משנה, אבות, פרק א, משנה יב – בתוספת מקורות

משנה מסכת אבות פרק א'

(יב)
הִלֵּל וְשַׁמַּאי קִבְּלוּ מֵהֶם.
הִלֵּל אוֹמֵר,
הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן,
אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם,
אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה:

הִלֵּל
וְשַׁמַּאי

מסכת שבת דף לא/א

תָּנוּ רַבָּנָן: לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם עַנְוְותָן כְּהִלֵּל,
וְאַל יְהֵא קַפְּדָן כְּשַׁמַּאי.
מַעֲשֶׁה בִשְׁנֵי בְנֵי אָדָם שֶׁהִמְרוּ זֶה עִם זֶה,
אָמְרוּ,
כָּל מִי שֶׁיֵּלֶךְ וְיַקְנִיט אֶת הִלֵּל,
יִטּוֹל אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז.
אָמַר אֶחָד מֵהֶם: אֲנִי אַקְנִיטֶּנוּ.
אוֹתוֹ הַיּוֹם עֶרֶב שַׁבָּת הָיָה,
וְהִלֵּל חוֹפֵף אֶת רֹאשׁוֹ.
הָלַךְ וְעָבַר עַל פֶּתַח בֵּיתוֹ.
אָמַר:
מִי כָּאן הִלֵּל ?
מִי כָּאן הִלֵּל ?
נִתְעַטֵּף וְיָצָא לִקְרָאתוֹ.
אָמַר לוֹ,
בְּנִי,
מַה אַתָּה מְבַקֵּשׁ ?
אָמַר לוֹ: שְׁאֵלָה יֵשׁ לִי לִשְׁאוֹל.
אָמַר לוֹ: שְׁאַל בְּנִי,
שְׁאַל.
מִפְּנֵי מָה רָאשֵׁיהֶם שֶׁל בַּבְלִיִּים – סְגַלְגַּלּוֹת ?
אָמַר לוֹ: בְּנִי,
שְׁאֵלָה גְּדוֹלָה שָׁאַלְתָּ,
מִפְּנֵי שֶׁאֵין לָהֶם חָיוֹת פִּקְחוֹת.
הָלַךְ וְהִמְתִּין שָׁעָה אַחַת,
חָזַר וְאָמַר: מִי כָּאן הִלֵּל ?
מִי כָּאן הִלֵּל ?
נִתְעַטֵּף וְיָצָא לִקְרָאתוֹ,
אָמַר לוֹ:
בְּנִי,
מָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ ?
אָמַר לוֹ: שְׁאֵלָה יֵשׁ לִי לִשְׁאוֹל. אָמַר לוֹ:
שְׁאַל בְּנִי,
שְׁאַל.
מִפְּנֵי מָה עֵינֵיהֶן שֶׁל תַּרְמוֹדִיּין טְרוּטוֹת ?
אָמַר לוֹ: בְּנִי,
שְׁאֵלָה גְּדוֹלָה שָׁאַלְתָּ.
מִפְּנֵי שֶׁדָּרִין בֵּין הַחוֹלוֹת.
הָלַך וְהִמְתִּין שָׁעָה אַחַת,
חָזַר וְאָמַר: מִי כָּאן הִלֵּל ?
מִי כָּאן הִלֵּל ?
נִתְעַטֵּף וְיָצָא לִקְרָאתוֹ.
אָמַר לוֹ: בְּנִי,
מָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ ?
אָמַר לוֹ: שְׁאֵלָה יֵשׁ לִי לִשְׁאוֹל.
אָמַר לוֹ: שְׁאַל בְּנִי,
שְׁאַל.
מִפְּנֵי מָה רַגְלֵיהֶם שֶׁל אַפְרְקִיִּים רְחָבוֹת ?
אָמָר לוֹ: בְּנִי,
שְׁאֵלָה גְּדוֹלָה שָׁאַלְתָּ,
מִפְּנֵי שֶׁדָּרִין בֵּין בִּצְעֵי הַמַּיִם.

אָמַר לוֹ: שְׁאֵלוֹת הַרְבֵּה יֵשׁ לִי לִשְׁאוֹל,
וּמִתְיָרֵא אֲנִי שֶׁמַּא תִּכְעוֹס.
נִתְעַטֵּף וְיָשַׁב לְפָנָיו,
אָמַר לוֹ: כָּל שְׁאֵלוֹת שֶׁיֶּשׁ לְךָ לִשְׁאוֹל –
שְׁאַל.
אָמַר לוֹ: אַתָּה הוּא הִלֵּל שֶׁקּוֹרִין אוֹתְךָ נָשִׂיא יִשְׂרָאֵל ?
אָמַר לוֹ: הֵן.
אָמַר לוֹ: אִם אַתָּה הוּא –
לֹא יִרְבּוּ כְּמוֹתְךָ בְּיִשְׂרָאֵל !
אָמַר לוֹ: בְּנִי,
מִפְּנֵי מַה ?
אָמַר לוֹ: מִפְּנֵי שֶׁאִבַּדְתִי עַל יָדְךָ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז ! אָמַר לוֹ: הֱוֵי זָהִיר בְּרוּחֲךָ,
כְּדַאי הוּא הִלֵּל שֶׁתְּאַבֵּד עַל יָדוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז,
וְאַרְבַּע מֵאוֹת זוּז,
וְהִלֵּל לֹא יַקְפִּיד.

תָּנוּ רַבָּנָן: מַעֲשֶׂה בְנָכְרִי אֶחָד שֶׁבָּא לִפְנֵי שַׁמַּאי,
אָמַר לוֹ: כַּמָּה תּוֹרוֹת יֵשׁ לָכֶם ?
אָמַר לוֹ:
שְׁתַּיִם –
תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב,
וְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה.
אָמַר לוֹ: שֶׁבִּכְתָב אֲנִי מַאֲמִינְךָ,
וְשֶׁבְּעַל פֶּה,
אֵינִי מַאֲמִינִךָ, גַּיְּירֵנִי עַל מְנָת שֶׁתְּלַמְּדֵנִי תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב ! גָּעַר בּוֹ וְהוֹצִיאוֹ בִנְזִיפָה ! בָּא לִפְנֵי הִלֵּל –
גַּיְּירֵיהּ.
יוֹמָא קַמָּא אָמַר לֵיהּ: אַ"בֵּ גִּ"דָּ.
לְמָחָר אַפֵּיךְ לֵיהּ.
אָמַר לֵיהּ: וְהָא אֶתְמוֹל לָא אָמַרְתָּ לִי הַכִי ?
אָמַר לֵיהּ: לָאו עָלַי דִּידִי קָא סָמְכַתְּ ?
– דְּעַל פֶּה נַמִי סְמוֹךְ עָלַי !

שׁוּב מַעֲשֶׂה בְנָכְרִי אֶחָד שֶׁבָּא לִפְנֵי שַׁמַּאי.
אָמַר לוֹ: גָּיְּירֵנִי עַל מְנָת שֶׁתְּלַמְּדֵנִי כָּל הַתּוֹרָה כּוּלָה כְּשֶׁאֲנִי עוֹמֵד עַל רֶגֶל אַחַת,
דְּחָפוֹ בְאַמַּת הַבִּנְיָן שֶׁבְּיָדוֹ.
בָּא לִפְנֵי הִלֵּל –
גַּיְּירְיהּ.
אָמַר לֵיהּ: דַּעֲלָךְ סְנֵי לְחַבְרָךְ לָא תַּעֲבִיד,
זוֹ הִיא כָּל הַתּוֹרָה כּוּלָה,
וְאִידָךְ –
פֵּירוּשָׁא הוּא,
זִיל גְּמוֹר.

שׁוּב מַעֲשֶׁה בְגוֹי (עובד כּוכבים ומזלות)
אֶחָד שֶׁהָיָה עוֹבֵר אֲחוֹרֵי בֵית הַכְּנֶסֶת,
וְשָׁמַע קוֹל סוֹפֵר שֶׁהָיָה אוֹמֵר:
(שמות כּח)
"וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ,
חֹשֶׁן וְאֵפוֹד".
אָמַר: הַלָּלוּ לְמִי ?
אָמַר לוֹ: לְכֹהֵן גָּדוֹל.
אָמַר אוֹתוֹ גוֹי (עובד כּוכבים ומזלות)
בְּעַצְמוֹ: אֵלֵךְ וְאֶתְגַּיֵּיר בִּשְׁבִיל שֶׁיָּשִׂימוּנִי כֹּהֵן גָּדוֹל ! בָּא לִפְנֵי שַׁמַּאי,
אָמַר לוֹ: גַּיְּירֵנִי עַל מְנַת שֶׁתְּשִׂימוּנִי כֹּהֵן גָּדוֹל ! דְּחָפוֹ בְאַמַּת הַבִּנְיָן שֶׁבְּיָדוֹ.

בָּא לִפְנֵי הִלֵּל –
גַּיְירֵיהּ.
אָמַר לוֹ: כְּלוּם מַעֲמִידִין מֶלֶךְ,
אֶלָּא מִי שֶׁיוֹדֵעַ טַכְסִיסֵי מַלְכוּת.
לֵךְ לְמוֹד טַכְסִיסֵי מַלְכוּת.
הָלַךְ וְקָרָא,
כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ (במדבר גּ)
לְ"וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת".
אָמַר לוֹ: מִקְרָא זֶה עַל מִי נֶאֱמַר ?
אָמַר לוֹ: אֲפִילוּ עַל דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל ! נָשָׂא אוֹתוֹ גֵּר קַל וַחֹמֵר בְּעַצְמוֹ –
וּמַה יִּשְׂרָאֵל,
שֶׁנִּקְרְאוּ בָנִים לַמָּקוֹם,
וּמִתּוֹךְ אַהֲבָה שֶׁאֲהֵבָם,
קָרָא לָהֶם:
(שמות דּ)
"בְּנִי בְכוֹרִי יִשְׂרָאֵל",
כְּתִיב עֲלֵיהֶם:
"וְהַזָּר הַקָּרֶב יוּמַת",
גֵּר הַקַּל שֶׁבָּא בְמַקְלוֹ וּבְתַרְמִילוֹ,
עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה ?
בָּא לִפְנֵי שַׁמַּאי,
אָמַר לוֹ: כְּלוּם רָאוּי אֲנִי לִהְיוֹת כֹּהֵן גָּדוֹל ?
וַהֲלֹא כְּתִיב בָּתּוֹרָה:
"וְהַזָּר הָקָּרֵב יוּמָת" ?! בָּא לִפְנֵי הִלֵּל,
אָמַר לוֹ: עַנְוְתָן
הִלֵּל,
יָנוּחוּ
לְךָ בְּרָכוֹת עַל רֹאשְׁךָ שֶׁהִקְרַבְתַּנִי
תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה.
לְיָמִים נִזְדַּוְּוגוּ שְׁלֹשְׁתָּן לְמָקוֹם אֶחָד,
אָמְרוּ: קַפְּדָּנוּתוֹ שֶׁל שַׁמַּאי בִקְשָׁה לְטוֹרְדֵנוּ מִן הָעוֹלָם,
עַנְוְתָנוּתוֹ שֶׁל הִלֵּל קֵירְבָנוֹ תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה:

רש"י

שהמרו –
נתערבו,
כמו שממרין את היונים דסנהדרין (כה,
ב): מי כאן הלל –
כלום כאן הלל ?! ולשון גנאי לנשיא ישראל: מפני מה ראשן של בבליים סגלגלות –
בילונ"ה בלעז: שאינו עגול,
לישנא אחרינא ראשן של בבליים סגלגל עגול: תרוטות –
רכות: שדרים בין החולות –
והרוח נושבת ונכנס בתוך עיניהם,
ובמקום אחר מפרש: תרוטות לשון עגולות בית מושב שלהן,
ואף כאן אני אומר כן,
ומפני שדרים בין החולות שינה אותם המקום,
שלא יהא סדק של עיניהם ארוך כשלנו ויכנס בו החול,
וכן רגליהם של אפרקיים רחבות שלא יטבעו בבצעי המים,
ורבותינו מפרשים: שדרים בין בצעי המים והולכין יחפין,
ומתפשטין רגליהן,
לפי שמנעל דוחק הרגל ומעמידו על דפוס שלו:

כדי הוא הלל –
ראוי לכך: הוציאו בנזיפה – דתניא: הבא לקבל דברי חברות חוץ מדבר אחד,
וכן גר הבא להתגייר וקבל עליו דברי תורה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו,
במסכת בכורות (ל,
ב):

גייריה –
וסמך על חכמתו שסופו שירגילנו לקבל עליו,
דלא דמיא הא לחוץ מדבר אחד שלא היה כופר בתורה שבעל פה,
אלא שלא היה מאמין שהיא מפי הגבורה,
והלל הובטח שאחר שילמדנו יסמוך עליו: אפיך ליה – כגון: תשר"ק: לאו עלי קא סמכת –
מנין אתה יודע שזו אלף וזו בית ?! אלא שלמדתיך וסמכת עלי,
דעל פה נמי סמוך על דברי: אמת הבנין –
מקל שהוא אמת אורך,
ומודדים בו אורך הבנין,
שהיו קוצצין עם האומנין כך וכך אמות בכך וכך דמים: דעלך סני לחברך לא תעביד –
ריעך וריע אביך אל תעזוב (משלי כז)
זה הקדוש ברוך הוא,
אל תעבור על דבריו שהרי עליך שנאוי שיעבור חבירך על דבריך,
לשון אחר: חבירך ממש,
כגון: גזלה גנבה ניאוף ורוב המצות: אידך –
שאר דברי תורה: פירושה –
דהא מילתא הוא,
לדעת איזה דבר שנאוי זיל גמור ותדע: סופר –
מלמד תינוקות: טכסיסי –
תיקוני צרכי המלך לפי הכבוד: שלשתן –
הגרים הללו:

מסכת כלה פרק שלישי

ושפל רוח מאהרן דכתיב: כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה'
צבאות הוא. וכתיב: תורת אמת היתה בפיהו, ועולה לא נמצא בשפתיו, בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון, ואין לך שפל רוח יותר מרודף שלום. וחשוב בדעתך איך הוא רודף שלום אם אינו שפל רוח ? הא כיצד ? אם אדם מקללהו, אומר לו: שלום עליך אדם ! מריב עמו – ושותק. ועוד אם רבו שנים, הוא משפיל רוחו והולך אצלם, ומרצהו על זה וכן לזה, שכך היתה אומנותו של אהרן הצדיק, היה שומע על שנים שהן מריבים, הלך אצל האחד ואומר לו: פלונ, שלום עליך רבי! והוא אומר לו: שלום עליך רבי ומורי ! מה מבקש מורי כאן ? והוא אומר לו: פלוני חברך שגרני אצלך לפייסך, מפני שאמר: אני סרחתי על חברי ! מיד אותו איש מהרהר בדעתו, וכי כזה הצדיק בא אלי לפייסני, והיה אומר לו ר'
סרחתי עליו, והלך אצל האחר ואמר לו כן.

פגעו שניהם בדרך זה אומר לזה: ימחול לי מה שאני סרחתי ! וזה אומר לזה כן ! שמע על בעל ואשתו שעשו מריבה, הולך אצל הבעל ואומר לו: בשביל ששמעתי שנתרצית עם אשתך, אם אתה מגרשה ספק תמצא כמותה, ספק לא תמצא, ועוד: אם אתה מוצא – ממתנת עמה תחלת דבר, היא אומרת לך: כך עשית לאותה ראשונה ! ועל זאת היו כל ישראל אנשים ונשים אוהבים אותו.

תדע לך שכן הוא, כיון שנפטר משה רבינו מה כתיב ביה ? ויבכו
בני ישראל את משה. ובאהרן כתיב: כל
בית ישראל ואפילו
נשים, ולא נשים בלבד אלא שהיו מפלשין טיט ועפר לטף לקיים מה שנאמר: כל.

תאנא: שמונים אלף בחורים קרואים בשם אהרן יצאו אחרי מטתו, אמאי ?
מרחמיתיה.
ומאן דאיהדר ואיתעברה. תנן התם, הלל אומר: הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. בשלמא אוהב שלום כדקאמרן. אלא רודף שלום היכי דמי ? כדתניא: בקש שלום ורדפהו. ומ"ש כל המצות שאין אדם מחויב אלא א"כ באה לידו ? דכתיב: כי תפגע שור אויבך כי תראה חמור שונאך,
[כי יקרא]
כי תבנה בית חדש, אבל שלום בכל מקום בקש שלום ורדפהו:

המאירי

לעולם יהא אדם ענותן כהלל ולא יהא קפדן כשמאי, שענותנותו של אדם גורמת ברכה לו ולאחרים שבאין ושואלים בלא בושת, ומתקרבים על ידו תחת כנפי שכינה. וכבר
ידעת לא הביישן למד,
ולא
הקפדן מלמד. וכבר אמר אחד דרך צחות: קפדנותו של שמאי – בקשה לטרדנו מן העולם. ענותנותו של הלל – קרבתנו תחת כנפי השכינה:

אבות דרבי נתן פרק שנים עשר

(א)
הלל ושמאי קבלו מהם, הלל אומר: הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום, ומשים
שלום בין איש לאשתו [אוהב את הבריות]
ומקרבן לתורה.

אוֹהֵב
שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם

אבות דרבי נתן פרק שנים עשר

(ג)
אוֹהֵב שָׁלוֹם. כיצד ? מלמד: שיהא אדם אוהב שלום בישראל בין כל אחד ואחד כדרך שהיה אהרן אוהב שלום בין כל אחד ואחד. שנא':
(מלאכי ב)
תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו, בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון,
(ר"מ אומר, מה ת"ל: ורבים השיב מעו ?ן)
כשהיה אהרן מהלך בדרך, פגע בו באדם רשע ונתן לו שלום. למחר בקש אותו האיש לעבור עבירה, אמר: אוי לי היאך אשא עיני אחר כך ואראה את אהרן ? בושתי הימנו שנתן לי שלום!
נמצא אותו האיש מונע עצמו מן העבירה.

וכן שני בני אדם שעשו מריבה זה עם זה, הלך אהרן וישב אצל אחד מהם, אמר לו: בני, ראה חברך מהו אומר ? מטרף את לבו וקורע את בגדיו, אומר: אוי לי היאך אשא את עיני ואראה את חברי ? בושתי הימנו שאני הוא שסרחתי עליו !
הוא יושב אצלו עד שמסיר קנאה מלבו.
והלך אהרן ויושב אצל האחר, וא"ל: בני, ראה חברך מהו אומר ?
מטרף את לבו וקורע את בגדיו, ואומר: אוי לי היאך אשא את עיניו ואראה את חברי ? בושתי הימנו שאני הוא שסרחתי עליו ! הוא יושב אצלו עד שמסיר קנאה מלבו.
וכשנפגשו זה בזה, גפפו ונשקו זה לזה, לכך נאמר:
(במדבר כ)
ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל:

(ד)
(ד"א:)
מפני מה בכו ישראל את אהרן שלשים יום [(אנשים ונשים)]
? מפני שדן אהרן דין אמת לאמיתו ! מניין ? לא אמר לאיש שסרחת, ולא לאשה שסרחת, לכך נאמר: ויבכו אותו כל בית ישראל.
אבל משה שמוכיחן בדברים קשים, נאמר: ויבכו בני ישראל את משה.
ועוד כמה אלפים היו בישראל שנקראו שמם אהרן (אהרן), שאלמלא אהרן לא בא זה לעולם, שהיה משים שלום בין איש לאשתו ומזדווגין זה עם זה והיו קורין שם הילוד על שמו.
וי"א, לכך נאמר: ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל. שכל מי שרואה משה רבינו שיושב ובוכה מי לא יבכה ?!
(ויש אומרים:)
מי שרואה אלעזר ופינחס שהם שני כהנים גדולים שעומדים ובוכים מי לא יבכה ?!

(ו)
רודף שלום כיצד ? מלמד: שיהא אדם רודף שלום בישראל בין כל אחד ואחד (כדרך שהיה אהרן רודף שלום בישראל בין כל אחד ואחד. שנאמר:
(תהלים לד)
סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו.
ר'
שמעון בן אלעזר אומר:)
אם יושב אדם במקומו ושותק, היאך רודף שלום בישראל בין כל א'
וא'
? [אלא יצא ממקומו ויחזור בעולם וירדוף שלום בישראל]
שנאמר:
(שם)
בקש שלום ורדפהו.
הא כיצד ? בקשהו ממקומך, רדפהו למקום אחר. אף הקב"ה עשה שלום במרום, ואיזה שלום עשה הקב"ה במרום ? שלא קרא עשרה גבריאל, עשרה מיכאל, עשרה אוריאל, עשרה רפאל, כדרך שבני אדם קורין: עשרה ראובן, עשרה שמעון, עשרה לוי, עשרה יהודה. שאלמלא עשה כדרך שבני אדם עושים, כיון שקרא לאחד מהם, באין לפניו ומתקנאין זה בזה ! אלא קרא: גבריאל –
אחד. מיכאל – אחד. כיון שקרא אחד, הם באו לפניו ומשגרו לכל מקום שירצה.

ומנין שיראים זה את זה, ומכבדין זה את זה, וענותנין מבני אדם ? שבשעה שפותחין את פיהם ואומרים שיר, זה אומר לחבירו: פתח – אתה שאתה גדול ממני ! וזה אומר לחבירו: פתח –אתה שאתה גדול ממני ! לא כדרך שבני אדם עושין, שזה אומר לחבירו: אני גדול ממך ! וזה אומר לחבירו: אני גדול ממך ! וי"א: כתות כתות הן, כת אחת אומרת לחברתה: פתחי – את שאת גדולה ממני ! שנאמר:
(ישעיה ו)
וקרא זה אל זה ואמר:

רע"ב

(יב)
הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום –
פירשו באבות דרבי נתן כיצד היה אהרן אוהב שלום ? כשהיה רואה שני בני אדם מתקוטטים, היה הולך לכל אחד מהם שלא מדעת חבירו, ואמר לו: ראה חברך איך הוא מתחרט, ומכה את עצמו על שחטא לך, והוא אמר לי שאבוא אליך שתמחול לו.
ומתוך כך כשהיו פוגעים זה בזה היו מנשקים זה את זה.

תוי"ט

(יב)
ורודף שלום –
כענין שנאמר:
(תהלים ל"ד)
בקש שלום ורדפהו:

אוֹהֵב
אֶת הַבְּרִיּוֹת

אבות דרבי נתן פרק שנים עשר

(ז)
אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת. כיצד ? מלמד: שיהא אדם אוהב את הבריות, ולא יהא שונא את הבריות ! שכן מצינו באנשי דור הפלגה, שמתוך שאוהבין זה את זה לא רצה הקב"ה לאבדן מן העולם, אלא פזרן בארבע רוחות העולם. אבל אנשי סדום מתוך שהיו שונאים זה את זה – אבדן הקב"ה מן העוה"ז ומן העוה"ב. שנא':
(בראשית יג)
ואנשי סדום רעים וחטאים לה'
מאד. וחטאים – זה גילוי עריות. לה'
– זה חילול ה'.
מאד –
שמתכוונין וחוטאים.
הא למדת: מתוך ששונאין זה את זה, אבדן הקב"ה מן העולם הזה ומן העולם הבא:

המאירי

את אהרן כו'
כל בית ישראל. ואילו במשה כתיב: בני ישראל כל לא כתיב: אוהב את הבריות. כלומר: להוכיחם
בנחת ולהשיבם מעון. אמרו עליו ז"ל שם: כשהיה מהלך בדרך, פגע באדם רע – נותן לו שלום. למחר רצה אותו האיש לעבור עבירה. אומר: היאך אשא פני אהרן . בושתי ממנו שנתן לי שלום. נמצא אותו האיש נמנע מעון על ידו. ונכלל
ענין זה במין האהבה,
על
שהיה מאחד דעתם עם דעתו,
וכבר
ידעת שגדר האהבה הוא שווי הרצון:

תוי"ט

אוהב את הבריות –
לפי
שהם בריותיו של הקב"ה – לפיכך
ראוי שתאהבם, וגם שתהיה האהבה מזה הפנים ולא מפנים אחרים, כגון: מפני הנאה המגיע לך מהם.
וקרוב לזה פירש במדרש שמואל:

וּמְקָרְבָן
לַתּוֹרָה:

אבות דרבי נתן פרק שנים עשר

(ח)
וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה. כיצד ? מלמד: שיהא אדם מקפח את הבריות ומכניסן תחת כנפי השכינה, כדרך שהיה אברהם אבינו מקפח את הבריות ומכניסן תחת כנפי השכינה,
[ולא אברהם לבד עשה אלא אף שרה שנא':]
(בראשית יב)
ויקח אברם את שרי אשתו, ואת לוט בן אחיו, ואת כל רכושם אשר רכשו, ואת הנפש אשר עשו בחרן. והלא כל באי עולם אינם יכולים לבראות אפילו יתוש אחד ! ומה ת"ל: ואת הנפש אשר עשו בחרן ? מלמד? שהעלה עליהם הקב"ה כאילו עשו אותם.
כשם שאין אדם חולק שכר לחבירו בהעוה"ז, כך (אין)
חולק שכר (לחבירו)
לעולם הבא.
שנאמר:
(קהלת ד)
והנה דמעת העשוקים, ואין להם מנחם, ומיד עושקיהם כח ואין להם מנחם.
למה נאמר: ואין להם מנחם שני פעמים ?
אלו בני אדם שאוכלין ושותין ומצליחין בבנים ובבנות בעולם הזה, ובעולם הבא אין להם [כלום. ואין להם]
מנחם, שאם נגנבה לו לאדם גניבה בעוה"ז או שמת לו מת, באין בניו ואחיו וקרוביו ומנחמין אותו. יכול אף לעוה"ב כן ?
ת"ל: גם בן ואח אין לו. וכן מי שעובר עבירה – והוליד ממזר, אומרים לו: ריקא ! חבלת בעצמך, חבלת בו.
[שאותו ממזר היה רוצה ללמוד תורה עם אותן התלמידים]
שהיו יושבין ושונין בירושלים, והיה הממזר הולך עמהן עד שהגיע לאשדוד, עומד שם ואומר: אוי לי ! אילו לא הייתי ממזר, כבר הייתי יושב ושונה בין התלמידים שלמדתי עד עכשיו ! ולפי שאני ממזר, איני יושב ושונה בין התלמידים, לפי שאין ממזר נכנס לירושלים כל עיקר שנאמר:
(זכריה ט)
וישב ממזר באשדוד (והכרתי גאון פלשתים:

המאירי

וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה. כלומר: שהיה מתחבר עמהם עד שהיו בושים ואומרים: אוי לנו, אלו ידע אהרן מה אנו, מה חיינו, כורת היה ברית לעיניו שלא יתחללו בראית פנינו ! אלא שבודאי הוא חושב עלינו שאנו בני אדם חשובים, ועל כל פנים ראוי לנו לאמת את מחשבתו, והיו מתוך כך נמשכים בחברתו ולמדים תורה הימנו:

רע"ב

וכיצד היה מקרב הבריות לתורה ? כשהיה יודע באדם שעבר עבירה היה מתחבר עמו ומראה לו פנים צהובות.
והיה אותו אדם מתבייש ואמר: אילו היה יודע צדיק זה, מעשי הרעים כמה היה מתרחק ממני, ומתוך כך היה חוזר למוטב.
הוא שהנביא מעיד עליו:(מלאכי ב)
בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון:

תוי"ט

וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה –
פירש הר"ב: שאהרן כשהיה יודע באדם שעבר עבירה, היה מתחבר עמו וכו'
וקצת קשה שזה נראה מתנגד למאמר נתאי הארבלי שאמר: ואל תתחבר לרשע ! וראיתי בפי"ב מאבות דר"נ, מה ת"ל: ורבים השיב מעון ? כשהיה אהרן מהלך בדרך, פגע בו באדם רשע, נתן לו שלום. למחר בקש אותו האיש לעבור עבירה, אומר: אוי לי, איך אשא [עיני אח"כ]
ואראה את אהרן ?! בושתי הימנו שנתן לי שלום !
נמצא אותו האיש מונע עצמו מן העבירה.
ע"כ.
וכ"כ הרמב"ם: היה מתחיל לו לשלום, והיה מתאהב אליו והיה מראה לספר עמו.
והיה האיש ההוא מתבייש בנפשו וכו':

מסכת סוטה דף י/ב

(בראשית כא)
"וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם ה'
אֵל עוֹלָם",
אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ,
אַל תִּקְרֵי:
"וַיִּקְרָא"
אֶלָּא,
"וַיַּקְרִיא".
מְלַמֵּד: שֶׁהִקְרִיא אַבְרָהָם שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּפֶה כָּל עוֹבֵר וָשָׁב,
כֵּיצַד ?
לְאַחַר שֶׁאָכְלוּ וְשָׁתוּ,
עָמְדוּ לְבָרְכוֹ,
אָמַר לָהֶם: וְכִי מִשֶּׁלִי אֲכַלְתֶּם ?!
מִשֶּׁל אֵל עוֹלָם אֲכַלְתֶּם !
הוֹדוּ [וְשַׁבְּחוּ]
וּבָרְכוּ לְמִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם:

רש"י

אלא ויקריא –
למד לבריות לקרות שם בשם ה'
אל עולם: כיצד לאחר שאכלו ושתו –
משלו היו עומדין לברכו לאברהם, והוא אומר להם: וכי משלי אכלתם ?

שיטה מקובצת

והודו ושבחו וברכו למי שאמר והיה העולם.
יש במדרש שלא רצו לברך ברצונם, עד שאמר להם אברהם אבינו: פרעו מה שאכלתם ושתיתם ! והיה אומר: שעולה לממון גדול, לפי שהיו במדבר והיה טורח גדול להם להביא לשם המאכל והמשקה.
כשראו כך שהיה רוצה מהם שיפרעו הכל, אז ברכו להקדוש ברוך הוא שלא כרצונם, על מנת שלא יפרעו שום דבר.
הרא"ש ז"ל בתוספותיו:

מסכת סנהדרין דף צט/ב

אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: כָּל הַמְלַמֵּד אֶת בֶּן חֲבֵרוֹ תּוֹרָה,
מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ עֲשָׂאוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר:
(בראשית יב)
"וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן".
רַבִּי (אֱלִיעֶזֶר)
[אֶלְעָזָר]
אוֹמֵר: כְּאִלּוּ עֲשָׂאוֹ לְדִבְרֵי תּוֹרָה. שֶׁנֶּאֱמַר:
(דברים כט)
"וּשְׁמַרְתֶּם אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם".
רָבָא אָמַר: כְּאִלּוּ עֲשָׂאוֹ לְעַצְמוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר:
"וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם".
אַל תִּקְרִי –
,אֹתָם',
אֶלָּא –
,אַתֶּם'.
אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ: כָּל הַמְעַשֶּה אֶת חֲבֵרוֹ לִדְבַר מִצְוָה,
מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ (עשאו)
[עֲשָׂאָהּ]. שֶׁנֶּאֱמַר:
(שמות יז)
"וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר",
וְכִי מֹשֶׁה הִכָּהוּ ?
(את היאור),
וַהֲלֹא אַהֲרֹן הִכָּהוּ !
אֶלָּא לוֹמַר לְךָ:
כָּל הַמְעַשֶּה אֶת חֲבֵרוֹ לִדְבַר מִצְוָה,
מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ (עשאו)
[עֲשָׂאָהּ]:

מסכת סנהדרין דף יט/ב

אמר רבי יונתן: כל המלמד בן חבירו תורה – מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו. שנאמר: ואלה תולדות אהרן ומשה. וכתיב: ואלה שמות בני אהרן. לומר לך: אהרן ילד, ומשה לימד –
לפיכך נקראו על שמו

רש"י

תולדות אהרן ומשה –
ומפרש בתריה בני אהרן,
ולא הוזכרו בני משה שם:

מסכת כתובות דף קג/ב

רֵישׁ לָקִישׁ הֲוָה מְצַיֵּין מְעַרְתָּא דְרַבָּנָן. כִּי מָטָא לִמְעַרְתֵּיהּ דְּרַבִּי חִיָּא,
אִיעַלְמָא מִנֵּיהּ,
חַלְשָׁא דַעְתֵּיהּ,
אָמַר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם,
לֹא פִלְפַּלְתִּי בַתּוֹרָה כְמוֹתוֹ ?!
יָצְתָה בַת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: תּוֹרָה כְמוֹתוֹ פִּלְפַּלְתָּ,
תּוֹרָה כְמוֹתוֹ לֹא רִבַּצְתָּ.
כִּי הֲווּ מִינְצוּ רַבִּי חֲנִינָא וְרַבִּי חִיָּא,
אֲמַר לֵיהּ רַבִּי חֲנִינָא לְרַבִּי חִיָּא: בַּהֲדֵי דִידִי קָא מִינְצִתְּ ?!
חַס וְשָׁלוֹם,
אִי מָשְׁתַּכְּחָה תּוֹרָה מִיִּשְׂרָאֵל מֵהַדַּרְנָא לָהּ מִפִּלְפּוּלֵי.
אֲמַר לֵיהּ רַבִּי חִיָּא לְרַבִּי חֲנִינָא,
בַּהֲדֵי דִידִי קָא מִינְצִתְּ ?!
דְּעָבְדֵי לַתּוֹרָה דְלָא תִשְׁתַּכַּח מִיִּשְׂרָאֵל.
מַאי עֲבִידְנָא ?
אַזְלִינָא וְשָׁדִינָא כִתָּנָא,
וְגַדִילְנָא נִישְׁבֵּי,
וְצַיִידְנָא טָבֵיי,
וּמַאֲכִילְנָא בִשְׂרַיְיהוּ לְיַתְמֵי,
וְאַרִיכְנָא מְגִילְתָא,
וּכְתִיבְנָא חֲמִשָּׁה חוּמְשֵׁי,
וּסְלִיקְנָא לְמָתָא,
וּמַקְרִינָא חֲמִשָּׁה יְנוּקֵי בַּחֲמִשָּׁה חוּמְשֵׁי,
וּמַתְנִינָא שִׁתָּא יְנוּקֵי שִׁתָּא סִדְרֵי,
וְאַמְרִנָא לְהוּ: עַד דְּהַדַרְנָא וְאָתִינָא,
אַקְרוּ אַהֲדָּדֵי,
וְאַתְנוּ אַהֲדָּדֵי,
וְעָבְדֵי לָהּ לַתּוֹרָה דְלָא תִשְׁתַּכַּח מִיִּשְׂרָאֵל.
וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַבִּי:
"כַּמָּה גְּדוֹלִים מַעֲשֵׂי חִיָּא".

רש"י

שדיינא –
זרענא: ומגדלנא נישבי –
מקלע אני מכמורת, ודומה לו: אין פורסין נשבין ליונים (ב"ב דף כג): וציידנא טביי –
צביים: ואריכנא מגילתא –
ומתקן אני קלפים. אריכנא –
לשון תיקון. כדאמר במסכת סוכה: (דף מד)
אריך, או לא אריך ?
כלומר: מתוקן, או אינו מתוקן ? ובס'
עזרא (סימן ד)
נמי כתיב: וערות מלכא לא אריך לנא למחזא:

תלמוד ירושלמי מסכת כתובות דף סו/א

ר'
שמעון בן לקיש צם תלת מאתן צומין, למיחמי ר'
חייה רובה ולא חמתיה, ובסופא שרי מצטער, אמר: מה, הוה לעי באוריתא סגין מיניי ?
אמרין ליה: ריבץ תורה בישראל יותר ממך, ולא עוד אלא דהוה גלי, אמר לון: ואנא לא הוינן גלי .
אמרין ליה:
את הויתא גלי מילף (ללמוד) והוא הוה גלי מלפא (ללמד לאחרים)

מסכת בבא מציעא דף פה/א

תָּנוּ רַבָּנָן:
גְּדוֹלָה הַבְטָחָה שֶׁהִבְטִיחָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַנָּשִׁים,
(משל)
[יוֹתֵר]
מִן]
הָאֲנָשִׁים. שֶׁנֶּאֱמַר:
(ישעיה לב)
"נָשִׁים שַׁאֲנַנּוֹת [קֹמְנָה,
שְׁמַעְנָה קוֹלִי בָּנוֹת בֹּטְחוֹת,
הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי"].

דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב,
וְאַמְרֵי לָהּ,
אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן,
וְאַמְרֵי לָהּ אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: כָּל הַמְלַמֵּד אֶת בֶּן חֲבֵרוֹ תּוֹרָה,
זוֹכֶה וְיוֹשֵׁב בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה. שֶׁנֶּאֱמַר:
"אִם תָּשׁוּב וַאֲשִׁיבְךָ,
לְפָנַי תַּעֲמֹד".
וְכָל הַמְלַמֵד אֶת בֶּן עַם הָאָרֶץ תּוֹרָה אֲפִלּוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גוֹזֵר גְּזֵרָה מְבַטְּלָהּ בִּשְׁבִילוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר:
"וְאִם תּוֹצִיא יָקָר מִזּוֹלֵל,
כְּפִי תִהְיֶה".

רש"י

יקר מזולל –
תלמיד חכם מעם הארץ:

מסכת קידושין דף ל/א

רבי חייא בר אבא אשכחיה לרבי יהושע בן לוי, דשדי דיסנא ארישיה וקא ממטי ליה לינוקא לבי כנישתא. א"ל: מאי כולי האי ?
א"ל: מי זוטר ? מאי דכתיב: והודעתם לבניך, וסמיך ליה: יום אשר עמדת לפני ה'
אלהיך בחורב. מכאן ואילך רבי חייא בר אבא לא טעים אומצא עד דמקרי לינוקא ומוספיה. רבה בר רב הונא לא טעים אומצא עד דמייתי לינוקא לבית מדרשא

רש"י

דשדי דיסנא ארישיה –
סדין שאינו ראוי לעטיפת הראש, אלא כסוי בעלמא שם על ראשו, שלא לילך בגילוי ראשו. ולא הספיק להתעטף בסודרו: מאי כולי האי –
שמיהרת לצאת בלא עטיפה ההוגנת לך ?
לא טעים אומצא –
בשר מעט בגחלים היו רגילין לטעום בבקר: עד דמקרי לינוקא ומוספיה –
מהדר לו מה שקרא אתמול, ומלמדו עוד פסוק יותר:

המאירי

וכבר העידו על ר'
יהושע בן לוי דשרי ריסנא ארישיה וממטי ליה לינוקא לבי כנשתא. כלומר: שהיה מניח על ראשו סדין גס שאינו ראוי לו לעטיפת הראש, אלא שהיה עושה כן דרך נחץ, שלא לילך בגלוי הראש, ולא המתין עד שיתעטף בסודרו מרוב מהירותו. ושאלוהו: מאי כל האי? כלומר: שאתה הולך בנחץ עד שלא נתעטפת כהגון לך ? והשיבם: מי זוטר ? מאי דכתוב: יום אשר עמדת וכו'. וכן ראוי להקרותו לפניו מה שלמד אתמול, ולהוסיף עליו מעט. והוא שאמרו: עד דמקרי ליה ומוספא. כלומר: ועוד תוספת מעט:

מסכת ברכות דף יז/א

אָמַר לוֹ רַב לְרַבִּי חִיָּא: נָשִׁים בְּמַאי זָכְיָין ?
בְּאַקְרוּיֵי בְּנַיְיהוּ לְבֵי כְּנִישְׁתָּא,
וּבְאַתְנוּיֵי גַבְרַיְיהוּ בֵּי רַבָּנָן,
וּמִנְטְרָן לְגַבְרַיְיהוּ עַד דְּאַתּוּ מִבֵּי רַבָּנָן.

רש"י

לבי כנישתא –
תינוקות של בית רבן היו רגילין להיות למדים לפני רבן בבית הכנסת: בי רבנן –
בית המדרש,
ששם שונים משנה וגמרא: ונטרן לגברייהו –
ממתינות לבעליהן,
ונותנות להם רשות ללכת וללמוד תורה בעיר אחרת:

פני יהושע

… אמר ליה רב לר'
חייא נשי במאי זכיין באקרויי בנייהו כו'.
ולכאורה יש לתמוה: דמאי קשיא ליה לרב מעיקרא נשים במאי זכיין ? הרי נצטוו על כרחך מצות לא תעשה כאנשים, וכן בכל מצות עשה שאין הזמן גרמא, עד שהוצרך לתלות באקרויי בנייהו כו'. ועוד דנראה דאיהו מותיב ואיהו מפרק, מדלא קאמר: דמהדר ליה ר"ח לרב באקרויי בנייהו.
והנראה לענ"ד בענין זה, לפי שנראה בעליל בהא דאמר לעיל: גדולה הבטחה, הם ג"כ דברי רב עצמו, שכ"ז הוי מרגלא בפומיה, והכל סובב אל מקום אחד לפי מאי שפירשתי דהא דהוי מרגלא בפומיה הוא ענין מוסר שצריך אדם לזכך כל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו בעה"ז על ידי קיום רמ"ח מצות עשה ושס"ה מצות לא תעשה, כדי שיוכלו כולם ליהנות מזיו השכינה כדפרישית.

ומשום דלפי"ז לא שייך הך מילתא כי אם באנשים שמקיימים רמ"ח מצות עשה, משא"כ בנשים כשתסיר מהם מצות עשה שהזמן גרמא, כיון דפטורות ישארו אותן אברים פגומים ולא יוכלו ליהנות מזיו השכינה,
ומש"ה מסיק רב במילתיה דאפילו הכי גדולה הבטחה שנתן הקב"ה לנשים. וכדי לפרש דבריו אמר ליה רב לר"ח: הני נשי במאי זכיין ? והיינו כדפרישית. ובהא מסיק שפיר: באקרויי בנייהו ובאתנויי גברייא ונטרין כו'. נמצא, כיון שהן מסייעות לבעליהן ולבניהן ללמוד תורה, לשמור ולעשות כל תרי"ג מצותיה, הרי שיש להם שכר אפילו במצות עשה שלא נצטוו עליהם, וכן בתלמוד תורה, אע"ג שלא נצטוו עליהם, ושכר תלמוד תורה כנגד כולם, אפ"ה יש להם שכר בכולן. וכדאשכחן דדריש ראב"ע ברפ"ק דחגיגה:
[דף ג'
ע"א]
בפרשת הקהל כדי ליתן שכר למביאיהם,
כן נראה לי בישוב אגדות אלו: