משנה, אבות, פרק א, משנה יח – בתוספת מקורות

משנה מסכת אבות פרק א'

(יח)
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר,
עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד,
עַל הַדִּין וְעַל הָאֱמֶת וְעַל הַשָּׁלוֹם,
שֶׁנֶּאֱמַר:
(זכריה ח)
אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם:

רַבָּן
שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל

תוי"ט

(יח)
רבן שמעון בן גמליאל –
הוא נכדו של שמעון הנזכר במשנה הקודמת.
וזהו אביו של רבי הוא רבינו הקדוש.
ובו מתחיל הפרק השני:

עַל
שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד

מסכת דרך ארץ זוטא פרק השלום

תמן תנינן, רשב"ג אומר: על ג'
דברים העולם קיים, על הדין ועל האמת ועל השלום. א"ר מונא: ושלשתן דבר אחד הן ! נעשה
הדין –
נעשה
אמת,
נעשה
שלום ! ושלשתן בפסוק אחד נאמרו, שנאמר:
(זכריה ח)
אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם. כל מקום שיש משפט – יש שלום.
(וכל מקום שיש שלום – יש משפט):

רע"ב

(יח)
העולם (עומד)
קיים –
ישובן של בני אדם מתקיים ואין זה כמו העולם עומד דלעיל:

תוי"ט

העולם –
עומד.
פירש הר"ב: ישובן של בני אדם מתקיים.
ומתיישב בזה הפירוש דלא תקשה אדתנן במשנה ב'
שלשה דברים אחרים שעליהם העולם עומד.
ואע"פ שפירש שם הר"ב שהוא על בריאת העולם שבשבילם נברא.
עם כל זה לא היה צריך לקיום העולם ג"כ זולת אלו השלשה.
דהואיל והם סבה לשיהא נברא אחר שלא היה.
כ"ש שיהיו סבה לשיתקיים אחר שהוא נברא.
דמאי דלא הוה הוה בשבילם.
כל שכן דמאי דהוה שיהא בהוייתו בשבילם.
לפיכך מפרש הר"ב דהנך דהכא על יישובן של בני אדם נאמרו.
ולא על סבת הויית העולם בכללו.
שהרי תורה ועבודה וגמילות חסדים יוכל להתקיים בבני אדם ואע"פ שאינן מתיישבין ביחד כראוי מצד שאין דין אמת ושלום.
כי יהיו שרידי ה'
יחידי סגולה שיתקיים על ידם השלשה עמודים שבמשנת שמעון הצדיק.
ואל תתמה שהרי אמרו:
[ברכות דף י"ז]
לא נברא העולם אלא בשביל חנינא בני ועוד אמרו:
[ו'
ע"א]
לא נברא העולם אלא לצוות לזה על פסוק כי זה כל האדם ועמ"ש [סוף]
משנה ד'
פ"ג דסוטה:

העולם עומד –
ונ"א קיים וכתב בדרך חיים שהיא הגירסא הנכונה:

שנאמר: אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם –
בזכריה ח'
[ט"ו].
ולעיל מיניה כתיב: כאשר זממתי להרע לכם וגו'
כן שבתי זממתי בימים האלה להטיב את ירושלים ואת בית יהודה אל תיראו אלה הדברים אשר תעשו וגו'.
ובפירוש רש"י: שפטו בשעריכם וסמיך ליה אולי יחנן ה'
צבאות ע"כ.
וכ"כ במדר"ש בשם הרשב"ם.
ולא קרב זה אל זה דאולי יחנן בעמוס ה'
[ט"ו]
נאמר שנאו רע ואהבו טוב והציגו בשער משפט אולי יחנן וגו'.
עוד בפירש"י ובמשנה טבריינית אין שם פסוק:

עַל
הַדִּין

רמב"ם פירוש המשניות

הדין – הוא הנהגת המדינה ביושר.

רע"ב

על הדין –
לזכות את הזכאי ולחייב את החייב:

מדרש רבה דברים פרשה ה'
פסקה א'

אמר רשב"ג אל תהי מלגלג בדין שהוא אחד משלשה רגלי העולם למה ששנו חכמים על שלשה דברים העולם עומד על הדין ועל האמת ועל השלום תן דעתך שאם הטיתה את הדין שאת מזעזע את העולם שהוא אחד מרגליו רבנן אמרי קשה הוא כחו של דין שהוא אחד מרגלי כסא הכבוד מנין (תהלים פט)
צדק ומשפט מכון כסאך חסד ואמת יקדמו פניך אמר הקב"ה הואיל וכך עונשו של דין קשה הוו זהירין.

מדרש תנחומא משפטים פרק ב'

(ב)
ואלה המשפטים. זש"ה: מלך במשפט יעמיד ארץ, ואיש תרומות יהרסנה (משלי כט). מלכה של תורה במשפט שהוא עושה – מעמיד את הארץ. ואיש תרומות יהרסנה, אם משים אדם עצמו כתרומה הזו שמושלכת בזויות הבית, ואומר: מה לי בטורח הצבור, מה לי בדיניהם, מה לי לשמוע קולם ? שלום עליך נפשי ! הרי זה מחריב את העולם, הוי: ואיש תרומות יהרסנה ! מעשה ברבי אסי כשהיה מסתלק מן העולם, נכנס בן אחותו אצלו מצאו בוכה. א"ל: רבי מפני מה אתה בוכה, יש תורה שלא למדת ולימדת ?! הרי תלמידיך יושבים לפניך !
יש גמילות חסדים שלא עשית ?! ועל כל מדות שהיו בך, היית מתרחק מן הדינין, ולא נתת רשות על עצמך להתמנות על צרכי צבור ! א"ל: בני, עליה אני בוכה ! שמא אתן דין וחשבון על שהייתי יכול לעשות דיניהם של ישראל. הוי: ואיש תרומות יהרסנה:

מדרש משלי פרשה כח'

כט מלך במשפט יעמיד ארץ ואיש תרומות יהרסנה.
אם דומה דיין למלך שאינו צריך כלום – יעמיד ארץ.
ואם דומה לכהן שמחזיר על הגרנות – יהרסנה.

ילקוט שמעוני דברי הימים ב –
פרק יט'
– המשך רמז תתרפ"ה

ויאמר (יהושפט)
אל השופטים ראו מה אתם עושים.
מכאן לדיינים שיהיו יודעים את מי הם דנים,
ולפני מי הם דנים,
ומי עתיד ליפרע מהם שנאמר: אלהים נצב בעדת אל,
וכה"א: ויאמר אל השופטים, ראו מה אתם עושים כי לא לאדם תשפטו כי (אם)
לה'. שמא יאמר הדיין: מה לי בצער זה ? ת"ל: ועמכם בדבר משפט. אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות וכו'.
אתה מוצא שלא נשתבחו פרנסי ישראל אלא ע"י הדין. שנאמר: והלך מדי שנה בשנה וסבב בית אל וכו'. ואף דוד לא נשתבח אלא ע"י הדין. שנאמר: ויהי דוד עושה משפט (כתוב ברמז קמ"ז).
ואף יהושפט כיון שנתחזק במלכות לא נתעסק אלא בעסקי הדין. שנאמר: ויתחזק על ישראל. מהו ויתחזק ? שנתחזק ומנה את הדיינים. ואומר: ויגבה לבו בדרכי ה'. וכי גסות הרוח היתה בו ? אלא שמנה עליהן את הדיינים שיודעים ללכת בדרכי ה'. שנאמר: ושמרו דרך ה'
לעשות צדקה וגו'. ואמר לדיינים: ראו מה אתם עושים וגו'.
ואף ירושלים לא נשתבחה אלא ע"י הדין. שנאמר: ויצא לך שם בגוים וגו'. ואי זהו הדור ? זה הדין. שנא': ודל לא תהדר. ולא חרבה ירושלים אלא על ידי קלקול הדין. שנאמר: טמאת השם. וכתיב: מלאתי משפט.
באותה שעה נשבע הקב"ה שהוא בעצמו נפרע מן הדיינים. שנאמר: לכן נאם האדון ה'
צבאות אביר ישראל וגו',
ואין לכן אלא שבועה. שנאמר: לכן נשבעתי לבית עלי. ואין אביר אלא אב בית דין. שנאמר: אביר הרועים אשר לשאול. ללמדך שהקב"ה נעשה אב ב"ד להפרע מהם. ומנין שבדיינין מדבר ? ראה מה כתיב אחריו: ואשיבה שופטיך כבראשונה. לכך אמר הקב"ה מצותיו לישראל. וכתיב: שופטים ושוטרים תתן לך:

ילקוט שמעוני דברים –
פרק טז –
רמז תתקז

שופטים ושוטרים. משל למלך שהיה לו בנים הרבה, והיה אוהב את הקטן יותר מכולם. והיה לו פרדס אחד והיה אוהבו יותר מכל שהיה לו. ונתן הפרדס שהיה אוהב לבנו הקטן שהיה אוהב. כך אמר הקב"ה: מכל האומות אני אוהב את ישראל. שנאמר: כי נער ישראל ואוהבהו וממצרים קראתי (לו בני)
[לבני]. וכתיב כי אני ה'
אוהב משפט. נתן את המשפט לישראל. ואמר
הקב"ה:
כשאתם
משמרים את הדין –
אני
גבוה. שנאמר: ויגבה ה'
צבאות במשפט. ומשרה שכינתי ביניכם, שנאמר: והאל הקדוש נקדש בצדקה. ואני גואל אתכם, שנאמר: כה אמר ה'
שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להגלות.
זה שאמר הכתוב: ועוז מלך משפט אהב. משל למסילה שלא היה בה מילין והיו בני אדם הולכין וטועין בה. אמר המלך לשלטון שלו: קבע בה מילין שיהיו בני אדם רואין את המילין. כך אמר הקב"ה למשה: פנה את הדרך לפני ישראל ועשה להם שופטים, שיהיו מורין להם ולא טועים מן התורה, לקיים מה שנאמר: ועוז מלך משפט אהב. וכן הוא אומר: הציבי לך ציונים.
שופטים –
אלו הדיינים,
שוטרים – אלו הפרנסים שמנהיגין את העדה,
אם
אין
שוט
–
אין
שופט ! כיצד ? כיון שנתחייב אדם לחברו בבית דין, אם אין שוטר שיוציא ממנו, אין סיפק בית הדיין לעשות לו כלום.
אלמלא שטרו של יואב לא היה דוד יכול לעשות את הדין,
וכן הוא אומר: ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו, ויואב בן צרויה על הצבא [וכי דוד ויואב שופטים כאחד ? אלא]
כל מי שאינו שומע לדוד מוסרין אותו ביד יואב.

ילקוט שמעוני דברים –
פרק טז'
– רמז תתק"ז

שופטים ושוטרים תתן לך.
אמר רבן שמעון בן גמליאל: אל תהא קץ בדין – שהוא אחד משלש רגלי העולם.
[למה ששנו חכמים על שלשה דברים העולם עומד]
על הדין ועל האמת ועל השלום. שנאמר: אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם. תן דעתך שלא תטה את הדין שאתה מזעזע את העולם.
כתיב: (משלי פרק כא')
(ג)
עֲשׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט נִבְחָר לַיהֹוָה מִזָּבַח:
למד שהקרבנות אינן אלא בפני הבית, אבל הצדקה והדינין בפני הבית ושלא בפני הבית. הקרבנות אינן מכפרין אלא על השוגג,
והצדקה והדינין מכפרין על השוגג ועל המזיד. והקרבנות נוהגין בתחתונים,
והצדקה והדינין בין בתחתונים ובין העוליונים, בעולם הזה ובעולם הבא.

{(משלי פרק כא')
(ג)
עֲשׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט נִבְחָר לַיהֹוָה מִזָּבַח:

תרגום יונתן

(ג)
מן דעבד צדקתא ודינא מתרעי ביה אלהא מן דבחא:

רלב"ג

(ג)
עשה צדקה –
עשיית
היושר
והמשפט
בדברים
המדיניים
והעיוניים
נבחר
לה'
מהקרבת
הזבח,
כי
אלו
הדברים
מקנים
השלימות
בעצמותם !
ואולם הזבח אם בו הערות להקנות השלימות כמו שביארנו בבאורינו לדברי התורה, הנה זה ממנו על הדרך הרמז והסימן לא בעצמותו, והעיר עם זה ג"כ בזה הפסוק על מה שהעיר שמואל באמרו: הנה שמוע מזבח טוב להקשיב מחלב אילים. ועל מ"ש שלמה: וקרוב לשמוע מתת הכסילים זבח. והרצון בו כי יותר נבחר לש"י מי שיתנהג בצדק ובמשפט בשישמור דרכי התורה ממי שיחטא והקריב זבח על חטאו:

מלבי"ם –
חלק באור הענין

(ג)
עשה צדקה ומשפט נבחר לה'
מזבח –
מפני שהיו חושבים שהבאת הקרבנות היא עבודה רצויה אל ה'
מצד עצמה,
והיו משתדלים ומרבים בהבאת הקרבנות,
וכבר הרבו הנביאי'
להוכיח ע"ז ולהראות שהקרבנות אינם תכליות לעצמם רק הם אמצעיים,
שבזה מראים ההכנעה שמוכן להקריב א"ע ולמסור נפשו על קדושת ה',
ולשמוע דבריו ומצותיו שצוה על המשפט והצדקה שכולל מצות שבין אדם לחברו ושבין אדם למקום והוא התכלית,
א"כ עשות צדקה ומשפט נבחר מזבח –
אחר שהזבח הוא רק אמצעי אליהם,
והתכלית נבחר מן האמצעי,
ובא ג"כ לבאר מ"ש כל דרכי איש ישר בעיניו,
והאיש המרבה בהבאת הקרבנות נדמה לו שקיים מצות ה',
ובאמת אינו הדרך הישר שהוא הדרך היותר קצר,
וזה דרך ארוך להגיע אל עיר שהוא המשפט והצדקה,
שהדרך היותר קצר אם עושה המשפט והצדקה בעצמם בלא הדרך הסבובי שהוא הקרבנות,
כי אין המעשה בעצמה נרצה,
רק הלב והמחשבה והכונה,
שעז"א ותוכן לבות ה':

מלבי"ם –
חלק באור המלים

(ג)
צדקה ומשפט –
הצדקה הם המצות שבין אדם למקום,
והמשפט הוא בין אדם לחברו,
ישעיה (א'
כ"א)
ובכל התנ"ך:}

מסכת שבת דף י/א

רַב אַמִי וְרַב אַסִי הֲווּ יָתְבֵי וְגָּרְסֵי בֵינֵי עַמּוּדֵי. וְכָל שַׁעֲתָא וְשַׁעֲתָא הֲווּ טָפְחִי אַעִיבְּרָא דְּדַשָׁא וְאַמְרֵי: אִי אִיכָּא דְּאִית לֵיהּ דִּינָא – לֵיעוּל וְלֵיתֵי ! רַב חִסְדָּא וְרַבָּה בַר רַב הוּנָא הַווּ יָתְבֵי בְדִינָא כּוּלֵּיהּ יוֹמָא, הֲוָה קָא חֲלִישׁ לִיבַּיְיהוּ. תָּנָא לְהוּ רַב חִיָּא בַר רַב מִדִּפְתִּי:
(שמות יח)
"וַיַעֲמוֹד הָעָם עַל מֹשֶׁה מִן הַבֹּקֶר עַד הָעֶרֶב".
וְכִי תַּעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁמֹשֶׁה יוֹשֵׁב וְדָן כָּל הַיוֹם כּוּלוֹ, תּוֹרָתוֹ מָתַי נַעֲשֵׁית ?! אֶלָּא לוֹמַר לְךָ: כָּל דַּיָין שְׁדָּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִיתוֹ,
אֲפִילּוּ שָׁעָה אַחַת,
מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ נַעֲשָׁה שׁוּתָּף לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְמַעֲשֶׂה בְרֵאשִׁית.
כְּתִיב הָכָא:
"וַיעֲמוֹד הָעָם עַל מֹשֶׁה מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב".
וּכְתִיב הָתָם:
(בראשית א)
"וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד".
עַד מָתַי יוֹשְׁבִין בַּדִין ?
אָמַר רַב שֵׁשֶׁת,
עַד זְמַן סְעוּדָּה.
אָמַר רַב חַמָא,
מַאי קְרָאָה?
דִּכְתִיב,
(קהלת י)
"אִי לָךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ נָעַר וְשָׂרַיִךְ בַּבֹּקֶר יֹאכֵלוּ,
אַשְׁרַיךְ אֶרֶץ שֶׁמַלְכֵּךְ בֶּן חוֹרִין,
"וְשָׂרַיִךְ בַּעֵת יֹאכֵלוּ,
בִּגְבוּרָה וְלֹא בַשְׁתִי"
– בִּגְבוּרָה שֶׁל תּוֹרָה,
וְלֹא בִשְׁתִיָה שֶׁל יַיִן:

רש"י

עמודי –
שעליית בית המדרש נשען עליהם: חליש לבייהו –
מצטערין שלא עסקו אותו יום בתורה: תנא להו חייא בר רב –
שגדול שכר הדיינים ולא יצטערו,
ולי נראה דאין זה [משמעות]
לשון לבייהו,
אלא לשון חלש דעתייהו,
ולשון חלש לבייהו לשון תענית הוא,
שלא סעדו כל היום,
תנא להו חייא בר רב שאין צריכין לישב ולידון כל היום אלא מקצת היום,
ומה שאמר מן הבקר עד הערב מדרש הוא שחשוב הדבר כמעשה בראשית,
שנאמר בו ערב ובוקר:

תוספות

אי איכא דאית ליה דינא ליעול –
משמע דעדיף דין מתלמוד תורה. והא דאמרי'
בפ'
בתרא דמ"ק: (דף

יז.)
גבי ההוא דטרקיה זיבורא, ושכיב. עיילוהו למערתא דחסידי – ולא קבלוהו. למערתא דייני – וקבלוהו. התם בדיינין שאינן מומחין, שפעמים נוטין אחר השוחד:

המאירי

כבר ידעת שהדין הוא אחד מן הדברים שעליהם העולם עומד לפי'
מצותו גדולה ביותר ואף על פי שבני אדם באים תמיד אצל הדיין ואין הדיין יכול לעמוד לדין כל היום מפני רוב הטורח והלאות עם צער התענית ראוי לדיין לקבוע שעות ידועות לכך והוא שאמרו ויעמוד העם על משה וגו'
וכי תעלה על דעתך שמשה יושב ודן כל היום תורתו אימתי נעשית אלא לומר לך כל דיין שדן דין אמת אפילו שעה אחת מעלה עליו הכתוב כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית כתיב הכא מן הבקר עד הערב וכתיב התם ויהי ערב ויהי בקר וזה אמת מצד שהמקיים את היישוב והעמידו הוא משלים כונת ממציאו:

כבר ביארנו בתלמוד סנהדרין שישיבת הדיינין הקבועים לב"ד של שלשה שבכל מקום ולסנהדרי קטנה היא עד זמן סעודת תלמיד חכם שהוא שעה ששית של ב"ד הגדול מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבים:

מסכת סנהדרין דף ו'
ע"ב

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: אָסוּר לִבְצֹעַ,
וְכָל הַבּוֹצֵעַ הֲרֵי זֶה חוֹטֵא. וְכָל הַמְבָרֵךְ אֶת הַבּוֹצֵעַ – הֲרֵי זֶה מְנָאֵץ. וְעַל זֶה נֶאֱמַר:
(תהלים י)
"וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ,
נִאֵץ ה'".
אֶלָּא,
יִקֹּב הַדִּין אֶת הָהָר. שֶׁנֶּאֱמַר:
(דברים א)
"כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא".
וְכֵן מֹשֶׁה הָיָה אוֹמֵר:
"יִקֹּב הַדִּין אֶת הָהָר".
אֲבָל אַהֲרֹן –
אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם,
וּמֵשִׂים שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ,
שֶׁנֶּאֱמַר:
(מלאכי ב)
"תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ,
[וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו,
בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי,
וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן]".
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הֲרֵי שֶׁגָּזַל סְאָה שֶׁל חִטִּים,
וּטְחָנָהּ וַאֲפָאָהּ וְהִפְרִישׁ מִמֶּנָּה חַלָּה,
כֵּיצַד מְבָרֵךְ ?
אֵין זֶה מְבָרֵךְ,
אֶלָּא מְנָאֵץ ! וְעַל זֶה נֶאֱמַר:
"וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ,
נִאֵץ ה'".
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: לֹא נֶאֱמַר:
"בֹּצֵעַ",
אֶלָּא כְּנֶגֶד יְהוּדָה. שֶׁנֶּאֱמַר:
(בראשית לז)
"וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו,
מַּה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ".
וְכָל הַמְבָרֵךְ אֶת יְהוּדָה,
הֲרֵי זֶה מְנָאֵץ. וְעַל זֶה נֶאֱמַר:
"וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ נִאֵץ ה'".
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר: מִצְוָה לִבְצֹעַ,
שֶׁנֶּאֱמַר:
(זכריה ח)
"אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם",
וַהֲלֹא בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ מִשְׁפָּט אֵין שָׁלוֹם,
וּבְמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ שָׁלוֹם אֵין מִשְׁפָּט ?
אֶלָּא,
אֵיזֶהוּ מִשְׁפָּט שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שָׁלוֹם ?!
הֱוֵי אוֹמֵר: זֶה בִּצּוּעַ.
וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר:
(ש"ב ח)
"וַיְהִי דָּוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה",
וַהֲלֹא כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ מִשְׁפָּט אֵין צְדָקָה,
וּצְדָקָה –
אֵין מִשְׁפָּט ?!
אֶלָּא,
אֵיזֶהוּ מִשְׁפָּט שֶׁיֵּשׁ בּוֹ צְדָקָה ?
הֱוֵי אוֹמֵר זֶה בִּצּוּעַ,
אֲתָאָן לְתַּנָּא קַמָּא.
דָּן אֶת הַדִּין זִכָּה אֶת הַזַּכַּאי וְחִיֵּב אֶת הַחַיָּב,
וְרָאָה שֶׁנִּתְחַיֵּב עָנִי מָמוֹן, וְשִׁלֵּם לוֹ מִתּוֹךְ בֵּיתוֹ,
זֶה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה,
מִשְׁפָּט לָזֶה וּצְדָקָה לָזֶה.
מִשְׁפָּט לָזֶה ,
שֶׁהֶחֱזִיר לוֹ מָמוֹן,
וּצְדָקָה לָזֶה ,
שֶׁשִּׁלֵּם לוֹ מִתּוֹךְ בֵּיתוֹ.
וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר:
"וַיְהִי דָּוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ",
מִשְׁפָּט לָזֶה,
שֶׁהֶחֱזִיר לוֹ אֶת מָמוֹנוֹ,
וּצְדָקָה לָזֶה,
שֶׁשִּׁלֵּם לוֹ מִתּוֹךְ בֵּיתוֹ.
קַשְׁיָא לֵיהּ לְרַבִּי,
הַאי "לְכָל עַמּוֹ" ? "לָעֲנִיִּים"
מִיבָּעֵי לֵיהּ !
אֶלָּא,
[רַבִּי אוֹמֵר]: אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שִׁלֵּם לוֹ מִתּוֹךְ בֵּיתוֹ,
זֶהוּ מִשְׁפָּט וּצְדָקָה ,
מִשְׁפָּט לָזֶה וּצְדָקָה לָזֶה,
מִשְׁפָּט לָזֶה,
שֶׁהֶחֱזִיר לוֹ מָמוֹנוֹ,
וּצְדָקָה לָזֶה,
שֶׁהוֹצִיא גְּזֵלָה מִתַּחַת יָדוֹ:

רש"י

נגמר הדין –
שאמרו: איש פלוני – אתה זכאי ! איש פלוני אתה חייב: אסור לבצוע –
משבאו לדין, אסור לדיינים לבצוע: המברך –
המשבח: אבל אהרן אוהב שלום ורודף שלום –
וכיון שהיה שומע מחלוקת ביניהם,
קודם שיבואו לפניו לדין היה רודף אחריהן,
ומטיל שלום ביניהן: תורת אמת וגו'
– משתעי באהרן, כי שפתי כהן ישמרו דעת וגו'
(מלאכי ב): הרי שגזל כו'
– ובוצע לשון גזילה. דכתיב: (משלי א) כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח: כנגד יהודה –
שהיה לו לומר: נחזירנו לאבינו ! אחרי שהיו דבריו נשמעין לאחיו: אתאן לתנא קמא –
תנא קמא דאמר: אסור לבצוע,
דריש ליה להאי משפט וצדקה שהיה דוד דן את הדין,
וחייב את החייב,
וראה שהיה עני מחויב ממון,
והיה משלם לבעל דינו מתוך ביתו:

המאירי

כל שבאין לפניו לדיו מצוה עליו לפתוח להם בפשרה, ואפילו שמע את דבריהם ויודע להיכן הדין נוטה. אם נשמעו לו בכך משתדל לבצוע ביניהם, וכך היא המצוה. שנאמר: אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם. איזה הוא משפט שיש עמו שלום ? הוי אומר: זה בצוע ! וכן הוא אומר: ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו. איזה הוא משפט שיש עמו צדקה ?! הוי אומר: זה בצוע. ואפילו התחילו לדון ונתנו טענותיהם יום אחר יום, כל שלא נגמר הדין מצוה עליו לפתוח בפשרה. הא לאחר גמר דין והוא שכבר אמר: איש פלוני – אתה חייב ! איש פלוני –
אתה זכאי !
וי"מ: משהסכימו כולם לומר כן, אף על פי שלא אמרו עדין, ומשהגיעו לכך אין לו לפתוח להם עוד בפשרה, אלא יתרצו ביניהם, או יקוב הדין את ההר. שאף הדין הגמור צד צדקה יש בו, שמונע מלהעמיד גזילה בתוך ביתו:

מסכת סנהדרין דף ז/א

אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: כָּל דַּיָּן שֶׁדָּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ – מַשְׁרֶה שְׁכִינָה בְיִשְׂרָאֵל. שֶׁנֶּאֱמַר:
(תהלים פב)
"אֱלֹקים נִצָּב בַּעֲדַת אֵ–ל,
בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט",
וְכָל [דַּיָּן],
שֶׁאֵינוֹ דָּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ – גּוֹרֵם לַשְּׁכִינָה שֶׁתִּסְתַּלֵּק מִיִּשְׂרָאֵל. שֶׁנֶּאֱמַר:
(שם יב)
"מִשֹּׁד עֲנִיִּים מֵאֶנְקַת אֶבְיוֹנִים,
עַתָּה אָקוּם יֹאמַר ה'".
וְאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: כָּל דַּיָּן שֶׁנּוֹטֵל (ממון)
מִזֶּה וְנוֹתֵן לָזֶה שֶׁלֹּא כַּדִּין – הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (גובה)
[נוֹטֵל]
מִמֶּנּוּ נַפְשׁוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר:
(משלי כב)
"אַל תִּגְזָל דָּל כִּי דַּל הוּא,
[וְאַל תְּדַכֵּא עָנִי בַשָּׁעַר]
כִּי ה'
יָרִיב רִיבָם וְקָבַע אֶת קֹבְעֵיהֶם נָפֶשׁ".
אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי,
אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: לְעוֹלָם יִרְאֶה דַּיָּן עַצְמוֹ,
כְּאִלּוּ חֶרֶב מֻנַּחַת לוֹ בֵּין יַרְכוֹתָיו,
וְגֵיהִנּוֹם פָּתוּחַ לוֹ מִתַּחְתָּיו.
[שם ע"ב]
שֶׁנֶּאֱמַר:
(שה"ש ג)
"הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ [מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל,
כֻּלָּם אֲחֻזֵי חֶרֶב מְלֻמְּדֵי מִלְחָמָה,
אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ]
מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת"
– מִפַּחְדָּהּ שֶׁל גֵּיהִנּוֹם שֶׁדּוֹמֶה לְלַיְלָה.

רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא,
אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן,
מֵהָכָא:
(משלי ז)
"אֶמֹר לַחָכְמָה אֲחֹתִי אָתְּ". אִם בָּרוּר לְךָ הַדָּבָר,
כַּאֲחוֹתְךָ שֶׁהִיא אֲסוּרָה לְךָ – אָמְרֵהוּ, וְאִם לָאו – אַל תֹּאמְרֵהוּ !

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: עֲשָׂרָה שֶׁיּוֹשְׁבִין בַּדִּין,
קוֹלָר תָּלוּי בְּצַוַּאר כֻּלָּן.
פְּשִׁיטָא ?!
לָא צְרִיכָא,
אֶלָּא לְתַלְמִיד הַיּוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבּוֹ:

רַב הוּנָא,
כִּי הֲוָה אַתִּי דִּינָא לְקַמֵּיהּ,
מַכְנִיף וּמַיְתִּי עֲשָׂרָה רַבָּנָן מִבֵּי רַב. אָמַר: כִּי הֵיכִי דְּלִימְטֵיהּ שִׁיבָא מִכְּשׁוּרָא.
רַב אַשִׁי,
כִּי הֲוָה אַתִּי טְרֵיפְתָּא לְקַמֵּיהּ,
מַכְנִיף וּמַיְתִּי לְהוּ לְכוּלְהוּ טַבְּחֵי דְּמָתָא מְחַסְיָא. אָמַר: כִּי הֵיכִי דְּלִימְטֵיהּ שִׁיבָא מִכְּשׁוּרָא.
כִּי אָתָא רַב דִּימִי אָמַר,
דָּרַשׁ רַב נַחְמָן בַּר כֹּהֵן,
מַאי דִּכְתִיב:
(משלי כט)
"מֶלֶךְ בְּמִשְׁפָּט יַעֲמִיד אָרֶץ,
וְאִישׁ תְּרוּמוֹת יֶהֶרְסֶנָּה"
? אִם דַּיָּן דּוֹמֶה לְמֶלֶךְ,
שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לִכְלוּם –
"יַעֲמִיד אָרֶץ". וְאִם דּוֹמֶה לְכֹהֵן – שֶׁמְּחַזֵּר בְּבֵית הַגְּרָנוֹת –
"יֶהֶרְסֶנָּה"
!

דְּבֵי נְשִׂיאָה אוּקְמֵי דַּיְּנָא,
דְּלָא הֲוָה גָּמִיר.
אָמְרוּ לֵיהּ לִיהוּדָה בַּר נַחְמָנִי מְתֻרְגְּמַנֵּיהּ דְּרֵישׁ לָקִישׁ: קוּם עֲלֵיהּ בְּאָמוֹרָא ! קָם גָּחִין עֲלֵיהּ,
וְלָא אָמַר לֵיהּ וְלָא מִידִי.
פָּתַח וְאָמַר:
(חבקוק ב)
"הוֹי אוֹמֵר לָעֵץ הָקִיצָה,
עוּרִי לְאֶבֶן דּוּמָם,
הוּא יוֹרֶה,
הִנֵּה הוּא תָּפוּשׂ זָהָב וָכֶסֶף,
וְכָל רוּחַ אֵין בְּקִרְבּוֹ". וְעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִפָּרַע מִמַּעֲמִידָן. שֶׁנֶּאֱמַר:
(שם)
"וַה'
בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ,
הַס מִפָּנָיו כָּל הָאָרֶץ":

רש"י

עתה אקום –
אסתלק משער בית דין:
מטתו שלשלמה –
שכנו של מקום: ששים גבורים –
תלמידי חכמים,
וששים לאו דוקא: מלומדי מלחמה –
מלחמתה של תורה: קולר תלוי –
עונשה של הטייה: לתלמיד היושב לפני רבו –
ובא דין לפני רבו,
והוא לא נזקק לדבר,
נענש אם שתק והוא מבין ברבו שטועה: דנמטיין שיבא מכשורא –
שיגיענו נסורת קטנה מן הקורה. כלומר: שאם נטעה ישתלש העונש בין כולנו ויקלו מעלי: שיבא – נסורת. כמו: (הושע ח)
כי שבבים יהיה עגל שומרון. ומתרגמינן: לניסרי לווחין: טבחי –
בקיאין בטריפות: אם דומה הדיין למלך –
שבקי בטיב דינין,
ומלא חכמה כמלך זה שהוא עשיר: שמחזר על הגרנות –
לשאול תרומותיו,
ואף זה צריך לחזר לשאול בית דין: קום עליה באמורא –
להשמיע דרשה לציבור מה שילחוש לך: וה'
בהיכל קדשו –
סמוך להאי קרא דהוי אומר לעץ הקיצה, עורה לאבן וגו'
הוא יורה הנה הוא תפוש וגו'
כתב: הס מפניו כל הארץ. יכלה על עון הזה את כל הארץ: כל עץ –
משמע דיין. דכתיב: (דברים כ)
כי האדם עץ השדה. ומוקמינן ליה בתלמיד: אצל מזבח –
ותלמידי חכמים מכפרין ומגינין כמזבח: אלוה הבא בשביל כסף –
דיין שהעמידוהו על ידי שנתן ממון למלך על כך: לדינא –
לדון: לקטלא –
לישא עליו חטא,
ועל עצמו היה אומר:

מסכת סוכה דף מט/ב

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כָּל הָעוֹשֶׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט,
כְּאִלּוּ מִלְּאוֹ לָעוֹלָם כֻּלּוֹ חֶסֶד. שֶׁנֶּאֱמַר:
(תהלים לג)

"אֹהֵב צְדָקָה וּמִשְׁפָּט,
חֶסֶד ה'
מָלְאָה הָאָרֶץ

וְעַל
הָאֱמֶת

רמב"ם פירוש המשניות

וכבר ביארנו בפרק הד'
שהאמת – הוא המעלות השכליות.

רע"ב

ועל האמת –
שלא ישקרו איש בעמיתו:

מסכת שבת דף נה/א

דַּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא,
חוֹתָמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא 'אֱמֶת'.
תלמוד בבלי מסכת שבת דף נה/א

רש"י

חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת –
אמצעית לאותיות,
וראשון ואחרון,
על שם: אני ראשון ואני אחרון ואני הוא:

בתי מדרשות חלק ב'
– מדרש אותיות רבי עקיבא השלם נוסח א'
– אות א'

אמר רבי עקיבא: אל"ף. מהו אלף ?
מלמד, שאמרה תורה: אמת למד פיך –
כדי שתזכה לחיי העולם הזה, פיך למד אמת כדי שתזכה לחיי העולם הבא. מפני מה מפני שהקדוש ברוך הוא נקרא אמת וכסאו מאז יושב עליו באמת ופניו יקדמו חסד ואמת וכל דבריו דברי אמת וכל משפטיו משפטי אמת וכל ארחותיו חסד ואמת:

ומנין שהקדוש ברוך הוא נקרא אמת ? שנאמר:
(ירמיה י י)
וה' אלהים אמת. ומנין שכסאו מאז יושב עליו באמת ? שנאמר:
(ישעיה טז ה)
והוכן בחסד כסא וישב עליו באמת. ומנין שפניו יקדמו חסד ואמת ? שנאמר:
(תהלים פט טו)
צדק ומשפט מכון כסאך חסד ואמת יקדמו פניך. ומנין שדבריו אמת ? שנאמר:
(שם קיט קס)
ראש דברך אמת. ומנין
שמשפטיו משפטי אמת ?
שנאמר:
(שם
יט י)
משפטי
יי אמת צדקו יחדיו. וכל ארחותיו חסד ואמת. שנאמר:
(שם כה י)
כל ארחות יי חסד ואמת:

ילקוט שמעוני תהלים –
פרק פה'
– רמז תתל"ד

אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף.
אמר רבי אמי: אין הגשמים יורדים אלא בשביל בעלי אמנה. שנאמר: אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף. אמר רבי חנינאף בוא וראה כמה גדולים בעלי אמנה – מחולדה ובור, ומה המאמין בחולדה ובור כך,
בהקב"ה עאכ"ו. אמר רבי יצחק: כל המצדיק את הדין עליו מלמטה, מצדיקים עליו את הדין מלמעלה. שנאמר: אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף.
בזמן שהם עושים אמת בארץ –
הקב"ה עושה צדקות עם הבריות ומציל אותם מפורענות וטובה באה לעולם.

מדרש משלי פרשה יב'

לא יאונה לצדיק כל און.
בשעה שהוא מתהלך בתומו.
ורשעים מלאו רע.
זה הוא המדבר אחת בפה ואחת בלב.
ולא עוד,
אלא שהקב"ה קוראו תועבה.
שנאמר: תועבת ה'
שפתי שקר.
ועושי אמונה רצונו.
זהו שנושא ונותן באמונה.

תנא דבי אליהו זוטא פרק ג'

הכל ברא הקב"ה בעולמו חוץ מן מדת השקר ומדת העולה שלא ברא ושלא עשה אותם הקב"ה. שנאמר:
(דברים לב)
הצור תמים פעלו וגו'. ואומר:
(צפניה ג)
ה'
צדיק בקרבה לא יעשה עולה, בבקר בבקר משפטו יתן לאור לא נעדר ולא יודע עול בשת, ואומר:
(איוב לד)
חלילה לאל מרשע וגו'. ואומר:
(שם)
כי פועל אדם ישלם לו וגו'.
מעיד אני עלי שמים וארץ שלא נתקבצו בני אדם למיתה, ואין כל בריה יורד לידי צער אלא מתוך אכילה ושתיה ושמחה שאדם אוכל ושותה ומשמח הוא עם אשתו ובניו ועם בני ביתו עד שהוא נפטר לבית עולמו.
ואין פירות ותבואה באין לידי הרקבה, אלא מתוך דרכיהם של בני אדם. ואין בנ"א באין לידי בושה, אלא מתוך דרכיהן.
ואין עיניהם של בני אדם כהות בחצי ימיהם, אלא מתוך דרכיהן. ואין בני אדם מטמאין בנגעים, אלא מתוך דרכיהם. ואין הנשים מיטמאות בזיבה, אלא מתוך דרכיהן. שנאמר:
(ישעיה מב)
כה אמר האל ה'
בורא השמים ונוטיהם וגו'.
צא ולמד מדרך ארץ: כלום אדם בונה בית אלא על מנת להכניס בו פירות טובים, להכניס בו כלים נאים, ולהצית בו את האור, ולהדליק בו נרות ?! אף כך בני אדם, מתוך דרכיהם המה נידונים ודנין אותן מתוך שהם עברו על דברי תורה, ועל דרך ארץ, בשביל להצילם מיום הבא. שנאמר:
(הושע ז)
אוי להם כי נדדו ממני:

תלמוד ירושלמי מסכת סנהדרין דף ב/א

מהו חותמו של הקדוש ברוך הוא ? רבי ביבי בשם ר'
ראובן: אמת !
מהו אמת ? א"ר בון: שהוא אלקים חיים ומלך עולם.
אמר ריש לקיש: אל"ף – רישיה דאלפא ביתא, מ"ם – באמצעיתה, תי"ו –
בסופה. לומר: אני ה'
! ראשון –
שלא קיבלתי מאחר. ומבלעדי אין אלקים –
שאין לי שותף. ואת אחרונים אני הוא – שאיני עתיד למוסרה לאחר.

מסכת שבת דף קד/א

אָמְרִי לֵיהּ רַבָּנָן,
לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: אֲתוּ דַּרְדַקֵי הָאִידְּנָא לְבֵי מִדְרָשָׁא,
וְאָמְרוּ מִילֵּי דַּאֲפִילּוּ בִימֵי יְהוֹשֻׁע בִּן נוּן,
לָא אִיתְּמַר כְּוָותַיְיהוּ,
אָלֶף –
בֵּית –
אֱלַף בִּינָה.
גִּימֶל –
דָּלֶת –
גְּמוֹל דַּלִּים.
מַאי טַעְמָא פָּשׁוּט כַּרְעֵיהּ דְּגִימֶל לְגַבֵּי דְּלֵית ?
שֶׁכֵּן דַּרְכּוֹ שֶׁל גּוֹמֵל חֲסָדִים לָרוּץ אַחֲרֵי דַּלִים.
וּמַאי טַעְמָא פָּשׁוּט כַּרְעֵיהּ דְּדַלֵית לְגַבֵּי גִּימֶל ?
דְּלִמְצִי לֵיהּ נַפְשֵׁיהּ (ולא לצטערן).
וּמַאי טָעְמָא מְהַדֵּר אַפֵּיהּ דְּדְלֵית מִגִימֶל ?
דְּלִיתֵּן לֵיהּ בְּצִנְעָא,
כִּי הֵיכִי דְּלָא לִיכְסוֹף מִינֵיהּ.
ה"ו –
זֶה שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא ז"ח –
ט"
– כּ"ל אִם אַתָּה עוֹשֶׂה כֵּן –
הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא זָן אוֹתְךָ,
וְחָן אוֹתְךָ,
וּמֵטִיב לְךָ,
וְנוֹתֵן לְךָ יְרוּשָׁה,
וְקוֹשֵׁר לְךָ כֶּתֶר לָעוֹלָם הַבָּא.
מֵם –
פְּתוּחָה,
מֵם –
סְתוּמָה –
מַאָמַר פָּתוּחַ מַאָמַר סָתוּם.
נוּן –
כְּפוּפָה,
נוּן –
פְּשׁוּטָה –
נֶאֱמָן כָּפוּף נֵאֱמָן פָּשׁוּט.
סַמֵךְ –
עַיִן –
סְמוֹךְ עֲנִיִּים.
לָשׁוֹן אַחֵר: סִימָנִין עֲשֵׂה בַתּוֹרָה וּקְנֵה אוֹתָה.
פֵּא –
כְּפוּפָה,
פֵּא –
פְּשׁוּטָה –
פִּי פָּתוּחַ,
פִּי סָתוּם.
צַדִי –
כְּפוּפָה וצַדִי –
פְּשׁוּטָה –
צַדִּיק כָּפוּף צַדִּיק פָּשׁוּט.
הָיְינוּ נֶאֱמָן כָּפוּף,
נֶאֱמָן פָּשׁוּט ?
הוֹסִיף לְךָ הַכָּתוּב כְּפִיפָה עַל כְּפִיפָתוֹ.
מִכַּאן שֶׁנִּתְּנָה הַתּוֹרָה בִּמְנוֹד רֹאשׁ.
קוף –
קָדוֹשׁ.
רֵישׁ –
רָשָׁע.
מַאי טַעְמָא מְהָדֵּר אַפֵּיה ְקוֹף מְרֵישׁ ?
אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֵין אֲנִי יָכוֹל לְהִסְתַּכֵּל בְּרָשָׁע.
וּמַאי טַעְמָא מְהַדֵר תַּגֵיהּ דְּקוּף לְגַבֵּי רֵישׁ ?
אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִם חוֹזֵר בּוֹ,
אֲנִי קוֹשֵׁר לוֹ כֶּתֶר כְּמוֹתִי.
וּמַאי טָעְמָא כַּרְעֵיהּ דְּקוּף תְּלוּיָה ?
אִי הָדַר בֵּיהּ –
לִיעַיֵּיל.
(וליזל)
[וְלֵיעוֹלִי]
בְּהַךְ ?
מְסַיְּיַע לֵיהּ לְרֵישׁ לָקִישׁ,
דַּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, מַאי דִּכְתִיב:
(משלי ג)
"אִם לַלֵּצִים הוּא יָלִיץ,
וְלַעֲנָוִים יִתֵּן חֵן"
? בָּא לִיטַּמֵא –
פּוֹתְחִין לוֹ,
בָּא לִיטַּהֵר –
מְסַיְיעִין אוֹתוֹ.
שִׁין –
שֶׁקֶר.
תַּיו –
אֱמֶת.
מַאי טָעְמָא ?
שֶׁקֶר מְקָרְבָן מִילֵּיהּ, אֱמֶת מְרַחְקָן מִילֵּיהּ ?
שִׁיקְרָא שְׁכִיחַ,
קוּשְׁטָא לָא שְׁכִיחַ.
וּמַאי טַעְמָא: שִׁיקְרָא אַחַדָא כַּרְעֵיהּ קָאֵי, וְאֶמֶת מְלַבֵּן לִבּוּנֵי ?! קוּשְׁטָא קַאִי,
שִׁיקְרָא לָא קָאִי.

רש"י

מקרבן מיליה –
אותיות קרובות,
שלשתן קרובות כסדרן של אלפא ביתא: אמת מרחקן מיליה –
זו בתחילת אל"ף בי"ת,
וזו באמצע,
וזו בסוף: אחד כרעא –
כל אות ואות שבו עומדת על רגל אחד: אמת מלבן לבוני –
מושכבין תחתיה אותיותיה כמין לבינה,
דאל"ף הרי יש לה שתי רגלים ומושבה טוב,
ורגל השני רחב:

תוספות

א"ל לר'
יהושע בן לוי אתו דרדקי כו'
– בירושלמי ובבראשית רבה (פ'
א)
קאמר: דר'
אליעזר ור' יהושע הוו מאותן דרדקי, וחולק על הש"ס שלנו. והא דאמר בפרקי דר'
אליעזר שלא למד ר'
אליעזר תורה אלא עד שהיה גדול ?! היינו: שלא עסק עד שנעשה גדול:

חדושי הרמב"ן

ובירושלמי במס'
מגלה, מהו: מנצפך ?! ר'
ירמי'
בשם ר"ש בר יצחק: מה שתקנו לך הצופים. מאן אינון צופים ? מעשה הי'
ביום סגריר שלא נכנסו חכמים לבית הוועד, נכנסו תינוקות. אמרין: נעביד בית ועדא דלא יתבטל. אמרין: מהו דכתיב ? מ"ם נו"ן פ"ף צ"ץ כ"ך ? ממאמר למאמר, מנאמן לנאמן, מפה אל פה, מצדיק לצדיק, מכף לכף, מכף ידו של הקב"ה לכף ידו של משה. סימנו אותן חכמים ועמדו כולן
בני
אדם
גדולים בתורה.
אמרו:
ר'
אליעזר ור'
יהושע מנהון הוין.

מסכת סנהדרין דף צז/א

אָמַר רָבָא: מֵרֵישׁ הֲוָה אֲמִינָא,
לֵיכָּא קוּשְׁטָא בְּעָלְמָא. אָמַר לִי הַהוּא מֵרַבָּנָן,
וְרַב (טבות)
[טוֹבִיָּה]
שְׁמוֹ,
וְאַמְרֵי לָהּ רַב טַבְיוּמִי שְׁמֵיהּ: דְּאִי הֲווּ יְהָבֵי לֵיהּ כָּל חֲלָלֵי דְּעָלְמָא,
לָא הֲוָה מְשַׁנִּי בְּדִבּוּרֵיהּ !
זִימְנָא חֲדָא,
אִיקְלַע לְהַהוּא אַתְרָא,
וְקוּשְׁטָא שְׁמֵיהּ,
וְלָא הֲווּ מְשַׁנּוּ בְּדִבּוּרַיְיהוּ,
וְלָא הֲוָה מַיִית אִינִישׁ מֵהָתָם בְּלָא זִימְנֵיהּ.
נְסִיבִי אִיתְּתָא מִנְהוֹן,
וַהֲווּ לֵיהּ תַּרְתֵּין בְּנִין מִינָהּ.
יוֹמָא חַד,
הֲוָה יָתְבָא דְּבִיתְהוּ וְקָא חַיְיפָא רֵישָׁא,
אַתָּאִי שֵׁיבָבָתָא,
טָרְפָא אַדָּשָׁא.
סָבַר –
לָאו אוֹרַח אַרְעָא.
אָמַר לָהּ: לֵיתָהּ הָכָא.
שְׁכִיבוּ לֵיהּ,
תַּרְתֵּין בְּנֵיהּ.
אַתּוּ אִינְשֵׁי דְּאַתְרָא לְקַמֵּיהּ.
אָמְרוּ לֵיהּ: מַאי הַאי ?
אָמַר לְהוּ: הָכִי הֲוָה מַעֲשֶׂה.
אָמְרוּ לֵיהּ: בְּמָטוּתָא מִינָךְ,
פּוּק מֵאַתְרִין,
וְלָא תִּיגְרִי בְּהוּ מוֹתָנָא,
בְּהַנָךְ אִינְשֵׁי.

רש"י

ליכא קושטא בעלמא –
אין אדם בעולם שידבר אמת תמיד: אמר לי ההוא מרבנן דאי הוו יהבי ליה כל חללי דעלמא לא משני בדבוריה –
לשקר,
ואישתעי לי הכי זימנא חדא אקלעי לההוא אתרא וקושטא שמיה: טרפא אבבא –
שהיתה שואלת אותה: לאו אורח ארעא –
לומר היכן היא,
הואיל וחייפא רישה:

מסכת פסחים דף קיג/ב

תָּנוּ רַבָּנָן,
שְׁלֹשָׁה,
הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׂוֹנְאָן,
הַמְדַבֵּר אֶחָד בַּפֶּה וְאֶחָד בַּלֵּב.
וְהַיּוֹדֵעַ עֵדוּת לַחֲבֵרוֹ וְאֵינוֹ מֵעִיד לוֹ,
וְהָרוֹאֶה דְּבַר עֶרְוָה בַּחֲבֵרוֹ וּמֵעִיד בּוֹ יְחִידִי.

מסכת ראש השנה דף ו/א

תָּנוּ רַבָּנָן:
(דברים כג)
"מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ"
– זוּ מִצְוַת עֲשֵׂה.
"תִּשְׁמֹר"
– זוּ מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה.
"וְעָשִׂיתָ"
– אַזְהָרָה לְבֵית דִּין שֶׁיְּעַשּוּךָ.
"כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ"
– זֶה נֶדֶר.
"לַה'
אֱלֹהֶיךָ"
– אֵלּוּ חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת,
עוֹלוֹת וּשְׁלָמִים.
"נְדָבָה"
– כְּמַשְׁמָעָהּ.
"אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ"
– אֵלּוּ קָדְשֵׁי בֶדֶק הַבַּיִת.
"בְּפִיךָ"
– זוּ צְדָקָה:

רש"י

מוצא שפתיך זו מצות עשה –
דמסתמא הכי אמר קרא: מוצא שפתיך קיים: תשמור זו מצות לא תעשה –
שלא תאחר כדרבי אבין אמר רבי אילעי. כל מקום שנאמר: השמר פן ואל זו מצוות לא תעשה (מנחות צט,
ב): ועשית –
על כרחך. מכאן אזהרה לבית דין לכוף: לה'
אלהיך –
קרא יתירא הוא,
לדרשה,
לרבות דבר שבחובה: בפיך זו צדקה –
קרא יתירא דריש:

תוספות

בפיך זו צדקה – דכתיב: יצא מפי צדקה (ישעיה מה):

מסכת בבא מציעא דף מט/א

רב כיתנא אתא לקמיה דרב, אמר ליה: במאי דנקיטת זוזי הב להו, ואידך – דברים נינהו, ודברים אין בהן משום מחוסרי אמנה. דאיתמר: דברים, רב אמר: אין בהן משום מחוסרי אמנה. ורבי יוחנן אמר: יש בהם משום מחוסרי אמנה. מיתיבי, רבי יוסי ברבי יהודה אומר: מה תלמוד לומר הין צדק, והלא הין בכלל איפה היה ?! אלא לומר לך: שיהא הן שלך צדק, ולאו שלך צדק ! אמר אביי: ההוא שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב.

רש"י

הין בכלל איפה –
שההין שנים עשר לוגין,
ואיפה שלשה סאין שהן שבעים ושנים לוגין: אלא שיהא הן שלך כו'
– כלומר: כשאתה מדבר הן או לאו – קיים דבריך, והצדק אותם: שלא ידבר אחד בפה כו'
– בשעה שהוא אומר הדבור לא יהא בדעתו לשנות,
אבל אם נשתנה השער לאחר זמן והוא חוזר בו לפי שינוי השער – אין כאן חסרון אמנה: אבל אמרו חכמים כו'
– סיפא קתני: החוזר בו אין רוח חכמים נוחה הימנו,
אלמא יש בהן משום מחוסרי אמנה: תנאי היא –
דאשכחן רבי יוחנן בן מתיא דפליג: מעשה בר'
יוחנן כו'
– משנה היא בהשוכר את הפועלים שצוה את בנו לחזור בתנאו עד שלא יתחילו המלאכה,
ולפסוק להם מזונות קלים: לא סמכא דעתייהו –
על דברי הבן:

מסכת מכות דף כג/ב

דָּרַשׁ רַבִּי שַׁמְלָאִי: תַּרְיַ"ג מִצְוֹת נֶאֶמְרוּ לוֹ לְמֹשֶׁה,
(בסיני)
שְסַ"ה –
לָאוִין,
כְּמִנְיַן יְמוֹת הַחַמָּה.
רְמַ"ח –

עֲשֵׂה,
כְּנֶגֶד אֵבָרָיו שֶׁל אָדָם.
אָמַר רַבִּי הַמְנוֹנָא,
מַאי קְרָא:
(דברים לג)
"תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה"
? תּוֹרָה'
בְּגִימַטְרִיָּא (הכי הוה.
תורה)
שִׁית מֵאָה וְחַד סְרֵי הַוְיָין,
"אָנֹכִי",
וְ"לֹא יִהְיֶה לְךָ",
מִפִּי הַגְּבוּרָה שְׁמַעֲנוּם.
בָּא דָּוִד וְהֶעֱמִידָן עַל אַחַד עָשָׂר,
דִּכְתִיב:
(תהלים טו)
"מִזְמוֹר לְדָוִד,
ה',
מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ,
מִי יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ,
הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹעֵל צֶדֶק,
וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ"
וְגוֹ'.
"הוֹלֵךְ תָּמִים"
– זֶה אַבְרָהָם,
דִּכְתִיב בֵּיהּ:
(בראשית יז)
"הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים".
"וּפֹעֵל צֶדֶק"
– כְּגוֹן: אַבָּא חִלְקִיָּה.
"וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ"
– כְּגוֹן: רַב סַפְרָא.
"לֹא רָגַל עַל לְשֹׁנוֹ"
– זֶה יַעֲקֹב אָבִינוּ. דִּכְתִיב:
"אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי".
"לֹא עָשָׂה לְרֵעֵהוּ רָעָה"
– שֶׁלֹּא יָרַד לְאֻמָּנוּת חֲבֵרוֹ.
"וְחֶרְפָּה לֹא נָשָׂא עַל קְרֹבוֹ"
– זֶה הַמְקָרֵב אֶת קְרוֹבָיו.
"נִבְזֶה בְעֵינָיו נִמְאָס"
– זֶה חִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה,
שֶׁגִּרֵר עַצְמוֹת אָבִיו (על מטה)
[בְּמִטָּה]
שֶׁל חֲבָלִים.
"וְאֶת יִרְאֵי ה'
יְכַבֵּד"
– זֶה יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה,
שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהָיָה רוֹאֶה תַּלְמִיד חָכָם,
הָיָה עוֹמֵד מִכִּסְאוֹ,
וּמְחַבְּקוֹ וּמְנַשְּׁקוֹ,
וְקוֹרֵא לוֹ:
[אָבִי אָבִי,
רַבִּי רַבִּי],
מוֹרִי מוֹרִי.

"נִשְׁבַּע לְהָרַע וְלֹא יָמִר"
– כְּרַבִּי יוֹחָנָן,
דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן,
אֱהֵא בְּתַעֲנִית עַד שֶׁאָבוֹא לְבֵיתִי.
"כַּסְפּוֹ לֹא נָתַן בְּנֶשֶׁךְ"
– אֲפִלּוּ רִבִּית עוֹבֵד כּוֹכָבִים.
"וְשֹׁחַד עַל נָקִי לֹא לָקָח"
– כְּגוֹן: רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי.
וּכְתִיב:
"עֹשֵׂה אֵלֶּה לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם".
וּכְשֶׁהָיָה רַבָּן גַּמְלִיאֵל מַגִּיעַ לַמִּקְרָא הַזֶּה,
הָיָה בוֹכֶה –
אָמַר,
מָאן דְּעָבִיד [לְהוּ לְ]
כוּלְהוּ –
הוּא דְּלָא יִמּוֹט,
הָא (דעביד)
[חֲדָא]
מִינַיְיהוּ יִמּוֹט ?
אָמַר לֵיהּ,
רַבִּי עֲקִיבָא: אֶלָּא מֵעַתָּה (ויקרא יח)
"אַל תִּטַּמְּאוּ בְּכָל אֵלֶּה",
בְּכוּלְהוּ –
אִין,
בַּחֲדָא מִינַיְיהוּ – לָא ?
אֶלָּא "בְּכָל אֵלֶּה"
– בְּאַחַת מֵאֵלֶּה,
הָכִי נַמִי "עֹשֵׂה אֵלֶּה"
– אַחַת מֵאֵלֶּה.

בָּא יְשַׁעְיָה וְהֶעֱמִידָן עַל שֵׁשׁ,
שֶׁנֶּאֱמַר:
(ישעיה לג)
"הֹלֵךְ צְדָקוֹת,
וְדֹבֵר מֵישָׁרִים,
מֹאֵס בְּבֶצַע מַעֲשַׁקּוֹת"
וְגוֹ'.
"הֹלֵךְ צְדָקוֹת"
– זֶה אַבְרָהָם,
דִּכְתִיב:
(בראשית יח)
"כִּי יְדַעְתִּיו וְגוֹ'
לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט".
"וְדֹבֵר מֵישָׁרִים"
– זֶה שֶׁאֵינוֹ מַקְנִיט פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים.
"מֹאֵס בְּבֶצַע מַעֲשַׁקּוֹת"
– [כְּגוֹן רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן אֱלִישָׁע.
"נֹעֵר כַּפָּיו מִתְּמֹךְ בַּשֹּׁחַד"]
– כְּגוֹן: רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי.
"אֹטֵם אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ דָּמִים"
– כְּגוֹן: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן,
דְּלָא שְׁמִיעַ לֵיהּ בְּזִילוּתָא (דרבנן)
[דְּצוּרְבָא מֵרַבָּנָן]
וְשָׁתִיק.
"וְעֹצֵם עֵינָיו מֵרְאוֹת בְּרָע"
– כִּדְרַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא,
דְּאָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא: זֶה שֶׁאֵין מִסְתַּכֵּל בַּנָּשִׁים בְּשָׁעָה שֶׁעוֹמְדוֹת עַל הַכְּבִיסָה.
וּכְתִיב:
(ישעיה לג)
"הוּא מְרוֹמִים יִשְׁכֹּן,
מְצָדוֹת סְלָעִים מִשְׂגַּבּוֹ.
לַחְמוֹ נִתָּן מֵימָיו נֶאֱמָנִים".

בָּא מִיכָה וְהֶעֱמִידָן עַל שְׁלֹשָׁה,
שֶׁנֶּאֱמַר:
(מיכה ו)
"הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב,
וּמָה ה'
דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ,
כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד,
וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם (ה')
אֱלֹהֶיךָ".
"עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט"
– זֶה הַדִּין.
"וְאַהֲבַת חֶסֶד"
– זוֹ גְּמִילוּת חֲסָדִים.
"וְהַצְנֵעַ לֶכֶת"
– זֶה הַכְנָסַת כַּלָּה וְהוֹצָאַת הַמֵּת.
וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל –
וָחֹמֶר –
וּמַה דְּבָרִים שֶׁאֵין דַּרְכָּן לַעֲשׂוֹתָן בְּצִנְעָא,
אָמְרָה תּוֹרָה,
"וְהַצְנֵעַ לֶכֶת",
דְּבָרִים שֶׁדַרְכָּן לַעֲשׂוֹתָן בְּצִנְעָא –
עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.

חָזַר יְשַׁעְיָהוּ וְהֶעֱמִידָן עַל שְׁתַּיִם,
שֶׁנֶּאֱמַר,
(ישעיה נו)
"כֹּה אָמַר ה',
שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַעֲשׂוּ צְדָקָה"
וְגוֹ'.
בָּא עָמוֹס וְהֶעֱמִידָן עַל אַחַת,
שֶׁנֶּאֱמַר,
(עמוס ה)
"כִּי כֹה אָמַר ה'
לְבֵית יִשְׂרָאֵל,
דִּרְשׁוּנִי וִחְיוּ".
מַתְקִיף לֵיהּ רַב נַחְמָן [בַּר יִצְחָק],
(ודלמא [אֵימָא],
"דִּרְשׁוּנִי"
– בְּכָל הַתּוֹרָה (הזאת)
[כֻּלָּהּ] ? אֶלָּא,
בָּא חֲבַקּוּק וְהֶעֱמִידָן עַל אַחַת –
שֶׁנֶּאֱמַר,
(חבקוק ב)
"וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה":

רש"י מכות דף כד/א

שית מאה וחד סרי –
והיינו דכתיב: תורה צוה לנו משה ושתים מפי הגבורה הרי שית מאה ותליסרי: מפי הגבורה שמענום – דכתיב: אחת דבר אלהים, ושתים זו שמענו במכילתא: והעמידן על אחת עשרה –
שבתחלה היו צדיקים והיו יכולים לקבל עול מצות הרבה אבל דורות האחרונים לא היו צדיקים כל כך ואם באו לשמור כולן אין לך אדם שזוכה. ובא דוד והעמידן כו'
כדי שיזכו אם יקיימו י"א מצות הללו וכן כל שעה דורות של מטה הולכין וממעטין אותו: רב ספרא –
בשאלתות דרב אחא (שאילתא לו)
והכי הוה עובדא: דרב ספרא היה לו חפץ אחד למכור, ובא אדם אחד לפניו בשעה שהיה קורא ק"ש, ואמר לו: תן לי החפץ בכך וכך דמים, ולא ענהו מפני שהיה קורא ק"ש. כסבור זה שלא היה רוצה ליתנו בדמים הללו והוסיף. אמר: תנהו לי בכך יותר. לאחר שסיים ק"ש, אמר לו: טול החפץ בדמים שאמרת בראשונה, שבאותן דמים היה דעתי ליתנם לך: (אף)
לא רגל על לשונו [כו']
– לא רצה לשקר מתחלה שאמר: אולי ימושני [אבי]. אלא שאמו הכריחתו ועל פי הדבור, דכתיב: עלי קללתך בני. ומתרגמינן: אלי אתאמר בנבואה [דלא ייתון לווטיא עלך ברי]: וחרפה לא נשא על קרובו –
לא סבל חרפת קרובו: נבזה בעיניו נמאס –
הנמאס להקב"ה נבזה הוא בעיניו של אדם זה חזקיהו שנבזה היה בעיניו אביו שנמאס בעבודת כוכבים: שגיררו במטה של חבלים –
גמרא היא ולא קרא: (וקורא לו –
רבי רבי): ואפילו לעובד כוכבים –
כדי שלא ימשוך ויבוא להלוות לישראל ברבית: שוחד על נקי לא לקח –
אפילו שוחד שהיה רשאי ליקח: כגון: ישמעאל ברבי יוסי –
שהיה אריסו מביא לו משלו [קודם זמנו], ולא רצה ליקח כדי להיות לו דיין: בבצע מעשקות –
שלא רצה ליטול לעצמו ראשית הגז שהביא לו אדם אחד שבא לדון לפניו, אע"ג דהוה כהן רבי ישמעאל בן אלישע, משום דדמי כאילו עושקו לכהן שהיה רגיל זה ליתן לו מתנותיו:

מסכת סוטה דף מב/א

(אמר רב חסדא)
אָמַר רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּאף אַרְבַּע כִּתּוֹת אֵין מְקַבְּלוֹת פְּנֵי שְׁכִינָה –
כַּת לֵצִים.
כַּת שַׁקָּרִים.
כַּת חֲנֵפִים.
כַּת מְסַפְּרֵי לָשׁוֹן הָרָע.
כַּת לֵצִים – דִּכְתִיב:
(הושע ז)
"מָשַׁךְ יָדוֹ אֶת לֹצְצִים.
כַּת שַׁקָּרִים – דִּכְתִיב:
(תהלים קא)
"דֹּבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי".
כַּת חֲנֵפִים – דִּכְתִיב:
(איוב יג)
"כִּי לֹא לְפָנָיו חָנֵף יָבוֹא".
כַּת מְסַפְּרֵי לָשׁוֹן הָרָע – דִּכְתִיב:
(תהלים ה)
"כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אָתָּה לֹא יְגֻרְךָ רָע,
צַדִּיק אַתָּה ה'
לֹא (יהיה)
[יָגוּר]
בִּמְגוּרְךָ רָע":

מסכת סנהדרין דף קב'
ע"ב

אָמַר רַב נַחְמָן: אַחְאָב –
שָׁקוּל הָיָה. שֶׁנֶּאֱמַרף (מ"א כב)
"וַיֹּאמֶר ה',
מִי יְפַתֶּה אֶת אַחְאָב וְיַעַל וְיִפֹּל בְּרָמֹת גִּלְעָד ?
וַיֹּאמֶר זֶה בְּכֹה וְזֶה [אֹמֵר]
בְּכֹה".
מַתְקִיף לֵיה רַב יוֹסֵף: מַאן דִּכְתִיב בֵּיהּ,
(שם כא)
"רַק לֹא הָיָה כְאַחְאָב אֲשֶׁר הִתְמַכֵּר לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה',
אֲשֶׁר הֵסַתָּה אֹתוֹ אִיזֶבֶל [אִשְׁתּוֹ]"
?! וּתְנִינָא: בְּכָל יוֹם (ויום איזבל)
הָיְתָה שׁוֹקֶלֶת שִׁקְלֵי זָהָב לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. וְאַתְּ אָמַרְתְּ: אַחְאָב שָׁקוּל הָיָה ?!
אֶלָּא אַחְאָב –
וַתְּרָן בְּמָמוֹנוֹ הָיָה,
וּמִתּוֹךְ (שהיה מהנה)
[שֶׁהֶהֱנָה]
תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מִנְּכָסָיו,
כִּפְּרוּ לוֹ מֶחֱצָה.
(שם כב)
"וַיֵּצֵא הָרוּחַ וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי ה',
וַיֹּאמֶר: אֲנִי אֲפַתֶּנּוּ ! וַיֹּאמֶר ה'
אֵלָיו: בַּמָּה ?
וַיֹּאמֶר: אֵצֵא וְהָיִיתִי רוּחַ שֶׁקֶר בְּפִי כָּל נְבִיאָיו.
וַיֹּאמֶר: תְּפַתֶּה וְגַם תּוּכָל,
צֵא וַעֲשֵׂה כֵן".
מַאי ,רוּחַ'?
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: רוּחוֹ שֶׁל נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי.
מַאי ,צֵא' ? אָמַר רַבִינָא:
(אמר לו הקדוש בּרוך הוא),
צֵא מִמְּחִצָּתִי ! שֶׁכֵּן כְּתִיב:
(תהלים קא)
"דֹּבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי".
אָמַר רַב פָּפָּא,
הַיְנוּ דְּאַמְרֵי אִינְשֵׁי: דְּפָרַע קִינֵיהּ –
מַחֲרִיב בֵּיתֵיהּ !
(מ"א טז)
"וַיַּעַשׂ אַחְאָב אֶת הָאֲשֵׁרָה,
וַיּוֹסֶף אַחְאָב [לַעֲשׂוֹת]
לְהַכְעִיס אֶת ה'
אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִכֹּל מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנָיו".
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שֶׁכָּתַב עַל דַּלְתוֹת שׁוֹמְרוֹן,
אַחְאָב כָּפַר בַּה'
אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. לְפִיכָךְ (לא יהיה)
[אֵין]
לוֹ חֵלֶק בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.
(ד"ה ב כב)
"וַיְבַקֵּשׁ אֶת אֲחַזְיָהוּ וַיִּלְכְּדֻהוּ,
וְהוּא מִתְחַבֵּא בְשֹׁמְרוֹן",
אָמַר רַבִּי לֵוִי: שֶׁהָיָה קוֹדֵר אַזְכָּרוֹת,
וְכוֹתֵב עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים תַּחְתֵּיהֶן:

רש"י

שקול היה –
מחצה עונות ומחצה זכויות,
מדמהדרי כולי האי: מי יפתה את אחאב ? משמע: דבקושי גדול נענש: רוחו של נבות –
שלפי שהוא הרג נבות – היה רוחו מחזר לפתותו ולהפילו: דפרע קיניה –
קנאה,
הפורע נוקם חמתו וקנאתו מחריב ביתיה,
כרוח של נבות שנקם כעסו מאחאב, ויצא ממחיצתו של הקב"ה:

מסכת יבמות דף סג/א

רב הוה קא מצערא ליה דביתהו. כי אמר לה: עבידי לי טלופחי. עבדא ליה חימצי ! חימצי, עבדא ליה טלופחי ! כי גדל חייא בריה – אפיך לה. אמר ליה: איעליא לך אמך ! אמר ליה: אנא הוא דקא אפיכנא לה ! אמר ליה, היינו דקא אמרי אינשי: דנפיק מינך – טעמא מלפך. את, לא תעביד הכי ! שנאמר: למדו לשונם דבר שקר העוה וגו'

רש"י

חימצי –
מין קטנית: אפיך לה –
היה אומר האב לבנו: אמור לאמך לעשות עדשים. והוא אומר לה: עשי חימצי, והיא עושה עדשים: טעמא מלפך –
פעמים שהבן מחכים את אביו, אני היה לי לעשות כן: אבל אתה –
דבר שקר הוא. וכתיב: למדו לשונם דבר שקר:

מסכת בבא מציעא דף קו/ב

מַתְנִיתִין.
הַמְקַבֵּל שָׂדֶה מֵחֲבֵרוֹ לְזָרְעָהּ שְׂעוֹרִים –
לֹא יִזְרָעֶנָּה חִטִּין.
חִטִּין –
יִזְרָעֶנָּה שְׂעוֹרִים.
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹסֵר וְכוּ'.

גְּמָרָא.
אֲמַר רַב חִסְדָּא: מַאי טַעְמָא דְרַבַּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל ?
דִּכְתִיב:
"שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל לֹא יַעֲשׂוּ עַוְלָה,
וְלֹא יְדַבְּרוּ כָזָב,
וְלֹא יִמָּצֵא בְפִיהֶם לְשׁוֹן תַּרְמִית.

רש"י

משנה: המקבל שדה לזרעה שעורין –
ובחכירות כך וכך חטין או שעורין או מעות: לא יזרענה חטין –
שהחטין מכחישות את הקרקע יותר מן השעורין, והא לא מיתוקמא אלא בחכרנות,
דאי בקבלנות הא אמרינן: תיכחוש ארעא ולא ליכחוש מרה,
והרי הוא נהנה בשינוי של זה: ורבן שמעון בן גמליאל אוסר –
וטעמא מפרש בגמרא: תבואה לא יזרענה קטנית –
שהקטנית מכחשת הקרקע יותר מן התבואה:

סמ"ג –
חלק מצות עשה –
מצוה עד'

כבר דרשתי לגלות ירושלים אשר בספרד ולשאר גליות אדום, כי עתה שהאריך הגלות יותר מדאי יש לישראל להבדיל מהבלי העולם ולאחוז בחותמו של הקב"ה שהוא אמת, ושלא לשקר – לא לישראל, ולא לגוים. ולא להטעותם בשום ענין, ולקדש עצמם אף במותר להם. שנאמר:
(צפני'
ג,
יג)
שארית ישראל לא יעשו עולה, ולא ידברו כזב, ולא ימצא בפיהם לשון תרמית. וכשיבא הקב"ה להושיעם, יאמרו הגויים: בדין עשה, כי הם אנשי אמת, ותורת אמת בפיהם. אבל אם יתנהגו עם הגויים ברמאות – יאמרוף ראו, מה עשה הקב"ה ? שבחר לחלקו גנבים ורמאים ! ועוד כתוב:
(הושע ב,
כה)
וזרעתיה לי בארץ. כלום זורע אדם כור אחד ?!
אלא למצא כמה כורים ! כך זורע הקב"ה ישראל בארצות, כדי שיתוספו עליהם גרים. וכל זמן שהם מתנהגים בהם ברמאות, מי ידבק בהם ? והרי הקפיד הקב"ה על גזל הרשעים. שנאמר:
(בראשית ו,
יא)
ותמלא הארץ חמס. עוד אני מביא ראיה מירושלמי דפרק אלו מציאות (ה"ה)
שאומר שם: רבנין סבייאי זבנין חד כרי דחטין מגוים, ואשכחן ביה צררא דזוזי – והחזירום להם. ואמרו הגוים: בריך הוא אלההון דיהודאי ! וכיוצא בזה מספר שם מעשים הרבה מאבדת הגוים שהחזירום מפני קידוש השם.

סמ"ג –
חלק מצות לא תעשה –
מצוה ב'

ואני דרשתי לגליות ישראל כי המשקרים לגוים וגונבים להם –
הם בכלל מחללי השם. שגורמים

שיאמרו הגוים: אין תורה לישראל ! ואומר:
(צפניה ג,
יג)
שארית ישראל לא יעשו עולה, ולא ידברו כזב, ולא ימצא בפיהם לשון תרמית.
ותנן במסכת אבות:
(פ"ד משנ'
ד)
כל המחלל שם שמים בסתר – נפרעים ממנו בגלוי, אחד שוגג ואחד מזיד בחלול השם,
ואין מקיפין בחלול השם (קידושין מ,
א). ובפרק קמא דקידושין (שם)
אומר: שאם היו עונותיו וזכויותיו מחצה על מחצה וחלול השם בכלל – העבירות מכרעת:

המאירי על מסכת בבא מציעא דף קו/ב

אמר המאירי: המקבל שדה על מנת לזרעה שעורים – לא יזרענה חטים, מפני שהחטים מכחישים את הקרקע יותר מן השעורים. ומשנה זו בחכירות היא שנויה, שאם בקבלנות הרי אמרו: תיכחוש ארעא ולא תיכחוש מרה, כמו שביארנו למעלה. חכרה לזרוע חטים –
יכול הוא לזרעה שעורים, שהרי הואיל וחכירות היא אין כאן, מקום לתכחוש ארעא ולא תכחוש מרה. ומעתה הלא הוא מרויח בשנוי זה שאינו מכחיש את הקרקע כל כך. ורשב"ג אוסר ואין הלכה כדבריו. תבואה לא יזרענה קטנית, שהקטנית מכחשת את הקרקע יותר מן התבואה. אם התנה בקטנית – יזרענה תבואה, ורשב"ג אוסר והלכה כחכמים. ויש גורסים תבואה וקטנית בהפך:

המאירי על מסכת בבא מציעא דף קז/א

מקומות שהם טבעני וארץ שמנה ביותר אין מקפידין בהם בשנוי המכחיש את הארץ. מעתה, בבבל התנה בקטנית או בתבואה משנה מזו לזו ואין כאן בית מיחוש. וגדולי המחברים כתבו ענין זה בדרך אחרת ואין דבריהם נראין:

מסכת בבא מציעא דף כג/ב

אָמַר רַב יְהוּדָה [אָמַר שְׁמוּאֵל]: בְּהַנֵּי תְלָת מִלֵּי עֲבִידֵי רַבָּנָן דִּמְשַׁנּוּ (בדבורייהו)
[בְּמִלַּיְיהוּ]
– בְּמַסֶּכְתָּא,
בְּפוּרְיָא, וּבְאוּשְׁפִּיזָא.

רש"י

במסכת –
יש בידך מסכת פלוני סדורה בגירסא או לאו ? ואף על גב שסדורה היא לו, יאמר לו: לאו,
ומדת ענוה היא: בפוריא –
שימשת מטתך ? יאמר: לאו,
מדת צניעות הוא: באושפיזא –
שאלוהו על אושפיזו אם קבלו בסבר פנים יפות ? ואמר: לאו ! מדה טובה היא,
כדי שלא יקפצו בו בני אדם שאינן מהוגנין לבא תמיד עליו,
ויכלו את ממונו:

תוספות

במסכת –
וא"ת, והאמר (קדושין דף ל.): ושננתם ! שיהו דברי תורה מחודדין בפיך – שאם ישאלך אדם אל

תגמגם ותאמר לו, אלא אמור לו מיד ! וי"ל: דהיינו דוקא באדם הבא לשאול דין, או הוראה, או להתלמד.

אבל הכא שבא לנסותו אם יודע, מותר לשנות ולומר: לא למדתי זה:

בפוריא –
אין רגילות שישאלהו כפירוש רש"י: אם שימש מטתו. אלא, אם בעל קרי היה, ולא בא לבית המדרש, ושאלוהו: למה לא בא ?
ישנה ויאמר: שחולה היה, או שאר אונס אירע לו. אי נמי: שאלוהו: שכבת על מטה זו ? לא יאמר לו: כן !
פן יראה בה קרי ויתגנה:

באושפיזא –
אם שאלוהו: אם קבלוהו בסבר פנים יפות ? יאמר: לא ! כדפירש רש"י. דאמרינן בערכין (דף טז.): מברך רעהו בקול גדול בבקר השכם, בערב קללה תחשב לו. וא"ת: והא אמרינן בברכות (דף נח.): אורח טוב אומר – כל מה שטרח בעל הבית לא טרח אלא בשבילי ?! וי"ל: דהתם מיירי בין בני אדם מהוגנים, והכא, בין בני אדם שאינם מהוגנים. והא דלא חשיב הכא מותר לשנות מפני דרכי שלום, כדאמרינן פרק הבא על יבמתו (יבמות דף סה🙂, משום דהני נמי משום דרכי שלום הן, ורגילין יותר מאחרים להכי נקט הני:

המאירי

וסימן
מובהק במדות תלמיד חכם,
כל
שאינו משנה
בדבורו ! ויש
דברים
ששנוי
דברים
אינה
פוגמתו. ומהם,
כל
שיש
בשנוי
סרך
לאיזו
מדה ! והוא שאמרו: במסכתא בפוריא ובאושפיזא. וענינם, שאם שאלוהו: באיזו מסכתא הוא עוסק : ויודע בעצמו שאינו בקי בה, ומתירא שמא יקיפוהו שאלות בעניניה, אומר להם: שהוא עוסק במסכתא אחרת, שהוא בקי בה ביותר. וכן אם שאלוהו: על עסקי מטתו ודברים שבצנעה, נוהג בתשובתו דברים שאינן על צד הצניעות, ואינו חושש. כגון" אם ראוהו טובל, אומר: שמגע שרץ נזדמן לו, אף על פי שהוא טובל לקרויו. או אם שאלוהו על עסקי אושפיזו, רשאי לשנות בשבח שבו, הן אם הוא נכנס לספר בשבחו במקצת דברים שלא יראה כפוגם את אושפיזו, הן שלא להשביחו בכל מה שיש בו, שלא להטריחו בבני אדם שאין מהוגנין. או לשנות לאושפיזו לומר: שהוא נהנה במה שאינו כן, שלא להטריח עליו. וכן כל כיוצא בזה. וכן מתבאר במסכת יבמות שדרך תלמידי חכמים לשנות בהבאת שלום ומוסיפין וגורעין כדי להכניס אהבה בין זה לזה. וכל שכיוצא בזה אין שנוי שבדבורו פוגמו כלל ולא עוד אלא שזו שבהבאת שלום מצוה:

מסכת נדה דף סט/ב

תָּנוּ רַבָּנָן:
שְׁנֵים עָשָׂר דְּבָרִים שָׁאֲלוּ אַנְשֵׁי אֲלֶכְּסַנְדְּרִיָא אֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנָנְיָה,
שְׁלֹשָׁה דִּבְרֵי חָכְמָה,
שְׁלֹשָׁה דִּבְרֵי אֲגָּדָה,
שְׁלֹשָׁה דִבְרֵי בוֹרוּת.
שְׁלֹשָׁה דִּבְרֵי דֶּרֶךְ אֶרֶץ.
שְׁלֹשָׁה דִּבְרֵי חָכְמָה כו':
… מַה יַעֲשֵׂה אָדָם וְיִתְעֲשֵׁר ?
אָמַר לָהֶן: יַרְבֶּה בִסְחוֹרָה,
וְיִשָׂא וִיתֵּן בֶּאֱמוּנָה.
אָמְרוּ לוֹ: הַרְבֵּה עָשׂוּ כֵּן וְלֹא הוֹעִילוּ ?! אֶלָּא יְבַקֵּשׁ רַחֲמִים לְמִי שֶׁהָעוֹשֶׁר שֶׁלוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר:
(חגי ב)
"לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב". מַאי קָא מַשְׁמַע לָן ?
דְּהַא בְלָא הַא לָא סַגִי.

המאירי

ואם לבו נוטה לעושר אף על פי שההצלחה מתת א–להים היא, וכדכתיב: לי הכסף ולי הזהב וצריך שיבקש רחמים על עצמו לזכות בכך, מ"מ יהא אף הוא משתדל בכך. ומהו עיקר ההשתדלות בזה ? שיהא נושא ונותן באמונה ! ולא סוף דבר לישראל, אלא לכל אדם סתם אמרו: ישא ויתן באמונה. וכמו שאמרו במסכת יום טוב ט"ו ב': הרוצה שיתקיימו נכסיו – יטע בהם אדר.

מסכת שבת דף לא/א

אָמַר (רב)
[רָבָא]: בְּשָׁעָה שֶׁמַּכְנִיסִין אָדָם לַדִּין,
(אומר)
[אוֹמְרִים]
לוֹ: נָשָׂאתָ וְנָתַתָּ בֶּאֱמוּנָה ?
קָבַעְתָּ עִתִּים לַתּוֹרָה ?
עָסַקְתָּ בִּפְרִיָּה וּרְבִיָּה ?
צִפִּיתָ לִישׁוּעָה ?
פִּלְפַּלְתָּ בְּחָכְמָה ?
הֵבַנְתָּ דָּבָר מִתּוֹךְ דָּבָר ?
וַאֲפִילוּ הַכִי,
אִי –
"יִרְאַת ה'
הִיא אוֹצָרוֹ",
אֵין,
אִי לָא –
לָא.
מָשָׁל לְאָדָם שֶׁאָמַר לִשְׁלוּחוֹ: הַעֲלֶה לִי [כּוֹר]
חִטִּין לָעֲלִיָּיה,
הָלַךְ וֶעֱלָה לוֹ.
אָמַר לֵיהּ: עֵירַבְתָּ [לִי]
בָּהֶן קַב חוֹמְטִין ?
אָמַר לֵיהּ: לָאוֹ.
אָמַר לֵיהּ: מוּטָב אָם לֹא הֶעֱלֵיתָ.

מסכת שבת דף קיט/ב

וְאָמַר רָבָא: לֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם אֶלָּא בִשְׁבִיל שֶׁפָּסְקוּ מִמֶּנָּה אַנְשֵׁי אֲמָנָה. שֶׁנֶּאֱמַר:
(ירמיה ה)
"שׁוֹטְטוּ בְחוּצוֹת יְרוּשָׁלַםִ וּרְאוּ נָא וּדְעוּ וְגוֹ'
אִם יֵשׁ עוֹשֶׂה מִשְׁפָּט,
מְבַקֵּשׁ אֱמוּנָה"
וְגוֹ'.

וְעַל
הַשָּׁלוֹם

מסכת כלה פרק שלישי

תנא: גדול הוא השלום – שהעולם עומד עליו. דתנן:
(בשלשה)
[על שלשה]
דברים העולם קיים. על הדין ועל האמת ועל השלום. כתיב בספר בן סירא: הוי רחים לשלמא – דעליה קם עלמא.

רמב"ם פירוש המשניות

והשלום – הוא מעלות המדות. וכשימצא אלו השלשה (הדין, האמת והשלום)
יהיה המציאות בשלימות שאפשר לו בלא ספק:

רע"ב

ועל השלום –
בין המלכיות ובין אדם לחבירו:

מסכת דרך ארץ זוטא פרק השלום

אמר ריב"ל: גדול הוא השלום שהשלום לארץ כשאור לעיסה, אלמלא שנתן הקב"ה שלום בארץ –היתה החרב והחיה משכלת את האדם. מה טעם ? דכתיב:
(ויקרא כו)
ונתתי שלום בארץ. ואין ארץ אלא ישראל. שנאמר:
(מלאכי ג)
ואשרו אתכם כל הגוים כי תהיו אתם ארץ חפץ. ואומר:
(זכריה א)
(והנה כל הארץ יושבת ושוקטת)
דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת (קהלת א). מלכות באה ומלכות הולכת וישראל לעולם קיימים. אבל שלמה אע"פ שדור הולך ודור בא מלכות הולכת ומלכות באה גזירה הולכת גזירה באה ומתחדשת על שונאי ישראל הארץ לעולם עומדת, ישראל לעולם עומדין. לא עזבן ולא מיעזבן, לא כלין ולא מיכלין. שנאמר:
(מלאכי ג)
כי אני ה'
לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם. כשם שאני לא שניתי ולא אני עתיד להשנות כך אתם בית יעקב לא כליתם ולא עתידין אתם ליכלות. אלא (דברים ד)
ואתם הדבקים בה'
אלהיכם חיים כולכם היום:

תמן תנינן, רשב"ג אומר: על ג'
דברים העולם קיים על הדין ועל האמת ועל השלום. א"ר מונא: ושלשתן דבר אחד הן, נעשה הדין נעשה אמת נעשה שלום. ושלשתן בפסוק אחד נאמרו, שנאמר:
(זכריה ח)
אמת ומשפט, שלום
שפטו בשעריכם, כל
מקום
שיש
משפט – יש
שלום.
(וכל
מקום
שיש שלום – יש
משפט):

א"ר יהושע: גדול הוא השלום, שבשעה שעמדו ישראל ואמרו: כל אשר דבר ה'
נעשה ונשמע (שמות כד)
! שמח בהן הקב"ה ונתן להם תורתו וברכם בשלום. שנאמר:
(תהלים כט)
ה'
עוז לעמו יתן, ה'
יברך את עמו בשלום:

(חזקיה אמר: תורת ה'
תמימה משיבת נפש)
(שם יט):

אמר חזקיה: גדול
הוא השלום – שכל
מצוה שבתורה כתוב בהן.
(שמות כג)
כי תראה (שם)
כי תפגע (דברים כב)
כי יקרא (שם)
כי תבנה. כשבאה המצוה לידך אתה זקוק לעשות, אבל השלום מה כתיב בו ?
(תהלים לד)
בקש שלום ורדפהו. בקשהו ממקומך, ורדפהו במקום אחר.
(חזקיה אמר:)
גדול הוא השלום, שבכל המסעות כתיב: ויסעו ויחנו. נוסעין במחלוקת וחונין במחלוקת. בזמן שבאו לסיני חנו חנייה אחת – ויחן שם ישראל (שמות יט). אמר הקב"ה: הואיל ושנאו ישראל את המחלוקת ואהבו את השלום ונעשו חנייה אחת – הרי השעה שאתן להם את תורתי:

אדניה
לא
נהרג
אלא
בשביל
שהיה
בעל
מחלוקת. ומותר
לומר לשון הרע על בעל מחלוקת. שכן נתן הנביא אמר לבת שבע:
(מ"א א)
ואני אבוא אחריך ומלאתי את דבריך. וא"ר: כל השקרים אסורים ומותר לשקר בשביל להטיל שלום בין אדם לחבירו:

אמר בר קפרא: גדול השלום שכן מצינו שדברה תורה לשון בדאי, כדי להטיל שלום בין אברהם לשרה. שנאמר:
(בראשית יח)
ותצחק שרה בקרבה לאמר וגו'
ואדני זקן, ולבסוף כתיב: ואני זקנתי!
אמר בר קפרא: גדול השלום שכן מצינו שדברו הנביאים לשון בדאי כדי להטיל שלום בין מנוח לאשתו דמעיקרא כתיב:
(שופטים יג)
הנה נא את עקרה, ולבסוף כתיב: הנך הרה, ולא אידכר שום עקרה. אמר בר קפרא: גדול הוא השלום, שהמלאכים אין ביניהם לא איבה, ולא קנאה, ולא שנאה, ולא מינות, ולא תגרות, ולא מחלוקת, שהקב"ה עושה עמהן שלום. מה טעם ?
המשל ופחד עמו, עושה שלום במרומיו (איוב כה). המשל – זה מיכאל,
ופחד – זה גבריאל. לא זה מחזיק את זה. ומהן מן אש, ומהן מן מים, בני אדם שיש ביניהן כל המדות האלו על אחת כמה וכמה:

א"ר ישמעאל: גדול הוא השלום, שמצינו שויתר הקב"ה על שמו שנכתב בקדושה שימחה על המים – כדי להטיל שלום בין איש לאשתו.

א"ר יהושע: גדול הוא השלום, שברית כהנים כרותה בשלום. שנא':
(במדבר כה)
הנני נותן [לו]
את בריתי שלום:

א"ר יהושע: גדול הוא השלום, ששמו של הקב"ה נקרא שלום. שנאמר:
(שופטים ו)
ויקרא לו ה'
שלום.

(א"ר חייא בר אבא: מכאן שאסור לשאול בשלום חבירו במקום מטונף. מה טעם ?
(שם)
ויבן שם גדעון מזבח ויקרא לו ה'
שלום)
מה מזבח שאינו אוכל, ולא שותה, ולא מריח, ולא נבנה אלא לכפרתן של ישראל נקרא שלום, מי שהוא אוהב שלום, ורודף שלום, ומקדים שלום, ומשיב שלום, ומטיל שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, על אחת כמה וכמה.

רבי יוסי הגלילי אומר: אף שמו של משיח נקרא שלום, שנאמר:
(ישעיה ט)
אבי עד שר שלום.

א"ר יהושע: גדול הוא השלום, שישראל נקראין שלום. שנאמר:
(זכריה ח)
כי זרע השלום. למי השלום .
לזרע השלום. רבי יוסי הגלילי אומר: גדול הוא השלום. שבשעה שמלך המשיח נגלה לישראל אין פותח אלא בשלום, שנאמר:
(ישעיה נב)
מה נאוו על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום. רבי יוסי הגלילי אומר: גדול הוא השלום, שבשעת מלחמה אין פותח אלא בשלום. שנאמר:
(דברים כ)
כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום:

א"ר יהושע: גדול הוא השלום, שעתיד הקב"ה לסמוך צדיקים בשלום. שנאמר:
(ישעיה כו)
יצר סמוך תצר שלום:
א"ר יהושע: גדול הוא השלום, שהיא תלויה לחיים, ותלויה למתים. לחיים מנין?
ויאמר יתרו למשה: לך לשלום (שמות ד). למתים מנין ?
ואתה תבוא אל אבותיך בשלום (בראשית טו).

רשב"ג אומר: גדול הוא השלום, שמצינו שדברו השבטים דברי בדאות, כדי להטיל שלום בין יוסף לאחיו. שנאמר:
(בראשית נ)
ויצוו אל יוסף לאמר אביך צוה וגו', אין אנו מוצאין שצוה להם כלום. רשב"ג אומר: גדול הוא השלום, שהרי אהרן הכהן לא נשתבח אלא בשביל השלום, שהיה אוהב שלום, ורודף שלום, ומקדים שלום, ומשיב שלום. שנאמר:
(מלאכי ב)
בשלום ובמישור הלך אתי.
(מה כתיב בתריה: ורבים השיב מעון. אלא)
מלמד כשהיה רואה שני בני אדם שונאין זה את זה, הולך אצל אחד מהן ואמר לו: למה שונא אתה את פלוני ? כבר בא אלי לביתי ונשתטח לפני ואמר לי: חטאתי לפלוני ! לך ופייס עליו !! ומניח לזה והולך אצל השני, ואומר לו: כראשון. והיה משים שלום ואהבה וריעות בין אדם לחבירו ורבים השיב מעון:
…

ר'
יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר: גדול השלום, שכל הברכות והתפלות – חותמין בשלום, ק"ש חותמין בשלום – ופרוס סכת שלומיך. ברכת כהנים חותמין בשלום – וישם לך שלום (במדבר ו).
(כל הברכות חותמים בשלום עושה השלום):

אמר רבי יהושע בן לוי, אמר להם הקב"ה לישראל: אתם גרמתם להחריב את ביתי, ולהגלות את בניי, היו שואלים בשלומה – ואני מוחל לכם. מה טעם ? שאלו שלום ירושלים (תהלים קכב).
(ואומר:
(ירמיה כט)
ודרשו את שלום העיר.)
ואומר:
(תהלים קכב)
יהי שלום בחילך.
(ואומר: למען אחי ורעי וגו'
ומי בחילך.)
ואומר:
(שם קכב)
למען אחי ורעי וגו'. ומי שהוא אוהב שלום, ורודף שלום, ומקדים שלום, ומשיב שלום – הקב"ה מורישו לחיי העולם הזה והעולם הבא.
(שם לז)
וענוים יירשו ארץ והתענגו על רוב שלום:

מדרש רבה במדבר פרשה יא'
פסקה ז'

חביב הוא השלום שכל מעשים וזכיות שעשה אברהם אבינו לא נתן שכרו אלא שלום. שנא':
(בראשית טו)
ואתה תבא אל אבותיך בשלום. וכן אתה מוצא ביעקב אבינו שביקש מן המקום שלום. שנאמר:
(שם כח)
ושבתי בשלום וגו'. וכן אתה מוצא באהרן שלא נשתבח לפני המקום אלא בשלום. שנאמר:
(מלאכי ב)
בריתי היתה אתו וגו'. וכן אתה מוצא בפנחס שנתן שכרו שלום. שנאמר:
(במדבר כה)
הנני נותן לו את בריתי שלום וכן אתה מוצא שלא נמשלה התורה אלא בשלום שנאמר (משלי ג)
וכל נתיבותיה שלום וכן אתה מוצא שאין הקב"ה מנחם את ירושלים אלא בשלום שנאמר (ישעיה לב)
וישב עמי בנוה שלום וכן לא פרע מן עמון ומואב אלא שמנע מהם שלום שנאמר (דברים כג)
לא תדרוש שלומם וטובתם וגו'
וכן ישראל מתברכים בכל יום בשלום שנא'
וישם לך שלום:

מסכת חולין דף פט/א

(לט)
שם אָמַר רַבִּי אִילָעָא: אֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם אֶלָּא בִּשְׁבִיל מִי שֶׁבּוֹלֵם אֶת עַצְמוֹ בִּשְׁעַת מְרִיבָה.
שֶׁנֶּאֱמַר:
(שם)
"תֹּלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִימָה".
רַבִּי אַבָּהוּ אָמַר: מִי שֶׁמֵּשִׂים עַצְמוֹ כְּמִי שֶׁאֵינוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר:
(דברים לג)
"וּמִתַּחַת זְרֹעֹת עוֹלָם".
אָמַר רַבִּי יִצְחָק,
מַאי דִּכְתִיב:
(תהלים נח)
"הַאֻמְנָם אֵלֶם צֶדֶק תְּדַבֵּרוּן,
מֵישָׁרִים תִּשְׁפְּטוּ בְּנֵי אָדָם"
? מָה אֻמָּנוּתוֹ שֶׁל אָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה ?
יָשִׂים עַצְמוֹ כְּאִלֵּם. יָכוֹל אַף לְדִבְרֵי תּוֹרָה ?
תַּלְמוּד לוֹמַר:
"צֶדֶק תְּדַבֵּרוּן".
יָכוֹל יָגִיס דַּעְתּוֹ ?
תַּלְמוּד לוֹמַר:
"מֵישָׁרִים תִּשְׁפְּטוּ בְּנֵי אָדָם":

רש"י

שבולם עצמו –
סוגר את פיו. ודומה לו בבכורות: (דף מ)
פיו בלום ורגליו מבולמות:

המאירי

לעולם אל יהא אדם מזמין עצמו למחלוקת, אלא יהא בורח הימנו, וישים חלקו בעלובין ואינם עולבין. דרך צחות אמרו: אין העולם מתקיים אלא במי שבולם עצמו בשעת מריבה. שנ': תולה ארץ על בלימה..

משנה מסכת עקצים פרק ג'

(יב)
… אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא: לֹא מָצָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּלִי מַחֲזִיק בְּרָכָה לְיִשְׂרָאֵל אֶלָּא הַשָּׁלוֹם. שֶׁנֶּאֱמַר:
(תהלים כט),
יְיָ עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן יְיָ יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם.

תוי"ט

וענין עוז, מורה על חוזק.
ומסיים: יברך את עמו בשלום.
וסיפא פירושא דרישא.
ה'
עוז וחוזק.
ירצה ליתן לעמו.
ומה עשה ? ברכם בשלום, שזהו חוזק.
ומבואר הוא בעצמו שכל הברכות שבעולם אינן מתקיימין אם אין שלום.
ובמדרש רבה סוף פרשת שופטים איתא בזה הלשון.
כלי שהוא מחזיק את כל הברכות לברכן בו כו'.

… והנה אע"פ שר"ש בן חלפתא היה זקן בימי רבי כנראה מתוך דבריו שהשיב לרבי.
סלעים נעשו גבוהים.
בפכ"ג דשבת דף קנ"ב.
ואילו ריב"ל לא חשבוהו בגמרא אלא כאמורא.
דבפ"ג דמסכת נדה דף י"ח מתניתא קאמרי שמעתתא לא קאמרי.
וקאמר שמעתתא על מימרא דאמר ריב"ל.
וכן פירש"י שמעתתא ריב"ל אמורא היה ע"כ.
וכן הוא עוד בפרק מרובה ריש דף פ"ב.
(ומ"מ בימי רבי היה.
שהיה גדול מרבן יוחנן)
ואע"פ כן ראה רבינו הקדוש להקדים מאמרו של ריב"ל.
למאמרו של רשב"ח כדי שתהא החתימה בשלום.
ובמדרש רבנן אומרין גדול השלום.
שכשמלך המשיח יבא.
אינו פותח אלא בשלום.
שנאמר (ישעיה נ"ב)
מה נאוו על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום:

מסכת מגילה דף יח/א

וּמָה רָאוּ לוֹמַר "שִׂים שָׁלוֹם"
אַחַר "בִּרְכַּת כֹּהֲנִים" ? דִּכְתִיב,
(במדבר ו)
"וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל,
וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם".
בְּרָכָה דְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא –
"שָׁלוֹם". שֶׁנֶּאֱמַר:
(תהלים כּט)
"ה'
יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם".

ריטב"א

ומה ראו לומר שים שלום אחרי ברכת כהנים ? כלומר: מה ענין ברכה זו בכאן, שלא סיימו בברכת כהנים ? דאלו מקמי הכי לא אפשר. ומהדרי', משום דכתיב: ואני אברכם. וברכה של הב"ה שלום. וז"ש במדרש: כל חותמי ברכות שלום. וזהו שתקנו לסוף ברכות של ק"ש של ערבית – הפורש סוכת שלום, והנוסח א'
הוא בחול ובשבת. אלא כשתקנו אותם פסוקים של אחר כך, שינו את החתימה לשומר את עמו ישראל לעד.
אבל מורי נ"ר נוהג כרבו ורבינו הגדול ז"ל לחתום תמיד בשלום כמו בשבת, וברכת המזון ג"כ משלים ה'
יברך את עמו בשלום וכן בסדר קדושה של שחרית:

מסכת שבת דף י/ב

אין שָׁם שאילת שלום. מְסַיֵּיע לֵיהּ לְרַב הַמְנוּנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּעוּלָּא,
דַּאָמַר: אָסוּר לְאָדָם שֶּׁיִתֵּן שָׁלוֹם

לַחֲבֵירוֹ בְבֵית הַמֶּרְחָץ. מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַרף (שופטים ו)
"וַיִקְרָא לוֹ ה'
שָׁלוֹם".
אֶלָּא מֵעַתָּה 'הֵימְנוּתָא'
נַמִי אָסוּר לַמֵימָר בְּבֵית הַכִּסֵּא ?! דִּכְתִיב:
(דברים ז)
"הָאֵל הַנֶּאֶמָן".
וְכִי תֵּימָאף הָכִי נַמִי. וְהָאָמַר רָבָא בַר מַחְסֵיא,
אָמַר רַבִּי חַמָא בַר גּוּרְיָא,
אָמַר רַב:
שָׁרֵי לְּמֵימַר 'הֵימְנוּתָא'
בְּבֵית הָכִּסֵּא ! הָתָם,
שֵׁם גּוּפֵיהּ לָא אִקְרֵי הָכִי,
דִּמְתַּרְגְמִינָן: אֱלָהָא מְהֶימְנָא. הָכָא,
שֵׁם גּוּפֵיהּ אִיקְרֵי "שָׁלוֹם". דִּכְתִיב:
"וַיִקְרָא לוֹ ה'
שָׁלוֹם":

רש"י

הימנותא –
להזכיר אמונה בבית הכסא:

תוספות

דמתרגמינן אלהא מהימנא – תימה: דשלום נמי מתרגמינן: דעבד ליה שלום ?! וי"ל: דהתם קראו שלום – על שם שהוא עושה שלום, דאי לא – קראו שלום.

המאירי

יש בני אדם שרגילים בדבריהם דרך שבועה לומר: הימנותא. וביאור ענינה כלומר: באמונה, או במי שהוא נאמן. ומלה
זו הואיל ואין גופה מיוחד לאחד משמותיו
של הקב"ה
–
מותר
לאמרה אף בבית הכסא. ואף על פי שהוא נגזר ממלת האל הנאמן, אין מלת נאמן אמורה אלא דרך תואר מושאל אצלו ית', כמו שנודע למבינים. ואף על פי שרוב שמות בדרך זה, מ"מ יש מהן שנתייחדו בפי ההמון יותר ונאסרו על פי יחודם:
אלא בעי למימר: ה'
שלום ! ה'
העושה לו שלום, אם כן ה"ל למימר: ה'
שלומו:

שיטה להר"ן על מסכת שבת דף י/ב

אסור לאדם שיתן שלום לחבירו בבית המרחץ.
וכתב רבינו יחיאל ז"ל:
דמהכא
שמעינן
דאסור
לכתוב
באגרת
שלומים
שלום ! דשם
קדש
הוא, ומצוי
אדם
לזורקן
באשפות
ובמקומות המטונפים,
וכן
אנו
נוהגים
שלא
לכתוב: שלום. אלא
שלם:

מסכת ראש השנה דף כג/ב

אָמַַר אַבַּיֵי,
פְּגִימָתָהּ לִפְנֵי הַחַמָּה אוֹ לְאַחַר הַחַמָּה?
אִם אָמַר,
,לִפְנֵי הַחַמָּה,
– לֹא אָמַר כְּלוּם,
דַּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן,
מַאי דִּכְתִיב,
(איוב כה)
"הַמְשֵׁל וָפַחַד עִמּוֹ,
עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו".
מֵעוֹלָם לֹא רָאֲתָה חַמָּה פְּגִמָתָהּ שֶׁל לְבָנָה,
וְלֹא פְּגִימָתָהּ שֶׁל קֶשֶׁת.
פְּגִימָתָהּ שֶׁל לְבָנָה –
דְּחָלְשָׁא דַּעְתָּהּ.
פְּגִימָתָהּ שֶׁל קֶשֶׁת –
דְּלָא לֵימְרוּ עוֹבְדֵי חַמָּה,
גִּירָא קַא מְשַׁדְיָא:

תלמוד ירושלמי מסכת ראש השנה דף יב/ב פרק אין מכירין:

תָּנִי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי,
לְפִי שֶׁהַרָקִיעַ שֶׁל מַיִם וְהַכּוֹכָבִים שֶׁל אֵשׁ וְהֵם דָּרִים זֶה עִם זֶה,
וְאֵינָן מַזִיקִין זֶה אֶת זֶה לְפִיכָךְ,
(איוב כּה)
"עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו".
אָמַר רַבִּי אָבִין,
הַמַּלְאָךְ עַצְמוֹ חֶצְיוֹ מַיִם וְחֶצְיוֹ אֵשׁ.
וְאִית בֵּיה חֲמֵשׁ גֵּפִין,
(דניאל י)
"וּגְוִיָתּוֹ כְּתַּרְשִׁישׁ וּפָנָיו כְּמַרְאָה בָרַק וְעֵינָיו כְּלַפִּידֵי אֵשׁ וּזְרוֹעוֹתָיו וּמַרְגְלוֹתְיו כְּעֵין נְחֹשֶׁת קָלָל וְקוֹל דְּבָרָיו כְּקוֹל הָמוֹן":

משנה מסכת עדיות פרק ח'

(ז)
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ,
מְקֻבָּל אֲנִי מֵרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁשָּׁמַע מֵרַבּוֹ וְרַבּוֹ מֵרַבּוֹ,
הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי שֶׁאֵין אֵלִיָּהוּ בָּא לְטַמֵּא וּלְטַהֵר לְרַחֵק וּלְקָרֵב,
אֶלָּא לְרַחֵק הַמְקוֹרָבִין בִּזְרוֹעַ וּלְקָרֵב הַמְרֻחָקִין בִּזְרוֹעַ.
מִשְׁפַּחַת בֵּית צְרִיפָה הָיְתָה בְעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וְרִחֲקָהּ בֶּן צִיּוֹן בִּזְרוֹעַ,
וְעוֹד אַחֶרֶת הָיְתָה שָׁם וְקֵרְבָהּ בֶּן צִיּוֹן בִּזְרוֹעַ,
כְּגוֹן אֵלּוּ,
אֵלִיָּהוּ בָּא לְטַמֵּא וּלְטַהֵר לְרַחֵק וּלְקָרֵב.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר,
לְקָרֵב,
אֲבָל לֹא לְרַחֵק.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר,
לְהַשְׁווֹת הַמַּחֲלֹקֶת.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים,
לֹא לְרַחֵק וְלֹא לְקָרֵב,
אֶלָּא לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם בָּעוֹלָם,
שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג)
הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא וְגוֹ'
וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם:

רמב"ם פירוש המשניות

(ז)
לא נשמע ממרע"ה זה הלשון אבל שמע ממנו זה הענין,
לפי שמשה ספר בביאת המשיח ולשון התורה אם יהיה נדחך בקצה השמים וגו'
ושב ה'
אלהיך את שבותך וגו'
ומל ה'
אלהיך וגו'
וזולת זה והגיד להם ג"כ מפי הגבורה בהקדמותיו וסיבותיו,
ושיקדים אותו האיש לישר לו הארץ והוא אליהו,
והודע להם שהאיש ההוא לא יוסיף ולא יגרע בתורה,
אבל יסלק ויסיר החמסים בלבד,
ואין בזה מחלוקת ולא הכחשה אבל נפלה המחלוקת ברעות שיסיר מה הם,
אמר רבן יוחנן בן זכאי שהרעות שיסיר הם להרחיק אדם פסול ביחסו ששב כשר בזרוע ולקרב האדם כשר שהורחק מקהל כהונה או מקהל ישראל בזרוע,
והמשיל בשתי משפחות שהיו אחת כשרה והשניה פסולה ונתגברו בני ציון עליהם והשיבו הפסולה כשרה והכשרה פסולה,
והתבונן היאך בורחין חכמים מלשון הרע,
כי אע"פ שהיו יודעים השתי משפחות זכרו העשוקה בשמה ואותה שהיתה פסולה בבירור והשיבו אותה בני ציון כשרה בזרוע לא פרסמוה,
אבל אמרו ועוד אחרת היתה שם וקרבוה בני ציון בזרוע,
ורבי יהודה אומר אין העושק אלא לרחק הכשר בלבד וחכמים אומרים אין עושק ביוחסין כל הנקרא בשמו הכל יתיחסו אל האמת והתורה שהיא אב הכל אבל המתעשקות והרעות הם השנאות שבין בני אדם לפי שהם חנם והוא חומס בשנאתו אותו,
והוא אמרם לעשות שלום בעולם:

רע"ב

(ז)
הלמ"מ –
שהראה לו הקדוש ברוך הוא למשה בסיני דור דור ודורשיו והראהו שאין אליהו בא לטמא ולטהר לרחק ולקרב.
לברר ספק משפחות המטומעות.
מי נטמע.
ומי לא נטמע.
אלא יניחם והם כשרים לעתיד לבא דהלכה היא משפחה שנטמעה נטמעה: אלא לרחק המקורבין בזרוע –
שהכל מחזיקים אותן בפסולים.
אלא שנתקרבו בזרוע אבל משפחה שנטמעה מחמת שלא נודע פסולה יניחנה בכשרותה:

בית צריפה –
כך שם המשפחה:
ורחקה –
הכריז עליהן שהן פסולין: בן ציון –
אינש אלמא הוה ובעל זרוע: ועוד משפחה אחרת היתה שם –
שהיתה פסולה: וקרבה בן ציון בזרוע –
והכריז עליהן שהן כשרים להתחתן בהם.
וחס התנא על כבוד הבריות ולא הזכיר שם המשפחה הפסולה שקרבה בן ציון בזרוע.
כמו שהזכיר שם המשפחה הכשרה.
ללמדך כמה צריך אדם ליזהר שלא לספר בגנות חברו.
ולהיות כוסה קלון.
אם כך בפסולים כל שכן בכשרים:

כגון אלו –
שכשרותן ופסלותן ידוע.
אלא שנתרחקו בזרוע ונתקרבו בזרוע: לקרב אבל לא לרחק –
המשפחה הכשרה שנתרחקה בזרוע הוא מקרב אבל אינו מרחק אותה שנתקרבה בזרוע: שנאמר והשיב לב אבות על בנים –
שעתיד לומר ברוח הקודש זה מבני בניו של זה.
ולדברי ר"ש אבות אלו החכמים.
ובנים אלו התלמידים.
שיהיה לב כלן שוה.
ולא יפול ביניהן מחלוקת:

תוי"ט

(ז)
הלכה למשה מסיני –
לשון הרמב"ם לא נשמע ממשה רבינו ע"ה זה הלשון.
אבל נשמע ממנו זה

הענין לפי שמשה סיפר בביאת המשיח.
ולשון התורה.
אם יהיה נדחך בקצה השמים וגו'
ושב ה'
אלהיך את שבותך וגו'
ומל ה'
אלהיך וגו'
וזולת זה והגיד להם גם כן מפי הגבורה בהקדמותיו וסבותיו.
ושיקדים אותו האיש לישר לו הארץ.
והוא אליהו.
והודיע להם שהאיש ההוא לא יוסיף ולא יגרע בתורה.
אבל יסלק ויסיר החמסים בלבד.
ואין בזה מחלוקת.
ולא הכחשה.
אבל נפלה המחלוקת ברעות שיסיר.
מה הם.
ע"כ.

המאירי

המשנה השביעית פירוש משה רבינו ע"ה נבא בשיבת הגליות וביאת המשיח כדכתוב אם יהיה נדחך בקצה השמים וכו'
ושב י"י את שבותך וכו'. וקבלו מהלכה שיקדם לו אליהו לישר הלבבות, והודיעו מעתה קבלתם שלא יבא אליהו להוסיף על התורה או לגרוע או לחדש דבר, אלא להסיר החמסים וליישר הדיעות ולברר היחסים. וכשיברר היחסים לא יחדש לטמא הטהור שראוי להיות טהור. ולרחק את הקרוב שראוי להיות קרוב. או להפך. אלא לרחק את שראויים לרחק, אלה שהתקרבו בזרוע, או לקרב את שראויים להתקרב אלא שנתרחקו בזרוע, כגון: משפחת צריפא שהיתה ראויה ליקרב לכהונה או לישראל, ורחקה בן ציון בזרוע, שהיה אלם ותקיף ופסלה. וכן משפחה אחרת שהיתה שם ולא רצה להזכירה בשם מדרך המוסר, והיתה פסולה וקרבה בן ציון בזרוע. ר"ל: שהעמידה בחזקה כשרות, וכגון אלו אליהו בא להכשיר את הדור ולישרו ולהעמיד האמת על כנו, לטמא את שראוי ליטמא ולרחקו. ולטהר את הראוי ליטהר ולקרבו.

ור'
יהודה חולק שלא ישתדל בריחוק איתם שנתקרבו שמכיון שנטמעה נטמעה. אלא לקרב אותם שנתרחקו בזרוע. ור'
שמעון אומר: להשוות את המחלוקת. כלומר: שלא ישתדל בכך מאליו אלא על ידי ערער וטענת המזמינים אותו לכך מצד קבלתם, ולהשוות את המחלוקת. וחכמים אומרים: שלא ישתדל בכך כלל, אפילו על ידי טענה, וכל השתדלותו לא יהיה אלא בהשלמתם לתורה ולתע'
ולדעת האמתיות, ולמדות המעולות, ולהשגת תכלית השלמות שהוא סוף בטחוננו, ותכלית כוונתנו, והוא שאמרו: לא לרחק לא לקרב אלא לעשות שלום בעולם. שהאהבה
וקרוב הלבבות הם סיבת האמת בכל דבר,
והיא
בנין אב לכולם ! ועל זה נאמר: הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם אמן אמן:

מסכת ברכות דף סד/א

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר,
אָמַר רַבִּי חֲנִינָא,
תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מַרְבִּים שָׁלוֹם בָּעוֹלָם,
שֶׁנֶּאֱמַר,
(ישעיה נד)
"וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה'
וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ",
אַל תִּקְרֵי,
"בָּנָיִךְ"
אֶלָּא "בּוֹנָיִךְ".
(תהלים קיט)
"שָׁלוֹם רָב לְאֹהֲבֵי תוֹרָתֶךָ וְאֵין לָמוֹ מִכְשׁוֹל".
(שם קכב)
"יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ".
(שם)
"לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם בָּךְ".
(שם)
"לְמַעַן בֵּית ה'
אֱלֹהֵינוּ אֲבַקְשָׁה טוֹב לָךְ".
(שם כט)
"ה'
עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן,
ה'
יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם".
[בסוף מועד קטן הביאוה ופרשוה רש"י והתוספות]: הדרן עלך מסכתא ברכות:

מסכת נזיר דף סו/ב

אָמַר רַבִּי (אלעא)
[אֶלְעָזָר]
אָמַר רַבִּי חֲנִינָא,
תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מַרְבִּים שָׁלוֹם בָּעוֹלָם,
שֶׁנֶּאֱמַר,
(ישעיה נד)
"וְכָל בָּנָיִךְ לִמוּדֵי ה'
וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ ": הדרן עלך הכותים אין להם נזירות וסליקא לה מסכת נזיר

מסכת יבמות דף קכב/ב

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי חֲנִינָא,
תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מַרְבִּים שָׁלוֹם בָּעוֹלָם,
שֶׁנֶּאֱמַר,
(ישעיה נד)
"וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה'
וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ": הדרן עלך האשה בתרא וסליקא לה מסכת יבמות

מסכת כריתות דף כח/ב

א"ר אלעזר א"ר חנינא תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם שנאמר וכל בניך למודי ה'
ורב שלום בניך [אל תקרי בניך אלא בוניך]:
הדרן עלך המביא וסליקא לה מסכת כריתות

מסכת תמיד דף לב/ב

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי חֲנִינָא,
תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מַרְבִּים שָׁלוֹם בָּעוֹלָם,
שֶׁנֶּאֱמַר,
(ישעיה נד)
"וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה',
וְרַב שְׁלוֹם בָּנַיִךְ"
וְגוֹ': הדרן עלך מסכת תּמיד בּס"ד:

תלמוד ירושלמי מסכת ברכות דף סח/א

אמר רבי אלעזר בשם רבי חנינא תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם.
מה טעם וכל בניך למודי ה'
ורב שלום בניך: