משנה, אבות, פרק א, משנה ז בתוספת מקורות

משנה מסכת אבות פרק א'

(ז)
נִתַּאי הָאַרְבֵּלִי אוֹמֵר: הַרְחֵק מִשָּׁכֵן רָע,
וְאַל תִּתְחַבֵּר לָרָשָׁע,
וְאַל תִּתְיָאֵשׁ מִן הַפֻּרְעָנוּת:

מסכתות קטנות מסכת אבות דרבי נתן הוספה ב'
לנוסחא א'
פרק ד'
ד"ה:
נתאי הארבלי

נתאי הארבלי אומר: הרחק משכן רע.
אחד שכן בבית ואחד שכן בחוץ ואחד שכן בשדה.
ואין הנגעים באים אלא על ביתו של רשע, ועונותיו של רשע גרמו לסמוך כותלו של צדיק.
כיצד ? כותל שבין רשע לבין צדיק, נראה נגע בכתלו של רשע ובכותלו של צדיק, וסותרים כותלו של צדיק בגינו של רשע:
ר'
ישמעאל בנו של ר'
יוחנן בן ברוקה אומ': אוי לו לרשע אוי לו לשכנו.
הא עונותיו של רשע גרמו לסתור כותלו של צדיק:

נִתַּאי
הָאַרְבֵּלִי

מגן אבות לרשב"ץ על אבות פרק א'
משנה ו'

ונתאי הארבלי היה ממקום ששמו ארבל,
ועדין קברו ידוע שם בקבלה עם קבר דינה בת יעקב כשוד שלמן בית ארבל בהושע [י יד].
ובמשניות כתי מתאי הארבלי.

ספר דרך חיים –
פרק א'
משנה ו'

ובא נתאי הארבלי לתקן ההנהגה עם הבריות שהם חוץ לביתו,
כמו יהושע בן פרחיה,
רק
כי
נתאי
הארבלי
תקן
הבריות
במוסר
שהוא
יראת
שמים:

הַרְחֵק
מִשָּׁכֵן רָע

רמב"ם פירוש המשניות

(ז)
נתאי הארבלי אומר: הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע ואל תתיאש מן הפורענות –
אל תתחבר לרשע.
במין אחד ממיני האהבה והחברה כדי שלא תלמד ממעשיו,
וכבר ביארנו בפרקים הקודמים כי ילמד אדם מהפחיתיות בחברת הרשעים.
ואמר: כשתחטא או תראה חוטא לא תבטח ותאמר שהשם יתברך לא יענישהו אלא בעולם הבא, ולא תתיאש מהנקם ממנו מהרה על החטא ההוא:

רע"ב

הרחק משכן רע –
שלא תלמוד ממעשיו.
ועוד שלא תלקה עמו במפלתו, דאוי לרשע ואוי לשכנו:

תוי"ט

הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע –
שכנו שאדם קרוב לו אמר בו לשון הרחקה, וברשע שאינו שכנו לא הוצרך לומר הרחק – שאינו קרוב, רק הזהיר שלא יתחבר לו.
ואמר על השכן רע ועל שאינו שכן רשע ואם שניהם רשעים.
לפי ששכונת הרשע היא רעה לשכנו.
וקרבתו היזק גדול.
אבל הרשע שאינו קרוב לאדם, אין רשעו גורם לאדם שום רע.
אף שהוא רשע לשמים אא"כ הוא מתחבר אליו.
כך כתב במדרש שמואל בשם החסיד הר"ר יוסף ן'
שושן.

אבות דרבי נתן פרק תשיעי

(א)
(יהושע בן פרחיה ו)
נתאי הארבלי אומר: הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע ואל תתיאש מן הפורענות.
הרחק משכן רע – אחד שכן שבבית ואחד שכן שבחוץ ואחד שכן שבשדה.
(מלמד)
שאין הנגעים באין [אלא על ביתו של רשע שנאמר:
(משלי ה)
עוונותיו ילכדונו את הרשע. מלמד: שאין הנגעים באים]
אלא בעונו של רשע.
עונותיו של רשע גרמו לו לסתור כתלו של צדיק [כיצד]
כתלו שבין רשע לבין צדיק נראה נגע בביתו של רשע בכתלו [שבינו לבין הצדיק נמצא סותרין כתלו]
של צדיק בעונו של רשע.
(רבי ישמעאל בנו של ר'
יוחנן בן ברוקה אומר)
אוי לרשע אוי לשכינו (עונותיו של רשע גרמו לסתור כתלו של צדיק):

המאירי

(ז)
נתאי הארבלי אומר: הרחק משכן רע לשתי סבות. אחת כדי שישמ(ו)ר מנזקין, והב'
שלא ילמד ממעשיו. כי חברת הרעים תקנה פחיתות המדות ודרך כלל אמרו: (נגעים פי"ב מ"ו) אוי לרשע או לשכנו. וכן אמרו ז"ל: (שבת ס"ג א') אם עם הארץ חסיד – אל תדור בשכונתו. ופי'
בברייתא דר"נ פ"ט אחד שכן שבבית וא'
שכן [ש]בחוץ ואחד שכן שבשדה שאין הנגעים באים אלא בביתו של רשע, והרי עונותיו של רשע גורמין לסתור כותלו של צדיק. ואף על פי שאין מן הדרכים התוריים להענש איש באחיו אף כי איש בשכנו, מ"מ אף הוא ראוי ליענש בעצמו מצד חברתו עמו. ושמא תאמר: הריני נזהר מלדור בשכונתו שהוא התחברות תמידי, אלא שאני מתחבר עמו לעניני סחורה ופרקמטיא לפעמים דרך עראי וכיוצא באלה ?
לכך הוא חוזר ומזהיר: ואל תתחבר לרשע כלומר: בשום חברה בעולם

פירוש רבינו יונה

נתאי הארבלי אומר: הרחק משכן רע –
לשוכר בתים ולקונה עבדים אמרו, כי כאשר ישאל איש תחלה על דירה ובמקום דוחק.
כך יש לו לשאול על השכנים אם רעים הם – ירחק מהם. ולטובים – יקרב:

משנה מסכת נגעים פרק יב'

(ו… וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְחִלְּצוּ אֶת הָאֲבָנִים אֲשֶׁר בָּהֵן הַנָּגַע וְהִשְׁלִיכוּ אֶתְהֶן אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל מָקוֹם טָמֵא.
וְלָקְחוּ אֲבָנִים אֲחֵרוֹת וְהֵבִיאוּ אֶל תַּחַת הָאֲבָנִים וְעָפָר אַחֵר יִקַּח וְטָח אֶת הַבָּיִת(שם).
אֵינוֹ נוֹטֵל אֲבָנִים מִצַּד זֶה וּמֵבִיא לְצַד זֶה,
וְלֹא עָפָר מִצַּד זֶה וּמֵבִיא לְצַד זֶה,
וְלֹא סִיד מִכָּל מָקוֹם.
אֵינוֹ מֵבִיא לֹא אַחַת תַּחַת שְׁתַּיִם וְלֹא שְׁתַּיִם תַּחַת אַחַת,
אֶלָּא מֵבִיא שְׁתַּיִם תַּחַת שְׁתַּיִם תַּחַת שָׁלשׁ,
תַּחַת אַרְבַּע.
מִכָּאן אָמְרוּ: אוֹי לָרָשָׁע אוֹי לִשְׁכֵנוֹ,
שְׁנֵיהֶן חוֹלְצִין,
שְׁנֵיהֶן קוֹצְעִין,
שְׁנֵיהֶן מְבִיאִין אֶת הָאֲבָנִים.
אֲבָל הוּא לְבַדּוֹ מֵבִיא אֶת הֶעָפָר,
שֶׁנֶּאֱמַר:
(שם),
וְעָפָר אַחֵר יִקַּח וְטָח אֶת הַבָּיִת,
אֵין חֲבֵרוֹ מִטַּפֵּל עִמּוֹ בַּטִּיחָה:

רע"ב

מכאן אמרו: אוי לרשע ואוי לשכנו –
שאם כותל מפסיק בין שני בתים ונראה נגע בכותל לצד בית זה,
בעל הבית האחר צריך להטפל עמו,
דכתיב: וחלצו את האבנים,
לשון רבים.
ולזה שהנגע לצד ביתו קורא – רשע,
שהנגעים באים על לשון הרע כדאמרן:

מסכת סוכה דף נו ע"ב

תָּנוּ רַבָּנָן: מַעֲשֶׂה בְמִרְיָם בַּת בִּילְגָה,
שֶׁהֵמִירָה דָּתָהּ,
וְהָלְכָה וְנִשֵּׂאת לְסַרְדְטוֹט אֶחָד מִמַּלְכֵי יְוָנִים,
כְּשֶׁנִּכְנְסוּ יְוָנִים לַהֵיכָל,
הָיְתָה מְבַעֶטֶת בְּסַנְדָּלָהּ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ,
וְאָמְרָה:
"לוּקוּס,
לוּקוּס,
עַד מָתַי אַתָּה מְכַלֶּה מָמוֹנָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל ?
וְאִי אַתָּה עוֹמֵד עֲלֵיהֶם בִּשְׁעַת הַדְּחָק ?"
וּכְשֶׁשָּׁמְעוּ חֲכָמִים בַּדָּבָר,
קָבְעוּ אֶת טַבַּעְתָּהּ,
וְסָתְמוּ אֶת חַלּוֹנָהּ.

וְיֵשׁ אוֹמְרִים: מִשְׁמַרְתּוֹ שׁוֹהָה לָבֹא,
וְנִכְנָס יְשֵׁבָב אָחִיו עִמּוֹ,
וְשִׁמֵּשׁ תַּחְתָּיו,
וְאַף עַל פִּי שֶׁשְׁכֵנֵי הָרָעִים לֹא נִשְׂתַּכְּרוּ,
שְׁכֵנֵי בִילְגָה נִשְׂתַּכְּרוּ,
שֶׁבִּילְגָה לְעוֹלָם חוֹלֶקֶת בַּדָּרוֹם,
וִישֵׁבָב אָחִיו בַּצָּפוֹן.
בִּשְׁלָמָא לְמַאן דַּאָמַר: מִשְׁמַרְתּוֹ שׁוֹהָה לָבֹא,
הַיְנוּ דְּקַנְסִינָן (לה)
לְכוּלָהּ מִשְׁמָרָה.
אֶלָּא לְמַאן דַּאָמַר:,
מִרְיָם בַּת בִּילְגָה שֶׁהֵמִירָה דָּתָה.
(איהי חטאה,
ואנן קניסנן לכולה משמרה ?)
[מִשּׁוּם בְּרַתָּא קַנְסִינָן לֵיהּ לְדֵידֵיהּ ?]
אָמַר אַבַּיֵי: אִין ! כִּדְאָמְרֵי אִינְשֵׁי: שׁוּתָּא דִּינוּקָא בְשׁוּקָא,
אוֹ דַּאֲבוּהָ אוֹ דְּאִימֵיהּ.
וּמִשּׁוּם אֲבוּהָ וְאִימֵיהּ קַנְסִינָן לְכוּלָהּ מִשְׁמָרָה ?
אָמַר אַבַּיֵי: אוֹי לָרָשָׁע וְאוֹי לִשְׁכֵנוֹ,
טוֹב לַצַּדִּיק טוֹב לִשְׁכֵנוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר:
(ישעיה ג)
"אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב,
כִּי פְרִי מַעַלְלֵיהֶם יֹאכֵלוּ":

רש"י

מרים בת בילגא –
ממשמר בילגה היתה,
וכן שמה: כשנכנסו יוונים להיכל –
בימי מתתיהו בן יוחנן: לוקוס –
הוא זאב בלשון יווני: וכששמעו חכמים בדבר –
לאחר שגברה יד בית חשמונאי: סתמו חלונה –
של משמרה,
ולקמן פריך: ומשום דידה, קנסינן לכולה משמרה ? משמרתו של בילגה שוהה לבא כשהגיע שבת שלה,
לא היו באים,
ומוכחא מילתא,
שאין העבודה חביבה עליה: ונכנס ישבב אחיו –
סדר משמרות, בילגה אחר ישבב, וכשישבב יוצא בילגה נכנס,
וכששהה משמרת בילגה לבא,
עיכבן ישבב במשמרתו,
ולא יצא,
לפיכך קנסוה: ואף על פי שכל שכיני הרשעים לא נשתכרו –
דאוי לרשע,
אוי לשכינו: שכיני בילגה נשתכרו –
היינו ישבב: שבילגה לעולם חולקת בדרום –
ואפילו בכניסתו,
וישבב לעולם בצפון אף ביציאתו,
שהרי בילגה נכנס אחריו ושבח הוא להם לחולקי צפון: משום ברתיה קנסינן ליה לדידיה – כלומר: אפילו לאבוה מי הוה לן למיקנסיה שותא דינוקא בשוקא דאבוה או דאימיה. משל הדיוט הוא: מה שהתינוק מדבר בשוק,
מאביו או מאמו שמע. אף (זה)
אם לא שמעה מאביה שהיה מבזה את העבודה,
לא אמרה כן. שותא – דיבור. כמו: לא תיפוק לכו שותא (בבא בתרא לט,
א). ובקדושין (ע,
א)
שותא דמר לא ידענא: אוי לרשע ואוי לשכינו –
בתורת כהנים תניא: וחלצו את האבנים. נגע באבן שבמקצוע – שניהן חולצין,
ואף על פי שהנגע לא נראה אלא בביתו של זה,
מחמת שהיתה עינו צרה בכליו,
חבירו לקה בשבילו,
מכאן אמרו: אוי לרשע אוי לשכינו,
וממילא,
טוב לצדיק טוב לשכינו, דמדה טובה מרובה:

מסכת שבת דף סג/א

אָמַר רַב אַבָּא,
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ,
אִם תַּלְמִיד חָכָם –
נוֹקֵם וְנוֹטֵר כְּנָּחָשׁ הוּא,
חָגְרֵהוּ עַל מָתְנֵיךָ.
אִם עַם הָאָרֶץ הוּא –
חָסִיד,
אַל תָּדוּר בִּשְׁכוּנָתוֹ.

רש"י

חוגרו –
הדבק בו,
שסופך ליהנות מתלמודו: אל תדור בשכונתו –
שאינו יודע בדקדוקי מצות,
ואין חסידותו שלם,
וסופך ללמוד ממנו:

המאירי

ראוי לאדם שישתדל בחברת החכמים ויזהר מישיבת עמי הארצות ויושבי הקרנות הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע דרך צחות אמרו אם ת"ח נחש הוא חגרהו על מתניך ואם עם הארץ חסיד הוא אל תדור בשכונתו:

מסכת נדרים דף כ ע"א

תַּנְיָא:...
וְאַל תְּהִי רָגִיל אֵצֶל עַם –
הָאָרֶץ,
שֶׁסּוֹפוֹ לְהַאֲכִילְךָ טְבָלִים.
וְאַל תְּהִי רָגִיל אֵצֶל כֹּהֵן עַם –
הָאָרֶץ,
שֶׁסּוֹפוֹ לְהַאֲכִילְךָ תְּרוּמָה (טמאה).

ר"ן נדרים דף כ/א

להאכילך תרומה טמאה –
להזהיר אפילו כהן שלא יהא רגיל אצל כהן ע"ה:

המאירי

וכן יזהר אדם שלא להתחבר עם הנבלים והטפשים ויושבי קרנות – שלא ימשכוהו בחבלי שוא ובעבותות של פריצות, וכן בכל חברה מקולקלת כל אחד לפי ענינו. דרך הערה אמרו: אל תהא רגיל אצל ישראל עם הארץ, שסופו להאכילך טבלים. ולא אצל כהן עם הארץ, שסופו להאכילך תרומה

מדרש תנחומא במדבר פרק יב'

ומן הדרום בני קהת, וסמוכין להם ראובן ושמעון וגד, מכאן אמרו: אוי לרשע ואוי לשכנו. אלו שלשת השבטים שהיו שכנים לקרח ועדתו בדרום אבדו עמו במחלקותו. שנאמר:
(במדבר טז)
ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת בתיהם ואת כל אשר להם ואת כל האדם אשר לקרח ואת כל הרכוש

וְאַל
תִּתְחַבֵּר לָרָשָׁע

רע"ב

ואל תתחבר לרשע –
שכך אמרו חכמים כל המתדבק לרשעים אע"פ שאינו עושה כמעשיהם נוטל שכר כיוצא בהם.
למה הדבר דומה לנכנס לביתו של בורסי אע"פ שלא לקח ממנו כלום מ"מ ריח רע קלט והוציא עמו:

המאירי

ואל תתחבר לרשע. כלומר: בשום חברה בעולם ! ופי'
בברייתא של ר"נ שם: אל תתחבר לרשע –
אפי'
לדברי תורה. ובספרי המוסר אמרו: החבר
רע –
מבקש
תואנות. וכן אמרו: חברת
השוטה – סכנה ! ואמרו ג"כ: חברת
הנבל – חרטה ! ובדרש אבות דר"נ שם אמרו: אל יתחבר אדם לרשע, שהרי מצינו יהושפט נתחבר לאחאב ברמות גלעד, וכעס הקב"ה עליו. שנאמר: הלרשע לעזור ולשונאי ה'
תאהב ? נתחבר לאחזיה – ופרץ את מעשיו. שנא': בהתחברך עם אחזיהו – פרץ ה'
את מעשיך. וכן מצינו באמנון שנתחבר ליונדב והכשילו בעצתו:

ספר ראשית חכמה –
שער הענוה –
פרק רביעי

לעולם יתחבר אדם לטובים ולישרים, ויתרחק מחברת הרשעים ובני הבליעל,
כדתנן (אבות פרק א)
נתאי הארבלי אומר: הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע,
ופירשו רבותינו ז"ל: אחד שכן שבבית ואחד שכן שבחוץ ואחד שכן שבשדה שאין הנגעים באים אלא על ביתו של אותו רשע וגורם לסתור כותלו של צדיק.
כיצד ? כותל שבין רשע לצדיק, ונראה נגע בביתו של רשע סותרין ביתו של צדיק בנגעו של רשע.
רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר: אוי לרשע אוי לשכנו,
עונותיו של רשע גרמו לו לסתור כתלו של צדיק.
דבר אחר: ואל תתחבר לרשע. שלא יתחבר אדם לאיש רע !
שהרי יהושפט נתחבר לאחאב ועלה עמו לרמות גלעד ויצא עליו קצף שנאמר (דברי הימים–ב יט,
ב)
הלרשע תעזור וגו'
ושוב נתחבר לאחזיה ופרץ ה'
מעשיו,
שנאמר: בהתחברך לרשע פרץ ה'
מעשיך,
וכן מצינו באמנון שנתחבר לו ליונדב ויעץ לו עצות רעות,
שנאמר:
(שמואל–ב יג,
ג)
ולאמנון רע ושמו יונדב וגו'
והיה חכם לפורענות,

וגרסינן באבות דרבי נתן, אם יאמרו לך הילדים: בנה בית הכנסת ! אל תשמע להם. ואם יאמרו לו הזקנים: בא ונסתור בית הכנסת ! שמע להם. למה ? מפני שבנין נערים –
סתירה וסתירת זקנים – בנין. ראיה לדבר עצת רחבעם בן שלמה, שעזב עצת הזקנים ונטל עצת הילדים.

אל תהי חבר לרשע אפילו לדברי תורה ! אלא ישתדל אדם לקנות חבר טוב ולהתרחק מחבר רע,
דגרסינן בפרקי דרבי אליעזר:
(משלי יג,
ב)
הולך
את חכמים – יחכם. למה הדבר דומה ? למי שהוא נכנס לבית המרקחיים, לא נתן ולא לקח – וריח טוב לכך. כך כל מי שהוא הולך עם הצדיקים –
לוקח מדרכיהם וממעשיהם הטובים.

ורועה כסילים ירוע,
למה הדבר דומה ? לאדם שנכנס לבורסקי ולא נתן ולא לקח – וריח רע לקח. כך מי שהוא מהלך עם הרשעים – לוקח מדרכיהם וממעשיהם.
אמר המחבר: משל למה הדבר דומה ? לשנים מהלכין בדרך ופגעו בשני חבורות של בני אדם שהיו מהלכין בדרך, החבורה האחת היו בה אנשים צדיקים ישרים ויראי שמים,
הלך האחד ונתחבר עמהם, וכל מי שהיה רואה אותו עמהם היה סבור שהוא אחד מהם. כיון שהגיעו למדינה פירש מהם ונכנס למדינה, והם הלכו להם.
החבורה השנית היו בה אנשים בני בליעל גנבים והורגים כל מי שמוצאים בדרך ובוזזים נכסיו,
הלך הב'
ונתחבר להם והלך עמהם, וכל מי שהיה רואה אותו בדרך היה סבור שהוא אחד מהם,
כיון שהגיעו למדינה פירש מהם ונכנס למדינה והם הלכו לדרכם.
היו ב'
אנשים באים לעיר והיו מאותה המדינה. האחד מהם ראה לחבורה של צדיקים ולאותו האיש עמהם, והיה מספר לאנשי המדינה ואומר: ראיתי אנשים בדרך – חבורה של חסידים קדושים ופייסתים שיכנסו למדינה, כדי שיעשו להם כבוד אנשי המדינה – ולא רצו. ובעוד שהוא מדבר והנה אותו האיש שנתחבר להם בדרך ופירש מהם קרוב למדינה עובר,
אמר: זה האיש הוא מאותה חבורה של צדיקים ! מיד עשו לו כבוד גדול ומנוהו עליהם לראש,
וכל זה מפני שנתחבר לטובים.

הב'
היה בא למדינה, וראה אותם הגנבים והשודדים מיד נבהל ופחד על נפשו ונתחבא עד שעברו, וכיון שנכנס למדינה היה מספר לאנשי המדינה ואומר: ראיתי בדרך כת של גנבים והיו הורגים כל מי שהיו מוצאים ושוללים את ממונו. ובעוד שהיה מדבר והנה אותו האיש שנתחבר אליהם בדרך ופירש מהם קרוב למדינה עבר,
אמר: זה האיש הוא מאותה הכת של גנבים ! מיד לקחוהו ותלאוהו,
וכל זה מפני שנתחבר לרשעים ולא גנב ולא שלל עמהם ומת מיתה משונה…

וכל הרוצה להתרחק מן העבירות יתרחק מחברת הרשעים,
ואמרו חכמי המוסר: כשתרצה לישאל על אדם שאל למי הוא מתחבר ? כי כל אדם עושה כמעשה רעהו, לפיכך יתחבר אדם לטובים ויתרחק מחברת הרשעים הרעים.
ואמר החכם: חברת הטובים כבוד ויקר וחבר הנבלים קלון ובזיון.
והמתחבר לטובים דומה למי שהוא מוציא המור אפילו שלא יתן ממנו לחבירו נהנה ממנו,
והמתחבר לרשעים דומה לאדם קרוב לכבשן האש שאם לא ישרף יתהבהב.
ועוד אמרו: לעולם לא נתחבר אדם לרשעים ונפטר מהם בשלום,
ולעולם כל מין ידבק במינו הצדיק ידבק בצדיק והרשע ידבק ברשע,
כמה דאת אמר:
(ויקרא א,
ט)
את כל עורב למינו.

פירוש רבינו יונה

וְאַל תִּתְחַבֵּר לָרָשָׁע –
שהוא עונש גדול שאין כמותו כי החטא החמור פשע בו עשה עבירה אחת אבל זה בכל העבירות שעושה הרשע – יש לו חלק בהם, ונמצא עושה חטאים רבים גדולים ועצומים. ואם ידיו אסורים ולא נהנה מהם ואוי לרשע ואוי לשכנו, כי הוא חוטא ושכנו מנוגד שכן הוא מפורש באבות דר'
נתן: כל המדבק לרשעים אע"פ שאינו עושה כמעשיהם –
נוטל שכר כיוצא בהם.
והמדבק לצדיקים אע"פ שאינו עושה כמעשיהם –
נוטל שכר כיוצא בהם. ועל זה נאמר:
[ד"ה ב'
כ'
ל"ז]
בהחברך כו'
פרץ ה'
את מעשיך.

