בס"ד
נושא: דמותה
של אם סיסרא
אוכלוסיית יעד:
כיתות ז'-י'ב
מחברת: רויטל
הניג revital_he@hotmail.co.il
אם
סיסרא–
שופטים
ה' כ'ח–
ל'
הפסוקים:
כח
בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב
אֵם סִיסְרָא, בְּעַד
הָאֶשְׁנָב מַדּוּע בֹּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ
לָבוֹא מַדּוּעַ אֶחֱרוּ, פַּעֲמֵי
מַרְכְּבוֹתָיו.
כט
חַכְמוֹת שָׂרוֹתֶיהָ, תַּעֲנֶינָּה;
אַף–הִיא,
תָּשִׁיב אֲמָרֶיהָ לָהּ.
ל הֲלֹא יִמְצְאוּ
יְחַלְּקוּ שָׁלָל, רַחַם
רַחֲמָתַיִם לְרֹאשׁ גֶּבֶר—
שְׁלַל צְבָעִים לְסִיסְרָא,
שְׁלַל צְבָעִים רִקְמָה:
צֶבַע רִקְמָתַיִם,
לְצַוְּארֵי שָׁלָל.
פשט הפסוקים ע"פ
דעת מקרא:
אם
סיסרא עומדת מבעד חלון ביתה, שבאותה
תקופה היה סמל לעושר גדול ולמלכות,
ומשקיפה לכיוון ממנו סיסרא
אמור לשוב, היא מתייפחת
ושואלת בבכי, מדוע הוא לא
חוזר? מדוע הוא מתעכב?.
חכמות שרותיה, בנות
לווייתה עונות לה שכנראה הוא עסוק בחלוקת
השלל– הנשים, רקמות
הבדים. שהאיחור הוא בעקבות
הניצחון ולא בגלל מפלתו בקרב,
שתירגע…והיא
גם מנסה להרגיע את עצמה באמרות עידוד
כאלו.
את
הסוף אנו יודעים, סיסרא לא
שב מהקרב ההוא ונותר לנו רק לתאר את המראה
של אימו לאחר שהודיעו לה זאת.
אפשר להתייחס לתיאורה של אם
סיסרא בשני כיוונים שונים. האחד–
תיאור עצוב וקודר של אם המחכה
לבנה שישוב מהקרב, כל אם,
מכל קרב. וכך גם
התייחס חיים גורי לאם סיסרא בשירו "אמו":
אִמּוֹ –
חיים גוּרי
לִפְנֵי שָׁנִים, בְּסוֹף
שִׁירַת דְּבוֹרָה,
שָׁמַעְתִּי
אֶת דּוּמִיַּת רֶכֶב סִיסְרָא אֲשֶׁר
בּוֹשֵׁשׁ לָבוֹא,
מַבִּיט
בְּאִמּוֹ שֶׁל סִיסְרָא הַנִּשְׁקֶפֶת
בַּחַלּוֹן,
אִשָּׁה
שֶׁפַּס כֶּסֶף בִּשְׂעָרָהּ.
שְׁלַל
צְבָעִים רִקְמָה,
צֶבַע
רִקְמָתַיִם לְצַוְּארֵי שָׁלַל,
רָאוּ הַנְּעָרוֹת.
אוֹתָהּ
שָׁעָה שָׁכַב בָּאֹהֶל כְּנִרְדָּם.
יָדָיו רֵיקוֹת מְאֹד.
עַל סַנְטֵרוֹ עִקְּבוֹת
חָלָב חֶמְאָה וָדָם.
הַדּוּמִיָּה
לֹא נִשְׁבְּרָה אֶל הַסּוּסִים וְאֶל
הַמֶּרְכָּבוֹת,
גַּם
הַנְּעָרוֹת שָׁתְקוּ אַחַת אַחַר אַחַת.
שְׁתִיקָתִי נָגְעָה
בִּשְׁתִיקָתָן.
אַחַר
זְמַן–מָה שָּׁקְעָה
הַשֶּׁמֶשׁ.
אַחַר
זְמַן–מָה כָּבוּ
הַדִּמְדּוּמִים.
אַרְבָּעִים
שָׁנָה שָׁקְטָה הָאָרֶץ.
אַרְבָּעִים
שָׁנָה לֹא דָהֲרוּ סוּסִים
וּפָרָשִׁים
מֵתִים לֹא נָעֲצוּ עֵינֵי זְכוּכִית.
אֲבָל הִיא מֵתָה, זְמַן
קָצָר אַחַר מוֹת בְּנָהּ.
בשירו חשתי את הסימפטיה וההבנה
שלו לרגשי האם בייחוד במילותיו "שְׁתִיקָתִי
נָגְעָה בִּשְׁתִיקָתָן", גם
לו, כמו לנערותיה, אין
מילים, הוא מזדהה עם כאבה.
באחד מראיונותיו בעיתונות
ענה לשאלת המראיינת, מדוע
בחר דווקא באמו של סיסרא: "רבות
נכתב ודובר על דבורה וברק, יעל
וסיסרא. אם סיסרא היא דמות
צדדית, איש לא עסק בה.
בבדידותה הגדולה וחסרת הישע
היא סמל וגורל, היא –
פניה האחרות של המלחמה,
פניה הלא פטריוטיות".
גם כאן אפשר לראות את האהדה של
המשורר לאם ולכאבה.
אך האם לשם כך הזכירה דבורה את
האם בשירתה? לעורר סימפטיה
ואהדה לאויב ולכאבו לאחר נפילתו בקרב?
חיים
גורי הבין את הפשטות החיצונית של המקרא
וכידוע תורתנו יכולה להיות סם חיים ואף
סם מוות, מאותם הפסוקים
יכולים לעלות מסרים הפוכים ומנוגדים
מהקריאה הפשוטה ומנגד מהקריאה לעומק,
עם פרשנים ורוח של תורה המובילה
אותנו בקריאה.
ואכן,
ע"פ המראה
החיצוני קשה וכואב לאם סיסרא, היא
מחכה, אך לשווא, נערותיה
מנסות לעודד אותה וגם היא את עצמה– אך
לשווא! אנו יודעים שהם
הפסידו בקרב ובקרוב אולי אף יגיעו גם
אליה. מסופר לנו ש"ותלך
יד בני ישראל הלוך וקשה על יבין מלך כנען
עד אשר הכריתו את יבין מלך כנען"
(שופטים ד' כ'ד),
הכריתו את יבין, צבאו
ואת כל עמו ושושלתו.
אך מה רוצים ללמד אותנו לעומקו
של מקרא? לעומקה של תורה?
ננסה לנתח את דמותה של אם סיסרא
בצורה קצת שונה, מעיניים
של תורה ולא מהעיניים שלנו, לא
מהלב היהודי שלנו.
למה מחכה אם סיסרא, לחיבוק
מהילד שלה? לשנים של שקט
ושלום? אם
סיסרא מחכה לשלל מהמלחמה, זו
התקווה שלה, כך נערותיה
מעודדות אותה, "רַחַם
רַחֲמָתַיִם לְרֹאשׁ גֶּבֶר", היא
מחכה לנשים הישראליות השבויות שיביא
סיסרא, שיהיו מספר נשים
לכל גבר, שיאנסו אותן ויעשו
בהן כרצונם. רחם היא מכנה
אותן, אפילו אין להן תיאור
של אדם, בסה"כ
איבר נשי שיש בתוכן, הן
מתוארות ככלי.
ובהמשך מתואר שלל נוסף:
"שְׁלַל צְבָעִים לְסִיסְרָא,
שְׁלַל צְבָעִים רִקְמָה:
צֶבַע רִקְמָתַיִם,
לְצַוְּארֵי שָׁלָל".
שלל, ביזה של
ביגוד צבעוני, רקום שגם
הוא " לְצַוְּארֵי
שָׁלָל", לצווארי נערות
ישראל השבויות. הכפילויות
בשירה מרמזות לנו על רצונה של אם סיסרא
לכמות, לשלל, לרקמה,
לשבויות, לביזה:
"הֲלֹא יִמְצְאוּ
יְחַלְּקוּ שָׁלָל,
רַחַם רַחֲמָתַיִם לְרֹאשׁ
גֶּבֶר—
שְׁלַל צְבָעִים
לְסִיסְרָא, שְׁלַל צְבָעִים
רִקְמָה: צֶבַע רִקְמָתַיִם,
לְצַוְּארֵי שָׁלָל".
אם שכזאת גידלה את הבן שלה
למלחמה, לביזה, לאכזריות
והיא אינה ראויה לרחמים שלנו, את
מידת הרחמים שלנו עלינו לנתב לרחמנים ולא
לאויב אכזר כי כידוע מי שמרחם על אכזרים
סופו להתאכזר לרחמנים, עלינו
לדעת בשכל ישר מיהו האויב שלנו ולא לנתב
את הרחמים שלנו אליו.
ראיה נוספת לכך
שאם–סיסרא
מייצגת את חינוך האויב ואת האויב עצמו
היא שדמותה מוצגת בתור אמא של סיסרא,
ללא שם, ללא
תיאור עצמי. נראה שבנה
מייצג את מהותה ודמותה, שהוא
ההוצאה לפועל של דרכה וחינוכה.
יתר על כן, הצירוף
"אם–סיסרא",
הוא הניגוד הקוטבי לדבורה,
"אם בישראל".
השירה מעמידה לנו בתקבולת את
דבורה והנהגתה את עם ישראל מול אם סיסרא
והנהגתה את האויב, את סיסרא
בנה.
לסיכום,
בקריאה חיצונית ופשטנית נראית
אם סיסרא כאישה מסכנה, ממעגל
השכול והדמים שמחכה לבנה האהוב והטוב
ורחמינו נכמרים עליה מצד הרחמים שבנו
ומצד הרצון האמיתי שלנו לשלום. אך
בקריאה תורנית, לעומקו של
מקרא אנו מבינים שדבורה מלמדת אותנו איך
צריך להיות יחסינו אל אויב ששאיפתו היא
להרע ולא להיטיב, שהחינוך
שלו הוא לשלל, לביזה,
למלחמה ולאכזריות. אויב
שאימו מחכה לשלל ולא לשלום לשפחות ולא
לפרחים. שהוא התוצאה של
חיים שלמים של שנאה וחומריות.
עד עתה התמקדתי בפן אחד של
הזכרת אם סיסרא בשירת דבורה אך מצאתי
התייחסות אחרת לאיזכור האם בספר העיקרים
שכתב ר' יוסף אלבו ולא
יכולתי שלא להוסיפו בשפתו…
"וזהו שאמרה דבורה על אם
סיסרא, כשהייתה מצטערת על
איחור בנה במלחמה, והייתה
מבקשת לדעת מדוע בושש רכבו לבוא,
והייתה רוצה לדעת זה מצד הקסם
או מצד משפטי הכוכבים, או
בגורל החול, והיו שם כל
הסיבות כבר נשלמות, שכבר
נעשית המלחמה, והייתה רואה
כי סיסרא בנה מוכה בראש על יד אישה,
והיו רואות החכמות דם במחנה
סיסרא, וְשֶׁכָּל המלחמה
נעשית והגיבורים שפוכי דם, ובפרט
סיסרא, ע"י
שתי נשים שהם דבורה ויעל, ועם
כל זה לא ידעו לשפוט בזה משפט אמיתי אבל
הפכו המשפט כפי רצונם.
וזהו
שאמרה דבורה:"חכמות
שרותיה תענינה אף היא תשיב אמריה לה,
הלא ימצאו יחלקו שלל רחם רחמתים
לראש גבר, שלל צבעים לסיסרא
שלל צבעים רקמה, צבע רקמתים
לצווארי שלל" .
כי
לא יוכלו לשער איך יהיה ניצחון המלחמה
ע"י נשים, ועל
כן שפטו כי האיחור היה כי ימצאו יחלקו
שלל, וחולשת הגיבורים ע"י
שתי נשים יהיה כי ימצאו "רחם
רחמתיים לראש גבר", ויחלשו
האנשים מרוב הבעילות, והדם
שהיו רואות את סיסרא מוכה בראש ע"י
אישה, לא היה אלא "שלל
צבעים ורקמה"
ובעבור
שהיו רואות את הדם על ידי שתי נשים,
העמיקו לומר "צבע
רקמתים לצווארי שלל".
וכל
זה ממה שיורה על חולשת שכל האצטגנינים
לשפוט דבר על בוריו אף בדברים שעברו שכבר
נשלמו סיבותיהם, וכל שכן
בדברים העתידים, שלא יספיקו
לדעת כל הסיבות באמיתות.
וזה
כי אף אם ידעו כל הסיבות הנגזרות מצד
הכוכבים, לא יוכלו לדעת
הנגזר בידיעת השם שהוא למעלה מכל הסיבות,
והוא מבטל כל הסיבות לעשות
רצונו.
כמו שנמצא אליהו
עצר המטר בעת שרצה, והוריד
המטר הנגזר ברצון השם, עם
היות חורב גדול בעת ההיא, והעלה
עב קטנה ככף איש בתפילתו, והיו
כל הסיבות הטבעיות אז בהפך.
וזה
ממה שיורה כי ידיעת הנביא הדברים היא
ידיעה אמיתית ואי אפשר לה שתכזב בשום
פנים, להיותה מושפעת מהשם
יתברך שהוא סיבת כל הסיבות, ובידו
לבטל שאר הסיבות או לקיימן כפי רצונו וכפי
מה שתגזור חכמתו."
אם סיסרא מוצגת כאן כחלק מתרבות
החוזים לעתיד, שאפילו אם
הם אכן רואים את העתיד הם לא יודעים לנתח
את המראה כמציאות מוחלטת אלא עושים הכל
כדי שהמראה יתאים לרצונותיהם או לטבע
המוכר להם, בניגוד לנביאי
ה', נביאי האמת שהקב"ה
הוא המורה להם והוא המסביר את מה שהולך
להיות והוא זה שעושה, לעתים
הפוך מהטבע ומחוקיותו.
שנזכה כולנו לשכל ישר,
להבדיל בין אח לאויב ובין אמת
של נביא לעובדות של רואי העתיד…
ביבליוגרפיה:
-
דעת מקרא על שופטים.
-
המאמר "אם
סיסרא, הזקנה הפלסטינית
והסבתא של טומי לפיד" /נתנאל
בעדני. -
המאמר: "אם
סיסרא בשירת דבורה"/ ויליאם
ג' אורברוק. -
ר' יוסף אלבו,
ספר העיקרים, מאמר
רביעי פרק מ'ג.