נושא:
תהלים
כז –
מקורות
ושאלות,
ליחידה
ד
מחבר:
ישי
רוזנברג
מיועד
לכיתות :
י"א
"ה'
אורי וישעי"
– מזמור כ"ז בתהילים
ביטחון
ובקשה
על
"שבתי
בבית
ה'"
– הפניה
אל
ה'
בגוף
שלישי
(א)לְדָוִד ה’ אוֹרִי וְיִשְׁעִי מִמִּי אִירָא ה’ מָעוֹז חַיַּי מִמִּי אֶפְחָד:
(ב)
בִּקְרֹב עָלַי מְרֵעִים לֶאֱכֹל אֶת בְּשָׂרִי צָרַי וְאֹיְבַי לִי הֵמָּה כָשְׁלוּ וְנָפָלוּ:
(ג)
אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה לֹא יִירָא לִבִּי
אִם תָּקוּם עָלַי מִלְחָמָה בְּזֹאת
אֲנִי
בוֹטֵחַ:
בקשה על השהיה בבית ה'
(ד)
אַחַת
שָׁאַלְתִּי
מֵאֵת ה’
אוֹתָהּ
אֲבַקֵּשׁ
שִׁבְתִּי בְּבֵית ה’ כָּל יְמֵי חַיַּי לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה’ וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ:
(ה)
כִּי יִצְפְּנֵנִי בְּסֻכֹּה בְּיוֹם רָעָה יַסְתִּרֵנִי בְּסֵתֶר אָהֳלוֹ בְּצוּר יְרוֹמְמֵנִי:
(ו)
וְעַתָּה יָרוּם רֹאשִׁי עַל אֹיְבַי סְבִיבוֹתַי וְאֶזְבְּחָה בְאָהֳלוֹ זִבְחֵי תְרוּעָה אָשִׁירָה וַאֲזַמְּרָה לַה’:
תפילה
ותחינה
על
כי
ה'
לא
יעזוב
את
המשורר,
עם
בטוי
של
חשש
לגורלו
–הפניה
אל
ה'
בגוף
ראשון
(ז)
שְׁמַע ה’ קוֹלִי אֶקְרָא וְחָנֵּנִי וַעֲנֵנִי:
(ח)
לְךָ
אָמַר לִבִּי בַּקְּשׁוּ
פָנָי
אֶת
פָּנֶיךָ
ה’ אֲבַקֵּשׁ:
(ט)
אַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי אַל תַּט בְּאַף עַבְדֶּךָ עֶזְרָתִי הָיִיתָ אַל תִּטְּשֵׁנִי וְאַל תַּעַזְבֵנִי אֱלֹהֵי יִשְׁעִי:
(י)
כִּי אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי וַה’ יַאַסְפֵנִי:
(יא)
הוֹרֵנִי ה’
דַּרְכֶּךָ וּנְחֵנִי בְּאֹרַח מִישׁוֹר לְמַעַן שׁוֹרְרָי:
(יב)
אַל תִּתְּנֵנִי בְּנֶפֶשׁ צָרָי כִּי קָמוּ בִי עֵדֵי שֶׁקֶר וִיפֵחַ חָמָס:
פסוקי תקוה –
הפניה אל ה'
בגוף שלישי
(יג)
לוּלֵא
הֶאֱמַנְתִּי
לִרְאוֹת
בְּטוּב
ה’
בְּאֶרֶץ
חַיִּים:
(יד)
קַוֵּה
אֶל
ה’
חֲזַק
וְיַאֲמֵץ
לִבֶּךָ
וְקַוֵּה
אֶל
ה’:
ר'
פיבל
מלצר
–
"פני
ספר
תהילים"
(ירושלים
תשמ"ג,
עמ'
ס"ג):
"השאלה הגדולה המתעוררת בהבנתו של הפרק היא,
אם לפנינו מזמור אחד,
או שהמזמור כפי שהוא בידינו כולל שני מזמורים שנתחברו יחד במרוצת הזמן.
הכל מודים,
או הכל צריכים להודות,
כי יש הבדל מסוים בין החלק הראשון,
הפסוקים א–ו,
והחלק השני,
הפסוקים ז–יד.
בחלק הראשון מרובה הבעת הבטחון,
ואילו בחלק השני מרובות פניות התפילה והבקשה.
עובדה זו הביאה מפרשים חדשים רבים לראות כאן שני מזמורים שונים…
"אכן יש להודות,
כי הפעם קושייתם של אלה הרוצים לפלג את הפרק חזקה יותר מהרגיל,
כי במזמורנו באה תחילה הבעת הבטחון ואחר
כך הבקשה לישועה;
תחילה השקט ואחר כך הסערה.
תחילה התהילה ואחר כך התפילה.
ויש להודות,
כי בדרך כלל קל לנו יותר להבין תפילה העוברת לתהילה ולתודה,
סערה המשתככת וקמה לדממה,
מאשר להיפך".
"אף על פי כן,
לנו נדמה שאין זה מן הנמנע להבין כי גם סדר זה יתכן,
יתכן והמשורר–המתפלל יפתח בהבעת הבטחון ורק אחר כך ירצה כל בקשותיו.
כי לא רק לגבי עניני הגיון נאמר 'אין סדר למשנה'
ו'אין מוקדם ומאוחר',
אלא אף בהבעת רגשות,
בהשתפכות הלב,
אין אנו צריכים לדרוש הדרגה הגיונית והשתלשלות הגיונית".
רגשות מנוגדים באים לידי ביטוי במזמור
|
חשש עמוק מפני מפלה בפניהם – י"ב |
ביטחונו המוחלט של המשורר בעזרת ה' |
|
חשש עמוק וקיומי מלהיות נטוש ומבודד – |
בקשה על קרבה אל ה' |
|
שבעה |
שבעה |
|
"אל תסתר", |
"שבתי בבית", |
"אל תסתר פניך…
אל תט באף…
אל תטשני ואל תעזבני…
אל תתנני בנפש צרי…".
חמש הבקשות הללו מביעות רגש של חרדה וחוסר בטחון שבהם נתון המשורר.
הקשר שבין הסתר פנים לצרות הבאות על האדם ועל העם –
דברים ל"א,
י"ז
|
אל |
וחרה |
|
אל |
ביום |
|
אל |
והסתרתי |
|
לאכל |
והיה |
|
צרי |
ומצאוהו |
"בְּזֹאת אֲנִי בוֹטֵחַ"
ויקרא רבה (וילנא)
פרשה כא ד"ה א בזאת יבא
ר"א פתר קריא בים אורי בים שנאמר (שמות יד)
ויאר את הלילה,
וישעי התיצבו וראו את ישועת ה',
ממי אירא ויאמר משה אל תיראו,
ה'
מעוז חיי (שם /שמות/
טו)
עזי וזמרת יה,
ממי אפחד תפול עליהם אימתה ופחד,
בקרוב עלי מרעים ופרעה הקריב,
לאכול את בשרי (שמות טו)
אמר אויב ארדוף אשיג וגו'
א"ר שמואל בר נחמן אין הרשע הזה יוצא מן העולם עד שמוצא אפופסים שלו מתוך פיו אמר אויב ארדוף וגו'
תורישם ידי אינו אומר אלא תורישמו מוריש אני עשרי וכבודי להם צרי ואויבי לי ונער פרעה וחילו מכאן ואילך אמרו ישראל (תהלים כז)
אם תחנה עלי מחנה של מצרים לא יירא לבי אם תקום עלי מלחמתן של מצרים בזאת אני בוטח בזאת
שהבטחתני
שנאמר
ה'
ילחם
לכם.
רש"י
"בזאת אני בוטח –
במה
שאמר
למעלה ה'
מעוז חיי".
על
פי הבנה זו,
המשורר
מוגן מאויביו בזכות ביטחונו בה'
ולכן
יכול הוא לשבת באין מפריע בבית ה'
"לחזות
בנעם ה'…".
השיבה
בבית ה' היא
תוצאה של ביטחונו.
אבן עזרא
"…ויש אומרי'
כי
בזאת
היא
השאלה
הנזכרת
אחר
כן".
המלבי"ם "בזאת"
– במפורט בפסוקים בהמשך:
"אחר
ששאלתי היא מאת ה'
שאשב
בביתו…, אם
כן בזאת אני בוטח 'כי
יצפנני בסכה…'",
וכתוצאה
גם 'ירום
ראשי… ואזבחה…
זבחי
תרועה'.
ביטחונו
של המשורר נובע מדבקותו בה',
משהיתו
במקדש (כך
גם מבאר המלבי"ם
יפה את המלה "כי"
באמצע
רשימת הכנויים לבית ה'
– הישיבה
בבית ה'… , היא
המגנה עליו "יצפנני
בסכה יסתירני בסתר אהלו…").
לְךָ אָמַר לִבִּי
המאירי
"כשאני מבקש כבוד ושררה מאת העם, עד שאני אומר להם שיבקשו פני ויבקרוני תמיד, אין זה כוונה ממני לשְׂררת עצמי ובקשת כבוד, אבל לבי, ר"ל תכלית כוונתי ומחשבתי, כדי שתהא אימתי עליהם עד שאביאם לבקש את פניך…".
קשה
להלום
את
הדברים
עם
מהלך
המזמור
כולו
רש"י
"'לך'
– בשליחותך – אומר לבי:
'בקשו',
ישראל,
פני הקב"ה.
ואני,
דוד,
שומע לו".
הקשיים
בפרוש
זה
ברורים
–
הצורך
ב'השתלת'
"ישראל"
לפסוק,
ופשר
ה'שליחות',
שאיננה
מוזכרת
במזמור.
הספורנו
"'לך'
– לרצון לפניך,
'בקשו פני'
– אמר וצוה [לבי]
את פני [פני המשורר]
שיבקשו וידרשו אותך".
לב המשורר מצווה את פניו לבקש את ה'. השמוש במושג "פנים"
הוא אפוא בהשאלה מקשרי בני אדם, בבחינת "כמים פנים אל פנים" – 'פני'
מול 'פניך'.
המלבי"ם:
"'לך אמר לבי',
כי עיקר בקשתי היא [לכן היא מהלב]
שפני יבקשו פניך".
אולם
עדיין
תחילתו
של
הפסוק
מוקשה,
מדוע
מציין
המשורר,
כי
עושה
הוא
לשם
ה'?
מסתבר יותר,
כי המילה "לך"
איננה פניה,
כי אם צווי מלשון הליכה.
"לך"
משמעו "לכה".
מצאנו כתיב זה בתנ"ך במובן זה בשלושה מקומות.
לפי זה,
בנוי הפסוק על מטבע הלשון 'ללכת ולבקש',
ומשמעו:
לבי (הקוֹל הפנימי שׁלי)
פונה אלי ואומר לי:
"לך!",
ואל פני הוא אומר:
"בּקשו!"
– "את פניך ה'".
אין כאן רק בקשה פסיבית לישועה,
לפי הבנה זו,
אלא קריאה לפעילות,
לחיפוש יזוּם אחר הדרך אל בית ה',
אל פני ה'.
'הִשְׁתדלות'
שעליה המשורר מבקש סיוע:
"אל תסתר…
הורני…".
"כִּי הענין האלוקי אינו חל על אדם,
כי אם לפי הכנת האדם –
אם מעט מעט,
אם הרבה הרבה"
(כּוזרי,
ב',
כ"ד).
הבנה זו של המילה,
כלשון הליכה,
מתישבת יפה עם הפסוקים בהמשך המזמור,
בהם מפרט המשורר את בקשתו לסיוע בחיפוש אחר הדרך בה ילך אל בית ה':
"הורני ה'
דרכך ונחני…"
אברהם
ישראל
שריר
–מתוך
הספר
'עצומו
של
יום'
סיכום
ביניים
-
חלקו הראשון של המזמור הוא מעין 'הצהרה של אמונה'
של המשורר,
כי אם ידבק בה',
"שבתי בבית ה'…",
הרי מובטח לו גם הנצחון על אויביו.
אין הוא מתאר את מצבו של דוד,
אלא את אמונתו (היה זה אולי גם מצבו בעבר).
בקשה אחת בו – על ישיבה בבית ה',
אותו קורא המשורר בשבעה שמות שונים.
בשלושה כנויים פונה המשורר אל ה',
והפניה אליו בו היא בגוף שלישי.
-
חלקו השני של המזמור הוא בטוי למצבו העכשוי של המשורר,
מרוחק הוא מבית ה',
ולכן מחפש הוא את דרכו לחזור ולהאסף אליו.
בקשתו היא אחת –לזכות למאור פני ה',
אותה מפרט הוא בשבעה לשונות של בקשה.
בשלוש פניות פונה המשורר אל ה',
והפניה אליו היא בגוף ראשון.
בְּאֶרֶץ חַיִּים
יחזקאל פרק כ"ו פסוק כ'
וְהוֹרַדְתִּיךְ אֶת יוֹרְדֵי בוֹר אֶל עַם עוֹלָם וְהוֹשַׁבְתִּיךְ בְּאֶרֶץ תַּחְתִּיּוֹת כָּחֳרָבוֹת מֵעוֹלָם אֶת יוֹרְדֵי בוֹר לְמַעַן לֹא תֵשֵׁבִי וְנָתַתִּי
צְבִי
בְּאֶרֶץ
חַיִּים:
רד"ק יחזקאל פרק כ"ו פסוק כ'
ונתתי צבי בארץ חיים –
ואתן חפץ ופאר בא"י שהיא ארץ חיים שהיית שמחה עליה על שנחרבה היא תשוב עוד לקדמותה שהיא ארץ החיים …ותרגם יונתן ואתן חדוא בארעא דישראל:
אגדת בראשית (בובר)
פרק פ ד"ה [א]
ויהי בעלות
כמגדל דוד צוארך,
זה בית המקדש,
שנמשל כצואר,
ולמה,
כשם שצואר יותר חביב מכל הגוף,
שאם ינטל אחד מאיבריו של אדם יש לו חיים,
נטל הצואר אין לו חיים,
כך אין לישראל חיים משחרב בית המקדש.
ויקרא רבה (מרגליות)
פרשה כא ד"ה [ד]
ורבנן פתרין
"ורבנן פתרין קרייה בראש השנה ויום הכיפורים.
אורי בראש השנה וישעי ביום הכיפורים.
ממי אירא,
עזי וזמרת יה.
בקרב עלי מרעים,
אילו שרי אומות העולם.
לאכל את בשרי,
לפי ששרי אומות העולם באין ומקטרגין את ישראל לפני הקב"ה ואומ'
לפניו רבונו שלעולם אילו עובדי עבודה זרה ואילו עובדי עבודה זרה,
אילו מגלי עריות ואילו מגלי עריות,
אילו שופכי דמים ואילו שופכי דמים,
מפני מה אילו יורדין לגהינם ואילו אינן יורדין.
צריי /צרי/
ואויבי לי,
את מוצא מנין ימות החמה שלש מאות וששים וחמשה ימים ומנין שמות השטן שלש מאות וששים וארבעה,
שכל ימות השנה הסטן /השטן/
מצוי לקטרג וביום הכיפורים אין השטן מצוי לקטרג.
אמרו ישראל לפני הקב"ה אם תחנה עלי מחנה שלאומות /של אומות/
העולם,
לא יירא לבי.
אם תקום עלי מלחמה שלאומות העולם,
בזאת אני בוטח,
במה שהבטחתני בזאת יבא אהרן".
"מה
דודך
מדוד"
הרב
סולובייצ'יק
–"בחינת
ראש
השנה
ויום
הכיפורים"–"בסוד
היחיד
והיחד",
החל
מעמ'
191.
בראש–השנה אנו שומעים את הד קולו של הקב"ה החוצב להבות אש במעמד הר סיני הראשון לעיני כל בשר,
וביום הכיפורים אנו מתייחדים עם משה,
שהתייצב בהר והקשיב רב קשב לדממה דקה,
שממנה בקע ועלה פלא התשובה וחסדי הא–ל.
דיוקן אחר למעמד הר סיני האחרון…
אור פלאים לא האיר את דרכו (של משה),
לפידי אש לא בערו וערפלי טוהר לא כיתרוהו…
משה עלה בהר,
הסתכל הנה והנה,
ביקש את הא–ל ולא מצאהו…
משה לא חדל לבקש את הא–ל,
בודד…
ומחולחל חרדה גדולה אולי לא ייחשף א–לוה ממרומים.
רצה הא–ל כי משה יחכה לו הפעם,
יבקשהו,
יתחנן ויעתור אליו בתפילה.
ושעת רצון באה,
והא–ל נזדקק ונענה לו…
אולם גילוי זה עלה לו למשה ביסורי נפש נענה…
בחרדה,
חרדת היצור,
כשהוא מנותק מן היוצר לרגע קט.
לא ראי יום הזכרון כראי יום הכיפורים.
באחד לחודש השביעי יוצא הא–ל לקראת האדם;
בעשור לחודש יוצא האדם לקראת הא–ל.
ביציאה הפומבית של הא–ל לקראת הכלל גנוז סוד המלכות והדין.
ביציאה החשאית של הפרט לקראת הא–ל היושב בסתר,
בצל,
צפון סוד התשובה.
אמנם כן,
האדם יכול להיפגש עם בוראו בשתי דרכים…
לפרקים הקב"ה נראה לאדם ומאיר לו את פניו…
משביעהו חיות ומרעיף עליו טל תחייה,
בלי אשר יחכה לו האדם ימים ולילות,
בלי שיחפש ויבקש אותו…
ברם לעונות תכופות הא–ל מסתתר…
ואז מתחנן האדם "הראני נא את כבודך".
אם האדם המבוהל והמטורד,
צמא ישועה והרווחה,
כמה לא–ל חי,
והאלוקים אינו חש להיפגש עמו,
עליו לעשות כמו שעשה משה בבוקר הפלאי ההוא.
עליו לבקש את האלוקים…
בזריזות,
בתכיפות,
בהתמדה,
ביגיעה והתמכרות.
כך מבקשים וכך מוצאים את האלוקים.
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ד' עמוד א
למה נקוד על לולא? –
אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא:
רבונו של עולם!
מובטח אני בך שאתה משלם שכר טוב לצדיקים לעתיד לבוא,
אבל איני יודע אם יש לי חלק ביניהם אם לאו! –
שמא יגרום החטא
מתי
אמר דוד את המזמור?
ספורנו,
והמלבי"ם הסיקו,
כי דוד אמר את המזמור בעת בריחתו מעם שאול.
אולם דקדוק בלשון המזמור מלמדת לכאורה אחרת:
אויביו של המשורר מתוארים כ"עדי שקר –
ויפח חמס",
"שוררי"
– אלה המביטים בו מרחוק,
המשורר נמצא כאמור ברחוק מבית ה',
והאוירה בסופו של המזמור היא מסופקת.
כל אלה אינם מתאימים לבריחתו של דוד מפני שאול.
שאול לא רדף את דוד כתוצאה של עדות שקר או של חמס,
בתקופה בה ברח דוד משאול לא היה 'בית ה",
הארון היה עדיין בקרית יערים,
ואף דוד לא היה מסופק בנצחונו הסופי.
משיחתו ע"י שמואל היתה ערובה בידו,
כי ינצל משאול.
אין במזמורנו כל בקשה על נצחון על האויב (כבמזמור י"ח למשל,
שנאמר על הנצחון על שאול),
אלא רק כי לא יפול לידיו.
כנויי האויב בחלקו השני של המזמור הם הרבה יותר מעודנים מאשר בחלקו הראשון.
נראה,
כי הכוונה לגלות אחרת של דוד – גלותו בעת מרד אבשלום.
תאור המרד בספר שמואל מתאים עם המרומז במזמורנו.
אבשלום הכין את המרד על ידי:
"ויגנב אבשלום את לב אנשי ישראל"
(שמו"ב,
ט"ו,
ו),
על ידי שחזר ואמר לעם:
"… ושומע אין לך מאת המלך"
(שם ג).
הווי אומר:
"כי קמו בי עדי שקר ויפח חמס".
בעת יציאתו של דוד לגלות עקב המרד מתוארת באופן מפורש פרידתו מארון ה',
שעד אז היה באהל אשר נטה לו דוד בירושלים:
"השב את ארון ברית האלקים העיר"
(שם,
כה).
האוירה היא קשה "וכל הארץ בוכים קול גדול"
(שם כג),
ודוד עצמו מביע ספק באשר לעצם חזרתו אל בית ה':
"אם אמצא חן בעיני ה'
והשיבני והראני אתו ואת נוהו"
(שם כה).
כנוי האויב "שוררי"
– אלה המביטים בי מרחוק,
מתאים אולי למצבו של רוב העם,
הצופה מרחוק לתוצאות המאבק בים דוד לבין בנו.
כל אלה גם יחד מתאימים למצב המתואר במזמורנו – גלות,
הסתר פנים,
ריחוק מבית ה',
חשש מ"עדי שקר",
וספק באשר לחזרה לנוה ה'.
מתאים גם לארוע זה,
כי דוד לא מבקש את נצחונו על אויבו,
אלא רק כי לא יפול לידיו ("לאט לי לנער,
לאבשלום"
אמר דוד ליוצאים לקרב נגדו,
שמו"ב י"ח,
ה).
אוירת הנכאים של דוד בעת מרד אבשלום,
כמו גם 'הסתר הפנים'
ואוירת הספק בחלקו השני של מזמורנו,
הם ודאי תולדה של ראית המרד כעונש על חטא – על מעשה בת שבע.
בסוף תוכחתו של נתן הנביא על מעשה זה אומר הוא:
"הנני מקים עליך רעה מביתך ולקחתי את נשיך לעיניך ונתתי לרעיך ושכב עם נשיך לעיני השמש הזאת"
(שמואל ב'
י"ב,
יא).
כך בדיוק נהג אבשלום,
'רעו מביתו'
(שם ט"ו,
כב).
החטא גרם להסתר פנים ולגלות בעקבות מרד אבשלום,
הם הם דברי התוכחה בספר דברים,
אליהם מרמז דוד במזמורנו:
"וחרה אפי ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם…".
החטא הוא הסיבה לחששו של דוד.
מדברי נתן הנביא שם בהמשך ניתן אולי ללמוד גם על מקורה של האמונה "לראות בטוב ה'
בארץ חיים"
שבמזמורנו,
הכח המניע את דוד במאמציו לחזור לבית ה'.
שם,
לאחר תוכחתו של נתן,
באה תשובתו המיידית של דוד:
"ויאמר דוד אל נתן חטאתי לה'".
על כך עונה לו הנביא:
"ויאמר נתן אל דוד גם ה'
העביר חטאתך לא
תמות"
(שם יג).
זה אולי מקור אמונתו של דוד:
"לולא האמנתי לראות בטוב ה'
בארץ
חיים…".
הבטחתה של התשובה היא הנותנת את הכח והמניע להמשיך לקוות!
אולם,
האם תתקבל תשובתו באופן מלא?
האם יזכה 'למצוא חן בעיני ה'
ולשוב לראות את נוהו'?
זאת אין הוא יודע,
כפי שמעידה לשון הפסוק שם ("אם אמצא חן בעיני ה'
והשיבני והראני אתו ואת נוהו",
שם כה).
על כן משתמש הוא בלשון של תקוה דוקא,
לשון שאין בה ביטחון מחלט.
על כן מזרז הוא ומחזק את עצמו בלשון כפולה:
"קוה אל ה',
חזק ואמץ לבך וקוה אל ה'",
כדברי הגמרא:
"אמר רבי חמא ברבי חנינא:
אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה,
יחזור ויתפלל,
שנאמר:
'קוה אל ה',
חזק ואמץ לבך,
וקוה אל ה'"
(ברכות ל"ב,
ב').
שעור הפסוקים הוא אפוא "לולא האמנתי לראות בטוב ה'…"
לא הייתי מתאמץ,
כי לא היתה לי תקוה.
אולם כעת,
כאשר התגלה לי כוחה של התשובה "בארץ חיים",
הריני מתאמץ עליה,
למרות שאין לי ביטחון מחלט כי תתקבל:
"קוה אל ה',
חזק ואמץ לבך וקוה אל ה'".
נראה,
כי גם בחז"ל יש דעה המסבירה את הרקע למזמור במרד אבשלום (במדבר רבה י"א):
עד שלא חטא דוד באותו מעשה:
"ה'
אורי וישעי ממי אירא…",
כיון שבא אותו מעשה:
"ואבוא עליו והוא יגע ורפה ידים…"
(שמו"ב י"ז,
ב).
הפסוק האחרון הוא תאורו,
המדויק,
של אחיתופל את מצבו של דוד אחר בריחתו מפני אבשלום.
מזמורנו משלים אפוא את המסופר בספר שמואל.
שם מובא התיאור המעשי,
החיצוני,
של בריחתו של דוד ושל מאמציו לחזור לירושלים.
דוד בורח למחניים,
עורך מחדש את צבאו וחוזר ככובש לירושלים לאחר מפלת המורדים ומות אבשלום.
כאן,
בתהלים,
מתגלים לנו מסתרי לבבו,
המאבק הפנימי בנפשו המביא אותו למאבק הצבאי הגלוי,
האמונה,
התקוה,
והתפילה לחזור אל בית ה'.
אברהם ישראל שריר –מתוך הספר 'עצומו של יום'
סיכום
המזמור באופן מילולי מאתר סיכומונה
פסוק
א'
– "לדוד,
ה'
אורי
וישעי
–
ממי
אירא?
ה'
מעוז
חיי
–
ממי
אפחד?"
(המזמור הזה הוא)
לדוד,
ה'
אורי וישעי –
ממי אירא?
(=ה'
נותן לי אור וישע,
ואם כן –
ממי אירא?)
ה'
מעוז חיי –
ממי אפחד?
(=ה'
הוא מעוז [=מבצר]
המגן על חיי,
ואם כן –
ממי אפחד?)
פסוק
ב'
– "בקרוב
עלי
מרעים
לאכול
את
בשרי,
צרי
ואויבי
לי
–
המה
כשלו
ונפלו."
בקרוב עלי מרעים (=כאשר קרבו רשעים)
לאכול את בשרי (=להרוג אותי),
צרי ואויבי לי (=הם היו לי לאויבים שבוודאי לא חשבו לרגע לחזור מדעתם להשמידני)
– המה כשלו ונפלו (=באותה עת שהם קרבו עלי ה'
עזר לי ולא אני אלא הם כשלו ונפלו).
פירוש אחר:
אף על פי שהתקרבו אלי רשעים להרוג אותי –
לא פחדתי,
היו פעמים רבות שצרי ואויבי לי (=צרי ואויבי באו להפילני)
ובסופו של דבר הם ולא אני נפלו.
הערה:
הכפילות "צרי ואויבי"
באה לומר שהיה ידוע שאותם אנשים היו שונאי דוד.
פסוק
ג'
– "אם
תחנה
עלי
מחנה
לא
יירא
לבי,
אם
תקום
עלי
מלחמה
בזאת
אני
בוטח."
אם (=אפילו)
תחנה עלי מחנה (=אתה האויב תחנה לידי עם צבא גדול ואני במעט עם)
לא יירא לבי (כי לבי בטוח בה'),
אם (=אפילו)
תקום עלי מלחמה (=לא רק יחנו לידי האויבים אלא יצאו נגדי למלחמה)
בזאת אני בוטח (=בזאת האמירה שאמרתי "ה'
מעוז חיי"
[פסוק א']
אני בוטח)
או על פי הפירוש השני של אבן–עזרא.
[אנחנו רואים הדרגה בפסוקים ב'
– ג':
בהתחלה מתקרבים האויבים אל דוד,
אחר כך הם חונים לידו,
ואחר כך הם יוצאים נגדו למלחמה.]
פסוק
ד'
– "אחת
שאלתי
מאת
ה',
אותה
אבקש:
שבתי
בבית
ה'
כל
ימי
חיי,
לחזות
בנעם
ה'
ולבקר
בהיכלו."
(בקשה)
אחת שאלתי (=בקשתי בעבר)
מאת ה',
ואותה אבקש (תמיד בעתיד):
שבתי בבית ה'
כל ימי חיי (=יהי רצון שאשב בבית ה'
כל ימי חיי),
(וע"י שאשב בבית ה'
אזכה)
לחזות בנעם ה'
(=לראות את הודו והדרו של ה')
ולבקר בהיכלו (=ולהתבונן בהיכלו,
פירוש אחר:
ולהיות בכל בוקר ובוקר בהיכלו).
הערה:
מה זה בית ה'?
תשובה אפשרית היא שהכוונה לבית המקדש שדוד לא זכה לבנות אותו,
ובמזמור זה (ואפשר לומר גם בסוף מזמור כ"ג)
דוד מביע את רצונו הגדול לשבת בבית המקדש,
להיות חי כשבית המקדש קיים.
פסוק
ה'
– "כי
יצפנני
בסכה,
ביום
רעה
יסתירני
בסתר
אהלו,
בצור
ירוממני."
(ואבקש)
כי יצפנני בסכה (=יחביאני בבית המקדש),
ביום רעה יסתירני בסתר אהלו (=ביום שהאויבים יחשבו לי לעשות לי רעה ה'
יחביא אותי בתוך המשכן שבבית המקדש – תרגום יונתן),
בצור ירוממני (=יגרום לי לנצח את אויבי כמו שהעומד על צור [=סלע גדול וחזק]
גובר על אלה שמתחתיו).
פסוק
ו'
– "ועתה
ירום
ראשי
על
אויבי
סביבותי
ואזבחה
באוהלו
זבחי
תרועה,
אשירה
ואזמרה
לה'."
(ומכיוון שהייתי מוטרד ממלחמות)
עתה (=לכן עכשיו אבקש ממך)
ירום ראשי על אויבי סביבותי (=אתגבר על אויבי מסביב שלא ילחמו בי עוד),
ואזבחה באוהלו זבחי תרועה (=ואז אקריב לה'
קורבנות תודה),
אשירה ואזמרה לה'
(=ויחד עם הקורבנות האלו אשיר ואהלל את ה').
הערה:
דוד אמר בפסוק ד'
"אחת שאלתי מאת ה'"
אבל הנה כאן בפסוקים ה'
– ו'
(וגם בפסוקים הבאים שעוד לא הגענו אליהם בינתיים)
הוא מבקש עוד בקשות,
אז איך הוא אומר שיש לו רק בקשה אחת?
תשובה:
הבקשות הנוספות הן לא בקשות אחרות אלא הן כולן כלולות ומתאחדות בתוך הבקשה האחת והיחידה "שבתי בבית ה'".
במילים אחרות,
הבקשות הנוספות הן רק פירוט של הבקשה האחת.
פסוק
ז'
– "שמע
ה'
קולי
אקרא
וחנני
וענני!"
שמע ה'
(את)
קולי (אשר)
אקרא (לך)
וחנני (=ורחם עלי)
וענני (=וענה לבקשתי)!
פסוק
ח'
– "לך
אמר
לבי:
בקשו
פני,
את
פניך
ה'
אבקש!"
לך (=בשליחותך)
אמר (לי)
לבי:
בקשו פני (=ישראל,
בקשו את פני ה'),
(ואכן)
את פניך ה'
אבקש!
[כלומר דוד שומע מלבו שה'
מבקש מכל ישראל לבקש את פניו,
ודוד אכן עושה זאת.
האם גם ישראל עושים זאת?
אי אפשר לדעת,
לפחות לא מהפסוק הזה.]
הערה:
לבקש פנים של משהו =
להיות בקרבתו של משהו.
(מילון אבן שושן)
פסוק
ט'
– "אל
תסתר
פניך
ממני,
אל
תט
באף
עבדך,
עזרתי
היית,
אל
תטשני
ואל
תעזבני
אלה–י
ישעי!"
אל תסתר פניך ממני,
אל תט (=אל תכריע)
באף (=בכעס)
עבדך (=את עבדך,
אותי),
עזרתי היית (=תמיד היית עוזר לי בצרותי),
(ולכן גם עכשיו)
אל תטשני ואל תעזבני (=אל תעזוב אותי,
והכפילות באה לחיזוק העניין)
אלה–י ישעי.
פסוק
י'
– "כי
אבי
ואמי
עזבוני
וה'
יאספני."
מנמק דוד את בקשתו בפסוק הקודם:
כי אבי ואמי עזבוני (=לא נתנו לי את כל צורכי)
וה'
(=אבל אתה ה')
יאספני (=אספת אותי אליך ודאגת לתת לי כל צורכי).
פסוק
י"א
–
"הורני
ה'
דרכך
ונחני
באורח
מישור
למען
שוררי."
הורני ה'
דרכך (=הדרך אותי ה'
בדרכי מצוותיך)
ונחני באורח מישור (=כנ"ל)
למען שוררי (=כדי שלא ישמחו אויבי)
[דוד רוצה לומר כאן לה'
שאם הוא ייכשל בדרכי ה'
וייענש על כך אז ישמחו אויביו,
ולכן הוא מבקש מה'
שידריך אותו לא להיכשל.]
פסוק
י"ב
–
"אל
תתנני
בנפש
צרי,
כי
קמו
בי
עדי
שקר
ויפח
חמס."
אל תתנני בנפש צרי (=אל תניח לאויבי למלאות את תאוותם לעשות לי רעה ולהעסיק אותי במלחמות ולא לתת לי פני לעבוד אותך),
כי קמו בי עדי שקר ויפח חמס (=אכן כבר קמו עלי אנשים שמדברים ומעידים עלי שאני רשע כי שפכתי דמים בהרבה מלחמות ולכן אין לי חלק בה').
[וכידוע,
דוד לא שפך דם של אנשים חפים מפשע,
אלא כשהוא הרג זה בד"כ היה להגן על חייו או בגל סיבה צודקת אחרת.]
פסוק
י"ג
–
"לולא
האמנתי
לראות
בטוב
ה'
בארץ
חיים."
(הנה כמעט אבדתי)
לולא (=אם לא)
האמנתי (=הייתה עומדת לי זכות האמונה שהאמנתי בדבר ה'
אשר הבטיח לי)
לראות בטוב ה'
בארץ חיים (=בעולם הזה).
[ורד"ק אומר ש"ארץ חיים"
זה העולם הבא.]
פסוק
י"ד
–
"קוה
אל
ה',
חזק
ויאמץ
לבך,
וקוה
אל
ה'!"
(ומרוב האמונה הגדולה שלי בה'
אני אומר לעצמי כל היום)
קוה אל ה'
(=בטח בה'
ואל תפחד מהאויבים),
חזק ויאמץ לבך (=אם תתחזק בדרכי ה'
אז ה'
יעשה את לבך אמיץ והוא לא יתחלש מפני האויבים),
וקוה אל ה'!
[והכפילות "קוה אל ה'"
שבפסוק באה להראות שדוד אמר לעצמו להתמיד ואף פעם לא לסור מלבטוח בה'.]
סיכום נוסף מאתר רשת אמי"ת
תוכנו של המזמור
המזמור
פותח בפנייה המכריזה כי המזמור נכתב ע"י
דוד למען דוד.
המזמור בנוי משני
חלקים
עיקריים.
חלק
ראשון בו מביע דוד בטחונו המוחלט בה'
בטחון מופגן למרות איומים מבית ומחוץ.
חלק
שני
העומד בסימן של משאלות ובקשות ביטוי לתחושה השונה
מביטחון ומביעה יותר הססנות וספקנות ולכן יש מקום להבעת משאלות ובקשות.
חלק ראשון
חלק
זה
פותח
בהצהרות
המתארות
את
הקשר
בין
דוד
והקב"ה. הקב"ה הוא מקור
האור הישע מעוז
המבצר.
שלושה ביטויים
המקפלים בתוכם את מאווייו של כל אדם.
הרצון להרגיש בטוח ושייך. כך יחסו של הקב"ה לדוד.
הצהרתו של דוד מלווה במסקנה החלטית.
פס'
א':
ה'
אורי וישעי ולכן ממי אירא.
ה'
מעוז חיי ולכן ממי אפחד. הפס'
בנוי ע"ד ההקבלה המתאימה כאשר שני
תיאורים
ראשונים מביעים
את בטחונו של המשורר בקב"ה ושני
ביטויים
שניים מתארים את תחושתו
כתוצאה מביטחונו זו.
מילת ממי אינה משמשת כמילת
שאלה אלא כביטוי
פסקני המורה את
התוצאה אם
ה'
מקור
האור
ומעוזו
של
המשורר–
אז
אין
ממה
לחשוש
ואין
ממה
לפחד.
כדי להוכיח קביעה ראשונית זו עובר דוד לתאר סיטואציות
בהן הדבר בא לידי ביטוי שאם לא כן מצבו היה שונה.
תיאור האירועים
הם תיאורים שאמנם ייחודיים לדוד אך למעשה כל אדם יכול למצוא עצמו
במצב נתון זה,
השאלה האם התוצאה תהיה מנת חלקו כחלקו של דוד.
אירוע ראשון
"בקרוב
עלי
מרעים
לאכל
את
בשרי".
אנשים רעים ומזיקים מתקבצים
באים עלי על מנת לחסלני.
הם מוגדרים ע"י דוד כצרים ואויבים
ולמרות רצונם ולמרות היותם צרים ואויבים מתאר דוד את התוצאה.
והתוצאה –"המה
כשלו
ונפלו".
האויב הבא על דוד בא מתוך מגמה
ברורה ומוצהרת – לאכל בשרו.
אולם בניגוד להכרזת המטרה אין אנו
שומעים כיצד ואיך דוד נלחם בהם.
הכל נעשה בצורה טבעית
ופשוטה.
"המה
כשלו
ונפלו".
תיאור
המכשלה
מיותר.
דוד אינו
מפרט את הדרך בה נפלו,
כל כוונתו להשמיע לנו את התוצאה שהיא
תוצאה ישירה המצדיקה את ההכרזה הראשונית.
פס'
ג':
האיום שתואר בפס'
ב'
בבחינת התקרבות והכרזת מלחמה
הופכים לממשיים יותר ומתוארים בפס'
ג'
כמחנה החונה על כל
צבאותיו ומאיים במלא איומו.
מחנה זה קם על דוד אך הדבר אינו
מאיים עליו יותר מהאיום הראשון שתואר בפס'
ב'
ע"י התקרבות בלבד.
התוצאה מחזירה אותנו לתוצאה הראשונה שהופיע בהכרזתו של דוד
"לא
יירא
לבי"
ובפס'
א'
"ממי
אירא".
ההצהרה "הסתמית"
המתוארת בפס'
א'
חוזרת על עצמה בהקשר לאיום
ממשי,
לאויב שחונה ומאיים על דוד.
-"אם
תקום
עלי
מלחמה"
הסכנה הופכת לממשית יותר.
האיום שהתבטא
בהתקרבות בחנייה מתקדם שלב נוסף ומתבטא במלחמה.
אולם גם
המלחמה אינה מאיימת על דוד הבטוח בקב"ה.
התוצאה של האיום הזה מובעת בלשון שאינה ברורה דיה
"בזאת
אני
בוטח".
במה הוא בוטח האם בהצהרה שנאמרה ברישא של המזמור או אולי
בסיפא בהמשך של המזמור – בשאלה.
רש"י רואה במילים אלה המשך רציף של הרעיון שהובע עד עכשיו
ורואה במילים אלה המשך לתחושת הביטחון ולהצהרה שהצהיר דוד
בתחילת דבריו.
וכך הם דבריו:
"במה
שאמר
למעלה
ה'
מעוז
חיי".
כך מפרש גם רד"ק ובעל
המצודות.
פרוש זה מתבאר ביתר שאת לאור ההתאמה בין תוכן המילים המתוארות.
המזמור פתח בתיאור תחושת בטחון של אדם הנתון בתוך מבצר.
לכן כשעוסקים בתיאור של מלחמה ברור שהמבצר מתקשר טוב יותר.
לעומת פרוש זה מפרש ראב"ע:
כי ההצרה"
בזאת
אני
בוטח"
מתקשרת
להמשכו של המזמור העוסק במשאלה.
ויש אומרים כי "בזאת"
היא
השאלה הנזכרת אח"כ,
כלומר ברגע שטבעת החנק הולכת ומתהדקת
יש בכוחי לפנות אל ה'
ולבקש בקשות שיסייעו לי.
ע"ד ההשוואה ניתן להזכיר לתלמידים התנהגות
יעקב,
כאשר ראה
כי מחנה עשיו הולך וקרב אליו.
שם נאמר "וירא
ויצר
לו
מאוד".
ויצר
לו היא התוצאה של
היראה שהרי בטחונו בקב"ה היה החלטי
ונחוש,
יתכן כי לא היה חש בחשש הזה.
דוד לעומת זאת חש בטחון
מוחלט בשלב הקודם "כי
תחנה
עלי
מחנה
–
לא
יירא
לבי"
לכן גם
"כשתקום
עלי
מלחמה"
אני ממשיך לשאוב עידוד מהעדר היראה
שהתבטא קודם.
נסכם
ונאמר
כי
חלק
זה
נושא
אופי
של
בטחון
בקב"ה.
מבחינה מבנית בנו ע"ד ההדרגה כאשר ההדרגה פותחת באירוע קל יותר ומתקדמת אל המקרה הקשה יותר.
א. בקרוב עלי מרעים.
ב.
אם תחנה על מחנה.
ג. אם תקום עלי מלחמה.
ההתקרבות הופכת לאיום ממשי עד כדי הכרזת מלחמה.
ההדרגה באה
לידי ביטוי גם באופי האיום.
האיום הראשון (א)
עוסקת בבודדים
שיש בכוונתם להרע.
האיום הופך ומתעצם ע"י התגבשות יתר.
הבודדים הופכים למחנה ולא עוד אינטרסים של בודדים ,יש כאן
אינטרס קבוצתי אינטרס של מחנה.
והשלב השלישי גם הבודדים
וגם המחנה מתייצבים במטרה אחת לצאת למלחמה.
חלק שני
תחושת הביטחון ההחלטית והחד משמעית המתוארת בחלק א'
משנה אפיק כאשר היחס של דוד אל הקב"ה כאל ישות שאפשר לפנות אליה בכל עת ובכל מצב.
כאן דוד מתגלה כמי שאולי מחפש מגננה,
מחפש קורת גג וחסות.
פס'
ד':
דוד פותח במשאלה ומדגיש כי משאלתו אחת היא.
משל לאדם המבקש להיכנס לאדם חשוב ולגזול מזמנו רגע,
קט או לבקש ממנו דבר פעוט ,אולם כשנכנס מרשה לעצמו להוסיף פרטים נוספים.
דוד מבקש משאלה אחת אולם אם נבחן משאלה זו נוכח כי משאלה זו מפוצלת לתת משאלות.
|
|
אחת |
|
|
|
|
|
|
|
'ב. |
א. |
קשה שלא לראות כיצד מבקש דוד להבהיר באופן מדויק את משמעות משאלתו.
כדי שלא תהיינה אי הבנות מפרק דוד את המשאלה לפרטים
ובפרטים אלו הכיל את כל פרטי בקשתו.
הפעלים המוזכרים במשאלה: שבתי,
לחזות,
לבקר. דוד מבקש לשבת.
הישיבה היא ביטוי למעשה קבע. להתנהגות ממושכת.
לחזות זוהי פעולה שיש בה נימה של זמניות חלקית. והביקור הוא ביטוי לזמניות המוחלטת.
ניתן להבהיר אוסף פעלים אלו בשני
אופנים:
א.דוד מבקש משאלה גדולה.
אולם אם אין משאלה זו מתאפשרת
אזי לפחות לבקר בבית
ה'.
בית
ה' יכול להתפרש כבית
מקדש,
ארץ
ישראל,
ירושלים (ראה יהושע ט'
ט"ו)
ארץ ישראל כולה מכונה כבית ה'.
כלומר היחס בין הפעלים היא הדרגה מהכבד יותר
אל הקל יותר.
אם אין אפשרות לישיבת
נצח אז לפחות לבקר. מילת לבקר ניתן לפרשה באופנים שונים: 1.
מלשון בוקר כלומר להתייצב כל בוקר.
2. לדעת להבדיל בין טוב לרע (ויקרא כ"ז).
3. מלשון בקור – הופעה זמנית.
ב. אחת שאלתי מאת ה'
לשבת בבית ה'
לחזות וליהנות מזיו השכינה ולחוש כל יום מחדש בתוך היכלו.
כאן היחס בין הפעלים אינו יחס של הדרגה אלא יחס של תוצאה של השלמה.
כל הפעלים ניצבים בשורה אחת.
פס'
ה': פס'
ה'
פותח במילת נימוק "כי"
מילה זו מקשרת אותנו אל
אותה בקשה שהוזכרה כבר בפסוק ד'
– אני מבקש מה'
שיסתיר אותי באוהלו. ואם אכן ינהג כך"
בצור
ירוממני".
התיאורים בפס'
זה בנויים ע"ד ההנגדה. מחד דוד מבקשה מחסה – מילה זו מעוררת בנו תחושה של מקום נמוך
מקום מוסתר שאי"א להגיע אל המסתתר.
ולעומת זאת "
בצור
ירוממני" התחושה כאן תחושה של מקום גבהה ובטוח. אם
כן
כיצד
מתקשרים
שני
תיאורים
אלו?
אלא בשעה שה'
יעניק לו מקום מחסה בביתו,
בבית המקדש אז יחוש רוממות.
מילת "סכה"
מקבילה לאוהל שרומזת לבית המקדש ראה מזמור ט"ו א' אזי דוד יחוש בשיא הרוממות גם מבחינה נפשית–רגשית וגם מבחינה פיסית
שהרי צור ביטוי לבית מקדש הנמצא במקום נישא כלשון ישעיהו ל'
כ"ט
"לבא
בהר
ה'
אל
צור
ישראל".
התוצאה של המשאלה הזו מובעת בפסוק ו'.
פס'
ו':
"ועתה
ירום
ראשי
על
אוייבי
סביבותי".
תחושת המחסה
והביתיות מסייעת לדוד להרים ראש ולחוש איתן.
תחושת ביטחון זו מובילה
לעשייה המפורסמת בבית המקדש והיא הקרבת קורבנות.
זבחי
תרועה
ראב"ע רואה בביטוי "זבחי
תרועה"
כזבחים ממש ולכן מבטא זאת ע"י תיאור
כ"שמחת חזקיהו"
(פס'
ו'). רש"י לעומתו רואה בצירוף "זבחי
תרועה"
כשתי מילים ולכן פרש
"
זבחים
שאומרים
עליהם
שיר".
ממבנה הפס'
,הינו מהצלע השניה "אשירה
ואזמרה
לה'"
ניתן לראות סיוע
לפרושו של רש"י המדגיש את השירה המתלווה לקורבן.
פסוקים
ז'
– י"ג
יחסו של דוד לה'
משתנה.
כאן דוד עובר לבקשה ישירה מה'.
שמע
ה'
קולי
/
חנני
וענני/ את
פניך
ה'
אבקש/ אל
תסתר
פניך
ממני/אל
תטשני/אל
תעזבני/ הורני
ה'/ונחני/ אל
תתנני
מילות הפניה בנויות בשני
אופנים.
אופן
אחד,
פניה ובקשה ישירה ע"ד בקשה חיובית.
אופן
שני
הבעת הבקשה ע"ד השלילה.
אל
תסתר…
אל
תטשני…
הפניה
ע"ד
השלילה
שזורה
בפניה
ע"ד
החיוב
ומטרתה
לחדד
ולחזק
את הבקשה.
ההבעה
ע"ד
השלילה
באה,
לחזק
את
הנאמר
קודם.
למשל
"שמע
ה'
קולי"
– פניה
זו פרושה
"אל
תסתר
פניך
ממני"
פרושה,
אל
תעזבני.
יוצא
כי ניתן
לחלק את
פניותיו
של דוד
לה'
בשני
טורים
מקבילים.
|
|
ע"ד |
|
(ט) אל
|
(ז) שמע
|
מבנה זה מעיד על רצונו העז של דוד לקרבה וסיוע אלוקי שאינו משתמע
לשני פנים סגנון בקשות אלה המעידות על הקשר המיוחד בין דוד המלך
לבין הקב"ה.
פס'
ח'
הפניה אל ה'
היא פניה אישית,
פניה בלשון נוכח:
"לך
אמר
לבי
בקשו
פני".
המשורר שומע קול פנימי התובע כי יבקש את
פני ה',
ואומנם "את
פניך
ה'
אבקש".
הקשר המיוחד הזה מסביר יפה את
התיאור המופיע בפס'
י'
"כי
אבי
ואמי
עזבוני
וה'
יאספני".פס'
זה ניתן להבינו בשני
אופנים:
א.
ע"ד האלגוריה.
ב.
ע"ד הפשט.
ע"ד
האלגוריה –
דוד מבקש את הקרבה האלוקית כתינוק שהוריו נטשו אותו
ואין מי שידאג לו.
רק ה'
יכול לאוספו ולדאוג לכל צרכיו הגשמיים והרוחניים.
ע"ד
הפשט
–
כאן ניתן לצרף את דברי המדרש על לידתו של דוד ולראות במשפט
זה.
תיאור אוטוביוגרפי של דוד המלך.
בפסוקים
י"א
–
י"ב פונה המשורר בתפילה אל ה'.
הורני
ה'
דרכך
ונחני
באורח
מישור.
דוד המלך מבקש מה'
להורות ולהנחותו בדרך הנכונה בה ילך ולא יכשל.
תפילה זו מסתכמת בלשון המביעה תקוה ובטחון מוחלט בה'.
"קוה
אל
ה'
חזק
ויאמץ
לבך
וקוה
אל
ה".
לשון תקוה זו מחזירה אותנו
לרישא אל המזמור המתאר את דוד המלך כבוטח וסומך על ה'.
יוצא כי לפנינו שלושה
חלקים
במזמור זה.
חלק
א'
–
דוד הבוטח בה'.
חלק
ב'
– דוד המנצח.
– חלק
ג'
– דוד המתפלל אל ה'.
בדוק אם עמדת על כל הנקודות הבאות
הבטחון
של
דוד
בישועת
ה'
מפני
כל
הפגיעות
של
אוייביו
(א–ג).
-
ה'
הוא מקור הישועה ומשום כך אין לפחד משום אוייב. -
גם ההתקדמות (המדורגת)
של אוייביו,
אינה מפחידה אותו.
(ב–ג)
בקשת
דוד
לקרבה
מתמדת
אל
ה'
(ד)
-
שאיפתו העיקרית של דוד לקרבה מתמדת לה'.
-
המלחמות מונעות את מילוי שאיפתו,
למרות בטחונו בישועת ה'
(ראה מצודות).
דרכי
הישועה
של
דוד
והודאתו
עליהן
(ה–ו)
-
ה'
מציל את דוד בדרכים שונות.
(ה)
או:
דוד מבקש שה'
יציל אותו בדרכים שונות.
-
הודאת דוד על הצלתו ע"י הקרבת קרבנות וע"י שירה וזמרה.
(ו)
-
[הביטחון של דוד בה'
– הוא הנושא המשותף לפסוקים א–ו]
תחנוני
דוד
לקבלת
עזרה
מה'
(ז–יב)
-
בקשת דוד שה'
לא יסתיר את פניו ממנו. -
בקשות דוד שה'
לא יעזבנו ולא יאפשר לאוייביו לפגוע בו.
-
בקשות דוד שתפילותיו תתקבלנה ותיענינה.
-
בקשות דוד שה'
ילמדנו ללכת בדרך הישרה והראויה.
התחזקות
דוד
באמונתו
בה'
(יב–יג)
-
האמונה בישועת ה'
הצילה את דוד מליפול ביד אוייביו.
-
המסקנה:
יש להתחזק באמונה ובבטחון בה',
בכל מצב.
עיין
בתהלים,
כ"ז,א–י"ב.
א. מהי השאיפה של המשורר המשותפת למזמור כ"ז ולמזמור כ"ג!
ב. מה מביא את דוד להביע את השאיפה הזאת,
במזמור כ"ז,
ע
יין
בתהלים,
מזמור
כ"ז.
אפשר לראות במזמור זה שני חלקים : א–ו ; ז–יד.
א.
הבא שני נימוקים תכניים וסגנוניים לחלוקה זו.
(יש לכתוב נימוק אחד הקשור לתוכן ונימוק אחד הקשור לסגנון.
ב.
עיין בפסוקים ב–ג.
מהו המבנה בשני פסוקים אלה!
ג.
בפסוקים ב,
ג,
ו,
חוזרת המילה "על"
בצורות שונות.
מהו המפנה שחל בפסוק ו בשימוש במלה זו?
ע
יין בתהלים,
מזמור כ"ז.
אפשר לראות במזמור זה שני חלקים : פסוקים א–ו ופסוקים ז–יד.
א.
מהו הפסוק החריג בחלק הראשון של המזמור,
וכיצד אפשר להסביר את הקשר שלו לחלק זה של המזמור,
ב.
בחלק השני של המזמור כותב ראב"ע : "אמר אחד מחכמי לב : הרוצה להתגבר על שונאיו יוסיף בעבודת השם".
כיצד מצב זה בא לידי ביטוי בפסוקים ז–יד?
בסס את דבריך על הכתוב.
עיין
בדברי
ראב"ע
פס'
ד'
"אחת – נ"ל כי זה המזמור חברו דוד באחרית ימיו כאשר נשבעו אנשיו לא תבא עמנו למלחמה …"
צ
יין מתי לדעתו נתחבר מזמור זה ? מדוע דווקא כאן קובע הראב"ע את העיתוי לחיבור המזמור?
בפס'
ב'
כותב
רבי
משה:
"כי
טעם
צרי
ואוייבי,
אנשים
ידועים
שהיו
שונאים".
א.
מי האויבים שהיו שונאים?
ב.
הבא פרוש נוסף המרחיב את אפשרות ההסבר לפס'
זה.
עיין בפסוקים ב'-ג'
– ציין את ההדרגה המתוארת בפסוקים אלו.
כיצד תסביר את הצהרת דוד המלך בפס'
ד'
"אחת שאלתי"
והרי בפועל יש כאן מספר בקשות.