נושאה הדף:
הסטוריה:
משפט אייכמן
כתות:
ז–ט
מחבר:
ספי ווייל
ה
ודעת ראש הממשלה על תפיסת אייכמן:
ב-23 במאי 1960 (כ"ו באייר תש"ך)
הודיע ראש הממשלה, בן גוריון, את ההודעה הבאה:
"עלי להודיע לכנסת כי לפני זמן מה נתגלה על–ידי שירותי הבטחון הישראליים אחד מגדולי פושעי הנאצים, אדולף אייכמן, האחראי יחד עם ראשי הנאצים, למה שהם קראו בשם 'הפתרון הסופי של בעיית היהודים', כלומר השמדת שישה מיליונים מיהודי אירופה. אדולף אייכמן נמצא כבר במעצר בארץ, ויעמוד בקרוב למשפט בישראל, בהתאם לחוק עשיית דין בנאצים ובעוזריהם, תש"י – 1950."
אדולף אייכמן – האיש.
א
דולף אייכמן (1906-1962) היה איש מרכזי במנגנון ההשמדה
הנאצי. בשנות השלושים היה אחראי לאירגון ההגירה היהודית מאוסטריה, גרמניה,
וצ'כיה,
והתפרסם בשיטותיו הברוטליות לזרוז ההגירה הכפויה. בספטמבר 1939 מונה
למנהל המחלקה היהודית בגסטפו (שנודעה מאז 1941 כמחלקה IV B4). וב-1941
הועלה
לדרגת ס"ס–אוברשטורמבנפירר (סגן אלוף בס"ס).
בתוקף תפקידו עסק בארגון גירושים
המוניים של יהודים, והובלתם למחנות ולאתרי ההשמדה. בתום המלחמה הסתתר, ואחר–כך
נמלט לארגנטינה.
המאסר
וההכנות
למשפט.
אייכמן נלכד בבואנוס–איירס,
בירת ארגנטינה, במאי 1960 ע"י אנשי שירות הבטחון הישראלי ('המוסד'),
והוברח לישראל. הוא היה עצור בכלא רמלה (היום – כלא איילון), בתא מיוחד שקירותיו רופדו, והופקדה עליו שמירה צמודה, שנועדה למנוע ממנו את האפשרות להתאבד. החקירה המשטרתית נמשכה כתשעה חודשים, ונערכה ע"י יחידה מיוחדת של משטרת ישראל ('המטה הארצי – לשכה 06'); בסיומה,
הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בירושלים.
כתב האישום.
כ
תב האישום, שסימונו הרישמי הוא 'תיק פלילי 40/61', כלל 15 פרטי אישום. אייכמן הואשם בפשעים נגד העם היהודי, פשעים נגד האנושות, ובכלל זה פשעים נגד לא–יהודים,
פשעי מלחמה וחברות בארגונים עויינים, ס"ס,
ס"ד וגסטפו. כל הפשעים שיוחסו לאייכמן התבססו, מבחינה משפטית, על 'החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם,
תש"י-1950'.
ערכאה ראשונה.
משפט אייכמן נפתח ב-10 באפריל 1961 (כ"ד בניסן תשכ"א)
בבית המשפט המחוזי בירושלים בפני שלושה שופטים: מר משה לנדוי, ד"ר בנימין הלוי וד"ר יצחק רווה.
בראש צוות התביעה עמד היועץ המשפטי לממשלה, מר גדעון האוזנר.
בשם הנאשם הופיעו שני עורכי–דין מגרמניה, ובהם ד"ר רוברט סרבציוס מקלן, שייצג כמה מן הנאשמים במשפט פושעי המלחמה העיקריים בנירנברג.
גזר דין מוות.
בית המשפט מצא את אייכמן אשם בכל וב-15 בדצמבר 1961 (ח'
בטבת תשכ"ב)
גזר דינו – מיתה.
ערכאה
שניה.
אייכמן ערער לבית המשפט העליון על פסק הדין וגזר הדין של בית המשפט
המחוזי. בית המשפט העליון דן בערעור בהרכב של חמישה שופטים: ב-29
במאי 1962 (כ"ה באייר תשכ"ב)
דחה בית המשפט העליון את הערעור, ואישר את גזר הדין.
אייכמן הוצא להורג. אייכמן פנה לנשיא המדינה, וביקש חנינה. ב-31
במאי 1962 (כ"ז
ב
אייר תשכ"ב)
דחה הנשיא, מר יצחק בן צבי, את בקשת החנינה. עוד באותו לילה, ליתר
דיוק בשעה 23:58 הוצא אייכמן להורג בתליה. לאחר ביצוע גזר הדין נשרפה גופתו,
ואפרו פוזר מחוץ למי החופים של ישראל.
תודעת
השואה.
משפט אייכמן חשף פרק חשוב וכואב בהסטוריה היהודית המודרנית. הוא
העלה את המודעות לשואה, ומילא תפקיד מרכזי בשינוי האווירה הציבורית כלפי
הקורבנות.
העדויות המצמררות, מחד,
ודמותו הגרוטסקית של אדולף אייכמן, מאידך,
שתואר כאיש אפור וקטנוני, שביצע את הפשעים הנוראיים 'מאחורי שולחן הכתיבה שלו'
ואחר–כך ביקש להתנער מאחריותו האישית, עוררו שאלות נוקבות של 'איך',
'למה',
ו'מי'.
משפט אייכמן גולל קבל עם ועולם את קורות הפשע הנורא, והפך את תודעת
השואה למרכיב חשוב בתודעה הלאומית של היהודי המודרני.