משנה, אבות, פרק א, משנה טו – בתוספת מקורות

משנה מסכת אבות פרק א'

(טו)
שַׁמַּאי אוֹמֵר: עֲשֵׂה תוֹרָתְךָ קֶבַע.
אֱמוֹר מְעַט וַעֲשֵׂה הַרְבֵּה,
וֶהֱוֵי מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת:

עֲשֵׂה
תוֹרָתְךָ קֶבַע

מסכת ברכות דף לה/ב

רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא רָמִי,
כְּתִיב:
(הושע ב)
("לכן אשוב")
"וְלָקַחְתִּי דְגָנִי בְּעִתּוֹ"
[וְגוֹ'].
וּכְתִיב:
(דברים יא)
"וְאָסַפְתָּ דְּגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ"
? לָא קַשְׁיָא,
כָּאן בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם,
כָּאן בִּזְמַן שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם.
תָּנוּ רַבָּנָן:
"וְאָסַפְתָ דְּגָנֶךָ"
וְגוֹ',
מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ?
לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר:
(יהושע א)
"לֹא
יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ",
יָכוֹל דְּבָרִים כִּכְתָבָן ?
תַּלְמוּד לוֹמַר:
"וְאָסַפְתָּ דְּגָנֶךָ".
(נהוג)
[הַנְהֵג]
בָּהֶם מִנְהַג דֶּרֶךְ אֶרֶץ,
דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל.
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: אֶפְשָׁר אָדָם חוֹרֵשׁ בִּשְׁעַת חֲרִישָׁה,
וְזוֹרֵעַ בִּשְׁעַת זְרִיעָה,
וְקוֹצֵר בִּשְׁעַת קְצִירָה,
וְדָשׁ בִּשְׁעַת דִּישָׁה,
וְזוֹרֶה בִּשְׁעַת הָרוּחַ,
תּוֹרָה מַה תְּהֵא עָלֶיהָ ?
אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם,
מְלַאכְתָּן נַעֲשֵׂית עַל יְדֵי אֲחֵרִים,
שֶׁנֶּאֱמַר:
(ישעיה סא)
"וְעָמְדוּ זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם"
[וְגוֹ'].
וּבִזְמַן שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם,
מְלַאכְתָּן נַעֲשֵׂית עַל יְדֵי עַצְמָן,
שֶׁנֶּאֱמַר:
(דברים יא)
"וְאָסַפְתָּ דְּגָנֶךָ". וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמְּלֶאכֶת אֲחֵרִים נַעֲשֵׂית עַל יָדָם,
שֶׁנֶּאֱמַר:
(שם כּח)
"וְעָבַדְתָּ אֶת אוֹיְבֶיךָ".
אָמַר אַבַּיֵי: הַרְבֵּה עָשׂוּ כְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְעָלְתָה בְּיָדָם,
(והרבה עשו)
כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי וְלֹא עָלְתָה בְּיָדָם.
אָמַר לְהוּ רָבָא לְרַבָּנָן: בְּמָטוּתָא (בעינא)
מִינַיְיכוּ,
דְּלָא תֵּיתוּ קַמָּאִי,
לָא בְּיוֹמֵי נִיסָן וְלָא בְּיוֹמֵי תִּשְׁרֵי,
(ואף לבי רב לא תיתו)
כִּי הֵיכִי דְּלָא תִּטָּרְדוּ בִּמְזוֹנַיְכוּ כּוּלָהּ שַׁתָּא.
אָמַר
רַבָּא בַּר בַּר חַנָּה,
אָמַר
רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם
רַבִּי
יְהוּדָה
בַּר אִלָעִאי:
בּוֹא
וּרְאֵה מַה בֵּין דּוֹרוֹת רִאשׁוֹנִים
לְדוֹרוֹת אַחֲרוֹנִים,
דּוֹרוֹת
רִאשׁוֹנִים שֶׁעָשׂוּ תּוֹרָתָן קֶבַע
וּמְלַאכְתָּן עֲרַאי
–
זֶה
וְזֶה נִתְקַיֵּם בְּיָדָם.
דּוֹרוֹת
הָאַחֲרוֹנִים שֶׁעָשׂוּ מְלַאכְתָּן
קֶבַע וְתוֹרָתָן עֲרַאי
–
זֶה
וְזֶה לֹא נִתְקַיֵּם בְּיָדָם.

המאירי

ראוי לו לאדם לעשות מלאכתו עראי ותורתו קבעץ ומ"מ אין לו להתרשל שלא לעסוק במלאכתו כלל, אלא שיעשנה עראי, ויעשה תורתו קבע. והוא שנא': לא ימוש ספר התורה וכו'. יכול דברים ככתבן ? ת"ל: ואספת דגנך. אלא התנהג בהם דרך ארץ. כלומר: שתשתדל כפי מה שיחייב ההכרח, ולא שתשקיע כל השתדלותך באלו הענינים, ולעולם אם יוכל – יקבע זמן להכין צרכי ביתו, כדי שלא יהא טרוד בהם כל השנה. הוא שאמרו בכאן על אחד מחכמיהם שהיה אומר לתלמידיו: במטותא מינייכו ביומי ניסן ויומי תשרי, לא תיתו לבי רב –
דלא תיטרדו כולה שתא. וכל שתורתו קבע ומלאכתו ארעי, יהא בטוח שזו וזו תתקיים בידו:

תוספות הרא"ש

ואספת דגנך נהוג בהם מנהג דרך ארץ –
ור"י היה אומר דדרך ארץ קבע יותר מתלמוד דתנן במס'
אבות יפה ת"ת עם דרך ארץ אלמא דרך ארץ עיקר כדדייק ביבמות בפ'
החולץ מדקתני יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב ש"מ יורשי [האב]
עיקר,
ואין נראה לה"ר אלחנן דאמרינן הכא ראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי ותנן במ"ח דברים התורה נקנית במיעוט דרך ארץ ותנן כל תורה שאין עמה מלאכה לסוף בטלה וגוררת עון,
ויש לדקדק מדקאמר עמה מכלל שהתורה עיקר,
ובהחולץ לא דייק אלא מייתור משנה דקתני יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב ולא קתני יחלוקו סתמא אלמא יורשי האב הוו עיקר:

אבות דרבי נתן פרק שלשה עשר

(ב)
עֲשֵׂה תוֹרָתְךָ קֶבַע. כיצד ? מלמד: שאם שמע אדם דבר מפי חכם בבית המדרש, אל יעשה אותו עראי –
אלא יעשה אותו קבע.
ומה שלמד אדם, יעשה וילמד לאחרים ויעשו. שנאמר:
(דברים ה)
ולמדתם אותם, ושמרתם לעשותם. וכן בעזרא הוא אומר:
(עזרא ז)
כי עזרא הכין (את)
לבבו לדרוש את תורת ה', ולעשות. ואחר כך: וללמד בישראל חק ומשפט:

רמב"ם פירוש המשניות

…אמר: עשה תלמוד תורה השרש והעיקר, וכל שאר עסקיך נמשכים אחריו, אם נזדמן – נזדמן, ואם לא הזדמן – לא הזדמן, ואין נזק בהבצרו:

רע"ב

(טו)
עֲשֵׂה תוֹרָתְךָ קֶבַע –
שיהיה עיקר עסקך ביום ובלילה בתורה, וכשתהיה יגע מן הלמוד תעשה מלאכה,
ולא שיהיה עיקר עסקך במלאכה וכשתפנה מן המלאכה תעסוק בתורה.
ומצאתי כתוב: עשה תורתך קבע – שלא תחמיר לעצמך ותקל לאחרים.
או תחמיר לאחרים ותקל לעצמך.
אלא תהא תורתך קבע לך כמו לאחרים.
וכן הוא אומר בעזרא ז'.
כי עזרא הכין לבבו לדרוש את תורת ה'
ולעשות וללמד לבני ישראל.
כמו שהכין לבו לעשות כך היה מלמד לבני ישראל:

המאירי

(טו)
שַׁמַּאי אוֹמֵר: עֲשֵׂה תוֹרָתְךָ קֶבַע. כלומר: שתהא מלאכתך עראי, וכאשר יזדמן, ותורתך קבע ! עד שאפילו בעת מלאכה – תהיה כוונתך למה שאתה צריך לה, לקיום גופך וביתך, עד שתפנה אחריה מחשבתך להתעסק בתורה ובחכמה:

מסכת יומא דף יט/ב

תָּנוּ רַבָּנָן:
(דברים ו)
"וְדִבַּרְתָּ בָּם".
"בָּם"
– וְלֹא בַתְּפִלָּה.
"וְדִבַּרְתָּ בָּם",
"בָּם"
יֵשׁ לְךָ רְשׁוּת לְדַבֵּר וְלֹא בִדְבָרִים אֲחֵרִים.
רַבִּי אַחָא אָמַר:
"וְדִבַּרְתָּ בָּם",
עֲשֵׂה אוֹתָן קֶבַע,
וְאַל תַּעֲשֵׂם עֲרָאי.
אָמַר רָבָא: הַשָּח שִׂיחַת חוּלִּין,
עוֹבֵר בַּעֲשֵׂה. שֶׁנֶּאֱמַר:
"וְדִבַּרְתָּ בָּם",
"בָּם"
– וְלֹא בִדְבָרִים אֲחֵרִים.
רַב אַחָא בַר יַעֲקֹב אָמַר: עוֹבֵר בְּלָאו,
שֶׁנֶּאֱמַר:
(קהלת א)
"כָּל הַדְּבָרִים יְגֵעִים לֹא יוּכַל אִישׁ לְדַבֵּר":

רש"י יומא דף יט/ב

בם –
שיש לך להשמיע מה שאתה מוציא מפיך: ולא בתפלה –
שהתפלה בלחש,
שנאמר: (שמואל א,
פרק א)
וקולה לא ישמע,
כך מצאתי בשאלתות דרב אחאי גאון: בם –
בדברי תורה: ולא בדברים אחרים –
שיחת הילדים וקלות ראש: לא יוכל איש לדבר –
אין לו רשות:

תוספות יומא דף יט/ב

בם ולא בתפלה –
נראה לי בם שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד, ולא בתפלה. דאמרינן:
(ברכות דף ל🙂
אפילו מלך שואל בשלומו לא ישיבנו, אפי'
נחש כרוך על עקיבו לא יפסיק:

ריטב"א על מסכת יומא דף יט/ב

"בָּם"
– וְלֹא בַתְּפִלָּה. פרש"י ז"ל: בם הדבור בקול מותר ואריך.
ולא בתפלה שהתפלה צריכה בלחש. כדכתיב: וקולה לא ישמע.
ואחרים פירשו לענין שאלת שלום.
דבק"ש מותר להפסיק אבל לא בתפלה, שאפילו נחש כרוך על כתפו לא יפסיק. וכן פי'
בירושלמי. ואחרי'
פירשו שזה לענין אותה שאמרו בפ'
יציאות השבת: חברים העוסקים בתורה מפסיקים לק"ש ואין מפסיקין לתפלה.
אי נמי: שלא יאריך בתפלה יותר מדאי, שיתבטל הרבה מתורתו, שלא להניח חיי עולם ולעסוק בחיי שעה…

המאירי על מסכת יומא דף יט/ב

כל
העוסק בדברי תורה צריך להגביה קולו בהם
מעט. כבר אחרו ערובין נ"ד א': כי חיים הם למוצאיהם. אל תקרי למוצאיהם אלא למוציאהם בפה. הא כל שהוא מתפלל, כל שאומר בדעתו שיכול לכוין בלחש, נוח לו להתפלל בלחש. הא אם אינו אומד כן בדעתו – מתפלל על הדרך שהוא מכוין בה ביותר, וכבר ביארנוה במסכת ברכות:

לעולם יזהר אדם שלא להיות ביושבי קרנות, ושלא לדבר בשיתה בטלה אלא כפי מה שיכריחנו הצורך. דרך צחות אמרו: השח שיחת חולין עובר בעשה. שנאמר: ודברת בם –
ולא בדברים בטלים:

מסכת סנהדרין דף צט/ב

(משלי ו)
"נֹאֵף אִשָּׁה חֲסַר לֵב",
אָמַר רַבִּי לֵוִי,
זֶה הַלּוֹמֵד תּוֹרָה לִפְרָקִים,
שֶׁנֶּאֱמַר,
(שם כב)
"כִּי נָעִים כִּי תִשְׁמְרֵם בְּבִטְנֶךָ יִכֹּנּוּ יַחְדָּו עַל שְׂפָתֶיךָ":

רש"י

לומד תורה לפרקים –
ואינו לומד תדיר תדיר,
כמי שאין לו אשה, ובועל פעמים זו פעמים זו: שנאמר:

כי נעים כי תשמרם –
אימתי תשמרם בבטנך ? [בזמן]
שיכונו יחדיו על שפתיך:

ירושלמי מסכת ברכות פרק ט'
– דף סח/א

(כז)
"עֵת לַעֲשׂוֹת לַה'
הֵפֶרוֹ תּוֹרָתֶךָ"
(תהלים קיט)
רַבִּי נָתָן מְסַרֵס קְרָאֵי הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶּךָ,
עֵת לַעֲשׂוֹת.
רַבִּי חִלְקִיָה בְשֵׁם רַבִּי סִימוֹן: הָעוֹשֶׂה תּוֹרָתוֹ עִתִּים – הֲרֵי זֶה מֵפֵר בְּרִית. מַאי טַעְמָא ?
הֵפֵרוֹ תּוֹרָתֶּךָ– עֵת לַעֲשׂוֹת לַה'.
תָּנִי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אוֹמֵר: אִם רָאִיתָּ אֶת הַבְּרִיוֹת שֶׁנִתְיָאֲשׁוּ יְדֵיהֶן מִן הַתּוֹרָה (מאד)
עֲמוֹד וְהִתְחָזֶק בָּה (מאד)
וְאַתָה מְקַבֵּל שְׂכַר כּוּלָם.
מַאי טַעְמָא ?
הֵפֵרוֹ תּוֹרָתֶךָ – עֵת לַעֲשׂוֹת לַה'
! הִלֵּל הַזָּקֶן הָיָה אוֹמֵר: בְּשָׁעָה דִּמְכַנְשִׁין – בָּדֵר.
וּבְשָׁעָה דִּמְבַדְרִין – כְּנוֹשׂ.
וְכֵן הָיָה הִלֵּל אוֹמֵר: אִם רָאִיתָּ אֶת הַתּוֹרָה שֶׁהִיא חַבִיבָה עַל יִשְׂרָאֵל וְהַכֹּל שְׂמֵחִין בָּהּ – בָּדֵר.
וְאִם לָאו – כְּנוֹשׂ.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מַה הַתִּינוֹק הַזֶּה צָרִיךְ לִינָק בְּכָל שָׁעָה שֶׁבָּיוֹם,
כָּךְ כָּל אָדָם שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל צָרִיךְ לִיגַע בַּתּוֹרָה בְכָל שָׁעוֹת שֶׁבָּיוֹם.
רַבִּי יוֹנָה בְשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בֵן גְּזוֹרָה: כָּל פִּטָטַיָיא (פטפוט)
– בִישִׁין, וּפְטָטַיָא דְּאוֹרַיְיתָא – טָבִין.
כָּל כִּדְבַּיָיא – טַבִין, וְכַדְבַּיָיא דְאוֹרַיְיתָּא – בִישִׁין.
אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, בִּמְגִלַת סְתָרִים מְצָאוֹ כָּתוּב: יוֹם תָּעֲזְבֵנִי – יוֹמַיִם אֶעֱזְבֶךָ.
לִשְׁנַיִם שֶׁיָצְאוּ אֶחָד מִטְבֶרְיָא וְאֶחָד מִצִפּוֹרִי,
וּפָגְעוּ זֶה בָזֶה בְחֲדָא מַשְׁכְּנָא, לֹא הִסְפִּיקוּ לִפְרוֹשׁ זֶה מִזֶה עַד שֶׁהָלַךְ זֶה מִיל וְזֶה מִיל, נִמְצְאוּ רְחוֹקִין זֶה מִזֶה שְׁתֵּי מִילִין.
לְאִשָּׁה שֶׁהָיְתָה יוֹשֶׁבֶת וּמַמְתֶּנֶת לְאִישׁ,
כָּל זְמָן שֶׁהָיָה בְדַעֲתוֹ לְהִנָשֵׂא לָהּ – הָיְתָה יוֹשֶׁבֶת וּמַמְתֶּנֶת לוֹ,
כֵּיוָן שֶׁהִפְלִיג דַּעֲתּוֹ מִמֶנָּהּ – הִיא הָלְכָה וְנִשֵׂאת לְאַחֵר:

מסכת קידושין דף מ/ב

דאמר רב המנונא: אין תחילת דינו של אדם אלא על דברי תורה. שנאמר: פוטר מים ראשית מדון. וכשם שדינו קודם למעשה, כך שכרו קודם למעשה. שנאמר: ויתן להם ארצות גוים ועמל לאומים יירשו, בעבור ישמרו חקיו ותורותיו ינצורו:

רש"י

תחילת דינו –
ליום הדין, תחילת תביעות שעליו, מפני מה לא עסקת בתורה: פוטר מים –
הפורק עול תורה, ראשית מדון – הוא תחילת דינו, ואין מים אלא תורה. דכתיב: (ישעיהו נה)
הוי כל צמא לכו למים: וכשם שדין –
פורענות תורה קודם לדין פורענות מעשה, כך שכרו אם עסק בתורה קודם לשכר מעשה: בעבור ישמרו חוקיו –
ואמר מר לעיל: (דף לז)
תשמרון – זו משנה: ינצורו –
יקיימו:

תוספות

אין תחילת דינו של אדם אלא על דברי תורה –
והא דאמר בפרק במה מדליקין, (שבת לא.) כשמכניסין אדם לדין, אומרים לו: נשאת ונתת באמונה ?
היינו: דווקא לענין שאלה ששואלין לו על משא ומתן, אבל מ"מ נפרעים ממנו תחלה על שלא קבע עתים לתורה:

תוספות הרא"ש

אין תחלת דינו של אדם אלא על דברי תורה –
והא דאמרי'
בפ"ב דשבת ששואלים לו: נשאת ונתת באמונה ? קבעת עיתים לתורה ?
מ"מ מתחלה שואלים לו: אם עסק בתורה ? וגם, עדיין צריך שיקבע עיתים לתורה:

ספר המקנה על קידושין –
דף מ'
ע"ב:

אין תחילת דינו של אדם וכו'. כבר כתבנו בפתיחת מסכת כתובות, דזהו שאמרו חז"ל במס'
ר"ה דף י"ז: שהש"י מעביר ראשון ראשון. ואי איכא רוב עוונות – מחשיב בהדייהו. והענין היא כי הב"ד של מעל'
אינן יכולין לדון על ביטול תורה – מפני שהתורה מתקיימת במחשב', כענין שנאמר: והגית בה יומם וליל'. שהוא ל'
מחשב'. כדכתיב: והגיון לבי לפניך. וכתיב: והגות לבי תבונות. והם אינם יודעים המחשב'. לכן הקב"ה מעביר אותו עון שהוא תחילת דינו כדקאמר הכא. אבל אחר שנמצ'
בו רוב עוונות, נודע הדבר שלא עסק בתורה אפילו במחשב', כי התורה מגינה ומצלת מן החטא, ע"ש באריכות. וי"ל עוד: מפני שהעוסק בתורה מדקדק מאוד במעשיו, ונענש על דיקדוקי המצות, וסביביו נשער'
מאוד, אפילו שגגה נחשב לזדון. וכיון שהב"ד של מעל'
לא דנוהו על ביטול ד"ת, ומחזיקי'
אותו בלימוד ע"י הרהור כל ימיו, מדקדק מאוד עמו בדקדוקי המצות להעניש אותו על כל דקדוקי מצות, ע"כ טובתו הוא שמגל'
השי"ת שלא למד, ואין לדקדק ולהעניש אותו כל כך בעונש חמור על כל דקדוקי המצות וק"ל:

מסכת שבת דף לא/א

אָמַר (רב)
[רָבָא],
בְּשָׁעָה שֶׁמַּכְנִיסִין אָדָם לַדִּין,
(אומר)
[אוֹמְרִים]
לוֹ: נָשָׂאתָ וְנָתַתָּ בֶּאֱמוּנָה ?
קָבַעְתָּ עִתִּים לַתּוֹרָה ?
עָסַקְתָּ בִּפְרִיָּה וּרְבִיָּה ?
צִפִּיתָ לִישׁוּעָה ?
פִּלְפַּלְתָּ בְּחָכְמָה ?
הֵבַנְתָּ דָּבָר מִתּוֹךְ דָּבָר ?
וַאֲפִילוּ הַכִי,
אִי –
"יִרְאַת ה'
הִיא אוֹצָרוֹ",
אֵין,
אִי לָא –
לָא.
מָשָׁל לְאָדָם שֶׁאָמַר לִשְׁלוּחוֹ: הַעֲלֶה לִי [כּוֹר]
חִטִּין לָעֲלִיָּיה,
הָלַךְ וֶעֱלָה לוֹ.
אָמַר לֵיהּ: עֵירַבְתָּ [לִי]
בָּהֶן קַב חוֹמְטִין ?
אָמַר לֵיהּ: לָאוֹ ! אָמַר לֵיהּ: מוּטָב אָם לֹא הֶעֱלֵיתָ.

רש"י

קבעת עתים –
לפי שאדם צריך להתעסק בדרך ארץ,
שאם אין דרך ארץ – אין תורה, הוצרך לקבוע עתים לתורה דבר קצוב,
שלא ימשך כל היום לדרך ארץ: בפריה ורביה –
היינו חוסן: צפית לישועה –
לדברי הנביאים: הבנת דבר מתוך דבר –
היינו דעת: קב חומטין –
ארץ מלחה,
ומשמרת את הפירות מהתליע:

אֱמוֹר
מְעַט וַעֲשֵׂה הַרְבֵּה

מסכת בבא מציעא דף פז/א

כְּתִיב:
"וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם",
וּכְתִיב:
"וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם",
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִכָּאן שֶׁצַּדִּיקִים אוֹמְרִים מְעַט וְעוֹשִׂים הַרְבֵּה. רְשָׁעִים אוֹמְרִים הַרְבֵּה וַאֲפִלּוּ מְעַט אֵינָם עוֹשִׂים.
מְנָלָן ?
מֵעֶפְרוֹן,
מֵעִיקָרָא כְּתִיב:
"אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף",
וּלְבַסּוֹף כְּתִיב:
"וַיִּשְׁמַע אַבְרָהָם אֶל עֶפְרוֹן וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן וְגוֹ'
עֹבֵר לַסֹּחֵר"
! דְּלָא שָׁקִיל מִנֵּיהּ אֶלָּא קַנְטְרֵי,
דְּאִיכָּא דוּכְתָּא דְּקָרֵי לֵיהּ לְתִיקְלָא ,קַנְטִירָא'.

רש"י

קנטרי –
משקל גדול שקורין צנטינ"ר,
מאה מנה: עובר לסוחר –
מלמד שבכל מקום היה מתקבל בשקל,
ואיכא דוכתא דקרו לקנטיר: תיקלא:

אבות דרבי נתן פרק שלשה עשר

(ג)
אֱמוֹר מְעַט וַעֲשֵׂה הַרְבֵּה. כיצד ?
מלמד: שהצדיקים אומרים מעט ועושים הרבה. אבל רשעים, אומרים הרבה ואפילו מעט אינם עושים.
ומניין שהצדיקים אומרים מעט ועושין הרבה ? שכן מצינו באברהם אבינו שאמר למלאכים: פת אתם סועדים עמי היום. שנא':
(בראשית יח)
ואקחה פת לחם וסעדו לבבכם. אבל באחרונה ראה מה עשה אברהם למלאכי השרת ? שהלך ועשה להם שלשה שוורים, ותשע סאין של סולת. ומניין שעשה להם תשע סאין של סולת ? שנאמר:
(שם)
וימהר אברהם האהלה אל שרה, ויאמר: מהרי שלש סאים קמח סלת. שלש
– כמשמען.
קמח
–
הרי
שש.
סלת
–
הרי
תשע !
ומניין שעשה להם שלשה שוורים ? שנאמר: ואל הבקר רץ אברהם. הבקר
–
אחד.
בן
בקר
–
שנים.
רך
–
שלשה. וי"א:
וטוב
–
ארבעה.
ויתן אל הנער וימהר לעשות אותו. נתן ביד ישמעאל בנו, כדי לחנכו במצות.
אף הקב"ה אמר מעט ועשה הרבה. שנאמר:
(שם)
ויאמר לאברם: ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה, וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. לא א"ל אלא בדלי"ת ונו"ן, אבל באחרונה כשפרע הקב"ה משונאיהם של ישראל, לא פרע אלא בשבעים ושתים אותיות. שנאמר:
(דברים ד)
או הנסה א–להים לבוא, לקחת לו גוי מקרב גוי, במסת באתת ובמופתים ובמוראים גדולים. הא למדת: כשנפרע
בשונאיהם של ישראל
–
לא
נפרע אלא בשבעים ושתים אותיות. ומנין שהרשעים אומרים הרבה, ואפילו מעט אינם עושים ? שכן מצינו בעפרון. שאמר לאברהם:
(בראשית כג)
ארץ ארבע מאות שקל כסף. אבל באחרונה כששקל לו את הכסף, וישמע אברהם אל עפרון, וישקול אברהם לעפרון וגו':

רמב"ם פירוש המשניות

ואמרו: צדיקים, אומרים מעט ועושים הרבה – כאברהם אבינו, שיעד בפת לחם אחת, והביא חמאה וחלב ובן הבקר וג'
סאין קמח סלת. ורשעים, אומרים הרבה, ואפילו מעט אינם עושים,
כעפרון שנתן הכל בדבריו, ובמעשה לא הניח אפילו פרוטה אחת מן הדמים:

רע"ב

אֱמוֹר מְעַט וַעֲשֵׂה הַרְבֵּה –
כמו שמצינו באברהם אבינו ע"ה שאמר תחלה (בראשית יד)
ואקחה פת לחם ובסוף ויקח בן בקר רך וטוב:

המאירי

אֱמוֹר מְעַט וַעֲשֵׂה הַרְבֵּה. שזו היא מעלה קנויה לנו מזמן אבינו הראשון – אברהם ע"ה, שאמר: ואקחה פת לחם. והם השיבוהו: כן תעשה כאשר דברת. כלומר: פת לחם לבד. ואח"כ נאמר: ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה כו'. והוא
הדין,
שכן
בכל הדברים יהיו מעשיו יתירים על הבטחתו. והרשע עושה בהפך, כענין עפרון שאמ: השדה [נתתי לך], והמערה אשר בו לך נתתיה. ובשעת המעשה רצה ממנו יתר מכדי שוויה – ד'
מאות שקל כסף, וכיון לשערה באומד, באומרו:
ארץ, ארבע מאות שקל כסף, ביני ובינך מה היא ?

וֶהֱוֵי
מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם בְּסֵבֶר
פָּנִים יָפוֹת:

מסכת כתובות דף קיא/ב

"חַכְלִילִי עֵינַים מִיָּיִן"
– כָּל חֵךְ שֶׁטּוֹעֵם אוֹמֵר:
"לִי לִי".
וְשֶׁמָּא תֹּאמַר: לַנְּעָרִים יָפֶה,
וְלַזְּקֵנִים אֵינוֹ יָפֶה ?
תַּלְמוּד לוֹמַר:
(שם)
"וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב". אַל תִּיקְרֵי 'לְבֶן שִׁנַּיִם',
אֶלָּא,
,לְבֶן שָׁנִים'! פַּשְׁטֵיהּ דִּקְרָא בְּמַאי כְּתִיב ?
כִּי אָתָא רַב דִּימִי,
אָמַר, אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם !
רְמֹז בְּעֵינֶיךָ –
דְּבָסִים מֵחַמְרָא,
וְאַחְוִי לִי שִׁנֶּיךָ –
דְּבָסִים מֵחַלְבָא.
מְסַיֵּעַ לֵיהּ לְרַבִּי יוֹחָנָן,
דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: טוֹב הַמַּלְבִּין שִׁנַּיִם לַחֲבֵרוֹ,
יוֹתֵר מִמַּשְׁקֵהוּ חָלָב. שֶׁנֶּאֱמַר:
(שם)
"וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב",
אַל תִּקְרֵי: לְבֶן שִׁנַּיִם',
אֶלָּא ,לִבּוּן שִׁנַּיִם':

רש"י

רמוז לי בעיניך – ותתרגם: לשון שחוק ומחוך חוך לי בעינים שלך, וטוב לי מיין כשתראני פנים צהובות ושוחקות: ואחוי לי שיניך –
אף זו לשון שחוק, שהשוחק שיניו נגלין:

המאירי

לעולם יהא אדם זריז ללמוד תורה שהיא יתד שהכל תלוי בו, שאף על פי שכל שאינו מנוחלי גיהינם לדור דורות, הוא בכלל התחיה לחיי עולם, מכל מקום אין עדנה של תחיית עמי הארץ חשובה לכלום בערך עדנה של תחיית החכמים והחסידים, וזהו עניין אמרם: עמי הארץ אינם חיים. וכל שאינו בן תורה יזהר שיהו מדותיו מחבבות את בעליה, עד שיראה ממדותיו אוהב את החכמים ומקרבן. דרך הערה אמרו: כל המשיא בתו לתלמיד חכם, והעושה פרקמטיא לחכם, והמהנה תלמיד חכם מנכסיו – מעלה עליו הכתוב כאלו נדבק בשכינה. ר"ל: כאלו השיג מכבודה מה שראוי לחכמים להשיג ממנה:

אבות דרבי נתן פרק שלשה עשר

(ד)
וֶהֱוֵי מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת.
כיצד ? מלמד: שאם נתן אדם לחבירו כל מתנות טובות שבעולם – ופניו (זעומות)
[כבושים]
בארץ, מעלה עליו הכתוב כאילו לא נתן לו כלום. אבל המקבל את חבירו בסבר פנים יפות – אפי'
לא נתן לו כלום, מעלה עליו הכתוב כאילו נתן לו כל מתנות טובות שבעולם:

רמב"ם פירוש המשניות

סבר פנים יפות.
הוא שישא ויתן עם הבריות בנחת ובדברים ערבים ורצוים:

רע"ב

… שלשה אזהרות הזהיר שמאי כנגד שלשה מעלות שהזכיר ירמיה.
חכם גבור ועשיר.

כנגד
חכם אמר:
עשה
תורתך קבע.
כנגד עשיר אמר: אמור מעט ועשה הרבה.
כנגד גבור אמר: הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות.
שיכבוש יצרו וילחום כנגד לבו הרע.
ושנינו: איזהו גבור ? הכובש את יצרו !

המאירי

וֶהֱוֵי מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת.
כלומר: שאפילו
לא היה לבך שמח בכך,
הראה
את עצמך לפניו כשמח על ביאתו,
עד
שיהא סובר עליך,
שיהיו
פניך מצהיבות לשמחתך על ביאתו. ובדרש אמרו, אבות דר"נ ספי"ג: נתן אדם לחבירו כל מתנות שבעולם –
ופניו כבושות בקרקע, מעלה לו כאלו לא נתן לו כלום. אבל המקבלו בפנים יפות – אפילו לא נתן לו כלום, הרי הוא כאלו נתן לו כל מה שבקש ממנו:

מדרש משלי פרשה טו'

טוב ארוחת ירק ואהבה שם.
אמר רבי לוי: כנגד מי אמרו שלמה למקרא הזה ? כנגד שני בני אדם שפגעוהו בשעה שירד ממלכותו, והיה מחזיר על הפתחים בשביל פרנסה. פגעו בו שני בני אדם שמכירין אותו.
בא אחד מהם,
נשתטח לפניו ואמר לו: אדוני המלך,
רצונך תשגיח עלי כל היום.
מיד הלך עמו,
והעלהו לעלייה,
וזבח לו שור,
והביא לפניו הרבה מטעמים,
התחיל משמיע לו דברי מלכותו ואמר לו: זכור אתה שעשית כך וכך ביום פלוני כשהיית מלך.
כיון שהזכיר לו ימי מלכותו געה ובכה.
וכן כל אותה סעודה,
עד שעמד משם שבע מבכיתו.

למחר פגע בו חבירו.
התחיל משתטח לפניו ואומר לו: אדוני המלך,
רצונך שתשגיח עלי היום.
אמר לו: מה, אתה מבקש לעשות לי כשם שעשה לי חברך ? אמר לו: אדוני המלך,
איש עני אני,
אלא אם תשגיח עלי היום מעט ירק יש לי,
אני מניח לפניך,
אם רצונך בא עמי לביתי.
באותה שעה בא עמו לביתו.
כיון שהגיע לביתו, רחץ ידיו ורגליו והביא לפניו מעט ירק. והתחיל אותו האיש לנחמו,
ואמר לפניו: אדוני המלך,
שבועה נשבע הקב"ה לאביך,
שאינו פוסק לעולם מלוכה מזרעו.
שנאמר:
(תהלים קלב,
יא)
נשבע ה'
לדוד אמת לא ישוב ממנה מפני בטנך אשית לכסא לך.
אלא כן הוא דרכו של הקב"ה,
מוכיח,
וחוזר ומרצה.
שנאמר:
(משלי ג,
יב)
כי את אשר יאהב ה'
יוכיח, וכאב את בן ירצה.
אבל הקב"ה מחזירך למלכותך.
כיון ששמע שלמה כן,
מיד נתקררה דעתו עליו ושמח מאותה סעודה של ירק,
ועמד משם שבע.

רבי חייא בר רבא ורבי אבין בשם רבי יוסי אמרו: כיון שחזר למלכותו,
כתב בחכמתו,
טוב ארוחת ירק וגו'.
טוב ארוחת ירק שאכלתי אצל העני, משור אבוס שהאכילני אותו עשיר שהזכירני צער:

מדרש רבה שיר השירים פרשה ב'
פסקה יח'

נכנס ר'
שמעון בן יוחאי ודרש:
(מלכים ב'
ד')
ויהי היום ויעבר אלישע אל שונם, ושם אשה גדולה ותחזק בו לאכל לחם. אמר לו ר'
יהודה ברבי סימון, על ידי שכתב: ותחזק בו לאכל לחם, זכתה להחיות את בנה ! רבי יודן בשם רבי זעירא, ור'
יוחנן בשם רשב"י אמרו: גדולה
היא הפרנסה שגורמת לתחיית המתים לבא שלא
בעונתה, צרפית
ע"י
שהאכילה
את
אליהו
–
זכתה
להחיות
את
בנה ! שונמית
על
ידי
שהאכילה
את
אלישע
–
זכתה
להחיות
את
בנה ! א"ר יהודה בר'
אלעאי: אפילו נרות, אפילו פתילות היה אליהו מעביר ממקום למקום, כדי שלא יטריח לכל בריה. ר'
יהודה בר'
סימון אמר: וכי משלה אכל ? והלא היא והוא משלו אכלו ! דכתיב:
(מלכים א'
י"ז ט"ו)
וַתֹּאכַל הִוא וָהיּא {הִיא וָהוּא}, הוא והיא כתיב. (רד"ק מלכים א' פרק יז' פסוק טו'
(טו)
ותאכל היא והוא –
הכתוב הזכר בתחילה והנקבה באחרונה, והקרי להפך ! ושניהם ענין אחד, כי שניהם אכלו. אבל מנהג הלשון הוא כשזוכר זכר ונקבה כאחד יפול הלשון על הקודם אם זכר ואם נקבה, והראשון הוא העיקר, לפי'
נזכר בראשונה כמו: ותדבר מרים ואהרן. ותכתב אסתר המלכה ומרדכי היהודי. קיים עליהם מרדכי היהודי ואסתר המלכה. וכן זה: ותאכל היא והוא. כי היא העיקר, ואע"פ שעל ידי אליהו בא לה הנס,
ובדרש: הוא והיא כתיב, בזכות אליהו אכלו:) אלא ע"י שקבלה אותו בסבר פנים יפות ושמשתו זכתה להחיות את בנה ואתם בני אושא גומלי החסד עאכ"ו.