעשה,
במהלך הסוגיא.
¹⁵

2) סוגיות הלכה בהם משולב קטע אגדי במהלך הסוגיא הנושאת ונותנת בענין הלכתי ¹⁶.

סוגיות
הלכה
שאגדה
בהם

סוגיות אילו מגוונות ביותר, אנו ננסה להראות סוגים שונים של הופעות הלכה באגדה.

על פי מספר היבטים:
1. הדמויות הפועלות.

2. מיקום הקטע האגדי בסוגיא – האם ברישא סיפא או מציעתא.

3. האם יש מקור מסוים לקטעי אגדה?

הדמויות הפועלות

בסיפורי המעשיות בסוגיות הנ"ל,
מצאנו 29 אמוראים ששותפים למעשיות בין אם הם הפועלים היחידים במעשה ובין אם הם שותפים במעשה זה לעוד אמוראים,
מתוך 29 האמוראים ישנם 5 אמוראים א"י כאשר הבולט שבהם ר' זירא [דור 3 ], המופיע ב 4 סיפורים.

המספר הגדול של הסיפורים ביחס לשאר האמוראים¹⁷.

שאר אמוראי בבל הנותרים יובאו לקמן, על פי סדר הדורות ומספר הופעתם בסיפורי המעשה.

כך נראה שסיפורים של אמוראים מכל הדורות משולבים בסוגיות משא ומתן הלכתיות.

מיקום
הקטע
האגדי
בסוגיא

בתחום זה, לא מצאנו,
שסיפור פותח סוגיא, אלא מופיע באחד משני האופנים הבאים:

1. במגמה
לבירור
הדין
במהלך
הסוגיא

לשם הבהרת הדברים נדגים זאת במקרה אחד, אך לא בהכרח,
ששאר המעשים דומים לו במבנה וסגנון.

בדף לח: [ שורה אחרונה ], שואל ר' ירמיה את ר' זירא "היכי מברך על זית מליח?"

הדיון בשאלה זו מתפרש בדף לט. [ משורה 1 – שורה 27 ], כאשר במהלך הדיון מציעה הגמרא על שתי האפשרויות הקימות בדין זה " נימא כתנאי:
דהנהו תרי תלמידי דהוו יתבי קמיה דבר קפרא, הביאו לפניו כרוב ודורמסקין ופרגיות נתן בר קפרא רשות לאחד מהם לברך קפץ וברך על הפרגיות,
לגלג עליו חבירו. כעס בר קפרא אמר לא על המברך אני כועס אלא על על המלגלג אני כועס. אם חבירך דומה כמי שלא טעם טעם בשר מעולם אתה על מה לגלגת עליו? חזר ואמר לא על המלגלג אני כועס אלא על המברך אני כועס ואמר אם חכמה אין כאן זקנה אין כאן, תנא ושניהם לא הוציאו שנתן"

על מעשה זה, ממשיכה הסוגיא "מאי לאו בהא קמפליגי " ומכאן ממשיך הדיון ומתפרש לשתי האפשרויות המוצעות בתחילת הסוגיא.

מעשה זה מדגים,
כיצד שאלה הלכתית לא זוכה לתשובה מידית עם מסקנה מעשית, אלא זוכה לדיון ובירור השאלה,
כאשר סיפור המעשה משולב,
במהלך הדיון.

בתחום זה הבחנו ב 21 סיפורי מעשה, אשר באופנים שונים משתלבים במהלך הסוגיא.

2. כסיכום
הסוגיא
ההלכתית

אף תחום זה נדגים על ידי אחד הסיפורים המיוחדים בפרק בדף מב: [ שורה 40 ] – סוגית ברכה במציאות של הסיבה.

בהמשך לדיון בגמרא האם אחד מברך לכולם או שכל אחד מברך לעצמו אף במקרה של אכילה מככר אחד?
" אמר רב נחמן בר יצחק כגון:
דאמרי ניזיל וניכול לחמא בדוך פלן " זאת מוכיחה הגמרא על ידי סיפור בעקבות מותו של רב.
" כי נח נפשיה דרב אזלו תלמידיו בתריה,
כי הדרי אמרי ניזיל וניכול לחמא אנהר דנק בתר דכרכי יתבי וקא וקא מיבעי להו הסבו דווקא תנן אבל ישבו לא,
או דילמא כיון דאמרי ניזל וניכול ריפתא בדוכתא פלוניתא,
כי הסבו דמי?
לא הוה בידיהו קם רב אדא בר אהבה אהדר קרעיהלאחויה וקרע קרעיה אחרינא אמרף נח נפשיה דרב וברכת מזונא לא גמרינן עד דאתא ההוא סבא רמא להו מתניתין אברייתא ושני להו כיון דאמרי ניזיל וניכול לחמא בדוך פלן,
כהסבו דמי "

סיפור זה, חותם את הסוגיא כולה ובעצם את ההתלבטות ההלכתית,
שהעלתה הגמרא בראשית דבריה.
בתחום זה אשר הסיפור מובא בסופה של הסוגיא סוגר את מבנה הסוגיא כולה. ואף פושט את הבירור ההלכתי.
הבחנו ב 7 סוגיות.

מקור לקטעי המעשה והשלכותיו

כאשר באים אנו לדון בשאלת המקור לסיפורי המעשה בפרקנו ¹⁸.
הרי שאין הדבר דומה לקטעי האגדה שראינו בפרק א',
כיון שלא מצאנו לסיפורים אילו מקור קדום יותר [ תנאי וכד'
]. אלא,
שראוי להעיר בפסקה זו על נקודה מסוימת בסיפורים אילו והיא מקום התרחשותם של הסיפורים.

יותר ממחצית מהסיפורים אותם בדקנו [ 17 מתוך 28 סיפורים ] הרי,
שהאירוע מתרחש בבית אחד מדמויות המפתח בסיפור כגון: הרב הנשאל את השאלה ההלכתית,
או בביתו של ראש הגולה,
שממנו נלמדת ההלכה למעשה.

כמות נכבדת זו של הסיפורים,
באופן שכשני שליש מהסיפורים משולבים בתוך הסוגיא,
במהלך השקלא וטריא ואילו שליש נוסף של סיפורים מופיע בסוף הסוגיא.
מביא אותנו לומר שמבנה פרק שישי יחודי באופן שילוב סיפורי המעשה בסוגיות ההלכתיות.

סגנון זה אופייני גם לפרק שביעי בברכות בדיני הסיבה וזימון. לדוגמא דף מו'
ע"ב שורה 33
– 19 וכן שם שורה 48 – 45.

ברור שניתן למצוא אף במסכתות אחרות סיפורי מעשה אך אנו מתייחסים אך ורק לסיפורי מעשה–רב שנוגעים לדיון הלכתי ובמסגרת הדיון ההלכתי בהלכות סעודה וברכות הנהנין,
משובצים סיפורים אילו. אף שי שנמצא שילוב של סיפורים בענייני סעודה כגון סוף פרק שני בסוכה ובמהלך פרק עשירי במסכת פסחים.
עדיין אין בהם כמות כזו של מעשיות כפי שמופיעה בפרק שישי וכן עם מגוון כזה של דמויות אמוראיות מדורות שונים.

יש במבנה סוגיות אלו אמירה ברורה בשני כיוונים.

האחד
–חינוכי:
בנוגע להלכות ברכות כנושא שההטמעה שלו במהלך החיים תלויה בחינוך ובדוגמא אישית של הרבנים וההורים,
דהיינו הדור המבוגר לדור שאינו מכיר את פרטי הלכות.

כך שדרך האידיאלית ללימוד הלכות מסוג זה הוא בבית. ולא לחינם כאשר הגמרא בדף לה' ע"א מנסה להביא מקור מן התורה לחיוב ברכות,
נמצאת סברא, שאליה צמודה אמירתו של רבא: "ילך אצל חכם מעיקרא וילמדנו הלכות ברכות כדי שלא יבא לידי מעילה".

הכיוון
השני
–
רוחני:
אופיים של הלכות ברכות כנושא יסודי בעבודת ד',
שיחד עם קריאת שמע ותפילה מהווה ציר מרכזי באורח חייו של אדם שומר מצוות.
כפי שמובא בתחילת הפרק בדף לה'
ע"א,
אי קיום ברכה לפני הסעודה,
הוא בגדר גזל ומעילה כלפי שמיא.

כך שסיפורי המעשה יכוונו ויתעלו את אורח חייו של האדם למודעות פנימית שברכות על אוכל זה חלק אינטגרלי מחיי היהודי,
כפי שנראה הדבר מסיפורי המעשה,
שמודעות כלפיהם יכוונו את האדם להפנמה ש"כל הנהנה מהעלם הזה ללא ברכה כאילו מעל".