ספר השל"ה הקדוש –
מסכת תמיד –
פרק נר מצוה (ט)

התשיעי,
ִשָּׁכֵן.
כשיהיו שכני האדם רצוני לומר היושבים אצלו מתפללים בכוונה,
יקל עליו לכוין לבו גם הוא,
אך כשיהיו יושבין אצלו אנשי לצון מתפללים שלא בכוונה,
יקשה עליו לכוין.
ועל זה נאמר:
(סוכה נו,
ב),
אוי לרשע ואוי לשכנו,
ואמרו רז"ל:
(אבות א,
ז),
הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע.
ובספר החסידים סימן תשע"ב,
צריך האדם שהוא ירא שמים כשמתפלל לא יעמוד ולא ישב בתפלה אצל רשע,
שכשעומד רשע בתפלה מהרהר בהרהורים רעים ושכינה מתרחקת ממנו ומעלים עיניו ממנו,
ככתוב:
(ישעיה א,
טו),
ובפרשכם כפיכם וגו',
ויהושע הוחרך שערו עם צדקיה ואחאב,
עד כאן לשונו.
ואני אומר: שכשהצדיק מתפלל בכונה לא בשביל הרשע שאצלו תמאס תפלתו,
וזה שאמר הכתוב:
(משלי טו,
כט),
רחוק ה'
מרשעים ותפלת צדיקים ישמע,
כלומר: אף על פי שרחוק ה'
מרשעים תפלת צדיקים ישמע,
ואף על פי שאלו בצד אלו:

ילקוט שמעוני תהלים –
פרק צא'
– רמז תתמג'

רבי אלעזר בר'
יוסי הגלילי אומר: אם ראית צדיק יוצא לדרך ואתה מבקש לצאת לאותה הדרך הקדם (על ימיו)
[עליו]
שלשה ימים או אחר (על ימיו)
[עליו]
שלשה ימים, כדי שתצא עמו לדרך, מפני שמלאכי שלום מלוין אותו. שנאמר: כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך. ואם ראית רשע יוצא לדרך, הקדם עליו או אחר עליו שלשה ימים, כדי שלא תצא עמו לדרך – מפני שמלאכי שטן מלוין אותו. שנאמר: הפקד עליו רשע ושטן יעמוד על ימינו.
ר'
מאיר אומר: מי גדול המושר או הנשמר,
מן מה דכתיב כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך הוי הנשמר גדול מן השומר.
ר'
יהודה אומר: מי גדול הנושא או הנשא ? מן מה דכתיב: על כפים ישאונך. הוי הנשא גדול מן הנושא.
ר"ש אומר: מי גדול המשלח או המשתלח ? לא תאונה אליך רעה. א"ר יוחנן: עד שלא הוקם המשכן היו המזיקין מתגרין לבריות,
משהוקם, ונגע לא יקררב באהלך,
א"ל ריש לקיש: למה נלמד מספר תהלים ? נלמד ממקומו. דכתיב: יברכך ה'
וישמרך מן המזיקין. אימתי ? ויהי ביום כלות משה גו':

ילקוט שמעוני בראשית –
פרק כא'
– רמז צה'

ישמור אדם דברים בלבבו – שלא יעשה שותפות דברים עם הגוי, סוף שהוא כורת ברית עמו. אברהם כרת ברית עם אבימלך. שנאמר: ויקח אברהם צאן ובקר וגו'.
אמרו מלאכי השרת: רבונו של עולם, אדם יחיד בררת לך מע'
לשונות וכרת ברית עם אומות העולם ?! א"ל: בן יחיד נתתי לו, ואני אומר לו: העלהו עולה לפני. אם יעלהו –
הרי מוטב, ואם לאו –
יפה אתם אומרים. שנאמר: ויהי אחר הדברים האלה והא–להים נסה את אברהם.
מכאן אמרו: אין לך אומה בעולם שנשתעבדו בהן בישראל יותר ממנה, בשכר ברית שכרת אברהם את אבימלך מלך פלשתים בלבד. מכאן אמרו: כל העושה שותפות דברים עם הגוי – סוף שהוא כורת עמו ברית. ואם תלמיד חכם הוא –
מזלזל בתורתו, ומזלזל שם אביו, ומאלמן את אשתו, ומייתם את בניו, ואינו ממלא את ימיו, וקושר שם רע –
לו ולבניו ולבני בניו עד סוף כל הדורות:

מסכת יומא דף לח/ב

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: צַדִּיק מֵעַצְמוֹ וְרָשָׁע מֵחֲבֵרוֹ.
צַדִּיק מֵעַצְמוֹ –
דִּכְתִיב:
(משלי י)
"זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה".

רָשָׁע מֵחֲבֵרוֹ –
דִּכְתִיב:
(שם)
"וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב".
אֲמַר לֵיהּ רַב הַמְנוּנָא לְהַהוּא מֵרַבָּנָן דַּהֲוָה מְסַדֵּר אַגַּדְתָּא קַמֵּיהּ, מְנָא הָא מִלְּתָא דַּאֲמוּר רַבָּנָן:
"זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה" ? אֲמַר לֵיהּ: הָא כְתִיב,
"זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה" ! מִדְּאוֹרַיְתָא מְנָא לָן ?
דִּכְתִיב:
(בראשית יח)
"וַה'
אָמָר,
הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם"
וְגוֹ'.
וּכְתִיב:
"וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה"
וְגוֹ'.
מְנָא הָא מִלְּתָא דַּאֲמוּר רַבָּנָן:
"וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב" ? אֲמַר לֵיהּ: הָא כְתִיב:
"וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב" ! מִדְּאוֹרַיְתָא מְנָא לָן ?
דִּכְתִיב,
(שם יג)
"וַיֶּאֱהַל עַד סְדֹם".
וּכְתִיב:
(שם)
"וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים"
וְגוֹ'.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: צַדִּיק דָּר בֵּין שְׁנֵי רְשָׁעִים וְלֹא לָמַד מִמַּעֲשֵׂיהֶם.
רָשָׁע דָּר בֵּין שְׁנֵי צַדִּיקִים וְלֹא לָמַד מִמַּעֲשֵׂיהֶם.
צַדִּיק דָּר [בֵּין שְׁנֵי רְשָׁעִים וְלֹא לָמַד מִמַּעֲשֵׂיהֶם]
– עוֹבַדְיָה.
רָשָׁע דָּר [בֵּין שְׁנֵי צַדִּיקִים וְלֹא לָמַד מִמַּעֲשֵׂיהֶם]
– עֵשָׂו.
וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִבִּרְכָתָן שֶׁל צַדִּיקִים אַתָּה לָמֵד קְלָלָה שֶׁל רְשָׁעִים.
מִקִּלְלָתָן שֶׁל רְשָׁעִים אַתָּה לָמֵד בְּרָכָה שֶׁל צַדִּיקִים.
מִבִּרְכָתָן שֶׁל צַדִּיקִים [אַתָּה לָמֵד קְלָלָה לָרְשָׁעִים]
– דִּכְתִיב:
(שם יח)
"כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו"
וְגוֹ'.
[וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ]:
"וַיֹּאמֶר ה',
זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה"
וְגוֹ'.
וּמִקִּלְלָתָן שֶׁל רְשָׁעִים אַתָּה לָמֵד בְּרָכָה שֶׁל צַדִּיקִים,
דִּכְתִיב:
(שם יג)
"וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים"
וְגוֹ'.
"וַה'
אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ"
וְגוֹ':

רש"י

צדיק מעצמו –
על ידי מעשיו, נזכר לטובה: רשע אף על ידי חבירו –
נזכר לרעה: שם רשעים –
ולא כתיב: שם רשע: המכסה אני מאברהם –
וכיון שהזכיר שמו – ברכו,
וסמיך ליה: ואברהם היו יהיה וגו': עובדיה –
היה דר בין אחאב ואיזבל: מברכתן של צדיקים כו'
– במקום שהקדוש ברוך הוא מברך את הצדיקים,
שם מקלל את הרשעים: וירא את האור –
ראה בדעתו להתקיים האור של עולם בשביל הצדיק שהוא טוב: וישת עליהם תבל –
פיזרן בכל הדורות,
להיות שתות וקיום ויסוד לקיים תבל:

ריטב"א

צדיק מעצמו.
פי'
ע"י מעשיו הטובים צריכין כל היום להזכירו לשבח ולברכו. ורשעים מזכירין אותם ע"י אחרים, כי ע"י מעשה רשע א'
יש לנו לקלל כל הרשעים, כדכתיב: שם רשעים ירקב:

המאירי

מצוה לאדם שיספר בשבחן של צדיקים כל זמן שמזכירם כדי לקרב שאר בני אדם למעשיהם, וכן מותר לאדם לספר בגנותם של רשעים, לא לכונת לשון הרע, אלא להרחיק שאר בני אדם ממעשיהם. דרך הערה אמרו: זכר צדיק לברכה, זהו שנאמר: וד'
אמר המכסה אני מאברהם ?! וכתיב בתריה: ואברהם היה,
יהיה וכו'. ושם רשעים ירקב, זהו: ויאהל עד סדום ואנשי סדום רעים וכו':

מסכת בבא קמא דף צב/ב

אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַבָּה בַר מָרֵי: מְנָא הָא מִלְּתָא דְּאָמְרֵי אֱינָשֵׁי,
מְטַיֵּיל וְאָזִיל דִּקְלָא בִּישָׁא גַּבֵּי קִינָא דְּשִׂרְכֵי ?
אֲמַר לֵיהּ: דָּבָר זֶה כָּתוּב בַּתּוֹרָה,
שָׁנוּי בַּנְּבִיאִים,
וּמְשֻׁלָּשׁ בַּכְּתוּבִים,
וּתְנַן בְּמָתְנִיתִין,
וְתַנִינָא בִּבְרַיְיתָא.
כָּתוּב בַּתּוֹרָה –
דִּכְתִיב:
(בראשית כח)
"וַיֵלֵךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל".
שָׁנוּי בַּנְּבִיאִים –
דִּכְתִיב:
(שופטים יא)
"וַיִּתְלַקְּטוּ אֶל יִפְתָּח אֲנָשִׁים רֵיקִים וַיֵּצְאוּ עִמּוֹ".
וּמְשֻׁלָּשׁ בַּכְּתוּבִים –
דִּכְתִיב:
(בן –
סירא י"ג)
"כָּל עוֹף לְמִינוֹ יִשְׁכּוֹן,
(ובן)
[וּבְנֵי]
אָדָם לַדּוֹמֶה לוֹ".
תְּנַן בְּמָתְנִיתִין: כָּל הַמְּחֻבָּר לַטָּמֵא –
טָמֵא.
כָּל הַמְּחֻבָּר לַטָּהוֹר –
טָהוֹר.
וְתַנִינָא בִּבְרַיְיתָא –
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר:,
לֹא לְחִנָּם הָלַךְ זַרְזִיר אֵצֶל עוֹרֵב,
אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִינוֹ:

רש"י

קינא דשרכי –
אילנות בטלים ואין עושים פרי, כמו: גברא דשרכא בטל. כלומר: דרך דקל רע ליגדל בצד אילן סרק:

המחובר לטמא טמא כו'
– במסכת כלים היא בפרק טבעת אדם, דקתני: אונקלי של דרגש ושל שולחן טמאה ושל מנורת עץ טהורה, זה הכלל: המחובר לטמא – טמא. לטהור – טהור. אונקלי, מסמר של מתכת עשוי כמזלג לתלות שם בהמה בשעת הפשטה ותחוב בכותל, כדאמרינן בתמיד נשחט: (פסחים סד)
אונקליות של ברזל היו תחובין בעמודים כו'. ואם תחבו במנורת עץ, דפשוטי כלי עץ – בטל מסמר לגבה, ואינה מקבלת טומאה, ואפי' נגעה בו טומאה. אבל בדרגש ובשולחן שמקבלין טומאה הן – אף הוא מקבל טומאה:

לא לחנם הלך זרזיר –
רבי אליעזר סבר: זרזיר עוף טמא הוא. ורבנן פליגי עליה בשחיטת חולין באלו טריפות (ד'
סה):

תוספות

גבי קינא דשרכי –
כלומר: מקום הבטלנים. ופי'
קינא היינו: מקום. כמו: תלתא תאלי בחדא קינא דהכונס (לעיל דף נח🙂. וכן מפרש בסוכה: (דף לב:
ושם)
תלתא טרפי בחד קינא, במקום אחד שלשה עלין סמוכין זה על זה, שכן דרך ההדסים. ובקונט'
פי'
שכל ג'
עלים בקנה אחד, ואם כן לא ימצא לעולם הדס כשר:

דשרכי –
בטלנים. וכן בשרכא בסוף יש נוחלין (ב"ב דף קלט.
ושם)
כמו: איש יודע ציד (בראשית כה) ומתרגמינן: גברא נחשירכן. ומפ'
ר"ת: נח ובטל. ובערוך גורס: שידכן בדלי"ת, ומפרש לשון: שקט. ותשקוט הארץ, תרגומו: ושדוכת ארעא (שופטים ה): (עי'
תוס'
ב"ב קלט.):

משולש בכתובים –
כל עוף כנף למינהו ישכון, אין זה מקרא בכל התורה. ושמא בספר בן סירא הוא ?
וכן: סלסלה ותרוממך ובין נדיבים תושיבך:

חדושי הרשב"א

ומשולש בכתובים.
פי'
בבן סירא (יג,
טו):

המאירי

לעולם יתחבר אדם ויתלוה עם הטובים ולא עם הרעים, שכל שהוא מזדווג עם הרשע – בני אדם מחזיקים אותו ברשע. וחכמי המוסר אמרו: על האנוש חברתו ! ובתלמוד אמרו דרך צחות: לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב – אלא מפני שהוא מינו. וכן אמרו: כל עוף למינהו ישכון, ובן אדם לדומה לו:

אונקלי והוא כלי של ברזל עשוי כמין מזלג לתלות בו בשר וכיוצא בזה. אם תחוב בכותל או בדבר שאינו מקבל טומאה, כגון: במנורה של עץ או בנקליטי המטה – טהורה. ר"ל: שאינה מקבלת טומאה. ואם בכלי המקבל טומאה, כגון: של שלחן ושל דרגש טמאה, בטל הוא אונקלי אצל דרגש או אצל הכלי התחוב בו, אם לטומאה או לטהרה, על זה אמרו: המחובר לטמא – טמא!
המחובר לטהור – טהור:

שיטה מקובצת

גבי קינא דסרכי.
כלומר: אינו מצוי אלא במקום שיש דקלים רעים כמותו – דמסרך בתרייהו.
ואית דגרסי: דסרקי. כמו: אילן סרק.
ואית דגרסי: דשרכי. כלומר: שהן בטלים.
גאון ז"ל:

המחובר לטמא – טמא. כגון: שאם נטמא הסכין אף על פי שלא נגעה טומאה אלא בקת שלו אפילו הברזל שבו טמא. והמחובר לטהור – טהור, וכשמזה עליו אף על פי שאין הזאה נוגעת אלא באחד מהן – חברו טהור. הכי נמי, לעולם אין אדם נמשך אחר בטלים, אלא מפני שהוא כמותן.
ואית דמפרשי: המחובר לטמא –
טמא ! חיבר חתיכה של אבן בתוך כלי עץ ונגע בכלי עץ טומאה – אף האבן שבתוכה טמאה. המחובר לטהור – טהור ! ואם חיבר חתיכה של עץ בתוך כלי אבן שאינו מקבל טומאה ונגעה טומאה באותה חתיכה של עץ – הרי זו טהורה, דהמחובר לטהור –טהור, דהוי כדאמרינן: דיקלא בישא גבי קינא דסרכי.
גאון ז"ל:

מסכת מגילה דף כח'
ע"א

שָׁאַל רַבִּי,
אֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה: בַּמֶּה הֶאֱרַכְתָּ יָמִים ?
אָמַר לוֹ: קַצְתָּ בְּחַיַּי ?
אָמַר לוֹ: רַבִּי,
תּוֹרָה הִיא,
וְלִלְמֹד אֲנִי צָרִיךְ !
אָמַר לוֹ: מִיָּמַי לֹא נִסְתַּכַּלְתִּי בְצֶלֶם דְּמוּת אָדָם רָשָׁע,
דַּאֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן (משום רבי שמעון בּן יוחאי): אָסוּר לְאָדָם לְהִסְתַּכֵּל בְּצֶלֶם דְּמוּת אָדָם רָשָׁע. שֶׁנֶּאֱמַר:
(מ"ב גּ)
"כִּי לוּלֵי פְּנֵי יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲנִי נֹשֵׂא,
אִם אַבִּיט אֵלֶיךָ,
וְאִם אֶרְאֶךָּ".
רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר: עֵינָיו כֵּהוֹת. שֶׁנֶּאֱמַר:
(בראשית כּז)
"וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק,
וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת",
מִשּׁוּם דְּאִסְתַּכֵּל בֵּיהּ בְּעֵשָׂו הָרָשָׁע.
וְהָא גָּרְמָא לֵיהּ ?!
וְהָאָמַר רַבִּי יִצְחָק: לְעוֹלָם אַל תְּהִי קִלְלַת הֶדְיוֹט קַלָּה בְעֵינֶיךָ,
שֶׁהֲרֵי אֲבִימֶלֶךְ קִלֵּל אֶת שָׂרָה,
וְנִתְקַיֵּם בְּזַרְעָהּ. שֶׁנֶּאֱמַר:
(בראשית כּ)
"הִנֵּה הוּא לָךְ כְּסוּת עֵינַיִם",
אַל תִּקְרֵי "כְּסוּת",
אֶלָּא "כַּסְיוּת".
(וכתיב:
"ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו")!
הָא וְהָא גָּרְמָא לֵיהּ.
רָבָא אָמַר,
מֵהָכָא:
(משלי יח)
"שְׂאֵת פְּנֵי רָשָׁע לֹא טוֹב".

ילקוט שמעוני בראשית –
פרק יט'
– המשך רמז פד'

זה שאמר הכתוב: הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע. הולך את חכמים, למה הוא דומה ? לאדם שהוא נכנס לבית המרקחים, אף על פי שלא לקח ולא נתן – ריח טוב לקח.
ורועה כסילים למה הוא דומה ?
לנכנס לבית הבורסקי, אף על פי שלא לקח ולא נתן – ריח רע לקח.
כך לוט, כשהיה מהלך עם אברהם אבינו למד מדרכיו אברהם אבינו, עשה לו בית חוץ לחרן, וכל מי שהיה נכנס ויצא היה מקבלו מאכילו ומשקהו ואומר: אלקי אברהם אחד הוא בעולם !
וכשבא לוט לסדום כך היה עושה, וכיון שהכריזו: כל מי שהוא מחזיק יד בפת לחם – ישרף. היה מתירא מעשות יומם, ועשה לילה. שנאמר: ויבאו שני המלאכים סדומה בערב. וכשם שהחזיק ידם כך החזיקו בידו וגו'.

תנא דבי אליהו רבה פרק ז'

…לכן ישמור אדם דברים בלבו שלא יעשה שותפות דברים עם העכו"ם ולא יכרות עמו ברית שכן מצינו באברהם אבינו שעשה שותפות עם אבימלך וסוף הדברים שכרת עמו ברית שנאמר (בראשית כא)
ויקח אברהם צאן ובקר ויתן לאבימלך ויכרתו שניהם ברית וכשכרת עמו ברית נתקבצו מלאכי השרת לפני הקב"ה ואמרו למה יכרות אברהם ברית עם עכו"ם אדם יחיד שבחרת משבעים אומות ולשונות אמר להם הקב"ה בן יחיד שנתתי לו למאה שנים אני אומר לו להעלותו עולה אם יעלהו מוטב הרי אתם יודעים שכוונתו היתה לטובה מפני דרך שלום ואם לאו יפה אתם אומרים שנאמר (שם כב)
ויהי אחר הדברים האלה והאלהים נסה את אברהם וגו'
וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת לשחוט את בנו וגו'
אעפ"כ לא היתה כוונת הקב"ה לשחטו ולהקריב את יצחק אלא להעלותו על ההר לנסותו מכאן אמרו אין לך אומה בעולם שאינה משעבדת ומענים את ישראל יותר מכמה מאות שנה אלא בשביל שכרת אברהם ברית עם עכו"ם מכאן אמרו כל העושה שותפות דברים עם עכו"ם לסוף הוא כורת עמו ברית ואם ת"ח הוא לא די שכורת עמו ברית אלא מזלזל הוא את תורתו ומזלזל שמו של אביו ומבזבז את ממונו ומאלמן את אשתו ואינו ממלא את ימיו ומוסר את בניו לחרב ומגלה אותם מארצם ושוכרן לע"א וקושר שם רע לו ולבניו ולבני בניו עד סוף כל הדורות:

וְאַל
תִּתְיָאֵשׁ מִן הַפֻּרְעָנוּת

רע"ב

ואל תתיאש מן הפורענות –
שלא תאמר: רשע זה מעשיו מצליחין אלך ואדבק עמו הואיל והשעה משחקת לו.
לכך אמר: ואל תתיאש מן הפורענות.
כלומר: דע שמהרה תבא עליו פורענות כי פתאם יבא אידו:

תוי"ט

ואל תתייאש מן הפורענות –
ולא אמר: שידאג מן הפורענות. כי דבר זה מדה מגונה מי שהוא דואג מן הפורענות, אבל אל יתייאש מן הפורענות.
כאשר עשה המן שהיה בוטח בגודל עשרו וכהרף עין נהפך עליו הצלחתו, וזהו לשון: ואל תתייאש.
דרך חיים:

אבות דרבי נתן פרק תשיעי

(ה)
ואל תתייאש מן הפורענות. כיצד ? מלמד: שיהא לבו של אדם מתפחד בכל יום [ויאמר אוי לי שמא יבא עלי פורענות היום ושמא למחר ונמצא מתפחד בכל יום]
שנאמר: כן באיוב (איוב ג)
פחד פחדתי:

(ו)
דבר אחר: אל תתייאש מן הפורענות. כיצד ? בזמן שאדם רואה מה שבידו מצליח, אל יאמר: בשביל שזכיתי נתן לי המקום מאכל ומשתה בעולם הזה, והקרן קיימת לעולם הבא. אלא יאמר: אוי לי שמא לא נמצא לי לפניו אלא זכות אחד בלבד, נתן לי מאכל ומשתה בעולם הזה – כדי שיאבדני לעולם הבא:

המאירי

ואל תתיאש מן הפורענות. אפשר דאחר דהזהירו על מניעת חברת הרשע, הוא מזהירו בהשתדלות קנין החבר טוב, מצד שאי אפשר לאדם בלא אוהב שיספר לו קורותיו, ויתקן עניניו בעצתו, שאפי'
תשכיל שבמשכילים צריך לעצת זולתו. ודרך צחות אני אומר: כל הנגעים אדם רואה – חוץ מנגעי עצמו. ואמרו ז"ל ב"ב ט"ז ב': או חברא
או מיתותא ! וחכמי המוסר אמרו: אדם
בלא
חבר – כשמאל
בלא
ימין. ואמרו ג"כ: הטוב
שבסוסים – צריך
לרסן. הכשרה
שבנשים – צריכה
לבעל. והפקח
שבאנשים –
צריך
לעצה. ואמר החכם לבניו: אל ימעטו בעיניך שונא אחד, ואל ירבו בעיניך אלא אוהבים, וידוע שאהבה תמצא בענוה ושפלות הרוח, כי הגאוה בין אחים יפריד כ"ש שלא תקבץ הנפרדים, וע"כ אמר: שלא יתרשל בגאותו מהשתדל בחברה הטובה בראותו עצמו בלתי חסר, כי הזמן מסיבות מתהפך בתחבולות יעשה לו מלחמה,וראוי לו להיות אוהב(ו)
מוכן לו תמיד להתיישב על עניניו לקבל ממנו עצה קודם שיצטרך, אר תיכף שיצטרך אליה,

כי
העצות שלש.
עצה
קודם הדבר,
ועצה
עם
הדבר,
ועצה
אחר
הדבר.
כמו
שביארנו בילדותינו בחיבור התשובה.

ואמר החכם: החברה טובה – מצלת מן הרעות, והוא שאמרו בבריית'
באבות דר"נ פ"ט: אל יתיאש אדם מן הפורענות, אלא יהא אדם מתפחד בכל יום, ויאמר: אוי לי שמא היום תבא עלי(ו)
פורענות ? הה"ד: אשרי אדם מפחד תמיד. ויש שפי'
על אזהרת הנפש שלא יתגאה בראותו הצלחתו ויתבונן כי מה'
היתה לו, ובידו לשנות עתים ולהחליף זמנים. כמו שאמר: השמר לך פן תשכח את ה'
אלהיך כו'
פן תאכל ושבעת כו'
ובקרך וצאנך ירביון כו'
ורם לבבך ושכחת כו'
ואמרת: בלבבך כחי ועוצם ידי כו'. כלומר: ותחשוב שאחר שהצלחתך באה מצד דעתך ושכלך –
לא תסור ממך, ויגרום לך זה לבלתי הכנע לשם ית'
לשוב מדרכך הרעה כמאמר הכתוב: על כן יזבח לחרמו ויקטר למכמרתו. ולכן הזהירו להסיר מחשבה זאת מלבו. והוא אומר: וזכרת את ה'
א–להיך כי הוא הנותן לך כו'
ובידו להפך ידו עליך כרצונו:

וכן אפשר לפרש שבראותו הצלחתו יתירה יתפחד, שמא עונותיו מרובים ומקבל שכר קצת הנאות בחייו להיות יוצא נקי מנחלת טוב והצפון. והוא שאמרו ז"ל בפרק חלק סנהדרין ק"א א': כשחלה ר"א נכנסו תלמידיו לבקרו. אמר להם: חימה עזה יש בעולם ! התחילו בוכים ור"ע משחק, אמרו לו: מפני מה אתה משחק ? אמר להם: ומפני מה אתם בוכים ? אמרו לו: אפשר ספר תורה שרוי בצער, ולא נבכה ?
אמר להם: ולכך אני משחק ! שכל זמן שאני רואה את רבינו, שאין יינו מחמיץ, ואין פשתנו לוקה, ואין שומנו מבאיש, אמרתי: שמא ח"ו קבל ר'
את עולמו בחייו ? עכשיו שאני רואה ר'
בצער – שמח אני. כלומר: שהוא מתנקה בצערו ממקצת עבירות שבידו. א"ל: עקיבא כלום חסרתי מן התורה כולה ? אמר לו: למדתנו רבינו –
אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא ! ובברייתא של ר"נ שם פ"ט אמרו: בזמן שאדם רואה עצמו מצליח ובא, אל יאמר: ממה שזכיתי נתן לי הקב"ה כך, והקרן קיימת לעוה"ב. אלא יאמר: אוי לי שמא לא נמצא(ת)י לי [אלא]
וזכות אחת, ועליו הקב"ה נותן לי כך –
שאטרד מן העולם הבא:

