משפט אייכמן: דף עבודה

נושאה הדף:
הסטוריה:
משפט אייכמן–
עדותו של ק.צטניק

כתות:
ז–ט

מחבר:
ספי ווייל

אב בית הדין: מה שמו המלא, אדוני?

ת.
יחיאל דינור.

היועץ המשפטי: מר דינור, אתה גר בתל–אביב,
ברחוב מגידו 8? אתה סופר?

ת. כן.

ש. נולדת בפולין?

ת. כן.

ש. ואתה מחבר הספרים "סלמנדרה",
"בית הבובות", "השעון מעל לראש" ו"קראו לו

פ


יפל"?

ת. כן.

ש. מה הסיבה שבגללה חסית בשם הספרותי "קצטניק",
מר דינור?

ת. אין זה שם ספרותי. אינני רואה עצמי כסופר הכותב דברי ספרות. זו כרוניקה מתוך

הפלנטה אושוויץ. הייתי שם במשך שנתיים. אין הזמן שם כפי שהוא כאן על כדור

הארץ.
כל שבר רגע הולך שם על גלגלי זמן אחר.

ולתושבי פלנטה זו לא היו שמות, לא היו להם הורים, ולא היו להם ילדים. הם לא

ל

יחיאל דינור

"ק.צטניק"

בשו כדרך שלובשים כאן; הם לא נולדו ולא הולידו; נשמו לפי חוקי טבע אחרים,

הם לא חיו לפי החוקים של העולם כאן ולא מתו. השם שלהם היה המספר היה המספר

קצטניק.
הם
לבשו
שם, איך
לקרוא…
[1122]

ש. כן,
זה מה שהם לבשו שם? (מראה לעד לבוש אסיר מאושוויץ).

ת. זהו הלבוש של הפלנטה הקרויה אושוויץ. ואני מאמין באמונה שלמה שעלי להמשיך

בשם זה כל עוד שהעולם לא יתעורר אחרי צליבת העם, למחות את הרעה הזאת, כשם

שהאנושות התעוררה אחרי צליבת אדם אחד. אני מאמין באמונה שלמה שכשם

שבאסטרולוגיה הכוכבים משפיעים על מזלנו, כן כוכב האפר אושוויץ עומד למול

כדור ארצנו ומשפיע עליו.

אם אני יכול לעמוד כאן לפניכם היום, ולספר את הקורות מתוך הפלנטה הזאת, אם

אני,
הנפיל של הפלנטה הזאת, יכול להיות כאן ועכשיו, הרי אני מאמין באמונה

שלמה שזה הודות לשבועה שנשבעתי להם שם. הם נתנו לי את הכח הזה. השבועה הזאת

הייתה השריון בו נכנסתי לכח עליון מחוץ לדרך הטבע שאוכל אחרי זמן – זמנו של

אושוויץ – שנתיים,
בהיותי מוזלמן לעבור את זה.

כי הם הלכו ממני תמיד, הלכו ממני, נפרדו ממני, ובמבט עינינו הייתה השבועה

ה


זאת.
קרוב לשנתיים ימים הלכו ממני ותמיד השאירו אותי אחריהם. אני רואה

אותם,
הם
מסתכלים
בי, אני
רואה
אותם, אני
ראיתי
אותם
ליד
התור…

ש. אולי תרשה לי, מר דינור, אציג לך מספר שאלות, אם טוב הדבר בעינך?

ת.
(מנסה להמשיך)

א
ב בית הדין: מר דינור, שמע בבקשה לדברי היועץ המשפטי.

(מר דינור קם ממקומו, יורד מדוכן העדים וצונח על הבמה).

אב בית–הדין:
אני חושב שנצטרך להפסיק את הישיבה, אני חושב שלא נוכל להמשיך.

היועץ המשפטי: לא ציפיתי לזה.

אב בית–הדין:
(לאחר זמן מה) אינני חושב שיש אפשרות להמשיך. אנחנו נפסיק את

הישיבה עכשיו, ואדוני,
מר האוזנר, יודיע לנו מה מצבו של העד ואם הוא בכלל

יוכל לתת עדותו היום. ואני מבקש לעשות זאת בקרוב. [1123]

קטעים
מתוך
נאום
הפתיחה
של
התובע,
היועץ
המשפטי
לממשלה,
מר
גדעון
האוזנר
–

שישה
מיליון
קטגורים–

במקום זה בו אני עומד לפניכם, שופטי ישראל, ללמד קטגוריה על אדולף אייכמן – אין

אני עומד יחידי; עימדי ניצבים כאן, בשעה זו ששה מיליון קטגורים.

אך אין הם יכולים לקום על רגליהם, לשלוח אצבע מרשיעה כלפי תא הזכוכית ולזעוק

כלפי היושב שם: 'אני מאשים', מפני שעפרם נערם בין גבעות אושוויץ ושדות

טרבלינקה,
נשטף ביערות פולין, וקבריהם פזורים על פני אירופה לאורכה ולרוחבה.

דמם זועק, אך קולם לא יישמע. אהייה,
על כן, אני להם לפה ואגיד בשמם את דבר

האישום הנורא.

חידוש
שטני:
השמדת
עם–

הרצח אינו תופעה חדשה עלי אדמות והריהו ידוע למין האנושי מימי בראשית של קין

ו


הבל.
אבל צריך היה להגיע למאה העשרים הזאת בכדי לחזות במו עינינו ברצח מסוג

חדש: לא עקב התלקחות יצרים רגעית או איפול נפשי, אלא מתוך החלטה מחושבת ותכנון

מושלם, לא על פי מזימת יחיד, אלא בקנונית פשע אדירה ששותפו בה אלפים, לא כלפי

קורבן אחד שרוצחו החליט להעבירו מן העולם, אלא כלפי אומה שלמה.

א

גדעון
האוזנר

ייכמן
– הרוצח
מאחורי
שולחן
הכתיבה–

במשפט זה נפגוש גם רוצח מסוג חדש, זה המבצע את מלאכת הדמים מעבר לשולחן הכתיבה

שלו, שרק לעיתים רחוקות יעשה את המעשה במו ידיו. ידוע לנו בוודאות על מקרה אחד

בו הכה אדולף אייכמן עד מוות נער יהודי על שהעיז לגנוב פרי מעץ דובדבן בחצר

ביתו בבודפשט. אך דברו היה מפעיל תאי גזים, שיחת טלפון שלו – מסיעה רכבות אל

מרכזי ההשמדה, חתימתו – גוזרת דינם של אלפים, רבבות ומיליונים.

הוא פקד וציווה – ומכוח פקודתו הגיחו קלגסים לגרש יהודים ממשכנותיהם, להכותם,

לענותם,
לרדפם לגטאות, להדביק להם אות קלון, לגזול רכושם, ולבסוף – לאחר שעונו

ונשדדו,
לאחר שנסחט מהם הכל, ואפילו שיער ראשם נלקח – הובלו בהמוניהם אל המוות.

אף הגוויות היו עוד בנות ערך; עוד נעקרו שיני הזהב וטבעות הנישואין.

אחריות
אישית–

אייכמן יתאר את עצמו כאיסטניס, הוא איש 'הצוארון הלבן'. בשבילו החלטת ההשמדה

הייתה פיסת נייר שתוכנה טעון ביצוע. אך הוא אשר תיכנן, יזם,
ארגן, והורה שאחרים

ישפכו את אוקינוס הדמים בכל דרכי הרצח, הגזל והעינויים. לפיכך,
דינו – כאילו

כרך הוא במו ידיו את עניבת החנק, כאילו רדף הוא במצלפות מגלב אל תוך משרפות

הגז, כאילו המית הוא בייריה בעורף והפיל לבור הפתוח את כל אחד ואחד מן

המיליונים שנטבחו. כך דינו בעיני החוק וכך דינו לפי כל מבחן של מוסר ומצפון.

פשע
בלתי
נתפס–

החלטת רצח זו, שנתקבלה בקור רוח ובישוב דעת להשמיד עם ולהכחידו מתחת השמיים,

היא מהלכת אימים כל כך שאין לתארה במילים. כי המילים נוצרו להביע את אשר שכלו

של אדם יכול להשיג, וליבו של אדם יכול להכיל. ואילו כאן ידובר על מעשים שהם מעל

ומעבר לתפיסת האדם.

היהודים
נרצחו
רק
בשל
יהדותם–

אך זהו מה שארע: נחרץ דין מוות על מיליונים, לא על חטא שחטאו, לא על מעשה שעשו

אלא רק בגלל השתייכותם לעם היהודי. וההתפתחות הטכנולוגית נתנה בידי המשמידים

כלים יעילים לביצוע מעשה האימים.

פשע חסר תקדים זה שבוצע בידי איש אירופה, בן המאה העשרים, הביא להגדרת מושג פלילי, שכמוהו לא ידעה האנושות אף בתקופות החשוכות ביותר: פשע של השמדת עם (ג'נוסייד – Genocide)