משנה, אבות, פרק ב, משנה א – בתוספת מקורות

משנה מסכת אבות פרק ב'

(א)
רַבִּי אוֹמֵר: אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיָּבוֹר לוֹ הָאָדָם ? כֹּל שֶׁהִיא תִפְאֶרֶת לְעוֹשֶׂיהָ וְתִפְאֶרֶת לוֹ מִן הָאָדָם.
וֶהֱוֵי זָהִיר בְּמִצְוָה קַלָּה כְּבַחֲמוּרָה,
שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל מִצְוֹת.
וֶהֱוֵי מְחַשֵּׁב הֶפְסֵד מִצְוָה כְּנֶגֶד שְׂכָרָהּ,
ושְׂכַר עֲבֵרָה כְּנֶגֶד הֶפְסֵדָהּ.
וְהִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאִי אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה,
דַּע מַה לְּמַעְלָה מִמָּךְ,
עַיִן רוֹאָה וְאֹזֶן שׁוֹמַעַת,
וְכָל מַעֲשֶׂיךָ בַּסֵּפֶר נִכְתָּבִין:

רַבִּי
(רבי
יהודה הנשיא)

רבי
יהודה הנשיא
–
חותם
תקופת התנאים ומסדר המשנה;
נולד
בשנת 135, ונפטר
בשנת 220
לסה"נ בנו של
רשב"ג
השני.
בהיותו
כבן שלושים (בשנת
165,
בימי
מרקוס אוריליוס ולוקיוס וירוס)
נתמנה
ל"נשיא" תפקיד
שהחזיק בו הלל,
כי
היה ממשפחתו והתייחס לדוד המלך (שבת
נ"ו).

התואר "נשיא"
הינו "רבי"
באשורית,
שם
שהשתנה ל"גאון",
ואח"כ
ל"פרנס".
משמעו:
ראש
הקהל רבי
יהודה היה מכונה תחילה "נשיא"
בא"י,
ו"רבי"
בבבל
(כי
"רבי"
הוא
"נשיא"),
אך במשך
הזמן נתערבו התוארים בשתי הארצות.
בשל
גדלתו בתורה ובחכמה מכונה רבי יהודה בשם
"רבנו"
או
"הקדוש"
או
"רבנו
הקדוש"
(פסחים
ל"ז:
יבמות
ס"ה.
מנחות
ל"ב(

רמב"ם פירוש המשניות –
הקדמת הרמב"ם לפירוש המשניות

וכאשר הגיע הזמן אחריהם אל רבינו הקדוש ע"ה,
והיה יחיד בדורו ואחד בזמנו,
איש שנמצאו בו כל החמודות והמדות הטובות,
עד שזכה בהם אצל אנשי דורו לקרותו רבינו הקדוש,
ושמו יהודה.
והיה בחכמה,
ובמעלה בתכליתם,
כמו שאמרו:
(גיטין דף נט.),
מימות משה רבינו ועד רבי לא ראינו תורה וגדולה במקום אחד.
והיה בתכלית החסידות והענוה והרחקת התענוגים,
כמו שאמרו גם כןף (סוטה דף מט ע"ב)
משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא.
והיה צח לשון ומופלג מכל האדם בלשון הקדש,
עד שהחכמים ע"ה היו לומדים פירוש מה שנשתבש עליהם מאותיות המקרא,
מדברי עבדיו ומשרתיו.
וזה מפורסם בתלמוד (בר"ה דף כו ע"ב).

והיה לו מן העושר וההון ורחב היכולת,
מה שנאמר בו: אהורייריה דרבי הוה עתיר משבור מלכא (ב"מ דף פה.).
וכן הרחיב הוא על אנשי החכמה ומבקשיה,
ורבץ תורה בישראל ואסף ההלכות ודברי החכמים והמחלוקות המקובלות מימות משה רבינו עד ימותיו.

והיה הוא בעצמו מן המקבלים,
שהוא קבל משמעון אביו ושמעון מגמליאל אביו,
והוא משמעון,
והוא מהלל,
והוא משמעיה ואבטליון רבותיו,
והם מיהודה בן טבאי ושמעון בן שטח,
והם מיהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי,
והם מיוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן,
והם מאנטיגנוס איש סוכו,
והוא משמעון הצדיק,
והוא מעזרא שהיה משירי אנשי כנסת הגדולה ועזרא מברוך בן נריה רבו,
וברוך מירמיה:

וכן קיבל ירמיה בלי ספק מאשר קדמוהו מן הנביאים,
נביא מפי נביא,
עד הזקנים המקבלים מפי יהושע בן נון,
והוא מפי משה:

מסכת עבודה זרה דף י/ב

אָמַר לֵיהּ אַנְטוֹנִינוֹס לְרַבִּי: בְּעֵינָא דְּיִמְלוֹךְ אַסְוִירוּס בְּנִי תְּחוֹתַי,
וְתִתְעַבֵד טְבֶרְיָא –
קְלָנַיָא.
וְאִי אַמִינָא לְהוּ חֲדָא –
עַבְדִי,
תַּרְתֵּי –
לָא עַבְדֵי. אַיְיתִי גַּבְרָא,
אַרְכַּבֵיהּ (אכתפיה דחבריה)
[אַחַבְרֶיהּ],
וִיהַב לֵיהּ יוֹנָה לְעִילָּאִי בְיָדֵיהּ,
וְאָמַר לֵיהּ לְתַתָּאָה,
דְּיֵימַר לֵיהּ לְעִילָאִי,
דְּנִיפְרַח יוֹנָה מִיָדֵיהּ,
אָמַר: שְׁמַע מִינָּא –
הַכֵי קָאָמַר לִי,
אַתְּ (תבע)
[בָּעִי]
מִינַּיְיהוּ דְאַסְוִירוּס בְּנִי יִמְלוֹךְ תִּחוֹתָי,
וְאֵימָא לֵיהּ לְאַסְוִירוּס: דְּתִתְעַבִיד טְבֶרְיָא –
קְלָנַיָא.
אָמַר לֵיהּ:
(קא)
מְצַעֲרָן לִי חֲשִׁיבֵי רוֹמַאִי.
אַעַיְילֵיהּ לְגִנְתָא,
כָּל יוֹמָא הֲוָה עֲקַר חַד פּוּלְגָא [מִמִּישְׁרָא,]
קַמֵּיהּ.
אָמַר: שְׁמַע מִינָּא –
הַכֵי קָאָמַר לִי,
[אַתְּ]
קְטוֹל חַד חַד מִינַּייהוּ,
וְלֹא תִּתְגָּרִי בְּהוֹ בְכוּלְּהוּ:

[שם ע"ב]
וְנֵימָא לֵיהּ מֵימַר בְּהַדְּיָא ?
אָמַר: שַׁמְעִי חֲשִׁיבִי דְּרוֹמָאִי וּמְצַעֲרִי לֵיהּ.
וְנִימַא לֵיהּ בְּצִנְעָא ?
מִשּׁוּם דִּכְתִיב:
(קהלת י)
"כִּי עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל".
הַוְיָא לֵיהּ בְּרַתָּא וּשְׁמַהּ גִּירָא,
וְקַא עַבְדָא אִיסּוּרָא.
שָׁדַּר לֵיהּ גַּרְגֵירָא.
שַׁדַּר לֵיהּ כּוּסְבַּרְתָּא. שַׁדַּר לֵיהּ כָּרְתִּי.
שָׁדַּר לֵיהּ חַסָא. כָּל יוֹמָא הֲוָה מְשַׁדַּר שָׁדַר לֵיהּ מְטַרְתָּא דְּדַהְבָא פְּרִיכָא,
וְחִיטֵּי אַפוּממּיְיהוּ,אָמַר לֵיהּ: אַמְטוּ לֵיהּ חִיטֵּי לְרַבִּי.
אָמַר לֵיהּ רַבִּי,
לֹא צְרֵיכְנָא,
דְּאִית לִי טוּבָא.
אָמַר לֵיהּ,
לִיהַוֵי [לְמַאן דְּבָתְרָךְ,
דְּיַהְבוּ]
לְבָתְרַאִי,
דְּאַתּוּ בַתְרָךְ,
דְּאַתּוּ מִינַּיְהוּ לִיפְקוּ עֲלַיְיהוּ.
הַוְיָא לֵיהּ הַהוּא נְקִירְתָא דַּהֲוָה אַתִּי מִבֵּיתֵיהּ לְבֵּי רַבִּי,
וְכָּל יוֹמָא הֲווּ אַתּוֹ תְּרֵי עַבְדִי בְהֵדְיֵהּ,
חַד קְטִיל אַבַבָא דְּבֵי רַבִּי,
וְחַד קְטִיל אַבַבָא דְבֵיתֵיהּ.
וְאָמַר לֵיהּ: בְּעִידְנָא דְּאַתִינָא,
לֹא נִשְׁכַּח אִינִישׁ בְּהַדָּךְ.
יוֹמָא חַד אַשְׁכֶּחֵיהּ לְרַבִּי חֲנִינָא בַר חַמָא דְּהַוָה יָתִיב. אָמַר לֵיהּ,
לֹא אַמִינָא לָךְ,
בְּעִידְּנָא דְּאַתִינָא לָא נִשְׁכַּח גְּבַר קַמַּךְ ?
אָמַר לֵיהּ: לֵית דִּין בַּר אִינִישׁ.
אָמַר לֵיהּ: אֵימַא לֵיהּ,
לִיזִיל וְלִיקְרִי לְהַהוּא עַבְדָּא דְּגַּאנִי אַבַּבָא,
[דְּקָאִים וְלֵיתִּי].
אָזַל רַבִּי חֲנִינָא בָר חַמָא,
אַשְׁכְּחֵיהּ דְּקַטִיל וְשָׁדִי. אָמַר" הֵיכִי לְיעַבִיד ?
אִיזִיל וְאֵימַא לֵיהּ דִּקְטִיל –
אֵין מְשִׁיבִין עַל הַקַּלְקָלָה.
אַשְׁבְּקֵיהּ וְאִיזִיל –
הַשְׁתָּא מְזַלְזַלְנָא בְמַלְכוּתָא.
בָּעִי רַחְמִי עֲלֵיהּ וְאַחֲיֵיהּ,
וְשַׁדְרֵיהּ.
אָמַר: יָדַעְנָא דַּאֲפִלּוּ זוּטְרִי דְּאִית בְּכוּ (כולהו)
מֵחַיֵי מֵיתִי נִינְהוּ,
וּמִיהוּ בְעִידָנָא דְּאַתִּינָא לָא נַשְׁכַּח אִינִישׁ (בהדך)
[קַמָּךְ].

כָּל יוֹמָא הֲוָה מְשַׁמֵּשׁ לֵיהּ לְרַבִּי,
[וּמַאֲכִיל לֵיהּ,
וּמַשְׁקִי לֵיהּ],
וְכִי הֲוָה בָעִי רַבִּי לְמֵיסַּק לְפּוּרְיֵיהּ,
הֲוָה גַּחִין קָמֵּיהּ.
אָמַר לֵיהּ: סַק עִלוּאֵי לְפוּרְיַיךְ. אָמַר לֵיהּ: לָאו אוֹרַח אַרְעָא לְזַלְזוּלָא בְמַלְכוּתָא כּוּלִי הַאי ! אָמַר: מִי יְשִׂימֵנִי מַצָע תַּחְתֶּיךָ לָעוֹלָם הַבָּא.
אָמַר לֵיהּ: אַתִינָא לְעַלְמָא דְּאָתִּי ?
אָמַר לֵיהּ: אִין ! אָמַר לֵיהּ,
וְהָכְתִיב:
(עובדיה א)
"וְלֹא יִהְיֶה שָׂרִיד לְבֵית עֵשָׂו" ? בְּעוֹשֵׂה מַעֲשֶׂה עֵשָׂו.
[תַּנְיָא נַמִי הַכֵי:
"לֹא יִהְיֶה שָׂרִיד לְבֵית עֵשָׂו". יָכוֹל לַכֹּל ?
תַּלְמוּד לוֹמַר:
"לְבֵית עֵשָׂו"
– בְּעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה עֵשָׂו]
. אָמַר לֵיהּ,
וְהָכְתִיב:
(יחזקאל לב)
"שָׁמָּה אֱדוֹם מְלָכֶיהָ,
וְכָל נְשִׂיאֶיהָ" ? אָמַר לֵיהּ:
"מְלָכֶיהָ",
וְלֹא כָל מְלָכֶיהָ.
["כָּל נְשִׂיאֶיהָ",
וְלֹא כָּל שָׂרֶיהָ].
תַּנְיָא נַמִי הַכֵי:
"מְלָכֶיהָ",
וְלֹא כָּל מַלְכֶיהָ.
"כָּל נְשִׂיאֶיהָ",
וְלֹא כָל שָׂרֶיהָ.
"מַלְכֶיָה"
וְלֹא כָל מַלְכֶיָה –
פְּרָט לְאַנְטוֹנִינוּס בֶּן אַסְוִירוּס.
"כָּל נְשִׂיאֶיהָ",
וְלֹא כָל שָׂרֶיהָ –
פְּרָט לִקְטִיעָא בַר שַׁלּוּם (דלאו "שריה"
הוא,
דּהא איגייר):

רש"י

עבדה איסורא –
זנתה: שדר ליה –
אנטונינוס לרבי עשב ששמו גרגירא, רוק"א בלע"ז. והבין רבי מה לי ולעשב הזה ? ודאי סימנא הוא דשלח לי גרגירא נגרר'
ונמשך לב גירא עם הנואפים, יודע היה ללמוד אנטונינוס: שדר ליה –
רבי כוסברתא, בלע"ז אלוינאר"א. כלומר: שחוט הבת ! כוס ברתא שתי מלות: הדר שדר ליה – אנטונינוס, כרתי, בלע"ז פורי"ש. כלומר: אם כן יכרת זרעי: הדר שדר ליה חסא –
לייטוג"א בלע"ז, כלומר: חוס עלה: מטראתא –
דיאסקאות של עור כמין שקים גדולים: [וחיטי אפומייהו –
שאם יפתחו השקים רואים החטים ולא יבינו]: ודאתו מינייהו ניפוק עלייהו –
היוצאין מבניך יוציאו הוצאות למלכי רומי העומדין אחרי על סמך הממון הלז: נקרתא –
מערה לשון נקרת הצור (שמות לג): לביתיה דרבי –
ללמוד תורה: משמש ליה –
משמש לפניו בסעודה: שמה אדום –
בגיהנם משתעי קרא:

תוספות

אמר ליה א"כ לימא ליה להאי דקאי א בבא וכו'
– ר'
אלחנן פירש: דל"ג אם כן. דאי א"ל, היה לו לרבי חנינא להבין שהיה מת, דאם היה ישן, מה גבורה יש להקיץ אדם משנתו ? אמרינן במדרש: חלב מטמא, חלב מטהר. כשנולד רבי גזרו שלא למול, ואביו ואמו מלוהו. שלח קיסר והביאו לרבי ואמו לפניו, והחליפתו אמו באנטונינוס והניקתו עד שהביאתו לפני קיסר, ומצאוהו ופטרום לשלום, ואמר אותו הגמון: אני ראיתי שמלו את זה, אלא הקב"ה עושה להם נסים בכל עת, ובטלו הגזרה ! ואמרי'
נמי בירושלמי שלסוף למד אנטונינוס תורה ונתגייר ומל עצמו:
ה"ג כל נשיאיה, ולא כל שריה, פרט לקטיעה וכו'.
ולא גרס שריה, ולא כל שריה. דקרא כתיב: מלכיה וכל נשיאיה. ואור"י: דנשיא הוא הישיש שמפורש בספר יוסיפון, שנשבעו רומיים שלא להמליך עליהם עוד מלך בשביל אחד שלקח אשה אחת בחזקה,
אלא שהיו ממנים ישיש אחד ולו שלש מאות יועצים, ולסוף כמה שנים מלך עליהם אחד בחזקה, שמתה אמו בלדתה ונבקעה בטנה ומצאוהו חי ומלך עליהם, ונקרא קיסר בלשון רומי, והוא לשון כרות בעברית, ועל שמו נקרא כל המלכים שלאחריו קיסר:

מסכת שבת דף קיג/ב

"וַיִּצְבָּט לָהּ קָלִי,
וַתֹּאכַל"
וְגוֹ'.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָרף "וַתֹּאכַל"
– בִּימֵי דָּוִד.
"וַתִּשְׂבַּע"
– בִּימֵי שְׁלֹמֹה.
"וַתּוֹתַר"
– בִּימֵי חִזְקִיָּה.
וְאִיכָּא דְּאָמָרִי:
"וַתֹּאכַל"
– בִּימֵי דָּוִד וּבִימֵי שְׁלֹמֹה.
"וַתִּשְׂבַּע"
– בִּימֵי חִזְקִיָּה.
"וַתּוֹתַר"
– בִּימֵי רַבִּי.
דַּאָמַר מָר: אַהוּרוֹרֵיהּ דְּרַבִּי – הֲוָה עָתִּיר מִשְׁבוֹר מַלְכָּא.
בְּמַתְנִיתָא תְּנָא:
"וַתֹּאכַל"
– בָּעוֹלָם הַזֶּה.
"וַתִּשְׂבַּע"
– לִימוֹת הַמָּשִׁיח.
"וַתּוֹתַר"
– לֶעָתִיד לָבֹא:

רש"י

אהוריריה –
ממונה על הסוסים ופרדות שלו:

מסכת כלה פרק שני

[גמ']
ור'
יונתן בן עמרם למדה ממנו, דתניא: בשני בצורת צוה רבינו הקדוש ופתח אוצרות חטים וכל מאכל. מה עשה ? הכריז ואמר: יכנסו כל בעלי מקרא ומשנה והלכות והגדות, ועמי הארץ אל יכנסו ! דחק ונכנס ר'
יונתן בן עמרם. א"ל: כלום יש בידך תורה ? א"ל: לאו ?
א"לף ובמה אפרנסך ?
א"ל ר', פרנסני ככלב וכעורב ! בתר דיהב ליה, היה רבינו הקדוש יושב ומצטער ומתנחם, אמר: אוי לי מה עשיתי ? שנתתי פתי לעם הארץ ! א"ל ר'
שמעון בר'
לר': שמא יונתן בן עמרם תלמידך הוא, שאין רצונו להנות בכבוד התורה מימיו ? בדקו ומצאו שהוא כן ! באותה שעה אמר: יכנסו הכל !

מסכת סנהדרין דף צא/א

אָמַר לֵיהּ אַנְטוֹנִינוֹס לְרַבִּי,
גּוּף וּנְשָׁמָה יְכוֹלִין לִפְטֹר עַצְמָן מִן הַדִּין.
כֵּיצַד ?
גּוּף אוֹמֵר: נְשָׁמָה חָטְאָה,
שֶׁמִּיּוֹם שֶׁפֵּרְשָׁה מִמֶּנִּי,
הֲרֵינִי מֻטָּל כְּאֶבֶן דּוּמָם בַּקֶּבֶר.
וּנְשָׁמָה אוֹמֶרֶת: גּוּף חָטָא,
שֶׁמִּיּוֹם שֶׁפֵּרַשְׁתִּי מִמֶּנּוּ,
הֲרֵינִי פּוֹרַחַת בָּאֲוִיר כְּצִפּוֹר.
אָמַר לֵיהּ: אֶמְשֹׁל לְךְ מָשָׁל,
לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה ?
לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם,
שֶׁהָיָה לוֹ פַּרְדֵּס נָאֶה,
וְהָיָה בּוֹ [שם ע"ב]
בַּכּוּרוֹת נָאוֹת,
וְהוֹשִׁיב בּוֹ שְׁנֵי שׁוֹמְרִים,
אֶחָד חִגֵּר וְאֶחָד סוּמָא.
אָמַר לֵיהּ חִגֵּר לְסוּמָא: בַּכּוּרוֹת נָאוֹת אֲנִי רוֹאֶה בַּפַּרְדֵּס,
בּוֹא וְהַרְכִּיבֵנִי וּנְבִיאֵם לְאָכְלָם.
רָכַב חִגֵּר עַל גַּבֵּי סוּמָא וֶהֱבִיאוּם וַאֲכָלוּם.
לְיָמִים בָּא בַּעַל הַפַּרְדֵּס,
אָמַר לָהֶם: בַּכּוּרוֹת נָאוֹת הֵיכָן הֵם ?
אָמַר לֵיהּ סוּמָא: כְּלוּם יֵשׁ לִי עֵינַיִם לִרְאוֹת ?
אָמַר לֵיהּ חִגֵּר: כְּלוּם יֵשׁ לִי רַגְלַיִם לְהַלֵּךְ בָּהֶם ?
מֶה עָשָׁה ?
הִרְכִּיב חִגֵּר עַל גַּבֵּי סוּמָא וְדָן אוֹתָם כְּאֶחָד.
אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא –
מֵבִיא אֶת הַנְּשָׁמָה וְזוֹרְקָהּ בַּגּוּף,
וְדָן אוֹתָם כְּאֶחָד,
שֶׁנֶּאֱמַר:
(תהלים נ)
"יִקְרָא אֶל הַשָּׁמַיִם מֵעָל,
וְאֶל הָאָרֶץ לָדִין עַמּוֹ".
"יִקְרָא אֶל הַשָּׁמַיִם מֵעָל"
– זוֹ נְשָׁמָה.
"וְאֶל הָאָרֶץ לָדִין עַמּוֹ"
– זֶה הַגּוּף:

אָמַר לֵיהּ אַנְטוֹנִינוֹס לְרַבִּי: מִפְּנֵי מָה חַמָּה יוֹצְאָה בַּמִּזְרָח וְשׁוֹקַעַת בַּמַּעֲרָ ב?
אָמַר לֵיהּ: אִי הֲוָה אִיפְכָא,
נַמִי הָכִי [הֲוָה]
אָמַרְתְּ לִי.
אָמַר לֵיהּ: הָכִי קָאֲמִינָא לָךְ,
מִפְּנֵי מַה שּׁוֹקַעַת בַּמַּעֲרָב ?
אָמַר לֵיהּ: כְּדֵי לִתֵּן שָׁלוֹם לְקוֹנָהּ. שֶׁנֶּאֱמַר:
(נחמיה ט)
"וּצְבָא הַשָּׁמַים לְךָ מִשְׁתַּחֲוִים".
אָמַר לֵיהּ: וְתֵיתִי עַד פַּלְגָא דִּרְקִיעָא,
וְתִתֵּן שְׁלָמָא וְתֵיעוֹל ?
מִשּׁוּם פּוֹעֲלִים,
וּמִשּׁוּם עוֹבְרֵי דְּרָכִים:

אָמַר לֵיהּ אַנְטוֹנִינוֹס לְרַבִּי: נְשָׁמָה,
מֵאֵימָתַי נִתְּנָה בָּאָדָם,
מִשְּׁעַת פְּקִידָה אוֹ מִשְּׁעַת יְצִירָה ?
אָמַר לֵיהּ: מִשְּׁעַת יְצִירָה.
אָמַר לֵיהּ: אֶפְשָׁר לַחֲתִיכָה שֶׁל בָּשָׂר עוֹמֶדֶת שְׁלֹשָׁה יָמִים בְּלֹא מֶלַח,
וְאֵינָהּ מַסְרַחַת ?!
(אמר ליה:)
[אֶלָּא]
מִשְׁעַת פְּקִידָה.
(אמר ליה: אין,
משעת פּקידה)
אָמַר רַבִּי: דָּבָר זֶה לִמְּדַנִי אַנְטוֹנִינוֹס,
וּמִקְרָא מְסַיְּעוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר:
(איוב י)
"וּפְקֻדָּתְךָ שָׁמְרָה רוּחִי".

אָמַר לֵיהּ אַנְטוֹנִינוֹס לְרַבִּי: יֵצֶר הָרָע,
מֵאֵימָתַי שׁוֹלֵט בּוֹ בָּאָדָם,
מִשְּׁעַת יְצִירָה אוֹ מִשְּׁעַת יְצִיאָה ?
אָמַר לֵיהּ: מִשְּׁעַת יְצִירָה.
[אָמַר לֵיהּ:]
אִם כֵּן יִבְעֹט בְּאִמּוֹ וְיֵצֵא ?
אֶלָּא מִשְּׁעַת יְצִיאָה.
אָמַר רַבִּי: דָּבָר זֶה לִמְּדַנִי אַנְטוֹנִינוֹס,
וְהַכָּתוּב מְסַיְּעוֹ.
שֶׁנֶּאֱמַר:
(בראשית דּ)
"לַפֶּתַח,
חַטָּאת רֹבֵץ":

רש"י

יקרא אל השמים מעל – כלומר: יקרא הקדוש ברוך הוא לנשמה הבאה לו לתוך גופו של אדם מאל השמים מעל, ויקרא אף אל הגוף שבא מן הארץ: מפני מה שוקעת במערב –
תסובב את כל העולם עד שתחזור למקום זריחתה למזרח ותשקע,
דאי הוה הכי, לא הוה אמינא לך: מפני מה שוקעת במזרח ? דנוהג העולם כך הוא,
ממקום שיצא שם נכנס: כדי ליתן שלום לקונה –
להקדוש ברוך הוא,
שהשכינה במערב,
וכיון שמגעת עד מערב הולכת ומשתחוה לפני הקדוש ברוך הוא שבראה,
ולכך שוקעת ונכנסת כפופה לפני הקדוש ברוך הוא: ותיתי עד פלגא דרקיעא –
דאם לכך מתכוונת למה הולכת בתוך המערב תבא עד אמצעו של רקיע ותשקע לשם ומשם תשתחוה כלפי מערב,
שכן דרך בן אדם שמשתחוה ברחוק לפני המלך ואינו מתקרב כל כך: משום פועלים –
דאילו כן,
היה מחשיך פתאום שכשחמה באמצע הרקיע מאירה ביותר,
וסבורים שעדיין יש שהות ביום והיו פועלין שוהין במלאכתן עד שחשיכה,
ועוברי דרכים נמי לא היו יודעין מתי יחשוך לבקש להם בית לינה,
ולכך שוקעת במערב,
שכשהולכת ומשתפלת והולכת וכלה אורה יודעין שמגיע שעת חשיכה:

משעת יצירה –
שנקרם כולו בבשר וגידין ועצמות: פקידה –
משעה שהמלאך פוקד הטיפה ומביאה לפני המקום מה תהא עליה,
כדאמרינן בפרק כל היד במסכת נדה (טז,
ב),
מיד נזרקה בו נשמה וחיות: אמר ליה –
רבי משעת יצירה: ואמר לו –
אנטונינוס וכי אפשר לחתיכה שתתקיים אפילו שלשה ימים בלא מלח שאינה מסרחת והכי נמי אילו לא היתה נשמה נתונה עד שעת יצירה היאך תתקיים הטיפה שלא תסריח במעיה,
וכיון שטיפה מסרחת שוב אינה מולדת: למדני אנטונינוס –
מדבריו למדתי: ופקודתך שמרה רוחי –
משעת פקידה נשמר רוחי: משעת יציאה –
כשיוצא ממעי אמו או משעת יצירה: אמר ליה –
רבי משעת יצירה: אמר לו אנטונינוס אם כן בועט במעי אמו ויוצא –
אלא משעת יציאתה:

אֵיזוֹהִי
דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיָּבוֹר לוֹ הָאָדָם
?
כֹּל
שֶׁהִיא תִפְאֶרֶת לְעוֹשֶׂיהָ וְתִפְאֶרֶת
לוֹ מִן הָאָדָם

רע"ב

כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם –
שיהא נוח לו ויהיו נוחין בני אדם ממנו.
וזה יהיה כשילך בכל המדות בדרך האמצעי ולא יטה לאחד משני הקצוות.
שאם הוא כילי ביותר יש תפארת לו שאוסף ממון הרבה אבל אין בני אדם מפארין אותו במדה זו.
ואם הוא מפזר יותר מן הראוי.
בני אדם המקבלים ממנו מפארים אותו.
אבל אינו תפארת לעושיה.
ואינו נוח לו שהוא בא לידי עניות בשביל כך.
אבל מדת הנדיבות שהיא אמצעית בין הכילות והפיזור.
היא תפארת לעושיה.
ששומר את ממונו ואינו מפזר יותר מן הראוי.
ותפארת לו מן האדם.
שבני אדם מפארין אותו שנותן כמו שראוי לו ליתן.
וכן הדין בכל שאר המדות:

תוי"ט

(א)
איזהו דרך [ישרה]
שיבור לו האדם וכו'
– והוי זהיר וכו'
לפי שהדרך שיברר לו וכו'.
הוא דבר הרשות ועצה טובה הוא דקמ"ל.
אבל אינו מחייב לאדם בכך.
ואילו והוי זהיר וכו'
מחייב הוא לאדם שיהא זהיר וכו'
לכך היתה תחלת דברי פיהו איזהו דרך שיבור וכו'
בלשון נסתר.
ואח"כ אמר והוי זהיר בלשון נוכח לחייבו בכך.
דרך חיים.
ועמ"ש במשנה ט'.
והזכיר דרך בלשון נקבה.
עיין בזה בריש מסכת קדושין:

מסכת נדרים דף כב/ב

אמר רבא אמר רב נחמן: הלכתא, פותחין בחרטה ונזקקין לא–להי ישראל. משתבח ליה רבא לרב נחמן ברב סחורה דאדם גדול הוא. אמר לו: כשיבא לידך הביאהו לידי. הוה ליה נדרא למישרא, אתא לקמיה דרב נחמן, אמר ליה: נדרת אדעתא דהכי ? אמר ליה: אין, אדעתא דהכי אין, כמה זימנין, איקפד רב נחמן. אמר ליהף זיל לקילעך ! נפק רב סחורה ופתח פיתחא לנפשיה רַבִּי אוֹמֵר: אֵיזוֹ הִיא דֶּרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיָּבוֹר לוֹ הָאָדָם ?
כָּל שֶׁהִיא תִּפְאֶרֶת לְעוֹשֶׂהָ וְתִפְאֶרֶת לוֹ מִן הָאָדָם:
והשתא דאיקפד רב נחמן אדעתא דהכי לא נדרי, ושרא לנפשיה.

ר"ן

נדרת אדעתא דהכי –
האי דלא פתח ליה בחרטה, אע"פ דרב נחמן גופיה פסיק הלכתא דפותחים בחרטה, לפי שרב נחמן היה מכיר בדרב ספרא דלא אתא לקמיה אלא כדי שימצא לו פתח, שהיה מחמיר על עצמו שלא להיות ניתר בחרטה. וי"מ: שאותו נדר היה כעין דבר מצוה. כגון: שנדר להתענות זמן ידוע, והתענה מקצת אותו זמן.
ואילו היה מתחרט על עיקר הנדר יאבד שכר תעניותיו שהתענה, אם היה תוהא על הראשונות, לפיכך לא היה מתחרט:

זיל לקילעך –
לכניסת ביתך וכדאמרינן אקילעא דבי ריש גלותא: פתח פיתחא לנפשיה –
לא שיתיר רב סחורה לעצמו דהא קי"ל לא יחל דברו הוא אינו מיחל אלא שמצא פתח שהיה יכול להיות ניתר בו:

כל שהיא תפארת לעושיה –
שהיא מצד עצמה משובחת – עד שהיא תפארת לאדם העושה אותה ותפארת לו מן האדם שהכל מקלסין אותו בה, והא רתח רב נחמן ! כלומר: לא נדרתי על דעת שיכעוס רב נחמן, שלא תהא דרך ישרה שאכעיס אותו, וכי האי גוונא לא מיקרי נולד, דשכיח דלירתח גברא רבה כרב נחמן על מי שנדר נדר חזק כל כך אדעתא דכל הני מילי:

חדושי הרשב"א

נפק רב סחורא ופתח פתחא לנפשיה. רבא אומר: איזהו דרך ישרה שיבור לו האדם ? כו'.
פירוש: מצא פתח היתר,
ולא שהתיר לנפשיה ע"י פתח זה,
אלא לאחר שמצא פתח זה חזר לו אצל רב נחמן והתיר לו או אצל חכם אחר. משום דקי"ל:
(ירושלמי פ"ג ה"א)
לא יחל דברו ! שהוא אינו מוחל, אבל אחרים צריכין למחול לו.
והא דלא אמרינן הדר לקמיה דרב נחמן,
דלמא משום דאיכסיף דרתח עליה רב נחמן על שנדר נדר חמור כ"כ, שלא היה מוצא לו פתח.
וא"נ שכל עצמו לא בא לפניו להתיר אלא למצוא לו פתח,
ואחר שמצא הוא לעצמו, הלך לו אצל חכם אחר והתיר לו,
כנ"ל.
ובפירושין ראיתי לעיל בריש שמעתין ענין וז"ל: והלכתא אפי'
תלמיד חכם נמי לא מצי למיפתח בחרטה,
ומיהא אי אשכח מלתא דלאו אדעתא דהכי נדר מצי למישרי נדר נפשיה אגב ההוא מלתא הואיל ולא היה נדר מעולם וכדאמרינן לקמן,
ע"כ.
נראה שהם מפרשים דפתח פתחא לנפשיה ושרא לנפשיה,
וכי כתיב לא יחל דברו שהוא אינו מוחל דוקא בחרטה,
ואינו מחוור כלל:

תוספתא מסכת שקלים פרק ב'

(ג)
[נכנס]
לתרום את הלשכה, היו מפשפשין בו בכניסה וביציאה, ומדברין עמו משעה שנכנס ועד שעה שיצא, לקיים מה שנא':
(במדבר לב)
והייתם נקיים מה'
ומישראל. ואומר:
(דברים ו)
ועשית הישר והטוב בעיני ה'. הטוב – בעיני [שמים], והישר – בעיני [אדם], דברי ר'
עקיבא. ר'
ישמעאל אומר:
[אף]
הישר בעיני [שמים]. ואומר:
(משלי ג)
ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם. הכריעו חכמים לקיים דברי ר'
ישמעאל. שנאמר:
(דברים יב)
כי תעשה הישר בעיני ה'
[ואין כאן טוב. ואומר:
(יהושע כב)
אל אלהים ה'
אל אלהים ה'
הוא יודע וישראל הוא ידע]:

משנה מסכת שקלים פרק ג'

(ב)
בְּשָׁלֹשׁ קֻפּוֹת שֶׁל שָׁלֹשׁ שָׁלֹשׁ סְאִין תּוֹרְמִין אֶת הַלִּשְׁכָּה,
וְכָתוּב בָּהֶן אל"ף בי"ת גימ"ל.
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: יְוָנִית כָּתוּב בָּהֶן אלפ"א בית"א גמל"א.
אֵין הַתּוֹרֵם נִכְנָס לֹא בְּפַרְגּוֹד חָפוּת,
וְלֹא בְּמִנְעָל,
וְלֹא בְּסַנְדָּל,
וְלֹא בִּתְפִלִּין,
וְלֹא בְּקָמִיעַ,
שֶׁמָּא יַעֲנִי,
וְיֹאמְרוּ: מֵעֲוֹן הַלִּשְׁכָּה הֶעֱנִי ! אוֹ שֶׁמָּא יַעֲשִׁיר,
וְיֹאמְרוּ: מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה הֶעֱשִׁיר ! לְפִי שֶׁאָדָם צָרִיךְ לָצֵאת יְדֵי הַבְּרִיּוֹת כְּדֶרֶךְ שֶׁצָּרִיךְ לָצֵאת יְדֵי הַמָּקוֹם. שֶׁנֶּאֱמַר:
(במדבר לב)
וִהְיִיתֶם נְקִיִים מֵיְיָ וּמִיִּשְׂרָאֵל,
וְאוֹמֵר:
(משלי ג)
וּמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם:

תלמוד ירושלמי מסכת שקלים דף יד/א

(י)
יְרוּשָׁלְמִי רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן בְּשֵׁם רַבִּי יוֹנָתָן: בַּתּוֹרָה וּבַנְבִיאִים וּבַכְּתּוּבִים מָצִינוּ שֶׁצָרִיךְ הָאָדָם לָצֵאת יְדֵי הַבְּרִיוֹת כְּדֶרֶךְ שֶׁצָרִיךְ לָצֵאת יְדֵי הַמָּקוֹם.
בַּתּוֹרָה מִנַּיִן,
דִּכְתִיב,
(במדבר לב)
"וִהְיֵיתֶּם נְקִיִים מֵה'
וּמְיִשְׂרָאֵל".
בַּנְבִיאִים מִנַּיִן,
דִּכְתִיב:
(יהושע כּב)
"אֵל אֱלֹהִים ה'
הוּא יוֹדֵעַ וְיִשְׂרָאֵל הוּא יֵדַע".
בַּכְּתוּבִים,
מִנַּיִן ?
דִּכְתִיב:
(משלי ג)
"וּמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם".
גַּמְלִיאֵל זוּגָא שָׁאַל אֶת רַבִּי יוֹסֵף בְּרַבִּי בוֹן אֵי זֶהוּ חָמוּר שֶׁבְּכוּלָן ?
אָמַר לוֹ:
(במדבר לב)
"וְהִיִיתֶּם נְקִיִים מֵה'
וּמִיִשְׂרָאֵל":

מדרש תנחומא עקב פרק א'

(א)
והיה עקב. זש"ה: למה אירא בימי רע עון עקבי יסובני (תהלים מט). יתברך שמו של הקב"ה שנתן תורה לישראל שיש בה תרי"ג מצות, ויש בהן קלות וחמורות, ומפני שיש בהן מצות קלות שאין בני אדם משגיחין בהן אלא שמשליכין אותן תחת עקביהן. כלומר: שהן קלות. לפיכך היה דוד מתירא מיום הדין, ואומר: רבש"ע איני מתירא מן מצות החמורות שבתורה שהן חמורות. ממה אני מתירא ? מן מצות הקלות, שמא עברתי על אחת מהן, אם עשיתי אם לא עשיתי, מפני שהיתה קלה. ואתה אמרת: וֶהֱוֵי זָהִיר בְּמִצְוָה קַלָּה כְּבַמצוה חֲמוּרָה.
לכך אמר: למה אירא בימי רע וגו'
? והיה עקב תשמעון.
זש"ה: הנחמדים מזהב ומפז רב וגו'. וכתיב: גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב (שם יט). בא וראה היאך דוד משבח את דברי התורה שאמר: הנחמדים מזהב ומפז רב, ולא עוד אלא שאין בכל מיני תבואה חביבה, מסלת נקיה שהיא צפה בפה, ודברי תורה חביבין ממנה. שנאמר: ומתוקים מדבש ונפת צופים. אמר רבי חנינא, אם תאמר: שאין בכל מיני המשקין מתוקין מן הדבש, ודברי תורה מתוקין מכלם. שכתוב בהן: ומתוקים מדבש ונופת צופים. אמר דוד לפני הקב"ה: רבון העולמים שמא מפני שהן מתוקין מדבש חסרתי בהן ח"ו ? אלא גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב – מצות קלות. לפיכך כתיב:
(שם לא)
מה רב טובך אשר צפנת וגו'. זו היא שכרן של מצות קלות:

וֶהֱוֵי
זָהִיר בְּמִצְוָה קַלָּה כְּבַחֲמוּרָה

תלמוד ירושלמי מסכת פאה דף ג/ב

רַבִּי אַחָא בְשֵׁם רַבִּי אַבָּא בַר כַּהֲנָא,
כְּתִיב:
(שם ט)
"אוֹרַח חַיִים פֶּן תְּפַלֵס נָעוּ מַעֲגְלוּתֶיה לֹא תֵּדַע".
טִלְטֵל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַתָן שְׂכָרָן שֶׁל עוֹשֵׂי מִצְוֹת כְּדֵי שֶׁיִהְיוּ עוֹשִׂין אוֹתָן בְּאֶמוּנָה.
רַבִּי אַחָא בְשֵׁם רַבִּי יִצְחָק כְּתִיב,
(שם דּ)
"מִכָּל מִשְׁמַר נְצוֹר לִבֶּךָ כִּי מִמֶּנּוֹ תּוֹצְאוֹת חַיִים".
מִכָּל מָה שֶׁאָמְרוּ לְךָ בַּתּוֹרָה,
הִשָׁמֵר שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ מֵאֵיזֶה מֵהֶן יוֹצֵא לְךָ חַיִים.
אָמַר רַבִּי בַר בַּר כַּהֲנָא,
הִשְׁוָה הַכָּתוּב מִצְוָה קַלָה שֶׁבַּקָלוֹת לְמִצְוָה חֲמוּרָה שֶׁבַּחֲמוּרוּת.
מִצְוָה קַלוֹת שֶׁבָּקָלוֹת זֶה שִׁילוּחַ הַקֵּן.
וּמִצְוָה חֲמוּרָה שֶׁבַּחֲמוּרוּת,
זֶה כִּבּוּד אָב וָאֵם ובשתיהן כתיב והארכת ימים א"ר אבון ומה אם דבר שהוא פריעת חוב כתיב בו למען ייטב לך ולמען יאריכון ימיך דבר שיש בו חסרון כיס וסיכון נפשות לא כ"ש ?!
א"ר לוי: והוא דרבה מינה, גדול הוא דבר שהוא פריעת חוב מדבר שאינו בפריעת חוב רשב"י אומר כשם שמתן שכרן שוה כן פורענותן שוה מה טעם עין תלעג לאב ותבוז ליקהת אם עין שהלעיגה על כיבוד אב ואם וביזת על לא תקח אם על הבנים יקרוה עורבי נחל יבא עורב שהוא אכזרי ויקרנה, ואל יהנה ממנה. ויבא נשר שהוא רחמן ויאכלה, ויהנה ממנה.

מסכת מועד קטן דף ט/א

רַבִּי יוֹנָתָן בֶּן (עכמאי)
[עַסָמַיי]
וְרַבִּי יְהוּדָה בֶן גֵּרִים,
תְּנוֹ פָּרָשַׁת נְדָרִים בֵּי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי. אִפַּטוּר מִינֵּיהּ בְּאוּרְתָא,
בְּצַפְרָא אַתוֹ וְקָא מִפַּטְרִי מִינֵּיהּ,
אֲמַר לְהוּ: וְלָא אִפְּטַרִיתוּ מִנָּאִי בְאוּרְתָא ?
אַמָרוּ לֵיהּ: לִמַּדְתָּנוּ רַבֵּינוּ,
תַּלְמִיד שֶׁנִּפְטַר מֵרַבּוֹ,
וְלָן בְּאוֹתָהּ הָעִיר,
צָרִיךְ שֶׁיִּפָּטֵר הֵימֶנוּ פַּעַם אַחֶרֶת,
דִּכְתִיב:
(מ"א ח)
"בַּיוֹם הַשְּׁמִינִי שִׁלַּח אֶת הָעָם"
וְגוֹ'.
וּכְתִיב:
(דה"ב ז)
"וּבְיוֹם עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי שִׁלַּח אֶת הָעָם".
[אֶלָּא]
מִכָּאן לְתַלְמִיד שֶׁנִּפְטָר מֵרַבּוֹ,
וְלָן בְּאוֹתָהּ הָעִיר,
צָרִיךְ לִפָּטֵר מִמֶּנּוּ פַּעַם אַחֶרֶת.

אֲמַר לֵיהּ לִבְרֵיהּ: בְּנֵי אָדָם הַלָּלוּ –
אֲנָשִׁים שֶׁל צוּרָה הֵם,
זִיל לְגַבַּיְיהוּ – וְלִיבָרְכוּךְ. אֲזַל,
אַשְׁכְּחִינְהוּ,
וְקָא רָמוּ קְרָאֵי אַהֲדָדֵי – כְּתִיב:
(משלי ד)
"פַּלֵּס מַעְגַּל רַגְלֶךָ,
וְכָל דְּרָכֶיךָ יִכּוֹנוּ",
וּכְתִיב:
(שם ה)
"אוֹרַח חַיִּים פֶּן תְּפַלֵּס,
נָעוּ מַעְגְּלוֹתֶיהָ לֹא תֵדָע"
?! לָא קַשְׁיָא,
[דף ט ע"ב]
כָּאן –
בְּמִצְוָה שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָהּ עַל יְדֵי אֲחֵרִים,
כָּאן –
בְּמִצְוָה שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָהּ עַל יְדֵי אֲחֵרִים.
הֲדוּר יָתְבִי,
וְקָא מִבַּעְיָא לְהוּ,
כְּתִיב:
(שם ג)
"יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים וְכָל חֲפָצֶיךָ לֹא יִשְׁווּ בָהּ",
הָא חֶפְצֵי שָׁמַיִם –
יִשְׁווּ בָהּ. וּכְתִיב:
(שם ח)
"וְכָל חֲפָצִים לֹא יִשְׁווּ בָהּ", וַאֲפִלּוּ חֶפְצֵי שָׁמַיִם ?!
(לָא –
קַשְׁיָא)
כָּאן –
בְּמִצְוָה שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָהּ עַל יְדֵי אֲחֵרִים,
כָּאן –
בְּמִצְוָה שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָהּ עַל יְדֵי אֲחֵרִים.

רש"י

פלס מעגל רגלך – כלומר: שקול מצות ועיין בהן,
איזו מצוה גדולה,
ועשה הגדולה: וכתיב: אורח חיים פן תפלס –
דמשמע כל מצוה שתבא לידך עשה אותה,
בין גדולה בין קטנה,
ואל תניח קטנה מפני הגדולה: מצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים –
תפלס,
פלס מעגל רגלך,
שתעשה אתה הגדולה,
וחבריך יעשו קטנה: ובמצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים –
אל תפלס,
אלא מצוה שבא לידך,
בין גדולה בין קטנה עשה: וכל חפציך לא ישוו בה –
שתבטל כל חפציך בשביל שתעסוק בתורה: חפצי שמים ישוו בה –
כלומר,
שאם יש לך לעסוק במצוה תבטל תלמוד תורה,
ועסוק במצוה: דאפילו חפצי שמים לא –
דמבטל מצוה ועוסק בתלמוד תורה:

חדושי הר"ן

כתיב פלס מעגל רגלך כלומר: שישקול הליכותיו במצות להניח מצוה קטנה לעשות הגדולה.

וכתיב: אורח חיים פן תפלס. כלומר: לא תשקול ולא תניח מצוה הקטנה ע"י הגדולה,
הא כיצד ? בשאי אפשר ליעשות הקטנה ע"י אחרים, הנח הקטנה ועשה הגדולה, ואם לאו, עשה הראשונה הבאה לידך. כדרך שאמרו:
(פסחים ס"ד ב')
אין מעבירין על המצות.
(בפ')
[כן פי']
הערוך,
אבל הראב"ד ז"ל פי'
אורח חיים על תלמוד תורה שלא יכריענה עם שום מצוה, כי היא קודמת על כל המצות (ובכלל)
[ובלבד]
שיוכל לקיים המצות ע"י אחרים, כי הוא צריך ללמוד. ואם לא ילמוד מהיכן ידע המצות ? אבל במצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים, כגון: כיבוד אביו ואמו, וקבורת מת מצוה – במקום שאין שם קוברים, וכיוצא בזה, המצוה קודמת. ואתיא כאיסי בן יהודה דבפ"ק דקידושין (ל"ב א'):

חדושי הר"ן

הא חפצי שמים ישוו בה.
כלומר: שעוסק במצוה ואינו עוסק בתורה,
וכתיב: וכל חפצים לא ישוו בה דאפילו חפצי שמים. כלומר" שעוסק בתורה ואינו עוסק במצות,
ומשני בשאפשר לעשותה ע"י אחרים עוסק בתורה ולא במצות ואם לאו עוסק במצות ולא בתורה דהמעשה עיקר ולא המדרש כנ"ל:

תוספות הרא"ש

כאן במצוה שאיפשר לעשותה ע"י אחרים –
בהא אמרינן אורח חיים פן תפלס אלא ילמוד ולא יעשה המצוה,
וא"ת מאי איריא תורה אפי'
מצוה נמי בכי האי גונא אל יפלס אלא יעשה המצוה שאי איפשר לעשותה ע"י אחרים,
וי"ל דתלמוד תורה איצטריכא ליה דסד"א כיון שהלומד אינו אלא לצורך קיום המצות יבטל תלמוד תורה מפני כל המצות קמ"ל קרא אורח חיים פן תפלס:

מדרש תהילים מזמור ט'

א"ר חייא,
(משלי ה,
ו)
אורח חיים פן תפלס.
שלא יהא שוקל מצותיה של תורה אי זה מצוה היא שכרה מרובה ועושה אותה,
למה,
(שם)
נעו מעגלותיה לא תדע.

ילקוט שמעוני תהלים –
פרק מט'
– רמז תשנח'

למה אירא בימי רע עון עקבי יסובני.
אמר דוד תרי"ג מצות נתת לנו קלות וחמורות איני ירא מפני מצות חמורות שבתורה מפני מפני שהן חמורות אלא מפני הקלות אותן שבני אדם אין משגיחין עליהם ומשליכין אותן אתחת עקביהן ואתה אמרת הוי זהיר במצוה קלה כבמצוה חמורה לכן הוא אומר עון עקבי יסובני.
וכה"א: והיה עקב תשמעון. מצות שאדם דש בעקביו,
וכה"א: בשמרם עקב רב. רב הצפון לשומר מצות קלות. וכה"א: ארח חיים פן תפלם נעו מעגלותיה לא תדע. וכה"א: מכל משמר נצור לבך.
ארשב"ל: עונות שאדם דש בעקביו בעולם הזה –
מסבבין אותו לעולם הבא, ולכך נענשה בתו של רבי חנינא. דא"ר יוחנן: פעם אחת היתה מהלכת לפני גדולי רומי, ואמרו: כמה נאים פסיעותיה של ריבה זו. מיד דקדקה פסיעותיה,
והושיבוה בקובה של זונות. וכשיצאה צדקה עליה את הדין, ואמרה: גדול העצה ואב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם וגו'.

שֶׁאֵין
אַתָּה יוֹדֵעַ מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל
מִצְוֹת

רע"ב

שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות –
לא נתפרש בתורה שכר המקיים מצות עשה, ולא עונש המבטל מעשייתן. דאילו ענשן של מצות לא תעשה מפורשות הם: סקילה.
שריפה הרג.
וחנק.
כרת.
ומיתה בידי שמים.
ומלקות.
העונש הקל לעבירה הקלה.
והחמור לחמורה:

תוי"ט

שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות –
פירש הר"ב" לא נתפרש בתורה שכר המקיים מצות עשה וכו'.
וז"ל הרמב"ם" מצות עשה לא התבאר שכר כל א'
מהן מה היא אצל השי"ת וכו'. וניחא דהא נמצא למען ירבו ימיכם וגו'
למען יאריכון ימיך.
אבל בדרך חיים מפרש ההיא דקאמר הכא שאין אתה יודע מתן שכרן וכו'.
לעניין הטורח והזריזות. אי נמי" ההוצאה, וזה בכלל טורח שאמר שאין אתה יודע דלפום צערא אגרא.
אבל לענין המצוה עצמה, הרי נאמר" למען ייטב לך. ודייק לה מדתנן סוף חולין לענין שלוח הקן ומה אם מצוה קלה וכו'
ק"ו על מצוה חמורה שבתורה.
ומה ק"ו הוא אם אי אתה יודע מתן שכרן ? אלא דלענין הטורח וההוצאה הוא שאי אתה יודע.
ועל זה אומר ק"ו וכו'.

וכתב עוד דהא דתנן:
[בריש פאה]
אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעוה"ז והקרן קיימת לו לעולם הבא כבוד אב ואם וכו'
אין בזו הודעת מתן שכר בכמותה אלא באיכותה ! שאלו הן שמקבלין עליהם בזה ובבא.
אבל שעור וגודל השכר עדיין צריכין אנו למודעי.
שאין אתה יודע.
ואולי יש מצוה אחרת ששכרה בעוה"ב גדול כל כך ששקול יותר מהפירות והקרן שבמצות אלו.
כי יפה שעה אחת קורת רוח בעוה"ב מכל חיי העוה"ז.
וזה שאמר שם ותלמוד תורה כנגד כולם אינו ענין כלל לאי אתה יודע מתן שכר של מצות שהוא לא נאמר אלא במצות.
אבל בין תלמוד תורה למצוה לא אמרו דפשיטא דשכר תלמוד תורה מרובה.
עכ"ד:

מתן שכרן –
יש שכר לפעולתך מן השי"ת והרי הוא כעין מלכותא דארעא שתמצא מי שעובד למלך.
ושכר הפעולה קצובה.
ותראה שיקבל עליה שכר מאת המלך יותר ויותר מן הראוי והקצוב.
לפי שהיא נאותה לו למלך.
או מצד אחר.
ושכר כזה אינו ראוי להקראות שכר בהחלט שהרי אינו השכר הראוי.
אבל זה שמו אשר יקרא לו מתן שכר.
לפי שיש עמה מתנה מרובה.
ואינה מתנה ג"כ בהחלט.
שהרי שכרו אתו.
והיינו נמי דתנן מתן שכרן שבערך נחת רוח שלפניו בעשיית המצוה.
מתן אדם ירחיב כרצונו יתברך.
וזה ענין הכתוב בעצמו שאומר (ישעיה מ')
הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו.
שכך הוא אומר הנה שכרו אתו.
מלת הנה מורה על דבר ברור וידוע.
כי שכרו ודאי וברור שהוא אתו.
ועוד זאת שנית שפעולתו לפניו.
שהפעולה אמנם היא לפניו יתברך ובבחינה זו שכרו כפול ומכופל במתנה מרובה כאמור.
כך נ"ל:

מסכת מנחות דף מד/א

תַּנְיָא,
אָמַר רַבִּי נָתָן: אֵין לְךָ כָּל מִצְוָה קַלָּה שֶׁבַּתּוֹרָה שֶׁאֵין מַתַּן שְׂכָרָהּ בָּעוֹלָם הַזֶּה,
וּבָעוֹלָם הַבָּא (אֲבָל)
אֵינִי יוֹדֵעַ כַּמָּה.
צֵא וּלְמַד מִמִּצְוַת צִיצִית.
מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁהָיָה זָהִיר בְּמִצְוַת צִיצִית.
שָׁמַע שֶׁיֵּשׁ זוֹנָה (אַחַת)
בִּכְרַכֵּי הַיָּם שֶׁנּוֹטֶלֶת אַרְבַּע מֵאוֹת זְהוּבִים בִּשְׂכָרָהּ.
שִׁגֵּר לָהּ אַרְבַּע מֵאוֹת זְהוּבִים,
וְקָבְעָה לוֹ זְמָן.
כְּשֶׁהִגִּיעַ זְמַנּוֹ,
הָלַךְ וְיָשַׁב עַל (פתח ביתה)
[הַפֶּתַח],
נִכְנְסָה שִׁפְחָתָהּ וְאָמְרָה לָהּ,
אוֹתוֹ אָדָם שֶׁשִּׁגֵּר לָךְ אַרְבַּע מֵאוֹת זְהוּבִים בָּא וְיוֹשֵׁב עַל הַפֶּתַח.
אָמְרָה לָהּ: יִכָּנֵס.
נִכְנַס.
הִצִּיעָה לוֹ שֶׁבַע מִטּוֹת –
שֵׁשׁ שֶׁל כֶּסֶף (ועליונה)
[וְאַחַת]
שֶׁל זָהָב.
וּבֵין כָּל אַחַת וְאַחַת (ספסל)
[סֻלָּם]
שֶׁל כֶּסֶף,
וְעֶלְיוֹנָה שֶׁל זָהָב.
וְעָלְתָה וְיָשְׁבָה עַל גַּבֵּי הָעֶלְיוֹנָה [כְּשֶׁהִיא]
עֵירֻמָּה.
וְאַף הוּא עָלָה לֵישֵׁב עֵירֹם כְּנֶגְדָּהּ.
בָּאוּ [אַרְבַּע]
צִיצִיּוֹתָיו וְטָפְחוּ לוֹ עַל פָּנָיו.
נִשְׁמַט וְיָשַׁב עַל גַּבֵּי קַרְקַע.
וְאַף הִיא נִשְׁמְטָה וְיָשְׁבָה עַל גַּבֵּי קַרְקַע.

אָמְרָה לוֹ: גַּפָּהּ שֶׁל רוֹמִי,
שֶׁאֵין אֲנִי מַנִּיחָתְךָ עַד שֶׁתֹּאמַר לִי מַה מּוּם רָאִיתָ בִּי ? אָמַר לָהּ: הָעֲבוֹדָה ! שֶׁלֹּא רָאִיתִי אִשָּׁה יָפָה כְּמוֹתֵךְ !
אֶלָּא מִצְוָה אַחַת צִוָּה אֱלֹהֵינוּ וְצִיצִית שְׁמָהּ.
וּכְתִיב בָּהּ:
(במדבר טו)
"אֲנִי ה'
אֱלֹהֵיכֶם",
שְׁתֵּי פְּעָמִים –
אֲנִי הוּא שֶׁעָתִיד לִפָּרַע,
וַאֲנִי הוּא שֶׁעָתִיד לִתֵּן שָׂכָר.
וְעַכְשָׁיו נִדְמוּ עָלַי כְּאַרְבָּעָה עֵדִים.
אָמְרָה לוֹ: הָעֲבוֹדָה! שֶׁאֵינִי מַנִּיחָתְךָ עַד שֶׁתֹּאמַר לִי מַה שִּׁמְךָ,
(ושם)
[וּמַה שֵּׁם]
עִירְךָ,
וּמַה שֵּׁם רַבְּךָ,
וּמַּה שֵׁם בֵּית מִדְרָשְׁךָ שֶׁאַתָּה לוֹמֵד בּוֹ תּוֹרָה.
כָּתַב וְנָתַן בְּיָדָהּ.

עָמְדָה וְחִלְּקָה כָּל נְכָסֶיהָ –
שְׁלִישׁ לַמַּלְכוּת,
וּשְׁלִישׁ לַעֲנִיִּים,
וּשְׁלִישׁ נָטְלָה בְּיָדָהּ,
חוּץ מֵאוֹתָן מַצָּעוֹת,
וּבָאתָ לְבֵית מִדְרָשׁוֹ שֶׁל רַבִּי חִיָּא.
אָמְרָה לוֹ,
רַבִּי,
צַוֵּה עָלַי וְיַעֲשׂוּנִי גִּיּוֹרֶת.
אָמַר לָהּ,
בִּתִּי,
שֶׁמָּא עֵינַיִךְ נָּתַתְּ בְּאֶחָד מִן הַתַּלְמִידִים ?
הוֹצִיאָה הַכְּתָב מִיָּדָהּ וְנָתְנָה לוֹ.
אָמַר לָהּ,
לְכִי זְכִי בְּמִקָּחֵךְ.
אוֹתָן מַצָּעוֹת שֶׁהִצִּיעָה לוֹ בְּאִסּוּר –
הִצִּיעָה לוֹ בְּהֶתֵּר.
זֶה מַתַּן שְׂכָרוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה,
וְלָעוֹלָם הַבָּא אֵינִי יוֹדֵעַ כַּמָּה:

רש"י

ציצית –
מצוה קלה עשה בעלמא: גפה של רומי –
נשבעה בחיי המלך שהוא שרה של רומי. ל"א: ע"ז: בפסוק אחרון –
של פרשה (במדבר טו)
כתי'
ב'
פעמים" אני ה'
אלהיכם. אחד בראשו ואחד בסופו: שליש למלכות –
שיניחנה להתגייר: אותן מצעות –
לא מכרה והביאתן והוא היה מתן שכרו בעה"ז: הוציאה כתב מידה –
וספרה לו כל המאורע שלשם שמים היא מתגיירת לפי ששמעה נס גדול של חומר מצות שטפחו לו ד'
ציציות על פניו:

מסכת סוכה דף לז/ב

מעלה ומוריד. שנאמר: אשר הונף ואשר הורם. אמר רבי יוחנן: מוליך ומביא – למי שהארבע רוחות שלו, מעלה ומוריד – למי שהשמים והארץ שלו. במערבא מתנו הכי, אמר רבי חמא בר עוקבא, אמר רבי יוסי ברבי חנינא: מוליך ומביא – כדי לעצור רוחות רעות. מעלה ומוריד – כדי לעצור טללים רעים. אמר רבי יוסי בר אבין, ואיתימא רבי יוסי בר זבילא, זאת אומרת:
שירי מצוה מעכבין את הפורענות ! שהרי תנופה שירי מצוה היא, ועוצרת רוחות וטללים רעים. ואמר רבא: וכן בלולב. רב אחא בר יעקב ממטי ליה ומייתי ליה, אמר" דין גירא בעיניה דסטנא. ולאו מלתא היא, משום דאתי לאיגרויי ביה:

רש"י

כיצד עושה –
אותם שהוא צריך להניפם יחד חיים,
כדכתיב: (ויקרא כג)
והניף הכהן אותם על לחם וגו'
על שני כבשים וגו'. הכבשים חיים ומניח שתי הלחם על שני הכבשים,
כדכתיב: על לחם הבכורים תנופה על שני כבשים. ואף על גב דרישיה דקרא משמע אותם על לחם, ילפינן לה במנחות מלחם המלואים דלחם למעלה: הונף –
היינו מוליך ומביא,
ונטלי"ר בלעז: הורם –
מעלה,
ואין עלייה בלא הורדה,
והאי קרא לאו בכבשי עצרת כתיב, אלא במלואים. ומיהו,
כל תנופות ילפינן מינה: למי שארבע רוחות שלו –
מצוה זו אנו עושין לשמו,
כן מראה בהנפתו: זאת אומרת –
הא דר'
יוסי,
דקאמר תנופה עוצרת רוחות רעות וטללים רעים:
שירי מצוה –
מצוה שהיא שירים,
שאינה עיקר לעכב כפרה,
אף על פי כן חשובה היא לעכב את הפורענות: שהרי תנופה שירי מצוה היא –
ואינה מעכבת,
כדתניא בתורת כהנים,
ומייתינן לה בגמרא דיומא (דף ה,
א')
לתנופה לכפר וכי תנופה מכפרת ? והלא אין כפרה אלא בדם ! אלא,
שאם עשאה לתנופה שירי מצוה,
ששיירה ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו לא עשה מן המובחר,
וכיפר,
כלומר: אף על פי כן כיפר,
שאין צריך להביא קרבן אחר:

מדרש תהילים מזמור ט'

מטולטלים הן שבילי דאורייתא.
תנא רבי חייא: משל, למה הדבר דומה ? למלך שהיה לו פרדס והכניס בו פועלין, ולא גילה להן לא שכר פעולתן ולא שכר נטיעתן. שאלו היה מגלה להם, היו רואין אי זו נטיעה יפה שכרה מרובה ונוטעין אותה. ונמצאת מלאכת הפרדס מקצתה בטלה ומקצתה קיימת.
לכך לא גילה להן הקב"ה לישראל שכר מצותיה של תורה,
שלא יהו רואין אי זה מצוה שכרה מרובה ומקיימין אותה ונמצאת התורה מקצתה קיימת ומקצתה בטלה.
ועל כן שנו חכמים בלשון המשנה: וֶהֱוֵי זָהִיר בְּמִצְוָה קַלָּה כְּבמצוה חֲמוּרָה.
הוי: נעו מעגלותיה לא תדע.
רבי אחא בשם רבי אמר: טילטל הקב"ה מתן שכרן של מצוות בעולם הזה,
שיהו ישראל עושין אותן משלם,
וכשיבוא הקב"ה ליתן שכרן יתן שכר אמנה ושכר עשייה.
לכך אמר דוד: למנצח על מות לבן.
על שהעלמת שכר מצוות כדי שתהא תורה מתקיימת כולה:

ילקוט שמעוני דברים –
פרק ז'
– רמז תתמו'

רבי אחא בשם רבי אבא בר כהנא אמר: טלטל הקב"ה שכר עושה מצוה בעולם הזה]
כדי שיהו עושין אותן משלם.
תני רבי שמעון בן יוחאי: שתי מצות גלה הקב"ה מתן שכרן,
קלה שבקלות וחמורה שבחמורות.
קלה שבקלותף שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך – למען ייטב לך והארכת ימים. חמורה שבחמורות: כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך. והרי הן שוין במתן שכרן בעולם הזה.
ומה אם דבר שהוא פריעת חוב, כתיב בו: אריכות ימים ! דבר שהוא חסרון כיס וחסרון נפשות – על אחת כמה וכמה !! וכשם שמתן שכרה מרובה – כך עונשה מרובה. הדא הוא דכתיב: (משלי פרק ל')
(יז)
עַיִן תִּלְעַג לְאָב וְתָבוּז לִיקְּהַת אֵם יִקְּרוּהָ עֹרְבֵי נַחַל וְיֹאכְלוּהָ בְנֵי נָשֶׁר:
אמר הקב"ה: יבוא עורב שהוא אכזרי על בניו וינקור אותם, ואל יהנה מהם. ויבוא נשר שהוא רחמני על בניו, ויהנה מהם.
ומנין לעורב שהוא אכזרי על בניו ? שנאמרף מי יכין לעורב צידו כי ילדיו אל אל ישועו וגו'. ואמרף לבני עורב אשר יקראו. כשהעורב מוליד ילדיו לבנים ואמר הזכר לנקבה: שמא אחר בא עליה ? ומואסין אותן ומניחין אותן. מה הקב"ה עושה ? מוציא מצואה שלהן יתושין ופורחין עליהן ואוכלין ומשחירין. ומנין שהנשר רחמני ? דכתיב: כנשר יעיר קנו. ואינו מאמין בהן מפני עופות אחרים שרודפין אחריהם. מהו עושה ? יפרוש כנפיו יקחהו וגו':

מדרש תהילים מזמור ט'

…דבר אחר: למנצח על מות לבן.
זה שאמר הכתוב:
(קהלת יב,
י)
בקש קהלת למצוא דברי חפץ.
ביקש שלמה לעמוד על עסקי פרה. דאמר ר'
יצחק: כל העוסקין בפרה מטמאין בגדים והיא עצמה מטהרת טמאין.
אמר לו:
(שם)
וכתוב יושר דברי אמת.
כבר כתבתי על ספרו של יושר,
שנאמר:
(יהושע י,
יג)
הלא היא כתובה על ספר הישר.
עשה בישרות עשה בתמימות,
גזרה גזרתי חקות חקתי ואין מי שיהרהר אחריה. דכתיב:
(במדבר יט,
ב)
זאת חקת התורה.

דבר אחר: בקש שלמה לעמוד על מתן שכרן של תורה,
כמה דאמר:
(משלי ג,
טו)
יקרה היא מפנינים.
אמר לו הקדוש ב"ה: וכתוב יושר.
כבר כתבתי לך בספרו של יושר:
(ישעיה סד,
ג)… עַיִן לֹא רָאָתָה, אֱלֹהִים זוּלָתְךָ – יַעֲשֶׂה, לִמְחַכֵּה לוֹ:

דבר אחר: בקש לעמוד על מתן שכרן של צדיקים. כמה דכתיב:
(מלאכי ג,
יב)
כי תהיו אתם ארץ חפץ.
וכל הענין ומה רב טובך.
דבר אחר: בקש לעמוד על מתן שכרן של מצוות. כמה דאמר:
(הושע ו,
ו)
כי חסד חפצתי.
וכל הענין מה רב טובך,
יקרה היא מפנינים.
אמר לו הקב"ה: וכתוב: יושר.
כבר כתבתי לך בספרו של יושר.
(ישעיה סד,
ג)
עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו.
…

רבי אחא בשם רבי אמר: טילטל הקב"ה מתן שכרן של מצוות בעולם הזה,
שיהו ישראל עושין אותן משלם. וכשיבוא הקב"ה ליתן שכרן –
יתן שכר אמנה ושכר עשייה.
לכך אמר דוד: למנצח על מות לבן.
על שהעלמת שכר מצוות כדי שתהא תורה מתקיימת כולה:

וֶהֱוֵי
מְחַשֵּׁב הֶפְסֵד מִצְוָה כְּנֶגֶד
שְׂכָרָהּ,
ושְׂכַר
עֲבֵרָה כְּנֶגֶד הֶפְסֵדָהּ

רע"ב

והוי מחשב הפסד מצוה –
מה שאתה מפסיד מסחורתך וממונך מפני עסק המצוה.
כנגד השכר שיעלה לך ממנה בעוה"ז או בעוה"ב שיהא יותר מאותו הפסד:

ושכר עבירה –
הנאה שאתה נהנה בעבירה כנגד הפסד שעתיד לבא לך ממנה:

תוי"ט

והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה וכו'
– שאע"פ שאין שכרה ידוע כמה הוא.
ידענו ששכר מצוה

בהאי עלמא ליכא.
וששכר האמתי הוא בעוה"ב ואין ערך אליו מהטוב הגשמי שאתה מפסיד וכמו שדרשו [ברכות ל"ד.
] על עין לא ראתה.
וכמאמרם.
יפה שעה אחת של קורת רוח וכו'
ורבי לא חלק בזה על אנטיגנוס.
אבל אמר שכאשר יפגע בך מנוול זה הוא שטן הוא יצר הרע.
שאז ראוי שתחשוב הפסד ושכר כדי להעבירו מעליך.
הר"י אברבנאל.
וכך כתוב בדרך חיים.
ולפי מה שכתבתי שם במשנת אנטיגנוס שלא בא לשלול ולהוציא העובד בשכר מכלל עובדי ה'.
ולא דיבר אלא שהעבודה היותר נבחרת ושאין למעלה הימנה הוא העובד שלא על מנת לקבל פרס.
א"כ דברי רבי הן אמורין בכלל.
ועל הרוב.
ואנטיגנוס על הפרט הוא אומר ומי יתן שלא יהיה בכלל אלא מה שבפרט:

מסכת בבא בתרא דף עח/ב

אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן,
מַאי דִּכְתִיב:
(במדבר כּא)
"עַל כֵּן יֹאמְרוּ הַמּוֹשְׁלִים בּוֹאוּ חֶשְׁבּוֹן וְגוֹ'
? "הַמּוֹשְׁלִים"
– אֵלּוּ הַמּוֹשְׁלִים בְּיִצְרָם.
"בּוֹאוּ חֶשְׁבּוֹן"
– בּוֹאוּ וּנְחַשֵׁב חֶשְׁבּוֹנוֹת שֶׁל עוֹלָם,
הֶפְסֵד מִצְוָה כְּנֶגֶד שְׂכָרָהּ,
וּשְׂכַר עֲבֵירָה כְּנֶגֶד הֶפְסֵדָהּ.
"תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֶן"
– אִם אַתָּה עוֹשֶׂה כֵּן,
תִּבָּנֶה בָעוֹלָם הַזֶּה,
וְתִכּוֹנֵן לָעוֹלָם הַבָּא.
"עִיר –
סִיחוֹן"
– אִם מֵשִׂים אָדָם עַצְמוֹ כְּעַיר זֶה שֶׁמְהַלֵּךְ אַחַר שִׂיחָה נָאָה,
מַה כְּתִיב אַחֲרָיו ?
"כִּי אֵשׁ יָצְאָה מֵחֶשְׁבּוֹן"
וְגוֹ'.
תֵּצֵא אֵשׁ מִן הַמְּחַשְׁבִים,
וְתֹאכַל אֶת שֶׁאֵינָם מְחַשְּׁבִים.
"לֶהָבָה מִקִרְיַת סִיחוֹן"
– מִקִּרְיַת צַדִּיקִים שֶׁנִּקְרְאוּ שִׂיחִין.
"אָכְלָה עִיר מוֹאָב"
– זֶה הַמְּהַלֵךְ אַחַר יִצְרוֹ,
כְּעַיִר זֶה שֶׁמְּהַלֵּךְ אַחַר שִׂיחָה נָאָה.
"בַּעֲלֵי בָמוֹת אַרְנוֹן"
– אֵלּוּ גַּסֵּי הָרוּחַ,
דַּאָמַר מַר: כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ נוֹפֵל בַּגֵיהִנָּם.
"וְנִּירָם"
– אָמַר רָשַׁע: אֵין רָם.
"אָבַד חֶשְׁבּוֹן"
– אָבַד חֶשְׁבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם.
"עַד דִּיבוֹן"
– אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הַמְמֵּן עַד שֶׁיָבֹא דִּין.
"וְנַשִּׁים עַד נָפַח"
[דף ע"ט]
– עַד שֶׁתָּבֹא אֵשׁ שֶׁאֵינָה צְרִיכָה נִפּוּחַ.
"עַד מֵידְבָא"
– עַד שֶׁתַּדְאִיב נִשְׁמָתָן.
וְאָמְרִי לָה,
עַד דְּעָבִיד מַאי דְּבָעִי.

רשב"ם

מאי דכתיב על כן יאמרו המושלים וגו'
– פשטיה דקרא מיירי, שכשנלחם סיחון במלך מואב הראשון ויקח את כל ארצו מידו נתנבא בלעם וחביריו שינצח סיחון למואב. ומיהו, פרשה יתירה היא, דמה צריך ליכתב זה ?
אם להשמיענו דעמון ומואב טיהרו בסיחון, הרי כבר כתיב: והוא נלחם במלך מואב הראשון, ואין צריך יותר. הלכך לדרשה כתבה משה רבינו:

המושלים ביצרן –
צדיקים כדכתיב: ומושל ברוחו מלוכד עיר (משלי טז). צדיק מושל יראת אלהים (שמואל ב כג):

הפסד מצוה –
שמתבטל מריוח בשביל שעוסק במצוה או נתן צדקה ומחסר ממונו כנגד שכרה המרובה לעתיד: ושכר עבירה –
שלא להשתכר בעבירה עכשיו כנגד הפסדה שיפסיד יותר לעתיד:

אם אתה עושה כן –
לחשוב הפסד כנגד שכר: כעיר זה –
שמתפתה ביצרו ובדברי האפיקורסים ואינו מושל ביצרו: תצא אש מן המחשבים –
הצדיקים ותאכל את שאינם מחשבים כדאמרינן בפירקין לעיל (דף עה)
[כל אחד ואחד נכוה מחופתו של חבירו]
חופתו של קטן מחופתו של חבירו הגדול ממנו:

שנקראו שיחין – אילנות. כדכתיב: (תהלים צב)
צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה. וכתיב: והוא עומד בין ההדסים (זכריה א). ואמר ר'
יוחנן:
(סנהדרין דף צג)
אין הדסים אלא הצדיקים. כדכתיב: ויהי אומן את הדסה. וכתיב: (שיר השירים ז)
אמרתי אעלה בתמר וגו'. ואמור רבנן: (סנהדרין דף צג)
אני אמרתי אעלה בתמר – ולא עלתה בידי אלא סנסן, ומנו ? חנניה מישאל ועזריה. תחת אחד השיחים (בראשית כא) מתרגמינן: תחות חד מן אילניא. וכתיב נמי: וכל שיח השדה טרם (שם ב). ומתרגמינן: וכל אילני חקלא: ער מואב –
כעיר שמהלך אחר תאוותו: ואכלה נמי האש –
גסי הרוח המגביהין דעתן כבמות ארנון הללו: בעלי במות –
בעלי גסות דאמר מר: כל המגיס דעתו כו'
בפ"ק דע"ז (דף יח ע"ש). אמר ר"ל: כל המתלוצץ – נופל בגיהנם. שנאמר: זד יהיר לץ שמו וגו'. וכל המתייהר – נופל בגיהנם. שנאמר: זד יהיר לץ שמו, עושה בעברת זדון. ואין עברה אלא גיהנם. שנאמר: יום עברה היום ההוא: אבד חשבונו של עולם – כלומר: לית דין ולית דיין:

עד נופח – כלומר: אש שמנופח מעצמו. כדכתיב: תאכלהו אש לא נופח (איוב כ): שתדאיב נשמתן –
כמו ודאבון נפש (דברים כח)
ולאדיב [את]
נפשך (שמואל א ב): עד דעבד –
קודשא בריך הוא מאי דבעי למיעבד לרשעים לעולם הבא, דאילו בעולם הזה דרכם צלחה, כדי לטרדם לעולם הבא. עד דריש ליה, עד דעבד ומידבא. דריש ליה: מאי דבעי ובלשון קצר:

המאירי

ולעולם יהא אדם מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה כלומר שאם יגיע דבר מצוה לידו ויגיעהו בסיומה איזה הפסד יעריך ההפסד ההוא אל הגמול שיגיעהו מן המצוה ואז יהיה ההפסד קל בעיניו וכן יהא מחשב שכר עברה כנגד הפסדה ר"ל שאם יגיע דבר עברה לידו ויגיעהו איזה ריוח בעשייתה יעריך הריוח ההוא אל העונש שיגיעהו ממנה ואז יהיה הריוח ההוא נמאס בעיניו על דרך אמרו ערב לאיש לחם שקר ואחר ימלא פיהו חצץ וכבר פירשו רבים בזה המאמר דברים אחרים כבר ביארנום בילדותנו בחבור התשובה:

מסכת עירובין דף יג ע"ב

תָּנוּ רַבָּנָן: שְׁתֵּי שָׁנִים וּמֶחֱצָה נֶחְלְקוּ בֵית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל,
הַלָּלוּ אוֹמְרִים: נוֹחַ לוֹ לָאָדָם שֶׁלֹּא נִבְרָא יוֹתֵר מִשֶּׁנִּבְרָא. וְהַלָּלוּ אוֹמְרִים: נוֹחַ לוֹ לָאָדָם שֶׁנִּבְרָא יוֹתֵר מִשֶּׁלֹּא נִבְרָא.
נִמְנוּ וְגָמְרוּ,
נוֹחַ לוֹ לָאָדָם שֶׁלֹּא נִבְרָא יוֹתֵר מִשֶּׁנִּבְרָא,
וְעַכְשָׁיו שֶׁנִּבְרָא –
יְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו.
וְאַמְרִי לַהּ: יְמַשְׁמֵשׁ בְּמַעֲשָׂיו:

רש"י

יפשפש מעשיו –
שעשה כבר,
ויבדוק עבירות שבידו,
ויתודה וישוב: ימשמש במעשיו – כגון: אם בא מצוה לידו – יחשב הפסד מצוה כנגד שכרה,
ולא יניח לעשותה בשביל ההפסד,
שהרי שכרה עתיד לבוא,
ואם באת לידו עבירה – יחשב שכרו שמשתכר בה עכשיו כנגד הפסדה העתיד ליפרע ממנו:

תוספות עירובין דף יג/ב

נוח לו לאדם שלא נברא –
והא דאמרינן בפ"ק דע"ג (ד'
ה.): בואו ונחזיק טובה לאבותינו, שאילמלי הן

לא חטאו, לא באנו לעולם. הא מפרש התם אימא: כמי שלא באנו לעולם. א"נ: הכא איירי בסתם בני אדם, אבל צדיק אשריו ואשרי דורו:

ריטב"א

יפשפש במעשיו. אמרי לה: ימשמש במעשיו. פי': יפשפש שייך לשעבר. כדאמרינן: במי שיסורין באין עליו וימשמש שייך להבא, שיזהר מכאן ואילך לדקדק תמיד במעשיו ולהזהר בהם ולהזכירם על לבו תמיד. וכענין שאמרו: חייב אדם למשמש בתפליו כל שעה וחייב אדם למשמש בגדיו ע"ש ותו לא מידי:

מסכת מועד קטן דף ה/א

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כָּל הַשָּׁם אוֹרְחוֹתָיו (בעולם הזה)
– זוֹכֶה וְרוֹאֶה בִּישׁוּעָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. שֶׁנֶּאֱמַר:
"וְשָׂם דֶּרֶךְ אַרְאֶנוּ בְּיֵשַׁע אֱלֹהִים",
אַל תִּקְרֵי:
"וְשָׂם", אֶלָּא:
"וְשָׁם".
רַבִּי יַנַּאי הֲוָה לֵיהּ הַהוּא תַּלְמִידָא (דכולי שתא)
[דְּכָל יוֹמָא]
הֲוָה מַקְשֵׁי לֵיהּ,
וּבְשַׁבְּתָא דְּרִיגְלָא לָא [הֲוָה]
מַקְשֵׁי לֵיהּ [שם עב],
קָרֵי עֲלֵיהּ:
"וְשָׁם דֶּרֶךְ אַרְאֶנּוּ בְיֵשַׁע אֱלֹהִים":

רש"י

אראנו בישע אלהים –
זה השם אורחותיו,
המחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה,
ושם כמו שמין: בשבתא דריגלא לא הוה מקשי ליה –
משום דאתו כולי עלמא לפירקא,
ואי מקשי ליה ולא הוה מצי לפרוקי הוה מכסיף:
קרי עליה ושם דרך –
שמחשב בשעות,
אי זה מהן להקשות אי זה מהן שלא להקשות:

תוספות

בשבתא דריגלא –
שבת של יום הרגל שהיו דורשין והיו מתקבצין כל בני העיר לשמוע הלכות של רגל:
תוספות הרא"ש

בשבתא דריגלא לא הוה מקשי ליה קרי עליה ושם דרך וכו'.
דהיינו נמי: השם אורחותיו. שהיה מפסיד מצוה קלה שלא היה נושא ונותן עם רבו להבין שמועתו. מפני שלא יבייש את רבו ועושה עבירה גדולה:

ריטב"א

קרי עליה: ושם דרך. פי': כי זה חשב כי גדול ההפסד למלבין פני חבירו ברבים, מן השכר

והתועלת שיהא לו בלימוד אותו דבר, אפי'
לא ידע אותו לעולם. כ"ש: שהי'
יכול לראות אחרי כן:

המאירי

מטכסיסי תלמיד המוכתר במדותיו, שלא להטריד את רבו בשאלות ביום שהוא יודע בו שיש לו לדרוש ברבים, שמא יהא הרב צריך להטריד מחשבתו באותן הדברים, ותהא טרדתו מביאתו לידי מכשול, במה שהוא עתיד לדרוש בו באותו היום. והוא שאמרו: ר'
ינאי הוה ליה ההוא תלמידא דכל שבתא הוא מקשי ליה, בשבתא דריגלא לא הוה מקשי ליה. קרי עליה: ושם דרך וכו'.

מדרש רבה במדבר פרשה יד'
פסקה ו'

(קהלת פרק ח'
ה')
…וְעֵת וּמִשְׁפָּט יֵדַע לֵב חָכָם: שישנו חכם לב רואה את הנולד ומחשב הפסד מצוה כנגד שכרה, ושכר עבירה כנגד הפסדה, והוא משים אל לבו. אם היום אעבור על המצות ויש לי עת לעשות חפצי, ואין מי שימחה בידי, למחר יבא עת שיעשה הקב"ה בו משפט על שעבר על תורתו. וכה"א:
(שם ב)
החכם עיניו בראשו והכסיל וגו'. ואומר: לב חכם לימינו וגו'. ועת ומשפט ידע לב חכם, מי שלבו חכם יודע הוא שאם יעבור על המצות יבא העת שיעשה הקב"ה משפט בו והוא פורש מן העבירה. הה"ד אחריו:
(שם ח)
כי לכל חפץ יש עת ומשפט וגו'. בכל דבר שיעשה האדם חפצו ויבטל חפץ המקום ידוע יהיה לו שעתיד ליתן הדין, ואע"פ שאין נפרעין ממנו מיד, אל יחשוב שהקב"ה יוותר לו על עונו, אלא מאריך רוחיה וגבי דיליה. ואימתי פורע ממנו ?
לכשימלא ההין. וכה"א:
(איוב כ)
במלאת ספקו יצר לו וגו'. לכך נאמר:
(קהלת ח)
כי רעת האדם רבה עליו. כשם שעשה לדור המבול – שנתן להם ארכה, ולבסוף פרע מהן. כמה דתימא:
(בראשית ו)
וירא ה'
כי רבה רעת האדם בארץ וגו'. מה כתיב אחריו: ויאמר ה'
אמחה את האדם וגו'.
(קהלת ח)
כי איננו יודע מה שיהיה וגו'. בא הכתוב ללמדך כל מי שאינו חוזר בו מעבירה שיש בידו ואינו מתיירא מיום הדין – כשיבא, לא ישאו לו פנים. ואם יבא לומר שיארכו לו ויחזור בו, אין שומעין לו. הוי: כי כאשר יהיה פורענות, מי יגיד לו כדי שיעשה תשובה ויתקבל ?
לומר לך: קודם גזר דין שומעין לו, לאחר גזר דין אין שומעין לו. לכך נאמר:
(שם)
כי כאשר יהיה מי יגיד לו אין אדם שליט ברוח וגו'.

ילקוט שמעוני במדבר –
פרק כא –
רמז תשס"ח

א"ר שמואל בר נחמן א"ר יוחנן, מאי דכתיב: על כן יאמרו המושלים . אלו המושלים ביצרם. בואו חשבון – בואו ונחשוב חשבונו של עולם, הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה.
תבנה ותכונן. אם אתה עושה כן –
תבנה בעולם הזה ותכונן לעולם הבא.
עיר סיחון – אם משים אדם עצמו כעיר הזה שמהלך אחר סיחה נאה, מה כתיב אחריו: כי אש יצאה מחשבון. תצא אש מן מחשבין [ותאכל את שאינן מחשבין].
להבה מקרית סיחון – מקרית צדיקים שנקראו שיחין.
אכלה ער מואב – זה המהלך אחר יצרו כעיר זה המהלך אחר סיחה נאה.
בעלי במות ארנון – אלו גסי הרוח:

וְהִסְתַּכֵּל
בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאִי אַתָּה בָא
לִידֵי עֲבֵרָה,
דַּע
מַה לְּמַעְלָה מִמָּךְ

תוי"ט

דע –
לפי שהסתכלות הזה אינו בראייה חושיית.
אבל בראיית השכל.
לכך חזר ואמר דע.
ועיין ברפ"ג:

מה למעלה ממך –
שאם חלש למעלה וגבור למטה אימת החלש על הגבור.
כ"ש שהגבור למעלה.
וממך לא רחוק אבל למעלה ממך ממש.
כענין שנאמר שויתי ה'
לנגדי (תהלים ט"ז🙂
עין רואה ואזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים –
יש דברים שמגיע עליהם הראיה כמעשה הרשעים.
ויש דברים שמגיע עליהם השמיעה.
כדבר אחת הנבלות.
ולכך הוא אומר עין רואה.
ואוזן שומעת.
וכדי שלא תאמר יש שכחה לפני כסא כבודו.
לכך הוא אומר וכל מעשיך בספר נכתבים הוא ספר הזכרונות שזכר הפייטן בפיוט ימים הנוראים.
וגם בתורה נאמר מספרך אשר כתבת.
אמחנו מספרי.
והיה מספיק למניעת העבירות.
כשיסתכל וידע שמעשיו בספר נכתבין.
ואין זה אלא כדי שפעלו וגמולו ישלם לו.
אבל לא ידע ויבין את זאת כי אם בהקדים לו הידיעה שיש רואה ושומע.
לכך הוצרך להקדים גם אלו השנים.
וכתב בדרך חיים.
כי אמר עין ואוזן בלשון יחיד כי לא אדם הוא שיש לו עיני בשר ודם.
חס ושלום:

מסכת קידושין דף לא/א

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: אָסוּר לוֹ לָאָדָם שֶׁיְּהַלֵּךְ אַרְבַּע אַמּוֹת בְּקוֹמָה זְקוּפָה. שֶׁנֶּאֱמַר:
(שם ו)
"מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ".
רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ לָא מַסְגֵי אַרְבַּע אַמּוֹת בְּגִלּוּי הָרֹאשׁ.
אָמַר: שְׁכִינָה לְמַעְלָה מֵרֹאשִׁי:

רש"י

מלא כל הארץ –
משמע משתרבב ויורד למטה, והזוקף קומתו נראה כדוחק:

המאירי

לעולם תהא מוראת שמים בלבו של אדם ויתבונן שאין דבר נעלם ממנו, כל העובר עבירה בסתר עד שידמה ויאמר: אין יי רואני. הרי הוא כאלו דוחק רגלי שכינה, ר"ל" שמצייר בלבו העדר כבודו והשגחתו משם. והרי נאמר: עיני יי המה משוטטות בכל הארץ. וכתוב: השמים כסאי והארץ הדום רגלי. וכן
אסור לילך בעזות מצח ! מגדולי
החכמים
לא
היו
הולכים
אפילו
ארבע
אמות
בקומה
זקופה
ובגלוי
הראש:

מסכת נדרים דף כ/א

וְתַּנְיָא,
(שמות כ)
"וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם"
[זוֹ בּוּשָׁה].
(שם)
"לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ"
מְלַמֵּד שֶׁהַבּוּשָׁה מְבִיאָה לִידֵי יִרְאַת חֵטְא.
מִכָּאן אָמְרוּ: סִימָן יָפֶה לָאָדָם שֶׁיְּהֵא בַּיְּשָׁן,
אֲחֵרִים אוֹמְרִים: כָּל הַמִּתְבַּיֵּשׁ לֹא בִּמְהֵרָה הוּא חוֹטֵא,
וְכָל שֶׁאֵין לוֹ בֹּשֶׁת פָּנִים,
בְּיָדוּעַ שֶׁלֹּא עָמְדוּ אֲבוֹתָיו עַל הַר סִינָי.

ר"ן

מלמד שהבושה מביאה לידי יראת חטא –
דעל פניכם משמע: בושת פנים. וכתיב בתריה: לבלתי

תחטאו: לא עמדו אבותיו על הר סיני –
שהרי נתן טעם למעמד הר סיני לבעבור תהיה יראתו על פניכם. וכתיב:
(דברים כט)
את אשר ישנו פה היום, ואת אשר איננו פה. ומי שאין לו בושת פנים אינו מזרעם:

המאירי

דרך הערה אמרוף בעבור תהיה יראתו על פניכם – זו בושה. לבלתי תחטאו, מלמדף שהבושה

מביאה לידי יראת חטא. מכאן אמרוף סימן יפה לאדם שהוא ביישן, וכל מי שמתבייש לא במהרה הוא חוטא. וכל שאין לו בשת פנים, בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני:

מסכת סנהדרין דף כא/ב

וְכִדְתַנְיָאף "וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה"
וְגוֹ'. כּוֹתֵב לִשְׁמוֹ שְׁתֵּי תּוֹרוֹת,
אַחַת –
שֶׁהִיא יוֹצֵאת וְנִכְנֶסֶת עִמּוֹ,
וְאַחַת –
שֶׁמֻּנַּחַת לוֹ בְּבֵית גְּנָזָיו.
אוֹתָהּ שֶׁיּוֹצֵאת וְנִכְנְסָה עִמּוֹ –
עוֹשֶׂה אוֹתָהּ כְּמִין קָמֵיעַ,
וְתוֹלֶה בִּזְרוֹעוֹ,
שֶׁנֶּאֱמַר,
(תהלים טז)
"שִׁוִּיתִי ה'
לְנֶגְדִּי תָמִיד,
כִּי מִימִינִי בַּל אֶמּוֹט".

עַיִן
רוֹאָה

משנה מסכת חגיגה פרק ב'

….וְכָל שֶׁלֹּא חָס עַל כְּבוֹד קוֹנוֹ,
רָאוּי לוֹ שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם:

רמב"ם פירוש המשניות

וְכָל שֶׁלֹּא חָס עַל כְּבוֹד קוֹנוֹ,
רָאוּי לוֹ שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם. פירוש כי העדרו מן האנושית.
והיותו כשאר בעלי חיים טוב למציאותו ממציאותו אדם,
מפני שמבקש לדעת הדבר חוץ מדרכו ועל מה שאינו בטבעו כי לא ידמה מה למעלה ומה למטה אלא אויל בצורת הנמצאים, וכשירצה האדם הערום מן החכמה לחשוב עוד שידע מה שעל השמים ומתחת לארץ בדמיונו הנפסד שהוא מדמה אותם כמו בית ועלייה, וכמו כן מה שהיה קודם שנבראו השמים, ומה שיהיה אחר שיפסדו השמים, תוציא אותו זו המחשבה אל השגעון ותמהון הלבב.
וענין זו המלה המפוארה וזה העזר האלהית.
באמרם: כל שלא חס על כבוד קונו,
רוצה בו מי שלא יחוס ויחמול על שכלו,
כי
השכל הוא כבוד השם ! ושאינו יודע שיעור זה הדבר שניתן לו, נשתלח עם תאותו ונמשל כבהמות.
וכן אמרו: מי שלא חס על כבוד קונו זה העובר עבירה בסתר.
ואמרו במקום אחר: אין
המנאפין מנאפין
–
עד
שתכנס בהן רוח שטות
! וזה
אמת !!! כי בעת התאוה איזו תאוה שתהיה אין השכל שלם.
ומה שהביא זה הענין בזה המקום, היה למה שאמר במה שקדם הן הן גופי תורה.
וכן מנעו בגמרא ללמדם בפרהסיא, והזהירו על זה מאד ויעצו שילמדם האדם בינו לביו עצמו ולא יגלם לזולתו וסמכו זה למאמר שלמה שאמרו בזה הענין על דרך משל,
דבש וחלב תחת לשונך:

רע"ב

כל שלא חס על כבוד קונו.
שעובר עבירה בסתר ואמר אין שכינה מצויה כאן ומי רואני ומי יודעני:

מסכת חגיגה דף טז ע"א

…אָמַר רַב יִצְחָק: כָּל הָעוֹבֵר עֲבֵירָה בַסֵתֶר,
כְּאִלּוּ דּוֹחֵק רַגְלֵי הַשְּׁכִינָה. שֶׁנֶּאֱמַר:
(ישעיה סו)
"כֹּה אָמַר ה',
הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי"
וְגוֹ'.
אֵינִי ?
וְהָא (תַּנְיָא)
[אָמַר]
רַבִּי אִלָעַאי הַזָּקֵן:
(אומר)
אִם רוֹאֶה אָדָם –
שֶׁיִצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו,
(בכל יום)
יֵלֶךְ לִמְקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ,
וְיִלְבַּשׁ שְׁחוֹרִים,
וְיִתְכַּסֵה שְׁחוֹרִים,
וְיַעֲשֶׂה מַה שֶׁלִּבּוֹ חָפֵץ,
וְאַל יִחַלֵל שֵׁם שָׁמַיִם בְּפַרְהֵסְיָא.
לָא קַשְׁיָא –
הַא דְּמַצִי כַּיֵיף לְיִצְרֵיה,
הַא דְּלָא מַצִי כַּיֵיף לְיִצְרֵיהּ.
(תַנְיָא רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר: נוֹחַ לוֹ לַאָדָם שֶׁיַעֲבוֹר עֲבֵירָה בַסֵתֶר,
וְלֹא יְחַלֵל שֵׁם שָׁמַיִם בְּפַרְהֵסְיָא. שֶׁנֶּאֱמַר:
(יחזקאל כּ)
"וְאַתֶּם –
בֵּית יִשְׂרָאֵל,
כֹּה אָמַר ה',
אִישׁ גִּלוּלָיו לְכוּ עֲבוֹדוּ,
וְאַחַר אִם אֵינְכֶם שׁוֹמְעִים אֵלַי וְאֶת שֵׁם קָדְשִׁי לֹא תְּחַלְלוּ".
אָמַר רַבִּי אִלָעַאי: אִם רוֹאֶה אָדָם שֶׁיִצְרוֹ מִתְגַבֵּר עָלָיו וְכוּ').

המאירי על מסכת חגיגה דף יא/ב

… וְכָל שֶׁלֹּא חָס עַל כְּבוֹד קוֹנוֹ,
רָאוּי הוא כאילו לֹּא בָּא לָעוֹלָם. פי': כי העדרר מן האנושות והיותו כשאר ב"ח טוב למציאות ממציאותו אדם, מפני שמבקש לדעת הדבר חוץ מדרכו, ועל מה שאינו בטבעו. כי לא ידמה מה למטה אלא אויל בצורת הנמצאים. וכשירצה האדם הערום מהחכמה לחשוב עד שידע מה שעל השלים, ומתחת לארץ בדמיונו הנפסד שהוא מדמה אותם, כמו: בית ועליה. וכמו כן מה שהיה קודם שנבראו השמים, ומה שיהיה אחר שיפסדו השמיס, הוציא אותו זאת המחשבה אל השגעון ותמהון לבב ועיין זאת המלה המפוארה וזה העזר האלהי באמרם: כל שלא חס על כבוד קונו. ר"ל מי שלא יחוס ויחמול על שכלו. כי השכל הוא כבוד השם וכשאינו יודע שיעור זה הדבר שניתן לו נשתלח עם תאותו ונמשל כבהמות וכן אמרו מי שלא חס על כבוד קונו זה העובר עברה בסתר ואמרו במקום אחר אין המנאפים מנאפים עד שתכנס בהם רוח שטות וזה אמת כי בעת התאוה אי זו תאוה שיהיה אין השכל שלם ומה שהביא זה הענין בזה המקום הוא מה שאמר במה שקדם הן הן גופי תורה וכן מנעו בתלמוד ללמדם בפרהסיא והזהירו על זה מאד ויעצו שילמדם האדם בינו לבין עצמו ולא יגלם לזולתו וסמכו זה למאמר שלמה שאמר בזה הענין בדרך משל דבש וחלב תחת לשונך:

מסכת ברכות דף כח/ב

וּכְשֶׁחָלָה רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי,
נִכְנְסוּ תַּלְמִידָיו לְבַקְּרוֹ… אָמְרוּ לוֹ: רַבֵּנוּ,
בָּרְכֵנוּ ! אָמַר לָהֶם: יְהִי רָצוֹן,
שֶׁיְּהֵא מוֹרָא שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם כְּמוֹרָא בָּשָׂר וָדָם.
אָמְרוּ לוֹ:
(רבינו)
[תַּלְמִידָיו],
עַד כָּאן ?
(ותו לא)
אָמַר לָהֶםף וּלְוַאי ! תֵּדְעוּ,
כְּשֶׁאָדָם עוֹבֵר עֲבֵרָה,
אוֹמֵר:
"שֶׁלֹּא יִרְאַנִי אָדָם".

רש"י

עד כאן – בתמיה. כלומרף ולא יותר ממורא בשר ודם ?! ולואי שיהא כמורא בשר ודם ! שאם כן תחדלו מעבירות הרבה: עבירה –
בסתר,
ממורא הבריות,
ויודע שהכל הוא גלוי להקדוש ברוך הוא,
ואינו מניח בכך:

מסכת בבא קמא דף עט/ב

שָׁאֲלוּ תַלְמִידָיו אֶת רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: מִפְּנֵי מָה הֶחְמִירָה תוֹרָה בְגַנָּב יוֹתֵר מִגַּזְלָן ?
אָמַר לָהֶם: זֶה הִשְׁוָה כְבוֹד עֶבֶד לִכְבוֹד קוֹנוֹ,
וְזֶה לֹא הִשְׁוָה כְבוֹד עֶבֶד לִכְבוֹד קוֹנוֹ.
כִּבְיָכוֹל עָשָׂה עַיִן שֶׁל מַטָּה כְּאִלּוּ אֵינָהּ רוֹאָה,
וְאֹזֶן שֶׁל מַטָּה כְּאִלּוּ אֵינָהּ שׁוֹמַעַת,
שֶׁנֶּאֱמַר:
(ישעיה כט)
"הוֹי הַמַּעֲמִיקִים מֵה'
לַסְתִּר עֵצָה,
וְהָיָה בְמַחְשָׁךְ מַעֲשֵׂיהֶם"
וְגוֹ'.
וּכְתִיב:
(תהלים צד)
"וַיֹאמְרוּ,
לֹא יִרְאֶה יָּהּ,
וְלֹא יָבִין אֱלֹהֵי יַעֲקֹב".
וּכְתִיב:
(יחזקאל ט)
["כִּי אָמְרוּ,]
עָזַב ה'
אֶת הָאָרֶץ וְאֵין ה'
רֹאֶה".
תַּנְיָא,
אָמַר רַבִּי מֵאִיר: מָשְׁלוּ מָשָׁל מִשּׁוּם רַבָּן גַּמְלִיאֵל,
לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה ?
לִשְׁנֵי בְנֵי אָדָם,
שֶׁהָיוּ בָעִיר וְעָשׂוּ מִשְׁתֶּה,
אֶחָד זִמֵּן אֶת בְּנֵי הָעִיר,
וְלֹא זִמֵּן אֶת בְּנֵי הַמֶּלֶךְ,
וְאֶחָד לֹא זִמֵּן אֶת בְּנֵי הָעִיר וְלֹא זִמֵּן אֶת בְּנֵי הַמֶּלֶךְ,
אֵי זֶה מֵהֶם עָנְשׁוֹ מְרֻבֶּה ?
הֱוֵי אוֹמֵר: זֶה שֶׁזִמֵּן אֶת בְּנֵי הָעִיר וְלֹא [זִמֵּן]
אֶת בְּנֵי הַמֶּלֶךְ.

רש"י

החמירה תורה –
לשלם כפל ארבעה וחמשה: השוה כבוד עבד –
לא ירא מבני אדם כדרך שלא ירא מהקב"ה. אבל גנב לא השוה עבד לקונו, אלא כיבד העבד יותר מקונו, שהוא ירא מבני אדם, ומעין של מעלה לא נזהר:

המאירי

אף על פי שהעבירה מגונה. על כל פנים העובר עברה בסתר – הרי זה כאלו דוחק רגלי שכינה. ר"ל: כאלו שלל בשכלו מציאות השגחתו ית'
ממקום שעובר בו. לומר: אין יי'
רואנו. וזהו שהחמירה תורה בגנב יותר מגזלן. מפני שהגזלן השוה כבוד עבד לכבוד קונו, והגנב לא השוה כבוד עבד לכבוד קונו, כביכול עשה עינו כאלו לא רואה, ואזנו כאלו אינה שומעת הה"ד ישעיה כ"ט: הוי המעמיקים מיי'
לסתיר עצה:

מדרש תנחומא נשא פרק ד'

(איוב פרק כד')
(טו)
וְעֵין נֹאֵף שָׁמְרָה נֶשֶׁף לֵאמֹר לֹא תְשׁוּרֵנִי עָיִן וְסֵתֶר פָּנִים יָשִׂים: הנואף אומר: אין בריה יודע בי ! והקב"ה עיניו משוטטות בכל העולם, ואומר: אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאום ה'
? הלא את השמים ואת הארץ אני מלא ! נאום ה'
(ירמיה כג). כך דרך של עוברי עבירות משמרים שעת אפלה, שעת נשף שלא יראה אותן בריה. וכך נאמר: ועין נואף שמרה נשף (איוב כד). וכן הגנבים משמרים שעת החשך. שנאמר:
(שם)
חתר בחשך בתים. וכן הוא אומר:
(ישעיה כט)
(טו)
הוֹי הַמַּעֲמִיקִים מֵיהֹוָה לַסְתִּר עֵצָה, וְהָיָה בְמַחְשָׁךְ מַעֲשֵׂיהֶם, וַיֹּאמְרוּ מִי רֹאֵנוּ וּמִי יֹדְעֵנוּ: קשה הנואף והגנב שמסלקין את השכינה כביכול, שהקב"ה מלא את העליונים ואת התחתונים. שנאמר:
(ירמיה כג)
הלא את השמים ואת הארץ אני מלא. ובמקום שהן באין לנאוף ולגנוב – כבודו של הקב"ה שם ! שנאמר:
(ישעיה ו)
מלא כל הארץ כבודו. והנואף אומר: סלק את עצמך ותן לי מקום לשעה, הדבר קשה עד מאוד כביכול. הוא ארך אפים ונותן לו מקום לשעה.
(איוב יא)
שנאמר: כי הוא ידע מתי שוא וירא און וגו'. ואומר: וסתר פנים ישים. הוי: ועין נואף שמרה נשף. לאמר: לא תשורני עין. ומה הקב"ה עושה ? וסתר פנים ישים. יושב סתר ישים פנים של נואף באותו העובר. שהרי הנואף והנואפת מבקשין שלא תתעבר, אלא שיעשו תאותן בלבד, הקב"ה מפרסמו בעולם. הוי: וסתר פנים ישים. כדי שידעו הבריות ויאמרו: בודאי שפנים של זה הן פני הנואף ! שצר הקב"ה צורת העובר כדמות הנואף. הוי: וסתר פנים ישים. לפיכך נקרא: זמה ! שהן כופרים שניהם ואומרין: אין אנו יודעין זה מה.

וְאֹזֶן
שׁוֹמַעַת

מסכת ברכות דף סא/א

וְאָמַר רַב הוּנָא,
אָמַר רַב מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: לְעוֹלָם יִהְיוּ דְּבָרָיו שֶׁל אָדָם מוּעָטִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. שֶׁנֶּאֱמַר:
(קהלת ה)
"(א)
אַל תְּבַהֵל עַל פִּיךָ וְלִבְּךָ אַל יְמַהֵר לְהוֹצִיא דָבָר לִפְנֵי הָאֱלֹהִים, כִּי הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל הָאָרֶץ עַל כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים":

רש"י קהלת פרק ה'
פסוק א'

(א)
להוציא דבר לפני האלהים –
לדבר קשה כלפי מעלה.
כי הוא בשמים ואתה על הארץ –
ואפילו חלש מלמעלה וגבור מלמטה, אימת חלש על הגבור. וכל שכן גבור למעלה וחלש למטה:

וְכָל
מַעֲשֶׂיךָ בַּסֵּפֶר נִכְתָּבִין

תלמוד ירושלמי מסכת חגיגה דף ח/ב

כי הנה יוצר הרים וגו'
זה אחד מששה מקריות שהיה ר'
קורא אותן ובוכה.
(צפניה ב)
בקשו את ה'
כל ענוי הארץ וגו'.
(עמוס )
שנאו רע ואהבו טוב וגו'.
(איכה ג)
יתן בעפר פיהו וגו'.
(קהלת יא)
כי את כל המעשה וגו'.
(שמואל א כח)
ויאמר שמואל אל שאול למה הרגזתני וגו'. אמר
לו:
לא
היה לך להרגיז את בוראתך אלא בי ?! עשיתני
ע"ז
שלך ! אין
את יודע: כשם
שנפרעין מן העובד, כך
נפרעין מן הנעבד ?! ולא
עוד, אלא
שהייתי סבור שהוא יום הדין, ונתייראתי ! והרי דברים ק"ו. מה אם שמואל רבן של נביאים, שכתוב בו:
(שמואל א ג)
וידע כל ישראל מדן ועד באר שבע וגו'. נתיירא מיום הדין, אנו על אחת כמה וכמה ! והדין: כי הנה יוצר הרים ובורא רוח וגו'. אפי'
דברים
שאין
בהן
חטא
נכתבין
לאדם
על
פינקסו ! ומי
מגיד
לאדם ? הבל היוצא מפיו !

מסכת חגיגה דף טז/א

דָּרַשׁ רַב יְהוּדָה בַר נַחְמָנִי –
מְתּוּרְגְמַנֵיהּ דְּרֵישׁ לָקִישׁ,
מַאי דִּכְתִיב:
(מיכה ז)
"אַל תַּאֲמִינוּ בְרֵעַ,
וְאַל תִּבְטְחוּ בְּאַלוּף"
? אִם יֹאמַר לְךָ יֵצֶר הָרַע: חְטֵא –
וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹחֵל לְךָ,
אַל תַּאֲמֵן בּוֹ,
שֶׁנֶּאֱמַר:
"אַל תַּאֲמִינוּ בְרֵעַ".
וְאֵין "רַע"
אֶלָּא יֵצֶר הָרַע. שֶׁנֶּאֱמַר:
(בראשית ח)
"כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְעוּרָיו".
"וְאַל תִּבְטְחוּ בְאַלוּף",
אֵין "אַלוּף"
אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. שֶׁנֶּאֱמַר:
(ירמיה ג)
"אַלוּף נְעוּרַי אַתָּה".
שֶׁמָא יֹאמַר אָדָם,
מִי מֵעִיד בִּי ?
אַבְנֵי בֵיתוֹ שֶׁל אָדָם,
וְקוֹרוֹת בֵּיתוֹ (ורהיטי ביתו),
שֶׁל אָדָם –
מְעִידִין בּוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר:
(חבקוק בּ)
"כִּי אֶבֶן מִקִיר תִּזְעַק,
וּכְפִיס מֵעֵץ יַעֲנֵנָּה".
(תַּנְיָא,
רבי שילא),

[רַבִּי זְרֵיקָא]
אוֹמֵר: שְׁנֵי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת הַמְּלַּוִין (לו)
[אוֹתוֹ]
– מְעִידִין בּוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר:
(תהלים צא)
"כִּי מַלְאֲכָיו יְצַוֶּה לָךְ".
(רבי זריקא אומר)
[וַחֲכָמִים אוֹמְרִים]: נִשְׁמָתוֹ שֶׁל אָדָם מְעִידָה בוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר:
(מיכה ז)
"מִשּׁוֹכֶבֶת חֵיקֶךָ שְׁמוֹר פִּתְחֵי פִּיךָ".
אֵיזֶהוּ דָּבָר שֶׁשָּׁרוּי בְחֵיקוֹ שֶׁל אָדָם ?
הֶוֵי אוֹמֵר זוֹ נְשָׁמָה.
(וחכמים אומרים)
[וְיֵשׁ אוֹמְרִים]: אֵבָרָיו שֶׁל אָדָם מְעִידִין בּוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר:
(ישעיה מג)
"וְאַתֶּם עֵדַי נְאֻם ה',
וַאֲנִי אֵל":

רש"י

אל תאמינו ברע –
האומר לך חטא: ואל תבטחו באלוף –
לומר שימחול: וכפיס –
חתיכת עץ,
כמו: כפיסין בבבא בתרא (ב,
א): אתם עדי –
הוא מעיד בעצמו בכל עונות שאוכיח בפניו:

מסכת תענית דף יא/א

אָמְרוּ,
בִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ שֶׁל אָדָם לְבֵית עוֹלָמוֹ,
כָּל מַעֲשָׂיו (נפטרין)
[נִפְרָטִין]
לְפָנָיו,
וְאוֹמְרִים לוֹ,
כָּךְ וְכָךְ עָשִׂיתָ בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי,
בְּיוֹם פְּלוֹנִי,
וְהוּא אוֹמֵר,
הֵן.
וְאוֹמְרִים לוֹ,
חֲתֹם!
וְחוֹתֵם,
שֶׁנֶּאֱמַר,
(איוב לז)
"בְּיַד כָּל אָדָם יַחְתּוֹם"?
וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמַּצְדִּיק עָלָיו אֶת הַדִּין,
וְאוֹמֵר לָהֶם,
יָפֶה דַּנְתּוּנִי.
לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר:
(תהלים נא)
"לְמַעַן תִּצְדַּק בְּדָבְרֶךָ"
וְגוֹ':

פסיקתא רבתי (איש שלום)
פרשה ח'
ד"ה [והיה בעת ההיא

[והיה בעת ההיא וגו']
כך פתח ר'
תנחומא בר ר': נר אלקים נשמת אדם, חופש כל חדרי בטן (משלי כ'
כ"ז). א"ר אחא: כשם (שמלכי)
[שלמלכי]
בו"ד יש קיריוסים הם מודיעים למלך כל דבר ודבר כך יש לפני הקב"ה קיריוסים,
ומגידים כל דבר ודבר שאדם עושה במטמוניות בחשך בגלוי,
ואלו הן הקיריוסין של הקב"ה זו הנפש שמגדת למלאך , ומלאך לכרוב, והכרוב להקב"ה. מניין שכן הוא ? שלמה אומר: עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים יגיד דבר (קהלת י'
כ'),
ודיפתראות כתובות לפני הקב"ה [על]
כל מה שבני אדם עושין,
ולעתיד לבא המקום מוכיח לכל אחד ואחד מעשיו והם עומדים תמיהים,
לאחד שהיה נשוי בתו של מלך והוא משכים ושואל שלומו של מלך בכל יום, והמלך אומר לו: כך וכך עשית בביתך, כך וכך כעסת, כך הכית עבדיך, כך כל דבר ודבר. והיה יוצא ואומר לבני פלטין: מי אמר שכך עשיתי, מניין הוא יודע ? אמרו לו: שוטה את ! בתו אתה נשוי, ואתה אומר מניין הוא יודע ?! בתו, היא מגדת לו ! כך האדם הזה, עושה כל מה שמבקש, ונפשו מגדת הכל להקדוש ברוך הוא,
והקב"ה דן את האדם, ואומר לו: כך וכך עשית,
והוא עומד ותמיה ואומר: מי הודיעו שעשיתי כל אילו ? והם משיבין אותו ואומרים לו: שוטה שבעולם ! בתו את נשוי, ורוחו עליך ! שנאמר: ויפח באפיו נשמת חיים (בראשית ב'
ז'). ואתה אומר: מניין הוא יודע ? מה שאתה חושב בלבך – נפשך מגדת לו, כל הדברים. נר אלקים נשמת אדם, חופש כל חדרי בטן, מחפש כל מה שבמטמניות ומגדת להקב"ה. אמר דוד: אזכרה נגינתי בלילה עם לבבי, אשיחה ויחפש רוחי (תהלים ע"ז ז'). עם לבבי אני אשיח, ורוחי ומגיד, להגיד להקב"ה, ויחפש רוחי, נר אלקים נשמת אדם חופש כל חדרי בטן,
לכך: והיה בעת ההיא אחפש ירושלים בנרות.