משנה, אבות, פרק א, משנה ו בתוספת מקורות

משנה מסכת אבות פרק א'

(ו)
יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה וְנִתַּאי הָאַרְבֵּלִי קִבְּלוּ מֵהֶם.
יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה אוֹמֵר,
עֲשֵׂה לְךָ רַב,
וּקְנֵה לְךָ חָבֵר,
וֶהֱוֵי דָן אֶת כָל הָאָדָם לְכַף זְכוּת:

יְהוֹשֻׁעַ
בֶּן פְּרַחְיָה

מסכת סוטה דף מז/א

תָּנוּ רַבָּנָן: לְעוֹלָם תְּהֵא שְׂמֹאל דּוֹחָה וְיָמִין מְקָרֶבֶת,
לֹא כֶּאֱלִישָׁע,
שֶׁדְּחָפוֹ לְגֵיחֲזִי בִּשְׁתֵּי יָדָיו,
[לֹא כִּיהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה,
שֶׁדָּחֲפוּ לְתַלְמִידוֹ בִּשְׁתֵּי יָדָיו]...
(יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה,
מַאי הִיא ?
כַּד הֲוָה קַטְלִינְהוּ יַנַּאי מַלְכָּא לְרַבָּנָן,
שִׁמְעוֹן בֶּן שֶׁטַח,
אַטְמַרְתֵּיהּ אַחְתֵּיהּ.
יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה עֲרַק,
וְאָזַל לְאַלֶכְּסַנְדְרִיָּא שֶׁל מִצְרַיִם.
כִּי הֲוָה שְׁלָמָא,
שָׁלַח לֵיהּ שִׁמְעוֹן בֶּן שֶׁטַח: מִנִּי יְרוּשָׁלַיִם עִיר הַקֹּדֶשׁ,
לָךְ אַלֶכְּסַנְדְרִיָּא שֶׁל מִצְרַיִם,
אֲחוֹתִי –
בַּעְלִי שָׁרוּי בְּתוֹכֵךְ,
וַאֲנִי אֵשֵׁב שׁוֹמֵמָה ?
אָמַר: שְׁמַע מִינָהּ,
הֲוָה לֵיהּ שְׁלָמָא וְכוּ).

מסכת סנהדרין דף קז'
עמוד ב'

יהושע בן פרחיה מאי היא ?
כדקטלינהו ינאי מלכא לרבנן, אזל יהושע בן פרחיה וישו לאלכסנדריא של מצרים.
כי הוה שלמא שלח ליה שמעון בן שטח:
מיני ירושלים עיר הקדש ליכי אלכסנדריה של מצרים:
אחותי,
בעלי שרוי בתוכך ואנכי יושבת שוממה.
קם אתא ואתרמי ליה ההוא אושפיזא,
עבדו ליה יקרא טובא.
אמר:
כמה יפה אכסניא זו.
אמר ליה:
רבי,
עיניה טרוטות.
אמר ליה:
רשע !
בכך אתה עוסק ?
אפיק ארבע מאה שיפורי ושמתיה.
אתא לקמיה כמה זימנין,
אמר ליה:
קבלן !
– לא הוי קא משגח ביה.
יומא חד הוה קא קרי קריאת שמע,
אתא לקמיה.
סבר לקבולי,
אחוי ליה בידיה.
הוא סבר:
מידחא דחי לי.
אזל זקף לבינתא והשתחוה לה.
אמר ליה:
הדר בך !
– אמר ליה:
כך מקובלני ממך:
כל החוטא ומחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה.
ואמר מר:
ישו כישף והסית והדיח את ישראל /מתחלת הקטע עד כאן,
השלמה של השמטת הצנזורה/.

רש"י

ינאי מלכא –
כהן גדול הוה וקטל כולהו רבנן,
במסכת קדושין. שמעון בן שטח –
אחי אשתו של ינאי המלך,
והוא לא ברח. טרוטות –
עגולות. אחוי ליה –
ר'
יהושע בן פרחיה. בידיה –
דלקבלוהי.

ספר הכוזרי מאמר ג'
אות סה'

אחריו יהושע בן פרחיה,
דברו מפורסם,
וישו הנוצרי היה מתלמידיו ונתאי הארבלי היה בדורו.

שו"ת חוות יאיר סימן קמא'

ומ"ש: לא כיהושיע בן פרחיה וכו'
היינו מפני שהגדיל לעשות עמו להחרימו בפרסום גדול, ולא היה חייב נידוי בההוא עובדא שאמר ההוא אכסניא: עיני'
טרוטות וע"ש מש"כ באם פשע בר ישראל במידי דחייב עלי'
ממון או מלקות או נידוי, אין למנוע כלל, מחשש שיוסיף ויגדל עון לזוז ח"ו מדין ודת תורתינו. וגדולה מזו אמרו במשנה [עי'
תשובה קמ"ב הסמוכה ומ"ש בסמוך עליה בהשמטה]: כרם רבעי מציינין אותו וכו'. בד"א: בשביעית, פי'
שהכל הפקר. מש"כ בכל השנה אין להזהירו ולהודיע שיש בדבר פלוני עבירה, מפני דבלאו הכי נמי ע"כ יש בו עבירה, זולת זה הלעיטהו לרשע וימות ! ומעולם לא חשו סנהדרין בזמן הבית לזה, פן ע"י חשש זה ירבו בעלי עבירה. ועל בכה"ג אמרו: אף הם מרבים שופכי דמים בישראל.
והרי בן אשה ישראלית יצא מב"ד של משה מחויב, עמד וגידף ולית דחש ליה.

תוספות הרא"ש על מסכת שבת דף קד/ב

בן סטרא –
אומר ר"ת: כל האומר, בן סטרא הנוצרי – אינו אלא טועה, דהא פפוס בן יהודה בימי ר'
עקיבא היה כדמוכח בפרק בתרא דברכות, ויש"ו היה בימי ר'
יהושע בן פרחיה כדאיתא בפרק שני דסוטה. ולא כר'
יהושע בן פרחיה שדחאו ליש"ו בשתי ידיו, ור'
יהושע בן פרחיה קדים לי'
טובא לר'
עקיבא:

עֲשֵׂה
לְךָ רַב

רמב"ם פירוש המשניות

עשה לך רב.
ר"ל: אפי'
לא יהיה ראוי להיות לך לרב, אבל שים אותו לך לרב עד שתדמה בו שהוא מלמד, ויעלה בידו בעבור זה למוד החכמה, כי אין למוד האדם מעצמו כלמודו מזולתו. שהלמוד מעצמו טוב הוא, אבל למודו מזולתו יתקיים בידו יותר, והוא יותר מבואר. אפי'
היה כמוהו בחכמה או למטה הימנו, וכן ביארו בפירוש זאת המצוה.

רע"ב

(ו)
עשה לך רב –
רמב"ם פירש: אע"פ שאינו ראוי להיות לך רב.
עשה אותו רב עליך ולא תלמוד בינך לבין עצמך.
ואני שמעתי: עשה לך רב שיקבל לו רב אחד שילמוד ממנו תמיד.
ולא ילמוד היום מאחד ולמחר מן האחר.
ואע"ג דבמסכת ע"א (דף יט)
אמרו: הלומד תורה מרב אחד אינו רואה סימן ברכה. כבר פירשו ואמרו: הני מילי בסברא, שטוב לו לשמוע סברת הרבים.
אבל לענין גמרא מחד רב מעלי, כי היכי דלא ליפגום לישניה:

אבות דרבי נתן פרק שמיני

עשה לך רב. כיצד ?
מלמד: שיעשה לו את רבו קבע, וילמד ממנו מקרא ומשנה מדרש הלכות ואגדות.
טעם שהניח לו במקרא – סוף שיאמר לו במשנה. טעם שהניח לו במדרש –
סוף שיאמר לו בהלכות. טעם שהניח לו בהלכות – סוף שיאמר לו בהגדה. נמצא האדם ההוא [יושב במקומו]
ומלא טוב וברכה:

(ב)
היה רבי מאיר אומר: הלומד תורה מרב אחד למה הוא דומה ? לאחד שהיה לו שדה אחת, וזרע מקצתה חטים, ומקצתה שעורים,
[ובמקצתה זיתים ובמקצתה אילנות, ונמצא האדם ההוא מלא טובה וברכה. ובזמן שלומד מב'
ג', דומה למי שיש לו שדות הרבה, אחת זרע חטין, ואחת זרע שעורים], ונטע אחת זיתים, ואחת אילנות. ונמצא אדם ההוא מפוזר בין הארצות בלא טוב וברכה:

המאירי

(ו)
יהושע בן פרחיה כו'
עשה לך רב כו'
אמר: שתועלת הלמוד הוא בלומד מזולתו, כי הידיעה המקובלת עם בחינת הלמוד ופלפול בהם הוא השלמות. ובתלמוד המערב בפסחים פרק אלו דברים אמרו: כל תורה שאין לה אב אינה תורה. ובמדרש אמרו: אינו דומה לומד תורה מפי עצמו ללומדה מפי אחרים, הלומד מפי אחרים – תלמודו עומד. כלו': שלימודו הוא בדרך קיום והעמדה, לא כאדם שלבו נוקפו, ואינו משתכח, הסתום מתגלה, מסולק מן הספק. הלומד מפי עצמו אין תלמודו עומד. ר"ל: שאפי'
הוא אינו בוטח בו, ולבו נוקפו ושוכח, וספקות רבות עליו, ואחר שהקבלה כש [ת]היה על השלימות צריכה שתי דברים – האחת שילמוד הענין מפי הרב, והשניה כשיסור מלפני הרב – שישב בינו לבין עצמו ויסדר ענינם על אופניהם

מסכת כתובות דף קיא/א

אַף עַל פִּי שֶׁחָכָם גָּדוֹל אַתָּה,
אֵינוֹ דּוֹמֶה לוֹמֵד מֵעַצְמוֹ,
לְלוֹמֵד מֵרַבּוֹ.
וְאִי תֵּימָא,
אֵין לְךָ רַב,
יֵשׁ לְךָ רַב !
וּמַנּוּ ?
רַבִּי יוֹחָנָן.

רש"י

ואע"פ שחכם אתה –
יפה לך לעלות כאן ללמוד מפי רב, שאין דומה הלומד מעצמו כו': וא"ת אין לך רב –
כאן שיוכל ללמדך:

מסכת עירובין דף נג/א

בְּנֵי יְהוּדָה גְּמִרֵי מִחַד רַבָּה,
נִתְקַיְּימָה תּוֹרָתָם בְּיָדָם.
בְּנֵי גָּלִיל דְּלָא גְּמִרֵי מִחַד רַבָּה,
לֹא נִתְקַיֵּים תּוֹרָתָם בְּיָדָם.

רש"י

לא גמרי מחד רבה –
והיו שומעין מזה בלשון זה,
ומזה בלשון אחר,
אף על פי ששניהם אחד שינוי לשון מבלבלן ומשכחן:

תוספות עירובין דף נג/א

דגמרי מחד רבה – לגמרא – רב אחד עדי, שלא יבלבל לשונם יחד. אבל למיסבר אמרינן בפ"ק דע"ז: (דף יט.)
כל הלומד תורה לפני רב אחד, אינו רואה סימן ברכה לעולם:

המאירי

יראה מסוגיא זו שעיקר הלמוד הוא ללמוד מרב אחד, כמו שאמר: בני יהודה דגמרי מחד רבה נתקיים תלמודן. וכן יראה ממסכת הולין שאמר רב יוסף: מכולי עלמא גמיר, וכעס ואמר: אנא מכולי עלמא גמירנא, אנא מרב יהודה גמירנא. ובראשון של ע"ז י"ט א'
יראה ההפך, כמו שאמרו שם: כל הלמד תורה מרב אחד – אינו רואה סימן ברכה לעולם. ומ"מ כבר אמרו שם: הני מלי בסברא אבל בגמ'
מרב אתד עדיף:

מסכת עבודה זרה דף יט/א

"וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם"
(תהלים א).
אַמְרִי דְּבֵי רַבִּי יָנַאי:
"כְּעֵץ שָׁתוּל",
וְלֹא "כְּעֵץ נָטוּעַ".
כָּל הַלּוֹמֵד תּוֹרָה מֵרָב אֶחָד אֵינוֹ רוֹאֶה סִימָן בְּרָכָה לְעוֹלָם.
אָמַר לְהוּ רַב חִסְדָּא לְרַבָּנָן: בְּעִינָא דְאֵימָא לְכוּ מִלְתָּא,
וְאֲנָא מִסְתַּפִינָא,
דְּשַׁבְקִיתּוּ לִי וְאַזְלִיתּוּ,
כָּל הַלּוֹמֵד תּוֹרָה מֵרָב אֶחָד,
אֵינוֹ רוֹאֶה סִימָן בְּרָכָה לְעוֹלָם.
שַׁבְקוּהּ,
וְאַזוּל קַמֵי (דרבא)
[דְרַבָּה],
אָמַר לְהוּ: הַנֵּי מִילִי בִסְבָרָא,
אֲבָל בִּגְּמָרָא (מחד רבה מעלי)
(מֵרַב אֶחָד עֲדִיף],
כִּי הֵיכִי דְּלָא לִיפְלוּג לִישְׁנִי.

רש"י

שתול –
נעקר מכאן וחזר ונשתל במקום אחר: נטוע – מעיקרו, ולא זז משם לעולם. כלומר: כעץ שתול יעשה תלמיד [את]
עצמו לילך וללמוד מכל האדם, ולא כעץ נטוע להשתקע לפני רב אחד: סברא –
ללמוד חריפות וחידוד הלב לאחר שלמד ושגורה בפיו גירסת התלמוד:
דלא ליפלוג לישני –
שלא יתחלקו הלשונות, דהאי גריס שמעתא בהאי לישנא, והאי גריס לה בלישנא אחרינא, וחדא מילתא היא. ומיהו, תלמיד דגריס מתרוייהו (לישני)
משתבש בגירסיה – משום דמבלבל לישני:

מסכת ברכות דף ח/א

וְאָמַר רַבִּי חִיָּא [בַּר אַמִי]
מִשְּׁמֵיהּ דְּעוּלָא: לְעוֹלָם יָדוּר אָדָם בִּמְקוֹם רַבּוֹ,
שֶׁכָּל זְמַן שֶׁשִּׁמְעִי בֶּן גֵּרָא קַיָּם,
לֹא נָשָׂא שְׁלֹמֹה אֶת בַּת פַּרְעֹה.
וְהָתַּנְיָא: אַל יָדּוּר ?
לָא קַשְׁיָא,
הָא דְּכַיִּיף לֵיהּ,
הָא דְּלָא כַּיִּיף לֵיהּ.

רש"י

שכל זמן ששמעי בן גרא קיים כו'
– דסמוך למיתת שמעי כתיב: ויתחתן שלמה את פרעה (מלכים א'
ג'): הא דכייף ליה –
אם כפוף הוא לרבו לקבל תוכחתו – ידור אצלו,
ואם לאו, טוב להתרחק ממנו,
ויהי שוגג ואל יהי מזיד:

מסכת תענית דף ז/א

רָבָא רָמִי,
כְּתִיב:
(דברים לב)
"יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי",
וּכְתִיב:
"תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי" ? אִם תַּלְמִיד חָכָם הָגוּן הוּא – כְּטַל,
וְאִם לָאו – עוֹרְפֵהוּ כַּמָּטָר.
תַּנְיָא,
הָיָה רַבִּי בְנָאָה אוֹמֵר: כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ תּוֹרָתוֹ נַעֲשֵׂית לוֹ סַם חַיִּים,
שֶׁנֶּאֱמַר:
(משלי ג)
"עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ",
וְאוֹמֵר:
(שם)
"רִפְאוּת תְּהִי לְשָׂרֶךָ",
וְאוֹמֵר:
(שם ח)
"כִּי מֹצְאִי מָצָא חַיִּים".
וְכָל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ נַעֲשֵׂית לוֹ סַם הַמָּוֶת. שֶׁנֶּאֱמַר:
"יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי",
וְאֵין "עֲרִיפָה"
אֶלָּא הֲרִיגָה,
שֶׁנֶּאֱמַר:
(דברים כּא)
"וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה בַנָּחַל":

אָמַר לֵיהּ (רבי זירא לרבי ירמיה)
[רַבִּי יִרְמִיָה לְרַבִּי זֵירָא]: לֵיתִי מַר לִיתְנֵי,
אָמַר לֵיהּ:
[חָלִישׁ לִבָּאִי],
לָא יָכִילְנָא.
לֵימָא מַר מִילְתָא דְּאַגַּדְתָּא,
אָמַר לֵיהּ: הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן,
מַאי דִּכְתִיב:
(דברים כ)
"כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּדֶה",
וְכִי אָדָם עֵץ הַשָּדֶה הוּא ?
אֶלָּא מִשּׁוּם דִּכְתִיב:
(שם)
"כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל,
וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת",
[וּכְתִיב:
"אֹתוֹ תַשְׁחִית וְכָרָתָּ"],
הָא כֵּיצַד ?
אִם תַּלְמִיד חָכָם הָגוּן הוּא –
"מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת".
וְאִם לָאו –
"אֹתוֹ תַשְׁחִית וְכָרָתָּ".
אָמַר רַבִּי חַמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: מַאי דִּכְתִיב:
(משלי כז)
"בַּרְזֶל בְּבַרְזֶל יָחַד"
? לוֹמַר לְךָ: מַה בַרְזֶל זֶה אֶחָד מְחַדֵּד אֶת חֲבֵרוֹ,
אַף שְׁנֵי תַּלְמִידִים מְחַדְּדִין זֶה אֶת זֶה [בַּהֲלָכָה].
אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה: לָמָּה נִמְשְׁלוּ דִּבְרֵי תוֹרָה כָּאֵשׁ ?
שֶׁנֶּאֱמַר:
(ירמיה כג)
"הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה'",
לוֹמַר לְךָ: מָה אֵשׁ אֵינוֹ דּוֹלֵק יְחִידִי,
אַף דִּבְרֵי תּוֹרָה אֵין מִתְקַיְּמִין בִּיחִידִי.
וְהַיְּנוּ דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַר חֲנִינָא: מַאי דִּכְתִיב:
(שם נ)
"חֶרֶב אֶל הַבַּדִּים וְנֹאָלוּ"
? חֶרֶב עַל שׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁעוֹסְקִין בַּד בְּבַד בַּתּוֹרָה,
וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמִטַּפְּשִׁין,
שֶׁנֶּאֱמַר:
["וְנֹאָלוּ",
וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁחוֹטְאִין]
כְּתִיב הָכָא:
"וְנֹאָלוּ",
וּכְתִיב הָתָם:
(במדבר יב)
"אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ וַאֲשֶׁר חָטָאנוּ".
וְאִי בָעִית אֵימָא,
מֵהָכָא:
(ישעיה יט)
"נוֹאֲלוּ שָׂרֵי צֹעַן"
וְגוֹ'.
אָמַר רַב נַחְמָן בָּר יִצְחָק: לָמָּה נִמְשְׁלוּ דִּבְרֵי תּוֹרָה כְּעֵץ ?
שֶׁנֶּאֱמַר:
(משלי ג)
"עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ",
לוֹמָר לְךָ: מָה עֵץ קָטָן מַדְלִיק אֶת הַגָּדוֹל,
אַף תַּלְמִידֵי חֲכָמִים קְטַנִּים מְחַדְּדִים אֶת הַגְּדוֹלִים.
וְהַיְנוּ דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: הַרְבֵּה לָמַדְתִּי מֵרַבּוֹתַי,
וּמֵחֲבֵרַי יוֹתֵר מֵרַבּוֹתַי,
וּמִתַּלְמִידֵי יוֹתֵר מִכֻּלָּם:

רש"י

כמטר לקחי –
השוה לקח למטר: יערף –
כמו אף שמיו יערפו טל (דברים לג)
ושחקים ירעפו טל (משלי ג) שהיא מרבה הפירות: כתיב תזל כטל –
דמשמע נחת: ערפיהו כמטר –
הרגהו: לשמה –
משום כאשר צוני ה' א–להי ולא כדי להקרות רבי: לא יכילנא –
למיגמר: וכי אדם עץ השדה –
אלא מקיש אדם לעץ השדה מה עץ השדה,
אם עץ מאכל הוא ממנו תאכל ואותו לא תכרות,
כך תלמידי חכמים אם הגון הוא ממנו תאכל,
למוד הימנו,
ואם לאו אותו תשחית,
סור מעליו: ברזל בברזל יחד –
ואיש יחד פני רעהו מה ברזל זה,
אחד מחדד את חבירו,
כגון: סכין על גבי חבירתה: אינה דולקת יחידי –
עץ אחד אינה דולקת,
אלא שנים או שלשה ביחד: יחידי –
בלא חבר שיחדדנו:

תוספות

אם תלמיד חכם הגון ממנו תאכל – פירוש: למוד לפניו ואותו לא תכרות. כלומר: לא תפרד ממנו לילך לפני רב אחר, ואם לאו לא תלמוד לפניו. והא דאמרינן דלומדים מת"ח אע"פ שאינו הגון כר"מ שהיה לומד לפני אחר במסכת חגיגה (דף טו.), היינו דוקא תלמיד חכם (אחר)
יכול ללמוד לפניו, לפי שלא ילמוד ממעשיו, אבל אם אינו תלמיד חכם – אינו רשאי ללמוד לפניו:

מסכת חגיגה דף טו/ב

וְרַבִּי מֵאִיר,
הֵיכִי גָּמַר תּוֹרָה מִפּוּמֵיהּ דְּאַחֵר ?
וְהָא אָמַר רַבָה בַר בַּר חָנָה,
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן,
מַאי דִּכְתִיב:
(מלאכי ב)
"כִּי שִׂפְתֵי כֹּהֵן יִשְׁמְרוּ דַּעַת,
וְתּוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ,
כִּי מַלְאָךְ ה'
צְבָאוֹת הוּא"
– אִם דּוֹמֶה הָרָב לְמַלְאָךְ ה'
צְבָאוֹת –
יְבַקְשׁוֹ תּוֹרָה מִפִּיהוּ.
וְאִם לָאו –
אַל יֵבַקְשׁוֹ תּוֹרָה מִפִּיהוּ.

אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ:
רַבִּי מֵאִיר –
קְרָא אַשְׁכַּח וְדָרָשׁ,
(משלי כב)
"הַט אָזְנְךָ,
וּשְׁמַע דִּבְרֵי חֲכָמִים,
וְלִבְּךָ תָּשִׁית לְדַעְתִּי",
"לְדַעְתּתָם"
– לֹא נֶאֱמַר,
אֶלָּא "לְדַעְתִּי".
רַבִּי (יוסי בר)
חֲנִינָא אָמַר מֵהָכָא:
(תהלים מה)
"שִׁמְעִי בַת,
וּרְאִי,
וְהַטִי אָזְנֵךְ,
וְשִׁכְחִי עַמֵּךְ וּבֵית אָבִיךְ"
וְגוֹ'.
קָשׁוּ קְרָאִי אַהֲדָדִי ?
לָא קַשְׁיָא,
הָא –
בְּגָּדוֹל,
הָא –
בְּקָּטָן.
כִּי אָתָא רַב דִּימִי,
אָמַר: אָמְרִי בְמַּעֲרָבָא,
רַבִּי מֵאִיר –
אַשְׁכַּח תּוּחְלָא,
אָכַל –
גָּוַה,
וְשַׁדָא –
שִׁיחְלָא לְבָרָא.

אַשְׁכְּחֵיהּ רַבָּה בַר רַב שֵׁילָא לְאֵלִיָהוּ,
אָמַר לֵיהּ: מַאי קַעָבִיד קוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא ?
אָמַר לֵיהּ: קָאָמַר שְׁמַעְתָּא מִפּוּמַיְיהוּ דְּכוּלְהוּ רַבָּנָן,
וּמִפּוּמֵיהּ דְּרַבֵּי מֵאִיר –
לָא קָאָמַר.
אָמַר לֵיהּ: אַמָאי ?
[מִשּׁוּם]
דְּקָא גָּמַר שְׁמַּעְתָא מִפּוּמַיָא דְּאַחֵר.
אָמַר: וּמַאי נַפְקָא מִינָהּ ?
רַבִּי מֵאִיר –
רִמוֹן מָצָא,
תּוֹכוֹ –
אָכַל,
קְלִיפָּתוֹ –
זָרַק.
אָמַר לֵיהּ: הַשְׁתָּא קָאָמַר,
מֵאִיר בְּנֵי כָּךְ הוּא אוֹמֵר.
בִּזְמָן שֶׁאָדָם מִצְטַעֵר,
שְׁכִינָה מָה לָשׁוֹן אוֹמֶרֶת ?
"קָלַּנִי מֵרֹאשִׁי,
קָלַּנִי מִזְרוֹעִי".
אִם כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִצְטַעֵר עַל דָּמָן שֶׁל רְשָׁעִים,
(שנשפך)
קַל וַחֹמֶר עַל דָּמָן שֶׁל צַדִּיקִים שֶׁנִּשְׁפַּךְ:

רש"י

גדול –
היודע ליזהר [שלא ילמוד]
מעשיו –
יכול ללמוד תורה מפיו: תחלא –
פרי החיצון הנאכל בתמרה: שיחלא –
גרעינה הנזרקת:

המאירי

אסור ללמוד תורה אלא מפי הגון שנא': ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך י"י צבאות הוא. אם דומה הרב למלאך יי צבאות יבקשו תורה מפיהו ואם לאו וכו': וכן אסור ללמוד מכל מי שכופר באמונה. ואם לא מצא אחר ילמד ויזהר שלא יטעה אחריו. אלא רמון מצא יאכל תוכו ויזרוק קלפתו הוא שאמרו ז"ל: הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי. לדעתם לא נאמר, אלא לדעתי:

ספר ליקוטי הש"ס –
מסכת אבות

ויהושע בן פרחיה הי'
נשיא בסוד החסדים, ולכן אמר מצות עשה.
עשה לך רב וקנה לך חבר הכל מ"ע כי הם בחסדים.

מסכת שבת דף סג/א

אמר רב כהנא: כד הוינא בר תמני סרי שנין, והוה גמירנא ליה לכוליה הש"ס ולא הוה ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו עד השתא, מאי קא משמע לן ? דליגמר איניש והדר ליסבר:

רש"י

דליגמר איניש –
לגרוס שמעתא מרביה,
ואף על גב דלא ידע לכולהו טעמיה: והדר ליסבר –
טעמיה,
דהא קשה ליה לרב כהנא ולא הוה ידע להאי טעמא,
ותלמודיה הוה קים ליה מדהוה בר תמני סרי:

וּקְנֵה
לְךָ חָבֵר

רמב"ם פירוש המשניות

ואמר: וקנה לך חבר.
זכר אותו בלשון קנייה,
ולא אמר: עשה לך חבר או התחבר לאחרים,
הכוונה בזה שצריך לאדם שיקנה אוהב לעצמו שיתקנו בו מעשיו וכל עניניו, כמו שאמרו:
(תענית כג.)
או חברותא או מיתותא.

רע"ב

וקנה לך חבר –
ואפילו אתה צריך לקנותו בדמים יקרים, ולפזר עליו ממון כדי שתקנה אהבתו.
אבל
ברב לא שייך לומר:
קנה
לך רב.
שהרב
צריך ללמד בחנם:

אבות דרבי נתן פרק שמיני

(ג)
וקנה לך חבר. כיצד ? מלמד: שיקנה האדם חבר לעצמו, שיאכל עמו, וישתה עמו, ויקרא עמו, וישנה עמו, ויישן עמו, ויגלה לו כל סתריו, סתר תורה וסתר דרך ארץ. שכשיושבין ועוסקין בתורה וטעה א'
מהם הלכה, או ראש הפרק, או שיאמר: על טמא – טהור. או על טהור – טמא.
[ועל אסור – מותר. ועל מותר – אסור. חבירו מחזירו.
ומניין]
שכשחבירו מחזירו וקורא עמו שיש להם שכר טוב בעמלן ? שנא':
(קהלת ד)
טובים השנים מן הא'
אשר יש להם שכר טוב בעמלם:

המאירי על מסכת תענית דף ז/א

ולעולם ישתדל אדם לעשות לו חבר שאין דברי תורה מתקיימים יפה ביחידי ואפילו חבר קטן מ"מ מתחדד הוא על ידו מה עץ קטן מדליק את הגדול אף תלמיד קטן מחדד את הגדול ותלמידי חכמים הדרים בעיר אחת יהיו נוחים זה לזה בהלכה שבדרך זה יהא תלמודם עולה בידם וינחלו דרך אמת זה מזה:

מסכת שבת דף סג/א

אָמַר רַב כָּהֲנָא,
כַּד הָוֵינָא בַר תְּמָנֵי סְרֵי שְׁנִין,
וַהֲוָה גָּמִירְנָא לֵיהּ לְכוּלֵּיהּ תַּלְמוּדָא,
וְלָא הֲוָה יָדְעֲנָא –
דְּאֵין מִקְרָא יוֹצֵא מִדֵי פְּשׁוּטוֹ,
עַד הַשְׁתָּא.
מַאי קָא מַשְׁמָע לָן ?
דְּלֵיגְמַר אִינִישׁ וַהֲדַר לִיסְבַּר.
אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה,
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים הַמְּחַדְּדִין זֶה לָזֶה בַהֲלָכָה,
הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצְלִיחַ לָהֶם,
שֶׁנֶּאֱמַר:
(תהלים מה)
"וַהֲדָרְךָ [צְלַח]".
אַל תִּקְרִי "וַהֲדָָרְךָ",
אֶלָּא "וְחִדֶּדְּךָ".
וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁעוֹלִין לִגְדוּלָּה,
שֶׁנֶּאֱמַר:
(שם)
"צְלַח רְכַב".
יָכוֹל אֲפִילּוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ ?
תַּלְמוּד לוֹמַר:
(שם)
"עַל דְּבַר אֱמֶת".
יָכוֹל אִם הִגִּיס דַּעֲתּוֹ ?
תַּלְמוּד לוֹמַר:
(שם)
"וְעַנְוָה צֶדֶק".
וְאִם עוֹשִׁים כֵּן –
זוֹכִין לְתּוֹרָה שֶׁנִּיתְּנָה בְיָמִין,
שֶׁנֶּאֱמַר:
(שם)
"וְתוֹרְךָ נוֹרָאוֹת יְמִינֶךְ".
רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: זוֹכִין לִדְבָרִים שֶׁנֶּאֱמְרוּ בִימִינָהּ שֶׁל תּוֹרָה.
(אמר)
[דַּאָמַר]
רָבָא בַר רַב שֵׁילָא,
וְאָמְרִי לָהּ,
[אָמַר רַב יוֹסֵף בַּר חָמָא אָמַר רַב שֵׁשֶׁת,
מַאִי דִּכְתִיב:
(משלי ג)
"אוֹרֶךְ יָמִים בִּיְמִינָה,
בִּשְׂמָאלָה עוֹשֶׁר וְכָבוֹד".
אֶלָּא בִיְמִינָה –
אוֹרֶךְ יָמִים אִיכָּא,
עוֹשֶׁר וְכָבוֹד לֵיכָּא ?
אֶלָּא לַמַיְימִינִים בָּה –
אוֹרֶךְ יָמִים אִיכָּא,
וְכָל שֶׁכֵּן עוֹשֶׁר וְכָבוֹד.
לַמַּשְׂמִאילִים בָּה –
עוֹשֶׁר וְכָבוֹד אִיכָּא,
אוֹרֶךְ יָמִים לֵיכָּא.
אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה,
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים הַנּוֹחִים זֶה לָזֶה בַהֲלָכָה,
הַקָּדוֹשׁ בַּרוּךְ הוּא מַקְשִׁיב לָהֶם,
שֶׁנֶּאֱמַר:
(מלאכי ג)
"אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה'
אִישׁ אֶל רֵעֶהוּ"
וְגוֹ'.
אֵין 'דִּבּוּר'
אֶלָּא נַחַת,
שֶׁנֶּאֱמַר:
(תהלים מז)
"יַדְבֵּר עַמִּים תַּחְתֵּינוּ".

רש"י

המחדדין –
שואלין ומשיבין,
ולא לקפח אלא להתחדד: והדרך –
כמו וחדדך: ותורך –
ותלמדך: למיימינין –
של תורה,
שמפשפשין טעמיהן בדקדוק ובוררין,
כימין המיומנת למלאכה: עושר וכבוד ליכא –
בתמיה כיון דאיכא אורך ימים,
כל שכן עושר וכבוד: למשמאילין בה –
שאין יגעים בה כל צרכן,
אי נמי מיימינין בה עוסקין לשמה,
משמאילים שלא לשמה: הנוחין זה לזה –
נושאין ונותנין בה בנחת רוח,
מתעסקין כדי שילמדו זה מזה: ידבר עמים תחתינו –
ישפיל,
וכל שפלות בנחת,
לשון אחר: הנוחין מנהיגין זה את זה להבנתה של הלכה,
כמו: לך נחה (שמות לב)
ידבר תרגום של ינהג: ומי יאמר לו מה תעשה –
שומר מצות יוכל לומר לו: המקשיבין –
מלמדים זה את זה ומבינים זה מזה ולישנא דקרא נקט: בגנים –
בתי מדרשות: חבירים מקשיבים –
לזה לזה,
להם אני אומר שישמיעוני קולם ואענם: ברח דודי –
בתריה כתיב: המדגילים –
מאספין זה את זה,
ואומרים בא ונלמוד ונבין בין שנינו,
הואיל ואין לנו רב ללמדנו: צורתא –
שורש הדבר קצת למדו מרבם:

המאירי

שני תלמידי חכמים המצויים זה אצל זה צריכין שיחדדו זה את זה בהלכה ולא שלא לשמה ר"ל לכונת ניצוח וקטרוג אלא להוציא את הדברים לאמיתן וכל שעושין כן לימודם בא לידי הצלחה ותכלית החיים הנצחיים והוא שאמרו ארך ימים בימינה במיימיניה של תורה כלומר לעוסקים בה לשמה ולבקשת התכלית הא למשמאילים בה והם המתכוונים לקטרוג ולניצוח עושר וכבוד איכא אורך ימים ליכא שאין תפץ השם מצליח בידם עד שיגיעו ממנו לתכלית המבוקש והוא ענין מה שאמרו שני תלמידי חכמים הנוחים זה את זה בהלכה הקב"ה מקשיב להם:

כל שאיפשר לו לאדם ללמוד מזולתו ילמוד שהקבלה עיקר החכמה ושרשה ובסבתה יסתלקו השבושים והמחלוקות וכל מי שאין לו רב ללמוד ממנו יחזר אחר חבר ויהו מרגילין ומדריכין זה את זה בהלכה ואיפשר שיעלה בידם אחד בסבת חבירו והוא שידעו כלל הענין בקבלה אלא שבאים לידע סעפי הענין בדרך חקירה ומופת לא שיהיו תולין את הכל בחקירתם עד שיפקפקו בכלל הענין בהעדר ידיעתם והוא שרמזו בכאן באומרם והוא דידעי צורתא דשמעתא:

תוספות הרא"ש

המדגילין זה לזה בהלכה –
פי'
המכחישין זה לזה בהלכה אפי'
הכי הב"ה אוהבן כדאמרי'
בפ"ב דע"ז דגלא בחבריה ידע,
ובמשפע לא ימעל פיו מתרגמי'
לא ידגל פומיה:

מסכת תענית דף ח/א

רָבָא אָמַר,
שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁיוֹשְׁבִין בְּעִיר אַחַת (ונוחין)
[וְאֵין נוֹחִין]
זֶה לָזֶה בַהֲלָכָה,
מִתְקַנְּאִין בָּאַף וּמַעֲלִין אוֹתוֹ,
שֶׁנֶּאֱמַר,
"מִקְנֶה אַף עַל עולה

רש"י

ואין נוחין זה לזה כו'
– והכי משמע: בשביל שצריך להגיד זה לזה ולהיות נוחין בהלכה,
ואינן עושין,
מקנה מתקנאים מתגרים באף,
ומעלים אותו ומביאים אותו עליהן,
ויש גורסין: ונוחין זה לזה בהלכה מתקנאים באף וכו',
משיגיד עליו רעו – שנוחין זה לזה מתקנאים באף ומעלים אותו מעליהם:

מסכת סוטה דף מט/א

וְאָמַר רַבִּי אִילָעָא בַּר בֶּרֶכְיָה,
שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים הַדָּרִין בְּעִיר אַחַת,
וְאֵין נוֹחִין זֶה לָזֶה בַּהֲלָכָה,
אֶחָד מֵת וְאֶחָד גּוֹלֶה,
שֶׁנֶּאֱמַר,
(דברים דּ)
"לָנֻס שָׁמָּה רוֹצֵחַ אֲשֶׁר יִרְצַח אֶת רֵעֵהוּ בִּבְלִי –
דַעַת",
וְאֵין "דַּעַת"
אֶלָּא תּוֹרָה,
שֶׁנֶּאֱמַר,
(הושע ד)
"נִדְמוּ עַמִּי מִבְּלִי הַדָּעַת".

רש"י

אחד מת –
ע"י חבירו שהרגו בשוגג, וזה גולה לערי מקלט, ואם אין כאן מיתה סימן למיתה, וגלות סימן לגלות, שאחד מת ואחד גולה:

המאירי

שני תלמידי חכמים כל שהם זה עם זה הן ביחד הן בדרך ראוי להם שיהו דברי תורה ביניהם ואם הם בעיר אחת ראוי להם שיהו נוחים זה לזה בהלכה ולא יעשו הוראתם דרך קטרוג ונצוח שדברים אלו מעורים את הפקחים ומעלימים את האמת וכל תלמיד חכם שאין דחקו טורדו שלא לעסוק בתורה אלא שמקיימה אף מתוך העובי סופו לקיימה מתוך עושר וכבוד:

מסכת סנהדרין דף כד/א

אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: פֶּה קָדוֹשׁ,
יֹאמַר דָּבָר זֶה ?
תְּנִי: עֵדוֹ.
אֵינִי ?
וְהָאָמַר עוּלָא: הָרוֹאֶה אֶת רֵישׁ לָקִישׁ בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ –
כְּאִלּוּ עוֹקֵר הָרִים וְטוֹחֲנָן זֶה בָּזֶה.
אָמַר רַבִינָא: וַהֲלֹא כָּל הָרוֹאֶה רַבִּי מֵאִיר בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ –
כְּאִלּוּ עוֹקֵר הָרֵי הָרִים וְטוֹחֲנָן זֶה בָּזֶה.
הָכִי קָאָמַר: בּוֹא וּרְאֵה,
כַּמָּה מְחַבְּבִין זֶה אֶת זֶה,
כִּי הָא דְּיָתִיב רַבִּי וְקָאָמַר: אָסוּר לְהַטְמִין אֶת הַצּוֹנֵן,
אָמַר לְפָנָיו רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי: אַבָּא הִתִּיר לְהַטְמִין אֶת הַצּוֹנֵן.
אָמַר לוֹ: כְּבָר הוֹרָה זָקֵן.

אָמַר רַב פָּפָּא: בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה מְחַבְּבִין זֶה אֶת זֶה,
דְּאִלּוּ רַבִּי יוֹסֵי קַיָּם,
הָיָה כָּפוּף וְיוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבִּי,
דְּהָא רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי –
מְמַלֵּא מְקוֹם אֲבוֹתָיו הֲוָה,
וְהָיָה כָּפוּף וְיוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבִּי,
וְקָאָמַר:
"כְּבָר הוֹרָה זָקֵן". אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא,
מַאי דִּכְתִיב:
(זכריה יא)
"וָאֶקַּח לִי שְׁנֵי מַקְלוֹת,
לְאַחַד קָרָאתִי נֹעַם וּלְאַחַד: קָרָאתִי חֹבְלִים"
? "נֹעַם"
– אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל,
שֶׁמַּנְעִימִין זֶה לָזֶה בַּהֲלָכָה;
"חֹבְלִים"
– אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁבְּבָבֶל,
שֶׁמְּחַבְּלִים זֶה לָזֶה בַּהֲלָכָה.
(זכריה ד)
"וַיֹּאמֶר (אלי)
אֵלֶּה [שְׁנֵי]
בְנֵי הַיִּצְהָר הָעֹמְדִים"
, " [וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ]".
"יִצְהָר"
– אָמַר רַבִּי יִצְחָק: אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל,
שֶׁנּוֹחִין זֶה לָזֶה בַּהֲלָכָה,
כְּשֶׁמֶן זַיִת.
(שם)
"וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ"
– אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁבְּבָבֶל,
שֶׁמְּרוֹרִין זֶה לָזֶה בַּהֲלָכָה,
כְּזַיִת.

רש"י

וטוחנן זה בזה –
מטיח ומקיש זה בזה,
אלמא חריפא טובא הוה,
מקרי ליה לר'
מאיר דרך ענוה פה קדוש: אמר רבינא –
ומאי תמהא והלא ר'
מאיר עוקר הרי הרים הוא,
כלומר: אלים וגבר טפי טובא: בא וראה כמה –
כלומר לא אתמוהי קא מתמהי,
אלא הכי קאמר: בא וראה כמה בני ארץ ישראל מחבבין זה את זה,
דהא ריש לקיש חריף וחכים טובא הוה,
וקרי ליה לר'
מאיר פה קדוש דקא מחבב ליה,
ומיישב את הדבר להתקיים: להטמין את הצונן –
מים צונן,
ומתיירא שלא יוחמו,
אסור להטמינן בחול צונן (לצורך שבת) [בשבת]: הורה זקן –
ר'
יוסי,
דאזלינן בתריה: ממלא מקום אבותיו –
חשוב כאביו: מחבלים –
בלשון עז וחמה מקשין זה לזה ובני ארץ ישראל נוחין יחד,
ומעיינין יחד,
ומתקן זה את דברי זה,
והשמועה יוצאה לאור: משמנין –
נוחין כשמן:

ספר השל"ה הקדוש –
שער האותיות –
אות ח'
חבר טוב (א)

תנן בפרק א'
דמסכת אבות וקנה לך חבר.
גם אמרו רבותינו זכרונם לברכה (תענית כג,
א)
או חברותא או מיתותא.
ואמר החכם: אדם בלא חבר כשמאל בלא ימין.
וכתב החסיד הרב רבינו יונה,
שלדרכי תשובה צריך שיהיה לו חבר שידבר עמו,
אם עבר על תקנת התשובה להוכיח זה את זה,
ולעיין היאך ינצלו מהחטא,
ועליהם נאמר (מלאכי ג,
טז),
אז נדברו יראי ה'
איש אל רעהו וגו',
עכ"ל.
וכן לענין לימוד התורה אמרו רבותינו ז"ל:
(תענית ז,
א)
חרב על הבדים,
כי צריכים החבירים לחזור ביחד הלימוד שלומדים,
ומה שחיסר זה יגלה זה:

וֶהֱוֵי
דָן אֶת כָל הָאָדָם לְכַף זְכוּת

רמב"ם פירוש המשניות

והוי דן את כל האדם לכף זכות.
ענינו כשיהיה אדם שלא תדע בו אם צדיק הוא אם רשע ותראהו שיעשה מעשה או יאמר דבר שאם תפרשהו על דרך אחת יהיה טוב, ואם תפרשהו על דרך אחרת יהיה רע,
קח אותו על הטוב ולא תחשוב בו רע,
אבל אם יהיה האדם נודע שהוא צדיק מפורסם, ובפעולות הטובות ונראה לו פועל שכל עניניו מורים שהוא פועל רע, ואין אדם יכול להכריעו לטוב אלא בדוחק גדול, ואפשר רחוק הוא. ראוי שתקח אותו שהוא טוב, אחר שיש שום צד אפשרות להיותו טוב, ואין מותר לך לחשדו,
ועל זה אמרו:
[שבת צז]
כל החושד בכשרים לוקה בגופו.
וכן כשיהיה רשע ויתפרסמו מעשיו, ואחר כן ראינוהו שיעשה מעשה שכל ראיותיו מורות שהוא טוב, ויש בו צד אפשרות רחוק לרע, ראוי להשמר ממנו ושלא תאמן בו שהוא טוב, אחר שיש בו אפשרות לרע. ועל זה נאמר: כי יחנן קולו אל תאמן בו וגו'. וכשיהיה בלתי ידוע והמעשה בלתי מכריע לאחד משני הקצוות, צריך בדרך החסידות שתדין לכף זכות איזה קצת שיהיה משני הקצוות:

רע"ב

והוי דן את כל האדם לכף זכות –
כשהדבר בכף מאזנים ואין לו הכרע לכאן ולכאן, כגון: אדם שאין אנו יודעים ממעשיו אם צדיק אם רשע, ועשה מעשה שאפשר לדונו לזכות, ואפשר לדונו לחובה.
מדת חסידות הוא –
לדונו לכף זכות.
אבל אדם שהוחזק ברשע מותר לדונו לחוב, שלא אמרו:
(שבת צז)
אלא החושד בכשרים לוקה בגופו. מכלל שהחושד ברשעים אינו לוקה:

אבות דרבי נתן פרק שמיני

(ז)
והוי דן את כל האדם לכף זכות.
מעשה בריבה אחת שנשבית והלכו אחריה שני חסידים לפדותה, נכנס אחד מהם לקובה של זונות, כשיצא אמר לחברו: במה חשדתני ? אמר: שמא לידע בכמה דמים היא מהורהנת.
א"ל: העבודה כך היה.
א"ל: כשם שדנתני לכף זכות – כך הקב"ה ידין אותך לכף זכות:

(ח)
שוב מעשה בריבה אחת שנשבית, והלכו אחריה שני חסידים לפדותה, ונתפס א'
מהם לשום לסטוס, וחבשוהו בבית האסורין, בכל יום ויום היתה אשתו מביאה לו לחם ומים. יום אחד אמר לה: לכי אצל פלוני ואמרי לו שאני חבוש בבית אסורין [(מפני הזנות)]
הוא יושב (ושוחק)
בביתו ואינו משגיח על הריבה.
אמרה לו: לא דייך שאתה חבוש בבית האסורים, אלא שהיית מתעסק בדברים בטלים]
?! לא הלכה (אלא היתה מתעסקת בדברים בטלים). אמר לה: בבקשה ממך לכי ואמרי לו ! הלכה ואמרה לו.
מה עשה אותו האיש ? הלך והביא כסף וזהב ובני אדם עמו והוציאו את שניהם.
כשיצא אמר להם: תנו לי ריבה זו שתישן עמי בבגדיה על המטה.
לשחרית אמר להם: הטבילוני והטבילוה, והטבילום. אמר לטובליהם: לטבילה שלי במה חשדתוני ? אמרו לו: אמרנו כל אותן ימים שהיה חבוש בבית האסורין היה רעב וצמא, ועכשיו יצא לאויר העולם וחם בשרך עליך, ושמא ראית קרי. א"ל: לטבילה של ריבה זו במה חשדתוה ? אמרו לו: שכל אותן הימים שהיתה שרויה בין העובדי כוכבים, היתה אוכלת משלהם, ושותה משלהם. עכשיו אמרת: הטבילוה כדי שתטהר.
אמר להם: העבודה, כך היה ! ואתם שדנתוני לכף זכות, המקום ידין אתכם לכף זכות !

ספר חרדים –
פרק סו'

לג)
אמרו ז"ל כל אדם יהיה בעיניך כלסטים ומכבדו כרבן גמליאל,
ותימא שהרי אמרו והוי דן את כל האדם לכף זכות,
ומשמע שיהיה צדיק בעיניו ולא יחשדנו כלל.
ויש לומר דאין הכי נמי,
שצריך שיהקק צדיק גמור בעיניו לכבדו בלב שלם ולא כחונף,
מכל מקום לענין להשמר ממנו יחשבנו לרשע,
אלא אם כן היה בדוק לו,
כההיא דאבא חלקיה שחשד חכמי ישראל שבאו אצלו ולא הניח אשתו עמהם משום דלא בדק להו.
ואף על פי שאשתו היתה בדוקה לו בצדקתה,
מכל מקום לא סמך עליה דאין אמונה באשה כי דעתה קלה ולעולם צריכה שימור אף אם היא בעיניו ככסף צרוף מזוקק שבעתים,
והעד ברוריה (רש"י עבודה זרה דף יח/ב ואיכא דאמרי משום מעשה דברוריא –
שפעם אחת ליגלגה על שאמרו חכמים: (קדושין דף פ)
נשים דעתן קלות הן עלייהו ואמר לה חייך סופך להודות לדבריהם וצוה לאחד מתלמידיו לנסותה לדבר עבירה והפציר בה ימים רבים עד שנתרצית וכשנודע לה חנקה עצמה וערק רבי מאיר מחמת כסופא: רש"י קידושין דף פ/ב ורבנן –
אפילו תביר יצריה כדקאמרת, יש לחוש פעמים שאין שם אנינות, ועושין עצמן כאילו נושאין תינוק מת, ויוצאין לעבירה, כי ההוא עובדא, דהוה עובדא בההיא איתתא, ואפיקתיה לתינוק חי בחזקת מת, לעשות עבירה עם ההולך עמה לקוברו,
לשון אחר ממורי הזקן ולא גרסינן: ורבנן, אלא כולה באבא שאול גריס: דיו חיים שנתתי לו. כי ההיא איתתא דאמרינן במועד קטן (דף כז)
שקשתה על מתה יותר מדאי עד שמתו ז'
בניה והיא אחריהם מחמת שנתאוננה על מדותיו,
דהוה עובדא ואפיקתיה ל"ג: והוציאוה עשרה אנשים במטה –
בחזקת שהיא מתה וקלקלו עמה ואשת איש היתה:).
וכעין זה נדון לכף זכות,
אמרו בלשון הרע לא מקבלין אבל מיחוש חיישינן להשמר:

ספר עבודת ישראל –
פרקי אבות פרק א'

ואמר והוי דן את כל האדם לכף זכות,
הנה מלת את,
הוא מיותר.
והכוונה בזה,
שכשיראה איזה ענינים מהעולם הזה או איזה עבירה ח"ו,
אזי תשכיל ותבין כי לא על חנם בא לך זאת תחת עיניך אם לא ליקח ממנו איזה מוסר.
והיינו שיזכיר את עצמו אולי עשה גם כן בפעם אחר כזה,
או באיזה ענין אחר הקרוב לזה,
כגון הא דכל הכועס כאילו עובד עבודה זרה ח"ו רח"ל,
כי הכל הוא בידי שמים,
וישוב אז על חטאיו,
וכן הוא הכל והוי דן את כל האדם לכף זכות,
כמו עם כל האדם כדי שתבוא לכף זכות שתשוב,
והפשוט הוא כי לא ידעת את יצרו הרע.
ואומר עוד (לקמן פ"ב מ"ה)
ואל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו,
אילו היה לך ח"ו היצה"ר של זה היית גרוע ממנו:

מסכת שבת דך קכז'
ע"ב

[אָמַר רַב יְהוּדָה בַר שִׁילָא],
אָמַר רַב אַסִי,
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שִׁשָּׁה דְּבָרִים אוֹכֵל אָדָם פֵּירוֹתֵיהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה,
וְהַקֶּרֶן קַיֶּימֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא,
וְאֵלּוּ הֵן: הַכְנָסַת אוֹרְחִים,
וּבִקּוּר חוֹלִים,
וְעִיּוּן תְּפִלָה,
וְהַשְׁכָּמַת בֵּית הַמִּדְרָשׁ,
וְהַמְגַדֵּל בָּנָיו לְתַּלְמוּד תּוֹרָה,
וְהַדָּן אֶת חֲבֵירוֹ לְכַף זְכוּת.
אֵינִי ? וְהָא אַנַּן תְּנָן: אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאָדָם עוֹשֶׂה אוֹתָן,
אוֹכֵל פֵּירוֹתֵיהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה,
וְהַקֶּרֶן קַיֶּימֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא,
וְאֵלוּ הֵן: כִּבּוּד אָב וָאֵם,
וּגְמִילוּת חֲסָדִים,
וַהֲבָאַת שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵירוֹ,
וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כּוּלָם.
[הָנִי אִין,
מִידֵּי אַחֲרִינָא לָא] ? הָנֵי נַמִי (בגמילות חסדים חסדים שייכי.
לישנא אחרינא,
הני)
בְּהָנֵי שָׁיְיכִי.

תָּנוּ רַבָּנָן: הַדָּן אֶת חֲבֵירוֹ לְכַף זְכוּת,
דָּנִין אוֹתוֹ לִזְכוּת.
וּמַעֲשֶׂה בְאָדָם אֶחָד שֶׁיָרַד מִגָּלִיל הָעֶלְיוֹן,
וְנִשְׂכַּר אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת אֶחָד בַּדָרוֹם שָׁלֹשׁ שָׁנִים.
עֶרֶב יוֹם הַכִּיפּוּרִים,
אָמַר לוֹ: תֵּן לִי שְׂכָרִי,
וְאֵלֵךְ וְאָזוּן אֶת אִשְׁתִּי וּבָנַי.
אָמַר לוֹ: אֵין לִי מָעוֹת.
אָמַר לוֹ: תֵּן לִי פּפֵירוֹת.
אָמַר לוֹ: אֵין לִי.
תֵּן לִי קַרְקַָע,
אֵין לִי.
תֵּן לִי בּבְהֵמָה,
אֵין לִי.
תֵּן לִי כּכָרִים וּכְסָתוֹת,
אֵין לִי.
הִפְשִׁיל כֵּלָיו לַאֲחוֹרָיו וְהָלַךְ לְבֵיתוֹ בְפַפָּחֵי נֶפֶשׁ.
לְאַחַר הָרֶגֶל,
נָטַל בַּעַל הַבַּיִת שְׂכָרוֹ בְיָדוֹ,
וְעִמוֹ מַשּוֹי שְׁלֹשָׁה חֲמוֹרִים.
אֶחָד שֶׁל מַאֲכָל,
וְאֶחָד שֶׁל מִשְׁתֶּה,
וְאֶחָד שֶׁל מִינֵי בְגָדִים,
וְהָלַךְ לוֹ לְבֵיתוֹ.
אַחַר שֶׁאָכְלוּ וְשָׁתוּ וְנָתָן לוֹ שְׂכָרוֹ,
אָמַר לוֹ: בְּשָׁעָה שֶׁאָמַרְתָּ לִי,
תֵּן לִי שְׂכָרִי,
וְאָמַרְתִּי: אֵין לִי מָעוֹת,
בַּמֶּה חֲשַׁדְתַּנִי ?
אָמַרְתִּי: שֶׁמָּא פְרַקְמַטְיָא בְזוֹל נִזְדַּמֵן לְךָ,
וְלָקַחְתָּ בָּהֶן.
וּבְשָׁעָה שֶׁאָמַרְתָּ לִי: תֵּן לִי בְהֵמָה,
וְאָמַרְתִּי: אֵין לִי בְהֵמָה,
בַּמֶּה חֲשַׁדְתָּנִי ?
אָמַרְתִּי:
[שֶׁמָּא]
מוּשְׂכֶּרֶת בְּיַד אֲחֵרִים.
בְּשָׁעָה שֶׁאָמַרְתָּ לִי: תֵּן לִי קַרְקָע,
וְאָמַרְתִּי לְךָ: אֵין לִי קַרְקָע,
בַּמֶּה חֲשַׁדְתָּנִי ?
אָמַרְתִּי:
[שֶׁמָּא]
מוּחְכֶּרֶת בְּיַד אֲחֵרִים [הִיא].
וּבְשָׁעָה שֶׁאָמַרְתִּי לְךָ: אֵין לִי פֵּירוֹת,
בַּמֶּה חֲשַׁדְתָּנִי ?
אָמַרְתִּי: שֶׁמָּא אֵינָן מְעוּשָׂרִין.
וּבְשָׁעָה שֶׁאָמַרְתִּי לְךָ: אֵין לִי כָרִים וּכְסָתוֹת,
בַּמֶּה חֲשַׁדְתָּנִי ?
אָמַרְתִּי: שֶׁמָּא הִקְדִּישׁ כָּל נְכָסָיו לַשָׁמַיִם.
אָמַר לוֹ: הָעֲבוֹדָה,
כָּךְ הָיָה,
הִדַּרְתִּי כָּל נְכָסַי בִשְׁבִיל הוֹרְקְנוּס בְּנִי שֶׁלֹֹּא עָסַק בַּתּוֹרָה.
וּכְשֶׁבָּאתִי אֵצֶל חֲבֵרַי בַדָּרוֹם,
הִתִּירוּ לִי כָּל נְדָרַי.
וְאַתָּה –
כְּשֵׁם שֶׁדַּנְתַּנִי לִזְכוּת,
הַמָּקוֹם יָדִין אוֹתְךָ לִזְכוּת.

תָּנוּ רַבָּנָן: מַעֲשֶׂה בְחָסִיד אֶחָד שֶׁפָּדָה רִיבָה אַחַת בַּת יִשְׂרָאֵל,
וְלַמָּלוֹן,
הִשְׁכִּיבָהּ תַּחַת מַרְגְּלוֹתָיו.
לְמָחָר –
יָרַד וְטָבַל,
וְשָׁנָה לְתַלְמִידָיו.
אָמַר לָהֶם: בְּשָׁעָה שֶׁהִשְׁכַּבְתִּיהָ תַּחַת מַרְגְּלוֹתַי,
בַּמֶּה חֲדַשְׁתּוּנִי ?
אָמַרְנוּ: שֶׁמָּא יֵשׁ בָּנוֹ תַּלְמִיד שֶׁאֵינוֹ בָדוּק לְרַבִּי.
בְּשָׁעָה שֶׁיָּרַדְתִּי וְטָבַלְתִּי,
בַּמֶּה חֲשַׁדְתּוּנִי ?
אָמַרְנוּ: שֶׁמָּא מִפְּנֵי טוֹרַח הַדֶּרֶךְ אֵירַע קֵרִי לְרַבִּי.
אָמַר לָהֶם: הָעֲבוֹדָה,
כָּךְ הָיָה.
וְאַתֶּם –
כְּשֵׁם שֶׁדַּנְתּוּנִי לְכַף זְכוּת,
הַמָּקוֹם יָדִין אֶתְכֶם לְכַף זְכוּת.

תָּנוּ רַבָּנָן: פַּעַם אַחַת הוּצְרָךְ דָּבָר אֶחָד לְתַלְמִידֵי חֲכָמִים אֵצֶל מַטְרוֹנִיתָא אַחַת,
שֶׁכָּל גְּדוֹלֵי רוֹמִי מְצוּיִין אֶצְלָהּ,
אָמְרוּ: מִי יֵלֵך ְ?
אָמַר לָהֶם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: אֲנִי אֵלֵךְ.
הָלַךְ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְתַלְמִידָיו.
כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְפֶתַח בֵּיתָהּ,
חָלַץ תְּפִילָּיו בְּרִיחוּק אַרְבָּע אַמּוֹת וְנִכְנַס,
וְנָעַל הַדֶּלֶת בִּפְנֵיהֶם.
אַחַר שֶׁיָּצָא,
יָרַד וְטָבַל,
וְשָׁנָה לְתַלְמִידָיו.
וְאָמַר לָהֶם: בְּשָׁעָה שֶׁחָלַצְתִּי תְפִילִּין,
בַּמֶּה חֲשַׁדְתּוּנִי ?
אָמַרְנוּ: כְּסָבוּר רַבִּי,
אַל יִכָּנְסוּ דִּבְרֵי קְדוּשָׁה בִמְקוֹם טוּמְאָה.
בְּשָׁעָה שֶׁנָּעַלְתִּי,
בַּמֶּה חֲשַׁדְתּוּנִי ?
אָמַרְנוּ: שֶׁמָּא דְבַר מַלְכוּת יֵשׁ בֵּינוֹ לְבֵינָהּ.
בְּשָׁעָה שֶׁיָּרַדְתִּי וְטָבַלְתִּי,
בַּמֶּה חֲשַׁדְתּוּנִי ?
אָמַרְנוּ: שֶׁמָּא נִתְּזָה צִנּוֹרָא מִפִּיהָ עַל בְּגָדָיו שֶׁל רַבִּי.
אָמַר לָהֶם:
הָעֲבוֹדָה,
כָּךְ הָיָה.
וְאַתֶּם –
כְּשֵׁם שֶׁדַּנְתּוּנִי לִזְכוּת,
הַמָּקוֹם יָדִין אֶתְכֶם לִזְכוּת:

מסכת ברכות דף לא/ב

"וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ עֵלִי: עַד מָתַי תִּשְׁתַּכָּרִין"
וְגוֹ',
[אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר:]
מִכָּאן לָרוֹאֶה [בַּחֲבֵרוֹ]
דָּבָר שֶׁאֵינוּ הָגוּן,
(בחברו שחייב)
[צָרִיךְ]
לְהוֹכִיחוֹ.
"וַתַּעַן חַנָּה וַתֹּאמֶר,
לֹא אֲדֹנִי",
אָמַר עוּלָא,
[וְאִיתֵּימָא רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא], אָמְרָה לֵיהּ: לֹא אָדוֹן אַתָּה בְּדָבָר זֶה,
וְלֹא רוּחַ הַקֹּדֶשׁ שׁוֹרָה עָלֶיךָ,
שֶׁאַתָּה חוֹשְׁדֵנִי בַּדָּבָר הַזֶּה.
אִיכָּא דְאַמְרֵי,
הָכִי אָמְרָה לֵיהּ: לֹא אָדוֹן אַתָּה,
(בדבר זה)
לָא אִיכָּא שְׁכִינָה וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ גַּבָּךְ,
שֶׁדַּנְתַּנִי לְכַף חוֹבָה וְלֹא דַּנְתַּנִי לְכַף זְכוּת,
מִי לָא יָדַעְתּ,
דְּאִשָּׁה קְשַׁת רוּחַ אָנֹכִי.
"וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שָׁתִיתִי",
[אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר:]
מִכָּאן (לחושדין אותו)
[לַנֶּחְשָׁד]
בְּדָבָר [שֶׁאֵין]
(ואין)
[בּוֹ],
שֶׁצָּרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ…
"וַיַּעַן עֵלִי וַיֹּאמֶר: לְכִי לְשָׁלוֹם".
[אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר:]
מִכָּאן לַחוֹשֵׁד בַּחֲבֵרוֹ,
בְּדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ,
שֶׁצָּרִיךְ לְפַיְּסוֹ (בדברים)
וְלֹא עוֹד,
אֶלָּא שֶׁצָּרִיךְ לְבָרְכוֹ,
שֶׁנֶּאֱמַר:
(שם)
"וֵא–לֹהֵי יִשְׂרָאֵל יִתֵּן אֶת שֵׁלָתֵךְ.

רש"י

שצריך להודיעו –
הנחשד צריך לנקות את עצמו,
ולהודיע את חושדו שאין בו אותו דבר מגונה: לפני בת בליעל –
אל תתנני כבת בליעל לחשדני בשכרות:

תוספות

דבר שאינו הגון – פירוש: אף על גב דליכא איסורא דאורייתא. דאי איכא איסורא דאורייתא פשיטא, הוכח תוכיח כתיב (ויקרא יט):

פני יהושע

בגמרא ויען עלי ויאמר לכי לשלום אר"א מכאן לחושד כו'
שצריך לפייסו.
ויש לדקדק מנא לן שדרך פיוס אמר לה לכי לשלום דלכאורה בלא"ה אורחא דמילתא למימר הכי למי שנפטר ממנו,
ונראה דר"א יליף הכי משום דאי לא תימא הכי דדרך פיוס הוצרך לומר כן א"כ איפכא הו"ל למימר להשיב על דברים שאמרה חנה אשה קשת רוח אנכי וגו'
ואשפוך את נפשי לפני ה'
ועל זה היה לעלי לומר לה אלקי ישראל יתן את שאלתך ואח"כ כשהיתה נפטרת ממנו היה לו לומר לה לכי לשלום,
ועוד שנראה מתוך הכתובים שדבר זה בכלות הרגל היה והיו צריכין לינה ולילך ביום המחרת כדכתיב [ש"א א,
יט]
וישכימו בבוקר וגו'
ולפי"ז לא היו נפטרים ממנו עד יום המחרת כדאיתא במועד קטן וא"כ על כרחך מדאמר ברישא לכי לשלום אלמא שהיה צריך לכך כדי לפייסה על מה שחשדה,
כן נראה לי וק"ל:

מסכת שבת דף צז/א

אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ,
הַחוֹשֵׁד בִּכְשֵׁרִים לוֹקֵה בְגוּפוֹ,
דִּכְתִיב,
(שמות דּ)
"וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי"
וְגוֹ',
וְגַלְיָא קַמֵּיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא –
דִּמְהֵימְנִי יִשְׂרָאֵל,
אָמַר,
אֵלּוּ הֵן מַאֲמִינִים בְּנֵי מַאֲמִינִים,
[וְאַתָּה –
אֵין סוֹפְךָ לְהַאֲמִין].
הֵם מַאֲמִינִים,
דִּכְתִיב,
(שם)
"וַיַאֲמֶן הָעָם".
בְּנֵי מַאֲמִינִים,
(בראשית טו)
"וְהֶאֱמִין בַּה'".
אַתָּה,
אֵין סוֹפְךָ לְהַאֲמִין,
שֶׁנֶּאֱמַר,
(במדבר כּ)
"יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי"
וְגוֹ'.
מִמַּאי דְּלָקָה?
דִּכְתִיב,
(שמות דּ)
"וַיֹּאמַר ה'
לוֹ עוֹד הָבֵא נָא בְחֵיקֶךָ"
וְגוֹ'.

המאירי

לעולם יזהר אדם שלא לחשוד בכשרים שכל החושד בכשרים לוקה בגופו אין לך גדול ממשה רבינו ואמרו דרך הערה משה אמר הן לא יאמינו לי אמר הקב"ה הם מאמינים בני מאמינים מאמינים דכתיב ויאמינו בי"י ובמשה עבדו בני מאמינים דכתיב והאמין בי"י ואתה אין סופך להאמין דכתיב יען לא האמנתם בי וכתיב הבא נא ידך בחיקך ומ"מ כל ששב משגגתו ממהרין רפואתו דרך הערה אמרו מדה טובה מרובה ממדת פורענות דאלו במדת פורענות כתיב ויוציאה והנה ידו מצורעת ואלו במדה טובה כתיב ויוציאה מחיקו והנה שבה כבשרו מחיקו שבה כבשרו:

מסכת ברכות דף יט'
ע/א

תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: אִם רָאִיתָ תַּלְמִיד חָכָם שֶׁעָבַר עֲבֵרָה בַּלַּיְלָה,
אַל תְּהַרְהֵר אַחֲרָיו בַּיוֹם,
שֶׁמָּא עָשָׂה תְּשׁוּבָה.
,שֶׁמָּא',
סַלְקָא דַּעְתָּךְ ?!
אֶלָּא,
וַדַּאי עָשָׂה תְּשׁוּבָה !
(אמר רבה: לא אמרן אלא)
[וְהַנֵי מִילֵי בִּ]דְבָרִים שֶׁבְּגוּפוֹ,
אֲבָל בְּמָמוֹנָא –
עַד דְּמִהַדָר לְמָרֵיהּ.