משנה, אבות, פרק א, משנה ה בתוספת מקורות

משנה מסכת אבות פרק א'

(ה)
יוֹסֵי בֶּן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם אוֹמֵר:
יְהִי בֵיתְךָ פָּתוּחַ לִרְוָחָה,
וְיִהְיוּ עֲנִיִּים בְּנֵי בֵיתֶךָ,
וְאַל תַּרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה.
בְּאִשְׁתּוֹ אָמְרוּ,
קַל וָחֹמֶר בְּאֵשֶׁת חֲבֵרוֹ.
מִכָּאן אָמְרוּ חֲכָמִים: כָּל זְמַן שֶׁאָדָם מַרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה,
גּוֹרֵם רָעָה לְעַצְמוֹ,
וּבוֹטֵל מִדִּבְרֵי תוֹרָה,
וְסוֹפוֹ יוֹרֵשׁ גֵּיהִנָּם:

יוֹסֵי
בֶּן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם
אוֹמֵר:
יְהִי
בֵיתְךָ פָּתוּחַ לִרְוָחָה

רמב"ם פירוש המשניות

פתוח לרווחה.
שיהא לך שער פתוח לדרך הולכי דרכים,
שכל הולך בדרך שיצטרך לדבר או ירעב או יצמא יכנס לבית מיד:

רע"ב

יהי ביתך פתוח לרוחה –
כביתו של אברהם אבינו ע"ה שהיה פתוח לארבע רוחות העולם.
כדי שלא יצטרכו האורחים להקיף למצוא הפתח:

אבות דרבי נתן פרק שביעי

יהי ביתך פתוח לרוחה, כיצד ? מלמד: שיהא ביתו של אדם פתוח לרוחה – לדרום ולמזרח ולמערב ולצפון. כגון:
(שעשה)
איוב שעשה ארבעה פתחים לביתו.
ולמה עשה איוב ארבעה פתחים לביתו? כדי שלא יהיו עניים מצטערים להקיף את כל הבית.
הבא מן הצפון –
יכנס כדרכו, הבא מן הדרום –
יכנס כדרכו, וכן לכל רוח, לכך עשה איוב ארבעה פתחים לביתו.

מסכת דרך ארץ זוטא פרק תשיעי

יהי ביתך פתוח לרוחה כדי שלא יחסרו מזונותיך

מסכת בבא בתרא דף ז/ב

הַהוּא חֲסִידָא דַּהֲוָה רָגִיל דְּקָא מִשְׁתַּעִי אֵלִיהוּ בַהְדֵיהּ,
בָּנָה בֵית שַׁעַר וְלָא אִשְׁתָּעִי בַהְדֵי

רש"י

ולא אישתעי בהדיה –
לפי שמפסיק בעניים הצועקין ואין קולם נשמע:

יד רמ"ה

הרי אמרו: כופין אותו לבנות,
בית שער ודלת לחצר. למימרא: דבית שער מעליותא הוא ? והא ההוא חסידא דהוה משתעי אליהו בהדיה, ועבד בית שער לביתיה ולא אשתעי אליהו בהדיה ! לא קשיא, הא מגואי הא מבראי.
כי קתני: כופין אותו לבנות בית שער לחצר – מגואי לפנים מן החצר,
וכי קאמרינן: דלאו מעליותא היא –
מאבראי חוץ לחצר,
דכי קרו עניי מאבראי מרחיק ליה קלא ולא שמעי להו בני חצר, ולא מקדמי להו ריפתא.

ואי בעית תימא: הא והא מאבראי, ולא קשיא,
הא דאית ליה דלת – אסור (ולא)
[דלא]
יכלי עניי למיעל ולא מטי קליהו לגואי.
והא דלית ליה דלת מאבראי, אע"ג דאית ליה דלת להאי פתיחא גואה ומטי קליהו לחצר.

ואיבעית תימא: הא והא דאית ליה דלת, והא דאית ליה פותחת והא דלית ליה פותחת.
אי אית ליה פותחת והוא המנעול – אסור, ואי לא – שרי.

ואי בעית תימא: הא והא דאית ליה פותחת, ולא קשיא, הא דפותחת דידיה מגואי, והא דפותחת דידיה מאבראי.
אי פותחת דידיה (מאגואי)
[מאבראי]
כלפי רשות הרבים – שרי, דיכלי עניי למפתחיה מאבראי ולמיעל עד פתחא גואה,
ואי פותחת דידיה מגואי כלפי חצר – אסיר, דלא יכלי עניי למפתחיה.