פירוש רבינו יונה

ואל תתיאש סמך שני דברים האלה, ואמר: אל תתחבר לרשע –
שאין לך להתיאש מן הפורענות. ואל תאמר בלבך: עודנו עומד בשלוה והשעה משחקת לו – אתחבר אליו, וכשיעבור מזלו הטוב –
אתרחק ממנו, ולא תוכל כי לא תדע מה ילד יום, וברגע יבא אידו ותלקח עמו כאשר החל לנפול הוא וכל אוהביו יפולו. וגם אל תאמר: אראה לו אהבה לפנים ולא אהבנו בלבי, כי גם רע שתחניפנו והיא חטא להחניף הרשעים בעולם הזה, ועל ענין זה אמר שלמה:
[משלי כ"ד כ"א]
יְרָא אֶת י–ְהֹוָה בְּנִי וָמֶלֶךְ עִם שׁוֹנִים אַל תִּתְעָרָב: כִּי פִתְאֹם יָקוּם אֵידָם וּפִיד (=איד – שמחה לאיד) שְׁנֵיהֶם מִי יוֹדֵעַ:

(רש"י –
(כא)
ירא את ה'
בני ומלך –
ירא את המלך, ובלבד שלא יסירך מיראת ה'. ולעולם יראת ה' קודמת ! עם שונים אל תתערב – האומרים שתי רשיות יש:

רלב"ג –
(כא)
ירא את ה'
בני ומלך –
לשמור מצותיו ותורתו, וירא עם זה המלך לעשות מצותו ולא תקל בו, אך יראתך המלך תהיה נמשכת ליראת ה'
לא חולקת עליו, ר"ל: במה שהוא כנגד יראת ה': ועם –
האנשים השוני'
מצות הש"י ומצות המלך, ר"ל" שהם עוברים על מצותיה'
ועושים הפך מה שצוו אל תתערב:

מלבי"ם –
חלק באור הענין –
(כא)
ירא את ה'
בני ומלך ועם שונים אל תתערב –
צוה שיירא את ה'
בעניני הדת,
ואת המלך אשר במשפט יעמיד ארץ בהנהגת הקיבוץ המדיני,
ואל תתערב –
עם האנשים שרוצים לשנות –
הנהגת המדינית,
ר"ל למרוד במלכם ולהקים תחתיו הנהגה שניה משונה מראשונה,
שבזה תפר גם יראת ה'
שצוה שתהיה מורא מלך עליך:

רש"י –
(כב)
ופיד שניהם –
שבר ע"ג ושבר עובדיה:

מצודות דוד –
(כב)
יקום אידם –
שברם של העוברים על מצות ה'
ודבר המלך.
ופיד שניהם –
עונש העובר על מצות ה'
ועונש המדיח מפקודת המלך.
מי יודע –
מה גודל העונש:
)

פי': סמך יראת ה'
בני ומלך אל יראת מלך ב"ו למשל ולענין יראת הגוף ונראית לעין ליראת הנפש הנעלמת ואמר כאשר אתה רואה כי המלך שונא לכל אוהב שונאו וכי יפקוד עליו רעה ישאל: איזהו אשר מלאו לבו לאהוב את שונא המלך ? ויעשה לו כאשר עשה לשונאו. כך הקב"ה עושה הכל מתערב עם שונים, כלומר: המשנים את התורה ואת המצוה. כי שונים יוצא כמו אחרי דברי לא ישנו, וכאשר הרשעים השונים ילקו וגם חבריהם יאספו עמהם [כמ"ש]
[דה"ב י"ט ב']
הלרשע לעזר ולשנאי ה'
תאהב, ובזה יהיה עליהם כי פתאום יקום אידם. שלא תאמר: אתערב עמו עתה וכי תבוא עליו הרעה אתרחק ממנו, כי פתאום יקום אידו ולא תוכל להמלט על נפשך ופיד שניהם מי יודע ? ר"ל: פיד שונא המלך ופיד שונא הקב"ה, מי יודע מתי יבוא להם ? ואין אדם יכול להזהר ולהתחבר עמהם ולהציל נפשו:

ברכות דף י/א

אָמַר רַב הַמְנוּנָא,
מַאי דִּכְתִיב:
(קהלת ח)
"מִי כְּהֶחָכָם,
וּמִי יוֹדֵעַ פֶּשֶׁר דָּבָר"
? מִי כְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא,
שֶׁיּוֹדֵעַ לַעֲשׂוֹת פְּשָׁרָה בֵּין שְׁנֵי צַדִּיקִים;
בֵּין חִזְקִיָּהוּ לִישַׁעְיָהוּ.
חִזְקִיָּהוּ אָמַר: לֵיתִי יְשַׁעְיָהוּ גַּבָּאִי,
דְּהָכִי אַשְׁכְּחָן בְּאֵלִיָּהוּ,
דְּאָזִיל לְגַבֵּי אַחְאָב. שֶׁנֶּאֱמַר:
(מ"א יח)
"וַיֵּלֶךְ אֵלִיָּהוּ לְהֵרָאוֹת אֶל אַחְאָב".
יְשַׁעְיָהוּ אָמַר: לֵיתִי חִזְקִיָּהוּ גַּבָּאִי,
דְּהָכִי אַשְׁכְּחָן בִּיהוֹרָם בֶּן אַחְאָב,
דְּאָזִיל לְגַבֵּי אֱלִישָׁע.
מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא ?
הֵבִיא יִסּוּרִין עַל חִזְקִיָּהוּ,
וְאָמַר לוֹ לִישַׁעְיָהוּ: לֵךְ וּבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה !
שֶׁנֶּאֱמַר:
(ישעיה לח)
"בַּיָּמִים הָהֵם חָלָה חִזְקִיָּהוּ לָמוּת,
וַיָּבוֹא אֵלָיו יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ הַנָּבִיא,
וַיֹּאמֶר אֵלָיו: כֹּה אָמַר ה'
צְבָאוֹת,
צַו לְבֵיתֶךָ,
כִּי מֵת אַתָּה,
וְלֹא תִחְיֶה"
וְגוֹ'.
מַאי ,כִּי מֵת אַתָּה,
וְלֹא תִחְיֶה' ? "מֵת אַתָּה"
– בָּעוֹלָם הַזֶּה,
וְ"לֹא תִחְיֶה"
– לָעוֹלָם הַבָּא.
אָמַר לֵיהּ: מַאי מַאי כּוּלֵי הַאי ?
אָמַר לֵיהּ: מִשּׁוּם דְּלָא עָסַקְתְּ בִּפְרִיָּה וּרְבִיָּה.
אָמַר לֵיהּ: מִשּׁוּם דְּחַזָאִי לִי בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ,
דְּנַפְקֵי מִנָאִי בְּנִין דְּלָא מַעֲלֵי. אָמַר לֵיהּ: בַּהֲדֵי כַּבְשֵׁי דְּרַחֲמָנָא לָמָּה לָּךְ ?
מַאי דִּמִפְקַדְתְּ,
אִבָּעֵי לָךְ לְמֶעֱבַד !
וּמַה דְּנִיחָא קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא,
לִעֲבִיד.
אָמַר לֵיהּ: הַשְׁתָּא,
הַב לִי בְּרַתָּךְ,
אֶפְשָׁר דְּגַרְמָא זְכוּתָא דִּידִי וְדִידָךְ,
וְנַפְקֵי מִנָאִי בְּנִין דְּמַעֲלֵי.
אָמַר לֵיהּ: כְּבָר נִגְזְרָה עָלֶיךָ גְּזֵרָה.
אָמַר לֵיהּ: בֶּן אָמוֹץ,
כַּלֵּה נְבוּאָתְךָ וְצֵא !
כָּךְ מְקֻבְּלַנִי מִבֵּית אָבִי אַבָּא,
אֲפִלּוּ חֶרֶב חַדָּה מֻנַּחַת עַל צַוָּארוֹ שֶׁל אָדָם,
אַל יִמְנַע עַצְמוֹ מִן הָרַחֲמִים.

אִיתְּמַר נַמִי: רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי אֶלְעָזָר דְּאַמְרֵי תַּרְוַיְיהוּ: אֲפִלּוּ
חֶרֶב חַדָּה מֻנַּחַת עַל צַוָּארוֹ
שֶׁל אָדָם,
אַל
יִמְנַע עַצְמוֹ מִן הָרַחֲמִים.
שֶׁנֶּאֱמַר:
(איוב יג)
"הֵן יִקְטְלֵנִי לוֹ אֲיַחֵל".

לְסוֹף יָהַב לֵיהּ בְּרַתֵּיהּ.
נָפַק מִינֵיהּ מְנַשֶׁה וְרַבְשָׁקֵה.
יוֹמָא חֲדָא רַכִיבִינְהוּ אַכַּתְפֵיהּ לְאַמְטוּיִינְהוּ לְבֵי מִדְרָשָׁא.
אָמַר חַד מִינַיְיהוּ: חָזִי רֵישָׁא דְּאַבָּא,
לְמִטְוֵי בֵּיהּ גִּלְדָאנִי.
וְחַד אָמַר: חָזִי רֵישָׁא דְּאַבָּא,
לִקְרוּבִי עֲלֵיהּ קָרְבָּנָא לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים,
וְחַבְטִינְהוּ בְּאַרְעָא.
מְנַשֶּׁה חָיָה,
וְרַבְשָׁקֵה מֵת.
קָרִי אַנַפְשֵׁיהּ:
(ישעיה לב)
"וְכֵלַי,
כֵּלָיו רָעִים":

רש"י

מאי דכתיב: מי כהחכם ומי יודע פשר דבר –
משום דאיירי בסופה בסמיכת גאולה לתפלה, נקט ליה: דאשכחן דאזל אליהו לגבי אחאב –
דכתיב וילך אליהו להראות אל אחאב: יהורם אזל לגבי אלישע –
כשהלכו על מואב הוא ויהושפט (במלכים ב'
ג'), דמתוך שלא היו הולכים זה אצל זה לא היה מוכיחו על שלא נשא אשה: כבשי דרחמנא –
סתרים דהקדוש ברוך הוא,
כמו רישא בכבשא (חולין דף צ"ג ב')
בהטמנת האפר: נגזרה גזרה –
שתמות: מקובלני מבית אבי אבא –
דוד,
שראה את המלאך וחרבו שלופה בידו בסוף ספר שמואל (ב'
כ"ד),
ולא מנע עצמו מן הרחמים:

תוספות הרא"ש

כך מקובלני מבית אבי אבא אפילו חרב חדה וכו'
– דכתיב בדה"י וישא דוד את עיניו וירא את מלאך י"י עומד בין הארץ ובין השמים וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלם וכתיב ויפול דוד והזקנים מכוסים בשקים על פניהם ובקשו רחמים:

מסכת ברכות דף י/ב

אָמַר רַב (נחמן)
[חָנָן],
אֲפִלּוּ בַּעַל הַחֲלוֹמוֹת אוֹמֵר לוֹ לְאָדָם: לְמָחָר הוּא מֵת,
אַל יִמְנַע עַצְמוֹ מִן הָרַחֲמִים. שֶׁנֶּאֱמַר:
(קהלת ה)
"כִּי בְרֹב חֲלֹמוֹת וַהֲבָלִים וּדְבָרִים הַרְבֵּה,
[כִּי]
אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא".
מִיָּד,
(ישעיה לח)
"וַיַּסֵּב חִזְקִיָּהוּ פָּנָיו אֶל הַקִּיר,
וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה'". מַאי "קִיר" ? אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: מִקִּירוֹת לִבּוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר:
(ירמיה ד)
"מֵעַי מֵעַי אוֹחִילָה קִירוֹת לִבִּי"
וְגוֹ'.
רַבִּי לֵוִי אָמַר: עַל עִסְקֵי הַקִּיר.
אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם,
וּמַה שּׁוּנַמִּית,
שֶׁלֹּא עָשְׂתָה אֶלָּא קִיר אַחַת קְטַנָּה,
הֶחֱיִיתָ אֶת בְּנָהּ,
אֲבִי אַבָּא,
שֶׁחִפָּה אֶת הַהֵיכָל כֻּלּוּ בְּכֶסֶף וְזָהָב,
עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
(ישעיה לח)
"זְכָר נָא אֶת אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת וּבְלֵב שָׁלֵם,
וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי".
מַאי "וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי"?
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: שֶׁסָּמַךְ גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה.
רַבִּי לֵוִי אָמַר: שֶׁגָּנַז סֵפֶר רְפוּאוֹת:

מסכת ברכות דף ס/א

תָּנוּ רַבָּנָן: מַעֲשֶׂה בְּהִלֵּל הַזָּקֵן שֶׁהָיָה בָּא בַּדֶּרֶךְ,
וְשָׁמַע קוֹל צְוָחָה [בָּעִיר],
וְאָמַר:
"מֻבְטָח אֲנִי שֶׁאֵין זוֹ בְּתוֹךְ בֵּיתִי",
עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר:
(תהלים קיב)
"מִשְּׁמוּעָה רָעָה לֹא יִירָא,
נָכוֹן לִבּוֹ בָּטֻחַ בַּה'". אָמַר רָבָא: כָּל הֵיכִי דְּדָרַשְׁתְּ לְהַאי קְרָא,
מֵרֵישֵׁיהּ לְסֵיפֵיהּ –
מִדְּרִישׁ,
וּמִסֵּיפֵיהּ לְרֵישֵׁיהּ –
מִדְּרִישׁ.
מֵרֵישֵׁיהּ לְסֵיפֵיהּ מִדְּרִישׁ:
"מִשְּׁמוּעָה רָעָה לֹא יִירָא",
מַאי טַעְמָא ?
מִשּׁוּם דְּ"נָכוֹן לִבּוֹ בָּטֻחַ בַּה'".
מִסֵּיפֵיהּ לְרֵישֵׁיהּ מִדְּרִישׁ:
"נָכוֹן לִבּוֹ בָּטֻחַ בַּה',
מִשְּׁמוּעָה רָעָה לֹא יִירָא".

הַהוּא תַּלְמִידָא דַּהֲוָה שָׁקִיל וְאָזִיל אַבַּתְרֵיהּ דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי [בְּשׁוּקָא דְּצִיּוֹן],
חַזְיֵיהּ דְּקָא מִפְחִיד.
אָמַר לֵיהּ: חַטָּאָה אַתְּ ! דִּכְתִיב:
(ישעיה לג)
"פָּחֲדוּ בְצִיּוֹן חַטָּאִים".
אָמַר לֵיהּ, וְהָא כְּתִיב:
(משלי כח)
"אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד"
! [אָמַר לֵיהּ]: הַהוּא,
בְּדִבְרֵי תּוֹרָה כְּתִיב.
יְהוּדָה בַּר נָתָן הֲוָה שָׁקִיל וְאָזִיל בַּתְרֵיהּ דְּרַב הַמְנוּנָא,
(חזייה דקא מיתנח)
[אִתְּנַח].
אָמַר לֵיהּ: יִסּוּרֵי קָא בָּעִי הַהוּא גַּבְרָא לְאַתּוּיֵי אַנַפְשֵׁיהּ ! דִּכְתִיב:
(איוב ג)
"כִּי פַחַד פָּחַדְתִּי וַיֶאֱתָיֵנִי [וַאֲשֶׁר יָגֹרְתִּי יָבֹא לִי"].
(אמר ליה)
"וְהָא כְּתִיב:
"אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד" ? הַהוּא בְּדִבְרֵי תּוֹרָה כְּתִיב.

המאירי

משמועה רעה לא יירא נכון לבו בטוח בה'
ואמרו ז"ל האי קרא מרישיה לסופיה מידריש ומסופיה לרישיה מידריש כלומר שלאיזה מהם יש לו משמעות מרישיה לסופיה מידריש מה טעם משמועה רעה לא יירא משום דנכון לבו בטוח בה'
והוא הבטחה לצדיק שלא יתירא מן הפורענות ומסופיה לרישיה מידריש אינו הבטחה אלא הודעה שמי שלבו נכון ובוטח לא יהא לבו הומה להתיירא שאין יראה ראויה לצדיק אלא בדברי תורה שמא ישכח או שמא יכשל בהוראה הא במילי דעלמא לא: