בס"ד
נושא הדף:
תורה מסיני
מחבר:
יהודה רוזנברג
מיועד לכתות:
י–יב עולים
תורה מסיני.
תורה מן השמים – עמוד 11.
מה לימד הקב"ה את משה רבנו כאשר עלה לשמים לקבל את התורה?
משה שמע מהקב"ה את כל התורה שבכתב (עשרת הדברות וכל התנ"ך)
וכל מה שילמדו בעתיד,
גם מה שאנו לומדים היום – הקב"ה אמר למשה כבר אז.
כולל המשנה,
התלמוד,
וכל מה שילמדו מהם.
למי אין חלק בעולם הבא?
(למי יהיה רע אחרי שימות?)
-
כל אדם האומר כי אפילו אות אחת מהתורה היא לא נכונה,
או הקב"ה לא אמר אותה,
הוא נקרא "כופר"
(=אדם שלא מאמין בקב"ה)
ולכן כאשר ימות – הוא לא יהיה במקום טוב בשמים.
("אין לו חלק לעולם הבא"). -
אדם שאומר שלא צריך לשמוע למה שחכמים אומרים לנו – יהיה לו רע כאשר ימות.
-
אדם שאומר שהקב"ה שינה מצווה,
ואפילו מצווה אחת – אין לו חלק לעולם הבא (יהיה לו רע בעולם הבא).
למה אסור לשנות אפילו אות אחת בתורה?
-
בתורה מוסתרים הרבה דברים.
כבר בתורה כתוב מה יקרה לכל אחד.
הדברים נמצאים בעזרת אותיות הנמצאות במרחק קבוע.
(לדוגמא:
אם נספור מהאות ת'
של בראשית"
כל פעם 50
אותיות,
ונכתוב את האות החמישים – נקבל את המילה "תורה").
לכן אם נוסיף או נוריד או נשנה אפילו אות אחת,
אנחנו עלולים לשנות את מה שהקב"ה החביא בתוך התורה. -
באותה צורה,
ובצורות אחרות – רואים שכל התורה מלאה בשמות שונים של הקב"ה.
ומי שמוחק או משנה או מוסיף אפילו אות אחת,
הוא מוחק בלי לדעת שם של הקב"ה.
למה משה כתב בתורה "וידבר ה' אל משה", ולא כתב "וידבר ה' אלי"?
הרי הוא כתב את התורה?
משה כתב את התורה בדיוק כמו שהקב"ה אמר לו לכתוב.
הוא הבין שכל שינוי הכי קטן – משנה את התורה.
ולכן כתב בדיוק מה שהקב"ה אמר.
ואם הקב"ה אמר לכתוב "וידבר ה'
אל משה"
– משה כתב את זה בדיוק ככה.
רק בספר דברים – כאשר משה מספר בעצמו מה קרה לעם ישראל – הוא כן אומר "וידבר ה'
אלי",
כי הוא מספר,
ולא הקב"ה מכתיב לו (אומר לו מה לכתוב).
המסורה (עמוד 18).
הרבנים שכתבו את "המסורה"
(קראו להם "חכמי המסורה"),
כתבו איך בדיוק צריך לכתוב את התורה.
נביא מספר דברים שהם לימדו אותנו:
-
"פרשה פתוחה"
– כאשר כותבים בתורה דבר מסוים,
וכאשר הנושא שלו נגמר,
לא מתחילים באותה שורה נושא חדש,
אלא עוברים לשורה הבאה.
קוראים לזה "פרשה פתוחה"
כי השורה נשארת עד לסוף פתוחה – ריקה.
כך:
"וכן תעשו".
(המשך השורה ריקה).
"וידבר ה'
אל משה ….".
(שורה חדשה).
-
"פרשה סגורה"
– כמו ה"פרשה הפתוחה".
אבל מתחילים את הנושא החדש באותה שורה,
רק משאירים מקום ריק שמספיק לכתוב בו 11
אותיות.
כך:
"וכן תעשו.
(רווח של 11
אותיות)
וידבר ה'
אל משה".
-
"אות רבתי"
– אות הכתובה בצורה גדולה בתורה.
לדוגמא בקריאת שמע כתוב "ה'
אחד". -
"אות זעירא"
– אות הכתובה בצורה קטנה בתורה.
לדוגמא ספר ויקרא מתחיל במילה "ויקרא".
והיא כתובה כך:
"ויקרא". -
"קריא וכתיב"
– כאשר כתוב בתורה דבר אחד,
אבל קוראים אותו אחרת ממה שכתוב.
לדוגמא:
כתוב "וידבר לאמור",
אבל קוראים "וידבר אלי לאמור"
(מוסיפים את המילה "אלי"
אפילו שהיא לא כתובה).
מי חילק את התורה לפרקים ופסוקים?
מי שחילק את התורה לפרקים ופסוקים היה הגמון נוצרי במאה ה – 13.
הוא הרבה פעמים לא חילק נכון את הפרקים.
אבל רק בגל שזה נוח להשתמש בחלוקה שלו,
כי קל להגיד "תסתכל בפרק…
פסוק …"
אנו כן משתמשים במה שאותו נוצרי עשה.
טעמי המקרא (עמוד 29).
"טעמי המקרא" הם אותם הסימנים שאנו רואים בתוך החומש או התנ"ך.
מעל האותיות, או מתחת לאותיות,
או לידם.
בתורה או בחומש אין פיסוק.
אין נקודה או פסיק או סימן שאלה.
תפקיד הסימנים האלו – הטעמים – להיות במקום סימני הפיסוק.
ולכן הם מאוד חשובים.
כי אם לא נדע מתי לשים נקודה,
אנחנו יכולים לשנות לגמרי את הפסוקים.
למשל אם נכתוב "לא!
תרצח",
זה אומר שכן צריך לרצוח!.
רק אם נכתוב ונקרא "לא תרצח!"
– נבין שאסור לרצוח.
תפקיד אחר של טעמי המקרא הוא להגיד לנו באיזו מנגינה לקרוא את המילים.
המנגינה לא חשובה כל כך,
והיא בעיקר ליופי.
לכן אנחנו יודעים כי יש הרבה מנגינות (ספרדית,
אשכנזית תימנית ועוד).
למרות שלכל עדה יש מנגינה שלה – אצל כולם אותו "טעם"
שהוא כתוב במקום נקודה (.)
– הוא יהיה נקודה (.).
תפקיד הנביא לפי הרמב"ם (עמוד 33).
לנביא אסור לשנות את התורה,
או להגיד שכבר לא צריך לעשות איזו מצווה.
או שצריך להתחיל לקיים את המצווה בצורה אחרת.
נביא שכן עושה את זה הוא לא באמת נביא,
וצריך להרוג אותו.
לכן אם בא אדם ואומר שהקב"ה אמר לו שמותר להדליק אש בשבת – הוא שקרן,
וחייבים להרוג אותו.
תפקיד הנביא הוא:
-
לשאול את הקב"ה מה לעשות (לצאת למלחמה,
או לא?
וכדומה). -
להזכיר לבני ישראל לקיים מצוות,
ולשמוע בקול הקב"ה.
תורה מתפרשת ע"י התורה שבעל פה (עמוד 37).
מי שרוצה לנסות להבין את התורה שבכתב,
בלי מה שחכמים הסבירו לנו בתורה שבעל פה, יגלה כי אי אפשר להבין הרבה דברים מהתורה.
לדוגמא:
בתורה כתוב כי בחג סוכות צריך "לישב (לשבת)
בסוכה".
מהתורה אנחנו יודעים כי צריך לבנות סוכה.
אבל בתורה לא כתוב איך בונים סוכה?
ממה מותר לבנות אותה?
מה זה סכך?
מהי הסוכה הקטנה ביותר שהיא בסדר (שהיא כשרה)?
לכל אלו יש תשובות רק בהסברים שקיבל משה בהר סיני – בעל פה.
רק ממשה שאמר בעל פה אנו יודעים כי לסוכה צריך להיות סכך מעצים לא מחוברים לאדמה,
ועוד.
מהתורה אנו יודעים כי צריך להניח תפילין.
כי כתוב "וקשרתם לאות על ידיך…".
אבל איך עושים תפילין?
איך יודעים כי הם צריכות להיות שחורות?
את זה לומדים ממשה ששמע את זה מהקב"ה בהר סיני,
והעביר את זה בעל פה מאחד לשני.
למה לא כתבו את התורה שבעל פה?
-
שמות רבה – לא כתבו את התורה שבעל פה,
כדי שיהיה חלק מהתורה שיהיה רק של עם ישראל.
כי דבר שכתוב – כל אחד יכול לקחת ולקרוא אותו.
ואז אין הבדל אם הוא יהודי או לא.
אבל מה שאומרים אחד לשני בעל פה,
אם נספר את זה רק ליהודים,
זה יהיה דבר שרק היהודים ידעו אותו,
ולא מי שלא יהודי. -
רבי יוסף אלבו – כל דבר שכותבים אותו,
אפשר להתחיל להתווכח ולשאול למה התכוונו בדיוק?
אפילו משפט כל כך פשוט כמו "דני הלך בבוקר לגן",
אפשר לשאול מי זה דני?
זה ילד או הגננת?
האם הגן הוא גן ילדים,
או גן חיות או גן משחקים?
ועוד הרבה שאלות.
רק דבר שאומרים אותו בעל פה,
מבינים אותו בצורה פשוטה ונכונה יותר.
כדי שלא יהיו כל כך הרבה שאלות,
הקב"ה רצה שילמדו את התורה שבעל פה,
דווקא בעל פה.
סוגי הלכות שבתורה שבעל פה (עמוד 43).
יש כמה סוגי הלכות שכולם נקראים "תורה שבעל פה":
-
דינים דאורייתא – הסברים שמשה קיבל למצוות הכתובות
בתורה,
ואין ויכוח מה אמר הקב"ה למשה.
לדוגמא:
בתורה כתוב שבסוכות צריך לקחת את ארבעת המינים.
אחד מהם "פרי עץ הדר".
אין מחלוקת בין חכמים.
כולם אומרים שהכוונה לאתרוג.
כי כך אמר הקב"ה למשה בהר סיני.
בדינים אלו אין מחלוקות (=רב אחד אומר דבר אחד,
ורב שני מסביר אחרת). -
הלכה למשה מסיני – הלכות שמשה קיבל מהקב"ה בהר סיני,
והם לא פירוש של פסוק בתורה.
גם בהלכות אלו אין מחלוקות.
לדוגמא:
כולם יודעים שצריך להניח תפילין.
אבל בתורה לא מוזכרת המילה "תפילין",
אלא רק כתוב "וקשרתם לאות על ידיך,
והיו לטוטפות בין עינך".
חז"ל הסבירו שהכוונה לתפילין,
ומשה קיבל בהר סיני שהתפילין צריכות להיות מרובעות ושחורות וכו'. -
פירושים מחודשים – דברים שלא כתובים בתורה כלל,
אלא חכמים לומדים אותם לפי כללים שבעזרתם מותר ללמוד הלכות חדשות על דברים שלא כתובים בתורה (י"ג מידות.
נדבר עליהם בהמשך).
מכיוון שכאן יש הגיון,
יכול להיות מחלוקות.
בית דין יגיד שצריך לעשות דבר אחד,
ובית דין אחר יגיד שצריך לעשות דבר אחר. -
מחכמים – גזרות – דברים שחכמים אמרו לא לעשות,
למרות שמהתורה מותר לעשות אותו.
לדוגמא:
מהתורה מותר לאכול בשר עוף עם חלב.
אבל חכמים גזרו ואמרו שאסור לאכול בשר עוף עם חלב,
כדי שלא יטעה ויוכל גם בשר בקר עם חלב,
וזה אסור מהתורה.
בגזרות,
אם זו גזרה שמקובלת על עם ישראל – אי אפשר לבטל אותה,
ורק לבית דין גדול (של 71
דינים =
סנהדרין)
מותר לשנות או לבטל גזרה.
בגלל שזו גזרה של חכמים – יכול להיות שלא כל החכמים הסכימו לגזור את הגזרה,
ולכן יכולות להיות מחלוקת על גזרות. -
מחכמים – תקנות – דברים שכחמים אמרו לעשות כדי לעזור לעם ישראל.
לדוגמא:
רבנו גרשום תיקן תקנה שאומרת שאסור לגבר להתחתן עם יותר מאישה אחת.
כי הוא חשב שזה לא טוב,
כי יכול להיות שבגלל זה יישארו בנים שלא יהיה להם עם מי להתחתן,
ואחרים שיהיו נשואים לכמה נשים.
וזה דבר לא טוב.
גם כאן,
מכיוון שזה רק מחכמים – יכול להיות שרב אחד יתקן תקנה,
ורב שני לא יסכים לעשות את התקנה,
ואז יהיו מחלוקות על התקנה.
בכל מקרה תמיד מותר לבית דין גדול יותר מהבית דין שתיקן את התקנה לבטל אותה.
סמכות הנביא (עמוד 46).
נביא = אדם שאומר שהקב"ה דיבר איתו.
לנביא:
-
אסור לשנות מה שכתוב בתורה,
ואפילו לא אות אחת.
אם רוצה לשנות זה סימן שהוא נביא שקר וצריך להרוג אותו. -
אסור לבטל לתמיד מצווה מהתורה.
לכן אם אמר שהקב"ה אמר לו שמותר לעבוד בשבת – הורגים אותו כי הוא נביא שקר. -
מותר לנביא לשנות לפעם אחת מצווה בתורה,
אם הוא מסביר למה רק הפעם הוא עושה אחרת ממה שכתוב בתורה.
כמו אליהו הנביא שהקריב קורבן לא בבית המקדש,
כדי להראות לכול העם שהקב"ה הוא האל האמיתי,
ולא הבעל. -
הנביא הוא לא פוסק הלכות.
כאשר הוא פוסק הלכה – מתחשבים בו כמו כל רב אחר.
לכן אם נביא אמר שהקב"ה אמר לו שההלכה היא כך וכך,
ויבואו שני רבנים ויגידו שההלכה אחרת – הם יקבעו כי הם הרוב.
סמכות בית הדין (עמוד 49).
חייבים לשמוע מהתורה בקול חכמים (כתוב "לא תסור מהדבר אשר יגידו לך ימין או שמאל").
מותר לחכמים לבטל לזמן מסוים הלכה (אבל לא לתמיד).
לכן מותר לרב להגיד לחולה לנסוע בשבת לבית חולים,
למרות שהוא אומר לו לחלל שבת).
מותר לחכמים לקבוע הלכות שכל התפקיד שלהם לעזור לבני ישראל אל לעשות עבירות מהתורה.
אבל הם חייבים להגיד שזה מותר מהתורה,
ורק הם אמרו לא לעשות זאת.
אם הם לא אמרו את זה,
הם עברו על עבירה של התורה שאומרת שאסור להוסיף הלכות חדשות ("לא תוסיף עליו").
לכן מותר לחכמים להגיד לא להריח פרות על עץ בשבת,
כדי שלא יקטוף את הפרי בטעות.
אבל הם חייבים להגיד שמהתורה מותר להריח את הפרי המחובר לעץ בשבת,
אבל הם אומרים לא להריח,
רק כדי שבטעות לא נקטוף את הפרי.
אסמכתא (עמוד 64).
לפעמים חכמים אומרים הלכה,
ואמרים שזה כמו שכתוב בפסוק בתורה.
אבל מי שקורא את הפסוק היה מבין שברור שזה לא ההסבר הפשוט של הפסוק,
אפשר להבין כי הרב שאמר את ההלכה – לא התכוון שבאמת זה הפרוש של הפסוק ממש,
אלא סתם מצא פסוק שיכול לעזור לנו לזכור את ההלכה שאמר.
לדוגמא:
חכמים אמרו שאסור להקשיב לרכילות (דברים שאחד מספר על השני).
אין פסוק שאומר את זה ממש.
אבל יש פסוק שאומר "ויתד תהיה לך על אזניך"
– והכוונה שם שכאשר חייל יוצא למלחמה – צריך להיות לו דבר שיוכל לחפור אתו בור,
כדי שיוכל לעשות את הצרכים שלו,
ולכסות אותם – כדי שלא יהיה מסריח,
וכדי שלא יהיו מחלות בין החיילים.
אבל חכמים לקחו את הפסוק והסבירו שה"יתד"
– זו האצבע שצריך להכניס אותה לאוזן,
כדי שלא נשמע רכילות.
ברור שחכמים לא אמרו שזה מה שכתוב בפסוק,
אבל חיפשו פסוק שיזכיר את ההלכה שהם אמרו,
והם מצאו את הפסוק "ויתד (האצבע)
תהיה לך על אזניך (תכניס את האצבע לאוזן,
כדי לא לשמוע רכילות).
ההלכה לדורותיה (עמוד 69).
מדרשי התנאים (עמוד 69).
התנאים – אלו חכמים שחיו מסוף ימי בית שני,
ועד לימי רבי יהודה הנשיא.
תקופה זו נקראה "תקופת התנאים"
או "תקופת המשנה".
לחכם שחי באותה תקופה קראו "תנא".
בזמן ההוא חיברו שני סוגי ספרים הלומדים את התורה:
-
מדרשי הלכה או אגדה – ספרים אלו נכתבו כמו הסדר המופיע בתורה.
כך שהמצווה הראשונה בתורה,
תהיה כתובה בהתחלת הספר,
והמצווה השניה הכתובה בתורה – תהיה כתובה שניה בספר,
וכן הלאה.
הבעיה בדרך זו היא כאשר מצווה כתובה בכמה מקומות בתורה,
ואני רוצה ללמוד את ההלכות הקשורות למצווה זו,
אני חייב לזכור את כל המקומות בהם כתוב בתורה על הנושא שאותו אני רוצה ללמוד,
וללכת לבדוק מה אמר המדרש בכל אחד מהמקומות.
-
המשנה – רבי יהודה הנשיא ביקש לאסוף את כל מה שלמדו בעל פה בארץ.
הוא קיבל אישור מהקיסר הרומי לעשות את זה.
הוא שלח אנשים לכל הארץ,
והם רשמו כל מה שהם שמעו בבתי המדרש בארץ.
כאשר השליחים חזרו עם כל מה שהם כתבו,
הלך רבי יהודה הנשיא וסידר את כל מה שכתבו – לפי נושאים (שבת,
פסחים,
ברכות ועוד).
כל נושא נקרא "מסכת"
(מסכת שבת,
מסכת ברכות….).
כל קבוצת מסכתות העוסקות בצורה כללית באותו נושא – הכניס אותם רבי יהודה הנשיא ל"סדר".
לדוגמא:
כל המסכות שמדברות על חגים ושבת – נכנסו לסדר מועד.
כך יש לנו "
6 סדרי משנה".
ובקיצור:
המשנה מתחלקת ל 6
סדרים.
כל סדר מתחלק למסכתות.
כל מסכת מתחלקת לפרקים.
כל פרק מתחלק למשניות.
בצורת כתיבה זו – הרבה יותר קל למצוא תשובה לשאלה בהלכה,
כי אני יכול לחפש את המסכת המדברת על הנושא שיש לי בו שאלה,
ואני לא חייב להכיר את כל התורה בעל פה,
כדי לדעת היכן לחפש בתוך התורה.
כאשר רבי יהודה הנשיא ערך את המשנה,
הוא לא זרק שום דבר שאמרו לו.
ואם אמרו לו את אותו דבר בשני מקומות שונים,
הוא כתב במשנה את ההסבר הקצר,
אבל גם כתב את התשובה באריכות בספר הנקרא "ברייתא"
או "תוספתא".
התוספתא כתובה בדיוק לפי אותו סדר שיש במשנה.
אסור לפסוק הלכה מתוך המשנה או התוספתא,
כי לא תמיד אנחנו מבינים אותם נכון.
רק מי שלומד גם את התלמוד שמסביר את המשנה – יכול להבין את המשנה נכון.
שלבים בניסוח המשנה (עמוד 76).
את תקופת המשנה מחלקים למספר תקופות שבהם נכתבו המשניות:
-
משניות קדומות – משניות שנכתבו בזמן שבית המקדש עדיין היה קיים.
לכן:
א'.
במשניות אלו לא נמצא מחלוקות (אחד אומר כך,
והשני
אומר אחרת),
כי כולם עשו את אותו דבר לפי מה שאמרו
הסנהדרין – הבית דין הגדול שהיה בירושלים.
ב'.
במשניות אלו נמצא סיפורים של חכמים המספרים כיצד
עשו את הדברים בבית המקדש.
-
תקופת יבנה – לאחר מחורבן בית המקדש ביקש רבי יוחנן בן זכאי מהרומאים שלא יהרסו את העיר יבנה,
וירשו ללמוד בה תורה,
והרומאים הסכימו.
לכן קוראים לתקופה הזו "תקופת יבנה". -
גזרות אדרינוס – לאחר מרד בר כוכבא (יהודי בשם בר כוכבא החליט להלחם ברומאים,
והפסיד (לא ניצח).
בתור עונש הרומאים לא הרשו ללמוד תורה,
והיהודים התחילו ללמוד תורה ביערות ובכל מקום שיכלו ללמוד בלי שהרומאים יראו אותם.
-
רבי יהודה הנשיא – היה רב חכם ועשיר גדול.
הקיסר הרומי מאוד אהב את רבי יהודה הנשיא.
רבי יהודה הנשיא פחד שלא ירשו ללמוד תורה,
ואז כל מה שלמדו בעל פה,
כולם ישכחו,
ואף אחד לא ידע מה נאמר בעל פה.
לכן החליט רבי יהודה הנשיא לבקש מהקיסר (שאהב אותו)
רשות לכתוב את כל מה שידעו כולם בעל פה.
הקיסר הרומי הסכים,
וכך כתב רבי יהודה הנשיא את המשנה והברייתא.
והוא החליט שכל מה שהוא כתב שייך לתקופת המשנה,
וכל מה שיכתבו אחר כך – כבר לא יהיה שייך למשנה,
אלא לתלמוד (הגמרא).
החכמים שכתובים במשנה נקראים – "תנאים".
חכמים שחיו בתקופה שבה נכתבה הגמרא – נקראו "אמוראים".
התלמוד הבבלי והירושלמי (עמוד 84).
חכמי התלמוד נקראו "אמוראים".
באותה תקופה נכתבו שני "תלמודים".
-
תלמוד בבלי – שנכתב בבל.
-
תלמוד ירושלמי – שנכתב בארץ ישראל.
את רובו כתבו במערות ויערות באזור טבריה וצפת (הגליל).
תלמוד בבלי.
התלמוד הבבלי נכתב בבל.
ליהודים בבל היה מותר ללמוד תורה,
ולכן הם בנו שם 3
ישיבות גדולות (סורא,
נהרדעה ופומפדיתא).
הם כתבו את התלמוד בלי פחד,
ולכן הם כתבו אותו בצורה ארוכה,
מסודרת,
ויחסית קל להבין אותו.
התלמוד נכתב בעיקר בשפה הארמית,
שפה שכולם דיברו אותה.
תלמוד ירושלמי.
נכתב בעיקר באזור הגליל.
בארץ ישראל היה אסור ללמוד תורה,
ולכן החכמים היו חייבים להתחבא כדי ללמוד תורה.
לכן כאשר כותבים דבר כאשר כל הזמן מפחדים שיבואו ויתפסו אותנו – כותבים מהר,
קצר,
לא מסודר.
לכן התלמוד הירושלמי הוא קצר,
לא קל להבין אותו,
והוא לא מסודר.
תקופת התלמוד נגמרת בימי שני אמוראים "רב אשי"
ו"רבינא".
והם גם עורכים (מסדרים)
את התלמוד הבבלי.
האמוראים (חכמי התלמוד)
חייבים לקבל את מה שכתוב במשנה.
הם לא יכולים להגיד שמה שכתוב במשנה – הוא לא נכון.
אבל אם אמורא חושב אחר ממה שכתוב במשנה אחת,
והוא מצא משנה אחרת שאותה אמר רב אחר,
וזה מה שהוא חושב,
מותר לו להגיד שהוא חושב כמו תנא (חכם מתקופת המשנה)
אחד,
ולא כמו התנא השני.
בתלמוד יש:
-
ויכוחים איך להסביר את המשנה.
-
הסברים לפסוקים בתורה (דרשות).
-
אגדתא – דברים שלפעמים נראים מוזרים,
אבל באמת הם מסתירים את "הקבלה"
שכתובה בתוך הגמרא (הקבלה – זו "תורת הנסתר",
והספר המוכר ביותר שלה הוא "ספר הזהר"). -
מנסים לפסוק הלכה.
(להגיד כמו איזה חכם צריך לעשות).
אסור לפסוק הלכה לבד מתוך המשנה,
אבל מותר ללמוד מה ההלכה מתוך הגמרא.
כי אחרי שלומדים את ההסבר של הגמרא למשנה,
מבינים כי בכלל לא הבנו אותה נכון,
כאשר סתם למדנו אותה לבד.
ורק אחרי ההסבר של התלמוד אנו באמת מבינים את המשנה,
ויכולים להגיד מה ההלכה.
הגאונים (עמוד 92).
לאחר שסיימו לכתוב את התלמוד – הגמרא,
התחילה תקופה חדשה,
שלא יודעים עליה הרבה.
לתקופה זו קוראים "תקופת הגאונים".
לכל רב באותה תקופה הוסיפו את השם "גאון".
כמו רב האי גאון,
רב שרירא גאון,
ועוד.
מתקופה זו נשארו מהחצי הראשון של התקופה רק שני ספרים.
חושבים שהסיבה שלא מצאו עוד ספרים,
כי אולי באותה תקופה חזרו שוב ללמוד יותר בעל פה – את התורה שבעל פה (תושב"ע).
בחצי השני של תקופה זו,
התחילו לכתוב הרבה ספרים שנקראים "
שו"ת "
= ספרי שאלות ותשובות.
רבנים ששאלו אותם שאלות בכל דבר ששייך ליהדות,
כתבו את השאלות ואת התשובות בספרים.
מאז ועד היום כתבו וכותבים ספרי שו"ת רבים.
הראשונים (עמוד 93).
לאחר תקופת הגאונים התחילה תקופת הראשונים.
הראשונים היו רבנים שניסו להבין מה שכתוב בגמרא ובמשנה.
הם ניסו להסביר ולהגיד מה ההלכה בכל נושא,
ובכל מקרה.
הראשונים כתבו את הספרים שלהם בעיקר לפי שתי צורות של סידור הספר:
-
כתבו לפי הסדר של התלמוד.
למדו את הגמרא,
ולפי אותו סדר בה כתובים הדברים בגמרא – הם כתבו את הספר שלהם.
הבעיה בצורת הכתיבה הזו,
שמי שלא מכיר טוב את הגמרא,
יהיה לו מאוד קשה למצוא כיצד פוסק אותו רב.
הראשון שעשה זאת היה הרי"ף – רבי יצחק אלפסי,
שכתב ספר הלכה לפי סדר הגמרא.
ברוב המקרים הוא פשוט העתיק את הגמרא,
אבל העתיק רק את מי שהוא חושב שההלכה כמו אותו אחד בתלמוד. -
כתיבת ההלכות לפי סדר נושאים.
הראשון שכתב סדרת ספרים לי סדר נושאים היה הרמב"ם (רבי משה בן מימון)
שכתב את ה"י"ד החזקה"
– קבוצה של 14
(=י"ד)
ספרים.
כל ספר מדבר על הלכות בנושא מסויים.
למשל ספר "הלכות שבת"
וכדומה.
ספרים אלו נוחים יותר למי שרוצה למצוא תשובה לשאלה,
כי הוא יכול לחפש ישר בספר שמדבר על הנושא שיש לו שאלה.
(שאלה בשבת – יבדוק ב"הלכות שבת"
וכדומה).
אבל חלק מהראשונים לא אהבו את מה שעשה הרמב"ם.
הם אמרו כי הרמב"ם לא כתב את הגמרא,
ולא הסביר כמו מי הוא פוסק,
אלא כתב בצורה קצרה מה ההלכה.
והחכם שאל "למה שהרמב"ם יחליט בשבילי כמו מי לפסוק?
למה הוא לא כותב את שתי הדעות בגמרא,
ואני אחליט בעצמי כמו מי ההלכה?
ספרים חשובים מאותה תקופה.
-
הרמב"ם – רבי משה בן מימון.
כתב את הי"ד החזקה – מחולק ל 14
ספרים (=י"ד ספרים).
כתב הלכות קצרות וברורות לפי נושאים. -
הרא"ש –
רבנו אשר.
הוא כתב ספר הסבר לתלמוד,
וגם ספר ההלכות לדברים הכתובים בתלמוד.
גם ספר ההלכה הוא לפי הסדר של התלמוד. -
בעל הטורים – רבי יעקב בעל הטורים – בנו השלישי של הרא"ש.
הוא חיבר ספר המחולק ל 4
חלקים (אורח חיים,
חושן משפט,
יורה דעה ואבן העזר).
בספר הוא כותב את הדברים לפי נושאים (כמו הרמב"ם),
אבל הוא כן מביא את הדעות השונות בתלמוד. -
הבית יוסף (ב"י)
= רבי יוסף קארו .
הוא כתב את הספר "שולחן ערוך"
– והוא מסודר בדיוק כמו הספר "בעל הטורים".
אבל הוא כתב את ההלכות בצורה קצרה,
בלי להביא עוד דעות שכתובות התלמוד,
והוא לא פוסק כמוהם.
הוא כותב שהוא החליט כמו מי ההלכה,
על ידי שקרא מה כתבו שלושה גדולים:
הרמב"ם,
הרא"ש והרי"ף.
והוא החליט כמו הרוב.
זאת אומרת שאם שניים אמרו דבר אחד,
והשלישי אמר דבר אחר,
הוא כתב בשולחן ערוך את הדעה של השניים.
-
המפה – רבי משה איסרליש =
הרמ"א.
באותה זמן שרבי יוסף קארו כתב את השולחן ערוך,
היה רב חשוב במקום רחוק שכתב בעצמו ספר הלכה גדול.
כאשר סיים לכתוב את הספר – אמרו לו שיש רב אחר שכתב ספר הלכה.
הוא נסע לבית יוסף,
ראה את השולחן ערוך,
וביקש רשות מיוסף קארו לכתוב בתוך הספר הערות הנכונות לאשכנזים.
כך שבספר אחד יהיו ההלכות של הספרדים (הבית יוסף),
ובתור הערות – רק בדברים שיש הבדל בין האשכנזים לספרדים,
מופיע בכתב קטן "הגהה – …."
ואז הוא כותב את מה שהאשכנזים עושים.
נושאי כלים.
רבנים אחרים שלמדו את ספרי הראשונים,
הוסיפו הערות על הספרים.
לפעמים הם רק כתבו מה כתוב בגמרא על מה שכתוב בספר ההלכה,
ופעמים שאלו שאלות על מה שאותו רב פסק.
רבנים אלו נקראו "נושאי כלים"
– העוזרים של הרב שכתב את הספר.
לדוגמא:
הבית יוסף – כתב ספר על בעל הטורים.
לכן הוא "נושא כלים"
של בעל הטורים.
(וגם מחבר הספר "שולחן ערוך",
שעליו יש נושאי כלים אחרים).
האחרונים (עמוד 110).
תקופת האחרונים מתחילה במות רבי יוסף קארו,
מחבר השולחן ערוך.
בתקופה הזו חוברו 3
סוגי ספרים:
-
נושאי כלים – שהזכרנו בתקופת הראשונים,
ורוב נושאי הכלים הם שייכים לאחרונים.
כמו ה"משנה ברורה"
– שחיבר ה"בעל חפץ חיים"
שנקרא רבי מאיר הכהן מראדין.
הוא חיבר ספר על החלק הראשון של השולחן ערוך – אורח חיים.
הספר שלו הוא ספר שבעזרתו פוסקים רוב האשכנזים. -
ספרי שו"ת – כפי שאמרנו שהתחילו לכתוב ספרים כאלו בתקופת הגאונים.
ספרים שבסך הכל אוספים את השאלות ששאלו את אותו רב,
ואת התשובות שהוא נתן. -
ספרי הלכה חדשים.
בתקופה זו נכתבו ספרים בשתי צורות:
א'.
ספרים לפי הסדר של ההלכות בסדר שהן מופיעות בטור,
ובשולחן ערוך.
לדוגמא:
"שולחן ערוך הרב"
– שנכתב על ידי רבי שנאור זלמן מלאדי.
(חב"ד לקחו אותו בתור הקובע את ההלכה שלהם =
פוסק ההלכה שלהם).
ב'.
ספרים חדשים שנכתבו בלי קשר לשום ספר קודם,
אלא ספר חדש לחלוטין.
כמו קיצור שולחן ערוך,
חיי אדם,
ועוד.
דוגמא נוספת חשובה היא "בן איש חי".
רבי יוסף חיים מבגדד,
היה רגיל בכל שבת בצהרים להעביר שיעור.
בחלק הראשון של השיעור הוא לימד דבר מפרשת השבוע.
בתוך השיעור הוא הכניס דרשות והלכות,
כי הוא רצה ללמד את התורה בצורה נחמדה ליהודים הפשוטים שבאו ללמוד בשבת.
והאגדות והסיפורים הם תמיד הופכים את הסיפור לדבר נחמד,
וקל לזכור אותו,
וכאשר בתוך האגדות הוא מלמד את ההלכה בצורה פשוטה (בלי להגיד אפילו אם זה מהתורה או מחכמים),
גם אדם פשוט שאפילו לא יודע לקרא ולכתוב – יוכל לזכור את ההלכה וההסבר של הפרשה.
את שיעוריו כתבו בצורת ספר שנקרא "בן איש חי".
האגדה (עמוד 127).
בתוך התלמוד (הגמרא)
אנחנו מוצאים סיפורים.
לפעמים הסיפורים הגיוניים (יכול להיות שהם נכונים), ולפעמים הם נשמעים כמו סיפור לא אמיתי,
ואפילו סיפור דמיוני.
לדוגמא:
הגמרא מספרת על חוני המעגל שישן 70
שנה בחוץ,
ואז התעורר ודיבר אם בחור שעמד לידו.
זה לא הגיוני שאדם ישן בחוץ 70
שנה בלי לאכול ולשתות,
ופתאום יתעורר.
הרמב"ם מסביר שיש 2
סוגי סיפורים בתלמוד:
-
סיפור הגיוני,
וזה סיפור שבאמת קרה. -
סיפור לא הגיוני (כמו הסיפור של חוני המעגל)
– וזה סיפור לא אמיתי!
זה סיפור שבא ללמד אותנו משהו,
הסיפור הוא רק משל.
("משל"
– זה סיפור שהוא דוגמא לדבר אחר,
ורק מתוך הדוגמא אפשר להבין יותר טוב את מה שרוצים ללמוד).
כאשר התלמוד רוצה ללמד דבר קשה,
שלא רוצים שכולם יבינו אותו,
הכותב של התלמוד ("העורך")
כתב את זה בצורה של סיפור לא הגיוני,
דמיוני.
אדם שיכול להבין את הדבר הקשה,
גם יבין לבד למה התכוונו בסיפור,
ומה רוצים ללמוד מזה.
אדם שלא יכול להבין דברים קשים כאלו,
יקרא בתלמוד סתם סיפור מוזר,
יגיד – "איזה סיפור מוזר!",
וימשיך ללמוד את ההמשך,
בלי לנסות להבין את הסיפור.
תם ולא נשלם,
שבח לאל בורא עולם!