מסכת ברכות דף נח/ב

עוּלָא וְרַב חִסְדָּא הֲווּ קָאַזְלֵי בְּאוֹרְחָא,
כִּי מָטוּ אַפִּתְחָא דְּבֵי רַב חַנָּא בַּר חֲנִילָאִי,
נָגַד רַב חִסְדָּא וְאִתְנַח.
אָמַר לֵיהּ עוּלָא: אַמַּאי קָא מִתְנַחְתְּ ?
וְהָאָמַר רַב: אֲנָחָה שׁוֹבֶרֶת חֲצִי גּוּפוֹ שֶׁל אָדָם. שֶׁנֶּאֱמַר:
(יחזקאל כא)
"וְאַתָּה בֶן אָדָם הֵאָנַח בְּשִׁבְרוֹן מָתְנַיִם"
וְגוֹ'.
וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אַף כָּל גּוּפוֹ שֶׁל אָדָם,
שֶׁנֶּאֱמַר:
(שם)
"וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ,
עַל מַה אַתָּה נֶאְנָח וְגוֹ'
וְכִהֲתָה כָל רוּחַ"
וְגוֹ'.
אָמַר לֵיהּ: הֵיכִי לָא אִתְנַח ?
בֵּיתָא,
דַּהֲווּ בֵּיהּ שִׁיתִּין אַפְיָתָא בִּימָמָא וְשִׁיתִּין אַפְיָתָא בְּלֵילְיָא,
וְאַפְיָן לְכָל מַאן דִּצְרִיךְ,
וְלָא שָׁקַל יְדָא מִן כִּיסָא,
דְּסָבַר: דִּילְמָא אַתִּי עָנִי בַּר טוֹבִים וְאַדְמָטוּ לֵיהּ לְכִיסָא,
קָא מִכְסִיף.
וְתוּ,
הֲווּ פְּתִיחִין לֵיהּ אַרְבַּע בָּבֵי לְאַרְבַּע רוּחֲתָא דְּעָלְמָא,
וְכָל דַּהֲוָה עַיִּל כַּפִין,
נָפִיק כִּי שָׂבֵעַ,
וַהֲוָה שָׁדוּ לֵיהּ חִטֵּי וְשַׂעֲרֵי בִּשְׁנֵי בַּצֹּרֶת אַבְּרָאִי,
דְּכָל מַאן דִּכְסִיפָא לֵיהּ מִילְתָא לְמִשְׁקַל בִּימָמָא,
אַתִּי וְשָׁקִיל בְּלֵילְיָא.
הַשְׁתָּא,
נָפַל בְּתִלָּא,
וְלָא אִתְנַח ?!
אָמַר לֵיהּ,
הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ,
נִגְזְרָה גְּזֵרָה עַל בָּתֵּיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים,
שֶׁיֵּחָרְבוּ. שֶׁנֶּאֱמַר:
(ישעיה ה)
"בָּאָזְנָי ה'
צְבָאוֹת,
אִם לֹא בָּתִּים רַבִּים לְשַׁמָּה יִהְיוּ,
גְּדֹלִים וְטוֹבִים מֵאֵין יוֹשֵׁב".
וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲזִירָן לְיִשּׁוּבָן. שֶׁנֶּאֱמַר:
(תהלים קכה)
"הַבֹּטְחִים בַּה'
כְּהַר צִיּוֹן"
וְגוֹ'.
מָה הַר צִיּוֹן –
עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲזִירוֹ לְיִשּׁוּבוֹ,
אַף בָּתֵּיהֶן שֶׁל צַדִּיקִים –
עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲזִירָן לְיִשּׁוּבָן.

רש"י

נפל ליה בתלא –
שנפל לו ונעשה תל:

מסכת שבת דף קכז/א

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: גְּדוֹלָה הַכְנָסַת אוֹרְחִים כְּהַשְׁכָּמַת בֵּית הַמִּדְרָשׁ,
דְּקָתָנִי: מִפְּנֵי הָאוֹרְחִים,
וּמִפְּנֵי בִיטוּל בֵּית הַמִּדְרָשׁ.
וְרַב דִּימִי מִנְּהַרְדָּעָא אָמַר: יוֹתֵר מֵהַשְׁכָּמַת בֵּית הַמִּדְרָשׁ,
דְּקָתָנֵי: מִפְּנֵי הָאוֹרְחִים,
וַהֲדָר:
וּמִפְּנֵי בִיטוּל בֵּית הַמִּדְרָשׁ.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה,
אָמַר רַב: גְּדוֹלָה הַכְנָסַת אוֹרְחִים מֵהַקְבָּלַת פְּנֵי שְׁכִינָה. דִּכְתִיב:
(בראשית יח)
"וַיֹּאמֵר,
אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבוֹר"
וְגוֹ'.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: בֹּא וּרְאֵה שֶׁלֹֹּא כְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא,
מִדַּת בָּשָׂר וָדָם.
מִדַּת בָּשָׂר וָדָם –
אֵין קָטָן יָכוֹל לוֹמַר לְגָדוֹל,
הַמְתֵּן עַד שֶׁאָבֹא אֶצְלְךָ.
וְאִילּוּ בְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא,
כְּתִיב:
(בראשית יח)
"וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ"
וְגוֹ'.
[אָמַר רַב יְהוּדָה בַר שִׁילָא],
אָמַר רַב אַסִי,
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שִׁשָּׁה דְּבָרִים אוֹכֵל אָדָם פֵּירוֹתֵיהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה,
וְהַקֶּרֶן קַיֶּימֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא,
וְאֵלּוּ הֵן: הַכְנָסַת אוֹרְחִים,
וּבִקּוּר חוֹלִים,
וְעִיּוּן תְּפִלָה,
וְהַשְׁכָּמַת בֵּית הַמִּדְרָשׁ,
וְהַמְגַדֵּל בָּנָיו לְתַּלְמוּד תּוֹרָה,
וְהַדָּן אֶת חֲבֵירוֹ לְכַף זְכוּת.
אֵינִי : וְהָא אַנַּן תְּנָן,
אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאָדָם עוֹשֶׂה אוֹתָן,
אוֹכֵל פֵּירוֹתֵיהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה,
וְהַקֶּרֶן קַיֶּימֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא,
וְאֵלוּ הֵן: כִּבּוּד אָב וָאֵם,
וּגְמִילוּת חֲסָדִים,
וַהֲבָאַת שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵירוֹ,
וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כּוּלָם.
[הָנִי אִין,
מִידֵּי אַחֲרִינָא לָא] ? הָנֵי נַמִי (בגמילות חסדים חסדים שייכי.
לישנא אחרינא,
הני)
בְּהָנֵי שָׁיְיכִי.

רש"י

מהשכמת בית המדרש –
דתנא דידן אקדמה ברישא:

המאירי

לעולם ישתדל אדם בהכנסת אורחים שאין לך מצוה גדולה הימנה, דרך הערה אמרו: גדול הכנסת אורחים כהשכמת בית המדרש, וכן אמרו: ששה דברים אדם עושה אותם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא. הכנסת אורחים, ובקור חולים, והשכמת בית המדרש, והמגדל בניו לתלמוד תורה, והדן את חברו לכף זכות וכוון תפלה. ובמקום אחר הוסיפו בכלל זה: כבוד אב ואם, וגמילות חסדים, והבאת שלום בין אדם לחברו, אלא שאף אלו בכלל גמילות חסדים הם:

מסכת סנהדרין דף קג/ב

אָמַר לֵיהּ רָבָא לְרַבָּה בַּר מָרִי: … מִפְּנֵי מַה לֹּא מָנוּ אֶת מִיכָה ?
מִפְּנֵי שֶׁפִּתּוֹ מְצוּיָה לְעוֹבְרֵי דְּרָכִים,
שֶׁנֶּאֱמַר:
(זכריה י)
"וְעָבַר בַּיָּם צָרָה וְהִכָּה בַיָּם גַּלִּים".
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זֶה פִּסְלוֹ שֶׁל מִיכָה.
תַּנְיָא,
רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: מִגָּרֵב לְשִׁילֹה –
שְׁלֹשָׁה מִילִין,
וְהָיָה עֲשַׁן הַמַּעֲרָכָה וַעֲשַׁן פֶּסֶל מִיכָה,
מִתְעָרְבִין זֶה בָּזֶה.
בִּקְּשׁוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לְדָחֲפוֹ,
אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הַנִּיחוּ לוֹ !
שֶׁפִּתּוֹ מְצוּיָה לְעוֹבְרֵי דְּרָכִים...

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן קִסְמָא: גְּדוֹלָה לְגִימָה,
שֶׁהִרְחִיקָה שְׁתֵּי מִשְׁפָּחוֹת מִיִּשְׂרָאֵל,
שֶׁנֶּאֱמַר:
(דברים כג)
"עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם".
וְרַבִּי יוֹחָנָן דִּידֵיהּ אָמַר: מְרַחֶקֶת אֶת הַקְּרוֹבִים,
וּמְקָרֶבֶת אֶת הָרְחוֹקִים,
וּמַעְלֶמֶת עֵינַיִם מִן הָרְשָׁעִים,
וּמַשְׁרָה שְׁכִינָה עַל נְבִיאֵי הַבַּעַל,
וְשִׁגְגָתָהּ –
עוֹלָה זָדוֹן.
מְרַחֶקֶת אֶת הַקְּרוֹבִים –
מֵעַמּוֹן וּמוֹאָב.
וּמְקָרֶבֶת אֶת הָרְחוֹקִים –
מִיִּתְרוֹ,
דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בִּשְׂכַר (שמות ב)
"קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם",
זָכוּ בְּנֵי בָּנָיו,
וְיָשְׁבוּ בְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית. שֶׁנֶּאֱמַר:
(דה"א ב)
"וּמִשְׁפְּחוֹת סוֹפְרִים יֹשְׁבֵי יַעְבֵּץ,
תִּרְעָתִים,
שִׁמְעָתִים,
שׂוּכָתִים,
הֵמָּה הַקִּינִים הַבָּאִים מֵחַמַּת אֲבִי בֵית רֵכָב".
וּכְתִיב הָתָם:
(שופטים א)
"וּבְנֵי קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה עָלוּ מֵעִיר הַתְּמָרִים"
וְגוֹ'.
וּמַעְלֶמֶת עֵינַיִם מִן הָרְשָׁעִים –
מִמִּיכָה.
וּמַשְׁרָה שְׁכִינָה עַל נְבִיאֵי הַבַּעַל –
מֵחֲבֵרוֹ שֶׁל עִדּוֹ הַנָּבִיא,
דִּכְתִיב:
(מ"א יג)
"וַיְהִי הֵם יֹשְׁבִים אֶל הַשֻּׁלְחָן וַיְהִי דְּבַר ה'
אֶל הַנָּבִיא אֲשֶׁר הֱשִׁיבוֹ".
וְשִׁגְגָתָהּ –
עוֹלָה זָדוֹן,
דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אִלְמָלֵי הִלְוָהוּ יְהוֹנָתָן לְדָוִד,
שְׁתֵּי כִּכְּרוֹת לֶחֶם,
לֹא נֶהֶרְגָה נֹב עִיר הַכֹּהֲנִים,
וְלֹא נִטְרַד דּוֹאֵג הָאֲדֹמִי,
וְלֹא נֶהֱרַג שָׁאוּל וּשְׁלֹשֶׁת בָּנָיו:

רש"י

פתו מצויה לעוברי דרכים –
שהיו כל העולם מתארחין אצלו,
כדכתיב (במקרא)
כל העובר ושב אל הלוים זה מיכה: זה פסלו של מיכה –
כשכתב משה את השם והשליכו על נילוס להעלות ארונו של יוסף,
בא מיכה ונטלו בהחבא,
והיינו דכתיב: ועבר בים צרה כשהעביר הקדוש ברוך הוא לישראל עבר מיכה עמהם שבידו השם לעשות העגל,
לישנא אחרינא: מיכה עשה פסל והביאו עמו כשעברו ישראל הים: גרב –
מקומו של מיכה בגרב הוה פסלו של מיכה קבוע,
ובשילה היה המשכן: לדוחפו –
למיכה: ועל דבר זה –
על פסלו של מיכה שלא מיחו ישראל בידו – נענשו אנשי פילגש בגבעה,
שנפלו ביד בנימין והרגו מהם ארבעים אלף: לגימה –
אכילה שמאכילין אורחים: שתי משפחות –
עמון ומואב,
שלפי שלא קדמו ישראל בלחם ובמים נכתב שלא יבאו בקהל: מעלמת עינים מן הרשעים –
מעלמת מעיני המקום שלא להביט ברשעו לשלם לו כדרכו הרעה,
אלא עושה כאילו אינו רואה במעשיו:

מסכת שבת דף סג/א

אָמַר רַב כָּהֲנָא,
[אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ,
וְאָמְרִי לָהּ,
אָמַר רַב אַסִּי,
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ],
וְאָמְרִי לָהּ,
אָמַר רַב אַבָּא,
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: כָּל הַמְּגַדֵּל כֶּלֶב [רַע]
בְּתּוֹךְ בֵּיתוֹ,
מוֹנֵע חֶסֶד מִתּוֹךְ בֵּיתוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר:
(איוב ז)
"לַמָּס מֵרֵעֶהוּ חָסֶד".
שֶׁכֵּן בְּלָשׁוֹן יְוָנִים קוֹרִין לְ,כֶלֶב'
– 'לַמָּס'.
רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: אַף פּוֹרֵק מִמֶּנּוּ יִרְאַת שָׁמַיִם,
שֶׁנֶּאֱמַר:
(שם)
"וְיִרְאַת שַׁדָּי יַעֲזוֹב".

הַהִיא אִתְּתָא דְּעָיְילָא לְהַהוּא בֵיתָא לַמֵיפָא,
נְבַח בָּה כַּלְבָּא –
אִיתְעֲקַר וְלָדָּהּ.
אָמַר לָהּ מָרָא דְּבֵיתָא: לָא תִּדְחֲלִי –
דִּשְׁקִילִי נִיבֵיהּ וּשְׁקִילִין טוּפְרֵיהּ.
אָמְרָה לֵיהּ: שְׁקִילָא טִיבוּתֵיךְ וְשַׁדְיָא אָחִיזְרֵי,
כְּבָר נַד וְלַד.

רש"י

מונע חסד –
שאינו מניח העניים לבא לפתחו: למס –
דהיינו כלב:
מרעהו –
מונע חסד,
ואף על גב דלא כתיב מונע ממילא משמע,
שכל תיבה שראשה מ"ם משמשת נטילה היא,
כמו: ויקח מידם (שמות לב)
אבדו גוים מארצו (תהלים י): למיפא –
לאפות עיסה,
שהשאיל בעל הבית תנורו: שקילי ניביה –
נטולות ארבע שיניו שהוא נושך בהן,
אותן שיניים קרי ניבין,
כדאמרינן באלו טרפות (חולין נט,
א)
גמל ניבי אית ליה: שקילי טופריה –
נטולות צפרניו מלסרוט: שקולא –
נטולה טובתך,
ומוטלת על הקוצים: טיבותיך –
טובת הנאת נחמתך,
כמו מחזיק טוב הגרי"א בלעז:

המאירי

ראוי לאדם להזהר שלא יגדל שום מזיק בתוך ביתו, שהרי הוא גורם שלא ליכנס אדם לביתו מחשש ההיזק המצוי להם, ונמצא מונע תסד מתוך ביתו:

וְיִהְיוּ
עֲנִיִּים בְּנֵי בֵיתֶךָ

רמב"ם פירוש המשניות

ויהיו עניים בני ביתך.
יאמר: שצריך שיהיו שמשיך העניים והדלים, והוא יותר ראוי מקנות העבדים,
וכך היו החכמים מגנים קנות העבדים ומשבחים מי שהעניים שמשיו ובני ביתו:

רע"ב

ויהיו עניים בני ביתך –
ולא יקנה עבדים לשמשו. מוטב שיהנו ישראל מנכסיו ולא זרע כנען הארור:

אבות דרבי נתן פרק שביעי

ויהיו עניים בני ביתך. ולא בני ביתך ממש, אלא שיהיו [עניים]
משיחין מה שאוכלים ושותים בתוך ביתך, כדרך שהיו עניים משיחין מה שאוכלים ושותין בתוך ביתו של איוב.
וכשנפגשו זה בזה אמר אחד לחברו: מאין אתה בא ? מתוך ביתו של איוב. ולאן אתה הולך ? לביתו של איוב. וכשבא עליו ההוא פורעניות גדול, אמר לפני הקב"ה: רבש"ע לא הייתי מאכיל רעבים ומשקה צמאים ? שנאמר:
(איוב לא)
ואוכל פתי לבדי ! ולא אכל יתום ממנה ? ולא הייתי מלביש ערומים?
שנאמר:
(שם)
ומגז כבשי יתחמם !

אעפ"כ א"ל הקב"ה לאיוב: איוב !
עדיין לא הגעת [לחצי שיעור]
של אברהם !
אתה יושב ושוהה בתוך ביתך, ואורחין נכנסים אצלך. את שדרכו לאכול פת חטים –
האכילתו פת חטים. את שדרכו לאכול בשר – האכילתו בשר. את שדרכו לשתות יין –
השקיתו יין. אבל אברהם לא עשה כן, אלא יושב ומהדר בעולם, וכשימצא אורחין מכניסן בתוך ביתו. את שאין דרכו לאכול פת חטין – האכילהו פת חטין. את שאין דרכו לאכול בשר – האכילהו בשר. ואת שאין דרכו לשתות יין – השקהו יין. ולא עוד אלא עמד ובנה פלטרין גדולים על הדרכים, והניח מאכל ומשקה, וכל הבא ונכנס – אכל ושתה וברך לשמים, לפיכך נעשית לו נחת רוח.
וכל שהפה שואל, מצוי בתוך ביתו של אברהם. שנאמר:
(בראשית כא)
ויטע אשל בבאר שבע:

המאירי

וכן פי'
שםף עניים, מלשון ענוה. כלומר: שיהיו בני ביתך נכנעים להם ומאספים אותם בפיוס דברים, וזהו שאמרו שם: למד בני ביתך ענוה ! בזמן שאדם ענותן ובני ביתו ענותנים, בא אדם עני ועמד על פתחו, ואומר: יש כאן פלוני אביכם ?
אף הם משיבים: יש ויש !
תנה את ידך, הכנס בשלום ! וכשהוא נכנס, שולחן ערוך לפניו – אכל ושתה, אולי יביאהו אצל אביהם, עד שנפטר באהבה ממנו.

כשהם קפדנים, בא העני ואמר: יש אביכם בכאן ? אומרים לו: מה לך ולאבא ? אינו כאן ! גוערים בו ומוציאין אותו בנזיפה, והולך בפחי נפש. וכן פי'
שם דרך כלל להיותם ענוים בכל דבר ונוחים. שכל מקום שהקפדה והקטטה מצויה שם – קללה מצויה שם ! ולבו של אדם נוקפו על בני ביתו בכל מקום שהוא. והוא שאמרו: למד בני ביתך להיות ענוה מצויה בהם ! בזמן שאדם ענותן ובני ביתו ענותנים, הלך לו למדינת הים – לבו בטוח עליהם. אומר: מודה אני לפניך ה'
א–לקי שאשתי אינה עושה מריבה עם אחרים, ב"ב אינם עושים מריבה אצל אחרים, לבו אינו מתפחד ודעתו מיושבת במקומו. ובזמן שאדם אינו ענותן ובני ביתו קפדנים, הלך למד"ה – לבו נוקפו ואומר: יה"ר מלפניך כו'
שלא תהא אשתי עושה מריבה אצל אחרים, לבו מתפחד ואין דעתו מיושבת במקומו:

מסכת בבא מציעא דף ס/ב

הַהוּא עַבְדָא סָבָא,
דְּאָזִיל צַבְעֵיהּ לְרֵישֵׁיהּ וּלְדִקְנֵיהּ.
אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא,
אֲמַר לֵיהּ: זַבְנָן.
אֲמַר לֵיהּ:
"וְיִהְיוּ עֲנִיִּים בְּנֵי בֵיתֶךָ",
אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב פַּפָּא בַר שְׁמוּאֵל,
זַבְּנֵיהּ.
יוֹמָא חַד אֲמַר לֵיהּ: אַשְׁקְיַין מַיָּא,
אֲזַל חַוְּרֵיהּ לְרֵישֵׁיהּ וּלְדִקְנֵיהּ.
אֲמַר לֵיהּ: חֲזִי דַאֲנָא קָשִׁישׁ מֵאֲבוּךְ,
קָרִי אַנַּפְשֵׁיהּ:
(משלי יא)
"צַדִּיק מִצָּרָה נֶחֱלָץ [וַיָּבֹא אַחֵר תַּחְתָּיו"]:

רש"י

צבעיה –
שהיה זקנו לבן וצבעו שחור,
ונראה כבחור: זיבנן –
קנה אותי לעבד,
ונכרי היה,
דעבד עברי אסור לאחר חורבן,
שאין היובל נוהג: ויהיו עניים בני ביתך –
משנה היא (אבות פרק א'
משנה ה'), טוב לי לפרנס עניי ישראל וישמשוני: דיקניה –
זקנו: צדיק מצרה נחלץ –
זה רבא:

וְאַל
תַּרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה.
בְּאִשְׁתּוֹ
אָמְרוּ,
קַל
וָחֹמֶר בְּאֵשֶׁת חֲבֵרוֹ.

רמב"ם פירוש המשניות

באשתו אמרו.
ידוע שהשיחה עם הנשים על הרוב הוא בעניני המשגל מפני זה אמר שהרבות

השיחה עמהן אסור,
כי הוא גורם רעה לעצמו,
ר"ל שיקנה פחיתות מדות לנפשו והוא רוב התאוה:

רע"ב

באשתו אמרו –
מדקאמר עם האשה ולא אמר עם אשה.
למדנו שבאשתו אמרו.
אי דמפרשי באשתו נדה בלבד.
שלא יבא לידי הרגל עבירה.
ומדברי המשנה נראה דאפילו באשתו טהורה.
וכן אמרו חז"ל (חגיגה ה)
ומגיד לאדם מה שיחו אפילו שיחה קלה שבין איש לאשתו מגידין לו בשעת הדין אלא אם כן צריך לפייסה לדבר מצוה כגון רב דשח ושחק ועשה צרכיו:

אבות דרבי נתן פרק שביעי

(ג)
(דבר אחר)
אל תרבה שיחה עם האשה. כיצד ? בזמן שאדם בא לבית המדרש ולא היו נוהגין

בו כבוד או שערער עם חברו, אל ילך ויאמר לאשתו: כך וכך ערערתי עם חבירי, כך וכך אמר לי, כך וכך אמרתי לו. מפני שבוזה את עצמו,
(ובוזה את אשתו), ובוזה את חברו. ואשתו שהיתה נוהגת בו כבוד – עומדת ומשחקת עליו. כיון ששמע חברו אמר: אוי לי דברים שבינו לביני הלך ושחן לאשתו, ונמצא אותו האיש בוזה את עצמו ואת אשתו ואת חבירו:

המאירי

אמר: וְאַל תַּרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה. והשיחה היא מונחת אצלי על דבור שאין בו צורך ועיקר, כמו שאומרים תמיד: שיחה בטלה. וכן אמרו ע"ז י"ט ב': בת"ח ששיחתם צריכים תלמוד. כלומר: שאפי'
הדבור ההמוני היוצא מפיהם שיראה שאין בו עקר, יש בו כדי ללמוד ממנו איזה ענין או מדה או מוסר. והוא אצלי מה שהיה דוד מיחס על עצמו תמיד זאת המילה אפי'
בד"ת אמר: עבדך ישיח בחקיך – כל היום היא שיחתי, ורבים כאלה. שלרוב ענותנותו היה משפיל עצמו עד שהיה קורא הגייתו בתורה שיחה כאלו היה חסר הידיעה בעיניו, ולא יהיה בהם דבורו עיקר. ולזאת הכונה הזכיר הנה לשון שיחה להודיע שלא הזהירו לדבר עמה כפי הצורך אם מעט ואם הרבה במה שיש מקום לדבר עם האשה בענין צורכי הבית בכלליו ופרטיו ועניני הוצאותיו ושאר הדברים הכל לפי מה שהוא ולפי מה שהיה. שכל שדבורו עמה בדברים הצריכים אין הדבר גורם רעה, כי המחשבה טרודה בצורך העצה ע"ד אומרם ז"ל ב"מ צ"א א': בעבידתיה טריד ! אבל הזהיר על הדבור שאין בו צורך, בדברי שלום ודברי הבאי, כספור המאורעות וכיוצא באלו שאם יקרהו לדבר בדרך מקרה לא ירבה בכך, ואפי'
באשתו אמרו כן שלא לגרום רעה לעצמו להטריד מחשבתו בשעה הראויה למלאכתו או לתורתו לפי מה שהוא האדם, וכ"ש באחרת אפי'
בפנויה ואין צ"ל באשת איש

מסכת עירובין דף נג/ב

רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי הֲוָה קַא אַזִיל בְּאוֹרְחָא,
אַשְׁכְּחָה לִבְרוּרְיָה,
אָמַר לָה:
"בְּאֵי –
זוֹ דֶּרֶךְ נֵלֶךְ לָעִיר לוֹד"
? אָמְרָה לֵיהּ:
"גְּלִילִי שׁוֹטֶה,
לֹא כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים,
אַל תַּרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה"
?! הָיָה לְךָ לוֹמַר: בְּאֵי –
זוֹ לְלוֹד ?

מסכת חגיגה דף ה/ב

רַבִּי אֵילָא הֲוָה סָלִיק וְאֲזַל בְּדַרְגָא דְּבֵי (רבא)
[רַבָּה]
בַּר שִׁילָא. שַׁמְעֵיהּ לְהָהוּא יְנוּקָא דְּהֲוָה קָא קָרֵי:
(עמוס דּ)
"כִּי הִנֵּה יוֹצֵר הָרִים וּבוֹרֵא רוּחַ,
וּמַגִיד לְאָדָם מַה שִּיחוֹ".,
אָמַר: עֶבֶד שֶׁרַבּוֹ מַגִיד לוֹ מַה שִּיחוֹ –
תַּקָנָה יֵשׁ לוֹ ?!
מַאי "מַה שִּיחוֹ" ? אָמַר רַב: אֲפִלּוּ שִׂיחָה יְתֵירָה שֶׁבֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ –
מַגִּידִין לוֹ לְאָדָם בִּשְׁעַת מִיתָה.
אֵינִי ? וְהָא רַב כַּהֲנָא הֲוָה גַּנִי תּוּתֵי פּוּרְיָיהּ דְּרַב,
[וְשַׁמְעֵיהּ דְּסַח וְצָחַק וְעָשָׂה צְרָכָיו.
אָמַר: דָּמִי פּוּמֵיהּ דְּרָב,
כְּמַאן דְּלָא טָעִים לֵיהּ תַּבְשִׁילָא.
אָמַר לֵיהּ: כַּהֲנָא,
פּוּק !
לָאו אוֹרַח אַרְעָא !
לָא קַשְׁיָא,
כָּאן דְּצָרִיךְ לִרְצוּיָה,
הַא דְּלָא צָרִיךְ לִרְצוּיָה].

רש"י

שיחה יתירה –
דברי שחוק שלפני תשמיש:
כדלא טעים תבשילא –
שרעב לאכול,
כלומר,
מתאוה לתשמיש:

מסכת נדרים דף כ ע"א

תַּנְיָא… אַל תַּרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה,
שֶׁסּוֹפְךָ לָבוֹא לִידֵי נִאוּף.

וּבוֹטֵל
מִדִּבְרֵי תוֹרָה

רמב"ם פירוש המשניות

ובוטל מדברי תורה.
מבואר הוא שמאבד הזמן בעסקים אחרים:

ספר תפארת שלמה –
מועדים –
שער הקראת שמע

וז"ש רז"ל (אבות א,
ה)
כל המרבה שיחה עם האשה גורם רעה לעצמו ובוטל מדברי תורה.
ויש להבין מה משמיענו בזה כי ע"י שיחה עם האשה הוא בוטל מד"ת הלא גם אם ירבה דברים עם כל אדם יבטל מד"ת כי בשעה זו אינו לומד.
אך הכוונה להם להגדיל ענין הזהרת שיחה עם האשה כי ע"י ריבוי שיחה עמה יזיק לו ג"כ אם אח"כ ילמוד ג"כ יהיו בטילים ע"י שיחתו זאת משא"כ בשאר בני אדם אחר שיחתו יכול לשוב אל לימודו כדת.
וזהו הפי'
גורם רעה לעצמו בשעת מעשה וביטול מד"ת אח"כ כנ"ל.
וזהו (במדבר טו,
לט)
ולא תתורו אחרי לבבכם (ברכות יב,
ב)
זהו מינות ואחרי עיניכם זהו זנות.
כי אתם זונים אחריהם.
ר"ל גם אחר שתפסקו מזה ותלכו לשוב אל התורה ולימודה גם אחר זה יזיק לכם זונים האלו כנ"ל:

וְסוֹפוֹ
יוֹרֵשׁ גֵּיהִנָּם

רמב"ם פירוש המשניות

וסופו יורד לגיהנם.
בעבור שתביא אליו זאת השיחה מן המרי ויתחייב עליו העונש:

פירוש רבינו יונה על אבות פרק א'
משנה ה'

וסופו יורש גיהנם –
שסוף בא לידי עבירה אחר אשר בשרירות לבו הולך ומרבה דברים על פנים (א"ה נראה להגיה במקום על פנים עם האשה עיין במדרש שמואל)
יעשה חטא וירד שאולה וזהו שאמר שלמה ע"ה [קהלת ז'
כ"ו]
ומוצא אני מר ממות את האשה אשר היא מצודים וחרמים לבה אסורים ידיה.
ר"ל כי המות יסירהו מן העולם מחיי עולם קטן.
אבל האשה תאבד הנפש לעולמי עד הנה כי היא מר ממות אשר היא מצודים וחרמים האדם כיון שמביט באשה נלכד הוא ברשתה אשר היא מצודה ולא יכול להמלט ממנה כי האיש רואה אשר חשקה לבו ואינו רואה מה יהיה לו עליה באחרית הימים כמו שאמר הפייטן יונה פותה הולכת במדבר רואה את הבר ואינו רואה את המכבר וחרמים לבה כשהיא חושקת את האדם בלבה אפי'
אם לא יחשוק אותה ומזלו הרע של זה האיש גרם שתחשק היא בו אסורים ידיה.
שאם אחזה בידיה כבר לקוח הוא בבית האסורים ושוב אין לו תקנה טוב לפני האלהים ימלט ממנה וחוטא ילכד בה [קהלת ז'
כ"ו]
שהצדיקים הקב"ה שמרן ואין מזמן להם דבר אשר יוכלו להכשל בו אבל החוטא שאינו מתרחק מדרכים רעים ואין לבו שלם מזדמן אליו ענין כזה:

שו"ת תשב"ץ חלק ד טור א (חוט המשולש)
סימן מב ד"ה ואפשר לומר

ואפשר לומר כי זכר אלו הג'
רעות ולא אחרים דהתנא דבר על דרך לא זו אף זו קתני.
כי בתחלה אפשר שמצד ריבוי השיחה עם האשה אפי'
בשיחה קלה של הבאי יבואו בני אדם לחשדו והוא נקי אין בידו מאומה מאותו חשד והנה זה גורם רעה לעצמו ר"ל דהוא הוא גרמא בנזקיו ליחשד בדבר של ערוה על לא פשע ולא חטאת.
ואם ימשך בענין זה ימים רבים לא זו בלבד להביא עצמו לידי חשד אלא אף בוטל מד"ת כי אפשר שיתפתה לדבריה'
ולחלקות אמריה'
ויהיה בוטל מד"ת להמשיכו אחר שיחתן של נשים.
ולא זו בלבד אלא גם אפשר שיבוא לידי עבירה עמהם וע"כ אמר וסופו יורש גיהנם לומר אחר כל אלה מות אחר החשד ובטל תלמוד תורה סוף סוף יבוא לידי עבירה ויורש גיהנ'.
דדייק בלישניה למימר יורש גיהנם ולא קאמר יורד לגיהנם אפשר לומר שבא לרמוז שכל כך יהיה נשקע בעון עד שיהיה מאותם שכתוב בהם ח"ו כי תולעת'
לא תמות ואז הו"ל גיהנם ירושה וחלק ונחלה הש"י יצילנו ויצילך אכי"ר.
נאם אביך זה ילדך.
שלמה דוראן ס"ט: