דברים, עיונים בפרשנות לספר, יחידה ד" על פי מיקוד תשס"ז

נושא הדף:
עיונים בפרשנות לספר דברים,
יחידה ד'
על פי מיקוד תשס"ז

מיועד לכיתות:
י"א

ליקט:
ישי רוזנברג

ספר דברים

ספר
דברים
מתחלק
ל-3
חלקים
עיקריים
והם
שלושת
הנאומים
של
משה
לדור
הנכנס
לארץ
ישראל.

חלק
א–
נאום
התוכחה
[מפרק
א
פסוק
ו'
עד
פרק
ד'
פסוק
מ'].

חלק
ב–
נאום
המצוות
[מפרק
ה'
פסוק
א'
עד
פרק
כ"ו
פסוק
י"ט].

חלק
ג–
נאום
הברית
[מפרק
כ"ז
פסוק
י"א
עד
פרק
לא
פסוק
י"ג].

פרשת
דברים
–
פרק
א'
– א–ה
הקדמה
לספר
דברים

הקדמת הרמב"ן

• ענינו של ספר דברים – ביאור המצוות הנצרכות לנכנסים לארץ.

• המצוות שאינן נזכרות בספר והטעם לכך.

• המטרות של החזרות על מצוות שונות.
  

• הסיבות לאזכור מצוות הנזכרות רק בספר דברים.

• המצוות כולן נאמרו בסיני או באהל מועד בשנה הראשונה וההוכחה הסגנונית לכך.

• מצוות מבוארות ומצוות מחודשות.

• הסיבה להתחלת הספר בדברי תוכחה.
  

רמב"ן דברים פרק א – הקדמה

הספר הזה ענינו ידוע שהוא משנה תורה יבאר בו משה רבינו לדור הנכנס בארץ רוב מצות התורה הצריכות לישראל ולא יזכיר בו דבר בתורת כהנים ולא במעשה הקרבנות ולא בטהרת כהנים ובמעשיה' שכבר ביאר אותו להם והכהנים זריזים הם לא יצטרכו לאזהרה אחר אזהרה אבל בישראל יחזיר המצות הנוהגות בהם פעם להוסיף בהם ביאור ופעם שלא יחזיר אותם רק להזהיר את ישראל ברוב אזהרות כמו שיבאו בס' הזה בעניני עבודת גלולים אזהרות מרובות זו אחר זו בתוכחות וקול פחדים אשר יפחיד אותם בכל ענשי העבירות ועוד יוסיף בספר הזה כמה מצות שלא נזכרו כלל כגון היבום ודין המוציא שם רע והגרושין באשה ועדים זוממין וזולתו וכבר נאמרו לו כולן בסיני או באוהל מועד בשנים הראשונות קודם המרגלים כי בערבות מואב לא נתחדשו לו אלא דברי הברית כאשר נתפרש בו וע"כ לא נאמר בספר הזה וידבר ה' אל משה לאמר צו את בני ישראל או דבר אל בני ישראל ואמרת אליה' מצוה פלונית אבל לא נכתבו המצות בספרי' הראשוני'
שידבר עם יוצאי מצרים כי אולי לא נהגו באותן המצות רק בארץ אע"פ שהן חובת הגוף כאשר בא בענין הנסכים או מפני שאינן תדירות לא הזכיר רק בבנים נוחלי הארץ וטרם שיתחיל בביאור התור' התחיל להוכיחם ולהזכיר להם עונותיה' כמה ימרוהו במדבר וכמה שהתנהג עמהם הקב"ה במדת רחמי' וזה להודיע חסדיו עמה' ועוד שיוכחו בדבריו שלא יחזירו לקלקולם פן יספו בכל חטאתם ולחזק לבם בהודיעו אותם כי במדת רחמי' יתנהג עמה' לעולם שלא יאמר אדם לא נוכל לרשת את הארץ כי אין אדם אשר לא יחטא ומיד תהיה מדת הדין מתוחה כנגדנו ונאבד ולכן הודיעם משה רבינו כי הקב"ה רחמן מלא רחמים כי הסליחה והמחילה ממנו יתברך סיוע ועזר לבני אדם בעבודתו וכענין שאמר הכתוב כי עמך הסליחה למען תורא:

רמב"ן פסוק א'

(א)
אמר אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל –
על
המצות
אשר
יזכיר
בכל
הספר
מתחלת
עשרת
הדברות
בפרשת
ואתחנן,
כמו
שאמר
(פסוק
ה)
הואיל
משה
באר
את
התורה
הזאת
לאמר,
כי על התורה ידבר…ושיעור הכתובים האלה,
אלה המצות אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן,
בארבעים שנה לצאתם ממצרים באחד לחדש העשתי עשר,
ככל אשר צוה ה'
אותו אליהם,
…
והטעם,
כי כאשר הואיל משה לבאר להם המצות,
אמר להם בתחלת דבריו,
ה'
אלהינו דבר אלינו בחורב אחרי שנתן לנו עשרת הדברים שנכבוש הארץ מיד ונעבור את הירדן,
וחטאתיכם גרמו לכם זה וזה.
ונמשכו דברי הפתיחה הזאת,
עד שהשלים בהם בפסוק ושמרת את חקיו ואת מצותיו אשר אנכי מצוך היום אשר ייטב לך ולבניך אחריך ולמען תאריך ימים על האדמה אשר ה'
אלהיך נותן לך כל הימים (להלן ד מ).
אז קרא משה אל כל ישראל אשר היו לפניו ואמר (להלן ה א)
שמע ישראל את החקים ואת המשפטים אשר אנכי דובר באזניכם היום,
והתחיל בביאור התורה עשרת הדברות שישמעו
אותם
בביאור
מפי
המקבל
אותם
מפיו
של
הקב"ה,
ואחרי כן הודיעם יחוד השם שמע ישראל ה'
אלהינו ה'
אחד (להלן ו ד),
וכל המצות שבספר הזה.
ולכך יפרש בכאן "אשר דבר משה אל כל ישראל"
ושם "ויקרא משה אל כל ישראל",
כי ביאור התורה ותשלום המצות צריך להיות במעמד כל ישראל כאשר היה במתן התורה.
ומפני שהאריך בדברי הפתיחה הזאת,
חזר הכתוב למקום שפסק בתחלת ביאור התורה ואמר (להלן ד מד מה)
וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל,
אלה העדות החקים והמשפטים אשר דבר משה אל בני ישראל בצאתם ממצרים.
…והנה הזכיר בכאן שני דברים.
אמר שדבר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה'
אותו אליהם,
וזה
רמז
אל
המצות
שיאמר
להם
בספר
הזה
שלא
נזכרו
עד
הנה
בתורה.
ואמר שהם ככל אשר צוה אותו השם לא הוסיף ולא גרע על מה שנצטווה,
והזכיר זה בעבור שלא אמר בהם "וידבר ה'
אל משה",
ולכן כלל אותם עתה שהם כולם ככל אשר נצטווה מפי הקב"ה.
ואמר עוד כי הואיל משה באר את התורה,
וזה
רמז
במצות
שנאמרו
כבר
שיחזור
אותם
לבאר
אותם
ולחדש
בהם
דברים.
וטעם "הואיל משה",
שרצה לבאר להם את התורה,
והזכיר כן להודיע כי מעצמו ראה לעשות כן ולא צוהו השם בזה,
מלשון הואל נא ולין (שופטים י"ט ו),
ולו הואלנו ונשב (יהושע ז',
ז),
וכן רבים:

(רמב"ן פסוק ב)
…ובעבור שלא היו ישראל עתה במדבר כי כבר נכנסו בארץ מואב הנזכרת,
דרש אונקלוס כי "במדבר בערבה"
רמוזים
הם
לתוכחות.
ועוד כי מדוע יזכיר כל אלה המקומות,
ויתן סימנים ומצרים יותר מן המוכר שדה.
ושיעור הכתוב לדעתו,
אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן,
דבר במדבר בערבה ובמול סוף בין פארן ובין תפל ולבן וחצרות ודי זהב ואחד עשר יום מחורב,
כי הזכיר להם כל מה שעשו במקומות האלה,
ואחר כן אמר הכתוב כי שם בעבר הירדן הנזכר הואיל לבאר התורה אחר הוכיחו אותם,
ויען ויאמר ה'
אלהינו דבר אלינו בחורב לאמר.
וכך הוא נדרש בספרי (דברים א)
על דעת רבי יהודה,
אבל רבי יוסי בן דורמסקית עשה אותן מקומות שנקראו כן:

סיכום הרמב"ן:

"אלה הדברים"
מתייחס למצוות המתחילות בי' הדברות (שבפרק ה').

סדר העניינים בפרשיות הוא:

פתיחה של הספר [עד פרק ד', מ']
הכוללת הסבר מדוע לא נכנסו מיד לארץ.

התחלת ביאור המצוות [מפרק ה' ,א'].

הודעה לישראל על ייחוד ה'.

"וזאת התורה אשר שם משה…" (פרק ד, מד–מט)
יש בה חזרה על מה שכבר נאמר – מפני הפתיחה הארוכה.

בפתיחה לספר (בפסוקים א–ה בפרקנו) נרמזים שני דברים:

שמשה אמר להם מצוות שלא נזכרו עד עתה והכתוב מעיד שהוא לא הוסיף ולא גרע ממה שנאמר לו.

משה רצה לבאר לישראל את המצוות שכבר נזכרו .

מיפוי נושאים ופרשנות בפרק א'

דברים פרק א',
א'

"
אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל
כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב":

רש"י – תוכחה מרומזת לישראל ע"י אזכור המקומות שחטאו בהם – (א–ב)

אלה הדברים –
לפי
שהן
דברי
תוכחות
ומנה
כאן
כל
המקומות
שהכעיסו
לפני
המקום
בהן,
לפיכך
סתם
את
הדברים
והזכירם
ברמז
מפני
כבודן
של
ישראל:

הסיבה
לכִּינוס
שׁל
כל
ישראל

אל כל ישראל –
אילו הוכיח מקצתן,
היו אלו שבשוק אומרים,
אתם הייתם שוֹמעים מבן עמרם ולא השיבותם דבר מכך וכך,
אילו היינו שם היינו משיבים אותו,
לכך
כנסם
כולם
ואמר
להם
הרי
כולכם
כאן
כל
מי
שיש
לו
תשובה
ישיב:

רש"י

במדבר –
לא במדבר היו אלא בערבות מואב,
ומהו במדבר,
אלא בשביל מה שהכעיסוהו במדבר שאמרו (שמות ט"ז ג')
מי יתן מותנו וגו':בערבה –
בשביל הערבה שחטאו בבעל פעור בשטים בערבות מואב:
מול סוף –
על מה שהמרו בים סוף בבואם לים סוף שאמרו (שם י"ד י"א)
המבלי אין קברים במצרים,
וכן בנסעם מתוך הים,
שנאמר (תהלים ק"ו ז')
וימרו על ים בים סוף,
כדאיתא בערכין (ט"ו א):בין פארן ובין תפל ולבן –
אמר רבי יוחנן [רשב"י]
חזרנו על כל המִקְרא ולא מצִינו מקום ששמו תופל ולבן,
אלא הוכיחן על הדברים שתפלו על המן שהוא לבן,
שאמרו (במדבר כ"א ה')
ונפשנו קצה בלחם הקלוקל ועל מה שעשו במדבר פארן על ידי המרגלים:
וחצרות –
במחלוקתו של קרח.
דבר אחר אמר להם,
היה לכם ללמוד ממה שעשיתי למרים בחצרות בשביל לשון הרע,
ואתם נדברתם במקום:
ודי זהב –
הוכיחן על העגל שעשו בשביל רוב זהב שהיה להם,
שנאמר (הושע ב',
י')
וכסף הרביתי לה וזהב עשו לבעל:

(ג)
וַיְהִי
בְּאַרְבָּעִים
שָׁנָה
בְּעַשְׁתֵּי
עָשָׂר
חֹדֶשׁ
בְּאֶחָד
לַחֹדֶשׁ
דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֹתוֹ אֲלֵהֶם:

רש"י
דברים
פרק
א
–
התאריך
–
ללמד
שהתוכחה
נאמרה
סמוך
למיתת
משה

ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש באחד לחדש – מלמד
שלא
הוכיחן
אלא
סמוך
למיתה.
ממי למד,
מיעקב שלא הוכיח את בניו אלא סמוך למיתה.
אמר,
ראובן בני,
אני אומר לך מפני מה לא הוכחתיך כל השנים הללו,
כדי שלא תניחני ותלך ותדבק בעשו אחי.
ומפני ארבעה דברים אין מוכיחין את האדם אלא סמוך למיתה,
כדי שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו,
ושלא יהא חבירו רואהו ומתבייש ממנו וכו'
כדאיתא בספרי.
וכן יהושע לא הוכיח את ישראל אלא סמוך למיתה,
וכן שמואל,
שנאמר (ש"א י"ב,
ג')
הנני ענו בי.
וכן דוד את שלמה בנו:

דברים פרק א

(ד)
אַחֲרֵי הַכֹּתוֹ אֵת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן וְאֵת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּעַשְׁתָּרֹת בְּאֶדְרֶעִי:

רש"י
–
אזכור
הכאת
סיחון
ועוג
–
למנוע
לעז
על
משה
(ד–ה)

אחרי הכותו –
אמר משה אם אני מוכיחם קודם שיכנסו לקצת הארץ,
יאמרו מה לזה עלינו,
מה היטיב לנו,
אינו בא אלא לקנתר ולמצוא עילה שאין בו כח להכניסנו לארץ,
לפיכך המתין עד שהפיל סיחון ועוג לפניהם והורישם את ארצם ואחר כך הוכיחן:

(ה)
בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר
אֶת
הַתּוֹרָה
הַזֹּאת לֵאמֹר:

רש"י דברים פרק א פסוק ה'

באר את התורה – בשבעים
לשון
פירשה
להם:

ספורנו
לפסוק
ה'

בְּעֵבֶר
הַיַּרְדֵּן
בְּאֶרֶץ
מואָב
הואִיל
משֶׁה
בֵּאֵר.
וְאַחַר שֶׁלּא הָיוּ עוֹד נָעִים וְנָדִים כִּי בְּעַרְבות מוֹאָב הָיְתָה חֲנָיַת הַמַּסָּע הָאַחֲרוֹן וְעִם זֶה אַחַר שֶׁכְּבָר הִתְחַנֵּן וְנואַשׁ מֵהַשִּׂיג לַעֲבר, "הואִיל"
לְבָאֵר מַה שֶּׁחָשַׁב שֶׁיִּפּל בּו סָפֵק אַחֲרֵי מותו. וְהִתְחִיל הַבֵּאוּר בְּאָמְרו אַחַר כָּךְ "ה'
אֱלהֵינוּ כָּרַת עִמָּנוּ בְּרִית בְּחרֵב"
(להלן ה, ב).

לֵאמר.
וְקֹדֶם שֶׁהִתְחִיל בַּבֵּאוּר,
אֲשֶׁר בּוֹ הִרְבָּה לְהַזְהִיר עַל קְצָת הַמִּצְוֹת,
אָמַר לְיִשְׂרָאֵל שֶׁסִּבַּת הַצּרֶךְ אֶל זֶה הַבֵּאוּר וְהָאַזְהָרות עַתָּה, הָיָה מִפְּנֵי שֶׁהֵם עובְרִים לָאָרֶץ בִּלְעָדָיו,
וְלא יוּכַל לְהַזְהִירָם בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה, וְלא לְבָאֵר כָּל סָפֵק שֶׁיִּפּל.
וְסִפֵּר אֵיךְ נִכְשְׁלוּ בָּזֶה שֶׁלּא יַעֲבֹר הוּא עִמָּהֶם בְּרעַ בְּחִירָתָם וּפִשְׁעֵיהֶם,
לְמַעַן יִשָּׁמְרוּ מִזֶּה מִכָּאן וּלְהַבָּא לְבִלְתִּי הַשְׁחִית עִנְיָנָם.

סיכום דברי הספורנו:

• הטעם לאזכור עבר הירדן.

• משה ביאר לישראל דברים שהם עלולים להיכשל בהם,
  והוא לא יוכל להזהירם בשעת מעשה – מפני שאינו עובר את הירדן.

הציווי בחורב,
לבוא ולרשת את הארץ.

(ו)
ה’ אֱלֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹרֵב לֵאמֹר רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה: (ז)
פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל כָּל שְׁכֵנָיו בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף הַיָּם אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן עַד
הַנָּהָר
הַגָּדֹל
נְהַר
פְּרָת:
(ח)
רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה’ לַאֲבֹתֵיכֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם:

רש"י :

עד
הנהר
הגדול
– מפני שנזכר עם ארץ ישראל, קראו גדול. משל הדיוט אומר עבד מלך מלך, הדבק לשחוור וישתחוו לך, קרב לגבי דהינא ואידהן:

הקדמה

לאחר ששהו בהר סיני כמעט כשנה,
מצווה ה'
את העם להכנס לארץ ישראל, אשר כוללת את השפלה,
ההר וכל הארץ עד נהר פרת. נהר פרת מכונה הנהר הגדול ועל כך בא רש"י להעיר.

שאלה נסתרת

בספר בראשית פרק ב'
מוזכרים ארבעה נהרות.

הנהר הרביעי הוא פרת.
נהר פרת הוא הקטן מבין הנהרות המוזכרים בפרק,
ולפיכך קשה,
מדוע הוא מוזכר בפסוקנו כנהר הגדול?

הסבר רש"י

תשובה – מפני שנזכר עם א"י (ארץ ישראל)
קוראו גדול.

כלומר,
אין כוונת התורה לומר,
שנהר פרת הוא הנהר הגדול מבחינת גודל אורך,
אלא גדול במובן של חשיבות וכבוד.
ולפיכך,
בגלל היותו גבול א"י זכה לקבל התואר הגדול.

רש"י מביא שלוש דוגמאות,לאדם אשר איננו נושא תפקיד חשוב,
אבל מכיוון שקרוב הוא לאדם גדול,
דבק בו מעט מאותה גדולה.

דוגמה
א – משל הדיוט אומר עבד מלך מלך

הסבר הדוגמה:
עבד הוא אדם,
שמעמדו החברתי הוא נחות מאוד. אך לעבד של מלך מתייחסים ביותר כבוד מעבד פשוט.ובלשון גוזמה (הגזמה)
אומרים "עבד מלך – מלך"
– כלומר העבד מכובד כמו המלך.

דוגמה
ב – הדבק לשחוור וישתחוו לך

שפתי חכמים מסביר המילה "שחוור"
במשמעות שר.כלומר,
מי שנדבק (מתקרב ויוצר קשרי ידידות)
עם השר,
יתייחסו אף אליו בכבוד רב וישתחוו לו.

דוגמה
ג – קרב לגבי דהינא ואידהן

שפתי חכמים מסביר ואומר,
אדם שמתקרב ויוצר קשרי ידידות עם משוח בשמן,
אף הוא זוכה להיות משוח.
אדם,
שנמשח מסמל אדם מורם מעם – כגון מלך או כוהן גדול.

אלמלא המרגלים היתה הארץ נכבשת בקלות.

רש"י

באו ורשו – אין מערער בדבר ואינכם צריכים למלחמה, אלו לא שלחו מרגלים לא היו צריכים לכלי זיין:

מינוי השופטים ותפקידיהם

הסיבות לבחירת שופטים (ט'-י"ב)

(ט)
וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם:
(י)
ה’ אֱלֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב:
(יא)
ה’ אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם:
(י"ב)
אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי ירחכם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם:

האחריות
היְתֵרה
של
השׁוֹפט
בּישראל

רש"י

לא אוכל לבדי וגו'
– אפשר שלא היה משה יכול לדון את ישראל,
אדם שהוציאם ממצרים וקרע להם את הים והוריד את המן והגיש את השליו לא היה יכול לדונם,
אלא כך אמר להם,
ה'
אלהיכם הרבה אתכם,
הגדיל
והרים
אתכם
על
דייניכם
נטל
את
העונש
מכם
ונתנו
על
הדיינים.
וכן אמר שלמה (מלכים א'
ג,
ט)
כי מי יוכל לשפוט את עמך הכבד הזה,
אפשר מי שכתוב בו (שם ה,
יא)
ויחכם מכל האדם,
אומר מי יוכל לשפוט,
אלא כך אמר שלמה אין דייני אומה זו כדייני שאר האומות,
שאם דן והורג ומכה וחונק ומטה את דינו וגוזל אין בכך כלום,
אני אם חייבתי ממון שלא כדין נפשות אני נתבע,
שנאמר (משלי כ"ב,
כ"ג)
וקבע את קובעיהם נפש:

ברכת משה וברכת ה'

רש"י דברים פרק א

יוסף עליכם ככם אלף פעמים – מהו שוב ויברך אתכם כאשר דבר לכם, אלא אמרו לו משה אתה נותן קצבה לברכתינו, כבר הבטיח הקב"ה את אברהם (בראשית י"ג,
ט"ז)
אשר אם יוכל איש למנות וגו', אמר להם זו משלי היא, אבל הוא יברך אתכם כאשר דבר לכם:

היחס הבלתי ראוי של ישראל אל משה (י"ב)

טרחכם –
מלמד שהיו ישראל טרחנין.
היה אחד מהם רואה את בעל דינו נוצח בדין,
אומר יש לי עדים להביא,
יש לי ראיות להביא,
מוסיף אני עליכם דיינין:ומשאכם –
מלמד שהיו אפיקורסין.
הקדים משה לצאת,
אמרו,
מה ראה בן עמרם לצאת,
שמא אינו שפוי בתוך ביתו.
איחר לצאת,
אמרו,
מה ראה בן עמרם שלא לצאת,
מה אתם סבורים,
יושב ויועץ עליכם עצות רעות וחושב עליכם מחשבות:וריבכם –
מלמד שהיו רוגנים:

התכונות הנדרשות מהשופט

(י"ג)
הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם:
(יד)
וַתַּעֲנוּ אֹתִי וַתֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לַעֲשׂוֹת:
(טו)
וָאֶקַּח אֶת רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים וָאֶתֵּן אֹתָם רָאשִׁים עֲלֵיכֶם שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת וְשֹׁטְרִים לְשִׁבְטֵיכֶם:
(טז)
וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ:
(יז)
לֹא
תַכִּירוּ
פָנִים
בַּמִּשְׁפָּט
כַּקָּטֹן
כַּגָּדֹל
תִּשְׁמָעוּן
לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם תַּקְרִבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו:
(יח)
וָאֲצַוֶּה אֶתְכֶם בָּעֵת הַהִוא אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן:

רש"י דברים פרק א

נבונים –
מבינים דבר מתוך דבר.
זו היא ששאל אריוס את רבי יוסי,
מה
בין
חכמים
לנבונים.
חכם דומה לשולחני עשיר,
כשמביאין לו דינרין לראות רואה,
וכשאין מביאין לו יושב ותוהא.
נבון דומה לשולחני תגר,
כשמביאין לו מעות לראות רואה,
וכשאין מביאין לו מחזר ומביא משלו:

מינוי השופטים וחובות העם כלפי השופטים

רש"י

ואקח את ראשי שבטיכם – משכתים בדברים, אשריכם,
על מי באתם להתמנות, על בני אברהם יצחק ויעקב, על בני אדם שנקראו אחים ורעים, חלק ונחלה וכל לשון חבה:אנשים חכמים וידועים – אבל נבונים לא מצאתי. זו אחת משבע מדות שאמר יתרו למשה ולא מצא אלא שלש, אנשים צדיקים, חכמים וידועים:ראשים עליכם – שתנהגו בהם כבוד. ראשים במקח, ראשים בממכר, ראשים במשא ומתן, נכנס (מביתו לב"ה)
אחרון ויוצא ראשון:

• הציוויים
  לשופטים
  (ט"ז–י"ח)
  – "הוו
  מתונים
  בדין";
  "גרו"
  – ב'
  פירושים

רש"י

(טז)
ואצוה את שפטיכם –
אמרתי להם הוו מתונים בדין,
אם בא דין לפניך פעם אחת שתים ושלש אל תאמר כבר בא דִין זה לפני פעמים הרבה אלא היו נושאים ונותנים בו:

ובין גרו –
זה בעל דינו,
שאוגר עליו דברים.
דבר אחר ובין גרו,
אף על עסקי דירה בין חלוקת אחים אפילו בין תנור לכירים:

(יז)
לא תכירו פנים במשפט –
זה הממונה להושיב הדיינין,
שלא יאמר איש פלוני נאה או גבור,
אושיבנו דיין,
איש פלוני קרובי,
אושיבנו דיין בעיר,
והוא אינו בקי בדינין נמצא מחייב את הזכאי ומזכה את החייב.
מעלה אני על מי שמנהו כאילו הכיר פנים בדין:

• אסור לפחד מלומר את דעתו-"לא תגורו"

לא תגורו מפני איש –
לא תיראו.
דבר אחר לא תגורו,
לא תכניס דבריך מפני איש.
לשון (משלי י,
ה)
אוגר בקיץ:

כי המשפט לאלהים הוא –
מה שאתה נוטל מזה שלא כדין,
אתה מזקיקני להחזיר לו,
נמצא שהטית (על)
[עלי]
המשפט:

• הבחנות בין דיני ממונות לדיני נפשות

(יח)
את כל הדברים אשר תעשון –
אלו עשרת הדברים שבין דיני ממונות לדיני נפשות:

יב.
רמב"ן
–
הבחנה
בין
טורח,
משא
וריב.
– רמזים
לדברי
משה
ליתרו
בפרשת
יתרו.

וטעם טרחכם ומשאכם וריבכם – על דרך הפשט רמז משה רבינו להם שלשת הדברים שאמר ליתרו שהיה הוא עושה לעם כמו שפירשתי שם (שמות יח טו). והזכירן לישראל ברמז, אמר "טרחכם"
כנגד והודעתי את חוקי האלהים ואת תורותיו (שם שם טז), כי טורח גדול היה ללמד ליוצאי מצרים החוקים והתורות ופירושם וביאורם וסודם. והזכיר "משאכם"
כנגד לדרוש אלהים (שם פסוק טו), שהוא ענין תפלה שמתפלל עליהם, והוא מלשון ונשאת תפלה (מ"ב יט ד), ואל תשא בעדם רנה ותפלה (ירמיה ז טז). "וריבכם",
כפשוטו עניני המשפטים. ואמר "הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים"
על הדיינין בלבד, אבל אמר סתם "ואשימם בראשיכם"
דרך ענוה:

יג.
רמב"ן
– על
מה
מוסבת
המילה
"לשבטיכם"
לפי
רש"י
ולפי
רמב"ן.
– הסבר
החשיבות
של
"וידועים
לשבטיכם".

רמב"ן פסוק י"ג

וידעים לשבטיכם –
שהיו ניכרים לכם,
שאם בא לפני מעוטף בטליתו איני יודע מי הוא ומאי זה שבט הוא,
אבל אתם מכירים אותו שגדלתם אותו,
לשון
רש"י
מספרי
(דברים
יג).
ואם
כן,
יהיה
"לשבטיכם"
קשור
עם
"וידועים".
אבל
על
דרך
הפשט
טעמו,
הבו לכם לשבטיכם אנשים חכמים.
ועל דעתי,
טעם "וידועים"
שהם ידועים לשופטים,
כלומר שמעלתם ידועה ונכרת למנותם בה שופטים.
וכלל מעלות השופטים במלת "וידועים",
כי השופטים צריכין להיות אנשי חיל יראי אלהים אנשי אמת שונאי בצע כאשר אמר יתרו,
ואלה היו ידועים לשופטים מתחלה כי היו הכל אומרים ראוי זה להיות שופט:

פרק א פסוק יז ד"ה "כקטון כגדול"

"לא תכירו פנים במשפט כקטון כגדול תשמעון לא תגורו מפני איש כי

המשפט לאלהים הוא והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי ושמעתיו“

רש”י:
שיהא חביב עליך דין של פרוטה כְּדין של מאה מנה,שאם קדם ובא לפניך לא תסלקנו לאחרון.

דבר אחר:
כקטון כגדול תשמעון,
כתרגומו,
שלא תאמר זה עני הוא וחבירו עשיר,
ומצווה לפרנסו,
אזכה את העני ונמצא מתפרנס בנקיות.

דבר אחר:
שלא תאמר,
האיך אני פוגם כבודו של עשיר זה בשביל דינר,אזכנו עכשיו,
וכשיוצא לחוץ אומר לו:
תן לו שאתה חייב לו.

הקדמה

בפסוק זה ישנו ציווי המופנה לדיינים והוא:
"כקטון כגדול תשמעון"
למה התכוונה התורה במילים "קטון וגדול "?

רש"י מביא שלושה פירושים.

פירוש
א

שיהא חביב עליך (הדיין) דין של פרוטה (דין בעל סכום תביעה קטן לדוגמא,1000₪) כדין של מאה מנה (כדין שיש בו סכום תביעה גדול,
לדוגמא 100,000)שאם קדם ובא לפניך (שאם בא לפניך הדיין,
דין בו סכום התביעה קטן)לא תסלקנו לאחרון (אל תדחה את התביעה).

הסבר
פירוש א

התורה מזהירה את השופט,
שלא יקדים משפט שיש בו סכום תביעה גדול יותר למשפט,
שסכום התביעה הוא קטן יותר,
אלא עליו לדון בתיקים שבאים לפניו לפי סדר הופעתם.
יש כאן מסר חשוב לדיין,
שעליו להתנתק ממושגי העולם הכלכלי בו גובה הסכום הוא המדד ליוקרה ולמעמד,
ועליו להתייחס לכל דין באותה רצינות ושאיפה לגילוי האמת.(דין פרוטה כדין מאה).

לפי פירוש זה אין הקטון והגדול מתייחסים לבעלי הדין (שני הצדדים בדין),
אלא מתייחסים לדין עצמו – לסכום התביעה.

פירוש ב

דבר אחר:
(פתיחה לפירוש נוסף) כקטון כגדול תשמעון (ציטוט מהכתוב)כתרגומו (כפי שפירש אונקלוס),

שלא תאמר (שאין לדיין לחשוב ש) זה עני הוא וחבירו עשיר ומצווה לפרנסו (לפנַי באו שני בעלי דין,
אחד עני,
ואילו השני עשיר אשר מחויב מהתורה לעזור לעני),
אזכה את העני ונמצא מתפרנס בנקיות.(אזכה את העני שלא כדין,
על מנת שיוכל לקיים את עצמו,
ואילו לעשיר,
שהיה אמור לזכות בדין,
ייחשב לו ההפסד כמצוות צדקה.

הסבר פירוש ב

שני הפירושים הבאים פירוש ב'
ופירוש ג'
שונים מפירוש א,
בכך שלפיהם "קטון וכגדול"
מתייחסים לבעלי הדין,
שאחד הוא קטון (= עני)
והשני גדול (= עשיר).

לפי פירוש ב'
ברש"י באה התורה להזהיר את השופט,
שלא יעוות דין אמת אף במקרה,
שנראה לו שהוא עושה חסד.

דוגמה – ראובן העני תובע את שמעון העשיר לדין.השופט משוכנע שהאמת עם שמעון העשיר,
אך איננו מגלה את דעתו האמיתית ופוסק לטובת ראובן העני.אין מדובר פה בדיין רשע,
שפסק לטובת ראובן כי קיבל שוחד או כדומה,
אלא מדובר בדיין שעיוות את הדין מתוך דאגה לראובן העני.
הדיין מנחם את מצפונו המתייסר,
בכך שמשכנע עצמו שנהג כראוי,
שהרי שמעון העשיר חייב במצוות צדקה – וההפסד שנגרם לשמעון (בכך שחויב לשלם לראובן)
ייחשב לו כנתינת צדקה.

הסבר פירוש ג

דבר אחר:
(פתיחה לפירוש נוסף) שלא תאמר (שלא יחשוב הדיין) האיך אני פוגם כבודו של עשיר זה בשביל דינר (למה לי לפגוע בכבודו של בעל הדין העשיר ולהכריז,
שעליו לשלם מטבע דינר)
אזכנו עכשיו (אכריז בבית הדין,שהעשיר זכה בדין,
על אף שהאמת היא שהעני היה צריך לזכות) וכשיוצא לחוץ (מחוץ לבית המשפט)
אומר (השופט) לו (לעשיר) תן לו (לעני),
שאתה חייב לו.
(שהרי אתה העשיר באמת חייב לו לעני)

הסבר
פירוש ג

ראובן תובע את שמעון תביעה בסך 250 שקל.הדיין יודע שהאמת עם ראובן,
אך כואב לו לבייש את העשיר (שיפסיד במשפט)
עבור סכום קטן (ביחס לעשיר),
לפיכך מחליט לזכות את שמעון העשיר בבית הדין,
כדי שלא יתבייש.אך ברגע שהדין הסתיים וכל האנשים עזבו את האולם,
ניגש הדיין לעשיר ואומר לו :"ראה,
פסקתי לטובתך,
אולם דע לך,
שהעני היה צריך לזכות בדין – לכן מצווה אני אותך לתת לו בלי שיראו את אשר תבע ממך".לכאורה,
השופט נתן לכל אחד את רצונו – את העשיר לא בייש וזיכה אותו בפומבי ובעני לא פגע,
שהרי חייב את העשיר ליתן לעני אחר המשפט.

באה התורה ומלמדת אותנו ובעיקר את הדיין,
לשפוט בכל מקרה על פי האמת.חסד עם העני הוא מצווה,
אך אין לעוות את האמת.לחוס על כבוד העשיר הוא דבר חשוב,
אך אין הכשר לעוות את האמת.

יז.
רמב"ן
–
השופט
כשליח
ה'.

רמב"ן

(יז)
וטעם כי המשפט לאלהים הוא – כטעם כי לא לאדם תשפטו כי לה' ועמכם בדבר משפט (דהי"ב יט ו). לומר כי לאלהים לעשות משפט בין יצוריו, כי על כן בראם להיות ביניהם יושר וצדק, ולהציל גזול מיד עושקו (ונתן)
[נתן]
אתכם במקומו, ואם תגורו ותעשו חמס הנה חטאתם לה' כי מעלתם בשליחותו:

יח.
רמב"ן
–
מדוע
יתרו
אינו
נזכר
כאן?
שלש
דרכים
להסבר.

"
ואצוה אתכם בעת ההוא את כל הדברים אשר תעשון – אלו עשרה דברים שבין דיני ממונות לדיני נפשות, לשון רש"י מספרי (דברים יח). ואם כן, עם השופטים הנזכרים ידבר, ויקצר בעשרה הדברים שכולם נדרשים מן הכתובים. ועל דרך הפשט, הם החוקים והתורות הדרך אשר ילכו בה והמעשה אשר יעשון, כי הכל יצוה ויזהיר וילמד לישראל מפיו:

והטעם להזכיר זה כאן, כי בידוע שזה הענין עצת יתרו והוא אמר למשה (שמות י"ח י"ט)
היה אתה לעם מול האלהים שיתפלל עליהם בעת צרתם, ואמר לו (שם כ) והזהרת אתהם את החוקים ואת התורות וגו', שילמדם הוא התורה, אך במשפט נתן לו עצה שימנה שופטים לסייעו, וכבר פרשתיו שם (בפסוק כ). ולכן ספר בכאן, כי כאשר מינה שרי האלפים והמאות לא מינה אותם רק על המשפט, אבל הוא בעצמו ילמדם כל הדברים אשר יעשון על פי התורה, כי שמע לעצת חותנו ויעש כל אשר אמר. ולא הזכיר משה עצתו בכאן, ולא אמר דבר בשם יתרו אשר אמר. ונראה
בעיני
שלא
רצה
להזכירו
במעמד
כל
ישראל,
לענוותו.
או
שלא
יהיה
לכבוד
לו
שיזכיר
לדור
הזה
כי
אשה
כושית
לקח
(במדבר
יב
א).
ויתכן
שהטעם,
מפני
שנמלך
בשכינה
ועל
פי
הגבורה
נעשה
הענין
ההוא":

כ"א–מ"ו – חטא המרגלים ותוצאותיו

בקשת
העם
לשלוח
מרגלים
והסכמת
משה
(כב–כג)
ההתקרבות
בעירבוביא
–
שלילית.

(כב)
ותקרבון אלי כלכם –
בערבוביא,
ולהלן הוא אומר (דברים ה,
כ – כא)
ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם ותאמרו הן הראנו וגו',
אותה קריבה היתה הוגנת.
ילדים מכבדים את הזקנים ושלחום לפניהם,
וזקנים מכבדים את הראשים ללכת לפניהם,
אבל כאן,
ותקרבון אלי כולכם,
בערבוביא.
ילדים דוחפין את הזקנים וזקנים דוחפין את הראשים:

הסבר ההסכמה ע"י משל מכירת החמור

(כג)
וייטב בעיני הדבר –
בעיני ולא בעיני המקום.
ואם בעיני משה היה טוב למה אמרה בתוכחות,
משל
לאדם
שאומר
לחבירו
מכור
לי
חמורך
זה,
אמר לו הן.
נותנו אתה לי לנסיון,
אמר לו הן.
בהרים וגבעות,
אמר לו הן.
כיון שראה שאין מעכבו כלום,
אמר הלוקח בלבו,
בטוח הוא זה שלא אמצא בו מום.
מיד אמר לו טול מעותיך ואיני מנסהו.
מעתה אף אני הודיתי לדבריכם,
שמא תחזרו בכם כשתראו שאיני מעכב,
ואתם לא חזרתם בכם:

תשובת המרגלים (כד–כה)
-"מי הם שאמרו טובתה"

ויאמרו טובה הארץ –
מי הם שאמרו טובתה,
יהושע וכלב:

סירוב ישראל לעלות לרשת את הארץ (כו–כח)-מי שונא את מי?
– הסבר ע"י ב'
משלים

בשנאת ה'
אתנו –
והוא היה אוהב אתכם,
אבל אתם שונאים אותו.
משל
הדיוט
אומר,
מה דבלבך על רחמך מה דבלביה עלך:

בשנאת ה'
אתנו הוציאנו מארץ מצרים –
הוצאתו לשנאה היתה.
משל
למלך
בשר
ודם,
שהיו לו שני בנים ויש לו שתי שדות אחת של שקיא ואחת של בעל,
למי שהוא אוהב נותן של שקיא,
ולמי שהוא שונא נותן לו של בעל.
ארץ מצרים של שקיא היא,
שנילוס עולה ומשקה אותה,
וארץ כנען של בעל,
והוציאנו ממצרים לתת לנו את ארץ כנען:

"לשון הבאי".

כח)
ערים גדולות ובצורות בשמים –
דברו הכתובים לשון הבאי:

דברי החיזוק והתוכחה של משה (כט–לג)
–מהו "הדבר הזה"

(לב)
ובדבר הזה – שהוא מבטיחכם להביאכם אל הארץ, אינכם מאמינים בו:

העונש על ישראל והשפעתו גם על משה (לד–מ)
-"פנו לכם"
(מ)

(מ)
פנו לכם –
אמרתי להעביר אתכם דרך רוחב ארץ אדום לצד צפון ליכנס לארץ,
קלקלתם וגרמתם לכם עכוב:

פנו לכם –
לאחוריכם ותלכו במדבר לצד ים סוף.
שהמדבר שהיו הולכים בו לדרומו של הר שעיר,
היה מפסיק בין ים סוף להר שעיר,
עתה המשכו לצד הים ותסבבו את הר שעיר כל דרומו מן המערב למזרח:

חטא המעפילים וענשם (מא–מו)-משמעות הדימוי לדבורים (מד)

(מד)
כאשר תעשינה הדבורים –
מה הדבורה הזאת כשהיא מכה את האדם מיד מתה,
אף הם כשהיו נוגעים בכם מיד מתים:

עיין
בדברים,
פרק
א',
פסוקים
ט'-י"ז.

א. מהי הבעיה שמזכיר משה בפסוק י"ב,
ומה הוא מציע לעשות כדי לפתור את הבעיה?

ב. מה היתה תגובת העם להצעה של משה?

מה ההבדל בין תגובה זו ובין תגובת העם לדברי משה בסוף הפרק (פסוקים מ"ב–מ"ה)?

קרא במדבר,
כ',
ז'-י"ג;
דברים,
א',
כ"ב–ל"ז.

מהו המעשה שבגללו נענש משה על–פי במדבר כ',
י"ב,
ומהו המעשה על–פי דברים,
א',
ל"ז?

באיזה מהמקורות אפשר לתמוך בעזרת תהלים,
ק"ו,
ל"ב–ל"ג?
נמק.

בנאומיו של משה בדברים פרקים א–י"א,
ישנם דברים הנראים כסותרים את המאורעות הנזכרים,
או שונים מדברים שנאמרו קודם לכן.

א. ציין שני
דברים מסוג זה,
במה הם סותרים את הנאמר קודם,או שונים מהם?
בסס דבריך על המקורות.

ב. כיצד ניתן לישב את הסתירות או להסביר את השינויים שציינת בסעיף א.

עיין
בדברים,
א',
כ"ב–כ"ח.

א.
על בקשת העם לשלוח מרגלים אומר משה:
"וייטב בעיני הדבר"
(פסוק כ"ג)

כיצד אפשר להסביר את דברי משה לאור תוצאות השליחות של המרגלים?
ענה לפי אחד הפרשנים שלמדת.

ב.
כיצד אפשר להסביר את מסקנת העם שבפסוק כ"ח,
על אף הנאמר בפסוק כ"ה?

ישב את הקושי לפי שתי דברים שלמדת.

פרק
ד'
– עִיוּן
ברש"י
ובפרשנות

דברים
פרק
ד

א)
וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה'
אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם:

ספורנו
לפסוק
א
–
הקשר
בין
הציווי
על
הימנעות
מתוספת
וגריעה
לנאמר
בקטע
הקודם.

וְעַתָּה
יִשְׂרָאֵל.
מֵאַחַר
שֶׁאַתָּה רואֶה
גְּזֵרַת הָאֵל יִתְבָּרַךְ לְהַגְלותְכֶם
אִם תֶּחֶטְאוּ,
הִשָּׁמְרוּ
מֵחֲטוא וְשִׁמְרוּ
מִצְותָיו בְּלִי תוסֶפֶת וְגֵרָעון,
כִּי
הַתּוסֶפֶת
וְהַגֵּרָעון
בְּכָל שֶׁהוּא יָבִיאוּ אֶתְכֶם
לְתַכְלִית הַקִּלְקוּל.

(ב)

לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה'
אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם:

רש"י
פסוק
ב'

לא תספו –
כגון חמש פרשיות בתפילין חמשת מינין בלולב וחמש ציציות,
וכן ולא תגרעו:

אבן
עזרא
–
התוספת
אסורה
גם
כשהכונה
היא
לעבודת
ה'.

לא
תספו
–
מדעתכם ותחשבו כי היא עבודה לשם,
ג"כ לא תגרעו .
ואשר אמרתי:

רמב"ן
–

הגדרה
של
בל
תוסיף
–
התוספת
של
הנביאים
כמו
מרדכי
ואסתר–
תוספת
הגזרות
של
חז"ל.

ולפי דעתי אפילו בדא לעשות מצוה בפני עצמה כגון שעשה חג בחדש שבדא מלבו כירבעם (מ"א יב לג)
, עובר בלאו.
וכך אמרו (מגילה יד א)
לענין מקרא מגלה,
מאה ושמונים נביאים עמדו להם לישראל ולא פחתו ולא הוסיפו על מה שכתוב בתורה אפילו אות אחת חוץ ממקרא מגילה מאי דרוש וכו'.
ובירושלמי (מגילה פ"א ה"ז)
שמונים וחמשה זקנים ומהם כמה נביאים היו מצטערים על הדבר,
אמרו כתוב אלה המצות אשר צוה ה'
את משה,
אלו המצות שנצטוו מפי משה,
כך אמר לנו משה ואין נביא אחר עתיד לחדש דבר לכם,
ומרדכי ואסתר רוצים לחדש לנו דבר,
לא זזו משם נושאין ונותנין בדבר עד שהאיר הקב"ה עיניהם וכו'.
הרי שהיתה המצוה הזו אסורה להם,
א"כ היא בכלל לא תוסיף עליו,
אלא שלא למדנו למוסיף על פי נביא אלא מן הכתוב שאמר "אלה המצות"
אין נביא רשאי לחדש בו דבר מעתה.
ומה שתקנו חכמים משום גדר,
כגון שניות לעריות וכיוצא בהן,
זו היא מצוה מן התורה,
ובלבד שידע שהם משום הגדר הזה ואינן מפי הקב"ה בתורה:

רמב"ם
הלכות
ממרים
פרק
ב
הלכה
ט

הואיל ויש לבית דין לגזור ולאסור דבר המותר ויעמוד איסורו לדורות וכן יש להן להתיר איסורי תורה לפי שעה מהו זה שהזהירה תורה לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו,
שלא להוסיף על דברי תורה ולא לגרוע מהן ולקבוע הדבר לעולם בדבר שהוא מן התורה בין בתורה שבכתב בין בתורה שבעל פה,
כיצד הרי כתוב בתורה לא תבשל גדי בחלב אמו מפי השמועה למדו שזה הכתוב אסר לבשל ולאכול בשר בחלב,
בין בשר בהמה בין בשר חיה אבל בשר העוף מותר בחלב מן התורה,
אם יבוא בית דין ויתיר בשר חיה בחלב הרי זה גורע,
ואם יאסור בשר העוף ויאמר שהוא בכלל הגדי והוא אסור מן התורה הרי זה מוסיף,
אבל אם אמר בשר העוף מותר מן התורה ואנו נאסור אותו ונודיע לעם שהוא גזרה שלא יבא מן הדבר חובה ויאמרו העוף מותר מפני שלא נתפרש כך החיה מותרת שהרי לא נתפרשה,
ויבא אחר לומר אף בשר בהמה מותרת חוץ מן העז,
ויבא אחר לומר אף בשר העז מותר בחלב פרה או הכבשה שלא נאמר אלא אמו שהיא מינו,
ויבא אחר לומר אף בחלב העז שאינה אמו מותר שלא נאמר אלא אמו,
לפיכך נאסור כל בשר בחלב אפילו בשר עוף,
אין זה מוסיף אלא עושה סייג לתורה וכן כל כיוצא בזה.

ספורנו
–
התוספת והגרעון הם בסכום המצוות ולא בפרטי המצוה.
דלא
כרש"י –
הראיה מבעל פעור

"
וְלא
תִגְרְעוּ
מִמֶּנּוּ
לִשְׁמר.
וְלא יַחֲשׁב הַחושֵׁב שֶׁכַּאֲשֶׁר תָּסוּר סִבַּת הָאִסּוּר אֶצְלְךָ,
לא יִהְיֶה חֵטְא לִגְרעַ,
כְּמו שֶׁחָשַׁב שְׁלמה הַמֶּלֶךְ 'אֲנִי אַרְבֶּה וְלא אָסוּר,
אֲנִי אַרְבֶּה וְלא אָשִׁיב'
(סנהדרין כא,
ב)
וְנִכְשַׁל.

עֵינֵיכֶם
הָראות.
הִנֵּה יָעִיד עַל זֶה מַה שֶּׁרְאִיתֶם שֶׁקָּרָה בְּעִנְיַן בַּעַל פְּעור.
כִּי אָמְנָם אותָם שֶׁחָטְאוּ בַּעֲבודָה–זָרָה לא הִתְכַּוְּנוּ לָזֶה בִּתְחִלָּה,
אֲבָל הָיְתָה תְּחִלַּת כַּוָּנָתָם לִזְנות בִּלְבַד,
כְּאָמְרו "וַיָּחֶל הָעָם לִזְנות"
(במדבר כה,
א),
וְאַף–עַל–פִּי שֶׁהַתּורָה אָסְרָה זֶה מִפְּנֵי חֲשַׁשׁ עֲבודָה–זָרָה,
כְּאָמְרָם "וְזָנוּ בְנתָיו..
וְהִזְנוּ אֶת–בָּנֶיךָ"
(שמות לד,
טז),
חָשַׁב כָּל אֶחָד מֵהֶם שֶׁזֶּה לא יִקְרֶה לו כְּלָל.
וְהִנֵּה קָרָה הַהֵפֶךְ".

ה–ח
–שמירת
החוקים והמשפטים מבליטה את ייחודו של עם
ישראל ואת יחודה של התורה
לעיני
הגויים.

(ג)

עֵינֵיכֶם הָרֹאֹת אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה'
בְּבַעַל פְּעוֹר כִּי כָל הָאִישׁ אֲשֶׁר הָלַךְ אַחֲרֵי בַעַל פְּעוֹר הִשְׁמִידוֹ ה'
אֱלֹהֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ:

(ד)

וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה'
אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם:

(ה)

רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה'
אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת כֵּן בְּקֶרֶב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ:

ה.
רמב"ן
–
"לימדתי"
בלשון
עבר.
שתי
דרכים
בהסבר
הענין–
הסבר
ההדגשה
"לעשות
כן
בקרב
הארץ":

וטעם ראה למדתי אתכם – ראה שאני מלמד אתכם היום,
כמו שאמר אשר אנכי מצוה אתכם היום (להלן י"א י"ג)
ואשר אנכי נותן לפניכם היום (בפסוק ח')
. או יאמר "לִמַּדְתִּי",
מפני שהזכיר "לַעֲשׂוֹת כֵּן בְּקֶרֶב הָאָרֶץ",
כּלוֹמר ראה בעת בואך לארץ שלמדתי אתכם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה'
אֱלֹהָי.
וְהִנה מתחלה דבר על הדבר שהיא כלל לכל,
עשה ולא תעשה,
ועתה יזהיר בחוקים שהם גזרותיו ובמשפטים שהם הדִינִים,
כִּי
אלו
הם
צריכין
חזוק
יותר,
מפני
העלם
טעם
החקים,
ומפני
כי
במשפט
יעמידו
ארץ.
ואמר לעשות כן בקרב הארץ – להזהיר על כולם,
כי יש חוקים רבים ומשפטים שאינן נוהגין בחוצה לארץ.
או ירמוז שעיקר המצות כולן בארץ כמו שרמזתי בסוד הארץ (ויקרא י"ח כ"ה)
:

ה.
רמב"ן
בשמירת
התורה
תועלת
עצומה:
גם
הגויים
יכירו
בכך
(ע"פ
פרשנות
של
הנזכר
בפסוקים
ו–ח).

ואמר כי בחוקים ובמשפטים תועלות גדולות,
שהם תפארת לעושיהם מן האדם,
ואפילו שונאיהם ישבחו אותם בהם.
ועוד שהם תועלת גדולה שאין כמותה שהשם יהיה קרוב להם בכל קראם אליו,
וכן העמים יתבוננו בזה ידעו כי החוקים נעשים בחכמה ובינה לקרבה אל האלהים וייראו מהם,
וזהו שאמר כי מי גוי גדול – ועוד שהחוקים והמשפטים בעצמם הם צדיקים,
ישרים וטובים בישוב העם והמדינות:

(ו)

וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה:

(ז)

כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּה'
אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו:

(ח)

וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם:

ט
–
י"ג
–
ישראל
במעמד
הר סיני

לא
לשכוח ואף להודיע לבנים על מעמד סיני
–מטרת
המעמד הגדול
להשריש יראת ה'
בלב
ישראל

(ט)
רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ:

ט.
רמב"ן
– הפסוק
הוא
מצוות
לא–תעשה
שלא
לשכוח
מעמד
הר
סיני."והודעתם
לבניך"
– זו
מצוות
עשה.

התועלת
הגדולה
מאד
במצווה
זו:
אפשר
יהיה
להכחיש
כל
נביא
שיאמר
אחרת.הערך
לדורות
של
ההודעה
לבנים.

רק השמר לך וגו'
פן תשכח את הדברים – אז כשלא תשכחום,
ותעשום על אמתתם,
תחשבו חכמים ונבונים,
ואם תעוותו אותם מתוך שכחה,
תחשבו שוטים,
לשון רש"י.
ואינו נכון כלל.
אבל הכתוב הזה לפי דעתי מצות לא תעשה,
הזהיר בה מאד,
כי כאשר אמר שנזהר בכל המצות ונשמור החוקים והמשפטים לעשותם,
חזר ואמר רק אני מזהירך מאד להשמר ולשמור עצמך מאד מאד לזכור מאין באו אליך המצות,
שלא תשכח מעמד הר סיני מכל הדברים אשר ראו שם עיניך הקולות והלפידים את כבודו ואת גדלו ודבריו אשר שמעת שם מתוך האש,
ותודיע כל הדברים אשר ראו עיניך במעמד הנכבד ההוא לבניך ולבני בניך עד עולם.
ופירש הטעם כי השם עשה המעמד ההוא כדי שתלמדו ליראה אותו כל הימים ואת בניכם תלמדון לדורות עולם,
אם כן עשו אתם ככה ואל תשכחו אותו:

והנה קודם שיזכיר הדברות שנאמרו שם,
הזהיר במצות לא תעשה שלא נשכח דבר מן המעמד ההוא ולא נסירהו מלבנו לעולם,
וצוה במצות עשה שנודיע בו לכל זרענו מדור לדור כל מה שהיה שם בראיה ובשמיעה.
והתועלת במצוה הזאת גדולה מאד,
שאם היו דברי התורה באים אלינו מפי משה בלבד,
אע"פ שנבואתו נתאמתה באותות ובמופתים אם יקום בקרבנו נביא או חולם חלום ויצונו בהפך מן התורה ונתן אלינו אות או מופת יכנס ספק בלב האנשים,
אבל כשתגיע אלינו התורה מפי הגבורה לאזנינו ועינינו הרואות אין שם אמצעי,
נכחיש כל חולק וכל מספק,
ונשקר אותו,
לא יועילהו אות ולא יצילהו מופת מן המיתה בידינו,
כי אנחנו היודעים בשקרותו:

ספורנו
פסוק
ט
– הקשר
לפסוקים
הקודמים
– למרות
ההערכה
של
הגויים,
צריך
להישמר
מדעותיהם
הכפרניות.

רַק
הִשָּׁמֶר
לְךָ.
אַף–עַל–פִּי שֶׁאָמַרְתִּי שֶׁרָאוּי שֶׁתִּהְיוּ נֶחֱשָׁבִים חֲכָמִים לְעֵינֵי הָאֻמּות,
הִשָּׁמֶר לְךָ מִדֵּעות חַכְמֵיהֶם הַמַּכְחִישִׁים מְצִיאוּת הָאֵל יִתְבָּרַךְ וִיכָלְתּו וְהַשְׁגָּחָתו,
וְחָשְׁבוּ הֵם לְהָבִיא עַל כָּל זֶה רְאָיות שִׂכְלִיּות.

פֶּן–תִּשְׁכַּח
אֶת–הַדְּבָרִים
אֲשֶׁר–רָאוּ
עֵינֶיךָ.
וְהַטַּעַם שֶׁהִזְהַרְתִּיךָ מְאד לְהִשָּׁמֵר מִזֶּה הוּא, שֶׁיֵּשׁ לָחשׁ פֶּן תִּשְׁכַּח מַה שֶּׁרָאוּ עֵינֶיךָ הַגַּשְׁמִיִּים בְּסִינַי,
וְעֵינֶיךָ הַשִּׂכְלִיִּים גַּם כֵּן בְּפֵרוּשׁ הַתּורָה,
אֲשֶׁר בָּהּ הָרְאֵיתָ לָדַעַת הֵפֶךְ דֵּעותֵיהֶם,
בְּמופְתִים שִׂכְלִיִּים.

(י)
יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה'
אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בֶּאֱמֹר ה'
אֵלַי הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה וְאֶת בְּנֵיהֶם יְלַמֵּדוּן:

רש"י

(י)
יום אשר עמדת –
מוסב
על
מקרא
שלמעלה
ממנו אשר ראו עיניך,
יום אשר עמדת בחורב אשר ראיתם את הקולות ואת הלפידים:

(יא)
וַתִּקְרְבוּן וַתַּעַמְדוּן תַּחַת הָהָר וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ עַד לֵב הַשָּׁמַיִם חֹשֶׁךְ עָנָן וַעֲרָפֶל:
(יב)
וַיְדַבֵּר ה'
אֲלֵיכֶם מִתּוֹךְ הָאֵשׁ קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל:
(יג)
וַיַּגֵּד לָכֶם אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים:

י"ד–כ"ד
–
איסורי
עבודה זרה לסוגיה

י"ד)
וְאֹתִי צִוָּה ה'
בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים לַעֲשֹׂתְכֶם אֹתָם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ:

איסור
עשית פסלים מסוגים שונים (ט"ו–י"ח)

(ט"ו)

וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר ה'
אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ:

(ט"ז)

פֶּן תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כָּל סָמֶל תַּבְנִית זָכָר אוֹ נְקֵבָה:

(י"ז)

תַּבְנִית כָּל בְּהֵמָה אֲשֶׁר בָּאָרֶץ תַּבְנִית כָּל צִפּוֹר כָּנָף אֲשֶׁר תָּעוּף בַּשָּׁמָיִם:

(י"ח)

תַּבְנִית כָּל רֹמֵשׂ בָּאֲדָמָה תַּבְנִית כָּל דָּגָה אֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ:

איסור
עבודת צבא השמים

(י"ט)
וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּוֹכָבִים כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם וַעֲבַדְתָּם אֲשֶׁר
חָלַק
ה'
אֱלֹהֶיךָ
אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם:

רש"י

אשר חלק וגו'
לכל העמים –
להאיר להם.
דבר אחר לאלוהות.
לא מנען מלטעות אחריהם,
אלא החליקם בדברי הבליהם לטרדם מן העולם.
וכן הוא אומר (תהלים לו ג)
כי החליק אליו בעיניו למצוא עונו לשנוא:

(כ')
וְאֶתְכֶם לָקַח ה'
וַיּוֹצִא אֶתְכֶם מִכּוּר הַבַּרְזֶל מִמִּצְרָיִם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם נַחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶּה:

(כ"א)
וַה'
הִתְאַנַּף בִּי עַל דִּבְרֵיכֶם וַיִּשָּׁבַע לְבִלְתִּי עָבְרִי אֶת הַיַּרְדֵּן וּלְבִלְתִּי בֹא אֶל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר ה'
אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה:

רמב"ן
פסוק
כ"א
–
מדוע
מזכיר
משה
את
העובדה
הזאת
דוקא
כאן?

וטעם וה'
התאנף בי על דבריכם – שהחזיר במקום הזה,
כלומר אותי צוה ה'
בעת ההיא ללמד אתכם המצות לעשותכם אותם בארץ אשר אתם עוברים שמה,
ועתה קחו מפי תורה כי אנכי מת בארץ [מואב]
ולא אוכל ללמדם אתכם בארץ,
ואל תשכחו שם מה שלמדתי אתכם,
ולא מה שראיתם בסיני.
ועל
דרך
האמת יאמר השמרו מאד לנפשותיכם פן תשחיתון,
כי השם התאנף בי מדאגה מדבר זה פן תשכחו אתם ברית השם אלהיכם באש האוכלת בראש ההר ותעשו תמונת כל,
וזה טעם אשר צוך ה'
אלהיך – וכבר נרמז זה בסדר חקת התורה.
ורש"י כתב אשר צוך ה'
אלהיך,
שלא תעשה.
והוא פשוטו של מקרא,
והמשכיל יבין הפסוקים האלה על אמתתם:

(כב)
כִּי אָנֹכִי מֵת בָּאָרֶץ הַזֹּאת אֵינֶנִּי עֹבֵר אֶת הַיַּרְדֵּן וְאַתֶּם עֹבְרִים וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הַזֹּאת:
(כג)
הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן תִּשְׁכְּחוּ אֶת בְּרִית ה'
אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּכֶם וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל אֲשֶׁר צִוְּךָ ה'
אֱלֹהֶיךָ:
(כד)
כִּי ה'
אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא אֵל קַנָּא:

כ"ה–ל"א
–
העונש
על
עבודה
זרה
בארץ
ישראל.

כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ וְהִשְׁחַתֶּם וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל וַעֲשִׂיתֶם הָרַע בְּעֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ לְהַכְעִיסוֹ:

רש"י

ונושנתם – רמז להם שיגלו ממנה לסוף שמונה מאות וחמשים ושתים שנה, כמנין ונושנתם. והוא הקדים והגלם לסוף שמונה מאות וחמשים והקדים שתי שנים לונושנתם, כדי שלא יתקיים בהם (פסוק כו) כי אבד תאבדון וזהו שנאמר (דניאל ט יד) וישקוד ה' על הרעה ויביאה עלינו כי צדיק ה' אלהינו,
צדקה עשה עמנו שמהר להביאה שתי שנים לפני זמנה:

רמב"ן
"כי"
– "ידבר
בלשון
ישמש
לשני
פנים"
– אזהרה
ונבואה
לעתיד.
– ההשתרשות
בארץ
עלולה
להיות
סיבה
לחטא.

(כה)
כי
תוליד
בנים
ובני
בנים
ונושנתם
– עִנְין הכתוב הזה,
שיזכיר ויאמר כי תוליד בנים ובני בנים ובעבור היותכם ישנים בארץ ותשבו לבטח אולי תשכחו את השם,
והעידותי בכם היום שתאבדו מהר כי לא יאריך לכם מאחר שתעבדו ע"ז.
והפרשה הזו אע"פ שהיא אזהרה לא נאמרה בלשון "אם",
והטעם כי הוא כמתנבא על עניינם,
וידבר בלשון ישמש בשני פנים בלשון אזהרה ובלשון עתיד לבא,
יאמר שיעשו ויהיה להם ככה,
ולא יגזור עליהם.
ומפני זה אמרו רבותינו (גיטין פ"ח א)
שרמז לגלות בית ראשון במלת ונושנתם בגימטריא,
והיתה קבלה בידם כי יש בפרשה הזאת רמז לזמן הגלות,
וכאשר בא עליהם התבוננו בה בינה:

(כו)
הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן מַהֵר מֵעַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא תַאֲרִיכֻן יָמִים עָלֶיהָ כִּי הִשָּׁמֵד תִּשָּׁמֵדוּן🙁כז)
וְהֵפִיץ ה' אֶתְכֶם בָּעַמִּים וְנִשְׁאַרְתֶּם מְתֵי מִסְפָּר בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר יְנַהֵג ה' אֶתְכֶם שָׁמָּה: (כח)
וַעֲבַדְתֶּם שָׁם אֱלֹהִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם עֵץ וָאֶבֶן אֲשֶׁר לֹא יִרְאוּן וְלֹא יִשְׁמְעוּן וְלֹא יֹאכְלוּן וְלֹא יְרִיחֻן:
(כט)
וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ וּמָצָאתָ כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ:
(ל)
בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ:

רמב"ן
פסוק
ל'

"ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקלו – גם זה רמז לגאולת בבל, ששבו אל השם והתודו לפניו ושמעו לקול הנביאים אשר הקים להם, ולפיכך הבטיחם שלא ישחיתם ולא ישכח ברית אבותם כאשר אמר (ויקרא כו מב) וזכרתי את בריתי יעקוב וגו'. ובסוף הספר ירמוז לגאולה העתידה כאשר פירשתי (שם בפסוק טז), ואזכרנו עוד בע"ה (להלן כח מב)":

(לא)
כִּי אֵל רַחוּם ה' אֱלֹהֶיךָ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַשְׁחִיתֶךָ וְלֹא יִשְׁכַּח אֶת בְּרִית אֲבֹתֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם:

ל"ב–מ'
– הניסים
שנעשו לישראל מחייבים אותם לעבוד את ה'
לבדו.

(לב)
כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים אָדָם עַל הָאָרֶץ וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמָיִם
הֲנִהְיָה כַּדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אוֹ הֲנִשְׁמַע כָּמֹהוּ:

רמב"ן
–
מטרת
הדרישה
על
מה
שהיה
"בימים
ראשונים":–להכיר
שה'
לא
ימחל
על
עבודה
זרה

רמב"ן

(לב)
כי שאל נא לימים ראשונים – יאמר לא ימחול ולא יאריך השם לכם על ע"ז ועל ההשחתה בפסל וכל תמונה,
כי עשה עמכם מה שלא עשה כן לכל גוי מעולם שהשמיעך קול אלהים מדבר מתוך האש,
למען תהיה יראתו על פניכם ותייחדו אותו ולא תשחיתו,
ולקח אתכם לו גוי מקרב גוי במסות באותות ובמופתים שלא תעבדו לזולתו.
והנה הראית בעיניך כל זה,
לדעת כי ה'
הוא האלהים הוא אחד ושמו אחד ואין עוד מלבדו.
כי מן השמים השמיעך את קולו ללמדך בזה מוסר השכל,
ועל הארץ הראך את אשו הגדולה בוערת עד לב השמים,
ודבריו כולם שמעת מתוך האש.
ויוציאך בפניו – כמו על פניו (בראשית לב כב)
, בכחו הגדול אשר בפניו.
ואחרי שהשם הגדול הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת ואין עוד,
תשמור מצותיו וחקותיו למען ייטב לך בשמים ממעל,
ולמען תאריך ימים על הארץ מתחת:

ספורנו
פסוק
לב
–
לדעת
שה'
לא
ישכח
את
ברית
האבות
––
הפסוק
קשור
לפסוק
שלפניו.

כִּי
שְׁאַל–נָא.
וְהָרְאָיָה עַל זֶה שֶׁאָמַרְתִּי שֶׁלּא יִשְׁכַּח בְּרִית אָבות הִיא, כִּי אָמְנָם מַה שֶּׁעָשָׂה עִם כָּל יִשְׂרָאֵל בְּמַתַּן תּורָה שֶׁתִּהְיוּ כֻּלְּכֶם זוכִים לְאותָהּ הַמַּדְרֵגָה מִן הַנְּבוּאָה לא הָיָה זוּלָתִי לָקַחַת אֶת כֻּלְּכֶם לו לְעַם, בִּשְׁבִיל בְּרִית אָבות, שֶׁלּא כָּל אֶחָד מִכֶּם הָיָה רָאוּי לָהּ.
שֶׁאַף–עַל–פִּי שֶׁקָּרָה בְּאֵיזֶה זְמַן לְאֵיזֶה יָחִיד שֶׁיִּתְנַבֵּא,
הִנֵּה לא קָרָה זֶה לְשׁוּם עַם.

הנס
במעמד הר סיני

(לג)
הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּחִי: (לד)
אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם ה' אֱלֹהֵיכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶיךָ:

רש"י

לבא לקחת לו גוי וגו'
– כל ההי"ן הללו תמיהות הן לכך נקודות הן בחט"ף פת"ח הנהיה, הנשמע,
הנסה,
השמע:

רש"י

במסות – על ידי נסיונות הודיעם גבורותיו, כגון (שמות ח, ה)
התפאר עלי, אם אוכל לעשות כן, הרי זה נסיון:

באותות – בסימנין להאמין שהוא שלוחו של מקום, כגון (שמות ד ב) מה זה בידך:

ובמופתים – הם נפלאות שהביא עליהם מכות מופלאות:

ובמלחמה – בים,
שנאמר (שם יד כה) כי ה' נלחם להם:

אבן
עזרא
–

"אלוקים"
– קודש ולא חול השוה רש"י
–דברה תורה כלשון בני אדם –
כדי שיבינו השומעים.–זיהוי מעשי הגבורה של ה'.

או הנסה אלהים –
י"א,
שהוא לשון חול.
וחלילה חלילה רק לשון קדושה.

הנסה –
כדרך בני אדם,
כדי שיבינו השומעים.

(לה)
אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ:
(לו)
מִן הַשָּׁמַיִם הִשְׁמִיעֲךָ אֶת קֹלוֹ לְיַסְּרֶךָּ וְעַל הָאָרֶץ הֶרְאֲךָ אֶת אִשּׁוֹ הַגְּדוֹלָה וּדְבָרָיו שָׁמַעְתָּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ:

אהבת
האבות והשלכותיה על הבנים

(לז)
וְתַחַת כִּי אָהַב אֶת אֲבֹתֶיךָ וַיִּבְחַר בְּזַרְעוֹ אַחֲרָיו וַיּוֹצִאֲךָ בְּפָנָיו בְּכֹחוֹ הַגָּדֹל מִמִּצְרָיִם:
(לח)
לְהוֹרִישׁ גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמְּךָ מִפָּנֶיךָ לַהֲבִיאֲךָ לָתֶת לְךָ אֶת אַרְצָם נַחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶּה:

רש"י

ממך מפניך – סרסהו
ודרשהו להוריש מפניך גוים גדולים ועצומים ממך:

(ל"ט)

וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה'
הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד:
(מ)

וְשָׁמַרְתָּ אֶת חֻקָּיו וְאֶת מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אֲשֶׁר יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ וּלְמַעַן תַּאֲרִיךְ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה'
אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ כָּל הַיָּמִים:

ספורנו
פסוק
ל"ט
–
המסקנה
האמונית
מן
הידיעה
וההתבוננות
השכלית.

וְיָדַעְתָּ
הַיּום.
אִם כֵּן
רָאוּי בְּלִי סָפֵק שֶׁתִּתְבּונֵן
וְתֵדַע כָּל חֶלְקֵי הַסּותֵר.

וַהֲשֵׁבתָ
אֶל–לְבָבֶךָ.
וְאַחַר
הַהִתְבּונְנוּת תָּשִׁיב אֶל לְבָבֶךָ
הַחֵלֶק הָאֲמִתִּי מֵהֶם, וְהוּא
כִּי
ה' הוּא
הָאֱלהִים.
הַמְסַדֵּר
הַנִּצְחִי הַמְפֻרְסָם.

בַּשָּׁמַיִם
מִמַּעַל וְעַל–הָאָרֶץ
מִתָּחַת.
כִּי
אָמְנָם עַל זֶה יורֶה סִדְרָם וְקִשְׁרָם,
וְהַתַּכְלִית
הַמֻּשָּׂג מֵהֶם, אֲשֶׁר
לא יֻשַּׂג זוּלָתָם, וּבָהֶם
נודַע שֶׁיֵּשׁ נִמְצָא מְכַוֵּן
שֶׁהִמְצִיא כָּל זֶה לְתַכְלִית מְכֻוָּן
מֵאִתּו.

אֵין
עוד.
וּמִזֶּה
יודֵעַ שֶׁאֵין עוד, כִּי
הוּא מִן הַהֶכְרֵחַ שֶׁלּא יִהְיֶה כָּל
זֶה זוּלָתִי בְּכחַ אֵיזֶה נִמְצָא
בּורֵא נִבְדָּל מֵחמֶר, מְאד
נַעֲלֶה בְּתַכְלִית הָאֶפְשָׁר.
וְהוּא
נִמְנָע שֶׁיִּהְיֶה יותֵר מֵאֶחָד
בְּזאת הַמַּדְרֵגָה מֵהָעִלּוּי אֲשֶׁר
אֵין כָּמוהָ, כִּי
בַּנִּבְדָּלִים לא יִפּל מִסְפָּר
זוּלָתִי בִּהְיותָם בִּלְתִּי שָׁוִים
בְּמַדְרֵגָה.

מ"א–מ"ט–
הבדלת
ערי המקלט בעבר הירדן המזרחי ע"י
משה

(מא)
אָז יַבְדִּיל מֹשֶׁה שָׁלֹשׁ עָרִים בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרְחָה שָׁמֶשׁ:
(מב)
לָנֻס שָׁמָּה רוֹצֵחַ אֲשֶׁר יִרְצַח אֶת רֵעֵהוּ בִּבְלִי דַעַת וְהוּא לֹא שֹׂנֵא לוֹ מִתְּמֹל שִׁלְשׁוֹם וְנָס אֶל אַחַת מִן הֶעָרִים הָאֵל וָחָי: (מג)
אֶת בֶּצֶר בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ הַמִּישֹׁר לָראוּבֵנִי וְאֶת רָאמֹת בַּגִּלְעָד לַגָּדִי וְאֶת גּוֹלָן בַּבָּשָׁן לַמְנַשִּׁי:
(מד)
וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(מה)
אֵלֶּה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם:
(מו)
בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּגַּיְא מוּל בֵּית פְּעוֹר בְּאֶרֶץ סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן אֲשֶׁר הִכָּה מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם:
(מז)
וַיִּירְשׁוּ אֶת אַרְצוֹ וְאֶת אֶרֶץ עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן שְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרַח שָׁמֶשׁ:
(מח)
מֵעֲרֹעֵר אֲשֶׁר עַל שְׂפַת נַחַל אַרְנֹן וְעַד הַר שִׂיאֹן הוּא חֶרְמוֹן:
(מט)
וְכָל הָעֲרָבָה עֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה וְעַד יָם הָעֲרָבָה תַּחַת אַשְׁדֹּת הַפִּסְגָּה:

רש"י

אז יבדיל – נתן לב להיות חרד לדבר שיבדילם. ואף על פי שאינן קולטות עד שיבדלו אותן שבארץ כנען, אמר
משה
מצוה
שאפשר
לקיימה
אקיימנה:

רמב"ן
–
מקומה של פרשת ערי המקלט בדברי משה.
הסבר הרצף –
התוספת שבפסוקים מד–מט על הנזכר כבר בפרק א'
פסוקים ד–ה.

רמב"ן

(מא)
אז יבדיל משה שלש ערים – פירש ר"א ביום שהבדיל משה שלש ערים אז אמר דברי הברית. ואינו נכון, אבל הוא כפשוטו כי משה אסף כל ישראל לבאר להם התורה, ופתח להם בדברי התוכחות, וכאשר אמר בפניהם תוכחותיו במה שעשו והאזהרות על ע"ז ועל יחוד השם והשלים להם שישמרו חוקיו ומצותיו למען ייטב להם, אז אמר במעמדם לפניהם עתה נקיים המצוה אשר צונו השם, ותהיינה בצר במדבר ורמות בגלעד וגולן בבשן, ערי מקלט לנוס שמה כל רוצח בשגגה. ואע"פ שאינן קולטות עד שיבדלו אותם שבארץ כנען, אמר מצוה שבאה לידינו נקיים אותה למען ייטב לנו. ואחרי כן קרא בקול גדול אל כל ישראל שהיו שם, ואמר אליהם (להלן ה א) שמע ישראל את החקים ואת המשפטים וגו', כי עתה יפתח במצות ובביאור התורה כאשר פירשתי בתחלת סדר אלה הדברים:

(מ"ז – מ"ח)
והזכיר בכאן ויירשו את ארצו ואת ארץ עוג מלך הבשן, מערוער וגו' – והטעם כי שב להזכיר מה שאמר בתחלת הספר הזה (לעיל א ד) כי ביאור התורה הזה היה אחרי הכותו את סיחון מלך האמורי אשר יושב בחשבון ואת עוג מלך הבשן אשר יושב בעשתרות באדרעי, והוסיף בכאן לפרש כי היה הביאור גם אחרי שירשו את כל ארצם, כלומר שחלקה להם לשני המטות וחצי המטה:

עיין בדברים,
ד',
י"ד

א.
יש פרשנים הקושרים את פסוקים כ"א–כ"ב לפסוק כ', ואילו פרשנים אחרים קושרים אותם לפסוק י"ד ולפסוק כ"ג .

מהי הבעיה בפסוקים כ"א–כ"ב?
כיצד ניתן ליישב את הבעיה לפי אחת מדרכי הפירוש?

ב."אשר
צוך
ה'
אלקיך"
(פסוק
כ"ג)
.

רש"י:
"אשר צוך שלא לעשות ".

ראב"ע:
"כאשר צוך ".

מהו הקושי שמוצאים פרשנים אלה בפסוק ?על אילו מילים בפסוק מוסב הביטוי "אשר צוך"
לפי רש"י,
ועל אילו מילים לפי ראב"ע?

בקטעים הבאים מספר דברים נדרש האדם להגיע לידיעה – "וידעת ":

דברים,
ד',
ל"ב–מ ';דברים,
ז',
ו'-י"א ;דברים,
ח',
ב'-ו '.

ציין בכל אחד מהקטעים מהי הידיעה הנדרשת, ואילו עובדות צריכות להביא לידיעה זו.

עיין
בדברים
ד',
ה'-י'.

א. עיין בפסוק ט'.

יש פרשנים (רמב"ן)
הקושרים את הנאמר בפסוק ט'
עם הנאמר בפסוק י',
ויש פרשנים (רש"י)
הקושרים את פסוק ט'
עם הנאמר בפסוק ח'.
לפי דברי רמב"ן,
מה נכלל בדברי התורה שבפוסק ט'?
פרט.

ב. רמב"ן לפסוקים ו'-ח':

"בחוקים ובמשפטים תועלות גדולות".

ציין שתי "תועלות גדולות"
שיש לחוקים ולמשפטים בפסוקים אלה,
לפי רמב"ן.

דברים
פרק
ה'–
מעמד
הר
סיני
ועשרת
הדברות

א–ה–
מבוא
לברית
שנכרתה
בהר
סיני

סיכום הקטע:

הברית
נכרתה
אתנו
–
ה'
דבר
עם
ישראל
"פנים
בפנים"
– משה
העביר
את
דבר
ה'
לישראל
מפני
יראתם
לשמוע
ישירות
מה'.

(א)
וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֵיכֶם הַיּוֹם וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם:
(ב)
ה'
אֱלֹהֵינוּ כָּרַת עִמָּנוּ בְּרִית בְּחֹרֵב: (ג)
לֹא אֶת אֲבֹתֵינוּ כָּרַת ה' אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת כִּי אִתָּנוּ אֲנַחְנוּ אֵלֶּה פֹה הַיּוֹם כֻּלָּנוּ חַיִּים: (ד)
פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ: (ה)
אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין ה' וּבֵינֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לְהַגִּיד לָכֶם אֶת דְּבַר ה' כִּי יְרֵאתֶם מִפְּנֵי הָאֵשׁ וְלֹא עֲלִיתֶם בָּהָר לֵאמֹר:

רש"י
דברים
פרק
ה
פסוק
ה'

לאמר
– מוסב על (פסוק ד) דבר ה' עמכם בהר מתוך האש לאמר אנכי ה' וגו'
ואנכי עומד בין ה' וביניכם:

רמב"ן דברים פרק ה פסוק ה –
לדעת רמב"ן – הדבר היה בתוך מעמד הר סיני לאחר אמירת שתי הדברות הראשונות.

אנכי עומד בין ה' וביניכם בעת ההוא להגיד לכם את דבר ה' – כי הוא היה עולה להר ושומע דברי השם ויורד ואומר להם עד שדבר השם עמהם פנים בפנים, וזה רמז אל כל מה שנזכר בפרשת בחדש השלישי, מתחלת כה תאמר לבית יעקב עד ויאמר אליו ה' לך רד (שמות יט ג – כד).
ור"א אמר כי זה אחר מעמד הר סיני, והטעם הוא דבר עמכם פנים בפנים, ומאותו היום הייתי אני עומד בין השם וביניכם. ואינו נכון. והנכון בעיני, כי ירמוז למה שפירשנו שם (כ ז) כי ישראל לא הבינו מפי הגבורה אלא אנכי ולא יהיה לך ושאר הדברות משה הוא המגיד להם מה שיאמר השם, וזהו להגיד לכם את דבר ה', לפרש לכם כל דבור ודבור:

וטעם בין ה' וביניכם – כי בעת הדברות היה הוא קרוב אל מקום השכינה יותר מהם, כי הם הרחיקו לעצמם כאשר פירשתי שם (כ טו), וזהו כי יראתם, ולא עליתם בהר – שלא קרבתם אליו כאשר היה לכם רשות, על כן הייתי אני עומד ביניכם ובין מקום הכבוד באמצע כי רחוק היה ביניכם וביניו, ומשם הייתי אני מגיד הדברות:

אבן
עזרא
דברים
פרק
ה
פסוק
ה
–
לדעת
ראב"ע
–
הדבר
היה
אחרי
מעמד
הר
סיני.

ומלת לאמר דבקה עם דבר ה'
עמכם בהר מתוך האש…
לאמר,
ויתכן להיות פירוש אנכי עומד בין ה'
אחר מעמד הר סיני,
והטעם:
שהוא דבר עמכם פנים בפנים,
ומאותו היום הייתי אני עומד בין ה'
וביניכם,
כי יראתם כאשר יפרש.
ולא עליתם בהר כאשר עליתי אני,
ומשה נגש אל הערפל (שמות כ,
יח).
ואל תשים אל לבך בעבור היות מלת לאמר רחוקה,
כי כן רבים,
והמדבר לא הפסיק הפסוקים ולא הפרשיות.
גם אל תשית לב אל המלות,
כי הם כגופות והטעמים כרוחות.
והכורת בשני כלים זה כמו זה במעשה מעשה אחד הוא,
על כן שוא ושקר,
כי הם אחים.
וכל שקר –
שוא.
וכבר פירשתי זכור (שמות,
כ א)
שהוא כמו שמור.
והוסיף כאשר צוך ה'
אלהיך (יב),
והטעם – במעמד הר סיני:

רמב"ן דברים פרק ה פסוק ה

לאמר.
מוסב על דבר ה' עמכם בהר מתוך האש לאמר,
לשון רש"י.
ואמר ר"א אל תשית לבך בעבור היות מלת לאמר רחוקה,
כי כן רבים,
והמדבר לא הפסיק פסוקים ולא פרשיות. ונכון יותר שנדביק,
להגיד לכם את דבר ה'
לאמר, כלשון והגדת לבנך ביום ההוא לאמר (שם יג ח).
ולדעתי אין צורך כלל, אבל טעמו כי יראתם מפני האש ולא עליתם בהר לאמר לא נעלה כי יראנו מפני האש, יזכיר כי הם הגידו לו כן בפירוש ולא ממחשבתו יאמר כן:

• לרש"י ולראב"ע המילה "לאמר"
  מתייחסת לסוף פסוק ד' והאומר הוא ה'.

• לרמב"ן המילה "לאמר"
  מתייחסת לישראל אשר דבריהם רמוזים בתוך דברי משה.

רמב"ן
פסוק
ו'
– אין שינוי בב'
הדברות הראשונות.
באחרות –
השינויים באים לבאר.
לפי הפשט,
"שמור"
מבאר את "זכור".

ועתה
יתחיל
במשנה
תורה,
יאמר להם עשרת הדברות.
ולא שנה ולא באר כלום באנכי ה'
ולא יהיה לך,
כי מפי הגבורה שמעום.
וכן בדבור השלישי,
מפני שכבר אמר (שם כ ז)
את שם ה'
אלהיך,
כמו שפירשתי בסדר קדשים תהיו (ויקרא יט יב):

ו–יח עשרת הדברות

מצוות
אמונה
בה'

ו)
אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים
אֲחֵרִים עַל פָּנָי:

רש"י שמות פרק כ'

אלהים אחרים –
שאינן אלהות אלא אחרים עשאום אלהים עליהם,
ולא יתכן לפרש אלהים אחרים זולתי, שגנאי הוא כלפי מעלה לקרותם אלהות אצלו.
דבר אחר אלהים אחרים, שהם אחרים לעובדיהם,
צועקים אליהם ואינן עונין אותם,
ודומה כאלו הוא אחר שאינו מכירו מעולם:

איסור אמונה באל אחר

(ז)
לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל כָּל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ:

בין "לא יהיה"
ו"לא תעשה"

רש"י שמות פרק כ'

לא יהיה לך – למה נאמר, לפי שנאמר (פסוק ד) לא תעשה לך, אין לי אלא שלא יעשה, העשוי כבר מנין שלא יקיים, תלמוד לומר לא יהיה לך:

(ח)
לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי:
(ט)
וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי:

רש"י שמות פרק כ'

(ד)
אל קנא –
מקנא ליפרע ואינו עובר על מדתו למחול על עון עבודה זרה,
כל לשון קנא אינפרינמינ"ט בלעז [חרון אף]
נותן לב ליפרע:לשנאי –
כתרגומו,
כשאוחזין
מעשה
אבותיהם
בידיהם:

איסור שבועת שוא

(י)
לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה ה' אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא:

רש"י שמות פרק כ'

לשוא – (השני לשון שקר כתרגומו) כמא דתימר (שבועות כט א)
אי זהו שבועת שוא, נשבע לשנות את הידוע, על עמוד של אבן שהוא של זהב.
(הראשון לשון מגן,
כתרגומו)
זה הנשבע לחנם ולהבל, על של עץ עץ ועל אבן אבן:

מצוות
השבת
וטעמה
(י"א–ט"ו)

(יא)
שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ כַּאֲשֶׁר
צִוְּךָ
ה'
אֱלֹהֶיךָ:
(יב)
שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ:
(יג)
וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה'
אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ:
(יד)
וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ ה'
אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל כֵּן צִוְּךָ ה'
אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת:

רש"י שמות פרק כ'

זכור – זכור ושמור בדבור אחד נאמרו.
וכן (שמות לא יד)
מחלליה מות יומת,
(במדבר כח ט)
וביום השבת שני כבשים, וכן (דברים כב יא)
לא תלבש שעטנז,
(שם יב) גדילים תעשה לך,
וכן (ויקרא יח טז)
ערות אשת אחיך,
(דברים כה ה)
יבמה יבא עליה,
הוא שנאמר (תהלים סב יב)
אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי. זכור לשון פעול הוא, כמו (ישעיה כב יג)
אכול ושתו, (שמואל ב ג טז) הלוך ובכה, וכן פתרונו תנו לב לזכור תמיד את יום השבת,
שאם נזדמן לך חפץ יפה תהא מזמינו לשבת:

רש"י דברים פרק ה'

כאשר צוך – קודם מתן תורה במרה:

רש"י דברים פרק ה'

וזכרת כי עבד היית וגו'
– על מנת כן פדאך שתהיה לו עבד ותשמור מצותיו:

רש"י שמות פרק כ'

ח) ועשית כל מלאכתך – כשתבא שבת, יהא בעיניך כאלו מלאכתך עשויה,
שלא תהרהר אחר מלאכה:

(ט) אתה ובנך ובתך – אלו קטנים. או אינו אלא גדולים, אמרת הרי כבר מוזהרים הם,
אלא לא בא אלא להזהיר גדולים על שביתת הקטנים,
וזו ששנינו (שבת קכא א)
קטן שבא לכבות אין שומעין לו, מפני ששביתתו עליך:

רמב"ן פרק ה',
פסוק י"ג –
"למען"
–מנוחת העבד איננה התכלית אלא היא מסייעת ל"וזכרת כי עבד".

אמר כאן למען ינוח עבדך ואמתך כמוך וזכרת כי עבד היית וגו' – לבאר כי בו יצוה במנוחת העבד כמוך בעבור שהיית עבד והניח לך השם,
וגם אתה תניח לעבדך, והנה טעמו כשינוח עבדך ואמתך כמוך תזכור כי עבד היית וגו':

רמב"ן דברים פרק ה פסוק יד השוני בטעם מצות השבת בין דברות ראשונות לדברות אחרונות:

וטעם
על
כן
צוך
לעשות
את
יום
השבת
–
צוה
שתעשה
כן
ביום
השבת,
כך פירש ר"א.
ואינו נכון,
ואנו
אומרים
בקִדוּש
היום
"כִּי
יום
זה
תחלה
למקראי
קדש
זכר
ליציאת
מצרים"
כאשר
נאמר
בו
"זכר
למעשה
בראשית".
והרב אמר בספר המורה (ב לא)
כי
המאמר
הראשון
הוא
כבוד
היום
והִדוּרוֹ
וכאשר
אמר
(שמות
כ
יא)
על
כן
ברך
ה'
את
יום
השבת
ויקדשהו,
ועל
כן
הזכיר
טעם
"כי
ששת
ימים
עשה
ה'",
אבל
בכאן
יזהיר
אותנו
לשמור
השבת,
בעבור
היותנו
עבדים
במצרים
עובדים
כל
היום
על
כרחנו
ולא
היתה
לנו
מנוחה,
והוא
יצונו
עתה
לשבות
ולנוח,
כדי
שנזכיר
חסדי
השם
עלינו
בהוציאו
אותנו
מעבדות
למנוחה:
והנה בשבת בכללה שני טעמים,
להאמין
בחידוש
העולם
כי
יש
אלוה
בורא,
ולזכור
עוד
החסד
הגדול
שעשה
עמנו
שאנחנו
עבדיו
אשר
קנה
אותנו
לו
לעבדים.
גם זה אינו מחוור אצלי,
כי
בהיותנו
שובתים
ולא
נעשה
מלאכה
ביום
השביעי
אין
לנו
בזה
זכרון
ליציאת
מצרים,
ואין
לרואה
אותנו
בטלים
ממלאכה
ידיעה
בזה.
רק
היא
כשאר
כל
המצות.
אבל
יהיה
בו
זכר
למעשה
בראשית
שנשבות
ביום
ששבת
השם
וינפש.
והראוי יותר לומר
כי
בעבור
היות
יציאת
מצרים
מורה
על
אלוה
קדמון
מחדש
חפץ
ויכול
כאשר
פירשתי
בדבור
הראשון
(שם
שם
ב),
על
כן
אמר
בכאן
אם
יעלה
בלבך
ספק
על
השבת
המורה
על
החִדוּש
והחפץ
והיכולת
תזכור
מה
שראו
עיניך
ביציאת
מצרים
שהיא
לך
לראיה
ולזכר.
הנה
השבת
זכר
ליציאת
מצרים,
ויציאת
מצרים
זכר
לשבת
כי
יזכרו
בו
ויאמרו
השם
הוא
מחדש
בכל
אותות
ומופתים
ועושה
בכל
כרצונו,
כי
הוא
אשר
ברא
הכל
במעשה
בראשית,
וזה
טעם
על
כן
צוך
ה'
אלהיך
לעשות
את
יום
השבת.
והנה
לא
פירש
כאן
טעם
השביתה
כי
ששת
ימים
עשה
ה'
וגו',
שכבר
הוזכר
זה
פעמים
רבות
בתורה,
אבל
אמר
בקצרה
"ויום
השביעי
שבת
לה'
אלהיך"
שהוא
יתברך
שבת
בו
וינפש,
ובאר
להם
כי
מיציאת
מצרים
ידעו
שהוא
אמר
והיה
העולם
ושבת
ממנו.

סיכום הרמב"ן:
–
טעמו
של
ראב"ע
ודחייתו
–
טעמו
של
הרמב"ם
(במורה
נבוכים)
ודחייתו.
הסברו
של
רמב"ן
[מ"והראוי
יותר
לומר"]:
יש
זיקה
בין
שבת
ליציאת
מצרים
–
שניהם
עדות
על
חידוש
העולם.
הטעם
לשביתה
בשבת,
מפורש
רק
בדברות
ראשונות
–
השביתה
בבריאת
העולם.
בפרשתנו
הטעם
רק
רמוז
במילים
"שבת
לה'
אלוקיך".

כבוד אב ואם למען יאריכון ימיך

(ט"ו)
כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ:

רש"י שמות פרק כ

למען יאריכון ימיך – אם
תכבד
יאריכון,
ואם
לאו
יקצרון,
שדברי
תורה
נוטריקון
הם
נדרשין
מכלל
הן
לאו
ומכלל
לאו
הן:

איסורי רציחה,
ניאוף,
גניבת נפשות

(טז)
לֹא תִּרְצָח ס וְלֹא תִּנְאָף ס וְלֹא תִּגְנֹב ס וְלֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁוְא:

עדות שקר,
חימוד של השייך לאחר

(יז)
וְלֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ ס וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ שׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ:

רש"י שמות פרק כ

לא
תגנב
– בגונב נפשות הכתוב מדבר.
לא
תגנובו
(ויקרא
י"ט
י"א)
בגונב
ממון.
או
אינו
אלא
זה
בגונב
ממון,
ולהלן
בגונב
נפשות,
אמרת
דבר
הלמד
מענינו,
מה
לא
תרצח,
לא
תנאף,
מדבר
בדבר
שחייבין
עליהם
מיתת
בית
דין,
אף
לא
תגנוב
דבר
שחייב
עליו
מיתת
בית
דין:

דברים פרק ה',
י"ח

אֶת
הַדְּבָרִים
הָאֵלֶּה
דִּבֶּר
ה'
אֶל
כָּל
קְהַלְכֶם
בָּהָר
מִתּוֹךְ
הָאֵשׁ
הֶעָנָן
וְהָעֲרָפֶל
קוֹל
גָּדוֹל
וְלֹא יָסָף
וַיִּכְתְּבֵם
עַל
שְׁנֵי
לֻחֹת
אֲבָנִים
וַיִּתְּנֵם
אֵלָי:

אבן עזרא דברים פרק ה –
הקול היה חד פעמי.
הפסוקים הבאים מבארים מדוע היה כך.

קול גדול –
שלא
שמעו
כמוהו.
ולא יסף –
כי
זה
היה
פעם
אחת.
והנה
ביאר
למה
לא
יסף,
והוא:
ויהי
כשמעכם:

רש"י דברים פרק ה

(יח) ולא יסף –
מתרגמינן ולא פסק כי קולו חזק וקיים לעולם. דבר אחר ולא יסף לא הוסיף להראות באותו פומבי:

רמב"ן דברים פרק ה

קול
גדול
ולא
יסף
–
מתרגמינן
ולא
פסק,
לפי
שמדת
בשר
ודם
אינן
יכולין
לדבר
דבריהם
בנשימה
אחת,
ומדת
הקב"ה
אינו
כן,
לא
היה
פוסק
ומשלא
היה
פוסק
לא
היה
מוסיף
לפי
שקולו
חזק
וקיים
לעולם.
ד"א
לא
יסף,
לא
הוסיף
להראות
באותו
פומבי,
לשון רש"י.
והכתוב
אמר
(שמות
יט
יט)
ויהי
קול
השופר
הולך
וחזק
מאד,
ואמרו
(מכילתא
יתרו
ד)
למה
רך
בתחלה
לשכך
את
האוזן
במה
שיכולה
לשמוע.
ואולי
בקול
השופר
היה
כן,
אבל
קול
השם
בעשרת
הדברות
היה
שוה:

והנכון כי
האומר
לא
פסק,
עשה
יסף
מן
ונאספה
שמחה
וגיל
(ירמיה
מח
לג),
תוסף
רוחם
יגועון
(תהלים
קד
כט),
שענינם
לדעתו
המנע הדבר,
יאמר
כי
לא נמנע גדלו ותקפו עד שהשלים כל הדברות,
וכן
אמר
ויתנבאו
ולא
יספו
(במדבר
יא
כה).
ועל
דרך הפשט
ולא
יסף,
שלא
יסף
להיות
עוד
גדול
כמוהו.

רמב"ן דברים פרק ה'
פסוק כ"ה –
משמעות "מי יתן"
בפסוק ה'
וסוגיית הבחירה החופשית.

מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי – בעבור היות רשות האדם בידו להצדיק ולהרשיע, והכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, יאמר הכתוב כן, והוא כלשון בני אדם. ועל דרך האמת הוא כמו ויאמר לאדם הן יראת אדני היא חכמה וסור מרע בינה (איוב כח כח). וכך אמרו בשכרן של מצות (מנחות כט ב), ראה שחותכין בשרו של ר' עקיבא במקולין, אמר לו רבונו של עולם זו תורה וזה שכרה, השיב לו הקב"ה שתוק כך עלה במחשבה לפני. ותבין זה ממה שאמר (פסוק כח) ואתה פה עמוד עמדי:

עיין
בדברים
פרק
ה'

א.
עיין בפסוקים י"ט–כ"ה

(כג)
קְרַב אַתָּה וּשֲׁמָע אֵת כָּל אֲשֶׁר יֹאמַר ה'
אֱלֹהֵינוּ וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר יְדֹוָד אֱלֹהֵינוּ אֵלֶיךָ וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ:

יש פרשנים הסבורים שדברים אלה נאמרו על–ידי ישראל למשה לְאַחַר שְׁנֵי הדברות הראשונים.

הסבר כיצד אפשר לבסס דעה זו על ההבדל הלשוני בּין שני הדברות הראשונים לבין הדיברות האחרונים.

הָבֵא דֻּגְמָה לדבריך מלשון הכתוב בדיבר השני ובאחד מהדיברות האחרים.

ב.
עיין בפסוקים א–ה

מהי הסתירה לכאורה שיש בפסוקים ד–ה,
וכיצד אפשר ליישב אותה לפי דעת הפרשנים המוזכרת בסעיף א'.

עיין
בדברים
פרק
ה',
פסוקים
א–ה
ופסוקים
י"ט
–
כ"ו.

עיין בדברי האברבנאל:

"וְהִנֵּה ראה משה רבנוּ ע"ה שׁיהיו נופלים בדברי הַתּוֹרָה שני ספקות:
האחד – אם עבר זמַנָּה (שֶׁל התורה),
רוֹצֶה לוֹמַר,
שֶׁלֹּא נִתְּנָה

אלא לאותו דור המדבר שקבלו אותה בסיני ושאר הדורות לא יהיו מחֻיבים בה,
והשני – כי אם היתה זאת התורה מאלקים,
למה מקצתהּ שמעו ישראל מפי ה'
יתברך,
והוא החלק המעט ממנה,
עשרת הדברות,
וקצתהּ שהוא החלק היוֹתר גדול,
לא שׁמעו כי אם מפי משה".

מה הן שתי התשובות שהתורה משיבה לשאלות,
שלדעת האברבנאל עלולות להתעורר אצל העם?
בסס דבריך על הכתובים!

ע
יין בעשרת הדברות בספר דברים:

עיין
בדברי
אבן
עזרא
בפרושו
לדברים
פרק
ה
פסוק
ט"ז

"דע,
כי
דעת
כל
הקדמונים
כי
הַדִּבּוּר
הראשון
הוא
אָנֹכִי.
ואם
יש
לשאול
למה
הפסיק
המפסיק
לא
יהיה
לך
וכבר
פירש
עשרת
הדברים,
כי
סָמַכְתִּי
עַל
דעתם.
רק
(אבל)
הישר
בעיני
שמלת
אנכי
איננו
מהעשָׂרָה,
כי
דבור
אנכי
הוא
הַמְּצַוֶּה,
ועיקַּר
המצות
כאשר
פירשתי
כּבר".

א.
מה הן שתי הדעות המובאות בפרוש האבע"ז

ב.
כיצד מסביר אבע"ז את דעתו, וכיצד יסבירו בעלי הדעה האחרת את דעתם?

ג.
כיצד
יִמְנֶה
אבע"ז
את
עשרת
הדברות?

עיין בדברים ה'

עיין
בדברי
רמב"ן
בפרושו
לדברים
פרק
ה
פסוק
ו

"ועתה יתחיל במשנה תורה,
יאמר להם עשרת הדברות.
ולא שנה ולא באר כלום באנכי ה'
ולא יהיה לך,
כי מפי הגבורה שמעום".

א.
מהו
הבסיס
הלשוני
בפסוקים
לדברי
חז"ל
המובאין
ברמב"ן
שְׁ
"אנכי",
ו"לא
יהיה
לך",
"מפי
הגבורה
שמעום"?

ב.
הסבר
את
המילה
"בֵּאֵר",
בדברי
הרמב"ן
וציין
שלושה
דברות
אותם
"בֵּאֵר"
משה.

פרשת
עקב

נושאים
–
פרק
ז'

יב – טז השכר
על
שמירת
המצוות

"כי מוקש הוא לך"

יז – כו עזרת
ה'
בכיבוש
הארץ

החשש של ישראל מהגויים

ה'
עזר בעבר לישראל

ה'
ישלח את הצרעה

"לא תוכל כלותם מהר"

אזהרות על ע"ז בארץ (כה–כו)

מושגים
ברש"י

רש"י דברים פרק ז',י"ב
–מצוות
שאדם
דש
בעקביו

והיה עקב תשמעון –
אם המצות הקלות שאדם דש בעקביו תשמעון:

פרשנות
נבחרת
פרק
ז'

יב.
ספורנו
"והיה
עקב"

קיום המצוות מאהבה,
יביא לשמירת הברית והחסד.

וְהָיָה
עֵקֶב
תִּשְׁמְעוּן.
הִנֵּה הַמֶּלֶךְ צִוָּה אֶת כָּל אֵלֶּה, כְּדֵי שֶׁתִּזְכּוּ שֶׁיִּשְׁמר לָכֶם "הַבְּרִית וְהַחֶסֶד",
וְזֶה שֶׁאַתֶּם תִּשְׁמְרוּ "הַיּום"
לַעֲשׂות מֵאַהֲבָה שֶׁלּא עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס וְהוּא בִּשְׁבִיל זֶה יִשְׁמר לָכֶם הַבְּרִית וְהַחֶסֶד.

יב.
ספורנו
"ואת
החסד"
– הטוב
הניתן
בעולם
הזה
הוא
חסד
ולא
גמול.

כְּאָמְרו
אָז "וְנָתַתִּי
לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ
מְגֻרֶיךָ" (בראשית
יז, ח).
כִּי
אָמְנָם הַטּוב הַהוֶה לַצַּדִּיקִים
בָּעולָם הַזֶּה הוּא חֶסֶד בִּלְבַד,
לא גְּמוּל
מַעֲשֵׂיהֶם.

רמב"ן
–
שלש
דרכים
בהסבר
"עקב
תשמעון".

(יב)
טעם עקב – כמו בעבור,
וכן עקב אשר שמע אברהם בקולי (בראשית כו ה).
וכתב רש"י אם המצות הקלות שאדם דש בעקביו תשמעון,
ישמור לך השם הבטחתו.
והזכיר הכתוב המשפטים,
אולי יזהיר במשפטים הקלים כדיני ממונות שלא יבזו אותם.
והמפרשים אמרו כי טעם "עקב"
שכר באחרית,
וכן בשמרם עקב רב (תהלים יט יב),
יאמר והיה אחרית תשמעון המשפטים ותשמרו אותם שישמר השם לך את הברית והחסד ואהבך.
ונכון הוא,
כי יקראו בלשון הקדש תחלת כל דבר בלשון "ראש",
כענין ראש דברך אמת (שם קיט קס),
וכן גדול הדור,
ראש העם (במדבר כה ד)
והמשובח,
ראש בשמים (שה"ש ד יד),
וכן יקראו אחרית כל דבר "עקב",
כי הלשון יתפוס דמיונו באדם והראש תחלה והעקב בו אחרית וסוף.
וכן יאמר הכתוב (להלן כח יג מד)
לראש ולזנב,
לדמיון גוף בהמה:

ואונקלוס תרגם חלף, כמו חלף עבודתכם (במדבר יח לא), עשאו לשון סבוב, נגזר מן והיה העקוב למישור (ישעיה מ ד) הדרך המעוקל ההולך סביב סביב, וכן עקובה מדם (הושע ו ח) מסובבת ומוקפת. יאמר,
והיה סבת שמעכם המשפטים ועשותכם אותם שישמור השם לכם בריתו, ויפה פירש.

יב.
רמב"ן–החשיבות
המיוחדת
בשמירת
המשפטים
–
שלשה
הסברים.

והזכיר הכתוב המשפטים,
אולי יזהיר במשפטים הקלים כדיני ממונות שלא יבזו אותם.
והמפרשים
אמרו כי טעם "עקב"
שכר באחרית,
וכן בשמרם עקב רב (תהלים יט יב),
יאמר והיה אחרית תשמעון המשפטים ותשמרו אותם שישמר השם לך את הברית והחסד ואהבך.
ונכון הוא,
כי יקראו בלשון הקדש תחלת כל דבר בלשון "ראש",
כענין ראש דברך אמת (שם קיט קס),
וכן גדול הדור,
ראש העם (במדבר כה ד)
והמשובח,
ראש בשמים (שה"ש ד יד),
וכן יקראו אחרית כל דבר "עקב",
כי הלשון יתפוס דמיונו באדם והראש תחלה והעקב בו אחרית וסוף.
וכן יאמר הכתוב (להלן כח יג מד)
לראש ולזנב,
לדמיון גוף בהמה:

ואונקלוס
תרגם
חלף,
כמו חלף עבודתכם (במדבר יח לא),
עשאו לשון סבוב,
נגזר מן והיה העקוב למישור (ישעיה מ ד)
הדרך המעוקל ההולך סביב סביב,
וכן עקובה מדם (הושע ו ח)
מסובבת ומוקפת.
יאמר,
והיה סבת שמעכם המשפטים ועשותכם אותם שישמור השם לכם בריתו,
ויפה פירש.
ודומה לזה,
בגלל הדבר הזה (להלן טו י)
בסבתו,
מלשון וגללו את האבן (בראשית כט ג):

וכן
על
דעתי,
כל לשון עקיבה גלגול וסבוב,
עקוב הלב (ירמיה יז ט),
ויעקבני זה פעמים (בראשית כז לו),
ויהוא עשה בעקבה (מ"ב י יט),
ענין גלגולין וסבות.
ולכן יקראו יעקב "ישורון",
כי היפך העקוב מישור.
וכן אחורי הרגל שנקרא עקב,
וידו אוחזת בעקב עשו (בראשית כה כו),
יקראנו כן בעבור היותו מעוגל,
כאשר יקרא הלשון אמצע היד והרגל "כפות"
בעבור היותם כמו כפות הזהב.
ומורגל הוא בלשון,
כמו שאמרו בספרי (ברכה ב),
מימינו אש דת למו (להלן לג ב),
כשהיה יוצא הדבור מפי הקב"ה היה יוצא דרך ימינו של קדש לשמאלן של ישראל,
ועוקב את מחנה ישראל שנים עשר מיל על שנים עשר מיל,
כלומר מקיף.
וכן לשונם (ב"ק קיג א)
באים עליו בעקיפין,
בסבות וגלגולין,
כמו עקיבין,
ששתי האותיות האלה שוות להן כאשר פרשתי כבר (ויקרא יט כ):

והזכיר את המשפטים האלה – להזהיר מאד במשפטים, כי לא יהיה עם רב כלו נזהר במצות כלן שלא יחטאו בהן כלל, רק במשפטים יעמידו התורה, כמו שנאמר בהן (להלן כא כא) וכל ישראל ישמעו ויראו. ועוד כי רבים ירחמו מלסקול האיש ולשרוף אותו אחרי שנעשת העבירה, כמו שנאמר (להלן יט יג) לא תחוס עינך. ועוד שייראו מן התקיפים ומן המטעים, כמו שאמר (לעיל א יז) לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלהים הוא, ואמר בנביא השקר (להלן יח כב) לא תגור ממנו. והזכיר כל אלה במסית (להלן יג ט), לא תאבה לו ולא תשמע אליו ולא תחוס עינך עליו ולא תחמול ולא תכסה עליו. ויזהיר,
לא תשמע אליו, מפני הטעאתו, ולא תחוס עינך, מפני הרחמנות שירחמו רכי הלבב על הנידונים, ולא תכסה, שלא תשתוק בעבור תקפו ויראת בני משפחתו:

טו.
רמב"ן

–
לשם
מה
מוזכרים
"מדווי
מצרים"
– שני
הסברים.

"והסיר ה' ממך כל חולי – הנהוג לבא בעולם.
והזכיר כל מדוי מצרים הרעים – להבטיח ונתנם בכל שונאיך –
או
שירמוז, כי בעשותם המשפטים ינצלו מהם ואם לא יעשו אותם יבואו עליהם כאשר באו על המצרים,
כאמור בתוכחות (להלן כח ס)
והשיב בך את כל מדוי מצרים וגו',
וכבר פירשתי זה בסדר ויהי בשלח (שמות טו כו):

והזכיר תחלה במשפטים לכלות ולהכרית עובדי ע"ז,
ולכך אמר ואכלת את כל העמים – שתכריתם,
כענין שנאמר כי לחמנו הם (במדבר יד ט),
כי אכל את יעקב (תהלים עט ז)
ואכלוהו ויכלוהו (ירמיה י כה),
וכן רבים.
ואמר לא תחוס עינך עליהם – כאשר הזכרתי (בפסוק יב)
כי
ברחמנות
השופטים
(ס"א
הטפשים)
יאבד
כל
משפט":

טז.
ראב"ע
"כי
מוקש"–המעבר
מלשון
רבים
ללשון
יחיד.

כי מוקש הוא לך כל אחד מאלהיהם:

כה.
רמב"ן–
ההדרגה
בציוויים
בפסוקים
כה–כו.

לא תחמד כסף וזהב עליהם – יחסר "אשר",
לא תחמוד כסף וזהב אשר עליהם, והוא נויי ע"ז.
צוה תחלה לשרוף ע"ז עצמה שהיא "פסילי אלהיהם",
ואסר גם כן הנויין שעליהן. והזהיר עוד ולא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמהו – לאסור בהנאה כל עניני ע"ז,
היא ומשמשיה ותקרובת שלה והנויין:

עיין בדברים,
ז',
א'-ה'.

א. הסבר את האיסורים הנזכרים בקטע זה,
שמטרתם להרחיק את ישראל מעבודה זרה.

ב. "כי יסיר את בנך מאחרי…"
(פסוק ד').

רש"י:
" 'כי יסיר את בנך מאחרי'
– בנו של גוי,
כשישא את בתך,
יסיר את בנך אשר תלד לו בתך,
מאחרי."

לפי פירושו של רש"י,
מי הוא "בנך",
וממי חוששת התורה ש"שיסיר"
אותו?

סיוע לתשובה:

א.
– איסור לכרות ברית;
– איסור לתת להם חניה חן (רש"י);
– איסור להתחתן.

ב. לפי רש"י:
"בנך"
– הוא נכדו של היהודי,
"יסיר"
– החתן הגוי.
התורה חוששת שאביו הגוי (החתן)
יסית אותו.

הביסוס:
"קראנו בישע אלקים"
(נ',
כ"ג).

פרק
ח'
–
נושאי
הפרק

א – ו זכירת
עזרת
ה'
לישראל
במדבר

הנסיון בתלאות המדבר ובמן

מהוּת הנסיון;
ענני כּבוד

המסקנה:
"לא על הלחם לבדו יחיה האדם"

"כאשר ייסר אִישׁ את בּנוֹ ה'
אלוקיך מיסרך"…

ז – י מעלותיה
של
ארץ
ישראל

החובה לברכת המזון (י')

יא – יח וזכרת
… כי
הוא
הנותן
לך
כֹּח
לעשות
חיל"

הצלחה כלכלית עלולה להביא לגאוה,גאוה עלולה לגרום לשכחת ה'
ולמחשבה ש"כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה"

יט – כ עבודה
זרה
תגרום
לאבדון

"עקב לא תשמעון"
(כ)
מול "עקב תשמעון"
(ז',
יב)

פרשנות
נבחרת
פרק
ח'

"וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֹלִיכֲךָ ה'
אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לְמַעַן
עַנֹּתְךָ
לְנַסֹּתְךָ
לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו אִם לֹא":

דברים פרק ח פסוק ב

רשב"ם
דברים
פרק
ח'
פסוק
ב'

– מהו
הנסיון.

למען
ענותך
–
זהו עינוי שאין פת בסלך,
וחייך תלוים למרום בכל יום:

ב.
רמב"ן

–
הנסיון
הגדול
שבמן.
–לשם
מה
הובאו
ישראל
בנסיון
זה–
לאיזו
מסקנה
צריכים
ישראל
להגיע
בעקבות
הנסיון.

וכבר פירשתיו בפרשת המן (שמות ט"ז ד)
טעם למען ענותך לנסותך לדעת את אשר בלבבך התשמר מצותיו אם לא – כי היה נסיון גדול להם,
שלא ידעו עצה לנפשם ויכנסו במדבר הגדול לא מקום לחם,
ואין בידם כלום מן המן אבל ירד דבר יום ביומו וחם השמש ונמס,
וירעבו אליו מאד.
וכל זה עשו לשמור מצות השם ללכת כאשר יצוה.
והשם היה יכול להוליכם בדרך הערים אשר סביבותיהם,
אבל הביאם בנסיון הזה כי ממנו יודע שישמרו מצותיו לעולם:

וַיֹּאמֶר ה'
אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן
אֲנַסֶּנּוּ
הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא:

שמות פרק ט"ז פסוק ד'

אבן עזרא שמות (הפירוש הארוך)
פרק ט"ז פסוק ד'

וטעם
אנסנו
–שיצטרך אלי בכל יום:

ספורנו
–מהו
הנסיון
–
לשם
מה
הובאו
ישראל
בנסיון
זה.

לְנַסּתְךָ.
אִם תַּעֲשֶׂה רְצונו בְּהַשִּׂיגְךָ לֶחֶם וְשִׂמְלָה שֶׁלּא בְּצַעַר.

ה.
רמב"ן
וספורנו
– ה"יסורים"
– עינויי המדבר והמן. התכלית – אהבת ארץ ישראל (רמב"ן).–
ה"יסורים"
– מלשון מוסר,
הניתן ע"י המצוות. התכלית – הגעה אל השלמות – ספורנו.

ספורנו

מְיַסְּרֶךָּ.
נותֵן לְךָ בְּמִצְותָיו מוּסָר נָאות, אֶל הַשְּׁלֵמוּת הַמְכֻוָּן מֵאִתּו.

ז.
ספורנו–
חמשת
מיני
הטוב
שבארץ
ישראל.

אֶל–אֶרֶץ
טובָה.
שֶׁנִּקְבְּצוּ
בָּהּ
מִינֵי
הַטּובות
שֶׁלּא
יִקְבְּצוּ
בְּגָלִיל
זוּלָתו.
וְסִפֵּר
חֲמֵשֶׁת
מִינֵי
הַ"טּוב",
וּבְכָל
אֶחָד
מֵהֶם
אָמַר
"אֶרֶץ".
הָרִאשׁון,
הוּא
אֶרֶץ
נַחֲלֵי
מָיִם
עֲיָנת
וּתְהמת,
לא
מֵי
יְאורִים
וַאֲגַמִּים
הָרָעִים,
עַל
הֵפֶךְ
"וְהַמַּיִם
רָעִים,
וְהָאָרֶץ
מְשַׁכָּלֶת"
(מלכים–ב
ב,
יט).
הַשֵּׁנִי
הוּא,

י.
רמב"ן

לפי הפשט:
האכילה לשובע בארץ הטובה תביא לברכה ותודה לה',
מתוך זכירת עינויי מצרים והמדבר.

לפי חז"ל:
הברכה היא מצוה,
להודות על נתינת הארץ.

טז.
ספרונו
"ולמען"
– הנסיון
אם
יעבדו
את
ה'
ברבות
הטובה.

וּלְמַעַן
נַסּתֶךָ.
אִם תַּעֲשֶׂה רְצונו בְּתִתּו פַּרְנָסָתְךָ שֶׁלּא בְּצַעַר.

לְהֵיטִבְךָ.
יותֵר מִמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת כָּרָאוּי לִמְנוּסָה לְפָנָיו.

השוה ספורנו פס'
ב'
ורמב"ן סוף פס'
ג'
ואור החיים שמות טז,
ד.

יח.
רמב"ן עד "וזה רמז למה שיהיה" –
ה'
הוא מקור כוחם של ישראל. – אין מקום למחשבת "כוחי ועוצם ידי"
(פסוק יז)

"וזכרת את ה'
" – רומז ליציאת מצרים ולמדבר (פס'
יד–טז)–
המלחמות לכיבוש הארץ (פרק ט,
א–ג) כראיה נגד מחשבת "כוחי ועוצם ידי". – הקשר של פסוקים יט–כ לפיסקה (ח,
יד – ט,
ג).

"וזכרת את ה'
אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל –
ידוע כי ישראל גבורים ואנשי חיל למלחמה,
כי נמשלו לאריות ולזאב יטרף,
ומלכי כנען במלחמה נצחו אותם,
על כן אמר אם תחשוב כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה תזכור השם שהוציא אותך ממצרים ולא היה לך שם כח ועצם יד כלל. ותזכור עוד כי במדבר אשר אין לאל ידך לחיות שם עשה לך כל צרכך, אם כן גם החיל הזה אשר עשית בכחך השם הוא שנתן לך הכח כאשר עשית אותו. ואם תשכח את השם, יכלה כחך ושארך ותאבד כאשר אבדו הם,
כי כל עוזבי ה' יכלו:

וחזר להביא עוד ראיה אחרת שלא תחשוב כחי ועצם ידי וגו', ואמר (ט א) שמע ישראל – דבר אמת מפי, כי הגוים האלה הם גדולים ועצומים ממך ואיך תנצחם במלחמה. ועוד יש להם ערים גדולות ובצורות לרום השמים, ואיך תכבוש אותם. ועוד ששם עם גדול ורם בני ענקים, שאתה ידעת מן המרגלים שראו אותם, ואתה שמעת מימים ראשונים, שלא יתיצב אדם לפניהם. וכשיתברר לך כל זה, יש לך לדעת ולהאמין מן היום הזה כי לא תוכל לעבור עליהם כלל עד שתדע בלבבך כי ה' העובר לפניך הוא אש אוכלה והוא ישמידם ויכניעם, לא כח ועצם יד שנתן לך אבל יד ה' עשתה זאת בתקיפין שבהם":

שאלות
בפרק
ח'
–
דוגמאות
מבחינות
הבגרות

עיין בדברים,
פרק ח,
י–ט"ז.

א.
"ואכלת ושבעת וברכת את ה'
אלקיך"
(פסוק י').

כתוב מה הן שתי הדרכים לביאור משמעויות דברים אלה,
והסבר כיצד הם מתקשרים לנאמר בהמשך הפסוק,
לפי כל
אחת מהדרכים האלה.

ב.
עיין בפסוקים י"א–ט"ז.

ספורנו:
"'למען ענותך'
– שתקיים מעוני כדאגת מי שאין לו פת בסלו.
'ולמען נסותך'
אם תעשה רצונו בתתו פרנסתך שלא בצער".

1.
לפי ספורנו,
איזה לקח היו ישראל צריכים ללמוד בעקבות נתינת המן?

2.
איזו בעיה עלולה להתעורר לפי הנאמר בפסוקים י"א–י"ד,
וכיצד הזכירה של מתן המן במדבר מסייעת לפתור בעיה זו?

עיין בדברים,
פרק ח',
י"א–י"ח,
ופרק ט',
ד'-ז'.

א.
מפני אילו תפיסות מוטעות מזהיר משה את ישראל בכל אחד מהמקומות הללו?

כיצד מוכיח משה לישראל את טענתם בכל אחד מהמקומות?

ב.
עיין
בדברים,
ז',
י"ז–י"ט.

גם בקטע זה יוצא משה נגד תפיסה מוטעית של ישראל.

במה התפיסה המוטעית של ישראל שבקטע זה שונה מהתפיסות המוטעות שבפרק ח'
ובפרק ט'?

תשובה

א. התפיסות
המוטעות:

בפרק ח'
– העם סבור שכל ההצלחות שלו הושגו בכוחו.

בפרק ט'-העם סבור שהוא יורש את הארץ בזכות צדקתו.

הוכחה:

בפרק ח'
– מהניסים ביציאת מצרים ובמדבר כאשר לישראל לא היה כוח.

בפרק ט'
– מחטאי ישראל במדבר רואים שאינם צדיקים,
ולא יתכן שיורשו את הארץ בגלל צדקתם.

ב.
בפרק ז'
התפיסה היא חולשה ופחד מהמלחמה בארץ,
ובפרקים ח'-ט'
יש לישראל תחושה של עצמה.

פרק ט'

א'–
ג' – ה'
ישמיד את העמים שבארץ ישראל (למרות חזקם)

ד'
– כ"ט –
"כי
לא
בצדקתך
ה'
אלוקיך
נותן
לך
את
הארץ"

המחשבה של ישראל:
ירושת הארץ היא בצדקתי וברשעת הגויים (ד)

באמת:
ירושת הארץ היא ברשעת הגויים ובזכות השבועה לאבות(ה)

הוכחות "שלא בצדקתך":

עם קשה עורף (ו')

החטאים במדבר (ז')

חטא העגל (ח'
– ט"ז)

החטא תבערה במסה ובקברות התאוה (כ"ב)

חטא המרגלים (כ"ג)

"ממרים הייתם עם ה'"
(כ"ד)

פרקים
ט'-י'
–
ט,
ח'
–כ"א
חטא
העגל
והלוחות
השניים
עד
י',
י"א
–
פרוט
הנושאים

פרושי רש"י ביחידה

 

מ'
יום
"ראשונים",
"אחרונים"
ו"אמצעים"
–
התאריכים
–
רש"י
דברים
פרק
ט,
י"ח

ואתנפל לפני ה'
כראשונה ארבעים יום –
שנאמר (שמות לב,
ל)
ועתה אעלה אל ה'
אולי אכפרה.
באותה עלייה נתעכבתי ארבעים יום.
נמצאו כלים (נגמרים)
בכ"ט באב.
שהוא עלה בשמונה עשר בתמוז,
בו ביום נתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל ואמר לו למשה (דברים י,
א)
פסל לך שני לוחות,
עשה עוד ארבעים יום,
נמצאו כלים ביום הכפורים.
בו ביום נתרצה הקב"ה לישראל בשמחה ואמר לו למשה (במדבר יד,
כ)
סלחתי כדברך.
לכך הוקבע למחילה ולסליחה.
ומנין שנתרצה ברצון שלם,
שנאמר בארבעים של לוחות אחרונות (דברים י,
י)
ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים,
מה הראשונים ברצון אף אחרונים ברצון,
אמור מעתה אמצעיים היו בכעס:

"אלו
הן
האמורים
למעלה"–
רש"י
דברים
פרק
ט',כ"ה

ואתנפל וגו' – אלו הן עצמם האמורים למעלה (פסוק יח) וכפלן כאן, לפי שכתוב כאן סדר תפלתו, שנאמר (פסוק כו) ה'
אלהים אל תשחת עמך וגו':

דברים פרק י,א'

בָּעֵת הַהִוא אָמַר ה'
אֵלַי פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לוּחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וַעֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וְעָשִׂיתָ לְּךָ אֲרוֹן
עֵץ:

ארון
בצלאל
וארון
של
משה
–
רש"י
דברים
פרק
י,א'

בעת ההוא –
לסוף ארבעים יום נתרצה לי ואמר לי פסל לך,
ואחר כך ועשית לך ארון,
ואני עשיתי ארון תחלה,
שכשאבוא והלוחות בידי היכן אתנם.
ולא זה הוא הארון שעשה בצלאל,
שהרי משכן לא נתעסקו בו עד לאחר יום הכפורים,
כי ברדתו מן ההר צוה להם על מלאכת המשכן,
ובצלאל עשה משכן תחלה ואחר כך ארון וכלים,
נמצא זה ארון אחר היה.
וזהו שהיה יוצא עמהם למלחמה.
ואותו שעשה בצלאל לא יצא למלחמה אלא בימי עלי,
ונענשו עליו ונשבה:

דברים פרק י

ח)
בָּעֵת
הַהִוא הִבְדִּיל ה'
אֶת
שֵׁבֶט הַלֵּוִי לָשֵׂאת אֶת אֲרוֹן
בְּרִית יְדֹוָד לַעֲמֹד לִפְנֵי יְדֹוָד
לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ עַד
הַיּוֹם הַזֶּה🙁ט)
עַל
כֵּן לֹא הָיָה לְלֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה
עִם אֶחָיו יְדֹוָד הוּא נַחֲלָתוֹ
כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ
לוֹ🙁י)
וְאָנֹכִי
עָמַדְתִּי בָהָר כַּיָּמִים הָרִאשֹׁנִים
אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה
וַיִּשְׁמַע יְדֹוָד אֵלַי גַּם בַּפַּעַם
הַהִוא לֹא אָבָה יְדֹוָד הַשְׁחִיתֶךָ:

"מוסב
לענין
הראשון",
רש"י
דברים
פרק
י,ח'

בעת ההוא הבדיל ה'
וגו'
–
מוסב לענין הראשון:

בעת ההוא
– בשנה
הראשונה לצאתכם ממצרים וטעיתם בעגל ובני
לוי לא טעו,
הבדילם
המקום מכם.
וסמך
מקרא זה לחזרת בני יעקן לומר שאף בזו לא
טעו בה בני לוי,
אלא
עמדו באמונתם:

"נוטל
פרס
מזומן
מבית
המלך"
– רש"י

ה'
הוא נחלתו –
נוטל פרס מזומן מבית המלך:

"ימים
ראשונים",
"אחרונים"
ו"אמצעיים".
רש"י
דברים
פרק
י','

ואנכי עמדתי בהר –
לקבל הלוחות האחרונות.
ולפי שלא פירש למלעלה כמה עמד בהר בעליה אחרונה זו,
חזר והתחיל בה:
כימים הראשונים –
של לוחות הראשונות,
מה הם ברצון אף אלו ברצון.
אבל האמצעיים שעמדתי שם להתפלל עליכם היו בכעס:

פרק
ט'

ג.
רמב"ן–הקושי
בסדר
המילים
"ישמידם
…יכניעם"
ושתי
דרכי
יישוב
–
רמב"ן
דברים
פרק
ט',ג'

וטעם הוא ישמידם והוא יכניעם – כמו הוא יכניעם והוא ישמידם. "יכניעם"
ענין שפלות, מן,
הראית כי נכנע אחאב מלפני (מ"א כא כט), או אז יכנע לבבם הערל (ויקרא כו מא), וכן כלם. והטעם כי היו העמים ההם יראים מאד מישראל, ובלב רגז וברוח שפלה ורפיון ידים היו יוצאים אליהם למלחמה, כמו שאמר (יהושע ה א) ויהי כשמוע כל מלכי האמרי וגו' וכל מלכי הכנעני וגו' וימס לבבם ולא היה בם עוד רוח מפני בני ישראל:

ויתכן כי "הוא ישמידם"
ירמוז אל גוים גדולים ועצומים,
"ויכניעם"
אל בני ענקים, כי עם כל תקפם וגבהם נכנע לבם יותר משאר העם, ולא יצאו למלחמה כלל אבל היו נחבאים בהרים ובערי הבצורות, כמו שאמר (שם יא כא) ויבא יהושע בעת ההיא ויכרת את הענקים מן ההר מן חברון מן דביר מן ענב ומכל הר יהודה ומכל הר ישראל עם עריהם החרימם יהושע, כלומר בעריהם. וכן וילך יהודה אל הכנעני היושב בחברון ויכו את ששי ואת אחימן ואת תלמי (שופטים א י):

הדעה
המוטעית
על
הסיבות
להורשת
הגויים
ולנתינת
הארץ
לישראל.
הטעם
האמיתי
להורשת
הגויים
ולנתינת
הארץ
ישראל
(בפס'
ה')
– (רמב"ן
חולק
על
רש"י).

רמב"ן
דברים
פרק
ט',
ד'

אל
תאמר
בלבבך
–
אחרי שהזהיר שלא תחשוב כחי ועוצם ידי עשה לי,
רק שתדע כי הנצוחים במלחמה השם נתן להם הכח ההוא,
והתקיפים שבהם והערים הבצורות אשר תלכדו השם בכבודו עשה לכם כן בנס מפורסם מאתו,
חזר והזכיר לא תחשוב כי עשה ה'
עמך כל זה בצדקתך,
כי לא עשה לכם כן רק ברִשְׁעת הגוים האלה.
והנה זה טעם באבדן הגוים ההם,
ולא נתן להם טעם ברשת ישראל את הארץ.
על כן חזר ובאר לא בצדקתך – שתהיה צדיק במעשה,
ולא אפילו בלב ישר שהיה לך,
רק ברשעת הגוים אבדו הם,
ובעבור שבועת אבותיך ירשת אותה הארץ,
כי אין החטא שלך יכול לבטל המתנה שנתן לאבותיך כי בשבועה נתנה להם.
ורש"י
כתב
אל תאמר בלבבך צדקתי ורשעת הגוים גרמה לי,
לא בצדקתך.
ואיננו
נכון:

ספורנו
–
הסבר
החיסרון
שב"עם
קשה
עורף"
– האירועים
שבמדבר
ובחורב
הם
ראיות
לקשיות
העורף
של
ישראל.

פסוק ו

כִּי
עַם–קְשֵׁה–ערֶף
אָתָּה.
שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה צֶדֶק וָישֶׁר לֵבָב עִם קְשֵׁי הָערֶף. כִּי אָמְנָם קְשֵׁה הָערֶף הוּא הַהולֵךְ אַחֲרֵי שְׁרִירוּת לִבּו וּמַחֲשַׁבְתּו,
אַף–עַל–פִּי שֶׁיּודִיעֵהוּ אֵיזֶה מורֵה צֶדֶק בִּרְאָיָה בְּרוּרָה שֶׁמַּחֲשַׁבְתּו הִיא בִּלְתִּי טובָה וּמְבִיאָה אֶל הַהֶפְסֵד.
וְזֶה,
כִּי לא יִפְנֶה אֶל מורֶה, כְּאִלּוּ עָרְפּו קָשֶׁה וְגִיד בַּרְזֶל בְּאפֶן שֶׁלּא יוּכַל לִפְנות אָנֶה וָאָנָה, אֲבָל יֵלֵךְ אַחֲרֵי שְׁרִירוּת לִבּו כְּמֵאָז.


פסוק
ז

זְכר
אַל–תִּשְׁכַּח.
וְיָעִיד עַל הֱיותְךָ עַם קְשֵׁה ערֶף, כִּי הִנֵּה חֲזַרְתֶּם לְהַקְצִיף פַּעַם אַחַר פַּעַם, כְּכֶלֶב שָׁב עַל–קֵאו (ע"פ משלי כו, יא),
אַף–עַל–פִּי שֶׁבְּכָל פַּעַם רְאִיתֶם אֶת מוּסַר ה' אֱלהֵיכֶם וְאֶת גָּדְלו.

פסוק ח

וּבְחרֵב
הִקְצַפְתֶּם.
וְיָעִיד עַל רעַ מִדַּת קְשִׁי הָערֶף, כִּי אָמְנָם כְּשֶׁהִקְצַפְתֶּם אֶת ה' בְּחרֵב לא הָיָה אומֵר לְהַשְׁמִידְכֶם אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁאַתֶּם עַם קְשֵׁי–ערֶף,
כְּאָמְרו יִתְבָּרַךְ "רָאִיתִי אֶת–הָעָם הַזֶּה, וְהִנֵּה עַם–קְשֵׁה–ערֶף הוּא, הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם"
(להלן ט, יג–יד),
וְזֶה כִּי אָמְנָם קְשִׁי הָערֶף מֵסִיר אֶת תִּקְוַת הַתְּשׁוּבָה.

המשותף
לחטאי
ישראל
הנזכרים
בפסוקים
ח–כ"ט:
–חטאים
שלא
נמחלו.–חטאים
שהיו
אחרי
מתן
תורה
והסיבה
להזכיר
רק
אותם.
-(ועיין
רמב"ן
לפסוק
כד).

רמב"ן
דברים
פרק
ט'
,
ח'

ובחרב הקצפתם את ה' – קודם שיפתח להם בביאור התורה כלל, הוכיח אותם בעונות אשר גרמו להם רעה ולא נמחלו, והזכיר להם ענין המרגלים ומי מריבה. ואחר כן ביאר עשרת הדברות ופרשת יחוד השם, והזהירם בענין ע"ז אזהרות רבות, והזהיר במצות בכללם ויאמר שהן כולן טובות ובעבורן תבא להן כל הטובה. ועתה בא להתחיל בפרטי המצות, וקודם שיזכיר אחת מהן בפרט יחזור להוכיח אותם ולפקוד עליהם את כל עונותיהם שעשו מעת שקבלו התורה והלאה, כי התלונות שעשו קודם מתן תורה שהמרו על ים בים סוף וילונו במרה ובאלוש לא יזכירם להם, כי מעת שקבלו התורה היו יותר חייבים לשמוע בקול השם אשר כרת עמם ברית, ולפיכך פתח כאן ובחורב הקצפתם והזכיר להם מעשה העגל, וכבר פירשתיו (שמות לב א):

רמב"ן
דברים
פרק
ט,
י"ז
–

רמב"ן

–
שבירת
הלוחות
כתוכחה
לישראל
או
כטובה
לישראל.

ו
טעם ואתפש בשני הלוחות – גם זה מן התוכחות. יאמר היה עונכם גדול מנשוא, עד כי בראותי אתכם משחקים לפני העגל לא יכלתי להתאפק ושברתי הלוחות. והוצרך להזכיר זה, בעבור שירצה להודיעם ענין הלוחות השניות כאשר יפרש. ויתכן שירמוז עוד לטובה שעשה עמהם, כי סכן בנפשו לשבור לוחות האלהים לטובתם, כאשר אמרו רבותינו (שמו"ר מג א) מוטב תדון בפנויה ולא באשת איש:

עיין בדברים,
ט',
ח'-כ"א.

א. בקטע זה התורה מדברת במעלתם של לוחות הברית.

ציין שני דברים המבטאים את מעלתם של הלוחות.

הסבר לשם מה מזכיר משה את מעלת הלוחות בדבריו בקטע זה.
השב לאחר עיון בקטע כולו.

ב.
עיין בפסוקים י"א–י"ז.

אברבנאל:

"אף על פי שכבר ידע מפי הקב"ה בהר מה שעשו, לא התפעלה [הושפעה]
נפשו כל כך, כמו שעשה כאשר ראה העניין בעיניו ושנגע כל כך בנפשו עד שהשליך הלוחות מידיו וישברם לעיניהם, ר"ל שלא רצה לשברם בהר… כי אם לעיניהם כדי להדאיב עוד את נפשם…"

לפי אברבנאל, איזו בעיה מתעוררת למקרא פסוקים י"ב ופסוקים ט"ז–י"ז,
וכיצד הוא מיישב אותה?

פרק י'

י"ב – כ"ב היחס המיוחד של ה'
לישראל,
מביא לקיום מצוות

"מה ה'
אלוקיך שואל מעמך"
(יב–יג)

למרות שכל הבריאה שייכת לה',
הוא בחר רק בישראל ( יד – טו)

יש להסיר את ערלת הלב ולקיים צוויי ה'

"ה'
עושה משפט יתום ואלמנה ואוהב גר"…הציווי לישראל לאהוב את הגרים

שבועה בשם ה'
– רק בעקבות יראה ועבודת ה'

מפרושי רש"י לפרק

רש"י דברים פרק י פסוק א

בעת ההוא – לסוף ארבעים יום נתרצה לי ואמר לי פסל לך, ואחר כך ועשית לך ארון, ואני עשיתי ארון תחלה, שכשאבוא והלוחות בידי היכן אתנם. ולא זה הוא הארון שעשה בצלאל, שהרי משכן לא נתעסקו בו עד לאחר יום הכפורים, כי ברדתו מן ההר צוה להם על מלאכת המשכן, ובצלאל עשה משכן תחלה ואחר כך ארון וכלים, נמצא זה ארון אחר היה. וזהו שהיה יוצא עמהם למלחמה. ואותו שעשה בצלאל לא יצא למלחמה אלא בימי עלי, ונענשו עליו ונשבה:

רש"י דברים פרק י פסוק י"ב

ועתה ישראל – אף על פי שעשיתם כל זאת, עודנו רחמיו וחבתו עליכם, ומכל מה שחטאתם לפניו אינו שואל מכם כי אם ליראה וגו': כי אם ליראה וגו'
– רבותינו דרשו מכאן הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים:

רש"י דברים פרק י פסוק י"ח

עשה משפט יתום ואלמנה – הרי גבורה, ואצל גבורתו אתה מוצא ענותנותו:

דברים פרק י פסוק י"ט

וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:

רש"י דברים פרק י פסוק י"ט

כי גרים הייתם – מום שבך אל תאמר לחברך:

לאיזה
ארון
הכוונה
בפסוק.
השוה
רש"י
ורמב"ן.
–
סדר
הציוויים
בפסוק,
והראיה
מפסוקים
ג–ה.

אבן עזרא דברים פרק י פסוק א

ארון עץ – אמרו המעתיקים ז"ל,
כי ארון אחר עשה משה בתחלה. והעד:
ואעש ארון (ג)
ואחר כך אמר: ואפסול (שם),
ואמר ואשים את הלוחות בארון אשר עשיתי (ה).
ודעתם רחבה מדעתנו, כי היה נראה לנו כי וישכון כבוד ה' (שמות כד, טז)
דבק עם הכבוד שראו הזקנים (שם שם, ט),
ולא נדע מתי עלה משה, כי היה נראה בדרך הפשט, כי משה לא נתענה כי אם שמונים יום, כי פירוש אנכי עמדתי בהר כימים הראשונים (י)
הוא שנוי. והטעם:
כאשר עמדתי בהר אותם הארבעים יום שמע ה' אלי ואמר: לך למסע (יא),
וזהו לך נחה את העם (שמות לב, לה).
והנה יהיה ארון עץ בצווי, והוא הארון שעשה בצלאל:

באיזו
"עת"
הובדל
שבט
הלוי
לדעת
רש"י
ולדעת
רמב"ן
[מ"והנכון
בעיני"].

רמב"ן דברים פרק י פסוק א

בעת ההיא אמר ה'
אלי פסל לך –
אחר שהתנפלתי לפני ה'
את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה נתרצה אלי שיכתוב לוחות שניות,
אבל היו הראשונות מעשה אלהים והמכתב מכתב אלהים,
ובאלו צוה אותי שיהיו מחצב ידי והמכתב יהיה כמכתב הראשון באצבע אלהים:וטעם ועשית לך ארון עץ –
שתשים הלוחות בתוכו בעת שתרד.
והיה הארון הזה כולו עץ הוא והמכסה אשר עליו מלמעלה כמנהג בכל הארונות,
והיו הלוחות שם עד שנעשה המשכן,
ואז עשו הארון המצופה זהב והכפורת אשר עליו זהב טהור.
ולא אמר לו כן בלוחות הראשונות,
לפי שהיה גלוי לפניו שישברם.
וטעם ויהיו שם כאשר צוני ה'
(פסוק ה),
שהיו שם עד שנעשה המשכן,
שצוני (שמות כה כא)
ונתת את הכפורת על הארון מלמעלה ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך.
וזהו הטוב והישר בפסוקים האלה:

בין
לוחות
ראשונים
ללוחות
שניים
–
לאיזה
ארון
הכוונה
בפסוק.
בניגוד
לדעת
רש"י.

באיזו
"עת"
הובדל
שבט
הלוי
לדעת
רש"י
ולדעת
רמב"ן?

רמב"ן
דברים
פרק
י
פסוק
ח

והנכון בעיני כי "בעת ההיא" השני כראשון (לעיל פסוק א), כי בעת שאמר לו פסל לך שני לוחות אבנים (שמות לד א), נתרצה לישראל ונצטוה על המשכן, ואז נתרצה גם לאהרן ונצטוה (שם כח ד) ועשו בגדי קדש לאהרן אחיך ולבניו לקדשו לכהנו לי, וצוהו במלואים, ולכך אמר כי אלעזר כהן תחת אביו, שהיתה בהם משחתם לכהונת עולם לדורותם. ועשה הבדלת כל השבט ענין אחד, כי מן היום ההוא היה לפניו שיהיו שבטו נתונים נתונים לו לעבוד עבודת המשכן. או יאמר, כי שבט הלוי נבדל בעת ההיא להיות הכהנים מהם, כי גם הם נושאים הארון, וכן ויתנה אל הכהנים בני לוי הנושאים את ארון ברית ה' (להלן לא ט), והם שישרתו לשם ויברכו בשמו. וטעם עד היום הזה – בעבור כהונת אלעזר, כאומר אז הבדילם לשרתו ויהי כן עד היום הזה:

משמעות
"מה
ה'
אלוקיך
שואל
מעמך".
השוה
לרש"י.
המבנה
התחבירי
של
הפסוק
–
"לטוב
לך"
כתכלית.

רמב"ן דברים פרק י פסוק יב

מה ה' אלהיך שואל מעמך – נמשך אל לטוב לך – יאמר איננו שואל מעמך דבר שיהיה לצרכו אלא לצורכך, כטעם אם צדקת מה תתן לו (איוב לה ז), רק הכל הוא לטוב לך. ואמר הטעם כי לה' אלהיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה – וכולם נותנים כבוד לשמו, איננו צריך לך. רק באבותיך חשק ויבחר בזרעם אחריהם מכל העמים – בכם שאתם מבחר זרעם, ולא בישמעאל ולא בעשו. וטעם כיום הזה – כי כן יהיה בכל זרעם לעולם. וכבר פירשתי (לעיל ז ז) החשק והבחירה:

ספורנו

–
פסוק
י"ב

–
משמעות
הלשון
"ועתה".
– הקשר
בין
פסוק
י"ב
לענין
הנזכר
קודם.
השווה
רש"י.

וְעַתָּה
יִשְׂרָאֵל.
אִם כֵּן אַתָּה יִשְׂרָאֵל,
הִשְׁתַּדֵּל עַתָּה לְתַקֵּן מְעֻוָּתְךָ מִכָּאן וָהָלְאָה,
וְהִתְבּונֵן מָה
ה'
אֱלהֶיךָ
שׁאֵל
מֵעִמָּךְ.
שֶׁאֵינו שׁואֵל דָּבָר לְצָרְכו. כִּי
אִם–לְיִרְאָה.
וְזֶה תַּעֲשֶׂה בְּהִתְבּונֵנְךָ בְּאפֶן שֶׁתֵּדַע גָּדְלו.
וּלְאַהֲבָה
אתו.
וְזֶה תַּשִּׂיג בְּהִתְבּונֵנְךָ אֶל דַּרְכֵי טוּבו.

אבן
עזרא
דברים
פרק
י
פסוק
יח
–

הקשר
בין
פסוק
י"ח
לפסוק
י"ז
כניגוד
משלים.

עושה משפט – אע"פ שהוא נשגב,
הוא עושה משפט יתום ואלמנה שאין להם עוזר,
כטעם אבי יתומים (תה'
סח,
ו),
וכן הגר,
ויכלכלהו בהשענו עליו.
ואחר שהשם אוהב הגר אתם חייבים שתאהבוהו:

אבן
עזרא
דברים
פרק
י
פסוק
כ
–

מצוות
עשה
ולא
תעשה,
בלב
ובפה.
והשווה
דברים
ל,יד.

את ה'
אלהיך תירא – שלא תעברון על מצות לא תעשה.
ואותו תעבוד – במצות עשה.
ובו תדבק – בלב.
ובשמו תשבע – בפה,
כאשר הוא מפורש: