האזנת סתר

הזק ראיה נקבע ע"י חז"ל כהזק וכאיסור, וחכמים תיקנו תקנות רבות כדי לצמצם הזק זה עד כמה שאפשר. בנוסף קיים איסור התורה לדבר דיבורים אסורים – רכילות, לה"ר ומעל לכל – הוצאת שם רע. אך לא נתפרש אם יש איסור להאזין לדברי הזולת ללא רשותו, בלי כוונה לספר את הנשמע לאחרים; האם יש איסור להשתמש במידע שנתקבל ע"י האזנה לזולת בלי רשות, כפי שאסור לקבל לה"ר? כשישנם מספר משוחחים, האם מספיקה הסכמת חלק מהם כדי להאזין לכולם – או שעל כולם להסכים שיאזינו להם?

מהם המקורות האפשריים לאיסור ההאזנה לחברו?

כשם שאדם אינו מעונין שיאזינו לדבריו ללא רשותו, כך מדין "ואהבת לרעך כמוך" אסור להאזין לדברי חברו ללא רשותו.

שכן התרגום המעשי של,

כתב הרמב"ם⁵:

והנה, ראוי להוסיף הסבר, מדוע גילוי סוד הוא בכלל אבק רכילות. עיקר האיסור ברכילות הוא שמספר לחברו דברים שנאמרו עליו או שנעשו לו, והאומר או המדבר בודאי אינו רוצה שהשומע ידע דברים אלו. וא"כ אף שעיקר האיסור הוא רק כשמספר דברים שנאמרו או נעשו לשומע, מ"מ בגדר אבק איסור אפשר להוסיף כל המספר דברים לאחרים שאין האומרם מעוניין שיגיעו לאוזניהם של השומעים.ואפשר לומר לפי זה שאם המגלה סוד של חברו עובר על איסור, למרות שחברו סיפר לו בעצמו את הסוד, אלא שאין רצונו שיספר זאת לאחרים, כ"ש שהמאזין ומקשיב לדברי חברו שלא ברשות עובר על איסור, שהרי הוא יודע דברים של חברו שאין חברו רוצה שידע אותם.

וכ"כ בשו"ת "הלכות קטנות"¹² למהר"י חאגיז:

קיי"ל¹⁴ "הזק ראיה שמיה הזק". נשאלת השאלה,

-האם אף "הזק שמיעה שמיה הזק" או לאו?



בגדרי הזק ראיה כתבו הראשונים¹⁵, שהוא מגדר נזקי אדם באדם, ונקרא "גירי דיליה" ועל המזיק להרחיק עצמו.

והוסיף הרמב"ן¹⁶:…

בשו"ת "חקקי לב" לר' חיים פלאג'י²⁰ דן בטעם חרם דרבנו גרשום האוסר לקרוא באיגרת חברו ללא רשות. ובין שאר הטעמים כתב, שאולי אסור מטעם גניבת דעת –

אולם לענ"ד צע"ג בדבריו. שהרי כל איסור גניבת דעת פירושו הטעיה ומעין רמאות²¹, אך לא גניבה במובן לקיחת דעת²².

לשון החרם שהחרים רבנו גרשום²³:

עלה בידינו שקיים איסור להאזין "האזנת סתר" גם מטעם "ואהבת לרעך כמוך" וגם מטעם איסור גילוי סוד – אבק רכילות. ואולי אף מטעם דזהו הזק שמיעה, השווה לאיסור הזק ראיה. ויש נפקא-מינא בין הטעמים: שני הטעמים הראשונים שייכים דווקא במאזין לישראל²⁵ ואילו לטעם מזיק באנו לשאלת מזיק לגוי ולמחלוקת האם גזל הגוי מותר או לאו, ואכמ"ל²⁶.

יש שרצו²⁷ לומר, שבין בני זוג אין מקום לדבר על האזנות סתר וכיו"ב, משום שבני זוג הסכימו לוותר על פרטיותם כל אחד כלפי בן זוגו, ואף התחייבו ב"תנאים" בלשון:

אולם לענ"ד אין הדברים כן. דאף שבני זוג מן הסתם הסכימו לוותר על חלק מפרטיותם לאחר החתונה, מ"מ זה רק מן הסתם, וכשהאהבה והחיבה מצויים בביתם. אולם אם אחד מבני הזוג אינו מעוניין יותר להיחשף בפני בן זוגו – זו זכותו. ואף כששלום ביניהם, וכי אין תחומים או חלקי תחומים שבהם כ"א מבני הזוג מעוניין להמשיך ולשמור על פרטיותו? ומה שהביא ראיה מלשון ה"תנאים" או הכתובה²⁸, י"ל דזהו לגבי הנכסים ושאר ענייני ממון בלבד. ואף א"ת דלשון זו כוללת שלא יעלימו כלל אחד מהשני, אזי זהו קניין דברים ולא חל הקניין.

דעת הרב שלמה דייכובסקי²⁷ דבמקום חשש נזק או על מנת למנוע עבירה, מותר להאזין "האזנת סתר". הוא מסתמך על דברי ר' חיים פאלאג'י²⁹, שהתיר פתיחת איגרת במקום חשש נזק. וכתב הרב דייכובסקי, שזה רק מטעם "עביד איניש דינא לנפשיה". וזו גם הסיבה שמותר לעשות כן על מנת למנוע מאדם לעבור איסור.

וכן הוכיח מהגמ' בברכות³⁰, המספרת על אמוראים שהלכו אחרי רבותיהם לבית הכסא, ואף שכבו מתחת למטותיהם, כדי ללמוד הלכות שונות. ועל פי זה כתב, שאם ללימוד תורה אין מתחשבים בצנעת הפרט, כ"ש שלמניעת עבירה אין להתחשב בה.

ויש להעיר על דבריו.

א. אף ב"חקקי לב"³¹ לא התיר בזה אלא בגוי, ובישראל הסתפק. ומהר"י חגיז בשו"ת "הלכות קטנות"³² אסר לפתוח האיגרת, אלא רק להשמידה.

ב. וודאי שאם ישנה וודאות שחברו עומד להזיקו, רשאי אדם לנקוט בכל האמצעים העומדים לרשותו ע"מ למנוע את הנזק, ולא רק להאזין בסתר, אלא אף להכות את העומד להזיקו. לא רק מדין "עביד איניש דינא לנפשיה", אלא אף מדין גנב הבא במחתרת, שהתירו לבעה"ב לעמוד על ממונו, ואף שכתוצאה מכך יהרג הגנב, אין אומרים לו לאדם שימחל על ממונו וכד', אלא הרשות בידו להגן על עצמו ועל ממונו.

אולם כל זה כאשר מדובר על וודאות נזק, או חשש נזק ברמת סבירות גבוהה ביותר³³. אולם כאשר ישנו רק חשש בלבד לנזק העלול להיגרם, לא שמענו שמותר לאדם לעשות דין לעצמו כה"ג. והרי אף אדם הרואה את ממונו אצל אחר, אינו רשאי לעשות דין לעצמו, אם לא שיש בידו ראיות שזהו ממונו³⁴ (וראיות היכולות ל"החזיק מעמד" כבי"ד) – סבירות גבוהה ביותר³⁵.

ג. מה שכתב שמותר לעשות כן על מנת למנוע עבירה. יסודו בגמ' בב"ק³⁶ שמותר לרב להכות את עבדו המסרב לצאת לחירות, על מנת להפרישו מאיסור (שפחה כנענית). ויסוד ההיתר, דזה לא מיקרי עביד דינא לנפשיה, משום שכביכול עושה דינו של הקב"ה. וע"כ מותר לאדם להציב עצמו במקום בי"ד, ובי"ד רשאי לכפות על המצוות.

ולכאורה קשה, הייתכן שעל מנת להפריש מאיסור קל (כגון איסור ביאה על שפחה כנענית, שי"א שהוא לאו מדאו' ולדעת הר"מ יתכן שזהו איסור דרבנן בלבד)⁷³, נתיר לאדם אחר לעבור על איסור חמור של הכאה (עשה – "ואהבת לרעך כמוך", לא תעשה – "פן יוסיף"). על-כורחך צ"ל, שכשעושה כן רק על מנת להפריש חברו מאיסור, וכעין שליח בי"ד, אין בזה שום איסור. וכמו שבי"ד הכופין על המצווה לא עושים שום איסור בכפייתם³⁸.

אולם לפי זה קיימת הגבלה מעשית לדין זה, שיעשה כן לשם שמים בלבד. וכמש"ש היש"ש³⁹:

נראה שאם יבוא להשתמש במידע שהושג על-ידי האזנת סתר, הוא עלול לעבור על מספר איסורים:

שואל שלא מדעת,

גזל,

גניבת זכויות יוצרים,

ורכילות (ממש, ולא רק אבק רכילות).

וצריך להיזהר לא לעבור על אחד מהאיסורים הנ"ל. ואכמ"ל⁴⁶.

אם ננקוט שבהאזנת סתר עובר רק על "ואהבת לרעך כמוך" ועל איסור גילוי סוד⁴⁷, אין על כך עונש בידי אדם.

אולם אם ננקוט שיש בזה אף משום איסור הזק ראיה⁷⁴, הדבר תלוי בחקירה שחקרו האחרונים⁴⁸ במהות איסור הזק ראיה, האם האיסור הוא משום מניעת השתמשות – שעל ידי כך שמסתכלים לתוך רשותו של אדם הרי הוא נמנע מלהשתמש ברשותו כפי שהיה רוצה, וזהו סוג של נזק הקרוב לגזל; או שעצם הראיה היא הזק, שאין אדם רוצה שיראוהו בתוך ביתו בתשמישיו הצנועים, ויש בדבר בושה וכד'.

הנפקא-מינה היא אם עבר והסתכל: אם האיסור הוא משום מניעת השתמשות – פטור, שכן האדם שהסתכלו עליו לא ידע שמסתכלים עליו ולא נמנע מלהשתמש ברשותו כרצונו (כמובן שמדובר בהסתכלות חד-פעמית, כך שלא יחוש שמא יסתכלו עליו פעם נוספת); אולם אם עצם הראיה היא האיסור, משום הבושה וכד' הנגרמת לאדם שראוהו בתוך ביתו, חייב כדין כל מזיק. ואם כן ה"ה בהזק שמיעה, השאלה אם על המאזין לשלם פיצוי או תשלום נזק על האזנתו תלוויה בחקירה הנ"ל.וכיון שהדבר בספק או במחלוקת, וכן עצם הקביעה שיש בהאזנת סתר משום הזק שמיעה אינה מוחלטת, קשה על-פי זה להוציא ממון.

אולם ראוי להביא את דברי המהרח"ש בעניין⁴⁹:

נראה שאף שיש איסור בהאזנת סתר, מ"מ אין זה פוגע בקבילות ראיה שהושגה בדרך אסורה זו⁵¹.

כתוב בגמ' במס' סנהדרין⁵²:

וכן מדויק מלשון הר"מ⁵⁴ לגבי מסית:

ונוסיף, שאף מצד הסברא הדין כן. דהרי טעם איסור האזנת סתר הוא משום "ואהבת לרעך כמוך" ומטעם אבק רכילות. אולם קיי"ל⁵⁷ דבבי"ד אין אסורי רכילות, וכל דבר שיכול להביא לחקר האמת ולהוצאת הצדק לאור מצווה לאומרו בבי"ד^57*.

האם מותר לאחד משני משוחחים להקליט את חברו ללא ידיעתו?

כתב בשו"ת "חקקי לב"⁵⁸:

אולם עדיין הדברים צ"ע. דיתכן שכשם שהשולח אגרת פתוחה, גלויה, הרי זה סימן שלא מקפיד, שיודע שיתכן שיסתכלו באגרת, כך אולי המשוחח צריך לקחת בחשבון שיתכן שמקליטים אותו. ואף על עצם דינו של ה"חקקי לב" לגבי אגרת יש לחלוק, דאולי לא חל על זה החרם. ואף מסברא יתכן שעליו לחוש לזה שיראו את מכתבו לאחרים (לאחר שהגיע לנמען). ואין זה דומה לנדון הגמ' ביומא שצריך להניח שאין חברו רוצה שיספר הלאה דבריו. ואף הראיה מיואב אינה מוכחת (מלבד דאין למדין מהמדרש) דשם טענת דוד היא שעשה יואב כן כדי להבאיש את ריחו של דוד, אך לא שלעולם יש בזה איסור (מלבד שעל פי הפשט לא זה היה חטאו של יואב). וצ"ע.

ולמעשה נראה שבמקום שיש חשש נזק, כגון שיודע שחברו מנסה לרמות אותו או שחושש מהטעיה וכד', יש להקל בזה, ומותר להקליט את חברו בלא רשותו.